א מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בּוֹ פִּרְצָה מִצִּדּוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, אִם נִשְׁאַר עוֹמֵד בְּרֹאשׁוֹ פַּס רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַפִּרְצָה יָתֵר עַל י'; וְאִם לֹא נִשְׁאַר פַּס ד', אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַפִּרְצָה פָּחוֹת מִג"ט.
ב נִפְרַץ מִצִּדּוֹ שֶׁלֹּא כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, שִׁעוּרוֹ בַּעֲשָׂרָה. אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִן הַכֹּתֶל בַּיְּסוֹד כְּלוּם; וְהוּא דְּלֹא בָּקְעֵי בָּהּ רַבִּים, אֲבָל אִי בָּקְעֵי בָּהּ רַבִּים, אֲפִלּוּ לֹא נִפְרַץ רַק ד"ט, צָרִיךְ לְתַקְּנוֹ שָׁם (הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ וְטוּר).
ג מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בְּמִלּוּאוֹ לֶחָצֵר, וְנִפְרַץ הֶחָצֵר מִצַּד הַשֵּׁנִי לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם לֹא עֵרְבוּ בְּנֵי חָצֵר עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי, חָצֵר מֻתָּר אֲפִלּוּ נִפְרַץ נֶגֶד פִּרְצַת הַמָּבוֹי וַאֲפִלּוּ בָּקְעֵי בָּהּ רַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר; וּמָבוֹי אָסוּר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ כְּנֶגֶד פִּרְצַת הֶחָצֵר, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא עֵרְבוֹ עִם הַמָּבוֹי אוֹסֶרֶת עָלָיו; וּכְגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ כְּתֵל הַמָּבוֹי בֶּחָצֵר, בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַגִּפּוּפִין שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בֶּחָצֵר נִרְאִין לְמִי שֶׁעוֹמֵד בַּמָּבוֹי, אֲבָל אִם נִרְאִים, עוֹלִים לוֹ מִשּׁוּם לֶחִי וּמֻתָּר. וְאִם עֵרְבוּ בְּנֵי הֶחָצֵר עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי, וְהַפִּרְצָה שֶׁבַּמָּבוֹי לֶחָצֵר אֵינָה מִצַּד הֶחָצֵר, וּפִרְצוֹת הֶחָצֵר מִצַּד הַשֵּׁנִי אֵינָן מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד פִּרְצַת הַמָּבוֹי, וְהֶחָצֵר שֶׁל רַבִּים, גַּם הַמָּבוֹי מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא עֵרְבוּ, אוֹ אֲפִלּוּ עֵרְבוּ וּפִרְצַת הֶחָצֵר לַמָּבוֹי מִצִּדּוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (הֶחָצֵר) וּפִרְצַת הֶחָצֵר מִצַּד הַשֵּׁנִי כְּנֶגְדָּהּ, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָהּ כְּנֶגְדָּהּ וְהֶחָצֵר הוּא שֶׁל יָחִיד, אָסוּר. וְאִם נִפְרַץ לִרְחָבָה פְּחוּתָהּ מִסְאָתַיִם, אוֹ יוֹתֵר עַל סְאָתַיִם וְהֻקַּף לַדִּירָה, דִּינוֹ כְּאִלּוּ נִפְרַץ לֶחָצֵר. אֲבָל אִם יְתֵרָה עַל סְאָתַיִם וְלֹא הֻקְּפָה לַדִּירָה, הָוֵי כְּאִלּוּ נִפְרַץ לְכַרְמְלִית וְצָרִיךְ תִּקּוּן.
ד מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה וּכְנֶגֶד הַלֶחִי, וְהָנֵי מִלֵּי בְּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל בְּפָתוּחַ לְכַרְמְלִית, אָסוּר בֵּין תַּחַת הַקּוֹרָה וּבֵין כְּנֶגֶד הַלֶחִי, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרֵף לַכַּרְמְלִית שֶׁאֶצְלוֹ, שֶׁמָּצָא מִין אֶת מִנּוּ וְנֵעוֹר.
ה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה, לֹא יֵשֵׁב אָדָם בְּרֹאשׁ הַמָּבוֹי וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יִתְגַּלְגֵּל הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וִיבִיאֶנּוּ אֵלָיו, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶכֵּר בֵּינוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים; אֲבָל עַל פֶּתַח הֶחָצֵר, מֻתָּר, בֵּין פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין פָּתוּחַ לְכַרְמְלִית, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֶכֵּרָא.
ו נָשִׁים הַיּוֹשְׁבוֹת עַל פֶּתַח הַמָּבוֹי וְכַדֵּיהֶן בְּיָדָן, אֵין מְמַחִין בְּיָדָן, דְּכֵיוָן דְּמִידֵי דְּרַבָּנָן הוּא מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגוֹת וְלֹא מְזִידוֹת.
ז מָבוֹי שֶׁנָּפְלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחַיָּיו בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהֻתַּר לְמִקְצַת שַׁבָּת אָסוּר מִשָּׁם וָאֵילָךְ, בֵּין פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין פָּתוּחַ לְכַרְמְלִית. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה, אֲבָל בְּעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהַתִּיר. וְכָל זֶה שֶׁהָיָה רָאוּי לַעֲמֹד כָּל הַשַּׁבָּת, אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד לִסְתֹּר מְעָרֵב שַׁבָּת, אָסוּר לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּר. וְאִם סָפֵק אִם נִסְתַּר מְעָרֵב שַׁבָּת אוֹ לֹא, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ע"ג).
ח מָבוֹי שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ וְנִשְׁבְּרָה הַקּוֹרָה, אוֹתוֹ חָצֵר שֶׁהָעֵרוּב מוּנָח בּוֹ וַחֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לוֹ, מֻתָּרוֹת; אֲבָל חֲצֵרוֹת שֶׁאֵין פְּתוּחוֹת לְאוֹתוֹ חָצֵר, אֲסוּרוֹת.
א סָעִיף א (א) מצדו כלפי ראשו - פי' המבוי היה מתוקן בלחי או בקורה ונפרץ אחד מהכתלים שבצד ארכו כלפי ראשו סמוך ללחי או לקורה:
ב סָעִיף א (ב) אם נשאר וכו' ארבעה טפחים - שעדיין נשאר שיעור חשוב במבוי לכן לא בטיל הפתח הגדול ואע"ג דבעלמא שיעור אורך מבוי לא פחות מד"א וכנ"ל בסימן שס"ג סכ"ו היינו אם נעשה מבוי בתחלה אבל כאן שכבר היה מבוי אלא שנסתר די בארבעה טפחים שנשאר ממנו:
ג סָעִיף א (ג) והוא וכו' עשר - אמות דעד שיעור זה הוא בכלל פתח יתר מכאן חשוב פרצה וצריך לסתום או לעשות צוה"פ במקום הזה [ריטב"א]:
ד סָעִיף א (ד) אסור אלא אם כן וכו' - דאע"ג דבפחות מיו"ד אמות מקרי פתח הכא חיישינן דלמא שבקי בני המבוי פתח המבוי וילכו בפתח זו לקצר דרכם ובטל ליה תיקון דלחי או קורה שהם צריכין להיות בפתח המבוי והוא אין שם פתח מבוי עליו:
ה סָעִיף א (ה) פחות מג"ט - דחשוב כסתום:
ו סָעִיף ב (ו) נפרץ מצדו - היינו דלא נפרץ סמוך לראשו אלא בפנים ממנו וא"כ קשה דהיינו דינא דס"א דנשתייר פס ד' טפחים ולמה להמחבר למיהדר ולמיתני ותירצו האחרונים דסעיף זה אינו אלא פרטו ופירושו של הדין הראשון דכל שנשאר פס ד' בראשו הוי נפרץ שלא כלפי ראשו ומשום סיפא נקטיה והוי כאלו אמר בס"ב דהא דאמרינן בס"א דאם נשאר פס ד' מותר עד יו"ד אמות היינו אפילו לא נשאר מן הכותל ביסוד כלום ומיהו לא שרי אלא היכי דלא בקעי בה רבים:
ז סָעִיף ב (ז) שלא כלפי ראשו - וה"ה כשנפרץ בראשו ממש כגון שהמבוי סתום משלשה רוחות וקצת מרוח רביעית ותיקון המבוי היה ע"י לחי או קורה [שהיה מונח ממקום הסתימה עד הכותל שכנגדו] ונעשה פרצה במקום הסתימה שרי עד עשר אמות כל שעומד הנשאר מרובה על הפרוץ וי"א דהכא שיש פרצה ברוח רביעית בעינן שיהיה מונח הקורה דוקא על כותלי המבוי מקצה אל הקצה אבל רוב האחרונים הסכימו דמה שמונח על מקום העומד הנשאר כאלו היה מונח על כותל המבוי דגם זה שייך להמבוי ומה שיש פרצה בינתיים נתבטל לגבי העומד וה"ה אם עושה שם לחי די וא"צ לחי סמוך לבית:
ח סָעִיף ב (ח) אפילו לא נשתייר וכו' - ר"ל ואין עיכוב לעבור דרך אותו מקום אפ"ה לא גזרינן משום דלמא שבקי פתחא רבא ועיילי דרך אותו מקום ובטל פתח הגדול:
ט סָעִיף ב (ט) דלא בקעי בה רבים - פי' שהיה מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה וכ"ש אם נשתיירו מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה ע"פ כל הפרצה דזה בודאי מעכב הילוך בני אדם:
י סָעִיף ב (י) אבל אי בקעי וכו' - דשוב אינו נקרא פתח רק דרך הרבים [לבוש] והנה בס"ג מבואר דלענין חצר תמיד שיעור פרצתו בעשרה אפילו בקעי בה רבים ומסתפק המ"א דלפי מה דמבואר בסימן שס"ג סכ"ו בהג"ה דמבואות שלנו דין חצרות יש להם אפשר דגם לענין זה דין חצרות יש להם וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בחומתה פרצה בד' טפחים ובקעי בה רבים אם גם לענין זה יש לה דין חצר וסיים דיש להחמיר ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה וסיים דמדינא נוהג כל אלו הדינים במבואות שלנו:
יא סָעִיף ב (יא) צריך לתקנו שם - היינו שימעטנו מד' טפחים או שיעשה שם צוה"פ:
יב סָעִיף ג (יב) מבוי וכו' - מפני שסעיף זה יש בו הרבה פרטים לכן אקדים הקדמה קצרה והוא. ידוע מסימן שס"ד דמבוי המפולש לר"ה חמור משאינו מפולש דצריך בו צורת הפתח מצד אחד. ויבואר בסעיף זה אם מפסיק חצר בין קצה המבוי לר"ה ונפרץ החצר משני צדדיו כעשר אמות [ונשארו גיפופין מכאן ומכאן] דנמצא העומד במבוי רואה ר"ה כנגדו דלא היה לחצר דופן אחר כ"א דופן המבוי הנכנס בתוכו מהו דינו של המבוי וחצר אם מותר לטלטל בם אולי נידון המבוי מחמת זה כמפולש לר"ה [ויבואר בו שיש חילוק אם פרצת החצר שלצד ר"ה מכוון כנגד פרצת החצר שלצד המבוי אז נידון כמפולש ואי לא לא] וגם הלא אנשי החצר יכולין לאסור עליו אם לא ערבו יחד ואיך הדין לענין חצר הלא פרוץ לר"ה:
יג סָעִיף ג (יג) שנפרץ במילואו - לאפוקי כשנשארו בו גיפופין נידון כלחי ואין יכול החצר לאסור עליו אף כשלא ערבו יחד:
יד סָעִיף ג (יד) אם לא ערבו וכו' - נקט לא ערבו לרבותא דאפילו בזה דבמבוי אסור לטלטל וכדלקמיה אפי' הכי בחצר מותר ואין המבוי יכול לאסור עליו:
טו סָעִיף ג (טו) חצר מותר - דהפרצות שיש בכתליו לצד המבוי ולצד ר"ה כיון שאין בהם יותר מעשר אמות הוו כפתחים ובני המבוי ג"כ אין יכולים לאסור עליו כיון שאין להמבוי דריסת הרגל על החצר:
טז סָעִיף ג (טז) אפילו נפרץ נגד וכו' - ור"ל אף דלגבי מבוי איתא לקמיה דאם היה פרצתה מכוונת נגד פרצת החצר חשבינן ליה כמפולש לר"ה ואסור בכל גווני מ"מ לענין חצר לא מחמרינן בזה:
יז סָעִיף ג (יז) ואפילו בקעי בה רבים - אע"ג דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים כאן לענין חצר לא משגחינן בבקעי רבים:
יח סָעִיף ג (יח) ובלבד וכו' - ר"ל בין הפרצה שלצד ר"ה ובין הפרצה שלצד המבוי דאז חשיבי כפתחים אבל אם היה הפרצה יותר מעשר אמות חשוב פרצה גמורה והרי נפרץ למקום האסור לה ואינו ניתר אלא בצורת הפתח וכדלעיל בסימן שס"ג ס"ב:
יט סָעִיף ג (יט) אפילו אינו כנגד - ר"ל אפילו אם הפרצה שלצד ר"ה לא היה מכוון נגד פרצת החצר שכנגדו וא"כ אין אנו יכולים לאסור לטלטל במבוי משום מפולש לר"ה אפילו הכי אסור מטעם חסרון העירוב וכמו שמפרש והולך ואסור אפילו לא בקעי רבים מר"ה למבוי דרך החצר:
כ סָעִיף ג (כ) שנכנסו כתלי המבוי בחצר - היינו שקצה כותלי אורך המבוי נכנסין להלן בתוך החצר ועי"ז נראו גיפופי החצר מכאן ומכאן שהם רק כותלי החצר משו"ה לא נוכל לצרף הגיפופין להמבוי אבל אם לא נכנסו לפנים חשבינן הגיפופים גם להמבוי ונחשבין כלחיים מכאן ומכאן ושוב אין החצר יכול לאסור עליו:
כא סָעִיף ג (כא) אינו מצד החצר - אלא באמצע החצר דאלו היה כן שכותל המבוי שוה באורך כותל החצר אפילו מצד אחד נראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו ומפולש ואסור:
כב סָעִיף ג (כב) מצד השני כנגדה - דעי"ז נידון המבוי כמפולש ונמשך עד ר"ה שכנגדו:
כג סָעִיף ג (כג) של יחיד אסור - דשמא ימלך ויבנה בתים ברוחב החצר העודף על המבוי והו"ל מבוי נפרץ מצדו של חצר ואסור וכנ"ל:
כד סָעִיף ג (כד) כאלו נפרץ לכרמלית - וע"כ אפילו אם אין נכנסין כותלי המבוי בפנים בתוך הרחבה והגיפופין נראין מבחוץ אפ"ה אסור לטלטל בתוך המבוי דהשתא לרחבה גופא לא מהני הגיפופין להיות מותר לטלטל בה דהא כרמלית היא איך יועיל זה להמבוי. מבוי שפתוח רוח רביעית שלו לצד הנהר אם שפת הנהר שאצל הבתים הוא עמוק יו"ד טפחים או עכ"פ הוא משופע כ"כ שבתוך שיפוע ד"א עולה לשיעור יו"ד טפחים א"כ נחשב המדרון הזה למחיצה וא"צ שום תיקון דמיא לא מבטלי מחיצתא אבל אם מצד העיר אין משופע כ"כ אע"פ שמצד השני של הנהר הוא עמוק עשרה אם הוא רחב יותר מעשר אמות בין הבתים למקום הזה פשיטא דאסור שהרי יש פרצה המפסקת בין המחיצה להבתים ואפילו בפחות משיעור זה אפשר ג"כ שיש לאסור שלא יעלה על דעתם שההיתר הוא מפני השפה שמעבר הנהר שמתלקט יו"ד טפחים מתוך ד"א ויבואו להתיר אף במפולש לגמרי בלי שום תיקון ועיין בבה"ל שביארנו שבמקום הצורך יש להקל בזה:
כה סָעִיף ד (כה) וכנגד הלחי - ר"ל בין שתיקון המבוי בקורה או בלחי מותר להשתמש כנגדם מיהו יש פוסקים דסוברים דוקא כשזה המקום שכנגד הלחי לא היה בו כשיעור ד' טפחים על ד' טפחים דאז בטל לגבי פנים ומותר להשתמש תחתיו וכן להכניס משם לפנים אבל כשיש בזה השטח דע"ד וכש"כ יותר נחשב זה המקום ככרמלית לענין שאסור לטלטל בו רק תוך ד' אמות וכן להוציא ממנו לר"ה או להכניס לרה"י אסור ויש פוסקים שאין מחלקים בזה וסוברים דאפילו יש בו דע"ד ג"כ בטל לגבי פנים:
כו סָעִיף ד (כו) אבל בפתוח לכרמלית וכו' - אע"ג דבעלמא כרמלית קיל מרה"ר מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פי' דכרמלית שבין לחיים אף אם לא היה בו שיעור כרמלית מתחלה שלא היה דע"ד טפחים מצא מין את מינו שחוצה לו וניעור משנתו ונתחזק להצטרף לכרמלית שבצדו ושם כרמלית עליו ואסור להשתמש תחתיו וגם להכניסו לפנים משא"כ בפתוח לר"ה שהוא אין מינו כלל אין מצטרף עמו ובטל לגבי פנים:
כז סָעִיף ד (כז) בין תחת הקורה - ובספר א"ר מצדד להקל להשתמש תחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית וכן פסק בספר אבן העוזר ובפרט אם הקורה רחבה ד' טפחים ובריאה לקבל מעזיבה בודאי מותר אפילו פתוח לכרמלית דפי תקרה יורד וסותם וחשיבא מחיצה:
כח סָעִיף ה (כח) אע"פ שמותר להשתמש וכו' - ר"ל דדוקא על צד המקרה וההזדמן מותר לטלטל שם חפציו לעת הצורך אבל לא ישב שם בקביעות וחפץ בידו וכו' [מאמר מרדכי]:
כט סָעִיף ה (כט) תחת הקורה - וה"ה שלא ישב אצל הלחי [גמרא] ואפשר דכשיש בו צורת הפתח שרי דמקרי הכירא ומיהו בצוה"פ שלנו שגבוה מאוד בודאי אסור דלית הכירא ואפילו אם המבוי פתוח לכרמלית דהוא רק חששא במלתא דרבנן ג"כ אסור דשכיחא לאיתשולי [מ"א ומא"מ]:
ל סָעִיף ו (ל) דמידי דרבנן הוא - ואפילו במידי דאורייתא אי ידעינן שלא ישמעו לנו אין לומר להם אם לא דבר שמפורש בקרא בהדיא כדלקמן בסימן תר"ח ס"ב ע"ש:
לא סָעִיף ז (לא) שנטלו קורותיו או לחייו - ר"ל לחי או קורה שלו דאין במבוי אלא קורה אחד ולחי אחד וה"ה כשניטל צוה"פ לפי מנהגנו שאנו עושין צוה"פ:
לב סָעִיף ז (לב) אסור משם ואילך - לטלטל אלא בתוך ד"א וכן אסור להוציא מבית לשם ולא אמרינן כאן שבת הואיל והותרה הותרה כמו בסימן ש"ס ס"ב הואיל וליתנהו למחיצות:
לג סָעִיף ז (לג) מוקפת חומה מותר - דהרי ע"י החומה הויא כל העיר רה"י גמור ותיקון המבוי לא היה אלא כדי לסלק דיורי הנכרים מעליהן ולכן אף שנסתר תיקון המבוי בשבת מותר דהוי כשתי חצירות שלא עירבו יחד ונפל כותל המפסיק ביניהן דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה משום דמחיצות החיצונות קיימות וה"נ בכהאי גוונא. וכתב הט"ז דוקא ישבה ולבסוף הוקפה בסתם עיירות שלנו דאז הוי רה"י אבל אם הוקפה ולבסוף ישבה דיש עליה דין כרמלית מדרבנן ועשו תיקון במבוי להתיר הטלטול ונפל התיקון אסור דהרי מיחסרא מחיצתא ופתוח לכרמלית:
לד סָעִיף ז (לד) עומד ליסתר - כגון במקומות שמצויים נכרים שמקלקלים אותם בליל שבת וקרוב לודאי הוא שיקלקלוהו:
לה סָעִיף ז (לה) ואם ספק וכו' - אאין עומד לסתור קאי:
לו סָעִיף ז (לו) אזלינן לקולא - דמוקמינן ליה אחזקתיה והשתא הוא דנשבר [ב"י]:
לז סָעִיף ח (לז) שנשתתפו בו - ר"ל שעשו רק שיתופי מבואות ולא עשו עירובי חצרות כל אחד בפני עצמו בחצרו ואעפ"כ מהני כדקי"ל לקמן בסימן שפ"ז דסומכין על שיתוף במקום עירוב:
לח סָעִיף ח (לח) הפתוחות לו - ר"ל שיש פתח או חלון שיכולין לטלטל ולהביא מזו לזו שלא דרך המבוי:
לט סָעִיף ח (לט) שאין פתוחות וכו' - ר"ל אפילו העומדות בצד חצר זו כיון שאין להם פתח או חלון לאותו חצר אסורות דליתא לעירוב גבייהו ולא מצי לאתויי להעירוב דרך המבוי כיון שנשברה הקורה. ודוקא כשנשבר תיקון המבוי בחול אבל נשבר בשבת שרי לטלטל בכל החצרות כיון שהעירוב היה קיים בין השמשות ואפילו מחצר לחצר שרי בין דרך פתחים שביניהם בין דרך חורין דכיון שהותר במקצת שבת הותר לכל השבת וכדלקמן בריש סימן שע"ד ורק דרך המבוי אסור לטלטל:
מ סָעִיף ח (מ) אסורות - דע דאותן חצרות האסורות לטלטל אפילו בבית אחד אסור מחדר לחדר אם בכל חדר דר אדם אחד בפ"ע ואין לחבירו תפיסת יד בהן כמו שמוכח סי' ש"ע ס' ב' וג'. וצריך להזהיר ע"ז במקומות שאין להם תיקון מבואות בעיר דאף בבית אחד לא יטלטלו שני שכנים הדרים בשני חדרים אם לא שעשו עירובי חצרות ביניהם וכן צריך להזהיר במקומות שיש שם לחי או קורה או צוה"פ ונשבר התיקון באותו מבוי של ביהכ"נ [שמונח שם העירוב וכה"ג] אם נשבר בחול שלא יטלטלו שוב בכל המבואות אפילו יש להם תיקון בפ"ע אא"כ הוא בענין שיכולין להביא העירוב אצלן מביהכ"נ. ודע עוד דבמקום שאין עושין תיקון מבואות בעיר צריך ליזהר שלא יעשו עירובי חצרות אא"כ יש עכ"פ באותו חצר שני בתים [וכן ה"ה שני בתים זה נגד זה ופירהויז ביניהם או שני חדרים הפתוחים לבית אחד] או בחצר הסמוכה להם בענין שיכולין להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת וכתבו האחרונים דבאופן זה שלא עשו תיקון למבואות לא יניחו העירוב בביהכ"נ כנהוג רק באחד הבתים ואם לא עשו כן אסור לטלטל אפילו בחצר בהכ"נ על סמך העירוב שמונח בבית הכנסת:
א סָעִיף א אם נשאר עומד. אבל אם לא נשאר עומד צריך שיעמוד פס ד"א דתחלת מבוי ד"א כמ"ש סי' שס"ג סי"ג (תו'):
ב סָעִיף א אסור אא"כ כו'. דאע"ג דבפחות מי' אמות מקרי פתח הכא חיישי' דלמא שבק' בני מבוי פתח המבוי וילכו בפתח זו לקצר דרכם ובטל לי' תיקון דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכא אבל כשנשא' פס ד"ט מקרי קורה ע"ג מבוי ועמ"ש סי' שס"ג סל"ד:
ג סָעִיף ב נפרץ מצדו. וה"ה כשנפרץ בראשו ממש כגון שהמבוי סתום מג' רוחות וקצת מרוח רביעית והקורה מונחת מקצה לקצה ונפרץ ברוח רביעית שרי אבל כשהקורה מונחת על הפס אז אם יש ד"ט בין הפס וכותל אסור דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכא וכמ"ש סי' שס"ג סי"ד וסכ"ה וסל"ג ולזה כוון הטור ורי"ו והא דקאמר בגמ' דמותר וכמ"ש סי' שס"ג סל"ד מיירי שמתוקן בלחי בצד הבתים כנ"ל ליישב דעת הטור ורי"ו וא"ת ליהוי מראשו פרצתו בג' כמו בצדו יש לומ' דשאני ראשו כיון דמבוי שאין פתוח בראשו ד"ט א"צ תיקון כלל כמ"ש סי' שס"ג סכ"ח:
ד סָעִיף ב דלא בקעי בה רבים. פי' מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה (רש"י הג"א) וכ"ש אם נשתיירו גדודים המעכבים ההילוך ואמרינן בגמרא דף ה' דחצר פרצתו בי' אמות וכמ"ש ס"ג וצ"ע במבואות שלנו אם יש להם דין חצר לענין זה וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פרצ' בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דקי"ל דיש לה דין חצר צ"ע אם יהא מותר ויש להחמיר עמ"ש סי' שס"ג סכ"ו:
ה סָעִיף ג חצר מותר. דפירצה י' אין אוסרת בחצר ומבוי לא אסר' עליו שהוא רחב מהמבוי ונשארו גיפופין מכאן ומכאן:
ו סָעִיף ג למי שעומד במבוי. לשון זה צ"ע דהעומד במבוי אפי' לא נכנסו כותלי מבוי לחצר אינו רואה הגיפופים אלא העומד בחצר רואה אותם והוי נרא' מבחוץ ושוה מבפנים וכמ"ש סי' ע"ד ס"ג:
ז סָעִיף ג ומותר. ואף על גב דרגילים בני החצר לעבור דרך שם כיון דיש להם לבני החצר דרך אחר לר"ה כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי (תוס') ועמ"ש סי' שס"ד ס"ג:
ח סָעִיף ג מצדו. דמיחזי כמבוי מפולש:
ט סָעִיף ג של יחיד אסור. דשמא ימלך ויבנה בתים ברוחב העודף על המבוי וה"ל מבוי נפרץ מצדו של חצר ואסור: ואי חד גיסא דרחבה פתוח לשביל דסליק לגודא דנהר' ושפת הגוד' גבוה י' דהוי מחיצה ליעבד לחי אפומא דרחבה בסוף המבוי ויטלטל ממת' לרחב' ושביל גופיה אסור ואפומיה דשביל לא עבדינן לחי שלא יאמרו לחי מועיל לשביל מפולש דליכא גידודין (מא"ז הג"א ב"י ססי' שס"ד) ולחי זו מהני לרחב' שתהא מוקפת לדירה אף על גב דבעי מחיצה י' כמ"ש סי' שנ"ח הכא מגו דמהני הלחי למבוי מהני נמי לרחבה והתוס' כתבו דאם הנהר עמוק י' מצד השביל שרי השביל בלחי אלא מיירי כשהגדודין מעבר הנהר והנהר אינו רוחב יותר מי' אמות ומ"ה אסו' לתקן השביל שלא יסיקו אדעתן דגידודין שמעבר הנהר מהני א"נ מיירי שאין בשביל דיורין אלא שבני מבוי משתמשין שם וא"כ חיישי' שיאמרו לחי מהני בשביל שאין משתמשין שם ע"ש וא"כ בנהר המקיף העיר אם מצד העיר אינו עמוק י' בשפתו אף על פי שמצד השני הוא עמוק י' אם הוא רחב י' אמות פשיטא דאסור ואם אינו רחב י' אמות יש לאסור משום שלא יטעו כמ"ש התו' ואפשר לא גזרו אלא בשביל דלא שכיחי ביה אינשי:
י סָעִיף ד מותר להשתמש. כ' המ"מ פי"ז בשם רשב"א שאם הקור' רחב' ד' ובריא' לקבל מעזיבה אפי' פתוח לכרמלי' מותר להשתמש תחתי' דאמרי' פי תקרה יורד וסותם עכ"ל, ול"נ שגם הסמ"ק והסמ"ע מיירי בכרמלית עב"י ועססי' שס"א:
יא סָעִיף ה לא ישב בראש המבוי. וה"ה שלא ישב אצל הלחי (גמ') ואפשר דכשיש בו צ"ה שרי דמקרי הכירא ומיהו בצ"ה שלנו שהוא גבוה מאוד אסור דל"ל הכירא ואף על פי שאין לנו ר"ה מ"מ אסור כ"מ ברא"ש גבי חצר:
יב סָעִיף ו דכיון דמידי דרבנן. צ"ע דהא אפי' במידי דאורייתא לא מחינן כמ"ש סי' תר"ח וכ"ה בגמ':
יג סָעִיף ז מוקפת חומה מותר. דהוי כחצר א' וכשנפל התיקון אין הפסק בינם לעכו"ם והוי כחצר שלא עירבו דאמרי' שבת הואיל והותר' הותרה דהרי מחיצות החיצונות קיימות כמ"ש סי' שע"ד ס"ב (שם) ועסי' שס"ג סכ"ו וב"י כ' בשם מרדכי ישן דאם נפרץ מחיצ' בין מבוי לחצר בשבת אסור כיון שאין תשמישן שוה ע"ש ועס"ג:
יד סָעִיף ז עומד לסתור. פי' שקרוב לודאי שהעכו"ם ישברוהו:
טו סָעִיף ח אסורות. אפי' עומדות בצדה רק שאין להם פתח או חלון לאותו שהעירוב מונח בו אסור' דליתא עירוב גבייהו ולא מצי לאתויי העירוב דרך המבוי כיון שנשבר' הקורה (שם במרדכי ובתשובת מהר"מ סי' תכ"ב) ודוקא כשנשבר בחול אבל נשבר בשבת שרי כמ"ש רסי' שע"ד דשרי לטלטל מחצר לחצר הסמוך לו דרך גובה הכותל ובחצרותיהם פשיטא דשרי לטלטל כיון שהעירוב היה קיים בין השמשו' עסי' שצ"ד וא"ת כיון שעשו עירוב א' ונאסרו מקצת החצירות נאסרו כולם דגדולה מזו אמרו דף מ"ח שלא אמרו דיורין להחמיר ערסי' שע"ח וע"ש ס"ג דלא אמרי' עירוב מרגילה, ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל אפי' בבית א' אסור מחדר לחדר כמ"ש סי' ש"ע ס"ג ע"ש וצריך להזהיר על זה במקומות שאין להם לחי או קורה ולדידן שאנו מניחין העירוב בב"הכ אם נשבר התיקון באותו מבוי כל המבואות אסורות אפי' יש להם תיקון בפ"ע אא"כ יכולין להביא העירוב אצלן ולכן במקום שאין לחי או קורה שאסורים לטלטל במבוי ואין בעיר שני בתי החורף בבית אחד לא יעשו עירובי חצירות בפסח דהוי ברכה לבטלה:
א סָעִיף א מצדו כלפי ראשו. פירוש אחד מהכתלים שבצד ארכו כלפי ראשו סמוך ללחי או לקורה ולפני' אם נשאר עומד בראשו ד"ט שהוא שיעור אורך הכשר מבוי לא בטיל הפתח הגדול ואף על גב דשיעור אורך המבוי הוא ד"א היינו אם תחלה נעשה מבוי אבל כאן כבר היה מבוי אלא שנסתר די בד' טפחים במה שנשאר ממנו וסעיף זה הוא לשון הרמב"ם אבל הטור הולך בשיטת הרא"ש ומחלק בין בקעו ביה רבים או לא וכמ"ש בס"ב. והב"י הקשה למה כתב הטור במראשו בד' טפחים ולא חילק בין קרן זויות או לא ועוד הקשה דהא הוכיחו התו' דבקרן זוית דוקא אמרי' כן דאל"כ הא אמרי' לעיל סי' שס"ד אם ירצה ירחיק ב"א מן הכותל ויעשה פס ג' חמות ומחצה הרי הפירצה ב"א בראש המבוי ואפ"ה מותר כיון שאינו בקרן זוית ונ"ל לתרץ כיון דמסקינן דבבקעי בה רבים תליא מילתא א"כ בראשו אסור אפי' שלא בקרן זוית דהא בקעו בה רבים היינו שהוא במקום נקי ושלא במקום נקי אלא מקום מטונף אז מקרי לא בקעי רבים וזה פשוט דבראשו שהוא סמוך לפתח אין שם מקום מטונף דודאי אין אדם עושה פתח במקום שאין נקי ע"כ הוה כמצידו דבקעי רבים ואסור ומה שהוכיח התוס' מההיא דסי' שס"ד לענין שמרחיק ב' אמות תמהתי שאין זה הוכחה דכאן אנו באים לפסול הפירצ' מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחלה באותו צד כיון שעכשיו נעש' פירצה במקום שהיה סתום מה שא"כ לעיל שעש' מתחלה בהיתר הרחקה ב' אמות ואין שייך שם ביטול פתח כי כן הוה מתחלה ובלי ספק שכך היתה כונת הטור בזה לפע"ד:
ב סָעִיף ב דלא בקעי בה רבים. לענין חצר אין איסור מחמת בקעי רבים כמ"ש אח"ז:
ג סָעִיף ג ואפי' בקעי בה רבים. אע"ג דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים כאן לענין החצר לא משגחינן בבקעי רבים וכ"ה לשון רמב"ם שהחצר שרבים בוקעים בו נכנסין בזו ויוצאין בזו הרי הוא רה"י גמור עכ"ל ומשמע דבמבוי הרמב"ם מודה. וצ"ע למה לא הזכיר חילוק זה גבי מבוי כמ"ש הטור והך חצר היינו מרובע דאלו ארכו יותר על רחבו הוי כמבוי כמ"ש סי' שס"ג:
ד סָעִיף ג מצד החצר. כזה דאלו היה כן שכותל המבוי שוה לאורך כותל החצר נראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו ומפול' ואסו' ע"כ צריך שיהי' המבוי ואמצע כותל החצ' כזה:
ה סָעִיף ג והחצר של יחיד אסור. דזמנין דמימלך היחיד ובנה בתי' ברוחב העודף על המבוי ומשוה כותלי אורכה לכותל אורך המבוי ממילא הוה גם בצד החצר כדלעיל:
ו סָעִיף ד אבל בפתו' לכרמלי' כו'. אע"ג דכרמלית קיל מר"ה מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פירוש דכרמלית שבין לחיי' שלא היה בו שיעור כרמלית מצא את מינו שחוצה לו שהיה בתחלה בטל אצל שאין מינו אבל פתוח לרשות הרבים שלא זה מינו ולא זה מינו לכאן ולכאן בטל עמ"ש מכח זה בסימן שמ"ו לענין פי"ר לי"בן שאצל הבתים שפשיטא שאסור לטלטל שם וכאן הביא ב"י דברי המ"מ בשם הרשב"א שאם היתה הקורה ארבע ובריאה לקבל מעזיבה אפילו פתוח לכרמלית ירא' לו שמותר להשתמש תחתי' לפי שחוד' החיצון יורד וסותם עכ"ל ואין זה סותר מ"ש בענין פי"ר ליב"ן דלא אמרינן חודה יורד וסותם דהתם אין מחיצה סביב התקר' כמ"ש רמ"א ססי' שמ"ו משא"כ כאן בקורה המונחת על המבוי שיש ג' מחיצות ואמרינן דהתקרה יורד וסותם צד הרביעי כל שיש בו ד"ט כנ"ל פשוט: שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סי' קט"ו בבליטה שלפני הבית אם יש לה ג' מחיצות וברביעית פי תקרה שרחבה ד' ומסיק דטוב להחמיר אפילו בזה וצ"ה לא מהני בפי"ר ליב"ן דלא מהני אא"כ עומד מרובה על הפרוץ כמבואר סי' שס"ב ס"י:
ז סָעִיף ז אסור משם ואילך. ולא אמרי' כאן שבת הואיל והותר' הותר' כיון דליתנהו למחיצות משא"כ בסי' ש"ס ס"ב דאמרי' הואיל והותר' כו':
ח סָעִיף ז אבל בעיר מוקפת חומה כו'. דהוה רה"י מכח החומה והיינו ישבה ולבסו' הוקפ' כסתם עיירות כן הוא בת"ה שם:
ט סָעִיף ז אבל אם היה עומד לסתור. פי' כגון במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלים העירוב באותו לילה (כ"ה שם):
י סָעִיף ח הפתוחות לו מותרות. דקי"ל סומכין על שיתוף במקום עירוב אבל חצירות שאין פתוחות לאותה חצר ליתי' לעירוב גבייהו ולא אתו לאתוי אותו דרך המבוי כיון שנשברה הקורה:
א סָעִיף א עומד. אבל אם לא נשאר עומד צריך שיעמיד פס ד"א דתחלת מבוי ד"א כמ"ש סי' שס"ג:
ב סָעִיף ב בקעי. פי' מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה רש"י וכ"ש אם נשתיירו גדודים המעכבים ההילוך אמרינן בגמ' בדף ה' דחצר פרצתו ביו"ד אמות וכמ"ש ס"ג וצ"ע במבואות שלנו אם יש להם דין חצר לענין זה וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פרצה בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דקי"ל דיש לה דין חצר צ"ע אם יהא מותר ויש להחמיר. מ"א ועיין עוד במ"א בסי' שס"ג סכ"ו מש"ש:
ג סָעִיף ז מוקפת. דהוי כחצר א' וכשנפל התיקון אין הפסק בינם לעכו"ם והוי כחצר שלא עירבו דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה דהרי מחיצות החיצונות קיימות כמ"ש סי' שע"ד ס"ב ועיין בסי' שס"ג סכ"ו ועיין מ"א:
ד סָעִיף ז עומד. פי' כגון במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלין העירוב באותו לילה:
ה סָעִיף ח אסורות. עיין מ"א ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל אפי' בבית א' אסור מחדר לחדר כמ"ש סי' ש"ע ס"ג ע"ש. וצריך להזהיר על זה במקומות שאין להם לחי או קורה. ולדידן שאנו מניחים העירוב בבה"כ אם נשבר התיקון באותו מבוי כל המבואות אסורות אפילו יש להם תיקון בפ"ע אלא א"כ יכולין להביא העירוב אצלו ולכן במקום שאין לחי או קורה שאסורים לטלטל במבוי ואין בעיר שני בתי החורף בבית א' לא יעשו עירובי חצירות בפסח דהוי ברכה לבטלה. מ"א ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) אם כו' דתחלת מבוי כו' ר"ל דהא מבואר בס"ק ב' דה"ט דבעינן שישאר פס ד' דלמא שבקו כו' אבל כשנשאר פס ד' מיקרי קורה ע"ג מבוי: דאותו פס ד"ט יש לו לבד דין מבוי דשיעור המשך מבוי הוא ד' טפחים. ואם כן יש על הפרצה שם פתח דאפילו שבקו פתח המבוי כו' מ"מ נשאר על אותן ד"ט שם מבוי כיון דיש בו שיעור המשך מבוי ופריך הש"ס הא קי"ל שיעור המשך הוא ד' אמות כדאיתא סי' שס"ג סעיף ל"ג שצריך להעמיד פס ד' אמות ומשני התם תחלת מבוי לעשותו עתה מבוי בעינן ד"א אבל הכא סוף מבוי ר"ל דכבר עליו שם מבוי אלא שנפרץ אם כן סגי כשנשאר רק ד"ט אכתי נשאר עליו שם מבוי. ואם כן אי לא נשאר כלום אלא שהוא מעמיד עתה שם פס הוי ג"כ תחלת מבוי ובעי' ד"א:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) נפרץ (ודע דאין חילוק לדינא בין נפרץ מצדו כלפי ראשו או לא כלפי ראשו) כו' מקצה לקצה ר"ל לא על סוף מחיצה רביעית כ"א על כל רוחב המבוי: ולזה כוון הטור ורי"ו. דאיתא בדף וי"ו אמר ר' חנן בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ מצדו בעשר. מראשו בד'. ופריך מ"ש מצדו בעשר דאמרי' פתחא הוא מראשו נמי כו' א"ר הונא בריה דר"י כגון שנפרץ בקרן זויות דפתח בקרן זויות לא עבדי. והטור כתב ואם נפרץ מראש פרצתו בד' וכ"כ רי"ו והקשה הרב"י דה"ל לכתוב דוקא שנפרץ בקרן זויות. עוד הקשה דהא הטור פסק בסי' שס"ג להא דאר"י מבוי שרחב ט"ו אמה מרחיק שתי אמות ומעמיד פס בת ג' אמות וכדאיתא בש"ע סי' שס"ג סעיף ל"ד הרי דבראשו אפילו פרצה בת שתי אמות אינו מפסיד וע"ז תירץ מ"א דהטור ורי"ו מיירי דהקורה מונח על הפס. והא דקאמר בגמרא דמותר כו'. ר"ל בהא דאמרי' דגם מראשו אי לא הוי בקרן זויות פרצתו בעשר וגם הא דאר"י מבוי שרחב ט"ו אמה מרחיק שתי אמות כו' בלחי בצד הבתים ה"ה דהמ"ל שהקורה מונחת מקצה לקצה אלא אורח' דמלתא נקט דמהיכי תיתי יפסיד א"ע להניח קורה ארוכה כ"כ הרבה יותר מן הצורך טרם נפרצה המבוי וא"ל מנ"ל למקשן להקשות דפריך מ"ש מצדו כו' מראשו נמי כו' דלמא מיירי שמתוקן בקורה והקורה מונחת על הפס. דאם כן תיקשי אדמפליג בין מצדו למראשו ה"ל לאפלוגי במראשו גופיה אי הקורה מונחת על הפס או מקצה לקצה או מתוקן ע"י לחי העומד אצל הבתים משא"כ השתא דמשני שנפרץ בקרן זויות. לא קשיא לפלוג הכל מראשו אי נפרץ בקרן זויות או לא. י"ל דבאמת זה כונת ר' חנן מצדו בעשר קורא כל המחיצות צדו גם דופן רביעי' ששם הלחי או הקורה ומראשו ר"ל מראש הכותל דהיינו בקרן זויות והא דלא העתיק הטור דין הש"ס דהיכי דהוי בקרן זויות. כבר כתב הרב"י על הרא"ש שגם הוא לא העתיק האי דקרן זויות משום דכבר אשמועי' בכמה דוכתי דפתח' בקרן זויות לא עבדי כיון דבמבוי שא"פ בראשו ד"ט א"צ תיקון כלל כמ"ש סי' שס"ג סכ"ח. אף דשם דעת דעה א' דוקא פחות מג"ט אבל ג"ט צריך תיקון מ"מ הא דברי מ"א אמורים ליישב דעת הטור והטור ס"ל כמ"ד דאי אינו פתוח ד"ט א"צ תיקון:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) דלא כו' דחצר פרצתו ביו"ד אמות וכמ"ש סעיף ג'. ר"ל אפילו בקעי ביה רבים: אם י"ל דין חצר. ר"ל כמבואר סי' שס"ג סעיף כ"ו דלחומרא י"ל דין חצר:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו') למי כו' העומד כו'. ודע דאפילו נכנסו כותלי כו' אם אותן הגפופים אין רחוקים מכותל החצר ג"ט אמרי' לבוד וכאלו הוא דופן עב וניתר על ידם כדלעיל ס"ס ש"ס ע"ש:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) ומותר כו' ואע"ג דרגילה החצר לעבור כו' אע"ג דהי' רגל המותר במקומו במבוי ל"מ וכמ"ש מ"א סי' שס"ד סק"ג ולכן סיים מ"א וע' סי' שס"ד ס"ג:
ו סָעִיף ג (ס"ק ט) של כו' ואי חד כו' דרחבה והרחב' אינה מוקף לדיר' ואוסרת המבוי הפתוחה לה מצד א' וגם אוסרת השביל הפתוח' לה מצד שני ושפת הגודא גבוה יו"ד. דהנהר עמוק עשר' ושביל גופה אסור דהא אין לו תיקון. אין השביל אוסר הרחבה דהרחב' רחב יותר מן השביל וא"כ השביל היא פרוצה במלוא' לרחב' אבל הרחבה י"ל גפופים אע"ג דבעינן מחיצה יו"ד ר"ל לעשות עי"ז מוקף לדיר'. והתוס' כ' כו' מצד השביל שרי כו' דמה"ת יטעו להתיר שביל מפולש. דהא רואים מותר השביל כיון דאינו מפולש דהא י"ל גדודים. והנהר א"ר יותר מעשר אמות דא"כ ל"מ גדודים שבצד ב' דהא איכא פרצה יותר מעשר אמות: אלא שבני מבוי משתמשים כו' ולכך מותר ע"י לחי וקורה דדינו כמבוי שיש בו בתים וחצרות דהא מצורף למבוי והמשתמשים שם:
ז סָעִיף ד (ס"ק י') מותר כו' כ' המ"מ פי"ג בשם רשב"א כו' פ"ת יורד וסותם ר"ל דהא מה"ט בפתוח לכרמלית אסור דבלחי שהוא מחיצה אמרי' חוץ הפנימי של צד המבוי סותם. ובקורה שהוא משום הכירא ג"כ אמרינן הכירא מלגיו מחוט הפנימי של הקורה הוי היכר ולכך נגד הלחי והקורה אסור לטלטל דאין שם תיקון ודומ' לכרמלית מ"מ כיון שהוא מקום קצר ואין בו כשיעור בטל לגבי המבוי שדומה לו יותר משיתבטל לגבי ר"ה שאינו דומה לו כלל ומה"ט כשפתוח לכרמלית דהוי מינו מצא מין כו' ואסור משא"כ ברוחב ד"ט אמרי' פ"ת יורד וסותם (דבציר מד"ט לא אמרי' פ"ת יורד וסותם כדאי' לעיל סי' שס"א סעיף ב' בהג"ה) והוי תחת הקורה או נגד הלחי גופיה רה"י: ונ"ל שגם הסמ"ק כו' ר"ל שהרב"י הביא על דברי רשב"א הנ"ל שהסמ"ג וסמ"ק כ' דברחב ד"ט מותר תחת הקורה ונגד הלחי והבין הרב"י דמיירי בפתוח לר"ה ואפ"ה ס"ל דאינו מותר אלא ברחב ד"ט ולפ"ז כ' הרב"י דע"כ חולק עם הרשב"א דא"כ לדעת סמ"ג וסמ"ק בפתוח לכרמלית ע"כ אפי' ברחב ד"ט אסור ולחלק בין ראוי לקבל מעזיבה דבפתוח לר"ה אפי' אינו ראוי לקבל מעזיב' ובפתוח לכרמלית בעי' דוקא שיהיה ראוי לקבל מעזיב' לא נראה להרב"י ע"ש מ"ש ולכן כ' מ"א דאין כוונות סמ"ג וסמ"ק כן אלא דגם הם ס"ל כרשב"א ובפתוח לר"ה מותר אפי' אינו רחב ד"ט והא דמתיר ברחב ד"ט היינו בפתוח לכרמלית מ"מ בזה מחולקים דסמ"ג וסמ"ק לא הצריכו שתהי' ראוי לקבל מעזיב' והרשב"א מצריך שתהיה ראוי לקבל מעזיב' ומ"א לא העתיק כ"א דברי הרשב"א לחומרא:
ח סָעִיף ה (ס"ק יא) לא ישב כו' דמיקרי הכירא וה"ל כיושב על פתח חצר דשרי מה"ט: כ"מ ברא"ש גבי חצר ר"ל דהרא"ש כ' כלשון הש"ע אבל בחצר מותר בין פתוח לר"ה ובין פתוח לכרמלית שיש בו הכירא עכ"ל ומדאיצטריך בחצר הפתוח לכרמלית טעם להתיר משום דאיכא הכירא משמע דבמבוי דליכא הכיר' אפי' פתוח לכרמלית אסור וה"ה לר"ה דידן והא דהוצרך לראיה מהרא"ש ולא הביא ראיה מלשון הש"ע שהוא כלשון הרא"ש היינו משום דהב"ח כ' איפכא דפתוח לכרמלית מותר לישב בראש המבוי וא"כ י"ל ה"ה לדידן דל"ל ר"ה ונתן טעם דבפתוח לר"ה דמותר להשתמש תחת קורה מצוי שחפץ בידו בשעת ישיבתו שם חיישי' דלמא נפיל מידו לר"ה כו' אבל בפתוח לכרמלית דאסור לטלטל שם ואף דמ"מ אפשר שיהיה חפץ בידו אלא שלא יטלטלני ד' אמות מ"מ אינו מצוי כיון דהטלטול אסור לכן לא גזרינן כ"ה כוונת הב"ח חשש מ"א פן יראה אדם דברי הב"ח ויתל' א"ע באילן גדול להקל כדברי הב"ח דאין לדחות הב"ח מלשון הש"ע דגברא אגברא קרמית לכן הוצרך לו' דכ"מ מדברי הרא"ש ולכן יש להחמיר והחשש בפתוח לכרמלית אף דלשם שרי להביאו דהא מותר לטלטל מכרמלית לכרמלית כדלעיל סי' שמ"ו ובכמה דוכתי' מ"מ חיישי' שמא יביאנו לתוך המבוי או יגנדר חוץ לד"א בכרמלית ויביאנו אליו נמצא מטלטל ד"א בכרמלית:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) כיון דמידי כו' וכ"ה בגמ' דאמרי' בביצה דף למ"ד ע"א אמר רבא לא ליתב אפומ' דלחיי' דלמא מגנדר ליה כו' והא הני נשי דשקלין כו' ויתבו אפומי דמבוי ולא אמרי' להו מידי אלא כו' מוטב שיהיה שוגגים כו וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא דהא תוס' יוה"כ דאורייתא ואכלו ושתי עד חשכה ולא אמרי' להו מידי ומיהו לקמן סי' תר"ח מבואר דוקא מידי דאינה מפורש כ"א אתיא מדרש כמו תוס' יוה"כ אבל בדבר המפורש מחינין עוד מבואר שם דוקא בדבר שידעי' שודאי לא ישמעו אבל אי מספקיני' ואפשר שישמעו צריך למחות ואף דשם אינו מבואר כן כ"א בדבר שהוא מן התורה אולם המעיין ברא"ש בביצה שם ר"פ המביא יראה להדיא שהרא"ש כ"כ גם על מלתא דרבנן דמספק צריך למחות:
י סָעִיף ז (ס"ק יג) מוקפת כו' דהוי כחצר א' כו' והתיקון לא היה צריך כ"א לסלק דיורי הגוים שלא יאסרו וכדלעיל סי' שס"ג סעי' כ"ו: והוי כחצר של"ע כו' כמ"ש סי' שע"ד ס"ב ר"ל ב' חצרות זה אצל זה וכותל מפסיק ביניהם וערבה כל חצר לעצמ' ולא ערבו זה עם זה ובשבת נפלה הכותל שבין החצירות אף דלא ערבו זע"ז אין אוסרת זע"ז כיון שנשארו מחיצות החיצונות של החצרות אמרי' לשבת כיון דהותר' הותר':
יא סָעִיף ז (ס"ק יד) עומד לסתור פי' שקרוב כו' וז"ל ת"ה שם סי' ע"ג אמנם נראה שאם הענין כך שעושים הכשר מבוי לצורך שעה כגון בחופה וברית מילה ואז רגילות כמה פעמים שקרוב לודאי שהגוים שוברים ההכשר באותה לילה מחמת שלא הורגלו בו עכ"ל:
יב סָעִיף ח (ס"ק טו) אסורות כו' ולא מצי לאתויי כו' דבעינן שיהי' אפשר לו להביא העירוב אצלו כדלקמן. אבל נשבר בשבת שרי דאמרי' שבת כיון דהותרה הותרה: ר"ס שע"ד דשרי כו' בשני חצרות שיש פתח ביניהם וערבו שניהם יחד ובשבת נסתם הפתח אעפ"כ מותר לטלטל מחצר לחצר כו': ובחצרותיהם פשיטא כו' ר"ל דמחצר לחצר דרך גובה הכותל לא הותר אלא לדעת הרא"ש (אלא שהרב"י נרא' דס"ל כוותיה להלכ' שהביא לקמן סי' שע"ד לדעת הרא"ש תחלה סתם ואח"ז הביא דעת הרמב"ם בשם יש אומרים) אבל הרמב"ם חולק בזה אבל בחצרותיהם גם הרמב"ם מודה כדאי' לקמן סי' שע"ד: וא"ת כיון כו' קאי אדלעיל בנשברה בחול דהחצרות שאין להם פתח כו' אסורים ושיש להן פתח מותרים כיון שעשו עירוב א' כו' ר"ל והוי כאלו היו דרים יחד בחצר א' וכיון שנאסרו מקצת מהם יאסרו על האחרים דכן הדין בשרוים בחצר א' ע"ז תירץ המרדכי שם דגדולה כו' שלא אמרו דיורין להחמיר ער"ס שע"ח שם מבואר זה דאית' התם ג' חצרות פתוחים זו לזו פתוחים לר"ה וערבו כ"א מב' החיצונות עם הפנימית אבל שתי החיצונות לא ערבו יחד אפי' נתנו החיצונות ערובן באמצעי' אלא שנתנוהו בשני כלים ועי"ז אין לעירוב של ב' החיצונות חיבור זע"ז לכן הפנימית מותר להשתמש עם ב' החיצונות וכן החיצונות מותרים להשתמש עם הפנימית אבל ב' החיצונות אסורים זע"ז. ופריך הש"ס ותהוי כחמשה השרוי' בחצר א' ושכח אחד מהן ולא עירב דאוסר כולם וה"ה הכא כיון דהחיצונות ערובן מונח באמצעי הוי כאלו החיצונות דרים באמצעי וכיון דלא ערבו יחד יאסרו על האמצעית וכ"ש על אידך חיצונה ומשני לא אמרי' דיורי' להחמיר ניהו דע"י עירוב הוי כאלו דרים שם היינו להקל להתיר להם הטלטול עם הפנימית והפנימית עם החיצונות אבל לא להחמיר דהיינו לאסור על האמצעים: וע"ש ס"ג דלא אמרי' עירוב מרגיל'. בא לישב בזה קושית המרדכי שם שכ' על הנ"ל וז"ל ופליאה בעיני למה יאסרו שאר החצרות מטעם דריסת הרגל דכל האסור' במקומ' אוסרת שלא במקומ' והעירוב שעשו מרגילין ול"ש למימר תיחד לדשא עכ"ל והניח הדבר בקושיא ור"ל דדוקא בג' חצרות הנ"ל דעכ"פ כ"א מהחיצונות מותרת במקומ' לכן אין אוסרת על האמצעית אבל הכא דהחצירות שאין להם פתח וחלון לשם אפי' במקומן אסורים ואסרו דהא ע"י העירוב הוי כאלו יש להן דריסת רגל עליהן ולא מ"ל תיחד לדש' דהיינו שתנעל הדלת ולא יתן להם רשות לדריס' רגלם והכי ס"ל לר"מ בדף ע"ה ע"ב ע"ש וע"ז כ' מ"א דלא קי"ל הכי אלא כרבנן דפליגי עלי' דר"ע דלא אמרי עירוב מרגיל' דא"ל לתקוני שתפתיך ולא לעוות לאסור עלי כדאי' בסי' שע"ח סעי' ג' (והוא פלוגתא דר"ע ורבנן) ב' חצרות זו לפנים מזו ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונ' וערבו יחד אם נתנו ערובן בחצר החיצונ' ושכח א' בין מן הפנימית בין מן החיצונית לערב שתיהן אסורות אבל אם נתנו ערובן בפנימית אם שכח אחד מן הפנימית שתיהן אסורות דהפנימי' ודאי אסורה וגם החיצונה אסורה דהפנימי' ה"ל רגל האסורה במקומ' ואוסרת שלא במקומה דהיינו בחיצונה כיון שי"ל דריסת רגל עליהן אבל אם שכח א' מן החיצונים החיצונה אסורה אבל פנימי מותרת כיון דערובה בחצרה אחד' לדש' ואין מנחת לחיצונים לדרוס עליהם לאסור ואע"ג דערבו יחד מ"מ י"ל לתקוני שתפתיך כו': ודע דאותן כו' ר"ל בנשברה בחול: מחדר לחדר ר"ל אם בכל חדר דר בעל בית אחד דאז הם צריכים לערב יחד: ואין בעיר שני בתי חורף ר"ל שני חדרים בבית א' ובכל חדר דר בעה"ב אחר שהם צריכים עירוב. דהוי ברכה לבטלה דהא לא הותר לשום אדם לטלטל ע"י עירוב זה אא"כ יש ב' בתי חורף כו' כנ"ל אז עכ"פ מתיר לאותן ב' בעלי בתים לטלטל והיינו שמניחים העירוב תוך ביתם אבל אסור להניח העירוב בבה"כ אפי' החדרים הנ"ל סמוכים לבה"כ ואפשר להביא העירוב אצלם ע"י חלון מ"מ אסור כ"מ בתשו' ה"ה חכם צבי סי' קי"א והטעם דהא מדין ערובי חצרות אין רשאים להניח העירוב בבה"כ דבעינן שיהי' מונח במקום דירה אלא שרמ"א בסי' שס"ו סעי' ג' נתן טעם למנהגינו שמניחים בבה"כ דאנן סומכים על שיתוף במקום עירוב וי"ל דין שיתוף מבוי דלא בעי' שיהי' מונח במקום דירה ע"ש א"כ בנדון הנ"ל דאין להם היתר לטלטל במבוי דהא אין להם לחי וקורה ע"כ אין לו דין שיתוף רק דין עירוב ובעי' שיהי' מונח במקום דירה ע"ש: ודע דבעיר שא"מ חומה דאם נשבר התקון דאסורים לטלטל מתיר בתשובת פנים מאירות חלק א' לו' לעכו"ם לתקן אפי' ע"י מלאכה דאורייתא ויש לסמוך על דעת בה"ע שהביא רמ"א סי' רע"ו ס"ב דמתיר אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצוה ואף דרמ"א כ' שם דיש להחמיר במקום שאין צורך גדול זה מיקרי צורך גדול כי רבים נכשלים לאשר הורגלו לטלטל אולם אם רק נפסק החבל וצריך שוב לקשרו אם אפשר שהעכו"ם יקשרנו ע"י עניבה או ע"י קשר א' למטה ועניבה ע"ג ע' לעיל סי' שי"ב סעי' ה' (וע' במ"א ס"ק ט"ו עכ"פ כה"ג עדיף) מה טוב:
א סָעִיף ב ס"ב אפילו לא. כר' חנן שם דר"ה בריה דר"י ס"ל כוותיה שם ה' ב' ועיין ברא"ש: רק ד'. שם דבזה מודו לר"ה:
ב סָעִיף ג ס"ג אם לא. שם כאן כו': ואפי' כו' ואפי'. שם ח' א"ב: ובלבד. ט' ב': אפי' אינו. א' ב' ולרבה דאמר כו': וכגון. שם א': בענין כו'. עמ"א ועסי' שס"ג ס"ט: ואם נפרץ. תוס' ד"ה בעירבו. ור"י מפ' כו':
ג סָעִיף ד ס"ד אבל. שם מהא דפ"ב כ"ד ב': בין. רמב"ם וע' רא"ש שם:
ד סָעִיף ה ס"ה אבל על. עפ"ד דעירובין מ"ב ב':
ה סָעִיף ו ס"ו דכיון. נתכוין למ"ש בסי' תר"ח ס"ב בהג"ה ודוקא כו' וכגי' הראשונים בשבת דל"ג ולא היא אלא הכי קיימא במסקנא וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא וע' ר"ן:
ו סָעִיף ז ס"ז ויש מי כו'. שם צ"ד א' וכמ"ש שם י"ז א' וע"ש תוס' ד"ה עירב כו': וכל זה. ע' תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא. אע"ג דבספינות כו': ואם. שם ל"ה א':
ז סָעִיף ח ס"ח מבוי שנשתתפו. עמ"א וע"ל סי' ש"ב ס"ב ועפ"ו ע"ה א"ב ומתניתין וגמ' שם ותוספתא פ"ו שיתוף מבוי צריך שיהא עמהן במבוי עירובי חצירות צריך שיהא עמהן בחצר וכמש"ש בגמ' פ"ה ב' וערש"י שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.