א מֻתָּר לַחְרֹךְ שְׁנֵי שִׁבֳּלִים בְּיַחַד, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֵצְאוּ מַיִם מֵאַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁהֵם מֵי פֵּרוֹת וְאֵינָם מַחְמִיצִים.
ב ותיקא שֶׁהוּא תַּבְשִׁיל הֶעָשׂוּי מִשֶּׁמֶן וּמֶלַח עִם קֶמַח, מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מַיִם. הַגָּה: וּלְדִידָן שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּמֵי פֵּרוֹת, גַּם זֶה אָסוּר.
ג כַּרְמֶל שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר וְטוֹחֲנִין אוֹתוֹ, אֵין מְבַשְּׁלִים הַקֶּמַח שֶׁלּוֹ בְּמַיִם שֶׁמָּא לֹא נִקְלָה בָּאוּר יָפֶה, וְנִמְצָא מַחְמִיץ כְּשֶׁמְּבַשְּׁלִים אוֹתוֹ, וְכֵן כְּשֶׁמּוֹלְלִין הַקְּדֵרוֹת הַחֲדָשׁוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁנּוֹתְנִים קֶמַח לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל לְהַקְפּוֹת, אֵין מְבַשְּׁלִים בָּהֶם אֶלָּא מַצָּה אֲפוּיָה שֶׁחָזְרוּ וְטָחַנּוּ אוֹתָהּ.
א סָעִיף א (א) שהם מי פירות - וה"ה דמותר להעמיד כד של דגן לחים בתוך התנור חם שיהיה עשוי קליות ואף שמחמת חום התנור עלול שיצא מים מן הדגן לתוך הכד ונבלעין אח"כ בהקליות גופא אפ"ה שרי מטעם דמ"פ אין מחמיצין:
ב סָעִיף ב (ב) משמן ומלח - ואע"ג דמלח שלנו מחמיץ כמש"כ בסוף סימן תס"ב י"ל לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו מצורת המים אין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהוא ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרובה חיישינן:
ג סָעִיף ב (ג) מותר - דשמן הוי מי פירות ואין מחמיץ:
ד סָעִיף ב (ד) שלא יהא בו מים - אבל אי איכא בו מים אפילו כל שהוא הוי כמי פירות עם מים ומחמיץ ואצ"ל אם לא היה בהתבשיל שמן כלל רק מים ומלח עם הקמח דודאי מחמיץ:
ה סָעִיף ב (ה) גם זה אסור - אם לא לצורך חולה וזקן וכדלעיל בסימן תס"ב ס"ד בהג"ה. וכתבו האחרונים דההיא דס"א גם להרמ"א שרי דמלתא דלא שכיחא היא שיצאו המים מזה לזה ואף אם יצאו הלא מעיקר הדין מי פירות אין מחמיצין וגם אפשר דהא דמחמירין במי פירות היינו שלא לעשות מעשה בידים לערב מי פירות עם הקמח אבל מי פירות שנתערב ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר:
ו סָעִיף ג (ו) כרמל שמהבהבין וכו' - ר"ל אף דהדגן שלו כבר נקלה באור וא"כ הקמח שלו הוא כאפוי וקי"ל דאפוי אינו מחמיץ אפ"ה אסור שמא וכו':
ז סָעִיף ג (ז) ונמצא מחמיץ וכו' - ואם עברו ונתנו תוך המאכל אסור המאכל בהנאה ואסור להשהותו דספיקא דאורייתא הוא:
ח סָעִיף ג (ח) כשמבשלים אותו - ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור לא יבשלו במים שמא לא נקלה יפה ויבוא לידי חמוץ ויש מתירין לבשל קמח הקלוי לפי שחום האור שולט בו יותר ממה ששולט בהחטים והסכימו כמה אחרונים שיש לסמוך על דבריהם בדיעבד שאם עבר ועשה ממנו תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח ומצה אפויה שנמצא קמח בתוכה אסור ליתנה ברוטב דאותו קמח בודאי לא נאפה יפה מפני שהמצה מפסקת בין הקמח להאור ואם נתנה אוסרת התבשיל אף בהנאה:
ט סָעִיף ג (ט) פי' שנותנים קמח וכו' - זה הפירוש הוא לדעת הטור אבל הב"י שהעתיק לשון הרמב"ם שכתב הקדרות החדשות הוי פירוש שמבשלין בקדרות חדשות בפעם ראשונה קמח ומים כדי להקשות הקדירה ולחזקה:
א סָעִיף ב ומלח עם קמח. ואף על גב דמלח מחמיץ כמ"ש ססי' תס"ב י"ל לפי שהוא מועט ונשתנ' צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרוב' חיישי' (ר"ן):
ב סָעִיף ב להחמיר במי פירות. משמע דמטעם המלח אין נוהגין לאסור לפי שהוא מועט כמ"ש ועסו' סי' תנ"ה:
ג סָעִיף ב ג"ז אסור. כ' הט"ז משמע דלחרוך שבלים מותר דאנו מחמירין שלא לעשות התערובות בידים אבל אם בא ממילא שרי ע"כ אבל התו' במנחות דף נ"ד כתבו דשרי מטעם דלא חיישי' שמא יצאו מים דמלתא דלא שכיחא הוא:
ד סָעִיף ג פי' שנותנין כו'. זה הפי' הוא לדעת הטור אבל הרב"י שהעתיק ל' הרמב"ם שכ' הקדירות החדשות הוי פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדרה וכ"כ מהרי"ל וב"ח: וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר אפי' לכתחלה וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש סו' סי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ע"ש ומ"מ נראה לי דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצ' מפסקת בין הקמח והאור:
ה סָעִיף ג וטחנו אות'. ובקושטנטי"נא נוהגין איסור לעשות פאטשי"לש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר ע"ש בכ"ה שהאריך:
א סָעִיף ב משמן ומלח. כ' הר"ן ולא אסרי' ליה שהוא כמים מעורבת עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרוב' חיישינן עכ"ל הא דחיישי' במים גמורים ולא אמרינן נתבטל בשמן כמו דאמרינן גבי יין בסי' תס"ב ס"ג דהתם נתבטל קודם פסח אבל כאן נעשה בפסח:
ב סָעִיף ב י"ז אסור. משמע דההיא דסעיף א' מותר גם לדידן. ונ"ל טעמא דמה שאנו מחמירין במי פירות היינו שלא לעשות התערובות בידים אבל אם הוא בא ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר ועמ"ש בסי' תס"ה:
ג סָעִיף ג אלא מצה אפויה. בטור כתוב ובגמר' אמר דאפי' במצ' אפוי' אסור היכא דאיכא עבדי כו' וכת' ב"י דל"ק דבגמ' יש ב' לשונות והרי"ף והרא"ש פסקו כלישנ' בתר' ובודאי לא עלה על דעת הטור להקשות מלשון א' על מי שמור' כלשון השני אלא נרא' כוונתו דכיון דבלישנ' קמא אמר רבא שאין ראוי להתיר היכא דאיכ' עבדי דהיינו בי ריש גלותא דיש לחוש לאיחלופי בקמח ובלישנא בתרא אמרינן דרבא גופי' עשו לו כן ושם לא היו שכיחי עבדי ואם כן למה נאמר דלא ס"ל לחלק בין איכא עבדי או לא ואין חילוק דין ביניהם אלא אצל מי היה המעשה וכל כמה דלא מוכח לעשות מחלוקת ודאי טפי עדיף לומר כן ועי"ל דקאי על עדשים ושאר מיני קטניות דבאמת קמח הן ודמיא לקמח ה' מינים טפי מדמיון מצה אפוי' וקאמר הטור דאפי' במצה אפוי' יש חומרא היכא דאיכא עבדים ונהי דיש מחלוקת ע"ז מ"מ גבי קמח עדשים פשיטא שיש לחוש לזה והכי קי"ל דכל הקמחין של מיני קטניו' ועדשים ודאי אסורין לן דאפי' כשהן שלמים אסורין משום דמחלפי בדגן כדאיתא בסי' תנ"ג. מכ"ש באלו כנלע"ד:
א סָעִיף ב ומלח. ואע"ג דמלח מחמיץ כמ"ש ססי' תס"ב שאני הכא דנתבטל כיון שהיא מועטת ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה (או מעט מים. ול"ד לדבש בסי' (תמ"ב) [תס"ב] דשם איירי קודם פסח) חיישינן. ר"ן:
ב סָעִיף ג יפה. ודוקא בכרמל חייש הרמב"ם לזה אבל בקמח הקלוי פסק הרמב"ם בפ"ה דמותר לבשל לכתחלה. אכן המחבר שסיים כאן אלא מצה אפוי' וכו' מכלל דס"ל דבכל ענין אסור הקלוי ועי' במ"א שכ' וז"ל וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר לכתחלה ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש ססי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ומ"מ נ"ל דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח להאור עכ"ל. וכתב הח"י דבכרמל הקלוי יש לאסור אפילו בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעת הרמב"ם מותר אפילו לכתחלה אפשר לסמוך דיעבד ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח ע"כ. ועיין בס' בני חייא בסי' תנ"ג:
ג סָעִיף ג החדשות. וב"י פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה ע' יד אהרן:
ד סָעִיף ג וטחנו. ובקושטנטינא נוהגין איסור לטגן דגים במצה אפוייה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר עכנה"ג שהאריך:
א סָעִיף ב (ס"ק א) ומלח כו' ואע"ג דמלח כו' והיא קושי' הטור שהבאתי ס"ס תס"ב:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) להחמיר כו' ועססי' תנ"ה ס"ק ט"ז. כיון דאין להחמיר משום דמחמיץ כיון שהוא דבר מועט אלא משום דהוי מ"פ דנוהגים להחמיר יש לו תקנ' שיאפה מיד אם נפל מעט מלח לתוך מצה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) גם זה כו' דלחרוך בשבלי' כו' אף דגם בשבלים אין התירו כ"א משום דהוי מ"פ: שלא לעשות התערובת. ר"ל לערב מי פירות עם קמח מטעם דלא חיישי' כו' שכתבו דרבא דמתיר ותיקא ס"ל דמי פירות מחמיצי'. ואפ"ה התיר כיון דאינו רק נוקשה. בשלמא אי היה חמץ גמור שיש בו כרת היה ראוי לחוש אע"ג דלא שכיח אבל כיון דאינו רק נוקשה. לכן ל"ח למלתא דל"ח שמא יצאו מים עכת"ד כ"ש לדידן דקיימא לן נוקשה דרבנן וכמ"ש ר"ס תמ"ב:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) פי' כו' וצ"ע כו' דהא רש"י מתיר לכתחלה דרש"י פי' הא דאמרי' דף ל"ט רבא מחי ליה קדרא בחסיסי וקי"ל כוותיה אלא דנחלקו בפי' חסיסי דרש"י ס"ל חסיסי הוא קמחא דאבשונא והוא כרמל שמהבהבים כו' ופליג על מאי דאי' לעיל דקמחא דאבשונא אסור אלא שהרי"ף ורמב"ם ויתר פוסקים חולקים דרבא מודה דקמחא דאבשונא אסור. וחסיסי. פי' הרי"ף דהיא מצה אפיה וטחינה וקי"ל כהאוסרים לכתחלה קמחא דאבשונא: וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם. זה אינו מובן דאדרבא הרמב"ם הוא מכת האוסרי'. ול' הש"ע הוא ל' הרמב"ם וכמ"ש מ"א גופי' לכן נלע"ד דהאי וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם צ"ל אחר מ"ש וכ"ש לענין מצה שנילש בה קמח כו' ואח"כ נתנוהו לרוטב שכ"כ הב"י בשם הרמב"ם. כצ"ל ור"ל דהרב"י בסי' תס"א כתב וז"ל כ' הרמב"ם פ"ה שמבשלי' את הקמח קלוי אף על גב דבגמרא אסר קמחא דאבשונא כו' וכתבו הרמב"ם א"ל דקמח קלוי שאני שהאש שולט בקמח יותר ממה ששולט בחטים ולפ"ז צ"ל כמ"ש הרמב"ם גבי מלילות הקדרות קמח קלי אסור כו' קמח העשוי מקליו' קאמר דאלו קמח קלוי מותר אבל רי"ו כתב כו' אסור כו' עכ"ל הרי דהרמב"ם אף דאוסר קמחא דאבשונא מ"מ מתיר קמח קלוי. וא"כ כ"ש דיש להתיר דיעבד יותר מלהתיר אם מלח בקמחא דאבשונא מצה שנילש בה קמח דבזה גם הרמב"ם מתיר (חוץ מרי"ו והפוסקים האוסרים שהביא הרב"י שם) דהשתא ס"ד דמ"א דמצה שנילש בה קמח דומ' לקמח קלוי:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) וטחנו כו'. נוהגים איסור כו' עפ"י מעשה טעות שאירע שם כה"ג ועיין בפר"ח שהביאו וחלק עליו דאין לגזור גזרה מדעתינו מה שאינו נמצא בש"ס:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.