א כָּל מְלָאכָה הָאֲסוּרָה בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב, חוּץ מִמְּלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ, וְחוּץ מֵהוֹצָאָה וְהַבְעָרָה וְכֵן מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם מֵאֶתְמוֹל. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּאֹכֶל נֶפֶשׁ עַצְמוֹ כָּל שֶׁאֵינוֹ מֵפִיג טַעַם כְּלָל, אִם עֲשָׂאוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב (אוֹר זָרוּעַ וּמַהֲרִי"ל); מִיהוּ אִם לֹא עֲשָׂאוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְיֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ יוֹם טוֹב, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי שִׁנּוּי (סְמַ"ג וְרַ"ן).
ב קְצִירָה וּטְחִינָה וּבְצִירָה, וּסְחִיטָה וְצֵידָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ, אֲסָרוּם חֲכָמִים.
ג אֵין מוֹצִיאִין מַשָּׁא עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב.
ד מֻקְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בְּשַׁבָּת הִחְמִירוּ בּוֹ בְּיוֹם טוֹב וַאֲסָרוּהוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין מֻקְצֶה אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב (טוּר בְּשֵׁם פּוֹסְקִים); אֲבָל נוֹלַד אָסוּר, לְדִבְרֵיהֶם, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְכָל מֻקְצֶה שֶׁאֵינוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּגוֹן אוֹצָר שֶׁל פֵּרוֹת וְעֵצִים, סַגֵּי כְּשֶׁיֹּאמַר: מִכָּאן אֲנִי נוֹטֵל, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ד ח"ג). וּמֻתָּר לְהָכִין מִיּוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּב' יָמִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת (כָּל בּוֹ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"י כָּל דִּינֵי מֻקְצֶה.
א סָעִיף א {א} האסורה בשבת - בין שאיסורה מן התורה ובין שאיסורה משום שבות וכן כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר גם לעכו"ם לעשותו כמו בשבת:
ב סָעִיף א {ב} חוץ ממלאכת אוכל נפש - כדכתיב בקרא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:
ג סָעִיף א {ג} וחוץ מהוצאה והבערה - ופרטי דיניהם יתבארו לקמן סימן תקי"א ותקי"ח:
ד סָעִיף א {ד} וכן מכשירי אוכל נפש וכו' - ופרטי דין זה עיין לקמן סימן תק"ח ותק"ט:
ה סָעִיף א {ה} שלא היה אפשר - דנתקלקל ביו"ט או שלא הספיק לו השעה ומשמע דבאוכל נפש גופיה מותר לדעת המחבר אפילו באפשר לעשותו מאתמול ומיהו בדבר שדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים גם להמחבר אסור בדבר שטוב מאתמול ולא יפיג טעמו וכדלקמן סימן תק"י ס"ג ע"ש וע"י שינוי משמע מהגר"א דשרי:
ו סָעִיף א {ו} מאתמול - אבל אם אפשר לעשותו מאתמול הרי הוא כשאר מלאכות ואסור מן התורה:
ז סָעִיף א {ז} ויש מחמירין וכו' - מדרבנן כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת יו"ט:
ח סָעִיף א {ח} כל שאינו מפיג - דלישה ואפיה ושחיטה ובישול אם עשאן בעיו"ט יש בהם חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול ולהכי לא גזרו בהם אבל דבר שאין בו קלקול טעם והפסד אם נעשה מאתמול ל"ל לעשותן ביו"ט וכתבו האחרונים דנקטינן למעשה כסברא זו. וכתבו עוד דלפי דעה זו אסור ללוש ביו"ט וורימזלי"ן (שקורין לאקשי"ן) שאפשר הנילושים מבע"י טובים ביותר וכן אסור לבשל פירות יבשים ביו"ט שהוא ידוע שהמבושלים מעיו"ט טובים הם יותר לאכילה אח"כ ביו"ט מיהו אם לא היה לו שהות מקודם לבשל וכש"כ כשלא היה לו הפירות מקודם בודאי מותר לבשלם ביו"ט וכן לענין לישה הנ"ל:
ט סָעִיף א {ט} טעם כלל - משמע דאם מפיג טעם אפילו במקצת שרי לכו"ע ובמהרי"ל כתוב שאסור לדוך שקדים ביו"ט להוציא מהן חלב מדהיה אפשר ליה לדוך מאתמול אע"פ שמפיג טעם קצת וכתבו האחרונים דמשו"ה החמיר בזה דדמי קצת לסחיטת פירות דאסור. ומ"מ ע"י שינוי נראה דיש להתיר:
י סָעִיף א {י} מותר לעשותו ע"י שינוי - ואם לא עשאו מעיו"ט מפני איזה אונס מותר אפילו בלי שינוי. וכתב המ"א דאפילו לכתחלה מותר להמתין לעשותו ע"י שינוי ובספר בגדי ישע מפקפק ע"ז אכן אם אין לו שהות קודם יו"ט בודאי יש לסמוך ע"ז:
יא סָעִיף ב {יא} קצירה וכו' - וה"ה דישה והרקדה וכה"ג:
יב סָעִיף ב {יב} וסחיטה - ר"ל לסחוט הפירות להוציא מהן שמנן ויינן לאכילה ביו"ט:
יג סָעִיף ב {יג} אסרום חכמים - דמן התורה כל מלאכה שהוא באוכל נפש מותר אלא חכמים אסרו דברים שהם עבודה רבה כגון הני שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפ"א וא"כ יטרד כל היום בעבודתו וימנע משמחת יו"ט ולכן אסרו חכמים ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט והרבה פוסקים חולקין וסוברין דמלאכת עבודה הנ"ל אסור מן התורה אפילו באוכל נפש ולא התירה התורה באוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט ופרטי דינים אלו יתבארו בסימנים הבאים כאו"א במקומו:
יד סָעִיף ג {יד} אין מוציאין משא וכו' - לפי דעת הג"ה לעיל סימן רמ"ו ס"ג דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו צ"ל דהכא אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול עם בהמתו ואפילו לצורך יו"ט ואפילו ברשות אחד ממקום למקום נמי אסור ולפ"ז לשון אין מוציאין לאו דוקא ולעיל בסימן רמ"ו הבאנו דעת החולקים דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט כמו בשבת וכ"ש כשהוא מחמר אחר בהמתו ולדעה זו אתי שפיר כפשוטו ואיסורא דאורייתא קאמר המחבר. ודע אם נאמר דיש שביתת בהמה ביו"ט שייך בזה כל הדינים הנאמרים בענין זה לעיל בהלכות שבת סימן ש"ה:
טו סָעִיף ד {טו} מוקצה אע"פ שהוא מותר וכו' - פי' דלעיל בסימן ש"י מתבאר דיש כמה מיני מוקצה המותרין בשבת כמו מוקצה מחמת שעומד לסחורה או בשהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד אחר זמן או מוקצה מחמת מיאוס ועוד כמה גווני אך כ"ז הקילו דוקא בשבת דחמיר לאינשי ולא חיישינן אם נקל לו לטלטל דבר מוקצה יבוא להקל בשאר איסורי שבת אבל ביו"ט דקילי ליה שהרי הרבה מלאכות מותרים לו לצורך אוכל נפש ואם נקל לו במוקצה יבוא להקל גם בשאר איסורי יו"ט ולפיכך אסרו לו חכמים לטלטל ולאכלו ולפי סברא זו בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביו"ט עד שיכין אותם לכך מעיו"ט וכן כל כה"ג צריך הכנה מבע"י ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד פשיטא דאסור לדעת המחבר ביו"ט:
טז סָעִיף ד {טז} ויש מתירין וכו' - דלא חמיר משבת וכתב מ"א דכן הוא ג"כ דעת הרש"ל וכן פסק גם הפר"ח:
יז סָעִיף ד {יז} לדבריהם וכו' - ואף דיש פוסקים שמתירין אף במוקצה דנולד הרמ"א לא רצה לתפוס כדעתם בזה אלא כאותן פוסקים דמחמירין עכ"פ במוקצה דנולד וכתבו האחרונים דאף שבשבת נקטינן לעיקר להתיר אפילו במוקצה דנולד דלא כבעלי סברא זו מ"מ ביו"ט אין להתיר עכ"פ במוקצה דנולד ולפ"ז אין לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר ביו"ט אע"פ שהן ראויין לכלבים מפני שאתמול כשהיו מחוברין לבשר היו ראויין גם לאדם והוי נולד:
יח סָעִיף ד {יח} וכל מוקצה וכו' - קאי לסברא הראשונה דמוקצה אסור דלהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים משום דמסתמא דחינהו בידים כשהעלן לגג ליבשן ואפילו בשבת אסור וכדלעיל בסימן ש"י ס"ב:
יט סָעִיף ד {יט} שאינו בע"ח - דבב"ח לא מהני בשיאמר מכאן אני נוטל אלא צריך לפרט זה וזה אני נוטל וכמבואר לקמן סי' תצ"ז ס"י:
כ סָעִיף ד {כ} כגון אוצר וכו' - ר"ל ודעתו היה מתחלה רק להסתפק ממנו לאחר זמן וה"ה בפירות העומדים לסחורה או במוקצה של גרוגרות וצמוקים שלא נתייבשו לגמרי:
כא סָעִיף ד {כא} סגי כשיאמר וכו' - דאותן שיקח למחר הרי הם כמו שהוברר למפרע דלהם כוון בהכנתו דבמלתא דרבנן קי"ל דיש ברירה:
כב סָעִיף ד {כב} וא"צ שירשום וכו' - ודע דיש כמה פוסקים דפליגי ע"ז ודעתם דלא סגי בשיאמר מכאן וכו' אלא צריך שירשום בסימן המקום שבדעתו לאכול וסברתם דכיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם להקצותם כגון גרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן או אפילו פירות שהכניסם לאוצר הרי הקצם בידים למכירה לא סגי בהכנה כל דהו להוציאם ממוקצה עד שיברר יפה הפירות שבדעתו לאוכלם ויתן בהם סימן ולהלכה יש להחמיר כסברא האחרונה עכ"פ לענין גרוגרות וצימוקים שהעלן לגג ובפירות שמכניסם לאוצר אפשר דיש לסמוך אסברא קמא ועיין בה"ל:
כג סָעִיף ד {כג} ומותר להכין וכו' - ר"ל דבכגון זה של פירות ואוצר שא"צ לעשות מעשה ובאמירה בעלמא הוי הכנה מותר להכין אפילו ביו"ט גופיה מיום אחד לחבירו דממ"נ אם יום ב' קודש הרי היום חול ומותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי א"צ הכנה כלל ונמצא שאינו מתקן שום דבר בהכנתו דליאסר עליו והיכי אסרינן הכנה מיו"ט לחבירו היכא שהוא עושה מעשה דחיישינן שמא מחר חול ונמצא שעשה מעשה ביו"ט לצורך חול וכההיא דסימן תק"ג עי"ש [וכן במוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים לא יכול להזמין מיו"ט לחבירו אא"כ זימן מעיו"ט] ולפ"ז לפי מה שכתבנו להחמיר במוקצה דאקצייה בידים כגון גרוגרות וצמוקים שצריך לרשום אם שכח לרשום בעיו"ט ונזכר ביו"ט אסור לעשות שום סימן להכין פירות ליו"ט שני דשמא מחר חול ונמצא שעשה סימן ביו"ט לצורך חול:
א סָעִיף א כל שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו (ב"י וערסי' תקמ"ג): חוץ ממלאכת אוכל נפש. כוון למ"ש סי' תקכ"א דמותר לשלשל פירות מפני הפסד הואיל וראוים לאכילה וע' בגמ':
ב סָעִיף א ויש מחמירים. ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם י"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול (של"ה):
ג סָעִיף א ע"י שינוי. ומותר לכתחל' להמתין עד י"ט לעשותו בשינוי (וכ"מ סי' תק"ד) ומ"מ כ' מהרי"ל ללוש הוורימזיל"ש מעי"ט דהישני' יות' טובים וגם אסו' לדוך שקדי' בי"ט להוצי' מהם חלב כי אפשר לעשות בעי"ט אף שמפיג טעם קצת ע"כ, ואף על גב דבשאר מאכלים אם מפיג טעם קצת שרי הכא דומ' לסחיטת פירי ואף על פי שאינו דומה כלל דהתם הלחלוחית אגור בתוכו אבל השקדים יבשים הם ומרוב דכייתם נסחט המרק מ"מ בל' בני אדם שם חלב עליהם ודומה לסחיטת פרי לעשו' משקה ואסו' עכ"ל יש"ש סי' ל"ח ועסי' תק"ו ס"ח:
ד סָעִיף ב אסרו חכמים. מפני שדרך לעשות אותם ביום א' לימים הרבה ויש"ש פסק כדעת הפוסקים שהם דאורייתא:
ה סָעִיף ג אין מוציאין. אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא כמ"ש הרמב"ם שאסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וע' סימן רמ"ו סס"ג ומ"ש דיש לאסור שביתת בהמתו בי"ט דלא כרמ"א:
ו סָעִיף ד ויש מתירין. וכ"פ ביש"ש פ"ד סי' ג' ופ"ה סי"ז ובסי' י"ט כ' דנולד אסור ומוקצה מחמת איסור אף על גב דבשבת שרי אא"כ דחיה בידים בי"ט אסור וע"ש בסוף ביצה:
ז סָעִיף ד לדבריהם. אין מדוקדק זו דהא יש מתירים בי"ט מוקצה ונולד אלא שרמ"א ס"ל שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד א"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו בי"ט:
ח סָעִיף ד אוצר של פירות. וה"ה פירות העומדים לסחורה:
ט סָעִיף ד סגי כשיאמר. ולהמתירין מוקצ' א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סימן ש"י ס"ה (ב"י סי' תקי"ח):
י סָעִיף ד וא"צ שירשום. עבב"י סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך שירשום, וכתב בד"מ שם ומדברי ב"י משמע דס"ל כר"א דא"צ שירשום, דקי"ל בדרבנן יש ברירה עכ"ל, ולכן פסק כאן א"צ שירשום ולי צ"ע דהא התוס' כתבו דאי' בירושלמי דחכמים ס"ל כב"ה וב"ה אית להו ברירה ועוד דהרמב"ם פסק ג"כ בדרבנן יש ברירה ואפ"ה פסק צריך שירשום אלא ע"כ אין הטעם משום ברירה אלא כמ"ש התוס' כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה וכ"כ התוס' סוף בפ' דאין הלכה כר"א דשמותי הוא וכ"פ היש"ש כחכמים: ועוד נ"ל דפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמ"ש סימן תצ"ז ס"י ע"ש וכ"מ בב"י סי' תקי"ח בשם הכל בו:
יא סָעִיף ד ומותר להכין. קאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין וכו' ועסי' תק"ג וססי' תקנ"ח:
א סָעִיף א וחוץ מהוצאה והבער'. דין הוצאה יתבאר בסי' תקי"ח ודין הבער' בסי' תקי"א. ודין מכשירי אוכל נפש כגון שפוד וכיוצא בו בסי' תק"ט:
ב סָעִיף ב קצירה וטחינה וכו'. הטעם בטור ופר"י לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כא' ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צדה אסרו שפעמי' שתעל' מצודתו דגים הרבה. בירוש' מסמיך להו אקראי עכ"ל ואיני יודע למה תלה דברי הירוש' באסמכתא והא אמרי' בזה דבי"ט סופג מ' ורש"ל בר"פ א"צ מסיק דמן התור' אסור עד לישה. וכת' במהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפויה דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט ועמ"ש בסי' תק"י ס"א:
ג סָעִיף ג אין מוציאין משא כו'. משום עובדא דחול אבל לא משום שביתת בהמה דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביו"ט:
ד סָעִיף ד ואסרוהו. כיון דבי"ט קיל חשו רבנן דלא לזלזולי ביה ע"כ החמירו בו לפסוק כר"י דמוקצ' אסור אבל בשבת דחמיר' פסקו כר"ש דמותר:
ה סָעִיף ד ומותר להכין כו'. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מי"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמיר' לחוד במידי שאינו ב"ח:
א סָעִיף א אסורה. (הטעם בספר החינוך סי' שט"ו כדי שיזכרו ישראל הניסים הגדולים שעשה הש"י להם ולאבותיהם וידברו בם ויודיעום לבניהם כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנוים לעסוק בהם) וכל שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו. ב"י ועיין ר"ס תקמ"ג:
ב סָעִיף א שאינו. ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם י"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול. של"ה:
ג סָעִיף א שינוי. ומותר לכתחלה להמתין עד י"ט לעשותו בשינוי ומ"מ כתב מהרי"ל ללוש הרימזיל"ש או לאקשי"ן מעי"ט דהישנים יותר טובים וגם אסור לדוך שקדים בי"ט להוציא מהן חלב כי אפשר לעשותם מבעי"ט אף שמפיג קצת. מ"א:
ד סָעִיף ב וטחינה. הטעם לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צידה אסרו מה"ט. וכתב מהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפוי' דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט וע' סי' תק"י:
ה סָעִיף ג משא. אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא הטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וע' סי' רמ"ו ס"ג אם יש לאסור שביתת בהמה בי"ט או לא ועיין בפר"ח ומג"א ובשכנה"ג שם וע' יד אהרן כאן:
ו סָעִיף ד נולד. וא"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו בי"ט:
ז סָעִיף ד אוצר. וה"ה פירות העומדים לסחורה:
ח סָעִיף ד נוטל. ולהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סי' ש"י סעיף ה'. מ"א:
ט סָעִיף ד שירשום. ע' מ"א שהעלה דבפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמו שכתב סי' תל"ז ס"י ע"ש:
י סָעִיף ד להכין. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמירה לחוד במידי שאינו בע"ח ט"ז וכ"כ המ"א דקאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין וכו' ע"ש:
א סָעִיף א מ"א כל שאסור כו' ב"י. מדתנן בביצה דף לו ע"ב כל שחייבים עליו משום שבות כו' בשבת חייבים עליו בי"ט וכיון דאסרו שבותים בי"ט כמו בשבת ה"ה אמירה לגוי דאיכא שבות אסור בי"ט: ערסי' תקמ"ג. ר"ל דאפי' בחה"מ אסור אמירה לגוי במה שאסור לישראל אלא רמ"א שם מקיל בחה"מ קצת יותר מבי"ט ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ויש מחמירים (גם המחמירים מודים דמדאורייתא אין חילוק בא"נ בין אפשר מעי"ט או לא ודוקא במכשירין יש חילוק אלא דמחמירים בא"נ באפשר מדרבנן) ומה"ט יש לבשל כו' שהם טובים יותר כו' ובשל"ה סוף הל סוכה לא כתב כל' זה אלא ז"ל מאחר שאין בהן שום מפיג טעם א"כ אפשר מאתמול עכ"ל גם רמ"א הא כ' וי"מ כו כל שאינו מפיג טעם משמע אפי' אין טובים יותר כשנעשה מעי"ט מ"מ מחמירים וצ"ל דהמ"א האמת נקט דבפירות יבשים הם טובים יותר כשנתבשלו מעי"ט והוא לאו דוקא. אולם נסתפקתי בדבר שטוב יותר אם נעשה מעי"ט אס מותר בי"ט ע"י שינוי דהיש"ש ר"פ אין צדין הביא בשס סמ"ג שכ' דמן התורה אין חילוק באוכל נפש ואפי' אינו מפיג טעם מותר לעשותו בי"ט מדהתירו לדוך מלח במדוך של עץ דהיינו ע"י שינוי והא מלח אינו מפיג טעם וא"א דאסור מן התורה אפי' ע"י שינוי אסור עכת"ד הרי דמה שאסור מן התורה אסור אפי' ע"י שינוי (וכ"מ מדברי רמ"א שהתיר אוכל נפש שאינו מפיג טעם ע"י שינוי משמע אבל מכשירים אפי' ע"י שינוי אסור וה"ט משום דמכשירים אסור מן התורה והתוס' במגלה דף ז' ע"ב ד"ה כאן כו' הקשו מדמחלק ר"י במכשירים בין אפשר לעשותן מעי"ט או לא מכלל דבאוכל נפש אפי' אפשר לעשותן מערב י"ט מותר וקשי' מהא דתניא במס' שבת החולב והמגבן כו' בי"ט אם הזיד לוקה כו' וי"ל דודאי אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשות בי"ט אבל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון האי דמגבן אסור לעשותן בי"ט: אבל מכשירים כו' עכ"ל ונסתפק הפר"ח בכוונתם במ"ש דעדיף טפי כשנעשה כו' אם הוא לאו דוקא ואפי' אינו עדיף כשנעש' מאתמול רק שאינו מתקלקל אפ"ה אסור וכן הוכיח מדברי הש"ס. וצ"ל דהתו' דנקטו דעדיף טפי כתבו האמת דמגבן עדיף טפי כשנעשה מאתמול. או דלמא התוס' דוקא נקטו דעדיף טפי דהתוס' קאי לדינא דאורייתא דהא באו ליישב הא דתניא במגבן בי"ט לוקה להכי בעי' דוקא דעדיף טפי כשנעש' מאתמול אבל אי לא טדיף רק שאינו מתקלקל אינו אסור כ"א מדרבנן ומהרש"א שם במגלה בתוס' הנ"ל פשיטא ליה דהתוס' לאו דוקא נקטו דעדיף טפי ע"ש א"כ לפי הצד שצדד פר"ח דהתו' דוקא נקטו דעדיף טפי דנהאי גוונא אסור מן. התורה א"כ לפמ"ש בשם סמ"ג כהאי גוונא ל"מ שינוי וי"ל דגם רמ"א כוותיה דהתוס' ס"ל והא דכ' רמ"א דמהני שינוי הוא מייירי בדבר שאינו מפיג טעם אבל לא מיירי בעדיף טפי דכה"ג דא"מ טעם ליכא רק איסור דרבנן אבל במידי דעדיף טפי כשנעשה מאתמול מודה רמ"א דאסור מן התורה וא"כ אפי' שינוי ל"מ אבל לצד השני שכ' פר"ח דהתוס' ל"ד נקטו דעדיף טפי וכן פשיטא ליה למהרש"א כנ"ל וכיון דהתוס' קאי ליישב הא דמגבן ביום טוב לוקה ע"כ ס"ל אפילו לא עדיף רק אינו מתקלקל אסור מן התורה וכן מבואר במהרש"א וא"כ להתוס' אפילו רק אינו מתקלקל ל"מ שינוי לדעת סמ"ג. א"כ לרמ"א שכ' דמהני שינוי באינו מפיג טעם ע"כ לא ס"ל כהתוס' ואפשר התוס' חולקיס על סמ"ג וס"ל דאפי' באיסור תורה מהני שינוי עכ"פ אין ללמוד מדברי התוס' מידי וי"ל לדידן אפי' עדיף טפי כשנעשה מאתמול מ"מ מהני שינוי:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) ע"י כו' וכמ"ש סי' תק"ד ר"ל דהא הסמ"ג מביא ראיה דמותר ע"י שינוי אפי' אינו מפיג טעם מהאי דסי' תק"ד דהתירו דיכת מלח ע"י שינוי אע"ג דמלח אינו מפיג טעם ושם במשנה קתני דכין לכתחלה וסתם הדברים משמע אפי' לכתחלה מותר להמתין כו': אבל השקדים יבשים כו' ר"ל סחיטה גמור' איננו אלא בענבים וכדומה שסוחט הלחלוחית שבתוכן משא"כ השקדים אין בהם לחלוחית אלא נותנים השקדים במים ודכין השקדים עד שיהיו דק דק. ואז על ידי המים נעשה מרק ומשקה וכהאי גוונא לא מיקרי סחיטה: ועסי' תק"ו ס"ח שכתב הרב"י אסור לעשות שאור ביום טוב אלא על ידי שינוי מפני שהיה אפשר לעשותו מבע"י והוא דברי מרדכי ע"ש בהרב"י והיינו כדעת המחמירים פה דאפילו באוכל נפש אם אפשר לעשותו מעי"ט צריך שינוי וא"כ תיקשי דהכ' לא הבי' הרב"י בש"ע כלל דעת היש מחמירים ובסי' תק"ו סתס כדעת היש מחמירי' באין חולק: ונסתפקתי בדיכת שקדים אי מותר ע"י שינוי כיון דדומה לסחיטה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד') אוסרי' כו' מפני שדרך כו' ועי"ז מחזי כעובד' דחול או משום דהמלאכה מרובה יתעסק בו כל היום וימנע משמחת י"ט כ"ה בטור: שהם דאורייתא כי התוספות דף ג' סוף ד"ה גזרה הביאו ירושלמי וכן הביאו יתר פוסקים דממעט קצירה וטחינה ודומה לו מדכתיב אך אשר יאכל כו' דתיבת אך הוא מיעוט. ועוד הביא דרשה אחרת לאסור קצירה וטחינה וכדומה ע"ש. ונחלקו הפוסקים אם הוא דרשה גמורה ואסורי' מן התורה או אינו אלא אסמכת' וליכ' בהו רק איסור דרבנן:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) אין כו' שהרי אדם עצמו מותר. והיינו כשיש עכ"פ צורך קצת וכמ"ש סי' תקי"ח ומסתמ' הוצאת משא הוא לצורך קצת: ועסי' רמ"ו כו' דלא כרמ"א ר"ל דרמ"א כ' שם דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט וא"כ תיקשי למה הוצרך מ"א לדחות והטעם משום שהרי אדם עצמו כו' לזה רמז לעיין במ"ש מ"א שם דלא כרמ"א אלא דגם ביו"ט מוזהר על שביתת בהמתו לכן הוצרך פה לדחות שהרי האדם עצמו כו' ולענין מחמר אחר בהמה בי"ט האריך הפר"ח. ולהלכה מסיק דאפילו למ"ד דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי"ט מ"מ איסור מחמר וודאי איכא גם בי"ט:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) לדבריהם כו' דהא יש מתירים כו' הובאו בב"י: אלא שרמ"א ס"ל כו' וה"ה כאלו כ' רמ"א אבל נולד אסור אפילו לדבריהם. והוא הכרעת רמ"א ודעת עצמו. אם נתפרקו בי"ט ואז הוי נולד מה שא"כ אם נתפרקו מעי"ט דאז גם מעי"ט היו מוכני' לכלבי' וליכ' נולד. מ"מ כ' מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ד דבעי' דוק' שיהיו כלבי' מצויי' דאל"כ אסורי' משו' מוקצ':
ז סָעִיף ד (ס"ק ט) סגי כו' דגרוגרת וצמוקים דדחינהו בידים ואפי' ר"ש דל"ל מוקצה מודה דאסור אפי' בשבת כ"ש בי"ט:
ח סָעִיף ד (ס"ק י) וא"ל שירשום כו' ומדברי ב"י משמע דס"ל כר"א כו' דתנן דף ל"ד ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ופירש"י דמיירי בגרוגרת וצמוקים דחזי ולא חזי דאיכא אנשי דאכלי להו ואיכ' אנשי דלא אכלי להו. והם צריכים הזמנה ומהני להו הזמנה דאי לא חזי כלל לא מהני הזמנ' דהוי כאלו הזמין אבנים. ואי חזי אע"ג דאין הבעלים יודעים אין צריכים הזמנה כדאי' דף כ"ו ע"ב. עוד כתב רש"י דפלוגתי' דר"א ורבנן היא דר"א ס"ל יש ברירה. ורבנן סברי אין ברירה ולכן צריך שירשום ורי"ו פסק כר"א וממנו נובע הגהת רמ"א דא"צ שירשום. והרב"י בסי' תקי"ח הבי' דברי הרמב"ם דפוסק כחכמים ותמה עליו. דהא טעמייהו דרבנן דל"ל ברירה וכיון דקי"ל כרבנן יש ברירה ראוי לפסוק כר"א והניח בצ"ע ומזה שפט רמ"א דהכרעת הרב"י דלא כהרמב"ם אלא כרי"ו דפסק כר"א: ולי צ"ע דהא התו' כו' ד"ה ואומר כו' וז"ל מקשה בירושלמי כו' דמחלפי שיטתיי' דב"ה כדלעיל (דף יו"ד) קאמר דאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי' שירשום וי"ל דשאני הכא דאקצינהו בידים עכ"ל ודברי התו' צ"ב וכן העיר מהרמ"ש ופר"ח דהא דף יו"ד תנן בש"א לא יטול יוני שובך אא"כ נענע מבע"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ע"כ לשון המשנה וא"כ איך כתבו התוס' דב"ה ס"ל דאם אומר מכאן אני נוטל סגי וגם לפ"ז דס"ל לב"ה דבעי למימר זה וזה אני נוטל לא קשה מידי מחכמים דהכא דזה וזה אני נוטל הוי כמו שירשום וצ"ל דהתוספות וירושלמי אולי לאוקימת' דרבא לעיל שהקשה לעיל הש"ס לב"ה ל"ל למימר זו"ז אני נוטל אם יאמר מכאן אני נוטל סגי אע"כ צ"ל דמה"ט ס"ל דמכאן אני נוטל אסור דל"ל ברירה. והא שמעי' לב"ה בעלמ' דאית ליה ברירה. ומשני רבא לעולם לב"ה א"ל ברירה. והכא דלא מהני באומר מכאן אני נוטל. לא משום ברירה אלא שמא למחר יטלטל יוני' שהיה סובר שהם ימצאו שמני' וימצאו שהן כחושים ויקח אחרים תמורתן א"כ למפרע טלטל הראשונים שהן מוקצים עכת"ד רבא מוכח מזה דאי לאו חשש שמא ימצא כחושים ויהיה מטלטל מוקצה הוי סגי באומר מכאן אני נוטל ולא הוי צ"ל זו"ז אני נוטל כיון דא"ל ברירה והתוספות לא היו מפרשים כפי' רש"י דמיירי בחזי ולא חזי (ובזה נתיישב קושית מהרש"א לרש"י אליבי' דהתוס') אלא פי' מוקצים שהניחם באוצר או העמידם לסחורה דכה"ג ל"ל דלמא מטלטל ושביק כמו דחיישי ב"ה גבי יונים וכמ"ש הרב"י בסי' תקי"ח בשם הכלבו. ובזה העתיקו התוספות שפיר דלעיל קאמר ב"ה דאומר מכאן אני נוטל כי ר"ל כמו בנדון דהכא דל"ל דלמא מטלטל ושביק כו' מודה ב"ה דסגי באומר מכאן א"נ כיון דא"ל ברירה וכאן אמר דבעי' שירשום וע"ז תי' התוספות שאני הכא דאקצינהו בידים ור"ל דקי"ל יש ברירה וגם ל"ל דלמא מטלטל ושביק מ"מ מוקצה כזה דאקצינהו בידים בעי הכנה גמורה. ולכן צריך שירשום. ודלא כפי' רש"י דפליגי בברירה: ועוד דהרמב"ם כו' והוא קושיית הרב"י לרמב"ם כמ"ש לעיל: וכ"כ התוספות סוף הפ' דף ל"ה ד"ה שבת כו': ועוד נ"ל דבפירו' דחזי ול"ח כו' ר"ל דרמ"א מיירי באצר של פירות דלא שייך גבייהו דלמא מטלטל ושביק כו' כנ"ל תלי' הדין בשקל' וטרי' של רמ"א אבל רי"ו שממנו נובעי' דברי רמ"א הובאו דבריו בב"י סי' תקי"ח. והוא פסק בפי' אפי' בחזי ול"ח אין צריך שירשום. עז"כ דכה"ג לדידן דקי"ל כב"ה גבי יונים וכאוקימת' דרב' ודאי בעי שירשום דהא גם בחזי ול"ח א"ל דלמ' מטלטל ושביק כו':
ט סָעִיף ד (ס"ק יא) ומותר להכין קאי אדלעיל כו' ועסי' תק"ג. ר"ל דהא מבואר שם דאסור להכין מיום טוב לחבירו אע"כ קאי אדלעיל אאוצר של פירות דבעי עכ"פ הכנה. ועז"א דאם לא הכין מעי"ט מותר להכין מי"ט א' לשני: והיינו באמירה ע"י תנאי. אם היום י"ט הרי מחר חול וא"צ הכנה ואם היום חול ומחר י"ט אני מכינם היום למחר. וכה"ג דלא עביד מעשה רק אמירה בעלמא לא מיקרי הכנה ומותר: וס"ס תקכ"ח אפשר רמז לדעת הרמב"ם שהביא הטור שם דאע"ג דמדין הש"ס מותר להניח עירוב תבשילין בי"ט ע"י תנאי אבל לדידן דבקיאין ויודעים דיומא קמא עיקר והשני חול אלא משו' מנהג אבותינו אנו מחזיקין גם יום שני קדש אסור להתנות. א"כ לדידיה ה"ה הכא לענין מוקצה אין מתנה בזמן הזה. אך לא קי"ל כהרמב"ם בזה ולא הובא דעתו כלל בש"ע לקמן סי' תקכ"ח:
א סָעִיף א ס"א כל מלאכה כו'. ביצה ל"ו ב' מתניתין כל שחייבין עליו כו' ובפ"ק דמגילה אין בין י"ט כו' הא לענין מכשירי כו' מתניתין דלא כר"י כו' אין בין כו' ובפ"ג די"ט כ"ח א' דרשינן ממך כו' ע"ש ושם ל"ז א' ורמינהי כו' ל"ק הא ב"ש הא ב"ה ושם י"ב ב' ואת"ל משנה ב"ש כו' דאי ב"ה כיון כו' ה"נ כו' וז"ש חוץ כו' וחוץ כו'. ואף ע"ג שגם בשחיטה ובישול אמר שם כן ביאר המ"מ פ"א שכל מלאכה שהיא באכילה כגון שחיטה ואפיה ובישול אפילו עשאן שלא לאכילה אין לוקה וכל מלאכות שאינן באכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפי' עשאן לאכילה לוקה חוץ מן הוצאה והבערה אע"פ שאינן באכילה ואפ"ה אפי' עשאן שלא לאכילה אינו לוקה והטעם ההוצאה שצריכה כאוכל ומשקה וההבערה כמ"ש בירושלמי לא תבערו אש כו' ביום השבת הא בי"ט שרי דביום השבת מיותר והצריכו שם למתוך אף שעשאן שלא לצורך וז"ל הירושל' פ"ה די"ט הלכה ג' על מתני' דאין בין כו' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט אין תימר בדברים שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אלא כינן קיימין בנר של אבטלה א"ר אבינא ותני תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין: שלא היה כו'. כמש"ש כ"ח ב' ומגילה ז' ב': ויש מחמירין כז'. כמ"ש בשבת קל"ד א' ת"ר אין מסננין כו' מ"ש מבישרא אגומרא כו' מ"ש מלישה כו' ועתוס' דמגילה ז' ב' ד"ה כאן כו' וי"ל כו' וע' תוס' דשבת קל"ז ב' ד"ה תולין אבל כו' אבל סברא הראשונה ס"ל כמ"ש הר"ן בפ"ק די"ט דאפי' אפשר מאתמול שרי אלא בדבר שעושה לימים הרבה אסרו חכמים בדבר שטוב מאתמול וזה שהחמירו במלח ותבלין ונראה שזהו ג"כ מ"ש בפי"ט דשבת בחרדל וגבינה שג"כ דרך לימים הרבה ואפ"ה בדברים דמפיגין טעמם מותר אפי' בלא שינוי ובלא מפיג ע"י שינוי וכן פירש"י בספ"ג די"ט הא דאין שונין קמח משום דאפשר מאתמול ואפ"ה מותר ע"י שינוי דלא כמ"א: כל שאינו מפיג כו'. כמ"ש בשבת שם והאמרי נהרדעי גבינה בת יומא כו': מיהו אם כו'. כמ"ש בי"ט י"ד א' דכ"ע מיהת כו' כל התבלין מפיגין כו' ועתוס' דשבת ק"מ א' ד"ה הני פלפלי כו' מיהו במדוך של עץ כו' דלא אסרינן כו': קצירה כו'. כמ"ש בריש י"ט משוס פירות הנושרין כו' וסחיטה שם משום משקין שזבו כו' ובר"פ אין צדין וטחינה במ"ק י"ב ב' ת"ר טוחנין כו' מ' דבי"ט אסור ובירושלמי פ"א הלכה י' תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ובי"ט סופג את הארבעים והתנן בורר כדרכו בחיקו ובקנון ובתמחוי אר"ח ענתותי דר"ג היא כו'. מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין ר' אחא בשם רשב"ל אומר כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות כו' וכ"ש צידה וקצירה. תני חזקיהו פליג ר"ל על מה שאסר ת"ק ברירה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד בי"ט:
ב סָעִיף ב ס"ב אסרום חכמים. ר"ל דלא כרש"י בר"פ אין צדין שאסור מדאורייתא משום דאפשר מאתמול ועדיפי טפי דלא מצינו הפרש בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירי אוכל נפש לר"י במ"ש כתיב הוא וכתיב לכם כו' מכלל דבא"נ עצמו אין חילוק ואמרו מוליכין סכין ובהמה אצל טבח אע"ג דבשבת לענין מילה אסור וכן לענין פסח וכן מלח דאין מפיג טעם התירו ע"י שינוי כנ"ל ס"א אלא כמ"ש תוס' ורא"ש ור"ן שם לפי שאדם רגיל לעשות דברים כיוצא באלו מיום א' לימים הרבה ודמי לעובדין דחול ואף ע"ג דיליף בירושלמי מקרא אסמכתא הוא אבל דעת הרשב"א שהוא מדאורייתא וז"ל בעה"ק ל"ז ב' ד"ת מלאכת עבודה אסורה בי"ט כמו בשבת שנאמר כל מלאכתכו' איזו היא מלאכת עבודה כל שאין בה צורך א"נ כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן ולא הותרה אלא מלאכת א"נ כו' ולא כל מלאכת א"נ התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך כו' אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הן כו' ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט אסור וכן אסרו מדבריהם לרדות חלות דבש כו' ומפני מה מנו את אלו לפי שלא התירה התורה מה שדרך לתקן מהם לימים הרבה וכן לא התירה אלא תיקון דברים שהן ברשותו לא לעקור דבר מגידולו לפי שרוב הפירות נלקטין לזמן מרובה וכ"ש צידת בע"ח שאינן ברשותו והוא צריך לטרוח כו' ועוד יש מלאכות ואפילו טלטולין שאסרו מדבריהם שלא יעשה כדרך שעושה בחול כמו שיתבאר עכ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג אין מוציאין. כמ"ש בספ"ג פרתו כו' ומקרדין כו' בי"ט מ' דבי"ט קאי אשניהם ועוד דכל הג' דברים דפליגי ראב"י וחכמים הכל בי"ט דלא כתי"ט ואמרו בירושלמי פ"ד די"ט והביאו הרי"ף ורא"ש שם אין רוכבין כו' בי"ט משום שביתת בהמתו אלמא דמצווה בי"ט ובבהמה לא אמרינן מתוך דלא שייך לצורך:
ד סָעִיף ד ס"ד מוקצה כו'. כמ"ש בריש י"ט מכדי מאן סתים כו' אמרי כו' וכן דפריך שם במאי עסקינן לימא כו' אלא כו' מ"ש דב"ש מוקצה הוא אלמא דפשיט להו דמוקצה אסור וכן שם ד' א' אלא בתרנגולת כו' היא ואמה אסורה רי"ף סוף י"ט ועסי' תק"י ס"י: ויש מתירין כו'. ממ"ש בסוף שבת ואף לוי סבר כו' כי הא דלוי כי הוה מייתי טריפתא ומייתי ראיה מי"ט לשבת ושם ואף ר"י סבר כו' ומי אר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין כו'. ר"י סתמה כו' ולא מפליג בין שבת לי"ט אלא ר"נ לבדו הוא מפליג להעמיד אוקימתא שלו ואנן קי"ל כאוקימתא אחריני שם ועוד מדפריך בפ' כירה ור' כר"ש ס"ל כו' ואם איתא הא ר' סתם בשבת כר"ש ובי"ט כר"י אלא לא קי"ל כן: אבל נולד כו'. ג"כ דלא כר"נ שאמר מאן דאית ליה כו' וכרבא פרק המביא ואוד שנשבר כו' ובסוף נוטל שמואל מטלטל כו' אע"ג דבסוף שבת אמרינן דשמואל סבר כר"ש סתמא דש"ס ס"פ נוטל ס"ל דפרסייתא אסור ועברא"ש שם שדחה כל הראיות מרבא אין ראיה דרבא אפילו במוקצה כר"י ס"ל כמ"ש ס"פ נוטל למימרא כו' ומשמואל אין ראיה דהא כר"ש ס"ל אפילו בנולד כמ"ש ספ"ק דשבת אלא כמ"ש תוס' שם דמחמיר על עצמו היה: וכל מוקצה כו'. כר"א בסוף המביא במתני' ל"ד וכמ"ש רש"י שם דפליגי בברירה ואנן קי"ל דבדרבנן יש ברירה וכמ"ש בפ"ה שם ל"ח א' דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא וכמ"ש הרי"ף שם ואמרינן בירושל' ס"פ המביא והביאו תוס' שם מחלפא שיטתיה דר"א דתנינן תמן בש"א לא יטול אא"כ נענע מבע"י ור"א לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים וה"ה לדידן דקי"ל שם כב"ה צ"ל החילוק הנ"ל דהא שם אפי' לב"ה לא סגי במכאן אני כו' כמ"ש שם יו"ד א' וז"ש שאיני כו': ומותר להכין כו'. עמ"א וט"ז וכמ"ש בספ"ג דעירובין ל"ח א' ועוד אר"י מתנה אדם כו' וערמב"ם ספ"א ה' כ"ד לפיכך כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.