Shulchan Aruch, Orach Chayim 328 — שולחן ערוך, אורח חיים שכח
א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים.
ב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹלִי שֶׁל סַכָּנָה, מִצְוָה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; וְהַזָּרִיז, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְהַשּׁוֹאֵל, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
ג כָּל מַכָּה שֶׁל חָלָל דְּהַיְנוּ מֵהַשִּׁנַּיִם וְלִפְנִים, וְשִׁנַּיִם עַצְמָם בַּכְּלָל, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת; וְדַוְקָא שֶׁנִּתְקַלְקֵל אֶחָד מֵהָאֵבָרִים הַפְּנִימִים מֵחֲמַת מַכָּה אוֹ בּוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִחוּשִׁים אֵין נִקְרָאִים מַכָּה. הַגָּה: מִיהוּ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנוֹ וּמִצְטַעֵר עָלָיו לְהוֹצִיאוֹ, אוֹמֵר לְעַכּוּ"ם לְהוֹצִיאוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ).
ד מַכָּה שֶׁל חָלָל אֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד, שֶׁאֲפִלּוּ אֵין שָׁם בְּקִיאִים וְחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם, עוֹשִׂים לוֹ כָּל שֶׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּחֹל; אֲבָל כְּשֶׁיּוֹדְעִים וּמַכִּירִים בְּאוֹתוֹ חֹלִי שֶׁמַּמְתִּין וְאֵין צָרִיךְ חִלּוּל, אָסוּר לְחַלֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַכָּה שֶׁל חָלָל.
ה מַכָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חָלָל, נִשְׁאָלִין בְּבָקִי וּבְחוֹלֶה; וְאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת, עַד שֶׁיֹּאמַר אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחִלּוּל, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תרי"ח.
ו מַכָּה שֶׁעַל גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע עֲלוּקָה, וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר הַמְמִיתִים, אֲפִלּוּ סָפֵק אִם מֵמִית אִם לָאו, הֲרֵי הֵם כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל.
ז מְחַלְּלִין שַׁבָּת עַל כָּל מַכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵחֲמַת בַּרְזֶל, וְעַל שְׁחִין הַבָּא בְּפִי הַטַּבַּעַת, וְעַל סִמְטָא וְהוּא הַנִּקְרָא פלונקר"ו בְּלַעַ"ז, וְעַל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַדַּחַת חַם בְּיוֹתֵר אוֹ עִם סִמּוּר.
ח מִי שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַקִּיזִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ הוֹלֵךְ עַל רַגְלָיו וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ט הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו אוֹ בְּעֵינוֹ וְיֵשׁ בּוֹ צִיר, אוֹ שֶׁהָיוּ שׁוֹתְתוֹת מִמֶּנּוּ דְּמָעוֹת מֵחֲמַת הַכְּאֵב, אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֵת דָּם, אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ רִירָא וּתְחִלַּת אוּכְלָא (פי' תְּחִלַּת חֹלִי), מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.
י כָּל חֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁהִיא סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; וְאִם רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מְחַלְּלִין; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ מֻמְחֶה, דְּכָל בְּנֵי אָדָם חֲשׁוּבִים מוּמְחִין קְצָת, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא יִשְׂרָאֵלִים, אֲבָל סְתָם עַכּוּ"ם שֶׁאֵינָן רוֹפְאִין לֹא מְחַזְקִינָן אוֹתָם כִּבְקִיאִים (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ). מִי שֶׁרוֹצִים לְאָנְסוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה גְּדוֹלָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּילוֹ עַיִּןִ לְעֵיל סי' ש"ו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, שֶׁאֲמָדוּהוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה יְדוּעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלֶאכֶת חִלּוּל שַׁבָּת שְׁמוֹנָה יָמִים, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה וְנִמְצָא שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו אֶלָּא שַׁבָּת אַחַת, אֶלָּא יַעֲשׂוּ מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וּלְכַבּוֹת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רע"ח.
יב כְּשֶׁמְּחַלְּלִין שַׁבָּת עַל חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, מִשְׁתַּדְלִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם וּקְטַנִּים וְנָשִׁים אֶלָּא עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלֹא דִּחוּי וּבְלֹא אִחוּר עַל יְדֵי שִׁנּוּי, עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שִׁנּוּי; וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם בְּלֹא אִחוּר כְּלָל, עוֹשִׂין עַל יְדֵי עַכּוּ"ם (אוֹר זָרוּעַ וש" ומ"מ בְּשֵׁם ראב"ן) וְכֵן נוֹהֲגִים; אֲבָל בְּמָקוֹם דְּיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְעַצֵּל הָעַכּוּ"ם, אֵין לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם (תּוֹסָפוֹת וְרַ"ן).
יג כָּל הַזָּרִיז לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אֲפִלּוּ אִם מְתַקֵּן עִמּוֹ דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן שֶׁפֵּרֵשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַנָּהָר וְצָד עִמּוֹ דָּגִים, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יד הָיָה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְצָרִיךְ בָּשָׂר, שׁוֹחֲטִים לוֹ וְאֵין אוֹמְרִים: נַאֲכִילֶנּוּ נְבֵלָה; אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹלֶה צָרִיךְ לַאֲכִילָה לְאַלְתַּר, וְהַנְּבֵלָה מוּכֶנֶת מִיָּד וְהַשְּׁחִיטָה מִתְאַחֶרֶת לוֹ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַנְּבֵלָה.
טו אֲמָדוּהוּ (פי' הִתְבּוֹנְנוּ בִּמְחִילָתוֹ וְשִׁעֲרוּ) הָרוֹפְאִים שֶׁצָּרִיךְ גְּרֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ עֲשָׂרָה וְהֵבִיאוּ לוֹ כָּל אֶחָד גְּרֹגֶרֶת, כֻּלָּם פְּטוּרִים וְיֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב מֵאֵת ה' אֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה.
טז אֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת בִּשְׁנֵי עֳקָצִין וג' בְּעֹקֶץ אֶחָד, כּוֹרְתִים הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ג'; וְאִם הָיוּ ב' בְּעֹקֶץ אֶחָד וג' בְּעֹקֶץ אֶחָד, לֹא יִכְרְתוּ אֶלָּא הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנַיִם. הַגָּה: וְאִם הַדָּבָר בָּהוּל, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּכָךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי דִּחוּי וְעִכּוּב. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְפַנִּין).
יז חוֹלֶה שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת חֹלִי לְמִשְׁכָּב וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה, הַגָּה: אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר וְחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ כְּנֵפֶל לְמִשְׁכָּב דָּמִי (הַמַּגִּיד פ"ב), אוֹמְרִים לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה אֲבָל אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְיתָא, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וּלְחַלֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן בְּיָדַיִם, יֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין וְאִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר אֵין עוֹשִׂין; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין בְּשִׁנּוּי, וְאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין בְּלֹא שִׁנּוּי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר אֵין עוֹשִׂין לוֹ דָּבָר שֶׁהוּא נִסְמָךְ לִמְלָאכָה דְּאוֹרַיְיתָא, וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם סְמַךְ מְלָאכָה עוֹשִׂין אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וְדִבְרֵי הַסְבָרָא הַשְּׁלִישִׁית נִרְאִין. הַגָּה: מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת תַּבְשִׁיל לְקָטָן שֶׁאֵין לוֹ מַה לֶאֱכֹל, דִּסְתָם צָרְכֵי קָטָן כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה דָּמִי (ר' יְרוּחָם ני"ב ח"ט וְרַמְבַּ"ם וְרַשְׁבָּ"א). וְכָל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ אָסוּר; אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה לוֹ הָעַכּוּ"ם מֻתָּר לַחוֹלֶה לְסַיְּעוֹ קְצָת, דִּמְסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. (בֵּית יוֹסֵף גמ' בֵּיצָה דַּף כ"ב).
יח הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן, עוֹשִׂים לוֹ מְדוּרָה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז.
יט חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה מֻתָּר בְּבִשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם.
כ אֵין נוֹתְנִין יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן; וְלִתְּנוֹ עַל גַּבָּיו, אִם פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר הָעַיִן, אָסוּר; וְאִם אֵינוֹ פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר, מֻתָּר. וְרֹק תָּפֵל, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּיו אָסוּר דְּמוּכָחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה קָעָבִיד.
כא שׁוֹרֶה אָדָם קִילוֹרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתֵן עַל גַּב הָעַיִן, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּרוֹחֵץ; וְהוּא דְּלֹא עָמִיץ וּפָתַח; וְלֹא חַיְישִׁינָן מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לוֹ לִשְׁרוֹתָן אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת אִיכָּא הֶכֵּרָא.
כב מַעֲבִירִין גִּלְדֵי הַמַּכָּה וְסָכִין אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל לֹא בְּחֵלֶב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמּוֹחַ; וַאֲפִלּוּ בִּגְמַר מַכָּה דְּלֵיכָּא אֶלָּא צַעְרָא, שָׁרֵי. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְחַמִּין מְעֹרָבִים יַחַד, וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִתְּנוֹ עָלֶיהָ; אֲבָל נוֹתֵן הוּא חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹכָהּ.
כג נוֹתְנִין סְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים יְבֵשִׁים וַחֲדָשִׁים, שֶׁאֵינָן לִרְפוּאָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְרְטוּ הַבְּגָדִים אֶת הַמַּכָּה; אֲבָל לֹא יְשָׁנִים, שֶׁהֵם מְרַפְּאִים. וְהָנֵי מִילֵי יְשָׁנִים, שֶׁלֹּא נִתְּנוּ מֵעוֹלָם עַל הַמַּכָּה, אֲבָל אִם הָיוּ כְּבָר עַל הַמַּכָּה אֲפִלּוּ יְשָׁנִים שָׁרֵי, דְּשׁוּב אֵינָם מְרַפְּאִים.
כד נוֹתְנִים עָלֶה עַל גַּב מַכָּה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ, חוּץ מֵעָלֵי גְּפָנִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה. וְאֵין נוֹתְנִין גֶּמִּי עַל הַמַּכָּה שֶׁהוּא מְרַפֵּא (טוּר).
כה רְטִיָּה שֶׁנָּפְלָה מֵעַל גַּב הַמַּכָּה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לֹא יַחֲזִירֶנָּה; נָפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, יַחֲזִירֶנָּה וְעַל יְדֵי עַכּוּ"ם מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. הַגָּה: וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׂוֹת רְטִיָּה עַל מַכָּה אוֹ חַבּוּרָה (א"ו הָאָרֹךְ), וְאָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ אֵפֶר מַקְלֶה דִּמְרַפֵּא, כִּי אִם עַל יְדֵי עַכּוּ"ם. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים).
כו מְגַלֶּה קְצָת רְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה קְצָתָהּ הַשְּׁנִיָּה וּמְקַנְּחָהּ, וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ.
כז מַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה, נוֹתְנִין עָלֶיהָ רְטִיָּה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ.
כח הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂים שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא; וְאִם הֱפִיסָה כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כט מִי שֶׁנִּגְּפָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, צוֹמְתָהּ בְּיַיִן כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַדָּם, אֲבָל לֹא בְּחֹמֶץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָזָק וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה; וְאִם הוּא מְעֻנָּג, אַף הַיַּיִן לוֹ כְּמוֹ הַחֹמֶץ וְאָסוּר.
ל מִי שֶׁנִּשְׁמַט פֶּרֶק יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ, לֹא יְשַׁפְשְׁפֶנָּה הַרְבֵּה בְּצוֹנֵן, שֶׁזֶּהוּ רְפוּאָתוֹ, אֶלָּא רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא.
לא צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה וְצִיצִין, שֶׁהֵן כְּמִין רְצוּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵעוֹר הָאֶצְבַּע, סְבִיב הַצִּפֹּרֶן, אִם פֵּרְשׁוּ רֻבָּן כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ, לַהֲסִירָן בַּיָּד, מֻתָּר; בִּכְלִי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לֹא פֵּרְשׁוּ רֻבָּן, בַּיָּד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר; בִּכְלִי, חַיָּב חַטָּאת. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: כְּלַפֵּי מַעְלָה, כְּלַפֵּי רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו; וְרַבֵּנוּ תָּם פֵּרַשׁ דְּהַיְנוּ כְּלַפֵּי הַגּוּף; וְצָרִיךְ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים.
לב הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו לֹא יִגְמַע בָּהֶם חֹמֶץ וְיִפְלֹט, אֲבָל מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ אוֹ מְטַבֵּל בּוֹ כְּדַרְכּוֹ. הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל בּוֹלֵעַ הוּא שֶׁמֶן וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא.
לג גּוֹנֵחַ, מֻתָּר לִינֹק חָלָב מֵהַבְּהֵמָה, דְּבִמְקוֹם צַעְרָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶלָּא צַעַר שֶׁל רָעָב, אָסוּר לִינֹק מֵהַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת.
לד לֹא תָּקֵל אִשָּׁה חָלָב מִדַּדֶּיהָ לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, וְתֵינִיק אֶת בְּנָהּ.
לה מֻתָּר לְאִשָּׁה לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הַתִּינוֹק הַדַּד וְיָנִיק. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל מִי שֶׁנָּשַׁף בּוֹ רוּחַ רָעָה דְּלֵית בּוֹ סַכָּנָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
לו אֵין לוֹעֲסִין מִצְטִיכִי, (עסי' רי"ו סי"ג פֵּרוּשׁוֹ), וְלֹא שָׁפִין בּוֹ הַשִּׁנַּיִם לִרְפוּאָה; וְאִם מִשּׁוּם רֵיחַ הַפֶּה, מֻתָּר.
לז כָּל אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁהֵם מַאֲכַל בְּרִיאִים מֻתָּר לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קָשִׁים לִקְצָת בְּרִיאִים וּמוּכָחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה עָבִיד, אֲפִלּוּ הָכֵי שָׁרֵי; וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה בְּרִיאִים, אָסוּר לְאָכְלוֹ וְלִשְׁתּוֹתוֹ לִרְפוּאָה. וְדַוְקָא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אֲבָל אִם אֵין לוֹ שׁוּם מֵחוּשׁ, מֻתָּר. הַגָּה: וְכֵן אִם נָפַל לְמִשְׁכָּב, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
לח מֻתָּר לֶאֱכֹל שְׂרָפִים מְתוּקִים וְלִגְמֹעַ בֵּיצָה חַיָּה כְּדֵי לְהַנְעִים הַקּוֹל.
לט אֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוֶזִין (פי' הֶעָרוּךְ אָפִיק טְפֵי זוּן כְּלוֹמַר לְהוֹצִיא עֹדֶף הַמָּזוֹן) דְּהַיְנוּ גְּרֵמַת קִיא אֲפִלּוּ בְּחֹל, מִשּׁוּם הֶפְסֵד אֳכָלִים; וְאִם מִצְטַעֵר מֵרֹב מַאֲכָל, בַּחֹל מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּסַם; וּבְשַׁבָּת, אָסוּר בְּסַם וּמֻתָּר בַּיָּד.
מ הַחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם כּוֹס שֶׁעֵרוּ מִמֶּנּוּ חַמִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ הֶבֶל.
מא מִי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר, שֶׁרְפוּאָתוֹ לָסוּךְ כַּפּוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו בְּשֶׁמֶן וּמֶלַח, מֻתָּר לְסוּכָם בְּשַׁבָּת.
מב אֵין מִתְעַמְּלִין, הַיְנוּ שֶׁדּוֹרֵס עַל הַגּוּף, בְּכֹחַ כְּדֵי שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ; וְאָסוּר לִדְחֹק כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרְעִי.
מג מֻתָּר לִכְפּוֹת כּוֹס (חַם) עַל הַטַּבּוּר וּלְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהַעֲלוֹת אָזְנַיִם בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי; וּלְהַעֲלוֹת אוּנְקְלִי, דְּהַיְנוּ תְּנוּךְ שֶׁכְּנֶגֶד הַלֵּב שֶׁנִּכְפָּף לְצַד פְּנִים, שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂים בְּסַמָּנִים כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ לִשְׁחִיקָה וְיֵשׁ לוֹ צַעַר מֵהֶם.
מד רוֹחֲצִין בְּמֵי גְּרָר, וּבְמֵי חֲמָתָן, וּבְמֵי טְבֶרְיָא, וּבַמַּיִם הַיָּפִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלוּחִים, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לִרְחֹץ בָּהֶם וְלֵיכָּא הוֹכָחָה דְּלִרְפוּאָה קָא עָבִיד; אֲבָל לֹא בְּמַיִם הָרָעִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל, וּבְמֵי מִשְׁרָה שֶׁהֵם מְאוּסִין וְאֵין דֶּרֶךְ לִרְחֹץ בָּהֶם אֶלָּא לִרְפוּאָה, וְדַוְקָא שֶׁשּׁוֹהֶה בָּהֶם, אֲבָל אִם אֵינוֹ שׁוֹהֶה בָּהֶם, מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּמֵקֵר.
מה לוֹחֲשִׁים עַל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ, וְאֵין בְּכָךְ מִשּׁוּם צֵידָה.
מו נוֹתְנִין כְּלִי עַל גַּב הָעַיִן לְהָקֵר וְהוּא שֶׁיְּהֵא כְּלִי הַנִּטָּל בְּשַׁבָּת.
מז עֶצֶם שֶׁיָּצָא מִמְּקוֹמוֹ, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.
מח אָסוּר לְהַנִּיחַ בֶּגֶד עַל מַכָּה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם יִצְבַּע אוֹתוֹ וְאָסוּר לְהוֹצִיא דָּם מֵהַמַּכָּה, לְכָךְ יֵשׁ לִרְחֹץ הַמַּכָּה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר דָּם שֶׁבַּמַּכָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹרֵךְ קוּרֵי עַכָּבִישׁ עַל הַמַּכָּה וּמְכַסֶה בָּהֶם כָּל הַדָּם וְכָל הַחַבּוּרָה, וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ עָלָיו סְמַרְטוּט.
מט אָסוּר לָשׂוּם פְּתִילָה בְּפִי הַטַּבַּעַת כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת לְמִי שֶׁהוּא עָצוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יָשִׂים אוֹתָהּ בְּשִׁנּוּי שֶׁיֹּאחֲזֶנָּה בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיַנִּיחֶנָּה בְּנַחַת.
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ב
א והשואל וכו'. והנשאל ה"ז מגונה שהי' לו לדרוש ברבים שמותר [גמרא] ועבי"ד ססי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפוא' ידועה או ע"פ מומחה ועיין שם בב"י ססי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב מהשינים ולפנים. אפילו אינו צפידנ' כל שיש בה מכה מחללין כ"כ הרב"י בשם הרא"ש וכ"כ הר"ן פי"ד דככי ושיני אבעי' ולא איפשט' ונקטינן לקולא ומ"ש גבי עין שמרדה דהיכ' דכאיב טובא חושש קרי ליה ללמד ממנו דבמיחוש בעלמ' אסור אמיר' לעכו"ם וכ"כ הב"ח כל זה דלא כע"ש דלא דק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף יז
ג ומצטער עליו. צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סי"ז וכ"מ בד"מ, והוצאת שן מלאכה דאוריי' דהא חובל לרפואה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף טז
ד כל שרגילין. משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י] ועמ"ש סי"ח וסט"ז וכ"כ רדב"ז ח"א ס"ל: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף ה
ה ועסי' תרי"ח. דלא כע"ש שהביא דברי רי"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף י
ו רופא אחד אומר צריך. אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא [רדב"ז ח"א ס"ו כ"ה]: ש"ע סָעִיף י
ז שא"צ מומחה. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל עסי' תרי"ח ובטור וסי' ש"ל דאפילו גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות ע"ש דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
ח הזריז וכו'. נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעליהו אף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעל הדלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצי' שראוים למלאכ' שמא יבעת התינוק וימות [רמב"ם גמר'] ולא אמרינן שאפשר לקרקש ליה באגוזים מחוץ [גמרא ע"ש ומשמע קצת בהגמ"ר דאין להקל בזה]: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ט שוחטים לו. דשבת הותרה אצל פיקוח נפש ומשמע ברא"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו אבל הר"ן כתב הטעם דבנבילה עובר על כל כזית ממנה ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אף על פי שאין בו מלקות והוי הרבה לאוין וחמירי מלאו א' דשבת וע' בב"י עוד טעמים וכ' הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ, וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאד ואין החולה קץ בו ע"כ [וגם בתשו' מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם] ועבי"ד סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך וע"ל סי' שי"ח סי"ג: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
י הגמ"ר פי"ח. מה שכתב הע"ש שמשמע בהגמ"ר דשבת דחוי' לא ראיתי שום משמעות: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יא אומרים לעכו"ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו רד"ך בח"ב ח"ז: ש"ע סָעִיף יז
יב אפי' אין בו. משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר דמותר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף וזו דעת המ"מ מה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם עכ"ל פי' שאין באבר סכנה דלא כב"י וכ"כ המ"מ אח"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר ע"כ ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר ואם אין בו סכנת אבר מותר ע"י עכו"ם והיינו עובדא דאמימר וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי ומיחוש בעלמא אפילו ע"י עכו"ם אסור וכמ"ש ס"א ועמ"ש סי' תצ"ו: ש"ע סָעִיף יז
יג נסמך למלאכה. כגון כוחל שהוא ככותב או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש לשחיקת סמנים ודין זה כתב הרב"י מדעתו והקשה עליו הב"ח דהא הרא"ש והר"ן הוכיחו מההוא דעין שמרדה שמותר לכוחלה אף על פי שהוא נסמך למלאכה ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
יד הסברא השלישית. היינו שעושין בשינוי וכו' ודוק בפוסקים ותמצא שהוא מגדולי הפוסקים ודברי הב"ח צ"ע: ש"ע סָעִיף יז
טו לעשות תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א (או"ה): ש"ע סָעִיף יז
טז לסייעו קצת. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור [רש"י וכ"כ התו' שבת דף צ"ג] ומשמע שם דאפי' במלאכה דאוריית' מסייע אין בו ממש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יז הקיז דם. אבל לשאר חולי לא לפי שאין בו סכנה הא אם יש בו סכנה שרי אף על גב שאין בצינה סכנה שאפשר לחממו בבגדים (מ"מ) ועמ"ש ס"ד אבל ב"י כ' בשם רש"י שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יח וסוגר מותר. דאמרי' לרחיצה בעלמ' הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור וכמ"ש רסי' שכ"ו: ש"ע סָעִיף כ
יט ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור (רש"י ומ"מ) ועד"מ בשם א"ז, ונ"ל דלענין כתם איתמר כדאי' בנדה פ"ט: ש"ע סָעִיף כ
כ ע"ג אסור. דמאיס לרחוץ בו, ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירו על עיניו שרי דאמרי' לרחיצ' עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה (רש"ל וב"ח): ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
כא קילורין. ודוקא ברכה אבל בעב' אסור וכמ"ש סי' רנ"ב ס"ה: ש"ע סָעִיף כא
כב כרוחץ. ומאן דחזי סבר שהוא יין (רש"י) בתו' דף י"ח כתבו דלא שרי אלא באדם בריא ואינו מניחו בעין לרפוא' אלא תחת העין לתענוג: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
כג דליכא צערא. אלא תענוג שרי כצ"ל (ב"ח): ש"ע סָעִיף כב
כד ע"ג מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיט' (גמ') אבל שמן לחוד לא גזרי' כמ"ש סי' שי"ט ועסי' ש"א סמ"ו: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כד
כה חוץ מעלי גפנים. וה"ה כל עלים שהם מרפאים: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
כו לא יחזירנה. דגזרי' שמא ימרח אבל לשחיק' סמנים ליכא למיחש כיון דהוי מאתמול עליה [ב"י ורי"ו תוס'] ועסי' ש"ג סט"ו מ"ש: ש"ע סָעִיף כה
כז יחזירנה. דכהוחלקה דמיא אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (ש"ל): ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף א
כח ועל ידי עכו"ם. דוקא במקצת חולי כמ"ש סי"ז וס"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף כה
כט לעשות רטיה. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יז
ל עליה אפר. וצ"ע דלפמ"ש סי"ז מותר דשבות הוא וצ"ל דמיירי דכשלא חלה כל גופו: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כז
לא כמשמרה. ואינו בהול כ"כ שיבא לידי שחיקת סממנים ולמירוח: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
לב להוציא ממנה הליחה. ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד [רש"י] ולכן טוב לעשות ע"י עכו"ם [אגודה סי' קכ"א], מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה) ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כז
לג ה"ז מותר. דמלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ולמ"ד דחייב נ"ל דכשעושה להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש בשום פנים א"נ הוי דבר שאינו מתכוין (מ"מ), ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטורא אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהי' פתוח כבר שרי וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כה"ג ורטיה מותר ליתן על האפטורא כמ"ש סכ"ז ומל' הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה אם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה דפסיק רישיה הוא אבל מותר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות כו' ועסי' י"ג ועוד דאית להו צערא עסי' שי"ז ע"ש בעירובין ובסה"ת פ' מפנין כ' מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קויטר"א בלע"ז ואף על פי שיש דם בתוך הכויה משום דמפקיד פקיד כמו מורסא ובכ"ה כת' בשם ספר הזכרונות דף נ"ב דאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם יש לחוש שיצא הדם ויצבע הבגד ע"ל סמ"ח מ"ש ונ"ל דהכא שאני כיון שנקב בתוכה כ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב, ונ"ל דאסור לחוך שחין שמוציא דם ול"ד לליחה דהוא מפקיד פקיד: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כט
לד ידו. וע"ג ידו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
לה חייב חטאת. משום גוזז עמ"ש ססי' ש"ג וסי' ש"מ: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף ג
לו לא יגמע. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר (ר"ן) ועמ"ש ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף לב
לז לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור (ב"י בשם הרמב"ם): ש"ע סָעִיף לב
לח בולע השמן. וב"ח אוסר בזה ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור כמ"ש סל"ז: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
לט וי"א שאם. צ"ע דאדרב' לסברא הראשונה אף בי"ט אסור משום רעבון כמ"ש במלחמו' דמשום תאות המאכל אין מתירין שבות ולי"א משום רעבון בי"ט שרי ובשבת לכ"ע אסור: ש"ע סָעִיף לג
מ אסור לינק. אבל בי"ט מותר מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו בי"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד) וצ"ל דג"כ ליכא עכו"ם ובגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו (ר"ן): ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף יז
מא דלית בו סכנה. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא עסי"ז וסי' רע"ח: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף לז
מב לקצת דברים וכו'. כצ"ל כלומר אף על פי שקשה לשינים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה לבני מעים שרי: ש"ע סָעִיף לז
מג מיחוש מותר. בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אף ע"פ שהוא בריא וכ"מ בסמ"ד דהא הרוחץ בים בריא הוא וכ"מ בירושלמי דף י"ד ע"ג גבי מי משרא ועוד דקאמר בגמ' אף על פי שיש לו חטטין בראשו כו' ע"ש וכ"מ ספכ"ב דשבת דאמרי' אסור לעמוד בקרקע של דיומיס', שמעמל' ומרפא וב"מ בברכות ד' ל"ח דפריך ורפואה בשבת מי שרי ולא משני דמיירי באדם בריא אלא ע"כ אפי' באדם בריא אסור וכ"כ ט"א ד"ז ע"ב וכ"כ הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א ע"ש דין ז' וכ"מ בתו' ד' י"ח בד"ה ומתרפאת עמ"ש סכ"א וכ"מ בגמ' דף ק"ח רבין הוי אזיל בתריה דר"י א"ל מהו למימשי מהנהו מיא כו' משמע דבריא הי' ועמ"ש סמ"ב וע"ש בתוס': ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף יז
מד למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמש"ל דלא כב"ח: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף מא
מה מותר לסוכם. נ"ל הטעם כמ"ש סמ"ג שדברים אלו אין עושין בסממנים: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
מו אין מתעמלין. כ' בש"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושי' ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז: ש"ע סָעִיף מב
מז ואסור לדחוק. שמא יבא להשקותו סמני' המשלשלים: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מג
מח ויש לו צער. הא לא"ה אסור משום עובדא דחול: ש"ע סָעִיף מג
סָעִיף מד
מט רוחצין כו'. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם פכ"א וכ"כ הסמ"ג ואם כן אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועמ"ש סל"ז וסמ"ב ונ"ל דמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מו
נ על גבי העין. וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח [מרדכי רש"י]: ש"ע סָעִיף מו
סָעִיף מז
נא מחזירין אותו. ונלע"ד דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ורי"ו וברמזים אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפי' לשפשפו אסור וכמ"ש ס"ל וכ"מ בגמרא בעובדא דרב אוי' ע"ש וכ"מ מסי' ש"ל ס"ט דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה וצ"ע וכ"כ כ"ה בשם ר"ש הלוי שהקשה זה וגם הרמב"ם לא הביא דין זה לכן אין להקל: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מח
נב יצבע אותו. ואף על גב דמקלקל פטור מכל מקום אסור (רקנ"ט סי' קכ"ג) ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור: ש"ע סָעִיף מח
נג ואסור להוציא דם. רש"י פירש סוף עירובין דה"ל חובל והוי אב מלאכה וכ"כ הג"מ פכ"א דהמניח דבר המושך דם וליחה הוי מפרק ומלשון רש"י משמע דדוקא כשמהדקה בגמי הוא דהוי אב מלאכה דהוא עביד מעשה אבל כשמניח עליה דבר המושך דם לא הוי אב מלאכה דאיהו לא עביד מידי וא"כ כ"ש כשמעמיד עלוקה שקורין ניגלין דשרי לחולה כמ"ש סי"ז דשרי שבות אבל בזבחים דף י"ט משמע דכשנתכוין להוציא דם אפי' אין מהדקו הוי מלאכה ובסנהדרין דף ע"ח שהשיך בו נחש ר"מ מחייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ע"כ ואפי' רבנן דפטרי היינו דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקא הוי כמו שעושה בידים, והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה ועסי' ש"ך ס"א: ש"ע סָעִיף מח
נד וי"א שכורך. ויש מפקפקין לאסור משום שמרפא: ש"ע סָעִיף מח
סָעִיף יב
נה לשום פתילה. וכ"ש דאסור לעשות קרוסטי"ר אפילו הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם כמ"ש סי"ב עסי' של"א ס"ו: ש"ע סָעִיף יב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ב
א והשואל עמ״א. הנשאל הוא המורה ה״ז מגונה דהיה לדרוש ברבים זה דפ״נ דוחה שבת היכא דא״א בהיתרא בלי שהייה ועצלו׳ ער״מ פרק שני ה״א ובמ״מ דשבת דחויה היא ע״ש. ומ״ש שהרפואה ידועה צ״ע דבספק נמי ספק פ״נ להקל ועסי׳ תרי״ח ובי״ד י״ל דמיירי בחולה שאין סכנה דאיסור דרבנן אין מתירין בספק כה״ג. עב״ח בהוצאת השן אין ראיה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב מהשינים עמ״א הפרש יש בצפידנ״א אפילו החולה והרופא אומרים א״צ שקר אומרים כי מקובל ביד חז״ל שסכנה הוא ובשאר כאב השינים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שאין צריך אין מחללין ובמכה שאין של חלל בסתם אין מחללין וכשאומר הרופא או החולה שצריך מחללין עב״ח בזה. וחושש בשיניו לא כייב טובא ומכ״ש בחלה כל גופו ממנו כמ״ש באות ב׳ התירו ע״י עכו״ם אבל מכה בשינים הוי כמכה של חלל ובסתם מחללין שבת עליה ע״י ישראל אפילו באיסור תורה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף יז
ג ומצטער עמ״א דבמיחוש והולך בריא מבואר בס״א דאפי׳ ע״י עכו״ם אסור. מ״ש הוצאת השן מלאכה דר״י לאו מקלקל הוא דחובל לרפואה ול״ד להוצאת המת. והנה מיחוש בעלמא אף שאין בו שום מלאכה אסור ע״י עכו״ם כבס״א אלא דקשה מה קמ״ל דשבות דשבות במקום צורך דמותר לכן כתב דיש מלאכה ד״ת קמ״ל דהוי כחולה שאין סכנה ושרי אף במלאכה ד״ת ע״י עכו״ם. ולהניח עלוקה שקורין ניגלין או פיאווקא״ס עיין אות נ״ג ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף טז
ד כל עמ״א אפי׳ אין במניעת הדבר ההוא סכנה אפ״ה הואיל ויש בו בחולה סכנה עושין לו כל צרכיו ע׳ מ״מ פ״ב הי״ד ועא״ר אות ה׳ ובמ״א חסר תיבת אין ומשמע אע״פ שאין כלל סכנה במניעת הדבר ההוא ואף אם לא יחממו כלל אפ״ה הואיל וצריך לו קצת עושין וע׳ אות א׳ וצ״ע וי״ל התם א״י כלל א״כ הוי שלא לצורך כלל: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף ה
ה ועסי׳ תרי״ח עיין מ״א בתרי״ח אות ב׳ ורי״ף הביאו הב״י דאם אין סכנה עתה אין מחללין ואנן קיי״ל דאפי׳ ספק אם לא יעשה לו רפואה זו אפשר לבא לידי סכנה כו׳ או יכבד החולי מחללין ומ״ש המחבר או יעשה אצל א׳ מהם סכנת נפשות פי׳ הע״ש ב׳ רופאים א׳ אומר צריך ואחד אומר א״צ או ל״ד צריך שימור אפי׳ רק יכבד החולי יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף י
ו הרופא עמ״א דחסידות של שטות הוא ורחמנא אמר ושמרתם לנפשותיכם. דין המבשל לחולה בשבת או השוחט לחולה בשבת אם מותר לבריא מבואר בשי״ח ס״ב: ש"ע סָעִיף י
ז אין צריך מומחה עמ״א דצריך שיהא מכיר בחולי: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
ח הזריז עמ״א רמב״ם פ״ב הי״ז וגמרא יומא פ״ד ב׳ ועלח״מ שם דאם מכוין ממש לכך לשבור הדלת לעצים דקים שיהיו ראוין למלאכה אסור עכ״פ (לא חיוב אע״ג דהיה אפשר בהיתר לשבור כך וליהוי מקלקל וצ״ע בזה דשבת דחויה היא ואי״ה באות י׳ יבואר עוד) רק עיקר כוונתו להציל התינוק ועכשיו מוכיחין כו׳ וק״ק שם יע״ש. וערש״י שצריך לכל אלו וי״ל דמ״מ אין כוונתו לכך: כתב הר״מ ז״ל שם הי״ו שמע טבע תינוק בים ופרש מצודה והעלה דגים לבד פטור מכלום (אפי׳ חטאת דברשות עשה ועדיף מטעה בדבר מצוה כו׳) נתכוין לדגים בלבד ולא שמע שטבע תינוק והעלה תינוק עם דגים פטור משמע דלוקה מכת מרדות אע״פ שהציל נפש וכמ״ש פ״א פטור אבל אסור לוקה מכת מרדות. אף ע״פ שי״ל מ״מ כן נראה. שוב ראיתי שזה תלוי במחלוקת ר״י ורבנן בנזיר כ״ג א׳ נדרה והיפר בעלה כו׳ ובר״מ פי״ב מה׳ נדרים ובמ״ל שם שהתוס׳ כ״א ב׳ ד״ה לעולם סוברים דת״ק חולק על ר״י וכל שלא עשה איסור אין לוקה מכת מרדות כלל והלכה כת״ק אם אין נתכוין לדגים ולא שמע שטבע תינוק והעלה תינוק עם דגים הואיל ולא עשה שום איסור אדרבה מצוה קעביד י״ל כה״ג אף הר״מ ז״ל יודה דאין לוקה מ״מ וכבר ידעת הנ״מ לענין פסולי עדות דרבנן שי״ל דוקא שחייב מ״מ מיקרי רשע דרבנן הא לא״ה לא וכמו שמוכיחין דברי הר״מ ז״ל פ״י מעדות היה החיוב שבה מדבריהם ובפתיחה כוללת ביארתיו ובש״ה בכלל מ״מ יבואר עוד אי״ה אף שי״ל בין שבת מלאכת מחשבת ע׳ בהשגות הר״א שם ומנחות ס״ד א׳: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ט שוחטים עמ״א עב״י הרא״ש ביומא פ״ג כתב בשם הר״מ רבו ז״ל דשבת הותרה לא דחויה ואפילו איסור דרבנן אין לדחות מקמיה איסור שבת (במ״ש הדמיון י״ט לנחור עופות אין שחיטה לעוף מ״ה ה״ה בחולה ולדמיון נקטיה דקיי״ל כמ״ד יש שחיטה לעוף מ״ה) אבל הרמב״ם ור״ן ורשב״א כתבו שבת דחויה לא הותרה ע״כ הטעם דבנבילה יש כמה לאוין אף בחד זית מכל משהו בפיו שאוכל ח״ש אסור מ״ה (ע׳ ע״ש) כו׳ גם יש טעם שחולה קץ באכילת איסור ולפ״ז באיסור דרבנן י״ל שאין החולה קץ דוגמא למ״ש בי״ד קי״ט ובש״ך כ״ז במוכר דבר איסור מד״ס מה שאכל ישלם יע״ש ובי״ד קכ״ה ס״י דאפשר שיקח העכו״ם הכלי ולא יהיה ניסוך א״כ ודאי טוב לעשות המילוי ע״י ישראל שלא יאסור העכו״ם יין שבחבית והעכו״ם יחמם ובשי״ח סי״ג לחמם בכ״ש שרי הישראל אם לא שא״א בכ״ר. וכ״ז למ״ש הר״ב בהג״ה סי״ב דאם אפשר ע״י עכו״ם בלי שיהוי טוב ע״י עכו״ם. אבל בשהייה כ״ע מודים דמאכילין אותו נבילה מבלי שיהוי. ולטעם הר״ן וכפי הנראה שהב״י פוסק כר״מ ורשב״א ור״ן דשבת דחויה אם יש בן פקועה הטעון שחיטה מדבריהם טוב ע״י עכו״ם איסור דרבנן ממה שיעבור ישראל איסור שבת מ״ה. ואפשר באיסור דרבנן נמי קץ ביה ודוקא סתם יינם קיל בעיני העולם וא״י החולה דלא יהיה קץ נותנין לו איסור דרבנן: עיין בפרשת דרכים דרך חיים פלפול על דברי הר״ן ז״ל מהא דטבל ותרומה משמע דאף דיש כמה זיתים כו׳ ושם נאמר אמאי אין מבטלין האיסור ברוב וכדומה וכתב כל שאין לחולה צורך בביטולו אסור לנו לעשות ולפ״ז החולה גופא יכול לערבו ולבטלו וטוב יותר ממה שיאכל איסור תורה בכמה לאוין מיהו אם הותר איסור לבריא כמו המבשל בשי״ח דכאן טפי איכא למיחש שמא ירבה ליקח איסור ולבטל בהיתר בשביל הבריאים ג״כ וכדכתיבנא. ועמ״ש אי״ה באות י׳ מזה ובט״ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
י הגמ״ר עמ״א ובאות ט׳ דנ״מ בזה אם הותרה או דחויה לכמה דברים ואם צריך לשחוט הרבה עופות ויעבור בשחיטה על כל א׳ ויש נבילה מזומנת ל״ש תי׳ הר״ן. וע׳ שו״ת רדב״ז חלק שלישי יע״ש ואם החולה אומר שאין קץ באכילת איסור ויש נבילה מזומן אין שוחטין בשבת למ״ד דחויה הוא וע׳ לבוש. מ״ש המחבר כולם פטורים קמ״ל דמצוה לרוץ וכל הזריז משובח דשמא ימהר א׳ מחבירו וע׳ ע״ש: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יא אומרים עמ״א דוקא כשצריך לרפואה זו בשבת הא כשא״צ לה בשבת ימתין עד מ״ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין וחולה שאין סכנה אף איסור תורה עושין ע״י עכו״ם כמבואר: והוי יודע דחולה שאין סכנה נמי מאכילין אותו איסור דרבנן הקל הקל באופן דמותר באכילה עי״ד קנ״ה ולבטל איסור דרבנן תלוי במ״ש הפ״ד בדרך חיים הביאותיו באות ט׳ וי׳. והוי קשיא לי איך שרי לחולה שאין סכנה לבשל בשבת ע״י עכו״ם והא בישולי עכו״ם אסור מדרבנן ובסי׳ קנ״ה כתב הר״ב בהג״ה דחולה שאין סכנה אסור לאכול איסור דרבנן כ״א שלא כדרך אכילה כתב הש״ך אות י״ד דשרי (מ״ש שם הרפואה ידוע קאי לסכנה או שלכ״א) וצ״ל כל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאין סכנה לאכול ממנו אלא דקשה א״כ סתם יינם דאסור שם כ״א לרחוץ והר״ב בתשובה קכ״ד דרצה להתיר סתם יינם מטעם דקיל איסוריה מאוד תיפוק ליה דאף בש״ע מתירין בשבת וצ״ע כעת. שוב ראיתי שאין קושיא דהב״י כאן הביא בשם הר״ן דבשבת לא רצו להחמיר בש״ע יותר ממעשה שבת גם י״ל דאיכא היכרא דמה״ט מתיר אף לבריא במ״ש בי״ד קי״ג וכמ״ש הב״י כאן בשם הר״ן בשם הרא״ה אבל בחול אה״נ דבש״ע אסור לאין סכנה אף בא״א ע״י ישראל ועמ״ש בט״ז אות ו׳ מזה: ש"ע סָעִיף יז
יב אפילו עמ״א אולי כוונת האדון ז״ל דלישנא יתירא הוא דעלה קאי והול״ל יש מכירין בסתם ויש מחלקין בין סכנת אבר או לאו או דהיל״ל יש מתירין בין שיש סכנת אבר או לאו ואין מחלקין ש״מ דבש״ע פירש דעת המ״מ דהפרש יש בין סכנת אבר או לאו לדיעה זו ג״כ והיינו בסכנת אבר אפילו הולך כבריא מותר אפי׳ מלאכה ד״ת ע״י עכו״ם ושבות ע״י ישראל ואין סכנת אבר רק חולה באותו אבר הרבה ע״י ישראל אסור שבות וע״י עכו״ם הוי שבות דשבות במקצת חולה היינו באבר אחד שרי ע״י עכו״ם כיש מקילין בש״ז ס״ה במ״א אות ז׳ יע״ש ובאין חולה רק מיחוש בעלמא והולך כבריא אסור אפילו ע״י עכו״ם שבות דשבות כבס״א כאן וג׳ דינים יש בחולה באבר א׳ ושפיר אמר אפילו אין סכנת אבר דביש סכנת אבר אפי׳ אין חולה כל הגוף והפרש יש. וזה אמת ויציב בין לדיעה שלישית ורביעית ע״י עכו״ם בחולה באבר א׳ יש שלשה דינין כדכתיבנא. ושם נאמר דשבות שלא כדרכו במצער שרי והראה לכאן סל״ג גונח כו׳ ואי״ה יבואר שם ובמפיס מורסא ועיין אות י״ד שם יבואר אי״ה עוד: ש"ע סָעִיף יז
יג נסמך עמ״א עט״ז י״א ואמר זה להורות שמ״ש המחבר ודברי הסברא השלישית נראית היינו סברת הרמב״ן וכמ״ש באות י״ד יע״ש: ש"ע סָעִיף יז
יד הסברא השלישית עמ״א וכ״כ הט״ז אות י״ב דלא כב״ח לבוש שכתבו דעלה דידיה הדר יע״ש. וסברת הרמב״ן בסכנת אבר עושה ישראל שבות בלא שינוי מוכח מעין שמרדה להס״ד ובאין סכנה דמותר לישראל שבות ע״י שינוי י״ל ממפיס מורסא דסל״ג גונח יונק חלב דבמקום צערא לא גזרו בשבות ע״י שינוי כזה דשרי ומשמע אף בחולה באבר א׳ לחוד אין כולל כל הגוף ואין בו סכנה כל שעושה השבות ע״י שינוי שרי לישראל כההוא דמפיס מורסא וכמ״ש המ״א בש״ז אות ז׳ ואי״ה לקמן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יז
טו לעשות עמ״א משמע אף שאין סכנה אם לא יאכל המוקצה מותר לישראל לטלטלו ולהאכילו בידים לתינוק והם ב׳ דברים מחודשים א׳ אע״פ שהסברא השלישית נראית כמ״ש באות י״ד אפ״ה הקילו בטלטול מוקצה שאין בה אלא איסור טלטול ואפשר בעי שינוי קצת וב׳ דשרי להאכילו איסור דרבנן בידים כחולה שאין בו סכנה ואף ע״ג גדול אסור לאכול כבסי׳ קנ״ה בי״ד בקטן הקילו עסי׳ שמ״ג מ״א ב׳ קטן קצת חולה ע״י עכו״ם מותר אפי׳ איסור תורה ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף יז
טז לסייעו עמ״א דאף במלאכה ד״ת מסייע אין בו ממש משמע אף לכתחלה שרי ועט״ז אות א׳ ועדיין צ״ע. ע׳ ע״ש וכהן עבודה דיעבד הוא: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יז הקיז עמ״א עמש״ל בזה דלהמ״מ אף שאין סכנה כלל ואף אם לא יחממו בבגדים לית סכנה אפ״ה שרי: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יח וסוגר עמ״א רש״י ק״ח ב׳ ועט״ז ט״ו: ש"ע סָעִיף כ
יט ורוק עמ״א דכאן כל שלא טעם משניער כלום ולכתם צריך כמה תנאים והלכך אסור בשבת ש"ע סָעִיף כ
כ ע״ג עמ״א ע׳ לבוש העתיק שורה פתו ביין ומניח ע״ג עין בשבת ולכאורה הב״י השמיטו כאן דשמואל לשיטתיה דעושה צרכיו בפת אף ממאיס ואנן קיי״ל לאיסורא בממאיס עסי׳ קע״א במ״א י״ל דוקא לרפואה שרי לדידן לא לתענוג כמו ממשיכין בצנורות כו׳ ושמואל לשיטתיה וצ״ע בזה: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
כא קילורין עמ״א רנ״ב צ״ל ט״ס רנ״ג עב״י בזה דעבה מוכח לרפואה ויש בו שחיקת סמנין וגם ממרח משא״כ בצלול נראה כרוחץ: ש"ע סָעִיף כא
כב כרוחץ עמ״א עב״י ואע״פ כן פסק בש״ע כרא״ש ור״ן לחלק בין צלול לעב. והנה לתוס׳ מה איריא מע״ש בשבת נמי שרי ואפשר מפרשין קילור מטלניות משוח בו תחבושת ובשבת שרייתו זהו כיבוסו וערש״י י״ח פירוש קילור. ובק״מ פירש שורה במים והרואה אומר יין הוא א״י לכוין פירושו דמים שפיר דמי טפי דהכל רוחצין עיניהם בריאים אפשר אקילור קאמר וצ״ע. או י״ל בשבת אסור משום גיבול אם הוא שחוקים סמים: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
כג דליכא צערא עמ״א וכ״כ הט״ז אות י״ו וע׳ לבוש: ש"ע סָעִיף כב
כד ע״ג מוך עמ״א ועב״ח דכתב אף בשמן משום סחיטה ועתו״ש: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כד
כה חוץ עמ״א אם יש עלים שהם מרפאים אסור להניחם בשבת: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
כו לא עמ״א בש״ג אות י״א ועתוס׳ עירובין ק״ב ב׳ ד״ה מחזירין וד״ה רטייה: ש"ע סָעִיף כה
כז יחזירנה עמ״א העתיק דברי ש״ל ומפירש״י עירובין ק״ב ב׳ ד״ה לא שמיע וכהחולק וד״ה רטייה לכאורה משמע כן שנפלה במדינה דלא פרשה מדעת משמע דמש״ה נקיט שנפלה הא מזיד אסור ע״ג כלי ממשנה מחזירין רטייה במקדש ולא במדינה ע״ג כלי נותן הכהן דכל מה דאפשר לשנות משני וע׳ ע״ש ותו״ש וממשנה אין הכרע דאתיא כר״י או ע״ג קרקע דכהן שרי ליה בכל ענין באפשר התירו סופן משום תחלתן ואף דאפשר להניח ע״ג כלי מ״מ אם שכח והניח עג״ק התירו כו׳ וזה יורה כמ״ש המ״מ פכ״א מה״ש הכ״ז דמחזירין רטייה במקדש אפילו מע״ג קרקע ולא במדינה כת״ק ואם סובר דבמזיד אסור ל״ק ממשנה דמזיד הוא. ומ״ש רש״י שפרשה שנפלה אפשר בב׳ אנפי. הפן הא׳ דוקא פרשה הא לכתחלה להסיר מזיד ע״ג כלי לא הא דיעבד מחזירין בהזיר אף ע״ג כלי. הפן הב׳ להודיע דבמדינה איירי דל״ת במקדש פליגי והלכה כת״ק ומשנה כת״ק ור״י אומר הוחלקה מותר כו׳ פירוש שלא ביד או ברגל ולא הוי חציצה ויתור בגדים מיירי בענין דאין בו כדי להיות יתור בגדים ע׳ הכ״מ ובמדינה לכ״ע אסור לכן פירש שפרשה במדינה מיירי. ודעת הר״א ז״ל שם בהשגות א״א כ״ל ז״ה שבוש אלא מחזירין מע״ג קרקע והביא המ״מ דהשגתו אמ״ש מניחי״ן לכתחלה במקדש וכתב שהנוסחא ומחזירין לכתחלה מביצה אמנם הר״ן ז״ל פר״א דמילה, הבין דהר״א ז״ל מתיר במדינה להחזיר מע״ג קרקע הביאו הב״י. וא״ש לישנא כל זה הן מה שאוסר ע״ג קרקע במדינה הן מה שמתיר מניחין במקדש כו׳ ולדבריו משנה אבל לא במדינה במזיד כדברי ש״ל ועתי״ט בעירובין. וע׳ ק״ג ב׳ כהן שלקה מניח גמי וע׳ פרק עשירי מה׳ כלי המקדש ה״ט ואין להאריך: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף א
כח וע״י עכו״ם עמ״א מיחוש בעלמא אפי׳ ע״י עכו״ם אסור אם לא בקצת חולי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף כה
כט לעשות עמ״א שבות דשבות במקצת חולי התירו ע״י עכו״ם ומלאכת ד״ת ע״י עכו״ם אסור אלא בחולה כל גופו שאין סכנה או סכנת אבר דאז ודאי שרי ע״י עכו״ם וע״י ישראל וסכנת אבר עסי׳ י״ז: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יז
ל עליה עמ״א לא הבינותי זה דלדיעה הג׳ שם אסור בחולה כל גופו באין סכנת אבר דאסור ע״י ישראל כ״א בשינוי: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כז
לא כמשמרת עמ״א עב״י ולבוש: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
לב להוציא עמ״א רש״י שבת ק״ז א׳ ויזהר שלא יוציא דם כמו כן דאסור ליטול במחט קוץ מאביו משום חבורה עמ״ש אי״ה באות ל״ג: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כז
לג ה״ז מותר עמ״א מ״מ פרק עשירי הי״ז ועמ״ש בט״ז אות כ״א. וע׳ אות נ״ב דמפיס מורסא ומחט ליטול קוץ באזהרה אחת רש״י דסנהדרין פ״ד דלא שקיל כוותא בבריה ע׳ פ״ה מה׳ ממרים ה״ז והתם שגגת איסור משא״כ כאן מקלקל או משאצ״ל ומ״ד משאצ״ל חייב אם אין מקלקל אסור שנפחה ידו ורפואתו להוציא דם הוי שגגת איסור וע״י עכו״ם יש להתיר באפשר: ואגב גררא שם סנהדרין פ״ד ב׳ לר״ש אימא עד דקטיל אמאי דלמא לאו אביו כמ״ש התוס׳ אהא דהנסקלין בנשרפין היכא דמקלה לחמורה לא אזיל בתר רובא ובדרוש הארכתי: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כט
לד ידו עמ״א על גב ידו הוי סכנה וה״ה ברזל עט״ז ואם רופא אומר שא״צ עמש״ל מזה: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
לה חייב עמ״א בש״ג כ״כ וש״מ אות ג׳ דגוזז אף שא״צ לצמר לא הוי משאצ״ל שבמשכן היה כן ומשמע דעת המחבר כן דפסק משאצ״ל פטור בסי׳ של״ד ואפ״ה כאן חייב חטאת ועמ״ש בט״ז אות כ״ג: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף ג
לו לא עמ״א כל מיחוש בעלמא אפילו שבות דשבות אסור ע״י עכו״ם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף לב
לז לא יערענו עמ״א דסתם לה הרמב״ם משמע אפי׳ ע״י אניגרון אסור אבל בולע מיד שרי אף בלא אניגרון יע״ש: ש"ע סָעִיף לב
לח בולע עמ״א הב״ח אוסר בשמן בלא אניגרון כו׳ ועסי׳ ר״ב ס״ד דשמן בעיניה אזוקי מזיק ליה וצ״ע: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
לט וי״א עמ״א ועא״ר מ״ש לחלק בין תאות מאכל דבי״ט התירו אוכל נפש לא בשבת ובין צער רעבון יע״ש: ש"ע סָעִיף לג
מ אסור עמ״א בי״ט שרי כמ״ש הלבוש ואם יש אוכלין אסור דיכול לחלוב לתוך האוכל ברעבון וגם ליכא עכו״ם דנהי דרעבון כמקצת חולי ושרי ע״י עכו״ם ביום טוב דהוי שבות דשבות נולד כו׳ טוב יותר מעל ידי ישראל ואפשר הוי כחולה שאין סכנה. וגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו ומש״ה אף שיש עכו״ם או יש מאכל עיין תוספות יבמות קי״ד א׳ ד״ה שבת. ויש לראות דשם משמע י״ט איסור לאו ובתק״ח משמע די״ט רק נולד ואי״ה יבואר שם. ועז העומדת לחלבה דמוקצה אפ״ה שרי וכן בשבת מתירין כמה שבותים לחולה שאין סכנה מפרק כלאחר יד ומוקצה וכדומה וע׳ סי״ז למ״ד ע״י ישרל אסור שבות בחולה שאין סכנה ע״י שינוי לרמב״ן א״ש עב״י. ומוקצה גונח דהתירו גונח משמע אף בעומדת לחלבה וכ״ש למ״ד בשבת הכל מוקצה איך התירו איסור דרבנן עי״ד קנ״ה ובש״ע היכרא אית ליה והתירו מעשה שבת ה״ה בש״ע משא״כ מוקצה לאכול וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף יז
מא דלית עמ״א ע׳ לבוש וע״ש משמע להקל ולחלוב לקערה הוי מלאכה ד״ת מפרק ממש ואסור בחולה אין סכנה וע׳ סי׳ ש״ל במ״א י״ז ע״ג קרקע שרי. ומותר לחלוב ע״ג קרקע שיאחז הדד דמלאכה שאצ״ל ולא הוי מפרק דאזיל לאיבוד שרי לתינוק חולה ושאין סכנה ולר״ר אסור דלית סכנה וגם צערא יתירא ליכא. שם בב״י. הא לא״ה שרי כמפיס מורסא וכדומה צריך ליישב מ״ש סי״ז בחולה שאין סכנה ממפיס מורסא וכדומה. ועסי׳ ש״ז ז׳ ולהר״מ מפיס אף משאצ״ל לא הוי: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף לז
מב לקצת עמ״א דברים גרס לא בריאים וכ״ה בלבוש דלדידיה ל״צ היכרא כיון דרובן אוכלים אותם אף שהם בריאים: ש"ע סָעִיף לז
מג מיחוש מותר עמ״א דאף כה״ג כל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא וכ״ה בלבוש דוקא לרעבו ולצמאו או לתאוה: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף יז
מד למשכב עמ״א עט״ז כ״ח ולא הבינותי דזה א״ש לדיעה א׳ בסי״ז דחולה שאין סכנה שרי לישראל לעשות שבות ואמימר דכחיל לעינא ע״י עכו״ם קצת חולי היה משא״כ לדיעה בנ״ד קשה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף מא
מה מותר עמ״א ובט״ז כ״ז דאין זה רפואה ואפשר בסמ״ג יש צערא וכאן ליכא צערא: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
מו אין עמ״א הראה לאות מ״ג באדם בריא כל שמכוין לרפואה אסור אם אין רוב בריאים עושים כן יע״ש: ש"ע סָעִיף מב
מז ואסור עמ״א כל שלפעמים עושין ע״י סמנים אף בלא סמנים אסור עט״ז כ״ח: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מג
מח ויש עמ״א הוא לדיעה ג״ד בסי״ז דשבות ע״י ישראל אסיר וכאן שרי דדברים אלו אין נעשים ע״י סמנים ועב״י והוי יודע דחולה שאין סכנה הכולל כל הגוף מתירין לו אף כמה שבותים דגונח יונק חלב בשבת שיש ב׳ שבותים א׳ מפרק כלאחר יד ב׳ משום שחיקת סמנים אפ״ה התירו לחולה שאין סכנה ומיהו י״ל ע״י שינוי. וע׳ סי״ז ע׳ באר הגולה מ״ם: ש"ע סָעִיף מג
סָעִיף מד
מט רוחצין עמ״א כל שמתכוין לרפואה ומוכחא מילתא אף בבריא ממש רק עושה לשמור מזגו וכדומה שלא יחלש אסור ע׳ אות מ״ג וס״ו: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מו
נ על עמ״א סנהדרין ק״א ורש״י משמע שאין ניכר לרפואה שדרך העולם להשים כן ומש״ה כלי שאין ניטל כ״א לצורך גופו אסור שנראה ברפואה וצ״ע. ומ״ש המחבר בסמ״ה לוחשים על נחשים עסי׳ שי״ו ס״י ובי״ד קע״ט סו״ז אע״ג דמפרש הא דסנהדרין ק״א א׳ לחישה על המכה אפ״ה פסק כאן דשרי ג״כ לוחש לחבר ואין צידה אף באין רצין אחריו דמשאצ״ל ובלי מעשה רק בפה ל״ג וסברא הוא וחובר שלא יזיקו ברצון למדו מאביי ס״ה כפירש״י שם ע׳ באר הגולה שם מ״ש הט״ז שם דמותר לעבור עבירה פשוט הוא דאין לך דבר שעומד בפ״נ ועא״ר נ״ד: ש"ע סָעִיף מו
סָעִיף מז
נא מחזירין עמ״א אפשר במקום צער התירו שלא ע״י רפואה שיש לחוש לשחיקת סמנים וצ״ע: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מח
נב יצבע עמ״א ועסי׳ ש״ך במ״א אות כ״ד כ״ה: ש"ע סָעִיף מח
נג ואסור עמ״א עלוקה שקורין פיאווקע אסור להעמיד דהוי כעושה מעשה בידים ע׳ אות ל״ג בצו״ק זל״ב וכדומה מושך ליחה: ש"ע סָעִיף מח
נד ויש עמ״א ומי״ט מתיר עא״ר נ״ט: ש"ע סָעִיף מח
סָעִיף יב
נה לשום עמ״א מלאכה ד״ת כמו שחיטה וכדומה וע׳ סעיף י״ז: ש"ע סָעִיף יב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ב
א (ס"ק א) והשואל כו' לדרוש ברבים שמותר (גמ') הוא ט"ס דגוף הדין הוא ירושלמי הביאו בטור והטעם שה"ל לדרוש הם דברי ת"ה סי' נח ובפסקיו סי' קנו: והטעם השואל שה"ה כשופך דמים כ' בפריש' וז"ל כשרוצה להחמיר שלא לעשות שום דבר זולת השאלת המורה עכ"ל: ועבי"ד כו' הרפואה ידיעה או ע"פ כו' כצ"ל: דקדחת כו' והא דכתב בסעיף ז' מחללים כו' ועל מי שיש בו קדחת כו' כ' הט"ז שם ס"ק ז' דאין זה קדחת המצוי' בינינו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב (ס"ק ב) מהשינים כו' אפי' אינו צפידנא. דצפודני מבואר להדיא במשנה ביומא דהוי סכנה ומתחיל בפה וגומרת בבני מעים אלא שאר חולי והוא איבעי' דלא אפשיטא בע"ז דף כ"ח דאמרי' על מכה של חלל דהיינו משינים ולפנים ואיבעי' להו ככי ושיני גופייהו מאי אם הם בכלל מכה של חלל ובעי למפשט מדתנן בשבת החושש בשיניו לא יגמע בו את החומץ חושש אין אבל כאיב טובא מותר (ועל כרחך צ"ל דהוי מכה של חלל דאלת"ה הוי סבירא לי' להש"ס דהוי חושש בעלמא ולא מיקרי חולה כלל ואפי' לגמע דהוא קל מאוד כאשר יתבאר לקמן בשם הר"ן הוי ליה לאסור) ודחי דלמא האי תנא אפ" כאיב טובא חושש קרי לי' וכ' הרא"ש כיון דהאיבעי' לא אפשיט' הוי ספק נפשות ואזלינן לקולא ומחללין עליו את השבת: וכ"כ הר"ן כו' איבעי' ולא אפשיט' עד כאן לשון הר"ן ומ"ש מ"א ונקטינן לקולא הם דברי מ"א. והוא ממילא כיון דלא אפשט הוי ספק נפשות: ומ"ש גבי עין שמרדה כו' וז"ל הר"ן ומסתברא דכי שרינן על ידי גוי ה"מ בחולה שנופל מחמת חליו למשכב אבל במיחש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפי' דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכי שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע את החומץ ואמרינן נמי פרק א"מ דאפי' היכי דכייבי ליה טובא חושש קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עכ"ל הר"ן וכתב ע"ז הרב"י וז"ל ותימא שנראה שפוסק כן וכיון דדרך דחיה אתמר ס' נפשות לקולא ואפשר שאף הר"ן לא אמרה לפסוק כן אלא לפרש טעמא דהאי דדחי עכ"ל והב"ח דחה דברי הרב"י דלפ"ד הרב"י אינו ענין לתחלת דברי הר"ן ומ"א הקדים להקשות דהא הר"ן גופיה כתב שם דהאבעי' לא אפשיט' וע"כ ס"ל דררך דחיה אתמר אלא אעפ"כ למידין ממנו למקום אחר דהיכי דליכא רק מיחש אפי' דברים המותרים לבריא אסורים לו כ"ש דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה דהא חזינן דכן דעת הדוחה אע"פ דקי"ל משום ספק נפשות היכי דכייבין לי' טובא ככי ושני אפי' לישראל מותר לעשות מלאכה אבל היכי דליכא רק מיחש דאסור אפי' מאכל בריאים בזה נשאר סברת הדחיין ואע"ג דדבר זה מגוף המשנה שמעינן דקתני החושש כו' לא יגמע א"ה מ"מ הביא האי דיחוי לאשמעינן דאפי' האי מיחש כאיב ליה טובא רק שמתחזק והולך כבריא אפ"ה אסור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף יז
ג (ס"ק ג) ומצטער כו' צ"ל שחלק כו' והוצאת שן מ"ד כו' בזה נותן טעם דע"כ מיירי שחלה ממנו כל גופו דאי הוה הוצאת שן איסור דרבנן הוי אפשר לומר דמיירי אפי' לא חלה כל גופו ולא הוי רק מקצת חולי ואפ"ה הותר דבמקצת חולי מתירים שבות דשבות והיינו לומר לגוי לעשות שבות וכמ"ש מ"א לקמן ס"ק י"ב ולעיל סי' ש"ז ולכן כ' דהוי מלאכה דאורייתא ולומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לא הותר כי אם בחלה כל גופו וכדלקמן סעיף יז והט"ז בס"ק א' חולק וכתב וניהו דאמימר במס' ביצה דף כ"ב התיר לכחול העין דהוי שבות ע"י גוי וא"ל ר"א והא מר מסייע דעמיץ ופתח והשיבו מסייע אין בו ממש מ"מ האמרי' סוף מכות אחד הניקף ואחד המקיף חייבים ופריך והא הניקף לא עביד כלום והוי לאו שאין בו מעשה ושני רבא במסייע שמזמין השערות הרי דמסייע יש בו ממש דדוקא בהאי דאמימר דתחלה עיני כל אדם פתוחות ולא מסייע ליה בתחלה אלא לאח"כ בשעה שכוחלו כה"ג מסייע אין בו ממש אבל בהאי דניקף דקודם שמתחיל להקיפו צריך הניקף להזמין השערות והוי כאלו הניקף מתחיל במלאכה מסייע כה"ג יש בו ממש. וא"כ ה"ה בהוצאת שן דדרך האדם להיות פיו סתום וכשהגוי רוצה להוציא השן צריך ישראל לפתוח פיו והוי דומיא דניקף דיש בו ממש וגם הביא דברי מהרש"ל דאפי' להוציא מפני הסכנה אסור דההוצאה ג"כ סכנה היא עכת"ד והש"ך בי"ד סי' קלח דחה דברי הט"ז דאין חילוק בין הישראל מתחיל לסייע או לא אלא בכ"ע אין בו ממש אלא האי דניקף שאני דבפי' רבתה תורה לחייב הניקף וכדכ' שם רש"י דכתיב לא תקיפו ל' רבים לכלול גם הניקף אלא דהש"ס פריך דאעפ"כ לא ילקה דהוי לאו שאין בו מעשה וע"ז משני משום דמסייע ורצה לומר עי"ז הוי לאו שי"ב מעשה אבל בעלמא היכי דלא רבתה תורה לחייב המסייע אנן לא מחייבי' ליה ואמרי' דמשום הסיוע פורתא אינו ראוי לחייבו ע"ש ועיין בתשו' ה"ה ח"צ סי' כב מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף ד
ד (ס"ק ד) כל כו' אע"פ שאין בו כו' כצ"ל והוא דעת מ"א שהביא מ"מ בס"ק י"ז אבל רש"י חולק דבעי' דוקא שיהיה מסוכן לאותו דבר ע"ש במ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה (ס"ק ה) וע' סי' תרי"ח. דלא כע"ש שהביא דברי רי"ו שכתב וז"ל יש מי שכתב שכל דבר שאין בו סכנה עתה אף ע"פ שיוכל לבא לידי סכנה אין מחללים אלא שבות דרבנן עכ"ל ובסי' תרי"ח מבואר דלא קי"ל כוותיה שכתב שם בס"א וז"ל חולה כו' אם יש שם רופא כו' שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולה ויסתכן ואין צ"ל שמא ימות מאכילים אותן על פיו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף י
ו (ס"ק ו) רופא כו' ואם הרופא אומר כו' יזיקהו שומעים לרופא רדב"ז אע"ג דבסי' תרי"ח סק"ג כתב בשם רדב"ז וז"ל אם החולה אומר צריך אני אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקוהו שומעים לחולה עכ"ל דשאני התם דהחולה שאומר שצריך לו לא לרפואה כ"א למאכל כי גברה עליו החולש' ואם לא יאכל יסתכן מחמת חולשה אפי' אם הרופא אומר שלא יסתכן מחולשה אם לא יאכל אדרבא אם יאכל המאכל יזיקוהו בזה שומעים לחולה דהא אם הרופא לא היה אומר שהמאכל יזיקוהו אלא שאמר אפי' לא יאכל לא יסתכן מחמת חולשה היינו מאכילים אותו ע"פ דברי החולה דלב יודע מרת נפשו ונאמין יותר לחולה מלרופא א"כ אפי' הרופא אומר שהמאכל יזיקהו מ"מ מאכילים אותו כיון דמאמינים לדברי החולה אם לא יאכל יסתכן מחמת חולשה מה לנו לחוש לסכנה העתיד' ע"י האכילה לפי דברי הרופא ולא ניחוש לסכנה אשר היא לפנינו מצד החולש' משא"כ הכא דחולה אומר שצריך לתרופה פלונית שתרפאהו והרופא אומר שתזיקהו שדברי החולה וגם דברי הרופא הם על העתיד ובזה שומעים לרופא ולא אמרי' לב יודע מרת נפשו דזה תליא בחכמת הרפואה וגם דברי דופא הם בשב וא"ת ושניהם הם בעתיד לבא: ש"ע סָעִיף י
ז (ס"ק ז) שא"צ מומחה ועכ"פ כו' כמו שכתב סי' תרי"ח סעיף ו' אם הרופא אומר שאינו מכיר החולה כו' דבריו לא מעלין ולא מורידין כ"ש מי שאינו מומחה: ועכ"פ אינו נאמן להכחיש כו' אפי' אומר שמכיר החולה מ"מ אינו נאמן להכחיש הרופא דהא בסי' תרי"ח י"א בטור דשני רופאים וא' בקי יותר מחברו שומעים לבקי וי"א דשומעים לבקי א' אפי' נגד רופאים הרבה שאין בקיאים ואפי' להחולקים שם מ"מ הכא מודה דשאני התם דעכ"פ שניהם רופאים ולמדו חכמות הרפואה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
ח (ס"ק ח) הזריז כו' עוקר חוליא כדי שיוכל לירד להעלות התינוק: גמ' יומא דפ"ר ולא אמרינן שאפשר כו' ר"ל ויאסר לו לשבר הדלת דע"י הקרקוש לא יפחד התינוק קמ"ל דמותר כן הוא שם ומשמע לענ"ד דוקא שאין כלי אחר והוצרך לפצל העצים אבל אם יש לו קורדם וכדומה שאפשר לו לשבר הדלת להוציא התינוק לא נתיר לו לפצל עצים: ומשמע קצת בהגמ"ר. פ' י"ד דשבת: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ט (ס"ק ט) שוחטים דשבת הותרה כו' דביומא דף ו' פליגי ר"נ ור"ש הא דהתור' התירה אם הציבור טמאים להקריב קרבן בטומא' אי אמרי' טומא' דחויה בציבור וא"כ אם אפשר לעשות בטהר' צריך לעשות בטהרה או דלמא טומאה הותרה בצבור ואין בצבור כלל דין טומאה וס"ל להרא"ש כמ"ד טומאה הותרה בצבור וכן שייך דין זה לענין מה שהתיר' התורה לחלל שבת במקום סכנה אי שבת דחוי' אצל חולה או הותרה וס"ל להרא"ש דהותר' והוי שבת לגבי חולה שי"ב סכנה כחול גמור ולכן עדיף לשחוט דליכא חלול שבת מלהאכילו נבלה ואע"ג דכמו דשבת הותרה לגבי חולה היינו משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם כדאי' ביומא דף פה ע"ב. מה"ט גם נבלה וכל אסורים הותרה לגבי חולה וא"כ אכתי מאי עדיפא לשחוט מלהאכילו נבלה זה מיושב ע"פ דברי הרא"ש שכתב וז"ל ור"מ השיב בתשוב' ע"ז (ר"ל דמותר לשחוט ולא להאכילו נבלה) והביא דמיון מאוכל נפש בי"ט דשוחטים בי"ט דאיכא איסור עשה ול"ת כו' או נאמר לגוי לנחר עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא כיון שהתור' התירה אוכל נפש בי"ט הוי לדידן כל אוכל בי"ט כמו בחול וה"נ כיון שהתור' התיר' פקוח נפש הוי כל מלאכה שעושים בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עושה בחול והיכי דאיכא תרי אסירי מאכילים אותו הקל ושחיט' המאכל מותר אבל נבלה המאכל עצמו אסור וארי' דרביע עלי' ע"כ אבל כו' עכ"ל הרא"ש: ומשמע כו' דאפי' איסור דבריהם כו' היינו דברי הרא"ש הנ"ל דאייחי ראי' מנחירת העוף ע"י גוי בי"ט דעדיף לשחוט אע"ג דבנחיר' ליכא לדעת הר"מ דפסק כמ"ד אין שחיט' לעוף מ"ה וליכא כ"א איסור דרבנן. אמנם לענ"ד יש לפקפק בשלמא איסור נחירה דרבנן לא הותרה כלל ושחיטת אוכל נפש הותרה בי"ט מה"ת נאכל איסור דרבנן היכי דאפשר לשחוט בהיתר ולא עביד איסורא כלל משא"כ גבי חולה דכל האסורים הותרו לגבי' למה נתיר לשחוט לעבור איסור תורה ולא להאכילו איסור דרבנן הגע בעצמך אם הי' לפנינו בשר שחוט מע"ש והוא טוב כאלו נשחט היום האם נתיר לשחוט לצורך חולה ה"ה באיסור דרבנן הא מן התור' ליכא אסורא והי' אסור לשחוט רק להאכילו דבר ההוא ואם רבנן אסרו אותו דבר וכי באו להקל ע"ד תורה ובזה ל"ש סברת הרא"ש דהמאכל מקרי איסור חמיר דארי' דאסור' רביע עלי' כיון דליכא רק איסור דרבנן וצ"ב: אבל הר"ן כ' כו' דאזיל לטעמי' דפסק כמ"ד טומא' דחוי' בצבור וכמ"ש הרב"י בשמו וכן פסק הרמב"ם ול"ל כטעם הרא"ש: וחמירי מלאו א' דשבת ואפשר לטעם זה אם יש מאכל שי"ב איסור דרבנן אין מתירים לשחוט. עוד טעמים דשמא כשיתודע לחולה יקוץ בנבל' משא"כ אם נשחט בשבת אינו קץ בו. כ' בספר דרכי משה שכיון כו'. בא לישב מ"ש דמתירים לשחוט ולא מתירים לישראל לבשל לבל יתנסך היין ע"ז כ' כיון שאסורו מדבריהם דהיינו סחם יינם משא"כ נבילה איסור תורה ואפי' לדעת הרא"ש דאפי' איסור דרבנן אין מאכילים אותו כמ"ש מ"א ובזה סיים וגם אסורו קיל מאד וקיל משאר איסור דרבנן ולטעם שהחול' יקוץ בנבל' לזה כ' וגם אין החולה קץ בו: וגם בתשו' מתיר כו' אך לא קי"ל הכי כדאי' בי"ד ס"ס קנ"ה דוקא לעשות מרחץ מסתם יינם מותר אע"ג שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא ישתה כיון דאין בו סכנה ע"ש. מ"מ לענין שבת עשאו לסניף: ועבי"ד כו' דאפשר בלא ניסוך דהיינו אם הכלי רחב ואינו מלא דל"ל שמא יגע ביין עצמו כיון דאינו מלא א"א ליגע בקל אם לא יראנו ישראל ואע"ג כיון דמעמידו אצל האש מגביהו וגם בשעת טלטולו משכשכו וקי"ל היכא דאיכא הגבה' ושכשוך אסור אפי לא נגע ביין מ"מ כיון דהכלי רחב ובקל ישתפך היין ע"י השכשוך לא ניחא לגוי בשכשוך ואינו אוסר ואם הישראל עומד סמוך לגוי אפי' הכלי מלא דבקל נוגע מ"מ ל"ח לנגיע' דמרתת כיון שהישראל עומד בצדו: וע"ל סי' שי"ח כו' הם דברי הרב"י דע"כ צ"ל דמיירי ע"כ שצריך להרתיח היין דאי סגי בפושרין הלא אפשר לעשות ע"י ישראל שיעמידנו במקום שאין היד ס"ב דכה"ג מותר כדלעיל סי' שי"ח. ודע דמ"ש רמ"א בסי"ב דאם אפשר לעשותו ע"י גוי בלי איחור כלל עושים ע"י גוי וכתב שכן נוהגים והט"ז חולק דהא כ' הרא"ש דמה"ט אין לעשות ע"י גוי שהרואים יטעו שאסור לעשות ישראל בעצמו ולפעמים לא יזדמן גוי לעשותו ועי"ז יסתכן החולה ולפ"ז מאי מהני אם יעש' הגוי בלי איחור ואפי' יאמרו בשעת עשיית הגוי דגם ע"י ישראל מותר אלא לפי שהגוי מזומן לפנינו מ"מ אין לסמוך ע"ז גם בלי ספק ישראל יותר יזדרז בדבר מן הגוי: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
י (ס"ק יב) אפי' כו' משמע דכ"ש כו' מדנקט לשון אפי' כו' גם לכל הדעות שהביא אח"ז ס"ל דיותר יש להקל בסכנת אבר מבחולי הכולל כל הגוף והוא היפך מדעת הרב"י שהביא דברי הרמב"ם שכ' פ"ב חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י גוי כיצד אומרים לגוי כו' לבשל ולאפות כו' וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנ' ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותם אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אונקלי כו' (והוא מבואר בסמ"ג) וכ' מ"מ וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחול' שאין בו סכנ' כיון שהוא חולי הכולל כל הגוף בין שבות דאמיר' לגוי בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות גמור וזה שלא התירו לכחול אלא מן הגוי אע"פ שאין בכוחל אלא שבות אבל מלאכ' גמור' בישראל לא הותר אפי' בסכנת אבר א' אלא בסכנות נפשות עכ"ל מ"מ והבין הרב"י דמה שכ' המ"מ אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה כו' ר"ל שאין בו סכנת נפשות אפי' הוא סכנת אבר מ"מ לא הותר לישראל אפי' שבות וכ' הרב"י דמוכח מזה דהרמב"ם ס"ל דיותר יש להקל בחולה הכולל כל הגוף מבסכנת אבר והוא ההיפך מ"ש הטור בשם הרמב"ם אבל הרב"י גופי' השיג גם על שיטת מ"מ ופי' דס"ל לרמב"ם לחלק בין נסמך למלאכ' דאורייתא והוא י"א השלישי שהובא בש"ע ולכן כ' מ"א דאין כוונות מ"מ כן וגם המ"מ ס"ל דבסכנת אבר יש להקל יותר מבחולי הכולל כל הגוף ומ"ש מ"מ אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה ר"ל סכנת אבר ג"כ אין בו אבל אי איכא סכנת אבר הותר לישראל לעשות שבות וראי' לזה מדכתב מ"מ אחר זה דבסכנת אבר לא הותר מלאכה גמור' משמע דשבות מותר ואם אין בו סכנת אבר וגם אינו חולי הכולל כ"ה. והיינו עובדא דאמימר שהתיר לכחול ע"י גוי דלא הי' בו סכנת אבר וגם לא חולי הכולל כ"ה מ"מ כיון דכוחל ליכא אלא שבות א"כ ע"י גוי הוי שבות דשבות ושרי אפי' במקצת חולה: ובמיחש בעלמא כו' וא"כ לדעה זו יש שלשה חלוקים א' מיחש בעלמא אפי' שבות דשבות אסור. ב' מקצת חולה מותר שבות דשבות ג' חולה הכולל כ"ה כ"ש סכנת אבר מותר לישראל לעשות שבות וכ"ש לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. ועמ"ש סי' תצ"ו ועמ"ש שם בע"ה: ש"ע סָעִיף יז
יא (ס"ק יג) נסמך כו' והקשה כו' דעין שמרדה דבפ' ח' שרצים אמרינן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבר מיניה ה"מ דשחיק' סמנים מאתמול דליכא בכוחל כ"א שבות לכן מותר לכוחלה בשבת. ור"ל האי מדרבנן אפי' לשחוק בשבת מותר דשוריינא דעינ' בלבא תליא והוי סכנת נפשות. הרי דלפי מאי דס"ד דליכא בזה סכנת נפשות אפ"ה היכי דשחק מאתמול לכחול אע"ג דאיכא איסור דרבנן אפ"ה מותר ע"י ישראל אלא די"ל דלפי הס"ד ניהו דלא אסיק דהוי סכנת נפשות מ"מ אסיק דהוי סכנת אבר מ"מ מוכח דבסכנת אבר מותר שבות אפי' לישראל עכת"ד הרא"ש ור"ן מ"מ מוכח דלא כהרב"י וכן הקשה ט"ז וע"ש מ"ש: ש"ע סָעִיף יז
יב (ס"ק יד) הסברא הג' היינו שעושים כו' ודברי הב"ח צ"ע דמפ' מ"ש הסברא הג'. ר"ל דעה ד' שמחלק בין נסמך וכמ"ש בספרו הרב"י לפ' דעת הרמב"ם ומה שקראו סברא ג' משום דדעה א' כ' בלשון י"מ אבל ג' דעות שכ' אח"ז כ' כ"א בלשון י"א ולכן כ' סברא שלישית ר"ל י"א השלישי ולא חשיב דעה קמייתא ומ"א חולק אלא ר"ל דעה ג' ממש שכ' שעושים בשינוי וא"א כדברי הב"ח הל"ל ודברי סברא זאת נראין וכמ"ש ט"ז ע"ש: בש"ע סעיף י"ט חולה כו' בבשולי גוים. וכ' הט"ז ואם נשאר למ"ש אסו' לברי' וכ"כ הט"ז ס"ס קי"ג וחולק על רמ"א שם דמתירו לבריא משום דאיסור בשולי גוי אסור משום חשש חתנות וכה"ג א"ל הכירא וכן חולק ט"ז על דין זה ס"ס קכ"ג אבל הש"ך ס"ס קכ"ג החזיק דברי רמ"א להתירו לבריא והוסיף מ"א לעיל סי' שי"ח ס"ק ז' בשם ש"ך דאפי' כדי שיעשה א"צ להמתין ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כ
יג (ס"ק יח) וסוגר כו' דאמרי' לרחיצה כו'. והקשו בספר ע"ש ואחריו בספר ת"ש דמ"ש מסעי' כ"א בשורין קלורין דג"כ ליכא משום מראית העין דאחרים שאומרי' דלרחיצ' נתכוין ואעפ"כ צריך הכירא לגבי דידיה שהוא יודע שעושה לרפוא' והיינו מה שלא הותר לו כי אם בנשרו מע"ש. א"כ הכא ניהו דלגבי אחרים ליכא מראית העין מ"מ הוא שיודע שכונתו לרפוא' לבעי הכירא וע"ש מה שתי' ולא הבנתי דבריהם אולם לענ"ד דודאי הכי לדידיה אית ליה הכירא מאי דלא הותר לו להיות פותח וסוגר והיינו דוקא הכא שנותן יין לתוך העין שדרכו בחול להיות פותח וסוגר כדי שיכנס היין לתוך העין כי זה עיקר רפואתו ולכן בשבת שאסור לפתוח ולסגור די לו בהיכר זה. משא"כ בקלורין דגם בחול אינו דרכו להיות פותח וסוגר העין כי עיקר הרפואה בקילור שמונח ע"ג העין ואע"ג כשפותח וסוגר א"ל רפואה טפי ולהכי אסור לו לפתוח ולסגור דאז ידעו הרואים שכונתו לרפואה ולא לרחיצה ואיכא מראית העין אבל הכירא לא מיקרי כיון דגם בחול רוב פעמים אינו סוגר ופותח לכן בעינן היכר אחר וכמ"ש ר"ס שכ"ז כצ"ל דבמקום שאין דרכו לסוך בשמן כ"א לרפואה אסור לסוך בשבת ועמ"ש בס"ק כ"ב: ש"ע סָעִיף כ
יד (ס"ק יט) ורוק כו' ועד"מ מ"ש בשם א"ז כו' דהיינו שהתנה עוד תנאים שיהי' נקרא רוק טפל אבל מלשון רש"י ומ"מ משמע דסגי בזה במה שלא טעם משניער ולכן כ' מ"א דאותן תנאים לא הזכירו בש"ס כ"א לענין כתם דהיינו אם מצאה כתם בחלוקה ומספקא לה אם היא דם או צבע מעבירים על הכתם שבעה סממנים וא' מהן הוא רוק טפל ואם עי"ז עובר הכתם זה סימן שהוא דם נידה ואם אינו עובר ה"ה צבע וכדאי' בנדה אבל לענין רפואה די אם לא אכל משניעור ה"ה מרפא: ש"ע סָעִיף כ
טו (ס"ק כ') ע"ג כו' ואם רוחץ כו' כיין שמים מעורבים עם הרוק אינו מאוס כל כך וי"ל דלרחיצ' מכוין: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
טז (ס"ק כא) קילורין כו' ודוק' כולי וכמ"ש סי' רנ"ב היא שיטת הרא"ש שהקשה בדף י"ח שהקשה על דין שהוזכר פה הוא ברייתא ד' קי"ח שורה אדם קילורין כו' אלמא כיון דשרי מע"ש מותר להניחו על העין אפי' בשבת ובדף י"ח תניא ומניחים קילור ע"ג העין מע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת משמע דבשבת אסו' להניח וחילק דהאי דדף י"ח מיירי בקילור עב דא"ל שמא ימרח החמירו דאפי שרה מע"ש אסו' להניח' בשבת אבל האי דדף ק"ח מיירי בצלול דל"ל שמא ימרח אע"ג דאיכ' למיחש משום שחיקת סמנים מ"מ לא החמירו כ"ה ואם שרה בע"ש מותר להניח' אפי' בשבת וכן חילק פה בש"ע ובסי' רנ"ב אבל לשיטת התוס' הביא מ"א דאין מחלקים בין עב לצלול והא דהתירו בדף ק"ח להניח קלורין ששרה מע"ש להניחו ע"ג עין אפי' בשבת מיירי באדם בריא דמניחו תחת העין לתענוג: ש"ע סָעִיף כא
יז (ס"ק כב) כרוחץ כו' שהוא יין זהו דברי רש"י על האי דקילורין וז"ל שורה אדם קלורין במים כו' ונותן ע"ג עיניו כו' מאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא הוא דקסבר שהוא יין עכ"ל ומדהוצרך לו שיסברו שהוא יין ולא אמר אפי' ידעו האמת שהוא מים מ"מ יאמרו דרחיצה בעלמא הוא ע"כ צ"ל דמים אין דרך לרחוץ ע"י קלורין כ"א רוחץ להדיא דהיינו שנותן מים ע"ג ידו ורוחץ בו עיניו מה שא"כ יין שהוא ביוקר אין דרך לרחוץ כה"ג כי הרבה יין ילך לאיבוד כששופכו על היד ואח"כ רוחץ בה משא"כ ע"י קילור סגי במעט יין ששרה בו הקילור ונתן ע"ג עיניו ורוחץ בו לכן אם הרואים היו יודעי' שהוא מים לא יתלו ברחיצה וידעו שהוא לרפוא' מ"מ מוכח מדברי רש"י אע"ג דהאמת הוא מים מ"מ הרואים יתלו ביין לפ"ז מה שכ' מגן אברהם בסקי"ח והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור דמ"מ יהיה מותר ונאמר דהרואים יתלו שהוא מים אע"ג שהאמת הוא יין וצ"ל ג"כ דבנותן על העין אין זה דרך רחיצ' במים אלא נותן בשפע ועיין בס' ת"ש: ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יח (ס"ק כד) ע"ג כו' אפי' חמין לחוד כו' דל"ת דקאי אדלעיל שכ' אבל אין נותנים עליה שמן וחמין כו' ולא ע"ג מוך כו' ר"ל ג"כ דוקא שמן וחמין משום איסור רפואה קמ"ל מ"א דאינו דע"ג מוך אפי מים גרידא אסור משום איסור סחיטה וכ"ה בגמ' אע"ג דבש"ס לא אמרו כן אלא לרב דבדף קל"ד ע"ב א"ר אין מונעין שמן וחמין מע"ג מכה בשבת ושמואל אמר נותן חוץ למכה ושותת כו' ואותיב לרב מדתניא אין נותנים שמן וחמין ע"ג מוך ליתן ע"ג מכה ומשני התם משום סחיטה הרי דוקא לרב איצטריך להאי תירוצא אבל לשמואל בלא"ה לק"מ דהא לדידיה אסור שמן וחמין משום רפואה וכיון דקי"ל כשמואל מנ"ל למ"א דבחמין לבד ג"כ אסור משום חשש סחיטה ע"כ צ"ל דס"ל כיון דלרב מצינו להדיא דחושש לסחוט ולא מצילו דשמואל פליג עליה בזה מסתמא גם שמואל מודה ולא נחדש פלוגתא בין רב ושמואל וכ"כ הב"ח: אבל שמן כו' דבשאר משקין דאין מלבנים איסור סחיטה דידהו אינו אלא משום מפרק דהוי תולדה דדש והיינו בצורך למשקין הבלועים חיישינן שמא יסחוט לצורך המשקין אבל במוך כיון דהמשקין הן דברים המותרים ל"ל ש"י לצורך המשקין: בש"ע סכ"ג נותנים ספוג וחתיכת בגדים יבשים וחדשים כו' האי חדשים לא קאי אלא על בגדים אבל ספוג אפי' ישנה מותר דלא מרפא כ"כ הב"ח וט"ז: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כה
יט (ס"ק כו) לא יחזירנה כו' אבל לשחיקת סממני' ל"ל כו' זו היא שטת רש"י וראייתו מדנקטיה המשנה רטיה דשייך בזה מירוח ע"ש: ועסי' ש"ג כו' דבפלפל שבפיה שמותרת לצאת בה מ"מ אם נפל לא תחזיר ואע"ג דשם ל"ל למירוח ע"ש מ"ש בשם התוס' לתרץ: ש"ע סָעִיף כה
כ (ס"ק כז) יחזירנה כו' ש"ל אע"ג דהרב"י כ' ע"ד ש"ל הללו דלא ידע מנ"ל הא מ"מ אין כוונת הרב"י לחלוק על הש"ל אלא דק"ל מנ"ל הא והאחרונים כתבו שכדברי ש"ל מבואר ברש"י בעירובין דק"ב ע"ב כ"כ הע"ש ות"ש: ש"ע סָעִיף כה
כא (ס"ק כח) וע"י גוי ודוקא במקצת חולי אע"ג דע"י גוי הוי שבות דשבות מ"מ לא הותר במיחש בעלמא כ"א במקצת חולי: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יז
כב (ס"ק כט) לעשות רטיה דוקא כשחלה כ"ג אע"ג דהרב"י שהתיר להניח רטיה ע"י גוי מיירי אפי' לא חלה כל גופו רק מקצת חולי. כוונת רמ"א דלפעמים אפי' לעשות הרטיה ע"י גוי מותר והיינו כשחלה כל גופו: מלאכ' דאוריי' כו'. ובה"ג לא התיר ע"י גוי כי אם בסכנת אבר או חלה כל גופו כדלעיל סעיף י"ז: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כה
כג (ס"ק ל) עליה אפר ונ"ע כו' וצ"ל דמיירי כשלא חלה כ"ג דאי חלה כל גופו אפי' לישראל הותר שבות אע"ג דלא הותר כ"א ע"י שינוי ודלמא מ"ש אסור ליתן ר"ל בלא שינוי. זה אינו דא"כ איך סיים כ"א ע"י גוי הרי גם ע"י ישראל יש היתר דהיינו ע"י שינוי ועז"כ מ"א דצ"ע דהא תחלת דברי רמ"א שכתב ומותר לו' לגוי לעשות לו רטיה מיירי דוקא בחלה כ"ג ומיד אחר זה כ' דין אפר מקלה ע"כ מיירי בלא חלה כ"ג: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
כד (ס"ק לב) להוציא כו' ולכן טוב כו' פן לפעמים יהיה ניחא ליה שישאר פתוח מותר כו' משנה פ"ז דתנן מטלטלים המחט מפני שראוי ליטול בה את הקוץ א"כ ע"כ דרשאי ליטול הקוץ בשבת ע"י מחט: ובלבד שיזהר כו' כדאיתא ר"פ דסנהדרין י' דפ"ד ע"ב דאמרינן רב לא רצה שבנו יטול לו לרב הקוץ התחוב בבשרו דלמא בהדי דשקיל לקוץ עביד חבורה ויוציא דם והוי שגגת חנק דבמזיד כה"ג באב אי עביד חבורה חייב חנק ואע"ג דפריך התם בש"ס ממתני' הנ"ל דתנן מחט ליטול בה את הקוץ וניחוש דלמא עביד חבורה והוי שגגת סקילה ומשני לר' יודא דס"ל מקלקל בחבורה פטור א"ש דהא אי עביד חבורה הוי מקלקל ולר"ש דס"ל מקלקל בחבור' חייב מ"מ לא הוה שגגת סקילה דהא הוי מלאכה שאצ"ל ופטור לר"ש מ"מ כתב מ"א דעכ"פ לכתחל' יש ליזהר במה דאפשר (גם משכחת לה דהוי פסיק רישיה כמ"ש התו' שם ד"ה ור' שמעון כו') ודאי אם א"א ליזהר מ"מ מותר כיון דעכ"פ ליכא כ"א איסורא דרבנן במקו' צער מותר וכמ"ש מ"א ס"ק ל"ג: והא דהותר הפסת מורסא להוציא לחה. כ' בס' ת"ש דוקא לנקב' ע"י חתיבת מחט אבל לא ע"י צפורן דתולש קצת מעור המורסא ובזה יש חיוב חטאת וכמ"ש ט"ז ס"ס של"ו ואע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל עמ"ש בס"ק ל"ה דליתא: ש"ע סָעִיף כח
כה (ס"ק ל"ג) ה"ז כו' וא"א לבא כו' אי נמי הוי דבר שא"מ כן נלע"ד שצ"ל דבמ"מ לא הוזכר מדבר שא"מ ומ"א מסברא דנפשיה תי' תי' אחר: ואותן כו' או דלמא כו' וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג דאם נסתם נקב שבחביות ע"י הברזא מותר לנקוב ע"ש: וה"ה כו' צ"ע כה"ג. ר"ל שנסתם הנקב קצת אולם מראייתו מסי' שי"ד הנ"ל משמע אפי' נסתם לגמרי כיון שהיה פתוח כבר אולם לדעת י"א לא הותר שם אלא בחביות של חרס אבל לא בשל עץ דהברזא סותם הנקב בחוזק: ומלשון הש"ע משמע כו' דהא כתב המפיס כו' כדי להרחיב פי כו' ולא כתב כדי לנוקבה משמע אפי' פתוח ובא להרחיבה מ"מ אסור: ורטיה מותר כו' כמ"ש סכ"ז דרטיה ע"ג אפטורא אינו כ"א לשמרה: ובספר ראב"ן משמע דאסור כו' משום דמוציא לחה ע"י רטיה וכמ"ש אח"ז בשם ס' הזכרונות: ועוד דא"ל צער ועסי' שי"ז סס"א דכ' רמ"א דבמקו' צערא מותר להתיר אפי' שני קשרים זה ע"ג זה משום דלא הוי רק איסור דרבנן אך מ"א שם אוסר בשם ספר הזכרונות: משום דמפקיד פקיד ר"ל שהדם מופקד וכנוס ועומד בפני עצמו ואינו נבלע בבשר ולכן אפי' יצא דם לית ביה משום חבורה: ע"ל סעיף מ"ח מ"ש: ונ"ל דהכא שאני כו' ר"ל אע"ג שמ"א כ' שם דמדברי רש"י בעירובין משמע דאפי' מניח על מכה דבר המושך לחה מ"מ מותר דאיהו לא עביד מידי מ"מ הכא שאני כיון שיש כבר נקב ר"ל הוי כאלו עביד האדם מעשה דמיד בהנחתו מוציא דם וכן פי' דבריו בס' ת"ש אלא שלא הבנתי מ"ש אח"כ וכ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב נג"ה שאין בה נקב מאי כ"ש הוא וגם לקמן מה שכתוב בסעיף מ"ח למה יאסר צו"ק זאל"ב ולכן לענ"ד כוונות מ"א להיפוך במ"ש על סעי' מ"ח כו' דהכא שאני כו' ר"ל דלכאורה יש להביא ראיה לס' הזכרונות לאסור דמ"ש הג"מ פכ"א ורש"י לא התיר אלא בגמי דאין בטבעו למשוך ולהוציא דם וא"כ ה"ה הכא יש לאסור וגם אם אין דעת רש"י כן עכ"פ דעת הג"מ לאסור דבר המושך וה"ה הכא ע"ז כ' מ"א דהכא שאני די"ל דאפי' להג"מ פכ"א שרי כיון דכבר יש נקב קיל טפי אבל מ"מ אין מ"א חולק על ס' הזכרונות ואפי' יש נקב יש לאסור ועז"כ וכ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב כו': ונ"ל דאסור לחוך כו' ול"ד ללחה דהוא מפקיד כו' אבל דם היוצא ע"י חיכוך חבורי מחבר ומובלע בבשר ועושה חבור בהוצאת דם: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף לא
כו (ס"ק לה) חייב כו משום גוזז כו' ואע"ג דהתו' שם כתבו דהאי משנה ע"כ כר' יודא אתיא דס"ל מלאכה שאין צריכה לגופה חייב ומדברי המחבר ס"ס שנ"ד נראה דס"ל עיקר כהפוסקים כר"ש דמלאכה שאין צ"ל פטור ומזה תמה הש"ך בס' נ"ה בסי' קצ"ח על הטור וש"ע ונדחק ע"ש ולכן כ' מ"א עמ"ש ס"ס ש"ג ר"ל בשם הריב"ש דבגוזז אפי' א"צ לצמר וכן בנטילת צפרני' אע"ג דא"צ לצפרנים חייב דהא מלאכת שבת ממשכן גמרי' ובמשכן היה גוזזים עורות תחשים משו' העורות ולא היו צריכים לצמר וכ"כ לתרץ בתשובת ה"ה ח"צ: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף יז
כז (ס"ק לו) לא יגמע כו' וכ"ש דאסור דהר"ן ס"ל דקיל להתיר לאכול דבר שהבריאים אוכלים מלהתיר לו' לגוי כו' וכיון דגמיעת חומץ גם דרך הבריאים לפעמים שותים אותו מ"מ כיון דהאי חושש בשיניו לא הוי רק מיחש בעלמא ולא חלה כ"ג ומתוך מעשיו ניכר שעושה לרפואה דהא פולטו ולכן אסור לגמע ולפלוט כ"ש לו' לגוי לעשו' מלאכ' וכמ"ש לעיל סעיף י"ז ושם הבאתי דברי הר"ן בסעיף ג' ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף לב
כח (ס"ק לז) לא כו' ע"י אניגרן היינו מיא דסלקא ואע"ג דדרך לשתותו כה"ג כמ"ש לעיל סי' ר"ב סעיף ד' מ"מ כיון דמוכרח דלרפואה עביד אסור ש"ע סָעִיף לב
כט (ס"ק לח) בולע כו' וב"ח אוסר בזה דבש"ע הביא דעת הרמב"ם וכתב הרב"י לפרש אליביה דברי הש"ס בברכות דף ל"ו דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרן ובולע דס"ל דהאי דנקטה ברייתא לתוך אניגרן הוא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט ואפי' בלא אניגרן מותר כיון שבולע וממילא לדידיה אם משהה אפי' ע"י אניגרן אסור דאניגרן לא מעלה ולא מוריד ופסק בש"ע כוותיה והב"ח אוסר בזה ר"ל בלא אניגרן משום דפסק כהתו' דמפרשים דבעי תרתי ע"י אניגרן וגם בולע ולא משהה: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
ל (ס"ק לט) וי"א שאם צ"ע דאדרבא כו' דבכתובות ד"ס תניא ר' מרינס או' גונח יונק חלב מבהמה בשבת ופסקינן שם הלכת' כוותיה והקש' הרי"ף הא אמרי' ביבמות דף קי"ד תני אבא שאול או' נוהגים היינו לינק מבהמה טהורה ביו"ט ומקשה הש"ס ממ"נ אי איכא סכנה אפי' בשבת יהיה מותר ואי ליכא סכנה למה הותר ביו"ט ומשני לעולם דליכא סכנה אלא כיון דיונק בפיו הוי מפרק כלאחר יד וליכא כי אם איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו ביו"ט דאיכא איסור לאו אבל בשבת דאיסור סקילה לא התירו ולכן הקשה הרי"ף דהא גונח ליכא סכנה ואפי' הכי הותר אפי' בשבת ותי' דאבא שאול חולק על ר' מרינס וכן משמע מדקא' הלכה כר' מרונס מכלל דאיכא דפליג ולא קיי"ל כאבא שאול ולכן התיר הרי"ף אפי' בשבת והיא דעה א' שהובא בש"ע והתוס' כתבו בשם ר"ת דלא פליגי דר' מרינס דמיירי בגונח דהוא צער מחמת חולי בזה הותר אפי' בשבת אבל אבא שאול מיירי בצער רעבון זה לא הותר כ"א בי"ט והוא דעת י"א שהביא בש"ע וע"ז תמה מ"א דמל' ש"ע משמע דלדעה א' דהיינו הרי"ף אפי מחמת צער רעבון מותר אפי בשבת דהא הרי"ף לא חילק בין צער לצער ובאמת זה ליתא דאדרבא להרי"ף הצער רעבון אפי' בי"ט אסור ומה"ט כ' במלחמות לא ניחא להרי"ף בתי' ר"ת וא"כ אדרבא י"א מקילים יותר מהרי"ף שהוא דעה א': ש"ע סָעִיף לג
לא (ס"ק מ) אסור כו' כמ"ש סי' תק"ה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ולכן אפי' לבריא מותר וע"ש במ"א וא"כ למה נתיר איסורא: ובגונח אפי' יש לו אוכלים או גוי מ"מ מותר לינק מן הבהמה דרפואתו בכך לינק מן הבהמה עצמה: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לז
לב (ס"ק מב) לקצת כו ומוכח מלתא כו' כיון דעכ"פ אינו ניכר מתוך מעשיו שעושה מעשה רפואה כמו בסעיף ל"ב בחושש בשניו כו' מותר: ש"ע סָעִיף לז
לג (ס"ק מג) מיחוש כו' בטור כ' כו' משמע כו דלא כהרב"י שכ' דלאו דוקא לרעבו ולצמאו אלא אורח' דמלתא נקט לזה כתב מ"א דהטור דוקא נקט ולדיוקא דאם עושה לרפואה אסור וא"כ אין חילוק בזה בין בריא לחולה וצ"ל בזה אורחא דמלתא נקט דסתם חולה שי"ל מיחוש עושה לרפואה וסתם בריא אין כוונתו כ"א לרעבון ולצמאון: דהא הרוחץ כו' בריא הוא ואפי' הכי אסור בשוהה כיון דמוכח מלתא וה"ה הכא כיון שאינו מאכל בריאים ומוכח מלתא דלרפואה עביד אסור אפי' לבריא: ועוד דקא' בגמ' דף ק"ט אע"פ שי"ל חטטים דאיתא התם רוחצים במי גרר ובחמי טבריא ובמי משרה אע"פ שי"ל חטטים בראשו בד"א שלא נשתהה אבל נשתה' אסור עכל"ה ומדקאמר אע"פ שי"ל חטטים משמע דעיקר הברייתא מיירי בלא חטטים וקמ"ל רבותא אפי' י"ל חטטים הרי דרישא מיירי בכל גווני בין יש לו חטטים ובין א"ל חטטים וע"ז אמר בד"א כו' אבל נשתהה אסור משמע בכל גווני אפילו ל"ל חטטים דהיינו בריא ואפ"ה אסור הואיל ומוכחא מלתא: אסור לעמוד בקרקע כו' מדנקט סתמא אסו' לעמוד משמע כל אדם אפי' בריא וה"ט דמוכח מלתא דלרפואה עביד דהא כתב רש"י שם שמעמלת מחממת ומרפא שהטיט מליח וע"כ שעומד בטיט וכן משמע הלשון אסור לעמוד בקרקע כו' ואין דרך ב"א לעמוד בטיט וניכר שעושה לרפואה. ורפואה בשבת מי שרי דאמרי שתיתא רכה אמר רב דמברך שהכל כיון דלרפואה קעבדי ליה מתיב רב יוסף והתנן ושוין שבוחשים את השתיתא בשבת (ומבואר לעיל סי' שכ"א סעיף י"ד) רפואה בשבת מי שרי וא"ל אביי ולטעמיך הא תנן כל האוכלי' אוכל אדם לרפואה בשבת כו' אע"כ גברא לאכילה מכוין ורפואה ממילא אתיא הכי נמי גברא כו' ולמה לא מוקי בבריא ולכן מותר אע"כ אפי' בבריא אסור היכי דמוכח מלתא ושתיתא צ"ל ג"כ דאינו מאכל בריאים דהא אמר דלרפואה עבדי' ליה. וכ"כ הרמב"ם פ' כ"א וז"ל דין כ' הצריך לדוך פלפלין כו' אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים כיצד לא יאכל דברים שאין מאכל בריאים וכתב עליו המ"מ וז"ל משנה אין אוכלין כו' ופי' כל הדברים הללו בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה עכ"ל הרי דבדבר שאינו מאכל בריאי' דמוכח מלתא אפי' לבריא אסור אם מכוין לרפואה: וכ"מ בתוס' דף י"ח. הם דברי התוס' שהביא מ"א בס"ק כ"ב שכתב דהאי דשורין קלורין דדף ק"ח מיירי בבריא ואינו מניחו לרפואה כ"א לתענוג הרי דלרפואה אסור אפי' לבריא וצ"ל דהתם גם כן מוכחא מלתא: רבין כו' דר"י אגודא דימא דסדום א"ל מהו לממשי מהני מיא בשבת א"ל מותר א"ל מהו לפתוח ולסגור ופשיט ליה לאיסור ומשמע דעל עצמו היה שואל דאי על חולה היה שואל הו"ל למימר מהו לממשי חולה והא הוא בריא הי' שהרי היה מהלך בתריה דר' ירמיה: ש"ע סָעִיף לז
לד (ס"ק מד) למשכב כו' ואפי' ישראל אחר מותר והיינו ע"י שינוי כדלעיל: ועובדא דאמימר כו' דלא התיר כ"א ע"י גוי למכחל והוא רק שבות וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף מב
לה (ס"ק מו) אין כו' לרש"י וטור דהא מפרשים דהא דתנן אין מתעמלים אפי' אינו מכוין להזיע אלא לתענוג מ"מ אסור בכח כ"א בנחת משום עובדא דחול והביאו לעיל בסי' שכ"ז סעיף ב' ופה הביא בש"ע פי' הרמב"ם בהאי דמתעמלים דס"ל להרב"י דלדינא שניהם אמת ורש"י מודה לרמב"ם: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מד
לו (סקמ"ט) רוחצים כו' אין רוחצים במים המשלשלים כו' וא"כ אסור כו' ועמ"ש סעיף ל"ז דאם מכוין לרפואה בלאו הכי אסור דודאי מוכחא מלתא ואסור אפי' לבריא כמ"ש בס"ק מ"ג אלא אפילו אין כוונתו לרפואה מ"מ אסור משום צער: ונ"ל דבמקום כו' עיין בתשובת מעיל צדקה: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מז
לז (ס"ק נא) מחזירים כו' לע"ד כו' ר"ל שחולק על מ"ש בש"ע להתיר אפי' יצא ממקומו. וכ"מ בגמר' בעובדא דר"א דף קמ"ח תנן אין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן כו' כדלעיל סעיף ל' והגיה שמואל ברישא מחזירים את השבר ואייתי עובדא דר' אליעזר שניא ליה ידא דהיינו שיצא ממקומו והיינו נפרקה ויתיב קמיה דר"י ובעי מיניה אי מותר בכמה אופנים רחיצה א"ל מאי תבעי לך הא תנן מי שנפרקה ידו לא כו' א"ל הואיל ושמואל הגיה ברישא מחזירים אולי גם בסיפא נגיה מי שנפרקה כו' מותר לרוחצן א"ל היכי דאתמר להגיה נגיה אבל בסיפא אין מגיהים ואסור הרי דבנפרקה דהיינו יצא ממקומו לא מצא שום היתר. וכ"מ ממ"ש סי' ש"ל ס"ט דאסו' ליישר אברי הולד כי אם ביום הלידה. וגם הרמב"ם לא הביא דין זה להתיר דמחזירים את השבר וניהו דלא קיי"ל בזה כוותיה אלא מחזירים את השבר אבל לא נקל כולי האי אפי' ביצא ממקומו: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מח
לח (ס"ק נב) יצבע כו' מ"מ אסור. וע"ל ס"ס ש"כ הביא מ"א בס"ק כ"ד בשם הרדב"ז דהוא חומרא יתירה כיון שהוא דרך לכלוך ומ"א כ' דהדבר במחלוקת שנוי': ש"ע סָעִיף מח
לט (ס"ק נג) ואסור כו' ומלשון רש"י כו' שכ' אהא דתנן דאסור לכרוך גמי ע"ג מכה. אם כוונתו להוציא דם אפי' במקדש אסור וכתב רש"י שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה כו' דה"ל חובל עכ"ל: אבל בזבחים כו' שם הובא משנה זו דערובין כ' רש"י וז"ל אם להוציא דם שנתכוין לכך אסור אפי' במקדש עכ"ל הרי דלא כ' שמהדקה. ובסנהדרין כו' ר"י מחייב את המשיך מיתה. דס"ל ארס נחש בין שיניו עומד ולכן מיד כשהשיך בו הוי כתוקע סכין בבטנו ורבנן פוטרים דס"ל ארס נחש מעצמו מקיא לבסוף כשכועס והוי המשיך גרמא בעלמ': אבל גבי עלוקה כו' אבל דבר המושך דם וליחה אפשר דמותר דאינו מושך הליחה מיד בשעת הנחה: ש"ע סָעִיף מח
מ (ס"ק נד) ויש אומרים כו' שמרפא כ"כ הרב"י ע"ש ולפ"ז אין היתר כ"א לרחוץ במים המכ' ולענ"ד היינו דוקא שאין המכה מוציאה דם עכשיו. אלא שאותו מקום מלוכלך בדם. לכן יש תקנה ע"י רחיצה אבל אם כל שעה מוצא דם מאי מהני שרוחצו במים אם אח"כ יכרך עליו סמרטוט מ"מ יצטבע מן הדם שיצא אחר זה. לכן לענ"ד אין תקנה כ"א לכרוך ע"י ערל דבמקום צער וכבוד הבריות מותר שבות ע"י גוי וגם לדעת רדב"ז הנ"ל אינו אלא חומרא. אך מדכתב על קורי עכביש דמרפאי' משמע דעדיין יוצא דם וצל"ע: ש"ע סָעִיף מח
ט״ז Taz
סָעִיף ג
א אומר לעכו"ם להוציאו. כ"כ ב"י בשם א"ח ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן ומ"ש מניקף פרק בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא אמר במסייע וד"ה פי' המפרש שם מסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ ה"נ כך במה שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפרק ב' דביצ' דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מעכו"ם בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. פירש"י דסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחל ומשני מסייע אין בו ממש פי' מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלא"ה מתעבדא אין בו ממש והכי איתא ג"כ בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דמסייע אין בו ממש וא"כ ה"נ מותר בהוצאת עכו"ם השן אלא דקשיין הגמרות אהדדי דכיון דמסייע אין בו ממש אין הניקף חייב מלקות דבעינן מעשה למלקות ולא ראינו בתוס' ובפוסקי' שיש חילוקים בזה ומסתמ' תרוויהו הלכתא נינהו ותו דרב אשי גופיה אמר כן בפרק המצניע וא"כ קשיא דרב אשי אדרב אשי והתוס' הקשו בפ' המצניע דרב זביד אהדדי ולא זכרו דקשי' רב אשי אהדדי מכח מ"ש וע"כ צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עוש' המלאכה וכיון שא"צ לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש משא"כ בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש וכן בטור כתב ג"כ שמטה עצמו אליו לזה ואם כן ה"נ בזה שפותח פיו ועוש' מעשה קודם לעכו"ם כי סתם אדם פיו סגור תמיד אלא פותחו אם רוצה לאכול או כיוצא בזה ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש ודומה לניקף ממש ואסור. וראיתי למו"ח ז"ל שהביא בשם רש"ל לאיסור בזה וז"ל כת' רש"ל דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אומן אין ראיה להתירו מטעם סכנות נפשות דדוקא ע"י סם שהיא רפואה ודאי' מחללין אפי' במלאכ' דאוריי' אבל הוצאת השן הוה סכנת נפשות ג"כ ע"כ אבל הב"י כ' בשם א"ח דמותר לומ' לעכו"ם להוציאו ואע"ג דהישראל מסייעו קי"ל דמסייע אין בו ממש כדאי' בפ' המצניע עכ"ל וכבר הוכחנו שצריך לחלק בין ההוא דהמצניע לשאר דוכתי ומטעם זה כתבו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה בי"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בערב י"ט לא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במכוין לזה וזה דומה לניקוף שזכרנו כן נלע"ד נכון בס"ד להלכה לאיסור ועמ"ש בס"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ז
ב או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי ונרא' שהוא מה שאומרים בל"א שודר"ן והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא זה מיירי שבשעה אחת בא עליו החמימות והקרירות כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ג ותחלת אוכלא. פירוש תחלת חולי: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ד אין מחללין עליו. עמ"ש שם לחלק בזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ה ויש אומרים דאם אפשר כו'. דיעה זו איתא בש"ג בשם ריא"ז ול"נ דבר זה תימה דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל כמה שכת' אח"כ כאן ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהי' עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא וגם בזה אמרי' בירושלמי השואל ה"ז ש"ד והנשאל ה"ז מגונה כמ"ש הטור סי' זה מטעם שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים שפ"נ דוחה שבת כמ"ש ב"י בשם ת"ה כ"ש שאין לעשות מכשול ויתן מקום לטעות ותו דהא אמרינן בזה וכל הזריז ה"ז משובח אם כן למה לא יהי' הישראל זריז קודם לעכו"ם ועפ"ז נל"ל מה שכ' תרי בבי בגמרא פרק בתרא דיומא אין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא על ידי גדולי ישראל וא"א לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא כותים כו' וכבר נזכר בב"י טעמים לחילוק תרי בבות ולפ"ד א"ש טפי דתחלה אמר שיש איסור לעשות ע"י עכו"ם שלא יאמרו שיש איסור לעשות ע"י ישראל ואח"כ אמר מצוה לעשות ע"י גדולי ישראל וא"א לעשות ע"י נשים וכותים דהיינו אפי' אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן אפ"ה יעשו דוקא גדולי ישראל כדי להורות הלכה למעשה לרבים והב"י כת' דהך גדולי ישראל לאו גדולים בחכמ' קאמר כדמשמע מדברי הרמב"ם שכת' גדולי ישראל וחכמיהם דאם כן מאי אריא נשים וכותים אפילו שאר אינשי נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים ישראל והוסיף רמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדי' שדעתן קלה עכ"ל וכמה וכמ' שיכל הרב את ידו לצאת מפשוטו ולפרש בדוחק גדול דאם כדבריו הי' לו לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראל גדולי' [גם בר"ן פ' ח' שרצים כת' ומכאן אתה למד שחולה שיש בו סכנה צרכיו נעשים ע"י גדולי ישראל עכ"ל ושם אין שייך לומר לאפוקי נשים ועבדים דהוא לא זכר זה כלל ובחנם נכנס לזה] דודאי במ"ש גדולי ישראל לאו למידק איסורא בסתם ישראל קא מכוין אלא למצוה מן המובחר קאמר והכונ' שלא תאמר שיש לעשות ע"י עכו"ם ואסו' ע"י ישראל אלא אדרבא מצוה יש בדבר וגדולי ישראל יעשוה ונמצא שיש איסור ע"י עכו"ם ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה כנלע"ד נכון והבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבי' באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה הזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אע"פ שהעכו"ם לפנינו ועושם ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקון הוא גם מדברי הר"ן שמביא ב"י משמע כן שכ' שמא יבא הדבר כו' משמע דחש על העתיד אע"פ שעכשיו אין חשש ומה שנרשם כאן במ"מ תוס' והר"ן הוא טעות המעתיק ואינו אמת בעיקר הדין שזכר רמ"א בזה כנלע"ד ברור: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
ו שוחטין לו כו'. כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה ובס"ס זה הביא ב"י בשם הגהות אחרונות דמרדכי כ' ראבי"ה אם הי' חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם עכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל וצידד ב"י אם מיירי ביש סכנה או לא ול"נ דמיירי ביש בו סכנה וראבי"ה ס"ל כהראב"ד שמביא ב"י דגם בנבילה הוי הדין כן דמוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה ולא יעברו אחרים על לאו דסקילה אבל הד"מ לא ס"ל כן כמ"ש הרא"ש בשמו אלא טוב יותר לשחוט לו ה"נ בזה טוב יותר שישראל יחמם כי אם יתנסך אז יעשה איסור על כל טיפה וטיפה ששותה וכ"פ מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
ז חולה שנפל כו'. תחלה נעתיק ונבאר דברי הטור לפע"ד כמ"ש בשם הרמב"ם לפשוט ספיקא דהרא"ש דהיינו שהרא"ש נסתפק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לו שבות ע"י ישראל וז"ל הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושים לו כל צרכיו ע"י עכו"ם כיצד א"ל לעכו"ם לעשות והוא עושה לבשל לו לאפות לו כו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אע"פ שאין שם סכנה ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותן אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים כו' עכ"ל ולמד הטור מרמב"ם שכתב דברים שאין בהם מלאכה היינו מה"ת אבל שבות יש בהם והקשה הב"י היאך פשט הטור ספק שלו לקולא מדברי הרמב"ם דמותר בחולה שאין בו סכנה ע"י ישראל אפילו בדבר שיש בו איסור לישראל מכח שבות מ"מ יעשה ישראל מעשה זה כיון שהוא לצורך חולה שאין בו סכנה מכח מ"ש הרמב"ם באם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' דא"כ קשה מ"ש בכוחל דאינו מותר כ"א ע"י עכו"ם דהא כוחל הוא מדברים שאין בהם אלא משום שבות כדאיתא במשנה ס"פ המצניע גבי כוחלת ופוקסת כו' ובזה הביא ב"י לתרץ ע"פ דברי ה' המגיד שפי' דברי רמב"ם דמעיקרא אמר בחולה שיש בו חולי כל הגוף מותר ע"י עכו"ם ובכוחל שאין בו חולי לכל הגוף אלא לחבר א' אע"פ שאין בו סכנה אז מותר גם כן ע"י עכו"ם ובסיפא אמר בחולי של כל הגוף דהיינו אונקלי ומעלה אזנים מותר ע"י ישראל כיון שכל הגוף חולה בו זהו תורף פי' אע"פ שאין זה לשונו. ולפ"ז מתיישבים דברי הטור לפי' הרמב"ם מדין כוחל דאין היתר רק ע"י עכו"ם והקשה הב"י על הרב המגיד שלא נרמז ברמב"ם רמז מחילוק חולי של כל הגוף ופי' הוא דברי רמב"ם בדרך זה דאין חילוק בין חולה כל הגוף אך לא אלא החילוק הוא בין שבות שיש בו עיקר מלאכה שהיא סמוכה לעיקר מלאכה דאורייתא כגון כוחל דאיכא חשש שחיקת סממנים זה אין מותר רק ע"י עכו"ם אבל שבות שאינה סמיכה לעיקר מלאכה דאורייתא מותר אפי' ע"י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי שדברים אלו לא נאסרו מצד שהם דומין למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנים וז"ש אם היו צריכים לדברים שאין בהם עשיית מלאכה כו'. ומעתה לא נפשט ספיקו דהרא"ש מן הרמב"ם לקולא או לחומרא ולא עוד אלא אפילו מאי דפשיטא להרא"ש והר"ן דביש סכנת אבר הותר שבות הנעשה ע"י ישראל ולרמב"ם כל שהוא דומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנים אסור לעשות ע"י ישראל ולא הותר אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע"י סמנים עכ"ד ב"י: ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש וטור בזה במה שנסתפקו דהא איתא בהדיא בפ"ב דביצה בפשט דאמימר בענין לכחול את העין דאסור דאמרינן התם אמימר שרא למכחל עינא בשבת ע"י עכו"ם א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה הא מר מסייע דעמיץ יפתח א"ל מסייע אין בו ממש ש"מ דע"י ישראל אסור וכ"פ שם הרא"ש גופיה וכ"פ הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולה שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר על ידי ישראל והא דאמרינן בפ"ח שרצים דרב אמר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול כו' כמ"ש ב"י ש"מ באין בו סכנות נפשות מותר כי שחיקי סמנים מאתמול ואע"ג דיש איסור דרבנן כבר תירץ הר"ן דהתם היה עכ"פ סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר לא היה עכ"פ סכנה בעין אלא חולי לחוד אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפילו באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לעכו"ם וא"ל דהתם לא היה אפילו חולי רק מיחוש בעלמא זה אינו דהא בהדיא מדמה לזה בגמרא לחולה שאין בו סכנה ואם כן כל שיש בכחיל' עין הוא כחולה שאין בו סכנה ותו לא דאם הם חלוקים היאך יליף בגמרא דין כוחל מחולה שאין בו סכנה ואם כן נסתר מ"ש ב"י לתרץ דברי הטור ע"פ ה' המגיד לחלק בין חולי כל הגוף דהיינו חולה שאין בו סכנה לכוחל וגם א"ל דאמימר מיירי לשחוק הסמנים בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה וזה ודאי מיירי בשחוקים קודם י"ט וכן פירש"י להדיא התם למכחל עינא להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקין מאתמול צריך דוקא ע"י עכו"ם ודברי הרמב"ם מתפרשים ג"כ הכי כמ"ש בשם הב"י בפי' דברי הרמב"ם והוא הפי' האמיתי דלא התיר הרמב"ם אלא דבר שאין בו גזירת שחיקת סמנים כההיא דמעלין אונקלי כמ"ש הרמב"ם גופיה בפכ"א וא"כ צ"ע עוד מ"ש ב"י על פסק דהרא"ש וז"ל והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפילו ע"י ישראל עכ"ל קשה טפי ע"ז מההיא דאמימר למה הוצרך לעכו"ם וי"ל דזה מיירי במידי שאין בו גזירת שחיקת סמנים וכעין שפירש ב"י דברי הרמב"ם במ"ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' ועמ"ש ע"ז עוד בסמוך אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע ליישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויוריני: ש"ע סָעִיף יז
ח באיסור דרבנן בידים. משמע אפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים ואפ"ה יש מתירין והיינו הרשב"א שזכרתי בשם ב"י דאל"כ קשה דבזה הכל מודים דמותר על ידי ישראל וכבר כתבתי התימא על זאת מההיא דאמימר: ש"ע סָעִיף יז
ט וי"א שאם יש בו כו'. הוא דעת הר"ן שזכרנו בסמוך שמחלק בזה בין ההוא דפרק שמונה שרצים בעין שמרדה ובין ההיא דאמימר ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר פ' והוא חולי כל הגוף רק שאין בו סכנה דאז עושין דוקא ע"י עכו"ם: ש"ע סָעִיף יז
י עושים בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי ה"ה דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד וראייתו מפרק ר"א דמילה אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת וכו' וסיים ה' המגיד ודעת הרשב"א כהרמב"ן ומזה תמוה לי הרבה האיך כתב ב"י בשם הרשב"א בתשו' להתיר בחולה שאין בו סכנה כמו בסכנת אבר ע"י ישראל והיא הי"א הראשון דכאן ואם כן דברי הרשב"א סותרים זה את זה וכמדומה לע"ד דההיא תשובה לאו דסמכא היא או שיש בה איזה ט"ס כי על התשובה לאו מר בר רב אשי חתים עליה וכאן הרב המגיד העיד על הרשב"א שכ"כ וא"כ אין שום מקור ליש מתירין הראשון דא"ל דעל הטוב קמרמז דיליף כן מדברי רמב"ם לקולא דכבר דחאו ב"י וכ"ש לפי מה שהקשינו מן הגמ' דאמימר: ש"ע סָעִיף יז
יא וי"א אפי' יש בו סכנת אבר. הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י בו וי"ל ע"ז דאמרינן בפ' ח' שרצים עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול אבל משחק ואתוי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יהודה דאפי' משחק ואתויי דרך ר"ה נמי משום דשורייני דעינא בליבא תליא ויש סכנת נפשות ומזה למדו הרא"ש והר"ן דמדאמרינן בסלקא דעתיה מעיקרא דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות ואפי' הכי מותר בשחיקי מאתמול ואע"ג דרבנן אסרו משום רפואה אם כן ש"מ דבסכנת אבר מותר אפי' ע"י ישראל ומזה קשה על הרמב"ם דאוסר אפי' בסכנת אבר בעינן דוקא שלא יהא בו סמך מלאכה דאורייתא דהיינו שחיקת סמנים אז דוקא מותר. וא"ל דברי הרמב"ם דמיירי בכוחל עין שלא במקום סכנת אבר וכדפירש הר"ן ולא כמ"ש ב"י דאם כן קשה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין סכנת אבר דמחללין ע"י ישראל ע"כ נראה דודאי האמת בפי' ב"י דלהרמב"ם אין חילוק בין סכנת אבר או לא וכלהו הוה כחולה שאין בו סכנה לחוד וההוא דפרק ח' שרצים נראה שהרמב"ם ס"ל דמעיקרא היה סבור דאיירי בשחוקים מאתמול ואז היינו צ"ל דאע"ג דליכא סכנת נפשות מותר ע"י ישראל אפי' במקום שיש איסור דרבנן מחמת שחיקת סמנים אבל לבסוף דמיירי בסכנת נפשות ומותר אפי' שחיקת היום א"כ לא נרמז מזה הדין כלל במקום שאין בו רק סכנת אבר אלא הכל תלוי בסכנת נפשות דאז מותר לגמרי ובאינו סכנת נפשות אסור במקו' שיש סמך לאיסור תורה כנלע"ד נכון לדברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף יז
יב ודברי הסברא השלישי' נראין. משמע דמסכים לדעת הרמב"ן שהיא דיע' השלישי' ומו"ח ז"ל פי' דעל הרמב"ם קאי שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיע' ראשונה דהיינו יש מתירין כו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש ולא ידענא למה פי' כך ולא נפרש עם דיעה קמייתא ותו דא"כ היה לו לומר ודברי סברא זאת נראין כיון דעלה קאי ע"כ נלע"ד כפשוטו דעל הרמב"ן קאי: ש"ע סָעִיף יז
יג לסייעו קצת. עמ"ש בס"ג דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה לא שיקדים לפניו כלל ומשמע מל' זה דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק כי לא מצינו היתר בחולה טפי רק לענין אם אומר צריך אני ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יט
יד מותר בבשולי עכו"ם. ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ועמ"ש בי"ד סי' קכ"ג בסופו: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טו אם פותח וסוגר כו'. דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה וכיון שהישראל נותן היין אסור משום רפואה ורוק תפל שהוא חזק מוכח' מלתא דלרפואה מיכוין דאי לרחיצה הא מאוס הוא וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשיב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כב
טז בגמר מכה. דליכא צערא כצ"ל פי' אלא לתענוג כן הגיה מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
יז וחדשי' שאינן לרפואה. חילוק זה איתא בגמרא גבי חתיכות בגדים לתרץ דומיא דבגדים ובטור משמע דקאי גם אספוג דנקט חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים וכ"מ עוד בגמ' דחילקם לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
יח לא יחזירנה. גזירה שמא ימרח פי' להשות אותה: ש"ע סָעִיף כה
יט ע"ג כלי יחזירנה. בטור הביא אספלנית שפירשה מהאגד מחזירין אותה תחת האגד ע"פ המכה והיא תוספת' והקשה ב"י דהא כבר פסק ברטיה אפילו פירש ע"ג כלי מותר להחזירה כ"ש בהוחלקה ואם כן למה הוצרכו הפוסקים לכתוב זה וע"כ השמיט' כאן ונ"ל דקמ"ל דל"ת דאסור להחזירה תחת האגד דשמא יבא לאגדה אם יתקלקל האגד והוא אסור מדין קשר בשבת כי היכי דגזרי' משום שמא ימרח בנפלה על גבי קרקע וזה מבואר במ"ש מחזירין אותה תחת האגד שהך תחת האגד הוא יתור אלא כדפרישית: ש"ע סָעִיף כה
כ וע"י עכו"ם מותר. נ"ל דהיינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' ע"י עכו"ם לעיל בסי' זה: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
כא ה"ז מותר. אע"ג דשאר פטורים דשבת אסרי' לכתחילה וכאן אמרו במשנה פטור ומ"מ בזה מותר לכתחילה משום צערא: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כב מי שנגפה כו'. פר"י כגון שלא באה מחמת ברזל דאלו בא מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד או רגל מחללין עליה שבת כדלעיל ס"ז [ב"י בשם התוס']: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
כג ומצערות אותו. סיים הרמב"ם ואם אין מצערו' אותו אסו' פי' אע"פ שהם כלפי מעלה: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
כד החושש בשיניו כו'. פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמ' אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לז
כה וכן אם נפל למשכב שרי. הג"ה זו תמוה דבב"י כת' וז"ל אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ומשמע דאוכל אוכלין המרפאין ול"ח שמא ישחוק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעש' הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו עכ"ל והנה רמ"א פוסק דלא כותיה אלא ע"י ישראל קא שרי. ודברי שניהם תמוהים דלהרמ"א פשיט' דקשה הא כבר נפסק בסי"ז דבחול' שאין בו סכנה אין מתירין אפילו בשבות לחלל ישראל עליו ואפי' על הב"י דמתי' ע"י עכו"ם קשה דע"כ לא שרי בע"י עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה ואפילו מסייע אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ו משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל וישראל אוכלו זה לאו מסייע מקרי אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם ופשיטא דאסור וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף מ
כו שעירו ממנו מים חמין. דאל"כ אפילו בחול אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ו: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
כז מי שנשתכר כו'. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה הרפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים כנ"ל: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
כח כדי שיגע ויזיע. בטו' כתוב שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהיא רפואה עכ"ל וק"ל כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה ומ"ש מהא דסעיף שאח"ז שמותרים מטעם זה. ונ"ל דכיון שלפעמים מביאים הזיעה על החולה ג"כ ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכו' רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן אלא דמ"מ קשה ע"ד הטור שהבי' לעיל ספיקא דהרא"ש ומדברי רמב"ם למד קולא קשה עליו מכאן דאסו' אפי' ע"י חולה עצמו וצ"ע ליישבו: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מג
כט שכל א' מאלו כו'. בסעיף הקודם לזה נתברר ש"ע סָעִיף מג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ג
א אומר עט״ז האריך לחלק בין מסייע בשעה שעכו״ם עושה מלאכה אין בו ממש ושרי אף כשעושה איסור תורה כמ״ש המ״א באות י״ו משבת צ״ג א׳ ובתוס׳ שם ד״ה אמר דאף באיסור תורה מסייע אין בו ממש וכשר עבודתו (ובסמוך אי״ה יתבאר דאפשר דיעבד כשר לא לכתחלה) אבל כשמסייע מקודם עכו״ם אז באיסור תורה לוקה כמו מקיף וניקף בדרבנן גם כן אסור ועי״ד קצ״ח אות כ״א ובנה״ך דשאני התם דכתיב לא תקיפו הניקף והמקיף במשמע יע״ש והט״ז אפשר סובר דילפינן מהתם לכ״ה דמסייע כי הא מקודם שעושה אחר המלאכה יש בו איסורא: ודע דמה שמנו בכלל מחללין הוא ספק בעיא דלא נפשטה עמ״א א׳ ונ״מ אף דקיי״ל אפי׳ הרבה ספיקות מחללין שבת כבסי׳ שכ״ט ס״ג מ״מ אם יש אחד שודאי מסוכן עפ״י הרופאים וכדומה וזה ספק ורפואה א׳ אין מספקת לשניהן הודאי דוחה הספק: אמר ההדיוט הכותב יש לי בענין זה כמה דברים פרטיים אמרתי להעתיקן פה בקוצר פשיטא לי דאיש ואשה שווין לפיקוח נפש ואף תינוק בן יומו וא״י אם כלו חדשיו מחללין שבת כמילה רוחצין דאזלינן בתר רובא וולד קיים ואפי׳ ספק דוחה שבת וע״כ דמי לאשה בכל מילי. וולד מעכו״ם ושפחה כמותה ועל העכו״ם אין מחללין. ויש לספק עובר אי מחללין עליו שבת באין סכנה לאם עח״מ תכ״ה בסמ״ע אות ח׳ שאין שם נפש עליו צ״ע דא״כ למה תלה הר״מ ז״ל במעי׳ דהוי כרודף ורודף אין כי זה טבעו רק שאין שם נפש ודמי וולדות שאין חייב מיתה ואין ישראל נהרג על עוברין הא איסורא יש והמפשיט ידו למעי אשה והרג עובר שבמיעיה י״ל חייב מיתה נטילת נשמה רוב נשים מתעברות ויולדות וולד קיימא כדאיתא ביבמות וסוקלין ושורפין על חזקות וכ״ש רובא. ועי״ד רס״ו בש״ך אות ט״ו דספק ב״ש או ח׳ מוהלין ממ״נ ואין מחללין שבת עליו. ואף דספק פ״נ דוחה שבת זה אתרע דרוב אין יולדות לשבעה ועדיין צ״ע גם בזה. וע׳ כ״מ פ״א מה׳ רוצח הלכה ט׳ כתב שהוא כרודף דלאו רודף ממש דהא מסיק בסנהדרין דף פ״ב ע״ב משמיא רדפי לה ורש״י שם פירש דבמעי אמו לאו נפש מיקרי וז״ש הסמ״ע. וי״ל כ״ז שלא יצא לאויר העולם בספק הוא אם הוא וולד קיימא ואין ספק דוחה ודאי גם חייה קודמים לחייו כדאיתא פ״ז דאהלות מ״ו דהיא נפש חשובא יותר שההורגה חייב מיתה משא״כ נפש העובר ועדיין צ״ע ומ״מ י״ל דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה: עיין במ״ל בהלכות שבת פ׳ כ״ד הלכה ז׳ ברודף אחר חבירו להרגו בשבת ניתן להצילו בנפשוורודף אחר ח״כ נסתפק לרבנן דר״י יע״ש וי״ל גם רבנן מודים דמסרה נפשה וסוברים דאפגמא ג״כ קפדה. (מ״ש רש״י דנעשית זונה להר״מ חייבי לאוין השוין בכל נמי זונה פח״י מהא״ב רק הוולד אין ממזר וצ״ע ביבמה לשוק כה״ג אין מקומו פה) גם מ״ש המ״ל פ״א מהלכות רוצח הלכה ט״ו בנרדף שהרג להמציל דנהרג עליו יע״ש וע׳ ירושלמי פ״ה סנהדרין ופי״ד שבת יע״ש ויש לספק ברודף אחר אחותו ממזרת דלית פגמא דוולדה בלא״ה ממזר ואין ראויה לבוא בקהל וגם כבר נעשית זונה מביאה אחרת אי ניתן להצילו בנפשו ואם נאמר דמסרה נפשה לקטלא בח״כ אפ״ה אם אומרת הניחו שלא יהרגנו גם בספק א״א שיש ב׳ כתי עדים או באופן אחר שהוי ספק תורה ורודף אחריה אם ניתן להצילו בנפשו ונ״מ בכל זה אם נפל גל עליו וכדומה בעת רודפו וכמ״ש המ״א בשכ״ט אם חייב מיתה אין מחללין שבת עליו דל״ד מחתרת ה״ה כל כיוצא בזה. ועמ״א אות א׳ ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ז
ב או עט״ז עמ״א אות א׳ ומשמע כל מה שמוזכר בסעיף זה והוא מגמרא אף שרופא או חולה אומרים א״צ אין שומעים להם כמ״ש הב״ח בצפידנ״א עמ״א אות ב׳ ששקר אומרים מאחר שבגמרא אמרו דיש סכנה ולא אמרי׳ נשתנה הזמן ומכה של חלל דאמרו בסתם מחללין דמסתמא יש פ״נ הא כשאמרו הרופאים וחולה שא״צ לא ועיין פסחים כ״ה ב׳ חולה סכנה מותר באיסורי הנאה ובאין סכנה שלכ״ה שרי וע׳ פ״ה מיסודי התורה ובי״ד סי׳ קנ״ה בש״ך אות י״ט אפר איסורי הנאה מותר לחולה שאין סכנה דהנשרפין אפרן מותר צ״ע דאפר חמץ בחרכו לאחר זמנו נמי לשתרי לחולה שאין סכנה דלאו דרך הנאה הוא וכל שהוא שלכ״ה שרי אף לאין סכנה כמבואר. גם מ״ש מחמץ בפסח משש עד הלילה י״א דמ״ה מותר ורק מדרבנן עמ״ל פ״א מחו״ח בשם הרלב״ח. ונ״מ להקל תחלה יע״ש והדברים ארוכים אין מקומם פה ואי״ה בה׳ פסח יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ג מתחלת אוכלא עט״ז דוקא כשיש סימנים הללו בתחלת החולי מיד אז יש סכנה וע׳ בר״מ פ״ב מהלכות שבת: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ד אין עט״ז בש״ו בט״ז ה׳ ומ״א פ״ט יע״ש. ואם אונסים לאדם לעבור עבירה ג״ע וע״ז וש״ד אם בעצמו יכול להנצל ע״י חילול שבת ל״מ בש״ד דהוי פ״נ דשרי ומחויב לעשות כן אלא אפי׳ ע״ז וג״ע יהרג וא״י בהן ושבת אונס רחמנא פטריה ודוקא אחרים אין מחללין עליו שבת הא הוא בעצמו מסתברא דמחלל דלית כאן איסור תורה דמשאצ״ל הוא ואונס רחמנא פטריה וע״ז וג״ע יהרג וא״י וכ״ש למ״ד אין קישוי אלא לדעת וצ״ע בזה כעת: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ה וי״א עט״ז העלה ע״י עכו״ם וקטנים ונשים וכותים אין לעשות מפני שיאמרו שקל פ״נ ואין עושין כ״א בנשים ופעמים לא יהיו נשים או יהיה קל בעיניהם איסור שבת ויבאו לחלל שבת כך בלי פ״נ וע״י גדולי ישראל ות״ח יותר מצוה להורות הלכה שיהו נזהרים בפ״נ. ודביקות הוא ענין סמיכות גדולים וישראלים ענין נפרד וכ״ש אם יש בש״ע שיעשה ישראל ולא יהיה איסור בש״ע: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
ו שוחטין עט״ז עמ״א אות ט׳. ומ״ש על כל טפה בב״ח כתב על כל רביעית א״י דמגע עכו״ם מדרבנן הוא ול״ש מלקות ומ״מ י״ל ח״ש בדרבנן נמי לוקה מ״מ ודוקא כ״ש ממש אין לוקה מ״מ עיין פ״ח מחו״מ ובכסף משנה בזה. ומ״מ כיון דרבנן הוא אין דומה לנבילה ושבת ומה״ט ב״פ דכוותיה: פשיטא לי מומר לחלל שבת פרהסיא ועכו״ם או מומר להכעיס לד״א אין מחללין עליו שבת ומורידין ולא מעלין נמי אין מחללין עליו שבת. ספק תורה ודאי דרבנן מאכילין אותו הקל תחלה היינו ודאי דרבנן דאף אם נימא דספק מ״ה שריא מ״מ יש בו לתא ד״ת ועסי׳ תקצ״ה בתקיעות ספק תורה חומרא ודאי דרבנן לכ״ע מברייתא ר״ה. ובחולה שאין סכנה תליא בפלוגתא להרמב״ם והראב״ד ז״ל דספק מ״ה שריא שרי לחולה שאין סכנה ולמ״ד מ״ה אסור לחולה שאין סכנה הדמיון בזה ספק ערלה בא״י וערלה ודאי בח״ל למ״ד דרבנן עדיף ודאי דרבנן ואי ליכא שרי ליהנות. וכמו כן באכילה שלכ״א עי״ד קנ״ה הא דרך אכילה אף איסור דרבנן אסור לחולה שאין סכנה כ״א הנאה הותר יע״ש לבד בישולי עכו״ם הותר לחולה שאין סכנה כמ״ש הב״י כאן ובי״ד קי״ג סי״ו שאיסורו קל אבל סתם יינם כבסי׳ קנ״ה שם אוסר כ״א להנאה ובתשובה סי׳ קכ״ד מתיר קצת בשתייה אבל משמע שדברי הג״ה עיקר ע׳ בכללי או״ה בפריי לי״ד וכדבעינן למימר לקמן אי״ה במ״א אות י״א וכאן אין להאריך: עוד אבאר לך דבש״ע לחולה שאין סכנה שהותר דוקא בשבת וכמו שנראה מלשון רשב״א הובא בב״י ובר״ן פ׳ אין מעמידין דלא רצו להחמיר בו יותר ממעשה שבת הא בחול כה״ג באין ישראל י״ל דבש״ע אסור לחולה שאין סכנה ובי״ד קי״ג דמתיר לבריא כה״ג בשבת דיש היכרא הא בחול אף לחולה אסור באין סכנה. ולענין ברכה באכילת איסור עסי׳ קצ״ו ט״ז א׳ ור״ד אות י״ב ומ״א אות כ״א בסכנה מברך עליו ומשמע בש״ע בשבת לחולה שאין סכנה או יי״נ סתם בזה״ז להר״ב בתשובה דמתיר לחולה שאין סכנה מברך עליו ג״כ דחד טעמא הוא הואיל ובהיתרא קאכיל אבל מאכל איסור דרבנן לחולה שאין סכנה שלא כדרך אכילה כבסי׳ קנ״ה בי״ד בש״ך י״ד אין מברך כלל יע״ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
ז חולה עט״ז ביצה כ״ב אמימר שרי כו׳ ע׳ בר״ן פרק שמנה שרצים גבי עין שמרדה מותר לכחול בשבת הביא ראיה להיתר בסכנת אבר שבות ע״י ישראל מדאמר עין שמרדה מותר לכחול סבור מינה דשחיקי מאתמול אמר אפילו לשחוק היום דסכנת כל הגוף הוא הרי לס״ד דאין רק סכנת אבר שרי שבות אפילו נסמך למלאכה ד״ת שחיקת סמנין שרי ע״י ישראל ובאין סכנת אבר ל״ש רק ע״י עכו״ם מביצה כו׳ ולסברא הרביעית הנזכרת בש״ע לחלק ביש סמך מלאכה ד״ת אסור אפילו בסכנת אבר תקשה מעין שמרדה לס״ד וכמ״ש הב״ח. נמצא לדיעה א׳ קשה מאמימר ולדיעה ד׳ קשה מעין שמרדה לס״ד ולדיעה ב׳ וג׳ א״ש אלא דפסק כרמב״ן בעל דיעה שלישית להקל ע״י שינוי עכ״פ ול״ק מאמימר כו׳ וכמו מורסן בשכ״ד דלאו בר גיבול דרבנן מותר ע״י שינוי כן ה״נ כל איסור דרבנן עכ״פ לאיזה צורך מה מותר ע״י שינוי ועכ״פ בחולי שאין סכנה להתיר כה״ג. גם דברי הר״מ ז״ל פ״ב ה״י אין סותר לזה ועט״ז ומ״א י״ב י״ד ושם אבאר אי״ה ועא״ר אות טו״ז יע״ש. והוי יודע אני מסופק בחולה בסכנת אבר א׳ אם מותר לו לאכול איסור דרבנן די״ל דקיל מחולי כל הגוף באין סכנת אבר דאסור לאכול איסור דרבנן כבסי׳ קנ״ה בי״ד משא״כ סכנת אבר ומסתברא דשרי לאכול איסור דרבנן ביש סכנת אבר ואני מסופק בסכנת אבר אם מותר לרפאות באיסור תורה דרך אכילה והנאה. ואם אונסים אותו בסכנת אבר לחתוך אם לא יעשה איסור תורה מבואר בש״ך י״ד סי׳ קנ״ז אות ג׳ מצדד לקולא יע״ש וי״ל זה בשאר ל״ת הא שבת דחמיר לא ומינה בשאר ל״ת בחולה סכנת אבר י״ל דמותר לרפאות באיסור תורה ושאני שבת דחמיר ואני העני מצאתי תשובה אחת ברדב״ז חלק שלישי הנדפס מחדש בפיורדא התקמ״א יש ממנה ללמוד כמה חידושי דינים אעתיקה פה וזו תוארה בסי׳ תרכ״ה: שאלה שלטון אמר לא׳ הנח לקצץ לך אבר א׳ שאינך מת בו או אמית ישראל חברך שי״ל ק״ו אם סכנת אבר א׳ אין דוחה שבת (באיסור תורה) ושבת נדחית מפני פ״נ א״ד דסכנת אבר א׳ נדחה מפני פ״נ והשיב דאין עונשין מ״ה ועוד בשבת משמיא הוא אבל שיביא הוא אונס א״א מפני פ״נ לא שמענו וגם לפעמים יש סכנת נפש בא״א שיוציא רוב דם (או פחד) וספק דידיה ודאי עדיף מודאי דחבריה עכ״ל בקוצר ע׳ יבמות ז׳ התם אין עונש מה לי יומת בשבת או אח״כ. ומ״מ היינו באומר אקוץ לך או אני אמית חברך אבל באומר אתה תמית חברך וא״ל אקוץ לך אבר א׳ ל״מ דמחוייב ליהרג ואל יעבור אלא שי״ל שחייב מיתה כה״ג והוי רוצח בזדון ומיהו באומרים לו הנח לזרוק אותך כה״ג צ״ע. ובמפתחות שם נרשם אקוץ לך אבר ואם לאו תמית חבירך נראה שראוי להיות אמית באלף כאשר בפנים. ומשם יש ללמוד דאם רוצים לחתכו אבר אם יעבור על ל״ת שיש להקל ואף בחילול שבת כה״ג מטעם ספק נפשות שיצא רוב דם או פחד ודוקא בקום ועשה בחולה סכנת אבר אין מתירין איסור תורה לא כה״ג מכ״ש במלאכה שאצ״ל אונס רחמנא שריא ומכ״ש בשאר ל״ת וכדאמרן. וק״ו להיפוך אם סכנת אבר דוחה פ״נ דחבריה כה״ג כ״ש שידחה שבת כה״ג ועכו״ם שרצה לחתוך אוזן אם לא ישתה סתם יינם יש להקל אבל יין נסך ודאי הוי בכלל עכו״ם כבסי׳ קנ״ד בי״ד ש״ך אות י״ד: ש"ע סָעִיף יז
ח באיסור עט״ז היינו מההיא דמעלין אונקלי כבאות הקדום ועמ״ש מזה באות ז׳: ש"ע סָעִיף יז
ט וי״א עט״ז משמע דוקא חולה כל הגוף הא חולה אבר אחד כל שאין סכנה בו אין עושין אף ע״י עכו״ם וההיא דאמימר שנחלה כל הגוף ממנו אבל במ״מ משמע חולה אבר אחד נמי עושין ע״י עכו״ם ומיחוש בעלמא אין עושין ע״י עכו״ם כבס״א. ע׳ אות ז׳ מ״ש בשם המ״מ יעוין שם בזה: ש"ע סָעִיף יז
י עושה בשינוי עט״ז הוא דעת הרמב״ן כל שאין סכנת אבר עושה ישראל ע״י שינוי ובסכנת אבר שלא ע״י שינוי וכן הלכה וכמ״ש באות י״ב: ש"ע סָעִיף יז
יא ה״ה עט״ז כבר כתבנו כן באות ז׳ וגם הב״ח הקשה כן וכפי הנראה שהס״ד בהכרח חולק אמימר בביצה ובאמת נאמר דאין לחלק בין סכנת אבר או לאו ובין חולה אבר אחד אלא כל הגוף בעינן ומוכח מאמימר כו׳: ש"ע סָעִיף יז
יב ודברי עט״ז וכ״כ המ״א אות י״ד. וד׳ דיעות הם א׳ להתיר אף באין סכנת אבר כ׳ לאסור באין סכנה ולהתיר בסכנת אבר אע״ג דנסמך לד״ת והרמב״ן מתיר באין סכנה ע״י שינוי ובסכנת אבר בלא שינוי נסמך לד״ת וה״ד דעת הב״י דבסכנת אבר אסור בנסמך לד״ת אבל באין נסמך כ״ע מודים דשרי מאונקלי והסכים לדעת הרמב״ן: ש"ע סָעִיף יז
יג לסייעו עט״ז עיין אות א׳ ומ״ש שם ואף באיסור תורה מסייע אין בו ממש ומותר לכתחלה ול״ד החולה עמ״א אות י״ו: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יט
יד מותר עט״ז בי״ד קכ״ג מתיר המחבר למ״ש לבריא דאית ליה היכרא עב״י כאן והט״ז שם אוסר ועמש״ל דוקא בשבת הותר לחולה שאין סכנה בש״ע הא בחול לא כבסי׳ קנ״ד בי״ד דבאכילה אסור וכן יי״נ יע״ש וכ״מ בב״י כאן דכתב דבשבת לא רצו להחמיר בש״ע הואיל והותר מעשה שבת יע״ש. וע׳ לבוש כ״כ בפי׳ בחול אסור בש״ע לחולה שאין סכנה ובשבת התירו דלא יהא חמור ממעשה שבת ובי״ד קי״ג מבואר דאף לבריא הותר במ״ש דהיכרא אית ליה וכ״ש לחולה בשבת: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
טו אם עט״ז חולי העין בסכנת אבר מבואר סי״ז ואם מיחוש בעלמא אסור ע״י עכו״ם ג״כ ובחולה הרבה העין לבד שרי שבות דשבות ע״י עכו״ם עמ״א י״ב אבל עיקל כוונתו למה יאסור עמיץ ופתח הא מסייע אין ממש ונתינה ע״ג עין שרי ולזה אמר כיון שישראל נותן ע״ג עין והרואה מוכחא מילתא שלרפואה דעמיץ ופתח אח״כ א״כ הנתינה באיסור. וי״ל נתינה לחודא לתסר דלדידיה דיודע לרפואה מכוין מה איכא היתרא ובקילור לדידיה בעינן שורה מע״ש וי״ל כל דרוב העולם עושין כן שרי כבסל״ז כל מאכל בריאים כו׳ וקילור אין רוב עולם עושין כן הצריכו לדידיה היכרא ולאחרים כל דלא מוכחא לרפואה שרי ואי״ה במ״א יבואר עוד שוב ראיתי שכ״כ ע״ש: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כב
טז בגמ׳ עט״ז וכ״כ המ״א אות כ״ג וכ״ה בלבוש ע״ש שורה אדם פתו ביין ומניח ע״ג עין ב״י וכ״ה בלבוש יע״ש: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
יז וחדשים עט״ז כ״כ הב״ח דבגמרא קל״ד ב׳ ארומיא דכתיתין משני חדתי שרי ישנים אסור אבל ספוג אפילו ישנים שרי ולכן היפך המחבר ספוג לכ״ע שרי וכתיתין דוקא חדשים דלא כמו שכתוב בטור. וכ״מ בגמ׳ דתניא ברישא נותנין מוך יבש וספוג יבש ולא אמר נותנין מוך וספוג יבש ש״מ הא כדאיתא כו׳ יע״ש ובא״ר כ״ד השמיע תיבת עוד וצ״ע: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כה
יח לא עט״ז עב״י וכ״כ המ״א אות כ״ו כיון דהיה מאתמול עלה לא חיישינן לשחיקת סמנין ומש״ה פירשה ע״ג כלי שרי רק שמא ימרח ל״ג אלא בפירשה ע״ג קרקע ולפ״ז גמי המוזכר בסכ״ד אם היה מאתמול ונפלה ע״ג קרקע שרי דל״ש מירוח גביה ושחיקת סמנין ל״ג בהיה עליו מאתמול: ש"ע סָעִיף כה
יט ע״ג עט״ז דאפילו להחזיר תחת האגד שרי ול״ג דילמא יתיר ויקשור קשר קיימא וזה באספלנית משא״כ משיחה שע״ג מכה עם עניבה או שאין של קיימא שבכל יום קושר ומתיר רשאי בשבת ג״כ כבסי׳ שי״ז: ש"ע סָעִיף כה
כ וע״י עכו״ם עט״ז וכ״כ המ״א אות כ״ח דמיחוש לחוד אפילו שבות דשבות ע״י עכו״ם אסור אלא בחולה קצת שרי עמ״א אות י״ב: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
כא ה״ז עט״ז שבת ק״ז א׳ רש״י פירש לעשות פה חייב משום בונה או פתח ובכתובות ו׳ יע״ש ובר״מ פרק עשירי הי״ז מכה בפטיש רצה ליתן טעם אף למ״ד משאצ״ל חייב ע׳ מ״מ שם עמ״א אות ל״ג ויזהר שלא ידחוק להוציא דם רק מה שפקיד ועקור זה שרי עיין כתובות וי״ו ולכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי עסי׳ ש״ז מ״א אות ז׳ וכאן סנ״ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו ומיהו אם גוזז העור מע״ג מכה לית חיוב חטאת דהא ציפורן שפירשה רובה דתו לא יניק מהגוף וערש״י ק״ז לקולפה כו׳ אלמא דלקולפה לחוד לית חיוב חטאת ועתו״ש: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כב מי עט״ז סו״ז ע״ג היד וע״ג הרגל או ברזל מחללין שבת ועמ״א אות שם: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
כג ומצערות עט״ז ורמב״ם פ״ט הלכה ט׳ וע׳ בטור דתרי ענינים הם. ובנוסחת הר״מ ז״ל שלפנינו צריך להגיה כמ״ש הב״י פירשו רובן ומצערות ביד שרי וכלי פטור אבל אסור אין מצערות (אעפ״י שפירשו רובן) אף ביד פטור אבל אסור וה״ה בכלי לא פירשו רובן אף מצערות ביד פטור ובכלי חייב וכר״י לשיטתיה פ״א דמשאצ״ל חייב ועתוס׳ צ״ד ב׳ ד״ה אבל דא״כ לר״ש אף אין מצערות ואף לא פירשו רובן כל שא״צ לעור וכדומה לית חיוב חטאת וקשיא לי מ״ש המחבר חייב חטאת ובשל״ד משמע דפוסק כר״ש עסי׳ רע״ח מ״א א׳ ואי״ה במ״א אות ל״ה יבואר עוד. והנה אעפ״י שמצערות ומשאצ״ל ודאי לכ״ע (עמ״א ל״ה) בכלי אסור דבעי שבות ע״י שינוי בצער וצ״ע ובלבוש ציפורן שפירשה וכ״ה בגמרא ורוב זה ידוע אבל ציצין שפירשו רובן א״י רוב זה מאין מתחיל ואפשר כל שדרך לקלוף שם הרוב ממנו כתלוש דמי ועפירש״י ולבוש ויש לחוש לב׳ הפירושים דעד שיהיה קצת תלוש מלמטה וקצת מלמעלה ובין שניהם באפשר רוב שרי כו׳ ובלבוש כתב דמוציא דם א״כ בפירשו רובן צריך ליזהר שיטול בענין שלא יצא דם וצ״ע: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
כד החושש עט״ז עמ״א אות ג׳ ומ״מ תליא בפלוגתא סי״ז דחולה שאין סכנה אם מותר לישראל לעשות שבות בעצמו כדרכו בלי שינוי ודברי הסברא השלישית נראין שם א״כ אסור לישראל בעצמו לעשות שבות כדרכו בלי שינוי וע״י שינוי הוא דשרי כמו ציפורן שפירשה רובה וכדומה עמ״ש באות כ״ה אי״ה: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לז
כה וכן עט״ז ובא״ר פירש ע״י עכו״ם ומ״מ קשה דישראל אוכלו הוא עושה ועמ״א אות י״ד ולא הבינותי דנפל למשכב נמי כל שלא ע״י שינוי אסור וצ״ע: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף מ
כו שעירו עט״ז מפני הסכנה ועמ״א שכ״ו אות זיי״ן: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
כז מי עט״ז עמ״א מ״ה ובאפר כתוש אפשר הואיל ואין דרך בריאים לעשות כן א״כ נראה כעושה רפואה בשבת אעפ״י שמה שמפקח השכרות אין זה רפואה. ובשנו״ף טובא״ק אף בריאים עושים כן ועא״ר אות מ״ז: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
כח כדי עט״ז עא״ר מ״ח מ״ט להזיע אף בריא כל שעושה לרפואה אסור וע׳ אות ז׳ בט״ז להרא״ש וטור שרי חולה שאין סכנה ע״י ישראל קשה למה אסרו כאן ובא״ר פירש דמיירי כאן במיחוש או באין חולי כל הגוף יע״ש וע׳ סעיף י״ז מזה: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מג
כט שכל עט״ז באות כ״ח דוקא שאין עושין לחולה זה שום סמנים הא לפעמים כשעושין ע״י סמנים אף בלי סמנים אסור: ש"ע סָעִיף מג
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף ב
א שופך. ואם החולה אינו רוצה כופין אותו שהוא חסידות של שטות ואם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אמר אין צריך שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שיזיקהו שומעין לרופא. כנה"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אומר. ואע"ג דהישראל מסייע קי"ל דמסייע אין בו ממש. והט"ז חולק ופסק לאיסור וכתב דהא דמסייע אין בו ממש היינו היכא דעכו"ם התחיל במלאכה כבר ואח"כ מסייע ישראל אבל כאן שהישראל הוא המתחיל כי סתם אדם פיו סגור תמיד ועכשיו פותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו"ם מסייע כזה יש בו ממש וכ"פ בשם רש"ל לאיסור וכ"כ השכנה"ג. וכתב עוד הט"ז מטעם זה כתבנו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה ביו"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בעי"ט שלא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במתכוין לזה ע"ש ועיין מ"ש בשם נקודות הכסף והמ"א בסי' ש"מ כתב צ"ע אם להתיר בניקור ולכן מותר לומר לעכו"ם לחתכם ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ז
ג סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ונראה שהוא מה שאומרים בל"א שנידרי"ן. ועכ"פ אין זה הקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות ט"ז. וכתב באו"ה דמותר להקיז דם בשבת לקדחת ע"י עכו"ם ושאר כל החלאים הפנימים אפי' ע"י ישראל מותר וע"פ רופא מומחה. מי שחלה בחולי הקדחת ועשה לו רפואות קמיעא א' של עשבים לתלות עליו ימים במספר ובתשלום זמן מספר הימים ציוו לזרוק תוך הנהר מאחוריו והיה קמיע מומחה ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקה כיון דהנהר הוא כרמלית. שבות יעקב ח"ב סי' נו"ן ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ד שאין צריך. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
ה וכן נוהגים. וט"ז חולק ע"ז וכתב דיש חשש שמא אתה מכשיל לעתיד באם שיראו עכשיו שאין עושין רק ע"י עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהיה עכו"ם מצוי וע"י זה יסתכן החולה במה שימתינו על העכו"ם והאריך הט"ז בראיות ומסיים עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אע"פ שהעכו"ם לפנינו ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא זה עכ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
ו מתקן. נפל תינוק לבור עוקר חוליא אע"פ שהוא מתקן מדרגה. רמב"ם עי' מגן אברהם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ז שוחטים. כי בנבלה יעשה עבירה בכל כזית וכזית הר"ן עיין שם. ויש להקשות על הר"ן דאמרינן ביומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני וכו' ע"ש ולפי דעת הר"ן קשה למאי דאמרינן דמאכילין אותו טבל הא כל זית וזית חייב וא"כ מוטב שיפריש ממנו תרומה ויאכילנו חולין בפני עצמו ותרומה בפני עצמה דממעט באיסור עדיף טפי וגם למ"ד דמאכילין אותו תרומה אמאי הוצרך לתת טעם דטבל חמור ותרומה חזיא לכהן תיפוק ליה דאפי' נימא דטבל ותרומה שווים מ"מ מוטב שיאכילנו תרומה משום דקא ממעט באיסור ממה שיאכילנו טבל דמפיש באיסור דעל כל זית וזית חייב וק"ל. ועתה חדשים מקרוב באו ספר פרשת דרכים וראיתי שם שהקשה כן ע"ש פלפול חריף ודרוש נחמד ע"ז. ועיין מה שתירץ ע"ז היד אהרן וכתב הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ. וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאוד ע"כ וגם בתשובתו מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו"ד סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך ועיין סי' שי"ח ס"ג מ"א. וט"ז כתב דטוב שישראל יחמם כי אם יתנסך אז על כל טפה וטפה ששותה עושה איסור כמו הטעם בנבילה וכ"פ הב"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
ח אומרים לעכו"ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו. רד"ך מ"א: ש"ע סָעִיף יז
ט עושין בשינוי. והיא הסברא הג' שנראים דבריו ועיין סעיף זה בב"י ובאחרונים וביד אהרן: ש"ע סָעִיף יז
י תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א. או"ה: ש"ע סָעִיף יז
יא לחולה לסייעו. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע קצת כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ומשמע שם דאפי' במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש מ"א. וכתב הט"ז כבר כתבנו דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה ולא שיקדים לפניו כלל עיין מ"א ס"ק ב'. וכתב עוד דמלשון זה משמע דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק ונראה דלאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יט
יב מותר. ואם נשאר למו"ש אסור לבריא ואפי' לדידיה אם הבריא ט"ז ועיין סי' שי"ח ס"ק ה' מש"ש: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
יג ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור והוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין. ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירם על עיניו שרי וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין וכן כתב הב"ח: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
יד קילורין. ודוקא ברכה אבל בעבה אסור וכמ"ש סימן רנ"ב סעיף ה': ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
טו דליכא. צ"ל דליכא צערא אלא תענוג. ב"ח: ש"ע סָעִיף כב
טז מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיטה גמרא. אבל שמן לחוד לא גזרינן כמ"ש סימן שי"ט ועיין סי' ש"א סעיף מ"ו. מ"א: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כד
יז מעלי גפנים. וה"ה כל עלים שהם מרפאים וכ"ש שאסור ליתן צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב. מ"א ע"ש ס"ק ל"ג: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
יח ע"ג כלי. אבל הסירה במזיד אסור להחזירה. ש"ל: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יז
יט וע"י עכו"ם. היינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' עכו"ם. אחרונים ועיין סי"ז: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף כה
כ לומר וכו'. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא הוא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה. מ"א: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
כא להוציא. ואסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מפקיד פקיד. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כב ידו. ועל גב ידיו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
כג ומצערות. ואם אין מצערות אותו אסור אעפ"י שהם כלפי מעלה: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
כד לא יגמע. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר ר"ן. ופשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלה שאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג. ט"ז: ש"ע סָעִיף לב
כה לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכח מילתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור. ב"י בשם הרמב"ם: ש"ע סָעִיף לב
כו אבל בולע. ואם אין דרך הבריאים לבלעו אסור. מ"א: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
כז לינק. שזה דוקא רפואתו: ש"ע סָעִיף לג
כח לינק. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף יז
כט דלית בו. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי עיין סי"ז. מ"א: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף לז
ל בריאים. יש מוחקים בריאים וגורסים דברים ופירוש כלומר אעפ"י שקשה לשינים ומוכח מילתא שעושה לרפואה לגבי מעיים שרי מ"א. ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו"ן בשבת אעפ"י שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול הלק"ט ח"א סי' ק"א. ועיין ס"ק ל"ב מש"ש בשם הט"ז: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף יז
לא למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז מ"א. וט"ז וב"ח אסרו בכל ענין בחולה שאין בו סכנה ע"ש. ועי' יד אהרן. ודע הא דכתב הש"ע דאם אין לו שום מיחוש מותר היינו ששותה או אוכל אותו לרעבו ולצמאו וכ"כ הטור בהדיא. אבל אם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא פוסקים ועיין מ"א: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף מא
לב לסוך. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים ג"כ אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים ט"ז. ועיין ס"ק למ"ד מש"ש: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
לג שדורס. עיין ט"ז מש"ש בזה: ש"ע סָעִיף מב
לד לדחוק. שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מד
לה ובמי טבריא. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם בפכ"א. וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועיין מ"ש סל"ז וסמ"ב. ונ"ל דבמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת. מ"א: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף ל
לו מחזירין. צ"ע דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור וכמ"ש סעיף ל' לכן אין להקל. מ"א וכ"כ הכנה"ג: ש"ע סָעִיף ל
סָעִיף מח
לז שהדם יצבע. ואף ע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור. רקנ"ט ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ"א ועיין ססי' ש"ך: ש"ע סָעִיף מח
סָעִיף כז
לח דם. ומכאן משמע למי שיש לו פונטנעל"י שאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד כנה"ג בשם הזכרונות. והמ"א בס"ק ל"ג התיר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות ועוד דאית ליה צערא. עוד כתב אם נסתם קצת הנקב צ"ע אם מותר ליתן לתוכו קטניות שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ"ש סימן שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כנה"ג ורטייה מותר ליתן על הפונטנעל"י כמ"ש סכ"ז ומלשון הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא ועיין מ"א ס"ק ל"ג. להעמיד לחולה בשבת עלוקה שקורין נוגל"ן משמע במ"א ס"ק נ"ג דאסור (והמוציא) [והמוצץ] דם בפיו אסור דהוי חבורה רש"י. וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ"א: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף מח
לט קורי. ויש מפקפקים לאסור משום שמרפא. ב"י: ש"ע סָעִיף מח
סָעִיף יז
מ בנחת. וכ"ש דאסור לעשות קריסטיאו"ר אפי' הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם מ"א. ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ח אם מחללין שבת על חרש ושוטה: ש"ע סָעִיף יז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א מי שיש כו' אסור כו' ואפי'. דאפי' בדברים המותרים אסור לעשות לו כמ"ש במתני' ק"ט ב' ושם קי"א א' ובתוספת' הביאו הרי"ף והרא"ש מי שנטרפ' ידו כו' ושם אין לועסין כו' כמ"ש בס' ל"ו ושם קמ"ז א' במתני' וחמין ושמן על המכה וחזרת רטייה וברכות ל"ו א' וכ"ש ע"י א"י שהוא שבות ולא התירו אלא לחולה וז"ש והוא כו' כבריא. וז"ש שיש לו מיחוש בעלמא כמ"ש קי"א החושש כו' ואמרו בע"ז כ"ח א' חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא כו' וכמ"ש בס"ג: גזירה. כ"מ שם נ"ג ב' ולא התירו באדם שם אלא מפני שנראה כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג ושינים עצמן. בעיא דלא אפשיטא וספק נפשות להקל כמ"ש ביומא פ"ג א': ודוקא. כמ"ש מכה של חלל: אבל מיחושים. כמש"ש חושש הוא דלא אע"ג דלפ"ז הוא ג"כ בכלל החלל: מיהו. כמ"ש שם אבל כאיב ליה טובא כו' ונקטינן כהאי סברא כנ"ל וע' סי"ז או כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד מכה של. שם ורש"י ל"ג לה שם אבל הרי"ף וכל הפוסקים גורסין לה: ואפי' כו' אבל. כמו חיה מג' עד ז' שא"צ אומד ועסי' ש"ל ס"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה מכה שאינה. מדאמרינן שם כל מכה שמחללין כו' א"ד כל מכה שהיא של חלל כו' ושם כל מכה שצריכה אומד מחללין כו' ור"ל ע"י אומד דבזה היא חלוקה ממכה של חלל: נשאלין בבקי ובחולה כו'. יומא פ"ג א' רופא אומר כו' חולה כו': או שיעשה. כמ"ש בפ' אע"פ חזא ר"א לאמימר כו' ש"מ דכי חוור אפיה חיישינן לסכנתא ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו וכן מי שבלע. ע"ז י"ב ב': וכן מי שנשכו. יומא פ"ג א' ואף רבנן ל"פ אלא בהאי רפואה: או אחד. שם ב' דתניא מי כו' וע' שבת קכ"א ב': אפי' ספק. שם דחמשה נהרגין אפי' לא רצו ואפילו לר' יהודה לשיטת הרמב"ם שם שפ' כר"י פ' דנהרגין כו' וכמ"ש יומא פ"ג א' ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז על כל. ר"ל אפי' אינה ע"ג יד ורגל וע' תו' שם ד"ה מכה שע"ג כו': שנעשית. פדעתא: ברזל. כמ"ש רש"י ותוס' מכת חרב ול"ד חרב במ"ש במרדכי שם והג"מ: ועל שחין. ענבתא: ועל מי שיש. שם וכפירש"י: או. כפי' הרמב"ם ורי"ו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ס"ח מי. ע' בכורות ל"ג ב' וההיא דשבת נ' ב' צ"ל דידוע שאינו רק מיחוש בעלמא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט או בעינו. ע"ז שם עין שמרדה כו': ויש. שם ובמקום דיצא גורס צירא והשמיט בש"ע קדחתא ורמב"ם וטור כתבו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט ס"י כל חולי כו' אע"פ. כנ"ל ממ"ש כל מכה כו' וא"ד כו' ושם כל שצריכה אומד כו': רופא כו'. יומא פ"ג א': ויש מי. יומא שם חולה אומר צריך ועהג"מ פ' מפנין: וי"א דוקא. שם פ"ד ב' ואין אומרים יעשו ע"פ נשים וע"פ עו"ג וכפרש"י שם ובסתם מיירי וערא"ש שם: מי שרוצים. שבת ד' א' וכתי' ראשון דתו' ד"ה וכי. שאני פ"ו דמצוה כו' אבל בלא"ה אף שיתחייב סקילה כמ"ש שם (ועמש"ל בסי' ש"ו סי"ד): ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
י ס"יב כשמחללין. כגי' הרי"ף והשמיט כותים שהן עכשיו כעו"ג: אלא כו'. למעוטי אינך שלשה: וי"א דאם. שבת קכ"ח ב' ושם קל"ג א' במתני' וע"ש תוס' ד"ה לועס כו'. רמב"ן: ואם. ר"ל דזה יותר טוב מלעשות אפילו ע"י עו"ג כמ"ש בסי"ז ע"ש ומ"ש ביומא שם ואין עושים ע"י עו"ג היינו במקום שיש לחוש שיתעצל וז"ש אבל במקום כו': ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יא ס"יד היה חולה. כמו בי"ט שמותר שחיטה אע"ג שהיא עשה ול"ת: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יב ס"טז אמדוהו כו'. כ"מ שם בההיא בעיא ושם פשיטא כו' דע"כ ל"ק ר' ישמעאל כו'. ובכה"ג דומיא דר' ישמעאל: ואם. כמ"ש ביומא שם ואין עושין ע"י עו"ג וכמ"ש תוס' שם: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יג ס"יז חולה שנפל. כמש"ש צרכי חולה: או שיש כו'. כמ"ש בע"ז שם הא כאיב ליה טובא כו' וקי"ל כי ולאפוקי מיחוש בעלמא כמ"ש בס"א: אומרים. שבת קכ"ט א' י"ט כ"כ א': אבל אין. כמש"ש אין מחללין עליה אבל עושין כו': אפי' יש. ע"ז שם כ"ח ב' סבור מינה כו' אבל משחק ואתויי כו' פקעה עינא ומתה כו' מ"ט דשורייני דעינא כו' הלא"ה אסור: ולחלל כו'. אבאר תחלה סברא השלישית שהיא עיקר שכ"פ רוב הפוסקים וש"ע. וי"א שאם. כמ"ש בכתובות ס' א' גונח יונק כו' מ"ט מפרק כו' אבל בלא שינוי לא כמ"ש בשבת ל' א' והדתני ר' אושעיא אם כו' ושם קל"ד אין טורפין כו' ובפ"ב דיו"ט כ"ב א' מאי דעתך כו' והא כו'. ואם יש כו'. ע"ז שם סבור מינה ה"מ היכא דשחיקי סמנים כו' ואע"ג דקס"ד שאין בו רק סכנת אבר וכוחל שבות כמ"ש בשבת צ"ד ב'. ושם קכ"ח א' מחזירין את כו': וס' השנית דאפי' ע"י שינוי אסור באין סכנת אבר. הוא הר"ן שכ' בפ' חבית על הא דגונח משום דא"א ע"י עו"ג דרפואת החלב הוא כשהוא רותח כמ"ש בב"ק פ' א' ומ"מ בא"א בע"א מודה להרמב"ן ואח"כ ג"כ ס' הרמב"ן ע"ש. וסברא ראשונה הוא הרמב"ם שכ' בפ"ב ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושים אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר ולא חילק בין סכנת אבר או לא וכ' המ"מ ומיירי בחולי כולל כל הגוף אבל באבר אחד לא וזה שלא התירו לכחול עינא בפ"ב די"ט בעצמו וההיא דאין טורפין כו' נראה מדבריו שפ' כר"מ שטורפין. וס' הרביעית. הוא פי' כ"מ על הרמב"ם דכל שחשיב מעלין כו' אין בהם סמך למלאכה דאורייתא וההיא דאסור במלאכה שנסמך מן התורה כמו כוחל משום צובע ואין חילוק בין כולל כל הגוף או לא. נמצא דלרמב"ן ור"ן חילוק בין סכנת אבר או לא אלא שהוסיף הרמב"ן דע"י שינוי לעול' מותר ולהרמב"ם אין חילוק רק בחולי כולל או לא למ"מ או מלאכה נסמכת לפי' הכ"מ וע' ס' מ"ג שכל א' מאלו כו': מותר לומר כו' דסתם צרכי כו'. קמ"א ב' בתינוק שיש לו כו' והתירו לו שבות ע"י שינוי כמש"ל וי"א שאם אין בו כו' וה"ה ע"י א"י דמותר לכ"ע וכמ"ש הר"ן דהא דהתירו ע"י שנוי משום דא"א בא"י ואף הרמב"ן מודה דע"י א"י יותר קל דשבות דלית בה מעשה הוא ומותר בכל חולה כנ"ל: וכל כו' אבל כשעושה. י"ט כ"ב א': ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יד ס"יח הקיז. אבל חולה לא כמש"ש סבור כו' ולא אדחיא במסקנא הא דסד"א בימות החמה לא והקיז שאני דסכנה הוא. רמב"ם ומ"מ ורש"י וכל הפוסקין חולקין עליו: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
טו ס"יט חולה. כמ"ש שם כל צרכי חולה כו' ומ' אף לבשל: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כב
טז ס"כב אבל לא. מהא דשלג נ"א ב' וכמ"ש בסי' שכ"ו ס"י בהג"ה: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
יז ס"כג וחדשים. כפי' הרי"ף: וה"מ. כפירש"י וכ' הרא"ש אפשר שגם רש"י מודה לפי' הרי"ף ע"ש: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
יח ס"כד נותנים כו' חוץ. ירושלמי פ"ו הלכה ב'. ר"י בר בון בשם ר' יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינה אלא כמשמרה ר' אבין בשם רבנן דתמן נותנין עלה ע"ג מכה בשבת שאינה אלא כמשמרה א"ר תנחום חוץ מעלי גפני' שהם לרפואה: ואין נותנין גמי כו'. מתניתין סוף עירובין ק"ג ב' כהן שלקה כו' אבל צלצול מותר מרדכי פ"ק דשבת סי' ש"מ בשם הר"ש וכ"ה שם בגמ' ק"ד א' ולר"י אדאשמועינן כו' וערש"י שם ד"ה דגמי כו' ותוס' שם ד"ה לשמעינן כו' וע' בהג"א שם ד"ה והטעם כו' וכ"ה בסמ"ג ט"ו ב' תנן בפ' המוצא תפילין כו' שלא היה בנוסחתו בעירובין שם ולר' יוחנן כו' אלא בזבחים לבד וכ' שם וכ"מ בירושלמי דפט"ז דשבת דאמרי' שם ר' לקה באצבעו בשבת נתן עליה ספוג מבפנים וקשר עליה גמי יבש מבחוץ למדנו כו' וכן בתוספתא דכלים שהרופא נותנו כו' ואני רגיל לפרש דגמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם. וכל זה הדוחק דחקו כמש"ש דומיא דהנך בבי דפירקין קל"ד ב' שם דמשמע דמשום גזירה דסיפא דכאן וכאן אסור אבל דברי התוס' א"א לפרש כן דמה שנסתפקו אם צלצול אסור דהא בגי' והא קמ"ל דגמי מסי וכמ"ש הסמ"ג בעצמו ואפשר לומר לדבריהם די"ל דצלצול נמי מסי וה"ק דגמי נמי מסי אבל כל זה דוחק לכך כתב ונראה לר"י כו' דכ"ז דחקו מפני הקושיא דמא ס"ד דמקשה וכמש"ש ולתי' אתי שפיר: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
יט ס"כה רטיה כו'. עמ"א בשם ש"ל והביאו ב"י דאם נטל בידים אסור להחזירה וכ' ב"י שא"י מנין לו אבל הוא מתניתין ערוכה מחזירין רטיה במקדש אבל כו' ולא חילק בין קרקע כו' ול"פ ר"י ות"ק משום דנטלה בידים וערש"י שם וכ"כ הר"ן בהדיא שם ע"ש ודלא כפי' הרז"ה והרע"ב ותמיה לי שנעלמו ממנו דברי הר"ן: וע"י כו' מותר וכו' ואסור. עמ"א: כי אם. צ"ע: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף לא
כ ס"לא ופירש"י כו' ור"ת כו'. ע' בנדה י"ג א' וע' תוס' שם וע' בפ"ז דבכורות מ"ה א' במתני' למטה מן הפרק כו' אלא שבגמרא קרי לה למעלה וע' רש"י שם ד"ה למעלה דברייתא כו' וע' נזיר ב' ב' ומ"מ הסוגיא שם כרש"י: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
כא ס"לב אבל בולע כו'. לשון הרמב"ם שמן הרבה ומפרש מש"ש נותן לתוך אניגרון ל"ד אלא משום דאין דרך לבלוע שמן הרבה כ"א ע"י אניגרון ולמד זה מחומץ כנ"ל: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
כב ס"לג וי"א. יבמות קי"ד א' וכפי' ר"ת שם וס' הראשונה ס"ל דהתם איירי ג"כ בחולה וסובר דפליגא אר' מרנוס והלכה כר' מרינוס כמו שפ' ר' יוסף וראיה מדקאמר הלכה מכלל דפליגי ר"י שם וכ"כ הרי"ף ועמ"א: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לד
כג ס"לד לא תיקל. תוספתא סוף פ' עשירי: ש"ע סָעִיף לד
סָעִיף לו
כד ס"לו ולא שפין בו. לשון התוספתא בסם וע' ב"ח: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
כה ס"לז לקצת דברים. כצ"ל. מ"א וכמש"ש ק"י א': ודוקא. כו'. עמ"א: אבל אם כו'. עיין תוס' י"ח א' ד"ה ומתרפאת כו' וי"ל כו' ועמש"ש מהתוספתא וע' סל"ח: וכן אם. ואף דברים האסור לבריא מותר לו כגון מלאכה גמורה ע"י א"י וכ"ש דבר המותר לבריא. תה"א: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
כו סל"ח מותר לאכול. נלמד מסל"ו ואם משום כו'. כיון דלאו לרפואה. שם: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
כז סל"ט ואם מצטער. כמ"ש קכ"ט א' והא קעבר מר כו': ובשבת גמ' שם: ואסור לדחוק. קכ"ג אסובי ינוקא כו' ופ' כר"נ. מ"מ. ואפשר משום דהאידנא לאו אורחיה ואף ר"נ מודה כמש"ש ולפי' ניחא מ"ש התוס' שם וקשה דמייתי לה כו' ולפי' הרמב"ם ניחא דדמי לה: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מג
כח ס"מג ולהעלות אזנים. ע"ז כ"ט א': בין כו'. כא"ד שם שידוע דפוסק בכ"מ כא"ד ומפ' מ"ש אבל לא ביד לאו משום איסורא אלא כמש"ש משום דמזרף זריף ור"ל משום סכנה ואין ענין לשבת וגי' ביד במקום בסם: דהיינו תנוך. רש"י שם בל"א ועיקר: שכ"א מאלו. כמ"ש בסי"ז ועמש"ש: ש"ע סָעִיף מג
סָעִיף מד
כט ס"מד ודוקא. משמע דקאי אף ארעים שבים הגדול וכפירש"י שם ד"ה ברעים כו': ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מו
ל ס"מו והוא. שם ארשב"ג בד"א כו': ש"ע סָעִיף מו
סָעִיף מז
לא ס"מז עצם שיצא. צ"ע ועמ"א: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מח
לב ס"מח ואסור. מתניתין בעירובין ק"ג ב': וי"א. ובב"י חוכך בזה לפי שמרפא וז"ש וי"א: ש"ע סָעִיף מח
סָעִיף מט
לג ס"מט אסור. ע' שבת פ"א א': ש"ע סָעִיף מט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)