א לְאַחַר גְּמַר כָּל הַסְעֻדָּה אוֹכְלִים מִמַּצָּה הַשְּׁמוּרָה תַּחַת הַמַּפָּה כַּזַּיִת כָּל אֶחָד, זֵכֶר לַפֶּסַח הַנֶּאֱכָל עַל הַשֹּׂבַע, וְיֹאכְלֶנּוּ בַּהֲסַבָּה וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו, וִיהֵא זָהִיר לְאָכְלוֹ קֹדֶם חֲצוֹת. וְיַקְדִּים עַצְמוֹ שֶׁגַּם הַהַלֵּל יִקְרָא קֹדֶם חֲצוֹת (רַ"ן פ' ע"פ וְסוֹף פ"ב דִּמְגִלָּה).
ב אִם שָׁכַח וְלֹא אָכַל אֲפִיקוֹמָן, וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁנָּטַל יָדָיו אוֹ שֶׁאָמַר הַב לָן וּנְבָרֵךְ, אוֹכֵל אֲפִיקוֹמָן בְּלֹא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְיֹאכַל הָאֲפִיקוֹמָן וְיַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וִיבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְיִשְׁתֶּה הַכּוֹס (בֵּית יוֹסֵף), וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר שֶׁבֵּרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן לֹא יֹאכַל אֲפִיקוֹמָן, וְיִסְמֹךְ עַל מַצָּה שֶׁאָכַל בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁכֻּלָּן שְׁמוּרוֹת הֵן מִשְּׁעַת לִישָׁה; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּר לְמַצּוֹת מִצְוָה מִשְּׁעַת קְצִירָה, אֲפִלּוּ לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר הַהַלֵּל, יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְיֹאכַל הָאֲפִיקוֹמָן. הַגָּה: וְיַחֲזֹר וִיבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְאֵין לָחוּשׁ בְּמַה שֶּׁמּוֹסִיף עַל הַכּוֹסוֹת (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ"ד). וְאִם נֶאֱבַד הָאֲפִיקוֹמָן יֹאכַל כַּזַּיִת אֶחָד מִמַּצָּה שְׁמוּרָה אַחֶרֶת (רוֹקֵחַ).
א סָעִיף א (א) כזית - ולכתחלה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו:
ב סָעִיף א (ב) כל אחד - ואף נשים חייבות בזה:
ג סָעִיף א (ג) על השובע - ועיין לעיל בסימן תע"ו ס"א בהג"ה ובמה שכתבנו שם במ"ב:
ד סָעִיף א (ד) ויאכלנו בהסיבה - ובדיעבד אם שכח ואכלו בלא הסיבה א"צ לחזור ולאכול אם קשה עליו האכילה:
ה סָעִיף א (ה) ולא יברך עליו - שהוא רק לזכר וכנ"ל כתב של"ה ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו וכן ארבעה מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי מי שעובד ה' בשמחה:
ו סָעִיף א (ו) ויהא זהיר וכו' - שכיון שהוא זכר לפסח צריך לאכלו בזמן פסח והפסח אינו נאכל אלא עד חצות וכ"ש כזית הראשון שמברכין עליו על אכילת מצה שצריך ליזהר מאד שלא לאחרו עד חצות ובדיעבד אם איחר מסתפקים הראשונים אם יצא ידי חובתו וע"כ יאכלנו ולא יברך עליו על אכילת מצה וגם מרור אף שהוא מדרבנן יזהר לאכלו קודם חצות ואם איחר יאכלנו בלא ברכה ואם החשיך לו קודם אמירת הגדה עד סמוך לחצות יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל וגם יברך על המרור תיכף קודם חצות ואח"כ יאמר הגדה ואח"כ יסעוד סעודתו [אחרונים]:
ז סָעִיף א (ז) שגם ההלל - ר"ל עם ברכתו שמברך לאחריה יאמר לכתחלה קודם חצות:
ח סָעִיף ב (ח) בלא ברכת המוציא - דאף דבסימן קע"ט י"א דאם אמר הב לן ונברך הוי היסח הדעת ואם ירצה לאכול צריך לחזור ולברך הכא אתכא דרחמנא סמכינן דאין תלוי בדעתו דהא צריך לקיים רצון ה' ובודאי השכחה גרמה לו שיטול ידיו או לומר הב לן ונברך ולא הסיח דעתו לגמרי:
ט סָעִיף ב (ט) יטול ידיו - דכיון שבירך ברכת המזון אסח דעתיה ועיין בפמ"ג שכתב דיטול בלא ברכה ובפרט היכא שיודע שלא הסיח דעתו שלא יברך:
י סָעִיף ב (י) ויברך בפה"ג וכו' - וזהו כוס שלישי ולא הצריכו ליה לשתות כוס זה סמוך לברכת המזון הראשון דלא תקנו כוס ג' אלא בגמר אכילתו וזה ששכח לאכול אפיקומן כמי שלא גמר אכילתו דמי [ב"ח]:
יא סָעִיף ב (יא) לא יאכל האפיקומן - דאם יאכל יצטרך לברך ברכת המזון וברכת המזון צריך כוס וא"כ הוא כמוסיף על הכוסות וכתבו כמה אחרונים דכ"ז הוא להני פוסקים דס"ל לעיל סימן קפ"ד ברכת המזון טעונה כוס אמנם לפי מנהגנו כמ"ד ברכת המזון בעלמא אינה טעונה כוס גם עכשיו יאכל האפיקומן ויברך בהמ"ז בלי כוס:
יב סָעִיף ב (יב) ויסמוך על מצה וכו' - ר"ל שזה יהיה נחשב לשם אפיקומן אע"פ שלא כוון אז לשם זה ואף דקי"ל בסימן תע"ט דאחר אפיקומן אין לאכול שום דבר ואיהו הלא אכל אחר המצה עוד דברים אחרים מ"מ בדיעבד יצא:
יג סָעִיף ב (יג) בתוך הסעודה וכו' - הא אם לא היה לו שמורה כלל בתוך הסעודה אף שבתחלת הסעודה אכל הכזית מצה שמורה כדין חוזר ואוכל אפיקומן דלא יצא מצות אפיקומן בזה דהא בעינן שיהא נאכל על השובע [פר"ח ופמ"ג]:
יד סָעִיף ב (יד) שימור למצת מצוה - ולא אכל מאותה מצה תוך הסעודה שיהיה יכול לסמוך ע"ז לשם אפיקומן:
טו סָעִיף ב (טו) אפילו לא נזכר וכו' - וכ"ש אם נזכר קודם שהתחיל לומר הלל בודאי אוכל אפיקומן ומברך בהמ"ז על הכוס ואין כאן משום שתיה בין כוס שלישי לרביעי דאסור כדלקמן בסי' תע"ט שכיון שהשלישי היה בטעות חוזר הכוס שהוא מברך עתה עליו להיות שלישי:
טז סָעִיף ב (טז) עד אחר ההלל - ר"ל וגם בירך בפה"ג על כוס רביעי ששותה אחריו:
יז סָעִיף ב (יז) ואין לחוש וכו' - שכיון שמתחלה היה הכוס שלישי בטעות נחשב זה הכוס לכוס שלישי ואף שא"כ הוא שלא כסדרן שהקדים לזה הכוס של הלל שהוא ראוי להיות אחרון אין הסדר מעכב. ודע דלפי מה דנוהגין בכל השנה לברך בהמ"ז בלא כוס גם בזה יאכל האפיקומן בלא כוס:
א סָעִיף א כזית. ומהרי"ל כתב לכתחלה יקח ב' זתים א' זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו ולכל הפחות לא ימעט מכזית (ד"מ ב"ח):
ב סָעִיף ב בלא ברכה. דאתכא דרחמנא סמכינן ועסי' קע"ט וב"ח כתב בשם רש"ל דלא יאכלנו:
ג סָעִיף ב יטול ידיו. דכיון שבירך ב"ה אסח דעתיה כמ"ש רסי' תע"ה:
ד סָעִיף ב לא יאכל האפיקומן. דאם יאכל יצטרך ליקח כוס אחר לב"ה והוי כמוסיף על הכוסות והמ"מ ורי"ו ורשב"א והראב"ד כתבו דאוכל כזית ומברך בלא כוס עכ"ל ונ"ל דמי שאינו נזהר בכל השנה ומברך לפעמים בלא כוס אף עתה יאכל אפיקומן ויברך בלא כוס (עסי' קפ"ב) וכיוצא בזה כתב הסמ"ק דמי שאינו נזהר בכל השנה בסעודה שלישית גם כשחל ע"פ בשבת לא יאכל:
ה סָעִיף ב ויסמוך על מצה. אף על פי שאכל אחריה דברים אחרים יצא בדיעבד:
ו סָעִיף ב שימור למצת מצו'. ולא יאכל מאות' מצה תוך הסעודה:
ז סָעִיף ב אחר ההלל. נ"ל דיחזור ויאמר הלל על הכוס ואם לא נזכר עד ששתה כוס השלישי יברך ב"ה בין שלישי לרביעי ויחזור וישתה כוס השלישי:
א סָעִיף א כזית כל א'. כתוב במהרי"ל צריך לאכול כשיעור ב' זתים דהיינו כביצת תרנגולת דחביבה היא משאר המצו' דשיעורם בכזית שהוא חצי ביצה ואם לא יוכל לאכול כולי האי מ"מ לא יפחות מכזית ע"כ:
ב סָעִיף ב משעת קצירה. פי' המצה של מצו' שומרים משעת קציר' ולא שאר מצות ע"כ אין יוצא בהן במקום מצת מצוה:
ג סָעִיף ב ואין לחוש כו'. שכיון שהשלישי הי' בטעות חזר כוס שהוא מברך עתה להיות שלישי ואם נזכר אחר שבירך על הלל שהוא ראוי להיות אחרון אין סדר ברכות מעכבת:
א סָעִיף א כזית. והסכמת האחרונים דלכתחלה יש לאכול כשיעור ב' זיתים א' זכר לפסח וא' זכר למצה הנאכלת עמו ולכל הפחות לא ימעט מכזית. וכ' הרוקח אל יהיה לך אכילת אפיקומן לטירחא ועסי' תע"ו בהג"ה שלא יאכלנה על אכילה גסה דאע"ג שפסח נאכל על השובע מ"מ בעי שיהא מתאוה לאכול ב"ח כ' של"ה ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן סוכה בכניסתו וביצאתו וכן ד' מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי מי שעובד ה' בשמחה. וע"ל סי' תע"ג ס"ק י"ט מש"ש בשם הרש"ל ובפסח מעובין סימן שט"ו כתב עוד וז"ל ומנהגי ליקח מקל בידי ומנעלי ברגלי ולומר ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם [ברגליכם] ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' ולכן אני נוהג שלא להפשיט האזור בליל פסח עד אחר אפיקומן עכ"ל ובמדינות אלו אין נוהגין כל זה:
ב סָעִיף ב לא יאכל. והסכמת אחרונים דגם עכשיו יאכל אפיקומן ויברך בה"מ בלי כוס. מ"א ועיין בנ"צ:
ג סָעִיף ב קצירה. פי' המצה של מצוה שומרים משעת קצירה ולא שאר מצות ולא (י) אכל מאותה מצה תוך הסעודה:
ד סָעִיף ב שמוסיף. ואם נזכר אחר הלל יחזור ויאמר הלל על הכוס ואם לא נזכר עד ששתה כוס השלישי יברך בה"מ בין שלישי לרביעי ולא יחזור וישתה כוס שלישי מ"א ועח"י וט"ז. נהגו לשבור חתיכה מאפיקומן ולנקב אותה ותולין אותה ואין בו חשש איסור מה שנוקבין אותה בי"ט כ"כ המ"א סי' ת"ק ס"ק ז ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) כזית כו' ד"מ ב"ח וע' בט"ז שהביא מדברי מהרי"ל שכ' טעם אחר:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) בלא ברכה דאתכ' כו' ר"ל דהא קי"ל ר"ס קע"ט דאפי' לא אמר רק הב לן ונברך אם ירצה לאכול צ"ל ולברך. מ"מ הא כתב שם סעיף ב' דאורח הסמוך על שלחן בעה"ב אפי' אמר האורח ה"ל ונברך לא הוי היסח הדעת ועז"כ דבליל פסח אתכ' דרחמנא כו' דאפי' אמר ה"ל ונברך ל"מ היסח הדעת אולם שם בסי' קע"ט לא כתב באורח דלא הוי היסח הדעת כ"א באומר ה"ל ונברך אבל נטל ידיו אינו מבואר שם. ומשמע דאפי' באורח הוי היסח הדעת והכא אפילו נטל ידיו א"צ לברך י"ל דהתם הטעם לפי מ"ש מ"א שם ס"ק ג' דאם בשעת אמירת ה"ל ונברך הסיח דעתו בבירור. אפי' בארח הוי היסת הדעת ולכן בנטל ידיו הוי היסח הדעת בבירור: משא"כ אתכא דרחמנא בכל ענין לא הוי היסח הדעת. דאין תלוי בדעתו דהא צריך לקיים מצות ה' ובודאי השכחה גרמה לו ליטול ידיו ולא הסיח דעתו לגמרי: וב"ח כ' בשם רש"ל דלא יאכלנו והוא דעת בה"ע וכתב הב"ח הטעם דאם נזכר לאחר שבירך בהמ"ז ועדיין לא בירך בפה"ג אין לעשות כמ"ש בש"ע דלא יברך על הכוס ויטול ידיו ויברך המוציא כו' דא"ל דמעיקרא הכי תיקין בסתם שיברך בפה"ג על כוס ג' לאחר בהמ"ז אע"פ שלא גמר האכילה. דמברך על מזונו סתמא קתני ואם יברך על הכוס ואחר אכילת האפיקומן שוב יברך בהמ"ז על הכוס מוסיף על הכוסות וכן אפי' בהב לן ונברך לא יאכל. אפיקומן דהא איכא למ"ד סי' קעט דאפי' בה"ל ונברך אסור שוב לאכול אפי' רוצה לברך המוציא עד שיברך תחלה בה"מז על מה שכבר אכלו ואם יעשה כי יצטרך שוב לכום בהמ"ז כנ"ל לכן טוב שלא יאכל אפיקומן ויסמוך על מצה שאכל תוך הסעודה אע"ג דלא קי"ל הכי בה"ל ונברך כמ"ש לעיל סי' קעט מ"מ מה לנו להכניס א"ע במחלוקת הפוסקים ע"ש:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) יטול ידיו. דכיון כו' ר"ל דניהו דצריך לברך המוציא אבל נטילה ל"ל דהא עכשיו סיים ובירך בהמ"ז ובודאי ידיו נקיות ולכן כתב דכיון שבירך כו':
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) ויסמוך כו' יצא בדיעבד דהא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן: ולא קתני אם אכל אחר אפיקומן צ"ל פסח שני אלמא דוקא לכתחלה אין מפטירין וכ"ש לדידן דליכא רק זכר לפסח כ"ה באבודרהם:
ה סָעִיף ב (ס"ק ו) שימור כו' ולא אכל מאותה מצה תוך הסעודה: אע"ג כשבירך על אכילת מצה אכל כזית מן המשומר דהא ע"כ מיירי דיש לו יותר מזית אחד עכ"פ שני זתים ואוכל זית א' בשעת ברכת אכילת מצה וא' לאפיקומן דאלת"ה אלא דל"ל רק זית א' לאפיקומן וכשיברך ע"א מצה לא אכל מן המשומר הא באין לו רק כזית א" משומר צריך לשנות הסדר כמ"ש סי' תפ"ב עיין שם מחלוקת הפוסקים. אע"כ שיש לו שתי זתים ואכל א' בשעת ברכת ע"א מצה. אפ"ה אין לסמוך ע"ז. כיון שלא אכל מן המשומר תוך הסעודה וכ"כ הפר"ת ע"ש: אחר ההלל הוא ס"ק חדש וקאי על מ"ש המחבר אפי' לא נזכר עד אחר ההלל ומשמע מלשון מ"א שלא בא לחלוק ע"ד ש"ע כי אם לפרש דבריו. ופי' דהש"ע מיירי שנזכר אחר הלל. אבל עדיין קודם נשמת או קודם החתימה לכן יברך המוציא ויאכל אפיקומן ויברך ברכת המזון על הכוס ויחזור ויאמר הלל על הכוס עם החתימה. והוי ד' כוסות כסדרן ומשמע מזה דאם כבר גמר הלל עם החתימה דא"א לחזור ולומר הלל עם החתימה. וא"כ אם יברך על אפיקומן בהמ"ז עם כוס. ויהיו הד' כוסות שלא כסדרן. שיהיה כוס הלל קודם בהמ"ז דהא ע"כ כוס בהמ"ז שבירך קודם הלל לא חשבינן כיון שהיה בטעות הוי כמאן דלית' כמ"ש הרא"ש בתשובה דאל"כ הוי ה' כוסות וא"כ ע"כ חשבינן לכוס ד' כוס של בהמ"ז שאחר אפיקומן והוי שלא כסדרן ומשמע דבזה ס"ל דלא יאכל אפיקומן אבל בתשובת הרא"ש כ' דאפילו כה"ג יאכל אפיקומן ולא איכפת לן במה שהכוסות שלא כסדרן ובאמת הח"י חולק על מ"א בזה: ואם לא נזכר כו' ולא יחזור וישתה כוס ג' כ"ה הגרס' לפני ולפ"ז חולק על הש"ע וס"ל דעל בהמ"ז של אפיקומן לא יברך בכוס שלא יהיה מוסיף על הכוסות: ולא אמרינן דאיגלאי למפרע שכוס בהמ"ז ששתה תחלה היה בטעות כנ"ל והוא ג"כ דלא כהרא"ש: ובמ"א שנדפס בפראג מחדש ראיתי מוגה ויחזור וישתה כוס השלישי ואם כן היינו כדעת הרא"ש:
א סָעִיף א ס"א לאחר. שם קי"ט ב' אין מפטירין כו' וע' רש"י שם: כזית. כמ"ש שם שיאכל כזית מצה באחרונה: זכר. שרש"י ורשב"ם מפ' שזהו עיקר אכילת' ומברך בתחל' כמו בחזרת והרא"ש הקשה א"כ יאכל עמה מרור וחרוסת אלא זכר לפסח כו': ויאכלנה. אף לדעת הרא"ש כיון שבזמן הבית הי' עיקר אכילתה: ולא. כנ"ל: ויהא זהיר. עבה"ג ואף לר"ע מ"מ לכתחיל' אסור כמ"ש בזבחים נ"ז ב' וע' תוס' בע"פ שם: ויקדים כו'. בשביל כוס ד' וע' בסי' תע"ב דלא כתוס' דמגילה שם:
ב סָעִיף ב אם כו'. אע"ג דנט"י הוי סילוק כמ"ש בברכות מ"ב א' וכן הב ונבריך כמ"ש בע"פ ק"ג ב' מ"מ כאן לא הוי סילוק כמ"ש בברכות שם אנן כו' אע"ג דס"ל דהוי סילוק ועתוס' שם ד"ה אתכא: ואם כו'. כמ"ש בין שלישי לרביעי כו' ועתו' שם ק"ח א' ד"ה כולהו: יטול ידיו. כיון דאסח דעתיה כמ"ש בפסחים קט"ו ב' וע' תוס' ק"א ב' ד"ה כשהן: ויברך המוציא. וכאן ל"ל אתכא כו' דאפי' לא אסח דעתיה צריך לחזור ולברך אפי' אשתיה כמ"ש בפסחים ק"ג א' א"ל ל"ל כולי כו' וע' תוס' ק"ב ב' ד"ה יקנ"ה כו' ודעתו כו' וכ"ש כאן דלא מהני ליה אתכא כו': ויברך בפה"ג כו' ואם לא כו'. היינו למ"ד בהמ"ז טעונה כוס אפי' ביחיד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.