א חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מַצִּילִין מִמֶּנָּה מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת אֲפִלּוּ בְּכֵלִים הַרְבֵּה, דְּאִלּוּ בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ מַחֲזִיק מֵאָה סְעֻדּוֹת מַצִּיל. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יָשִׂים הַסְפוֹג בִּמְקוֹם הַיַּיִן לַחֲזֹר וּלְהַטִּיפוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחֹט. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה, דְּלֵיכָּא חֲשַׁשׁ סְחִיטָה, אָסוּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל; וְלֹא יְטַפַּח בַּשֶּׁמֶן לְהַכְנִיס יָדוֹ וּלְקַנְּחָהּ בִּשְׂפַת הַכְּלִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, שֶׁבָּהוּל וְאִם יַצִּיל חַיְישִׁינָן שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ, אֲבָל אִם נִסְדַּק וְעָבִיד טִיף טִיף, שֶׁאֵינוֹ בָּהוּל כָּל כָּךְ, מֻתָּר לְהַצִּיל בְּכֵלִים לִקְלֹט וּלְצָרֵף (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וְתוס' פ' כ"כ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא לְהַצִּיל מֵחָצֵר לְחָצֵר, אֲבָל לְבַיִת אַחֵר שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ מַצִּילִין בְּכָל עִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל גַּבֵּי דְּלֵקָה (פִּסְקֵי מהרא"י קצ"ו).
ב אִם נִשְׁבְּרָה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, מֵבִיא כְּלִי וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וְיִקְלֹט לְקַבֵּל מִן הַקִּלּוּחַ בַּאֲוִיר לְאַחַר שֶׁיָּרַד מִן הַגַּג, וְלֹא יָבִיא כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף אוֹתוֹ לְרֹאשׁ הַגַּג; וְאִם מַצִּיל בִּכְלִי אֶחָד, מַצִּיל אֲפִלּוּ קוֹלֵט אוֹ מְצָרֵף.
ג נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים מֵבִיא כְּלִי אַחֵר וְקוֹלֵט, כְּלִי אַחֵר וִיצָרֵף; וְלֹא יִקְלֹט וִיצָרֵף וְאַחַר כָּךְ יַזְמִין לוֹ הָאוֹרְחִים, וְלֹא יַעֲרִים לִזְמַן אוֹרְחִים שֶׁאֵין צְרִיכִים לֶאֱכֹל. הַגָּה: וּמִיהוּ אִם עָבַר וְעָשָׂה, שֶׁקָּלַט וְאַחַר כָּךְ זִמֵּן אוֹרְחִים, מֻתָּר (רַמְבַּ"ן וְהַמַּגִּיד פכ"א).
ד אִם יָזוּב תִּירוֹשׁ מִגִּיגִית שֶׁל עֲנָבִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִדְרְכוּ, שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הַדֶּלֶף אֵינוֹ רָאוּי, שֶׁהֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁזָּבוּ אֲסוּרִים וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לָשִׂים כְּלִי תַּחְתָּיו מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטְּלוֹ מֵהֵיכָנוֹ; כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יַנִּיחַ שָׁם מִטָּתוֹ אוֹ שֻׁלְחָנוֹ, וְאָז יִהְיֶה אוֹתוֹ הַדֶּלֶף לְפָנָיו גְּרָף שֶׁל רְעִי וְיָכוֹל לְהַנִּיחַ שָׁם כְּלִי לְקַבֵּל הַדֶּלֶף כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה שָׁם טִיט, וּכְשֶׁיִּתְמַלֵּא הַכְּלִי לֹא יִזְרְקֶנּוּ בִּכְלִי אַחֵר, שֶׁלֹּא יְבַטְּלֶנּוּ מֵהֵיכָנוֹ, אֶלָּא מְרִיקוֹ בְּתוֹךְ הַגִּיגִית שֶׁזָּבוּ הַמַּשְׁקִין מִמֶּנּוּ, שֶׁהִיא מְבֻטֶּלֶת מֵהֵיכָנָהּ עַל יְדֵי מַשְׁקִין שֶׁבָּהּ מִשּׁוּם מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ.
ה נִתְפַּזְּרוּ לוֹ פֵּרוֹת בֶּחָצֵר, אֶחָד הֵנָּה וְאֶחָד הֵנָּה, מְלַקֵּט מְעַט מְעַט וְאוֹכֵל וְלֹא יִתֵּן לְתוֹךְ הַסַל וְלֹא לְתוֹךְ הַקֻּפָּה; וְאִם נָפְלוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, נוֹתֵן אֲפִלּוּ לְתוֹךְ הַסַל, אֶלָּא אִם כֵּן נָפְלוּ לְתוֹךְ צְרוֹרוֹת וְעַפְרוּרִית שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁאָז מְלַקֵּט אֶחָד אֶחָד וְאוֹכֵל, וְלֹא יִתֵּן לְתוֹךְ הַסַל וְלֹא לְתוֹךְ הַקֻּפָּה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שי"ט.
א סָעִיף א (א) חבית שנשברה - ואין חילוק בין שנשברה ולא נשפך עדיין לגמרי על הארץ ובין שנשפך כבר על הארץ [ב"י] שבכל זה חששו חכמים שאם נבוא להתיר להציל בכלים הרבה יותר מג' סעודות מתוך שהוא בהול לחזר אחר כלים הרבה יביאם ג"כ דרך ר"ה או שיבוא לתקן החבית שנשברה ויש שסוברין דכשנשפך מהחבית לגמרי על הארץ אז לא שייך שהוא בהול להציל כיון שכבר נעשה [תרומת הדשן] ואפשר שיש להקל כן בזמנינו שאין מצוי אצלנו ר"ה ועיין שם בתרומת הדשן שאינו מתיר כ"א לשאוב ולשפוך כל מה דבעי כ"א לתוך כוסות קטנות דכה"ג לאו עובדא דחול שאין דרך כן בחול וכשמשנה מעובדא דחול לא חיישינן שיבוא לידי מלאכה דאורייתא:
ב סָעִיף א (ב) מזון ג' סעודות - היינו קודם אכילת ערבית כמ"ש ריש סימן של"ד ע"ש ועיין בתוספת שבת שכתב דהיכי דהיין מצוי ודרך לשתותו בכל היום ומכש"כ שאר משקין שאינו ביוקר כ"כ ושותין כל היום יכול להציל טפי שאין קבע לשתיה:
ג סָעִיף א (ג) ואומר לאחרים וכו' - היינו ג"כ מזון ג' סעודות וכדלעיל בסי' של"ד ס"ט:
ד סָעִיף א (ד) ולא יטפח בשמן - היינו ג"כ מטעם זה:
ה סָעִיף א (ה) לקלוט ולצרף - דין זה שייך לקמן אסעיף ב' כשנשברה בראש הגג ונקטיה הכא דבא לאשמועינן דיכול להציל בכלים והיינו אפי' בכלים הרבה:
ו סָעִיף א (ו) להציל מחצר לחצר - היינו אפי' לחצר אחר שעירב עמו ומשום דכיון שאינו מקורה דמיא קצת לר"ה וגזרו שאם נתיר בכלים הרבה מתוך שהוא בהול ישכח שהוא שבת ויביאם דרך ר"ה:
ז סָעִיף א (ז) מצילין בכל ענין - הט"ז מפקפק בזה דגם גבי דליקה אין דין זה מוסכם והא"ר מיישבו אך לענין להוציא לחצר שלו שאינה צריכה לעירוב כלל גם הט"ז מצדד דיש להקל להציל בכל ענין:
ח סָעִיף ב (ח) מביא כלי וכו' - וכיון שהוא כלי אחד אפי' מחזיק מאה סעודות מציל וכנ"ל:
ט סָעִיף ב (ט) ובלבד שלא יביא וכו' - דמתוך שהוא מחזר אחר עוד כלים חיישינן שישכח שהוא שבת ויביאם ג"כ דרך ר"ה וכ"ז מיירי ביותר מג' סעודות אבל בג"ס יכול להציל אפי' בכלים הרבה ואפי' לקלוט ולצרף ובאמת ביותר מג"ס אסור להציל בכלי אחר אף בלי קליטה וצירוף וכנ"ל בס"א אלא דאורחא דמלתא נקט דכן דרך להציל בקילוט וצירוף כ"כ בספר תו"ש ובספר פמ"ג מצדד להחמיר בקליטה וצירוף אפי' עד ג' סעודות דאף דקי"ל לעיל בס"א דעד ג' סעודות יכול להציל אפי' בכלים הרבה היינו כשהם מונחים על הארץ אבל ע"י קליטה וצירוף אסור בכל גווני כל שהוא יותר מכלי אחד:
י סָעִיף ב (י) ואם מציל בכלי אחד וכו' - ומותר אפי' ביותר מג"ס דכיון דלא התירו כ"א בחד כלי זכור הוא שהוא שבת [פמ"ג]:
יא סָעִיף ג (יא) ולא יערים וכו' - עיין במ"א שכתב דלדעת הרמב"ם מותר להערים בזה לכתחלה:
יב סָעִיף ג (יב) ואח"כ זימן אורחים - משמע דאם לא זימן אף דיעבד אסור והיינו רק עד מו"ש מיד ואם היה בשוגג ששגג בדין או ששכח שהוא שבת מותר ליהנות מזה אף בשבת אפי' לו וכ"ש לאחרים:
יג סָעִיף ד (יג) אם יזוב תירוש מגיגית וכו' - ומיירי שהגיגית לא נסדק לגמרי אלא עביד טיף טיף שעדיין אינו בהול וכדלעיל בהג"ה ולכך אי לא משום בטול כלי מהיכנו היה מותר להשים כלי תחתיו להציל דאי נשברה לגמרי אפי' אם היה מותר לבטל כלי מהיכנו ג"כ היה אסור להשים כלי תחתיו דבהול:
יד סָעִיף ד (יד) שעדיין לא נדרכו - דאי נדרכו לא היה המשקה שדולף בכלל משקין שזבו וכדלעיל בסימן ש"כ ס"ב:
טו סָעִיף ד (טו) ואינו רשאי וכו' מפני שמבטלו מהיכנו - עיין בד"מ שהסכים לעשות עוד עצה אחרת דהיינו שיתן הכלי עם מים תחת הדלף כדי שיתבטל היין במים ראשון ראשון וכתב המ"א שאפי' נתרבה האיסור לבסוף שהן יותר מהמים לית לן בה דיש לסמוך על המקילין ביו"ד סימן קל"ד:
טז סָעִיף ד (טז) ויוכל להניח שם כלי וכו' - ואע"ג דבסוף סי' של"ח כתב דאסור לכתחלה ליתן כלי תחת דלף דאין עושין גרף של רעי לכתחלה הכא שרי משום פסידא כמ"ש סי' ש"ח סל"ז:
יז סָעִיף ה (יז) אחד הנה וכו' - דזה הוי כעובדא דחול כשמקבצן ונותנן לתוך הסל משא"כ כשנפלו במקום אחד אך כשמלקטן מתוך צרורות ועפרוריות מחזי תמיד כעובדא דחול כשנותנן בסל ואסור והיינו אפי' אם בדעתו לאכול לאלתר דאל"ה תיפוק ליה דאסור משום בורר וכדלעיל בסימן שי"ט:
יח סָעִיף ה (יח) שאז וכו' ואוכל - עיין בבאור הגר"א דהאי ואוכל בדוקא הוא וע"כ אפי' לתוך חיקו וכסותו ג"כ אסור ליתנם והאי דמסיים לתוך סל וקופה אורחא דמילתא נקט:
א סָעִיף א מזון ג' סעודות. היינו קודם אכילת ערבית כמ"ש רסי' של"ד וכ"כ הרמב"ם ועיין במהרא"י שכ' לדייק מהרמב"ם דהיכא דמשני מעובדא דחול לא חיישינן שיבא לידי מלאכה דאורייתא ואינו מוכרח וגם הרב"י חולק עליו וסוב' שאפילו נשפכה על הארץ נמי אסור להציל יותר מג' סעודות דחיישי' מתוך שהוא בהול בהצלה יביא כלים דרך ר"ה ואפשר דהאידנ' שאין לנו ר"ה יש להקל ואפשר שמשום זה כת' רמ"א שמא יתקנו וכו':
ב סָעִיף ג ומיהו אם עבר כו'. צ"ע דמהיכ' תיתי לאסור בדיעבד ועוד דאין זו הערמה כיון דהזמין אורחים ולכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל דמותר להערים לכתחל' לזמן אורחי' שאין צריך לאכול וכ"כ הש"ג בשמו בהדי' וכ"כ המ"מ וז"ל מערימין בשל דבריה' ע"ש וכמ"ש רסי' תקל"ג שפסק שמותר ג"כ להערים, ובגמ' אית' דתרווייהו חד דינא הוא ע"ש:
ג סָעִיף א הדלף אינו ראוי. מיירי שלא נשברה לגמרי דאל"כ אף בראוי אסור כמ"ש ס"א:
ד סָעִיף ד לא יזרקנו בכלי אחר. וצ"ע דאם יש לו כלי אחר יניח אותו כלי תחתיו ולא יטלטל המוקצה בידים ואפשר דמיירי שאי אפשר להעמידו כאן כגון שהוא מחובר שם במקומה ואף על גב דבס"ס של"ח כ' דאסור לכתחלה ליתן כלי תחת דלף דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ע"ש וכ"מ קצת בגמרא בשבת דף מ"ג ע"ש, הכא שרי משום פסידא כמ"ש סי' ש"ח סל"ז וכ"מ בד"מ וכ"ע לפי מ"ש סי' תקי"ב דמין בשאינו מינו בטיל א"כ מותר לתת כלי עם מים תחתיו שיתבטל היין במים ראשון ראשון עכ"ל, צ"ע דהא אין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ו ואפשר דשאני הכא דאין כוונתו לאכול האיסור רק להציל היין ונ"ל שאפי' נתרבה האיסור ל"ל בה דיש לסמוך על המקילין בי"ד סי' קל"ד:
א סָעִיף א מזון שלש סעודות. הטעם משום דאי שרית ליה טפי מתוך שהוא בהול אתי לתקנו כמו בדליקה סימן של"ד וע"ל סי' ש"ז סי"ט:
ב סָעִיף א מצילין בכל ענין. תמוה הוא זה דלא הותר בדליק' להוציא לבית חבירו המעורב אלא לדעת בעה"ת. אבל הטור חולק ולא הכריע שם בש"ע סי' של"ד סי"א וכאן פסק להיתר סתם ונראה דלחצר שלו יש להתיר בזה כיון דלא מצינו חולק בזה וכמ"ש סי' של"ד סי"א:
א סָעִיף א מצילין. היינו קודם אכילת ערבית כמ"ש (ס"ס) [ריש סימן] של"ד. מ"א:
ב סָעִיף א לעיל. תמוה הוא זה דלא התיר בדליקה להוציא לבית חבירו המעורב אלא לדעת בעה"ת. אבל הטור חולק ולא הכריע שם בש"ע סי' שנ"ד סי"א וכאן פסק להתיר סתם ונראה דלחצר שלו יש להתיר בזה כיון דלא מצינו חולק בזה. ט"ז ע"ש:
ג סָעִיף א אינו ראוי. ומיירי שלא נשברה לגמרי דאל"כ אף בראוי אסור כמ"ש ס"א:
ד סָעִיף ד וכשיתמלא. וכתב ד"מ לפי מ"ש בסימן תקי"ג דמין בשאינו מינו בטיל אפי' בדשיל"מ א"כ מותר לתת כלי עם מים תחתיו שיתבטל היין במים ראשון עכ"ל. וצ"ע דהא אין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט ואפשר דשאני הכא דאין כונתו לאכול האיסור רק להציל היין ונ"ל שאפי' נתרבה האיסור לית לן בה דיש לסמוך על המקילין בי"ד סי' קל"ד. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) מזון כו' עיין במהרא"י בפסקים וכתבים סימן קצ"ו דאירע שנשפך חביות כולה בארץ וצידד להתיר לשאוב לתוך כובת קטנות שקורין שא"ף דכה"ג לאו עובד' דחול (ר"ל שאין דרכו בכך בחול) וכ' דכן משמע בהרמב"ם דהיכי דמשנ' מעובדא דחול לא חיישינן דאתי לידי מלאכה דאורייתא עכ"ל ולא ביאר מאיזה לשון משמע. וי"ל לענ"ד שכתב פרק כ"ג וז"ל נשבר' חביות כו' ובלבד שלא יספוק ביין או יטפח בשמן שאם יעש' כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיט' עכ"ל משמע דוקא כשהעושה כמו בחול בלי שינוי יש לחוש שישכח שהוא שבת ויבא לידי סחיטה משא"כ כשמשנה ואית ליה הכירא שהיום שבת לא גזרינן שיעשה מלאכת סחיט' ה"ה הא דאסור להציל יותר מב' סעודות דאסרו בש"ס משום דבהיל שמא יביא כלים דרך ר"ה אי משנה לא גזרינן וע"ז כ' מ"א דאינו מוכרח דאין לדמות גזירת חכמים אע"ג דהיכי דמשנ' ל"ג שמא יסחוט מ"מ אפשר שמא יביא כלים דרך ר"ה גזרינן אפי' משנה: וגם הרב"י חולק עליו כו' דעוד צידד מהרא"י להקל מטעם אחר וז"ל ותו דבהגמ"יי כ' בשם ר"ת דוקא נשברה אבל נסדק' דעביד טיף טיף שרי דלא בהיל כ"ה ולפ"ז היכי דנשפך לגמרי בארץ במאי יהיה בהיל וא"ת דבהיל הוא שלא יבלע בקרקע מאן לימא לן דהך בהיל הוא כמו נשבר' דלמא כמו נסדק עכ"ל וע"ז השיג הרב"י דע"כ אפי' נשפך כולה לארץ מ"מ בהיל טובא כמו נשברה הוא מדברי התו' דף קי"ז ע"ב דמסיק הש"ס התם הטעם דאין מצילין מפני הדליק' יותר מג"ס כמ"ש בסי' של"ד משום דאדם בהיל על ממונו וכי שרית לה טפי אתי לכבויי ופריך מהא דתני' נשברה לו חביות בראש גגו כו' והוא הדין שכ' פה בסעיף ב' והתם למה לא הותר לו יותר מג' סעודות דלמאי ניחוש ומשני שמא מצד בהלתו יביא כלים דרך ר"ה להציל והקשו התוס' המקשן דלא אסיק שמא יביא כלים דרך ר"ה אדפריך מברייתא ה"ל להקשות ממתני' דר"פ חביות והוא דין הנזכר פה בסעיף א' ותי' לחד תי' דבמתני' דנשברה לו חביות אסיק אדעתי' די"ל דמיירי שנשפך כולו לארץ וא"ל ע"י בהילתו שמא יספוג (ויבא לידי סחיטה) אבל ברייתא דנשפך בראש גגו דל"ל דמיירי כה"ג פריך שפי' דלא אסיק חשש שמא יביא כלי דרך ד"ה עכת"ד. הרי מבואר דאפילו נשפך כולו לארץ בהיל טובא עד דאפי' המקשן אסיק דא"ל שמא יספוג דלא כמהרא"י ולפי שכבר כ' מהרא"י דהיכי דמשני מעובדא דחול לא חיישינן לסחיטה ודייק כן מלשון הרמב"ם כנ"ל אלא שמ"א כ' ע"ד ואינו מוכרח וכתבתי לעיל דכוונות מ"א דאין לדמות גזירות חכמים ז"ל ניהו דלסחיטה ל"ח מ"מ שמא יביא כלים דרך ר"ה אפי' היכי דמשנ' לכן סיים גם מ"א פה דחיישינן מתוך כו' יביא כלים דרך ר"ה דעד כאן לא כתבו התו' גזירה שמא יספוג אלא לדעת המקשן דאכתי לא אסיק שמא יביא כלים דרך ר"ה אבל למסקנ' גם בנשפך כולו לארץ כיון דבהיל טובא א"ל שמא יביא כלים דרך ר"ה דלא מהני שינוי: ואפשר דהאידנא כו' גם צד קולא זו כ' מהרא"י ועז"כ מ"א ואפשר שמשום זה כ' דמ"א כו' ומה שהש"ס נקט גזר' שמא יביא כלים כו' ולא אמרו גזירה שמא יתקן כ' בספר ח"מ ובספר ת"ש חדא דבזמן הש"ס שהיה ר"ה מצוי חדא מחששא נקט וה"ה דהמ"ל שמא יתקן ועוד בזמן הש"ס היו חביותיהם של חרס ובשל חרס התיקון קשה ול"ל שמא יתקן משא"כ לדידן דהחביות דידן הם של עץ שפיר י"ל שמא יתקן:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) ומיהו אם כו' צ"ע כו'. דע דבדף קי"ז ע"ב מייתי ברייתא דנשבר' לו חביות בראש גגו המבואר פה סעיף ב' וסיים נזדמן לו אורחים מבי' כלי אחר וקולט כלי אחר ויצרף ולא יקלט ואח"כ יזמין אלא יזמין ואח"כ יקלט ואין מערימין בכך משום ר' יוסי בר"י אמרו מערימין פירש"י ואין מערימין לזמן אורחים שאין צריכים לאכל ויותירו וכן פי' הטור ופסק לאיסורא כת"ק וכן העתיק המחבר ולפ"ז פלוגת' דת"ק ור"י בר"י לענין לכתחלה אי שרי להערים כה"ג וכ' הרב"י וז"ל אבל מדברי הרמב"ם וה"ה פכ"ב נרא' דמפרשים דמערימים היינו שהערים וקלט קודם שזימן אורחים מותר ופסק כר"י בר"י להקל בשל דבריהם עכ"ל הרב"י והן דברי רמ"א פה ולא כתבו רמ"א בלשון י"א די"ל דגם הטור מודה לדינא לרמב"ם להקל באם קלט ואח"כ הזמין כיון דלדעת הטור לא הוזכר דין זה בש"ס ומסברא יש להקל וכמ"ש מ"א והוכחת הרב"י דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י מדכ' הרמב"ם וז"ל נזדמנו לו אורחים כו' ולא יקלט ואח"כ יזמין כו' ואם הערים בדבר זה מותר עכ"ל וכיון דפשוט לשון הברייתא משמע דפליגי ת"ק ור"י בר"י לענין לכתחל' וכיון שכ' המ"מ דפסק כר"י בר"י להקל ה"ל להרמב"ם להתיר להערים לכתחלה ומלשון הרמב"ם שכתב ואם הערים כו' משמע דאינו מתיר רק דיעבד לכן הוכיח הרב"י דהרמב"ם מפרש כפי' הרב"י וא"כ ע"כ לענין דיעבד פליגי דהא סתמא ברייתא אליביה דכ"ע ולא יקלט ואח"כ יזמין כו' וא"ש ועז"כ מ"א צ"ע דמה"ת לאסור בדיעבד וא"כ מ"ט דת"ק דאוסר דיעבד: לכן נ"ל כו' וגם הרמב"ם מפרש כפי' רש"י ובאמת הרמב"ם מתיר אפי' לכתחלה ובאמת צריך לדחוק לפ"ז בלשון הרמב"ם שכ' ואם הערים בד"ז מותר דמשמע קצת דאיירי לענין דיעבר כנ"ל. ולכן הביא מ"א ראיה מלשון המ"מ שכ' מערימים בשל דבריהם דמשמע לכתחלה והיינו דהרמב"ם ומ"מ ג"כ מפרשים כפרש"י להזמין אורחים שא"צ לאכילה: וכמ"ש ר"ס תקל"ג שפסק שמותר כו' ר"ל הרמב"ם בדין המבואר ר"ס תקל"ג שמותר להערים לכתחלה. אבל אין כן דעת הרב"י בריש סימן תקל"ג ע"ש ובגמ' איתא דתרווייהו חד דינא הוא וא"כ כיון שכ' הרמב"ם להדיא בהאי דר"ס תקל"ג דמערים לכתחלה ע"כ ה"ה כאן דמותר להערים לכתחלה ונתכוין למ"ש במסכת מועד קטן דף י"ב ע"ב ת"ר כו' מטילים שכר במועד לצורך המוער כו' ואם הטיל והותיר ה"ז מותר ובלבד שלא יערים ופירש"י שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שישתייר לאחר המועד ופריך והתני' מטילים שכר במועד לצורך המועד כו' ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש הרי מבואר דמות' להערים ומשני תנאי היא דתני' אין מערימים בכך ר"י בר"י אומר כו' והבין מ"א דפלוגתא דת"ק ור"י בר"י שהביא הש"ס שזה כלשון הברייתא שהובא במסכת שבת דזה ברייתא אחת ות"ק ור"י בר"י לא פליגי אלא לענין שבת ולא מצינו להם פלוגתא לענין הערמה במועד אלא דהש"ס דימה שני ההערמות לענין שבת ומועד להדדי ומאן דמתיר בשבת ה"ה במועד וכן מאן דאוסר במועד אוסר גם בשבת וכיון דהרמב"ם פסק במועד דמערימים ונתן המ"מ הטעם ג"כ משום דמלתא דרבנן היא נקטינן לקולא כר"י בר"י ומ"מ צריך ביאור מנ"ל למ"א דפלוגתא שהביא בש"ס במועד קטן היא ברייתא דפליגי לענין שבת ומזה הוכיח דהש"ס ס"ל דתרווייהו חד דינא א"ל מנ"ל הא דלמא ברייתא שהובא במס' מועד קטן היא ברייתא אחרת דפליגי ת"ק ור"י בר"י לענין מועד ניהו דלשון ברייתא דמ"ק הוא כלשון ברייתא שהובא בשבת מ"מ אין מזה הכרח אולם גם מדברי התו' מסכת שבת דף קל"ט ע"ב ג"כ נראה דס"ל דברייתא שהובא במועד קטן היא מאי דפליגי לענין שבת דאמר שם רבה בר"ה מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים. ואר"א והוא דתלי בה רמונים (וכמו שכתב סי' תק"י ופריך מה שלא מהא דתני' מטילים שכר במועד לצורך המועד כו' אע"ג שי"ל ישן מערים ושותה מן החדש ומשני ע"ש וכתבו התו' שם ד"ה מ"ש מהא דתני' וז"ל וס"ל כר"י בר"י דא' מערימים לעיל בפ' כל כתבי עכ"ל ולמה הוצרכו להביא מאי דר"י בר"י מתיר בפ' כל כתבי גבי נשברה לו חביות ולא כתבו דאתי' כר"י בר"י דמותר להערים במועד גופיה והוא פלוגתא שהובא במועד קטן. א"ו דגם התוס' ס"ל דת"ק ור"י בר"י מעולם לא נחלקו במועד כ"א בשבת אלא דהש"ס במס' מועד קטן דימה דין הערמה במועד להערמה בשבת כדס"ל למ"א אך על התו' גופייהו צ"ב קצת מנ"ל ואולי התו' ס"ל ג"כ מסבר' דהערמ' שבת ומועד שוה וא"כ ל"ל לפלוגי בתרתי שבת ומועד אע"כ דבאמת ל"פ רק בשבת:
ג סָעִיף ד (סק"ג) הרלף כו' ומיירי שלא נשברה לגמרי. (ר"ל רק נסדק כמ"ש רמ"א בהג"ה ס"א) דאל"כ אף בראוי אסור כמ"ש ס"א והקשו האחרונים אדרבא בס"א מתיר להציל בכלי א' כל מה שרוצה ובשני כלים עכ"פ מזון ג"ס וי"ל כוונות מ"א דניהו דמתירים להציל בראוי עכ"פ מזון ג' סעודות אפי' י"ל מה יאכל מ"מ כ' מ"א בסי' של"ד ס"ק ד' בשם הרב"י דמותר להציל מזון ג"ס ע"כ הטעם כיון דשיעור ג"ס צריך לשבת וראוי לאוכלן התירו לו אולם אם יאמר בפי' שמה שיציל לא יאכל בשבת זה ודאי לענ"ד אסור דהא אפי' בשחרית שכבר עבר סעודת הלילה אינו מציל כ"א מזון ב"ס וכדלעיל א"כ בראוי ואומר שאינו מצילו לצורך שבת ודאי אסור ודלף דהכא ודאי לא יאכל בשבת דהא לאסור משום משקין שזבו וא"כ תיקשי למה הוצרך אסור כיון דהדלף אינו ראוי הוי ביטול כלי מהיכנו ת"ל אפי' הי' ראוי אלא דאינו מצילו לצורך שבת אע"ג דליכא ביטול כלי מהיכנו ג"כ הי' אסור וא"כ למה הוצרך לטעם דביטול כלי מהיכנו אע"כ מיירי בנסדק דלא בהיל ואי ליכא טעם ביטול כלי מהיכנו הי' מותר אפי' ידעינן שלא יאכל בשבת:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) לא יזרקנו כו' יניח אותו כלי ר"ל ל"מ אם אותו כלי האחר גדול ומחזיק יותר מן הראשון ה"ל להניח מיד כלי הגדול. ולא הי' צריך לטלטל מוקצה ואפי' מיירי דגם כלי האחר אינה מחזיק יותר מן הראשון מ"מ קשה למה הוצרך לטלטל מוקצה ה"ל להביא כלי אחר למעלה ע"ג הכלי שעמד כבר והוא מלא או יניחנו בצד כלי ראשון המלא: ואפשר דמיירי כו' וה"ה דאיכא לאשכוחי גוונא אחריני דא"א להניח אותו כלי האחר שם ועיין באחרונים אלא רמ"א חדא מהא גווני נקט: ואע"ג דבס"ס של"ח כו' וכ"כ לעיל סי' ש"ח סעיף ל"ו ונקט רסי' של"ח דהא ממש נדון דהכא. וכ"מ קצת בשבת דף מ"ג דפריך למ"ד דאין לבטל כלי מהיכנו. מהא דתנן נותנים כלי תחת הדלף ומשני בדלף הראוי אבל דלף שאינו ראוי אסור משום ביטול כלי מהיכנו דהא אסור לטלטלו כשיפול תוך הכלי הדלף ואע"ג דהוי שרי לטלטלו משום דיהיה כגרף של רעי וא"כ לא הוי ביטול כלי מהיכנו אע"כ דאין עושים גרף של רעי לכתחלה וע"ל בסי' של"ח במ"א ומ"ש מ"א וכ"מ קצת כו' אע"ג דהוכחה גמור' ה"ט משום דהרב"י בס"ס של"ח כתב לישב זה דלא קאמר דמיירי אפי' בדלף שא"ר ואפי' הכי לא הוי ביטול כ"מ דהא מותר לטלטלו דהוי גרף של רעי ותי' וז"ל י"ל דאה"נ דהמ"ל לשנויי כו' א"נ משום דמתניתין סתמא קתני נותנים כלי כו' משמע אפי' במקום שאסור לטלטל גרף של רעי כגון במקום שאין אדם שם כו' עכ"ל. וניהו דלמ"א אינו נראה תירוצי הרב"י מ"מ לא הוי הוכחה גמור' וכתב מ"א וכן משמע קצת כו'. שיתבטל היין כו' וא"כ יהיה רשאי לטלטלו ולא הוי ביטול כ"מ: אין מבטלים איסו' כו' וה"ה דהמ"ל דאין מבטלים איסור בשבת דהוי מתקן כמ"ש סי' שכ"ג ס"ק י"ד אלא חד מינייהו נקט ובתי' מ"א גם זה מתורץ כ"כ בס' ח"מ: ונ"ל שאפי' נתרבה. דמבואר בי"ד סי' קל"ד והם דברי הש"ס בע"ז הא דיין נסך אוסר בכ"ש דוקא בנפל התיר' לתוך אסורא אבל נפל אסור' לתוך התירא אמרי' קמא קמא בטיל ואם נתרב' לסוף האיסור שאין בהיתר ששים נגד האיסור ל"מ במין בשאינו מינו דנרגש טעם האיסור ודאי דחוז' וניער האיסור ואוסר אלא אפי' במין במינו דלא נרגש האיסור. מ"מ בנתרבה לבסוף האיסור עד שאין ששים בהיתר נגדו חוזר וניער כיון דבאינו מינו נרגש מ"מ לענין ביטול כלי מהיכנו מקלינן גם כהאי גוונא כיון דיש פוסקים לענין איסור דגם בנתרבה לבסוף אינו חוזר וניער לאסור ניהו דלא קיימ"ל כוותייהו מ"מ לענין ביטול כלי מהיכנו סמכינן על הני פוסקים:
א סָעִיף א פ"א דאלו כו'. שם ק"כ א': ואומר. מתני' שם: דהיינו. רש"י: שלא. גמ' שם: להכניס. רש"י: חיישינן שיתקננה. כתוס' פט"ז שם שמא יוציא לר"ה וכ"ה בגמ' שם:
ב סָעִיף ב ס"ב ואם מציל. ק"כ א' כנ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג ומיהו אם. ל' הרמב"ה ואם הערים בדבר זה מותר וכ' המ"מ ופ' כרב"י ופי' ב"י שהערמה בכה"ג הרמב"ם אזיל לשיטתו דאמרינן במ"ק י"ב ב' ת"ר טוחנין כו' ורמינהי כו' תנאי היא דתניא כו' ופ' שם ג"כ כר"י בר' יהודה והטור חולק עליו שם וכן ב"י כ' שם דהרמב"ם יחידאה הוא ולא קי"ל כותיה דפ' כיחידאה ולכן השמיט כאן בש"ע דעת הרמב"ם ופ' כדברי הטור וכפי' רש"י והטעם שפ' כרב"י משום דאמרינן בשבת קל"ט ב' מערים אדם כו' מ"ש מהא כו' התם כו' מ' דקי"ל כההיא ברייתא דריב"י רק החילוק בין מוכחא או לא וז"ש הרמב"ם שם בפ"ז מה' י"ט ה"ח שאין הערמה זו ניכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה וכן כאן כ' ואם הערים בדבר זה מותר ר"ל בכה"ג דוקא דלא מוכחא כנ"ל והסו' ס"ל כדעת הרא"ש שם דמחלק בין הערמה להערמה וקושיית הגמרא שם כיון דהאי הערמה מותר מ"ש דצריך הוכחה ושם למ"ד דמערמין א"צ הוכחה ובסי' תקל"ג סתם כדעת הטור:
ד סָעִיף ד ס"ד שעדיין לא נדרכו. דאל"כ היו מותרין כמ"ש קמ"ה ב': שהרי כו'. שם קמ"ג ב': ואינו רשאי. שם מ"ג א': כיצד יעשה כו'. י"ט ל"ו ב' וכמ"ש בסי' ש"ח סל"ז:
ה סָעִיף ה ס"ה אחת הנה כו' אא"כ כו'. שהקשו מהא דאמרי' קמ"ב א' ולישדינהו כו' וננקטינהו כו' ותי' הר' יונה שנתפזרו א' הנה כו' וז"ש נתפזרו והרמב"ן תי' שנתפזרו לתוך צרורות וועפר וכ"מ בתוספתא פי"ז פירות שנתפזרו מלקט א' א' ואוכל כו' או שלקט מתוכן עפר וצרורות ה"ז חייב ולכן קאמר בחצר ול"ק בבית שסתם בית עשוי להתכבד. ר"ן: ואוכל כו'. כן לשון גמרא ורי"ף ורמב"ם ור"ן ומ"מ דלא כתוס' ורא"ש. ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.