Shulchan Aruch, Orach Chayim 433 — שולחן ערוך, אורח חיים תלג
א הַבְּדִיקָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לְאוֹר הַנֵּר וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה. וְאִם עָבַר וְלֹא בָּדַק לֵיל י"ד כְּשֶׁבּוֹדֵק בְּיוֹם י"ד, לֹא יִבְדֹּק לְאוֹר הַחַמָּה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. וְאַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב, אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה, דַּיּוֹ; וְהוּא הַדִּין כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה שֶׁבַּחֶדֶר.
ב אֵין בּוֹדְקִין לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, וְלֹא בְּנֵר שֶׁל חֵלֶב, וְלֹא שֶׁל שֻׁמָּן, וְלֹא שֶׁל שֶׁמֶּן, אֶלָּא בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה. הַגָּה: וְהוּא יְחִידִי, אֲבָל שְׁתֵּי נֵרוֹת בְּיַחַד, אֲפִלּוּ קְלוּעִים, דִּינָם כַּאֲבוּקָה (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).
ג בּוֹדֵק כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ בָּהֶם חָמֵץ. וְלָכֵן כָּל חַדְרֵי הַבַּיִת וְהָעֲלִיּוֹת צְרִיכִים בְּדִיקָה; שֶׁפְּעָמִים אָדָם נִכְנַס בָּהֶם וּפִתּוֹ בְּיָדוֹ. אֲבָל אוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁאֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶם, וְכֵן מַתְבֵּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה.
ד חֹרֵי הַבַּיִת וְזִיזִין הַבּוֹלְטִים מֵהַכְּתָלִים, שֶׁאֵינָם גְּבוֹהִים הַרְבֵּה וְלֹא נְמוּכִים הַרְבֵּה, צְרִיכִים בְּדִיקָה; אֲבָל הַגְּבוֹהִים שֶׁאֵין יַד הָאָדָם מַגַּעַת שָׁם, וְהַנְּמוּכִים פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה.
ה גַּג הַיָּצִיעַ וְהַמִּגְדָּל שֶׁגַּגֵּיהֶם מְשֻׁפָּעִים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין גַּגֵּיהֶם רְאוּיִן לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, אֵינָם צְרִיכִין בְּדִיקָה אֲפִלּוּ הֵם בְּתוֹךְ הַבַּיִת.
ו רֶפֶת שֶׁל בָּקָר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, שֶׁאִם הָיָה שָׁם חָמֵץ הַבְּהֵמוֹת יֹאכְלוּהוּ. וְכֵן לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁאִם הָיָה שָׁם חָמֵץ הַתַּרְנְגוֹלִים יֹאכְלוּהוּ. וְכֵן אֶמְצָעָהּ שֶׁל חָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, שֶׁאִם הָיָה שָׁם חָמֵץ הָעוֹרְבִים וּשְׁאָר עוֹפוֹת הַמְצוּיִם שָׁם יֹאכְלוּהוּ. וְהָנֵי מִלֵּי מִסְפֵק חָמֵץ, אֲבָל וַדַּאי חָמֵץ לֹא. הַגָּה: אֲבָל לְקַמָּן סִימָן תמ"ה סָעִיף ג' מְבֹאָר דְּמֻתָּר לְהַשְׁלִיךְ חָמֵץ בְּמָקוֹם שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבַעֵר מִשָּׁם אֲפִלּוּ חָמֵץ וַדַּאי, עַד לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ.
ז חֹר שֶׁבֵּין יְהוּדִי לַחֲבֵרוֹ, כָּל אֶחָד בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְדַיּוֹ; וְשֶׁבֵּין יְהוּדִי לְעַכּוּ"ם אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה כְּלָל, שֶׁמָּא יֹאמַר: כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי וְנִמְצָא בָּא לִידֵי סַכָּנָה.
ח כֹּתֶל שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ בַּחֹרִין, וְנָפַל וְנַעֲשָׂה גַּל, אֲפִלּוּ אֵינוֹ גָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים כְּדֵי חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק תַּחְתָּיו כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת עַקְרָב שֶׁמְּצוּיִים בַּגַּלִּים חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אַחַר שֶׁיַּשְׁלִים בְּדִיקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּמִצְוָה יְחַפֵּשׂ אַחַר מַחַט שֶׁנֶּאֱבַד לוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְהָנֵי מִלֵּי בִּסְתָם, אֲבָל בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו חָמֵץ, אִם אֵין עָלָיו גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, צָרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם בְּמָרָא וַחֲצִינָא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה; וְאִם יֵשׁ עָלָיו גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ.
ט מַרְתֵּף שֶׁמְּסֻדָּרִין בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל חָבִיּוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ עַד שֶׁנִּתְמַלֵּא כֻּלּוֹ, וְחוֹזְרִין וּמְסַדְּרִין שׁוּרוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַתַּחְתּוֹנוֹת עַד הַקּוֹרָה, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶלָּא שׁוּרָה הַעֶלְיוֹנָה וְאַחֶרֶת לְמַטָּה מִמֶּנָּה; דְּהַיְנוּ שׁוּרָה עַל פְּנֵי רֹחַב הַמַּרְתֵּף, וְלֹא עַל כָּל שֶׁטַח הַמַּרְתֵּף אֶלָּא עֶלְיוֹנָה הָרוֹאָה אֶת הַקּוֹרָה וְאֶת הַפֶּתַח, וְאַחֶרֶת לְמַטָּה מִמֶּנָּה.
י בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת צְרִיכִים בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת מַכְנִיסִים בָּהֶם חָמֵץ.
יא הַמְכַבֵּד חַדְרוֹ בְּי"ג בְּנִיסָן וּמְכַוֵּן לִבְדֹּק הֶחָמֵץ וּלְבַעֲרוֹ, וְנִזְהָר שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס שָׁם עוֹד חָמֵץ, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִבְדֹּק בְּלֵיל י"ד. הַגָּה: וְכָל אָדָם צָרִיךְ לְכַבֵּד חֲדָרָיו קֹדֶם הַבְּדִיקָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פְּסָחִים). וְהַכִּיסִים אוֹ בָּתֵּי יָד שֶׁל בְּגָדִים שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם לִפְעָמִים חָמֵץ, צְרִיכִין בְּדִיקָה (מַהֲרִי"ו).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) לאור הנר - ובליל י"ד שאז בני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה אז לבדיקה משא"כ ביום אין האור מנהיר כבלילה ותקנו הבדיקה דוקא ע"י אור הנר שעל ידה יוכל לבדוק גם בחורין וסדקין ואם הקדים ובדק יום י"ג לאור הנר צריך לחזור ולבדוק ליל י"ד כתקנת חכמים ומ"מ נראה דאין לברך אז בלילה על הבדיקה דיש פוסקים דבדיעבד יצא בבדיקה ראשונה אכן אם בדק בליל י"ג לאור הנר שבלילה אור הנר יפה לבדיקה ונזהר היטב שלא להכניס חמץ א"צ לחזור ולבדוק כן הסכימו רוב אחרונים והרוצה להחמיר על עצמו לחזור ולבדוק עכ"פ לא יברך אז: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ואם עבר - אבל לכתחלה אסור לדחות הבדיקה על יום י"ד וכנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) אלא לאור הנר - שעל ידה יוכל לחפש היטב במחבואות בחורים ובסדקים: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ואכסדרה - הוא מקום שיש לה ג' דפנות וקירוי ואורה רב ע"י דופן רביעית שפתוחה לגמרי: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) אם בדקה לאור החמה - ג"ז מיירי כשעבר ולא בדק ליל י"ד ובודק ביום י"ד דבאכסדרה שאורה רב א"צ לנר ודי באור החמה ומה שכתב לשון דיעבד משום דלכתחלה גם באכסדרה צריך לבדוק בליל י"ד. ומבואר בש"ס דמי שלא בדק בלילה ובודק ביום יבדוק בצפרא משום דזריזין מקדימין למצות ולא יאכל מקודם שיבדוק [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) דיו - ולענין אם מותר לבדוק ביום י"ג לאורה לכתחלה אסור אלא צריך להמתין על ליל י"ד ובדיעבד נראה דאין צריך לבדוק שנית ועיין במ"א סוף הסימן שכתב שמ"מ יחזור ויבדוק עכ"פ חדר אחד בלילה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) כנגד ארובה שבחדר - ארובה מקרי מה שבאמצע הגג וה"ה נגד החלונות שבכתלים ודוקא נגד ארובה ונגד החלון ממש ששם אורן רב משא"כ מן הצדדין אף ששם יש ג"כ אור אין דומה לאכסדרה ואפילו נגד החלון ממש דוקא כשאין בו זכוכית אבל כשיש בו זכוכית דינו כמן הצדדין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) לאור האבוקה - שאין יכול להכניסו לחורין ולסדקין וגם שהוא מתיירא שמא ישרוף הבית ולא יוכל לבדוק יפה ואין בודקים בעצים דמשחא (שקורין קי"ן) שאורו ג"כ גדול כעין אבוקה: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) ולא בנר של חלב וכו' - שהוא מתיירא שמא יטיף על הכלים ויפסידם: ש"ע סָעִיף ב
י (י) ולא של שמן - שהוא מתיירא להכניסו לחורין ולסדקין פן ישפוך השמן. ובדיעבד אם בדק לאור האבוקה אינו חל הבדיקה וצריך לחזור ולבדוק לאור נר יחידי ושל חלב ושל שומן בדיעבד חל הבדיקה ובשל שמן יש דעות בין האחרונים אי חל בדיעבד: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) אלא בנר של שעוה - ואם אין לו נר של שעוה יכול לבדוק באותן נרות שבדיעבד יוצא בהן [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) אפילו קלועים - ר"ל וכ"ש אם דבקן ביחד דחשיב אבוקה אלא אפילו קלועים ס"ד דכחד נר דמי קמ"ל [מ"א] ומפמ"ג משמע דכל שאוחזן בידו יחד ואין מפרידן זה מזה חשיב אבוקה ונר שיש לו שתי פתילות כמו שעושין עתה בנר של חלב לפעמים דיש הפרש בין פתילה לפתילה חשיב אבוקה [שם]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג (יג) שיש לחוש שמא הכניסו וכו' - ר"ל לא מיבעיא מקומות שמשתמשין בהן חמץ פשיטא דצריך בדיקה אלא אפילו מקום שאין רגיל להשתמש בו חמץ כל השנה רק שיש לחוש שמא הכניס שם חמץ באקראי ג"כ צריך בדיקה וכדמפרש לקמיה: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) כל חדרי הבית - היינו אפילו חדרים שמחזיקים בהם משכנות שלפעמים נכנס לתוכו באמצע הסעודה להחזיר המשכון לבעליו ויש לחוש שמא שכח שם פתו וה"ה כל כיוצא בו כגון מרתפות שמונחים שם פירות וכבושים וגבינות וכיו"ב שדרך ליכנס שם בתוך הסעודה ליטלם וכן בית העצים ונרות ג"כ דרך השמש ליכנס בתוך הסעודה ליקח נרות להאיר ועצים לצורך התבשילין: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) שאין מסתפק וכו' - דבמסתפק בהן פעמים אדם נכנס בתוך הסעודה ופתו בידו להביא עוד יין לסעודתו וה"ה אוצרות של שאר משקין במקום שרגילין בשתייתו צריכין בדיקה: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) מהם - ואוצרות שמסתפק ממנו ויש לו קבע שנוטל בפעם א' מה שצריך לסעודה א"צ בדיקה כיון שאין רגילים ליכנס בו באמצע הסעודה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) אינם צריכים בדיקה - שמסתמא אין מכניסין בהן חמץ אלא א"כ יודע שהכניס בהם חמץ: ש"ע סָעִיף ג
יח (יח) צריכים בדיקה - לפי שדרך להשתמש בהן ויש לחוש שמא נשאר שם מעט חמץ: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יט (יט) פחות משלשה טפחים - שמן הסתם לא נשתמשו בו אבל אם ידוע לו שנשתמש בהן חמץ באותה שנה אפילו פ"א הרי הן צריכין בדיקה. ובבית שהתינוקות מצויין בו בכ"ג צריכין בדיקה שמא הניחו שם התינוקות מעט חמץ: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) אינם צריכים בדיקה - ועל גבי התנורים שרגילין להשתמש שם צריך בדיקה ופשוט דגם בכל החורים שסביבותיהן צריך בדיקה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא (כא) היציע - בנין נמוך: ש"ע סָעִיף ה
כב (כב) והמגדל - שקורין אלמע"ר או שאפ"ע ודרכן היה לעשות גגיהן משופעין אבל כגון שלנו שגגיהן שוה והדרך להשתמש שם צריך בדיקה וכ"ש תוך המגדל אם משתמש בהם חמץ לפעמים או דברים שדרך ליטלם בתוך הסעודה בודאי צריך בדיקה: ש"ע סָעִיף ה
כג (כג) אין גגיהם ראוים וכו' - וגגי הבתים שלהם היו שוין ורגיל להשתמש עליהן וצריך בדיקה. ותקרות שלנו שתחת גג המשופע אם דרך להשתמש שם צריך בדיקה שפעמים הולך שם באמצע סעודתו ופתו בידו וכנ"ל בס"ג. ובאשר שטרחא מרובה היא נראה שיש להקל ע"י שימכור לנכרי אותו המקום ג"כ עם החמץ שיש שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כד (כד) לול - וה"ה קרקע הבית שהתרנגולים מצויים שם א"צ בדיקה ומ"מ צריך לכבד תחת המטות כי לפעמים נגרר שם ע"י התרנגולים חתיכה גדולה של חמץ שא"א להם לאכלה או לסיבה אחרת. ובמקום שאוכלין כל השנה וליכא שם תרנגולין לכו"ע צריך לבדוק תחת הספסלין והשלחנות שמצוי ליפול שם חמץ ויש אומרים דאף בדאיכא תרנגולין בבית כל שאכלו שם חמץ סמוך לפסח הוי כמו חמץ ודאי דאי אפשר שלא יפול חמץ על הקרקע ואין ספק אכילת תרנגולים מוציא מידי ודאי חמץ וצריך בדיקה כדין: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) אמצעה של חצר - לאו דוקא אמצעה דהוא הדין לצדדי החצר ואתי לאפוקי רק חורין שבצדדי החצר דצריך בדיקה: ש"ע סָעִיף ו
כו (כו) אבל ודאי וכו' - דבודאי חמץ לא סמכינן ע"ז וצריך בדיקה דאין ספק מוציא מידי ודאי וכ"ש במקום שמעמידין אווזים בלול שלהן ומניחין לפניהם בחוץ כלי עם שבולת שועל ושעורין שע"י אכילתם נופלים הגרעינים בחוץ וא"א להם לאכול משם דבודאי צריך בדיקה דהרי זה חמץ גמור ששורין הגרעינים במים [ח"א]: ש"ע סָעִיף ו
כז (כז) לא - עיין במ"א שדעתו דמה שהכניסו שם חמץ זמן רב קודם פסח וסמוך לפסח נשמר שלא יפול שם חמץ א"צ לבדוק ואפשר דכל שלשים יום מקרי סמוך לפסח אבל דעת המקור חיים דדוקא מה שהיה בליל י"ד אחר שהגיע זמן הבדיקה דאז לא סמכינן שיאכלוהו עופות אבל מה שהיה ודאי קודם לזה לא מקרי ודאי חמץ וא"צ בדיקה: ש"ע סָעִיף ו
כח (כח) אבל לקמן וכו' - הנה האחרונים האריכו ליישב הסתירה ולדינא הסכימו כמה אחרונים דלחצר שלו או של שותפין אסור לזרוק חמץ על סמך שיאכלוהו עורבים ועופות וגם בדיעבד אם זרק צריך לבדוק ולבער אבל למקום מופקר לרבים כגון רחוב מותר להשליך שם חמצו ולהפקירו קודם זמן איסורו ואם לא אכלוהו העורבים ונשאר עד אחר זמן איסורו לא איכפת לן כיון שכבר יצא מרשותו דומיא דמוכר לעכו"ם קודם זמן איסורו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כט (כט) והשאר מבטל בלבו - דשמא נתגלגל שם בחור. ואפילו אם היה שם בודאי חמץ מהני ג"כ הבטול דלא הוי כמטמין בבור כיון דלא עביד בידים וע"ל סימן תל"ו אם מותר ליהנות מחמץ כזה אחר הפסח: ש"ע סָעִיף ז
ל (ל) שמא יאמר כשפים וכו' - במה שהוא מחפש בלילה לאור הנר בחורין ומ"מ למחר ביום ארבעה עשר יבדוק לאור היום שבזה לא יבוא עכו"ם לחשדו: ש"ע סָעִיף ז
לא (לא) בא לידי סכנה - ואע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח הזיקא שאני ואף שפטרוהו מטעם זה מבדיקה בלילה מ"מ בטול צריך וכתבו האחרונים דגם בודאי חמץ אינו צריך בדיקה בלילה אלא ביום לאור היום ובטול בודאי בעינן בזה וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
לב (לב) שנשתמש בו חמץ - ר"ל שרגיל להשתמש ואינו ידוע שיש שם עכשיו חמץ: ש"ע סָעִיף ח
לג (לג) אפילו אינו גבוה ג"ט כדי חפישת הכלב - ר"ל שהוא עודנו בכדי חפישת הכלב שמריח הריח עד ג' טפחים והיה לנו לחוש שמא הכלב יחפש אחריו תוך הפסח ויגלהו אפ"ה אין צריך וכו': ש"ע סָעִיף ח
לד (לד) אין צריך לבדוק - ומ"מ צריך לבטל בלבו דשמא יש שם חמץ ויעבור עליו ואם לא ביטל עד לאחר זמן איסורו דעת העולת שבת דצריך לחפש במרא וחצינא ועיין בבית מאיר שכתב דלדעת רש"י ור"ן הדין עמו אך לדעת התוספות יש להסתפק עי"ש: ש"ע סָעִיף ח
לה (לה) סכנת עקרב - ודוקא במקום שמצויים עקרבים. ואפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק דלא שכיח סכנתא כ"כ [מ"א וש"א] ועיין במש"כ בסימן ק"ד דבמקום שהנחשים ממיתין דינו כמו עקרבים: ש"ע סָעִיף ח
לו (לו) אחר שישלים בדיקתו - דבשעת בדיקה אפילו מחפש אחר מחט ג"כ הו"ל שלוחי מצוה ואין ניזוקין וכמו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני דהוי צדיק גמור אע"פ שמכוין גם להנאתו: ש"ע סָעִיף ח
לז (לז) צריך להוציאו משם - ואם לא עשה כן ועבר עליו הפסח אסור אע"פ שביטלו ככל חמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש סימן תמ"ח ס"ה: ש"ע סָעִיף ח
לח (לח) מבטלו בלבו - והבטול הוא מדרבנן שמא יפקח הגל במועד ויעבור על בל יראה אבל מדאורייתא אינו עובר כלל דדוקא להטמין בידים אסור מדאורייתא אבל הכא כיון שממילא נפל עליו הגל אינו עובר וי"א דמדאורייתא מחויב לבטלו דאל"כ אע"פ שאין דעתו כלל לפקח הגל במועד מ"מ עובר משום לא ימצא כמו במטמין לכתחלה ולדידהו אם לא בטלו עד לאחר זמן איסורו חייב לפקח הגל לבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו אכן אם נפל עליו גל גדול שא"א לפקח והוא אבוד ממנו ומכל אדם לכו"ע מותר דלא קרינן ביה שלך: ש"ע סָעִיף ח
לט (לט) ודיו - ואם לאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ הרי הוא מותר אף באכילה שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס שקנסוהו חכמים משום שעבר על בל יראה ובל ימצא מן התורה או מד"ס כמו שיבואר בסי' תמ"ח והכא בעניננו לא עבר עליו כלום ואין ראוי לקונסו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
מ (מ) מרתף שמסדרין בו וכו' - ודוקא מרתף שמסתפק ממנו לצורך סעודה שפעמים הולך השמש באמצע סעודה ופתו בידו להביא עוד יין לשלחן ושוכח שם את פתו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ט
מא (מא) א"צ לבדוק וכו' - עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ט
מב (מב) ולא על כל שטח המרתף וכו' - ר"ל שא"צ לבדוק כל העליונות הרואות את התקרה באורך ורוחב של כל המרתף רק שורה אחת האחרונה שהיא נגד הפתח שהיא רואה את התקרה ואת הפתח ביחד ועוד שורת חביות אחת למטה הימנה שהיא רואה רק את הפתח לבד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
מג (מג) צריכים בדיקה - בליל י"ד לאור הנר והשמשים אינם נזהרים לבדוק בלילה אלא מכבדין היטב ביום ולא יפה הם עושים וצריך להזהירם ע"כ שיקיימו מצות חכמים כתיקונה ויכולים לברך על בדיקה זו אבל א"צ לבטל אחר הבדיקה לפי שאינם יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם. ואם עבר ולא בדק הבתי כנסיות וב"מ בליל י"ד יכול לבודקם לכתחלה ביום י"ד לאור היום וא"צ לבדוק לאור הנר לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה ודינם כדין אכסדרה שנתבאר בס"א [אחרונים] אכן לפי מה שכתבנו לעיל בסק"ז דאם יש זכוכית בחלונות שוב אפילו נגד החלון ממש אין דינו כאכסדרה א"כ ה"נ בעינן שכשבודקם ביום לאור החמה יפתח החלונות: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מד (מד) ומכוין - ר"ל לא מיבעיא בסתם שאין חזקתו מתכבד אלא אפילו אם מכוין לשם בדיקה ג"כ לא מהני: ש"ע סָעִיף יא
מה (מה) אעפ"כ צריך לבדוק וכו' - שהכיבוד אינו בדיקה גמורה שמא נשתייר חמץ באיזה גומא ואפילו אם בדק לאור הנר בחורין ובסדקין ג"כ צריך לחזור ולבדוק בלילה ככל ישראל שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה [כ"ז מתבאר מתוך דברי תה"ד בשם מרדכי] ולפי מה שכתבנו לעיל בס"א בלא"ה אין לסמוך אבדיקת היום אפילו היה לאור הנר שהנר אין מאיר ביום כ"כ כמו בלילה: ש"ע סָעִיף יא
מו (מו) צריך לכבד חדריו - דלא מיבדק שפיר בלא כיבוד והמנהג לכבד כל הבית והחדרים ביום י"ג כדי שיוכל לעשות הבדיקה כדין בתחלת ליל י"ד וכמ"ש בסימן תל"א ס"א ובשעת בדיקה המנהג ליטול נוצות ולכבד היטב במקום בחורים והסדקים לגרור משם החמץ עם הנוצה: ש"ע סָעִיף יא
מז (מז) שנותנים בהם לפעמים חמץ - ואפילו הוא אומר ברי לי שלא ניתן בהם חמץ דמילתא דלא רמיא עליה הוא ולאו אדעתיה ולכן צריך בדיקה והעולם נוהגין רק לנער הכיסים בשעת הביעור ונכון לבדוק אותם בשעת הבדיקה ומ"מ צריך לחזור ולנערם בשעת הביעור שמא חזר והכניס בהם מחמץ שאכל אחר הבדיקה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף יא
מח (מח) צריכין בדיקה - בין משלו ובין משל התינוקות שבבית: ש"ע סָעִיף יא
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ואם עבר. אבל לכתחלה אסור לבדוק ביום אפילו בבית אפל לאור הנר: ש"ע סָעִיף א
ב ואכסדרה. היינו הבנויה על גבי עמודים ואין לה כותל: ש"ע סָעִיף א
ג אם בדקה. ובגמ' איתא דלכתחלה בודקין לאור החמה באכסדרה וצ"ל דהיינו כשבודק ביום י"ד אבל לכתחלה צריך לבדוק בליל י"ד לאור הנר כמ"ש ססי' זה לכן כתב לשון דיעבד וא"כ אין כאן מחלוקת וכמ"ש ברי"ו ובכ"מ דלא כב"ח: ש"ע סָעִיף א
ד כנגד ארובה. היינו חלון שבגג וכ"ה במשנה רפ"י דאהלות ורפ"ה דביצה ולכן כ' רי"ו דאסור לבדוק נגד החלון דחלון היינו בכותל ועבב"י אבל דעת הטו' דאף נגד החלון שבכותל שרי וכ"מ ברמב"ם וז"ל ש"ג וכן חורין וסדקין שבבית אותן שכנגד הארוב' בודקין לאור היום וכו' עכ"ל משמע אפי' אין החמה זורחת ונ"ל דבחלון שיש בו מחיצה של זכוכית לכ"ע אסו' לבדוק כנגדו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ולא בנר. הא דפלגינהו לאבוקה ונר של חלב ולא כתבינהו בחד בבא היינו משום דאבוקה איתא בגמ' לאסור ויש טעמי' הרב' שיתיר' להכניסו לחורין ולסדקין פן ישרוף הבית וגם משום דאורו לאחריו ומקטף קטיפי וא"כ אפי' בדיעבד צריך לחזור ולבדוק אבל נר של חלב נהגו להחמיר שיתירא פן יטוף על הכלים ועל הבגדים ובדיעבד יצא ושל שמן דינו כאבוקה שמתיירא להכניסו לחורין ולסדקין פן ישפוך השמן וא"ת של שעוה נמי מתייר' פן יטיף על הבגדים וי"ל דאפשר לתקנו בכף מלא גחלים: ש"ע סָעִיף ב
ו אפי' קלועים. לשון זה אינו במהרי"ל דמאי אפי' וכו' דודאי אם אינן קלועים שרי שיכול להכניס כל אחד לחורין ולסדקין ונ"ל דה"ק פשיטא אם דבקן ביחד ולא קלען דהוי כאבוקה אלא אפי' אם קלען סד"א דהוי כנר א' קמ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז שאין מסתפק. ואוצרות שמסתפק ממנו ויש לו קבע שנוטל בפעם א' מה שצריך לסעודה א"צ בדיקה שאין רגילים ליכנס בו בפת: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח פחות מג"ט. ואם התינוקות מצוים צריכי' בדיק' (ראב"ד ב"י): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט לול. וה"ה קרקע הבית שתרנגולי' מצוים שם א"צ בדיקה (ב"י ד"ע רי"ו ורשב"א) והכל בו כתב צריך לכבד תחת המטות כי לפעמים החמץ נגרר שם בפי התרנגולים או לסבה אחרת עכ"ל נ"ל כוונתו דחתיכה קטנה התרנגולי' אוכלים אותו אלא דחיישינן שנשאר שם חתיכה גדולה שא"א לתרנגולים לאכלו לכן די בכיבוד וא"צ בדיקה, ועססי' זה ובמקום שאוכלין כל השנה וליכא שם תרנגולים צריך לבדוק תחת הספסלי' שא"א שלא נפל שם חמץ והוי כמו חמץ בבור (מהרי"ו): ש"ע סָעִיף ו
י אבל לקמן וכו'. וא"כ כאן בש"ע נמי מיירי לאחר זמן איסורו והב"ח כ' דלקמן בחצר שרבים משתתפים בו והוי כחצר של הפקר ואף אם ישאר בו חמץ לא יעבור עליו אבל בחצר שלו אם היה ודאי חמץ צריך בדיקה דאין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש סימן תל"ח וכ"ה בגמרא דף ק' וכו' ומטעם זה צריך בדיקה ובחדר שרגילין לאכול שם אף על פי שיש שם תרנגולים דהוי ודאי חמץ וספק אכלוהו ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ד וקשה דאם כן מאי פריך בגמרא והא אמר רבא אמצעי של חצר א"צ בדיקה דלמא הכא מיירי בודאי חמץ אלא ע"כ אפי' ודאי חמץ א"צ בדיקה כדאיתא בגמרא דבאכילה איכא ספק שמא לא אכלוהו אבל ודאי גררוהו אמרינן וא"כ בשלמא בעכבר אף שגררה נשאר בביתו אבל עורבים מעלמא אתו ולעלמא אזלי וגוררין אותו למקום אחר ולכן שרי ואפשר דמ"ש הסמ"ק אבל ודאי חמץ לא היינו דלא תלינן שמא אכלוהו ואם העופות מצוים בחצר צריך לבדוק אבל אם העורבים באין ממקום אחר לכאן אמרינן ודאי גררוהו למקום אחר גם מ"ש הב"ח דבמקום שרגילין לאכול הוי ודאי חמץ נ"ל דהיינו דוקא אם אכלוהו סמוך לפסח אבל אם אכלו זמן רב קודם פסח וסמוך לפסח נשמר שלא יפול לשם חמץ א"צ לבדוק דלא מסתבר לומר דאם ראינו שגררה עכבר חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ זמן רב קודם פסח שיצטרך בדיקה שא"כ כל החורין שעכברים מצוים שם אפי' הגבוהים והנמוכים יצטרכו בדיקה שא"א שלא גררו עכברים לשם חמץ אלא ע"כ איכא כה"ג ספיקי טובא שמא גררוהו למקום אחר או שמא אכלוהו ושמא נמאס ונפסל מאכילת כלב ושמא נתכבד וכ"מ ס"ח דזה לא מיקרי ודאי חמץ דהרי כתב כותל שנשתמש בו חמץ כו' והני מילי בסתם וכו' ומה שכתב הב"ח בשם הרמב"ם וסמ"ג לא דק בלשונם דקאי על אוצרות ולא על רפת בקר ולולין ואפשר דכל ל' יום מקרי סמוך לפסח ולכן כ' במהרי"ל שלא ישליך חטים לתרנגולים במקום לח שלשים יום קודם לפסח ועסי' תס"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא והשאר מבטלו בלבו. דשמא נתגלגל שם: ש"ע סָעִיף ז
יב בא לידי סכנה. ואף על גב דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני ופריך הב"ח אמאי לא משני שמא תאבד לו מחט כמ"ש בס"ח ותי' דהכא אפי' בודאי חמץ א"צ להוציאו ול"נ דמשום קושיא זו אין הוכחה די"ל דשאני חור שמשתמש בו בכל יום ומהיכא תיתי שיבא עתה לחפש אח' מחט אבל בס"ח מיירי בכותל שנשתמש בו כבר ונפל ועכשיו אין משתמש בו חיישי' שמא יבוא עכשיו לחפ' אחר מחט שנאבד לו כבר והע"ש לא עיין בגמרא וכ' על הב"ח שלא הבין דמיירי שלא השתמש שם והוא לא הבין דאם לא השתמש שם פשיטא דא"צ בדיקה וכ"ה בגמרא בהדיא ע"ש ונ"ל דצריך לבדוק לאור היום כל מה שיכול וכ"מ מלשון רש"י דף ח' סוף ע"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג סכנת עקרב. נ"ל דוקא במקום שמצוים עקרבים ולכן השמיטוהו הרי"ף והרא"ש ואפשר דבמקום שמצוים נחשים צריך לבדוק דלא ברי הזיקא כ"כ וכמ"ש סי' ק"ז ס"ג: ש"ע סָעִיף ח
יד אחר שישלים בדיקתו. דבשעת בדיקה אפי' מחפש אחר מחט ג"כ ה"ל שלוחי מצוה כמו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו דהוי צדיק גמור אף על פי שמכוין להנאתו (גמ'): ש"ע סָעִיף ח
טו שנאבד לו. קודם לכן (רש"י) דבשעת הבדיקה ה"ל שליח מצוה ואינו ניזוק אפי' בממונו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ו
טז וה"מ בסתם. אף על גב שנשתמשו בו חמץ מ"מ שמא יאכלוהו וספקי טובא איכא כמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יז מבטל בלבו. לרש"י ור"ן הביטול דרבנן דכיון שיש עליו גובה ג"ט ה"ל כמבוער ולסמ"ק הביטול דאוריית' וכ"מ במ"מ עבב"י ססי' תל"ח וא"כ אם לא ביטלו עד אחר זמן איסורו חייב לפקח הגל ולבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו אבל אם נפל עליו גל גדול שאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר דלא קרינן בו שלך, וכתב ש"ג הואיל ולא עבר עליו בבל יראה מותר אפי' באכילה אחר הפסח ואין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפול' ע"כ וצ"ע (ב"ח) והרשב"א בתשו' סי' ע' כ' שלהירושלמי חמץ שנפלה עליו מפולת מותר אחר הפסח אלא שרב האי ז"ל אסר וכ"כ הכ"מ פ"ג ועסי' תל"ו סס"א וסי' תמ"ח ס"ה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ג
יח מרתף. ודוקא מרתף שמסתפק ממנו לצורך סעודה שאין קבע לשתי' וכמ"ש ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף י
יט צריכים בדיק'. משמע דצריכי' בדיק' כדין דהיינו בליל י"ד: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כ המכבד חדרו. ויש נוהגין לבדוק אח"כ רק מקצת חדרים ולא יאות עבדי ואף על גב דבמרדכי מסיק הטעם דלא מהני בדיקה ביום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה וא"כ איכא למימר דהיכא דעביד בדיקה כל שהוא באור י"ד סגי אחר הכיבוד מ"מ הרי כ' עוד טעם אחר משום שמא ישתכח בגומא וא"כ במה יצאו החדרים מחובת הבדיק' לכן צריך לבדוק בדיק' גמורה בכל החדרים עכ"ל ת"ה, ואפי' בדק ביום בחורין ובסדקין צריך לחזור ולבדוק בליל' כמ"ש רסי' זה מיהו אם בדק אכסדרה לאור החמה יצא וכ"מ בב"י סי' תל"ז בשם התוס', ומ"מ צריך לבדוק עכ"פ חדר א' בלילה שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה: ש"ע סָעִיף יא
כא צריך לכבד. דלא מבדיק שפיר בלא כבוד (מרדכי) ולכן נהגו ליטול נוצות ולכבד: ש"ע סָעִיף יא
כב שנותנין בהם. ומי שאין דרכו בכך א"צ בדיקה (ד"מ): ש"ע סָעִיף יא
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ואם עמ״א הנח בב״ח ס״ב מבואר דאפי׳ בדק ליל י״ג לאור הנר וכ״ש אכסדרא ביום י״ג צריך לחזור ולבדוק במועד חז״ל אמרו ליל י״ד שלא תחלוק בין ביעור לביעור ותורת כ״א בידו וכנראה מהט״ז אות א׳ ועמ״א כ׳ דאם מניח חדר א׳ לבדוק ליל י״ד שפיר דמי ובתה״ד קל״ג משמע אף לכתחלה ועמ״א שם משמע דיעבד ובירושלמי ר״פ מבואות אפילות מהו שצריך לבודקן בתחלה לאור הנר (היינו בליל י״ד אי רשאי ביום י״ג לאור הנר והגאון המפרש פי׳ שם בד״ה בי״ד וא״י למה) ומשני לא כמה דמנהיר ביממא מנהיר בלילה היינו במניח חדר א׳ בלילה וכדמסיק אח״כ בתי כנסיות ומדרשות שאורן מרובה מהו שצריך לבודקן בתחלה ביום לאור הנר כלומר דדינם כאכסדרה ומיבעי׳ ליה אם רשאי לבדוק ביום י״ג אכסררה אם נאמר דאכסדרה גופא לכתחלה צריך נר א״כ בי״ג ודאי אסור דלא כמה דמנהיר כו׳ וע״ז מייתי התם ר׳ יוסי בעי חצירות בירושלים (י״ג ר׳ מני) שאוכלין חלות תודה מהו שיהא צריך לבודקן. בלאו הכי אינון בדוקין מנותר ומסיק שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה. פי׳ חצירות בלא גג למעלה דמיין לאכסדרה ועדיפי מארובה שבחדר והא דרבא בכלי חצר א״צ בדיקה היינו אמצע הא חורין בעי בדיקה או לחלק בין ודאי לספק ובעי לה דודאי בשעת אכילה נזהרין שלא תאבד מחלות חמץ משום שלא יבואו לידי נותר אפ״ה בליל י״ד צריך לבדוק שלא תחלוק הרואה יאמר שאין בודקין ליל י״ד וממילא בתי כנסיות ואכסדרה נמי צריכין לבדוק ליל י״ד הא שייר חדר א׳ שפיר דמי כה״ג ועי׳ בהגאון המפרש שם בתוס׳ ד״ה בתי כנסיות ולמ״ש א״ש דחצירות פתוחות למעלה וכדאמר רבא שעורבין מצויין שם דומין לאכסדרה ואפ״ה בעי בדיקה באמצע חצר בודאי נשתמש שם אימא שלא תחלוק ה״ה בתי כנסיות ואי״ה באות כ׳ יבואר עוד ובע״ש תל״א א׳ וכאן ח׳ כתב דליל י״ג שרי ולמ״ש אינו ועח״י א׳ הביא הא דפסחים דף ב׳ המשכיר כו׳ פירשו בתוס׳ בשם הרשב״א בי״ג איירי וט׳ ב׳ הא בי״ג משמע דיעבד עכ״פ מהני בי״ג יע׳ש, והנה י״ל לאו כ״ע דינא גמירי וסבור השוכר דמהני בי״ג בדיקה ורש״י פי׳ אם בא לחזור ע״י עלילותיו כו׳ היינו דבאמת לא מהני בדיקת י״ג אלא שאפ״ה השוכר אומר עכ״פ לא נתקיים תנאי שלנו ומצאו שאין בדוק וממה כ׳ רש״י פי׳ כן בי״ג ליל י״ג וי״ל בי״ג אורתא די״ג ליל י״ד כדין הבדיקה הא בי״ד יום י״ד שמשייר יניחנו בצינעא שאם לא כן יש לחוש י״ד שחרית שאין מצוי תו כ״כ פת החולדה מצנעא אבל למ״ש בתה״ד קל״ג א״ש דהיכא שמשייר חדר אחד לבדוק בליל י״ד עכ״פ דיעבד שפיר דמי אם בדק שאר החדרים בליל י״ג לאור הנר ואי״ה באות ג׳ וכ׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב ואכסדרה עיין מ״א ובח״י אות ב׳ כל שדופן ד׳ פתוח לגמרי דינה כאכסדרה ולאורה נבדקת יע״ש ואי״ה באות ד׳ יבואר: ש"ע סָעִיף א
ג אם עמ״א הב״ח י״ב כתב ג׳ מחלוקת רש״י ח׳ ורי״ף סוברים לכתחלה בודק אכסדרה בי״ג ביום לחמה ולר״מ פ״ב ה״ד אף בי״ד לכתחלה לנר ורי״ו ורא״ש לכתחלה בלילה בי״ד ובי״ד לכתחלה לחמה והמ״א מפרש דרי״ף נמי כר״מ מתפרש וכרא״ש ודי״ו לכתחלה אין להמתין עד י״ד ואף בי״ג ביום לא שלא תחלוק בין ביעור לביעור כמ״ש באות כ׳ ומשמע שם אפי׳ מניח חדר א׳ לבדוק בליל י״ד אפ״ה לכתחלה לא יבדוק אכסדרה ביום י״ג ואפשר הטעם דמ״מ אור הנר בלילה עדיף מחמה ביום או שלא לחלק בין ביעור לביעור אף לבדוק ליל י״ג אין לעשות לכתחלה ודיעבד ש״ד אם מניח חדר א׳ בליל י״ד ואי״ה באות כ׳ אבאר בזה ומתה״ד לכאורה לא משמע כן אבל שכח ובדק ביום י״ד לכ״ע לכתחלה אכסדרה בהמה בודק ומשמע שאין כאן כלל מחלוקת והא רש״י עכ״פ חולק שכתב בודק ביום והיינו ביום י״ג עי׳ פר״ח ופני יהושע וי״ל דאפשר במניח חדר א׳ בליל י״ד ודוחק. ועי׳ ע״ש א׳ אכסדרה שבדק בי״ג לחמה צריך לבדוק בליל י״ד וכ״פ הב״ח ובתל״א א׳ וכאן ח׳ כתב בליל י״ג ש״ד ואפשר דאכסדרה ביום י״ג חוזר ובודק בליל י״ד נר עדיף וביום י״ד אז חמה לכתחלה יע״ש וצ״ע. הר״מ ז״ל היפך אין בודקין ללבנה וחמה ואבוקה סידרא נקוט וגם לא זו אף זו ואבוקה לט״ז אות ג׳ א״ש ולמ״א ה׳ כמ״ש ובחדושינו כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף א
ד כנגד עמ״א המחבר העתיק ל׳ הר״מ ז״ל פ״ב ה״ד והוסיף נגד ארובה ובר״מ השמיט ארובה וסמך דהוי כאכסדרה ובכ״מ שאורה רב שרי. ובטור אכסדרה לאורה נבדקת כל׳ רבא וה״ה נגד חלון היינו מהצד. ורי״ו שהביא בב״י דבית שיש אורה אסור אף נגד החלון ובר״מ דהשמיט ארובה אלו היה סובר חלון לא היה להביא ארובה שרי ש״מ כל שאורה רב ה״ה חלון שרי ובש״ג בודקין לאור היום אף שאין חמה שמכוסה בעבים משמע אף בחלון די לאוד היום משא״כ להמחבר לאור החמה משמע כשזורחת ומש״ה דוקא ארובה בגג ששם זורח בכח לא מהצד וה״ה אכסדרה באות ב׳ שאין כותל כלל דאל״כ הוי כחלון אף שרוח ד׳ פרוץ לגמרי באפשר וערש״י ח׳ א׳ לאורה נבדקת לאור שלה וא״צ להביא אור הנר בלילה אלא בודקה ביום. הי״ל לומר בקיצור לאורה לאור שלה בודקה ביום והכוונה מדלא אמר אכסדרה נבדקת לאור החמה כלישנא דברייתא ולפרש נמי הא לאור הלבנה לא אלא דמפני דפשטא דברייתא אין בודקין לאור החמה כשלא בדק ליל י״ד וכמ״ש בירושלמי תיפתר כשלא בדק ליל י״ד עב״י וברא״ש ובד״ד יש נגירסא אחרינא ע״ש והיינו דאי ביום י״ג אף לנר אין רשאי דלא כמה דמנהיר כו׳ ומשמע דאחר זמן קאי דאין בודקין לחמה כ״א לנר ועיין ברמב״ן במלחמות מ״ש על בעל המאור וי״ל דרבא נמי באם לא בדק ליל י״ד בודק ביום י״ד לחמה אלא דא״כ לא הוה מקשה כ״כ בפשיטית דלמא אין בודקין לאור החמה ביום י״ג קאי ואכסדרה לזה פירש״י דאכסדרה בודק לכתחלה ביום י״ג וא״צ להביא נר בלילה דל״ת א״צ להביא נר ביום י״ד לכן פי׳ בלילה אף בי״ג בודק לכתחלה ממש וגם א״צ לאור השמש רק אור היום די וברייתא רבותא נקט אף חמה לא ורבא רבותא אמר אור שלה אף אור היום בלא שמש כאמור. וחלון זכוכית ואין פתוח לכ״ע אין בודק לאור היום. ולכאורה אור הלבנה לכתחלה בי״ד בניסן בצ״ה עדיין אינה מאירה וא״א להיות אכסדרה לכתחלה נבדקת לאורה לאור שלה היינו אור הלבנה אלא דלא כל הארצות שוין ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה ולא עמ״א עט״ז ג׳ פירושו והב״ח כתב אבוקה דיעבד לא וה״ה שמן נמי דיעבד לא והא דלא כתב המחבר שמן עם אבוקה אדרבה כתב שמן עם חלב ושומן. ולכאורה כמ״ש הכל בו דף מ״ז ג׳ עושין מקל וחוקקין בו ונותנין נר עם שמן בתוכו עא״ר ד׳ אפשר בהכי מיירי המחבר ושלנו אף דיעבד לא ודוחק. והנה בטור הביא ב׳ טעמים אבוקה א״י להכניס לחורין וגם ירא שמא ישרוף הבית והשמיט טקטף ואורו לאחוריו וכתב הב״ח לא לכ״מ מקטף ואורו לאחריו דיעבד ש״ד ולב״מ ב״י להכניס וירא דיעבד לא והמ״א סובר אבוקה א״י להכניס לחורין שטעם ג״כ שירא כמו שמן א״י להכניס ירא שישפך השמן ואפילו בדק בנר יחידי בחורין ובודק שאר מקומות באבוקה אפ״ה דיעבד לא דבעית וגם אורו לאחוריו ומקטף משא״כ שמן אי בדק בנר שעוה בחורין ובדק אח״כ בשמן שאר מקומות לכתחלה לא דיעבד ש״ד ומש״ה בכיון הפסיק המחבר בין אבוקה לשמן כאמור ואמנם מ״ש הבגדים בטור על שמן קאמר וא״י למה כתב כן האדון ז״ל על חלב ושומן אף די״ל דהטעם שייך ג״כ בהני הלא כל דבריו בכוונה גדולה ואיזו צורך יש לזה בכאן וצ״ע קצת ושמן יש בו ב׳ טעמים שא״י להכניס לחורין גם ירא שיטוף על הבגדים ומיהו בא״י להכניס דדיעבד לא כאמור: ש"ע סָעִיף ב
ו אפילו עמ״א כשבדק בב׳ נידות יחד ואין מפרידין בין קלועין אז לא הוי בדיקה הא בשכ״א בפ״ע ש״ד ומשמע אף לכתחלה ועי׳ ע״ש ג׳ וערצ״ח ס״ב ובד״מ כאן גר ב׳ פתילות היינו כמו שעושין עתה בנר חלב קנדיל״א ויש הפרש בין פתילה לפתילה הוי אבוקה הא הניח ב׳ פתילות ביחד והטבילן בחלב י״ל הוי פתילה גסה וש״ד עמ״ש בצ״ח ועי״ד י״א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז שאין עמ״א אין קבע לשתייה הא לאכילה יש קבע פסחים ח׳ א׳ חדר המשכנות ג״כ צריך בדיקה עי׳ עט״ז ג׳. בדיקת חמץ על הספק דרבנן החמירו בבטלו עמ״ש בתל״ח ובפתיחת מזה. ועי׳ לבוש כתב בחזקת שמכניסין חמץ משמע על הספק לא. עי׳ גמרא כי קירי ומילחי צריך בדיקה וה״ה שמן מקום שמדליקין מהם צריך בדיקה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח פחות עמ״א ראב״ד ב״ח ס״ו צ״ל והיינו כמ״ש חמור דמשום גדולים כל שאין יד אדם מגעת ופחות מג״ט א״צ בדיקה כל שמצויים ג״כ קטנים צריך בדיקה פחות מג״ט. ועי׳ ירושלמי שם גג המגדל נמוכים פחות מג״ט בעי בדיקה ופי׳ המפרש דשמא נתגלגל שם והפוסקים השמיטו סוברים שמשופע אין נח שם ע״ש כל שנשתמש שם חמץ אפי׳ גבוה כמה צריך בדיקת ועפר״ח אות ד׳ וח״י ט׳ ועסי׳ תל״ט מ״ב ככר בבור מבטלו ודיו וככר בחורין יותר יד האדם מגעת י״ל ביטול די ובירושלמי אגג מגדל קאי כנראה מהמפרש שם בקונטרס ובתוס׳ שם וצ״ע: ודע דשם תניא חדות א״צ בדיקה ופריך ולא ניחוש לנפילה מתירא התינוק לילך שם ופי׳ המפרש גדול אם נופל מידו מגביה וקשה דפרורים שאין כזית לא חשיבי כדמצינו כ״פ ובמס׳ ברכות מותר לאבדן ביד. ולכאורה חז״ל הורשו לעשות סייג וגדר ולא מקרי ב״ת מקרא ושמרתם את משמרתי הא משמרת למשמרת לא אם לא היבא דכולה חדא גזירה וח״ש לא מיבעיא לר״נ לא הורשו לעשות סייג ומ״ה ביטול די אפילו לר״י הלמ״מ ולא הורשו כ״א אתורה שבכתב לא שבע״פ ובפתיחה כוללת ובס׳ ש״ה יבואר בזה והפוסקים השמיטו לזה דאמאי לא חיישינן לפירורין הרבה שיש בין הכל כזית: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט לול עמ״א ובאות כ׳ כיבוד שמא בגומא משא״כ חתיכה גדולה מתכבד אף מגומא ומשמע מקום שאין מצוים תרנגולים א״צ לכבד תחת המטות כ״א לבדוק תחת הספסלים וקשה דפריך בירושלמי חדות וחש שמא נתגלגל חמץ (ברגלי אדם) שיש לה לזבז א״כ תחת המטות בעי בריקה ומטה החולקת פי׳ בתוס׳ צד הפנימי אפשר כולי האי לא מתגלגל וצ״ע ע׳ עט״ז ו׳ חורים פחותים מג״ט ויש תרנגולים צריך בדיקה היינו שמא גררו חתיכה גדולה כאמור. ולבלבו לול וחצר בדיקה א״צ הא כיבוד צריך ורפת אף כיבוד א״צ ועי׳ פסחים ח׳ א׳ כרש״י הסמיך לול לרפת והבן זה: ש"ע סָעִיף ו
י אבל עמ״א עב״ח ולכאורה דבהפקר הבדיקה רק מדרבנן ובדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ולא אמרינן בחצר שלא יבטל והוה דרבנן כיון דצריך לעשות הביטול תו צריך לעשות כדינא כל הבדיקה ויש לומר עוד דגם אם נאמר מ״ע מ״ה לבער חוץ מהעולם אף לרבנן דר״י מנותר ושריפה א״צ מק״ו מטעם כל דין כו׳ ובעשה ספק מ״ה לקולא רק מדרבנן אף למ״ד ספק תורה לחומרא מ״ה היינו בל״ת דיליף מן חמור הא עשה רק מדרבנן. הנה הא דאין ספק מוציא מידי ודאי לכאורה מדרבנן דספק הרגיל הוי כרוב וסמוך כו׳ ובדרבנן ל״ש סמוך דהוי ספק שקול לקולא בדרבנן כמ״ש בפריי לי״ד ק״י ואי״ה אבאר זה ועמ״ש בפתיחה כוללת אי״ה מ״ה והדברים ארוכים אין עת האסף פה: ואמנם המ״א ז״ל תירץ דבפסחים ט׳ ב׳ איתא שני תירוצים ל״א ודאי גררה אמרינן א״כ בעורבים מצוים הוי ודאי לא ספק (ער״מ פ״ט מה׳ ט״מ הי״א השמיט תי׳ ב׳ ודוקא ספק נפל מטעם ס״ס בד״ת ספק לחומרא משא״כ כאן בטלו בדרבנן יש לסמוך אתי׳ ב׳) ובר״מ פ״ב ה״ד הזכיר עופות וכ״ה בטור והמחבר הוסיף עורבים לומר דאפ״ה לאחר זמן איסור אין להניח שמה. ובר״מ פ״ב ה״ד לא הזכיר בחצר ודאי חמץ אם צריך בדיקה ובה״ו ברפת כתב ודאי צריך בדיקה דרפת אין ספק מוציא מודאי משא״כ עורבים ודאי גררוהו בדרבנן עכ״פ אמרינן. ומ״ש המ״א דבסמ״ק כו׳ הקשה בח״י אכתי מה פריך מחצר דלמא בעופות ודאי חמץ וא״ר אות ט׳ יע״ש. ומ״ש וכ״מ בס״ח באות ט״ז. ומ״ש על הב״ח דלא דק עב״ח דקדק ממ״ש הר״מ ז״ל פ״ו ה״ו דרפת ולילין ואוצרות יין ושמן א״צ בדיקה אא״כ הכניס חמץ דודאי חמץ צריך בדיקה דלא קאי ארפת רק אאוצרות יין ושמן. ואף למ״א ברפת צריך בודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי באכלוהו י״ל דאלישנא קאמר דלא דק והבן. ועח״י אות י״ב והנה לאחר זמן איסורו ל״ד אלא כשיגיע זמן דביעור וכ״ה בלבוש ס״ו ודאי חמץ כשיגיע זמן איסורו ומ״ש ב״י לכאורה אף בטלו נמי ואי״ה בתמ״ה יבואר עוד: שאלה חצר ובית בדוקים ואתו ב׳ עכברים חמץ ומצה כו׳ מהו הדין: תשובה יראה הדין פשוט כל שבטלו תולין בדרבנן ואף דהחצר ג״כ בחזקת בדוק כל שאין מקלקלין החצר דקודם זמן איסורו יכול להשליך בחצר שהעורבים וכה״ג תולין עמ״ש בפריי לי״ד קי״א שם יראה דתלוי במחלוקת הט״ז כאן ותמ״ה ה׳ ומ״א כאן וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא והשאר עמ״א כ״כ הב״ח ס״ט וע׳ כאן אות ט׳ א׳ חיישינן ובירושלמי וסיים הב״ח ודאי חמץ צריך להוציא משום דהוי כמטמין והיינו ע״י כלי ועט״ז אות ו׳ ומ״א תל״ח ד׳ י״ל דלא הוי כמטמין: ש"ע סָעִיף ז
יב בא עמ״א מלת כב״ר וכ״כ באות ט״ו כפירש״י פי׳ א׳ יודה על כוונה אחת כמו שאגיד כי הב״ח ז״ל פי׳ דרש״י שכתב כבר בס״ד אבל במסקנא חיישינן אחר שישלים בדיקה יאבד לו מחט ויחפש א״כ הקשה שפיר ה״ה חור אבל המ״א סובר כרש״ל אף במסקנא שנאבד כבר דאל״כ אין היזק בא ע״י מצוה שאם לא בדק לא נאבד אח״כ כאן המחט לכן תירץ מה״ת לחפש עתה אחר מחט שאבד כבר ויכול לחפש ביום וי״ל ביממא משמש דברים גדולים משא״כ חיפוש במחט. ומ״ש על ע״ש אומר אני העני להציל למאורן של ישראל מהשגת אדונינו המ״א ז״ל דודאי אף חור שלא שימש ישראל כלל ראוי לבדוק דעכו״ם שימש בו חמץ ושמא נתגלגל או בכותל שאין עב פשיטא דראוי לבדוק שמא יש חמץ ואתי למיכל מיניה בפסח ביממא כו׳ ופסחים דפריך כי אישתמש היינו דלת״ק מבטל השאר ע״כ שימש ישראל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני כלל אבל לדינא אף דלא שימש ישראל כלל שם א״צ בדיקה דהשתא ל״ש שמא יחפש מחט שנאבד בנר כפירש״י אף במסקנא כמ״ש המ״א גופא כאן וט״ו דהא לא שימש כבר ומש״ה משני ברי היזק עקרב לא ברי. ונ״מ טובא דלהב״ח בודאי חמץ בגל אי ליכא מרא מחייבין להכניס ידו דבחור בודאי היה צריך לבדוק בלילה לאור הנר אי לאו ברי היזקא ולע״ש אינו כן בבטלו. ואפשר אף בלא בטלו ספק פ״ג ועמ״ש אי״ה באות י״ז יבואר עוד בזה. ומ״ש כ״מ מרש״י עיין בנהר שלום ממ״ש בודק למראה עיניו: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יג סכנת עקרב עמ״א תירץ דמש״ה השמיטו הפוסקים עב״י וט״ז וי״ד ולעיל ק״ד ס״ג ט״ס ק״ז ובי״ד ק״י ומ״מ ל״ש היזקא מיקרי ושמא אין יש עקרב בגל ועי׳ הג״א פסחים ל״א אי יש עקרבים ודאי חמץ כו׳ קשה מנלן די״ל בין ודאי חמץ די״ל כאן ביש סכנת עקרב ולקמן באין עקרבים שכיחי. כאמור וצ״ע: ש"ע סָעִיף ח
יד אחר עמ״א פסחים ח׳ ב׳ ברש״י ד״ה בתר וגמר כל המצוה אפשר כ״ז שעוסק בביטול לא. וד״ה הרי שמקיים מצות בוראו ומתכוון אף להנאת עצמו אפשר תיקן בזה קושיית התוס׳ ד״ה שיזכה ומיהו שם יש ב׳ גירסאות ולכאורה בשביל שיחיה בני משמע רק בשביל זה לא לקיים מצות בוראו ושאהיה בן עוה״ב ודאי ה״פ מקיים מצות בוראו שע״י כן יזכה לעוה״ב וקמ״ל צדיק הוי לא חסיד דחסיד רק שלא ע״מ לקבל פרס כלל ובאבות מילי דחסידותא קאמר כדאמרינן מאן דבעי למהוי חסידא כו׳. ומ״ש רש״י ד״ה וכה״ג שמתכוין לצורכו ומצוה בתמיה י״ל תמיה גדולה השתא רק לצורנו כ״ש כה״ג וממ״ש רש״י ד״ה הרי זה ולא אמרינן שלא לשמה לא משמע כן ואין מקומו פה ואי״ה בס׳ המגיד ובס׳ תיבת גומא אבאר זה: ש"ע סָעִיף ח
טו שנאבד עמ״א רש״י ח׳ א׳ ד״ה שמא וב״ח מפרש לס״ד אבל המ״א מפרש אף באמת עי׳ אות י״ב ואין ניזוק אף בממון יבואר שם פרתך רועה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ו
טז וה״מ עמ״א כותל שנשתמש חמץ ואפ״ה הוי ספק עי׳ אות י״ד כל ל׳ יום קודם הפסח הוי ספק ומיהו לול ורפה דרך להביא שם המים וכדומה שאין מחומץ וקרקע הבית באות ט׳ אה״נ דיש ליזהר ל׳ יום קודם הפסח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יז מבטלו עמ״א רש״י פסחים ל״א ב׳ ד״ה צריך שמא יפקח הגל במועד ובר״ן שם דמאחר שאין יכול לבער כו׳ משמע גל גדול הא ג״ט בלא ביטל י״ל דעבר ב״י וצ״ע קצת. ואם לא בטלו עד לאחר ו׳ ולמ״ד ביטול דרבנן י״ל כל היכא דמצי לתקן בקל מבטל וא״ל לא הטריחוהו ועט״ז ט׳. ועמ״מ פ״ג ה״י ככר בבור ממש כחמץ מפולת כו׳ הביאו הב״י ס״ס תל״ח משמע דהתם נמי הביטול מ״ה עמ״מ פרק ג׳ הי״א שם י״ג לפנינו וצריך שיבטל אם לא נכנסה שעה ו׳ נתנו לעכו״ם קודם שעה ו׳ א״צ לבער משמע לאחר ו׳ א״צ לפנות הגל אבל גי׳ המ״מ משמע דגורס ואם עדיין לא נכנסה ו׳ ליתנו לעכו״ם וא״צ לבער הא במפולת אף לאחר ו׳ צריך לפנות הגל ועכ״מ שם והבן זה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ג
יח מרתף עמ״א וערש״י ח׳ ב׳ מאן דכר שמיה לפטור דבמה אמרו לא מתרץ דשנוי במשנה לקמן ובמסתפק פירש״י והיינו במסתפק לא ו׳ הפירוד כי כל שאין מסתפק אין מכניסין שם כ״א מיני מתיקה לבחון היין עיין ירושלמי ר״פ בזה יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף י
יט צריכים עמ״א עי׳ ירושלמי ר״פ בתי כנסיות כו׳ שלא תחלוק כו׳ ואם עבר י״ל בודק ביום באכסדרה עי׳ אות ג׳ וח״י כ״ב ועפר״ח כתב ומיהו לא מצי לבטולי שאין שלהם לא הבינותי אם לומר דחמץ של תינוקות כבסימן תרנ״ו ס״ו הא ממילא הפקר הוא ועוד דעיקר הבדיקה דלמא אתי למיכל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כ המכבד עמ״א פירשתיו באות א׳ ודעתו מ״ש המחבר בי״ג אף ליל י״ג כמשמעו עי׳ ע״ש והיינו ודאי אם דיעבד בדק בליל י״ג ושייר חדר א׳ ליל י״ד דיעבד הא לכתחלה משמע לא וה״ה אכסדרה כה״ג ואף שי״ל אכסדרה לכתחלה אור הנר דלילה יותר יפה מאור היום מ״מ משמע אף בית ליל י״ג לכתחלה לא אף בשייר חדר א׳ ליל י״ד בית אפל ביום י״ג ושייר חדר א׳ אפ״ה חוזר ובודק דלא כמה דמנהיר כו׳. ועפר״ח הביא ירושלמי ר״פ כיני מתני׳ אף מר״ח משמע ליל י״ג ש״ד וי״ל דר׳ יוסא בבתי כנסיות וחצירות בירושלים לא ס״ל הכין כמ״ש המרדכי דמשני קאי אף לבתי כנסיות: ש"ע סָעִיף יא
כא צריך עמ״א ועח״י אות כ״ה דצריך כיבוד ממש כל הבית ונוצות היינו כנף אווז: ש"ע סָעִיף יא
כב שנותנים עמ״א ועח״י אות כ״ז בשעת בדיקה וביום בשעת הביעור והבכורות שמתענין י״ל די בבדיקת הלילה: ש"ע סָעִיף יא
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) ואם עבר כו' אפי' בבית אפל. ר"ל לא מיבעיא במקום שיש אור היום דלא מהני נר ביום כמ"ש שרגא בטיהרא מאי מהני אלא אפילו בבית אפל לא ונותן טעם בירוש' דנר לא כמה שמאיר בלילה מאיר ביום: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) ואכסדרה כו' ואין לה כותל. ובח"י חולק וכ' דאפילו יש לה שלש כתלים ופרוצה ברוח רביעית מקרי אכסדרה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) אם בדקה ובגמ' איתא כו' להיות דברי הש"ס הללו נצרכים באיזה מקומן בסי' זה כי מהם נובעים הרבה דינים אעתיקנו ת"ר אין בודקין לא לאור החמ' ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה כו' והוינן האי אור החמה ה"ד אי נימא בחצר הא אמר רבא אמצעה (כ"ה גרסת הרמב"ם) של חצר א"צ בדיק' מפני שהעורבים מצוים שם אלא באכסדרה והאמר רבא אכסדרה לאור' נבדקת ומשני ל"צ אלא לארובה שבחדר ודהיכי אי בהדי ארוב' היינו אכסדרה אלא לצדדין עכ"ל הש"ס דף ח' ומזה משמע דאכסדר' אפי' לכתחלה נבדקת לאורה. חדא דלשון לאורה נבדקת משמע לכתחיל' ועוד דא"כ מאי פריך מברייתא הא ברייתא איך בודקים לאור החמ' קתני דהיינו לכתחלה ובזה מוד' רבא א"א דרבא דאמר נבדקת ר"ל דיעבד. והב"ח רצה ליישב קושית המקשן דהוי ס"ד דלא לאור החמ' הוי דומיא דאור הלבנ' ואבוק' דאפילו דיעבד לא מהני ע"ש. והוא דחוק קצת כיון דהברייתא לא מיירי כ"א מדין לכתחילה ולא מדין דיעבד איך שייך לומר דומיא על דבר דלא איירי ביה ברייתא. ולכן כ' מ"א ליישב הא דמשמע בגמ' אפי' לכתחלה מותר היינו כשבדקה ביום ר"ל ששכח לבדקה בליל' לאור הנר ובא לבדקה ביום אע"ג דבכל מקום אפי' בודק ביום צריך אור הנר אבל אכסדרה בודק אפי' לכתחלה בלי נר כי אם לאורה והא דמשמע בש"ע שהוא ל' הרמב"ם דוקא דיעבד משום דלכתחל' צריך לבדקה ליל י"ד ולא לסמוך שיבדיקנה ביום לאורה והשתא א"ש הא דפריך על רבא מברייתא דל"ל דברייתא אין בודקין לכתחל' אמרה והיינו לכתחלה יש לבדוק ליל י"ד דהשתא שפיר י"ל דומיא דאור הלבנה דר"ל אפילו כשהלבנה זורחת דהיינו בלילה אין בודקים לאורה וה"ה לאור החמה דכוותיה כשהחמ' זורחת דהיינו ביום ואפ"ה קתני דאין בודקים לכתחלה. וא"כ אין כאן מחלוקת כו' דלא כב"ח דהב"ח כ' דג' מחלוקת בדבר דעת רש"י דאפי' לכתחל' בודקים ביום י"ג לאורה. שכתב וז"ל לאורה נבדקת וא"צ להביא לה אור הנר בלילה אלא. בודק' ביום עכ"ל וכ' הב"ח שכן דעת הרי"ף. ודעת רי"ו וכ"מ דעת הרא"ש דביום י"ג לא יבדוק אבל בי"ד יכול לבדוק לכתחלה לאור החמ' ולדעת הרמב"ם שהוא כלשון הש"ע דאפי' ביום י"ד לכתחל' לא יבדקנה אלא לאור הנר עכת"ד ולדברי מ"א אין כאן מחלוקת דודאי הרמב"ם והרא"ש מבואר מתוך דברי מ"א דלא פליגי וכנ"ל אבל מ"מ לכאור' ע"כ רש"י חולק וכנ"ל. אולם אחר העיון אתי שפיר דבהאי דינא דעסיק ביה מ"א אין מחלוקת וגם רש"י מודה. דהנה על תקנת חכמים ז"ל שזמן הבדיקה אור לי"ד ולא מצפרא די"ד אמר ר"נ ב"י דף ד' שני טעמים בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ועוד מפני שאור הנר יפה לבדיקה (ואע"ג שברייתא הנ"ל דאין בודקין לאור החמה כו' לא הוזכר כ"א טעם אחד מפני שאור הנר כו' די"ל דחדא מנייהו נקט וגם לא מצינו מי שחולק על ר"נ ב"י בזה) וא"כ אכסדרה ניהו דאורה רב ושוה לאור הנר ולא שייך גבה שאור הנר יפה לבדיקה מ"מ אכתי טעמי אחריני בשעה שבני אדם מצויים בבתיהן להיכן אזיל וכ"כ הכ"מ להדיא בפ"ב דין ד' דמה"ט אין לבדוק אכסדרה לכתחלה אלא בלילה מטעם שבני אדם מצויים כו' וע"כ הא דכ' רש"י דבודקים אות' לאורה לכתחלה ביום י"ג צ"ל דס"ל דע"כ לא שייך האי טעמא בשעה שבני אדם מצויים כו' כ"א על מה דלא בדקינן בצפרא די"ד. משום שאז ע"פ הרוב יצא אדם לפעלו ושמא ישכח אחד מהן ולא: יבא לביתו עד הלילה ואז כבר נכנס פסח ועבר על בל יראה משא"כ כשרוצה לבדוק ביום י"ג נ"ל דאסור מפני שאז אין בני אדם מצוים בבתיהן ושמא ישכח עד הלילה ומה בכך אם ישכח עד הלילה דאז אין בני אדם מצויים בבתיהם הא בליל י"ד עיקר זמן בדיקה. אלא דבי"ג אסור מפני שאור הנר יפה לבדיק' וכיון דאכסדרה אורה רב מותר לבודקו לכתחלה ביום י"ג וא"צ להמתין עד ליל י"ד. אולם עוד איכא טעמא אחרינא שלא לבדוק ביום י"ג כמ"ש המרדכי הובא במ"א ס"ק ך' שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה: אך אפשר דרש"י חולק בזה על המרדכי אבל לדידן דקיי"ל כהמרדכי אין לבדוק אכסדרה ביום י"ג ובזה חולקים על רש"י. ומדין זה לא דיבר מ"א פה אך אם לא בדק האכסדרה ביום י"ג והגיע ליל י"ד בזה כ"ע מודים וגם רש"י דלכתחלה צריך לבדוק בלילה ולא ימתין עד למחר ביום י"ד ניהו דל"ל לרש"י דאין לחלק בין בדיקה לבדיקה מ"מ אסור להמתין עד יום י"ד מטעם שב"א מצויים כו' וא"כ א"ש מ"ש מ"א וא"כ אין כאן מחלוקת ר"ל בהאי דינא דעסיק ביה מ"א דהיינו כשעומד בליל י"ד לכתחלה לכ"ע צריך לבודק' בלילה ודיעבד אם המתין עד היום לכתחלה לכ"ע בדקה לאורה. וכתב הח"י היכי דשכח לבדוק בליל' ובודק ביום הן אכסדרה לאורה או שאר מקומות לאור הנר יש לבדוק מצפרא משום זריזים מקדימי' למצות כדאי' דף ד' ע"א: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) כנגד כו' ולכן כ' רי"ו דאסור לבדוק נגד החלון כו' ועבב"י ר"ל שהביא דברי רי"ו וז"ל כתב רי"ו דוקא אכסדרה אבל בית אחר אע"פ שיש בו אור הרבה צריך לבדקו לאור הנר. ונרא' שכ' כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר. ולא ביאר כל צרכו. דה"ל לפרש דהיינו דוקא לצדדים אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה עכ"ל הרב"י ועז"כ מ"א דרי"ו מיירי שמה שכת' אבל בית אחר כמו בתים שלנו דאין להם ארובה אלא חלונות ובזה ס"ל להרי"ו דאפי' נגד החלון אסור דאינו דומה לארובה ובזה א"ש מה שסתם רי"ו. וכ"מ בהרמב"ם לא ידעתי משמעות גמור הא הרמב"ם לא העתיק כלל דין ארובה ואי נתכוון למ"ש הב"ח לישב מה שהשמיט הרמב"ם דין ארובה משום שנכלל בלא"ה בדבריו שכ' אכסדרה שאורה רב כו' ורבא לא אמר אלא אכסדרה לאורה נבדקת אלא טעמייהו לבאר כן כדי ללמוד ממנו לכל מקום שאורו רב כו' עכ"ל ולכן ס"ל למ"א דגם חלון נכלל בכלל אורה רב. אף שארובה אורה מרובה מ"מ הא הרמב"ם לא הזכיר כלל ארובה דא"כ ה"מ מ"א לדייק כן. גם מיתר הפוסקים בעל ס' צ"צ כ' והב"ח כ' ג"כ להרמב"ם ולא העתיק ארובה נתכוון ג"כ כפי מ"ש הב"ח לרמב"ם וגם יתר פוסקים לא העתיקו דין ארוב' חוץ מהטור ע"ש בב"ח. ואולי מפני שהרמב"ם כ' בפ"ה דין ד' וז"ל אין בודקין כו' ולא לאור החמה כו' בד"א בחורים ובמחבואות אבל אכסדרה שאורם כו' הרי דלא הוציא כ"א חורים ומחבואות משמע אבל נגד חלון שרי. וז"ל ש"ג בודקים לאור היום כו' משמע אפי' כו' דבש"ס ופוסקים הוזכר אור החמה וס"ד דוקא כשהחמ' זורחת אבל מדברי ש"ג שכ' לאור היום משמע דלאור החמה לאו דוקא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ס"ק ה) ולא בנר הא דפלגינהו כו' לחורין ולסדקין ופן ישרוף כו' כצ"ל שהם שני טעמים בגמ'. ר"נ ב"י אמר מפני שא"י להכניסו לחורין ולסדקין ורפ"א משום דבעית שמא ישרוף את הבית ואיכא נ"מ בין הני תרי טעמי דלר"נ ב"י שא"י להכניסו לחורין ולסדקין אם בודק בחזרין וסדקין בנר יחידי מותר לבדוק שאר הבית באבוקה. אבל לר"פ שנתן טעם דמבעית שמא ישרוף הבית אפילו כהאי גוונא אסור. ואם כן אפילו דיעבד כו' אבל נר של חלב כו' ראיתי טועים וסוברים שכל זה נמשך אל התי'. דמה"ט פלגינהו לתרי בבי דאבוקה דהוזכר בגמ' ויש בו טעמים רבים ולכן אפילו דיעבד לא יצא. משא"כ נר של חלב דאינו אלא חומרא לכך דיעבד יצא ולכן לא כללינהו לחד בבא כיון דחלוקים בדיניהם לענין דיעבד. ולפ"ז מקשין למה כלל שמן עם חלב אדרבה ה"ל לכלול שמן עם אבוקה כיון שכתב דשמן דינו כאבוקה אבל באמת לא זו דרך מ"א כוונת מ"א בתירוצו במ"ש היינו משום דאבוקה איתא בגמ' לאסור. ובזה סיים תירוצו. ור"ל כיון דאינך אינן אלא מצד מנהג חומרא. ואבוקה אסורה מדינא דגמרא ולכן לא כללינהו כחדא אבל במה שאין דיניהן שוה לענין דיעבד אין זה גורם לחלקן לשתי בבות. וגם אי דיניהן שוה אינו גורם לכללן בחד בבא. ואח"ז כתב מסברא דנפשיה: ויש טעמים הרבה כו' ולכן כיון דאיכא ביה טעמים רבים י"ל דאפילו דיעבד לא יצא משא"כ חלב כיון דליכא טעם אחר אלא מצד חומרא פן יטיף כו' לכן מסתבר למ"א דעכ"פ דיעבד יצא ושמן כיון דעכ"פ איכא ביה טעם אחר הנאמר בגמ' באבוקה שמתירה להכניסו בחורין לכן מסתבר ליה למ"א דאפי' דיעבד לא יצא כמו באבוקה וכתב בס' ח"י דאם אין לו נר שעוה מותר ליקח אותן נרות שעכ"פ יוצא בהן דשעת הדחק כדיעבד דמי עוד כ' דבעצים אסור דעץ יחדי אינו דולק ואבוקה אסור. ואפי' עצים דמשחן שקורין קי"ן שדולק יחידי אין ליקח מפני שריחו רע וגם ניצוצות נתזים ממנו על הכלים וחיישינן שעי"ז לא יבדוק היטיב: ש"ע סָעִיף ב
ו (ס"ק ו) אפילו קלועים לשון זה אינו במהרי"ל. ר"ל דהגהת רמ"א נובעים מדברי מהרי"ל וכאשר נרשם בד"מ ובמהרי"ל לא כתב לשון אפי': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז (ס"ק ח) פחות כו' ואם התינוקות כו' וה"ה הגבוהים שאין יד אדם כו' אם דרכו להשתמש שם על ידי סולם וכדומה ג"כ צריך בדיק': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ח (ס"ק ט) לול כי' והכל בו כ' ונ"ל כוונתו כו' ועססי' זה ר"ל דקשיא ליה תרתי דתחלה הביא מ"א בשם כמה פוסקים דתרנגולים גורמים לפטור מן הבדיקה. ואיך יאמר הכל בו סברא הפוכה דאדרבה תרנגולים גורמים חיוב בדיקה. ואדרבה ראוי לומר דאכלוהו: ועוד א"א דצריך בדיקה מאי מהני כיבוד כמ"ש ססי' זה סעיף י"א דכיבוד גרידא לא מהני ואעפ"כ צריך בדיקה. לכן די בכיבוד ר"ל אף על גב דבססי' זה כתב דלא מהני כיבוד היינו משום חשש חימוץ בגומות דאינו עתכבד משא"כ חתיכה גדולה א"א שיהיה בגומא ולא יצא ממנו חוץ לגומא כלל וכיון דעכ"פ יוצא חוץ לגומא מתכבד שפיר ועיין סס"ק שאח"ז הסכמתו לדינא בזה: סס"ק זה והוי כמו חמץ ברור. מהרי"ו כצ"ל: ש"ע סָעִיף ו
ט (ס"ק י) אבל כו' ואף אם ישאר בו חמץ לא יעבור עליו דהא הפקירו קודם זמן איסורו ומכל מקום אם מוצא שם חמץ לאחר זמן אסורו צריך לבערו כדלקמן סי' תמ"ה. משום דעיקר ביעור חמץ שריפה או זורה לרוח וכשיהיה מונח בחצר יאכלוהו כלבים ובהמות ומבואר לקמן ס"ס תמ"ח סעיף ו' בשם ירושלמי דאחר זמן אסורו אסור ליתנו אפי' לבהמות אחרים או הפקר והכא אע"ג שאין הוא נותן להם אלא אוכלין מעצמן מ"מ טוב לכתחלה לבערן דאין ספק מוציא מידי ודאי ר"ל ספק אכלוהו אינו מוציא מידי ודאי חמץ שידענו שיש שם וכמו שכ' ריש סי' תלח ראה עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורים אפי' כדי כל הככר לא אמרי' דהני פירורין מהאי ככר הן וכיון שמצאן שוב א"צ בדיקה דאין דרכו של עכבר לפרר. וע"כ הני פירורים לאו מהאי ככר אלא מעלמא והעכבר נכנס עם הככר לבית ולכן צריך בדיקה ודייק מדסתם משמע אפי' הככר קטן ואמאי ניהו היכי דהככר גדול א"ש דל"ל אכלתי' מ"מ בככר קטן נימא אכלתי א"ו משום דהחמץ ודאי ואכלתיה ספק ואין ספק מוציא מ"ו. וכ"ה בגמ' דף ט' אהא דתנן שם אין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום וכמו שכ' רס"י תל"ד ודייק הש"ס טעמא דלא חזינא דשקיל אבל חזינא דשקיל בעי בדיקה אע"ג דא"ל אכלתי' וה"ט משום דאין ספק אכלתי' מוציא מ"ו חמץ: וקשה דא"כ מאי פריך כו' דף ח' כנ"ל בס"ק ג' כיון דרבא מיירי דוקא בספק חמץ א"כ דלמא ברייתא דקתני אין בודקין לאור החמה. מיירי בחצר והיינו חצר דידיה ובודאי חמץ ומודה רבא דבעי בדיקה וע"ז אמר ברייתא דאין בודקין לאור החמה ואע"ג דבבריי' קתני אין בודקים ובודאי חמץ ל"ש לשון בדיקה אלא לשון ביעור וכמ"ש הר"ן הביאו הרב"י בסי' תל"ו מ"מ הא באמת עכשיו אינו ודאי חמץ דהא אפשר אכלתיה אלא דלא סמכי' ע"ז כיון דידעי' שהי' שם ודאי חמץ וא"כ שפיר יפול על זה לשון בדיקה ואע"ג דאכתי קשה למה אין בודקין לאור החמה דהא לא גרע מאכסדרה וכמ"ש לענין ארובה אי להדי ארובה מ"מ זהו קו' אחרת אבל קושית הש"ס דפריך והא אמר' ר' אמצעה של חצר א"צ בדיקה לק"מ: אע"כ אפי' ו"ח א"צ בדיקה כדאי' בגמ' כו' ר"ל אע"ג דאין ספק מוציא מ"ו מ"מ הכא ודאי איכא דודאי גררוהו והיינו לתי' בתרא דבש"ס דף ט' ע"ב ואע"ג דלתי' קמא שם לא אמרי' ודאי גררוהו והרמב"ם פ"ט מהל' ט"מ פסק כתי' קמא אפשר דהגמ' וסמ"ק לא ס"ל כהרמב"ם ופוסקים כתי' בתרא דאמרי' ודאי גררוהו. ועוד דהרמב"ם לא פסק כתי' קמא אלא משום ספק אזיל לחומרא וכמ"ש הכ"מ שם בפ"ט מהל' ט"מ אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן מדאורייתא בביטול סגי אפשר דגם הרמב"ם מודה דאזלי' לקולא ואמרי' ודאי גררוהו דהא לחד תי' התו' דף ט ע"א בפסחים בד"ה כדי שתהי' כו' אם בטלו דהוי דרבנן אמרי' דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן: א"כ בשלמא בעכבר. ר"ל בסי' תל"ח ובגמ' דף ט' שפיר אמרי' דאין ספק אוכלתו מוציא מידי ודאי אע"ג דודאי גררוהו מה בכך הא עכ"פ נשאר בביתו דהא העכברים גוררים לתוך חוריהם: אבל עורבים כו' ר"ל הכא בחצר דתלינן בעורבים ואפשר דמ"ש בסמ"ק הם דברי הש"ע שכ' אבל ודאי חמץ לא מקורו מן הסמ"ק ונראה למ"א דוחק לו' דסמ"ק מיירי בעופות מצויים בחצר דאין דרך פוסק לסתום דבריו לכן פ' דבאמת סמ"ק מיירי בכל ענין. ומ"ש אבל ודאי חמץ לא ר"ל דלא אמרי' אכלתיה דבזה איירינן הכא דאמרי' אכלוהו עורבים ואע"ג דמ"מ אמרי' גררוהי. ועל זה אמר דמ"מ נ"מ אי עופות מצויין בחצר דל"ל גררוהו והקשה ח"י דא"כ הדר' קושית מ"א מה שהקשה על הב"ח לדוכתיה מאי פריך לרבא דלמא הברייתא איירי בודאי חמץ ועופות מצויים בחצר. ולענ"ד לק"מ חדא לפמ"ש בס' ח"י עצמו ליישב מ"ש על הרמב"ם דגרס אמצעה של חצר א"צ בדיקה דמשמע צדדים צריכין בדיקה וא"כ מאי פריך לרבא הל"ל דברייתא איירי בצדי חצר. ותי' בספר ח"י לפמ"ש הר"ן ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל הר"ן חצר א"צ בדיקה אמצעה של חצר אבל חורים צריכים בדיקה וכן דעת הרמב"ם ז"ל ענ"ל וכיון דהרמב"ם לא ממעט כ"א חורי חצר א"כ תו לא קשיא דהל"ל דברייתא איירי בחורי חצר משום דהתם ליכא אור החמה ול"ש אין בודקין לאור החמה עכת"ד ח"י ובזה א"ש גם דברי מ"א דהשתא לא קשיא דה"ל להש"ס לאוקמי ברייתא בודאי חמץ ועופות מצויים בחצר דא"כ ל"ש אין בודקים לאור החמה דממ"נ אי אכלוהו מה יבדוק ואי לא אכלוהו ודאי גררוהו לחוריהן וכמ"ש רש"י דף ט' ע"ב ושם ליכא אור החמה כנ"ל. וגם לפמ"ש הב"ח ליישב דברי הרמב"ם שאמר אמצע' של חצר כו' ג"כ י"ל דברי מ"א ע"ש אולם בלא"ה לפי הבנת ח"י את דברי מ"א לק"מ דז"ל אכתי תיקשי דלמא מיירי בחמץ ודאי ובמקום שאין עורבים מצויים שם רק עופות עכ"ל משמע דס"ל היכי דעופות וגם עורבים מצוים מודה מ"א דא"צ בדיקה ולכן צ"ל דה"ל לאוקמי ברייתא דאין עורבי' מצוים רק עופות והדין עמו דהיכי דעופות ועורבים מצויים. אין צריך בדיקה משום דהוי ס"ס חדא שמא אכלתו ואת"ל לא אכלתו אבל ודאי גררוהו ומנ"ל שהעופות שבחצר גררוהו דלמא העורבים גררוהו למקום אחר. ולפ"ז לק"מ דל"ל ברייתא מיירי באין עורבים רק עופות דא"כ איך תלינן קושיא זו בדברי מ"א הא בלא"ה קשה דהא רבא יהיב טעמא שאין חצר צריך בדיקה מפני שהעורבים מצוים שם וא"כ ה"ל לאוקמ' ברייתא באין עורבים מצוים אלא דז"א וכי עורבים שקלת מעלמא ואפי' במקום דאין עורבי' מצוים יש עופות אחרים השטים אחר מזונותיהם ויש לתלות בהן ורבא דנקט עורבים משום שבמקום האמוראים היו עורבים מצוים וכדאמרי' גבי בשר שנתעלם מן העין שמא עורבים החליפוהו וגם שם לאו דוקא עורבים וא"כ אי הוי מוקמי' ברייתא במקום שאין עורבים או עופות אחרים באים במקום אחר זה לא משכחת אלא בחצר מקורה דאין עוף ממקום אחר יכול לבוא שמה. ובזה ל"ש אין בודקים לאור החמה כיון דמקורה אין שם חמה ואפי' לאור היום א"א לבדוק גם ממ"ש הב"ח דבמקום שרגילין כו' וזה נ"מ גם לדברי מ"א דהא המ"א לא חלק עליו אלא בעורבים דאמרי' ודאי גרר הו למקום אחר משא"כ כאן דמיירי בבית דל"ל לעורבים כ"א לעופות שבבית דגוררים לחוריהם וליכא למיתלי כ"א דאכלתן והוי ספק ואין מוציא מידי ודאי. וכ"מ סעיף ח' כו' וה"מ בסתם כו' הרי דאע"ג דודאי חמץ צריך מרא וחצינא ואפ"ה בסתם סגי בביטול ע"כ אע"ג דידעינן שנשתמש שם חמץ מ"מ לא נקרא ודאי חמץ כמ"ש מ"א דאיכא ספיקא טובא: ומ"ש הב"ח בשם הרמב"ם לא דק כו' ר"ל שהב"ח בא להכריח' תירוצו דבודאי חמץ איכא חילוק בחצר דידיה אסור ובחצר שותפים מותר כנ"ל ואייתי ראיה מדברי הרמב"ם וז"ל הב"ח ויראה לי שמפני זה דקדק הרמב"ם וכתב גבי רפת בקר ולולין ודומה לו דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא כתב כן גבי חצר והיינו משום דלא פסיקא מילתא גבי חצר כיון דבאינו מיוחד לאדם אחד אין צריך בדיקה עכ"ל וכתב מ"א דקאי על אוצרות וז"ל הרמב"ם פ"ב דין וי"ו חורי הבית כו' וגג כו ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהן ובית דגים גדולים א"צ בדיקה אא"כ הכניס להם חמץ עכ"ל וקאי האי אא"כ אדסמיך ליה אוצרות כו' דשם א"צ בדיקה לא משום דתלי' דעופות אכלוהו אלא משום דאין מסתפק מהן א"כ אמרי' דלא הכניס להן חמץ וע"ז אמר דוקא מן הסתם אבל אם יודע שהכניס לשם חמץ אע"ג דאין מסתפק מהן צריך בדיקה אבל ברפת כו' וכדומה דא"ל בהמות אכלוהו בזה לא דיבר הרמב"ם כלל אם יש לחלק בין ספק חמץ לודאי: ואפשר דכל שלשים יום כו' ולפ"ז מ"ש סס"ק שלפני זה ובמקום שאוכלים כל השנה וליכא שם תרנגולים צ"ב תחת הספסלים משמע אי איכא תרנגולים א"צ בדיקה ודי בכיבוד וכמ"ש לפני זה בשם ב"י וד"מ ורי"ו ורשב"א וכלבו וע"כ צ"ל דמיירי דתוך שלשים יום לא אכל שם או נזהר שלא יפול תחת הספסלים דאל"כ אפי' יש שם תרנגולים צריך בדיקה וכמ"ש פה דאין ספק אכלתו מוציא מ"ו. ועסי' תס"ה כיצד ינהוג אם מאכיל לבהמתו שעורים בפסח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י (ס"ק יא) והשאר כו' דשמא נתגלגל כו' דלא תיקשי למה צריך ביטול כיון דאין יד אדם מגיע לשם א"כ ודאי לא השתמש שם חמץ. ועז"כ דמ"מ צריך ביטול שמא נתגלגל כו' וכתב בח"י בשם הב"ח אבל ודאי חמץ צריך להוציא דה"ל כמטמין בבור. וכ' עליו בח"י דחמץ בבור תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בסי' תל"ח וקי"ל שם כהרמב"ם דסגי בביטול וה"ה הכא ובס"ק י"ז הובא במ"א במחלוקת הרמב"ם וראב"ד הנ"ל מ"ש: ש"ע סָעִיף ז
יא (ס"ק יב) בא לידי כו' דשכיח הזיקא שאני הם דברי הש"ס ד"ח וע"ז הקשה הב"ח דה"ל להש"ס לומר הטעם שמא תאבד כו' דהכא אפילו וודאי כו' דלטעם שמא תאבד ל"מ בוודאי חמץ צריך מרא וחצינא וכמ"ש סעיף ח' אבל הכא דשכיח הזיקא ופטרוהו חכמים לגמרי אפילו בודאי חמץ ולכן אמר הש"ס טעמא דשכיח הזיקא כדי לפטור אפילו וודאי חמץ: ול"נ דמשום קו' זו אין הוכחה כו' ר"ל דאין כוונת מ"א לחלוק עליו בבירור לדינא אלא דמקושיא זו אין הוכח' אבל מ"מ אפשר דהדין אמת מסברא ובפרט שהב"ח הביא סמוכים לדין שלו מל' הטור ע"ש: והע"ש כו' דמיירי שלא השתמש כו' ר"ל דמה"ט אמרה הגמרא הטעם דשכיח הזיקא ולא סגי ליה בטעם שמא תאבד ל"מ משום דבא ליתן טעם דא"צ בדיקה אפילו לא השתמש שם וא"כ ל"ל שמא תאבד ל"מ שם דמאין נאבד לו שם מחט אי לא השתמש שם. ולכן נתן טעם דשכיח הזיקא דלפ"ז אפילו כה"ג אין צ"ב. וכ"ה בגמ' להדיא ופריך אהאי דאמרי' מפני שיאמר הגוי כשפי' הוא עושה פטרוהו. ופריך א"כ היכי השתמש שם דהיה לו לירא דהגוי יאמר שעושה לו כשפים וכיון דלא השתמש שם פשיטא דא"צ בדיקה ומשני דהשתמש שם ביום דאז לא יחוש הגוי לכשפים דמה"ת אבל השתא הבודק בלילה. וע"י נר חייש הגוי לכשפים. מ"מ מבואר דאי לא השתמש שם פשיט' דא"צ בדיקה: וכ"מ מלשון רש"י כו' שכ' אהא דסעיף ח' כותל כו' ונפל וז"ל אין מחייבים אותו לבדוק את גל האבנים אלא למראית עין אבל להכנים ידו כו' עכ"ל. משום דבזה ליכא סכנת עקרב וה"ה הכא כשבודק ביום לאור היום כיון דכה"ג ליכא סכנה צריך לבדוק וקמ"ל דס"ד כיון דא"א לקיים תקנת חכמים כתקנה פטור מכל וכל לזה אייתי ראיה מרש"י דעכ"פ מה שאפשר לו לעשות צריך לעשות: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב (ס"ק יג) סכנת כו' ולכן השמיטו כו' דאין עקרבים מצוים בינינו: וכמ"ש סי' ק"ד דהיה עומד ומתפלל אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל משום סכנת עקרב יפסיק לפי שהוא מועד יותר להזיק מנחש: ש"ע סָעִיף ח
יג (ס"ק טז) וה"מ בסתם אע"ג שנשתמשו כו' ל"מ עי"ז ודאי חמץ: ש"ע סָעִיף ח
יד (ס"ק יז) מבטלו כו' הביטול דרבנן שמא יפקח הגל בפסח ויעבור אז על ב"י. אבל כל זמן שהגל עליו אינו עובר והר"ן בפ' כ"ש אייתי ראיה ממכילתא דתניא יצא חמצו של גוי שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף ע"פ שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו עכ"ל: ולסמ"ק הביטול דאורייתא. וכ' הב"ח וכדי לישב לסמ"ק מכילתא הנ"ל צ"ל דמוקי לה דנפל עליו גל גדול שאין בידו לפקחו כו' ולכן כ' מ"א אח"ז דכה"ג גם סמ"ק מודה: וכ"מ במ"מ עבב"י ס"ס תל"ח שהביא דברי המ"מ הללו על השגת הראב"ד פ"ב מהל' חמץ דין י"ד כ' הרמב"ם היה חמץ בבור אין מחייבים אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו והיא איבעיא דרבא ולא אפשט' ולכן כ' הרמב"ם דמבטלו והוי ספיקא דאבעיא בדרבנן ואזלינן לקולא. וע"ז השיגו הראב"ד וז"ל נדמה בעיניו דרבנן לכתחלה קמבעיא ליה וטעות גדול הוא זה דהיינו מטמין בבורות אלא כשבדק וביטל ולאחר זמן אסורו מצא וזו היא שאלתו של רבא עכ"ל. וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ואני אומר כו' ובודאי לא נתכוין שיהיה רשאי להטמין כו' ודברי רבינו הם. בככר הנופל מאיליו לבור דבשעת בדיקה שהצריכו חכמים אין צריך לירד שם אלא צריך לבטלו כו' וה"ז ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת שה"ה כמבוער וצריך לבטלו בלבו. ואע"פ שאין רשאי ליקח חמץ ולהפיל עליו מפולת כיון שקודם בדיקה נפל עליו מאיליו די בביטול. וכן הדין כאן כו' עכ"ל וכוונת דעת הראב"ד בפי' האיבעיא דרבא מבואר בב"י וב"ח לקמן סי' תל"ח ואנן קיימא לן בזה כהרמב"ם כמבואר סי' תל"ח. וכיון שה"ה דימה האי אבעיא דרבא לחמץ שנפלה עליו מפולת ממילא ע"כ דיניהן שוין. וכיון דבאיבעיא דככר בבור צריך ביטול מן התורה וכמבואר שם בהרמב"ם ובמ"מ ומה"ט אי לא בטלו הוי אזלינן לחומרא בספק האיבעיא דהוי ספק תורה ולכן צריך לבטלו ואז הוי ספק דרבנן. א"כ ע"כ גם הכא במפולת הוי הביטול מן התורה כיון דהמ"מ דימה אותן יחד: וא"כ אם לא בטלו כו' זה קאי לדעת סמ"ק. ור"ל וא"כ דצריך ביטול מן התורה אם לא בטלו כו' חייב לפקח כו' משא"כ לרש"י והר"ן דהביטול אינו אלא מדרבנן כהאי גוונא דאי אפשר לבטל פטור כן מבואר בב"ח ע"ש: וכתב הש"ג הואיל ול"ע כו' ר"ל כיון דקי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח מן התורה מותר אלא אסור מדרבנן דקנסוהו הואיל ועבר עליו בבל יראה וכדלקמן לכן כהאי גוונא דלא עבר מותר לאחר פסח. ואין לחוש בו להערמה ר"ל דקי"ל סימן תמ"ח חמץ שעבר עליו הפסח אף ע"ג שבטלו אסור לאחר הפסח אע"ג דלא עבר על בל יראה. מ"מ חיישינן שיערים לומר. שבטלו ע"ש מ"מ הכא שרי וע' בט"ז מה שמחלק בזה ובס' ח"י: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טו (ס"ק יט) צריכים כו' בליל י"ד וע' בח"י שקורא תגר על המנהג שלא נהגו כן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז (ס"ק כ) המכבד כו' דנ"מ בדיקה ביום אפי' ע"י כיבוד שלא לחלק כו' שיעשה כ"א כתקנות חכמים בלילה לאור הנר: שמא ישתכח בגומא כו'. וכ' התוס' במס' ב"מ דף ך"ו ע"א בד"ה ה"נ. כו' דיש מיני גומות שאין נבדקין ע"י כיבוד ע"ש: מיהו אם בדק האכסדרה לא"ה ר"ל ביום י"ג. ר"ל אע"ג דלכתחלה גם אכסדרה צ"ל אור י"ד לא"ה וכמ"ש ס"ק ג' מ"מ בדיעבד א"צ לחזור ולבדוק בליל י"ד: וכמ"ש בשם התוס' שכ' בפסחים דף ד' ע"ב אהא דאיבעיא להו התם המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי הוי כמקח טעות. וכ' התוס' וז"ל נראה להרשב"א דבי"ג מיירי דבי"ד על המשכיר לבדוק וכמ"ש לקמן רסי' תל"ז עכ"ל. ותיקשי אם השכירו בי"ג איך א"ל בחזקת בדוק דהא אפי' בדקו ל"מ אלא ע"כ צ"ל דמיירי שא"ל שבדקו בליל י"ג לאור הנר. או בדק אכסדרה ביום י"ג לאור החמה וס"ל למ"א דשניהם דיניהם שוה וע"כ דכה"ג מהני הבדיקה דיעבד: ומ"מ צ"ל עכ"פ כו' ר"ל אם אין לו חדר כ"א הרבה אכסדראות ובדקם בי"ג לא"ה לא יצא דעכ"פ צ"ל סדר א' בלילה כו': ש"ע סָעִיף יא
יז (ס"ק כא) צריך כו' ולכן נהגו כו' עמ"ש ח"י: ש"ע סָעִיף יא
יח (ס"ק כב) שנותנים כו' ומי שאין דרכו כו' וכ' הח"י דודאי סתם ב"א שדרכן להשתמש בהן חמץ אפי' אומרים ברי לנו שלא נשתמשנו שם ל"מ דמילתא דלא רמי עליה לאו אדעתיה ואפי' מי שאין דרכו בכך חולק על. מ"א וכ' דצריכים בדיקה דלפעמי' נדבק חמץ בידו ונותן ידיו לתוך כיסו וחוזר ונדבק החמץ בכיסו. ומזה למד זכות על העולם שאין בודקים הכיסים בלילה אלא ביום בשעת הביעור משום דס"ל דל"מ בדיקה וביעור של לילה משום שאוכלים אח"כ חמץ בלילה ושחרית י"ד ואכתי א"ל שמא ע"י נתינת ידיו לכיסו שוב נדבק בהן חמץ כנ"ל לכ"נ דאפי' המחמיר לבדקן בלילה מ"מ צריך שוב לנער כיסו למחר בשעת ביעור: ש"ע סָעִיף יא
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ואם עבר כו'. בטור כתוב אפי' אם בודק ביום כו' פי' לא מבעיא שלא יסמוך לכתחלה לבדוק באור החמה דהיינו להמתין על אור היום אלא אפי' אם כבר עבר וצריך לבדוק ביום אפ"ה צריך נר וכ"כ ב"י והוא הנכון ומדלא אשכח לכתוב רבותא אלא ביום י"ד ולא אמר י"ג משמע שהבדיק' לא מהני בי"ג כיון שקבעו חכמים הזמן על ליל י"ד והוי כמי שבודק זמן רב קודם פסח וכן מסיק ב"י להלכ': ש"ע סָעִיף א
ב ואכסדר' שאורה רב כו'. כ' ב"י בבודק ביום ההוא עכ"ל נראה כוונתו דגם דין זה דאכסדרה מיירי בעוש' כל הבדיקה ביום י"ד כגון שעבר ולא בדק בלילה אבל לכתחלה יבדוק גם האכסדרה בליל' לאור הנר ומפרש"י משמע אפי' לכתחלה א"צ לאור הנר אלא ביום וכ"ד הרי"ף ומסקנת מו"ח ז"ל כשאר פוסקים דדוקא דיעבד קאמר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אין בודקין לאור האבוקה כו'. עיין בטור הטעם לזה נראה דבזה אסור לכתחילה אבל לא לעיכוב משא"כ בחמה ולבנה דזה לא מקרי כלל בדיקה ולא מהני אפי' בדיעבד וכן משמע ל' הטור דבתחילת דבריו כתב בחמה ולבנה צריך שתהי' לאור הנר שהוא מורה אף אדיעבד וכאן באבוקה כת' אין בודקין משמע דלכתחלה לא אבל בדיעבד גם זה מקרי בדיקה ולפ"ז אתי שפיר מ"ש אח"כ וז"ל וע"כ נוהגין באשכנ"ז שאין בודקין אלא בנר של שעוה וכו' משמע דמנהג בעלמא הוא ומדכ' על דין דאבוקה וע"כ וכו' ש"מ דדמו להדדי דאף דבברייתא קאמר תרווייהו בחדא מחתא אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור האבוקה מפני שאור הנר יפה לבדיקה מ"מ מדקאמ' מפני שאור הנר יפה לבדיקה משמע דיפה הוא אבל לא לעיכוב וממילא לפ"ז מאי דקאמר בברייתא בתחלה אין בודקין לא לאור החמה קאי אפי' בדיעבד ומ"ש באידך בבא ולא לאור אבוקה ר"ל לכתחלה ועל זה בלחוד קאמר בסוף דבריו מפני שאור הנר יפה לבדיקה ומל' זה מוכח אלכתחלה אבל לא לעיכוב כמ"ש כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד שאינם גבוהים הרבה. כת' בטור ובירושלמי חשיב גבוה למעלה מעשרה טפחים וא"נ כו' ונראה דמש"ה פליג הטור משום דבגמרא דידן קאמר עד שידו מגע' משמע איפכ' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה אבל לקמן סי' תמ"ה כו'. ונ"ל לתרץ דשם מיירי שמשליך לרחוב העיר משום דיאכלו העורבי' מש"ה מותר אבל כאן איירי בנמצא בחצר ובזה ודאי אינו נכון וע"ל סי' תמ"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ושבין יהודי לעכו"ם כו'. לכאורה הי' נראה לו' שאף בודאי חמץ א"צ בדיק' מפני הסכנה ואע"ג דגבי גל בודאי חמץ צריך להוציא במרא וחצינא שאני התם דאפשר לו לעשות בענין שאין בו סכנה משא"כ כאן א"א לו לעשות בענין שאין בו סכנה אבל באמת בזה נמי בודאי חמץ צריך בדיקה והיינו ביממא כדמוכח בגמ' דפריך והאיך אשתמש ומשני כי אשתמש יממ' ונהורא ולא מסיק אדעתיה כנ"ל. ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז יחפש אחר מחט כו'. רש"ל כ' פרש"י שנאבד לו קודם הבדיקה עכ"ל ונראה כוונתו דאין לומר שנאבד לו מחט בשעת הבדיק' שהסיח דעתו מחמת הבדיקה וזה גרם לו ההיזק דא"כ הדרא קושי' לדוכתי' הא שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואיך אפשר לומר שההיזק בא מחמת הבדיקה אלא דמיירי שנאבד כבר קודם הבדיקה אלא שלאח' הבדיק' מיד יחפש אחר המחט ובעוד שנר הבדיק' בידו אף שלכאור' גם בזה שייך לומר שלוחי מצוה כו' מ"מ כיון שהאבידה נאבד' לו כבר ולא הבדיק' גרמה לו עיקר ההיזק דכיון שהי' בידו לחפש כל זמן שירצ' ולפי זה מתורצ' קושיות ב"י על הפוסקי' שהקש' על שהשמיטו החילוק שבין סתם לודאי שחילוק זה מוכרח לפי האוקימתא קמייתא בגמ' בסכנת עקרב כו' משום דקשה קושית התו' דהא גבי מפולת משמע דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער וצריך לו' דהתם מיירי בודאי חמץ אבל באמת דרנב"י לא ס"ל כאוקימתא קמייתא בסכנת עקרב משום שהיה קשה לו דהא אף אם יגרם לו הבדיקה שיחפש אחר מחט אף שאבד לו כבר מקודם לכן מ"מ הוי בכלל שלוחי מצוה כו'. ולכן מתרץ הוא בסכנת עכו"ם דשכיח היזיקא ולפ"ז אין לקושית התו' מקום כלל ויש לו' אפי' בספק חמץ יש לו לבדוק בסכנת עקרב והכא מיירי בסכנת עכו"ם והפוסקים שהשמיטו החילוק ס"ל כרנב"י כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ח
ח מבטלו בלבו ודיו כו'. כן איתא בגמ' דף ל' במשנה חמץ שנפלה עליו מפול' אר"ח צריך לבטלו פירש"י שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו ובסמ"ק כ' דצריך לבטלו משום בל יטמין משמע אפי' בענין שלא יפקח הגל במועד חייב לבטלו דאל"כ עובר משו' בל יטמין דהיינו שאיסור בל יטמין הוא אפי' אם מטמין עד אחר הפסח ורש"י לא ס"ל כן כיון שהוא אינו מטמין בידים אינו עובר בזה ודבר פשוט בעיני דמ"ש הש"ע דא"צ לבדוק משו' סכנת עקרב היינו ג"כ בדרך זה שצריך לבטלו בלבו אם יש שם חמץ מטעם זה ומזה מתפרש הברייתא דאין מחייבין אותו להכניס ידיו לחורין מפני הסכנה כלומר בידים אין עליו חיוב אבל ביטול בלב צריך כנ"ל. כתב בהגהות אלפסי משם ריא"ז אם יש עליו גובה ג"ט הואיל ולא עבר בבל יראה מותר באכילה אחר הפסח שאין לחוש לו להערמ' הואיל ונפל עליו מפולת עכ"ל. נ"ל דיש לחלק בדבר דאם היה תחלה כותל שם ונפל אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל ודומה קצת למטמין בבורות אבל בנפלה עליו מפולת אבנים באופן שאין עליו בירור שעשוי להפנות אז מותר אחר הפסח אם בטלו ועל מ"ש בפחות מג"ט דצריך לבער א"ל למה לא נימא דהכלב יאכלנו כמו שכ' גבי עורבים דגם גבי עורבי' אסור כשהוא ברשותו ועמ"ש סי' תמ"ה סעיף ג': ש"ע סָעִיף ח
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ואם עט״ז. בטור לא לאור החמה אפי׳ בודק ביום כגון שלא בדק ליל י״ד ובודק ביום י״ד אפ״ה צריך נר. ועב״י מהו אפי׳ וכי יש חמה בלילה ופי׳ דאפי׳ נמשך כגון כו׳ ל״מ לסמוך תחילה על יום דאסור אפי׳ שכח כו׳ ויש מי שפירש דה״פ דדרך לכבד החדרים קודם בדיקה ולפעמים נמשך במקרה שע״י כיבוד נבדק יפה ואפ״ה צריך אח״כ לבדוק ל״מ אם כיבד בלילה ושכח ובודק ביום י״ד דצריך נר לבדוק יפה דע״י החמה יתרשל ויסמוך ג״כ על כיבוד לילה אלא אפי׳ בודק ביום י״ד כגון כו׳ שלא כיבד כלל ה״א דבודק ביום לחמה ויבדוק יפה קמ״ל ודחה ב״י פי׳ זה יע״ש. והנה לבדוק לכתחילה ביום י״ג לאור החמה פשיטא דאסור אפי׳ לאור הנר בי״ג נמי פשיטא דאסור דבלילה מנהיר טפי מיממא בבית אפל ובבית שיש אור אפשר מחשיך כפירש״י פסחים ד׳ א׳ ד״ה ואור הנר יפה לבדיקה ואמנם ליל י״ג לכאורה שרי ואמנם שלא תשתכח תורת בדיקה ושלא לחלק בין ביעור לביעור וכדבעינן למימר אי״ה במ״א אות א״ב ואות כ׳ גם זה אסור כדמוכח מירושלמי חצירות בירושלים כו׳ אם לא שבודק קצת חדרים בי״ד אז אפשר שרי. ודברי הט״ז לכאורה קשה דיותר רבותא ביום י״ד מביום י״ג כאמור ואי על הב״י נתכוין שהיה לפרש בטור ל״מ אם בודק ביום י״ג חדא דהיל״ל ומדלא פירש רבותא ועוד בלא״ה לא א״ש ואפשר דה״פ מדהאריך הטור כגון שלא בדק ליל י״ד ובודק ביום י״ד ולא כתב בקיצור אפי׳ בודק ביום י״ד ויהיה פי׳ אפי׳ ל״מ בי״ג ביום שלא יבדוק לחמה וה״ה לנר לא דמנהיר בלילה טפי אלא אפי׳ עבר או שכח ובודק בי״ד צריך נר ש״מ דאף בליל י״ג אסור שלא לחלוק בין זמן לזמן וז״ש הב״י בהטור צריך בליל י״ג דהיינו ממ״ש בסוף הסימן המכבד חדר וכ״כ בש״ע סי״א ואף בליל י״ג לאור הנר ומכוין לבדוק יפה צריך לבדוק בליל י״ד כמ״ש המרדכי ותה״ד קל״ג והיינו מירוש׳ חצירות בירושלים שלא תחלוק בין ביעור לביעור ואי״ה במ״א יבואר עוד: ועד״מ תל״א משמע ביום י״ג אין רשאי הא ליל י״ג רשאי: ובמ״מ פ״ב ה״ד י״ל ביום י״ג לחמה וה״ה וכ״ש לאור די״ל דאין רשאי וי״ל מ״ש הד״מ היינו ברוצה לבדוק קצת חדרים בליל י״ד אסור בי״ג ביום ועמ״א כ׳. ובד״מ תל״ב מפרש אפי׳ בודק ביום כ״מ בליל י״ד סמוך לחשיכה עמ״א תל״א בריש הסימן יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב ואכסדרה עט״ז בב״י הגירסא לפנינו הכין הוא אור החמה ה״ד אילימא אכסדרא האמר רבא לאורה נבדקת ומכאן יתבאר לך בבודק הוא וכ״ה גי׳ הב״ח ומפרש דלאור הלבנה לא מדלא אמר אור החמה ולבנה ה״ד. וכ״כ הרא״ש שפירש בשכח ולא בדק ליל י״ד והרמב״ם אם בדקה לאור החמה הא לאור הלבנת לא (סבור הייתי דאמר לאורה בה״א ולא לאור היינו אור היום דוקא כדמסיק ד׳ ב׳ ב׳ אורה שאני ורש״י פירש לאורה אור שלה ובחדושי כתבתי). ואמנם הט״ז גורס בבודק ביום ההוא היינו עבר ושכח הא לכתחלה לא אף ביום י״ג לא שלא תחלוק בין ביעור לביעור עמ״א א״ב דלא כרש״י שפירש לכתחלה בי״ג דבי״ד שמא ישכח. ומ״ש הב״י שכ״כ הרא״ש היינו דמוקי בשכח ולא בי״ג ובר״מ פ״ב ה״ד אם בדקת דיעבד. ומ״ש הב״י דמכאן מוכח לאו מגמרא דרש״י פירש לכתחלה אלא אפשר מפעם במ״ש אם שכח ומיהו אכסדרה כו׳ ג״כ בשכח הא לכתחלה בי״ג נמי לא. ומ״ש דמסקנת הב״ח דוקא דיעבד היינו אף בשכח ובודק בי״ד לכתחלה בעי נר ודיעבד די בחמה בי״ד ועב״ח ג׳ שיטות אי״ה במ״א יבואר עוד. ועי׳ ברא״ש אכסדרה לאורה נבדקת כשהיה טרוד וכדאיתא בירושלמי צ״ב וי״ל דא״ל בי״ג דא״כ מאי מקשה וכי יש חמה בלילה ולא מוקי בי״ג ש״מ בי״ג בלא״ה דלא תחלוק כו׳ וקשה דבי״ג אף לאור הנר לא. וי״ל דה״פ דאין בודקין לחמה היינו בעבר ושכח ומינה אכסדרה נבדקת בעבר ושכח וגם זה קשה פשיטא וי״ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אין עט״ז דלא כמ״א ה׳ דאבוקה דיעבד ש״ד ובטור דהביא ב׳ טעמים שא״י להכניס לחורין ומתיירא כו׳ ולא סגי בטעמא דמתיירא הוא דבנר חלב וכדומה רק מנהגא משום דאבוקה יש עוד טעם דא״י להכניס שפיר לחורין ומ״מ דיעבד אף אבוקה ש״ד וכ״נ מרש״י ח׳ א׳ ד״ה מפני לקמיה מפרש מאי מעליותא מאבוקה דקשה ליה יפה משמע שגם אבוקה הוי בדיקה דיעבד ונר יפה יותר ולא קאי אחמה ולבנה דל״ש יפה דאינך אין שם בדיקה עלייהו. ומדלא אמר בברייתא אין בודקין לאור אבוקה אלא לאור הנר מפני שיפה וכ״ש חמה ולבנה דפשיטא דלא דאין רואה בחורין וכ״ש הם מאבוקה (אבוקה צריך דל״ת כ״ש מנר כדפרי׳ ואבוקה לא) ש״מ ממילא דרישא אף דיעבד לא ולא בחדא מחתא הא כדאיתא כו׳ ופריך שפיר אכסדרה לאורה נבדקת דיעבד עכ״פ עי׳ אות ב׳ ועכ״מ פ״ב ה״ד וב״ח. וערש״י ד׳ א׳ ד״ה ואור הנר יפה בלילה אבל ביום מחשיך יש להעמיס כוונה זו דהמקשן קפריך לבדוק ביום עם הנר דת״ר אין בודקין כו׳ (ת״ר ידוע ל״ש לומר דלא ידע מברייתא רק היכא דתניא עי׳ בספר הכללים) ולז״א יפה וביום מחשיך דאלו נגד החמה אין בדיקה כלל וכדאמרן. והא דפלגינהו המחבר לאבוקה ונר חלב י״ל כי זה מדינא וזה מנהגא עמ״א ה׳ ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד שאינה עט״ז הטור חולק על ירוש׳ דמפרש למעלה מי״ט משום דתלמודא דידן חולק אירוש׳ דאין יד האדם מגעת וצ״ע מ״ש דידו מגעת דברייתא ח׳ א׳ לא נזכר שם כן כמ״ש הב״י והא דאור שבין יהודי לארמאי מקום שידו מגעת היינו ברוחב החור. וי״ל לבבלי הקושיא מתתאי משני שפיר סתמא כפירושו משא״כ לירושלמי ידו מגעת משמע אף למעלה מי״ט והבן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה אבל עט״ז ובתמ״ה אות ה׳ יבואר אי״ה שאין משם סתירה לכאן. והב״ח פירש לקמן בחצר שרבים דרים בו והט״ז סובר דוקא חרה״ר הא חצר השותפין כיחיד דמי ועמ״א י׳ ואי״ה שם יבואר דברי הב״ח. מ״ש המחבר של חצר למעט חורין הא צדדי החצר א״צ בדיקה כלל ופי׳ הב״ח הא דמסיק אלא לצדדין היינו חור צדדין כלומר חורי הכותל. ובח״י אות י״א לא הונח לו בפירוש זה אבל לדינא גם הב״ח פוסק כן כאמור יע״ש. ועלח״מ פ״ב מחו״מ בזה ובאכסדרה ולט״ז א״ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ושבין עט״ז ה״ה די״ל התם שכוח היזקא וברי משא״כ כותל עי׳ גמרא ח׳ ב׳ אלא דנקיט חילוק יותר מרווח והשמיענו ג״כ בכותל אי ליכא מרא אין בודק ביד אף ודאי חמץ עמ״א אות י״ב בשם ע״ש ואי״ה שם יבואר. ומשמע מדבריו דבספק חמץ אף ביום א״צ בדיקה וע׳ מ״א אות י״ב. ועכ״מ פ״ב ה״ה יע״ש וי״ל דאה״נ קאמר דאין חילוק ובין ודאי וספק שוים: ואם שימש ודאי חמץ ולא ביטל ונזכר ליל א׳ דפסח וא״י למצוא כ״א ע״י נר יראה דאין מחויב דברי ושכיח היזקא ועוד ב״י ניתק לעשה כשדעתו לבערו עמ״ל פ״א מחו״מ ומיהו ליל א׳ דפסח בלא״ה א״צ עסי׳ תמ״ו אפי׳ בליל חה״מ נמי הכין הוא כאמור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז יחפש עט״ז פסחים ח׳ א׳ ב׳ ועי׳ תורת חיים שם כמאן כי האי תנא יע״ש ועמ״א י״ב י״ג ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד ולהלכה קיי״ל כפסק הש״ס דשלוחי מצוה אין ניזוקין ואף בחזרה הכרחי הוא להמצוה אבל לחפש אחר הבדיקה זמן מה אין זה לצורך המצות ומשמע אף מצוה דרבנן שלוחי מצוה אין ניזוקין היכא דל״ש היזקא וא״ש קושיית הב״ח במ״א י״ב: ש"ע סָעִיף ח
ח מבטלו עט״ז פסחים ל״א ב׳ ובין ספק חמץ ואפשר אף בג״ט מבטלו ועח״י ט״ז. וברייתא ח׳ אין מחויבין להכניב ידו רש״י ז״ל פירש הא למראה עיניו רואה ובודק עמ״א י״ב ולהב״ח הא מרא וחצינא צריכא. וי״ל לרנב״י דמוקי סכנת עכו״ם מתפרש אין מחייבין להכניס ידו הא ביטול צריך ואמאי לא לאוקימתא קמא נמי הכין הוא ולסמ״ק שפיר פשיטא דאף בג״ט צריך ביטול דהוי כמטמין משא״כ לרש״י ג״ט שמא יפקח ובפחות מג״ט אף שלא יפקח אינו כמבוער גם דכלב יחפש כו׳. ואם לאחר שש וספק חמץ ולא בטלו כתב ע״ש אות ו׳ דצריך להוציא במרא וחצינא אף ספק חמץ מדלא משני בשלא ביטלו יע״ש והנה י״ל המקשה היה סבור דמיירי בג״ט ודאי חמץ קשה אי בטלו למה לי טעמא דסכנה ואי לא בטלו צריך מרא וחצינא ואין מחייבין משמע לגמרי לא והמתרץ השיב כאן בספק חמץ פשיטא ליה דלא הטריחוהו ואף בפחות מג״ט ועב״ח יקשה מ״ש מעורבים. ועח״י ובגבוה ג״ט וספק חמץ נכון לבטלו הא שכח לרש״י הוי כעין ס״ס כו׳ ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ח
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א לאור הנר. ובליל י"ד ואף אם בדק יום י"ג לאור הנר צריך לחזור ולבדוק ליל י"ד. אכן אם בדק ליל י"ג ונזהר היטב שלא להכניס עוד חמץ א"צ לבדוק עוד. ח"י ע"ש והלבוש והב"ח כתבו דאף אם בדק ליל י"ג צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד. וסיים הח"י דאם רוצה להחמיר על עצמו עכ"פ לא יברך ליכנס עצמו לחשש ספק ברכה אך יחזור וישתמש בתוכה חמץ ואז יוכל לחזור ולברך ולבדוק. ועיין בהלק"ט ח"א סי' תנ"ג ועיין יד אהרן: ש"ע סָעִיף א
ב ארובה. היינו חלון בגג (עיין פ"ה דביצה משנה א' ופ' י' דאהלות). ואם יש שם מחיצה של זכוכית אסור לבדוק כנגדו. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג האבוק'. ואפי' בדיעבד לא מהני אבל נר של חלב ושל שומן מהני בדיעבד. ושל שמן דינו כאבוקה ואם אין לו נר של שעוה יבדוק בשל שמן ואם אין לו שמן יבדוק לכתחלה בשל חלב ואין לבדוק בעץ שקורין קי"ן ח"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאין מסתפק. ואם מסתפק ויש לו קבע שנוטל בפעם אחד מה שצריך לסעודה א"צ בדיקה. מ"א. כתב (מהרי"ל) [מהרי"ו] בתשובה מקום שאוכלים שם כל השנה יש לבדוק תחת הספסלים דא"א שלא נפל שם מן החמץ והוי חמץ ברור אי ליכא שם תרנגולים. ולא ישליך חטים לתרנגולים במקום לח שלשים יום קודם לפסח. מהרי"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה פחות מג"ט. ואם התינוקות מצויים צריכים בדיקה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ו מבואר. ע"ש בט"ז ומ"א וח"י מה שתירצו: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז בדיקה כלל. ומ"מ ביום יבדוק לאור היום כדרך שהשתמש שם. כ"מ מ"א ח"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח עקרב. דוקא במקום שמצוים עקרבים. ועסי' ק"ד ס"ב דמשמע דנחש לא ברי הזיקו וצריך לבדוק. מ"א: ש"ע סָעִיף ח
ט מבטלו. וכתבו האחרונים שיכול לאוכלו אחר הפסח הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ואין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפולת. והב"ח הניח זה בצ"ע גם הט"ז מחלק בדין זה גם המ"א כ' בשם תשובת הרשב"א שרב האי אוסר ואם לא ביטלו והוא לאחר זמן איסורו צריך לפנות המפולת כדי לבער החמץ כיון שאינו ברשותו עוד לבטלו. אחרונים וכתב המ"א דאם נפל עליו גל גדול דאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר אפי' בלא ביטלו דלא קרינן ביה שלך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
י בדיקה. היינו בליל י"ד מ"א ונראה אם עבר ולא בדק בליל י"ד בודק אפי' לכתחלה ביום י"ד לאור החמה כמו אכסדרה שאורה ג"כ רב. ולא ראיתי נזהרים בזה לבדוק הבה"כ רק סגי להו בכיבוד בעלמא ביום וראוי להזהיר ע"ז השמשים של בה"כ וכ"כ מהרי"ל. וכתב עוד דיש מקומות מכריזין אחר בדיקת בה"כ שלא יבואו עוד שם התינוקות עם חמץ: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא בי"ג. דוקא ביום. אבל אם בדק בליל י"ג א"צ לחזור ולבדוק בליל י"ד וכמ"ש בס"ק א': ש"ע סָעִיף יא
יב בליל י"ד. ואכסדרה אם בדק ביום י"ג לאור החמה יצא. מיהו עכ"פ יש לבדוק חדר א' בלילה. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
יג שנותנים בהם. ומי שאין דרכו בכך א"צ בדיקה ד"מ מ"א וח"י מחמיר ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ואם עבר כו'. ירושלמי וכי יש חמה בלילה תיפתר כו' הד"א אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר: אם בדקה. לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ש אע"ג דבגמ' אמרו לאורה נבדקת קאי על מ"ש ולא לאור החמה שאם לא בדק בלילה כנ"ל דלא כפי' רש"י וש"פ שכתבו לכתחילה לבדוק דהא אכתי איכא טעמא אחרינא בשעה שבני אדם מצויים כו' וע' מ"א. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ולא. כמש"ש האי בעית כו' וע' רא"ש וטור: אבל. כמ"ש פ"ב דשבת עשאן כמדורה כו': אפילו קלועים. עמ"א. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג בודק. מתני' וגמרא שם ח' א' בי מילחי כו' והשמיט דין המטה החולקת משום דאין הלכה כרשב"ג אף להפוסקים כרשב"ג אלא במתני' דוקא ולפ"ז בכ"ע א"צ לבדוק רק צד החיצון טור. אבל להיפך משמע מדהשמיטו הרי"ף ורא"ש וש"ע משמע דלרבנן לעולם צריך לבדוק. אבל הטור פסק כרשב"ג וכפי' תוס' דלענין צד הפנימי וכפי' הראשון דמידליא צריך בדיקה: וכפי' ר"ח וגי' ולפי' ע"כ צ"ל כפי' הראשון הנ"ל דמידליא כו': ולכן. סה"פ להרא"ש וטור וירושלמי שם הדות והעלייה כו' ובאותן שלא נשתמש בהן חמץ אבל באותן שנשתמש בהן חמץ אפי' גבוה כמה צריך בדיקה כו': וזיזין. שם ושם וכנ"ל: שאין יד. כמש"ש בגמ' חור שבין אדם כו' שידו מגעת וכן בין יהודי לארמאי לת"ק ודלא כירושלמי שכ' למעלה מי"ט. שם ושם: והנמוכין. למד מירושל' שם וגג הבד וגג המגדל הדא דתימא בגבוהין ג"ט אבל אם אינן גבוהין ג"ט כארץ הם ועמ"א ס"ק ט' לול וה"ה כו' שם ושם ועפר"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ס"ה שגגיהם כו'. רש"י: אפילו. טור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו וכן אמצעה. רמב"ם ור"ן לאפוקי חורין. ובזה א"צ למ"ש רש"י ט' א' ד"ה שא"כ. ולאו כו' ונראה שהרמב"ם לא היה גורס ל"צ לארובה עד היינו אכסדרה ומפרש אלא לצדדין אחצר שלא הביא כלל דין הארובה וכן הרי"ף: וה"מ מספק. מדקאמר א"צ בדיקה מ' מספק ועתוס' שם ד"ה הכא כו'. ושם ט' טעמא דלא חזינא כו' האי מאי כו' וכ"מ בירוש' שאכתוב למטה: אבל לקמן כו'. אע"פ שהאחרונים יישבו מ"מ נראה שהם דעות מחולקי' וכמ"ש רמ"א וז"ל הג"מ פ"ג ס"כ וע' הג"א פ"ב ס"ג ד"ה ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתמורה כל אסורי הנאה מצריך להן קבורה ר"ל אפילו להפוסקים כרבנן מ"מ קבורה בעי או כל דבר שמאבדו מן העולם ומביא ראיה מירושלמי לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים במה אנן קיימין אם לכלבו היינו הנאה אלא אפי' לכלבים אחרים והא דתנן מפרר היינו משום דממחו ליה מיא קודם שיבא לידי איסור אכילה. מיהו קודם זמן איסור יכול להשליכו בכל מקום שהעורבים מצויין שם הואיל ולא נאסר בהנאה ר"ל דבין רבנן ובין ר"י הכל לאחר שנאסר בהנאה ובהא מיירי דחצר אינו צריך בדיקה ואם ימצא חמץ בחצר אחר זמן איסורו אסור להניחו שם כדי שיקחוהו עורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה. ר"ל לר"י ולרבנן מ"מ קבורה בעי וכנ"ל ולכן כת' בש"ע סי' תמ"ה אע"ג דס"ל כרבנן הרי שמתיר אף בחצר מדקאמר ובהא מיירו דחצר כו' ולמד מספק חמץ לודאי וכ"כ ואם ימצא חמץ בחצר כו' ודלא כמ"ש בט"ז שם וא"א לומר דסמ"ק וש"ע כאן לאחר זמן איסור הא כאן בליל י"ד מיירי אבל דברי הסמ"ק וש"ע שבכאן עיקר כנ"ל ודברי הג"מ דוקא במקום הפקר לגמרי בר"ה שם נכונים דבריו מ"מ אם ימצא אחר זמן איסור א"צ לבער וכ"ה בירושלמי פ"ב הלכה ב' אית תני לך אין אתה רואה רואה אתה בפלטיא אית תני אפי' בפלטיא מ"ד לך אין אתה רואה רואה אתה בפלטיא בשהפקירו קודם לביעורו מ"ד אפי' בפלטיא בשהפקירו לאחר ביעורו מ' אפי' בפסח א"צ לבער כשהפקיר קודם זמן איסורו ואף באכילה מותר לאחר הפסח דלא אסרו בירו' אלא במפקיר בתוך ביתו משום הערמה וז"ש בש"ע סי' תמ"א ס"ה בבית ישראל והרא"ש למד מהפקר ע"ש. וכ"ז בר"ה אבל בחצר אפי' קודם איסורו אסור: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז ושבין יהודי. דבמקום סכנה הולכין אחר המיקל. רא"ש: ס"ה אבל בידוע. שם ל"א ב' וכפי' תוס' ח' א' ד"ה הכא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ס"ט מרתף כו'. רמב"ם ורא"ש אבל רי"ף וראבי"ה ושארי גאונים פ' כשמואל דכולהו תנאי ס"ל כוותיה וע' תוס' שם ד"ה רב כו'. ונ"ל דודאי ל"פ בסברא זו אלא דודאי הדיוק מסיפא טוב יותר כמו שמסיים תו' אלא דרב ס"ל כרב יהודה שם ולא אצטריך למעוטי גווייאתא ושמואל כר"י וקי"ל כר"י: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח ס"י בתי. ירו' פ"א הלכה א' ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה מה צריכה ליה שכן מכניסין לשם חמץ בעיבוריות ובר"ח כן גירסת הר"ן וטור ותהא פשיטא ליה הכין הוא צריכא ליה הואיל ואורן מרובה מהו לבודקן בתחלה ביום לאור הנר כו' ולמד הר"ן והטור ה"ה לשלנו מפני התינוקות יכמ"ש הדות הד"א לא חשו לנפילה מתיירא התינוק לילך לשם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט סי"א המכבד כו' ומכוין. ר"ל לא מיבעי בסתם שאין חזקתו מתכבד כמ"ש בנדה נ"ו איבעיא להו עד כו' ומנ"מ דאמר כו' ת"ש כו' ועתו' בפסחים ז' א' ד"ה עשויין כו' אבל י"ל מפני גומות וכמש"ש בגמ' רפ"א כגון כו': אעפ"כ. כמ"ש בירושלמי שם ר' יוסא בעי חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהא צריכין בדיקה בלא כך אינן בדוקות מפני הנותר יבא כהדא נדה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נדה לנדה אוף הכי שלא תחלוק בין ביעור לביעור. ראב"ן. אבל הר"ן כ' דלא יבדוק בי"ג ביום לאור הנר כמ"ש בירו' שם מבואות האפלים מהו לבודקן בתחלה לאור הנר מיליהון דרבנן אמרין (לא) לא כמה דאיהו מנהר בלילא מנהר ביממא כו' ע"ש וכן בגמ' אמרו בשעה שאור הנר יפה לבדיקה מ' אבל אם בא לבדוק בליל י"ג ש"ד וכ"ה שם בירושלמי למה בלילה א"ר יוסא שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה ר' מנא לא אמר כן ושמרתם את היום הזה לדוריתיכם עשה שיהו היום והלילה משומרין ויתחיל בי"ג ויהא היום והלילה משומרין אוף אית ליה דאמר ר"י ר"ל שגם הוא אית ליה טעמא דר"י ונ"מ מ"ש שיהא כו' שצריך לבדוק בתחלת הלילה וזה ראיה לדברי הראב"ד וש"ע סי' תל"א ס"א ויתחיל אור לי"ג וזה פריך לד"ה. אין כיני אפי' מר"ח ומה שהביא ראב"ן ראיה מירושלמי הנ"ל שאני התם שלא בדק משום פסח ומ' שם דאפילו אם בדקן ביום י"ג מהני בדיעבד כמ"ש שם אר"י מתניתא אמרה שבדיקת היום בדיקה כו' ע"ש וכן בגמ' ט' ב' ל"ק הא בי"ג כו' ועתוס' ד' ב' ד"ה המשכיר כו': וכל אדם כמ"ש בנדה שם שחזקת בנות ישראל כו' ומסקנא שם דחזקתו בדוק ואעפ"כ בשעת כיבוד בודקות דוקא: והכיסים כו' שנותנים כו'. מתני' ובמה כו' וגמרא שם ח' א' כנ"ל ובמהרי"ו כתב כמו שאמר בפרק קמא דשבת הלכתא רבתי כו': ש"ע סָעִיף יא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)