א מִרְפֶּסֶת שֶׁהוּא דֶּרֶךְ לַעֲלִיּוֹת הַפְּתוּחִים לָהּ וְעוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר וְעוֹלִים לָהּ בַּסֻלָּם וּבְנֵי הָעֲלִיּוֹת יוֹרְדִים מִמֶּנָּה לֶחָצֵר וְעוֹבְרִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵינָם אוֹסְרִים עַל בְּנֵי הֶחָצֵר, דְּסֻלָּם תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו וְהָוֵי כִּשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּפֶתַח בֵּינֵיהֶם שֶׁאִם רָצוּ מְעָרְבִים יַחַד וְאִם רָצוּ כָּל אֶחָד מְעָרֵב לְעַצְמוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּעָרְבוּ כָּל בְּנֵי מִרְפֶּסֶת לְעַצְמָן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ.
ב אִם לֹא עֵרְבוּ יַחַד וְיֵשׁ בֶּחָצֵר תֵּל אוֹ עַמּוּד שֶׁהוּא מִשֻּׁתָּף בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם אֵינָם גְּבוֹהִים י"ט הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִים בֵּין הֶחָצֵר וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא שָׁם כֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים. וְאִם הֵם גְּבוֹהִים מִקַּרְקָעִית הֶחָצֵר י"ט וּבְתוֹךְ עֲשָׂרָה לַמִּרְפֶּסֶת (טוּר) וְהֵם בְּתוֹךְ ד' טְפָחִים לַמִּרְפֶּסֶת, בְּנֵי מִרְפֶּסֶת מֻתָּרִים לְפִי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ (לָהֶם) בְּנַחַת מִלִּבְנֵי הֶחָצֵר. וְאִם הָיוּ רְחוֹקִים מֵהַמִּרְפֶּסֶת ד"ט אוֹ יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהִים עֲשָׂרָה מִן הֶחָצֵר לְתוֹךְ עֲשָׂרָה לַמִּרְפֶּסֶת (טוּר), הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הֶחָצֵר וְהַמִּרְפֶּסֶת; לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי זְרִיקָה, לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא שָׁם כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ.
ג הָיְתָה מַצֵּבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים לִפְנֵי הַמִּרְפֶּסֶת, אֵין הַמִּרְפֶּסֶת אוֹסֶרֶת עַל בְּנֵי הֶחָצֵר, שֶׁהֲרֵי נֶחְלְקָה מֵהֶם.
ד זִיזִים הַיּוֹצְאִים מֵהַכְּתָלִים, כָּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב מֵהֶחָצֵר וּבְנֵי הֶחָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. וְכָל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ י"ט הָעֶלְיוֹנִים הַסְמוּכִים לָעֲלִיָּה, אַנְשֵׁי עֲלִיָּה מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. וְהַנִּשְׁאָר בֵּין י' הַתַּחְתּוֹנִים עַד תְּחִלַּת י' הָעֶלְיוֹנִים מִן הַזִּיזִין הַיּוֹצְאִים, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ.
א סָעִיף א (א) אינן אוסרין על בני החצר - כשלא עירבו יחד אלא בני העליות לעצמן ובני החצר לעצמן ולא הוי כחצר אחד שעירבו בני חציה לעצמן ובני חציה לעצמן דאסרי אהדדי אלא הוי כשתי חצרות. ומיירי כשהמרפסת גבוה י"ט מן החצר דאי לא היה גבוה י"ט הוי ליה עם החצר כחצר אחת [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) לעצמו - ר"ל ומותר לטלטל אפילו כלי הבית לחצר וכן כלי עליה למרפסת אבל כלי הבית למרפסת או כלי עליה לחצר אסור כיון שלא עירבו יחד:
ג סָעִיף א (ג) ובלבד שיערבו וכו' - ר"ל דאם לא עירבו בפני עצמן והיא אסורה במקומה אוסרת ג"כ על החצר לטלטל בתוכה מכלי הבית דמרפסת כיון שאין לו דרך אחר לר"ה כ"א ע"י חצר הו"ל כחצר זה לפנים מזה שאין לו דרך אחר כ"א ע"י חצר החיצונה דקיי"ל לקמן בסימן שע"ח דאם בני חצר הפנימי לא עירבו לעצמן דהו"ל רגל האסורה במקומה אוסרין על החיצונה:
ד סָעִיף ב (ד) בין שניהם - דאם הוא של אחד מהם הרי הוא ברשותא דחד ואינם אוסרים עליו בכל גווני:
ה סָעִיף ב (ה) אם וכו' - הכלל בזה דכל שלאחד תשמישו בנחת [היינו בקל] ולהשני בקשה לא מקרי רק רשות לאותו שתשמישו בנחת ואין השני יכול לאסור עליו אבל אם שניהם שוים הן שהוא לשניהם בקל להשתמש על אותו מקום הן בקשה שייך לשניהם וממילא אוסרים זה ע"ז להוציא לאותו מקום מכלי הבית כיון שלא עירבו יחד ואיזה מקרי בנחת ואיזה בקשה מתבאר בגמרא דכל שצריך לתשמישו זריקה דהיינו שהתל או העמוד גבוה ממנו עשרה טפחים וצריך לזרוק שם או שצריך שלשול דהיינו שהמקום ההוא נמוך ממנו י"ט וכשרוצה להשתמש עליו צריך לשלשל ולהורידו לשם כ"ז מקרי קשה ואם הוא פחות מי"ט הן בזריקה והן בשלשול מקרי בנחת ולפעמים מקרי קשה אפילו אם הוא פחות מי"ט כגון שאותו עמוד או התל מופלג בריחוק מקום ממנו ד"ט וצריך לזרוק באויר:
ו סָעִיף ב (ו) אינם גבוהים י"ט - מן הארץ וגם מן המרפסת שלמעלה מהם אין נמוך ממנה עשרה טפחים דאז נוח לשניהם להשתמש שם ולכן אוסרים זה על זה דאם היה נמוך מן המרפסת עשרה טפחים אז היו נותנים אותו לבני החצר דלהם תשמישו בנחת ולבני המרפסת [היינו אנשי העליה שבתיהם נפתחים להמרפסת ואיסקופת פתחיהם שוה לה] בקשה:
ז סָעִיף ב (ז) ושניהם אסורים וכו' - ודוקא כשהיה התל והעמוד סמוך להמרפסת בתוך ד"ט דאם היו רחוקים ממנו ד"ט א"כ תשמיש המרפסת עליו בקשה והחצר בנחת ונותנים אותו לבני החצר:
ח סָעִיף ב (ח) ובתוך עשרה למרפסת - דאם היה מרוחק עשרה גם ממרפסת היה לשניהם בקשה ויד שניהן שוין בו לאסור זה על זה:
ט סָעִיף ב (ט) שתשמישו להם בנחת - שהם לה בתוך י"ט וגם אינם מופלגים ממנה:
י סָעִיף ב (י) אע"פ שגבוהים וכו' ותוך עשרה למרפסת - ר"ל וא"כ היה שייך למרפסת וכמו שכתב מתחלה אפ"ה כיון שמופלגין ממנה ד"ט וכשרוצים בני מרפסת להשתמש שם הוא רק ע"י זריקה מקרי תשמישו ג"כ בקשה זה מחמת גובהו וזה מחמת רחקו:
יא סָעִיף ב (יא) ותוך עשרה למרפסת - ואם היו נמוכים עשרה טפחים גם מהמרפסת יש דעות בפוסקים יש אומרים דכיון שלבעל המרפסת יש שתי ריעותות שנמוכים מעשרה וגם מופלגים ד"ט א"כ תשמיש של אנשי החצר נוח יותר שם ונותנין אותו להם ויש אומרים דכיון שלהחצר נמי גבוה י"ט מקרי לשניהם תשמישו בקשה ואוסרין זה ע"ז בור שבחצר. [של בני המרפסת ובני החצר בשותפות] ומקיפתו חוליא גבוה י' טפחים וסמוכה למרפסת בתוך ד"ט אוסרין זה על זה כשלא עירבו יחד למלאות מים בדלי ששבת בבית או בעליות וכן להכניס המים לבתיהם ואין נותנין אותו לבני מרפסת הואיל וגם להם תשמישו בקשה ע"י שלשול י' טפחים לבור ואפילו אם הבור מלא מים עד גובה החוליא שסמוכה למרפסת אסור משום גזירה שמא יחסרו המים בשבת וישתמשו בו כבתחלה אבל אם היה הבור מלא בדבר שאין ניטל בשבת הרי הוא כעמוד או תל גבוה י' מחצר ותוך עשרה למרפסת שנותנין אותו לבני מרפסת [כשאינו מופלג מכנגדה ד"ט וכנ"ל] להשתמש על גבה:
יב סָעִיף ג (יב) ארבעה טפחים - בגובה שלה:
יג סָעִיף ג (יג) אין המרפסת אוסרת וכו' - ר"ל אפילו התל ועמוד הסמוכה לה בתוך ד"ט וגבוה י"ט שכיון שעשו הפסק לפני המרפסת גילו דעתם שסילקו עצמם מן החצר:
יד סָעִיף ד (יד) זיזים היוצאים וכו' - גם זה הסעיף מיירי שבני החצר ובני העליה עירבו כ"א לעצמן ושהזיזים היו שייכין לבני החצר והעליה בשותפות וגם מיירי שהזיזין היו רחבים ד"ט דאל"ה הוי מקום פטור ובטיל להכא ולהכא [רש"י]:
טו סָעִיף ד (טו) והנשאר וכו' - מיירי בשהיו יותר מעשרים טפחים מן העליה לקרקע החצר וה"ה כשהיה פחות מעשרים טפחים והזיז עומד באמצע ואין ממנו עשרה טפחים לא לזה ולא לזה:
א סָעִיף ב אינם גבוהים. וגם למרפסת אין גבוהים י' דהוי לשניהם בנחת וכתב הב"י דאף ע"פ שרחוק ד' מן המרפסת שניהם אסורים דבני המרפסת יכולים להשתמש עליו בזריקה אבל בטור ובפוסקים משמע דכל פחות מי' לאו כלום הוא ונותנין אותו לבני החצר אם הוא רחוק ד' מן המרפסת או נמוך ממנו י' דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כמ"ש סי' שע"ו ס"ב ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן אלא שדרכו לסתום ועסס"י שנ"ה דאם לא' בשלשול ולא' בזריקה גובה י' ובשלשול שניהם אסורים וכ"ה בגמ' ובהג"א וצ"ע שהרא"ש סכ"א ד"ה לא כ' כן: בור שבחצר אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלם בשבת הרי הוא וחליתו כסלע ומחשב למרפסת כמש"ל אבל מלא מים אסור שמא ימלא ממנה ותחסר מי' (רמב"ם) (ועסי' שע"ב סי"ו):
א סָעִיף א כדי שתהא רגל המותרת במקומה. פי' דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה וכי עירבו מותרין וקמ"ל דלא תימה דהוה כחצר אחרת שעירבה חציה לעצמה וחציה לעצמה דאסרי אהדדי אלא הוה כב' חצירות:
ב סָעִיף ב אם לא עירבו יחד כו'. הכלל מסעי' זה דכל שלזה תשמישו בנחת ולזה בקשה לא מקרי רק רשות לאותו שתשמישו בנחת ואין השני יכול למחות בידו כלל אבל אם שניהם שוים הן בנחת כגון ששניהם משתמשים ע"י פתח הן בקשה שייך לשניהם ואוסרין זה על זה אלא דיש פלוגתא בגמ' איזה מקרי בנחת ואיזה בקשה דהיינו כל שצריך לתשמישו זריקה דהיינו שהמקום ההוא גבוה ממנו י"ט וצריך לזרוק שם מקרי קשה וכן בשלשול דהיינו שהמקום נמוך ממנו י"ט וצריך לשלשל שם ואם הוא פחות מי"ט הן בזריקה והן בשלשול לא מקרי קשה ועוד קרוי קשה אפי' אם הוא פחות מי' טפחים כגון אם הוא מופלג בריחוק המשך ממנו ד"ט אלא דאם לא' בזריקה ולא' בשלשול ס"ל לשמואל דאע"פ דתרווייהו קשים הם מ"מ שלשול אינו קשה כל כך כמו זריקה ע"כ הוא שייך לבעל השלשול דהוא בעל נחת ורב סבירא ליה דלא מיקרי נחת אלא במשתמש דרך פתח אבל כאן לא אכפת לן בנחת קצת ושלשול וזריקה שוין הם ואסור והכי קי"ל ובטור כתוב ואם אינו גבוה י' לבני החצר וממנו למרפסת ד' צ"ל יו"ד במקום דל"ת וכן הגיה מו"ח ז"ל והוא פשוט וא"צ למה שנדחק ב"י לפרשו ומ"ש כאן ואם היו רחוקים מהמרפסת ד' טפחים או יותר אע"ג שגבוהי' י' מן החצר לתוך י' למרפסת היינו שלכל א' יש לבעל החצר ריעות' מכח זריקה ולבעל מרפסת מכח הפלגה ד"ט ולגביה אין ריעותא מכח שלשול כיון שהוא תוך י' שלו וע"כ אסור ששניהם שולטים בו ואם היו תרתי לריעות' לבעל המרפסת דהיינו למעלה מי' ומופלג נ"ל שמותר בעל החצר בהתל ואין בעל המרפסת יוכל לאסור עליו מפני שאין אדם אוסר דרך אויר ויתבאר אי"ה בסמוך בסי' שע"ו ס"ג. ובטור כתוב אבל כל שתשמישו בנחת יותר מלחבירו נותנין אותו למי שהוא בנחת כו' עכ"ל ותמה ב"י שהרי ל' זה הוא דברי שמואל לענין לזה בשלשול ולזה בזריקה ואנן קי"ל כר"פ כמ"ש ונ"ל דכיון דכבר כ' הטור דין שלשול וזריקה דאסור ממילא לפרש הך מלתא על ענין שלזה יש ריעותא ולזה אין ריעותא כל זה שיטת הטור אבל הרמב"ם לא ס"ל כך ומבואר מלשונו דהיינו לשון הש"ע שבסעיף זה זולת הגהות רמ"א מבואר דברישא באין גבוהין י' אסור לשניהם אפילו במופלג ד' ממרפסת מדלא זכר ברישא מחילוק מופלג או סמוך וכ"כ ב"י וכ"מ וגם לא זכר שם מענין גובה המרפסת מן התל כלל הדברים לדעתו שיש שייכות טפי למרפסת להתל ממה שיש לחצר להתל מ"ה כל שיש מעלה לתרווייהו דהיינו לחצר תוך י' ולמרפסת בסמוך פחות מד' טפחים פשיטא שאוסרין זה על זה ואפי' יש לחצר מעלה ולמרפסת ריעותא וכן אם לשניהם ריעותא ג"כ אוסרים זה על זה אלא שאם יש למרפסת מעלה ולחצר ריעותא אז יש היתר למרפסת היינו בגובה י' ואינם רחוקים ד' טפחים ולא זכר הרמב"ם כלל מענין נמוך התל ממרפסת י' או יותר ורמ"א הכניס לתוך דברי הרמב"ם מן שיטת הטור דהיינו ובתוך י' למרפסת בבבא דגבוהים י' וא"כ גם ברישא באין גבוהים י' ה"ל להגיה גם נמוכים ממרפסת פחות מי' דאז דוקא שוה לשניהם אבל בנמוך י' ממרפסת בני החצר מותרים כדעת הטור ולהרמב"ם אינו כן:
ג סָעִיף ג היתה מצבה כו'. דכיון שעשה הפסק לפני המרפסת גילה דעתיה דסליק נפשיה מהחצר:
א סָעִיף ב (ס"ק א) אינם כו' דע דמרפסת הוא. כשיש בתים בנוים בגובה החצר זה אצל זה והם נקראים עליות ויש לפניהם מרפסת אחת (הוא הנקרא בל"א גאניג) ואין לאותן הבתים דרך לירד לחצר כ"א פתחי כל הבתים פתוחים למרפסת ובסוף המרפסת עומד סולם מוצב ארצה עד החצר ובסולם הזה יורדים כל בני העליה לחצר וכן בנוים עליות ומרפסת בצד שכנגדה וגם למטה בחצר בתים בנוים בקרקע החצר וס"ד אם לא ערבו בני העליות עם בני החצר אף על גב שבני העליות ערבו לעצמן כל הבתים שיוצאים למרפסת אחת וכן בני בתי החצר שלמטה ערבו לעצמן מ"מ יאסרו זה על זה דהוי בני העליות עם בני החצר כחצר א' שחצי חצר א' ערבה לעצמה וחצי חצר האחרת ערבה לעצמה דאוסרים זה על זה קמ"ל דלא אלא הוי כשני חצרות ופתח אחד ביניהם: אינם גבוהים כו' וגם למרפסת אין גבוה יו"ד ר"ל שאינו נמוך מן המרפסת יו"ד: וכתב הב"י כו' לשון הש"ע הוא לשון הרמב"ם ודייק הרב"י מלשון הרמב"ם מדסתם וכתב אם אין גבוהים י' כו' ושניהם אסורים ולא חילק אם המרפסת רחוק מן התל במשך הרוחב ארבע טפחים דניתן לבני החצר דבני החצר תשמישן בו יותר בנחת מבני המרפסת א"ו דס"ל דאפי' בכהאי גוונא דהמרפסת והחצר שוין בו ואוסרים זע"ז בזריקה דס"ל אף דאין גבוה יו"ד לבני החצר מכל מקום התשמיש שמשתמשים בו בני החצר מיקרי ע"י זריקה וא"כ אפילו מרפסת רחוק ד"ט מ"מ כיון דיכולים להשתמש ע"י זריקה תשמיש בני המרפסת ובני החצר שוה ולכן שניהם אסורים: דכל פחות מיו"ד ר"ל גובה לאו כלום הוא ר"ל אין גובהו נחשב לכלום ודינו כאלו שוה לו דלא מיקרי תשמיש ע"י זריקה אלא תשמיש גמור: או נמוך ממנו (ר"ל מן המרפסת) יו"ד. וזהו כפי גירסת הב"ח בטור ע"ש: דאין אדם אוסר כו' זה קאי אדין ראשון באינו נמוך מן המרפסת יו"ד אלא שרחוק ממנו ד"ט דנותנים לבני חצר אע"ג דלשניהם אינו גבוה יו"ד ולאו כלום הוא כמ"ש מ"א לעיל מכל מקום כיון דהמרפסת רחוק ד"ט וצריכים להשתמש עליו במשך באותו ריחוק דרך אויר אינו אוסר משא"כ בדין השני כשנמוך מן המרפסת יו"ד ומהחצר אינו גבוה יו"ד ל"ש ה"ט ולא צריך לה"ט אלא כיון דלבני החצר תשמישו בנחת ולבני מרפסת בקשה נותנים למי שתשמישו בנחת: ואפשר שגם כו' ר"ל כיון דבטור מבואר כן להדיא אלא שהרב"י רצה לדייק מהרמב"ם שחולק מדסתם כנ"ל ע"ז כתב מ"א דאין זה הכרח לעשות מחלוקת בין הרמב"ם וטור ופוסקים דדרך הרמב"ם לסתום ולקצר. ועס"ס שנ"ה כו' וכ"ה בגמרא דבדף פ"ג פליגי רב ושמואל דאם התשמיש לא' בזריקה ולא' בשלשול ס"ל לרב דיד שניהם שוה ואוסרים זה על זה ושמואל ס"ל דנותנים לזה שבשלשול דתשמישו יותר בנחת מבזריקה. ובדף פ"ד ע"ב פריך מדתנן שני גזוזטראות זו למעלה מזו (ודין זה הובא לעיל ס"ס שנ"ה ועליו רמז מ"א) עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו ומשני ר"א בר אהבה בבאים בני תחתונה דרך עליונה למלאות (ואביי משני שנויא אחריתא ע"ש) ופי' רש"י קושית המקשין מדקתני שתיהן אסורות אף על גב דלעליונה בשלשול ולתחתונה בזריקה ושלשול דהא צריכה לזרוק הדלי למעלה מן הגזוזטרא העליונה ואח"כ לשלשלו לים וה"ל ליתן לעליונה דתשמישה בשלשול גרידא ואפ"ה קתני דשתיהן אסורות דיד שניהם שוה בו כ"ש לא' בשלשול ולא' בזריקה גרידא משמע דדוקא לשמואל פריך אבל לרב ניחא דלרב י"ל אפי' כה"ג שלא' בשלשול גרידא ולשני בשלשול וזריקה אפ"ה שניהם שוין דאי לא תימא הכי אלא גם לרב פריך דס"ל גם רב מודה דנותנים לזה שבשלשול בכה"ג א"כ לא משני ר"א ב"א מידי לרב דלרב ע"כ לא מיירי בבאים בני תחתונה דרך עליונה למלאות (ופירש"י שיש לה סולמות לעליונה וא"צ לזריקה) דהא בדף פ"ח ע"א אמר רב עלה דהא מתני' לא שנו אלא בסמוכה תחתונה לעליונה במשך רחב הכותל תוך ד"ט אבל במופלגת במשך הרוחב ד"ט אינה אוסרת על העליונה. וכיון דתחתונה אינה יכולה לשמש אלא דרך אויר והכי קיי"ל לעיל ס"ס שנ"ה וא"א דמיירי בבאים בני התחתונה בסולמות לעליונה מה לי שהוא מופלגת הא משמשת להדיא כמו העליונה בשלשול גרידא ולא דרך אויר. א"ו דלרב בלא"ה לק"מ ולא צריכנא לתי' ר"א ב"א דלדידיה אפי' לא' בשלשול ולשני בשלשול וזריקה אפ"ה שניהם שוין ואוסרים זע"ז. עוד ראיה מדין שהביא מ"א אח"ז בבור מלאה מים אסו' שמא ימלא ממנה ותחסר המים. ודין זה הוא ש"ס ערוך דף פ"ד ע"א ע"ש וא"א מה בכך אם יחסרו המים. הלא אז יהיה לבני מרפס' בשלשול דהא יהיה נמוך מהם עשרה: ולבני חצר בזריקה ושלשול דמבוא' דע"כ גובה עשרה לבני חצר דאל"כ אפי' לא יחסרו אוסרים על בני מרפסת א"ו אפי' כה"ג ס"ל לרב דאסורים זה על זה א"ע גב דלא' בשלשול גרידא ולשני בשלשול וזריקה: ובהג"א פ' כיצד משתתפים הג"ה רביעית: וצ"ע שהרא"ש פ' כ"מ ד"ג לא כ' כן כצ"ל והוא ר"ת פרק כיצד משתתפים דק ג' ור"ל שלא העתיק שם אלא לשון הש"ס לרב לא' בשלשו' ולאחד בזריקה שניהם אסורים והל"ל רבותא יות' דאפי' לאחד בשלשול ולשני בשלשול וזריקה אפ"ה שניהם אסורים וע' סי' שע"ב סעיף ט"ז ובמ"א שם סעיף קטן כ"ז שמחלק בין הכא להתם:
א סָעִיף א ס"א מרפסת שהוא. פ"ד א' וע"ש: אינם אוסרים. נ"ט ב' וערש"י במתני' פ"ג ב': ובלבד שיערבו. רש"י שם ושם: כדי שתהא. ע"ה א':
ב סָעִיף ב שהוא משותף. פ"ח א' יש גזל כו' הב"ע כו': אם אינם. גמרא שם פ"ד: להוציא שם כלים שבבתים. צ"א ב': ובתוך עשרה. גמ' שם פ"ד א': ואם היו כו'. מתני' שם וגמרא שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.