א אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֲפִלּוּ אִם מִחָה בָּהּ שֶׁלֹּא לְעָרֵב, וַאֲפִלּוּ אֵין רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם. וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁאֵין הַבַּיִת פָּתוּחַ אֶלָּא לְאוֹתוֹ חָצֵר; אֲבָל אִם הוּא פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, בְּאַחַת רָגִיל לָצֵאת וְלָבֹא תָּדִיר שֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם, וּבְאַחַת אֵינוֹ רָגִיל לָצֵאת וְלָבֹא, בְּרָגִיל, שֶׁאוֹסֵר, מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב, וּכְשֶׁאֵינוֹ רָגִיל לָצֵאת וְלָבֹא נָמֵי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹסֵר, אִם רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ; אֲבָל אִם אֵינוֹ אוֹסֵר וְגַם אֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם, אֵינָהּ מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא מִחָה בָּהּ בְּפֵרוּשׁ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם וְאֵינוֹ אוֹסֵר, מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ דְּמִסְתָמָא נִיחָא לֵיהּ; אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְזַכּוֹת מִשֶּׁלּוֹ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ. וְאִם אֵין הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה בָּעִיר, יְכוֹלִים בְּנֵי הַבַּיִת לְעָרֵב שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ אִם אֵין הַבַּיִת פָּתוּחַ אֶלָּא לְחָצֵר אַחַת; וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אִם הוּא רָגִיל לְעָרֵב לְאַחַת מֵהֶם מְעָרְבִין עָלָיו, אֲבָל אִם אֵינוֹ רָגִיל לֹא. אֲבָל בְּנֵי הֶחָצֵר אֵין יְכוֹלִים לִקַּח פִּתּוֹ מִבֵּיתוֹ לְעָרֵב שֶׁלֹּא מִדַּעַת אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת, אֲפִלּוּ רָגִיל עִמָּהֶם וְאוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִשְׁתּוֹ מְעָרֶבֶת אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ, אֲבָל אִם אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְעָרֵב עִמָּהֶם, לֹא. וְאִם הוּא רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם וְעַכְשָׁו אֵינוֹ רוֹצֶה, בְּנֵי חָצֵר נִכְנָסִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנוֹטְלִים מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם אֵינוֹ רָגִיל אֵינָם יְכוֹלִים לִטֹּל מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ אֲבָל כּוֹפִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין לְעָרֵב עִמָּהֶם אוֹ בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו. הַגָּה: מִי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב, וְעֵרֵב עִם בְּנֵי הֶחָצֵר וְחָזַר מֵעֵרוּבוֹ, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְזַכּוֹת; אֲבָל אִם רָגִיל לְעָרֵב הָוֵי עֵרוּב בְּעַל כָּרְחוֹ (הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הַדָּר).
א סָעִיף א (א) אשתו של אדם וכו' - מפני שאשתו כגופו והקילו אפילו כשמיחה בה משום שחששו חז"ל שמא יתכוין להקניט את הדרים לאסור עליהם:
ב סָעִיף א (ב) מערבת לו - משלו:
ג סָעִיף א (ג) כשאוסר עליהם - החצר אם לא יערב עמהם:
ד סָעִיף א (ד) ברגיל שאוסר וכו' - כדלקמן בסי' שפ"ו ס"ט ע"ש:
ה סָעִיף א (ה) רגיל לערב וכו' שלא לדעתו - היינו אפילו כשמיחה בה והטעם משום דרכי שלום כיון שעד עתה היה דרכו ליתן חלק בעירוב לכן חל העירוב בכל גווני ומותר אח"כ לטלטל כלים ששבתו בביתו למבוי זה:
ו סָעִיף א (ו) אבל אינה יכולה וכו' - היינו אפילו לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל לערב עמהם:
ז סָעִיף א (ז) לזכות משלו וכו' - וממזונותי' יכולה לזכות שהיא שלה:
ח סָעִיף א (ח) שלא בידיעתו - פי' שאין הבעל יודע מזה:
ט סָעִיף א (ט) יכולים בני הבית וכו' שלא בידיעתו - ואם ידעו ממנו שאינו רוצה אע"פ שלא מיחה בם בפירוש אין יכולים לערב:
י סָעִיף א (י) לחצר אחד - דזכות היא לו ובודאי לא יקפיד עליהם אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות אין יכולים לערב עליו שלא בידיעתו כי איננו זכות לו ודאי כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו אם לא כדמסיים המחבר:
יא סָעִיף א (יא) רגיל לערב וכו' - דמסתמא גם עתה דעתו לזה:
יב סָעִיף א (יב) שלא מדעת אחד מבני הבית וכו' - ר"ל שלא בידיעת אחד מבני בית דאי היה בידיעתם היה מותר כ"ז שלא שמעו מבעה"ב שאינו רוצה בעירוב ועיין בבה"ל שהבאנו בשם כמה אחרונים שפוסקין דבני החצר יכולין ליקח פתו שלא בידיעתו [כ"ז שאין יודעין שהוא מוחה בדבר] ואפילו שלא בידיעת ב"ב:
יג סָעִיף א (יג) אבל אם אומר שאינו רוצה וכו' - אפילו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד שאוסר עליהם ע"י מניעתו את העירוב:
יד סָעִיף א (יד) לערב עמהם לא - ואפילו אם אמר כן לאחר שעירבה נתבטל עירובה למפרע:
טו סָעִיף א (טו) בני חצר וכו' - וה"ה אשתו ומיירי שע"י מניעתו את העירוב אוסר עליהם:
טז סָעִיף א (טז) אבל היו כופין אותו בב"ד - ר"ל אע"פ שהן בעצמן אין יכולין לעשות דינא לנפשייהו ב"ד היו כופין אותו שיערב עמהן כדי שלא יאסור עליהן. ודין זה דב"ד כופין הוא לכו"ע אף לדעה ראשונה:
יז סָעִיף א (יז) יורדין לנכסיו - ועושין שיתוף:
יח סָעִיף א (יח) וחזר מעירובו - היינו שאמר חוזרני בי מן העירוב ואיני רוצה לערב ולהשתתף עוד עמכם:
יט סָעִיף א (יט) צריך לחזור ולזכות - דבטל עירובו ושיתופו הקודם אף שעדיין הפת מונח במקומו וע"כ אם ירצה להיות עוד שותף עמהם צריך להשתתף מחדש ועיין בה"ל:
כ סָעִיף א (כ) הוי עירוב בע"כ - ר"ל שאינו יכול לחזור ולבטל עירובו וכדלעיל דהיכא שהוא רגיל לערב עמהם באים בני החצר ונוטלין ממנו בע"כ וכ"ש הכא שהפת כבר מונח בידם ואף לדעה הראשונה דס"ל דבלא דעת אשתו אין בני החצר יכולין ליקח ממנו בע"כ הכא קילא מפני שהפת כבר מונח תחת ידם:
א סָעִיף א אינה יכול' לזכות. ונ"ל דממזונותיה רשאה לזכות ע' בא"ע סימן עס"ג:
ב סָעִיף א בני הבית לערב. וב"ח כ' דאפילו אינו רוצה לערב יכולין לערב אם לא שמיחה בהם בפירוש ע"ש ועמ"ש סי' שע"א ס"ד דדוקא גבי עכו"ם אמרי' כן אבל גבי ישראל אין יכולין לערב אם הוא אינו רוצה וכ"מ בב"י כאן ועסי' שפ"ב בב"י בפלוגתא שבין רש"י ורשב"א:
ג סָעִיף א לחצר א'. דזכות הוא לו:
ד סָעִיף א בני חצר נכנסין. ונ"ל דה"ה אשתו ובהכי שפיר מתיישבת סוגיית הגמרא רגיל אין שאינו רגיל לא וא"צ להגיה כמ"ש הב"י:
ה סָעִיף א הוי עירוב בע"כ. נ"ל דזהו דוקא לדעת הי"א שבני החצר נוטלין בע"כ אבל לסברא הראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו וצ"ע דבפ' חלון כתב הרא"ש דלעולם בעינן דעת אשתו וא"כ ישראל ועכו"ם שוין וברא"ש פ' הדר כתב כמ"ש רמ"א כאן שבני חצר נוטלין בע"כ ואם כן סתרי אהדדי:
א סָעִיף א אשתו של אדם. נכתוב דרך כלל העולה לנו בסי' זה בס"ד אי' בדף פ' ההוא טורזינא פי' עכו"ם שומר כלי זיין של עיר דהוה בשיבבות' דרב יהודה בר אושעיא א"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתא לקמיה דר' יהודא א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו מתיבי שלא מדעת בעליהן אין ערובן עירוב ל"ק הא דאסר להו פירש"י על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין ב' מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמ' שמואל א' מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף פירש"י מתכוין לאסור עליהם בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין שתופן בע"כ רגיל אין שאין רגיל לא אלא ש"מ פי' הרא"ש הא דאמר שמואל הך רגיל היינו רגיל בשיתוף עמהם ונוטלין בע"כ היינו עכ"פ מדעת אשתו ואפי' מיחה בעלה והיינו דכיון דהוא יכול לאסור עליהם ובלא רגיל דאז לא יוכל לאסור עליהם ואין רגיל להשתתף עמהם אז לא מהני דעת אשתו ע"כ פסק הטור ברגיל שאוסר דהיינו בין שרגיל לילך שם אע"ג דאינו רגיל בשיתופם ובין שרגיל בשיתופם אע"ג דאינו אוסר מהני דעת אשתו בלא דעתו והיינו אפי' מיחה בפי' אבל בתרתי לטיבות' שאינו רגיל לא בשיתוף ולא בהילוך עמהם ואינו אוסר אין עירוב אלא מדעתו ולכאור' קשה מנא להו להרא"ש וטור דאפילו במיחה בפירוש מהני דעת אשתו דלמא דוקא בההיא דטורזינ' דלא מיחה רק שלא רצה לאגורי שם מהני וי"ל דא"כ לא היה יכול להוכיח מדקשי' דשמואל אדשמואל דלמא הא דאמ' שאין רגיל לא היינו במיחה כדאמר סתם ונוטל בע"כ דמשמע דעומד ומוחה כדפירש"י שמתכוין לאסור משא"כ בההיא דטורזינא אלא ודאי דכל שאינו רוצה להשכיר הוא ממש מוחה. זה דין אשתו. ובני בית יש להם כח לתת פת ב"ה כל שלא יודעים דעתו אבל אם לא גילה דעתו שאינו רוצה דזה הוי כמוחה ואין לבן בית כח לזה ואפי' מן הסתם אין מועיל אלא באותה חצר הפתוח למבוי דוק' דהיינו כשאין שם רק חצר אחד או שיש ב' ורגיל באחד ולא בשני אז יש לו כח לרגיל אבל לבני חצר כת' הטור שאין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית אפי' רגיל עמהם ואוסר עליהם וק' ע"ז שהרי בסי' שס"ח כ' הטור דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת ש"מ אפי' בני חצר יש להם כח ע"ז והיינו שמערב משל בע"ה דע"ז קאי התם וא"כ מה עדיף בן בית מבן חצר ומו"ח ז"ל חילק ביניהם דבן בית מהני אפי' באינו רוצה רק שלא מיחה בפי' ובן חצר דוקא בסתם שאינו יודע כלל דעתו מהני וכבר הוכחנו שאין לחלק בזה מן התלמוד אלא כל שאינו רוצה הוה דינו כמוחה בפירוש ונלע"ד דהא דסי' שס"ח לא מיירי שיש לו לבן חצר כח ליקח פת מבע"ה בלא דעתו אלא הבן בית יתן לו הפת ובן החצר יערב אותו עם של החצר וזה שדקדק הטור וכתב אבל בני חצר אין יכולין ליקח פתו לערב כו' דהיינו הלקיח' אין יכול לעשות וניחא השתא לשון אבל דכ' דלכאור' הי' לו לומר ובני החצר כו' הא אין כאן דבר והיפוכו אלא מלתא אחריתא ולפי מ"ש ניחא דקאי אבני בית וה"ק הבני בית יכולים לערב שלא מדעת וליקח הפת מן בע"ה אבל בני חצר אע"פ שיש להם כח לערב שלא מדעת מ"מ לקיחת הפת צריך שיהיה בדעת אחד מבני הבית והטור בסי' שס"ח לא בא אלא ללמד דין עירוב וסמך עצמו על מ"ש כאן מלקיחת הפת וכל מ"ש אין התנגדות לזה מדברי הב"י ומו"ח ז"ל כתב שלהב"י בני בית ובני חצר שוין לערב שלא מדעת בחצר אחד ואינו אמת ואני אומר אמת גמור הוא רק שבלקיחת הפת יש חילוק כמ"ש ודומה לזה הוא לסברת י"א דכאן שהוא הרמב"ם דס"ל דב"ד כופין ליתן והן מערבין כנ"ל נכון:
א סָעִיף א (ס"ק א) אינה כו' ונ"ל דממזונותיה רשאי לזכות ע' בא"ע סי' ע' סעיף ג' כצ"ל ור"ל דשם כ' רמ"א צמצמה מזונותיה והותירה אותה מותר לבעל והן דברי הש"ס כתובות דף ס"ד ע"ב וס"ל למ"א דוקא אם כבר צמצמה ויש לה מותר ה"ה לבעל דהא אין לאשה על הבעל כ"א מה שיספיק לה למזונותיה ושיערו חז"ל לפי סתם נשים שיעור מה שצריך ליתן לה מה שיספיק כמבואר שם בש"ע וכיון דהותירה א"כ הרי הספיק לה אותה מעט שאכלה ממילא המותר לבעל אבל מ"א מיירי שבשעת אכילה לוקחת מזונותיה ומזכה בזה לאחרים אין ביד הבעל למחות בידה דהיא אומרת אני מצמצם כדי ליתן לאחרים ואם תמחה הרי אני אוכל גם אותו מותר שאני מזכה לאחרים ומה לך בכך אם אני אוכלת או נותן אותו לאחר:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) בני כו' וב"ח כו' וע' מ"ש סי' שע"א ר"ל דראיית הב"ח היא מדאמרינן בעירובין דף ס"ג ע"ב האי מבוי דהוי דר ביה לחמן בר ריסתק (עכו"ם א' היה שמו כן ואם עכו"ם דר במבוי עם ב' ישראלים צריך לשכור מן העכו"ם הרשות כדאי' לקמן סי' שפ"ב) א"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו ואמר רבא ליזל חד מבני המבוי ולקריב לגביה ויפייסו לשאול ממנו מקום ברשותו ולנח ביה מידי ואר"י אמר שמואל אפי' שכירו ולקיטו נותן ערובו ודי והאי שואל הוי כשכירו ולקיטו ופרש"י והרא"ש דר"י אמר שמואל מיירי בשכירו ולקיטו של עכו"ם ליתן ערובו עם שאר ישראל ודי וא"צ לשכור לא מן העכו"ם ולא מן השכיר ולקיטו כיון דעירב עמהם הרי גם כל רשותו מעורב עמהם ורשות העכו"ם בכלל דהא האי ישראל שכירו ולקיטו של עכו"ם וס"ל לב"ח דדין עירוב ושכירות מן עכו"ם שוין וא"א אם הבעלים אין רוצים לערב אע"פ שלא מיחה ביד בני ביתו אעפ"כ אין בני הבית רשאים לערב א"כ ה"ה בשכירות של שכירו ולקיטו דהא שכירו ולקיטו לא עדיף מבני ביתו והא שם הבעלים דהיינו לחמן ב"ר לא רצה למיגר א"ו כ"ז שלא מיחו ביד שכירו ולקיטו או ב"ב רשאים להשכיר ולערב וחולק על הרב"י וע"ז כ' מ"א ועמ"ש סי' שע"א דאין ללמוד דין עירוב משכירות: דדוקא גבי נכרים משום דדירת עכו"ם לא חשובה: וכ"מ בב"י כאן ר"ל בש"ע שכ' גבי בני ביתו לערב שלא בידיעתו ולא כ' שלא מדעתו כמו ברישא וע' בהרב"י: וע' סי' שפ"ב בבית יוסף בפלוגתא כו' דשם הביא פי' רש"י כנ"ל והביא שהרשב"א בתשו' פי' הא דאר"י א"ש אפי' שכירו ולקיטו נותן ערובו ודיו קאי אשכירו ולקיטו של ישראל נותן השכיר ולקיטו ערובו עם בני חצר בלי ידיעת הבעלים ודי: כמבואר כאן הדין בבני ביתו ומזה יליף רבא דכמו דשכירו ולקיטו של ישראל ידו כיד בעלים לתת עירוב בלי דעתו ה"ה שכירו ולקיטו של עכו"ם ידו כיד העכו"ם ורשאים לשכור משכיר ולקיט בלי ידיעת העכו"ם ובאמת רבא פסק בהאי עובד' דלחמן הנ"ל שישכרו מהאי ישראל ששאל מקום מלחמן ואותו ישראל לא יערב עמהם וכ' הרב"י א"כ היכי מייתי ראיה מדר"י א"ש הא כי אמרי' בישראל אפי' שכירו ולקיטו נותן ערובו היינו כי לא מיחה בעל הבית אבל כי מיחה בעל הבית לא והא לחמן לא רצה למיגר ע"ש. ולדעת הב"ח א"ש דהא לחמן לא מיחה ביד שכירו ולקיטו אף שלא רצה למיגר וכה"ג גם בבני ביתו ושכירו ולקיטו של ישראל רשאי לערב לדעת הב"ח:
ג סָעִיף א (סק"ד) בני חצר כו' ונ"ל דה"ה אשתו ובהכי שפיר כו' ר"ל דהרב"י הבין מדעת הרמב"ם דס"ל היפך מדעת הרא"ש שהיא דעה א' דאשתו גרעה מבני חצר ואפי' רגיל אינה רשאי לערב בע"כ ולכן נתקשה בספרו ב"י אבל מ"א ס"ל דלהרמב"ם אשה שוה עכ"פ לבני חצר והילך לשון הגמ' דף פ' ע"א האי עכו"ם דא"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דר"ל א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו (וה"ה דיכולה להשכיר שלא מדעת בעלה עכו"ם) מיתבי נשים שערבו או נשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ולא שתופן שיתוף לא קשיא הא דאסר הא דלא אסר ה"נ מסתברא דאל"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל וא' מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני מבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלים שתופן ממנו בעל כרחו רגיל אין שאין רגיל לא ע"כ דברי הש"ס: ופירש"י והרא"ש הא דאסר היינו שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר או פתוח לב' חצרות ורגיל בחול בא' מהן. ובא' אינו רגיל דאוסר על בני חצר שרגיל בהם בחול אם אינו מערב עמהן לכך מערבת בע"כ של בעל אפי' מוחה והא דלא אסר כו' ומסיק הנ"מ דאמר שמואל א' מבני מבוי כו' ולא ישתתף כו' בעל כרחן וכ' הרא"ש דע"כ עכ"פ דעת אשתו מסכמת לערב דבלא"ה ודאי אין בני מבוי רשאים ליטול ואפ"ה קתני דוקא רגיל להשתתף משמע אבל לא רגיל לא אע"ג דהאשה מסכמת ולעיל אמר שמואל אשתו ש"א מערבת בע"כ (וכ' הרא"ש ומשמע בכל ענין אפי' אינו רגיל) אלא ש"מ הא דאסר כו' ולעיל מיירי באסר ולכך אפי' אינו רגיל אשתו מערבת בע"כ אבל מימרא בתריית' אחד מבני מבוי כו' מיירי בלא אסר לכך בעינן דוקא רגיל וברייתא דלעיל נשים שערבו או נשתתפו כו' מיירי בלא אסר ולא רגיל לכך אין מעשה האשה כלום אי מיחה דהיינו בע"כ והן שיטת דעה א' שהובא בש"ע פה ודעת י"א שהוא דעת הרמב"ם מפרש הא דמשני הא דאסר ר"ל שהבעל רצה לאסור על בני חצר דהיינו שמוחה בפי' ולכך אין מעשה האשה כלום אבל שמואל דאמר אשתו ש"א מערבת שלא מדעתו מיירי בלא אסר היינו שלא מיחה ושלא מדעתו ר"ל שלא בידיעתו ועז"א הנ"מ דא"ש בני מבוי כו' נוטלים ערובן בע"כ והראיה היא מדאמר בני מבוי משמע דוקא בני מבוי רשאים ליטול בע"כ אבל לא אשתי והא דנקט שמואל אחד מבני מבוי שרגיל כו' היינו משום דבאינו רגיל גם בני מבוי אין רשאים ליטול בע"כ אלא כופין אותו ע"י ב"ד וכ' הרב"י שכ"ה בירוש' וכ"פ בש"ע אלא שכ' הרב"י דלפ"ז דהנ"מ קאי מדנקט בני מבוי משמע אבל לא אשתו ובזה סגי א"כ מה דמסיים הש"ס רגיל אין שאינו רגיל לא אינו ענין להאי הנ"מ ואיך סיים בתר האי דיוקא רגיל אין שאינו רגיל לא ש"מ מאי ש"מ. מהאי דיוקא ניהו דהדין דין אמת דבאינו רגיל גם בני מבוי אין נוטלים בע"כ כנ"ל אבל אין ענין לש"מ דשמואל דמחלק בין אסר כו' לכן כתב הרב"י דהרמב"ם לא הוי גרס האי דיוק' רגיל אין כו' אלא ה"ג א' מבני מבוי כו' נוטלים בע"כ ש"מ ותו לא והיינו לפי הבנ' הרב"י דלהרמב"ם אשה אפי רגיל אינ' רשאי' לערב בע"כ אבל מ"א ס"ל דלהרמב"ם אשה שוה לבני מבוי וברגיל מערבת בע"כ וא"ש דיוק' רגיל אין כו' וה"ק רגיל אין שאינו רגיל לא וא"כ ה"ה באשתו דבאינו רגיל אינה מערבת בע"כ ואיך אמר שמואל סתם אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו משמע אפי' אינו רגיל כמ"ש הרא"ש לפי שטתו אע"כ שמואל מיירי בלא אסר ושלא מדעתו ר"ל שלא בידיעתו אבל באסר דהיינו מיחה אינו מערבת בע"כ אלא ברגיל וברייתא דנשים שערבו כו' מיירי באינו רגיל:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) הוי כו' וצ"ע דבפ' חלון כ' כו' והם דברי דעה א' שהובא בש"ע שכ' דמימרא דשמואל דאמר אחד מבני מבוי כו' בני מבוי נוטלים בע"כ ר"ל דוקא בהסכמת אשתו דבלא דעתה ודאי אין בני מבוי רשאים ליטול בע"כ כנ"ל. וא"כ ישראל ועכו"ם שוין הם דברי מ"א והם הוצעה לקושייתו ור"ל דין עירוב בישראל ושכירות מעכו"ם שוין דבישראל א"א לבני מבוי לערב בע"כ אא"כ מדעת אשתו וכן א"א לשכור בע"כ מעכו"ם אב לאם אשת עכו"ם משכירה אף אם בעלה העכו"ם אינו רוצה להשכיר אעפ"כ מהני כדלעיל וברא"ש פ' הדר כו' שכ' ואי העכו"ם חוזר משכירתו צריך לחזור ולשכור מידי דהוי ישראל החוזר מערובו דצ"ל ולזכות והא דאמרי' אחד מבני מבוי שרגיל כו' באים בני מבוי ונוטלים ערובו בע"כ ה"מ ברגיל אבל לא רגיל לא ואין ללמוד מזה דעכו"ם שהיה רגיל להשכיר ועתה אינו רוצה להשכיר לשכור בע"כ של עכו"ם. לענין זה אין לילף שכירות מעירוב ע"כ ת"ד. ולפמ"ש הרא"ש פ' חלון הלא דין שכירות ועירוב שוין כנ"ל. אלא ע"כ ס"ל דברגיל נוטלים בע"כ אפי' בלא דעת אשתו משא"כ בשכירות וא"כ דבריו סותרים זא"ז:
א סָעִיף א ס"א אפי' אם מיחה. רא"ש שם וכ"ה בתוס' שם דפריך שם בגמ' מהא דאחד מבני כו' רגיל אין כו' ושם אמר בע"כ: וה"מ כשאוסר. כפי' הרא"ש שם דפריך רגיל אין כו' וכאן אמר סתם אפי' אינו רגיל ותי' בדאסר אפי' אינו רגיל ורגיל אפי' אינו אסר: באחת רגיל לצאת כו'. כמש"ש מ"ט א': ואם אין כו' אם אין. שם פ"א ב' וקי"ל כדברי המיקל בעירוב כנ"ל ושם אמר שמואל הלכה כר' יהודה: ואפי' אם היה. ב"י וע"ש: אבל אם. שם במתני' שאין מערבין כו' ובגמ' נסתפק לתוס' אם בני הבית מועיל ופ' לחומרא: אבל בני החצר. רא"ש שם מדפריך רגיל אין כו' ודילמא מיירי בלא דעתם ממש: אפי' רגיל. טור וכ"מ דלס"ד דשמואל אתד כו' באסר ואפ"ה מפ' הגמ' בדעת אשתו כנ"ל: וי"א. שמפ' הא דאסר אהא דא' מבני מבוי כו' ור"ל דאסר שאומר בפי' שאין רוצה לערב ולכן רגיל אין כו' וכן ההיא דנשים שעירבו ג"כ בדאסר ודשמואל קמייתא בדלא אסר אלא שלא בידיעתו: אבל כופין. תוספתא וגמ' עירובין פ' ב' ל"א בב"ד שאני וכצ"ל וט"ס שם כגמ' שכ' מצד ע"ש: וחזר מעירובו. שם ס"ב א' ונכרי לא מוגר וערש"י ד"ה אלא כו' בכל שבת ופי' דר"ל אם יחזור כמ"ש סי' שפ"ב ס"ו וה"ה בעירוב: אבל אם. כנ"ל דנוטלין בע"כ וכ"ש אם הוא ברשותן ועמ"א סק"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.