א דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא פָּסִיק רֵישֵׁיהּ. הִלְכָּךְ גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה, כִּסֵא וְסַפְסָל, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. וּמֻתָּר לְרַבֵּץ הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הָאָבָק.
ב אָסוּר לְכַבֵּד הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן הַקַּרְקַע מְרֻצָּף. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְרֻצָּף. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בִּמְרֻצָּף (טוּר בְּשֵׁם ר"י, וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל הַכֵּלִים, וְרַ' יְרוּחָם חי"ג וּסְמַ"ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה), וְכֵן נוֹהֲגִין וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ, עַל יְדֵי עַכּוּ"ם מֻתָּר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם חי"ג), וְכֵן עַל יְדֵי בֶּגֶד אוֹ מַטְלִית אוֹ כְּנַף אַוָּז הַקַּלִּים וְאֵינוֹ מַשְׁוֶה גּוּמוֹת (אָגוּר). וְאָסוּר לְכַבֵּד הַבְּגָדִים עַל יְדֵי מְכַבְּדוֹת הָעֲשׂוּיִים מִקֵּסָמִים, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּבְּרוּ קִסְמֵיהֶם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק ועי' הגמ' דַּף קכ"ד).
ג אֵין סָכִין אֶת הַקַּרְקַע, וְלֹא מְדִיחִים אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ הוּא מְרֻצָּף.
ד אָסוּר לְצַדֵּד חָבִית עַל הָאָרֶץ, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא כְּבֵדָה יָבֹא לְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת וַדַּאי וְהָוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ.
א סָעִיף א אקדים לסימן זה הקדמה קצרה והיא. חורש הוא אחד מל"ט אבות מלאכות וכיון שכונת החורש לרפויי ארעא דאז טוב לזריעה וגם כוונתו להשוות הגומות וליפותו כדי שיהיה המקום שוה ולכן החופר בשדה או שעשה חריץ או שהיה שם תל קטן והשפילו או שהיה שם מקום נמוך והשוה אותו וכן כל המשוה גומות במקום הראוי לזריעה חייב משום חורש [ואם היה זה בבית חייב משום בונה שמתקן הבנין עי"ז] וכן כל מה שעושה ליפות הקרקע הוא תולדת חורש וחייב בכל שהוא [רמב"ם פ"א]:
ב סָעִיף א (א) דבר שאין מתכוין - זה לשון הרמב"ם דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה אחרת ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר וכן כונת המחבר:
ג סָעִיף א (ב) פסיק רישא - פי' שבודאי תעשה מלאכה האחרת:
ד סָעִיף א (ג) הלכך - פי' כיון דדבר שאין מתכוין מותר הלכך גורר דאע"ג דבגרירתו מצוי שיעשו חריצים בקרקע ואיכא בזה משום חשש חופר דהוא תולדה דחורש אפ"ה לאו פסיק רישא הוא אפילו בקרקע שאינה מרוצפת דאפשר שפיר שלא תחרוץ בקרקע:
ה סָעִיף א (ד) בין גדולים - דמיטרח ליה לישאם על כתפו ובין קטנים דיכול ליקחם על כתפו אפ"ה מותר לו לגררם על הארץ. כתב המג"א דגדולים ביותר אסור לגרור על הארץ דפסיק רישא הוא דבודאי יעשה חריץ ואפילו מרוצף בקרקע של שיש אסור לגרור דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף:
ו סָעִיף א (ה) לרבץ - להזות מים על קרקע הבית כדי שלא יעלה האבק דאע"ג דבהרבצה כמה פעמים מתמלאים הגומות בעפר ובאבק אפ"ה מותר כיון דאינו מתכוין וגם לאו פסיק רישא הוא ואפילו בקרקע שאינה מרוצפת מותר [גמרא]:
ז סָעִיף ב (ו) לכבד הבית - דמזיז עפר ממקומו גם משוה הגומות בכיבודו שמתמלאין הגומות שבבית מהעפר והוי בנין ואע"ג דאינו מתכוין לאשויי גומות אפ"ה אסור דפסיק רישא הוא ויש אומרים דחיישינן שמא מתוך טרדתו לכבד וליפות הקרקע ישכח וישוה הגומות במתכוין:
ח סָעִיף ב (ז) אלא א"כ מרוצף - בין באבנים ובין בקרשים:
ט סָעִיף ב (ח) אפילו אינו מרוצף - דס"ל דגם בזה אינו ודאי שישוה גומות ולא גרע מריבוץ דשרי בס"א וגם למזיז עפר ממקומו ג"כ לא חייש שכשאדם מכבד את הבית אינו מכבד אלא עפר תיחוח ובזה ליכא משום חופר גומא:
י סָעִיף ב (ט) אפילו במרוצף - בין באבנים ובין בקרשים דס"ל דבאין מרוצף הוי פ"ר וגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ועיין בבאור הלכה:
יא סָעִיף ב (י) ע"י א"י מותר - היינו אפילו בשאינו מרוצף דהא הוא אינו מתכוין רק לכבד הבית ואף דהוא פ"ר לענין הגומות מותר ע"י א"י דבאמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש בסימן רנ"ג ס"ה בהג"ה ע"ש במ"ב:
יב סָעִיף ב (יא) הקלים וכו' - ר"ל דכיון שהם קלים אינו נוטל בהם רק האבק שלמעלה ולא אתי לאשויי גומות כ"כ בד"מ ומוכח מזה שאם רוצה לכבד בהם היטב את כל העפרוריות הנמצאות בארץ שאסור:
יג סָעִיף ב (יב) ואינו וכו' - וע"כ מותר אפילו אינו מרוצף. ואפילו יש בבית קליפי אגוזים וכיוצא בהם מדברים האסורים בטלטול אפ"ה מותר לכבד דהו"ל לדידיה כגרף של רעי [אחרונים]. כתב בספר כלכלת שבת דה"ה במה שקורין בארש"ט הרכים דינו ג"כ ככנף אווז ועיין בבאור הלכה דאין כדאי להקל בזה אלא במרוצף:
יד סָעִיף ב (יג) לכבד הבגדים - היינו אפילו באופן שמצד הכיבוד בעצמם אין בהם איסור כגון בבגד ישן שאין מקפיד עליו וכדומה וכמבואר לעיל בסימן ש"ב ס"א בהג"ה ולפ"ז ה"ה שאסור בהם לכבד את השלחן אע"פ שכיבוד השלחן מותר מצד עצמו (כמבואר בש"ס):
טו סָעִיף ב (יד) שלא ישתברו קיסמיהם - ולפ"ז ה"ה שאסור לכבד הבית [אפילו במרוצף למאן דשרי] במכבדות העשויות מענפי אילן יבשים שאינם נכפפים דבודאי נשברים כשמכבדין בהם וטעם כ"ז דהוי כמו סותר כלי ואף שמקלקל פטור מ"מ אסור לכתחלה [אחרונים]:
טז סָעִיף ג (טו) אין סכין וכו' - פי' דרכם היה לסוך שמן על הקרקע של בית המרחץ וכיוצא בו ולהתגלגל עליהם [תוספתא פי"ז]:
יז סָעִיף ג (טז) ולא מדיחין אותו - שהיו פוקקין סילון שהמים נכנסו דרך בה לבית המרחץ ופותחים נקב שבצד אחר שילכו אותם המים ומנקים את הקרקע מפני הזוהמא וטעם כל אלה משום דחיישינן להשוות גומות ואפי' למאן דשרי כיבוד בשבת דשאני הכא דכיון שהוא רוצה ליפות את הקרקע לסוך אותה או להדיחה חיישינן שמא יראה גומות וישכח ויבא להשוותם במתכוין [רי"ו]:
יח סָעִיף ג (יז) אפילו הוא מרוצף - דגזרינן אטו שאינו מרוצף [רמב"ם] והא דהתיר בס"א לענין כיבוד ולא גזר כן משום דכיבוד הוא יותר דבר נחוץ מהדחה. ודע דהדחת רצפת הקרשים שנוהגין כהיום יש בזה עוד איסור לעשות בשבת מלבד הדחה דהא צריך לזה שריית אלונטית במים כידוע ויש בזה משום כיבוס:
יט סָעִיף ד (יח) לצדד - היינו שהוא מצדדה עד שתעמוד בקרקע יפה ע"י הצידוד:
כ סָעִיף ד (יט) חבית על הארץ - היינו חבית מלאה וכן לא יכריע החבית וישפוך ממנה אלא מגביה מן הארץ ושופך שאל"כ יחפיר מן הארץ בודאי. ואף שמקלקל הוא וגם מלאכה שא"צ לגופה היא וגם חופר כלאחר יד הוא אעפ"כ אסור מד"ס:
כא סָעִיף ד (כ) דכיון וכו' והוי פ"ר - ר"ל דע"י הצידוד גופא נעשה הקרקע חלקה בלא גומות אבל מתוס' שם משמע דלא הוי פ"ר אלא דאסור מטעם שמא ישכח ויבוא להשוות גומות במתכוין כדי שיהא נוח לו הצידוד. והנה אם מותר לצדדה ע"ג קרקע מרוצפת התו"ש כתב דמותר אפילו לדעת השו"ע דס"ל דהוי פ"ר לא גזרו בזה במרוצפת ע"ש והפמ"ג בריש הסימן מצדד להחמיר וע"ש במ"ז אות ג' מש"כ עוד בזה. ודע דכל הסימן הזה לאו דוקא לענין שבת דה"ה לענין יו"ט [מביצה כ"ב ע"ב] ויש שנכשלין בזה:
א סָעִיף א בין גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישי' דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב"י רוקח וכ"מ בשם הרמ"ך) ואף על גב שכשחופר הוי מלאכה דרבנן אפ"ה אסור ועמ"ש סי' שי"ד סס"א:
ב סָעִיף ב אסור לכבד. דמזיז עפר ומשוה גומות ויש מתירין דה"ל דבר שאינו מתכוין:
ג סָעִיף ב מרוצף באבנים. וכ"ש בקרשים (ב"ז ר"ה):
ד סָעִיף ב ע"י עכו"ם מותר. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג, כ' ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי עסי' ש"ח סכ"ז:
ה סָעִיף ב שלא ישברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא אסור דאורייתא כמ"ש סי' שי"ח סי"ב אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא כאותן העשוי' מענפי אילן עמ"ש ס"א:
ו סָעִיף ג אין סכין וכו'. ואין נופחין הקרקע (רמב"ם פכ"א) וטעמא דדברים אלו אין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד (מ"מ):
ז סָעִיף ד אסור לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ (ה"ג):
א סָעִיף א פסיק רישיה. פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותו א"א שלא יעשה:
ב סָעִיף ב הקרקע מרוצף. דאז לא חיישי' לאשויי גומות ויש מתירין ס"ל דאפי' באינו מרוצף לא הוי פסיק רישיה לאשויי גומות ויש מחמירין ס"ל דבאינו מרוצף ה"ל פסיק רישיה וגזרי' מרוצף אטו שאינו מרוצף:
ג סָעִיף ב שלא ישברו קסמיהן. תמוה לי הא אפי' משבר אינו אלא מקלקל ופטור:
א סָעִיף א גדולים. אבל גדולים מאוד אסור לגרור דהוי פסיק רישיה דעושה חריץ. ואסור אפי' בקרקע של שיש. ב"י מ"א ע"ש:
ב סָעִיף ב מרוצף. באבנים וכ"ש בקרשים. מ"א:
ג סָעִיף ב ע"י עכו"ם. וביש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם אלא שנהגו להקל וגם ע"י כנף אוסר ע"ש פ"ב דביצה סל"ג. כתב ב"י דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם דה"ל לדידיה כגרף של רעי:
ד סָעִיף א ישתברו. ובודאי אפי' הם נשברים ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור בפסיק רישיה ולפ"ז אסור לכבד אפי' במרוצף אא"כ בשל תמרה ולא באותם העשוים מענפי אילן עמ"ש ס"א. מ"א:
ה סָעִיף ד לצדד. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאל"כ מחפיר הוא מן הארץ:
א סָעִיף א (ס"ק א') בין כו' אפילו בקרקע של שיש. דלא עבי' חריץ מ"מ אסור דגזרינן אטו קרקע שאינו של שיש. הוי מלאכה דרבנן שפרש"י דחופר אינו חייב מן התורה אלא בחופר במרה וחצינה אבל ע"י גרירה הוי כלאחר יד וליכא רק איסור דרבנן: ועמ"ש סי' שי"ד. ר"ל דמכאן מוכח דאפילו באיסור דרבנן פסיק רישיה אסור דלא כמ"ש מ"א בסי' שי"ד בשם ת"ה דבאיסור דרבנן פסיק רישיה מותר וגם בסי' שי"ד השיג מ"א על ת"ה בזה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אסור לכבד. דמזיז עפר אע"ג דהוי טלטול מן הצד ע' בב"י ל' הר"ן שהביא: ועמ"ש מ"א בסי' שי"א ס"ק כ"ד: דה"ל דבר שא"מ. והמחמירים ס"ל דהוי פ"ר. והמחמירים אפילו במרוצף שהביא רמ"א טעמייהו דס"ל גם כן דבאינו מרוצף הוי פ"ר וגזרינן מרוצף אטו שאינו מרוצף ועוד דגם במרוצף איכא משום אשוויי גומות ומזיז עפר בין הרובדין מ"מ כתב הרב"י דעל השלחן ודאי מותר ע"ש בשם בעה"ת אבל בענפי אילן ודאי גם על השלחן אסור מטעם שכתב מ"א ס"ק ה':
ג סָעִיף ב (ס"ק ד') ע"י נכרי מותר משום דבאמירה לא קפדינן אפי' הוא פסיק רישיה וכמ"ש מ"א לעיל סי' רנ"ג ס"ק מ"א. וביש"ש אוסר אפילו ע"י גוי אבל לא ביאר שם טעם האיסור. וגם ע"י כנף אוסר. אבל ע"י בגד או מטלית ניהו דגם דעתו נוטה לדעת הרב"י מ"מ כתב הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו אבל ע"י כנף ס"ל דאיסור גמור דמשוי גומות כמו ע"י מכבדות:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה') שלא ישברו כו' ליכא איסור דאוריית' כמ"ש סי' שי"ח סעיף י"ב ע"ש במ"א ס"ק ל"ו בשם מ"מ שכתב וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לו' פסיק רישיה ולחייב מפני כשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל. שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלים דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לר"י כו' עכ"ל. אולם שם משמע דאפילו איסור דרבנן ליכא כה"ג וצריך לחלק בין האי דהכא דעכ"פ מדרבנן אסור וכמ"ש מ"א להאי דלעיל ועמ"ש בע"ה שם ויתיישב הדבר: אפי' במרוצף ר"ל אפי' להמתירים בשל תמרה במרוצף מ"מ בענפי אילן מודה דאסור משום שבירת קסמים:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) אין כו' וטעמא דדברים אלו אין בהם צורך כו' וכתב המ"מ דראייתו מפרק כירה דף מ' ע"ב מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו למרחץ וביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחים לסוך לו קרקע א"ל אין סכין ופרש"י ז"ל דלמא אתי לאשויי גומות עכ"ל המ"מ וכתב התי"ט פ"ה דפסחים משנה ח' דחה הראיה דלמא היתה קרקע עולם שאין מרוצף וכתב ע"ז בספר ת"ש וז"ל ואשתמיטתיה הא דאית' פ"ט דברכות גבי הנכנס למרחץ ובפ' ע"פ גבי הא דצוה רבי לבניו אל תכנסו למרחץ חדש שמא תפחת ופרש"י שמרחץ שלהם היתה חפירה תחתיה ותקרה ע"ג והמים נשפכים לחפירה שתחתיה עכ"ל ספר ת"ש: ולענ"ד אין בזה כדאי לדחות דברי תי"ט אע"ג דכתב רש"י תקרה ע"ג מנ"ל דהאי תקרה היתה מרוצף אבל שמעתי ראיה מוכרחת דלא כתי"ט ממאי דאיתא בשבת דף קנ"א ע"ב דתנן עושים כל צורכי המת סכין ומדיחין אותו ופריך הש"ס והאר"י א"ש מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו ביקש להדיח קרקע א"ל א"מ. ביקש לסוך קרקע א"ל אין סכין וס"ד טעם האיסור דכל דבר האסור לטלטל אסור לסוך ולהדיח וקשיא מתניתין דמתיר במת. ומשני קרקע בקרקע מחלף מת בקרקע לא מחלף. ופרש"י קרקע בקרקע מחלף כלומר האי לאו משום טלטול הוא אלא משום אשויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים היא ול"ל לאשויי גומות מחלף מיהו בקרקע אחר עכ"ל הרי דהש"ס ס"ל דסתם מרחץ מרוצף וגם עובד' דר"מ היה במרחץ מרוצף ולכן הוצרך לו' קרקע בקרקע מחלף ואע"ג דהמ"מ כ' דהראיה היא מפ' כירה אע"ג דעיקר הראיה מדף קנ"א מ"מ כתב שהראיה היא מפ' כירה ששם הובא האי עובדא והו' פשיט ליה למ"מ דסתם מרחצאות שלהם היו מרוצפים וכן מוכח מדף קנ"א כנ"ל:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) אסור לצדד כו' עכצ"ל מ"ש בש"ע בא להשות גומות ודאי הוא ל"ד דבגמ' אמר דלמא אתי לאשויי גומות משמע דלאו ודאי וכ"כ בס' ת"ש וע"ש:
א סָעִיף א ס"א דבר שאין. שבת כב א' אמר אביי כו' וי"ט כ"ג א' אר"נ כו': והוא. שבת ע"ה א' ושאר מקומות הרבה: הלכך גורר. שבת כב וי"ט כ"ג ב': בין. שבת כט ב':
ב סָעִיף ב ס"ב אסור. ס"ל כדעת התוס' שם דדוקא בריבוץ אמרי' דשרי כמ"ש בפכ"ה מכבדות כו' ובספ"ק די"ט ג"ד ר"ג כו' ועוד ראיה ממש"ש ק"מ ב' ואבוס כו' ועתוס' שם שדחקו בזה ודחקו לשיטת בה"ג: אא"כ. נלמד מריבוץ לס"ד שם דאמימר שרי כו': ויש מתירין. כמו בריבוץ: ויש מחמירין. כמ"ש בס"ג וראייה מדאמרינן קכ"ד ב' אי מחמה לצל כו' משמע דאף לר"ש אסור דליכא למ"ד דשרי ואם איתא לר"ש הוי מלאכתו להיתר ואפילו לדעת הרמב"ם כיון דמרוצף מותר וכמ"ש בסי' שח סמ"ט ע"ש ומ"ש דגזרינן אטו שאינו מרוצף כמש"ש כ"ט ב' קנ"א ב' והא דשרי אמימר כנ"ל משום דכל העיר היתה מרוצפת וליכא למיגזר. ספר התרומה ועב"י: מיהו. דרש"י קכד ב' כ' דאיסור כיבוד משום אשווי גומות ופסיק רישא הוא וראיה דאף לר"ש אסור ממ"ש קכ"ז א' דלמא אתי לאשוויי כו' הא מני ר"ש היא כו' והמתירין כ' שם שמא ישוה במתכוון וכמש"ל וע"י עו"ג מותר כמ"ש בסוף סי' רנג. ותוס' צ"ה א' כ' משום טלטול עפר וכ"ד הרמב"ם וראב"ד ור"ן וכ"ד הרא"ש וכל הנמשכין אחריהן וגם לדבריהם מותר ע"י עו"ג כמ"ש בסי' רעו ס"ג: וכן ע"י כו'. שמפ' מכבדות של מילת אף לכבד הקרקע מותר ומדברי רש"ינראה דאסור: ואינו. לשיטת רש"י: ואסור לכבד. שמפ' איסור הכיבוד משום זה הטעם ודייק שז"ש הרי"ף מכבדות של מילת כגון זנב שועל כו' שאין נשבר ע"ש:
ג סָעִיף ג ס"ג אפי'. קנ"א ב':
ד סָעִיף ד ס"ד דכיון כו'. טור: ודאי והוי כו'. לשון המחבר אבל התוס' שם כתבו שמא ישכח וישוה גומות במתכוין:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.