א עַכּוּ"ם שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ וּמִשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ, וְאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו יְהֵא שֶׁלְּךָ אִם לֹא אֶפְרַע לְךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע עַד אַחַר הַפֶּסַח; דְּמִשֶּׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, נִקְנָה לוֹ לְמַפְרֵעַ וְהָוֵי לֵהּ חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם.
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְעַכּוּ"ם עַל חֲמֵצוֹ, אִם מִשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן אֲפִלּוּ אַחַר הַפֶּסַח וְלֹא פְּרָעוֹ, אֲפִלּוּ אֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָנֵי לֵיהּ לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְאֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו, מֻתָּר.
א סָעִיף א (א) מעכשיו יהא שלך - ר"ל דאמר ליה קני לך מעכשיו אם וכו' ולא בתורת שעבוד למשכון בעלמא:
ב סָעִיף א (ב) והגיע הזמן ולא פרעו וכו' - והטעם דכיון דהגיע הזמן ולא פרעו נקנה לו למפרע והו"ל חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח ומותר אפילו באכילה ולהכי בעינן שיאמר לו מעכשיו וגם שיהיה החמץ ת"י דאם לא אמר לו מעכשיו הרי היה בפסח החמץ של ישראל אלא שאח"כ משהגיע הזמן ואילך נקנה להעכו"ם ואסור אפילו בהנאה לכל ישראל וכן אם לא היה החמץ ת"י לא נקנה לו החמץ כלל אפילו ע"י מעכשיו דבמאי קנה הרי לא משך אצלו. אמנם אם הקנה לעכו"ם את החמץ בקנין ומעכשיו אם לא יפרע לזמן פלוני דעת כמה אחרונים דבזה אפילו נשאר המשכון ת"י ישראל מותר אם התנה ישראל שאין מקבל עליו אחריותו של המשכון ויש מי שמחמיר בזה ועיין בבה"ל:
ג סָעִיף א (ג) מותר - היינו שהחמץ מותר להסתפק ממנו ומ"מ לכתחלה נסתפקו הפוסקים אם מותר לישראל ללוות באופן זה אפילו בלבו שלא לפדותו שכיון שבידו לפדותו בפסח א"כ אפשר דאעפ"כ עובר עליו ולכן ראוי להחמיר ולפדותו קודם פסח וכ"ש כשמכוין בשעת הלואה לפדות אחר הפסח בודאי אסור דהו"ל כמטמין בידו [ט"ז] וכתב בח"י אם אמר בשעת ביעור להעכו"ם שלא יפדהו עוד שוב אין איסור:
ד סָעִיף א (ד) אפילו לא הגיע וכו' - ר"ל אף שבתוך הפסח הדבר היה בספק שמא יפדהו מ"מ אין לאסור מחמת זה אחר הפסח וכדמסיים דכשהגיע וכו'. ומשמע מדעת המחבר שכתב אפילו דה"ה אם הגיע הזמן קודם הפסח ולא פדה ג"כ אין מותר אא"כ אמר לו בשעה שמשכן החמץ בידו שיהא שלו מעכשיו אם לא יפדהו והטעם דבלא מעכשיו לא קנה הנכרי את משכונו אפילו הגיע הזמן שקבעו ולא פדה משום דהו"ל אסמכתא בעלמא וממילא החמץ של ישראל הוא ואסור אפילו לאחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ כמה אחרונים ויש מקילין בזה ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק וכ"ז הוא רק לענין לאסור החמץ אם כבר עבר הפסח אבל אם הוא עדיין קודם פסח דהוא חשש דאורייתא בודאי יש לחוש לדעת המחמירים דהוא רק אסמכתא וע"כ יראה להחליטו להעכו"ם בשעה שהגיע זמן של הביעור:
ה סָעִיף א (ה) דכשהגיע הזמן ולא פרעו וכו' - וכתבו האחרונים דהא דמעכשיו מהני היינו דוקא כמו בנידון דידן שהלוהו מעות והחמץ היה בתורת משכון ובזה אמרינן דמעכשיו מהני [דבודאי נתרצה להקנות לו באמת שהרי עשה לו טובה והלוהו] אבל בלי הלואה רק בתנאי בעלמא כגון שמסר לו חמצו ואמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם פסח יהא החמץ שלך ולא קיים התנאי אע"פ שאמר לו מעכשיו ג"כ הוי אסמכתא להרבה פוסקים [אא"כ הקנה בב"ד חשוב וכפי המבואר בחו"מ סימן ר"ז סי"ד בהג"ה] והחמץ עדיין של ישראל הוא וצריך לתת את החמץ לעכו"ם במתנה גמורה קודם הפסח מיהו בדיעבד אם עבר עליו הפסח נראה שאין להחמיר לאסור החמץ:
ו סָעִיף א (ו) למפרע - קודם הפסח משום דאמר מעכשיו וכנ"ל ומסתפק המג"א בלא אמר לו מעכשיו דאסור החמץ לעולם אי מחויב לפדותו מן העכו"ם לאחר הפסח ולבערו דאל"כ הרי מתהנה שפורע חובו להעכו"ם באיסורי הנאה ובבית מאיר ובספר מקור חיים הסכימו להיתר שהרי אינו פורע חובו בידים רק הוא נשאר ביד העכו"ם מאליו ומה שאין העכו"ם תובעו בשביל זה הנאה דממילא הוא ולית לן בה אמנם בחמץ ביד ישראל ושיעבדו לנכרי ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה וכנ"ל בזה פשיטא דאסור ליתנו להעכו"ם דזה הנאה ממש הוא:
ז סָעִיף ב (ז) בידו - דאל"ה לא נקנה לו המשכון שהרי לא משך אם לא שהקנהו לישראל בקנין המועיל ומעכשיו וכנ"ל במ"ב סק"א:
ח סָעִיף ב (ח) אסור - דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה משום דעבר בב"י. ודע דהמחבר נקט דיניה לענין איסור החמץ ובלאחר הפסח וה"ה קודם הפסח לענין איסור ב"י שמחויב לבערו או למכור חמץ זה בזמן המכירה כשאר חמץ שלו דשמא לא יפדה העכו"ם כשיגיע הזמן כשקבעו ונמצא למפרע שהחמץ היה שלו ועובר עליו בב"י ועיין בבה"ל ואם עבר ולא ביערו ובא העכו"ם תוך הפסח לפדותו רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו [אחרונים]:
ט סָעִיף ב (ט) אבל אם לא אמר לו וכו' - דקיי"ל ישראל מנכרי ונכרי מישראל לא קני משכון ונמצא שלא היה ברשותו עד לאחר הפסח ומשמע מדעת המחבר דה"ה בכלה זמנו קודם הפסח ולא פרעו ג"כ מותר החמץ לאחר הפסח אם לא אמר ליה מעכשיו דאסמכתא לא קניא וכבר כתבנו לעיל דיש מי שחולק על זה דאין זה אסמכתא ולדעה זו נעשה חמץ של ישראל וצריך למוכרו קודם הפסח או לבערו ויש ליזהר בזה דרבים עומדים בשיטה זו אכן אם עבר עליו הפסח אפשר שיש לסמוך אדעת המחבר בזה ומותר וכנ"ל בס"א:
י סָעִיף ב (י) ואין אחריותו עליו - דאי אחריותו עליו בלא"ה אסור דלא גרע מאם היה חמץ של עכו"ם אצלו בפקדון בעלמא באחריות דעובר עליו וכדלעיל סימן ת"מ:
יא סָעִיף ב (יא) מותר - ואפי' אם נראה מדעת הנכרי שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כ"ז שלא מכרו לו בפירוש, וכ"ז באם היה המשכון בין ישראל לנכרי אבל ישראל הממשכן ביד ישראל חבירו אפילו בלי מעכשיו נמי קני המלוה ועובר עליו משום דישראל מישראל קונה משכון ועיין לעיל סוף סימן ת"מ דגם הלוה עובר כיון דגוף החמץ שלו:
א סָעִיף א ומשכנו בידו. אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל אף על גב דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריו' על ישראל דאסור (הרא"ש) ובש"ג כ' אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי והוא שלא יהא באחריות ישראל עכ"ל ועבח"מ סי' קכ"ג סי"ד דצריך לקנות בסודר של העכו"ם:
ב סָעִיף א וא"ל מעכשיו. ואם הגיע הזמן קודם פסח אפי' לא א"ל מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם (ראב"ד) והמ"מ כ' שדעת רוב מפרשי' האחרונים שהכל תלוי במעכשיו וכן נראה מן ההלכות וב"ה והר"י אבן גיאת וכן עיקר עכ"ל וכ"מ דעת הרב"י בש"ע: ואם לא הלוהו עליו רק שא"ל אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דה"ל אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע דדוקא במשכון מהני מעכשיו ועמ"ש סי' תמ"ח ס"ג אי אזלי' בתר דיניהם:
ג סָעִיף א ולא פרעו מותר. וקשה נימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמרי' גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עליה וי"ל דהכא כיון דמחוסר ממונא לא אמרי' הואיל (ר"ן) ונסתפק הב"ח אם מותר לכתחלה ללות עליו מעכו"ם באופן זה דלא מהני תי' זה אלא בדיעבד: קשה הא אפי' הניחו ביד עכו"ם מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאי' בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש סי' ת"מ א"נ בדיניהם דיינינן ליה כמש"ל: ודע דאם חסר א' מאלו הבבות דאמרי' אסור פי' שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אף על פי שהוא ביד העכו"ם וצ"ע אי לא א"ל מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו דאל"כ פורע חובו מאיסורי הנאה ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו שחייב לעשר כדאי' בחולין פי"א: ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבדו לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו: אבל אם לא הלוה לו עליו רק שנתנו לעכו"ם במתנה כגון שא"ל אם לא אעשה לך דבר זה ביום פלוני יהיה חמץ שלך מעכשיו כמש"ל א"צ ליתן דמיו לעכו"ם ולבערו דאפי' אמרת דלא קנהו העכו"ם מ"מ הישראל לא משתרשי ליה מידי אבל אם הוא ביד הישראל אסור ליתנו לו דהא אסור בהנאה ואסור ליתנו לאחרים:
ד סָעִיף ב אין אחריותו עליו אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשו' העכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו וכמ"ש סי' ת"מ:
ה סָעִיף ב משום דקני ליה. וא"כ אפי' לא משכנו בידו אם הקנהו לו במעכשיו אסור וכמש"ל:
ו סָעִיף ב אבל אם לא א"ל וכו' מותר. דקי"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון (הרא"ש) ול"ד למ"ש בי"ד סי' ק"כ ס"ט לענין טביל' כלים דספיק' הוא דהתם טעמ' משום דנראה כשלו ועבח"מ סי' רנ"ג סס"כ בהג"ה נ"ל אף על פי שנרא' מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפי' ועבח"מ סי' ע"ג ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון, ועמ"ש סי' תמ"ג:
א סָעִיף א ומשכנו בידו. דאל"כ אין היתר דב"ח מסתמא מכאן ולהבא הוא גובה פי' ולא חשבי' ליה למפרע כאלו היתה של עכו"ם בפסח דהא בעי' שיאמר הישראל מעכשיו דאל"כ לא קני ליה עכו"ם וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא משכנו בידו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל כ"כ הרא"ש:
ב סָעִיף א מותר אפי' לא הגיע כו'. אבל הגיע הזמן קודם הפסח מותר אפי' בלא מעכשיו כ"ד הראב"ד והרא"ש ודלא כרבינו אפרים ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלות דזה ה"ל כמטמין ביד עכו"ם דכ' רמב"ם רפ"ד ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הטמינו או הפקידו ביד עכו"ם ואם נתכוין לפדותו קודם הפסח ונמשך אח"כ שאינו פודיהו קודם הפסח נראה שאין זה בכלל מ"ש ס"ס ת"מ דהמפקיד חייב לבערו כפי שביארנו בו לדעת הרמב"ם והר"י דשם אינו אלא פקדון וכ"ז שירצ' ישראל יוכל ליקחנו משא"כ כאן בהלואה עליו דאין סברא לומר שנכריחנו לפדותו שמא ירצה לפדותו אחר הפסח דלמה נכריחנו לפדותו דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו וא"כ הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו כנלע"ד:
ג סָעִיף ב אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:
א סָעִיף א בידו. ואם הקנוהו לעכו"ם בקנין או אג"ק אע"פ שלא מסרו לו עד אחר פסח אם אינו באחריות הישראל שרי. ש"ג:
ב סָעִיף א מעכשיו. ואם לא הלוהו רק שאמר ליה אם לא אעשה דבר פלוני יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהוי ליה אסמכתא (ולדעת הראב"ד אין דין אסמכתא בעכו"ם). ודע דאם חסר אחת מאלו בבות אסור. פירוש שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אע"פ שהוא ביד עכו"ם וצ"ע אי לא אמר ליה מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו. דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה מ"א. וח"י כתב דראוי להחמיר לפדותו ע"ש. ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבד לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו:
ג סָעִיף א מותר. ואם מכוון בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור דה"ל כמטמין בידו. ט"ז ע"ש:
ד סָעִיף ב אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו. מ"א והח"י חולק עליו ע"ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ"א. וט"ז בסי' תמ"ג ס"ק ד' כתב דהלוה חייב לבער:
א סָעִיף א (ס"ק א) ומשכנו כו' לא גרע כו' ברשות ישראל. ר"ל שהאחריות על ישראל דישראל עובר עליו כמ"ש סי' ת"מ: ובש"ג כ' כו' בקנין ור"ל קנין סודר. ודע דהש"ג אינו חולק על הרא"ש ושניהם לד"א נתכוונו. אלא שהרא"ש סתם דבריו. והש"ג ביאר הדבר יותר כנודע מחלוקת רש"י ור"ת. דרש"י דפסק כר"ל דבישראל משיכה קונה מן התורה א"כ בגוי מעות קונה ולא משיכה ור"ת פסק כר"י דבישראל מן התורה מעות קונה ולכן בעי' גוי דוקא משיכה. והרא"ש ס"ל כר"ת דבגוי בעי דוקא משיכה. א"כ הא דכ' הרא"ש אבל אם לא משכנו כו' ל"ג מחמצו של גוי ברשות ישראל דאסור משמע דאין איסורו כ"א מצד שהאחריות על ישראל ת"ל דהוי חמצו של ישראל. ניהו דא"ל מעכשיו וא"כ אם לא פרעו אחר הפסח איגלאי מלתא למפרע דמיד בשעת הלואה הוי של גוי והוי כמוכרו לגוי בשעת הלואה מ"מ במאי קנה כיון דלא משכנו אצל הגוי ולא משך וליכא כ"א נתינת מעות דלא קנה בגוי להרא"ש אע"כ מיירי שקנה בקנין סודר או אג"ק אלא שהרא"ש סתם ולא דיבר מענין הקנין ואפי' קנאו כ' דמ"מ אסור משום דהאחריות על ישראל לכן כ' הש"ג דאם קנאו הגוי ע"י קנין סודר או אג"ק והאחריות על הגוי מותר אבל אי לא קנאו הגוי אע"ג דהאחריות על הגוי מ"מ אסור וכמ"ש ס"ס ת"מ: ועבח"מ כו' בסודר של הגוי דאנן קי"ל כרב דהקנין יהיה בסודר של הקונה אולם המנהג כיון שע"פ הרוב יש עדים בשעת קנין שלא יכפור אחד מהם בקנין. ולכן קונין בסודר של העדים ומה"ט כותבים העדים בשטר וקנינ' מפלוני כו' דהפי' שהם קנו מפלוני והיינו בשליחות הקונה דזכין לאדם שלא בפניו דמסתמא ניח' ליה שיהיה הוא שלוחו ויזכה בעדו. משא"כ בגוי כיון דקי"ל אין שליחות לגוי ולא מצי משוה שליח. ולכן א"א לקנות ע"י סודר העדים כ"א בסודר של הגוי בעצמו • אולם הש"ך שם פקפק בגוף הדין ניהו דר"ת ס"ל דגם גוי קונה בחליפין אבל הש"ך הכריח דאין דין חליפין בגוי • וכ' שכן כ' בתשובת מהר"ם מינץ ובתשובת מהרשד"ם ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וא"ל מעכשיו כו' שאין דין אסמכתא לגוי. ר"ל ניהו דבפרק י"א מה' מכירה חולקים הרמב"ם והראב"ד. דדעת הרמב"ם דבדבר שהקונה מוחזק בו אין בו דין אסמכתא ולכן כ' דהקונה דבר מחבירו ונתן הקונה למקנה ערבון וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והמקנה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך (ר"ל אשלם לך כפי ערבון פי שנים) ניהי דאם המקנה חוזר א"צ לכפול ערבונו דהוי אסמכתא. אבל אם הקונה חוזר בו קנה המקנה הערבון כיון שהמקנה מוחזק בערבון. והראב"ד חולק וס"ל דאפי' מה שביד הקונה יש בו דין אסמכתא וא"כ הכא שאמר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך הוי אסמכתא ניהו דבא"ל מעכשיו מסלק דין אסמכת' כמ"ש בח"מ סי' ר"ז כיון דאמר שיקנה מעכשיו הרי ראינו דמקנה לו בלב שלם ואין דעתו כ"א להסמיכו אלא לקנין גמור נתכוין מ"מ היכי דלא אמר מעכשיו הרי לדעת הראב"ד אע"פ שבמשכון ביד גוי יש בו אסמכתא ועז"א שאין דין אסמכת'. ובגוי קונה בכל ענין: שהכל תלוי במעכשיו. ר"ל אפי' הגיע קודם פסח הזמן מ"מ צריך מעכשיו דאי לא הוי אסמכתא. אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דהיכי דהוי בידו ליכ' משום אסמכתא מ"מ בגוי בכל ענין קליש קנינו הוי אסמכתא אפי' הוא ביד גוי לכן בעי' מעכשיו לסלק האסמכתא. וכ"מ דעת הרב בית יוסף בש"ע שכ' אפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח משמע לא מבעיא הגיע זמן קודם הפסח דדינו הכי אלא אפי' הגיע הזמן אחר הפסח ג"כ הדין כן דכן טבע הלשון בכ"מ וכ"כ הרב בית יוסף. הרי דגם בהגיע הזמן קודם פסח ס"ל דבעי' מעכשיו דדוקא במשכון מהני מעכשיו. דבסי' רצ"ז ס"ט כ' הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים יהיה שלי הוי אסמכת' אבל אם א"ל אם לא תפרעני עד שלשה שנים יהיה שלי מעכשיו לא הוי אסמכתא מבואר דמעכשיו מסלק דין אכמכת' ובסעיף י"ד כת' רמ"א וי"א דמעכשיו לחוד ל"מ לסלק האסמכתא אלא בעינן שיקנה ממנו בב"ד חשוב ומעכשיו • ובס"ט לא הגיה רמ"א משמע דמודה. ולכן כ' סמ"ע בס"ק י"ח וז"ל שאני הכא (במשכן) דנתנו לידו מיד בתורת משכון ושיעבוד על מעותיו והוי כעין מו"מ. וגם עשה לו טובה הלכך אמרי' דדעתו שיהיה לו מעתה מכירה קנין גמור אלא שהתנה שיהיה בידו לפדותה תוך ג"ש עכ"ל סמ"ע וא"כ ה"ה הכא בלא הלווהו אלא שא"ל אם לא אעשה לך כו' אפי' הגיע הזמן קודם פסח אסור דהוי אסמכת' לדעת י"א שהביא רמ"א בח"מ אם לא שקנה בב"ד חשוב: ועיין מ"ש סי' ת"מ ס"א א"א בתר דיניהם. שכ' שם בש"ע אפי' אינו חייב באחריותו בדין אלא שהגוי אלם כו' חייב לבערו ויש חולקים ומחלוקתם תלוים בסוגי' הש"ס דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מגניב או מתביד בעיתו לשלומי כו' וס"ל להרמב"ם דלא היה חיוב מצד הדין אלא מצד אלמות ואפ"ה אמר רבא שצריכים לבער. והראב"ד ס"ל דהיכי דאין החיוב רק מצד אלמות א"צ ביעור אלא שהיה מצד הדין וחק המלכות ע"ש. ומ"ש בסי' תמ"ח ס"א שהביא שם דעת מ"ב דאזלי' בתר דיניהן לענין קנין ומ"א ס"ל דלא אזלינן בתר דיניהם ע"ש ובאמת יש לחלק בין דין אסמכת' המבואר בסי' זה לדין קנין המבואר בסי' תמ"ח כמ"ש מ"א בסי' תמ"ח:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) ולא פרעו כו' כדאמרי' במס' פסחים דמ"ו גבי חלה כיצד מפרישין חלה בטומאה רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה דאם יקרא לחלה שם בעודה עיסה אינו יכול לאפותה דהוא ללא צורך דהא אסורה באכילה דהא היא חלה טמאה ואם יניחנה כך ולא יאפנה תחמיץ ויעבור על בל יראה אע"ג דאמרי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כו' והאי חלה לאו דידיה מ"מ עבר הואיל ואיבעי מתשל על החלה כשאר נדרים דנשאלים עליהם והדרא לטיבלא והוי חמץ דידיה וכמבואר לקמן סי' תנ"ז ס"ב: ונסתפק הב"ח כו' והט"ז פשיטא ליה דלכתחלה אסור מיהו כ' אם מתחלה הלוה עליו ע"מ לפדותו קודם פסח ונמשך אח"כ שאינו פודה קודם פסח זה מיקרי דיעבד ע"ש. והח"י כ' דאם אומר בשעת ביעור דרצונו לשקעו ביד גוי ושלא לפדותו שפיר דמי ע"ש: קשה כו' מ"מ אלו נאנס כו' ובדינינו ניהו דמלוה על המשכון יש למלוה דין שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה. אבל אם נאנס ביד המלוה פטור המלוה כדין ש"ש שפטור באונס וחייב הלוה לשלם לו חובו. וכיון דאחריות אונסים על ישראל יהיה מחויב לבערו. אע"ג דאין עליו אחריות פשיעה וגניבה מידי דהוי אם גוי מפקיד אצל ישראל וישראל קיבל עליו אחריות גניבה ואבידה אע"ג דלא קיבל עליו אחריות אונסים איכ' מ"ד אפי' לא קיבל עליו אלא אחריות דפשיעה אע"ג דלא קיבל עליו אפי' אחריות דגניבה ואבידה מ"מ חייב לבערו כמ"ש סי' ת"מ הרי אפי' שאין עליו רק מקצת אחריות חייב לבער וה"ה כשאין עליו רק אחריו' אונסים יהיה חייב לבער כמ"ש סי' ת"מ ס"ק א' דכה"ג כ"ע מודים לר"ת: א"נ בדיניהם כצ"ל ור"ל דבדין גוי אפי' אחריות אונסים על המלוה: ודע כו' וצ"ע כו' אי מחויב כו' ר"ל כיון דהרהינו אצל גוי וגם הגיע זמן ולא פדאו דאפ"ה ל"מ כיון דלא אמר מעכשיו כדלעיל מ"מ כיון שהוא כבר ביד הגוי דהא הרהינו אצלו אי חייב לפדותו דאל"כ פורע חובו כו' דלא דמי למ"ש בסי' ת"מ דאם קיבל ישראל אחריות על חמצו של גוי דחייב לבערו דמ"מ אם לא ביערו ובא הגוי ליטלו מותר לו' לו הרי שלך לפניך דהתם עד עתה אינו חייב לגוי כלל אלא אם לא יניח לגוי ליטול החמץ יתחיל החיוב רשאי להניח לגוי לטלו כדי שלא יתחייב ישראל משא"כ הכא דכבר חייב לגוי וע"י שלא יפדנו יפטר מחובו זהו אסור כדאי' בחולין פ"י דף קל"א ריש ע"א: אבל אם לא הלוה כו' כמש"ל סס"ק ב' דכה"ג אפי' אמר מעכשיו לא קנהו הגוי וישראל לא משתרשי ליה מידי ודמי לסיפ' דברייתא דחולין הנ"ל דקתני דוקא אנס המלך בחוב וכדין הוא דחייב לעשר. אבל באנפרות פירש"י הפסד ובחנם פטר לעשר וה"ה הכא אע"ג דהכא חייב הישראל לגוי כה"ג וא"כ משתרשי ליה ז"א דאי אזלינן בתר דיניהם ה"ה חמצו של גוי ובלא"ה פטור מלבער וכמ"ש מ"א לעיל:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) אין כו' נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו כו' דשמא יפדנו כוי והט"ז חולק דחייב לבער והביא ראיה מדברי רש"י שכ' שם דף ל"א ע"ב אהא דתניא גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם א"ל הגעתיך עובר ומסקי' דלרבא דקי"ל כוותיה דבע"ח מכאן ולהבא גובה: וא"כ אפי' א"ל הגוי אחר הפסח הגעתיך ואינו רוצ' לפדותו מ"מ לא עבר למפרע הישראל דהא כל ימי הפסח הוי ברשות גוי אלא דה"פ וא"ל הגעתיך בשעת הלואה אמר כן אם לא אפדנו לזמן פלוני הגעתיך מעכשיו אז עובר וכ' רש"י וז"ל אע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצ' עובר למפרע על ב"י עכ"ל רש"י שהרי מבואר היפוך מדברי מ"א וכן הסכימו האחרונים עם הט"ז ובס א"ר כ' לישב דמ"א מיירי כשבטלו ורש"י מיירי בלא ביטל וכן נלענ"ד דבלא"ה אנו צריכין לישב כן דעת מ"א • דאל"כ סותר דברי עצמו דלעיל בס"ק ג' כ' דלא סמכי על הואיל ובידו לפדותו כיון דמחוסר ממון אפי' לחומרא והיאך רצה לסמוך כאן על האי הואיל לקול'. אבל אי מיירי בבטלו א"ש דכ' דאין חייב לבערו אע"ג דבחמץ של ישראל לא די בביטול וצריך דוקא ביעור לענין זה הואיל ואפשר שהגוי יפדהו מקרי עדיין חמץ של גוי וסגי בעשיית מחיצה ולא החמירו עליו להפסיד ממונו כה"ג. ואם לא פדאו מה דינו אחר פסח אי נסמוך על הביטול ולא ניחוש להערמ' כמ"ש בסי' תמ"ח ס"ה עיין בס' א"ר:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) משום כו' אסור וכמש"ל בס"ק א' בשם ש"ג:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) אבל כו' לא קני משכון ר"ל אע"ג דקי"ל ישראל מישראל קני משכון ואפי' אין אחריות עליו אבל בגוי. אין הדין כן: דספיק' הוא ר"ל אם הגוי השכין כלי לישראל וישראל רוצה להשתמש בו וכל זמן שהוא של גוי א"צ טבילה. אבל אי נראה מדעת הגוי שדעתו לשקועי ולא לפדותו צריך טביל' וברכה אבל מסתמא דלא ידעי' אי דעתו לשקועי מספיק' צריך טבילה בלא ברכה הרי דבסתם קראו ספק אי הוא של ישראל שמא ישקענו וא"כ ה"ה הכא הל"ל שצריך לבער מספק: משום דנראה כו' אבל באמת אינו נקרא של ישראל אלא נראה כשלו הואיל ומשתמש בו לכן הוצרכוהו טבילה:ועיין בח"מ כו' מבואר שם ג"כ דנ"מ של ישראל ואפי' המלוה בעצמו אינו סומך דעתו בזה ע"ש: ונ"ל אע"פ שנראה כו' דכה"ג גבי טבילה צריך טבילה וברכה היינו דיותר נראה כשלו אבל באמת אינו שלו ואינו חייב לבערו: ועבח"מ סי' ע"ג דאפי' נתן הלוה למלוה רשות למוכרו אפ"ה כל זמן שלא מכרו יכול הלוה לחזור בו כ"ש כשלא אמר הלוה רק נראה דדעתו לשקעו דלא הוי של ישראל וא"כ אפילו אמר הגוי בפי' שמשקעו ואינו רוצה לפדותו כשהוא תוך זמנו מ"מ לא מיקרי חמץ של ישראל דהא גם בכה"ג יכול לחזור וכמ"ש שם בח"מ: אך הש"ך בח"מ סי' ע"ב סעיף ך"ז ס"ק קי"ד חולק על דין זה וס"ל שאינו יכול לחזור בו ע"ש:
א סָעִיף א א ומשכנו. שם בשהרהינו אצלו כו' ל"ק הא דא"ל כו' ומשמע דקאי אהרהינו וכן בברייתא א"י שהרהין כו' ואם כו' ועמ"א: אפי' לא הגיע כו'. דאל"כ לא היה פריך לרבא ממתני' ול"ל מעכשיו. ודלא כהרמב"ם ור' אפרים שכתבו דוקא שהגיע זמן קודם פסח ודייקו מהתוספתא וע' רא"ש ומ"מ ומ"ש אפי' כו' משמע דגם הגיע זמן קודם פסח צ"ל מעכשיו והטעם משום אסמכתא כמ"ש בפרק א"נ ס"ו א' ב' ולמניומי קשיא מתני' אב"א דא"ל כו' וכ' המ"מ אע"ג שדעת הרמב"ם שאין אסמכתא במשכון כאן ישראל מא"י אינו קונה כו'. ור"ל דהרמב"ם כ' בפי"א מהל' מכירה ובש"ע ח"מ סימן ר"ז סי"א דבערבון במחול לך אין אסמכתא וע' ר"ן בנדרים כ"ז ב' בד"ה שאני הכא דאמר כו' מ"מ כאן ישראל מא"י כו'. ולכאורה דבריו צריך עיון דישראל מא"י לא קני קודם גביה אבל לקנות בשעתו אמאי לא וי"ל דהקשו עליו מהא דב"מ הנ"ל דדוקא בא"ל מעכשיו ותי' דשאני משכון דמטלטלי דקנה לה וע' תוס' שם ס"ז ב' ד"ה שביעית כו' וז"ש כאן ישראל כו' אבל הוא כ' שם ברפי"א המקנה בין קרקע כו' וכ"כ בש"ע שם ס"א וא"כ בטל התירוץ ההוא וע"ש במ"מ וכ"מ כמה תירוצים. אבל דעת הראב"ד כאן דקודם הפסח א"צ למעכשיו דאין אסמכתא לא"י ודוקא אחר הפסח צריך למעכשיו וראייתו ממ"ש בתוספתא קודם הפסח וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן דתוספתא מיירי בלא אמר מעכשיו ועיין במ"מ שם שנראה מדבריו שלא הסכימו עמו לדין הראשון ש"פ וס"ל אפי' בא"י צריך למעכשיו ונראה דה"ט שמפרשים מ"ש בתוספתא קודם פסח על אמר לו קאי כמש"ש הרא"ש אבל דברי הראב"ד הן עיקר ואין בדברי הגאונים הכרח לסתירתו שלא כתב אלא דין הגמרא אחר פסח ועמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ב דאין דעת הרמב"ם מש"ש בד"א בשקנה בא' כו' דאין מה שהוא תחת ידו אסמכתא בין קרקע בין מטלטלין כמש"ש המ"מ וכ"מ אלא טעמא אחרינא בדבר דתליא אי קני ליה בע"מ דהוי כא"ל מעכשיו מה שאין כן באמר אם וכדברי רב האי גאון ומ"ש לפיכך הנותן ערבון לא קאי אלא אסיפא דאם חזר בו המוכר וז"ש שם וכן מי שפרע כו' וכן כל תנאים כו' שכל האומר אם יהי' כו' משמע הכל דקאי אסמכתא דלא קנה ולכן דברי הרמב"ם וש"ע כאן נכונים: אם משכנו כו' וא"ל. שם אלא הב"ע כגון כו' אבל א"י שהלוה כו' אבל אם לא משכנו אע"ג שא"ל מעכשיו לא קנה ישראל כיון שלא קנו ממנו בקנין ועמ"א ס"ק ה' אפי' אין כו' ואין כו'. תוס' ד"ה שקנה כו' וכולה שמעתא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.