א אִם קָנָה אֶתְרוֹג שֶׁרָאוּי לָצֵאת בּוֹ בְּצִמְצוּם, כְּגוֹן שֶׁהוּא כְּבֵיצָה מְצֻמְצֶמֶת, וְאַחַר כָּךְ מָצָא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, מִצְוָה לְהוֹסִיף עַד שְׁלִישׁ מִלְגָיו בִּדְמֵי הָרִאשׁוֹן, כְּדֵי לְהַחְלִיפוֹ בְּיוֹתֵר נָאֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם מוֹצֵא שְׁנֵי אֶתְרוֹגִים לִקְנוֹת וְהָאֶחָד הָדוּר מֵחֲבֵרוֹ, יִקַּח הֶהָדָר אִם אֵין מְיַקְּרִים אוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ מִלְגָיו בִּדְמֵי חֲבֵרוֹ. הַגָּה: וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶתְרוֹג, אוֹ שְׁאָר מִצְוָה עוֹבֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַזְבֵּז עָלֶיהָ הוֹן רַב, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, אֲפִלּוּ מִצְוָה עוֹבֶרֶת (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ג ח"ב); וְדַוְקָא מִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל לֹא תַּעֲשֶׂה יִתֵּן כָּל מָמוֹנוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר (הָרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן תרנ"ח (בהג"ה).
א סָעִיף א (א) אם קנה וכו' - כדי להסביר היטב טעם השני דיעות אקדים מה דאיתא בגמרא הידור מצוה עד שליש במצוה ופירשו בשם ר"ת [והוא הדעה הראשונה שנזכר בשו"ע] שאינו ר"ל שיש לפניו שני אתרוגים או שני ס"ת ואחד הדר יותר מחבירו שיצטרך מחמת מצות הידור להוסיף עד שליש במקח דא"כ הרי לעולם ימצא נאה ונאה ואין סוף לדבר אלא מיירי שאתרוג אחד היה בו רק כשיעור מצומצם שהוא כביצה והאחר גדול ממנו ע"ז אמרו דמצוה להדר אחר זה ולהוסיף עד שליש דחיישינן שמא יתמעט השיעור ובאופן זה אפילו כבר קנה האתרוג הקטן מצוה להחליפו באחר ולהוסיף עד שליש בדמיו ויש מפרשים עוד דהגמרא מיירי באתרוג וכן כל המצות שמזדמן לפניו אחד הדר יותר מחבירו מצוה להדר אחר ההדר ולהוסיף עד שליש בדמיו וזהו הדעה השניה שמוזכרת פה:
ב סָעִיף א (ב) אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום - עיין במ"א שמצדד דלאו דוקא אתרוג דה"ה ס"ת או שופר וכדומה שקנהו והיה בו רק כשיעור מצומצם ואח"כ נזדמן לו אחר שהוא גדול בשיעורו מצוה להחליפו ולהוסיף עליו עד שליש:
ג סָעִיף א (ג) מלגיו - פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף שני דינרין דהיינו שליש תוך הדמים ושליש מלבר נקרא כשחולק הדמים לשנים ומוסיף חלק שלישי דהיינו שמוסיף ג' דינרין ויש מחמירין שצריך להוסיף שליש מלבר:
ד סָעִיף א (ד) כדי להחליפו - אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו חייב לקנותו ולהחזיק שתים אם לא שיש לו קונים שרוצים לקנות את הקטן שיש לו [אחרונים]:
ה סָעִיף א (ה) שאם מוצא שני אתרוגים וכו' - ר"ל אפילו כל אחד גדול בשיעורו יותר מכביצה כיון שהשני נראה הדר ביופי יותר מחבירו צריך להוסיף. ואם כבר קנה אחד והוא בשיעורו גדול יותר מכביצה א"צ להוסיף להחליף בהדר לכו"ע [דלדיעה ראשונה כיון שגם הראשון לא היה בו שיעור מצומצם ולדיעה שניה לא החמירו ליקח ההדר כלל בשכבר קנה האחד] כ"כ המ"א בשם פוסקים אכן הגר"א הביא ירושלמי מפורש ומשמע דנקט לדינא כן דאפילו לקח כבר אתרוג ולולב [וה"ה לכל המצות] והיה בהם יותר מכשיעור ואח"כ מצא אחר נאה הימנו צריך להחליף ולהוסיף עד שליש:
ו סָעִיף א (ו) אם אין מייקרים אותו יותר משליש - דהדור מצוה הוא רק עד שליש ואפילו מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש. אמרינן בגמרא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופירש"י עד שליש משלו דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אבל מה שיוסיף יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו עכ"ל והיינו אף דאינו מצווה ע"ז מ"מ אם יוסיף יפרע לו הקב"ה בעוה"ז וי"א דבאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון צריך להוסיף בשביל הידור אפילו יותר משליש:
ז סָעִיף א (ז) הון רב - הנה שליש מנכסיו מוכח בגמרא בהדיא דאין צריך ליתן עבור מצוה אחת והפוסקים הסכימו דאפילו פחות משליש ג"כ אין צריך ליתן וסמכו דינו כמו לענין צדקה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יעני ויצטרך לבריות וה"ה בזה:
ח סָעִיף א (ח) יותר מחומש אפילו מצוה עוברת - ומ"מ חייב להוציא עכ"פ עישור נכסיו לזה דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר ועיין במ"א וא"ר דכמו שם לענין צדקה שנה ראשונה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ה"נ בענינינו ועיין בבה"ל שביררנו דר"ל דמשיעור זה בודאי אסור לפחות אבל אפשר דבענינינו דהוא מצוה עוברת גרע טפי וחייב להוציא עד חומש מנכסיו:
ט סָעִיף א (ט) אבל לא תעשה וכו' - דבטול עשה הוא במניעה מלקיים ואינו עושה שום מעשה נגד רצון הש"י משא"כ בלא תעשה אם יעבור. כתב המ"א משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שהיה מותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות דעכו"ם והאחרונים מפקפקים ע"ז דהתם פיקוח נפש היה:
י סָעִיף א (י) יתן כל ממונו קודם שיעבור - ואף דיצטרך עי"ז אח"כ לחזור על הפתחים לא נוכל להתיר עי"ז איסורי תורה. וזה אפילו בל"ת גרידא וכ"ש אם נוגע הדבר לחייבי כריתות ח"ו כגון שאינו יכול להשיג איזה משמרת להרויח אם לא שמתרצה לחלל השבת ולעשות בו מלאכה כשאר פועלים אסור לו לשמוע להם ואף דנוגע זה למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו אין לו להכרית נפשו עבורם:
א סָעִיף א אם קנה אתרוג. היינו כשאינו סבר ליקר האחרים רק להידור מצוה [מבי"ט ח"ג מ"ט ועיין בי"מ פ"ק דפאה]:
ב סָעִיף א אתרוג שראוי כו'. ודוקא גבי אתרוג שנאמר בו הדר אם כן לא נקרא הדר בשיעור הגרוע שאין למטה ממנו אבל שופר ודכוותיה אף בשיעור הקטן א"צ להוסיף שליש ומ"מ טוב להדר אחר נאה וכל א' כפי' נדבת ידו [יש"ש] ול"נ דהא בגמרא סתמא קאמר בהידור מצוה וגם רש"י פי' על ב' ס"ת ע"ש אלא שהוא פסק כר"ת:
ג סָעִיף א כביצה מצומצמת. אבל אם הוא גדול כשאר אתרוגים אף על פי ששניהם באים כא' לפניו לקנות אין מחויב לקנות ההדור לסברא זו (ב"י):
ד סָעִיף א כדי להחליפו. אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו מחויב לקנות כיון שכבר קנה זה (ב"י):
ה סָעִיף א יקח ההדור. אבל אם כבר קנה א' א"צ להוסיף להחליפו בהידור לכ"ע כ"נ דעת הש"ע וכ"פ של"ה דף ס"ה וגם ביש"ש הקשה דאם נא' שצריך להוסיף כל פעם שליש א"כ אי אתרמי ליה ק' אתרוגים זה אח"ז כל א' הדור מחבירו ליתב לכוליה ביתי' עכ"ל ול"נ דא"צ להוסיף שליש אלא כשהוא הדור שליש יותר מחבירו וא"כ לק"מ דודאי א"א שיהיה ק' אתרוגים שיהיה כל א' הדור שליש יותר מחבירו:
ו סָעִיף א א"צ לבזבז. כ' ד"מ אפי' מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש בהדור מצוה דלא כמ"ש נ"י ואמרי' בגמ' דהמוסיף יוסיפו לו בעוה"ב:
ז סָעִיף א מצוה עוברת. וכתב רי"ו דמ"מ חייב להוציא עישור נכסיו לזה ולא ידעתי מנין לו (ב"י) ואפשר דקאמר שנה ראשונה מן הקרן מכאן ואילך מן הרווח כדאי' בי"ד סי' רמ"ט וכתב ביש"ש דמי שחייו נדחקים א"צ להוסיף שליש ואפשר דאפי' המצו' עצמה א"צ לקנות דה"ל לדידי' כהון רב זולת נ"ח וד' כוסות עכ"ל והנ"י כתב דצריך להוסיף מיגיעו ודוחק חייו כדי להדר המצוה והיש"ש חולק עליו:
ח סָעִיף א יתן כל ממונו. עבי"ד סי' רל"ב סי"ב דגבי שבוע' מקרי אונס ממון אונס דאמרי' אדעתא דהכי לא נדר ועב"ח וט"ז שם: משמע קצת בגיטין ד' נ' ובמעש' דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש: אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזה מצו' עוברת וזו מצוה שאינה עוברת (קידושין דף כ"ט):
א סָעִיף א אם קנה אתרוג. בפ"ק דב"ק בהדור מצוה עד שליש במצוה פירש"י שאם יש לפניו ב' אתרוגים כו' וכמ"ש כאן ויש מי שאומר כו' והרא"ש כתב אם מצא אתרוג שראוי לצאת בו כו' וכמ"ש כאן בדיעה קמיית' וסיים לא שיהיה מחויב לקנות אתרוג יפה שימצא בתוס' שליש על אתרוג שחפץ לקנות אלא שבפ' לולב הגזול כתב הרא"ש פירוש אם קנה לולב ונזדמן לו אחר יפה יותר יוסיף עד שליש בדמי הראשון להחליפנו ביפה עכ"ל לכאורה דבריו סותרין אהדדי ונ"ל דלק"מ דהרא"ש ס"ל כל שלא גילה דעתו באיז' סך הוא רוצה לקנות אז חיוב ההוספה שליש עליו על השיעור הכשר ע"פ חכמים כמ"ש ב"י וש"ע ותו לא דאל"כ לעולם ימצא נאה ונאה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג אבל אם כבר קנה אתרוג ממילא הוה ליה אותו אתרוג לגבי דידי' כמו שיעו' חכמים לכל אדם ואז חיוב ההוספ' על אותו סך שקנה:
ב סָעִיף א שליש מלגיו. פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף שני דינרין דהיינו שליש של תוך הדמי' ושליש מלבר היינו שיחלוק הדמים לשנים ויוסיף חלק שלישי דהיינו שיוסיף ג' דינרין ובעי' היא בגמרא איזה שליש יוסיף ולא איפשטא ואזלינן לקולא:
א סָעִיף א כביצה. אבל אם הוא גדול כשאר אתרוגים אע"פ ששניהם באים כאחד לפניו אין מחויב לקנות ההדור לסבר' זו. ב"י:
ב סָעִיף א מלגיו. פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף ב' דינרין דהיינו שליש של תוך הדמים ושליש מלבר היינו שיחלוק הדמים לשנים ויוסיף חלק שלישי דהיינו שיוסיף ג' דינרין:
ג סָעִיף א להחליפו. אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו מחויב לקנות כיון שכבר קנה זה. ב"י:
ד סָעִיף א ההדר. אבל אם כבר קנה א' א"צ להוסיף להחליפו בהידור לכ"ע כן נראה דעת הש"ע וכ"פ של"ה. אבל דעת הט"ז ומ"א דגם בקנה כבר חייב להוסיף שליש על סך שקנה אם הוא הדור שליש יותר מחבירו ע"ש. המוכר לולב או אתרוג לחבירו ונמצא בו ריקובים לאחר שבא לידו המוציא מחבירו עליו הראיה ש"ג. כתב הרמ"מ מי שקנה אתרוג גדול יפה בדמים יקרים ובא אחר ופסלו אין חייב לשלם אלא אתרוג קטן לצאת בו מיהו מה ששוה הגדול יותר מהקטן אחר החג חייב לשלם לו ע"ש ועיין בכנה"ג אבל בתשובת חכם צבי סי' ק"ך חולק עליו וכתב דחייב לשלם דמי האתרוג ע"ש וכן הסכים בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן כ"ט ע"ש:
ה סָעִיף א רב. וכתב ד"מ אפי' מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש בהדור מצוה. וכ' ביש"ש דמי שחייו נדחקים א"צ להוסיף שליש ואפשר דאפי' המצו' עצמו א"צ לקנות דה"ל לדידי' כהון רב זולת נר חנוכה וד' כוסות עכ"ל ועמ"א:
ו סָעִיף א ממונו. משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש. אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת קידושין דף כ"ט:
א סָעִיף א (ס"ק א) אם קנה. היינו כשאינו סובר לייקר כו' ר"ל דמיירי בענין שאין לחוש שעל ידי ההוספה משום הידור ייקר הגוי אתרוגים האחרים. אבל אם יש לחוש שעי"ז ייקר הגוי השער של אתרוגים האחרים לא יוסיף. שע"י ההוספה שמייקר הגוי השער ימנעו בני אדם לקנות אתרוגים מצד יוקר השער. ודוגמא לזה מצינו ספ"ח דכריתות שאמר ר"ג המעון הזה כו' ועמ"ש מ"א ר"ס רמ"ב בשם תשובת צ"צ לענין יוקר שער הדגים:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אתרוג כו'. ול"נ דהא בגמ' בב"ק דף ט' ע"ב אר"ה בהידור מצוה עד שליש. ולא פרט אתרוג. אלא כלל כל המצות: וגם רש"י פי' על ב' ס"ת. דאם מוצא אדם לקנות שני ס"ת א' הדור מחבירו יוסיף שליש ויקח ההדר. ורבינו תם נחלק עליו והוא דעה א' שבש"ע שאם קנה אתרוג והוא שיעור מצומצם ואחר כך מצא גדול צריך להיות שליש. ואם כן רש"י דנקט הדמיון בשני ספרי תורות על כרחך לאו דוקא אתרוג אלא בכל המצות הדין כן. וניהו דרבינו תם חלק בפי' הידור מצוה. וכן מהרש"ל הסכים לפירוש ר"ת. מכל מקום בזה לא מצינו שחולק רבינו תם ומסתמא בזה סבירא ליה כרש"י דכל המצות הן בכלל הידור מצוה עד שליש. ואע"ג דנקט הדמיון באתרוג הוא לאו דוקא:
ג סָעִיף א (ס"ק ה) יקח כולי לכ"ע. דלדעה א' דס"ל אפי' כבר קנה אתרוג מ"מ צריך להוסיף. מ"מ הא לדידיה א"צ להוסיף כ"א כשהראשון הוא דוקא שיעור מצומצם. אבל אם הוא שיעור מורווח אין צריך להוסיף אפי' השני הדר יותר. ולדעה שניה דס"ל אפי' הראשון הוא שיעור מורווח אם השני הדור יותר צריך להוסיף. מ"מ היינו דוקא לכתחלה אם עדיין לא קנה ויש לפניו שנים א' הדור מחברו צריך להוסיף ולקנות ההדר אבל אם כבר קנה א' לא: וגם ביש"ש הקשה כו' ר"ל על הרא"ש דס"ל אפי' קנה אתרוג שהוא שיעור מורווח ואח"כ נזדמן לו יותר יפה צריך להוסיף שליש על זה הקשה אי אתרמי כו' דהא שקיל וטרי הש"ס הא דאמרי' בהידור מצוה עד שליש. מאי שליש אילימ' שליש ביתו. היינו שליש כל הונו כל מה שישלו. אלא מעתה אי אתרמי ליה תלתא מצוה ליתב לכולי ביתיה והוא יחזור על הפתחים וזה לא מסתבר ומסיק אלא בהידור מצוה עד שליש במצוה. ולכן הקשה מהרש"ל א"א כדעת הרא"ש הדר' קושי' לדוכתיה אי אתרמי ליה מאה כו' ולפי מה שנראה מדברי ש"ע וכמ"ש של"ה לא קשיא קושית מהרש"ל: ול"נ דא"צ כו' ר"ל דאין הכרח לדעת ש"ע ושל"ה די"ל כמ"ש הרא"ש דאפי' כבר קנה ונזדמן לו יפה ממנו צריך להוסיף ומה שהקשה מהרש"ל יש ליישב:
ד סָעִיף א (ס"ק ו) א"צ כו' דלא כמ"ש נ"י דאמרי'. שם עד שליש משלו. מכאן ואילך משל הקב"ה. ופי' נ"י שליש משלו היינו ממון הבא לו ע"י יגיעה מכאן ואילך משל הקב"ה. ר"ל יותר משליש א"צ להוסיף כ"א מה שהקב"ה חננו בלי יגיעה. כגון מציאה מתנה ירושה וכ עוד בשם הרמ"ה דלפי' זה לאו דוקא ממון הבא בלי יגיעה אלא אפי' בא לו ע"י יגיעה אלא שיש לו יותר ממה שהוא צריך לפרנסתו ג"כ צריך להוסיף יותר על שליש. ולא אמרו דוקא שליש אלא למי שחייו ופרנסתו דחוקה ומצומצמת. וע"ז חלק רמ"א בד"מ וכ' אפי' מי שאין כו'. ואמרינן בגמ' כו' ר"ל דאין הפירוש בגמ' עד שליש משלו כפי' הנ"י. אלא כפירש"י ותו' שם ובמ"א טעות סופר. ודעת רש"י עד שליש משלו. שאין הקב"ה פורע לו בעוה"ז ושכרו בעוה"ב מכאן ואילך משל הקב"ה. יפרע לו בעוה"ז. והתו' כתבו וז"ל משל הקב"ה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא עכ"ל:
ה סָעִיף א (ס"ק ז) מצוה כו' כמו שכתב בי"ד סי' רמ"ט לענין צדקה ולענין מעשר כספים:
ו סָעִיף א (ס"ק ח) יתן כו' דגבי שבועה כו' שכ' שם מי שגזר עליו השר שיעבור על שבועתו ואם לאו יקנסוהו ממון רב. פסק שם דרשאי לעבור על שבועתו דזה מיקרי אונס. ותיקשי דהא כאן כתב שלא לעבור על ל"ת צריך ליתן כל הונו ואיך הותר לעבור על שבועה דהיא ל"ת חמיר משום הפסד ממון רב. וע"ז תי' דהתם ה"ט דאמרינן אדעתא דהכי לא נדר להפסיד ממון רב. א"כ אין אנו מתירים לו לעבור על השבועה אלא הכוונה דזה מיקרי אונס ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר ואינו עובר על השבועה וכן תי' שם הש"ך וט"ז. משמע קצת כו' בעובדא דקיסר שלח קרבן ע"י בר קמצא להקריבו בבית המקדש. ועשה בר קמצא מום בקרבן ההוא ואינו מום דלגבי ישראל הוי מום ופסול לקרבן וגבי גוי אינו נחשב מום לדעתם כדי שימצא מקום להעליל על ישראל שמרדו בו ואין רצונם להקריב קרבנו ורצו חכמים להקריבו אע"ג דהוי בעל מום ופסול להקרבה מ"מ משום שלום מלכות היו רוצים להקריבו אלא שר"ז בן אבקולס מיחה להקריבו שלא יאמרו בעלי מומים קרבים על גבי מזבח שלא ידעו שהטעם היה מפני שלום מלכות. משמע לולי האי גזרה היו עוברים על ל"ת להקריב בעל מום על גבי מזבח משום שלום מלכות:
א סָעִיף א א אם קנה כו'. כפי' תוס' שם והרא"ש: ויש מי כו'. וכ"כ הר"י בס"ה וכ"מ בירושל' פ"ק דפאה רב הונא למצוה עד שליש כו' א"ר אבין אפי' למצוה אחת ר"ח בשם רבנן דתמן מהו שליש לדמים היאך עבידא לקח אדם מצוה מצא אחרת נאה הימנה עד כמה מטריחין עליו עד שליש תני ר"י זה אלי ואנוהו כו' אנוהו לפניו במצות אעשה לפניו לולב נאה כו': משליש מלגו. אבל הר"ן והר"י שם כתבו שליש מלבר: ומי שאין כו'. ממש"ש אלא מעתה כו': אפילו כו'. מדחשיב רבותא הא דר"ג בספ"ג דסוכה: ודוקא כו' אבל כו'. דאפילו שבות דשבות לא התירו במקום הפסד כמ"ש א"א כבה כו' וכ' בספ"ב די"ט כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון כו' וכן שכח ארנקי בחצר ודכוותיה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.