א חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה.
ב אִם עַכּוּ"ם מֵבִיא לְיִשְׂרָאֵל דּוֹרוֹן חָמֵץ בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח, לֹא יְקַבְּלֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל, וְגַם לֹא יְהֵא נִכָּר מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו שֶׁחָפֵץ בּוֹ; וְטוֹב שֶׁיֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּקְנֶה לוֹ רְשׁוּתוֹ.
ג חָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אָסוּר בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. וְאִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְעַכּוּ"ם שֶׁמִּחוּץ לַבַּיִת קֹדֶם הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְכָרוֹ לְעַכּוּ"ם, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ כְּלָל אֶלָּא יִשְׁמְרֶנּוּ לוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה בְּלִי שׁוּם תְּנַאי, אוֹ שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ לוֹ מְכִירָה גְּמוּרָה בְּדָבָר מוּעָט; אֲבָל מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר לֹא מְהָנֵי.
ד רַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ"ם בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית אוֹ קֹדֶם: עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ חָמֵץ בְּמָנֶה קַח בְּמָאתַיִם שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקָּחֶנּוּ מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח; אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי, וְאִם עָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּבַל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, יז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט).
ה חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אַחַר הַפֶּסַח, אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל.
ו אָסוּר לְהַאֲכִיל חֲמֵצוֹ בְּפֶסַח אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר.
ז אָסוּר לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ"ם לְהַאֲכִילָהּ בִּימֵי הַפֶּסַח, אִם הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמַּאֲכִיל אוֹתָהּ פְּסֹלֶת שְׂעוֹרִים שֶׁהוּא חָמֵץ.
א סָעִיף א (א) חמץ וכו' - היינו אם הוא בצק או אפילו פת במקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם:
ב סָעִיף א (ב) של א"י - וה"ה של הפקר דכיון שלא נעשה איסור בשהייתו לא הטילו חכמים איסור על אכילתו וע"כ גר שמת קודם פסח והניח חמץ כל הקודם וזוכה בו אחר פסח מותר לו החמץ אף באכילה. ישראל שיש לו שותפות עם הנכרי בחמץ ועבר עליו הפסח וחלק עצמו עם הנכרי אחר הפסח חלקו של הנכרי אח"פ מותר בהנאה דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שהוא של עכו"ם ועיין במקור חיים דמצדד דוקא כשהחמץ עמד בבית נכרי (ואם עמד בבית ישראל תליא בפלוגתא ע"ש) ואפשר דבזה אפילו באכילה מותר ע"ש וחלקו של ישראל אסור בהנאה וה"ה שני ישראלים שיש להם שותפות ומכר אחד מהן חלקו לעכו"ם מותר החלק שנפל לאותו ישראל שמכר חלקו וחלק של ישראל אסור:
ג סָעִיף ב (ג) ביום אחרון - אף שהוא דרבנן וכ"ש בפסח גופיה:
ד סָעִיף ב (ד) לא יקבלנו הישראל - משום בל יראה ואם קבלו אסור בהנאה לאחר פסח משום דהוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
ה סָעִיף ב (ה) לא יהא ניכר וכו' - דאם יהא ניכר שחפץ בו כגון שאומר לו הנח במקום צנוע פלוני בחצרי חצרו קונה לו אבל אם אינו ניכר אף שעכו"ם משאירו להדורון בתוך ביתו שרי דמסתמא איסורא לא ניחא ליה וחצרו אינו קונה לו בע"כ וע"כ אפילו אם היה זה ביו"ט ראשון נמי שרי:
ו סָעִיף ב (ו) וטוב שיאמר שאינו רוצה וכו' - היינו אף דמצד הדין אפילו בסתמא נמי שרי מ"מ לרווחא דמלתא יאמר בפירוש שאינו רוצה וכו' ובאופן זה אפילו אם מראה לו מקום להניחו שרי וצריך ליזהר לכפות עליו כלי עד הערב אם הוא שבת או יו"ט אפילו יו"ט האחרון אא"כ הביאו ביו"ט האחרון סמוך לחשיכה שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו ואם הוא חוה"מ צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י"ט כמו שנתבאר לעיל סימן ת"מ:
ז סָעִיף ג (ז) אסור בהנאה - דקנסוהו רבנן הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא [גמרא]:
ח סָעִיף ג (ח) הניחו שוגג - שלא ידע מאותו חמץ:
ט סָעִיף ג (ט) או אנוס - ר"ל שידע אלא שהיה אנוס שלא היה יכול לבערו ואע"פ דבזה לא עבר אבל יראה אפ"ה קנסינן התירא אטו איסורא דאי שרינן ליה אתי לשהויה לכתחלה ועבר עליה ועיין בבה"ל. כתב בית הלל ביו"ד סימן קל"ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו קודם פסח ברחיים של נכרי דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חוה"מ של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך הנכרי וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה הפת והביא הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן הנכרי והנכרי ההוא יאכלנו או ימכרנו לנכרי ע"ש והחק יעקב הסכים דמותר אף באכילה מטעם שמא החליף העכו"ם הדגן והוי רק ספק חמץ שעבר עליו הפסח (ועיין לקמן סימן תמ"ט) ובבית מאיר מצדד להתיר באכילה מטעם אחר דאע"ג דפסק המחבר דבין בשוגג ובין באונס לאו כל אונסין שוים ובאונס כזה דלא היה יכול כלל לאסוקי אדעתיה שיאפה העכו"ם מקמחו חמץ בודאי לא קנסוהו חכמים עיי"ש ועיין בבה"ל מ"ש בשם הרדב"ז. אם הניח ישראל חטים ברחיים ובא עכו"ם ואמר לישראל שלתתו וטחנו עיין בח"י בשם חב"י דיש כאן הרבה ספיקות להקל ובפמ"ג מפקפק היכי שדרך אנשי המקום ללתות החטים קודם הטחינה ומצדד שיחליפנו העכו"ם בחטים אחרים:
י סָעִיף ג (י) ואם מכרו וכו' - ובאיזה קנינים קונה עכו"ם כתבנו לקמיה בסוף הסעיף:
יא סָעִיף ג (יא) לנכרי - ולישראל מומר אסור למכור דדינו כישראל לכל דבר ועובר עוד משום לפני עור והחמץ אסור לאחר הפסח בהנאה. ובדיעבד אם מכר לישראל מומר בדבר מועט מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזיר לו אחר הפסח מאחר שטעה וסבר דמומר דינו כעכו"ם יש להתיר לו במקום הפסד מרובה לאמר למומר שיחליף החמץ עם עכו"ם על חמץ אחר או שימכרנו ויהיו אותם החליפין או הדמים מותרים וכמו שנתבאר בסוף סימן תמ"ג:
יב סָעִיף ג (יב) שמחוץ לבית - כתבו האחרונים שאין קפידא בעכו"ם גופא אם הוא דר בביתו או לא אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו"ם החמץ מבית ישראל אבל עכו"ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו לית לן בה (אם לא שהוא קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו דלא יצא הדבר מרשותו בזה) ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אע"פ שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות ובעלמא לא מצרכינן בכה"ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל סימן ת"מ כתב בח"י דגם בכאן הדין כן ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו"ם החמץ במשיכה ואה"נ אם כבר הוציא העכו"ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין מותר לו אח"כ להכניס החמץ לביתו של ישראל ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל ולא יגע בו אע"פ שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ"ע או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני [אלא דכ"ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין] וכתבו האחרונים דאם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציאו מביתו ימכור לו גם החדר והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר [ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה] וצריך למסור לו המפתח מחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו או שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר אפילו בדיעבד אסור החמץ דלא סמכה דעתיה דעכו"ם ומכ"מ אם בתחלה מכר כדין ואח"כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ אף שאסור לעשות כן מ"מ אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה ועיין בה"ל מה שכתבנו בשם פמ"ג וח"א חלוקי דינים בזה:
יג סָעִיף ג (יג) ויחזור ויתננו לו - ואם הנכרי אינו רוצה להחזיר לו אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכוף אותו בשאר כפיות ואם נתן לו רק מקצת דמים והשאר זקף עליו במלוה ואינו רוצה לשלם לו המותר בודאי מותר לתבוע אותו בדיניהם שישלם לו המגיע או שיתן לו החמץ בתורת תשלומין על חובו. כתבו האחרונים אסור לישראל אחר לקנות החמץ מן העכו"ם אחר הפסח ואם קנה צריך להחזיר לבעלים הראשונים ואם שילם לעכו"ם יותר מן הראוי לתת באופן כזה אינו צריך להחזיר לו אלא בשיעור שראוי לתת:
יד סָעִיף ג (יד) ובלבד שיתננו וכו' - ואפילו ע"י שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ לנכרי אבל לא ע"י עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם ואין מכירתו כלום. וכן אין יכול להקנות לשלוחו של עכו"ם דלא ריבתה התורה שליחות אלא בישראל ואפילו היה השליח ג"כ עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם בין מעכו"ם לישראל ובין מעכו"ם לעכו"ם ועיין בה"ל מ"ש בזה בשם איזה פוסקים:
טו סָעִיף ג (טו) מתנה גמורה - וקנין מתנה הוא ע"י הגבהה או משיכה דבר שאי אפשר להגביה:
טז סָעִיף ג (טז) בלי שום תנאי - דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב"י וכדלקמן בס"ד:
יז סָעִיף ג (יז) או שימכרנו לו - ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא בכסף דוקא ויש אומרים שאין העכו"ם קונה אלא במשיכה לרשותו או בהגבהה דבר שאפשר להגביה ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם כגון קניית מטלטלין אגב קרקע וקנין חצר וקנין חליפין דהיינו קנין סודר [אלא דצריך ליזהר בזה שיהא הסודר של עכו"ם ולא סגי שעדי הקנין יתנו סודרם כמו בישראל דזה אינו אלא מטעם זכיה שמזכין להמקנה וגבי עכו"ם אין דין זכיה] ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל. ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד מאחר שנוגע באיסור דאורייתא דבל יראה ועכ"פ במשיכה בלבד דיוצא בזה ג"כ עכ"פ לרוב הפוסקים אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא בכסף בלבד או שמכר באחד משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח מותר דמאחר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מקנסא דרבנן ועוד כיון דחמץ לאחר זמן איסורו בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשה הכתוב כאלו היה ברשותו לעבור עליו בקנין כל דהו סגי דעכ"פ מגלי דעתיה דלא ניחא ליה ואפקיה מרשותו. ובמקום שא"א להקנות במשיכה כגון שהחמץ מרובה או שהוא בדרך יבואר לקמיה:
יח סָעִיף ג (יח) מכירה גמורה - אם ישראל מניח חמצו בחדר של חבירו המוכר את חמצו צריך להודיע לישראל המוכר ויעשהו שליח למכור ואם הניח שלא מדעתו אסור לאחר הפסח מאחר דישראל לא ידע לאקנויי והנכרי לא ידע לקנותו [אחרונים]. עוד כתבו שמותר לאדם לומר לנכרי הא לך חמץ זה ותתן לי לאחר פסח חמץ אחר:
יט סָעִיף ג (יט) בדבר מועט - ואין לחוש לביטול מקח שהרי יודע בעצמו ששוה יותר ומתרצה להקנות לו כדי שלא ישאר ברשותו ויהא אסור בהנאה. וטפי עדיף ליה שמוכרו למכיריו דבזה מסתמא יחזור הנכרי ויתננו לו לאחר הפסח ועיין בבה"ל איך מנהגנו כהיום. כתבו האחרונים דאע"ג דלכתחלה יש למכור בכסף ובמשיכה מ"מ אם החמץ מרובה וא"א למשוך החמץ כולו וכן אם אין החמץ כאן שיכול העכו"ם למושכו אלא הוא בעיר אחרת או בדרך יש לו להקנותו לנכרי בשאר קנינים כגון על ידי רושם שנהגו בקצת מקומות שהלוקח רושם על דבר הנקנה כדי שיהיה לו סימן ידוע ועי"ז קנוי לו הרבה או ע"י תקיעת כף (שקורין צו שלאג) דהיינו שמכין כפיהם זה על זה או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח [מיהו עכ"פ צריך שיאמר הריני מוכר לך חמץ פלוני ופלוני בעד סך כך וכך ולא כמו שאומרים ההמון הריני מוכר לך המפתח דזה לא חשיב כלום] וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ ד"ת ושפיר יש להקנות גם החמץ בקנין כזה. או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לנכרי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא דבקנין אגב קונה אפילו אינן צבורין כאן והקרקע נקנית לנכרי בכסף עם שטר ובשכירות די בכסף בלבד ואפילו אם אין הנכרי נותן לו כל הכסף רק איזה זהובים (שקורין אוי"ף גא"ב) סגי ויתנה עמו הישראל שיקנה בזה האוי"ף גא"ב החדר והחמץ ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה וכתבו עוד דאם הבית שהחמץ שם אינו שלו אלא ששכורה בידו אז לא יועיל מכירתו דאיך ימכור דבר שאינו שלו אלא ישכיר לנכרי אותו החדר וישכיר לו סתם להחזיק בו כליו ומטלטליו ולא יאמר לו בהדיא שמשכירו להניח בתוכו חמץ כדלקמן סימן ת"נ. ישראל שקנה חמץ מהעכו"ם ונתן כסף ולא משך עדיין אע"ג דלכתחלה בודאי יש לו למכור קודם הפסח שהרי לפי דעת כמה פוסקים כסף קונה בין ישראל לנכרי מ"מ אם לא מכר ועבר עליו הפסח מותר דהא לרוב הפוסקים אינו קונה אלא במשיכה אבל כשמשך אפילו לא נתן כסף ועבר עליו הפסח יש לאסור אכן אם לפי מנהג הסוחרים לקנות בכסף מצדד הפמ"ג להחמיר גם בדין הראשון ועיין בשע"ת סק"ט:
כ סָעִיף ג (כ) על מנת להחזיר - היינו לאחר הפסח:
כא סָעִיף ג (כא) לא מהני - אע"ג דבכל התורה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אם נתקיים התנאי הכא הצריכו חכמים מתנה גמורה משום חומרא דחמץ. ולענין דיעבד אם נתקיים התנאי שהחזירו אם מותר נחלקו האחרונים בזה ועיין בבה"ל. והיכא שאמר הריני נותן לך ותחזירנה לי עיין בבה"ל:
כב סָעִיף ד (כב) עד שאתה לוקח חמץ במנה וכו' - ר"ל שיקח חמץ הרבה בסך מאתים אע"פ שא"צ ליקח אלא במנה שכשאצטרך אחר הפסח אקחנו ממך ואתן לך ריוח על כל הסך:
כג סָעִיף ד (כג) שמא אצטרך וכו' - והאחרונים כתבו דרשאי אפילו להבטיח שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו ריוח:
כד סָעִיף ד (כד) על תנאי - מיירי שאמר בלשון אם דהיינו אם תעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח החמץ נתון לך או מכור לך דכל זמן שלא נתקיים התנאי עדיין אין החמץ מכור ונתון ולפיכך עובר בבל יראה אבל אם אמר לו הריני נותן לך מעכשיו ע"מ שתעשה דבר פלוני שייך החמץ לעכו"ם תיכף אם יתקיים התנאי לבסוף ואינו אסור רק משום חומרא דחמץ וכדלעיל בסוף ס"ג א"נ מיירי אפילו במעכשיו רק התנאי היה שאימתי שיביא מעות יחזירם לו ובתנאי זה לא חל המכירה והמתנה כלל כיון שכל שעה הרשות בידו לפדותו וכמבואר בחו"מ סימן ר"ז ס"ו. ודע עוד דהסכימו אחרונים דה"ה שאסור לומר לעכו"ם אני מוכר לך החמץ ע"מ שתחזיקנו לעצמך ולא תמכור לאדם אחר חוץ ממני דכיון דבלשון תנאי הוא כשיעבור העכו"ם וימכרנו לאדם אחר תבטל המכירה למפרע ונמצא שלא היה החמץ קנוי לעכו"ם מעולם וחיישינן שמא ימכרנו ויעבור הישראל על בל יראה אבל אם אמר לו הריני מוכר לך מכירה גמורה לחלוטין וזכות זה שיירתי לי בו שאם תרצה למוכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני י"א דזה מותר אפילו לכתחלה דאפילו אם יעבור העכו"ם וימכור לא תבטל המכירה בשביל זה כיון דלא אמר בלשון תנאי רק שמכירת העכו"ם תהיה בטלה:
כה סָעִיף ה (כה) אסור אע"פ שביטלו - או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואע"ג דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן ועיין בבה"ל ס"ג בד"ה אפילו מ"ש בזה. מי שהיה בספינה או בדרך ויש אתו חמץ ואין אתו נכרי שיוכל למכור לו ועמד והפקירו בפני עדים אם יוכל אחר הפסח לזכות בו וליהנות ממנו נחלקו האחרונים בדבר ורובם מצדדים לאיסור ומ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך ולהתיר שימכרנו לעכו"ם או שיחליפנו עמו בדבר אחר, ואם היה בדרך ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ולא היה לו למי למכור בע"פ כתיקון ועמד והפקיר בפני עדים החמץ שבתוך ביתו נראה דיוכל לסמוך בזה אדעת המקילין ולחזור ולזכות בו אחר הפסח וליהנות ממנו שכיון שלא היה החמץ בידו וא"כ לא היה יכול למכור ולא לבער כתיקון חז"ל הרי מחויב היה להפקיר מצד הדין כדי שלא יעבור בב"י וא"כ אין לנו לקונסו לאסור חמצו כשחוזר וזוכה בו:
כו סָעִיף ו (כו) בפסח - מיירי שמצא חמץ בביתו בתוך הפסח וה"ה בע"פ משעה ששית ומעלה וקמ"ל דכשם שאסור להאכיל לבהמתו דמקרי הנאה כן אסור להאכיל לבהמת הפקר וכתבו האחרונים דה"ה דאסור בזה בחמץ שעבר עליו הפסח:
כז סָעִיף ו (כז) אפילו לבהמת אחרים - של עכו"ם [הגר"א]:
כח סָעִיף ו (כח) של הפקר - דיש לו הנאה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה ועיין בב"י דאפילו במוצא חמץ שאינו שלו ג"כ אסור להשליך לפני כלב:
כט סָעִיף ז (כט) ליתן בהמתו וכו' - בין בחנם בין בשכר:
ל סָעִיף ז (ל) להאכילה וכו' - שהרי הוא נהנה מחמץ בפסח שמפטם בו העכו"ם את בהמתו וחמץ אפילו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח. ובדיעבד אם אכלה חמץ בפסח אין לאסור בשרה בשביל זה כדמוכח ביו"ד סימן קמ"ב סי"א:
לא סָעִיף ז (לא) בימי הפסח - דוקא באופן זה אבל אותן שמעמידין בהמתן אצל נכרי זמן רב קודם פסח ושהנכרי יזין אותן משלו ואין מתנין בפירוש על חמץ ובתוך המשך חל פסח מותר אף שנודע לו שמאכילה חמץ:
לב סָעִיף ז (לב) אם הוא יודע וכו' - אבל אם אין ידוע שיאכילנה חמץ מותר ליתנה לו ואין לו לחוש שמא יאכילנה:
לג סָעִיף ז (לג) שמאכיל אותה וכו' - ואם א"א לו באופן אחר המנהג במדינתנו למכור הבהמה לנכרי כדין ע"פ הקנינים המבוארים ביו"ד סימן ש"כ והבהמה תהיה אצל הנכרי בפסח או יקנה לו הבהמה עם הרפת והנכרי יאכילנה ולא יהיה לו שום עסק עמהם בפסח ובלבד שלא יאמר לו שיאכילנה חמץ וכ"ז ביש לו לנכרי מזונות משלו אבל אם אין לו מזונות והישראל מוכר לו ביחד עם בהמתו גם מזונותיה שהם חמץ יש מחמירין בזה דמחזי כהערמה ושכל עיקר המכירה לא היה אלא כדי שיזין אותה העכו"ם בחמץ וכתבו שיעשה באופן זה שימכור המזונות לנכרי אחר ומותר לסרסר לנכרי הקונה בהמותיו שיוכל לקנות מאל"ץ אצל נכרי פלוני. והמנהג במדינתנו שאפילו אם אין מאכילה חמץ גמור ורק שרוצה ליתן לבהמתו תבואה בפסח שמוכרה ג"כ לנכרי עם הרפת והנכרי מאכילה דאם לא ימכרנה יצטרך ליתן לה מעט מעט ובמקום נגוב ויעמוד עליה בשעה שאוכלת לבער המותר כדי שלא תחמיץ מהריר שלה וכמבואר בסימן תס"ו ס"ב. ולענין חלב של בהמה שאוכלת חמץ אפילו היא של נכרי נחלקו אחרונים בזה ודעת הפמ"ג להתיר החלב שחלבו אחר מעל"ע שאכלה חמץ ויש מקילין אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים:
א סָעִיף ב לא יקבלנו. ואם קבלו אסור בהנאה עסי' תס"ז ס"י:
ב סָעִיף ב לא יהא ניכר. ואז אפי' הניח העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי (רשב"א סי' קע"ח) ועסי' ת"מ:
ג סָעִיף ג אסור בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה עסי' תמ"ז סי"ב:
ד סָעִיף ג שמחוץ לבית. פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם אבל מדינא שרי כיון דאין הישראל חייב באחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לעכו"ם אסור ואם יש לו חמץ הרבה וא"א להוציאו חוץ לבית ימכור לו גם החדר אלא כיון דקי"ל דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר יתנה עמו בתחלת המקח שמקנה לו בכסף לחוד כמ"ש בח"מ סי' קצ"ד וסי' ר"ז וצריך למסור לו המפתח שיכול ליכנוס שם דאל"כ ה"ל כהערמה בעלמא (ב"ח) עסי' ת"ן ס"ה וע' בשל"ה: והמ"ב סי' נ"ט כ' דצריך להקנות לו בכסף ובמשיכ' או בהקנאת מקום כמ"ש בי"ד סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לחוד משום דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש וכ"מ בח"מ סי' קצ"ד ועוד כיון שהחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמה ברשותו בגילוי דעת' סגי כמ"ש בב"י סי' תל"ה עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא מסר לו המפתח שרי בדיעבד ובסי' צ"ז כ' דאם הקנה לו במשיכה לחוד בלא כסף קני ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אף על גב דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח וצ"ע דבירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו ע"ש וכ"מ פשטא דתלמוד' רפ"ב דקדושין לכן אין להקל בזה, וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנו' בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחברו או פשוט קונה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניה' פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים (מ"ב סי' הנ"ל): מ"ש המשאת בנימין דאזלי' בתר דיניהם וכו', ק"ק דאמרי' בבכורות רפ"ד עכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהן קנה כו' מאי בדיניהן בדיניהן שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוס' וכ"מ בי"ד סי' ש"כ דאזלי' בתר דין תורה ולא בתר דיניהם אין ראיה ממ"ש סי' תמ"א לענין אסמכתא דהתם שאני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכת' גמר ומקני אבל הקנין בעי' דין תורה, ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל ובסי' מ"ג כ' שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים וא"צ הבעל להחזיר לו דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי ע"כ והטעם דאמרי' אדעתא דעכו"ם אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם:
ה סָעִיף ג לא מהני. אף על גב דבכ"מ הוי מתנה כדאיתא פ"ק דקידושין ובסוכ' פ"ג משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי (ת"ה והג"מ פ"ו משבת) ורדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא שלמפרע היה החמץ של העכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ (כ"ה) ול"ד למ"ש סימן תמ"א בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר אם לא אפרע לך בר"ח אייר יהיה מעכשיו שלך דמותר די"ל דהתם כמש"ל דכיון שמחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"ל בשם הר"ן אבל הכא אמרי' הואיל ואלו לא קיים התנאי היה עובר עליו השתא נמי עובר עליו מיהו נ"ל דאין לדמותו כלל להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל כגון הואיל ובידו לפדותו דה"ל כדידיה וה"ה גבי חלה ע' בגמ' אבל הכא אי בעי העכו"ם מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה אם כן אין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון בסימן תמ"א וע' בח"מ סי' רמ"א ונ"ל דאפי' לפי דברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירוהו לי דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ:
ו סָעִיף ד שמא אצטרך. והטור כ' שרשאי לומ' לו קח במאתים ואקחנו ממך אחר הפסח ע"ש:
ז סָעִיף ג ה"ז עובר בבל יראה. דהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר כמ"ש ססי' ת"מ (מ"מ) וצ"ל דמיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בח"מ סי' ר"ז ע"ש וגרע ממשכון דבמשכון א"ל אם לא אפדנו קודם ר"ח אייר יהיה שלך מעכשיו אבל הכא לעול' הרשו' בידו לפדותו א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בח"מ סימן רי"ב ס"ד ובא"ע סי' כ"ח ס"כ ע"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמש"ל בס"ג:
ח סָעִיף ה אף על פי שביטלו. אף על גב דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אף על פי שלא בטלו (טור) ועסי' סי' תמ"ז וה"ה המפקיר חמצו כ"כ הרא"ש והפוסקים בשם הירוש' דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב ר"ש הלוי סי' י"ב מי שבא בספינה היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמכרו אבל לא לאוכלו משום דזה הוא מלתא דלא שכיחא ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה (כ"ה) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקניה הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא וע' לעיל סי' רמ"ו ס"ג:
ט סָעִיף ו של הפקר. דמהנה הוא כשנותן לבהמה עמ"ש סי' תמ"ה:
י סָעִיף ז אם הוא יודע. משמע בספק לא חיישינן ע"ש:
א סָעִיף א מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור:
ב סָעִיף ב בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה:
ג סָעִיף ב וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא:
ד סָעִיף ג לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט: ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה: ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא: ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד:
ה סָעִיף ד שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא:
ו סָעִיף ד ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א:
ז סָעִיף ה אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל:
א סָעִיף א עכו"ם. נ"ל דמי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחציה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם (הואיל ואחר פסח אינו אלא מדרבנן אמרינן יש ברירה) מותר בהנאה. ובאכילה צריך עיון ח"י ע"ש: גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בה (דכשמת נעשה הפקר ואין מי שזכה בו לעבור עליו) מותרת לו. ח"י ע"ש:
ב סָעִיף ב עכו"ם. כתב בה"י בי"ד סי' קל"ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו ק"פ ברחיים של עכו"ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו"ם ע"ש וכן הסכים הח"י וכתב דבסי' תמ"ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה וא"כ ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ שמא החליף העכו"ם. ולטעם זה אפשר ג"כ להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ"ע. ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"א הביא גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס"ס המתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כל כך עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ע"ש ועח"י אם לתתו גוים המשרתים בטחנן של ישראל ביום טוב אחרון של פסח כדי שיהיו מוכנים במי"ט לטחון מותר לערבם עם החטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל. מהריק"ש בשם הרדב"ז וע' בפר"ח:
ג סָעִיף ב דורון. אם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ החמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו"ם וצ"ע. ח"י:
ד סָעִיף ב אחרון. לרבותא נקיט יום טוב אחרון. (דבשאר ימים עובר עליו מדאורייתא) ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ולא מחיצת יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט אבל אם הוא תוך פסח צריך כפיית כלי או מחיצת יו"ד כמ"ש לעיל סי' ת"מ. ונראה דהוא הדין אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל גם כן דינו כמו בדורון דהכא. ח"י:
ה סָעִיף ב יקבלנו. ואם עבר וקבלה אסור אף בהנאה אחר פסח. אע"ג דיו"ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קעבר על בל יראה ובל ימצא אפילו הכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושלא לזלזל ביום טוב שני וצ"ע. ח"י:
ו סָעִיף ב שיאמר. ואז אפי' הניחה העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי ומ"מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפי' היה בחצרו המשתמרת אינו קונה לו בע"כ דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ואי גלי דעתא דניחא ליה שייך ביה זכייה (עיין תמ"ו ס"ג). ונ"ל דכל זה בדורון וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפי' שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יתחייב באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכופו לשלם ג"כ אסור. כמש"ל סי' ת"מ. ח"י:
ז סָעִיף ג בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על ב"י עסי' תמ"ז סי"ב: (ואפי' לאחרים אסור פר"ח ועיין סימן תמ"ט):
ח סָעִיף ג שמחוץ. אורחא דמילתא נקט ה"ה אפילו עכו"ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט"ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח"י וכ"כ בשו"ת ש"א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב"ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו"ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין ח"מ סי' קצ"ו ור"י) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח"י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו"ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח"י נ"ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע"ש ועיין שו"ת מ"ב בסי' נ"ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קנה ג"כ ע"ש ואין להקל בזה מ"א ע"ש. כתב של"ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג"כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ"א:
ט סָעִיף ג ויתננו לו. ואם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ"ב סי' מ"ג עיין מ"א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו"ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ"ש סל"ג ובח"י ס"ק י"ד ובפר"ח:
י סָעִיף ג גמורה. ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ. ח"י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע"ש:
יא סָעִיף ג מכירה. ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ"פ הגאון מהר"ש ז"ל א"ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט"ז דבהפ"מ י"ל למומר שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד"י בכפר שמכר י"ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי"ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט"ז ועיין שו"ת ח"י סי' מ"א. ומה"ט יש למנוע שלא לקנות מיד א"פ שכר או יי"ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע"ג דקי"ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא"פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח"י:
יב סָעִיף ג ל"מ. משום חומרא דחמץ. עמ"א ח"י:
יג סָעִיף ד ואקחנו. ורשאי אפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח. ב"ח ואחרונים:
יד סָעִיף ד ע"ת. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א"ל ע"ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט"ז ע"ש:
טו סָעִיף ה שביטלו. אע"ג דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע"פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז"ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו"ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק"פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר פסח. ח"י ע"ש. כתב הר"ש הלוי חא"ח סי' י"ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה"ג. וכתב המ"א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא ע"ש. ע' שו"ת עה"ג ס"ק ה' ועח"י:
טז סָעִיף ו בפסח. ה"ה אחר פסח בחמץ שעה"פ. ח"י:
יז סָעִיף ז יודע. ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח"י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס"י:
א סָעִיף ב (ס"ק ב) לא יהיה ניכר דמן הסתם אמרי' איסורא לא ניחא ליה דלקני' וכדאמרי' בב"מ פרק שואל אלא דעדיף טפי אם אומר בפי' שלא יקנה לו רשותו: בי"ט ראשון ובש"ע נקט י"ט אחרון לרבותא דאפי בי"ט אחרון צריך שלא יהא ניכר כו' ח"י: ועס"י תמ"ה ס"ק ה' באיזה זמן צריך לעשות מחיצה לפני החמץ:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) אסור כו' ע"ס תמ"ז ס"ב ועיין סי' תס"ז סעיף יו"ד במ"א ס"ק יו"ד:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) שמחוץ כו' פי' גם החמץ משמע דהגוי וודאי צ"ל חוץ לבית ואסור למכרו לגוי הדר עמו וכ"ד הרב"י. אבל האחרונים חלקו דאין כוונת ת"ה כ"א על החמץ שיהיה חוץ לבית אבל בגוי לא איכפת לן אם לא שהוא עבדו כנעני דגופו קנוי לו ויד עבד בזה כיד רבו דמי: ואם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציא כו' משמע דוקא כה"ג דא"א לו להוציאו מותר אבל אם אפשר להוציאו מתוך הבית צריך להוציאו וכ"כ בספר א"ר שכן המנהג בפראג שמוכרי שכר צריכים להוציא כל החמץ מתוך ביתם ושאלוהו מה נשתנו הם ממוכרי יין שרף שהותר להם שיהי' החמץ בביתם וימכרוהו לגוי. והשיב להם דשאני מוכרי יי"ש שא"א להם להוציא החמץ ע"ש: אלא עם השטר ר"ל בעי' תרתי כסף וגם שטר ואין קפידא אם נתן כסף תחלה או שטר תחלה כ"ה שם בח"מ וכ' בשל"ה דאפי' נכתב השטר בגופן שלנו דהיינו בכתב יהודית וז"ל שכותב לגוי חדר פלוני מכר עם כל מה שבתוכו עכ"ל ומ"ש עם כל כו' עמ"ש להבא: והנה' כו' בכסף לחוד וסיים של"ה ע"ז מ"מ צריך לאודעי לגוי ולהבינו הדבר היטב כדי שיהיה דעתו סומכת לקלות עכ"ל: ב"ח. באמת כאן כתב הב"ח דסגי אם מתנה שיקנה בכסף לחוד אולם שם בח"מ הביא ש"ך בשם הב"ח שחולק על דין זה וס"ל דלא מהני מה שמתנה לקנות בכסף גרידא ואפשר דגבי חמץ מקיל הב"ח כיון דבלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכמ"ש מ"א אח"ז: ועסי' ת"ן ס"ה ר"ל דהב"ח כתב אע"ג דאפשר שישכיר החדר לגוי שכירות קרקע גם לגוי נקנה ע"י כסף גרידא אלא דלא אפשר מתרי טעמא חדא דקי"ל שכירות לא קניא ועוד דאיתא בירושלמי דאין להשכיר חדר לגוים להשתמש בו חמץ והפר"ח דחה טעמים הנ"ל דמ"ש שכירות לא קניא הא מ"מ גבי חמץ מהני וכדאמרינן בפסחים דף ד' שאני חמץ דכתיב לא ימצא וגם ע"י שכירות אינו מצוי אצלו ומ"ש שהירושלמי אוסר הא לא קיי"ל כהאי ירושלמי ואעפ"כ לדינא הסכים עם הב"ח דאין תקנה ע"י שכירות דה"ל משתכר באיסורי הנאה דאסור ומה"ט כתב בסי' ת"ן סעיף ה' במ"א ס"ק וי"ו דאין להשכיר לגוי בערב פסח או תוך הפסח לשום בו חמץ וזהו כוונת מ"א ממה שרמז לעיין בסי' ת"נ ס"ה ומזה משמע דשאלה מותרת וכ"כ פר"ח שם וגם שאלה ניקנית בכסף גרידא וגם יכול לקנות ע"י זה גם חמץ: ועיי' של"ה כבר הבאתיו לעיל: והמ"ב כו' בכסף ובמשיכה כו'. דבר"פ הזהב פליגי ר"י ור"ל ר"י ס"ל ד"ת מעות קונה בישראל וכתב רחמנא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וממעט גוי א"כ בגוי לא מהני קנין כסף אלא בעי' משיכה ור"ל ס"ל מן התורה בישראל משיכה קונה וא"כ בגוי הוי איפכא דוקא כסף קונה ולא משיכה ופסק רש"י והעומדים בשיטתו כר"ל ור"ת והעומדים בשיטתו פסקו כר"י ולצאת ידי שניהם כתב בי"ד סי' ש"ך לענין להפקיע קדושת בכור להקנות האם בעודה מעוברת לגוי ובהמת גוי פטורה מן הבכורה לקנין זה הצריך שם תרתי כסף ומשיכה או הקנאת מקום שעומדת הבהמה שם וע"ז קונה גם הפרה וה"ה הכא: דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י כצ"ל באמת כ' האחרונים דאדרבה רוב הפוסקים ס"ל כר"ת אלאדאין נ"מ לדינא דמ"מ מהני דיעבד. כסף לחוד דהא מ"ב כ' דגם משיכה לחוד מהני דיעבד. אע"ג דלדעתו רוב הפוסקים ס"ל דבעי' בגוים דוקא כסף א"כ ה"ה לדידן אפכא מהני דיעבד כסף לחוד אע"ג דרוב הפוסקים ס"ל כר"ת דבעי' בגוי משיכה. בגילוי דעתא סגי כמ"ש בב"י סי' תל"א דמה"ט מהני ביטול מתורת הפקר ולדעת כמה פוסקים אפי' ביטול בלב מהני אע"ג דכה"ג לא מהני גבי הפקר דהא לא אמר לשון הפקר אלא לבטל להוי כעפרא (גם לי"א בעינן דוקא הפקר בפני שלשה) וכמ"ש בח"מ סי' רע"ג סעיף ז': וצ"ע דבירושלמי כו' דאין גוי ע"ש לגוי חבירו כו' הנה בענין הקנאות מקום נבוכו הרבה בס' ח"י כ' בשם תשובת א"ש דאין הכוונה שעי"ז שמקנה לו המקום ה"ל חצירו של גוי וקונה לו חצירו את החמץ דהא חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לגוי אע"כ הכוונה בתורת אגב דמטלטלין נקנית אגב קרקע (ולפ"ז צ"ל לשון אגב ולא לשון עם כמ"ש בח"מ סי' ר"ב לדעת י"א שם) ואולם בתשובת עבודת הגרשוני ס"ס ק"כ כ' דמה"ט כתב הטור י"ד סי' ש"ך לענין הפקעות קדושת בכור דהמחוור שבקנינים ש קנה לו המקו' ונתן בתשובה הנ"ל טעם למה קנין זה המחוור דבמשיכה אין דעת הגוי לקנות כ"א בכסף וכל היכי דאין דעת הקונ' לקנות לא מהני קנין ואייתי ראיה מדאמרינן בב"מ דף יו"ד נפל העני על הפיאה מעבירים אותו הימנה דלא קני ואע"ג דקיי"ל ד"א של אדם קונות לו מ"מ דכיון דנפל עליו גלי' דעתיה דבנפילה ניחא ליה למיקנא ולא בד"א ולכן אין הד"א קונות לו הרי דבדעת הקונה תליא הקנין וכ"כ הרב"י בסי' קל"ד וגם הב"ח שם וכ' שכ"כ בתשובת ר"מ מינץ והרבה בראיות לכן עדיף הקנאות מקום חצירו קונה לו שלא מדעתו עכת"ד. לפ"ז ע"כ ס"ל דהטעם בחצר קונה לגוי ולא מטעם אגב דא"כ אכתי בעינן דעת גוי ואדרבה קנין אגב קשה להבינו לגוי. וקרוב שאין דעת הגוי לקנות ע"י אגב אע"כ לדעת תשובת ע"ה הטעם מתורת חצר ותקשי' לדידיה קושית תשובת א"ש הנ"ל דהא אין שליחות לגוי ומצאתי שבתשו' ע"ה ס"ס ק"ה הרגיש בזה וכ' וז"ל גם י"ל במה שהגוי חצירו קונה לו הלא חצירו משום שליחות ואנן קיי"ל אין שליחות לגוי והארכתי בזה בתשובה אחרת עכ"ל. ואני לא מצאתי דאתי לידי בתשובותיו הנדפסות מזה דבר ואולי י"ל דס"ל כהמ"ב שמביא מ"א דגוי לגוי נעשה שליח כיון דשניהם אינן בני ברית דוקא כשהמשלח בן ברית גם השליח צ"ל בן ברית וה"ה איפכא כששליח ב"ב גם המשלח צ"ל ב"ב אבל בששניהם המשלח ושליח אינו ב"ב ש"ד. ולפ"ז אע"ג דחצר מטעם שליחות מ"מ חצר קונה לגוי דהא גם החצר לאו ב"ב ונעשה שליח לגוי. ובתשובת ח"ש אזיל לשיטתיה דלא ברירא ליה אי גוי לגוי נעשה שליח כמ"ש בס' ח"י משמו ולכן כתב שלא להקנות לגוי ע"י חצר כ"א בתורת אגב. וא"כ כיון שהוכיח מ"א מן הירושלמי דגוי לגוי אינו נעשה שליח א"כ קיי"ל כתשובת א"ש דאין חצר קונה לגוי וצריך להקנות לו החמץ מתורת אגב: וכבר כתבתי דקשה להקנות לגוי ע"י אגב דאין דעת הגוי סומכת לקנות ע"י אגב והיכי דאין דעתו לקנות בקנין זה לא קנה כמ"ש בשם תשובת ע"ה בשם הפוסקים. ולכן עלה ברוחי דעדיף למכור לאשה גויה שאין לה בעל דכה"ג א"ל דמודה תשובת א"ש דחצרה קונה לה דמבואר בח"מ סי' רמ"ג דקטן אין לו חצר דלגבי איש חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לקטן אבל קטנה יש לה חצר דגבי אשה חצר משום יד אתרבאי וקטנה יש לה יד. ואם כן אשה גויה י"ל חצר דהא א"ל יד ואע"ג דהא דאתרבאי חצר באשה משום יד ילפינן מגט כדאיתא פ"ק דב"מ וגט ליתא בגוי מ"מ י"ל דכיון דלא נתמעט גוי מקנין זה גם באשת גויה הדין כן. תדע דהא קנין אגב לא הוזכר אלא בישראל גבי אסא דכתיב עם ערים בצורות אשר ביהודה כדאי' בקדושין דף כ"ז ואפ"ה פשיטא ליה לתשובת א"ש הנ"ל דמהני בגוי (ואף ע"ג דבקנין חליפין חולק הש"ך על ר"ת בח"מ סי' תך"ג וס"ל דלא מהני בגוי היינו משום דכתיב גבי חליפין וזאת לפנים בישראל) וא"כ בתורת חצר קונה לגוי אפי' שלא מדעתו וכמו שכתב בתשובת ע"ה הנ"ל אולם כ"ז לא יועיל ולא עלתה ארוכה לשבר בת עמי לעת כזאת אשר נודע ביהוד' ובגוי' שהמכירה היא רק להפקיע איסור חמץ אף החרדים עד"ה ומכרו בלב שלם מ"מ אין דעת הגוי לקנות המקום ולא החמץ ואם כן במה נקנה החמץ לגוי כיון דגם החצר אינה נקנה לו כיון דאין חפץ לקנות החצר כלל (וגם בתורת אגב בלבד מ"ש לעיל. ראיתי בס' או"ת סי' קך"ג דאגב אינו קונה בגוי ופשיט' ליה מלתא ולא הזכיר דברי תשו' א"ש הנ"ל ע"ש) ולבי א"ל דדוקא בימים הקדמונים שהיה דבר זה במכירת חמץ לגוי דרך מקרה. והיה המכירה בלב בין אצל ישראל המוכר ובין אצל הגוי הקונה אבל עתה בעו"ה הן רבים עתה ע"ה שגם בעיניהם הדבר רק מצות אנשים ומנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש שאין דעת הגוי לקנות כלל בעניותי הדבר קשה בעיני הרבה ומה אעשה ולחלישות שכלי בעו"ה לא ידעתי לתקן אם שנסמוך על מ"ש הרב"י בשם הר"ן בסי' תל"א כיון דבלא"ה אין החמץ ברשותו כו' וכמ"ש מ"א בשם מ"ב אך אין זה מספיק לענ"ד אח"ז עיינתי בנימוקי יוסף אמתני' דראה את המציא' ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה קנה דאמרינן שם ג"כ הטעם גלי' דעתיה דבנפילה ניחא ליה לקנות כו' וז"ל וזו (ר"ל קנין ד' אמות) כיון דתקנת חכמים היא. שומעים לו באומר א"א בתקנת חכמים כגון זו עכ"ל. משמע דהיכי דאיכא קנין מן התורה קונה אע"ג דלא ניחא ליה לקנות וכ"כ להדיא בס' שטה מקובצת אלא שכ' שהרשב"א חולק ואייתי ראיה מיבמות דכ"ב ע"ב מעורר בנכסי גר וסובר שהן שלו דלא קני והכי קיי"ל סי' רע"ה. מ"מ כבר יש יתד לתלות בו גם הביא בשם הרא"ה דלא קי"ל כהאי תירוצא דגליה דעתיה ע"ש בס' שטה מ': וכ"ד שנהגו הסוחרים כו' ר"ל סוחרים ישראל והוא דין סטימתא המבואר בח"מ סי' ר"א אכן כתב שם הש"ך בשם הב"ח דבקרקע אין סטימת' קונה אלא אם כן נודע בבירור שהמנהג לקנות קרקע ע"י סטימתא במקום ההוא. וכ"ש הקנין שבין גוי לישראל דבדיניהם פשוט הוא כו' גם נתן מקצת דמים כו' דבתשובת ע"ה סי' ק"ב כתב וז"ל ועוד א"ל שגם בדיניהם לא יפסקו כן אלא במכירה גמורה אבל בנדון דידן שמכרו שתי פרות בעד חצי פ"ג אפשר שגם בדיניהם אינו קונה אע"פ שהתוס' כתבו בע"ז פ"ב דף ע"א אמנם א"צ שיתן הגוים מעות שוה כו' אלא סגי שיקנה בפרוטה עכ"ל. היינו דוקא כשאין אנו צריכים לדיניהם אבל כשאנו צריכים לדיניהם ונימוסיהם אפשר דבעי' דוקא שוה כל דמי שווי הבהמה ודבר זה צריך חקיר' גדולה בנימוסיהם עכ"ל: מ"ש אזלינן כו' היינו בתשובת מ"ב הנ"ל: וכ"מ ביורה דעה סי' ש"ך כו' מדהוצרכו הפוסקים למצוא תקנה למכור הבהמה להפקיע קדושת בכור ע"י כסף ומשיכה או הקנאת מקום כנ"ל טפי ה"ל לתקן בקל להקנות ע"י קנין דמהני בדיניהם. מזה אייתי ש"ך סי' קכ"ג ראיה דלא כר"ת דס"ל דמהני חליפין בגוי דא"כ ה"ל לפוסקים ליתן תיקון זה בחמץ ובכור להקנות ע"י חליפין א"ו דס"ל דל"מ חליפין בגוי ע"ש. דאמרינן אדעתיה דגוי אפקרא כו' הם דברי הש"ס ב"ק דף קט"ז ע"א רב ספרא הוי אזיל בשיירתא ונתחבר עמהם ארי לשמור בהמותם מחיות ולסטים והיו נותנים לו כל לילה חמור א' לאכול כי מטו זמנא דרב ספרא יהיב לו חמורו ולא אכלו בשחר קדם רב ספרא וזכי בחמורו א"ל ר"א מדפתא לרבינא ל"ל לר"ס למזכי ביה הא אדעתיה דארי' אפקרי' ולא אדעתיה דכ"ע א"ל לרווחא דמלתא זכי ביה. אולם בתשובת מ"ב לא הזכיר טעם זה אלא הביא ראיה מדין סקריקון והם הורגי נפשות אם אנסו לא' למכור להם קרקעו דהקנין קיים דאגב אונסי' גמר ומקני ומ"מ קי"ל אי קנה ישראל אחר מן הסקריקון צריך לחזור לבעלים הראשונים ובמקח הזול כדרך שלוקחים מן הסקריקו' ועוד הביא ראיה ממערופי' ואפי' במקומות שאין דנין דין מערופי' כמבואר בח"מ סי' קנ"ו סעיף ה' בהג"ה שניה. מ"מ הכא עדיפא ע"ש שהאריך. אך טעמו של המ"א לא הבנתי דהא בהפקר ק"ל בסי' רע"ג דצריך שיפקיר בין לעניים ובין לעשירים דהיינו שיפקירנו לכל העולם דאל"כ לא הוי הפקר כלל וה"ה לענין מכירה. ואפשר כוונתו כמ"ש הט"ז דרשאי להתנות עם הגוים בשעת המכירה דאינו רשאי למוכרו לאחר אלא יעכבנו לעצמו או ימכרנו שוב לו להמוכר ואז אין ישראל אחר רשאי לקנותה מן הגוי ואם קנה ישראל אחר מהגוי רשאי המוכר לתובעו בדין שאין מכירת הגוי מועלת דזכות זה שיירת' לעצמו שאינו רשאי למוכרו לישראל אחר וממילא בטל' מכירת הגוי לישראל אחר ע"ש והמ"א ס"ל דסתמא דמלתא הוי כאלו התנה כן. ובח"י מביא בשם תשוב' צ"צ דאפי' אי (לא) אזלי' בתר דיניה' וגם דבקנין דידוע דבדיניהם לא מהני מ"מ אם מצד אלמות הגוי א"א להוציא החמץ מתחת ידו מהני ע"ש:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) לא מהני כו' ורדב"ז כו' ול"ד למ"ש סי' תמ"א בגוי כו' ר"ל דדברי הרדב"ז י"ל בשני אופני' או מצד כיון דכל ימי הפסח התנאי תלוי ואינו מבורר שהוא של גוי וכיון דהוי הדבר ספק הישראל עובר או י"ל הואיל וביד גוי שלא לקיים התנאי ודבר שהוא בידו לעשות ושלא לקיים התנאי הוי כאילו נעש' ולא קיים הגוי התנאי והוי וודאי של ישראל ותחלה בא מ"א לפרש כוונת הרדב"ז מצד הואיל וע"ז כתב ול"ד למ"ש סי' תמ"א אע"ג דגם שם א"ל הואיל דהיינו הואיל וביד ישראל לפדותו ואפ"ה לא הוי כחמץ של ישראל ולא עבר דשאני בסי' תמ"א דהואיל ובידו לפדותו דצריך לזה ממון כה"ג לא אמרינן דהוי כאלו כבר נעשה. משא"כ הכא הואיל וביד הגוי שלא לקיים התנאי דא"צ לזה ממון אמרי' הואיל כו' והוי כאלו כבר לא קיים הגוי התנאי: וה"ה גבי חל' בגמ' דף מ ז ולקמן סי' תנ"ז ס"ב דמפריש חלה מעיסה טמאה בי"ט של פסח אסור לקרות לה שם חלה עד שתאפה דאי יקרא לה שם חלה בעודה עיסה הרי אסור לאפותה דהא אינו ראוי לשום אדם דהא היא טמאה. ואם ינוח החלה כך ולא יאפנה הרי תחמיץ ואע"ג דלאו של ישראל הוא וגם לכהן לא אתי לידיה אמרינן דאפ"ה עבר עליו ישראל הואיל אי בעי מתשיל עלה דהוי כמו נדר נשאלים לחכם על הנדרים ומתיר לו והדרא לטיבל' והוי דידיה לכן אפי' לא אתשל עלה עבר משום הואיל ובידו למתשיל עליה שאני התם שהוא ביד ישראל למשאל על נדרו והוי כדידיה כיון דהוא בידו הוי כאלו עשה: אבל הכא אי בעי הגוי כו' ר"ל דהכא אין הדבר ביד הישראל לקיים התנאי או שלא לקיים אלא ביד גוי ולכן ל"ל דהוי של ישראל כיון דאין הדבר בידו: ומ"ש דכ"ז כשהתנאי תלויה כו' עכשיו בא לדחות דלא תימא אפי' בלי הואיל עבר כיון דהדבר תלוי בספק כל ימי הפסח כנ"ל: אבל כו' ותחזרנו לי כו' ובח"י תמה דאדרבה בי"ד סי' ש"ס מבואר להיפך בסעיף ח' והם דברי הרשב"א דאם האב הפודה בנו אמר לכהן הילך ה' סלעים ע"מ שתחזירם לי דיעבד בנו פדוי אבל אם א"ל הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי ע"ש ויש לחלק ל"מ לדעת הש"ך ודרישה שם שכתבו לחלק בס"ק ח' דדוקא ע"מ שתחזרהו לי דאז בדעת הנותן שעכ"פ זמן מה או שעה יהיה מתנה גמורה. משא"כ באומר ותחזרהו לי משמע מיד ולא גמר בלבו לשום מתנה אפי' שעה א'. ולכן אין בנו פדוי ע"ש: לכן בחמץ ל"מ אם אומר ותחזרהו לי אחר הפסח דמהני דהא נתכוין למתנה כל ימי הפסח ואפי' סתמ' אם אמר ותחזירהו לי אנן סהדי דכוונתו שיחזרהו לו דוקא אחר פסח. וגם לדעת הט"ז שם שמחלק שבאומר ותחזרהו לי לא משמע שהוא תנאי אלא חזרה וחוזר מנתינה ראשונ' בחמץ כיון דבגילוי דעת סגי אנן סהדי דלאו לחזרה נתכוין אלא למתנה גמורה אלא מבקש ממנו שיחזירנו לו אח"כ כמ"ש מ"א. ואחר העיון מצאתי כעין זה בס' א"ר:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) ה"ז עובר כו' שאם ישראל יהיה לו מעות כו' ר"ל דלא קבע לו זמן לזה אלא כל אימת שיתן לו הישראל המעות יהי' חייב להחזיר לו החמץ א"כ אין שעה מבוררת שיהיה של גוי אפי' שעה א' ולכן לא הוי מכירה וכעין זה כתב סמ"ע בסי' ר"ז ס"ק י"א ע"ש: א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי ר"ל שלא אמר מעכשיו אלא המכירה לא תחול אלא עד שעת קיום התנאי אבל אם אמר ה"נ לך מעכשיו כו' ואע"ג דכתב מ"א לעיל סי' תמ"א ס"ק ב' דאפילו מעכשיו לא מהני רק בהלווא' ובמשכון ע"ש הטעם ולא במתנה. היינו לדידן דקיי"ל בח"מ דמעכשיו לא מהני לסלק אסמכתא ובעיא דוק' בד"ח ע"ש בסי' ר"ז סעיף ט' ובסמ"ע ס"ק מ"ם אבל הרמב"ם ס"ל דמעכשיו גרידא אפילו במתנה מהני לסלק האסמכתא וכמבואר שם בח"מ. ופה מ"ש בש"ע ה"ז עובר הוא לשון הרמב"ם וגם מ"א רס"ק זה הביא לשון המ"מ שמפרש דברי הרמב"ם וא"כ מ"ש מ"א פה הוא ג"כ לפרש דברי הרמב"ם לפי דעתו דמעכשיו מהני בכ"מ וא"ש:
ו סָעִיף ה (ס"ק ח) אע"פ כו' כתב ר"ש הלוי כו' ופשוט כו' בא מדרכי הקנין הנ"ל והיינו בקניית מקום שהחמץ שם ע"י כסף ויתנה שמקנה לו המקום ע"י כסף לבד בלי שטר או יעשה שטר או יקנה חמץ בקנין שנהגו סוחרי ישראלים כנ"ל אבל ע"י כסף ומשיכה א"א דהא החמץ ליתא גביה למשוך ואם החמץ על הדרך והעגלון יביא לו אחר זמן איסורו ויצטרך לשלם שכר עגלה ומכס דאז גם ע"י קניית מקו' א"א כתב הח"י שימכור ע"י כסף לחוד והגוי ישלם ש"ע ומכס. ולפי שלכתחל' אין לסמוך על קנין כסף לחוד כדלעיל לכן אחר המכירה יאמר בפני ב' שאם אין כסף קונה בגוי יהיה עכ"פ הפקר וזה מותר לכ"ע ע"ש:
ז סָעִיף ו (ס"ק ט) של הפקר כו' עמ"ש סי' תמ"ה ס"ק ב' דדוקא ליתנו לפי בהמת הפקר אסור אבל אם זורקו לבה"כ אף ע"ג שידע שחזיר יאכלנו וכן בזורקו למים אע"ג שדגי' יאכלוהו ל"ל בה:
ח סָעִיף ז (ס"ק י) אם כו' בספר ל"ח וח"י כתב דלכתחלה אין להקל ואם אמר להאכיל'. חמץ והוא דיעבד עמ"ש ח"י:
א סָעִיף א ס"א מותר אפילו. ירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וגמ' ל' א' פוקו זבינו כו' ושם ל"א ב' חנות של נכרים כו':
ב סָעִיף ב ס"ב לא כו' וגם כו' וטוב. דבע"כ אינו קונה רשותו כמ"ש בב"מ קי"ק א' טעמא דפנינהו כו' אבל ארישא אין שומעין לא פריך ואפילו בלא אמירה מסתמא ל"ק רשותו כמש"ש צ"ו ב דהיתירא ו' ושם ק"ב א' וחולין קל"ט א' כל היכא דאיהו כו' וז"ש וטוב ר"ל לרווחא דמילתא אבל אם מקבל ישראל אע"ג דאיסורא הוא קני ליה כמ"ש בע"א מ"ב א' דילמא מגבה לה כו' וז"ש לא כו' וכן רשותו כמ"ש בפ"ו דדמאי גר ועו"ג כו' ואם משבאו כו' וז"ש וגם לא כו' דרשות קונה מיד שחפץ בו כמיש בב"ב פ"ה א' ברשות לוקח כיון כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אפילו הניחו. ר"ל דלא תימא דלא שייך קנסא לר"ש וראיה מישראל שהרהין אצל א"י שאסור אם לא א"ל מעכשיו שם ל"א. מ"מ: ואם מכרו כו'. תוספתא וירושלמי פ"ב הלכה ב': שמחוץ לבית. תה"ד ועמ"א ועמ"ש בסי' ת"נ סס"ה ומתורץ קושית ט"ז ועמש"ש: אע"פ כו'. שם ומביא ראיה ממ"ש בגיטין כ"ב בעי רמי ב"ח כו' ת"ש אף הוא כו' אלא כו' וע"ש רש"י ד"ה אלא לאו כו'. ובלבד כו'. תוספתא וירושלמי שם: בלי כו'. רמב"ם וכפי' על התוספתא מ"ש ובלבד כו': או שימכרנו כו'. כגי' מהר"ם ואגודה בתוספתא עד שאתה לוקח במאתים קח במנה ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח ור"ל אפי' אומר לו שיקנה ממנו ביוקר ויתן לו ריוח מותר כיון שמוכר לו בלא הערמה ועב"ח: אבל מתנה. כפי' הגמרא בתוספתא הנ"ל ובלבד כו'. ואע"ג דבכ"מ מהני משום חומרא דחמץ. הג"מ:
ד סָעִיף ד ס"ד רשאי. תוספתא וירושלמי שם: אבל לא. כנ"ל:
ה סָעִיף ה ס"ה חמץ. ירושלמי בהפקירו וערא"ש ועמ"ש בסי' תל"ו ס"א בהג"ה:
ו סָעִיף ו ס"ו אסור להאכיל. ירושלמי פ"ב הלכה א' לא יאכיל חמץ היום אפי' לכלבים כו' מה אנן קיימין אם לכלבו ההן איסור הנייה אלא אפי' לכלב אחרים ר"ל של א"י זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר:
ז סָעִיף ז ס"ז אסור ליתן כו'. ודוקא בחמץ וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם לכלבו ההן איסור הנייה וע' תוס' פ"ב דפסחים כ"ב ב' ד"ה ואבר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.