Shulchan Aruch, Orach Chayim 631 — שולחן ערוך, אורח חיים תרלא
א סֻכָּה שֶׁחַמָּתָהּ וְצִלָּתָהּ שָׁוִים מִלְּמַעְלָה, פְּסוּלָה, לְפִי שֶׁהַחַמָּה מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּרִחוּקָהּ וְיִהְיֶה לְמַטָּה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ; אֲבָל אִם חַמָּתָהּ וְצִלָּתָהּ שָׁוִים מִלְּמַטָּה, כְּשֵׁרָה.
ב אִם בְּרֹב מִמֶּנָּה צִלָּתָהּ מְרֻבָּה שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין, וּבְמִעוּט מִמֶּנָּה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מַשֶּׁהוּ בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁנְּצָרֵף יַחַד הַחַמָּה וְהַצֵּל שֶׁל כָּל הַסֻכָּה יִהְיֶה צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ מַשֶּׁהוּ, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אִם הַסֻּכָּה גְּדוֹלָה וְיֵשׁ מָקוֹם ז' עַל ז' שֶׁחַמָּתוֹ מְרֻבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּצֵרוּף כָּל הַסֻּכָּה הָוֵי הַצֵּל מְרֻבֶּה (רַ"ן ספ"ק דְּסֻכָּה).
ג דֶּרֶךְ הַסִכּוּךְ לִהְיוֹת קַל, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מִמֶּנּוּ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים; הָיְתָה מְעֻבָּה כְּמִין בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ, כְּשֵׁרָה.
ד הָיָה כִּסוּי דַּק מְאֹד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲוִיר הַרְבֵּה, אֶלָּא שֶׁאֵין ג' טְפָחִים בְּמָקוֹם אֶחָד, וּבֵין הַכֹּל צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ, כְּשֵׁרָה.
ה הָיָה הַסִכּוּךְ מְדֻבְלָל (פֵּרוּשׁ מְבֻלְבָּל), וְהוּא הַסִכּוּךְ שֶׁיִּהְיֶה מִקְּצָתוֹ לְמַעְלָה וּמִקְּצָתוֹ לְמַטָּה, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין הָעוֹלֶה וְהַיּוֹרֵד ג' טְפָחִים; וְאִם הָיָה בְּרֹחַב זֶה הָעוֹלֶה טֶפַח אוֹ יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מִג' טְפָחִים, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ יָרַד לְמַטָּה וְנָגַע בִּשְׂפַת זֶה הַיּוֹרֵד, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שְׂפַת הַיּוֹרֵד. הַגָּה: דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בָּאֲוִיר שֶׁבֵּין הַתַּחְתּוֹן טֶפַח, שֶׁרָאוּי לְהוֹרִיד הָעֶלְיוֹן וְאָז כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ חַמָּתָהּ מְרֻבָּה, שֶׁיְּהֵא הַצֵּל מְרֻבֶּה כְּשֶׁהַחַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ (רַ"ן פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבָּ"ם).
ו קָנִים הַיּוֹצְאִים לַאֲחוֹרֵי הַסֻכָּה, כְּגוֹן שֶׁאֲחוֹרֵי דֹּפֶן אֶמְצָעִי בּוֹלְטִים קָנִים מִן הַסְכָךְ וְיֵשׁ בָּהֶם הֶכְשֵׁר סֻכָּה, וְצִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ וְג' דְּפָנוֹת, כְּשֵׁרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדֹּפֶן הָאֶמְצָעִי לֹא נַעֲשָׂה בִּשְׁבִילָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עִקַּר הַסֻכָּה שֶׁהוּא לְפָנִים מִמֶּנּוּ.
ז וְכֵן הַקָּנִים הַבּוֹלְטִים מִן הַסְכָךְ לַצַּד הַפָּרוּץ, וְדֹפֶן אֶחָד נִמְשָׁךְ עִמָּהֶם, כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה דֹּפֶן עַל הַצְּדָדִין יֶתֶר עַל ז' וַהֲוָה לָן לַמֵּימַר הֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַסֻכָּה בִּדְפָנוֹת אֲרֻכּוֹת, וְדֹפֶן אַחֵר שֶׁנִּמְשָׁךְ עִם הַקָּנִים שֶׁל סְכָךְ אֵינוֹ מִן הַסֻכָּה אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ עוֹמֵד, וְנִמְצָא שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא דֹּפֶן אֶחָד שֶׁהוּא הַדֹּפֶן הַנִּמְשָׁךְ, אֲפִלּוּ הָכֵי כְּשֵׁרָה.
ח סִכְּכָהּ בְּשִׁפּוּדִין שֶׁהֵם פְּסוּלִין לְסַכֵּךְ בָּהֶם, וְאֵין בָּהֶם אַרְבָּעָה וְאֵין מֵהֶם אַרְבָּעָה בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהִנִּיחַ בֵּין שִׁפּוּד לְשִׁפּוּד כִּמְלֹא שִׁפּוּד וְנָתַן שָׁם סְכָךְ כָּשֵׁר, פָּסוּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם שֶׁיְּמַלֵּא כָּל הָאֲוִיר מִסְכָךְ כָּשֵׁר, וְנִמְצָא הַפָּסוּל מְרֻבֶּה; אֲבָל אִם הֶעְדִּיף סְכָךְ הַכָּשֵׁר מְעַט עַל הַפָּסוּל, אוֹ אִם הָיָה הַפָּסוּל נָתוּן שְׁתִי וְנָתַן הַכָּשֵׁר עֵרֶב, אוֹ אִיפְּכָא, כָּשֵׁר, שֶׁאָז מִתְמַלֵּא כָּל הָאֲוִיר מִסְכָךְ כָּשֵׁר וְדַוְקָא בְּסֻכָּה גְּדוֹלָה, אֲבָל בְּסֻכָּה קְטַנָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת מִן הַשִּׁפּוּדִים פָּחוֹת מִג' בְּמָקוֹם אֶחָד (בֵּית יוֹסֵף וּמהר"א מִפְּרַאג).
ט בַּיִת הַמְקֹרֶה בִּנְסָרִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם מַעֲזִיבָה (פֵּרוּשׁ טִיט וּצְרוֹרוֹת שֶׁמְּשִׂימִין עֲלֵיהֶם) וּבָא לְהַכְשִׁירוֹ לְשֵׁם סֻכָּה, דַּי בָּזֶה שֶׁיָּסִיר כָּל הַמַּסְמְרִים לְשֵׁם עֲשִׂיַּת סֻכָּה, אוֹ שֶׁיִּטֹּל מִבֵּין שְׁנֵי נְסָרִים אֶחָד וְיִתֵּן סְכָךְ כָּשֵׁר בִּמְקוֹמוֹ וְכֻלָּהּ כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ הַנְּסָרִים רְחָבִים אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַנְּסָרִים רְחָבִים אַרְבָּעָה.
י סֻכָּה שֶׁאֵין לָהּ גַּג, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רָאשֵׁי הַדְּפָנוֹת דְּבוּקוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסָמַךְ רֹאשׁ הַדֹּפֶן שֶׁל סֻכָּה לַכֹּתֶל, פְּסוּלָה; וְאִם הָיָה לָהּ גַּג, אֲפִלּוּ טֶפַח, אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הַדֹּפֶן הַסָמוּךְ לַכֹּתֶל מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַטֶּפַח לֹא תִּהְיֶה אֲוִיר, רַק מִן הַדֹּפֶן אוֹ הַסְּכָךְ (הָרֹא"שׁ בְּשֵׁם ר"י וְהרה"מ פ"ד) וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ ז' טְפָחִים עַל ז' בְּגֹבַהּ י' טְפָחִים (טוּר). גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַדְּפָנוֹת לְאַחַר שֶׁהֵם גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה עֲשׂוּיוֹת מִדָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בָּהֶם, דְּהָא הֵם הַסְּכָךְ (רַ"ן ספ"ק דְּסֻכָּה). וְאִם כָּל הַדְּפָנוֹת מִדָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בָּהֶם, מֻתָּר לִישַׁן אֲפִלּוּ תַּחַת הַדְּפָנוֹת (ס"ח בְּפֵרוּשׁ רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"א נ"ח).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ויהיה למטה חמתה מרובה מצילתה - ואז יתבטל המיעוט נגד הרוב והוי כאלו לא סיכך כלל ובשוים מלמטה כשרה דידוע דאז למעלה מקום הקנים רחבים מן האויר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ב) אם ברוב ממנה וכו' - דוקא באופן זה אבל בהיפוך דהיינו שמיעוט הסוכה היה צל הרבה וברוב הסוכה היה חמתה יותר מצילתה באופן שכשתצטרף כל הסכך ביחד יהיה הצל מרובה פסול: ש"ע סָעִיף ב
ג (ג) כשרה - אפילו לישב תחת אותו חלק שחמתו מרובה לפי שהוא בטל לגבי רוב הסכך שצילתה מרובה: ש"ע סָעִיף ב
ד (ד) ויש מחמירין וכו' - דעתו דאפשר דהגמרא לא איירי רק בסוכה קטנה שהיא ז' על ז' דאז אמרינן דהמיעוט שבה בטל לגבי הרוב אבל בסוכה גדולה שיש בה ז' על ז' שחמתו מרובה הוא מקום חשוב ואינו בטל לגבי שאר הסכך שצילתו מרובה וע"כ אין לישב באותו חלק אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו לכו"ע כיון שיש שם הכשר סוכה. ואפשר עוד דאם מפסיק כל אורך הדופן בזה באופן שבמקום שצל מרובה לא ישאר רק שני דפנות צ"ע על כל הסוכה [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ה) הכוכבים הגדולים - היינו הנראים ביום בעוד שלא שקעה חמה והאחרונים כתבו דלכתחלה בעינן דאפילו בלילה יראו כוכבי לילה בתוכה ובד"מ הביא בשם מהרי"ל דמותר לסכך הסוכה עב הרבה דא"א שלא יראו בה כוכבים אע"ג דבלילה אינו רואה הכוכבים מ"מ ביום איכא חורים וסדקים בכמה מקומות עכ"ל ועיין בספר בכורי יעקב דהמקיל כוותיה לא הפסיד ובפרט היכי שיש לחוש דאם יעשה הסכך דק יותר ינשב הרוח יותר תוך הסכך ויצטער ברוח ובצינה. ועיין בפמ"ג שכתב דאפשר לענין ראיית הכוכבים די בכל הסוכה אם הוא רואה רק במקום אחד משא"כ באם היה מעובה הרבה מאוד עד שאין הגשם יכול לירד בתוכו למ"ד דפסולה כל שיש ד' טפחים ביחד סכך פסול מקרי: ש"ע סָעִיף ג
ו (ו) אע"פ שאין הכוכבים וכו' - ר"ל לא גדולים ולא קטנים. וכתבו האחרונים דמ"מ אם היא מעובה כ"כ עד שאין הגשמים יכולים לירד בתוכה אפילו כשיורדין גשמים מרובים וא"כ הוי כעין בית יש להחמיר ולפסול משום גזירת בית. ומ"מ בדיעבד כאשר א"א ליטול קצת מהסכך מפני איזה סיבה יש לסמוך על המכשירין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז (ז) ובלבד וכו' ג"ט - דכל פחות משלשה כחדא חשיב: ש"ע סָעִיף ה
ח (ח) ברוחב זה העולה טפח - ר"ל בכל קנה וקנה מן הסכך היה רחבו טפח דאז חשיבי לומר בהן רואין וכו': ש"ע סָעִיף ה
ט (ט) ונגע בשפת זה היורד - ר"ל שבסכך התחתון יש ג"כ חלל בין קנה לקנה ורואין כאלו חלל של סכך התחתון נגע בשפת זה היורד ונסתם חללו והוו כחדא: ש"ע סָעִיף ה
י (י) שיהיה מכוון כנגד וכו' - ר"ל החלל שבתחתון יהיה מכוון נגד רוחב הקנה העליון שיהיה ראוי להוריד העליון בנתיים כמו שביאר הרמ"א ולאפוקי אם היה קצר בשיעורו מן הקנה העליון: ש"ע סָעִיף ה
יא (יא) ואז כשרה אפילו וכו' - וכ"ש אם אין בין קנה עולה לקנה יורד ג' טפחים בודאי מהני אפילו חמתה מרובה מצילתה: ש"ע סָעִיף ה
יב (יב) הרקיע - ר"ל אע"פ שחמתה מרובה מצילתה כשהחמה בשאר מקומות ומאיר אורה דרך אלכסון בין קנה לקנה מ"מ כיון שצילתה מרובה מחמתה כשהחמה באמצע הרקיע ועומדת בראש כל אדם שפיר דמי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג (יג) ויש בהם הכשר סוכה - של שבעה על שבעה טפחים: ש"ע סָעִיף ו
יד (יד) אע"פ שהדופן האמצעי לא נעשה בשבילם וכו' - כגון שהרחיק דופן אמצעי משפתו והכניסו יותר מאמה לתוך המחיצות אחר שראה שהיתה דיה בכך ומינכר מילתא שהיא נעשה בשביל סוכה פנימית מ"מ מועלת המחיצה זו גם לבראי והסכימו אחרונים דאפילו אם המחיצה זו נעשית רק ע"י לבוד ג"כ מהניא אף לבראי: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו (טו) אע"פ שעשה דופן וכו' - כלומר פשיטא אם אינו אלא שבעה כונתו להשתמש בכל הסוכה ולא עשה אלא כתיקון חכמים [שכך דינו לכתחלה שיכול לעשות הדופן השלישי של ז' טפחים או ע"י טפח מרווח וצורת הפתח וכנ"ל בסימן תר"ל ס"ב ועי"ז יכול להשתמש עד סוף הדופן הארוך] משא"כ כשעשה יתר על ז"ט אפשר דגילה דעתו לעשות כל הסוכה בדפנות ארוכות וכו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טז (טז) שהם פסולים לסכך בהם - כגון שהם של ברזל דפסולים לכו"ע ועיין לעיל בסימן תרכ"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף ח
יז (יז) ואין בהם ד' - דאי יש בהם ד' טפחים הלא קי"ל דסכך פסול פוסל באמצע בד"ט: ש"ע סָעִיף ח
יח (יח) ואין מהם ד' במקום אחד - ר"ל אפילו ע"י צירוף משנים או משלשה: ש"ע סָעִיף ח
יט (יט) שאי אפשר לצמצם וכו' - דאם היה אפשר היה מותר דקי"ל פרוץ כעומד מותר: ש"ע סָעִיף ח
כ (כ) ונתן הכשר ערב - בין כל שפוד ושפוד נתן הכשר שם לרחבו ודחקו ביניהן שלא יפול משם לארץ: ש"ע סָעִיף ח
כא (כא) פחות משלשה במקום אחד - דקי"ל לקמן בסימן תרל"ב ס"א דבסוכה קטנה פוסל סכך פסול בג"ט עי"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כב (כב) שאין עליהם מעזיבה - וכ"ש אם היה מעזיבה על הנסרים והסיר המעזיבה ואח"כ פקפק הנסרים דבודאי מהני דהא עביד מעשה רבה לשם סוכה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ט
כג (כג) די בזה שיסיר וכו' - ומהני בזה כאלו סיכך בתחלה בכל הנסרים לשם סוכה: ש"ע סָעִיף ט
כד (כד) כל המסמרים וכו' - הוא לשון הרא"ש והטור וברש"י איתא סותר את כולן ומנענע לשם סוכה ובפי' המשנה להרמב"ם איתא ג"כ בזה הלשון מפקפק פי' שיעקור אותן ממקומן מן מסמרים התקועין בהן וכן הרע"ב ובאור זרוע העתיק ג"כ כרש"י מכל הלין משמע דצריך לנענע את כל הנסרים: ש"ע סָעִיף ט
כה (כה) אפילו הנסרים רחבים ד' - דאע"פ דאלו לא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בנסרים של ד"ט לשם סוכה היה פסול מדרבנן וכנ"ל בסימן תרכ"ט סי"א משום גזרת תקרה שלא ישב תחת קורת ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה וזה בא לעשות מעשה להסיר מסמרים שלה ולנענעה לשם סוכה זה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי ותו ליכא למגזר משום תקרת ביתו. והנה זה מהני רק לענין פקפוק אבל לענין ליטול אחת מבנתיים יש דיעות בפוסקים דהלא פסקינן לקמן בסימן תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד"ט והלא נשאר אצל סכך כשר נסר בתקרה שהוא רוחב ד"ט אם לא שיזדמן ליתן סכך כשר במקום שני נסרים [שהוא שיעור סוכה ויותר] ויש שסוברין דכיון שעשה מעשה שנטל נסר מבנתיים ונתן סכך כשר מהני מעשה זו להכשיר אף מקום הנסר שבצדו: ש"ע סָעִיף ט
כו (כו) ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו וכו' - דעה זו חולקת אדעה קמייתא לענין פקפוק וס"ל דלא מהני כשהיו הנסרים רחבים ד"ט ולענין ליטול אחת מבנתיים יש דיעות בין האחרונים. ודע דבזה שלא היו הנסרים שבתקרה רחבין ד"ט ונטל מבין כל שני נסרים נסר אחד ונתן סכך כשר במקומו לכו"ע מותר לישב אפילו תחת הנסרים דכיון שעשה מעשה מיתכשר גם שם ואפילו הסוכה גדולה כמה אמות מיתכשר גם שם. אכן לפי המבואר בסימן תרכ"ט סי"ח דכהיום נהגו שלא לסכך כלל בנסרים אפילו פחותים מארבעה יש ליזהר מפקפוק וגם מזה אם לא בשעת הדחק: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כז (כז) כמין צריף - פי' עשוי ככורת שמשפע והולך שגגו וקירותיו אחד: ש"ע סָעִיף י
כח (כח) פסולה - אפילו אם עשה הדפנות המשופעים מסכך כשר דאין כאן לא דופן ולא גג: ש"ע סָעִיף י
כט (כט) היה לה גג אפילו טפח - בין בשעשאה כמין צריף לא היה משופע עד חודה ממש אלא שעשאה פתוח טפח או כשסמך ראש הדופן לכותל הרחיקה כשיעור טפח מן הכותל בכל זה חשבינן אותו אויר כסתום דכל פחות מן ג' טפחים כלבוד דמיא והרי יש לה גג. ועיין במ"א דאפילו למעלה אין רוחב טפח רק דבפחות מג' סמוך לגגה יש רוחב טפח: שרי: ש"ע סָעִיף י
ל (ל) או שהגביה וכו' - היינו בזקיפה ואפילו הוא אויר כגון שהעמיד זויותיה ע"ג אבנים דכל פחות מג"ט כלבוד דמיא ונחשב כסתום וההוא טפח חשבינן ליה ככותליו של סוכה ושפוע שלו חשיב ליה גג ומ"מ בעינן שיהיה בגובהה י"ט וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף י
לא (לא) ויש אומרים שהטפח לא תהיה אויר וכו' - דאע"ג די"ל לבוד אין שם גג על מקום שהוא אויר וכן למטה ע"י אויר לא חשיב מחיצה בגובהה: ש"ע סָעִיף י
לב (לב) מן הדופן או הסכך - ר"ל מן הדופן כשעושה סמוך לארץ יהיה הטפח בבנין ולא ע"י אויר וכן למעלה כשעושה גג יהיה ע"י סכך ולא ע"י אויר: ש"ע סָעִיף י
לג (לג) בגובה י"ט - לאפוקי אם הוא ז' על ז' למטה מי"ט וכשמגיע השיפוע לגובה י"ט אינה רחבה ז' על ז' פסול ומודדין העשרה טפחים של הגובה ביושר ולא באלכסון: ש"ע סָעִיף י
לד (לד) דהא הם הסכך - מסתברא דקאי ד"ז על שני הענינים הנ"ל דהיינו בין אם עשה למטה בדופן טפח או שהרחיק ראש הדופן למעלה מן הכותל ועשה הגג טפח בכל זה אמרינן דמן עשרה טפחים ולמעלה חשבינן השיפוע לסכך. כתב הפמ"ג כל מקום שיש פלוגתא דרבוותא בסוכה אם הוא בדאורייתא אזלינן לחומרא ואי לית ליה סוכה אחריתא אוכל שם בלי ברכה ואי בדרבנן ביש לו סוכה אחריתא ראוי להחמיר ולילך שם ובאין לו סוכה אחריתא יוצא בה י"ח וברוכי נמי מברך ועדיין צ"ע קצת עכ"ל: ש"ע סָעִיף י
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ג
א הכוכבים. של ליל' [ב"ח ורמזים]: ש"ע סָעִיף ג
ב כמין בית. ולבוש פוסל כשאין המטר יכול לירד בה וכ"פ הב"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ג לא נעש' בשבילם. כיון שהיא מחיצה שלימה ואפי' הוי מחיצ' על ידי לבוד עסי' תר"ל ס"ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ד אף על פי שעש' דופן כו'. כלומר פשיטא אם אינו אלא ז' כוונתו להשתמש בכל הסוכה ולא עשה אלא כתיקון חכמים משא"כ כשעש' יתר על ז' אז גילה דעתו וכו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ה ונתן הכשר ערב. ואם אינו נותן ראשי הכשר על הפסול נופל לארץ והלכך ה"ל הכשר מרוב' [רש"י]: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו מעזיב'. אם הי' כבר המעזיב' אין להתיר להסיר המעזיבה ואח"כ לפקפק או ליטול א' (מהרלב"ח כ"ה) וצ"ע למעשה כי נראה דעדיף טפי: ש"ע סָעִיף ט
ז רחבים ד'. דלא חיישינן שישב תחת תקרת הבית דהא הוצרך לפקפק או ליטול א' עסי' תרכ"ט סי"ח ובב"י והע"ש לא ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
ח ויש מי וכו'. זהו דעת הרמב"ם, ומשמע בהדיא שם דדוק' במפקפק בעי שיהו פחותים מד' דאם יהיו רחבים ד' הרואה שישב תחתיהן יסבור שמותר לסכך בהן וישב גם כן תחת הבית והא דקא' בגמרא דבטלה תקרה בהכי היינו כשאין רחבי' ד' דמפני הרואין ליכא למיחש דהרואה סבור שסככן מתחלה לשם סוכה אך שאסור משום תולמה"ע דומיא תחת תקרת הבית ולכן כשהוא מפקפק שרי ועין בר"ן אבל כשנוטל א' מבנתיים אפי' ביש בהן ד' שרי דהרוא' ירא' שהוצרך לתת פסל בנתיים ולא יבא לישב תחת תקרת הבית וכ"מ בגמ' דקא' אי משום תולמה"ע בחדא סגי ואי משום גזירת תקר' בנוטל אחד מבנתיים סגי משמע דהיכ' דליכ' גזיר' תקר' אלא משום תעש' כו' במפקפק נמי סגי וכ"מ ברמב"ם כן נ"ל ברור לדעתו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט פסול'. דשפועי אהלי' לאו כאהלים דמי, ונ"ל אם יש בפחות מג' סמוך לגגה רחב טפח שרי כמ"ש סי' שט"ו סי"א דלבוד דאורייתא הוא: ש"ע סָעִיף י
י בגוב' י"ט. לאפוקי אם הוא ז' על ז' למט' מי' ובגובה י' אינה רחבה ז' על ז' פסול ומודדין הי' ביושר ולא באלכסון: ש"ע סָעִיף י
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ג
א הכוכבים עמ״א בש״ע כתב כוכבים ובאר הגולה ד׳ הרמב״ם פ״ה הכ״א הב״י הביאו ובגמרא כ״ב ב׳ ת״ר כו׳ אין כוכבי חמה נראין ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין וא״כ י״ל הר״מ ז״ל פוסק כב״ה וכוכבי חמה גדולים הנראים ביום והכ״מ הביא ירושלמי וי״ל דל״פ ירושלמי ובבלי ומתני׳ בכוכבי חמה מיירי וב״ה היא. והטור לפירוש הב״י איו הכרע והב״ח פירש דהטור סובר כוכבי לילה הנראים בלילה בעינן לכתחלה וכ״פ המ״א מדהביאו וע״ש בב״ח מ״ש על הירושל׳: ש"ע סָעִיף ג
ב כמין בית ע׳ מ״א ועסי׳ תרל״ה בט״ז וב״ח שם יראה דלכתחלה שיהא כוכבים נראים מתוכו אפשר די בכל הסוכה במקום א׳ סגי שיזכור מי ברא אלה ולהיות גר בארץ כמ״ש ירח וכוכבים אשר כוננת משא״כ באין גשם יכול לירד למ״ד דפסולה כל שיש ד״ט סכך פסול מיקרי כבסי׳ תרל״ב ס״א ומיהו אם נטל אח״כ מקצת עובי הסכך מעליו א״צ לנענע הנשאר אפי׳ הניחו בב״א כי אין שם סכך פסול ממש עליו ולקמן בגבוה יותר מך׳ יבואר עוד אי״ה ובט״ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ג לא עמ״א הראה לתר״ל ס״ח אפשר דשם נמי מהני מחיצות אע״ג לתוכן עבידי עתוס׳ סוכה י״ט א׳ ד״ה לבראי יע״ש ומ״ש מחיצה שלימה והוי מחיצה ע״י לבוד א״י מה הוא ואולי כיון למ״ש בתר״ל ס״א ד״ה אמרינן דבשלש דפנות בעי׳ ב׳ שלימות דעריבן ח׳ טפח וצ״ה אפשר אין ד׳ מחיצות הסוכה אמרינן דופן אמצעי מיגו דמהני לסוכה מחיצת שתי כלבוד מהני נמי לפסל חוץ כלבוד ואף אי הוי רק ב׳ דפנות וג׳ טפח מהני ואפשר מדנקט המחבר כרש״י שם ולא כתוס׳ דקנים לאו לצל עבידי קמ״ל דהוי לצל רמז לזה וכ״ז אינו שוה לי ולהגי׳ ול״א הוי מחיצה ע״י לבוד ג״כ צ״ע. ואי״ה בט״ז יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ד אע״פ עמ״א דב׳ דעריבן וג׳ טפח סגי בכל הסוכה עד סוף דופן האריך ועכ״פ בעי צ״ה כבסי׳ תר״ל ס״ב והיינו נמי ז״ט ומדרבנן וז״ש כתיקון חכמים דמ״ה א״צ צ״ה וא״כ זה שעשה ז״ט דופן א׳ עשה כתיקון חכמים ומצוה המובחר נמי יותר מצ״ה מש״ה הוי סוכה אף נגד כל אורך דופן שכננדו משא״כ אם עשה דופן א׳ יותר מז״ט ה״א דגלי דעתיה שאין חפץ יותר ושכנגדו לאו סוכה קמ״ל ועיין סוכה י״ט א׳ וברא״ש וע׳ לבוש. ובתר״ל משמע שם שאם דופן ג׳ טפח וצ״ה אין דופן שכנגדו כשר רק עד ז״ט וצ״ע די״ל דכשר כפסל הסוכה מסוכה ולעיל כתבנו מזה. ואי״ה בט״ז אות ה׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ה ונתן עמ״א הביא דברי רש״י סוכה ט״ו ב׳ ועסי׳ תרכ״ו סכך פסול ננד סכך כשר רואין כאלו נטל דמי לדיעה א׳ וצ״ל בין מלמעלה הסכך פסול ובין למטה דצל בא מן הכשר וכההוא דפירס סדין בסי׳ תרכ״ט סי״ט יע״ש וע׳ בפני יהושע האריך שם בתוס׳ ד״ה והא. ואמנם אנן קיי״ל פרוץ כעומד מותר א״צ לזה דא״כ שוה בשוה שרי ואפשר דינא אשמעינן כה״ג מצטרפין גם מה שמונח על השפודין וצ״ע ובתרכ״ו ותרכ״ט כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ו מעזיבה ע׳ מ״א הנה י״ל אין מעזיבה רבותא כ״ש יש מעזיבה דאסור המעזיבה ומפקפק או נוטל א׳ כו׳ אבל רלב״ח סובר דיש מעזיבה לא מהני וצ״ע למה ואפשר דגזרינן אטו מפקפק וישאר המעזיבה עליהם סכך פסול עפר כבסי׳ תרכ״ט ס״א. ומיהו בנוטל א׳ בנתיים ומתכשר נסרים בנתיים ודאי דוקא באין מעזיבה דאם יש מעזיבה עליהם פסולים עפר סכך פסול בד״ט באמצע ותולמ״ה מתכשר ע״י שנוטל א׳ ביניהם לא עפר עסי׳ תרכ״ו בב״י וט״ז ג׳. וע׳ ב״ח משמע מחובר במסמרים די שיסיר מסמרים וא״צ נענוע ובאין מחובר צריך נענוע וי״ל להסיר המסמרים ולנענע ותלוש ולסוף חברו כשר בסוכה כמ״ש הב״י בתרכ״ו בשם תה״ד. (מהרי״ל ב״ח ולכאורה ט״ס וצ״ל רלב״ח עא״ר אות ז׳): ש"ע סָעִיף ט
ז רחבים עמ״א דבטולי תקרה קיל מאלו לא היו כאן תקרה עיין ט״ז ח׳. ומ״ש לתרכ״ט סי״ח אפשר דכ״ז מדינא אבל ממנהנא נהגו שלא לכסות בהם אפי׳ אין בהם ד״ט דלטא מכסה באין גשמים יורדים בה ולחוש לר״ת דזה אף בבטולי תקרה שייך זה וז״ש על הע״ש שהביא שיש להחמיר דמנהגא אף בפחות הדין כן ואי לית ליה אחר כל הפסולים מחמת גזירה מסככין בהם שעת הדחק שאני עסי׳ תרכ״ט במ״א אות כ״ב: ש"ע סָעִיף ט
ח ויש עמ״א הר״מ ז״ל פ״ה מסוכה ה״ח חלקן מפקפק והוא שאין בנסר ד״ט וכן אם הניח סכך כשר ביניהם מודה דאף רחבים ד״ט שרי (וכן מורה מקצת שהפרש יש בין כך ובין כך) והטעם דיש גזירת תקרה הרואה שסיכך בנסר שיש ד׳ לא ידע שפקפק וסבור תקרת הבית הוא מש״ה במפקפק לא מהני ביש ד״ט נהי דלגבי בע״ה ידע תולמ״ה אסור מדהוצרך לפקפק הא נוטל א׳ ביניהם ומניח סכך כשר פסל שרי ברחבים ב׳ נסרים שבצדדים ד״ט דהרואה יראה שהניח פסל ביניהם ידע שתקרת הבית פסול הוא. ומפקפק מהני לאין רחב ד״ט דגזירת הרואים ליכא שיאמרו שסככם עתה מחדש ולבע״ה תולמ״ע מפקפק סגי ובגמרא לב״ש או תולמ״ע בחדא סגי היינו מפקפק או נוטל א׳ ואי תקרה בניטל א׳ סגיא משמע תקרה חמיר מתולמ״ע וכאמור ועיין רש״י שם. ומ״מ הקושיא דפריך משמואל טפי מרב לכאורה עדיין לא מתורץ בזה ועט״ז אות ט׳. ועא״ר אות ח׳ ואי״ה בסוף הסי׳ אבאר עוד. ונוטל א׳ אפ״ה לכתחלה דוקא לבטל תקרה והבן: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט פסולה עמ״א היינו כילת חתנים יע״ש ולבוד כאלו סוף שיפוע בגג כלבוד עם רחב טפח ויש גג הא ג״ט ליכא לבוד ואף אם אויר כלבוד מ״מ כה״ג לא: נסתפקתי סוכה עשויה כהלכתה ומסכך למעלה שופע ג״כ מסכך עד סוף השיפוע כצריף אם מפסל מפני סוכה תחת סוכה א״ד הועיל ועליונה לא סוכה מיקרי דשיפוע אוהלים התחתונים כשירה כבסי׳ תרכ״ח ס״א וכ״ת מיפסלה משום סכך פסול שעליה הא בורכא דצריף לאו סכך פסול רק שאין לו גג ואנן סככה גג בעינן והרי יש לה ועדיף מגבוה עליונה מקרקע תחתונה יותר מך, יע״ש בסי׳ תרכ״ח. ופשיטנא לה לכאורה מהדא דתנינא בירושלמי פ״ק עלה דמשנה כעין צריף מודה ר״א לחכמים העושה כבית יער הלבנון כשירה היינו בית המקדש שהיה גגו משופעת רום ההיכל כו׳ ובסוכה כה״ג כשירה כאמור. ומיהו מה שזקוף למטה אין מועיל לעליונה דמודדין עליונה מקרקע התחתונה ולית שם סוכה על עליונה ומש״ה התחתונה כשירה וע׳ בהגאון המפרש שם ועדיין צ״ע בזה: ש"ע סָעִיף י
י בגובה עמ״א שיעור הכשר סוכה זעז״ט בגובה י״ט עד סוף י״ט גובה גם שם בעינן זעז״ט ומודדין גובה י״ט ביושר לא בדפנות צריך באלכסון דכל אמתא בריבוע כו׳ וביושר לא יהיה גבוה י״ט רוחב זעז״ט כו׳ ועב״י וכ״מ בשם הרא״ם ז״ל באורך: כל מקום שיש פלוגתא דרביותא בסוכה אי ד״ת אזלינן לחומרא ואי לית ליה סוכה אחריתי אוכל שם בלא ברכה ואי דרבנן ביש סוכה אחרת ראוי להחמיר ובאין לו סוכה אחרת יי״ח בה וברוכי נמי מברך די״א דכל דרבנן מברך באין לו אחרת כבסימן תרכ״ט אות כ״ג במ״א ואף למ״ד דלא מברך כה״ג בספק דרבנן לקולא כשירה היא ומברך. ועדיין צ״ע קצת ועסי׳ רט״ו במ״א אות ו׳. עמ״א תרכ״ו אות ז׳ ובע״ש וא״ז כאן יע״ש: ש"ע סָעִיף י
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ג
א (ס"ק א) הכוכבים של לילה. וד"ל דלא סגי במה שניצוצי השמש נראים בתוכו ביום. אלא דלכתחלה בעינן דאפי' בלילה יראו כוכבי לילה בתוכה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ב (ס"ק ג) לא נעשה כו' שלמה וה"ה מחיצה כצ"ל: עסי' תר"ל סעיף ח' ובמ"א שם ס"ק י"ב דקי"ל כרבא דלא אמרינן פ"ת יורד וסותם היכי דהתקרה לא נעשה לצורך הסכה. כי אם לצורך האכסדרא שהיא לפנים. מ"מ מחיצה שלמה וה"ה ע"י לבוד דמיקרי לענין זה מחיצה שלמה אמרינן דחשיב מחיצה אפי' לא נעשה בשביל הסכה דעדיפא מפי תקרה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ג (ס"ק ד) אע"פ כו' אלא כתיקון חכמים אף דסגי בטפח. מ"מ י"ל דרצה לעשות מן המובחר ולא לסמוך על צ"ה ולבוד. אלא לעשות מצוה מן המובחר ז' טפחים שלמי': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ד (ס"ק ה) ונתן כו' ה"ל הכשר מרובה רש"י. באמת לשון רש"י כן הוא. אך כתב כן לפי שטתו דלא הוצרך הש"ס לאוקימתא זו כ"א למ"ד פרוץ כעומד אסור וא"כ אם הניח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר אכתי ה"ל פרוץ כעומד ולכך הוצרך לומר דוקא אם נתן הפסול שתי. נותן הכשר ערב. דאז ע"כ הכשר הרוב דאל"כ יפול סכך הכשר לארץ. וא"כ הוי עומד מרובה על הפרוץ וכשר. אבל לדידן דקי"ל כר"ת דס"ל דאפי' פרוץ כעומד מותר אפ"ה הוצרך לאוקמי רהפסול מונח שתי והכשר מונח ערב מטעם שכתב בש"ע שא"א לצמצם שימלא כל האויר כו' וא"כ אפי' ע"י נתינת שתי וערב לא הוי כ"א מחצה על מחצה אפ"ה כשר לדידן דקי"ל פרוץ כעומד מותר אלא מ"א האמת נקט דע"כ הכשר הרוב דאל"כ יפול כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ה (ס"ק ו) מעזיבה כו' וצ"ע למעשה. ודאי דפקפוק גרידא לא מהני כמ"ש הר"ן על משנה זו דהמעזיבה של עפר הוא סכך פסול מצד עצמו כמ"ש סי' תרכ"ט סעיף א' בהגה. אבל ע"י הסרת מעזיבה ופקפוק הנסרי' יש להכשיר דעביד מעשה רבה ועדיף מאלו לא הי' מעזיבה ומכשיר ע"י פקפוק גרידא דהוי מעשה זוטא: ש"ע סָעִיף ט
ו (ס"ק ז) רחבי' כו' דל"ת כו' ר"ל דהא מבואר סי' תרכ"ט סעיף יח דאין מסככים בנסרים הרחבי' ארבע מחשש שמא יבא לישב תחת תקרת הבית: ש"ע סָעִיף ט
ז (ס"ק ח) כתב מ"א ויש כו' זו היא דעת הרמב"ם כו' ולעמוד על כוונת מ"א צריך להציע דברי הש"ס ומפרשים בקצרה כפי האפשרי תנן דף י"ד מסככי' בנסרי' דברי ר' יהודה ור"מ אוסר אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד' טפחי' דר"מ אית ליה גזרת תקרה פי' רש"י הואיל ורוב תקרות עשויים מנסרי' רחבי' ד"ט גזר ר"מ אי מכשיר בזה אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורת הבית אבל אם אין בהם ד"ט ד"ה כשרה: ושמואל אמר כשאין בהם ד' טפחי' אבל אם יש בהן יותר מג' טפחים מחלוקת דר"מ אוסר כיון שיצא מתורת לבוד גזרינן אטו תקרה ור"י מכשיר אבל יש בהן ד' טפחים מודה ר"י דפסול דהוי שיעור מקום ובפחות מג' טפחים מודה ר"מ דלא גזרינן דקנים בעלמא נינהו ופסקו רוב הפוסקים כר"י אליביה דשמואל דעד ד' טפחים כשר ובד' טפחים פסול ובדף ט"ו תנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר"י אומר בש"א מפקפק (דהיינו שיפקפק כל נסר ונסר להסיר מן המסמורי' ונוטל א' מבינתיים ובה"א מפקפק או נוטל א' מבינתיים רמ"א נוטל א' מבינתים ואינו מפקפק ופריך הש"ס בשלמא ב"ה טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי לכן בחד סגי או מפקפק או נוטל א' מבינתים אלא ב"ש מ"ט אי משום תעשה ולמ"ה בחד סגי אי משום גזרת תקרה בנוטל א' מבינתים סגי ומשני לעול' טעמייהו משום גזרת תקרה. וה"ק אע"פ שמפקפק אי נוטל א' מבינתים אין אי לא לא. ור"מ ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה וכ"ע ס"ל דבעי' דוקא שיטול א' מבינתיים ולא מהני פקפוק ופריך א"כ פליגי ר"מ ור"י אליביה דב"ה אי גזרינן גזרת תקדה והא איפלגי בזה חדא זימנא במתני' דף י"ד אי מסככי' בנסרי' כנ"ל ומשני ההיא מתני' דתקרה כו' הם דברי ר"י לר"מ דא"ל בהאי דנסרים גזרת תקרה הם דברי ב"ש. אבל ב"ה ל"ל גזרת תקרה. והשיבו ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה וכ"ע אית להו גזרת תקרה ופריך הניחא לרב דאמר דר"מ ור"י פליגי במתני' דמסככי' בנסרי' שיש בהן ד"ט ואפ"ה לר"י ל"ל גזרת תקרה א"ש דאליביה דר"י פליגי ב"ש וב"ה ביש בהן ד"ט (ופירש"י סתם תקרה הנסרים בני ד"ט נינהו) דלב"ה דל"ל גזרת תקרה לכן די אפי' במפקפק להוציא מאיסור תעשה ולמ"ה אלא לשמואל דס"ל ביש בהן ד"ט מודה ר"י דיש בהן גזרת תקרה. תקשי מתני' דתקרה שאין עליה מעזיבה למה סגי לב"ה בפקפוק ומשני בבטולי תקרה פליגו ב"ש וב"ה. ופירש"י לשמואל לעולם מיירי פלוגתא דב"ש וב"ה ביש בהן ד"ט. ולכ"ע אם בא לסכך בנסרים רחבים ד"ט אסור משום גזרת תקרה. אלא בזה שכבר היתה תקרה והוא צריך לפקפק הרי יודע שאסור לישב תחת תקרת בית ובכה"ג ס"ל לב"ה דלא שייך גזרת תקרה ולכן סגי בפקפוק זו היא שיטת רש"י והיא דעה א' שהובא בש"ע דאפי' רחבים ד"ט די בפקפוק אי נוטל א' מבינתים ולזה הסכימו הרא"ש והטור: והיש מי שכתב שהובא בש"ע הוא דעת הרמב"ם אבל כבר תמהו עליו הראשונים ותי' הב"ח דהוי קשה לרמב"ם קושית רש"י שם במשנה איך סגי בנוטל א' מבינתים. כיון דכל נסר רחב ד"ט והוא סכך פסול והא קי"ל סכך פסול פוסל באמצע אם יש רחב ד"ט. ולכן מוקי לה הרמב"ם דע"כ מיירי בנסרים שאין בהם ד"ט ומאי דאמר הש"ס בבטולי תקרה קמיפלגי פי' דהאי תקרה אית ביה שני פסולי' אחד משום תעשה ולמ"ה דהא נעשה לשם תקרת בית. גם איכא משום גזרת תקרה וס"ל לב"ש דאינה יוצאה מתורת פסול אא"כ עשה מעשה רבה דהיינו נוטל אחד מבינתיים ולכן עי"ז גם הנסרים הנשארים כשרים דהא ליכא בכ"א רוחב ד"ט וב"ה ס"ל דבחד סגי היינו אפי' מפקפק דיו וכ"כ הרמב"ן במלחמות לרעת הרי"ף וסיים הב"ח וז"ל וש"מ דבנוטל א' מבינתים לא מכשר לה אלא כשאין בהן ד"ט כו' עכ"ל משמע מזה דאי מפקפק אפי' אינו נוטל א' מבינתים לדידן דקי"ל כב"ה מורה הרמב"ם דאפי' רחבי' ד"ט כשרים ודעת מ"א הוא להיפך וז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות סכה דין ח' תקרה שאין עליה מעזיבה כו' לפיכך אם פקפק הנסרים כו' הרי זה כשרה ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר ד' טפחים וכן אם נטל א' מבינתים והניח במקומה סכך כשר לשם סכה ה"ז כשרה עכ"ל הרי דלאחר שכתב תיקון הפקפוק התנה שלא יהי' הנסר רחב ד"ט דלא כב"ח גם בנוטל אחד מבינתים משמע דאפי' רוחב ד"ט כשרה מדכתב הרמב"ם התנאי שלא יהי' הנסר רחב ד"ט אחר שכתב תיקון הפקפוק ולא כתב לבסוף אחר שכתב גם תיקון נוטל א"מ והוי קאי התנאי על שני התקונים אע"פ דבנוטל א' מבינתים מודה הרמב"ם דאפי' רחב ד"ט כשרה וזו היא ג"כ דלא כב"ח. ולכן דעת מ"א דהרמב"ם לא התנה שלא יהיו רחבי' ד"ט אלא בתיקון פקפוק. אבל בתיקון דנוטל א"מ. אפי' רחבי' ד"ט כשרים וטעמו וראייתו של רמב"ם ממסקנ' הש"ס בבטולי תקרה קמפלגי היינו שהי' תקרה ישינה דאיכא תרתי פסולי. א' תעשה ולמ"ה. ב' גזרת תקרה וס"ל לב"ש דוקא בנוטל א"מ מהני. ולא בפקפוק. וטעמייהו דב"ש ל"ל משום דס"ל דלבטל פסול דתעשה ולמ"ה בעינן דוקא מעשה רבה דהיינו נוטל א"מ זה ליתא וכמ"ש מ"א סס"ק זה. דהא לעיל פריך בפשיטו' לב"ש אי משום תעשה ולמ"ה בחד סגי משמע בין בנוטל א"מ ובין בפקפק סגי הרי פשוט להש"ס אפי' לב"ש לבטל תעשה ולמ"ה אפי' פקפק מהני ואי משום גזרת תקרה דמשמע מדברי המקשן דבעי' דוקא נוטל א"מ דהא מקשה ואי משום גזרת תקרה בנוטל א"מ סגי. מכל מקום קשה לרמב"ם כיון דמפקפק הרי ידע דאסור לישב תחת תקרה. דהא הוצרך לפקפק וליכא גביה גזירת תקרה וכמ"ש רש"י אע"כ טעמייהו דב"ש משום הרואים שלא ידעו שהוצרך לפקפק ולגבייהו איכא גזרת תקרה ומיירי בנסרים שאין בהם ד"ט וב"ש לשיטתיה וב"ה לשיטתיה דלב"ה באין רחבים ד"ט לר"י מותר לסכך בהן לכתחלה אם כן ל"ל משום הרואים דהרואים יתלו שעשה בהיתר דהיינו שהניחן לכתחלה לשם סכך דמותר כשאין רחבים ד' טפחים. לכן די בתיקון הפקפוק אבל ב"ש לשיטתייהו דס"ל אפי' באין רחבים ד"ט איכא גזרת תקרה ואין מסככים בהן דהלא הקשה ר"י לר"מ דא"ל גזרת תקר' אפי' ברחבים ג"ט האי סברא דב"ש היא ולכן לב"ש לא סגי בפקפק משום הרואים דלא ידעו שהוצרך לפקפק וגם אם יתלו שהניחן לכתחלה לשם סכך מה בכך הא ב"ש ס"ל דגם בזה איכא גזרת תקרה (ואע"ג דהוי כעין גזרה לגזרה מ"מ מי הגיד דהרואה יתלה בודאי שהניחן לשם סכך ולכן גזרו כה"ג) וא"כ ברחבים ד"ט גם לב"ה אסור משום גזרת תקרה. ולא מהני פקפק משום הרואים דל"ל דהרואים יתלו שהניחן לשם סכך מה בכך הא אין מסככים ביש בהן ד"ט לשמואל וא"כ בנוטל א"מ מודה הרמב"ם דאפי' רחבים ד"ט כשרים דהא כה"ג ליכא משום הרואים דהא יראו שהיה צריך ליתן סכך כשר בינתים כ"ה כוונת מ"א ועתה בע"ה אפרש דבריו על הסדר. מ"ש מ"א ומשמע בהריא כו' כבר הבאתי לעיל לשון הרמב"ם דמוכח כדברי מ"א: ומ"ש מ"א וכ"מ בגמרא כו' משמע כו' אלא משום תעשה ולא מ"ה במפקפק נמי סגי ולכאורה דבריו תמוהים פשיטא ומי חולק ע"ז וכ"ע ס"ל דבמפקפק גרידא אזיל פסול דתעשה ולמ"ה ולהנ"ל א"ש דהביא ראיה דע"כ טעמייהו דב"ש משום הרואים דלגבי דידיה למה לא מהני הפקפוק להוציא מגזרת תקרה דהא יודע בפסול תקרה דהא הוצרך לפקפק וכמ"ש רש"י וכ"ת דב"ש בעי דוקא נוטל א"מ להוציא מפסול תעשה ולמ"ה וס"ל דבעינן מעשה רבה ולזה כתב דמוכח מדברי המקשן דפשיטא ליה דלהוציא מפסול תעשה ולמ"ה אפי' לב"ש פקפק מהני וכנ"ל א"ו הטעם משום גזרת תקרה ומשום הרואי' וב"ש לטעמיהו דס"ל אפילו באין דחבי' ד"ט איכא גזרת תקרה...................... לכן אפי' יתלה הרואה שהניחו לשם סכך מ"מ פסול כנ"ל וא"ש. וראיתי בס' חמד משה שהקשה על מ"ש מ"א אבל כשנוטל כו' דהרואה יראה כו' ולא יבא לישב תחת תקרת הבית כו' דהא אכתי א"ל דהרואה לא ידע שנטל א' מבינתים ויסבור שתחלה סיכך כך הניח נסר רחב ד"ט וסכך כשר בצדו שיעור ד"ט כו' ויסבור שמותר לסכך בענין זה ובאמת אסור כה"ג כדאיתא דף ח"י ע"א דהא שיעור סכך פסול הוא ד' טפחי'. ולענ"ד רמ"א דייק בלישניה וכ' ויבא לישב תחת תקרת בית וה"ל לקצר ולומר דאיכא גזרת תקרה האם הוצרך לפרש מהו גזרת תקרה אע"כ כה"ג גזרינן שישב תחת תקרת בית. אבל לא גזרינן שגם הוא יסכך כזה לכתחלה דזה הוי גזרה לגזרה דאפי' יסכך כן כשר מן התורה דמן התורה מותר לסכך אפי' ברחבים ד"ט אלא משום גזרת תקרה אבל תחת תקרת הבית אסור מן התורה ושפיר גזרינן אבל לגזור שמא יסכך כן הוי גזרה לגזרה ואין זה דומה למפקפק דלא הוי גזרה לגזרה כמ"ש לעיל ודע דמ"ש הב"ח דהוקשה להרמב"ם דאם רחבים ד' טפחים מאי מהני כשנוטל א"מ הא סכך פסול באמצע פוסל בד"ט ולהחולקים צ"ל כמ"ש הב"ח להרא"ש וטור דע"י שנוטל א"מ. גם הנסרים הנשארים הוכשרו ע' שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח (ס"ק י) בגובה כו' ביושר ולא באלכסון דהא דבעינן גובה יו"ד דלא להוי דירה סרוחה לכך לא מהני גבוה י' באלכסון דאם כן קו הישר אינו גבוה יו"ד דהא אלכסון גדול מקו הישר ואם כן אכתי הוי דירה סרוחה: ש"ע סָעִיף י
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א מחמת' משהו כשר'. פי' אפי' לישב תחת אותו חלק שחמתו מרוב' וליש מחמירין שמביא רמ"א אם הסוכ' גדול' היינו שלא לישב באותו חלק שחמתו מרוב' אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו כיון שיש שם הכשר סוכה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב הכוכבי' הגדולי'. בטור כתו' הכוכבי' וניצוצי השמש נראים אבל בדיעבד אפי' עשאה כמין בית כשר'. ותמה ב"י למה הזכיר ניצוצי שמש וע"כ כ' דאידי ואידי חד שיעורא ובחנם דחק בזה דודאי ניצוצי שמש נראי' ביותר והטור נקט תרוייהו לכתחל' צריך שיראו אפי' כוכבי לילה ובדיעבד שרי אפי' אם לא יראו ניצוצי שמש מדתנן מעובה כמין בית כשרה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג טפח או יותר. שאז חשוב להיות אוהל ואמרינן חבוט רמי כדמסיק רואין אותו כו': ש"ע סָעִיף ה
ד כשהחמה באמצע הרקיע. ק"ל למה אמרינן בגמרא דלשמואל תנא במתני' תרתי דהיינו מ"ש ושצילת' מרובה מחמת' הוא קאי על סוכה עניי' שזכר רב אמאי לא נימא דגם לשמואל תנא חדא דהיינו סוכ' מבולבל' קנה עול' וקנ' יורד כשר אעפ"י שחמת' מרוב' מצילת' כשהחמ' בשאר מקומות מ"מ כיון שצלת' מרוב' מחמתה כשהחמ' באמצע הרקיע כשר וזה עיקר החידוש של המשנ' וי"ל דדוקא לרב אמרינן דתנא חדא כיון דסיפא מטיל חילוק בדבר ולו' דאין הכשר דרישא אלא בתנאי זה שיהי' צלתה מרוב' מחמת' בין הכל משא"כ לשמואל דבכל פעם שיש קנה עולה וקנה יורד ממילא הוי צל מרוב' כשהחמה באמצע הרקיע ותו ל"צ לסיפא כ"מ לשון הטור שכ' אם לא שנאמ' כיון שהצל מרוב' כשהשמש עומד באמצע השמים כו' משמע שזהו בודאי ולא שייך לספק בזה אלא דקש' מלשון התו' דף כ"ב שכתבו בד"ה קנה עול' כו' ואשמעי' במתניתין דאמרינן רואין כל שאילו היו מושכבין בשוה הי' צילת' מרוב' כשרה עכ"ל משמע דאין זה מוכרח וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דדלמא לשמואל נמי חדא קתני וסיפא פי' דרישא כמו לרב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה אע"פ שעש' דופן על הצדדים כו'. פי' לא מבעיא אם אין בדופן השני החיצון שהוא קצר רק ז' טפחים פשיטא שיש להתיר אותו חלק היוצא מן הדופן הארוך דהרי יש לו ג' מחיצות של הסוכ' דהא בכל סוכה די בב' מחיצות ושלישית בטפח ומהני אף ליושב חוץ לאותו טפח ה"ה נמי דמהני לעושה הדופן הג' עד ז' טפחים שהרי לא גילה דעתו שרוצה לעשו' המשך הסוכ' עד אותו שיעור דוקא שאני אומר שעשה המחיצ' עד שיעו' הכשר שרוצה לעשות מצו' מן המחובר טפי שהוא שיעור סוכ' וזה יועיל אח"כ להחלק הנשאר אלא אפי' בעושה הדופן השלישי יותר מז' טפחים הרי גילה שעשה יותר מהכשר מן המובחר ויש לנו לו' דעד מקום שעשה מחיצ' מהני וטפי לא ומה שעשה מחיצה א' ארוך ביותר זה אינו מן הסוכה שחשב לעשות קא משמע לן דאפי' הכי כשר גם שם וחשבינן המחיצות שעשה גם לזה כאלו הגיע הדופן הקצר עד סוף הכותל הארוך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ו שאי אפשר לצמצם כו'. דאם הי' אפשר היה מותר דקיימא לן פרוץ כעומד מותר: ש"ע סָעִיף ח
ז בסוכה גדולה. שזהו שיעור הפסול שלה כדאיתא סי' תרל"ב: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ובא להכשירו כו'. דאלו לא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהם לשה סוכה פסול משום תקרה שלא ישב תחת קורות ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה וזו מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי ובא לידי מעשה לעשות לשום סוכה תו ליכא למיגזר משום תקרת ביתו וסכך פסול אין כאן כלל דהא אין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ רק שגזרו משום ביתו וכאן אין לגזור: ש"ע סָעִיף ט
ט ויש מי שאומר. ס"ל שברחב ארבע יש פסול גמור כמו בדבר שמקבל טומאה ולא מהני בזה שום ביטול וכבר כ' הרא"ש על דיעה זו ותמוה היא וטעמו דאם כן לא פריך מידי אדשמואל טפי מדרב והרמב"ן בספר המלחמות תיקן קושיא זו עיין שם: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י כמין צריף. פירוש עשוי ככוורת שמשפע והולך שגגו וקירותיו אחד ואוהל משופע אינו אוהל אלא אם כן יש בו טפח זקוף מן הקרקע או שהפליגה מהכותל טפח: ש"ע סָעִיף י
יא לא תהי' אויר. ואע"ג די"ל לבוד מ"מ אין שם גג על מקום שהוא אויר: ש"ע סָעִיף י
יב בגובה י"ט. שהוא שיעור הכשר סוכה אז כשרה כל הסוכה: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א מחמתה משהו כשירה עט״ז ער״ן וד״מ ולבוש דודאי המקום שיש צל מרובה כשר רק המקום שחמתה מרובה אם הוא זע״ז שיעור סוכה צ״ע לישב שם. ואפשר אם מפסיק כל אורך הדופן באופן שמקום שצל מרובה לא יהיה רק שתי דפנות צ״ע בכל הסוכה. אם מיעוט הסוכה צל הרבה ורוב חמתו יותר וע״י צירוף יהיה צל מרובה פסולה ד״מ רי״ו וא״ר אות ב׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב הכוכבים עט״ז וכ״כ הב״ח יע״ש ומשמע הא כשאין מטר יורד פסול מדכתב שאין כוכבים נראים וכ״ה לשון המשנה ועמ״א ב׳ ועסי׳ תרל״ה בט״ז ב״ג וצ״ע בגמרא סוכה כ״ב ב׳ אין כוכבים נראים כשירה אין כוכבי חמה ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין ואיך א״ל דאידי ואידי חד שיעורא אבל כוכבים גדולים וניצוצי השמש יש לומר חדא הוא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ג טפח עט״ז כשאין בקנה עליון רחב טפח אז בעינן שלא יהא בין עליון לתחתון ג״ט דליהוי כלבוד והחמה באמצע רקיע יהיה צל מרובה משא״כ כשקנה עליון רוחב טפח דחשיב אהל הלמ״מ חבוט רמי כאלו עליון מונח בין שני קנים התחתונים אע״פ שעליון גבוה יותר מג״ט והוא שיש ריחוק בין ב׳ קנים תחתונים רוחב טפח שיעור שיוכל להשכיב עליון ביניהם עיין גמרא סוכה כ״ב א׳ וכפירש״י שם: ש"ע סָעִיף ה
ד כשהחמה עט״ז דקדק מלשון התוס׳ כל שאלו היו מושכבין ולא כתבו קמ״ל מתני׳ דאמרי׳ רואין כאלו הן מושכבין יחד ש״מ שאין זה ברור דלפעמים אף אלו מושכבין יחד אפשר יהיה חמה מרובה מצלתה וא״כ אמאי לא מפרש שמואל ג״כ כרב חדא תנן סוכה מדובללת קנה עולה וקנה יורד ותנאי שיהא צלתה מרובה אלו היו מושכבין יחד כשירה יע״ש בדף כ״ב א׳. ולא הבינותי איך יצויר זה דאם היו מושכבים בשוה היה חמה מרובה ואם הסיכוך הוא בענין זה פשיטא כל סוכה בעי צלתה מרובה ולרב אשמעינן כמ״ש בחה״ר דל״ת דלמא קליש טפי ולאו אדעתי׳ משא״כ לשמואל אין זה תלוי בזה. והנה לבוד א״צ שיכנס קנה עליון תוך אויר דא״צ לבוד מושכב עליהם ש״ד וביותר מג״ט דחבוט רמי צריך שיהא אויר למטה שיהא עליון יוכל לשכב למטה בין אויר ואם יותר אויר נמי כשר ובאין בעליון טפח בעי פחות מג״ט עם אלכסון והבן. ועיין הרע״ב משמע מפרש רב חדא ענין כו׳ דין א׳ כל שצלתה מרובה משהו כשירה ושמואל בקנה עולה ושצלת׳ נמי עלה קאי ותנאי הוא וכקושיית הט״ז יע״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ה אע״פ עט״ז עמ״א ד׳ ומש״ה מצוה ממובחר היינו דג׳ טפח וצ״ה בעי כבסי׳ תרכ״ח ס״א והוא עשה ז״ט שלימים שיעור סוכה ממובחר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ו שא״י עט״ז סוכה ט״ו ב׳ כפי׳ ר״ח ור״ת אי אפשר לצמצם כו׳ דקיי״ל פרוץ כעומד כה״ג בסכך כשר ופסול שרי ול״ד לס״א בחמה וצל שוין דפסול עיין בהרא״ש שם וב״י במעדיף ומניח ודוחק ביניהם עד שיוצא על השפודים או שתי ובהכרח הם כפרוץ וכשר ודע דשפודי עץ מדרבנן פסול וארוכות המט׳ שנשברו כבלאי כלים ג״כ דרבנן א״כ י״ל ל״ש אי אפשר לצמצם היינו מספק דבדרבנן י״ל דשרי ועתוס׳ שם וחולין גבי מחצ׳ כרוב אבל שפודין מתכות ובארוכה וב׳ כרעים דמ״ה פסול שייך זה וא״נ מדרבנן בקנים שיש בהן אויר פריך שפיר עב״י. והנה נקיט המקרה ולא המסכך עחה״ר דאין ראוין לסיכוך נקיט המקרה וערש״י ז״ל כמו שאנו עושין וכ״כ התי״ט ועיין ברבינו הגדול פני יהושע ז״ל האריך בחידושיו. וכפי הנראה לכאורה להב״ח בסי׳ תר״ל ובט״ז ומ״א שם י״ד דלמ״ד מעמיד אסור מטעם גזירה בדבר שרגילין לסכך בהם דהיינו שפודין עץ משא״כ שפודין מתכות הכל יודעין שרי מעמיד כי הא לתי׳ הר״ן עט״ז שם א״כ י״ל הכל הולך אחר המעמיד נמי דרבנן הוא וכל שמעמיד מדרבנן פסול הוי גזירה לגזירה א״כ מתני׳ אשמועינן דוקא תקר׳ כמו שאנו עושין הוא דשרי וכרבא בהכרח מעדיף הוא כיון שנותן שפוד שתי ופסל סכך ערב הא הניח שפוד כך בשתי ובין פסל סכך שתי פסול דלמא לא יעדיף עתוס׳ שם ואפשר רש״י מפרש איפכא ודינא אשמועינן מעמיד מותר דלא כר״י לקמן דשפודין מעמיד הוא וכ״ת ברזל אין דרכו לסכך בהן ארוכות המטה מא״ל וכ״ת בבלאי כלים דרבנן ל״ג במעמיד והוי גזירה לגזירה הא בגמרא מפרש לדחות זה ומוקי בכרעים דראוי לקבל מ״ה טומאה ש״מ דמעמיד בכ״ע שרי וההוא דסוכה בין אילנות כ״ד ב׳ וכ״ב ב׳ תרגמה האדון ז״ל ובמ״א בסי׳ תר״ל אות י״ד עמ״ש שם. (הארכתי קצת דרך פלפול בעלמא): ש"ע סָעִיף ח
ז בסוכה עט״ז ומ״ש המחבר ואין בהם ד״ט ברוחב השפוד וגם אין במקום א׳ רוחב ד״ט שלא הניח ב׳ שפודים זא״ז דאם יש ד״ט סכך פסול פוסל בד״ט ובקטנה פחות מג״ט ועיין בטור וב״י וב״ח י״ג ד״ט וי״ג ג״ט היינו סוכה גדולה וקטנה ואי״ה בתרל״ב ס״א וס״ב יבואר הדין דסכך פסול אימת פוסל יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ובא עט״ז סוכה ט״ו א׳ ואלו ל״א היה כאן תקרה רק שבא לכסות בנסרים שיש בהם רחב ד״ט אסור כבסי׳ תרכ״ט סי״ח משום גזירת תקרה ובית פסול לכ״ע משום תולמ״ה ומשום דלא ניכר שדר כל השנה כבסי׳ תרל״ה ותרל״ו אבל זה שמבטל התקרה ויודע שביתו אסור מותר אף בנסרים שהיו רחבים ד״ט (ט״ס בקצת דפוסים וחסר מלת ל״א) וי״א הוא דעת הר״מ ז״ל דאף במבטל תקרה דוקא באין רחב ד״ט וכתב הרא״ש דתמוה ולא כתב למה וטעמו דאם כן לא פריך אדשמואל שם דהא באין רחב ד״ט מיירי ועיין רמב״ן וב״י וב״ח מזה. ומ״ש המחבר שיטול א׳ מביניהם ויניח סכך כשר וכשר הכל עסי׳ תרס״ו בט״ז אות ג׳ ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ט
ט ויש מי שאומר עט״ז פירשתיו באות הקדום והלבוש סיים ויש להחמיר ועא״ר ועב״ח. והנה פסול תקרה כתב הלבוש ג׳ טעמים א׳ שאין גשמים יורדים לתוכה (עמ״א אות ב׳) ב׳ סתם תקרה יש מעזיבה עפר ואין ראוי לסכך (כבסי׳ תרכ״ט ס״א) ג׳ תולמ״ה יע״ש ועסי׳ תרכ״ו במ״א א׳ ותרל״ו ולפ״ז במפקפק או נוטל א׳ בנתיים למ״ד אין גשמים יורדים פסול כאן נמי פסול ולא מהני ביטול תקרה לענין זה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י כמין צריף עט״ז סוכה י״ט ב׳ שיפוע אהלים לאו כאוהל ועסי׳ תרכ״ז: ש"ע סָעִיף י
יא לא עט״ז וכ״ה למטה באורך אויר לא חשיב אהל מחיצה עתוס׳ סוכה י״ט ב׳ ד״ה שאם ועיין לבוש וסיים וראוי לחוש לדבריהם: ש"ע סָעִיף י
יב בגובה עט״ז ועמ״א אות י׳ ואי״ה שם יבואר. ועיין ירשלמי ע״ג ד׳ אבנים כשירה אבל אם למעלה פתוח י״ל פסולה ומ״ש אם כיער הלבנון כשירה א״י כעת פירושו ואי״ה במ״א יבואר: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שוים. ועטרת זקנים בשם ב"ח פוסל בין שוים מלמטה או מלמעלה. יד אהרן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב מחמירין. היינו שלא לישב באותו חלק שחמתו מרובה אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו כיון שיש שם הכשר סוכ'. ט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג כשר'. ולבוש פוסל כשאין המטר יוכל לירד בה וכ"פ הב"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד טפח. שאז חשוב להיות אוהל ואמרי' חביט רמי: ש"ע סָעִיף ה
ה הרקיע. ר"ל אע"פ שחמת' מרובה מצילת' כשהחמה בשאר מקומות מ"מ כיון שצילת' מרובה מחמת' כשהחמה באמצע הרקיע כשר ועיין ט"ז מה שהקשה למה אמרו בגמ' לשמואל תנא במתני' תרתי אמאי לא אמרו דגם לשמואל חדא כמו לרב ע"ש דף כ"ב עמוד א' ודוק: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו הצדדין. כלומר לא מבעיא אם אין בדופן השני החיצון רק שבעה טפחים פשיטא שיש להתיר אותו חלק היוצא מן הדופן הארוך דאמרי' שכוונתו להשתמש בכל הסוכה משא"כ בעושה דופן השלישי' יותר מז' טפחים הרי גילה דעתו שעשה יותר מהכשר מן המובחר ויש לנו לומר דעד מקום שעשה מחיצה מהני וטפי לא ומה שעשה מחיצ' א' ארוך ביותר זה אינו מן הסוכה קמ"ל אפ"ה כשר גם שם וחשבינן המחיצו' שעשה גם לזה כאלו הגיע הדופן הקצר עד סוף הכותל הארוך ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לצמצם. דאם הי' אפשר הי' מותר דקיימא לן פרוץ כעומד מותר: ש"ע סָעִיף ח
ח ערב. ואם אינו נותן ראשי הכשר על הפסול נופל לארץ והלכך ה"ל הכשר מרובה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט להכשירו וכו'. זהו פי' גמרא בביטול תקרה קא מפלגי. וכתב רש"י שם דאלו בא עכשיו לסכך בהם פסול משום תקר' אבל השתא דזו תקר' היתה ובא לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי וכו' תו ליכא למגזר וכו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
י שאומר. זהו דעת הרמב"ם והקשו העולם אם כן לא פריך מידי אדשמואל טפי מרב עיין ט"ז ובהרמב"ן בספר המלחמות ועיין בגמרא דף ט"ו עמוד א'. וכתב מ"א דוקא במפקפק דברי הרמב"ם שלא יהא רחב ד' אבל כשנטל א' מבנתיים אפילו יש בהם ד' שרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יא י"ט. לאפוקי אם הוא ז' על ז' למטה מיו"ד ובגובה י' אינה רחב' ז' על ז' פסול'. ומודדין היו"ד טפחים ביושר ולא באלכסון מ"א. ואז כשרה כל הסוכה ט"ז. ועיין בהרא"ש שכתב הרמב"ם והר"ר ישעיה דטראני פסקו כשמואל והראב"ד פסק כרב וכר"מ והכל עולין בסגנון אחד עכ"ל. יש לדקדק דהא נפקות' לדינא אי צריכין לבא לתירוץ הגמרא לבטולי תקרה ע"ש: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א סוכה שחמתה מרובה כו'. כפירש"י שם ועמ"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ויש מחמירין כו'. הר"ן שם נסתפק בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג דרך כו'. לשון הרמב"ם וכמ"ש בירושל' הדה אמרה צריכין שיהו הכוכבין נראין מתוכה ר"ל מדאמר כשירה מ' דיעבד דוקא ר' לוי בשם ר"ח בר חנינא ככוכבי חמה שנו ופי' הרמב"ם ככוכבים הגדולים הנראין אפי' ביום כמ"ש ספ"ב דשבת וצ"ל מ"ש בברייתא ת"ר אין כו' אפילו לכתחלה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ס"ה והוא כו' דהיינו כו'. שם אמר רבא מנא אמינא לה כו' וע' רש"י שם ד"ה ותני עלה ה"ג לה כו' ול"ג אין כו' אבל הרשב"א ור"ן כתב דאין למחוק הספרים ומ"ש אין בהם פותח טפח אעליונות קאי ואין ביניהן אתחתונות קאי טומאה תחת אחת מהן ר"ל תחת התחתונות ומ"ש אלמא כי כו' דוקא שיש פותח חלל טפח למטה להכנס שם וכ' וי"א דה"ה דאם יש בגג העליונות יותר מטפח שצריך שיהיה ג"כ באויר שבין התחתונות באותו שיעור שיהיה ראוי לכנס שם ול"נ דכל שיש בין התחתונות טפח סגי וכ"מ בגמ' דקאמר אין ביניהן טפח ולא קאמר שיעור עליונות אלמא דלעולם בטפח סגי וזהו שאמרו דהיינו כו' אבל הרמב"ם וש"ע סבירא להו כסברא ראשונה וזה שאמרו והוא שיהיה כו' ועיין כ"מ: אפילו חמתה כו'. רש"י שם דבור המתחיל קנה ובתוספות שם ד"ה קנה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו אע"פ שעשה כו'. דאל"כ הרי דינה כן ומאי קמ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ו ס"ח ואין בהם ד' כו'. כמ"ש שם י"ז דסכך פסול פוסל באמצע בד' וכמש"ל בריש סי' תרל"ב ושם ת"ש סככה בנסרין כו' ומודה ר"מ שאם כו' בשלמא למ"ד כו' ואנן קי"ל כמ"ד באמצע בארבעה: ואין מהם כו'. שם י"ד שני סדינין מצטרפין כו' בשלמא לשמואל כו' מאי מצטרפין מצטרפין לארבעה: והניח כו'. דקי"ל בפ"ק דעירובין כר"פ ועתו' שם ד"ה פרוץ כו': ודוקא כו'. שם י"ז ב' י"ח א': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ז ס"ט שיסיר כל המסמרים כו'. וזש"ש מפקפק רמב"ם וטור: אפי' הנסרים כו'. כמ"ש שם הניחא לרב כו' אלא לשמואל כו' וערש"י שם ד"ה סיפא כו' וד"ה בבטולי כו' וכן תוס' שם ד"ה ר"מ כו' ואנן קי"ל כשמואל כמש"ש הרי"ף י"ד מדמפרש ר"פ מילתיה ועוד דר"מ ור"י הלכה כר"י כמ"ש בפ"ד דעירובין ולרב בכל נסרים כשר לר"י ושם פליגי ר"ה עם ר"ח ורבה בר"ה אלמא דהלכתא כשמואל ועיין תוספות שם דיבור המתחיל הפכן כו': ויש מי כו'. כמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן דמתניתין איתוקמא בשאין בו ארבעה דלא כרש"י ותוספות שכתבו סתם תקרה באית בה ארבעה ומשום הכי פריך לשמואל דהא בסוף ב"מ קי"ז מצינו סתם תקרה שאין בו ד' ועוד דאי אית בה ד' מאי מהני נוטל אחת וכ"ת כדפירש"י דהא דומיא דמפקפק להכשיר כל הסוכה בא ואף למ"ד סכך פסול בד"א מודה שאין ישנים תחתיו וכ"ש למ"ד באמצע בארבעה למה מותיב מברייתא לקמן י"ח א' ולא מותיב ממתני' ועוד דסברא מהופכת שתקרה העשויה מכבר כשר במפקפק אפי' יש בה ד' והרואי' מאן מוכח אלא בלית בה ד' מיתוקמא ומאן דס"ל גזירת תקרה בד' גזר כאן אף בפחות מד' דודאי אף בפחות מד' מקרין אלא כ"ד דרגילין לסיכוך כמו לתקרה לא גזרו בהן אבל כשיש בהן ד' שקרובי לתקרה יותר מסיכוך גזרו בהן בעשויה תקרה מכבר למאן דגזר כאן אין חילוק בין ד' לפחות מד' כיון שנתונין בקירוי הבית נעשו קרובין לתקר' וזה דפריך הניחא לרב דלר"מ ל"ל גזירה כלל ה"נ לא גזור אלא לשמואל דלכ"ע אית להו גזירת תקרה בד' ה"ה כאן אף בפחות מד' ד"ה פסולה ומשני סיפא בביטולי כו' דלב"ה מיתקנא בהכי אף תקרה הישנה ולב"ש לא מיתקנא אלא בנוטל אחת כמ"ש בתחלה וכן לר"מ אליבא דד"ה וכל תיקונם הוא לעשות אותם כבתחילה שלא נעשו תקרה וכן כ' הסוגיא מיפרשא בהכי וזה דעת הרמב"ם. ויש עוד דרך אחר' אף לפירש"י ותו' וכדע' הראב"ד דפ' כרב דהלכתא כותי' באיסור' וכ' והא דר"פ מפ' מילתיה דשמואל לא מכרחא דדרך האמוראי' לפרש והא דסוגי' דבארבע פסול משום דקי"ל כר"מ בגזרותי וכאן משום גזירה תקרה הוא והכל לדרך א' עולה כמ"ש הרשב"א דלרב דר"י לא גזר כלל אז הלכה כרב בגזירותיו אבל לשמואל דר"י נמי גזר אלא דפליגי בשיעורן ל"ל הלכה כר"מ והדרינן לכללא ואין נ"מ שם אבל כאן נ"מ דלרב דהלכה כר"מ בקמייתא ה"ה בבתרייתא ולדעת הראב"ד צריך אף לפירש"י כאן שלא יהא ד' דאף ר"מ דמכשיר בנוטל אחת דוקא בח"א מצומצמות וכן פ' הרב רבי יונה והרשב"א ז"ל כרב וכר"מ אלא שלפירושם לא מהני אלא נוטל אחת ודוקא אין בהם ד' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח ס"י ואם היה כו' או שהגביה כו'. כפירש"י וכמ"ש בירושלמי שם והביאו הרא"ש שם אלא שתחלת דבריו הי' לה גג צ"ע: וי"א כו'. כפי' תוס' שם ומ' מדבריו שהרמב"ם הנ"ל לא ס"ל כן דלא כב"י: וצריך שיהיה בה כו'. כשיעור סוכה שיתבאר בסי' תרל"ג ס"ח ותרל"ד ס"א וקמשמע לן דלא כמפרשים דא"צ אלא בקרקעיתה ז' על ז' וכל שהוא גבוה י"ט סגי אפי' טפח העשירי כלה עד טפח ברוחב קמ"ל דלא ועתוס' שם ד"ה העושה כו' דלא כרשב"א ור"ן ומ"מ שכ' שכל השיפוע א"צ שיהיה רק ט"ז לבד הטפח. אלא הכל לפי גובה הכותל כגון אם הכותל גבוה י"ח טפחים אז צריך שיהיה השיפוע כ"ב ומחצה וההרחק מן הכותל י"ד ומחצה זה אם הרחיק מן הכותל טפח ואם הגביה מן הקרקע טפח והכותל גבוה י"ז אז השיפוע כ"ב ומחצה ויותר וההרחק הוא ט"ז וכן הכל לפי הכותל וההרחק: גם צריך כו'. בשני הענינים הנ"ל שכתבתי הוא עשרה טפחים העליונים משיפוע: ואם כל כו'. מידי דהוה אפסל היוצא מן הסוכה שם ואמרינן נמי בפ"ז דאהלות מתני' ב' כל שיפועי אהלים כו' טומאה באוהל כו'. הרא"ש: ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)