Shulchan Aruch, Orach Chayim 350 — שולחן ערוך, אורח חיים שנ
א עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמוֹצִיא יָדוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל שָׁם חֲפָצִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד שֶׁנּוֹטְלָן מִכָּאן וּמַנִּיחָן כָּאן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבִירֵם אַרְבַּע אַמּוֹת; וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְבִיאֵם אֵלָיו, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם הִלְכָּךְ מֻתָּר לַעֲמֹד, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לִטֹּל מַפְתֵּחַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלִפְתֹּחַ שָׁם, וְכֵן מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא יַעֲמֹד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיוֹצִיא רֹאשׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה שָׁם, אוֹ אִיפְּכָא, אֶלָּא אִם כֵּן יַכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה דְּכֵיוָן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְאֵלּוּ הַמַּיִם חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְבִיאֵם אֵלָיו. אֲבָל מֻתָּר לַעֲמֹד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלִשְׁתּוֹת בְּכַרְמְלִית, אוֹ אִיפְּכָא. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דַּחֲפָצִים הַצְּרִיכִים לוֹ הַיְנוּ כֵּלִים נָאִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם, אֲבָל אִם הֵם כֵּלִים שֶׁאֵינָם נָאִים מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מֵהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אֶלָּא שֶׁהוֹשִׁיט צַוָּארוֹ לְבַד. וּשְׁאָר טִלְטוּלִים, חוּץ מִשְּׁתִיָּה, אֲפִלּוּ כֵּלִים נָאִים מֻתָּר לְטַלְטֵל, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּכֵלִים נָאִים וּבְשׁוֹתֶה בָּהֶם שֶׁהוּא מְקָרְבָן לְפִיו.
ב לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין אוֹ יִרֹק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בְּכַרְמְלִית, אוֹ אִיפְּכָא, אֲפִלּוּ אִם הוֹצִיא פִּיו וְאַמָּתוֹ לַחוּץ.
ג רֻקּוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ מִפִּיו וּמוּכָן לְזָרְקוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יְהַלֵּךְ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַד שֶׁיִּרֹק.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שאינם צריכים לו במקום וכו' - ואפילו הם כלים נאים: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שלא יעבירם ד"א - פי' אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד"א ממקום שהוא מונח עד סוף ד"א בר"ה ואם העביר חייב ואפילו אם הגביהו למעלה מעשרה טפחים כיון שלבסוף הניחו על הארץ: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ליטול מפתח ברה"י - היינו שהמפתח מונח שם מכבר ונוטלו משם ופותח הדלת ומיירי באופן שע"י נטילת המפתח ממקומו אינו עובר על איסור הוצאה כגון שיש (גאנאק) מבחוץ לבית והגאנאק עשוי במחיצות כדין רה"י או שהמפתח תחוב שם במנעול הקבוע בדלת ועיין לעיל בסימן שמ"ו ס"ב בהג"ה מה שכתבנו במ"ב: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ולפתוח שם - ולא חיישינן שיוציאנו אצלו דלמה יוציאו כיון שאין צריך לו מבחוץ כלל: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) וכן מרה"י לר"ה - ר"ל שעומד ברה"י ונוטל מפתח המונח בר"ה ופותח שם החנות והנה יש בזה חלוקי דינים ואין כאן מקומו להאריך בזה וכבר ביארנו לעיל בשמ"ו ס"ג בהג"ה במ"ב: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) שהוא צריך וכו' - ובין שהמים נתונים בכלים נאים או אינם נאים וכן כל כיו"ב באוכלין ומלבושין לפי שהן חפצים הצריכין לו במקומו: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) בכרמלית וכו' - דבר"ה גופא הוא רק מטעם גזירה שמא יביאנו אצלו ולא גזרינן גזירה לגזירה: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) ויש מפרשים וכו' - והעיקר כסברא ראשונה [א"ר]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט (ט) וישתין או ירוק וכו' - דמה שמוציא השתן או הרוק מגופו זה מקרי עקירה ואם השתין או רק חייב חטאת דמחשבתו שהוא צריך לזה משוי ליה מקום והוי כאלו עקר ממקום שהוא ד' טפחים [גמרא]: ש"ע סָעִיף ב
י (י) או בכרמלית - דכיון דמרשות לרשות הוא איסור דאורייתא ממילא בכרמלית נמי אסור עכ"פ מדרבנן. וה"ה אם השתין או רק בר"ה או בכרמלית ברחוק ד' אמות [א"ר]: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) פיו ואמתו לחוץ - דלא אזלינן בתר מקום יציאת השתן אלא בתר מקום שהשתן נעקר ממנו והוא הגוף העומד ברשות אחר ובפיו נמי שדינן ליה בתר הגוף שעומד ברשות אחר והוי כאלו הוציא מרשות לרשות והנה מלשון השו"ע משמע דבכרמלית נמי אסור אפילו כשהוציא פיו ואמתו לחוץ אמנם בביאור הגר"א כתב דכיון דזה הדין דאסרינן מרשות לרשות ברשויות דאורייתא הוא רק מטעם ספיקא דאסיק הגמרא בתיקו יש לנו להקל בזה בכרמלית דהוא ספיקא דרבנן וכעין שפסק השו"ע בכעין זה לעיל בסימן ש"ג סכ"ג עי"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) ומוכן לזרקו - עיין בא"ר שכתב דדוקא כשכבר נתהפך הרוק בפיו ועומד לצאת: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) יש מי שאומר וכו' - אע"ג דהמחבר כתב יש מי שאומר אין לזוז מזה שכן דעת כמה ראשונים [א"ר עי"ש]: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) שלא יהלך ד"א - וה"ה שלא ילך אז מרשות לרשות עד שירוק והטעם בכל זה כיון דלמשדייה קאי משאוי הוא: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א שלא יעבירם. ואם העביר חייב (מ"מ ראב"ד): ש"ע סָעִיף א
ב למקום שהוא שותה. וא"ת כששותה הוי הכנסה כמו משתין ורק בס"ב י"ל כיון שנתנן בפיו הוי מקום פטור כיון שהוא במקום אחר ופיו במקום אחר משא"כ במשתין ורק והא דלא גזרינן שמא יוציא להדיא כמ"ש סי' שמ"ו ס"א דהכא א"א לשתות בלא הנחת פיו וק' דגבי ידו נמי נימא הכי אם מושיט' לחוץ נעשה מקום פטור וכשמניח החפץ ברה"ר לפטור וי"ל דהתם לא הניח הכלי לידו ממקום אחר אחרי שהוציאו לרה"ר וה"ה גבי רוק משא"כ בשתיה שנתן המים לתוך פיו ע' ברא"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג או ירוק. ואם השתין או רק חייב דמחשבתו משוי ליה מקום וה"ה לזורק בפי הכבשן או בפי הכלב: ש"ע סָעִיף ב
ד הוציא פיו כו'. זהו ספק בגמ' אי אזלינן בתר עקירה או בתר הוצאה: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א שלא עמ״א מ״מ ראב״ד פט״ו מה״ש ה״א כגירסת הר״מ ז״ל פטור יע״ש עט״ז מ״ש שם: ש"ע סָעִיף א
ב למקום עמ״א העתיק דברי הרא״ש ז״ל עירובין צ״ט א׳ עלה דמשנה לא יעמוד ברה״י וישתה ברה״ר ואם הוציא ראשו שרי דפיו ברה״ר אע״ג דהמים נכנסים אח״כ בגוף במיעיו ברה״י פיו ברשות אחר הוי במקום פטור ונחו במקום פטור תחלה (משא״כ פיו עם גופו ברשות א׳) ושמ״ו א׳ לכתף מרה״י לרה״ר דרך מקום פטור הכא שאני כו׳ וידו בסימן שמ״ח דהוציא ידו משחשיכה דאי שרי אתי לידי חיוב חטאת מיד כשהוציא לרשות אחרת הוי ידו מקום פטור וי״ל בין החפץ מונח כך מן רה״י ובין המשקין ומש״ה אסור לרוק אפילו ראשו ברה״ר וע׳ אות ג׳. ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג או ירוק עמ״א דפיו לא הוי מקום פטור כשצריך להניח שם ופיו עם גופו ברשות א׳ משא״כ כשהוא ברשות אחר יש חילוק בין רוק למשקין ע׳ אות ב׳ וע׳ רא״ש עירובין צ״ט עלה דלא ירוק וישתין: ש"ע סָעִיף ב
ד הוציא עמ״א בעירובין צ״ט א׳ בעי רבא הוציא פי אמה לחוץ כו׳ וה״ה פיו לחוץ ספק הוי לא ודאי כמו פי אמה דאם בתר מציאה מפיו הוי פיו ברה״י ואין איסור. ול״ת השתין לא נחו משנעקרו מגוף ולכך אפשר בתר עקירה משא״כ רוק נח אח״כ בפיו א״כ הוי מיד הוצאה או הכנסה. ומיבעיא בהשתין לומר דאפשר אפ״ה פטור אע״ג דלא נחו באמה וכ״ש ברוק. וע׳ סי׳ מ״א י״א אי עושין ספק דרבנן לכתחלה בעיא רלא איפשטא ובתו״ש כאן הראה לשם יע״ש ואי״ה בפתיחה כוללת ובש״ה יבואר מזה די״ל דבעיא דלא איפשטא קיל לזה דכל שיש ספק ושיקול הדעת ל״ג כרמלית בספק וכמ״ש בסי׳ ש״ג סכ״ג: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) למקום כו' הוי הכנסה כשיורדים לבטנו כמו משתין ורוק מרה"י לר"ה או איפכא דחייב ע"כ צ"ל מה שיוציא השתן או הרוק מגופו זה מיקרי עקירה וא"כ ה"ה כשמכניס דבר לגופו מיקרי הנחה משא"כ במשתין ורוק דמיירי דהפה והאמה הם באותו רשות שגופו עומד ולכך הם נגררים אחר הגוף שהוא כרשות שעומד שם רה"י או ר"ה וכן הפה לא מקרי אז מקום פטור אלא כרשות שעומד שם והקשה הרא"ש א"כ למה איבעי' להש"ס הוציא אמתו לחוץ אי חייב ת"ל כיון דהוציא אמתו לחוץ הוי האמה מקום פטור כיון דאינו ברשות א' עם הגוף ופטור דה"ל כשותה כנ"ל ותי' דאין מי הרגלים נחים באמה כלל אלא מתגלגלין מתוך הגוף ויוצאים משא"כ מים תוך הפה נחים קצת קודם שירדו לגוף וא"כ אם הוציא פיו לחוץ באמת פטור ובאמת הש"ס לא קמבעי' ליה כ"א בהוציא אמתו דבהוצי' פיו ורק פשיטא ליה דפטור מטעם הנ"ל והמחבר שכ' גם בהוציא פיו ורק דחייב מספק ס"ל כמסקנת הרא"ש וכדלקמן: דהכי א"א לשתות בלי הנחת פיו ר"ל דל"ג אלא שיעשה כמעשה הזה בלי הפסק מקום פטור משא"כ בשותה מעשה השתי' א"א בלי הנחת פיו ואיכ' בכל פעם הנחה במקום פטור בינתיים. קשה גבי ידו כו' ר"ל בסי' שמ"ח דבהוציא ידו מלאה פירות משחשכה אפי' במזיד מותר להחזירה שמא ישליכם ויבא לידי חיוב חטאת הא כה"ג אפי' ישליכם לארץ ליכא חיוב חטאת דהא איכא הנח' במקום פטור בינתיים דהיינו ידו שאיננה במקום שגופו עומד': וי"ל דהתם לא הניח כו' ר"ל כיון שנטל הכלי בידו כשהי' עדיין היד באותו רשות שהגוף בו ואז בשעת עקיר' לא הי' על היד שם מקום פטור וא"כ אף שהוציא' אח"כ מ"מ נשאר על היד שם רשות הראשון שהי' עליו בשעת עקיר' ולא יחול עליו שם מקום פטור משא"כ בשות' שקודם שנתן המים בפיו כבר הוציא פיו מרשות שהגוף בו והי' הפה נקר' מקום פטור קודם התחלת ביאת מים לפיו: וה"ה גבי רוק ר"ל דגבי רוק אפי' הוציא פיו לחוץ יש לספק אי חייב כמו שמסתפק הש"ס גבי הוציא אמתו ול"ל דהפה הוא מקום פטור כיון דהרוק הוא תוך פיו כשעדיין הי' הפה והגוף ברשות א' ואז לא נקרא עליו שם מקום פטור ולהכי נקט מ"א דוקא וה"ה גבי רוק ושביק משתין דמשתין בלא"ה א"ש אפי' הוציא אמתו דשם ליכא הנח' כלל דמי רגלים מתגלגלים ויוצאים ולא נחו כלל משא"כ רוק דהוי ס"ד דהפה נקרא מקום פטור כיון דנח שם וכדלעיל אבל לפי מאי דמסיק השתא לחלק בידו כיון דלא הניח הכלי לידו ממקום אחר אחרי שהוציאה טעם זה י"ל גם בפה אפי' הוצי' פיו ולכן המחבר בסעי' ב' כ' אפי' אם הוציא פיו ואמתו לתוץ דס"ל כתי' זה של הרא"ש וא"כ כמו דמסתפק הש"ס בהוציא אמתו ספק זה יש להסתפק גם בהוצי' פיו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ג) או ירוק כו' וה"ה לזורק בפי הכבשן כו' והתוס' בעירובין דף צ"ט ע"א ד"ה מחשבתו כו' וז"ל דוקא כה"ג שנהנו מאותו מקום טפי מבמקום אחר כגון בפה כלב שיאכלנו בפי כבשן שתשרף שם וכן משתין ורק אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפי' במתכוין לא אמרי' מחשבתו משוי ליה מקום עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ובלבד שלא יעבירם ד' אמות. פירוש אע"פ שהוא עומד ברה"י רק שבידו מוליך חפץ ד' אמות ממקום זה שהוא מונח עד סוף ד' אמות ברשות הרבים: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ובלבד עט״ז ד״ה במשנה עירובין צ״ח ב׳ ומרש״י שציין ובלבד ואשמועינן כו׳ דעיקר משום הא דלא חיישינן שמא יביאם אצלו ובלבד מלתא דפשיטא הוא במשנה אין מפורש אם העביר או חייב או פטור יע״ש בגמרא צ״ט א׳ ובר״מ ז״ל פט״ו ה״א הגירסא מ״מ שם ולמ״ד האם פטור אשמעינן טובא דלא יוציא חוץ מד״א פחות פחות ול״ת גזירה לגזירה כבסי׳ שמ״ט ס״ד אפילו בכרמלית דגזירה קרובה היא ובעירובין דאמר לימא תיהוי תיובתא דרבא המ״ל ביניהם ובאמת פטור ואסור להר״מ ז״ל ועתו״ש ח׳ ב׳ ד״ה לימא וכנראה להעמיס זה בט״ז ז״ל ועב״ח ומ״א א׳: מ״ש המחבר בס״ג רוקו שנחלש יש מי שאומר כו׳ לא ביאר אם דוקא היפך בה או לאו ועב״ח ובפי׳ המשנה מאמר ר״מ ובתנאי שהיפך ואין הלכה כר״י ומפרש בגמ׳ עירובין צ״ט א׳ דמחלפת בע״א או הנך אמוראי סוברים אע״ג דלא היפך הא פשטיה דמתני׳ י״ל בהיפך וערש״י מפרש בתמיה כו׳ ולומר דהלכה כת״ק אע״ג דהיפך ואע״ג לענין הכשר בהיפוך מכשיר לענין שבת אינו כן ועתו״ש ולמ״ש א״ש בפי״ג מה״ש ה״ג דהר״מ ז״ל סובר בשבת אע״ג דהיפך שרי ועיין בהר״ב במשניות ובא״ר ה״ו כוחו אע״ג דלא היפך: עיין ר״מ ז״ל פט״ו מט״א ה״ז פירש דלא כרש״י עירובין צ״ט היפך למשדייה קאי רק היפוך לא הוי משקה ומחובר ומקשה שבת אטומאה לענין חיבור ועיין שם ה״א ופי״ב ה״ט ועסי׳ קצ״ח ואין העת מסכים כעת: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א יעבירם. ואם העביר חייב. ראב"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וישתין. ואם השתין או רק חייב דמחשבתו משוי ליה מקום וה"ה לזורק בפי הכבשן או בפי כלב. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א הלכך מותר. מתני' ק"א א' וכמש"ש צ"ט רישא רבנן כו': דכיון. שפירש"י שם: וי"מ. דלשון בחפצים מ' כדברי רמב"ם ומשמע דבשאר אפי' בצריכין מותר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב או בכרמלית. דכאן מודה רבא: ואמתו. שם בעי רבא כו' ומ"ש פיו עתוס' כ' א' ד"ה לא. וי"ל דלא כו' ולפי מ"ש הרי"ף בפ"ו דשבת וש"ע בסי' ש"ג סכ"ג ה"נ בכרמלית מותר בכה"ג: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)