א בְּיוֹם שֵׁנִי קוֹרִין בְּפָרָשַׁת אֱמֹר, שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב עַד סוֹף הָעִנְיָן, וּמַפְטִיר קוֹרֵא כְּמוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמַפְטִיר בִּמְלָכִים בְּפֶסַח דְּיֹאשִׁיָּהוּ, מִוַּיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ עַד וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמוֹהוּ.
ב יוֹם ג' שֶׁהוּא חש"מ, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ, וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בַּעֲבוֹדָה, וְאִם לֹא אֲמָרוֹ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וְכֵן מַזְכִּירוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאִם לֹא אֲמָרוֹ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וּבְמוּסָף מִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בַּמּוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב. הַגָּה: אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְעַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךְ מִפִּי כְּבוֹדְךְ כָּאָמוּר, אוֹמֵר: וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה וְגוֹ', עַד וּשְׁנֵי תְּמִידִין כְּהִלְכָתָן (טוּר).
ג נוֹהֲגִים שֶׁבְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר: אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: אֶת יוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. וְאָנוּ אֵין נוֹהֲגִין לוֹמַר מִקְרָא קֹדֶשׁ כְּלָל, לֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בְּחֹל הַמּוֹעֵד (טוּר).
ד כָּל הַיָּמִים שֶׁל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּשְׁנֵי יָמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל יוֹם טוֹב, קוֹרִים הַהַלֵּל בְּדִלּוּג כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
ה סִימָן הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל שְׁמוֹנַת יְמֵי הַפֶּסַח, מָשַׁךְ, תּוֹרָא, קַדֵּשׁ, בְּכַסְפָּא, פְּסֹל, בְּמַדְבְּרָא, שְׁלַח, בּוּכְרָא; וְזֶה הַסֵדֶר לֹא יִשְׁתַּנֶּה כִּי אִם כְּשֶׁחָל פֶּסַח בְּיוֹם ה', שֶׁבְּיוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא שַׁבָּת קוֹרֵא רְאֵה אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי שֶׁהוּא פְּסֹל, וּבְיוֹם א' ב' ג' קוֹרִין קַדֵּשׁ, בְּכַסְפָּא, בְּמַדְבְּרָא.
ו בְּכָל יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אַחֲרוֹנִים קוֹרִים הָרְבִיעִי בְּסֵפֶר שֵׁנִי, בְּקָרְבְּנוֹת הַמּוּסָפִין שֶׁבְּפִנְחָס, וּמַתְחִיל וְהִקְרַבְתֶּם עַד סוֹף פִּסְקָא.
ז בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן וְאֵין אוֹמְרִין זְמַן. הַגָּה: וְאוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה וּבַקִּדּוּשׁ: זְמַן חֵרוּתֵנוּ, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים).
ח מַפְטִירִין בְּיוֹם שְׁבִיעִי וַיְדַבֵּר דָּוִד, וּבְיוֹם שְׁמִינִי עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמֹד.
ט שַׁבָּת שֶׁחָל בְּחֹל הַמּוֹעֵד, עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ שֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בַּעֲבוֹדָה; וּבְמוּסָף אוֹמֵר סֵדֶר מוּסָף יוֹם חֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא שֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר: וַתִּתֶּן לָנוּ אֶת יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְכֵן אוֹמֵר: אֶת מוּסְפֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְחוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים, וּמַפְטִירִים הָיְתָה עָלַי. הַגָּה: וְאֵין מַזְכִּירִין בְּבִרְכַּת הַהַפְטָרָה לְפֶסַח לֹא בָּאֶמְצַע וְלֹא בַּחֲתִימָה. וְנוֹהֲגִין לוֹמַר שִׁיר הַשִּׁירִים בְּשַׁבָּת שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, וְאִם שַׁבָּת בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת; וְכֵן הַדִּין בְּסֻכּוֹת עִם קֹהֶלֶת. וְנוֹהֲגִין לוֹמַר רוּת בְּשָׁבוּעוֹת (אַבּוּדַרְהַם). וְהָעָם נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַל מִקְרָא מְגִלָּה וְלֹא עַל מִקְרָא כְּתוּבִים.
א סָעִיף א (א) שור או כשב - דמיירי שם מעניני כל המועדים וגם של פסח:
ב סָעִיף א (ב) עד סוף הענין - דהיינו עד וידבר משה את מועדי ה' וגו'. וכתבו הספרים דטוב לעשות ביום ב' בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן:
ג סָעִיף ב (ג) אין מחזירין אותו - דדוקא בתפלה דלא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור [דהיינו אם נזכר לאחר שעקר רגליו חוזר לראש ואם עד שלא סיים תפלתו חוזר לרצה] משא"כ בברכת המזון בחול המועד דאי בעי לא אכיל דבר המחייב לבהמ"ז שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו בכל גווני ועיין לעיל בסימן קפ"ח ס"ז ובמ"ב ובה"ל שם:
ד סָעִיף ב (ד) אומר והקרבתם עולה וגו' - ר"ל שלא יאמר ובחודש הראשון דכבר עבר:
ה סָעִיף ג (ה) ובחולו של מועד וכו' - ש"מ דח"ה לא מקרי יו"ט וא"ל בחוש"מ בבהמ"ז הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב. וביו"ט שחל להיות בשבת כתב הא"ר שיאמר הרחמן על כל אחד בפני עצמו:
ו סָעִיף ג (ו) ואנו אין נוהגין לומר - וכתבו האחרונים דמנהגנו לומר מקרא קודש בין ביו"ט ובין בחוש"מ ואין אומרים את יו"ט אפילו ביו"ט:
ז סָעִיף ד (ז) קורין ההלל בדילוג וכו' - מפני שביום שבעה של פסח נטבעו המצרים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני וכיון שבז' אין אומרים אותו ע"כ בחוה"מ ג"כ אין אומרים אותו שלא יהיה עדיף מיו"ט אחרון:
ח סָעִיף ה (ח) משך תורא - והם סימני ראשי פרשיות דהיינו יום ראשון משכו וקחו וגו' יום ב' שור או כשב יום ג' קדש לי כל בכור יום ד' אם כסף תלוה יום ה' פסל לך יום ו' במדברא דהיינו וידבר וגו' במדבר סיני ויעשו בני ישראל את הפסח ביום ז' פ' בשלח ביום ח' בוכרא כל הבכור אשר יולד וגו':
ט סָעִיף ה (ט) קורא וכו' - מפני שכתוב בו מעניני דשבת:
י סָעִיף ו (י) קורין הרביעי - קאי על חול המועד ואין אומרים קדיש עד אחר שקרא הרביעי שנשלם מנין הקרואים משא"כ בשבת ויו"ט ויוה"כ נשלם מנין הקרואים קודם שקורא מפטיר וע"כ אומרים תיכף קדיש:
יא סָעִיף ז (יא) בליל יו"ט האחרון - בין בז' בין בח':
יב סָעִיף ז (יב) מקדשין על היין - ר"ל בבהכ"נ וכונתו דאף דבב' לילות הראשונים אין מקדשין בבהכ"נ והטעם לפי שאין לך עני בישראל שאין לו ד' כוסות משא"כ הכא לא שייך זה:
יג סָעִיף ז (יג) וא"א זמן - דהיינו שהחיינו שאינו רגל בפני עצמו כמו שמיני עצרת של החג. מילה כשחל בשביעי של פסח או בשמיני אומרים יום ליבשה נהפכו מצולים קודם גאל ישראל [ואם חל בשבת אומרים קודם שירה חדשה משום שאז נוהגין לומר הפיוט של ברח דודי קודם גאל ישראל] משא"כ בשאר יו"ט דאין אומרים יום ליבשה מחמת מילה אא"כ כשחלו בשבת [מ"א בשם הלבוש] עוד כתב דאם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חוה"מ מפני שאז אומרים שיר השירים באותו יום והפיוטים של שבת חוה"מ מיוסדים על שה"ש ואם חל יום אחרון בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חוה"מ ובשמו"ע מהפכין ואומרים הפיוט של יום ז':
יד סָעִיף ט (יד) ומפטירין היתה עלי - האמורה לענין תחית המתים. והטעם כי תחית המתים יהא בניסן וגוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירין בניסן העצמות היבשות ובתשרי בוא גוג [טור]:
טו סָעִיף ט (טו) ואין מזכירין וכו' - דבשבת שחל בחוה"מ פסח אין הפטרה באה אלא בשביל שבת בלבד שהרי אין מפטירין בנביא בשאר ימי חוה"מ לפיכך אומרים ברכת הפטרה כמו בשאר שבתות השנה:
טז סָעִיף ט (טז) ולא בחתימה - דהיינו שאינו חותם רק מקדש השבת וכתבו האחרונים דבשבת חוה"מ סוכות מסיים מקדש השבת וישראל והזמנים וכן מזכיר של סוכות באמצע הברכה כמו ביו"ט ראשון של סוכות והטעם שכל יום ויום מחוה"מ סוכות הוא כמועד בפ"ע משום דחלוקין בקרבנות המוספין:
יז סָעִיף ט (יז) ונוהגין לומר שה"ש וכו' - מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת ולשמחה מה זו עושה ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו' ונהגו לקרותה ביום שני:
יח סָעִיף ט (יח) בשבת של חוה"מ - מפני שהפיוטים של אותו שבת מיוסדים על שה"ש וכנ"ל:
יט סָעִיף ט (יט) והעם נהגו וכו' - וכן הסכים הט"ז ומ"א הסכים עם אותן הפוסקים המצריכין לברך על כולם חוץ מקהלת והגר"א בביאורו כתב דאף על קהלת יש לברך. ולכן הנוהג לברך עכ"פ כשכתובין על קלף בודאי אין למחות בידו. יו"ט שחל בשבת אומרים במנחה ואני תפלתי וקורין בסדר השבוע:
א סָעִיף ג יש לעשות ביום שני בסעודה איזה דבר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן (של"ה): ובחש"מ אומר וכו'. ש"מ דח"ה לא מקרי י"ט וא"ל בחש"מ בב"ה הרחמן הוא ינחילנו ליום שכלו טוב:
ב סָעִיף ג ואנו אין נוהגין וכו'. וב"ח כ' בשם רש"ל שאומרים מקרא קודש וכ"ה בסידורים ורמ"א שכ' דעת הטור לא דק במנהג ע"ש:
ג סָעִיף ה משך. משכו וקחו לכם, תורא, שור או כשב, בכספא אם כסף תלוה, במדברא, במדבר סיני שבפ' בהעלותך:
ד סָעִיף ו קורין הרביעי כו'. וא"א קדיש עד אחר שקרא הרביעי שנשלם מנין הקרואים (ב"י רי"ף):
ה סָעִיף ז י"ט האחרון. פירוש בז':
ו סָעִיף ז וא"א זמן. שאינו רגל בפני עצמו: מילה בשמיני אומרים יום ליבשה מה שאין כן בשאר י"ט דאין אומרים יום ליבשה אא"כ חלו בשבת (לבוש סי' תקפ"ד ומנהגים), ונ"ל הטעם משום דבשבת אין קפיד' כ"כ להפסיק בין גאולה לתפלה כמ"ש סי' קי"א: ואם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חול המועד מפני שאומרים שיר השירים באותו יום ויום ליבשה אומרים קודם שירה חדשה, ואם חל יום אחרון בשבת אומרים יוצר של שבת חול המועד ומהפכין בשמונ' עשרה לומר הפיוט של יום ז' שגם הוא יסדו ר"ש הגדול, ואם יש בו מילה אומרים יום ליבשה קודם שירה חדשה:
ז סָעִיף ט ולא בחתימה. רק חותם מקדש השבת אבל בשבת בחול המועד של סוכות מסיים והזמנים משום דחלוקים במוספין חמיר טפי:
ח סָעִיף ט שיר השירים. מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים ובסכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהל' ולשמחה מה זו עושה ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות רמז תקצ"ו מה ענין רות אצל עצרת שנקרא' בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו' עכ"ל:
ט סָעִיף ט שלא לברך כו'. כצ"ל דלא כמ"ש בדפוס קרקאקא השניי' וז"ל רמ"א בתשו' סי' ל"ד /ל"ה/ מהרי"ל ואבודרהם והג"מ פ"ה מהל' ט"ב כתבו לברך וכ"כ בד"מ לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו כו' ולא כתבתי סתם וכן נוהגין כמ"ש בשאר מקומות וכן נ"ל מכמ' טעמים דדוקא איכה שהחזן קורא להשמיע לצבור מברך וכו' וכ"מ דעת המנהגים ועי"ל דדוק' כשהם כתובים כתקנה בקלפים בגלילה מברכין אבל בחומשין שלנו פשיטא שאין לברך וכו' עכ"ל אבל הלבוש וב"ח ומנהגים ומט"מ כתבו לברך על כלם חוץ מקהלת וכן עיקר כמנהג קדמונינו:
א סָעִיף ב אין מחזירין אותו. דדוקא בתפלה לא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור אבל בב"ה בח"ה אי בעי לא אכיל דבר המחייב לב"ה שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו ולענין הנחת תפילין בח"ה עמ"ש בסי' ל"א:
ב סָעִיף ג אין נוהגין לומר מקרא קודש כלל לא בי"ט. וכ"כ בלבוש ותמהני ע"ז שהרי מנהגינו לומר מקרא קודש בי"ט בכל ארצותינו:
ג סָעִיף ד ההלל בדילוג. מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון:
ד סָעִיף ט ומפטירין היתה עלי. בטור הביא אמר רבינו האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן וניצחון גוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירן בניסן העצמות היבשות ובתשרי ביום בוא גוג:
ה סָעִיף ט ואין מזכירין בברכת הפטרה לפסח כו'. דאלמלא שבת אין הפטרה בח"מ:
ו סָעִיף ט והעם נהגו שלא לברך עליהם כו'. בלבוש תמה ע"ז ואמר איני יודע למה לא יברכו עליהם ועוד מי הגיד לו המנהג ושמא עושין ברכה בלחש או שמא לא ידעו ממ"ש במנהגי' שכתבו שיש לברך על אלו ב' מגילות. ובדפוס ש"ע החדשי' הגיה המגיה כאן והעם נהגו לברך וכ"ז דברי הבאי דבתשו' רמ"א סי' ל"ה האריך ע"ז וביאר דבריו שבכאן ושנ"ל שלא לברך על שום מגיל' זולת מגילת אסתר מטעם שלא מצינו בדברי התלמוד שתקנו לקרותם שיאמר ע"ז וצונו לקרות והאריך בזה ועיקר הטעם דאף במגילת אסתר שחייבים חיוב גמור לקרותה אפ"ה אין מברכין עליה אלא במגילה כשירה אבל אם קורין אותה בחומש כ' בסי' תרצ"א אין מברכין עלי' ק"ו באלו המגילות שאין חיובם בבירור רק מנהג והם נדפסים בחומשין שאין לברך עליהם ואלו היה שייך ברכה עליהם היו נזהרים לכותבם דרך מגילה בקלף כמו במגילת אסתר וזה לא נשמע מעולם וכ"כ ב"י סי' תקנ"ט וז"ל והעם לא נהגו לברך על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר עכ"ל ע"כ כל המברך על מגילות אלו היא ברכה לבטלה:
א סָעִיף א הענין. דהיינו וידבר משה את מועדי ה'. וכתב בשל"ה יש לעשות ביום שני בסעוד' איזה דבר זכר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן:
ב סָעִיף ב אין. לפי שאינו מחויב לאכול פת ע"ל סי' קפ"ח:
ג סָעִיף ג את. וכתב המ"א ומכאן ראיה שאין לומר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב בברכת המזון בחו"ה ע"ש ושמעתי שביו"ט שחל להיות בשבת שי"א הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת טוב ומנוחה לחיי העולם. ח"י:
ד סָעִיף ג אין. ועכשיו המנהג לומר את יום מקרא קודש וכן הסכמת האחרונים:
ה סָעִיף ו הרביעי. קאי אחה"מ. וא"א קדיש עד אחר שקר' הרביעי שנשלם מנין הקרואים. ב"י:
ו סָעִיף ז האחרון. פי' בז'. מילה בשמיני אומרים יום ליבשה מה שאין כן בשאר ימים טובים דאין אומרים יום ליבשה אא"כ חלו בשבת לבוש סי' תקפ"ד ומנהגים. ואם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חול המועד מפני שאומרים שיר השירים באותו יום ויום ליבשה אומרים קודם שירה חדשה. ואם חל יום אחרון בשבת אומרים יוצר של שבת חול המועד ומהפכין בי"ח לומר הפיוט של יום ז' ואם יש בו מילה אומרים יום ליבשה קודם שירה חדשה עמ"א:
ז סָעִיף ט היתה. כי תחיית המתים יהא בניסן וגוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירין בניסן העצמות היבשות. ובתשרי בוא גוג. טור:
ח סָעִיף ט בחתימה. רק חותם מקדש השבת אבל בשבת חה"מ של סוכות מסיים והזמנים משום דחלוקים במוספין חמיר טפי מ"א. והב"ח נתן טעם דחול המועד סוכות גומרין הלל ואין דומה לר"ח:
ט סָעִיף ט שלא. וכן הסכמת האחרונים. וסיים הט"ז כל המברך על מגילות אלו הוא ברכה לבטלה וכן פסק בע"ז וח"י דלא כקצת האחרונים עמ"א וט"ז:
א סָעִיף ג יש לעשות כו' שביום ההוא נתלה המן כמ"ש רש"י פ"ק דמגילה דף ט"ו על מ"ש שם ויעבר מרדכי. רב אמר שהעביר י"ט א' של פסח ופירש"י יום טוב א' של פסח היה בתענית שהרי בי"ג בניסן נכתבה האגרת ונתנה הדת בשושן וי"ד וט"ו התענו ובט"ז נתלה המן לערב עכ"ל. וע"ש במהרש"א בח"א:
ב סָעִיף ה (ס"ק ג') משך כו' מ"ש בש"ע וזה הסדר לא ישתנה כו' שהוא שבת קורין ראה כו' כתב הלבוש הטעם דבין בשבת חה"מ פסח ובין בשבת חה"מ סוכות קורין ראה נפי שיש בפ' פסל מצות שבת ורגלים וחה"מ דכתיב בה את חג המצות תשמור ומקרא זה ילפינן איסור מלאכה בחש"מ במס' חגיגה אלא לפי שבשבת צריכים לקרות ז' גברי לכן מתחילים מראה אתה א"א:
ג סָעִיף ו (ס"ק ד) קורין כו' שנשלם כו' דדוקא בשבת אומרים קדיש קודם המפטיר כמ"ש סי' רפ"ב סעיף ד' בהגה שכבר נשלם מנין הקרואים מלבד המפטיר וכמ"ש שם במ"א:
ד סָעִיף ז (ס"ק ו) וא"א כו' ואם חל יום ז' כו' מפני שאומרי' שיר השירים ופיוטים של שבת חול המועד: מיוסדים על שיר השירים:
ה סָעִיף ט (סק"ט) שלא כו' לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו דמשמע שהעם נהגו כן מצד עצמם. וכן נ"ל שמנהג העם שהנהיגו מעצמם כדין עבדו: ועוד י"ל כו' אבל בחומשים שלנו פשיטא שאין לברך: ולפי טעם זה גם על איכה אין לברך אך אין טעם זה עיקר וכמ"ש מ"א לעיל סי' רפ"ד דדפוס הוי כתיבה מעליה ואע"פ שהוא על נייר מ"מ יש לברך ע"ש: חוץ מקהלת גם במסכת סופרים פ' י"ד לא הזכיר לברך כ"א על ד' מגילות אסתר איכה שיר השירים רות ולא הוזכר קהלת אבל לא ידעתי ולא מצאתי טעם לחלק רק בעט"ז כ' בשם ספר לחם רב הואיל דאמרי' בשבת פ' ב"מ שתחלה בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת: וכן עיקר ובספר א"ר כתב לברך בלי שם ומלכות:
א סָעִיף א ס"א ומפטיר. וכנ"ל בסי' תפ"ח ס"ג: ומפטיר במלכים כו'. מגילה שם:
ב סָעִיף ב ס"ב ואם כן כו' וכן. שם: ואם לא. כמו בר"ח ברכות מ"ט ב': ובמוסף כו'. תוספתא דברכות והביאו תוס' בברכות כ"א ב' ד"ה עד והרא"ש פ"ג סי"ח והמרדכי וש"פ שם: אלא כשמגיעין כו'. עתוס' דר"ה ח' ב' ד"ה שהחדש ושם ל"ה א' ד"ה אילימא וברא"ש שם והכי איתא בירושלמי רב מפקד לתלמידוי כו' וה"ה בחוה"מ שמזכירין של מוסף כמ"ש בסוכה נ"ה א' ואנן דאית לן תרי יומי כו':
ג סָעִיף ג ס"ג נוהגין כו'. מ"ס פי"ט הלכה ג':
ד סָעִיף ה ס"ה וזה הסדר. תוס' שם ופשוט הוא:
ה סָעִיף ו ס"ו בכל ימי כו'. תוס' שם וכמש"ל סי' תפ"ח ס"ג:
ו סָעִיף ז ס"ז בליל י"ט כו'. עמ"א ור"ל בבה"כ דאין אותו הטעם שכ' בסי' תפ"ז ס"ב שייך כאן וע' ע"פ ק"ב ב' מכלל דבשביעי כו': ואומרים. דלא כי"א זמן שמחתנו שטבעו בים המצרים:
ז סָעִיף ט ס"ט ומפטירים. מגילה שם: ואין. כמ"ש תוס' בשבת כ"ד ב' ד"ה ולית כו'. דקי"ל כרב גידל: לא כו'. דאף לרש"י ורב אלפס דפ' דלא כרב גידל מ"מ אין חותמין בשל פסח כמ"ש הרא"ש שם וז"ש לא באמצע וע' רא"ש שם: ונוהגין. שמדבר בגאולת מצרים. וז"ל ד"מ כת' אבודרה"ם נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר כו' שמדבר כו' ובשבועות רות שכתוב בו תחלת קציר ועוד שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו וכן רות נתגיירה ובסוכות קהלת מפני שכתוב בו תן חלק לז' וגם לח' כו' ואמרי' במ"ס הקורא בחמש מגילות מברך על מקרא מגילה ואפי' היא כתובה בין הכתובים עכ"ל וכ"כ מהרי"ל לברך כנ"ל אף אם אינה כתובה בגליון וכ"כ בהג"מ הלכות ט' באב וכן המנהג דלא כמרדכי שכ' בפ"ק דמגילה לברך על מקרא כתובים עכ"ל ד"מ. וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף שאינם כתובים בגליון וכ"ש כשהם כתובים בגליון כס"ת וכן מנהג כל הראשונים וכ"כ מ"א. ומ"ש חוץ מקהלת ליתא דבספ"ג דידים מסקנת מתני' שם דכן נחלקו וכן גמרו ששיר השירים וקהלת שוין לטמא את הידים וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ח שכל ה' מגילות מטמאין את הידים כס"ת וכ"כ הגמ"ר פ"ק דמגילה שכולן שוין לברכה זו וכן עיקר: בשבת. שהוא יום כינופיא דאף בי"ט הוו בשדות כמ"ש בסוף ר"ה נ"ה א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.