Shulchan Aruch, Orach Chayim 429 — שולחן ערוך, אורח חיים תכט
א שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַגָּה: וּמִנְהָג לִקְנוֹת חִטִּים לְחַלְּקָן לַעֲנִיִּים לְצֹרֶךְ פֶּסַח. וְכָל מִי שֶׁדָּר בָּעִיר י"ב חֹדֶשׁ צָרִיךְ לִתֵּן לְזֶה (אוֹר זָרוּעַ).
ב אֵין נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְאֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, וְאֵין מַסְפִּידִין בּוֹ, וְאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ לְהַזְכִּיר בְּצִבּוּר; וְהַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בּוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח. הַגָּה: גַּם אֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן. וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ תַּעֲנִית כְּלָל, אֲפִלּוּ יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ; אֲבָל תַּעֲנִית חֲלוֹם, מִתְעַנִּין. וְאֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה וְאֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְלַמְנַצֵּחַ בְּעֶרֶב פֶּסַח וְלֹא בְּיוֹם טוֹב, (מִנְהָגִים). וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם אַחַר הֶחָג, וְהוּא אִסְרוּ חַג, (גְּמָרָא וְרַשִׁ"י פֶּרֶק לוּלָב).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שואלין בהלכות פסח וכו' - שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהירן על כל הלכות פסח שני וה"ה בשאר יו"ט נמי דורשין קודם לכן ל' יום בהלכותיהן ועיין בביאור הגר"א שדעתו דבעצרת סגי מיום א' בסיון וי"א דהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא"כ בשאר יו"ט די באיזה ימים קודם ועכ"פ ביו"ט גופא לכו"ע צריך לשאול ולדרוש בכל יו"ט בהלכותיה וכדאיתא בסוף מגילה [דף לב] משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שלשים יום - ומתחילין מיום הפורים עצמו. ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול [כשאין ע"פ חל בו דאז צריך להקדים בשבת הקודם] ובשבת שובה [והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות פסח וכן בשבת שובה לדרוש לפניהם הלכות יוה"כ וחג הסוכות לבד מה שדורש מענין התשובה אבל אם יהיה הדרשה רק בפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בזה ידי חובתן] ומ"מ מצוה לכל אחד לעסוק בהלכות פסח ל' יום קודם וכן בחג עצמו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ומנהג וכו' - הוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי פ"ק דב"ב ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) חטים לחלקן - ובמדינותינו המנהג לחלק להן קמח שעי"ז מקרבא הנייתה טפי ושיעור הנתינה הוא כפי צרכו לכל ימי הפסח ופשוט דאם הוא עני גדול ואין לו במה לאפות המצה צריך ליתן לו גם דמי האפיה דהוא בכלל די מחסורו אשר יחסר לו: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) י"ב חודש - ואם אנו רואין שנכנס בעיר ע"ד להשתקע שם לאלתר חייב ועיין בשע"ת. ודין זה די"ב חודש שייך גם לעני שאז חייבים ליתן לו כשאר עניי העיר ואם דעתו להשתקע לאלתר חייבים ליתן לו וכתבו האחרונים בשם הסמ"ג דהאידנא נוהגים בכל הצדקות בין לענין בעה"ב בין לענין העניים בשלשים יום. ואפילו העני שאין דר פה ל' יום אף שאין מחויבים ליתן לו קמח לכל ימי הפסח בבת אחת מ"מ חייבים ליתן לו מצה בפסח כדרך שחייבים ליתן לו פת כל ימות השנה מזון ב' סעודות לכל יום ויום מימות החול שהוא שוהה בעיר ובשבת מזון ג' סעודות כמ"ש ביו"ד סימן רנ"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ליתן לזה - ואפילו ת"ח הפטור ממס [אחרונים] ועיין בפמ"ג ושיעור הנתינה צריך להעריך על כל אחד לפי ממונו ואלה המשתמטים עצמם מליתן קמח עניים יש עון בידם. והנה ידוע שעיני העניים נשואות לזה וכשהם ישארו בדוחק וברעבון והוא יעלים עין בזה ידוע מה שאמר הגמרא סנהדרין ל"ה כל תענית וכו' ע"ש בפירש"י והוא ג"כ כעין זה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז (ז) בכל חדש ניסן - מפני שי"ב נשיאים הקריבו בי"ב ימים וכל ימי הקרבן היה יו"ט שלו וע"פ וימי הפסח גופא ואסרו חג א"כ יצא רוב החודש בקדושה לפיכך עושין כולו קודש: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) צדקתך - גם אין אומרים בחודש ניסן הַיְּהִי רצון שאחר קריאת התורה ואין מזכירין בו נשמות וגם צדוק הדין והקדיש שאחריו אין אומרים. והכלל דצדוק הדין וצ"צ ורחום וחנון שוין וכן בע"ש ועיו"ט אחר חצות אין אומרים אבל בער"ח וערב חנוכה אחר חצות אומרים צדוק הדין. וטוב לקרות בניסן בכל יום הנשיא שלו וביום י"ג פרשת בהעלתך עד כן עשה את המנורה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) להזכיר בצבור - פי' דאין מזכירין התענית בצבור אבל מ"מ היחיד שנהג להתענות בה"ב מותר להתענות בו לדעת המחבר ומנהגנו כהרמ"א שאין להתענות כלל [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
י (י) אפילו יום וכו' - היינו בכל החודש ניסן וכן ער"ח אייר ג"כ אין מתענין אפילו הנוהגים להתענות בכל ער"ח אבל החתן והכלה ביום חופתם נוהגים להתענות אפילו בר"ח ניסן מטעם שיתבאר בסימן תקע"ג [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) אבל תענית חלום מתענין - ואין צריך למיתב תענית לתעניתו בחודש אייר כדי שיכופר לו על מה שהתענה בחודש ניסן על חלומו כמו שצריך לעשות מי שמתענה ת"ח בשבת ויו"ט ור"ח וחוש"מ שהוא צריך לישב בתענית על תעניתו כמו שנתבאר בסי' תי"ח. ואם התענה בשבת שבתוך ניסן ת"ח מותר להתענות ליום מחר ביום א' על מה שהתענה בשבת כיון שאיסור תענית זה אינו אלא מנהג. ואפילו אם חל ר"ח ניסן באחד בשבת ובשבת שלפניו התענה ת"ח מותר לו לישב בתענית בר"ח ניסן על מה שהתענה בשבת [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) מזמור לתודה - שלחמי תודה היו חמץ ואפילו בער"פ אסור להקריבה שיבוא לידי נותר: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) בערב פסח - ומשכימין לבהכ"נ בע"פ כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות [מהרי"ל]: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) אסרו חג - המנהג שלא להתענות בכל אסרו חג. ולהטיל איסור בבהכ"נ לצורך גדול מותר בניסן אף שאסור בתשרי [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א בה' פסח. וה"ה בשאר י"ט דורשין קודם לכן ל' יום (ב"ח) וכ"כ רש"א בסוכה דף ט' וכ"ה בבכורות פ"ט ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה והעיקר להורות לעם ה' דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון ומהרי"ל הי' דורש גם ה' חג בשבת שובה ומשמע בפ"ק דמגיל' דבי"ט עצמו מחויבים לדרוש בענינו של יום כגון פסח ביציאת מצרים ע"ש גבי פורים שחל בשבת: ש"ע סָעִיף א
ב י"ב חדש. וה"ה העני הדר פה י"ב חדש מחויבים ליתן לו (ב"י בי"ד סי' רנ"ו) וכ' הסמ"ק האידנא ל' יום והע"ש לא ע"ש, נ"ל דעני שאינו דר פה ל' יום מ"מ מחויבים ליתן לו לאכול מצה אלא שאין נותנים לו חטים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בכל חדש ניסן. מפני שי"ב נשיאים הקריבו י"ב ימים וכל יום הקרבן הי' י"ט שלו ואח"כ ע"פ ופסח ואסרו חג א"כ יצא רוב החדש בקדושה לפיכך עושין כלו קדש ועסי' תק"פ וסימן ת"כ ותקע"ג ות"ע דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד בציבור. משמע דס"ל דתענית יחיד שרי כמ"ש בב"י ולכן כ' רמ"א שאין מתענין בו תענית כלל: ש"ע סָעִיף ב
ה צ"ה ולא קדיש. (הגמ"נ) והב"ח ושל"ה כתבו דאחר אסרו חג יש להתענות יום שמת בו אביו וה"ה ער"ח ול"נ דאין להחמיר דהא תעניתים אלו חומרא בעלמא הם: ש"ע סָעִיף ב
ו ת"ח. ופשוט דא"צ למיתב תענית לתעניתו ואף על פי שכ' הש"כ בי"ד סי' רט"ו בשם מהר"מ מ"ץ וימים שא"א בהם תחנון הוי כימים האסורים מדבריהם מ"מ לענין זה נ"ל דמעיקרא הכי קבילו עלייהו להתענות בו ת"ח ועוד דהא הרב"י מיקל בתענית יחיד כמש"ל ואם התענ' בשבת שתוך ניסן ת"ח נ"ל דיתענה תענית לתעניתו בניסן דהרי כ' הב"י בסי' תקס"ח שכמה גאונים כתבו בשם ס"ח שהמתענ' בי"ט ראשון ת"ח יתענה בי"ט ב' תעני' לתעניתו וחלקו עליו וגם רמ"א פסק בסי' רפ"ח דלא כוותי' ועמ"ש שם בשם ס"ח הגי' שלפנינו ופירושו וא"כ ק"ו דמתענין בניסן וכ"ה בכ"ה בשם ר"ש הלוי סי' ד' וה"ה בין י"ה לסוכות או בימי הגבלה ומ"מ נ"ל דאם הוא סמוך לעשור לחדש יתענה בי' לחדש שהוא תענית צדיקים כמ"ש סי' תק"פ וה"ה אם היה ביום ראשון ר"ח ניסן מתענה עסי' תקע"ג: ש"ע סָעִיף ב
ז מזמור לתוד'. שלחמי תודה היו חמץ ואפי' בע"פ אסו' להקריב שיבואו לידי נותר: ש"ע סָעִיף ב
ח אסרו חג. בב"י כאן משמע שמותר להתענות בו וכ"מ ססי' תצ"ד דדוקא אחר שבועות אסור משום שהוא יום טבוח וכ"מ בתענית דף י"ח ע"א דלא כב"ח מיהו בתו' ר"ה דף י"ט ע"ב משמע דהמנהג שלא להתענות: מ"כ ליתן חרם בבה"כ לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף אם תאמר שאסור בתשרי משום שתלוין בדין כדלקמן סי' תר"ב: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א בה׳ פסח עמ״א פירש מלת שואלים כמו דורשים ועי׳ רי״ף הגירסא ול״ד פסח ח״ה כל י״ט עב״ח ומיהו פסח מדינא מקרא שהרי משה מזהיר עפ״ש היינו משום קרבן שיהא מן המובחר בעינן ל׳ שלימות עי׳ תוס׳ בכורות נ״ז ב׳ ד״ה בפרוס אי עם יום המעשה כו׳ והשתא דלית קרבן תקנה לא זזה ממקומה עתוס׳ ע״ז ה׳ ב׳ וב״י בזה והפר״ח דכתב דיום הפורים אין שואל כענין היינו בזמה״ז דלית קרבן א״כ יותר ראוי לדרוש בענין פורים ובט״ז כתבנו מזה. אבל שאר י״ט רק מנהגא לא מן הדין ורש״י סוכה ט׳ נקיט שואלי״ן י״ל שואל כענין בכל י״ט הוי אבל לדרוש אין מחוייב כ״א בפסח כמ״ש הב״י ומ״מ הוי סוכה לשמה כיון דשואלין כו׳ אבל המהרש״א ז״ל סובר דפסח מדינא מקרא וה״ה סוכות משום דרשא (י״ל ט״ו ט״ו יליף) אבל עצרת לא. ובמגילה דפריך דף ד׳ א׳ מאי איריא פורים י״ל כחה״ר דאפי׳ י״ט דניכר שנוהגין קדש ב״ש פורים דאין ניכר כלל יע״ש ופ״י שם אי ר״ה ויוה״כ מחויב ג״כ לדרוש: ומ״ש המ״א משמע במגילה כו׳. הוא במגילה ד׳ א׳ ושם מבואר כן משה תיקן כו׳ שיהיו שואלים ודורשים ה״פ בפסח כו׳ ורש״י פי׳ אגרת פורים טעם הנס לא דיני פורים וממילא ה״פ היינו טעם הנס יציאת מצרים (מ״ש רש״י תורגמן אפשר לפרש מלת שואלין ודורשין התורגמן שואל לחכם ודורש אח״כ לרבים) ובתוס׳ ד״ה פורים נמי מבואר כן וד״ה ומאי איריא צריך לדחוק ולפר׳ אפי׳ י״מ דדורשין הדינים ל׳ יום קודם לכן וממילא ישאלו טעם הנס אפ״ה מצוה בי״ט לדרוש טעם הנס דאל״כ מה פריך דבי״ט דורשין ל׳ יום דינים השייכים קודם ובי״ט דינים השייכים בי״ט וזה וידבר משה כ״ה הגי׳ ברי״ף לומר דהתם נמי טעם הנס דורשין. וברי״ף שם פורים שחל בשבת פי׳ ט״ו ולכאורה אתא לאשמעינן דל״ת י״ד ודוקא בחול דקרינן מגילה טוב לדרוש אח״כ בהל׳ פסח מלדרוש הל׳ פורים משא״כ שחל בשבת אין זכר לפורים נדחה דרשה דפסח וז״א דבי״ד אין דורשין בפסח כמ״ש הפר״ח לכן פי׳ ט״ו ואיננו צורך: מ״ש הר״ן ז״ל בפסחים שאלו לא היו שואלים כהוגן כתבנו בט״ז ועתה ראיתי שי״ל דהם שאלו ב׳ שאלות א׳ למה נגרע להקריב עתה ואת״ל שא״א יאמר להש אימתי יעשו והואיל ושאלו כהוגן השיב להם משה בי״ד באייר ואין להאריך: עב״י בתי׳ השלישי דכל ישראל צריכין להביא קרבן קשה בבל רגל צריכין חגיגה ושמחה ער״מ פ״א מחגיגה ה״א וראיה בעופות אין מומין מ״מ ראיה וחגיגה וי״ל לא כולם חייבין מי שדר בח״ל ואין לו קרקע כו׳: ש"ע סָעִיף א
ב י״ב חודש עמ״א הד״ט הביאו כאן ירוש׳ פ״ק דב״ב ה״ד והר״ב שהשמיט כאן עני הדר פה צריך טעם דדוחק לומר דתליא אי בודקין לכסות או לאו עי׳ ירושלמי ב״ב ופ״ח דפיאה יע״ש וסובר המ״א דהר״ב סמך כאן עמ״ש בי״ד וי״א ל׳ יום ועי׳ בה״י י״ד וי״ל מ״ש הר״ב בי״ד רנ״ו ס״ה וי״א כשאין כותב וכן הלכה אין הלכה אלא כהמחבר וכמ״ש בכללי או״ה בפריי לי״ד שגם בהר״ב עם המחבר נוהג הדין הלכת כדיעה א׳ בסתם. ואם ירד להשתקע בבע״ה נותן מיד ואפשר ה״ה בעני כן. ועח״מ סימן קפ״ג ס״ב בהג״ה מחמת אונס נתעכב אין נותן. מ״ש א״ר ה׳ בשם שכ״ג ת״ח הפטורים ממס נותנין לזה עיינתי שם בהגהות הטור ב׳ כתב בקושטנדינ״א נוהגין כן אפשר תקנו זט״ה כן לא שיהא הדין בן בכ״מ וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בכל עמ״א. הע״ש כתב בשם מנהגים בר״ח התחילו הקרבנות וי״ג א״ח שלהם וע״פ. ועי׳ ב״ח ולבוש דלא כב״י שכתב ביום ב׳ התחילו הקרבנות ומ״ש המ״א ע״פ וא״ח בב״י ליתא עמ״ש אות ח׳ וא״צ דרובו בקדושה. ואולי השגתי עליו מ״ש דר״ח ניסן אסור להתענות אף ר״ח ניסן וראייתו מתענית י״ז ב׳ תיפוק דר״ח הוא יע״ש ובתק״פ ותקע״ג משמע דשרי בר״ח ניסן להתענות ודוחק לומר דפריך ר״ח ד״ת הוא בציבור אסור עמ״ש אות ד׳ מזה אי״ה. מ״ש הע״ש ו״כ צ״ל כ״ב: ש"ע סָעִיף ב
ד בציבור עמ״א עב״י כ״כ לפרש במ״ס דב״ה של כל השנה יחיד רשאי להתענות אף קודם ניסן. ומ״ש בתענית דאם תענית מותר כ״ש הספד היינו ת״צ הא אם תענית יחיד שרי אפ״ה הספד ברבים אסור ועי׳ אות ג׳ מ״ש לפרש בתענית ר״ח ד״ת היינו בציבור עכ״פ אסור ודוחק. ואם נדר להתענות ב׳ וה׳ של כל השנה וא״י מה היה בלבו אם גם על ניסן יראה דצריך התרה ועמ״א תק״ע אות ב׳ ר״ח שאני: ש"ע סָעִיף ב
ה צ״ה עמ״א ועט״ז ג׳ וא״ר וח״י ז׳ וח׳. ותענית חתנים עסי׳ תרע״ג דאפילו בר״ח ניסן מתענים ועי׳ ע״ש מתענית י״ז ר״ח ד״ת הוא יע״ש. עי״ד ח״א מצ״ה יע״ש וע״ש כאן: ש"ע סָעִיף ב
ו א״ח עמ״א דר״ח ניסן רק מנהג להמחבר תענית יחיד שרי כמ״ש באות ד׳ ועמ״א תי״ח ב׳ מתענה בר״ח ניסן או ר״ח אב ת״ח א״צ תענית לתעניתו עסי׳ תק״פ יע״ש. ומ״ש מרפ״ח אות ד׳ בס״ח הפי׳ דאם מתענה י״ט א׳ או ב׳ יתענה תענית לתעניתו מיד בא״ח דאינו אלא מנהג וע״ז לא חלק הר״ב שם וכ״ש ניסן דלהמחבר יחיד מותר דאם מתענה בשבת תוך ניסן דמיתב תענית לתעניתו מיד אח״כ סמוך לו. ואמנם מ״ש המ״א ברפ״ח שם דאם ר״ח אב סמוך יתענה או ע״פ היינו דהבכורים מתענים צ״ע דאין חל ר״ח אב או ע״פ ביום א׳ כבסי׳ תכ״ח יע״ש ואי שהתרשל והפסיק יום א׳ מנלן דמתענה בר״ח אב או בע״פ דס״ח קאמר בסמוך ממש שא״א למיתב מקודם תענית לתעניתו לא כה״ג גם אי צם בשבועות ת״ח י״ל בא״ח אין מיתב תענית לתעניתו דמדינא דגמרא אסור. ומ״ש ברפ״ח הוא א״ח דפסח וסוכות והראה לתצ״ד דוקא שבועות וכמ״ש אות ח׳ כאן. ועי׳ מ״ל פ״ו מה׳ כלי מקדש הט״ו ובמנהגים שלי שחברתי קצת ענינים בהם הארכתי וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ז מזמור לתודה עמ״א בי״ט היינו חה״מ דבי״ט עצמו גם בשאר י״ט א״א עסי׳ נ״א במ״א אות י״א: ש"ע סָעִיף ב
ח אסרו חג עמ״א בב״י יצוייר בה״ב אחר פסח לבני א״י נשאר ח״י אחר פסח משמע א״ח שרי להתענות ועב״ח ומ״ש דכ״מ בתענית ח״י א׳ דפריך מתמניא עד סוף מועדא דלא למספד ופריך תיפוק י״ט ומשני ל״צ לאסור יום שלאחריו אלמא א״ח שרי. ויש לראות התם בהספד קאמר הא תענית אה״נ בלא״ה אסור א״ח וי״ל דעכ״פ מוכח תענית יחיד שרי א״ח דאל״כ כ״ש הספד עי׳ אות ג׳ ד׳ דת״צ חמור מהפסד ויחיד קיל יע״ש עמ״ש באות ו׳ ומ״א רפ״ח ד׳: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א בהל' פסח. וה"ה בשאר י"ט. לאפוקי מדעת הרב"י דס"ל דוקא בפסח בעי' שלשים יום משום דהלכתא רבתי לפסח משא"כ בשאר י"ט. ועוד כמ"ש התוס' דפסח מה"ט בעי' שלשים יום משום קרבן. אע"ג דלביקור ממומין סגי בארבעה ימים. מ"מ צריך זמן לחקור למצוא בהמה הראוי לו. ותמימה. ואף בזהמ"ז דליכא קרבן מ"מ נשאר תקנה ראשונה וזה שייך דוקא בי"ט של פסח דכ"א צריך לקרבן פסח משא"כ שאר י"ט. וע"ז חולק מ"א דה"ה בשאר י"ט בעי שלשים יום לדרשה והא דהזכירו במפורש דוקא פסח משום דמיניה ילפי' כדאי' בפסחים דף וי"ו ע"ב שהרי משה עמד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני להאנשים הטמאים בפסח א ושאלוהו למה נגרע מלהקריב קרבן ה'. והיה די אם היה משיב לשאלת' כיון שהם טמאים אסורים לעשות פסח ראשון והוסיף להודיע להם שיעשו פסח שני ובין פסח א' לשני יש שלשים יום אלמ' דשלשים יום לפניו יש לדרוש. ומפסח ילפינן לשאר י"ט. וכ"כ רש"א בסוכה דף ד' אהא דתנן התם סוכה ישנה ב"ש פוסלים וב"ה מתירים ותנן שם איזה סוכה ישנה כל שעשאה שלשים יום קודם לחג הסוכות. ופירש"י טעמא דב"ש דבעי שיעש' הסוכה לשמה אבל עשאה סתם פסולה. אבל אם עשאה תוך שלשים לחג כיון דשואלין בהל' חג סתמ' עשאה לשמה. ומזה כ' מהרש"א דמוכח דלא כהרב"י דמזה מוכח דגם בסוכות דרשי' שלשים יום קודם החג וממילא ה"ה בעצרת דמ"ש: וכ"ה בבכורות פרק ט' דף נ"ז ע"ב תנן ג' גרנות למעשר בהמה בפרו' הפסח ובפרום עצרת ובפרוס החג ור"ל דמן התורה מותר לאכול ולמכור קודם שיעשר בהמותיר אלא שאם עשר עביד מצוה. והעשירי יהיה קודש ומקריבו כשהוא תמים ע"ג המזבח ואין למזבח אלא דמו ואבריו והשאר נאכל הכל לבעלים כפסח ואין לכהן בהם כלום אפי' חזה ושוק. ומדרבנן כשהגיע א' מג' גרנות הנ"ל אסור לאכול עד שיעשר ונתנו שם הטעם כדי שיהיה הבהמות מצויות לעולי רגלי' כיון דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו בדבר שאין בו אלא חסרון מועט לכן ניחא ליה לעשר בהמו' אע"ג שאינו מחויב בדבר כיון שאינו מפסיד אלא האימורים. ואפשר כשיעלו ישראל לרגל רבים אשר שם בירושלים עדיין לא היו בהמותיו מעושרים ובלי מעשר לא יהיה חפץ למכור כנ"ל לכן תקנו חז"ל שבאותן ג' פרקים צריך לעשר. וכתבו התוס' אע"ג דקודם הגורן יכול לאכול בלי מעשר מ"מ ב"א ממתין עד הגורן ומעשר הכל ביחד. ועי"ז יהיה בהמות מצויות לעולי רגלים. ופי' פרוס הוא מחצה ור"ל ט"ו יום קודם פסח וכן ט"ו יום קודם עצרת וט"ו יום קודם סוכות כיון דשואלים ודורשי' שלשים יום קודם לחג לכן ט"ו יום קודם לחג מקרי פרוס מחצית מן שלשים יום. מבואר מזה דבכל י"ט דורשי' שלשים יום לפניו: ועכשיו נוהגים כו' וכתב הב"ח הטעם להיותינו בעו"ה שה פזורה בעיירות וכפרים וקודם שבת הגדול ושובה מתקבצים אל העיר וקהילו' שהרב שם וחונים שם כל ימי החג לכן הניחו הדרש' עד עת קיבוץ נדחי ישראל. והעיקר עיי' במ"א סי' ר"ן: גם הל' חג כו' מלבד הלכות יוה"כ: בפ"ק דמגילה דף ד' ע"א אריב"ל פורים שחל להיות בשבת שואלים ודורשים בענינו של יום ופריך מאי ארי' פורים אפי' י"ט נמי דתני' משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בענינו של יום הל' פסח בפסח הל' עצרת בעצרת הל' חג בחג ומשני פורים איצטריך ליה סד"א נגזור משום דרבה קמ"ל ופירש"י שואלים כו' לדרוש אגרת פורים ברבים ומל' זה משמע דאין כוונת ריב"ל על דרשת דינים כ"א אגרת פורים ובנסי פורים. ועל הא דמשני דנגזור משום דרבה פירש"י דאסרי' לקרות המגילה בפורים שחל בשבת משום גזיר' דרבה שמא יעבירנה ד"א בר"ה ס"ד נגזור דרש' אטו קריא' קמ"ל. מזה מוכח כפירש"י דהא דאמר ריב"ל פורים כו' שואלים כו' ר"ל באגרת פורים דאי ס"ד דינים מאי שייכות דדרשה שהי' ע"פ לקריאת המגיל' ומאי גזיר' דרבה שיעבור ד"א שייך הכא. גם בלא"ה ל' ריב"ל כאמר שואלים ודורשים בענינו של יום לא משמע דינים אלא בעניני נסי פורים: וא"כ ע"ב דומי' דהכא הא דתניא בשאר י"ט משה תיקן לישראל שיהיו דורשים הלכות כו' ל"ד הלכות אלא ר"ל עניני היום דאל"כ מאי פריך מאי ארי' פורים כו' הא ריב"ל מיירי בענייני פורים ובשאר י"ט ר"ל דינים אע"כ הלכות שהוזכר בברייתא לאו דוקא אלא ר"ל עניני י"ט בפסח נסי מצרים ובדומה. או ס"ל להש"ס מסבר' כיון דצ"ל דינים ה"ה שראוי לדרוש בענייני יום: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) יב"ח כו' וכ' הסמ"ק כו' וכתב בח"י בשם ש"ע י"ד סי' רנ"ו דאם דעת העשיר להשתקע חייב ליתן מיד. ואם כן ה"ה איפכא בעני אם דעתו להשתקע מחיייבים ליתן לו מיד: מחוייבים ליתן לו מצה דלא גרע מתמחוי שהן מיני מאכל שגובין בכל יום כמ"ש בי"ד: שצ"ל חטים וכתב בח"י והאידנ' המנהג ליתן לו תמורת חטים קמח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) בכל כו' מפני שי"ב נשיאים כו' היה י"ט וכמו שכתב התוספת בשם הירוש' ר"פ מקום שנהגו דאפי' יחיד המביא קרבן אותו יום לו י"ט: ואח"כ ע"פ ואע"פ שמפסיק יום אחד בין הקרבת י"ב נשיאים לער"פ דהיינו יום י"ג בחודש דהא ערב פסח הוא י"ד בניסן. והיה נרא' לכאורה שהלך בעקבי הרב בית יוסף שמפרש למסכת סופרים שממנו נובע דין זה שכתב וז"ל ולמה אין מתענין בניסן. מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבנן לי"ב יום. יום לכל שבט כו' ופי' הרב"י שבראש חודש ניסן הוקם המשכן ובאותו היום לא הקריבו ולמחרת ב' ניסן התחילו י"ב הנשיאים להקריב. ולפ"ז א"ש ל' מ"א דנשיא האחרון הקריב ביום י"ג ניסן וא"כ א"ש מ"ש מ"א ואח"כ ער"פ. אבל יותר נרא' דס"ל להב"ח ופ"ח שחלקו על הרב"י דמה"ת נימא דמס' סופרים חולק על הפסיקתא שאמרה על אותו ר"ח ניסן שנטל עשר עטרות וא' מהן ראשון לקרבן נשיאים שנחשון בן עמינדב שהוא היה המקריב ראשון הקריב בר"ח ומ"ש במס' סופרים שבאחד בניסן הוקם המשכן אין הכוונ' שזה לבד גורם שהוא י"ט אלא שגם נשיא א' הקריב אותו יום ומה"ט הוא י"ט כמו שאר ימים ומאי שאמר שהוקם המשכן כדי לידע שמאותו יום התחילו להקריב ומ"מ מ"ש מ"א ואח"כ ע"פ. ר"ל אחר אחר ובאמת יום א' מפסיק ביניהן. עכ"פ יצא רוב החודש בקדוש': ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) בצבור כו' ולכן כתב רמ"א כו' דאל"כ מה הוסיף רמ"א על דברי הטור והחבר שכתב ואין מתענין בו להזכיר כו' ורמ"א כתב ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל: ש"ע סָעִיף ב
ה (ס"ק ה) צ"ה ולא קדיש. וכן הדין בכל יום שאין אומרים צ"ה אין אומרים הקדיש שנהגו לו' בבה"ק אחר הקבור' ולענין שאר ימים שאין אומרים תחנון בערב שלפניו איך נוהגין עיין בח"י. וכתב שם בשם מנהגים דביום שאין אומרים תחנון אין אומרים יה"ר שאחר קריאת סה"ת: ש"ע סָעִיף ב
ו (ס"ק ו') ת"ח כו' ואע"פ כו' כימים האסורים מדבריהם ור"ל והא כתב לקמן סי' תקס"ח סעיף ה' המתענ' ת"ח בחנוכה ופורים שהם מדבריהם צריך למיתב תענית לתעניתו ע"ש: ועמ"ש כו' הגרסא שלפנינו ופרושו: וא"כ ק"ו דמתענין בניסן. אין כוונתו כיון דדעת הרב"י אליבא דס"ח דס"ל אפי' ביום טוב שני מיתב תענית לתעניתו וניהו דלא קי"ל כוותיה בי"ט שני. מכל מקום בניסן עכ"פ אפי' לדידן רשאי למיתב תעני' לתעניתו. דע"ז לא שייך ל' ק"ו דאין זה ק"ו אלא דנחתינן דרגא אלא כוונתו על מה שפי' המ"א דברי הס"ח בסי' רפ"ח וז"ל הס"ח אם התענ' בי"ט בשביל חלום ובי"ט אחרון למחר יתענ'. והבין הרב"י דמ"ש ובי"ט אחרון קאי אדבתרי' ונמשך למטה ובי"ט אחרון למחר יתענ' היינו תענית על מה שהתענ' בי"ט א'. אבל מ"א פי' שם דהאי ובי"ט אחרון הוי"ו היא וי"ו המחלקת כמו או בי"ט אחרון ונמשך שלפניו אם התענ' בי"ט כו' ובי"ט אחרון ר"ל או שלא התענ' ת"ח בי"ט ראשון כ"א התענה ת"ח בי"ט אחרון למחר דהיינו א"ח יתענה תענית לתעניתו בין שהתענ' ת"ח בי"ט א' ובין שהתענ' ת"ח בי"ט ב': ולזה כתב מ"א ועמ"ש כו' הגרסא שלפנינו פירושו דר"ל שיתענה תענית לתעניתו בא"ח וכיון דאפילו בא"ח שרי ק"ו לימי ניסן שהם קלים מיום א"ח. וכ"מ לעיל סי' רפ"ח ע"ש: ביו"ד לחודש שהוא ת"צ שמתה בו מרים. ר"ח ניסן מתענ' עס"י תקע"ג ר"ל אם חל ר"ח ניסן ביום א' ובשבת ער"ח התענה ת"ח יתענ' למחרתו בר"ח ניסן תענית לתעניתו דר"ח ניסן גם הוא תענית ציבור שבו מתו נדב ואביהו ומה"ט כתב בסי' תקע"ג שחתן ביום חתונתו יתענ' בניסן כיון שאינו אלא מנהג שלא להתענות בניסן ואפי' נשא בר"ח ניסן יתענה אע"ג דבשאר ר"ח אינו מתענה מ"מ ר"ח ניסן הואיל ובלא"ה הוא ת"צ כנ"ל יתענה: ש"ע סָעִיף ב
ז (ס"ק ז) מזמור כו' היו חמץ ר"ל שהיה צריך להביא מ"ם חלות והיו שלשי' מצה ועשרה חלות חמץ: שיבואו לידי נותר ר"ל שממעט בזמן אכילתן דהא זמן אכילתן ביום השחיט' של הקרבן ולילה שלאחריו ובער"פ לא היו רשאי לאכלן כ"א עד חצות היום. א"כ גורם אם לא ימצאו להם אוכלים קודם חצות שיהיו נותר ויהיה צריכים שריפה וזה אסור. וכיון דאמירתינו מזמור לתודה הוא תמורת קרבן תודה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו כיון שלא היו מביאים בער"פ תודה ה"ה דאין לומר מזמור לתודה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ס"ק ח) א"ח בב"י כאן משמע כו' ר"ל ממ"ש בחבורו הארוך שפי' דברי מ"ס שכתב שהתלמידים מתענין אחר הפסח בניסן שלשה תעניתים בה"ב מפני ח"ה. והקשה הרב"י דהא לא משכחת בניסן אחר הפסח בה"ב דהא יום א' של פסח הוא ט"ו לחודש וא"כ י"ד ימים שלפני הפסח וח' ימי פסח הם כ"ב יום נשאר עד ר"ח אייר ז' ימים ובר"ח אייר א"א להתענות ובז' ימים לא משכחת בה"ב. ותי' דבא"י דפסח אינה כ"א ז' ימים משכחת ג' תעניתים והיינו הב"ה וכגון שחל יום א' של פסח ביום ה' א"כ יום ז' של פסח הוא ביום ד' ואפשר להתענות ביום ה' שלאחריו וביום ב' וביום ה' שהוא ער"ח אבל א"א לומר שחל יום א' ביום ב' וא"כ משכחת בה"ב בניסן דהא קי"ל לא בד"ו פסח וכמ"ש ר"ס תכ"ח. ואע"פ שמס' סופרים כתב שמתענים בה"ב מיירי בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה. דאז היה אפשר שיהיה חל יום א' של פסח ביום ב' ושפיר משכחת בה"ב בניסן אחר הפסח וכנ"ל עכת"ד והל' בין א"א בה"ב או הב"ה צ"ל תענית ראשון בא"ח וע"כ ס"ל להרב"י דמותר להתענות בא"ח: דדוקא אחר שבועות כו' מדלא כתב אסור כ"א שם משמע דבשאר א"ח שרי ודוקא אחר שבועות שהוא יום טבוח. ור"ל דתנן בחגיגה דף י"ז ע"א בש"א מביאים שלמי שמחה בי"ט כו' אבל לא עולות ראייה ובה"א מביאים שלמים ועולות כו' עצרת שחל בער"ש בש"א יום טבוח אחר שבת (דאזיל לטעמייהו דאין דוחין י"ט וכ"ש שבת לכן יום טבוח של קרבנית אחר שבת דקרבנות עצרת י"ל ג"כ תשלומין כל שבעה כמו בפסח וסוכות)ובה"א אין יום טבוח אחר שבת(דב"ה לטעמיהו דדוחה י"ט) ומודים ב"ה שאם חל עצרת בשבת שיום טבוח אחר שבת דשבת וודאי אינו דוחה ע"כ דברי המשנה וא"כ המובן הפשוט מדברי מ"א כיון דמשכחת בעצרת שיום טבוח בא"ח כגון שחל בשבת לכן א"ח דשבועות חמיר משאר א"ח ואפי' א"ח השבועות באמצע השבוע שלא היה חל עצרת בשבת מ"מ א"ח דידיה חמיר כיון דלפעמים היה יום טבוח בא"ח וכ"כ מ"א להדיא לקמן סי' תצ"ד ס"ק ג' וז"ל אסור להתענות במוצאי חג השבועות מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת עכ"ל אלא שהמשנה למלך פ"ו מהל' כלי מקדש סוף דין וי"ו תמה ע"ז דאדרב' תנן התם אם היה יום טבוח באחד בשבת אין כה"ג מתלבש בכליו: ומותרים בהספד ובתענית שלא לקיים דברי הצדוקים האומרים עצרת אחר השבת ע"ש. אולם בלבוש לקמן ס"ס תצ"ד וז"ל ובזה"ז לא חיישינן לצדוקים שאין מצויים בינינו ונוהגים איסור לעולם בהספד ובתעני' בין כשחל בשבת ובין כשחל בשאר ימי השבוע עכ"ל. (אולם דבריו מגומגים קצת שהעתיק תחלה כדברי ב"ש ע"ש) ולפ"ז צ"ל דדעת מ"א כיון שבזמן הקרבן אם היה יום טבוח אחר שבת היה ראוי לאסור בהספד ובתענית לולי חשש הצדוקים. וא"כ בזה"ז דאזיל האי חששא ונשאר הדין לאסור בהספד ותענית. ואע"ג דבזמן הזה ליכא קרבן ולא יום טבוח בעו"ה ואין האיסור לדידן כ"א משום תקנה ראשונה בזמן הקרבן. והא גם בזמן הקרבן היה מותר בהספד ותענית דאז היה הצדוקים מצויים מ"מ הא גם בזמן הקרבן היה יום טבוח אסור בהספד ותענית טרם כפירת צדוק ובייתו' תלמידי אנטיגנוס. אלא כשאח"כ כשיצאו הצדוקים לעולם תקנו חז"ל להתיר יום טבוח בהספד ותענית שלא להחזי' ידי הצדוקים. ועכשיו שאין צדוקים מצויים הדרא לתקנה ראשונה כמו קודם שהיו צדוקים בעולם ועמ"ש המשנה למלך שם על עובדא דר"ט בעובדא שמת אחד בלוד: וכ"מ בתענית דף י"ח דת"ר מן א' ניסן עד סוף המועד קבעו במגילת תענית י"ט מפני נס א'. ופריך ל"ל עד סוף המועד לימא עד המועד ומועד גופא אסור דהוי י"ט ומשני לאסור יום שלאחריו די"ט דאורייתא לא בעי חיזוק ולכן ביום שלאחר י"ט מותר בהספד ותענית אבל ימים הכתובים במגילת תענית הם דרבנן צריכין חיזוק לאסור גם ביום שאחר יו"ט בהספד ותענית ולכן אמר שהמועד ג"כ י"ט מפני י"ט הכתוב במגילת תענית ולדידן דקי"ל בטלה מגילת תענית לכן א"ח מותר בהספד ותענית. דלא כב"ח שהסכים לפרש"י בסוכה דף מ"ה ע"ב אמר ר' ירמיה משום רשב"י כל העוש' איסור לחג באכילה ושתיה כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים כו' ופירש"י יש אומרים יום אחר החג דלא כפי' א' שכ' רש"י שקורא לחג עונג באכילה ושתיה עכ"ל דלפי זה קאי על י"ט גופיה ולא על יום שלאחריו. מיהו בתוס' ר"ה כו' דאמרי' שם מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכ' התוס' משמע דבימי עזרא היה מעובר וסמך קצת לדבר כו' וכתיב נמי ביום כ"ד לחודש (תשרי) נאספו כל ישראל בצום ושקים כו' משמע לפי שאז היה מוצאי סוכות נאספו ואי לא דעברוהו (ולכך לא היה מונים המועדו' כ"א מיום ב' של ר"ה שהיה העיקר. ומ"ש ביום ך"ד לחודש. ר"ל מיום ראשון של ר"ה והיה יום שאחר הסוכות) ועשו סוכות בט"ו בו א"כ י"ד דירחא וח' דסוכות הרי ך"ב יום ויום ך"ג מוצאי סוכות. וא"ל דשביק להתענות משום מחרת י"ט דהוי א"ח ומש"ה הנותינו עד ך"ד בו. דמאז לא נוהגים בו עכ"ל משמע דעכ"פ בימי התו' היו נוהגים איסור תענית בא"ח אלא דבימי עזרא ס"ל להתו' דעדיין לא נהגו בו איסור: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שואלים בה' פסח. הקשה הר"ן מהא דתנן משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין הל' פסח בפסח כו' ותי' דאין חיוב לשאול ולדרוש אלא נ"מ דליהוי שואל כענין כו' ול"נ דנ"מ רבתי לענין ממון דאי' בפ' השואל ד' צ"ז אמרו לי' רבנן לרבא שאיל לן מר פירש"י רבינו נשאל למלאכתינו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר דהוי שאלה בבעלים. איקפד רבא א"ל לאפקועי ממונא קבעיתו אדרבה אתון שאלתון לי דאלו אנא מצי לאשתמוטי ממסכתא למסכת' פי' כשאני חפץ להתחיל במסכת' אחר' שלא תשכח ממני אין אתם יכולי' למחות בידי אתון לא מציתו לאשתמוטי ולא היא איהו שאיל להו ביומי דכל' כשדורשין לפני הרגל בה' הרגל דלא מצי לאשתמוטי למסכת' אחר' ואינהו שאילו לי' בשאר יומי: וא"כ יש נ"מ לענין אם שאלו התלמידים בהמה מהרב תוך ל' יום קודם פסח ומתה פטורים דאותו זמן משועבד הוא להם והוי שאלה בבעלים כנ"ל נכון: בטור כתוב הלכך ל' יום קודם פסח חל עליו חובת הביעור והוא גמ' פ"ק דף ו' וק' מאי שייכות יש מזה לזה דתלה זה בזה ונ"ל דלפי מאי דאי' הגי' בגמ' שואלין ודורשין בה' פסח כו' וכצ"ל בטור ונראה פי' דשאל' היינו מה שיצטרכו לעתיד ביום הפסח ודורשין היינו מה שצריך לאותו יום וזה מצינו בלימוד שזכר שם הת"ק מפסח ראשון שעמד בו משה והזהיר על פסח שני והקשו שם התו' דהא ע"י שאלה הוזקק לומ' להם ותי' דמ"מ לא הי' צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא עכ"ל הרי שדרש משה שיעשו פסח שני מזה למדו הדרש' שהחכם דורש מעצמו והיינו מה שצריך עכשיו לצורך הפסח בזמנו דהיינו שמשה דרש שיעשו פסח שני וצריך ל' יום מפני הקרבן לבקרו במומין כמ"ש ב"י ומזה למדו לשאר ה' פסח בלא הקרבן כמ"ש התו' פ"ק דע"א ד' ה' דעתה אע"פ שאין קרבן בעי' ל' יום כמו בקרבן וא"כ צריך אתה לו' דגם בשאר הלכות יש צורך עתה לדרוש מה שיש חיוב מהיום וזה לא תמצא כ"א במי שיוצא מביתו קוד' הפסח ששיערו שחייב לבער מאותו יום אם הוא תוך ל' וזה דבר נכון לפע"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב והבכורות מתענין כו'. בטור הביא ע"פ מ"ס ותלמידים מתענין בו בה"ב מפני חילול השם ג' ימים ונ"ל דהנך ג"י אחר הפסח קאמר כו' ובמ"ס גופיה איתא בל' זה מפסיקים לפורים להתענות ימי צום מרדכי ואסתר ולאחר פורים בה"ב ולמה אין מתענין אותו בניסן מפני שבא' בניסן הוקם המשכן כו' והתלמידים מתענין בו בה"ב מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף עכ"ל. וכ' ב"י דקאי על תענית שמתענין ב' וה' של כל השנ' שאותם תעניתים ג"כ אין מתענים בניסן וקשה למה זכר בה"ב לא ה"ל להזכיר רק ב"ה ותו ק"ל למה תלה את התעניתים אלו בימי פורים שכ' ואחר פורים מתענים בה"ב ונלע"ד דכל מה שקבעו חז"ל תעניתי' צריך שיהי' להם דמיון כימות ראשונים וע"ד שכתב המרדכי דתענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דומיא דתענית הראשונים בזמן הרביע' כו' וה"נ נימא דבימי מרדכי ואסתר עברו והתענו בפסח כדדרשינן ויעבור מרדכי וכו' וכבר קי"ל דמי שמתענה ביום שאסור להתענות צריך למיתב תענית לתעניתא כדאשכחן בת"ח בשבת וא"כ מסתמא אחר הפורים שהיה בימי מרדכי התענו על מה שעברו בשנה שלפני זה בפסח וזה נשאר קיים לדורות להתענות תעניתים אלו אע"פ שאין הטעם שייך אצלינו מ"מ התעניתים לא בטלו וע"כ פריך שפיר ולמה אין מתענים אותו בניסן פי' כיון דהתעניתים באים מחמת פסח כמ"ש ה"ל להתענות אותם אחר פסח בחדש ניסן ותי' ע"ז מה שתי' וא"כ יפה אמר אותו החכם שמביא הטור שסיים אחר מ"ס ג"י כדי שלא נטעה לו' ולפ' דעל ב"ה דכל השנה קאמר כמ"ש ב"י באמת אלא ג"י בלחוד קאמר דהא זכר במ"ס בה"ב ואלו על כל השנה לא ה"ל להזכיר אלא ב"ה לחוד וסיים הטור ע"ז דאחר הפסח קאמר כו' והוא דוגמא לדבר שהראשונים התענו אותן אחר פסח בשביל פסח כמ"ש ה"נ לדידן בשביל הפסח כי אולי חטאו באותן הימים בשביל אכילה ושתי' ושמחת החג כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ב
ג אפי' יום כו'. מו"ח ז"ל כ' להתענות יא"צ בניסן דלא גרע מתענית התלמידים וכבר נתפשט המנהג שבכל יום שא"א תחנון אין מתענין ותענית חתנים עסי' תקע"ג: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שואלים עט״ז. אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. הנה בביאור אמרו בפ״ק דע״ז ה׳ ב׳ דדורשין בה״פ חיובא הוא משום קרבן (עב״י אע״ג ביקור ד״י די מ״מ כל ישראל שיהיו להם שהות צריך לדרוש ל׳ יום ומשה מזהיר עפ״ש היה סבור שמא יש הרבה שטמאים וי״ל בע״א ועב״ח בשם רש״ל ביקור די ד״י ושיהיה מובחר כו׳ קשה קצת בע״ז) והתוס׳ בע״ז ד״ה והתנן כתבו אע״ג גם עתה דורשין היינו ממ״ש במגילה ד׳ א׳ ד״ה מאי כו׳ דאפי׳ י״ט דורשין ל׳ שלא לחלק בין פסח לשאר יו״ט ואפ״ה דורשין בענינו של יום כ״ש פורים אלמא אף האידנא מחוייבין דרי״ל לאחר חורבן הוה וא״כ אין קושיא כלל דמשה תיקן שידרשו אף בי״ט עצמו אף דדרשו מקודם ל׳ יום חיובא הוא גם בי״ט וכדמוכח בסוכה עמ״א א׳ ואי״ה שם יבואר והמעיין בר״ן מגילה ובפ״ק דפסחים י״ל שכוונתו דשואלין ודורשין משמע שואל הדורש למה נצטוינו במועד ההוא ואיזה נס וטעם הדבר וז״ש שואלין ודורשין עשה כלומר יע״ש אבל שואלין ודורשין ל׳ יום ההוא ודאי דורשין בדיני פסח חיובא ושואלין היינו להיות שואל כענין בפ״ק דפסחים פי׳ הר״ן ז״ל אי לאו דהיו שואלים כענין כו׳ קשה דהם שאלו בזמנו למה נגרע וצ״ל דה״פ אי לאו דהשואל ל׳ יום קודם לא הוי שואל כענין לא היה משה משיב על פ״ש ש״מ דשואל כענין מקרי כה״ג. והב״י מדנפשי׳ הקשה כן וסיים וכן פי׳ הר״ן ז״ל היינו מלת שואלים. ובש״ע השמיט המחבר מלת דורשין ועי׳ ע״ש דכ״כ לפי תי׳ א׳ בב״י. ואה״נ דה״ה עצרת וחג שואל כענין הזה והט״ז ז״ל פירש דנ״מ לדינא ומש״ה כתב המחבר כן. ובח״מ סי׳ שמ״ו סי״ג לפני המועדים שדרך לדרוש הוי שאלה בבעלים ולא חילק בג׳ רגלים רק דרך כו׳. ובדברי קדשו של הלבוש כתוב לאמור דבפסח חטים כו׳ צריך ל׳ יום וכיון שדורשים באלו דורשים בכולם וזה שואלים כו׳ יע״ש עשה פירוש שואלים ודורשים דכיון דצריך לדרוש דינים הנוהגים קודם פסח תו השואל אז אף דבר דשייך בפסח הוי שואל כענין משמע עצרת וחג א״צ ל׳ יום וממילא הוי שואל שלא כענין ואיך כלל בח״מ שמ״ו סי״ג דמשמע זמן א׳ לכולם דהיינו ל׳ יום וי״ל קצת: ומ״ש הט״ז הילכך קשה דודאי הטעם הוא דרמי חיובא עליה הואיל ושואלין כמ״ש בגמרא פ״ק מפסחים ו׳ א׳ אפשר דאין דרך הטור לפרש טעם כ״כ לכן אמר שבא ליישב לשון שואלין ודורשין מעצמו מה שצריך בו ביום והיינו שאלה שואל כענין אע״פ שהוא לפסח עצמו ונ״מ לממון הוא ודורשין לבו ביום ביקור עב״י יעויין ב״ח בשם רש״ל ועתה צריך כל ל׳ לענין יוצא בשיירא והא דמגילה משה תיקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום וכן פורים היינו לשאול ולפרש הנס והטעם שבעבורם כו׳ כמ״ש הב״י ז״ל וכנראה מהר״ן ז״ל משא״כ שואלין ודורשין ל׳ יום בדיני פסח היינו דרשא מה שצריך עתה וכאמור ושאלה מה שלעתיד למיהוי שואל כענין: כתב הב״ח ז״ל בפורים עצמו דרשינן ט״ז דאדר וי״ד דניסן (ק״פ עד שתחשך זמנו) ופר״ח כתב דכ״ט הוי וע״פ הראיה לפעמים ל׳ ותו כו׳ פי׳ לבני י״ד י״ל דורשין ושואלין לאחר קריאת המגילה בשחרית הוי שואל כענין משא״כ לבן ט״ו השואל בי״ד ה״פ הוי שלא כענין דמהראוי לעסוק בהלכות פורים שלמחרתו ובלילה קורין המגילה. ודוחק לפרש דבריו כן. ומיהו ב׳ ששואלים בפורים י״ל נזקקין לשואל בה׳ פורים יותר וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב והבכורות עט״ז הגירסא שלפנינו במ״ס פכ״א ה״ב והתלמידים מתענים בו ב״ה ועב״ח ופרישה ובב״י צ״ל ג״כ ב״ה של כל השנה ולפ״ז אף קודם פסח מתענין דביחיד שרי להתענות עמ״א ד׳ וגי׳ ג׳ ימים אין במ״ס רק נמצא כתוב היה גורס בה״ב וסיים ג״י וע״ז פי׳ הטור לאחר פסח והט״ז הקשה דא״כ הא דלאחר פורים ב״ה של כל השנה ומאי איריא אחר פורים (וי״ל הב״י מפרש זה כט״ז) ופירש הט״ז דמרדכי ואסתר עברו והתענו ונתנו תענית לתעניתם (וערש״י אסתר ויעבור שהתענו י״ד וט״ו וט״ז משמע ע״פ נמי צריך תענית לתעניתו ועמ״א וי״ו ואי״ה שם יבואר ונ״ל כי י״ל התענו בשנה הבאה באמת אחר פסח ומיד לא שהיו תשושי כח או תי׳ אחר) ומש״ה כתב במ״ס לאחר פורים מתענים בה״ב דוגמא כו׳ ולאחר פסח לא כי סוברים דאין ראוי כו׳ והתלמידים מתענים ביחיד דוגמת אשכנז כו׳ ולא מתענין אחר עצרת כמ״ש בב״י דבעינן דוגמא דתענית הראשונים וחשוון בזמן רביעה שאחר פסח דוגמת מרדכי כו׳ ומ״מ קשה קצת. ומ״ש במ״ס מפני כבוד ההיכל עב״ח דהיכל נשרף ואנו אכלנו בי״ט וחיללו מרוב שמחת י״ט ראוי להתענות ביותר מ״ש בדפוס וכתב הב״י שב׳ וה׳ אין מתענים לכאורה מלת אי״ן ט״ס דתלמידים מתענים בניסן ביחיד או מפני שהבין הט״ז דלאחר פורים ב׳ וה׳ של כל השנה אי״ן מתענין כו׳: והוי יודע שיש שינוי לשון בין הטור והמחבר בהטור כתב אין מתענין ואין מספידין לא זו אף זו עב״י והמחבר כתב אין מספידין ואין מתענין בציבור זו ואצ״ל זו והמעיין במ״ס פכ״א הג״ד יראה לפרש אין מתענין כל ניסן והתלמידים מתענין בה״ב (כפי׳ הטור) וע״ז בד״א ביחיד שרי לאחר פסח ובציבור לאחר פסח אסור שרוב בקדושה הא קודם פסח עד א״ח אף יחיד אסור דהם עצמם י״ט מלבד הבכורות והצנועים וא״ש דברי הטור במ״ש שאין מתענים עד א״ח היינו אף יחיד. והמעיין בב״י יראה לפרש כמ״ש ולשיטה דגורס ב״ה של כל השנה תלמידים מתענין אף קודם א״ח רק בציבור אסור והר״ב פוסק כטור וכאמור ואי״ה במ״א ג״ד יבואר עוד. ואמנם מ״ש הטור אין נופלין ע״פ עד א״ח קשה דשם מבואר כל ניסן: ש"ע סָעִיף ב
ג אפי׳ עט״ז משמע לכאורה אחר פסח כתלמידים ובב״ח שם מתלמידים ובכורות משמע אף קודם פסח מתענה יא״צ ובעט״ז וע״ש הבינו דיא״צ דוקא אחר פסח. ותשובת מה״ר בערא דיא״צ אף קודם פסח וכתב הב״ח סברא א׳ עיקר ובא״ר וא״ז אות ג״ד כ׳ דהב״ח סובר ג״כ כמה״ר בערא דיא״צ אף קודם פסח והט״ז מיקל שיא״צ אין מתענה אף אחר פסח ובתקע״ג דחתנים מתענים בניסן אף בר״ח דמוחלין עונות או מחשש קידושי טעות עב״ח ועב״ש אה״ע סי׳ ס״א אות ו׳ ולקמן תקע״ג במ״א ופריי שם נ״מ לאב שמקבל בעד בתו ולהשלי׳ התענית יע״ש מקדש ע״י שליח צריך להתענות אירוסין לחוד אין משלים דמחילת עון דוקא נישואין עב״ח תקס״ב יבום במקום שנוהג מתענה מטעם מחילת עון ועא״ר ת״ך ב׳ ותק״פ י׳ ותקע״ג ג׳ ועמ״ש שם ולענין תענית לתעניתו בט״ו אב ושבט וא״ח של עצרת עא״ר רס״ח ו׳ ותקס״ח ס״ה לא חשב ט״ו שבט ואב ומיהו אם צם י״ד שבט בשבת יתענה בט״ז לא בט״ו זה טעות י״ד אלו לא חלו בשבת תכ״ח יע״ש ובה׳ תענית ביארנו ועמ״א ו׳ ואם ירצה השם שם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א פסח. וה"ה שאר י"ט. ב"ח מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף א
ב ל' יום. ומתחילין מיום הפורים עצמו ח"י ויד אהרן דלא כפר"ח ע"ש. וכן בי"ט עצמו שואלין ודורשין בעניינו של יום. ומנהגינו שאין דורשין בחג עצמו גם אין אנו דורשין ל' יום קודם פסח. ואפשר משום דעיקר תקנה היה משום קרבנות. תוספות בכורות. רק בשבת שלפני פסח שקורין שבת הגדול עיין ב"ח ובח"י הטעם. ועיין יד אהרן. ומ"מ מצוה לכל א' לעסוק בה"פ ל' יום לפני הפסח ב"ח. ולעולם דורשין בשבת הגדול כשאין ע"פ חל בו דאז צריכים להקדים. מהרי"ל: ש"ע סָעִיף א
ג יב"ח. וה"ה העני הדר פה יב"ח מחוייבים ליתן לו. ב"י בי"ד סי' רצ"ו. וכתב הסמ"ק דהאידנא סגי בל' יום. וכ"כ הרב בי"ד שם. ואם דעתו להשתקע הוי כאנשי עיר מיד כמבואר שם. וכתב המ"א ונ"ל דעני שאינו דר פה למ"ד יום מ"מ מחוייבים ליתן לו מצה לאכול. אלא שאין נותנים לו חטים ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד ליתן. אפילו תלמיד חכם הפטור ממס. שכנה"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ניסן. מפני שי"ב נשיאים הקריבו י"ב ימים וכל יום הקרבן היה י"ט שלו ואח"כ ע"פ ופסח ואסרו חג. א"כ יצא רוב החדש בקדושה. (ובש"ס דמנחות הטעם מריש ירחא דניסן אתותב חגא דשבועות ע"ש עח"י הנ"מ). לפיכך עושים כולה קודש: ש"ע סָעִיף ב
ו צדקתך. גם א"א י"ר של אחר קריאת התורה גם אין מזכירין בו נשמות גם א"א קדיש אחר צ"ה ונקוט כללא בידך דצ"ה וצו"ץ ורחום וחנון שוים הם. וכ' רמ"א בי"ד סי' ת"א שא"א צ"ה בע"ש אחר חצות וה"ה בערב יו"ט ובער"ח ובערב חנוכה אומרי' אחר חצות. (ובהרבה מקומות באשכנז אומרים אחר חצות בהליכה) לבוש. ועשל"ה שיש לקרות בניסן כל יום הנשיא שלו ובי"ג פ' בהעלתך עד כן עשה את המנורה: ש"ע סָעִיף ב
ז בצבור. פי' דאין מזכירין התענית בצבור אבל מ"מ היחיד שנהג להתענות בה"ב מותר להתענות בו לדעת המחבר. לכן כתב הרמ"א שאין מתענין בו תענית כלל: ש"ע סָעִיף ב
ח חלום מתענין. וא"צ למיתב תענית לתעניתו ואם התענה בשבת ת"ח יתענה תענית לתעניתו בניסן. וה"ה בין י"כ לסוכות או בימי הגבלה ומ"מ נ"ל דאם הוא סמוך לעשור לחדש יתענה ביו"ד לחדש שהוא תענית צדיקים כמ"ש סי' תק"פ. וה"ה אם היה ביום ראשון ר"ח ניסן מתענה מ"א. הב"ח ושל"ה כתבו דאחר א"ח יש להתענות יאר צייט וה"ה ער"ח אייר. ומ"א וט"ז וח"י כתבו דאין להחמיר דתעניתים אלו חומר' בעלמ' הם. (וח"י מסיים פוק חזי מאי עמא דבר) וחתן עיין סי' תקע"ג דינו: ש"ע סָעִיף ב
ט לתודה. שלחמי תודה היה חמץ ואפילו בע"פ אסור להקריב' שיבא לידי נותר: ש"ע סָעִיף ב
י בע"פ. ומשכימין לבה"כ בע"פ כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות. מהרי"ל: ש"ע סָעִיף ב
יא א"ח. המנהג שלא להתענות בכל א"ח עמ"א. מ"כ ליתן חרם בבה"כ לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף שאסו' בתשרי: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א שואלין כו'. עיין רש"י בסוכה ט' א' ד"ה בש"א כו' ובב"ק קי"ג א' ד"ה בריגלא כו' ובסנהדרין ז' ב' ד"ה בשבתא כו' ובברכות ל' א' ד"ה שבתא כו' ותוס' דמגילה ד' א' ר"ה מאי כו' וכמ"ש בבכורות נ"ח א' וע' תוס' שם נ"ז ב' ד"ה בפרוס כו' וי"ל דלעולם אין יום כו' ואע"ג דבפ"ק דע"א אמרינן משום קרבן פסח ה"ה משום קרבנות חגיגה כמ"ש תוס' דבכורות הנ"ל ואף האידנא כמ"ש תוס' דע"ג שם. וראיה דלאו דוקא קרבן פסח דאמרינן במגילה כ"ט ב' כמאן דלא כרשב"ג כו' ומתחילים מיום הפורים כמ"ש בפ"ק דסנהדרין וכמ"ש תוס' דבכורות הנ"ל ומ"מ בעצרת א"צ כמ"ש בספ"ב דברכות וע' רש"י שם ד"ה שבחא כו' ותוס' ד"ה תרי כו' וכן אמרינן בב"מ פ"ו א' איכא כו' וכמ"ד בבכורות שם בא' בסיון איידי דלא נפישי כו' ומ"מ מא' בסיון יש להקדים וז"ש במגילה שם מאי אריא כו' ומ' אף בעצרת והיינו לכ"א כדאית ליה ובירושלמי בפ"ק דפסחים שואלין בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג בבית וועד קודם ל' יום אלא דשם כת"ק: ומנהג כו' חטים. ירושלמי פ"א דב"ב שנים עשר חדש לחיטי דפסחא בין לישא בין ליתן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אין נופלין כו'. מ"ס פ' בתרא אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן. והכלל כל יום שא"א תחנון א"א צ"ה ולא צו"ץ וכ"ש הספד שצ"ה אין אסור רק משום הספד וע"ל סי' רצ"ב ס"ב וסי' ת"כ ס"ב וכ"ז ממנהגא אבל מדינא דגמ' הכל מותר דהא הן מימים הכתובים במגילת תענית ועיין תוס' דר"ה י"ט ב' ד"ה מימות כו': ואין מתענין כו'. שם ואין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות מתענין בע"פ והצנועין כו' והתלמידים מתענין בו ב' וה' כו' בד"א בצנעה אבל להזכיר בציבור אסור עד שיעבור ניסן: ונהגו כו'. ואף במ"ס לא התיר בצנעה אלא התלמידים ב' וה' ובימיהם היה תענית' קבוע כמ"ש בסי' תק"פ ס"ג יש מי שאומר כו': וא"א מזמור לתודה. עיין פ"ק דפסחים ופ"ב די"ט אין מביאין כו': ונוהגין להרבות כו'. אבל מותר להתענות כמ"ש בספ"ב דתענית שבתות וי"ט כו' ושם ה"נ לא נצרכה כו' ובחגיגה י"ח א' מעשה כו' מפני כו' הא לא"ה מותר להתענות: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)