Shulchan Aruch, Orach Chayim 360 — שולחן ערוך, אורח חיים שס
א יָחִיד שֶׁשָּׁבַת בְּבִקְעָה וְהִקִּיף מְחִצּוֹת גְּרוּעוֹת, כְּגוֹן שְׁתֵּי בְּלֹא עֵרֶב אוֹ עֵרֶב בְּלֹא שְׁתֵּי, עַד סְאָתַיִם מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ, מִסְאָתַיִם וָאֵילָךְ, אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע. וְכֵן הַדִּין אִם הֵם שְׁנַיִם. וְאִם הֵם שְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵלִים, חֲשׁוּבִים כְּשַׁיָּרָא וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלּוֹ אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל הַרְבֵּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקִּיפוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי צָרְכָּם, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בֵּית סְאָתַיִם פָּנוּי שֶׁאֵין צְרִיכִים לוֹ לְתַשְׁמִישׁ, אֲבָל אִם נִשְׁאַר בֵּית סְאָתַיִם פָּנוּי, אֵין מְטַלְטְלִין בְּכָל הַמֻּקָּף אֶלָּא בְּד' אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִקִּיפוּ יוֹתֵר עַל שֵׁשׁ סְאִין, אֲבָל אִם לֹא הִקִּיפוּ יוֹתֵר עַל שֵׁשׁ סְאִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סְאָתַיִם פָּנוּי, כֵּיוָן שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה, מֻתָּר. הַגָּה: עַכּוּ"ם אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְשַׁיָּרָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין קָטָן אֵינוֹ מִצְטָרֵף (רַמְבַּ"ם פֶּרֶק י"א).
ב הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְהִקִּיפוּ כָּל צָרְכָּם, וּמֵת אֶחָד בְּשַׁבָּת, מֻתָּרִים בְּכָל (הַשַּׁבָּת) כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס הַשַּׁבָּת בְּהֶתֵּר. הָיוּ שְׁנַיִם וְהִקִּיפוּ יוֹתֵר מִסְאָתַיִם וְנִתְוַסְפוּ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת, אֲסוּרִים כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס שַׁבָּת בְּאִסוּר.
ג הָיוּ ג' וְהִקִּיפוּ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ זֶה בְּצַד זֶה וְעֵרְבוּ יַחַד, אִם הַחִיצוֹנִים רְחָבִים וְהָאֶמְצָעִי קָצָר שֶׁנִּמְצָא הָאֶמְצָעִי פָּרוּץ בְּמִלּוּאוֹ לַחִיצוֹנִים, וְהַחִיצוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גִּפּוּפִים עֹדָפִים עָלָיו מִכָּל צַד, נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם בָּאֶמְצָעִי אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל הַרִבֵּה, שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּתוֹכוֹ וַהֲרֵי יֵשׁ שְׁלֹשָׁה בְּיַחַד. וְאַף בַּחִיצוֹנִים נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם, דְּכֵיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ שַׁיָּרָא בָּאֶמְצַע הֲוָה לֵיהּ אִינָךְ כְּחָצֵר לָאֶמְצָעִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַחִיצוֹנִים אֵינָם מֻתָּרִים אֶלָּא עַד סְאָתַיִם, וְאִם אֶחָד מֵהֶם יוֹתֵר מִסְאָתַיִם גַּם הָאֶמְצָעִי אָסוּר שֶׁהֲרֵי הוּא פָּרוּץ בְּמִלּוּאוֹ. וְאִם הַחִיצוֹנִים פְּרוּצִים בְּמִלּוּאָם לָאֶמְצָעִי, וְהָאֶמְצָעִי מְגֻפָּף וְיָחִיד בְּכָל אֶחָד, אֵין נוֹתְנִין לְכָל אֶחָד אֶלָּא בֵּית סְאָתַיִם. וְאִם אֶחָד מֵהַחִיצוֹנִים יוֹתֵר מִבֵּית סְאָתַיִם, הוּא לְבַדּוֹ אָסוּר. וְאִם הָאֶמְצָעִי יוֹתֵר מִבֵּית סְאָתַיִם, גַּם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים שֶׁהֲרֵי הֵם פְּרוּצִים לְמָקוֹם הָאָסוּר לָהֶם. אֲבָל אִם אֶחָד בְּכָל אֶחָד מֵהַחִיצוֹנִים וּשְׁנַיִם בָּאֶמְצָעִי, אוֹ שְׁנַיִם בְּכָל אֶחָד מֵהַחִיצוֹנִים וְאֶחָד בָּאֶמְצָעִי, נוֹתְנִין לִשְׁנֵי הַחִיצוֹנִים כָּל צָרְכָּם דַּחֲשִׁיבֵי כָּל מַה שֶׁבָּאֶמְצָעִי כְּאִלּוּ הוּא בַּחִיצוֹנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵינָם פְּתוּחִים זֶה לָזֶה בְּיוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ פִּרְצָה וְגַם הַמְגֻפָּפִים אֲסוּרִים. וְכָל זֶה כְּשֶׁכָּתְלֵי קְטַנָּה נִכְנָסִין לַגְּדוֹלָה וּכְשֶׁכָּתְלֵי קְטַנָּה מֻפְלָגִים ג' טְפָחִים מִכָּתְלֵי אֹרֶךְ הַגְּדוֹלָה דְּאָז אוֹסֶרֶת הַגְּדוֹלָה עַל הַקְּטַנָּה ע"ל סִימָן שע"ד סָעִיף ג', דְּאִם לֹא כֵן הֲוָה לֵיהּ נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים וְנִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וְכֻלָּם חֲשׁוּבִין מְגֻפָּפִין, וּכְאִלּוּ אֵין אֶחָד מֵהֶם נִפְרָץ לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם בְּאֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בֵּית סְאָתַיִם.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) יחיד ששבת בבקעה - ה"ה דאפילו במקום ישוב ג"כ מותר עד סאתים וכדלקמן בסימן שס"ב ס"ה ונקט בקעה לאשמועינן דאפילו בבקעה שאין מצוי לו ממה לעשות מחיצות מעולות אפ"ה החמירו רבנן ואסרו אם הוא מחזיק יותר מסאתים: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) כגון שתי וכו' - היינו כגון שנעץ קנים בקרקע פחות פחות מג"ט זה אצל זה ומ"מ מיירי שתקועים בארץ בחוזק שלא ינידם הרוח דאל"ה לא נחשב למחיצה כלל כמש"כ בסימן שס"ב ס"א: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) או ערב בלא שתי - כגון שהקיף כמה חבלים זה למעלה מזה ואין בין חבל לחבל ג"ט ועיין בספר גאון יעקב שהביא משם הרשב"א והריטב"א דה"ה בעומד מרובה על הפרוץ ג"כ מחיצה גרועה מקרי כמו בשתי בלא ערב אבל שארי פוסקים לא הזכירו ד"ז וכן בירושלמי לא משמע הכי ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) עד סאתים - ועד בכלל אבל יותר מסאתים לא אפילו הוא צריך לתשמישיו: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) מסאתים ואילך - ר"ל שההיקף היה מחזיק יותר מב"ס החמירו רבנן ואסרו לטלטל בו כמו בשאר כרמלית ומ"מ לא נחשב ככרמלית גמור שיהא מותר להוציא ממנו לכרמלית אחר דבאמת רה"י גמור הוא ע"י לבוד אלא שהחמירו בו חז"ל לכתחלה משום דהוי מחיצה גרועה. ובמחיצות גמורות מותר לטלטל בכולה אפילו היה מחזיק יותר מב"ס הרבה דהוקפו לדירה שהרי הקיפם לדור בהם בשבת ואפילו הוא רק על שבת אחת [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) וכן הדין אם הם שנים - ר"ל דגם בזה אין נותנים לשניהם ביחד רק עד בית סאתים: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) בכל המוקף - דחשבינן לכל המחיצה כאילו אינה: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) כשהקיפו יותר על שש וכו' - דשש סאין הוא לג' אנשים לכ"א בית סאתים והם הקיפו יותר כגון שבע ולא הוצרכו אלא לחמש ונשאר סאתים פנוי וע"כ אסור אבל אם לא הקיפו יותר על שש וכו' כיון דשש הוא השיעור לג' אנשים לכ"א ב"ס לא מחמרינן אפילו נשאר ב"ס פנוי ועיין בט"ז וא"ר וכ"כ בספר גאון יעקב שכל הראשונים חולקין ע"ז ודעתם דאף בפחות משש כל שיש סאתים פנוי אסור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט (ט) בכל השבת - ר"ל דוקא לאותה שבת אבל לשבת אחרת אסור: ש"ע סָעִיף ב
י (י) אסורים - ר"ל לאותה שבת הואיל ובתחלת כניסת השבת לא היו אלא שנים אבל לשבת אחרת מותר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא (יא) והקיפו כל אחד וכו' - פי' שהקיפו במחיצה גרועה שתי בלא ערב או ערב בלא שתי: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) והאמצעי קצר - כזה: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) גדול הרבה - יותר מבית סאתים: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) שאנו רואים וכו' - שהרי אין מחיצה לחצוץ בינו לבינם כיון שנפרץ להם במילואו: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) וי"א וכו' - והלכה כדעה קמייתא ומ"מ לכתחלה אין כדאי להקל: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) אלא עד סאתים - שהרי הם אינם רשות אחד זה עם זה מפני גיפופיהם המפסיקים ביניהם להאמצעי: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) גם האמצעי אסור וכו' - אבל החיצון השני שכנגדו שרי שהרי אינו פרוץ במלואו להאמצעי [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג
יח (יח) פרוצים במילואם וכו' - כזה שהאמצעי רחב מן שתי החיצונים: ש"ע סָעִיף ג
יט (יט) אלא בית סאתים - דהחיצונים אינם יכולים להצטרף עם האמצעי דנחשוב כאלו כולם דרים בו שהרי יש בו גיפופין המפסיקין ואינו פרוץ במילואו להם ואף שהוא יכול להצטרף עם כל אחד מהחיצונים מטעם שהם פרוצים לו במילואו ונחשב כאלו הוא דר ברשותם וכנ"ל מ"מ אין בכל אחד מהם אלא שנים: ש"ע סָעִיף ג
כ (כ) הוא לבדו אסור - ולא האמצעי שהרי הוא מגופף ואינו פרוץ לו וכ"ש החיצון השני שהוא רחוק ממנו: ש"ע סָעִיף ג
כא (כא) דחשיבי וכו' - וכמו שביארנו הטעם לעיל בסקי"ד: ש"ע סָעִיף ג
כב (כב) כאלו הוא בחיצונים - ר"ל עם כל אחד מהחיצונים אבל האמצעי אין נותנים לו רק בית סאתים וכל זה הוא רק לדעת הי"א אבל לדעה הראשונה כשם שהחיצונים נעשים שם חצר לאמצעי כן בעניננו נעשה האמצעי כחצר לחיצונות ושרי גם בו כל צרכו: ש"ע סָעִיף ג
כג (כג) הו"ל פרצה וגם המגופפין וכו' - קאי אהא דאיתא לעיל כשהאמצעי מגופף והיה בחיצון יותר מסאתים דהוא נאסר והמגופף מותר וע"ז קאמר דאם היה הפרצה יותר מעשר נתבטל שם המחיצה מהמגופף וממילא גם המגופף אסור. ועיין בה"ל: ש"ע סָעִיף ג
כד (כד) וכל זה כשכתלי וכו' - קאי אהא דכתב לעיל אבל אם אחד בכ"א מהחיצונים וכו': ש"ע סָעִיף ג
כה (כה) נכנסים לגדולה - וכמו שציירנו בתוך הציור: ש"ע סָעִיף ג
כו (כו) מופלגים - ר"ל שיש בין קצה כותלי הקטנה עד כותלי הגדולה ג"ט: ש"ע סָעִיף ג
כז (כז) דאז אוסרת הגדולה על הקטנה - תיבות אלו עד תיבות ס"ג מוקף בתוך השו"ע של עולת שבת ונכון הוא ומ"מ בדוחק יש ליישב גם בלי היקף ור"ל כמו דקי"ל לקמן בסימן שע"ד ס"ג לענין חצר קטנה שנפרצה לגדולה דאימתי הגדולה אוסרת על הקטנה רק באופן זה כן הוא הדין בעניננו: ש"ע סָעִיף ג
כח (כח) נראה מבחוץ ושוה מבפנים - היינו דכשעומד בתוך הגדולה נראה שנשארו קצת כותל בסוף הקטנה ואף דכשעומד בתוך הקטנה אין הגיפופים נראים מ"מ הוי כאלו יש גיפופים גם להקטנה ואי אין בין כותלי הגדולה לבין כותלי הקטנה רק פחות מג"ט אז אמרינן לבוד והרי הוא כסתום עד קצה כותלי הקטנה וא"כ הרי גיפופים נראים מבחוץ ומהני אף לקטנה: ש"ע סָעִיף ג
כט (כט) ונידון משום לחי - לחי אין שייך לעניננו אלא דר"ל דכמו לענין לחי קיי"ל דאף דשוה מבפנים כיון שנראה מבחוץ נידון משום לחי כן לעניננו אף דהעומד בתוך הקטנה נראה כפרוץ במילואו מ"מ להעומד בתוך הגדולה נראה הגיפופין חשבינן אותם גם להקטנה: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א מחיצות גרועות. אבל מחיצות גמורות מותר אפי' יותר מסאתים דהוקפו לדירה שהרי הקיפום לדור בהם בשבת (רש"י): ש"ע סָעִיף א
ב שתי. כגון שנעץ קנים פחו' פחות מג' ערב כגון שהגיף ג' חבלי' פחות פחות מג' והחבלי' יותר על טפח ומ"ש הרי"ף והרא"ש דירה שתשמישה לאויר כיונו גם כן למחיצה כזו כדאיתא ברי"ף בהדיא וע' בהרר"י דלא כע"ש ודבריו אין להם ביאור: ש"ע סָעִיף א
ג אם הם שנים. אין נותנין לשניהם אלא סאתים (ב"ח ש"ג): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד גם האמצעי אסו'. אבל החיצון השני שרי: ש"ע סָעִיף ג
ה מגופף. כגון שהוא רחב מהחיצונים: ש"ע סָעִיף ג
ו נותנים לב' החיצונים. נ"ל דלדעה הראשונה דלעיל גם האמצעי מותר דנחשב כחצר לחיצונות וכ"מ במ"מ וב"ח: ש"ע סָעִיף ג
ז וגם המגופפים אסורים. פי' אם הקיף אחת יותר מסאתים ואפשר דלקולא נמי מהני פירצה יותר מי' דה"ל כאלו דרין כלן בקרפף אחת ונותנין כל צרכן עסי' שע"ב ס"ו: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א מחיצות עמ״א רש״י עירובין י״ו ב׳ יע״ש כל שהוקף לדור שם לילה ויום לשבת א׳ חשוב מוקף לדירה ומטלטלין כור או כוריים אפילו רק לשבת א׳ שרי לעולם לטלטל שם ועיין עולת שבת. וצ״ע אם הוקף בשדה זרועה אם מהני ליותר מב״ס עסי׳ שנ״ח ס״ט התם עשה מעשה אח״כ שזרע ומסתבר כל שיש בו זרעים לאו דירה מיקרי ואסור כ״א סאתיים: ש"ע סָעִיף א
ב שתי עמ״א פחות מג׳ כלבוד אף פרוץ מרובה על העומד ועסי׳ שס״ב במ״א אות י״ו ואי״ה שם יבואר. מ״ש על הע״ש דהקשה הר״ן בשם רב שמואל אמר חצר שתשמישה לאויר אין נותנין להם אלא ב״ס האי לאויר פירושו מחיצה שתי או ערב ולאו לשמור השדות יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ג אם עמ״א וכ״כ הט״ז דאף שנים אין נותנין להם אלא בית סאתים לשניהם יחד כל ששבתו במחיצה א׳ וכ״כ הלבוש יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד גם עמ״א דחיצון הב׳ אין פרוץ במלואה לאמצעי עתו״ש משמע כשנפרץ בשבת במילואו או יותר מעשר אסור עסי׳ שנ״ח במ״א י״ד וט״ז ו׳ דל״ד לכאן ואי״ה בשע״ד במ״א ד׳ יבואר בזה: ש"ע סָעִיף ג
ה מגופף עמ״א ע׳ הציור בב״ח ותו״ש. ועסי׳ שנ״ח סעיף י״ג: ש"ע סָעִיף ג
ו נותנים עמ״א דלדיעה א׳ בסמוך שחיצונים נעשים בחצר לאמצעי ה״ה בזה אמצעי נעשה כחצר לחיצונים ועב״ח וא״ר ה׳ דאין להקל נגד רש״י ה״ה כאן: ש"ע סָעִיף ג
ז וגם עמ״א פרצה יותר מעשר מבטל מחיצה אע״פ שאין פרוץ במילואו כל שיש עשר אמות וה״ה פרוץ במילואו אע״ג פחות מי׳ ואפשר אף לקולא ועסי׳ שע״ב במ״א אות י״ד מהו במילואו ב׳ משהוין או פס ד׳ ממקום א׳ ואי״ה שם יבואר. עסי׳ נ״ה סי״ו והפרישה מכאן לשם כי קשה קצת ע״ש: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) מחיצות כו' גמורות מותר כו' ר"ל אע"ג שלא הקיפה כ"א לצורך שבת זה לבד: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) שתי כו' דלא כע"ש ר"ל שהבין דירה שתשמישה לאויר ר"ל שלא נעשה כ"א לשמור האויר שחוץ להיקף דהיינו גנה או שדה שהוא חוץ להיקף ויראה משם לשמרו דכה"ג אפילו מח"ש ל"מ מוקף לדיר' כדלקמן ר"ס שס"ב ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) אם כו' א"צ לשניהם אלא סאתים דלא כרב"י שנסתפק בזה שמא נותנים לכ"א ב"ס דה"ל ד' סאין וע' בט"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד (ס"ק ז) וגם כו' ואפשר כו' מבואר בס' ת"ש דלפ"ז צ"ל מ"ש בש"ע וגם המגופפים אסורים לא קאי כ"א לדעת י"א אבל לדיע' קמייתא לא משכחת לה דהא לדידיה גם לכלם נותנים כל צרכם גם בהך גוונא דהאמצעי מגופף ואין בכל היקף כ"א איש א' דאין נותנים לכ"א כ"א ב"ס וא' מהחיצונים היקף יותר מב"ס דאותו חיצון אסור והאמצעי מותר כיון שמגופף ועז"א דאי נפרץ יותר מיו"ד גם האמצעי אסור ולפ"ד מ"א למה יאסרו אדרבא כיון דנפרץ יותר מיו"ד ה"ל כאלו החיצון דר גם הוא באמצע וכיון דפרוץ במילואו לחיצון השני אם כן ה"ה כאלו דרים בחיצון השני וה"ל שייר' ונותנים להם כל צרכם והאמצעי וחיצון שכנגדו ה"ל דין חצרות ושריין לדעה א' א"ו דאזיל לדעה שניה ובעל ת"ש חלק בזה על מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז Taz
סָעִיף א
א וכן הדין אם הם שנים. ב"י נסתפק אם ר"ל דלשני' נותנים נמי בית סאתים לשניהם ביחד כיון ששבתו ביחד או אם ר"ל דאין נותנים לכ"א מהם אלא ב"ס ובפ' כל גגות גבי ג' קרקיפות דף צ"ג משמע דלכ"א נותנין ב"ס דקא' אמצעי מגופף כו' אין נותנין להם אלא בית שש ושמא יש לחלק דשאני התם ששבתו כל א' בקרפף שלו אבל היכא ששבתו ב' בקרפף אחת אפשר שאין נותנים לשניהם אלא קרפף א' עכ"ל ולעד"נ מדאמרינן בפ"ק דרש ר"נ יחיד נותנים לו ב"ס ב' נותנין להם ב"ס ג' נעשו שיירא ונותנין להם שש ואי ס"ד דלב' נותנין להם ד' סאים מאי רבותא דג' דנותנים להם שש ולמה לנו מעלה דנעשים שיירא אם נותנין לפי ערך אלא ע"כ דעד ג' אין נותנין להם לפי ערך אלא בג' דוק' יש מעלה דהוי לפי ערך ולמסקנא כל צרכו וכ"מ ל' הרמב"ם והטור וכ"כ הר"ר יונתן בפי' ב' סאתים לג' יחידים: ש"ע סָעִיף א
ב אבל אם לא הקיפו יותר על שש כו'. כ"כ ב"י בשם המרדכי ותימא שהרי רש"י פי' בהדיא וז"ל ואע"ג דאינהו ג' אם א"צ אלא לסאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלו מחיצות ולא מצינו חולק על רש"י ולכל הפחות היה לו להביא דברי רש"י ולגלות שיש פלוגתא בזה ומ"ש ב"י ראייה מדאמר רב גידל לא הוצרכו אלא לה' והקיפו ז' אפי' בד' אסורין ולא אמר רבותא דאם לא הצריכו אלא לה' והקיפו ו' אפי' בד' אסורין אין זה ראייה דאם נימא דאין מעלה לשש מיתר על שש אין כאן רבותא כלל ובכל גווני אם יש יותר מבית סאתים אסורים גם הטור ושאר פוסקים לא חילקו בזה: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א וכן עט״ז בעירובין י״ו ב׳ יע״ש ומסתמא במסקנא לא הדר בזה ממאי דהוי ס״ל מעיקרא דלשנים אין נותנין להם רק ~בים~{ב״ס} אם שבתו בהיקף א׳ וי״ל דשלשה שיירא נ״מ הקיפו שם ב״ס פנוי שפיר דמי לשיטת המחבר וזה מעלת השיירא. ועב״ח וע׳ בירושלמי מזה והנה יחיד בבקעה ה״ה בביתו כבסי׳ שס״ב ס״ה וכחכמים עירובין י״ז א׳ ועתו״ש תמה על הע״ש בזה ובאמת צ״ע ולומר דיעבד דוקא מותר הא לכתחלה דוקא בבקעה הא ביישוב צריך לכתחלה לעשות מחיצה מעולה הא מנלן ועמ״א שצ״ח ד׳ הג״א יעשה שביל בקנים י״ל הואיל ויש בלא״ה מחיצות שם ומ״מ לדינא משמע דאף לכתחלה שרי בשתי או ערב ואפשר דאף ממנו לבית שרי כל שהוקף לדירה לשבת א׳ ואף שאח״כ אין דרין שם עסי׳ שע״ב וע׳ ע״ש כאן: ש"ע סָעִיף א
ב אבל עט״ז רש״י עירובין י״ז א׳ ד״ה לא פנוי מכלים ועב״ח ואפשר ד״ס וב״ס פנוי הוי מחיצה שא״צ אבל שש וב״ס פנוי דרוב צריכין להם שרי ומ״מ מנלן הא ועב״ח מ״ש הר״ב בהג״ה קטן י״א דאין מצטרף עד״מ יע״ש וקטן זה אי גדול בשנים ולא הביא ב׳ שערות יש לומר דמכ״מ לענין זה גדול הוא ומצטרף וצ״ע אשה י״ל מצטרפת ועיין אה״ע סי׳ כ״ב ס״ה בשדה אשה א׳ עם אנשים כו׳ א״כ י״ל הואיל ואסור לייחד עם עבדו אין מצטרפין וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א גרועות. אבל מחיצות גמורות מותר אפי' יותר מסאתים דהוקפו לדירה שהרי הקיפום לדור בהם בשבת. רש"י: ש"ע סָעִיף א
ב שתי. כגון שנטע קנים פחות פחות מג'. ערב כגון שהקיף ג' חבלים פחות פחות מג' והחבלים יותר על טפח: ש"ע סָעִיף א
ג שנים. ר"ל דאין נותנים לשניהם אלא סאתים ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ד סאין. והט"ז כתב דבכל גווני אם ישתייר בית סאתים אסורים ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה האמצעי. אבל החיצון השני שרי: ש"ע סָעִיף ג
ו החיצונים. נ"ל דלדעת הראשונים דלעיל גם האמצעי מותר דנחשב כחצר לחיצונה. ב"ח מ"א: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סא מחיצות גרועות כו'. רש"י וכן משמע בגמרא דק' וחכמים היינו ת"ק: וכן הדין. מדקאמר לכתחלה ג' נותנין להם בית שש ש"מ דבשנים אין נותנין ב"ס: אפי' הוא כו'. ירושלמי אפי' כור אפי' כוריים וכ"מ בגמרא: בד"א. מדאמר רב לא הוצרכו כו' ול"ק לא הוצרכו אלא לד' והקיפו ו' ועוד דחכמים להקל על ר"י בר' יהודה ור"י ב"י לא אמר ובלבד וכן משמע נותנין כו' ובלבד דמשמע דמה שהן באין להוסיף על ריב"י בלבד כו'. וערש"י ד"ה לא פנוי כו' דלא כתב כן וכן הריטב"א וכ' דסיפא ובלבד שלא יהיה פנוי קאי אף לר"י בר' יהודא ואסיפא כי ברישא א"א ע"ש שכ' כן בפשיטות עוג. ירושלמי סוף פ"א וז"ש הרמב"ם וש"ע לעיל ג' ישראלים: וי"א דה"ה. ירושל' קטן מהו שישלים לשיירה ופ' הרמב"ם לחומרא ותמה הב"י למה פסק לחומרא ולכן השמיט בש"ע וז"ש וי"א כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב היו. כרב הונא דתניא כוותיה שם ט' ב' ואביי ס"ל כוותיה שם צ"ג ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג ואף בחיצונים. כמ"ש נותנין להם מ' לכולן: וי"א. שמפ' להם שמותרין באמצעי: ואם א' כו'. הכל ממתני' שם חצר גדולה כו' ושם כ"ה ב': בד"א. שם ט' ב' קטנה כו': וכל זה כו'. כשכותלים כו'. שם: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)