Shulchan Aruch, Orach Chayim 490 — שולחן ערוך, אורח חיים תצ
א בְּיוֹם שֵׁנִי קוֹרִין בְּפָרָשַׁת אֱמֹר, שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב עַד סוֹף הָעִנְיָן, וּמַפְטִיר קוֹרֵא כְּמוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמַפְטִיר בִּמְלָכִים בְּפֶסַח דְּיֹאשִׁיָּהוּ, מִוַּיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ עַד וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמוֹהוּ.
ב יוֹם ג' שֶׁהוּא חש"מ, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ, וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בַּעֲבוֹדָה, וְאִם לֹא אֲמָרוֹ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וְכֵן מַזְכִּירוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאִם לֹא אֲמָרוֹ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וּבְמוּסָף מִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בַּמּוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב. הַגָּה: אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְעַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךְ מִפִּי כְּבוֹדְךְ כָּאָמוּר, אוֹמֵר: וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה וְגוֹ', עַד וּשְׁנֵי תְּמִידִין כְּהִלְכָתָן (טוּר).
ג נוֹהֲגִים שֶׁבְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר: אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: אֶת יוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. וְאָנוּ אֵין נוֹהֲגִין לוֹמַר מִקְרָא קֹדֶשׁ כְּלָל, לֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בְּחֹל הַמּוֹעֵד (טוּר).
ד כָּל הַיָּמִים שֶׁל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּשְׁנֵי יָמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל יוֹם טוֹב, קוֹרִים הַהַלֵּל בְּדִלּוּג כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
ה סִימָן הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל שְׁמוֹנַת יְמֵי הַפֶּסַח, מָשַׁךְ, תּוֹרָא, קַדֵּשׁ, בְּכַסְפָּא, פְּסֹל, בְּמַדְבְּרָא, שְׁלַח, בּוּכְרָא; וְזֶה הַסֵדֶר לֹא יִשְׁתַּנֶּה כִּי אִם כְּשֶׁחָל פֶּסַח בְּיוֹם ה', שֶׁבְּיוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא שַׁבָּת קוֹרֵא רְאֵה אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי שֶׁהוּא פְּסֹל, וּבְיוֹם א' ב' ג' קוֹרִין קַדֵּשׁ, בְּכַסְפָּא, בְּמַדְבְּרָא.
ו בְּכָל יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אַחֲרוֹנִים קוֹרִים הָרְבִיעִי בְּסֵפֶר שֵׁנִי, בְּקָרְבְּנוֹת הַמּוּסָפִין שֶׁבְּפִנְחָס, וּמַתְחִיל וְהִקְרַבְתֶּם עַד סוֹף פִּסְקָא.
ז בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן וְאֵין אוֹמְרִין זְמַן. הַגָּה: וְאוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה וּבַקִּדּוּשׁ: זְמַן חֵרוּתֵנוּ, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים).
ח מַפְטִירִין בְּיוֹם שְׁבִיעִי וַיְדַבֵּר דָּוִד, וּבְיוֹם שְׁמִינִי עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמֹד.
ט שַׁבָּת שֶׁחָל בְּחֹל הַמּוֹעֵד, עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ שֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בַּעֲבוֹדָה; וּבְמוּסָף אוֹמֵר סֵדֶר מוּסָף יוֹם חֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא שֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר: וַתִּתֶּן לָנוּ אֶת יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְכֵן אוֹמֵר: אֶת מוּסְפֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְחוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים, וּמַפְטִירִים הָיְתָה עָלַי. הַגָּה: וְאֵין מַזְכִּירִין בְּבִרְכַּת הַהַפְטָרָה לְפֶסַח לֹא בָּאֶמְצַע וְלֹא בַּחֲתִימָה. וְנוֹהֲגִין לוֹמַר שִׁיר הַשִּׁירִים בְּשַׁבָּת שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, וְאִם שַׁבָּת בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת; וְכֵן הַדִּין בְּסֻכּוֹת עִם קֹהֶלֶת. וְנוֹהֲגִין לוֹמַר רוּת בְּשָׁבוּעוֹת (אַבּוּדַרְהַם). וְהָעָם נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַל מִקְרָא מְגִלָּה וְלֹא עַל מִקְרָא כְּתוּבִים.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שור או כשב - דמיירי שם מעניני כל המועדים וגם של פסח: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) עד סוף הענין - דהיינו עד וידבר משה את מועדי ה' וגו'. וכתבו הספרים דטוב לעשות ביום ב' בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ג) אין מחזירין אותו - דדוקא בתפלה דלא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור [דהיינו אם נזכר לאחר שעקר רגליו חוזר לראש ואם עד שלא סיים תפלתו חוזר לרצה] משא"כ בברכת המזון בחול המועד דאי בעי לא אכיל דבר המחייב לבהמ"ז שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו בכל גווני ועיין לעיל בסימן קפ"ח ס"ז ובמ"ב ובה"ל שם: ש"ע סָעִיף ב
ד (ד) אומר והקרבתם עולה וגו' - ר"ל שלא יאמר ובחודש הראשון דכבר עבר: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ה) ובחולו של מועד וכו' - ש"מ דח"ה לא מקרי יו"ט וא"ל בחוש"מ בבהמ"ז הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב. וביו"ט שחל להיות בשבת כתב הא"ר שיאמר הרחמן על כל אחד בפני עצמו: ש"ע סָעִיף ג
ו (ו) ואנו אין נוהגין לומר - וכתבו האחרונים דמנהגנו לומר מקרא קודש בין ביו"ט ובין בחוש"מ ואין אומרים את יו"ט אפילו ביו"ט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז (ז) קורין ההלל בדילוג וכו' - מפני שביום שבעה של פסח נטבעו המצרים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני וכיון שבז' אין אומרים אותו ע"כ בחוה"מ ג"כ אין אומרים אותו שלא יהיה עדיף מיו"ט אחרון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח (ח) משך תורא - והם סימני ראשי פרשיות דהיינו יום ראשון משכו וקחו וגו' יום ב' שור או כשב יום ג' קדש לי כל בכור יום ד' אם כסף תלוה יום ה' פסל לך יום ו' במדברא דהיינו וידבר וגו' במדבר סיני ויעשו בני ישראל את הפסח ביום ז' פ' בשלח ביום ח' בוכרא כל הבכור אשר יולד וגו': ש"ע סָעִיף ה
ט (ט) קורא וכו' - מפני שכתוב בו מעניני דשבת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י (י) קורין הרביעי - קאי על חול המועד ואין אומרים קדיש עד אחר שקרא הרביעי שנשלם מנין הקרואים משא"כ בשבת ויו"ט ויוה"כ נשלם מנין הקרואים קודם שקורא מפטיר וע"כ אומרים תיכף קדיש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא (יא) בליל יו"ט האחרון - בין בז' בין בח': ש"ע סָעִיף ז
יב (יב) מקדשין על היין - ר"ל בבהכ"נ וכונתו דאף דבב' לילות הראשונים אין מקדשין בבהכ"נ והטעם לפי שאין לך עני בישראל שאין לו ד' כוסות משא"כ הכא לא שייך זה: ש"ע סָעִיף ז
יג (יג) וא"א זמן - דהיינו שהחיינו שאינו רגל בפני עצמו כמו שמיני עצרת של החג. מילה כשחל בשביעי של פסח או בשמיני אומרים יום ליבשה נהפכו מצולים קודם גאל ישראל [ואם חל בשבת אומרים קודם שירה חדשה משום שאז נוהגין לומר הפיוט של ברח דודי קודם גאל ישראל] משא"כ בשאר יו"ט דאין אומרים יום ליבשה מחמת מילה אא"כ כשחלו בשבת [מ"א בשם הלבוש] עוד כתב דאם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חוה"מ מפני שאז אומרים שיר השירים באותו יום והפיוטים של שבת חוה"מ מיוסדים על שה"ש ואם חל יום אחרון בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חוה"מ ובשמו"ע מהפכין ואומרים הפיוט של יום ז': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יד (יד) ומפטירין היתה עלי - האמורה לענין תחית המתים. והטעם כי תחית המתים יהא בניסן וגוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירין בניסן העצמות היבשות ובתשרי בוא גוג [טור]: ש"ע סָעִיף ט
טו (טו) ואין מזכירין וכו' - דבשבת שחל בחוה"מ פסח אין הפטרה באה אלא בשביל שבת בלבד שהרי אין מפטירין בנביא בשאר ימי חוה"מ לפיכך אומרים ברכת הפטרה כמו בשאר שבתות השנה: ש"ע סָעִיף ט
טז (טז) ולא בחתימה - דהיינו שאינו חותם רק מקדש השבת וכתבו האחרונים דבשבת חוה"מ סוכות מסיים מקדש השבת וישראל והזמנים וכן מזכיר של סוכות באמצע הברכה כמו ביו"ט ראשון של סוכות והטעם שכל יום ויום מחוה"מ סוכות הוא כמועד בפ"ע משום דחלוקין בקרבנות המוספין: ש"ע סָעִיף ט
יז (יז) ונוהגין לומר שה"ש וכו' - מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים ובסוכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתיב בקהלת ולשמחה מה זו עושה ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו' ונהגו לקרותה ביום שני: ש"ע סָעִיף ט
יח (יח) בשבת של חוה"מ - מפני שהפיוטים של אותו שבת מיוסדים על שה"ש וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
יט (יט) והעם נהגו וכו' - וכן הסכים הט"ז ומ"א הסכים עם אותן הפוסקים המצריכין לברך על כולם חוץ מקהלת והגר"א בביאורו כתב דאף על קהלת יש לברך. ולכן הנוהג לברך עכ"פ כשכתובין על קלף בודאי אין למחות בידו. יו"ט שחל בשבת אומרים במנחה ואני תפלתי וקורין בסדר השבוע: ש"ע סָעִיף ט
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ג
א יש לעשות ביום שני בסעודה איזה דבר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן (של"ה): ובחש"מ אומר וכו'. ש"מ דח"ה לא מקרי י"ט וא"ל בחש"מ בב"ה הרחמן הוא ינחילנו ליום שכלו טוב: ש"ע סָעִיף ג
ב ואנו אין נוהגין וכו'. וב"ח כ' בשם רש"ל שאומרים מקרא קודש וכ"ה בסידורים ורמ"א שכ' דעת הטור לא דק במנהג ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג משך. משכו וקחו לכם, תורא, שור או כשב, בכספא אם כסף תלוה, במדברא, במדבר סיני שבפ' בהעלותך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד קורין הרביעי כו'. וא"א קדיש עד אחר שקרא הרביעי שנשלם מנין הקרואים (ב"י רי"ף): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ה י"ט האחרון. פירוש בז': ש"ע סָעִיף ז
ו וא"א זמן. שאינו רגל בפני עצמו: מילה בשמיני אומרים יום ליבשה מה שאין כן בשאר י"ט דאין אומרים יום ליבשה אא"כ חלו בשבת (לבוש סי' תקפ"ד ומנהגים), ונ"ל הטעם משום דבשבת אין קפיד' כ"כ להפסיק בין גאולה לתפלה כמ"ש סי' קי"א: ואם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חול המועד מפני שאומרים שיר השירים באותו יום ויום ליבשה אומרים קודם שירה חדשה, ואם חל יום אחרון בשבת אומרים יוצר של שבת חול המועד ומהפכין בשמונ' עשרה לומר הפיוט של יום ז' שגם הוא יסדו ר"ש הגדול, ואם יש בו מילה אומרים יום ליבשה קודם שירה חדשה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ולא בחתימה. רק חותם מקדש השבת אבל בשבת בחול המועד של סוכות מסיים והזמנים משום דחלוקים במוספין חמיר טפי: ש"ע סָעִיף ט
ח שיר השירים. מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים ובסכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהל' ולשמחה מה זו עושה ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות רמז תקצ"ו מה ענין רות אצל עצרת שנקרא' בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו' עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
ט שלא לברך כו'. כצ"ל דלא כמ"ש בדפוס קרקאקא השניי' וז"ל רמ"א בתשו' סי' ל"ד /ל"ה/ מהרי"ל ואבודרהם והג"מ פ"ה מהל' ט"ב כתבו לברך וכ"כ בד"מ לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו כו' ולא כתבתי סתם וכן נוהגין כמ"ש בשאר מקומות וכן נ"ל מכמ' טעמים דדוקא איכה שהחזן קורא להשמיע לצבור מברך וכו' וכ"מ דעת המנהגים ועי"ל דדוק' כשהם כתובים כתקנה בקלפים בגלילה מברכין אבל בחומשין שלנו פשיטא שאין לברך וכו' עכ"ל אבל הלבוש וב"ח ומנהגים ומט"מ כתבו לברך על כלם חוץ מקהלת וכן עיקר כמנהג קדמונינו: ש"ע סָעִיף ט
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ג
א יש עמ״א וסימן וישבות המן ממחרת באכלם כו׳ יהושע ה׳ עיין קידושין ל״ח ב׳: ובחש״מ עמ״א ועפר״ח הביא ראיה ממגילה ה׳ ב׳ וי״ט שאסור במלאכה וחה״מ מותר בדבר האבד וכ״ש למ״ד חה״מ מלאכה מדרבנן אסור קשה קצת דמגילה נמי רצו שיהא אסור במלאכה מדרבנן וקראו י״ט ואי דברי קבלה חמירי הא לא קבלו אלא מעצמם היה רוצים לגזור איסור מלאכה עח״י ד׳ י״ט בשבת אומר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת טוב ומניחה לחיי העולמים ולכאורה מנוחה לא קאי רק אשבת דבנוסח ספרד אומרים יום המנוח בשבת ולא בי״ט כי אוכל נפש שרי ושבת רק מנוחה א״כ ראוי יאמר שכולו שבת ומנוחה וטוב (עיין אה״ע כהן אחר שם הכינוי או ליב משה והבן) וא״ר ז׳ כתב המנהג לומר כ״א בפ״ע ובסוכות יאמר כשחל בשבת הרחמן ליום שכולו שבת הרחמן ליום שכולו טוב הרחמן יקים סוכת דוד כו׳ כי תדיר קודם כו׳: ש"ע סָעִיף ג
ב ואנו עמ״א לכאורה י״ל המחבר כתב בי״ט יום טוב מקרא קודש ובחה״מ מקרא קודש היינו אפשר ביעלה ויבוא בעבודה נמי משא״כ ביעלה ויביא שבאתה בחרתנו כבר אמרו באתה בחרתנו ע״ז כתב הר״ב שא״א מקרא קודש בי״ט ביעלה ויבוא ואף בחה״מ ביעלה ויבוא אף שלא זכרו מקודם ועיין בטור אבל במוסף ובאתה בחרתנו בשחרית אומר מקרא קודש והר״ב לא דק במלת כלל אבל במנהג אפשר דק ועב״ח ולזה כ׳ המ״א ז״ל דדוחק לפרש כן והר״ב לא דק במנהג ועט״ז ב׳: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג עש״ך עמ״א בלבוש רמז משך תורא שמשכו שור ועשו העגל קדש בכספא קדשוהו ע״י הרבה כסף כמ״ש וכסף הרביתי וזהב עשו לבעל פסל במדברא במדבר היה פסל הזה ועי״כ שלח בוכרא נפסלו הבכורים מעבודה שע״י גאולת מצרים נבחרו בעבודה וחטאו והפסידו עבודה ומותר הוא לקרות בפסח (עבודה בבכורים היה מנהג קדום כמ״ש ביעקב כו׳ ובמצרים נבחרו בפרשת קדש כו׳) ופסח אין חל כ״א בימי ז״א ג״ה וכשחל בימי זא״ג אין שבת חה״מ קורין כסדר וכשחל ביום ה׳ אז שבת קורין פסל בשבת חה״מ והטעם שלעולם בשבת חה״מ הן פסח הן סוכות קורין ראה אתה אומר כו׳ בפ׳ כי תשא שיש בו שלש רגלים ושבת וחה״מ חג המצות תשמור דרשו על חה״מ יע״ש בזה. ועפר״ח בשם הריק״ש ז״ל אם טעה ושינה הסדר קורין ביום שלאחריו פ׳ שדילג כמו שמע והיה בסימן ס״ד והיינו בד׳ ימי חה״מ. ומשמע הא בי״ט אם טעה וקרא בא׳ שור או כו׳ קורא בשני ג״כ שור כו׳ וא״י למה. ובז׳ וח׳ ג״כ אמאי לא יקרא בח׳ ספק שביעי בשלח אם טעה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד קורין עמ״א דבחה״מ הרביעי ממנין הקרואים משא״כ שבת וי״ט נשלם המנין ז׳ וה׳ ויוה״כ ו׳ אומרים קדיש קודם מפטיר ועמ״א תפ״א ג׳: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ה י״ט האחרון עמ״א בב׳ לילות מקדשין על היין וא״א זמן שאין רגל בפ״ע משא״כ בשמיני עצרת אומרים זמן בב׳ לילות דרגל בפ״ע. ובתפ״ט ס״ט י״ט האחרון במ״ש היינו ליל ה׳ שא״א לפרש על ז׳ לא בד״ו פסח: ש"ע סָעִיף ז
ו וא״א זמן עמ״א באות ה׳. מ״ש מילה בח׳ עיין לבוש תקפ״ד ס״ג בשני ימים אחרונים כו׳ יום ליבשה (בשבת י״ל ים כו׳) ושם נאמר הטעם דבי״ט בחול אין רבותא די״ט לאו בעלמא ומילה כרת פשיטא שדוחה כו׳ יע״ש והנה י״ט עשה ול״ת זבחים ל״ט שבת קל״ב ער״מ ז״ל פ״ט מה׳ ט״צ. והמ״א כתב טעם בשבת אין קפידא כ״כ כו׳. ומ״ש מענין הפיוטים עיין לבוש כי אהוביך בשבת חה״מ יסדו ר״ש הגדול ופיוט יום ז׳ ג״כ יסדו ר״ש הגדול. ויום ליבשה כשאין גאולה אחרת אומרים יום ליבשה קודם גאל ישראל וכשיש גאולה אחרת מקדימין יום ליבשה קודם שירה חדשה יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ולא עמ״א וע׳ סימן תרס״ג ובד״מ כ״כ הטעם שחלוקים בקרבנות ועב״ח כתב הטעם הואיל וגומרים הלל. ומשמע דוקא לחתום הא באמצע אין מזכיר בברכת על התורה של סוכות וצ״ע ואפשר ל״ד ה״ה באמצע ומסתמא כן הוא. ועיין בסידורים נסחאות ברכת על התורה י״א י״ט מקרא קודש היינו נוסח ספרדים ואנו בתפלה אומרים מקרא קודש ובעל העבודה י״א רק חג פלוני ולא מקרא קודש: ש"ע סָעִיף ט
ח שיר השירים עמ״א והנה א״א אותו כ״א בשבת דוקא היינו או בשבת חה״מ או כשחל שבת בי״ט אחרון בז׳ אומרים בז׳ וחל בח׳ אומרים בח׳ לא ביום א׳ שהוא ג״כ בשבת ועיין לבוש וא״י טעם למה. ועיין אות ו׳ חילוף היוצרות בז׳ וח׳ הוא מטעם שיר השירים. וקהלת א״א כ״א בשבת חה״מ או כשחל שמיני עצרת בשבת ולא ביום א׳ שחל בשבת. ובקהלת י״ל הואיל וכתיב תן חלק לשבעה י״ל ג״כ אלו ימי שבתא מש״ה אומרים אותו דוקא בשבת ומ״מ יאמרו ביום א׳ כשחל בשבת. ובשיר השירים דוקא בשבת י״ל שבת רומז לעוה״ב וש״ה יש בו ג״כ רמזים הרבה על זה ובי״ט א׳ י״ל שמרבים בפיוטים טל לכך א״א עד שבת חה״מ או י״ט אחרון ובסיכות קשה דבש״ע מאריכין בגשם היל״ל בי״ט ראשון כשחל בשבת ומנהג ישראל תורה הוא: ועיין ד״מ בשם אבודרהם בשבועות רות דנתגיירה וכתיב בתחלת קציר ואבותינו קבלו התורה ונתגיירו וקהלת בסוכות תן חלק לשבעה ולשמנה ימי החג. ורות כמדומה נוהגין לומר ביום ב׳ דשבועות לא ביום א׳ וא״י טעם למה וי״ל כי עיקר נתינת התורה בז׳ היה עסי׳ תצ״ד ועוד שביום א׳ נעורים ומרבין בפיוטים יותר ואי״ה יבואר המנהג: ש"ע סָעִיף ט
ט שלא עמ״א ועט״ז ו׳ ומ״מ ספק ברכות לקולא ושלא לברך כמ״ש הט״ז כ״א במגילת אסתר הכתובה כהילכתה מברכין עליה לא בשאר מגילות אף כתובה כהלכתה וט״ב אפ״ה אין מברכין ועד״מ. י״ט שחל בשבת אומרים במנחה ואני תפלתי וקורין בסדר השבוע ועיין לבוש כאן ואי״ה בתצ״א יבואר בדין מזמור יחננו אם אומרים במוצאי י״ט ושבת: ש"ע סָעִיף ט
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ג
א יש לעשות כו' שביום ההוא נתלה המן כמ"ש רש"י פ"ק דמגילה דף ט"ו על מ"ש שם ויעבר מרדכי. רב אמר שהעביר י"ט א' של פסח ופירש"י יום טוב א' של פסח היה בתענית שהרי בי"ג בניסן נכתבה האגרת ונתנה הדת בשושן וי"ד וט"ו התענו ובט"ז נתלה המן לערב עכ"ל. וע"ש במהרש"א בח"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ב (ס"ק ג') משך כו' מ"ש בש"ע וזה הסדר לא ישתנה כו' שהוא שבת קורין ראה כו' כתב הלבוש הטעם דבין בשבת חה"מ פסח ובין בשבת חה"מ סוכות קורין ראה נפי שיש בפ' פסל מצות שבת ורגלים וחה"מ דכתיב בה את חג המצות תשמור ומקרא זה ילפינן איסור מלאכה בחש"מ במס' חגיגה אלא לפי שבשבת צריכים לקרות ז' גברי לכן מתחילים מראה אתה א"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ג (ס"ק ד) קורין כו' שנשלם כו' דדוקא בשבת אומרים קדיש קודם המפטיר כמ"ש סי' רפ"ב סעיף ד' בהגה שכבר נשלם מנין הקרואים מלבד המפטיר וכמ"ש שם במ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ד (ס"ק ו) וא"א כו' ואם חל יום ז' כו' מפני שאומרי' שיר השירים ופיוטים של שבת חול המועד: מיוסדים על שיר השירים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ה (סק"ט) שלא כו' לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו דמשמע שהעם נהגו כן מצד עצמם. וכן נ"ל שמנהג העם שהנהיגו מעצמם כדין עבדו: ועוד י"ל כו' אבל בחומשים שלנו פשיטא שאין לברך: ולפי טעם זה גם על איכה אין לברך אך אין טעם זה עיקר וכמ"ש מ"א לעיל סי' רפ"ד דדפוס הוי כתיבה מעליה ואע"פ שהוא על נייר מ"מ יש לברך ע"ש: חוץ מקהלת גם במסכת סופרים פ' י"ד לא הזכיר לברך כ"א על ד' מגילות אסתר איכה שיר השירים רות ולא הוזכר קהלת אבל לא ידעתי ולא מצאתי טעם לחלק רק בעט"ז כ' בשם ספר לחם רב הואיל דאמרי' בשבת פ' ב"מ שתחלה בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת: וכן עיקר ובספר א"ר כתב לברך בלי שם ומלכות: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א אין מחזירין אותו. דדוקא בתפלה לא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור אבל בב"ה בח"ה אי בעי לא אכיל דבר המחייב לב"ה שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו ולענין הנחת תפילין בח"ה עמ"ש בסי' ל"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אין נוהגין לומר מקרא קודש כלל לא בי"ט. וכ"כ בלבוש ותמהני ע"ז שהרי מנהגינו לומר מקרא קודש בי"ט בכל ארצותינו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ההלל בדילוג. מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
ד ומפטירין היתה עלי. בטור הביא אמר רבינו האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן וניצחון גוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירן בניסן העצמות היבשות ובתשרי ביום בוא גוג: ש"ע סָעִיף ט
ה ואין מזכירין בברכת הפטרה לפסח כו'. דאלמלא שבת אין הפטרה בח"מ: ש"ע סָעִיף ט
ו והעם נהגו שלא לברך עליהם כו'. בלבוש תמה ע"ז ואמר איני יודע למה לא יברכו עליהם ועוד מי הגיד לו המנהג ושמא עושין ברכה בלחש או שמא לא ידעו ממ"ש במנהגי' שכתבו שיש לברך על אלו ב' מגילות. ובדפוס ש"ע החדשי' הגיה המגיה כאן והעם נהגו לברך וכ"ז דברי הבאי דבתשו' רמ"א סי' ל"ה האריך ע"ז וביאר דבריו שבכאן ושנ"ל שלא לברך על שום מגיל' זולת מגילת אסתר מטעם שלא מצינו בדברי התלמוד שתקנו לקרותם שיאמר ע"ז וצונו לקרות והאריך בזה ועיקר הטעם דאף במגילת אסתר שחייבים חיוב גמור לקרותה אפ"ה אין מברכין עליה אלא במגילה כשירה אבל אם קורין אותה בחומש כ' בסי' תרצ"א אין מברכין עלי' ק"ו באלו המגילות שאין חיובם בבירור רק מנהג והם נדפסים בחומשין שאין לברך עליהם ואלו היה שייך ברכה עליהם היו נזהרים לכותבם דרך מגילה בקלף כמו במגילת אסתר וזה לא נשמע מעולם וכ"כ ב"י סי' תקנ"ט וז"ל והעם לא נהגו לברך על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר עכ"ל ע"כ כל המברך על מגילות אלו היא ברכה לבטלה: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א אין עט״ז בתפלה מחזירין אותו אף ערבית דעכשיו קבלוה לחובה עפר״ח משא״כ בר״ח בלילה אין מחזירין בתפלה דאין מקדשין בלילה עסי׳ תכ״ב ועסי׳ קפ״ח מ״א יו״ד ותפילין בחה״מ עסי׳ ל״א ט״ז ב׳ וסי׳ כ״ה במ״א אות ל״׳א לחלצן קודם הלל וש״ץ אחר הלל ובחה״מ סיכות הש״ץ ג״כ קודם הלל ועיין לבוש משמע קודם מוסף ועא״ר שם. והלבוש כאן כתב לחלצן קודם קריאת פ׳ המוספין ובסוכות קודם הלל שד׳ מינים רומזים לד׳ פרשיות וא״כ יחיד שאין לו לולב יסיר אחר הלל לדעת רמ״א ולבוש בסימן כ״ה ול״א ומ״מ העולם נוהגין להסיר בין בפסח וסוכות קודם הלל כי רוב ס״ל שחה״מ אסור בתפילין ועשו״ת מ״ע מפאנו ז״ל ועיין לבוש כאן הש״ץ לא יברך בקול רם ר״ל במקום שהש״ץ מברך על התפילין בקול רם להוציא מי שאין בקי ובחה״מ לא יעשה כן ואפשר זה כוונת הר״ב בל״א קצת יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב אין עט״ז בספרד אומרים בי״ט חג המצות את י״ט מקרא קודש כבסי׳ תפ״ז ובאשכנז א״א י״ט מקרא קודש כלל בי״ט ומנהגינו שלא לומר י״ט כלל רק מקרא קודש בי״ט ובחש״מ ג״כ מקרא קודש ובעבודה יעלה ויבוא א״א מקרא קודש והנה מ״ש הר״ב א״א מקרא קודש לא בי״ט וחה״מ י״ל יעלה ויבוא בעבודה קאמר אבל במוסף אומרים מקרא קודש כמ״ש הב״ח מצוה לאסוף לבית הכנסת בשביל קרבן מוסף יע״ש ומ״מ אמאי לא כתב שא״א י״ט מקרא קודש ובלבוש ס״ג כתב שא״א את י״ט מקרא קודש לא בי״ט ולא בחה״מ ובס״ט כתב דאמאי לא אמרי׳ בז׳ וח׳ של פסח במוסף אחר והקרבתם וביום השביעי מקרא קודש שהרי נוהגין להזכיר מקרא קודש יע״ש והיינו במוסף יע״ש ומנהגינו לומר חג פלוני זמן כו׳ מקרא קודש ומדלגין י״ט בין ביט שחרית ומוסף וחה״מ במוסף אבל ביעלה ויבוא שבאתה בחרתנו או בעבודה א״א רק חג פלוני זכרינו כו׳ ומדלגין מקרא קודש עפר״ח: והנה טעם מקרא קודש עב״י תפ״ז בשם הרמב״ן ז״ל פ׳ אמור דתפלה בחול דרבנן (דלא כהר״מ ז״ל עסי׳ ק״ו) ובי״ט י״ל תפלה ד״ת להקבץ בבית ה׳ לקדש יום בתפלה בפרהסי״א יע״ש משמע דבעינן מ״ה עשרה גדולים י״ג שנה וב״ש הענין פרהסיא באה״ע הבא על עכו״ם וכן ויקח בועז עשרה נשים כל פרהסיא עשרה משמע (רבים הוי שלשה) ולפ״ז ראוי לחוש לזה ולהדר אחר גדולים שידוע שהביאו ב״ש עיין מ״א סימן נ״ה ז׳ וקצ״ט דבדברי תורה בעינן בידוע שהביאו ב׳ שערות. ואי״ה במ״א ב׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ההלל עט״ז עב״י זה טעם המדרש ובערכין יו״ד ב׳ הסעם דפסח אין חלוק בקרבנות משא״כ סוכות ועא״ר אות ו׳ עוד טעם יע״ש. ולענין הפסקה עסי׳ תפ״ח ס״א ותצ״ג ס״ד דמיום השלישי ואילך דינו כר״ח בזה ועסי׳ תכ״ב במ״א ז׳ ה״ה בפסח ובשנים שהגיעו לחינוך סגי ע״ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ט
ד ומפטירין עט״ז והנה י״ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל והדבר תלוי בתשובה כי אנו נקראים בנים למקום ולא כעבד שמכרו רבו וראיה מדתחיית מתים כו׳ עיין פרשת דרכים להמ״ל יפה יע״ש: ש"ע סָעִיף ט
ה ואין עט״ז כרב גידל שבת כ״ד ב׳ ועסי׳ רפ״ד ותכ״ה דבזה הוא דקיי״ל כרב גידל דלא מצינו כלל נביא לר״ח ולחה״מ ומ״מ בחה״מ סוכות מזכירין י״ט בהפטורה בברכה על התורה עמ״א אות ז׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ט
ו והעם עט״ז מסקנתו דאין לברך על שום מגילה אף איכה רק אסתר שכתובה כהלכתה ותיקונה ושאר אף כתובים על הקלף אין מברכין ובשו״ת רמ״א סי׳ ל״ה (ראוי להיות ל״ד) כתב תחלה איכה מברכין במנהגי מהר״א טירנא ז״ל הואיל והוזכר בתלמוד סוף תענית ועוד דהש״ץ משמיע לרבים ולסוף מסיק שלא לברך הואיל ואין כתובה על קלף והיינו אף איכה אין מברכין שאל״כ היינו כותבין על קלף ש״מ דאף כתובה כהלכתה אין מברכין רק אסתר וכ״כ הח״י אות י״א וכן נוהגין כמדומה. ועמ״א אות ט׳ וספק ברכות לקולא: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א הענין. דהיינו וידבר משה את מועדי ה'. וכתב בשל"ה יש לעשות ביום שני בסעוד' איזה דבר זכר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אין. לפי שאינו מחויב לאכול פת ע"ל סי' קפ"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג את. וכתב המ"א ומכאן ראיה שאין לומר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב בברכת המזון בחו"ה ע"ש ושמעתי שביו"ט שחל להיות בשבת שי"א הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת טוב ומנוחה לחיי העולם. ח"י: ש"ע סָעִיף ג
ד אין. ועכשיו המנהג לומר את יום מקרא קודש וכן הסכמת האחרונים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ה הרביעי. קאי אחה"מ. וא"א קדיש עד אחר שקר' הרביעי שנשלם מנין הקרואים. ב"י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו האחרון. פי' בז'. מילה בשמיני אומרים יום ליבשה מה שאין כן בשאר ימים טובים דאין אומרים יום ליבשה אא"כ חלו בשבת לבוש סי' תקפ"ד ומנהגים. ואם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חול המועד מפני שאומרים שיר השירים באותו יום ויום ליבשה אומרים קודם שירה חדשה. ואם חל יום אחרון בשבת אומרים יוצר של שבת חול המועד ומהפכין בי"ח לומר הפיוט של יום ז' ואם יש בו מילה אומרים יום ליבשה קודם שירה חדשה עמ"א: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז היתה. כי תחיית המתים יהא בניסן וגוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירין בניסן העצמות היבשות. ובתשרי בוא גוג. טור: ש"ע סָעִיף ט
ח בחתימה. רק חותם מקדש השבת אבל בשבת חה"מ של סוכות מסיים והזמנים משום דחלוקים במוספין חמיר טפי מ"א. והב"ח נתן טעם דחול המועד סוכות גומרין הלל ואין דומה לר"ח: ש"ע סָעִיף ט
ט שלא. וכן הסכמת האחרונים. וסיים הט"ז כל המברך על מגילות אלו הוא ברכה לבטלה וכן פסק בע"ז וח"י דלא כקצת האחרונים עמ"א וט"ז: ש"ע סָעִיף ט
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ומפטיר. וכנ"ל בסי' תפ"ח ס"ג: ומפטיר במלכים כו'. מגילה שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ואם כן כו' וכן. שם: ואם לא. כמו בר"ח ברכות מ"ט ב': ובמוסף כו'. תוספתא דברכות והביאו תוס' בברכות כ"א ב' ד"ה עד והרא"ש פ"ג סי"ח והמרדכי וש"פ שם: אלא כשמגיעין כו'. עתוס' דר"ה ח' ב' ד"ה שהחדש ושם ל"ה א' ד"ה אילימא וברא"ש שם והכי איתא בירושלמי רב מפקד לתלמידוי כו' וה"ה בחוה"מ שמזכירין של מוסף כמ"ש בסוכה נ"ה א' ואנן דאית לן תרי יומי כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג נוהגין כו'. מ"ס פי"ט הלכה ג': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ס"ה וזה הסדר. תוס' שם ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו בכל ימי כו'. תוס' שם וכמש"ל סי' תפ"ח ס"ג: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז בליל י"ט כו'. עמ"א ור"ל בבה"כ דאין אותו הטעם שכ' בסי' תפ"ז ס"ב שייך כאן וע' ע"פ ק"ב ב' מכלל דבשביעי כו': ואומרים. דלא כי"א זמן שמחתנו שטבעו בים המצרים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
ז ס"ט ומפטירים. מגילה שם: ואין. כמ"ש תוס' בשבת כ"ד ב' ד"ה ולית כו'. דקי"ל כרב גידל: לא כו'. דאף לרש"י ורב אלפס דפ' דלא כרב גידל מ"מ אין חותמין בשל פסח כמ"ש הרא"ש שם וז"ש לא באמצע וע' רא"ש שם: ונוהגין. שמדבר בגאולת מצרים. וז"ל ד"מ כת' אבודרה"ם נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר כו' שמדבר כו' ובשבועות רות שכתוב בו תחלת קציר ועוד שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו וכן רות נתגיירה ובסוכות קהלת מפני שכתוב בו תן חלק לז' וגם לח' כו' ואמרי' במ"ס הקורא בחמש מגילות מברך על מקרא מגילה ואפי' היא כתובה בין הכתובים עכ"ל וכ"כ מהרי"ל לברך כנ"ל אף אם אינה כתובה בגליון וכ"כ בהג"מ הלכות ט' באב וכן המנהג דלא כמרדכי שכ' בפ"ק דמגילה לברך על מקרא כתובים עכ"ל ד"מ. וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף שאינם כתובים בגליון וכ"ש כשהם כתובים בגליון כס"ת וכן מנהג כל הראשונים וכ"כ מ"א. ומ"ש חוץ מקהלת ליתא דבספ"ג דידים מסקנת מתני' שם דכן נחלקו וכן גמרו ששיר השירים וקהלת שוין לטמא את הידים וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ח שכל ה' מגילות מטמאין את הידים כס"ת וכ"כ הגמ"ר פ"ק דמגילה שכולן שוין לברכה זו וכן עיקר: בשבת. שהוא יום כינופיא דאף בי"ט הוו בשדות כמ"ש בסוף ר"ה נ"ה א': ש"ע סָעִיף ט
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)