א כֵּיצַד בִּעוּר חָמֵץ, שׂוֹרְפוֹ אוֹ פּוֹרְרוֹ וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם. וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה וְאֵין הַיָּם מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה, הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ לַיָּם. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְשָׂרְפוֹ. וְטוֹב לְשָׂרְפוֹ בַּיּוֹם דּוּמְיָא דְּנוֹתָר שֶׁהָיָה נִשְׂרָף בַּיּוֹם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), אַךְ אִם רוֹצֶה לְשָׂרְפוֹ מִיָּד אַחַר הַבְּדִיקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרְרֶנּוּ חֻלְדָּה, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג וְכָל בּוֹ).
ב וְאִם נְתָנוֹ לְעַכּוּ"ם קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר. וְאִם שְׂרָפוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵיהָנוֹת בְּפְחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח; אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה, הוֹאִיל וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יַסִיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יְבַשֵּׁל; וְאִם בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה, אוֹתָהּ הַפַּת וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְכֵן הַפְּחָמִין שֶׁלּוֹ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, הוֹאִיל וּשְׂרָפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָאָה.
ג קֹדֶם זְמַן אִסוּרוֹ יָכוֹל לְהַשְׁלִיכוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהָעוֹרְבִים מְצוּיִים שָׁם; וְאִם מְצָאוֹ אַחַר זְמַן אִסוּרוֹ, שֶׁלֹּא אֲכָלוּהוּ הָעוֹרְבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם הֶפְקֵר לֹא יַנִּיחֶנּוּ שָׁם אֶלָּא יְבַעֲרֶנּוּ. וְאִם לֹא מָצָא חָמֵץ כְּשֶׁבָּדַק, יִשְׂרֹף הַכְּלִי שֶׁלָּקַח לַבְּדִיקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָׁכַּח חוֹבַת בִּעוּר (מַהֲרִי"ל).
א סָעִיף א (א) שורפו - עד שנעשה פחמים:
ב סָעִיף א (ב) או פוררו - לפירורים דקים שלא ימצאנו מי שהוא ויהנה ממנו:
ג סָעִיף א (ג) או זורקו לים - וה"ה לנהר והטעם בכל זה משום דכתיב תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו:
ד סָעִיף א (ד) ואם היה החמץ קשה קשה - כגון פת יבש קשה או חטים יבשים שנתחמצו:
ה סָעִיף א (ה) מפררו - בפת פוררו לפירורים וכנ"ל בחטים ג"כ מחתכם דק דק או טוחנם כדי שיהיו נוחים להמיס מהרה בתוך המים ויש מקילין בחטים שאין צריך לחתכם אלא מפזרן ע"פ המים שלא יוכל אדם ללקטן ודיו. ובמקום הדחק כגון שיש לו חטים הרבה וישתהה עד שיבוא לחתכם או לטוחנם יש לסמוך על סברא זו. ודע דכמה פוסקים מחמירים אפילו בפת שאינו קשה דבעי פירור כשמטילים לים ולנהר וע"כ הסכימו האחרונים להחמיר ולעשות פירור בכל מקום. אכן אם משליכו לבה"כ הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיו"ב ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של עכו"ם והפקר וכמש"כ בסימן תמ"ח ס"ו אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אע"פ שסופו לבוא לשם אין לחוש לזה. מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו אפילו מפררו קודם שמשליכו שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו:
ו סָעִיף א (ו) והמנהג לשורפו - דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:
ז סָעִיף א (ז) וטוב לשורפו ביום - ומהרי"ל כתב טעם אחר דנכון יותר לשרוף ביום כדי שמתוך זה יזכור לבטל בטול שני שמבטלין ביום. ושורפין בשעה חמישית שהרי צריך לבטל אח"כ ובשש לאו ברשותיה לבטלו [מ"א לעיל בסי' תל"ד] אם יש לו הושענות טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו:
ח סָעִיף א (ח) הרשות בידו - ואפ"ה מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:
ט סָעִיף ב (ט) לנכרי קודם וכו' - ואסור ליתן לעבדו ולשפחתו נכרים שמזונותן עליו אם הוא הרבה שא"א שיאכלנו קודם זמן האיסור כ"כ בח"י בשם הב"ח ובספר חמד משה חולק עליהם דלא איכפת לן מה שמזונותיו עליו כיון שאינו פורע לו בזמן האיסור אלא קודם הפסח פורע לו מה שמחויב לו וכשיבוא הפסח אינו מחויב עוד במזונותיו שהרי כבר פרעו קודם רק שאסור לו לומר בפירוש שיחזיק החמץ כל ימי הפסח שא"כ רוצה בקיומו של חמץ שאסור אלא יתן לו בסתם ויאמר לו הילך חמץ זה בחובך ושוב לא יהיה לך מזונות עלי כל ימי הפסח וכן הסכים לדינא הגאון מהרש"ק בחידושיו וכתב שעכ"פ יש לו ליזהר שלא יאכל העבד החמץ בביתו שלא יחשדו אותו שפורע חובו בחמץ וכדמבואר לקמן בסימן ת"נ סעיף ו' במ"ב:
י סָעִיף ב (י) אינו צריך לבער - ומ"מ נכון לינהג שלא להוציא כל חמצו הנשאר לו בנתינתו לעכו"ם ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורים נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה [בית מאיר וכ"כ בח"א ובחמד משה]:
יא סָעִיף ב (יא) ליהנות בפחמין שלו וכו' - שהרי החמץ לא נאסר אז בהנאה וה"ה שמותר בשעה ה' לבשל בו ושאר מיני הנאות אכן המנהג לעשות לו מדורה בפ"ע אפי' בשעה ה' כדי שלא יבואו להקל גם בשעה ששית ונוהגין לשרוף אותו בחצר ולא בכירה [אחרונים]:
יב סָעִיף ב (יב) אסורים וכו' - ואע"ג דזה וזה גורם הוא שהתנור הוא של היתר והעצים [דהיינו החמץ] של איסור וקי"ל בעלמא דזה וזה גורם מותר שאני הכא דגורם העצים של איסור שבהן הפת נאפית ניכר יותר ונראה שבחן לעינים וכמו חד גורם הוא ואפילו אם בשעה שנתן הפת לתוך התנור כבר נהפך החמץ לגחלים או אפילו לאפר חם ונאפה על ידן ג"כ אסור שהרי בחמץ גם גחלים ואפרן אסור וכיון שהפת נאפה מחומם מינכר שבחם בפת כמו בעצים. ואפילו אם גרף האפר והגחלים ואפה ובישל נגד חומו לבד ג"כ אוסרים כמה אחרונים הפת והתבשיל ועיין בבה"ל:
יג סָעִיף ב (יג) בהנאה - ואפילו אם נתערב הפת בככרות אחרות ואינו ניכר כולן אסורות בהנאה ואין לו תקנה להתיר פת או תבשיל זה ע"י פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד [כמו שמבואר ביו"ד סימן ק"י בש"ך סק"ב ובסימן קמ"ב] וכתבו האחרונים דיש עכ"פ תקנה למכור הפת לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל שנוטל מהעכו"ם ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו להעכו"ם [אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת עכו"ם] דאם לא יפרר חיישינן שיחזור וימכרנו לישראל ואפילו בלא נתערב פת או תבשיל זה באחרים ג"כ יש תקנה זו דמכירה ויש מי שאוסר אם לא נתערבה ובמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:
יד סָעִיף ב (יד) וכן הפחמין - וה"ה אפרן וכנ"ל ולכן אסור להתחמם אצל הפחמין או ליהנות לאורו וכה"ג וכן באפרן לכבס בהן בגדים וכדומה ומ"מ מותר לכסות בהן דם שחיטה דמצות לאו ליהנות ניתנו [אחרונים]:
טו סָעִיף ב (טו) שלו - ר"ל של חמץ ואם נתערב פחמין של חמץ עם פחמין של עצים ששרפו בו את החמץ אסור ליהנות מכולם ואינם בטלין אפילו באלף שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול דהיינו להשהותן עד אחר הפסח ודבר שיש לו מתירין לא בטיל:
טז סָעִיף ג (טז) קודם זמן איסורו - דלאחר זמן איסורו לא מהני שיפקירו שהרי בלא"ה הוציא הכתוב מרשותו ואסרו בהנאה אלא חייב להשביתו ולבערו וכדלעיל:
יז סָעִיף ג (יז) במקום שהעורבים מצויים - ותלינן שיאכלוהו ועיין לעיל בסימן תל"ג ס"ו שהעתקנו דדעת כמה אחרונים דדין זה אינו אלא ברחוב שהוא מקום הפקר ולא בחצרו:
יח סָעִיף ג (יח) אלא יבערנו - והאחרונים חולקין ע"ז דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כמ"ש סימן תל"ג [ויש מצדדין לפרש דגם דעת השו"ע כן הוא אלא דמיירי בגווני אחריתא עיין במ"א וח"י וש"א] אלא דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו אחר:
א סָעִיף א שורפו. בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירס' הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר וכ"מ בטור שכ' דלרבנן ה"ל מהנקברים שאפרן אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברי' לא ישרפו דגזרי' שמא יבואו ליהנות באפרן ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמות' לשרפו ובסוף ה' פסולי המוקדשין פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמי' בשריפתן הרי היקל באפרן שאפר הנקברין אסור עכ"ל ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין:
ב סָעִיף א החמץ קשה. כגון חטים בעי פירור כ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וצ"ל דס"ל שיחתוך כל חטה לב' או ג' חלקים דא"ל דס"ל כרש"י דדי כשמפזר החטים א"כ מאי קאמר ואם היה החמץ קשה וכו' דהא אין הטעם משום שהוא קשה אלא מפני שהם נתונים בשק אלא ודאי כדאמרן ונהמ' לא בעי פירור שהוא רך ונמס במים והרב"י מפ' דנהמ' בעי פירור וחטים לא בעי פירור ע"ש ול"נ דיש להחמיר ולעשו' פירור בשניהם מיהו אם השליכו לבית הכסא א"צ פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר דא"כ במים נמי יאכלו אותם הדגים אלא לא חיישי' כיון שהוא אינו נותן לפניו לאכול ול"נ דאם יש לו מים מכונסין שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהוא נהנה ממנו: ואסור בכל המלאכו' כשמגיע זמן השריפ' עד שישרוף החמץ כמ"ש סי' תל"א:
ג סָעִיף א אך אם רוצה. ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל עסי' תל"ד ס"ב:
ד סָעִיף ב ואם שרפו כו'. ובטור משמע שאפי' שרפו קודם שעה ו' טוב לעשות לו מדורה בפ"ע, ורש"ל כתב לשרוף אותו בחצר וכן נוהגין וע' ר"י לוי סי' פ"ג:
ה סָעִיף ב אסורים בהנאה. לפי שיש שבח עצים בפת (ר"ן מ"מ) ודוקא כשאבוקה כנגדו (הרמ"ך כ"מ) ואף על גב דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זוז"ג דתנור הוא ג"כ גורם שיאפה ושרי אבל אם בשל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור ועבי"ד סי' קמ"ב ודו"ק מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם דדעת הרמב"ם והפוסקים דבע"א אפי' בישל ע"ג גחלים או בחומו של תנור אסור ולא מטעמייהו אלא מדאמרי' בפסחים דף כ"ו ע"ב דאף דרבנן שרי באבוקה כנגדו דוקא בערלה דבטילי במאתים הלכך לא חמיר משכלה ונבער איסור' אבל בהקדש דאפי' באלף לא בטיל אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממו' דאסור וזהו דעת הטור שלא חילק כאן בפת בין תנור חדש לישן משום דכ' בי"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"א לא בטלה אפי' זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא מיהו הוי וא"כ אפי' היו מונחים עצים אחרי' על האש והניח החמץ ג"כ עליהם דה"ל זוז"ג אפ"ה אסור וכ"מ דהא א"א להדליק חמץ לבדו אם לא ע"י עצים ואפ"ה כ' שהפת אסור וע"ש סי' קמ"ב וז"ל מהרי"ל פחמין שלו ואפרו אסור ואפי' ע"י ביטול אסור ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט דמהני להם ביטול כמ"ש סי' תק"ז ס"ב דהתם עצים אינן בני אכילה ואף אם מקצתן אתי לתבשיל אין האיסו' דרך הנאתו עכ"ל ובתו' בשבת ד' כ"ה בד"ה הא בחול כו' דשמן ובשר ותבוא' חשיבי טפי בעין בשעת היסק מעצי' ע"ש:
ו סָעִיף ב אסורים בהנאה. ואין לו תקנה וכן עיקר (מ"מ) כוונתו דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח דדוקא בע"א מהני שתופסת דמיה ויש לה פדיון ועיין בי"ד בש"ך סי' ק"י ס"ק ב' ועוד דדוקא כשנתערב אותה הפת באחרים אמרי' יוליך הנא' משא"כ כשהוא בעין כנ"ל דלא כלבוש שמיקל בהולכת הנאה לים המלח וכתב הש"ך שמות' למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו וכ"כ בי"ד סי' קמ"ב אבל מל' המ"מ שכ' אין לו תקנה משמע שאין לו תקנה כלל והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב וז"ל דטפה לחלוחית שסביב החט' היא חמץ וקי"ל דיין נסך כיון שהיא דאורייתא אוסר תערובתו לח בלח ולא מהני מכירה חוץ מדמי יי"נ שבו והוא הדין גבי חמץ עכ"ל ובתוספו' פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאוריי' וא"כ ל"מ תקנה למוכרו לעכו"ם וכ"מ בר"ן וכ"מ קצת במלחמות פ"ב ובש"ע בי"ד דאין תקנה לאותו פת ואפשר דבהפסד מרובה יש להקל ובפרט בזוז"ג ועוד דהא י"א דאף חמץ יש לו תקנ' ע"י פדיון ע' במרדכי ספ"ג דע"א ובר"ן פ"ה:
ז סָעִיף ג במקום שהעורבים וכו'. ובהכי מיירי ההיא דחצר א"צ בדיק' (הג"מ) וא"כ מוכח דאיירי בחצר דידיה דאי בחצר של הפקר כגון ברחוב מאי בדיקה שייך דאפי' חמצו אם הפקירו קודם שש שרי כמ"ש הטור סי' תל"ז וב"י סי' תמ"ח בשם הירושל' וד"מ בשם א"ז דמה לי נתנו לעכו"ם או הפקירו אלא ע"כ לא מיירי במקום הפקר ומה שסיים אף על פי שמונח במקום הפקר מ"מ וכו' כלו' כיון שמונח בחצר א"כ הוא מופקר לכל הרוצה ליטול מ"מ כיון שמונח ברשותו חייב לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י וכ"מ בהג"מ כמ"ש וז"ל הכ"מ ואותן בני אדם המשימין חמץ בצידי ר"ה בשעה ו' שלא כדין הם עושים דמשהגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם וכ"מ בהג"מ עכ"ל משמע דקודם שעה ו' שרי ועמ"ש סי' תל"ג ובי"ד סי' קמ"ו:
א סָעִיף א או פוררו כו'. רבה ס"ל דחמץ בעי פירור גם בזור' לים ומחלק בין ים המלח דלא בעי פירור פירש"י משום דשם אין הולכין ספינו' משא"כ בשאר נהרות ור"י ס"ל חמץ לא בעי פירור כיון דממאיס והא דתניא בעי פירור ל"ק הא בחיטי והא בנהמא פירש"י חטים שנחמצו לא יזרקם בשק על פני המים אלא יפזר' על פני המים ופסק הרא"ש כרבה ודברי הש"ע כאן הם ל' הרמב"ם ומשמע דס"ל כרב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' וע"כ כ' ואם היה החמץ קשה וכו' וקשה למה פסק כר"י והא קי"ל כרבה לגבי ר"י לבר מתלת ותו דהטו' לא חילק בחמץ קשה ממיל' ס"ל כרבה וכ' וכ"כ הרמב"ם וזה אינו וב"י האריך להסכים דברי הטור והרמב"ם ולעד"נ דגם הרמב"ם פוסק כרבה וס"ל דהחילוק שבין ים המלח לשאר ימים דלא כפירש"י אלא דהים המלח מים שבו חדים בטבע המלח ומחתך החמץ במהרה משא"כ בשאר מים. ורב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' היינו ג"כ דלא כרש"י אלא הרמב"ם מפ' דלר"י דבמיאוס תליא מלת' ע"כ אינו מיקל רק בנהמ' דממאיס בלחלוחית המים אבל חטים אינם מאיסי דאפשר להדיחם שפיר וא"כ גם הרמב"ם פוסק כרבה דלרבה החילוק בין ים המלח לשאר מים הוא משום חוזק המים ודבר זה א"א לכוין דלפעמים יש בשאר מים חילוק זה החזק הוא הרפה ע"כ נתן כלל לפי ענין החמץ אם יתחתך מהרה שם במקו' שיזרוק אותם והחילוק דנהמ' וחטי' לא זכר הרמב"ם כלל כיון דאינו אלא לר"י והשתא ניחא דהטור לא זכר חילוק דים המלח ושאר מים דלא פסיק' לן מלת' כמ"ש ע"כ החמיר בכל מים דבעי פירור כנלע"ד הגם שה' המגיד כ' שהרמב"ם פסק כר"י חלקי אמרה נפשי והוא נכון בס"ד:
ב סָעִיף א והמנהג לשרפו כו'. נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נרא' דמי שמקיים מצות שריפ' בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמ' אנו נוהגין כר"י משא"כ כאן דהוא קודם הליל' והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל:
ג סָעִיף ב ואם שרפו קודם שעה ו' כו'. בגמרא ד' י"ב ע"ב אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחילת ו' וכל ו' דאכתי מדאוריי' שרי אבל בשעת ביעורו בז' כו' ובטור הביא דעת הרא"ש דדעת רש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר כיון שהוא מות' בהנא' והטור הקש' עליו ממה שפירש"י בגמ' דכ"ז ע"ב אהא דאמרו ליה לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל בתמי' וז"ל אע"ג דאמרי' בפ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתייהו קולא הוא במי שרוצה לצאת לשייר' כו' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ והב"י רוצ' לישב קושיתו ע"ש ול"נ דכד מעיינת בפירש"י לא תקשי כלום על הרא"ש משום דק' למה לי' למנקט שייר' טפי ה"ל להקשו' משע' ו' שמי שאין לו עצים יהא יושב ובטל ולא יבערנו אע"כ צ"ל דה"פ שודאי לר"י עיקר הביעור שריפה מ"מ שמי שאין לו עצים עכ"פ צריך לבערו מן העולם כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא וא"כ אין להקשות משעה ו' ממי שאין לו עצים כו' דאע' ג דלא יהיו לו עצים מ"מ חיוב ביעור דעלמ' עליו שלא יעבור בבל יראה ממילא לא יהיה יושב ובטל ולהכי נקט רש"י יוצא בשיירא דבזה ודאי אם לא יהיו לו עצים דיהי' יושב ובטל דמשום חובת הביעור דהיינו השריפה אינו מוטל עליו משום דאין לו עצים והביעור דעלמא משום בל יראה ג"כ אינו מוטל עליו דעדיין לא חלה עליו בל יראה כלל וא"כ יהי' יושב ובטל ולפ"ז לק"מ על הרא"ש דאם יבער בביעור דעלמא בשעה ה' זה לא מיקרי יושב ובטל כיון דמעיקר' כבר ביערו מן העולם ואין לו מה לשרוף ונסתלק קושיות הטור מעליו:
ד סָעִיף ב וכן הפחמין כו'. ר"ל מן החמץ עצמו ולא מן העצים וכתב בטור אפי' לאחר שכבו לדעת הרמב"ם דס"ל בבעור חמץ דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור וא"כ אפי' אין כאן פחמין של חמץ כלל אלא עפר בעלמא אסור להרמב"ם ופחמים דנקט הכא ל"ד:
ה סָעִיף ג קודם זמן איסורו כו'. לא הבנתי דעת הרב בזה דז"ל הג"מ שמביא ב"י ז"ל ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ וראיה מירוש' דאמר לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים אחרי' מיהו קודם איסורו יכול להשליכו כ"מ שהעורבים מצוים הואיל ועדיין לא נאס' בהנא' ואם ימצא אחר זמן איסורו אין להניחן שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל ובסי' שאח"ז אכתוב דעת רש"י עכ"ל ב"י והנה מ"ש כאן ואם ימצא חמץ אח"ז איסורו אם נא' שפירושו שאם מצא בבית אחר זמן איסור אין להניח חמץ לרשותו במקום שאכלו העורבים וזה יהיה ביעורו אין לעשו' כן דאין ביעור אלא שריפה וכ"מ בב"י בסי' שאח"ז שכ' בפי' א' לדברי רש"י לדעת הטור דבמוציא מרשותו סגי אחר זמן איסורו ולא כדעת הג"מ שכתבתי בסי' שקוד' לזה משמע דהג"ה זו מיירי ג"כ שמוצי' מרשותו לרשות אחר הפקר א"כ אין לישב מ"ש כאן הש"ע ואם ימצא אח"ז כו' שלא אכלוהו העורבים דמשמע דקאי אשלפניו דהיינו שקודם האיסור השליכו ולא אכלו העורבים והיינו שאחר שמצא החמץ ההוא במקום שהשליך וזה סותר פי' במ"ש בסי' שאח"ז ותו דלפי פי' הש"ע ק' דהא לא מסתבר כלל שאחר שהשליכן בהיתר שיתחייב אח"כ כיון שהמקום הוא הפקר דה"ל כאלו נתנו לעכו"ם קודם האיסור וכי ס"ד שיצטרך לחזור ולקחנו מעכו"ם אחר האיסור וע"כ לו' דכאן בש"ע ה"פ דהפקר דנקט לא הפקר ממש קאמר אלא הוא רשותו ויש שם מקום הפקר לעורבין וע"כ אמר דאפי' מצאו במקום שהניחו קודם האיסור שצריך ליקחנו ולבערו וכ"מ שפיר בלבוש שכ' שאע"פ שהפקירו כשלו חשוב כיון שאינו ברשות אחרים וא"כ סותר ב"י פירושו שכתב בסימן שאח"ז וכמ"ש ותו דפי' זה לא יתכן דא"כ דגם בריש' דהג"ה מיירי בדרך זה שהעורבים יאכלו ברשותו ואפ"ה מותר כיון שהיא קודם האיסור וזה אינו דאם כן סותר תלמוד ערוך דפ"ק גבי עכבר ומוכח דמיירי אפי' קודם האיסור דאין היתר מצד שמא יאכלנו העכבר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכאן נימא דמותר להשליך מטעם זה וכבר כ' ב"י בש"ע בסי' תל"ג ובודאי חמץ צריך בדיקה ורמ"א השיג שם מהא דלפנינו ולא הכריע שם דעתו והעיקר נלע"ד דודאי פסק הש"ע דשם אמת דבודאי חמץ צריך בדיק' אפי' קודם זמן איסורו וכאן לא מיירי הג"מ מחמץ שברשותו להקל מחמ' אכילת עכברי' דזה אסור אפי' קוד' איסורו אא"כ עומד עליה' שיאכלוהו קוד' האיסור ובהג"מ מיירי שמשליך למקום הפקר ממש שזה יכול לעשות אפי' סמוך לזמן איסורו שבודאי לא יאכלו קודם האיסור דמה לו בכך כיון שכאן האיסור לא יהיה ברשותו ואין עליו איסור מחמת איסור הנאה אפי' לכלבים אחרים דזה שייך אם נותן לפניהם אחר האיסור דוקא ומ"ה אמר בסיפא דהג"מ ואם ימצא אחר זמן ר"ל שימצא בביתו אחר האיסור אין לפטור עצמו מביעור מחמת שיקחו העורבים במקום הפקר ואפי' בזמן איסור דרבנן דהיינו בשעה הו' ולעיל דאסור בודאי חמץ היינו שהוא ברשותו זה אסור אפי' קודם האיסור דשמא ישאר אחר האיסור ומו"ח ז"ל פירש דברי הג"מ בסי' תל"ג לחלק בין חצר המשותפין להרבה ב"א דקרוי הפקר ובין חצר המיוחד לאחד ואינו מתישב בזה דשותפין חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי:
א סָעִיף א פוררו ואם משליכו לבית הכסא א"צ פירור. ואם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליכו לתוכו דהוא נהנה ממנו. מ"א ח"י. ואסור בכל המלאכות כשמגיע זמן שריפת החמץ עד שישרוף כמה שכתב סי' תל"א. ועמ"א מה שתי' על הרמב"ם. והיד אהרן הקשה עליו והסכים עם הח"י ע"ש:
ב סָעִיף א הרשות. ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל. רש"ל קיבל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות ח"י (ובכה"ג דיש להסיק התנור בלולב) ע"ש:
ג סָעִיף ב לעכו"ם. כתב הב"ח בתשובה סי' קמ"ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאוכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ע"ש:
ד סָעִיף ב תנור. כתב בה"י בי"ד סי' קמ"ב דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג שאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר ע"ש. והח"י הקשה עליו ופסק דשלהבת אסורה ע"ש:
ה סָעִיף ב אסורים. הסכמת אחרונים לאסור אף כשאין אבוקה כנגדו רק בבישלה או נאפה אצל גחלים או בחומו של תנור גם מבואר בדברי אחרונים דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אכן למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. הש"ך בי"ד סי' ק"י מתיר רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ"פ הפר"ח אבל המ"א כתב דאין לו תקנה כלל ע"ש והח"י הסכים עם הש"ך באין אבוקה כנגדו דהוא רק איסור דרבנן עיין שם וכתב המ"א אפי' היה כאן גם כן עצים דהיתרא לא מהני אף דהוי זה וזה גורם עיין שם:
ו סָעִיף ב הפחמין. וה"ה אפרן. ומ"מ מותר לכסות בו דם שחוטה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אחרונים:
א סָעִיף א (ס"ק א) שורפו כו' לא ישרפו דגזרינן כו' ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו כו' ולא גזרינן כו' דמ"ש מ"א לעיל בסיום המשנה לא ישרפו דמרי' שמא כו' אינו מל' המשנה אלא הוא מדברי מ"א שנתן טעם מדעתו ולזה כ' דאפשר דהרמב"ם אינו מפרש המשנה כן מטעם גזירה אלא כוונת המשנה שלא ינהוג בן דין הנשרפים:
ב סָעִיף ב (ס"ק ד) ואם כו' ובטור משמע כו' שכ' שטוב לעשות לו מדורה בפ"ע. ומזה דייק הרב"י דמיירי אפי' קודם זמן אסורו דלאחר זמן אסורו מה טוב לעשות הלא צריך לעשות מדורה בפ"ע מצד הדין ועמ"ש בר"מ:
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) אסורים כו' ואע"ג דהחמץ אפי' גחלו כו' צריך אני להציע דברי הש"ס בקצרה. אי' דף ך"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי כרם חדש יוחץ (דע"י היסק ראשון נגמר התנור ומתקיים) ואם היה התנור ישן יוצן (ולא יאפה בהיסק זה) אפה בו פת רבי אומר הפת אסורה. וחכ"א הפת מותרת בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר. ובעי הש"ס לומר תחלה דפלוגתייהו דרבי ורבנן בזה וזה גורם אי מותר ודחי דלמא זוז"ג לכ"ע שרי ופלוגתייהו אי אמרי' יש שבת עצים בפת ובתר הכי פליגי שמואל ור' יוחנן הא דקתני ע"ג גחלי' ד"ה מותר חד אמר דוקא גחלים עוממות (דהיינו כבויות) וחד אמר אפי' לוחשות מותר ופריך הש"ס למ"ד אפי' לוחשות מותרת פת דאסיר רבי משום יש ש"ע בפת היכי משכחת לה ואר"פ כשאבוקה כנגדה עכת"ד הגמרא וס"ל להרמ"ך כמ"ד אפי' לוחשת מותרת ולכן אוקי הרמב"ם דוקא באבוקה כנגדו וכאוקימתא דר"פ וע"ז הוקשה מ"א דדוקא בערלה וכ"כ דאפרן וכן גחלתן מותר לכן בעי' דוקא באבוקה כנגדו אבל חמץ דאפי' אפיה אסור וכ"ש גחלתו א"כ ל"ל אבוקה כנגדו. וע"ז תי' דמ"מ הוי זוז"ג כו' ועבי"ד סימן קמ"ב ודוק ור"ל דמהרש"א והרב"י והרמ"ח אזלי בחד' שיטה דס"ל דא"א דפליגי בזו"ג א"כ פלוגתייהו בחדש בהיסק שני דהיינו שצננו מעצי איסור והסיקו שנית בעצי היתר והתנור הוי גורם איסור והעצים גורם היתר. או בישן בהיסק דאשון דהיינו באותו היסק שהוסק בעצי איסור דהתנור גורם היתר ועצים גורם איסור. וא"א דפליגי ביש ש"ע בפת ע"כ דלא פליגי אלא בחדש בהיסק דאשון דהוי שני גורמי' איסור. אבל בחד מהני תרי גווני דלעיל כיון דהוי זוז"ג ולהאי אוקימת' לכ"ע זוז"ג מותר וא"כ מאי מהני דיש ש"ע בפת כיון דאיכא גורם היתר ג"כ דהיינו התנור ולכן הצריך רמ"ך אפילו בחמץ אבוקה נגדה דוקא דאל"כ אע"ג דגחלו ואפרו אסור וקי"ל יש שבח עצים או אפר בפת מ"מ היכא דהוי גם גורם היתר לדידן דקיימא לן זוז"ג מותר. אבל כשאבוקה כנגדה והוי חוץ לתנור וליכא גורם היתר אפילו הוא תוך התנור כיון דהאיסור אין צריך לתנור דהוא גורם היתר לא אמרינן זוז"ג מותר וכמ"ש בי"ד ס"ס פ"ז ע"ש וכן ס"ל להרב"י בי"ד סי' קמ"ב שכ' הטור בשם הרמ"ה וז"ל אפי' למ"ד זוז"ג מותר הכא גבי ע"ז בפת שנאפה בעצי איסור אסור עכ"ל. וכ' ע"ז הרב"י איני יודע טעם לדברי הרמ"ה דהא אפי' בע"ז זוז"ג מותר דהא אמדי' שם האי גנה דנזדבלה בזבל ע"ז דמותרת והכי קיי"ל שם סי' קמ"ב דהוי זוז"ג דהקדקע גורם היתר והזבל גורם איסור הרי דס"ל פת שנאפה בעצי ע"ז אע"ג דיש ש"ע בפת כיון דהוי זוז"ג דהתנור גורם היתר מותר מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך כו' דבע"א כצ"ל ור"ל דהט"ז והש"ך שניהם קיימו דברי הרמ"ה אבל כ"א מטעם אחר דעת הט"ז דס"ל בע"ז דחמיר אסוריה זוז"ג אסור. וכן מצינו סברא זו שם בפסחים ע"ש. והאי גנה דאזבלה כו' ה"ט דשרי' דגורם איסור קלוש דהא אפי' בלא זבל היתה מצמחת אלא דעל ידי הזבל מצמיח טפי ולכן אפי' בע"ז שרי משא"כ בפת דהעצים גורמים טובא דבלי עצים לא היה אפשר שתאפה אע"ג דבשאר איסורים גם כה"ג שרי מ"מ בע"ז דחמיר אסור. ולפ"ז ה"ה להיפוך אם עצים דהיתר' והתנור איסור ג"כ אסור בע"ז ובס' נ"ה דוחה דבריו ע"ש. והש"ך תי' דוודאי לענין זוז"ג ע"ז שוה לשאר איסורים ושרי והא דאסור בע"ז בנאפה בעצי ע"ז משום דס"ל כיון דיש ש"ע בפת אע"ג דאיכא נמי גורם היתר לא מהני דהוי כאלו העצים תוך הפת בעין. ולפ"ז איפכא דהיינו תנור של איסור ועצים דהיתרא מודה רמ"ה דאפילו בע"ז שרי הרי דט"ז ס"ל בע"ז זוז"ג אסור. והרב"י וש"ך שניהם ס"ל דגם בע"ז זוז"ג שרי. אלא שחולקין מן הקצה אל הקצה דלהרב"י היכי דהוי זוז"ג אע"ג דיש ש"ע בפת מ"מ מותר אפי' בע"ז. ולהש"ך היכי דיש שבח עצים בפת אע"ג דהוי זוז"ג מ"מ אסור ואפילו בשאר איסורים ומ"א הכריע דבשאר איסורים היכי דהוי זוז"ג מותר אע"ג דיש ש"ע בפת. ובע"ז היכי דהוי ש"ע בפת אע"ג דאיכא זוז"ג אסור. והטעם לחלק דס"ל היכי דאיכא זוז"ג אז מאי דאיכא ש"ע בפת לא הוי אלא משהו כיון דאיכא נמי גורם היתר לכן בשאר איסורי' אותו משהו בטל אבל בע"ז דאוסר במשהו ואינו בטל לכן אפילו זוז"ג מ"מ אותו משהו שעל ידי ש"ע אוסר כן ס"ל למ"א מסברא. ואייתי קצת ראייה לזה מדאמרי' בפסחים. דאף רבנון שרי כו' בערלה דבטל כו' מדאמרי' שם בעי רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתי מהו. א"ל אשור הפת ומה בין זו לערלה. אמר רבא ערלה בטל במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל והקשה מהרש"ל מאי קמבע"ל הא כתבו התוס' בתחלת הסוגיא טעמיהו דרבנן דס"ל אין ש"ע בפת אע"פ שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף וא"כ הוו כמו גחלת עכ"ל התוספות וזהו דוקא בערלה וכ"כ דאפרו וגחלתו מותר משא"כ הקדש דאפרו אסור ומודים רבנן דיש ש"ע ואפר בפת ואסור וע"ש במהרש"א ולכך ס"ל דרמב"ם ור"ח ס"ל דפליגי בזוז"ג ולכ"ע אין ש"ע בפת ומבעי' ליה בזוז"ג בהקדש מהו לרבנן דס"ל בעלמא זוז"ג מותר. אולם לדעת הש"ך היכי דהוי ש"ע בפת אע"ג דהוי זוז"ג אסור דשבח האיסור כאלו סגי בעין בתוכו. א"כ אכתי קשיא מאי קמבע"ל ניהו דס"ל דפליגי בזוז"ג ולכ"ע אין ש"ע בפת אי מודו רבנן לאסור זוז"ג בהקדש הא השתא א"א לכ"ע אין ש"ע בפת צ"ל לכ"ע סברת תוס' הנ"ל דשלהבת אינו באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף. ואם כן הדר' קו"ל בהקדש דאפילו אפרו אסור לכ"ע יש ש"ע בפת וא"כ אפילו זוז"ג מותר מ"מ אסור לסברת הש"ך. ודוחק לומר דמבע"ל בתנור בהיסק שני דהיסק א' היה בעצי הקדש ונאסר התנור ואסר כך הסיקוהו בעצי היתר ואפה בו דהוו זוז"ג ול"ל ש"ע דהא אדרבא העצים הם היחד דאין הלשון משמע כן. דאמר תנור שהסיקו בע"ה ואפו בו כו' משמע באותו היסק והיינו תנור ישן ועצים דאסור' לכך הוכיח מ"א דבשאר איסורים דבטלים אפילו אם יש שבח בפת מ"מ היכי דהוי זוז"ג שרי רק בע"ז דבמשהו ולכן אסור דהאי ש"ע אפילו איכא זוז"ג מ"מ משהו הוי. וא"כ באמת זהו תשובת ר"ח ורבא דוקא בערלה דבטלי אז לא אמרי' ש"ע בפת אבל בהקדש דאפי' באלף ל"ב אפי' הוי זוז"ג מ"מ יש ש"ע בפח גורם דמשהו מיהו הוי ואסור וכן לדידן אע"ג דקי"ל יש ש"ע בפת והוי טעם גמור תוך הפת היינו היכי דליכא גורם היתר אבל היכי דהוי גם גורם היתר אז הש"ע לא הוי רק משהו. כן נלענ"ד לפרש כוונת מ"א ואין בין מ"א להש"ך כ"א אותן הנקברים דחשיב מתניתין סוף תמורה דאפרן אסור ובטלו כמו בב"ח דלהש"ך היכא דאיכא ש"ע אע"ג דהוי זוז"ג אסור ולהמ"א מותר כיון דבטלי': וז"ל מהרי"ל ט' אייתי ראיה לדבריו דאפי' איכא גם עצים דהתירא מ"מ אסור: דהתם עצים אין בני אכילה כו' דמהרי"ל ס"ל האי דש"ע בפת הוי כאלו אוכל האיסור לכן בחמץ דהוי אוכל יש לאסור משא"כ בעצים דלאו בני אכילה נינהו וא"כ ניהו דיש ש"ע בפת והוי כאילו אוכל העצים הוי שלא כדרך הנאתן דאין דרך לאכול עצים לכן ל"ל ש"ע בפת ואיסור מוקצה בטיל. אך התוס' שם בפסחים דש"ע לא הוי אכילה אלא הנאה ולכן מוקצה דמותר בהנאה ל"ל יש ש"ע בפת ומ"ל במ"א סי' שך"ה ס"ק ט' שהביא דברי תוס' הללו לענין אי מוקצה מותר בהנאה. ועיין בסי' תק"ז במ"א ס"ק ג': ובתוס' שבת ט' שהקשו ה"ל ואם תאמר הכא אסרינן הסקה והדלק' באיסורי הנאה והא ערלה דאסורים בהנאה ושרי להנות בשעת שריפה לרבנן דרבי בפסחים ונ"ל ולומר דשמן ובשר ותבוא' (דהם אותן שהוזכרו שם בסבת דאסרינן לגבייהו להנות בשעת הסק') חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים דאיירי בהו רבנן דר' עכ"ל ומה נתיישב ג"כ קושית מהרי"ל מעצים שנשרו. דג"כ י"ל בין עצים ובין חמץ כמ"ש התוס:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) אסורים ט' בהולכת הנאה. ט' דשני תקנות מצינו בע"ז אי תנן בסוף פ' כ"ה נטל ממנו עצים מע"ז והסיק בו תנור ואפה בו פת אסור' ואם נתערב הפת באחרים כלם אסורים. ור"א אומר יוליך הנאה ליה"מ. וקי"ל כר"א. אידך תקנת' דר"ג סוף ע"ז ביין נפך דנתערב ימכור כולו לגוי חוץ מדמי איסור שבו. והשתא מיירי מ"א מדין הולכת הנאה ליה"מ. שתופסת דמי' וי"ל פדיון ר"ל א"כ כשמוליך הנאה ליה"מ אותן הדמים שמוליך ליה"מ בזה פודה הע"ז א"כ הדמים נתפסים באסור ע"ז והוי כאלו משליך האסור ליה"מ אף ע"ג דקי"ל ניהו דע"ז תופס' דמיה וחליפי ע"ז אסורים מ"מ גם הע"ז נשאר' באסור' מ"מ כיון דעכ"פ גם החליפין אסורים וכשמשליך דמי הנאתו ליה"מ ה"ה משליך האסור ליה"מ וכיון דהאי ע"ז אינה במלה אלא מדרבנן הם אמרו כה"ג שנראה שמטיל האיסור ליה"מ מותר משא"כ בחמץ דאינו תופס דמיו וחליפיו מותר וכמ"ש ס"ס תמ"ג א"כ אי משליך דמי החמץ ליה"מ מהי מהני הרי משליך היתר ליה"מ ובמאי יהיה מותר האיסור. וכתב הש"ך שמותר כו' חוץ מדמי א"ש והיינו תקנתא דר"ג הנ"ל: כמ"ש המרדכי פ"ב דפסחים על חטה שנמצאת בפסח בתרנגול' שצריך לשרוף התרנגנל' ואפי' למוכרו לגוי אסור אע"ג דהוי מכירה לגוי חוץ מדמי א"ש דהא הגף אינו נותן כלום עבור טעם החטה שנבלע בתרנגולת. וע"ז נתן טעם דטפ' לחלוחית כו' ר"ל דמסקי' שם על תקנת' דר"ג דביין נסך גמור דעיקר אסורו דאורייתא לכן החמירו בתערובתו דבמשהו דוקא אם נתערב חביות בחביות קי"ל כר"ג למכור חוץ מדמי א"ש אבל לא כשנתערבו יין ביין והטעם לחלק דבשלמא חביות בחביות דאע"ג דנתערב ביניהם חביות יין נסך מ"מ אותן חביות דהתיר' נשארו בהיתרן אלא הואיל ולא נודע איזה דהתיר'. לכן כולן אסורים וא"כ אי מכרן חוץ מדמי א"ש הרי לא נהנה מן האיסור והנאה דמי מכירה הבא לידו הם דמי חביות המותרות ולכן שרי. משא"כ יין ביין דהוי לח בלח וע"י התערובות כל היין נאסר א"כ ל"מ מה שמכרן חוץ מדמי איסור דהא נעשה הכל איסור וכ"ז ביי"נ גמור דהוי עיקרו מן התורה משא"כ סתם יינם דעיקרו מדרבנן ולכן הקילו דאפי' יין ביין מוכרו חוץ מדמי א"ש ע"ש בגמרא וש"ע י"ד סי' קל"ד וא"נ גבי חמץ דהוי ג"כ עיקרו מן התורה וטפח לחלוחית שסביב החטה דנעשה חמץ ונבלעת בכל התרנגולת וא"כ כל התרנגולת אסור' והוי כמו לח בצח דל"מ מכירה חוץ מדמי א"ש מטעם הנ"ל: ומוס' פסחים ט' ד"ה וגרפו ט' מדבעי שם תנור סהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בחומו של תנור למאן דאסר מהו ובעי למיפשט מדאיצטריך קרא בפסח אם צלאו בחומו של תנור דלא הוי צלי אש משמע דבעלמ' הוי צלי אש וא"כ אוסר כה"ג בקליפי ערלה ודחי לה ע"ש. וע"כ מדאורייתא מבמי' לי' דהא בעי למיפשט מקר' יתיר' ע"ש וכיון דש"ע בפת יש איסור תורה וגם נבלע בכל הפת הוה דומי' דיין ביין דהוי לח בלח ביי"נ גמור דל"מ המכירה חוץ מדמי א"ש. ובפרט בזוז"ג דלדעת הרב"י והרמ"ך מוחר כנ"ל: ועוד דהא י"א כו' והוא דעת המחבר לקמן פי' תס"ז סעיף יו"ד. ואע"ג דרמ"א מחמיר שם ופסק כהמרדכי הנ"ל לאסור בחמץ המכירה כנ"ל. מ"מ מוז"ג יש להתיר במקום הפסד מרובה:
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) במקום כו' דחצר א"צ בדיקה כמ"ש לעיל סי' תל"ג סעי' ו' ובגמ' דף ח' ע"א: וא"נ מוכח ט' ר"ל דלא כמובן הפשוט דמ"ש בש"ע והוא לשון הג"מ ואם מצאו ט' ואע"פ שהמקום הפקר ע"כ ל"ד וכמ"ש מ"א אח"ז: מאי בדיקה שייך ואיך א"ל דבהכי מיירי הא דחצר א"צ בדיקה: אע"כ לא מיירי במקום הפקר כולי אבל במקום הפקר ממש א"ל לבערו אם מצאו: משמע דקודם שעה ו' כו' אע"ג דצדי ר"ה ג"כ אינו מקום הפקר ממש:
א סָעִיף א ס"א שורפו. רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר ר"י אלא שריפה ועוד דא"א לומר דכל המתני' דפ"ק וכל הברייתות דבכולם תנן דשורפין הכל כר"י ור"מ ור' יוסי ור' שמעון ור"ג ור"א ור' יהושע ור"א איש ברתותא כולם כר"י אלא אף לחכמים עיקר בשריפה ושם כ"א ב' ולא יסיק כו' ל"צ אלא לר"י כו' מ' דגם לרבנן ניחא וע' תוס' ד"ה בהדי כו': או זורקו לים ואם. פ' כרב יוסף מדקאמר א"ל ר"י ול"ק ר"י אמר שמע מינה דלא קיימא מילתא דרבה וכן הסוגיא בהרבה מקומות: החמץ קשה. כגון חטים כמ"ש בגמרא ופי' שיפרר החטים דלא כרש"י: והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואע"ג דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב' ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ"ז ב' בד"ה שאם כו' ואע"ג דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים: וטוב לשורפו. דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו וז"ש אך כו' וע' רש"י ו' א' ד"ה עושה. ובלילה כו' וסי' תמ"ו ס"א וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום: אם רוצה. כן דקדקו ממ"ש מה שמשייר כו' דמה שמוצא שורף תיכף:
ב סָעִיף ב ס"ב ואס שרפו קודם כו'. שם עבר זמנו כו' ולא יסיק כו' הא קודם זמנו מותר ושם בגמ' חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו: אבל אם. מתני' ולא יסיק כנ"ל: ואם בישל או אפה כו'. לשון הרמב"ם ומדסתם מ' אפי' ע"ג גחלים ואפי' עוממות וכן סתם בפ"ז מהלכות ע"ג לענין ע"ג אבל בפט"ז מהלכות מ"א פ' גבי ערלה דע"ג גחלים מותר אפי' הן לוחשות והיינו כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש דוקא בערלה ובכלאים שאפרן מותר וכן גחלים אבל בחמץ שאפרן אסור וכ"ש גחלים אפי' בשלן ע"ג גחלים עוממות אסור ועתוס' שם ד"ה בישלה ושם כ"א ב' ד"ה בהדי כו' וכן ובאשרה שאפרן הי' אסור כמש"ש חוץ מעצי אשרה וכן אמרו בסוף י"ט דגחלים של ע"ג אסור דלא ככ"מ שכת' שם ושם דוקא באבוקה כנגדו וכ"כ בב"י בי"ד סי' קמ"ב וכ"כ ב"ה שם ועש"ך שם שהשיג עליהם בארוכה ודבריו נכונים מאוד דלא כמ"א כאן שנמשך אחר הכ"מ ולכן איבעיא לרמי ב"ח בעצי הקדש לרבנן ולא איבעיא ליה ג"כ אליבא דרבי בגחלים כיון דהקדש אפרן אסור כמ"ש שם משא"כ לרבנן דאין שבח עצים כלל בפת אפי' אבוקה כנגדו. ומ"ש המ"א ואע"ג דחמץ כו' מ"מ הוי זוז"ג כו' לא עיין בר"ן בפ' כ"ש שכת' ואע"ג דזוז"ג מותר כו' הא אמרינן דיש שבח עצים בפת וחמור מזוז"ג לפי שהאיסור ניכר בהיתר וכן מ"ש המ"א לאסור מטעם אחר כיון דאסור בכ"ש כמו בעצי הקדש לרבנן לא היא דבהקדש אין הטעם משום כ"ש אלא משום כחמור וע' תוס' שם ד"ה הקדש כו' תימא כו' ור"ל משא"כ בהסיקו דמקלא קלי איסורא ובטיל כמ"ש בי"ט ד' ב' דלא כמ"א וכ"ד כאן אינן נראין: וכן הפחמין. כיון דחרכו אחר זמנו כנ"ל ואפי' אפרו אסור כמ"ש בסוף תמורה כנ"ל וכ"ש גחלים דחמור מאפר כמ"ש תוס' ד"ה בשלה:
ג סָעִיף ג ס"ג קודם. כמ"ש בירושלמי פ' כ"ש ועמ"ש בסי' תל"ג ס"י ודוקא בר"ה כמ"ש שם: ואם מצאו. עמש"ש דאין הלכה כן וכן פסק בט"ז כאן: ואם. עפ"ג דסוכה ל"א ב'.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.