א
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה׃
רַשִׁ״י
כלה. גְּמֵירָא; כָּלִיל, כֻּלְּכֶם יְשַׁלַּח:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוֹד מַכְתַּשׁ חַד אַיְתִי עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם בָּתַר כֵּן יְשַׁלַח יָתְכוֹן מִכָּא כְּשַׁלָחוּתֵהּ גְמֵירָא תָּרָכָא יְתָרֵךְ יָתְכוֹן מִכָּא:
רַשְׁבַּ״ם
ויאמר ה' אל משה בעומדו לפני פרעה עוד נגע אחד וגו': ואחרי כן השיב משה לפרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו':
כלה: הכל גברים ונשים טף ומקנה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר ה'. היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר ה' ונכנסה ביניהם פרשת עוד נגע אחד. והטעם להורות זה שאמר כה אמר ה'. ומתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד. הנה אנכי הורג את בנך בכורך ובבוא מכת בכורים צוה מאת השם בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו וכבר פירשתי למה שם כתוב ושאלה אשה משכנתה. וכאן כתיב וישאלו איש מאת רעהו והנה פי' ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וכבר אמר השם זה למשה כי רבים ככה. ויאמר גרש יגרש. כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו:
רַמְבַּ״ן
ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש"י. (רש"י על שמות י״א:ד׳) וכן אמרו רבותינו (שמו"ר יח א) קפץ עליו האלהים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה, מנין, כצאתי את העיר וגו' (שמות ט׳:כ״ט), ועכשיו קפץ הקב"ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו': והנה גם בזה קיצר בסיפורים, כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא, ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (שמות י״א:ד׳-ח׳), אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה', כמו שפירשתי בארבה (רמב"ן על שמות י׳:ב׳), ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור, תקצר בדבור הקב"ה למשה (שמות י״ג:ב׳), ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג), וגמר הפרשה כולה, והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה.
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כשלחו כלה גרש יגרש. כלומר כאשר ישלח אתכם כלכם ישלח זהו כלה לא יניח אחד מכם בכאן. זה שהזכיר הנביא ע"ה בקבוץ גליות (יחזקאל לט) ולא אותיר עוד מהם שם.
סְפוֹרְנוֹ
ישלח אתכם מזה כשלחו. באותו האופן ששלחו כבר מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו, כאמרו ויגרש אותם מאת פני פרעה באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו: כלה גרש יגרש אתכם. אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום. כי אמנם זו מדת צדקו של הקדוש ברוך הוא כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת ועבדת את אויביך, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם כאמרם ז"ל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני:
כְּלִי יָקָר
כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. פירש"י כולכם ישלח, ונראה שמלת כשלחו מיותרת, ואומר אני שכך פירושו לפי שהיה רע בעיני משה על שנתבייש כי גרשו פרעה ב' פעמים, במכת הארבה כתיב ויגרש אותם מאת פני פרעה, ובמכת החושך ויאמר לו פרעה לך מעלי, והשיב לו הקב"ה אל ירע בעיניך כי זה סימן רע אל פרעה כי התחיל בגירוש מעט מעט עד לסוף שאז את כולכם יגרש, כי מתחילה נאמר ויגרש אותם מאת פני פרעה, אבל לא אמר שלא יוסיפו עוד ראות פניו, ואח"כ הוסיף בגירוש לומר אל תוסף עוד ראות פני, אבל לסוף כשלחו כשיבא העת שישלח אתכם אז כולכם יגרש, לא כעת הראשון הקל בגירוש, כי לא גירש כי אם את משה ואהרן, אבל כשלחו אז כלה גרש יגרש, וזה מדוקדק מן מלת כשלחו
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר ה' וגו' עוד נגע וגו'. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה' קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג' י"ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' ושאלה וגו'. ונבואה ב' גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד' כ"ב) בני בכורי וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג' בארץ מצרים אמר אליו (ז' ד') כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו' מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו' הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה' עוד נגע וגו' פירוש כבר אמר ה' עוד וגו' פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. והגם שלא מצינו שאמר לו ה' שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה'. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה' פעמים על שאלת כלים ממצרים:
ב
דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב׃
רַשִׁ״י
דבר נא. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַזְהִירֵם עַל כָּךְ, שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק אַבְרָהָם "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם" (בראשית ט"ו), קִיֵּם בָּהֶם, "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם), לֹא קִיֵּם בָּהֶם:
אוּנְקְלוֹס
מַלֵיל כְּעַן קֳדָם עַמָא וּשְׁאִילוּ גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְאִתְּתָא מִן חַבְרָתַהּ מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהָב:
רַשְׁבַּ״ם
וישאלו: לשם מתנה גמורה, כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך:
רַמְבַּ״ן
ואמר דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וישאלו איש מאת רעהו. אין שאלה זו כשאלה האמורה בכלים שהיא שאלה על מנת להחזיר, אלא צוה שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצריים ויתנו להם, ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקב"ה ח"ו, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשויה סוף ותכלית והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה שנאמר (דברים טו) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך על אחת כמה וכמה המצריים שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים. ומה שהזכיר לשון רעהו ורעותה, יראה לי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד אבל לאחר מתן תורה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שקבלוה ישראל יצאו כל האומות מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום הוא שכתוב (תהלים קכב) למען אחי ורעי, וזהו שדרשו רז"ל (דברים כב) לכל אבדת אחיך, אחיך ולא גוי, וכן (שם כג) לא תשיך לאחיך אחיך ולא גוי.
סְפוֹרְנוֹ
דבר נא באזני העם וישאלו. שלא ידאגו שמא בסבת הממון ימסרו עצמם לרדוף אחריהם, כי בזה תהיה תשועתם:
כְּלִי יָקָר
דבר נא באזני העם וישאלו גו'. ארז"ל אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וקשה למה תלה קיום הבטחתו באמירת אותו צדיק, ובלא אמירתו וכי לא יקים ה' את דברו חלילה ונראה ליישב זה ע"ד שמסיק במס' ברכות (שם) וישאילום בעל כרחם דישראל משום משוי הדרך, ולפי זה יצא ה' ידי הבטחתו כשהיה מראה להם מקום אשר בו תתקיים הבטחתו, ומה יש לו עוד לעשות אם המה מעצמם אינן רוצים לקבל, ומ"מ יש לחוש שלא יאמר אותו צדיק כו' כי לא ידע שהמה לא בקשו לקבל ובעבור היות אברהם צדיק וישר יהיה עמל בעיניו על שנשתעבדו בהם בחנם, וע"כ נאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. במלת ואחרי כן, הורה שיקחו להם שכר עבודתם מן המצריים, וע"כ נקט ואחרי כן כי אין שכירות משתלמת כ"א לבסוף, ואע"פ שאין מעצור לה' ליתן לישראל רכוש גדול מבלי שיצטרכו ליקח מן המצרים דרך שאלה ורמאות, מ"מ עשה כן אלהי המשפט להציל מידם שכר עבודתם, כדאיתא בפרק חלק בגביהה בן פסיסא כו', ולפיכך לא היתה נחה דעתו של אותו צדיק בשום רכוש כי אם ברכוש מצרים חלף עבודתם, כי בזה יקבל תנחומין על העבודה הקשה אשר עובד בזרעו, וזה"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, הביא רש"י לשון ואחרי כן מן הטעם שהזכרנו.
ג
וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם׃
אוּנְקְלוֹס
וִיהַב יְיָ יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָיִם אַף גַבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַמָא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויתן. ספר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה. ונתתי את חן העם: וטעם גם האיש משה. כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה: ובעיני העם. עם מצרים:
רַמְבַּ״ן
וטעם ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר, אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו ובעיני העם, ישראל, אחרי שאמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה׳:כ״א), אחרי ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שם ו ט), כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה': ויש אומרים כי בעיני העם, עם מצרים ולא אמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי השם אמץ את לבו כנגד משה ודבר לו שלא כהוגן עתה פעמים (לעיל י י, כח), כי רצה ה' שיבא אליו וישתחוה לו כבא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה. ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם", ולמטה בשעת מעשה נאמר וה' נתן (שמות י״ב:ל״ו):
סְפוֹרְנוֹ
גם האיש משה גדול מאד. ולכבודו הרבו להשאיל:
ד
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
ויאמר משה כה אמר ה'. בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה נֶאֶמְרָה לוֹ נְבוּאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁיָּצָא מִלְּפָנָיו לֹא הוֹסִיף רְאוֹת פָּנָיו: כחצת הלילה. כְּהֵחָלֵק הַלַּיְלָה: כחצת. כְּמוֹ "בַּעֲלוֹת" (מלכים א י"ח), "בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ" (תהילים קכ"ד), זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ לְיַשְּׁבוֹ עַל אָפְנָיו, שֶׁאֵין חֲצוֹת שֵׁם דָּבָר שֶׁל חֲצִי. וְרַבּוֹתֵינוּ דְרָשׁוּהוּ כְּמוֹ כַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְאָמְרוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה "כַּחֲצוֹת", שֶׁמַּשְׁמַע סָמוּךְ לוֹ, אוֹ לְפָנָיו אוֹ לְאַחֲרָיו, וְלֹא אָמַר "בַּחֲצוֹת", שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה וְיֹאמְרוּ מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא (ברכות ד'):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר משֶׁה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּפַלְגוּת לֵילְיָא אֲנָא מִתְגְלִי בְּגוֹ מִצְרָיִם:
רַשְׁבַּ״ם
ויאמר משה לפרעה כה אמר ה' כחצות הלילה: כחצות מן חצה כמו כעשות מן עשה, כעלות המנחה מן עלה, כלומר כשיגיע זמן יציאת ישראל כשיחצה הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ובשעת מעשה ראוי לכתוב ויהי בחצות הלילה בבי"ת, זהו חפי פשוטו, כי כשאמר משה לפני הזמן של מכת בכורות אז ראוי לומר כחצות כלומר כשיגיע אותו זמן שיחצה הלילה:
אִבְּן עֶזְרָא
כחצות הלילה. יש מדקדקים שאמרו כחצות שם הפועל. והטעם כאשר יהיה חצי הלילה בשוה. כי רצו לדמותו כמו ויהי בחצי הלילה וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת. ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה. ולפי דעתי אין צורך לכל זה. כי פי' כחצות הלילה כאשר יעבור חצי הלילה הראשון וככה בחצי הלילה הנשאר. והעד הנאמן ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. חצות לילה אקום להודות לך: וטעם אני יוצא על הגזירה היוצאת מאת השם:
רַמְבַּ״ן
ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אל פרעה אמר כן ואל עבדיו כמו שאמר בסוף דבריו (שמות י״א:ח׳) וירדו כל עבדיך אלה אלי. ולא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ראש חדש ניסן היה. וכשיאמר כחצות הלילה לא יודע איזה לילה הוא והנה לא הודיעם משה ליל מכתם, אבל אמר בחרי אף לא אוסיף אני ראות פניך, אבל אתה תקראני ועבדיך ישתחוו לי כחצות הלילה לצאת מארצך. ובפרשה השניה (שמות י״ב:י״ב) פירש לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', ובפרשה השלישית אמר (שם כט) ויהי בחצי הלילה הנזכר שעשו בו הפסח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כה אמר ה' כחצות הלילה. הקב"ה אמר לו בחצות כי כן העידה התורה במעשה ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור אבל משה אמר כחצות דרשו רז"ל כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.
ויש לשאול על המאמר הזה כי בודאי איצטגניני פרעה וחרטומיו מן המכה השלישית שהודו על כרחם ואמרו אצבע אלהים היא לא נתראו לפני משה ולא באו בהיכל המלך כלל כי ראו במשה שהשיב כל חכמתם אחור ודעתם יסכל וא"כ איך יתלו הטעות במשה ויאמרו משה בדאי הוא והם היודעים כי נאמנים כל דבריו בתשע מכות הקודמות ולא נפל מכל דבריו ארצה והנה המה חכמים מחוכמים המכירים כי מעשיו של משה היו מאת השם כי כבר הודו בכך ועוד כי אף אם יתלו הטעות במשה מה היה משה חושש להם שישנה בשביל כך הלשון שנאמר לו מפי הגבורה בחצות ויאמר להם בשמו כחצות.
והנראה לומר כי עד המכה השלישית היו האצטגנינים והחרטומים חזקים באמונתם והענין ברור אצלם כי כל מעשיו של משה רבינו בדרך חכמה ותחבולה לא מאת הש"י אבל כאשר היתה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם ומודים בנבואת משה ואז אמרו אצבע אלהים היא ומשם ואילך היו רואים שהיו המכות באות בדברו של משה ואחר התראתו מיד והיו רואים שהיו מסתלקות בכל פעם ופעם בכח תפלתו, אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם והיתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו, וכיון שנאמנו דבריו בכל המכות והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ופחוזתם וענין אמתת נבואת משה מתגבר והולך לכך נתירא משה במכה זו האחרונה שהיא חתימת עשר מכות פן ימצאו החרטומים והאצטגנינים מקום לטעות בדבריו מה שלא מצאו עד עתה בין המכות הקודמות כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים למפרע ויתחלל שם שמים וע"כ היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון הש"י פן יטעו הם ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש בזה במכה האחרונה לפי שכל האותות הקודמים תלוין בה.
ונראה לי עוד לומר במה ששינה ואמר כחצות שהוצרך לעשות כן שיתקדש שם שמים, כי מן הידוע אצל חכמי הכוכבים שראשי הימים שהם חל"ם כצנ"ש וראשי הלילות כצנ"ש חל"ם אם כן תחלת שעה שביעית של ליל חמישי היא למאדים ולכך שנה משה כחצות כלומר קרוב לחצות ושיחשבו המצריים שהמכה היתה בסוף שעה ששית לצדק שהוא כוכב החיים, ושיתברר אצלם שהמכה אינה מכח הכוכבים, ואלו אמר להם בחצות היו אומרים כי המכה למאדים היא ולא מאת ה' היתה זאת להם רק שנתחייב כן מכח המערכה.
אבל אצל המאמינים ידוע כי בחצי הלילה היתה המכה בכוון ברגע התחלת מאדים וכן העידה התורה כי אין הקב"ה משנה הטבע אלא אחר ההכרח ולצורך גדול ורצה להשתמש באחד ממשרתיו שהוא מאדים כדי להרוג בשונאיו וכענין שאמרו במבול נטל כוכב אחד מכימה והביא מבול לעולם, ואע"פ שהיה נס גדול ומפורסם בהיות המכה בתחלת מאדים אפילו לדעת הכופרים מפני שאין החוזים בכוכבים יכולים לתלות הכח במאדים להשמיד להרוג ולאבד כי אם ליחיד או לשנים וזה בהיותו בבית שפלותו אבל ברבוי עם ברגע אחד כמו שהיה בבכורי מצרים זה אי אפשר מכח המזלות אלא אע"פ כן רצה משה שלא ליתן פתחון פה אפילו לאחד מהם מן הנפתים בהבליהם שלא יהיו מפרישין בין יחידים לרבוי עם שלא יאמרו שהיה בשעת ממשלת מאדים כלל אלא בשעת ממשלת צדק שהוא בית החיים שהרי רוב הנולדים לתשעה הם לצדק וכאשר תבא להם המיתה בשעת ממשלת כוכב החיים אז יתפרסם להם כי זה מכח עליון למעלה מן הכוכבים והמזלות. ומה שתמצא במלת כחצות סיוע לדברי קצת שבסוף שעה ששית הוא קרוב לחצות אבל בחצות הלילה בכוון באותו רגע התחילה המכה במצרים הוא שכתוב (איוב לד) רגע ימותו וחצות לילה יגועשו עם, כלשון (תהלים יח) ותגעש ותרעש הארץ, ויעברו אלו ישראל שהרי בלילה אמר להם קומו צאו מתוך עמי, ויסירו אביר לא ביד יסירו אימת פרעה והמצריים שהיו אבירים עליהם ולא בכח ידם.
ובמדרש כחצות הלילה זש"ה (תהלים קיט) חצות לילה אקום להדות לך על משפטי צדקך זו ליל מכת בכורות שהיה משפט למצריים וצדקה לישראל להצילם.
אני יוצא בתוך מצרים. תרגם אונקלוס אנא מתגלי ודרשו רז"ל כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד וגו' יוצא ובא מדה כנגד מדה, תן לבך להבין זה.
כְּלִי יָקָר
כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. רש"י פירש בפרשת שמות (ב יא) על פסוק וירא איש מצרי מכה וגו', שהנוגשים הקימו את ישראל למלאכתם בקרות הגבר, ומהיכן למד רש"י לומר כן שהקימום דווקא בקרות הגבר, ואולי למד רש"י זה ממה שנאמר כחצות הלילה וגו' לפי שמצינו עונשים למצרים מדה כנגד מדה בכל עשר מכות, אבל עדיין לא מצינו עונש מצד הזמן על כן נאמר כחצות הלילה בכ"ף, כמו אותו חצות הלילה שעשו להם עול וחמס להקימם למלאכתם כקרות הגבר ראשון שהוא בחצי הלילה, והיו הנוגשים שרים גדולים, כך הוכו בכורי מצרים ג"כ בחצי הלילה. או קאי על אותו חצות דאברהם כמו שהכה אברהם את המלכים בחצי הלילה כך הוכו בכורי מצרים בחצי הלילה.
ומ"ש אני יוצא, היינו לומר לך שמתחילה יצא הקב"ה בעצמו כדי להפיל שר של מצרים, כי דבר זה אין כח ביד שום שליח או מלאך לעשותו, ואחר זה שלח ה' משחיתים בבכורי מצרים, לכך נאמר אני יוצא בתוך מצרים ולא אמר בתוך ארץ מצרים, ואח"כ אמר ומת כל בכור בארץ מצרים, אלא ודאי שיציאה ראשונה לא היתה בארץ כי אם בשמים ובזה מתורץ כל קושית המפרשים כי איך אמרו על מכת בכורות אני ולא מלאך כו' והרי הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, אלא מחוורתא כדשנינן. ונקט לשון יוצא ע"ד שנאמר כי הנה ה' יוצא ממקומו ודרשו רז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) יוצא מכסא רחמים ויושב לו על כסא דין, כך יציאה דהכא היא לעשות שפטים באלהיהם תחילה, כמ"ש כי רותה בשמים חרבי ואח"כ על אדום תרד, כך הוא הענין כאן וזה תירוץ יקר.
אוֹר הַחַיִּים
כחצות הלילה. כבר דברו רבותינו ז"ל בטעם אומרו כחצות בכ"ף. ואולי שיכוין עוד על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה פמ"ג) בפסוק ויחלק עליהם לילה כי ליל ט"ו בניסן היה. עוד אמרו ז"ל (בראשית רבה פמ"ב) כי הריגת ד' מלכים שהרג אברהם אבדה כמה אמונות, גם היתה מלחמה גדולה ועצומה ורשומה במלכי עולם כי היו מלכים תקיפים ושלטו על ה' מלכים גדולים ותקיפים ואדם אחד הוא ועבדי ביתו נצחום, לזה ציין לו הזמן ואמר לו כחצות הלילה הידוע בעולם שיצאתי לישע אברהם אביהם כמו כן אני יוצא וגו':
אני יוצא וגו'. פירוש הגם שיש לי כמה משרתים אף על פי כן אני בעצמי אצא בתוך מצרים, והטעם לב' סיבות, א' לחיבת הבנים שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו, ב' כי אין מלאך מבחין ההבחנה הגדולה מי הוא שנוצר מטפה ראשונה של אדם שיקרא גם כן בכור הגם שהוא ב' וג' לבטן זולת הוא היוצר הוא הבורא ברוך הוא מכיר הטיפות שצר מי ומי הבכור:
ה
וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃
רַשִׁ״י
עד בכור השבי. לָמָּה לָקוּ הַשְּׁבוּיִים? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, יִרְאָתָם תָּבְעָה עֶלְבּוֹנָם וְהֵבִיאָה פֻּרְעָנוּת עַל מִצְרַיִם: מבכור פרעה עד בכור השפחה. כָּל הַפְּחוּתִים מִבְּכוֹר פַּרְעֹה וַחֲשׁוּבִים מִבְּכוֹר הַשִּׁפְחָה הָיוּ בִּכְלָל; וְלָמָּה לָקוּ בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת? שֶׁאַף הֵם הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם וּשְׂמֵחִים בְּצָרָתָם: וכל בכור בהמה. לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לָהּ. כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה נִפְרָע מִן הָאֻמָּה, נִפְרָע מֵאֱלֹהֶיהָ:
אוּנְקְלוֹס
וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא דִי בָּתַר רֵיחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:
רַשְׁבַּ״ם
אשר אחר הרחיים: ולהלן הוא אומר עד בכור השבי אשר בבית הבור, שני הפסוקים אחד הם, כי בכור השבי הוא אחר הרחיים שהיו מטחינים אותם, כמה שנא' ויהי טוחן בבית האסורים:
אִבְּן עֶזְרָא
היושב על כסאו. הראוי לשבת על כסאו אחריו והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. והנבזה מהכל בכור השפחה שהוא עבד: וטעם אשר אחר הרחים. שהוא טוחן. כמו ויהי טוחן בבית האסורים. וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים. כי מלת הגמיאיני השקיני. וזכור ושמור ושוא ושקר לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה. והנה בכור השפחה. כמו בכור השבי. כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים כאשר הזכיר יוסף כי שמו אותי בבור:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ומת כל בכור. בין שהוא בכור האיש בין שהוא בכור האשה, וזהו שאמר דוד ע"ה (שם עח) ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, וכתיב (שם קה) ראשית לכל אונם, הזכיר על בכור האיש ראשית לכל אונם והזכיר על בכור האשה ראשית אונים באהלי חם, לפי שהאשה נקראת אהל שנאמר (שופטים ו) הם ומקניהם יעלו ואהליהם.
מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה. הזכיר הגדול במעלה והשפל והפחות שהוא בעבדות הרחים ונענשים גם הם כדי שלא יאמרו יראתם תקפה, ואחר כך במעשה אמר עד בכור השבי והכל אחד.
אבל שמעתי טעם בשנוי לשון כי העבדים היו עובדים ביום עבודת הרחים ובלילה היו מחזירים אותם אל הבור, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהיתה ביום בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי כן זמן עבודתם ביום ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור כי בלילה היו מחזירים אותם לבור.
וכל בכור בהמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה לפי שהיו עובדים אותה וכשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה תחלה וכן דרשו רז"ל כשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדין.
סְפוֹרְנוֹ
מבכור פרעה עד בכור השפחה. מן הנכבד מכלם עד הנקלה מכלם, אבל מבכור פרעה עד בכור השבי הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם:
כְּלִי יָקָר
עד בכור השפחה. מקשים כאן, למה נאמר בשימוש המכה עד בכור השבי שהוא מסתמא פחות מבכור השפחה. וכפי הנראה שלא קשה מידי כי יכול להיות שבשעה שנאמרה נבואה זו עדיין לא היו שבויים במצרים, שהרי נבואה זו נאמרה קודם ר"ח ניסן ובתוך זמן זה נעשו קצתם שבויים ואז לקו גם המה בהכרח, הן כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, הן שהיו שמחים לאידם קודם שנשבו.
דבר אחר, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה וכ"ש תירוץ של שמחים לאידם ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגנינות מכה כללית על כל בכורי מצרים.
וי"א שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון ברחים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום ע"כ קראם בכור השפחה אשר אחר הרחים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השבי
אוֹר הַחַיִּים
ומת כל בכור. ולא אמר והרגתי כל וגו' להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו אבל פעולת הרע יצו למשרתיו עושי דברו והם יעשו, לזה לא אמר והרגתי אלא ומת פירוש על ידי שליח, ומעשה ה', המה הזכרת הודעת הבכורות זה הוא וזה גורם כי המשחית ישחיתנו ומת, ומזה יתגלה פירוש אומרו והכיתי שהוא על ידי שליח:
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל כי איך תהיה ראיית צדיק לרעה והלא כתיב טוב עין הוא יבורך, גם ציין ר' שמעון בן יוחאי ז"ל (זהר ח"ג רי"א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע. אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם יהיב עיניה היה לו לומר ראה בו בעיניו, אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים, לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל כי לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא לס"מ וישחטנו במעמד הצדיקים וכו' עד כאן. ודברים אלו אין להם משמעות כי לא יוצדק שחיטה למלאך, ולמה שהקדמנו תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו ובהסרת ממנו חלק הטוב זו היא שחיטתו:
עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה' עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלהים באומרו ומת כל בכור פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות והבן הדברים. ואומרו כל בכור פירוש לא שתצא הנפש מהגוף לבד אלא שגם בחינת נפש תמות גוף ונפש של קליפת בכור מצרים. ואולי כי בזה לא נתעצם שום גלות עוד כבחינת גלות ושעבוד מצרים כי אבד כח הקליפה העצום שהוא בחינת בכור:
וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה' הכה אפילו בכור שאינו מצרי דכתיב (לקמן י"ב כ"ט) בכור השבי. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה' לישראל (לעיל ד' כ"ב) בני בכורי וכבר הודיענו רבותינו ז"ל (זהר ח"ב רס"ג) כי כל מה שברא ה' במדת הטוב גם זה לעומת זה עשה האלהים בבחינת הרע וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה יש כנגדה בקליפה והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים בין של מצרים בין של האומות שהיו שם דכתיב עד בכור השבי ובכור השפחה וכל בכור בהמה, וגם בכור ישראל קדש אותם ה' כאומרו כל בכור וגו' הקדשתי אותם לי כדי שלא תשאר בכורה זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה ולזה תכף יצאו בני ישראל והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדיין יש בהם כח לאחוז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם לא נותר בהם עד אחד:
ו
וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף׃
אוּנְקְלוֹס
וּתְהֵי צְוַחְתָּא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם דִכְוָתֵהּ לָא הֲוַת וְדִכְוָתֵהּ לָא תוֹסֵף:
רַשְׁבַּ״ם
אשר כמוהו לא נהייתה: הרבה מצינו לשון זכר ולשון נקבה בדבר אחד, המחנה האחת והכהו:
אִבְּן עֶזְרָא
והיתה. לא ראינו כזאת בכל המקרא לומר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף ותחסר מלת על וככה הוא אשר כמוהו לא נהיתה ועל כמוהו לא תוסיף צעקה: וטעם כמוהו. שוד או שבר או מות והדומה להם:
סְפוֹרְנוֹ
אשר כמוהו לא נהיתה. אשר בלילה כמוהו לא נהיתה צעקה כזאת, וזה כי לא היה ליל מלחמת חיל אויבים, כי אמנם אז תרבה הצעקה בעיר, כענין קול צעקה משער הדגים, ויללה מן המשנה, ושבר גדול מהגבעות (צפניה א' י') אבל בלילה כזה שהיה ליל שלום במצרים לא נהיתה ולא תוסיף צעקה כזאת:
ז
וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
לא יחרץ כלב לשונו. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן שִׁנּוּן – לֹא יְשַׁנֵּן, וְכֵן "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשׁוֹנוֹ" (יהושע י') – לֹא שִׁנֵּן, "אָז תֶּחֱרַץ" (שמואל ב ה׳:כ״ד) – תִּשְׁתַּנֵּן, "לְמוֹרַג חָרוּץ" (ישעיהו מ"א) – שָׁנוּן, "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ" (משלי כ"א) – אָדָם חָרִיף וְשָׁנוּן, "וְיַד חֲרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (שם י') – חֲרִיפִים, סוֹחֲרִים שְׁנוּנִים: אשר יפלה. יַבְדִּיל:
אוּנְקְלוֹס
וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְתִדְעוּן דְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:
רַשְׁבַּ״ם
לא יחרץ כלב: המלאך מזיק ומשחית בכורי מצרים, אבל בכורי ישראל אפילו קול ניבוח של מזיקי החיות לא יזיק אותם:
אִבְּן עֶזְרָא
לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבנ"י לאיש את לשונו. והטעם שיהיה נובח או נושך. והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם. ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא יחרץ כלב לשונו. על דרך הפשט דמה מכת בכורות לכלב ללמד שבשעה שהנזק מצוי לבני אדם הצדיקים נצולים ממנו כענין שכתוב (תהלים צא) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך.
וע"ד הקבלה מה שהביא חריצת הכלב אצל מכת בכורות כידוע כי הכלב חיה גשמית לא ישבע לעולם וכן אמר הנביא (ישעיה נו) לא ידעו שבעה, והכח המשחית לא ישבע לעולם לאמר הב הב, ובעבור כי הנבלה והטרפה לקו מצד כח המשחית לכך צותה התורה להשליך הטרפה והנבלה לכלבים שנאמר (שמות כב) לכלב תשליכון אותו לפי שהכלבים מאותו צד הם וזהו שאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, למדך כי הכלב חרוץ הלשון כענין שכתוב בנחש (קהלת י) ואין יתרון לבעל הלשון. והנה אצילות הכח המשחית יבא אליו מכח מדת הדין המכה כל בכורי מצרים ומדת הדין עצומה היא בחצי הלילה ולפיכך חלה בהם ומתו כל בכוריהם וגלה לך הכתוב כי בחצי משמרה שניה צעקו הכלבים במצרים לפי שבא מלאך המות ביניהם, ובפירוש אמרו רז"ל כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר כלבים שוחקים אליהו בא לעיר, ואמרו עוד בברכות לחלוק משמרות הלילה שהם ג' משמרות, ראשונה חמור נוער רמז למדת החסד ולא נזכר חמור בתורה עד שבא אברהם. משמרה שניה כלבים צועקים היא מדת הדין הרי ששמו בזה רמז לכלבים צועקים, משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, שמו בזה רמז לפרנסה שהקב"ה מזמין פרנסה לכל בריה באותה שעה, וכן רמז שלמה (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, התינוק הוא כלל העולם, משדי אמו היא האשה המספרת עם בעלה, ואם כן יגיד לך הכתוב כח הנס הגדול כי אותה שעה שהיה הכלב חורץ לשונו אל המצריים לא היה חורץ לכל בני ישראל. והוסיף באור למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, כלומר בין מצרים שהוא מצד הכלב ובין ישראל שהם מצד הש"י המפליא לעשות.
אוֹר הַחַיִּים
ולכל בני ישראל וגו'. צריך לדעת הכוונה בזה, ואם לומר שלא ימות אדם מהם, היה לו לומר בפירוש ולא ימות מבני ישראל וגו'. ואולי שנתכוין בסדר הדיבור על דרך אומרם ז"ל כלבים צועקים מלאך המות בעיר, לזה אמר ולכל בני ישראל וגו' כדי שתדע שלא ימות מהם אדם שלא יחרץ כלב לשונו שם הא למדת שלא נראה ביניהם מחבל, והוא אומרו למען תדעון אשר יפלה:
עוד נתכוון לרמוז לו כי דוקא במקום שיהיו כל בני ישראל פירוש כולם יחד יהיו ישראל לא יחרץ כלב וגו' זה לך האות כי אין זר אתם אבל אם לא יהיו כולם בני ישראל ויהיה ביניהם איש מצרי יחרץ כלב לשונו הא למדת כי יראה שם משחית, והכוונה בזה לומר לו כי לא תועיל ערמה לבכורות להמלט שהגם שיתחבאו הבכורות המצרים בין ישראל לא ימלטו באמצעות זה, וכן אמרו רז"ל (שמות רבה פי"ח ב).
ח
וְיָרְדוּ כָל־עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲוּוּ־לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי־כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם־פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף׃
רַשִׁ״י
וירדו כל עבדיך. חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, שֶׁהֲרֵי בַּסּוֹף יָרַד פַּרְעֹה בְּעַצְמוֹ אֵלָיו בַּלַּיְלָה "וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְלֹא אָמַר לוֹ מֹשֶׁה מִתְּחִלָּה וְיָרַדְתָּ אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִי: אשר ברגליך. הַהוֹלְכִים אַחַר עֲצָתְךָ וְהִלּוּכְךָ: ואחרי כן אצא. עִם כָּל הָעָם מֵאַרְצְךָ: ויצא מעם פרעה. כְּשֶׁגָּמַר דְּבָרָיו, יָצָא מִלְּפָנָיו: בחרי אף. עַל שֶׁאָמַר לוֹ "אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי" (שמות י'):
אוּנְקְלוֹס
וְיֶחֱתוּן כָּל עַבְדָיךְ אִלֵין לְוָתִי וְיִבְעוֹן מִנִי לְמֵימָר פּוּק אַתְּ וְכָל עַמָא דִי עִמָךְ וּבָתַר כֵּן אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה בִּתְקוֹף רְגָז:
רַשְׁבַּ״ם
וירדו כל עבדיך: דרך כבוד אמר לו, שהרי בשעת מעשה ויקם פרעה לילה וגו' ויקרא למשה ולאהרן לילה, וכל זה אמר לו משה לקיים מה שאמר לו לא אוסיף עוד ראות פניך, אבל אתה ועבדיך תבואו אלי:
אִבְּן עֶזְרָא
וירדו. והשתחוו לי לאמר על פיך. וכל העם אשר. ברגליך. שהם ברשותך שאוליכם אל המקום שארצה כמו ויעל ברגליו. והנה בעבור שאמר לו אל תוסף ראות פני יצא בחרי אף:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
צא אתה וכל העם אשר ברגליך. יאמר אין אני וישראל יוצאים מרשותך עד שתשלחנו אתה בעצמך ותצוה אותנו בכך ואחרי כן אצא. והנה בכאן נשתלחו ישראל והותרו ממאסרם בכח עליון ועל כן יוצא מן הכתוב הזה השם הידוע לאשה המקשה ללדת וכחו עצום לפתוח מוסרות הולד שהוא אסור בבית האסורים להוציאו ממסגר לאויר העולם כדי שיזכה לתורה כי האדם לעמל התורה יולד כשם שישראל יצאו ממאסרם לקבל התורה בחודש השלישי, והשם הזה ידוע הוא לבעלי השמות ומפורסם בנקודו ואמר ר' עקיבא קו"ף זה הקב"ה והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
ואחרי כן אצא. לא אצא מיד כשתבקשו מלפני שאצא אלא אחרי כן, כי אמתין עד הבקר:
אוֹר הַחַיִּים
וירדו כל עבדיך וגו'. כאן הבטיח כי עבדיו אלו יחיו ולא ימות מהם אחד במכת בכורות. ואולי שהיו כולם פשוטים ואין בכור ביניהם וידע בידיעת נביא. או הגם שהיו ביניהם בכורות אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם אלא לצד שביזהו פרעה הרשע בפניהם ודבר אליו כדבר הנבל אל תוסף ראות וגו' כי ביום וגו' לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המבייש חבירו בפני רבים שצריך לפייסו בפניהם, ותמצא שהקפיד משה על הדבר דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף. והנה הגם שלא אמר משה אלא וירדו כל עבדיך נתכוון לומר גם עליו כי הוא בעצמו יקום לילה אלא שדבר דרך כבוד:
והשתחוו לי לאמר. טעם שלא אמר בפירוש ויאמרו לי, נתכוון לומר כי אמצעות ההשתחויה עצמה יגיד כי כוונתם לאמר צא אתה כיון שהוא אדון עליהם אם כן האדון יעשה חפצו ואין עליו שלטון. עוד ירצה כי להיות כי מנהג המלכים כשיבא אדם לדבר אליהם דבר ישתחוו לפניו ומזה ידע המלך כי הם חפצים לדבר עמו, כי אין מהמוסר לדבר לפני מלך גדול בלא שאלת רשיון גם אין דרך כבוד לשאול רשות לזה ישתחוה ובזה ידע המלך כי חפץ דבר ויאמר אליו דבר, והוא שאמר והשתחוו לי לאמר פירוש שההשתחויה היא להגיד שרוצים לאמר והאמירה צא אתה וגו'. והגם שלא הזכיר הכתוב פרט זה באותה הלילה, קצר ואמר גדולה מהאמור כאן שפרעה עצמו קם לילה וגו':
ט
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֹא־יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
רַשִׁ״י
למען רבות מופתי. מַכַּת בְּכוֹרוֹת וּקְרִיעַת יַם סוּף וּלְנַעֵר אֶת מִצְרַיִם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה בְּדִיל לְאַסְגָאָה מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רַשְׁבַּ״ם
לא ישמע אליכם פרעה: כלומר אחר כל מכה ומכה היה אומר הק' למשה ולאהרן לאישמע אליכם עד לבסוף:
ויחזק ה': בכל פעם ופעם:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. כמנהג העברים כמשפט הלשון. וכבר אמר השם. ורבים כמוהו:
רַמְבַּ״ן
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה בעבור שהיה ראוי שיפחד פרעה ועבדיו במכת הבכורות ויירא ממנה יותר מכל אשר בא עליהם, וכבר ראו כל דברי משה מתקיימים בהם, בעבור כן הודיעו השם שהוא מחזק את לבו כדי שירבה בו מופתיו במכת בכורות באדם ובבהמה ושפטים באלהיהם. ורש"י אמר מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער המצרים בתוכו. ולא יתכן זה בעבור שאמר (שמות י״א:י׳) ולא שלח את בני ישראל מארצו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא ישמע אליכם פרעה. בהתראת מכה זו עד שתחול עליו המכה בעצמה.
למען רבות מופתי. זו מכת בכורות, והזכיר מופתי כדי שיכלול עמה קריעת ים סוף ונעור המצריים בתוך הים.
סְפוֹרְנוֹ
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה כו'. אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה' והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר ה' וגו' לא ישמע. הכוונה בזה אולי שחשב משה כי פרעה בראותו כל המופתים והפלאים אשר עשה משה בזה הגם שיראה כי הלכו ישראל ולא חזרו שמא תפול עליו אימתה ופחד ולא ירדוף אחרי בני ישראל, לזה הודיעו כי לא ישמע פירוש לא יקבל אליכם פירוש למה שאתם חושבים שהחליט דעתו מישראל.
ואמר לשון עתיד לומר אפילו אחר מכת בכורות לא אכניע לבו לקצה האחרון לקבל לשלוח בהחלט, והטעם למען רבות מופתי בארץ מצרים כשירדפו אחריהם, ואומרו ארץ כבר אמרו ז"ל (מכילתא י"ד) בפסוק כי ה' נלחם להם במצרים וגו' יעויין שם דבריו:
עוד ירצה להיות שאמר משה והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ופירוש ברגליך הוא ברשותך, הרי שהוציאם לעם מרשות פרעה ונתנם ברשות משה רועינו מלכינו ובזה גילה לו כי יציאתן ממצרים היתה בעקירת רשות פרעה מעליהם לזה אמר ה' אליו לא ישמע אליכם פרעה פירוש לא יבין דבריכם פרעה, והטעם למען רבות מופתי, ואם יבין הדבר מעת שיאמר לכם בלילה (י"ב ל"א) קומו צאו יחליט הדבר ואין לו מקום לרדוף אחריהם אחר כך ואין מקום למופתים שאני רוצה להרבות מאתים וחמשים מכות יסובבוהו:
י
וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא־שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ׃
רַשִׁ״י
משה ואהרן עשו וגו'. כְּבָר כָּתַב לָנוּ זֹאת בְּכָל הַמּוֹפְתִים, וְלֹא שְׁנָאָהּ כָּאן אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְסָמְכָהּ לַפָּרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ:
אוּנְקְלוֹס
וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲבָדוּ יָת כָּל מוֹפְתַיָא הָאִלֵין קֳדָם פַּרְעֹה וְתַקַף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:
אִבְּן עֶזְרָא
ומשה. אע"פ שעשו כל המופתים הנזכרים לא רך לבו לשלחם כי השם חזקו. והיה ראוי להיות פרשת ויהי בחצי הלילה אחר זה להיות המכות על הסדר רק נכנסה פרשת החדש הזה באמצע. להודיע איך נמלטו בכורי ישראל בבוא המשחית על המצרים:
רַמְבַּ״ן
וטעם ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה הם המופתים הנזכרים למעלה, ואמר זה בעבור שהשלים כל המעשים שעשו, וגזרת מכת בכורות שכבר הודיעו אותה לפרעה, כי במיתת הבכורות אין למשה ואהרן בה מעשה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה. הם עשר מכות שסדר אותם עד עתה והסימן בהן דצ"ך עד"ש באח"ב, והוא הסדר המסודר בתורה. והיו ד' חלקים בד' יסודות, דם צפרדע מן המים וראוי היה שתלקה הארץ תחלה כי היא היסוד האחרון אך מפני שכל הארץ שותה מן היאור על כן התחיל בלקות המים כי בלקותו ילקו היסודות כלן לפיכך לקו המים ומתו פרטיו שהם הדגים. כנים ערוב מן העפר שהוא חזק מן המים וכן כתיב כל עפר הארץ היה כנים, וכתיב ותשחת הארץ וגו'. וכיון שחזק לבו ולא אבה לשלחם הביא עליו מן השמים מכות בגופם מיסוד האויר דבר בגופי הבהמות ומיסוד האש שחין בגופי האדם ומיסוד האויר עוד ברד וארבה בצמחי האדמה, ועדיין לא שמעו על זאת והביא עליהם מכות מן האויר והוא החשך ואבוד נשמת רוח חיים אשר באפי הבכורות. ומה שכתוב עשו את כל המופתים ומשה ואהרן לא עשו שום מעשה במכת ערוב ובמכת הדבר ובמכת הבכורות אלא על הרוב ידבר, והנה בשבע מכות נאמר בהם נטית היד חוץ מג' אלו והכתוב יבאר לך כי אחר שנשלמו מהם עשר מכות עדיין חזק הש"י את לבו לקיים ואני אקשה את לבו הנאמר לו בתחלה, וכן מצינו על הים שכתוב שם ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל.
אוֹר הַחַיִּים
ומשה ואהרן וגו' ויחזק וגו'. כוונת הכתוב לומר שהגם שעשו את כל המופתים האלה אף על פי כן לא נתרצה לשלחם אפילו שלא בהחלט אלא לצאת מארצו לבד כאומרו (לעיל ה' ג') נלכה נא דרך ג' ימים:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.