א יָחִיד אוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, בֵּין יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בֵּין יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בְּתַעֲנִית צִבּוּר; וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמְּסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ בְּלַחַשׁ, כְּיָחִיד דָּמִי וּבְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. הַגָּה: וְאוֹמְרוֹ קֹדֶם כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ וְכו', וְלֹא יַחְתֹּם בְּעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה יְסַיֵּם כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת וְכו' (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת); וְלֹא יְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ בְּרָכָה. אֲפִלּוּ כְּשֶׁמִּתְעַנֶּה יָחִיד, יֹאמַר: עֲנֵנוּ בְּצוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ וְכו'. (רַשְׁבָּ"א סִימָן כ"ה).
ב אִם שָׁכַח מִלּוֹמַר עֲנֵנוּ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ"ד סָעִיף ד' וְה'; וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו, אוֹמֵר בְּלֹא חֲתִימָה לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ.
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר עֲנֵנוּ, כִּי אִם בְּמִנְחָה, שֶׁמָּא יֹאחֲזֶנּוּ בֻּלְמוֹס וְנִמְצָא שַׁקְרָן בִּתְפִלָּתוֹ; אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר, אוֹמְרוֹ גַּם בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְעַנּוּ קְצָת מֵהַקָּהָל; וּבְאַרְבַּע צוֹמוֹת, גַּם הַיָּחִיד אוֹמְרוֹ בְּכָל תְּפִלּוֹתָיו, דַּאֲפִלּוּ יֹאחֲזֶנּוּ בֻּלְמוֹס וְיֹאכַל שַׁיָּךְ שַׁפִּיר לְמֵימַר עֲנֵנוּ בְּיוֹם צוֹם הַתַּעֲנִית הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ. הַגָּה: וְנָהֲגוּ בְּכָל הַצּוֹמוֹת שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ כִּי אִם בְּמִנְחָה, מִלְּבַד שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאוֹמֵר שַׁחֲרִית כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם.
ד טוֹב לוֹמַר בַּתַּחֲנוּנִים שֶׁאַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה לְאַחַר אֱלֹהַי נְצֹר וְכו': רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם חוֹטֵא וּמַקְרִיב קָרְבָּן וְאֵין מַקְרִיבִים מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְכו'.
ה אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לוֹמַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת דֶּרֶךְ תְּפִלָּה וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים, דְּדָבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה הֵם; אֲבָל אִם בָּא לְאָמְרָם דֶּרֶךְ קְרִיאָה בְּעָלְמָא, אוֹמְרָם. הַגָּה: וְכֵן אֵין לְיָחִיד לוֹמַר סְלִיחוֹת אוֹ וַיַּעֲבֹר (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).
ו הַמִּתְעַנֶּה וּמְפַרְסֵם עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים לְהִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה, הוּא נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ.
א סָעִיף א (א) אומר ענינו בשומע תפלה - ר"ל שאינו קובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא כמו ש"צ אלא כוללה בשומע תפלה וכדלקמיה בהג"ה:
ב סָעִיף א (ב) בין יחיד המתפלל עם הצבור - דרק לשליח צבור קבעו ברכה לעצמו בין גואל לרופא ולא ליחידים:
ג סָעִיף א (ג) ולא יחתום וכו' - ואפילו ש"ץ אם שכח לומר ענינו בין גואל לרופא שאומר בשומע תפלה ג"כ לא יחתום שם בברכה בפ"ע אלא יסיים כי אתה שומע כיחיד:
ד סָעִיף א (ד) יאמר ענינו וכו' - דלעולם לישתתף אינש בהדי צבורא:
ה סָעִיף א (ה) בצום תעניתנו - ולא מיחזי כשיקרא מה שאומר בלשון רבים דא"א שלא יהיה אחד בסוף העולם שמתענה היום [מ"א] ויש מאחרונים שמצדדים לומר ביום צום תעניתי או ביום צום התענית והעולם נהגו כרמ"א וכן העתיק בדה"ח:
ו סָעִיף ב (ו) וע"ל סי' רצ"ד סדו"ה - דשם מוכח בס"ד דתיכף כשיסיים ברכת שומע תפלה אין לו לחזור אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה רק אחר תפלתו יכללה באלהי נצור כדלקמיה וגם הסעיף ה' דשם שייך לכאן:
ז סָעִיף ב (ז) לאחר תפלתו - קודם יהיו לרצון:
ח סָעִיף ג (ח) שמא יאחזנו בולמוס - שיהיה צריך לאכול כדי להשיב נפשו. ועיין בט"ז שכתב דאם רוצה להתפלל בשחרית ענינו ולדלג תיבות ביום צום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן:
ט סָעִיף ג (ט) בכל תפלותיו - ואפילו בתפלת ערבית שקודם התענית דעצם התענית מתחיל מבערב:
י סָעִיף ג (י) כ"א במנחה - ואפילו מתפלל מנחה גדולה יאמר ענינו דאפילו אם יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ"פ התענה עד חצות [אחרונים]:
יא סָעִיף ה (יא) דדבר שבקדושה הם - ואין נאמר בפחות מעשרה:
יב סָעִיף ה (יב) דרך קריאה - בניגון וטעמים. אין לומר האדרת והאמונה בצבור כ"א ביוה"כ הא יחיד יכול לומר האדרת כל השנה. אין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא י"ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביום הכפורים [אחרונים]:
יג סָעִיף ה (יג) וכן אין וכו' או ויעבור - אף די"ג מדות כבר כתבו המחבר חזר ושנה הרמ"א בשם או"ז דאפילו סליחות לחוד ג"כ אין לומר ביחיד אבל האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא והסכימו דסליחות בלא י"ג מדות יכול יחיד לומר:
יד סָעִיף ו (יד) ומפרסם עצמו וכו' - משמע שאם שואלין אותו אם התענה מותר לומר האמת כיון שאינו עושה להשתבח ולהתפאר ומ"מ נכון הוא שבכל גווני יאמר שאינו מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה אכן אם מפצירין בו לאכול ואינו יכול להתנצל בלא"ה יאמר שהוא מתענה [ט"ז ומ"א] ופשוט דכל זה בסתם תענית שאדם מקבל ע"ע אבל בתעניתים הקבועין והוא במקום שמקילין בו המון מצוה לפרסם שמתענה כדי שילמדו ממנו. ולהיפך אם הוא במקום שהעולם מחמירין ע"ע להתענות אף תענית בה"ב וכדומה והוא אין יכול להתענות מפני שהוא חלש לא יאכל בפרהסיא בפני המון עם אלא בצנעא [פמ"ג]:
א סָעִיף א בצום תעניתנו. והב"ח כת' שיש לנהוג כמ"ש האגודה פ"ב דשבת לומר ענינו ביום צום תעניתי דהיאך יאמר תעניתנו והם אין מתענין ע"כ, אבל הרשב"א לא ס"ל הכי דהא מסיים וכ' אבל אם בא להוסיף דברי ריצוי כגון קבל חלבי ודמי אף על פי שאומר בל' יחיד ש"ד כיון שאינו ממטבע הברכו' ע"כ וקשה דהל"ל הטעם דהיאך יאמר חלבנו ודמינו כיון שהם אינם מתענים אלא ע"כ אין בכך כלום דא"א שלא יהיה א' בסוף העולם שמתענה היום וכן אמרי' בסי' ק"י דהיוצא לדרך אפי' יחידי אומר שתוליכנו לשלום משום דא"א שלא יהיה אחד בסוף העולם שהולך ג"כ בדרך:
ב סָעִיף ב לאחר תפלתו. נ"ל דר"ל דוקא לאחר תפלתו רשאי לומר אבל אם נזכר קודם שהתחיל רצה אין לאומרו דהוי הפסק בתפלה ולזה רימז במ"ש ועסי' רצ"ד וכ"כ הב"י ססי' קי"ד בשם הרמזים וכ"כ הב"ח שם דלא כמ"ש הוא עצמו ססי' קי"ט וא"ת למה כ' בש"ע ססי' קי"ט שאם גמר החזן רפאינו לא יחזור משום דיצטרך לומר עננו ואח"כ רפאינו והוי ברכה לבטלה תיפוק ליה דהוי הפסק י"ל דש"ץ שאומרו ברכה בפ"ע לא שייך לומר דהוי הפסק אבל ביחיד הוי הפסק:
ג סָעִיף ג התעני' הזה. משמע דבשאר צומות אפי' בזה הל' לא יאמר ונ"ל דאפי' להטור שכ' דש"ץ שאינו מתענה מותר לומר בלשון הזה היינו משום שהוא שלוחו של צבור אבל יחיד אסור לומר כן ועסי' תקס"ו ס"ה ובב"ח:
ד סָעִיף ג כ"א במנחה. נ"ל דאפי' המתפלל מנחה גדולה יאמר ענינו דאפי' יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ"פ התענה עד חצות ועסי' תקע"ה ס"ב וסי' תקס"ב:
ה סָעִיף ה דרך קריאה. בניגון ובטעמים (ת"ה סי' י"ח) ועיין סי' נ"ט ס"ג, כשאומר ויקרא בשם ה' יש להפסיק מעט בין שם לה' (ד"מ אבודרהם) עמ"ש סי' ס"א ס"ט, אין לומר האדרת והאמונה בצבור כי אם ביה"כ [ד"מ מהרי"ל]: אין לומר קודם חצות לילה שום סליחו' ולא י"ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביה"כ (הכוונות דף ה'):
ו סָעִיף ה לומר סליחות כו'. וכ"ה בהג"א סוף תענית: הב"ח תמה בזה למה לא יאמר היחיד סליחות ע"ש ולי נראה דלא יאמר באמצע תפלות י"ח עיין מה שכתבתי ססי' ס"ח:
ז סָעִיף ו להשתבח. משמע שאם שואלין אותו אם התענה מותר לומר האמת כיון שאינו עושה להשתבח ולהתפאר וכ"מ בגמ' דא"ל לטעום מר מידי א"ל בתעני' יתיבנא א"ל לוזיף מר א"ת בתעני' חלום יתיבנא וקשה למה לא אמר מיד שת"ח הוא כדי שלא יסבור שהיה מתענה לשם מצוה אלא ע"כ כיון שאינו עושה להתפאר אין בכך כלום ומ"מ מדת חסידות הוא שיאמר שאינו מתענה כדאי' בב"מ דף כ"ג שאם ישאלוהו אם למד מסכתא יאמר שלא למד פירש"י שמדת ענוה הוא זו וכן מצינו בריב"ל שא"ל נראתה הקשת בימיך א"ל הן אבל אם מבקש שיאכל עמו רשאי לומר שמתענה וכמש"ל:
א סָעִיף א יאמר ענינו ביו' תעניתנו כו'. תיוהא חזינא הכא דאיתא בתשו' הרשב"א סי' כ"ה וז"ל שאלה יחיד שקיבל תענית אומר ענינו ביום צום תעני' הזה כי הא דאמרי' לישתתף אינש נפשיה בהדי צבורא או יאמר בל' יחיד. תשוב' אומר ענינו וש"ד דלעול' לישתתף בהדי צבורא וכן אנו עושים מעשים בכל יום ואם בא להוסיף דברים שהם תחנונים כעין מה שצריך לשעתו ובל' יחיד וכעין קבל חלבי ודמי וכיוצ' בזה אע"פ שאומר בל' יחיד ש"ד עכ"ל הרי שלא נשאל רק על ל' ענינו שהוא ל' רבים וע"ז השיב דטוב להשתתף עם הצבור אבל בל' צום תעניתנו לא נשאל ולא השיב ע"ז כלום דזה ודאי אין לאומרו דהוא שקר כיון שאין רבים מתענים היום והנוסח ברשב"א הוא נכון שכ' צום התענית בזה אבל התפלה על רבים שיענה להם אע"פ שהוא מתפלל יחידי אין בזה שקר שהוא מתפלל גם על רבים. ומו"ח ז"ל הביא בשם האגודה בפ' ב"מ דיש לו' ביום צום תעניתי וכן עיקר. ותמהתי על אשר לא הקש' על רמ"א כמ"ש וכן יש ליחיד לומר ענינו בצום תעניתי זה וכ"מ ממ"ש הטור בסי' תקס"ו דאם הש"ץ אינו מתענה אע"פ שהקהל מתענים יאמר ביום התעני' הזה וכ"ש אם יחיד מתענה לחוד שלא ישקר לומר תעניתנו:
ב סָעִיף ב אומרו בלא חתימה. בטור כתוב כאן וי"א כיון שסיים כבר כל י"ח ברכו' שיכול לאומרו בחתימה ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו ול"נ עכ"ל. ובסי' ר"ך לענין מתענה בשבת ת"ח הביא הטור וז"ל וכ' בה"ג שיאמר ענינו באלהי נצור. וכ' א"א ז"ל אע"פ שקובע ברכה לעצמו אין לחוש כיון שסיים הברכו' או כוללו באלהי נצור עכ"ל. וצריך טעם למה לא כ' שם ג"כ ול"נ כמ"ש כאן ובסי' תקס"ח הביא הטור ג"כ לענין ענינו בשבת דנראה יותר לכוללו באלהי נצור אבל לא חלק על הדיעה הראשונה דס"ל קובע ברכה לעצמה. ונ"ל דשם בשב' אין מקום קבוע לענינו בין הברכו' ששייכים לשבת וע"כ יש לנו לומר דשפיר יאמר אותו בחתימה כי שם מקומה בשבת זה משא"כ כאן שיש לה מקום קבוע בש"ת אלא שהוא שכח לאומרה במקומה ע"כ לא יאמר אותה בחתימה כי החתימה צריכה שתהיה במקומה. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן י"ב דאם עקר רגליו שאין מחזירין אותו. טוב שיכוין לש"ץ מלה במלה ויוצא כדפי' בה"ג והגאונים עכ"ל. ובסימן קכ"ד פסק דאף בדברים שמחזירין בשבילם אם עקר רגליו מועיל בה שמכוין לש"ץ מראש ועד סוף:
ג סָעִיף ג שמא יאחזנו בולמוס. כ"כ הטור בשם הגאונים והרא"ש הקשה ע"ז תימא א"כ היאך לוה אדם תעניתו ופורע והלא נמצא שקרן בתפלתו ועוד דאמר רב לר' יהושע בריה דר' אידי לוזיף מר תעניתא וליפרע לימא ליה כבר התפללתי תפלת תענית אלא ודאי כיון דבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות לא מקרי שקרן אם אכל אח"כ עכ"ל. פי' הקושיא של הרא"ש דמדיש היתר ללות התענית אע"פ שכבר התפלל ענינו בשחרית ש"מ דלא מקרי שקרן אם אכל אח"כ וכן ר' יהושע שהל"ל א"א לי ללות התענית כיון שכבר התפללתי ענינו ואהי' שקרן. והב"י תי' דר' יהושע לא היה מתפלל תפלת תענית עדיין וכ"ה בתו' בפ"ק דתענית ובסמ"ק הוסיף להקשות על הגאונים דירדו גשמים קודם חצות אוכלין אע"ג שכבר התפללו ענינו ולא חיישינן לשקרן. ולעד"נ לתרץ כל הקושיות דכאן הוה שקרן מצד שהוא תולה העניים שיענהו הקב"ה בשביל צום התענית משמע אי לאו תענית לא יענהו והיאך יעשה כן שמא יאחזנו בולמוס ויפסיד הענייה או יהיה שקרן שיבקש שיעניהו גם בעת ההיא משא"כ אצל גשמים לא יצטרך לענייה עוד שכבר נתמלא בקשתו. עוד נ"ל לתרץ דהא אי' בסי' תקס"ט בגשמים דוקא בצבור אמרי' דלא ישלימו דלב ב"ד מתנה עליהן אימתי יתענו או לא משא"כ ביחיד דלא מהני דברים שבלב מ"ה חיישי' לבולמוס כאן ביחיד דימצא שקרן משא"כ שם בצבור ומדר' יהושע נמי ל"ק דהגאונים דס"ל שלא יתפלל ענינו עד המנחה גם ר' יהושע ודאי חש לבולמוס ולא התפלל בשחרי' דלא כהר"ן שמביא ב"י דמשמע שהראשונים לא חשו לזה ומ"ה שפיר אמרו ללות התענית ולפרוע כיון שלא התפלל עדיין ענינו ונראה דאם רוצה להתפלל בשחרית עננו ולדלוג בצום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן וכ"מ הנוסחא ברי"ף שכ' וז"ל אבל אם אדכר מקמי דעקר רגלי' לימא הכי עננו ה' עננו כי בצרה גדולה אנחנו כו' וכן ראוי לעשות כיון דהר"ן מסיק וז"ל אך אם בטוח שיתענה כגון דורות הראשונים מזכיר עכ"ל א"כ גם לנו יש להזכיר כיון דמדלג ולא חיישי' לשקרן כנלע"ד:
ד סָעִיף ג ונמצא שקרן בתפילתו. ואע"ג דגבי ש"ץ כ' הטור בסי' תקס"ו שאפי' אינו מתענה יאמר ענינו כיון שאחרי' מתענים ולא הוה שקרן שאני ש"ץ דהוא שלוחו של כל הקהל ושפיר מתפלל בשבילם במה שהם מתענים משא"כ ביחיד אין לו' אלא מה שהוא נכלל עמהם כנלע"ד:
ה סָעִיף ה אין יחיד רשאי לו'. הטור כ"כ בשם ר' נתן וסיים הטור ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדוש' כגון קדיש וקדושה וברכו עכ"ל ופשוט שכוונת הטור שיתכווין היחיד שיהיה קריאתו לא דרך בקשה אלא כקורא בתור' וכן מביא ב"י בשם הרשב"א שכ' אבל אם בא לאומרן דרך קריאה בעלמ' אומרן וסיים ב"י דלא נהוג עלמא הכי ונראה הטעם דמסתמא כיון שמזכיר אותם כוונתו דרך בקשה כמו שעושין הקהל ובת"ה סי' ח' מסיק דשפיר יחיד יכול לאומרם בניגון ובטעמים כאלו קורא אותן בתורה ותו אין קפידא דהואיל ופסוקים של תורה הם וכמו שמסיק כאן ובמ"ש רמ"א שגם סליחות א"ל ביחיד והוא מדברי א"ז פ"ק דתענית לא ידענא טעמא שהרי אין בהם רק תחינות לחוד וכי אסור ליחיד לו' תחינות מה שירצה ומו"ח ז"ל מתיר לו' סליחות בלא ויעבור וצ"ל דאיסור הוא משום שמזכיר בסליחות וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכן בהרבה סליחות נמצא שמזכיר זכות שלש עשרה מדות ואותן אין לאומרם אף בלא ויעבור אבל אותן סליחות שאין נזכר בהם שלש עשרה מדות ודאי יכול יחיד לאומרם ואין בזה חשש כנלע"ד:
ו סָעִיף ו ומפרסם עצמו כו'. ונרא' לכאורה שאם שואלים אותו אם הוא התענה לא ישקר לומר אינו מתענה כ"מ בפ"ק דשב' דא"ל רב לר' יהושע בשבת ליכול מר א"ל בתענית יתיבנא וכמדומה שראיתי כן בס' ר"ת אבל ק"ל מדאי' פ' המדיר דאמר רשב"י לריב"ל נראה הקשת בימיך א"ל הן א"ל א"כ אי אתה בר ליואי ולא היא דלא נראה הקשת בימיו אלא סבר לא אחזק טיבותא לנפשאי הרי דאמר מלתא דשקרא בשביל שלא להתגאות ה"נ אע"פ שמתענה יוכל שפיר לומר אינו מתענה ונראה דאם מפצירין בו לאכול והוא אינו יכול להתנצל יאמר שהוא מתענה וכן הוה עובדא דר"י שזכרנו משא"כ אם יכול להתנצל בלא"ה אלא ששואלים אותו אם הוא מתענה יכול לומר איני מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום כיון דמתכוין לדבר מצוה אין השינוי פוסל בו כנלע"ד:
א סָעִיף א תעניתנו. והקשה הט"ז דהאיך יאמר צום תעניתנו דהוא שקר שאין הרבים מתענים היום ע"כ י"ל ענינו ביום צום תעניתי. וכ"כ הב"ח. והמ"א בשם הרשב"א לא כ"כ אלא אפי' יחיד המתענה רשאי לומר תעניתנו ולא מיחזי שיקרא דא"א שלא יהיה אחד בסוף העולם שמתענה היום ע"ש והיד אהרן הסכים עם הב"ח וט"ז. מי שמתענה תענית יחיד והיה ש"ץ והתפלל לחזרה לא יאמר עננו בש"ת דכשהצבור אינן מתענין איך יאמר עננו בחזרת התפלה אבל כשבא לבה"כ ומצא שהתפלל הציבור בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור ואז יאמר עננו כיון שאינו חוזר ומתפלל בלחש שכנה"ג ע"ש ועסימן תקס"ו סעיף ה':
ב סָעִיף ב תפלתו. נ"ל דר"ל דוקא לאחר תפלתו רשאי לומר אבל אם נזכר קודם שהתחיל רצה אין לאומרו דהוי הפסק בתפל'. מ"א ע"ש:
ג סָעִיף ג במנחה. כתב המ"א ונ"ל דאפי' מתפלל מנחה גדולה יאמר עננו דאפילו יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ"פ התענה עד חצות ע"ש. וכתב ט"ז ונראה דאם רוצה להתפלל בשחרית עננו ולדלג ביום צום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן וכן ראוי לעשות ע"ש:
ד סָעִיף ג שחרית. עי' סימן תקנ"ז כתבתי בשם הט"ז שאין לאומרו אפי' הש"ץ בשחרית בט"ב מטעם דאיקרי מועד ע"ש:
ה סָעִיף ה קריאה. בניגון ובטעמים. כשאומר ויקרא בשם ה' יש להפסיק מעט בין שם לה'. אין לומר האדרת והאמונה בצבור כ"א ביה"כ. אין לומר קודם חצות לילה שום סליחה ולא י"ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביה"כ. אחרונים עיין מ"א:
ו סָעִיף ה ויעבור. כ' הב"ח זה אינו אלא משום ויעבור אבל סליחות ותחנונים בלא ויעבור אין איסור בדבר אבל הט"ז כתב דאפי' סליחות בלא ויעבור אסור משום שמזכיר בסליחות וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכן בהרבה סליחות שימצא י"ג מדות אותם אין לאומר' אפי' בלא ויעבור אבל אותם סליחות שאין נזכר בהם י"ג מדות ודאי יכול לאומרם ע"כ:
ז סָעִיף ו ומפרסם. ואפי' אם שואלין אותו אם הוא מתענה יאמר שאינו מתענה אבל אם מפצירין בו לאכול ואינו יכול להתנצל בלא"ה יאמר שהוא מתענה ט"ז ומ"א ע"ש. ואם מתענה מפני תשובה יפרסם כדי שילמדו ממנו לשוב. הלק"ט סימן קמ"ב:
א סָעִיף א (ס"ק א) בצום כו' הב"ח כו' דהיאך יאמר תעניתינו כו'. אך מודה הב"ח די"ל עננו בל' רבים. וכ"כ הט"ז. ורצה הט"ז גם להכריע כן מתשובת הרשב"א עיין שם: אבל הרשב"א כו' תחלת לשון תשו' רשב"א הובא בט"ז ע"ש: דא"א שלא יהיה כו' וכ"כ בד"מ ע"ש: אולם ביחיד בסוף תפלת עננו. נסתפק בספר אליה רבה בכוונת רמ"א במ"ש ולא יחתום כו' אלא כשמגיע לבכל עת כו' יסיים כו' אי ר"ל שיאמר גם ד' תיבות אלו בכל עת צרה וצוקה ואחר זה יאמר כי אתה שומע כו' או לא יאמר ד' תיבות אלו כ"א כי אתה ה' פודה ומציל כי אתה שומע כו' וכתב כיון דהגהת רמ"א נובע מדברי התוספת בתענית דף י"ג ע"ב והתוס' כ' וז"ל יאמר כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע. ואחר זה כי אתה שומע תפלה עכ"ל. משמע דלא יאמר אלא עד פודה ומציל עכ"ל א"ר. גם כתב בספר א"ר שלא יאמר כ"א עד פודה ומציל כדי שיהיה ס"ג תיבות כמו שמצא בכלבו ועיין שם שהאריך. ולענ"ד ודאי דברי רמ"א בנוים על דברי התוס' הנ"ל שהביא דבריהם הרב"י. ואם כן כיון שמתחילים לו' אף ביחיד כי אתה ה' העונה כו' אף שיסיים כי אתה שומע. כו' למה ישמיט ד' תיבות בכל עת צרה וצוקה אשר היא בנוסח תפלת עננו לדידן בש"ץ הוקבעו ברכה בפני עצמו. ועיקר הקפיד' ביחיד שלא יחתום ברוך אתה ה' העונ' כו' כ"א בא"י שומע. כו'. והתוס' שלא כתבו כ"א כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע. ע"כ כן היה נוסחתם גם בש"ץ הקובע ברכה בפני עצמו כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע בא"י העונה כו'. ומ"ש להשלים מנין ס"ג תיבות בזה אין קפיד'. וכמ"ש הרב"י בס"ס קי"ג על דברי הטור שם וז"ל כתב הר"ר אבודרהם יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכ' מי"ח והביאו הפוסקים כו' כמנין תיבת הברכ' כו' ואח"כ כ' נ"ל שאין יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים י"ח בענין א' תיבה בתיבה אלא יש מוסיפים תיבות ויש גורעין וא"כ המנין הזה אינו מועיל כו' ולמה נטריח על הסופרים לכותבו עכ"ל:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) לאחר כו' דהוי הפסק ר"ל כיון דאין מחזירים אותו: ולזה רמז. ר"ל הרמ"א בהגה דבסי' רצ"ד מבואר כן: דלא כמ"ש כו' וכן השיג עליו הט"ז בסי' קי"ט:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) התענית הזה כו' ועסי' תקס"ו במ"א ס"ק ז': ובב"ח. ר"ל שם משמע דלא כמ"ש מ"א. אך יש ט"ס בב"ח ע"ש:
ד סָעִיף ה (ס"ק ה) דרך כו' ועסי' נ"ט. דלמ"ד דקדושה דיוצר אין יחיד אומרה. כ' שם דיחיד אומרה בניגון וטעמים: בין שם לה'. וז"ל אבודרהם צריך להפסיק בין שם לה' כי בפסוק הוא בטרחא. (ר"ל תחת תיבת בשם כתיב טפחא והוא הפסק מאמר) ורוב המון טועים בזה עכ"ל. אולם אונקלוס תרגם וקרא בשמא דה' והביאו גם רש"י. ולפ"ז פירושו שמשה קרא בשם ה' וא"כ יש להסמיך תיבת בשם לה'. אבל לדעת אבודרהם פי' הפסוק ויקרא בשם. ומי היה הקורא ה'. וע"ש ברא"ם:
ה סָעִיף ה (ס"ק ו) לומר כו' וכ"ה בהג"א סוף תענית ע"ש. ושם קשה להעמיס פי' הב"ח ע"ש: באמצע כו' משום הפסק:
ו סָעִיף ו (ס"ק ז) להשתבח כו' וכ"מ בגמ' תענית דף י"ב ע"ב דר"י בריה דר"א איקלע לבי ר"א כו' א"ל לטעום מר מידי. א"ל בתענית יתיבנא. א"ל לוזיף מר ולפרע כו' א"ל תענית חלום הוא כו': וכן מצינו בריב"ל. כתובות ס"פ המדיר. ששאלו רשב"י הנראה קשת בימיך. שכ"ז שצדיק גמור בדור אין הקשת נראה שא"צ לאות ברית כי הצדיק מגין. והשיב הן ומסיק הש"ס דבאמת לא היה נראה אלא כדי שלא להחזיק טבותא לנפשיה אמר כן:
א סָעִיף א ס"א בין יחיד המתפלל כו'. שבת כ"ד א' וערש"י שם: וכן כו'. מדפריך מיתבי כו' ודחיק שם לא לעולם כו' ולא משני בכה"ג: ולא יחתום כו'. שזה נמי חשיב קובע ברכה לעצמו שמשנה מנוסח הברכה כמ"ש בירושלמי פ"ה דברכות על מ"ש בספ"א דתענית כיחידים דמיתו ובש"ת ואמר שם משום שינוי מטבע ברכה וע"ל סי' תקס"ו ס"ב: לא כו' יאמר כו'. כמ"ש בפרק ד' דברכות לעולם לישתתף כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אומרו בלא חתימה. דאין יחיד קובע ברכה לעצמו כמש"ש: לאחר תפלתו. כמו בשבת וע"ל סי' רפ"ח ס"ו:
ג סָעִיף ג ס"ג י"א כו'. רש"י שם: אבל ש"ץ כו'. תוס' שם וכת' שא"א שלא יתענה א' מן הקהל ואע"פ שבסי' תקס"ז ס"ג אין ש"ץ כו' שאני הכא שאינו אלא חששא בעלמא וגם אינו אלא מיחזי כשיקרא שהרי בשעת התפלה דעתם להתענות כמו שהקשו תוס' בשבת ממ"ש לוזיף מר וליפרע ובסמ"ק הקשו ממ"ש ירדו קודם חצות לא ישלימו אע"ג שהתפללו תפלת תענית תדע שהרי שם ס"ה כ' בת"צ ש"ץ כו' וכ"ש שאין לומר ענינו בשביל ציבור: בכל תפלותיך. שבת שם ערבית ושחרית ומנחה כו' ותוספתא הביא רש"י שם פעמים כו' וירושלמי פ"ב הלכה ב' אפי' יחיד שגזר עליו תענית צריך להזכיר מעין המאורע ואיכן אומרה כו' כליל שבת ויומו. ומה שאמר רב הונא אפי' אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית רבותא קמ"ל וכ"ש בלילה שלא אכל עדיין וכ' הר"ן ולכן בעינן קבלה מבע"י ולא סגי בלילה קודם התחלת התענית שהתענית מתחיל מבערב ומש"ה כל שסלק או ישן אסור לאכול וז"ש ואין בהן הזכרה בבהמ"ז וע"כ בלילה קאמר וע' בר"ן:
ד סָעִיף ה ס"ה אין היחיד כו'. כמ"ש בפ"ק דר"ה מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ אלמא בצבור הוא: דדבר שבקדושה הם. ואין נאמר בפחות מי' כמ"ש בפ"ג דברכות ופ"ג דמגילה: אבל אם כו'. כמ"ש בב"ב פ"ב א' מכדי פסוקים נינהו לקרי ואין שייך כאן מש"ש: וכן כו'. עמ"א ולשון רמ"א דקאמר וכן לא משמע כן וצ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.