א צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה, וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן לְהַדְלִיק.
ב כַּמָּה נֵרוֹת מַדְלִיק; בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מַדְלִיק אֶחָד, מִכָּאן וָאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ אֶחָד בְּכָל לַיְלָה עַד שֶׁבְּלֵיל הָאַחֲרוֹן יִהְיוּ שְׁמוֹנָה, וַאֲפִלּוּ אִם רַבִּים בְּנֵי הַבַּיִת לֹא יַדְלִיקוּ יוֹתֵר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת יַדְלִיק (רַמְבַּ"ם), וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט; וְיִזָּהֲרוּ לִתֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד נֵרוֹתָיו בְּמָקוֹם מְיֻחָד, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶכֵּר כַּמָּה נֵרוֹת מַדְלִיקִין (מהר"א מִפְּרַאג).
ג נֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי פִּיּוֹת עוֹלֶה לוֹ בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם.
ד מִלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת, אִם כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי כָּל פְּתִילָה עוֹלָה בִּשְׁבִיל נֵר אֶחָד; לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי, אֲפִלּוּ לְנֵר אֶחָד אֵינוֹ עוֹלֶה לְפִי שֶׁהוּא כִּמְדוּרָה. הַגָּה: וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַעֲמִיד הַנֵּרוֹת בְּשׁוּרָה בְּשָׁוֶה, וְלֹא בְּעִגּוּל דְּהָוֵי כִּמְדוּרָה (הג"מ בְּשֵׁם סְמַ"ק); וּמֻתָּר לְהַדְלִיק בְּפָּמוֹטוֹת שֶׁקּוֹרִין לַאמְפָּ"א, מֵאַחַר שֶׁכָּל נֵר מֻבְדָּל הַרְבֵּה מֵחֲבֵרוֹ (ת"ה סִימָן ק"ה). וְיִזָּהֲרוּ כְּשֶׁעוֹשִׂים נֵרוֹת, אֲפִלּוּ בְּשַׁעֲוָה, שֶׁאֵין לְדַבְּקָן בְּיַחַד וּלְהַדְלִיקָן, דְּהָוֵי כִּמְדוּרָה (פִּסְקֵי מַהֲרִי"וּ ס"ה); אֲפִלּוּ בְּנֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן (אוֹר זָרוּעַ).
ה נֵר חֲנֻכָּה מַנִּיחוֹ עַל פֶּתַח הַסָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִבַּחוּץ. אִם הַבַּיִת פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מַנִּיחוֹ עַל פִּתְחוֹ; וְאִם יֵשׁ חָצֵר לִפְנֵי הַבַּיִת, מַנִּיחוֹ עַל פֶּתַח הֶחָצֵר; וְאִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּה שֶׁאֵין לוֹ פֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מַנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן הַסָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים; וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיֵּם הַמִּצְוָה, מַנִּיחוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ, וְצָרִיךְ נֵר אַחֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ; וְאִם יֵשׁ מְדוּרָה אֵין צָרִיךְ נֵר אַחֵר; וְאִם הוּא אָדָם חָשׁוּב שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַמְּדוּרָה, צָרִיךְ נֵר אַחֵר.
ו מַנִּיחוֹ לְמַעְלָה מִג' טְפָחִים, וּמִצְוָה לְהַנִּיחוֹ לְמַטָּה מִי' טְפָחִים, וְאִם הִנִּיחוֹ לְמַעְלָה מִי' טְפָחִים, יָצָא, אֲבָל אִם מַנִּיחוֹ לְמַעְלָה מִכ' אַמָּה לֹא יָצָא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לְקָחָהּ כָּךְ דָּלוּק וְהִנִּיחָהּ לְמַטָּה מִכ', לֹא יָצָא, דְּהַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
ז מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ בַּטֶּפַח הַסָמוּךְ לַפֶּתַח מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְזוּזָה מִיָּמִין וְנֵר חֲנֻכָּה מִשְּׂמֹאל; וְאִם אֵין מְזוּזָה בַּפֶּתַח, מַנִּיחוֹ מִיָּמִין; וְאִם הִנִּיחוּ בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ, יַנִּיחֶנּוּ מֵחֶצְיוֹ שֶׁל כְּנִיסָה לְצַד שְׂמֹאל. הַגָּה: וּמִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכֻּלָּנוּ מַדְלִיקִין בִּפְנִים וְאֵין הֶכֵּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כְּלָל, אֵין לָחוּשׁ כָּל כָּךְ אִם אֵין מַדְלִיקִין בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח; וּמִכָּל מָקוֹם הַמִּנְהָג לְהַדְלִיק בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח כְּמוֹ בִּימֵיהֶם, וְאֵין לְשַׁנּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן רַבִּים בְּנֵי הַבַּיִת שֶׁעָדִיף יוֹתֵר לְהַדְלִיק כָּל אֶחָד בְּמָקוֹם מְיֻחָד מִלְּעָרֵב הַנֵּרוֹת בְּיַחַד וְאֵין הֶכֵּר כַּמָּה נֵרוֹת מַדְלִיקִין; וּמִכָּל מָקוֹם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק בַּמָּקוֹם שֶׁמַּדְלִיקִין הַנֵּרוֹת כָּל הַשָּׁנָה, כִּי אָז לֹא יִהְיֶה הֶכֵּר כְּלָל; וְאַף כִּי אֵין הֶכֵּר רַק לִבְנֵי הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם הֶכֵּר קְצָת מִיהָא בַּעְיָא. וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת מַנִּיחוֹ בְּכֹתֶל דָּרוֹם אוֹ בִּדְרוֹם הַמְּנוֹרָה, וּמְסַדְּרָן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב (ת"ה סי' ק"ד בֵּית יוֹסֵף), וּמַדְלִיקִין וּמְבָרְכִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָא. הַגָּה: וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בַּנֵּרוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַדְלִיק בְּבֵיתוֹ (ריב"ש סִימָן קי"א); וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב; וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם מִנְחָה (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); אִם רוֹצִים לְמַהֵר לְהִתְפַּלֵּל לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהִדְלִיק אֶחָד מֵהֶן, יוּכַל הַשַּׁמָּשׁ לְהַדְלִיק הַנִּשְׁאָרִים, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יִתְפַּלֵּל (מַהֲרִי"ל).
ח חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים מִשְּׁנֵי רוּחוֹת, צָרִיךְ לְהַדְלִיק בִּשְׁתֵּיהֶן מִפְּנֵי הַחֲשָׁד; וְאִם שְׁנֵי הַפְּתָחִים בְּרוּחַ אֶחָד וְהֵם בְּבַיִת אֶחָד (כָּל בּוֹ) דַּי לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם. הַגָּה: וְאִם מַדְלִיק בִּשְׁנֵי פְּתָחִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק בְּאֶחָד מֵהֶם וּבַשֵּׁנִי מַדְלִיק בְּלֹא בְּרָכָה, (ר"ן) מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכֻּלָּם מַדְלִיקִין בִּפְנִים מַמָּשׁ, וְאֵין הֶכֵּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כְּלָל, אֲפִלּוּ יֵשׁ לֶחָצֵר אוֹ לַבַּיִת הַרְבֵּה פְּתָחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת אֵין מַדְלִיקִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת בִּפְנִים, כֵּן נ"ל וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט.
א סָעִיף א (א) צריך ליזהר וכו' - ואמרינן בגמרא הרגיל בנר הויין לו בנים ת"ח שנאמר כי נר מצוה ותורה אור ופירש"י ע"ז נר מצוה דשבת וחנוכה:
ב סָעִיף א (ב) ואפילו עני וכו' - משום פרסומי ניסא:
ג סָעִיף א (ג) שואל - על הפתחים או מוכר כסותו או משכיר עצמו אבל אינו מחוייב בכל זה רק בשביל נר אחד בכל לילה:
ד סָעִיף ב (ד) מכאן ואילך וכו' - ואם אין ידו משגת רק לנר אחד בכל לילה לו ולביתו יצא בזה מדינא ושיעורא דשו"ע הוא רק למי שידו משגת להיות מהדר מן המהדרין כדאיתא בגמרא:
ה סָעִיף ב (ה) אחד בכל לילה - ואם יש לו ט' נרות ידליק בליל שני שתי נרות ואם יש לו י' נרות אעפ"כ לא ידליק רק בליל ב' ב' ובליל ג' לא ידליק שתים רק אחת [ח"א]:
ו סָעִיף ב (ו) עד שבליל אחרון וכו' - ומי שאין לו שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכולם בשוה לא ידליק אפילו אחד כשיעור. ואם יש לו שמן בצמצום על כל השמנה ימים ולחבירו אין לו כלום מוטב שידליק בכל לילה אחד ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא אחד כנ"ל ודוקא כשחבירו אינו מב"ב או שאינו סמוך על שולחנו אבל אם הוא מב"ב מוטב שיהיה הוא מהמהדרין:
ז סָעִיף ב (ז) יהיו שמנה - ואם השמן הוא ביוקר מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך כמו שכתוב בפנים ממה שידליק בשמן זית נר א' בכל לילה לבד:
ח סָעִיף ב (ח) לא ידליקו יותר - בין בלילה ראשונה ובין בשארי לילות דהכל נגררים אצל בעה"ב אפילו בניו הגדולים ומשרתיו כיון שהם סמוכים על שולחנו בקביעות הם בכלל בני ביתו:
ט סָעִיף ב (ט) וי"א דכל אחד וכו' - לבד מאשתו דהיא כגופו:
י סָעִיף ב (י) ידליק - היינו כמו שכתוב לעיל בס"ב דיוסיף והולך נר א' בכל לילה ואם אין ידם משגת כ"כ ידליקו נר אחד בכל לילה:
יא סָעִיף ג (יא) שתי פיות - היינו שהפתילות מבפנים מונחים בנר זה אצל זה רק ראשי הפתילות כשבולטין לחוץ נחלקין לשתי מקומות וקמ"ל דאע"פ שמבפנים אינן מובדלין הפתילות כלל זה מזה מ"מ כיון שבמקום הנחתן בפה מינכר שהם שתים נחשבות כשתים:
יב סָעִיף ג (יב) עולה לו בשביל שנים - משמע מלשון זה דאפילו למהדרין העושין נר לכל אחד ג"כ יועיל זה לשני בני אדם ועיין במ"א שדעתו דלפי מאי דאיתא לעיל בהג"ה דלדידן דמוסיפין בכל לילה נר אחד לכל אחד מן הבית צריך כ"א להדליק נרותיו במקום מיוחד לא ידליקו שני אנשים בנר אחד ואפילו בלילה הראשונה יש ליזהר בזה. ואפשר דוקא נר אחד שיש לו רק שני פיות אבל במנורת שלנו שיש להן ח' פיות מותר להדליק שני בני אדם זה בקצה זה וזה בקצה זה שהרי רואין שהדליקו שנים דאל"כ היה מדליק כסדר אחד אצל חבירו [ח"א] וכן נוהגין העולם:
יג סָעִיף ד (יג) אם כפה וכו' - שעי"ז אין מתחברים כל הפתילות יחד ודוקא כשכפה ואח"כ הדליק אבל אם הדליק ואח"כ כפה צריך לכבות ולכסות בכלי ולחזור ולהדליק:
יד סָעִיף ד (יד) לפי שהוא כמדורה - שמתחברות כל הלהב יחד:
טו סָעִיף ד (טו) בשורה בשוה - היינו שלעשות אחד נכנס ואחד יוצא ג"כ אינו כדאי שלא יבוא לעשות בעיגול:
טז סָעִיף ד (טז) דהוי כמדורה - ואם יש הפסק מחיצה בין נר לנר וכרחב אצבע ביניהן מותר ואפילו לא כפה עליה כלי וכן נוהגין דדוקא בקערה שאין שום הפסק בין נר לנר [ח"א]:
יז סָעִיף ד (יז) בפמוטות - של נחושת העשויין קנים קנים יוצאין סביבות בעיגול שהקנים חלולין ומחיצת כל קנה מפסיק בינו לבין חבירו:
יח סָעִיף ד (יח) מאחר שכל נר מובדל הרבה וכו' - משמע מלשון זה דתרתי בעינן דהיינו שיהיו ג"כ מובדלים הקנים אחד מחבירו לבד מה שיש לכל קנה מחיצה בפני עצמה ועיין בא"ר שכתב דדי ברחב אצבע. וה"ה כשמדבקין נרות שעוה בכותל יראה שיהיו מרווח אחד מחבירו עכ"פ כשיעור אצבע:
יט סָעִיף ד (יט) שאין לדבקן ביחד ולהדליקן - אפילו להדביק שנים ביחד אסור וכ"ש ד' או ה' דודאי נראה כמדורה:
כ סָעִיף ד (כ) אפילו בנרות של שבת ויו"ט וכו' - עיין בבה"ל:
כא סָעִיף ה (כא) מבחוץ - משום פרסומי ניסא וקמפרש ואזיל כיצד אם הבית וכו':
כב סָעִיף ה (כב) ואם יש חצר לפני הבית וכו' - וחצרותיהן היו פתוחות לר"ה:
כג סָעִיף ה (כג) שאין לו פתח פתוח לר"ה - וגם אין לו פתח פתוח לחצר אלא פתוחה היא לבית:
כד סָעִיף ה (כד) וצריך נר אחר - לעשות היכר לדבר:
כה סָעִיף ה (כה) ואם יש מדורה - ויכול להשתמש לפניה ויש הכירה שהנר של מצוה היא:
כו סָעִיף ו (כו) למעלה מג"ט - דכל למטה מג' כאלו הניח בקרקע ואין ניכר שבעה"ב הניחו שם ומ"מ בדיעבד יצא [פר"ח]:
כז סָעִיף ו (כז) למטה מי"ט - דאיכא פרסום הנס טפי כשהוא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ למטה ועיין בא"ר שכתב דהא דאין העולם נזהרין בזה משום דסומכין על המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח בפנים אין קפידא בזה אכן הטור סתם בזה ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה וכן נוהגין כל המדקדקים כמ"ש בב"י. ואם דר בעליה מניחה בחלון שהוא לצד ר"ה אפילו אם החלון גבוה יותר מי"ט מקרקעית העליה. ואם יש לו שתי חלונות אחד למעלה מי"ט ואחד למטה מי"ט ודאי יניחנה בחלון שהיא למטה מי"ט. ובנרות בהכ"נ המנהג שהמנורה במקום גבוה:
כח סָעִיף ו (כח) למעלה מכ' אמה וכו' - דלא שלטא ביה עינא ואין נ"מ בין אם מדליק מבחוץ ובין אם מדליק בבית:
כט סָעִיף ו (כט) לא יצא - וצריך לחזור ולברך כ"כ הפר"ח ועיין בפמ"ג מש"כ בזה:
ל סָעִיף ו (ל) והניחה למטה מכ"ף וכו' - אבל אם הדליקה למטה מכ' ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא דהא הוי הדלקה במקומה דשני המקומות כשרים:
לא סָעִיף ז (לא) בטפח הסמוך וכו' - שאם ירחיקנה להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם:
לב סָעִיף ז (לב) לפתח - בין אם ההנחה הוא על פתח הבית או על פתח החצר:
לג סָעִיף ז (לג) כדי שתהא וכו' - ויהיה מסובב במצות מיהו בדיעבד אם הניח נר חנוכה מימין יצא:
לד סָעִיף ז (לד) ואם אין וכו' מימין - דכל מידי דמצוה ימין עדיף ועוד דאיכא פרסומי ניסא טפי שהכל פונין לצד ימין:
לה סָעִיף ז (לה) ואם הניחו בדלת עצמו וכו' - קאי אריש הסעיף:
לו סָעִיף ז (לו) מחציו של כניסה וכו' - היינו מקום הדלת שנכנס משם לתוך הבית יחלקנו לשנים ובחצי הנוטה לצד שמאל [שהוא נגד המזוזה שהמזוזה בימין] שם יניחנו [מ"א] ומשמע מזה דיכול להניח בכל שטח אותו החצי ועיין בט"ז שדעתו דלמעשה ראוי להחמיר להניח הנרות בצד השמאל בקצה האחרון סמוך לכותל:
לז סָעִיף ז (לז) ומ"מ המנהג וכו' - כדי שיכנס בין שתי מצות:
לח סָעִיף ז (לח) ואין לשנות - ומ"מ אם יש לו חלון הסמוך לר"ה נכון יותר שיניחנו שם כדי שיהיה היכר לבני ר"ה ויתפרסם הנס אם לא במקום דשכיחא הזיקא עי"ז:
לט סָעִיף ז (לט) ובבית הכנסת - או בבית המדרש:
מ סָעִיף ז (מ) בכותל דרום - או על השולחן שעומד אצל כותל דרום והטעם בכ"ז זכר למנורה שמקומה במקדש בדרום:
מא סָעִיף ז (מא) כנרות המנורה - או בדרום המנורה: ט"ס וצ"ל כנרות המנורה:
מב סָעִיף ז (מב) ומסדרן ממזרח וכו' - זהו ג"כ כעין מנורה דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר ג"כ נרות חנוכה. ודע דיש מהראשונים דס"ל דאף דהמנורה היתה עומדת בדרום מ"מ נרותיה היו מסודרין מצפון לדרום וממילא לדידהו גם נרות חנוכה יש לסדר באופן הזה ויש מקומות שנהגו כן ואין למחות בם דיש להם על מה לסמוך:
מג סָעִיף ז (מג) למערב - והמדליק עומד אחוריו לדרום ופניו לצפון ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש ושוב מוסיף והולך ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו [תשו' ח"ס סי' קפ"ו] ועיין לקמן בס"ס תרע"ו מה שנכתוב בזה:
מד סָעִיף ז (מד) ומדליקין ומברכין - אף דבבהכ"נ הוא רק מנהגא מ"מ מברכין עליו כמו שמברכין על הלל דר"ח שאינו אלא מנהג. אם אבל מתפלל בערב חנוכה מדליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו דמברכין אז ומינכר דעת שמחה היא לצבור ואין כדאי שאבל ידליקם [אבל בביתו יכול לברך שהחיינו] אבל שאר ערבית דחנוכה דאין מברכין שהחיינו יכול האבל להדליק נר חנוכה. ומתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב. ובט"ו באב ושבט ול"ג בעומר דלית הלל האבל מתפלל שחרית ג"כ. ובחוה"מ דהוי כיו"ט מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב [פמ"ג]:
מה סָעִיף ז (מה) וצריך לחזור ולהדליק - ואפילו הש"ץ שבירך בביהכ"נ צריך לחזור ולהדליק בביתו דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו ומ"מ לא יחזיר לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו וב"ב:
מו סָעִיף ז (מו) להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב - ר"ל אפילו הנוהגים להדליק בכל יום בצה"כ בבהכ"נ נוהגים אחר מנחה בשעה שהעולם מקובצים וגם דלאחר מעריב אין נכון לעכב העולם לזה דצריך כ"א למהר לילך לביתו ולהדליק נ"ח:
מז סָעִיף ז (מז) קודם מנחה - וכ"כ רש"ל אבל בד"מ כתב שאין אנו נוהגין כן אלא אף בערב שבת מדליקין בבהכ"נ בין מנחה למעריב בשעה שהעולם מתחילין להתקבץ ואיכא פרסומי ניסא אכן אם העולם מתאחרין לבוא וטרם שיבוא מנין לביהכ"נ יתקדש היום לא ימתין כלל אלא יברך וידליק מיד אפילו קודם מנחה דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אח"כ לביהכ"נ ורואים הנרות ולענין יחיד עיין לקמן בסוף סימן תרע"ט במ"ב:
מח סָעִיף ז (מח) אם רוצה למהר וכו' - ודוקא באופן זה אבל בלא"ה טוב יותר שיגמור בעצמו המצוה שהתחיל בה:
מט סָעִיף ז (מט) יוכל השמש וכו' - דהברכה חל על האחד שהדליק דהיא העיקר והשאר אינן אלא הידור מצוה בעלמא וה"ה בביתו כשמזדמן לו איזה דבר נחוץ לאחר שהדליק אחד מהן יוכל אחר להשלים בשבילו את שארי הנרות:
נ סָעִיף ח (נ) חצר שיש לו שני פתחים - וה"ה בית:
נא סָעִיף ח (נא) מפני החשד - שיאמרו בני עירו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא אדליק וע"כ אפילו כל הבתים שבחצר שייך לאדם אחד או שאין לו שם בחצר רק בית אחד צריך להדליק בשתי הפתחים:
נב סָעִיף ח (נב) ברוח אחד וכו' - הטעם דהא חזי ליה שהדליק באחד ומה שלא הדליק בשני ידעו אנשי עירו שמבפנים הוא בית אחד ושני הפתחים שייכים לאדם אחד ודי להדליק במקום אחד:
נג סָעִיף ח (נג) והם בבית אחד - אבל אם הם בשני בתים או שבית אחד חלוק מתוכו אע"פ שהם של אדם אחד צריך להדליק בשתיהן משום חשד שיחשדו ששני בני אדם דרין שם ויש מקילין בששתיהן שייכין לאדם אחד:
נד סָעִיף ח (נד) בפנים ממש - היינו שבזמן הטור היו מדליקין אצל פתח הבית מבפנים והיו עושין עכ"פ היכר לעוברים ע"כ יש חשד כל שאין היכר כראוי לעוברים משא"כ עכשיו שמדליקין ממש בפנים ולא איכפת לן כלל לעשות היכר לבני ר"ה ע"כ לא איכפת לן בחשדא דידהו:
א סָעִיף ב מוסיף והולך. נ"ל דמי שאין לו שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכלם בשוה לא ידלק אפי' א' כשיעור ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה א' ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא א':
ב סָעִיף ג בשביל ב'. פירש"י שני בני אדם למהדרין העושים נר לכל א' ונ"ל דלדידן דמוסיפין בכל לילה לא ידליקו ב' אנשים בנר א' דאז לא יהי' היכר כמה נרות מדליקין כמ"ש בהג"ה:
ג סָעִיף ד בשורה בשוה. ולא א' נכנס וא' יוצא [ד"מ מהרי"ל]:
ד סָעִיף ד שאין לדבקן יחד. ז"ל ד"מ כשמדליקין נר שבת או חנוכה או י"ט ודובקין הנרות סמוכין זה לזה עד שהן מתחממות זו מזו ונוטף השעו' משום החמימות גם נכפלו' ונופלו' לא קיימו מצוה [א"ז] עכ"ל משמע דנרות כרוכים יחד מותר לעשות דהא בשבת ויו"ט מצוה לעשות כרוכים כמ"ש סי' רס"ג ובמהרי"ו כ' וז"ל בערפורט לוקחין ד' או ה' נרות חנוכה ומדביקין אותן ביחד [פי' שקלועין כמו שרשרת] ומדליקין אותן לנר א' ואסרתי אותן דהוי כמדו' עכ"ל אפשר דשני נרות שרי אבל בתשובת רש"ל משמע דאסור וכ"מ סי' רצ"ח סק"ב וסי' תל"ג ס"ב, כ' רש"ל בתשו' המדליק בפמוטות יתלה אות' בטפח הסמוך לפתח ויתחיל בנר האמצעי הסמוך לפתח ויסב בדרך ימין המדקדקי' אין מדליקין בפמוטו' שאין בהן הידור לנר חנוכה עכ"ל:
ה סָעִיף ה וצריך נר אחר. פי' הר"ן אף על פי שמדליקו על השלחן וע"כ הוא משתמש לאור' אפ"ה צריך להדליק נר אחד משו' הכירא עכ"ל ומזה יצא המנהג שמדליקין שמש כמ"ש רמ"א סי' פ"א:
ו סָעִיף ו למט' מי'. נ"ל דאם דר בעליה מניח' בחלון אפי' הוא למעלה מי':
ז סָעִיף ו דהדלקה עושה מצוה. וביש"ש ספ"ו דב"ק מפרש הטעם דהרואה אומר לצרכו הוא דנקט לה:
ח סָעִיף ז מחציו של כניס'. בסה"ת הגי' מחצי' לצד שמאל של כניסה פי' שניחנו בחצי השנית שלא בצד המזוזה, ומ"מ המנהג משום שיכנס בין ב' מצות (ד"מ) ונ"ל דאם יש לו חלון הסמוך לר"ה יניחנו בחלון דבזה ליכא חשש סכנה אם לא במקום דשכיחא הזיקא:
ט סָעִיף ז ממזרח למערב. ויש מסדרין מצפון לדרום כמ"ש סמ"ג והרמב"ם ונהרא נהרא ופשטיה (ת"ה) וז"ל רש"ל ויהיו מונחים ממזרח למערב ואל תשגיח במנהג עכ"ל ול"ל דאין לזוז ממנהג דיש לו על מה לסמוך:
י סָעִיף ז קודם מנחה. וכ"פ רש"ל ובד"מ כתוב ואין אנו נוהגין כן אלא מדליקין בין מנחה למעריב ונ"ל דאם הוא סמוך לחשיכ' וטרם שיבואו מנין לבה"כ יתקדש היום יברך וידליק מיד דמ"מ איכא פרסומא ניסא כשבאים אח"כ לבה"כ ודמי למדליק ברחוב בשע' שאין שם איש ואח"כ באו אנשים וכ"ה במהרי"ל שהדליקו טרם בואם לבה"כ:
יא סָעִיף ז יוכל השמש וכו'. אבל בביתו צריך הוא להדליק כולם (לבוש) אבל רש"ל בתשו' כ' שגם בביתו רשאי לעשו' כן ע"כ וכן נ"ל שכן מצינו ביומא פ"ג קרצו ומרק אחר על ידו וכו' ע"ש בחולין פ"ב:
יב סָעִיף ח מפני החשד. שיאמרו מדלא אדליק בהא באחרת נמי לא אדליק אבל כשהם מרוח א' חזי ליה ולא חיישי' לחשד דעלמא שיסברו שהבית חלוק מתוכו ויאמרו שהם שני בתים דאנשים נכרים אין מצוים ברחובות בלילה, הקשה הרב"י בסי' צ' ס"ח אמרי' אם יש לבה"כ פתח אחר מותר וכו' ולא אמרי' מדבהא לא עייל בהא נמי לא עייל ותי' כיון שיש כאן חסרון כיס יחשדוהו טפי משא"כ בבה"כ עכ"ל ול"נ דלק"מ דמהם אין הטעם שיחשדוהו שלא יכנס לבה"כ דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לבה"כ ועוד דכשמהלך בשוק בשעת תפלה אנו רואים שאין נכנס לבה"כ ואפ"ה שרי אלא הטעם כמ"ש רש"י דכשהולך סמוך לבה"כ נראה כפורק עול ומבז' בה"כ שאע"פ שאינו נכנס לה הולך סמוך לה דה"ל להתרחק ממנה ולהתבייש במה שאינו יכול ליכנס לה אבל אי איכא פתחא אחרינא ליכא ביזוי לבה"כ דוק ברש"י בברכות דף ס"א ותמצא כדברי ועל תי' הרב"י קשה דאטו בבה"כ מי לית בה חסרון כיס דאדהכי והכי בטל משווקים כדאמרינן בב"מ פ"ב:
יג סָעִיף ח והם בבית א'. אבל אם הם בב' בתים אף על פי שהם של אדם א' צריך להדליק בשתיהן (ד"מ כל בו) אבל מלשון רש"י דדוקא כשהן של ב' בני אדם צריך להדליק בשתיהן ע"ש אבל של אדם א' א"צ וכ"מ סי' תרע"ז דדוקא אורח שיש לו פתח פתוח חייב משמע דבע"ה פטור:
יד סָעִיף ח בפנים ממש. פי' שבזמן הטור היו מדליקין אצל פתח הבית מבפנים אבל אנו מדליקין בפנים ממש:
א סָעִיף ב ואפי' אם רבים. דבגמ' איתא מהדרין מן המהדרין בה"א מוסיף והולך ופי' התו' דזה קאי אנר איש וביתו דהיינו שכל הבית אין להם אלא נר א' בליל הראשון ממילא כשרואין בבית שני נרות בליל ב' ירגישו בתוס' הנס אבל לאותן שמדליקים בלילה הראשונה נר לכל א' מבני הבית אז אם ידליקו בליל שני ב' לכל א' אין כאן הכרה לתוס' הנס כי יאמרו שיש הרבה בני בית ולכל א' אין שם רק נר אחת וזהו דעת הטור והש"ע אבל הרמב"ם פי' שאף לאותן שמדליקין נר לכל אחד יעשו לכל א' ב' נרות בליל שני וכן עד ח' וזהו הי"א של רמ"א ובכאן יש חידוש במנהג שהספרדים נוהגין כתוס' כמ"ש [ב"י] והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות:
ב סָעִיף ד שקורין לאמפ"א. וכ' רש"ל צריך לתלות' בטפח הסמוך לפתח ויתחיל מנר האמצעי שהוא הסמוך לפתח ויסבב לצד ימין והמדקדקי' אינ' מדליקים בלאמפ"א שאין בה הידור לנו חנוכה עכ"ל:
ג סָעִיף ה ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה. זהו פי' התוס' בפ' כירה אבל רש"י פי' בב"מ דהסכנה שהיה יום איד לפרסיים שלא הניחו שום נר אלא בע"א שלהם דא"כ היה ק' מה מהני במניחו על השלחן והתוס' דחקו בב"מ לומ' שלא חפשו כ"כ בבתים אבל לפי' זה א"ש דמניח על השלחן דלא היה הרגש' בדבר שנעש' למצוה:
ד סָעִיף ה וצריך נר אחר כו'. אע"ג דבלא סכנה נמי צריך נר אחר דהא אסור להשתמש לאורן קמ"ל כאן דל"ת כיון דע"כ נהנה מהם כיון שהם מונחים על השלחן ממילא הותר' לגמרי אלא עכ"פ צריך אחר להכירא כ"פ הר"ן:
ה סָעִיף ו למעלה מכ'. הטור כתב בשם ר"י הלוי דוק' כשמניח' בחוץ אבל מניחו בבית אפי' למעלה מכ' כשרה כדאמרי' גבי סוכה אם דפנות הבית מגיעות לסוכ' אפי' למעל' מכ' כשרה דשלטא ביה עינא ונ"ל שאין הנדון דומה לראי' דהתם בעי' שתשלוט עיניו בגג וכיון שמחיצו' מגיעות לגג על ידם ישלוט עיניו בגג אבל הכא שצריך שישלוט עיניו בנרות כיון שהוא למעלה מכ' דלא שלטא בי' עינו מאי נפקא מינה בנג שהוא למעל' ממנו בשבילו לא שלטא עינא טפי עכ"ל וב"י בשם מהרי"א תירץ שסברת מהר"י שכשיש אויר האויר הוא מזיק לעיני' ואין יכול להביט למעלה כל מה שירצ' ולזה הביא ראיה מסוכה שאם הדפנות מגיעות לסכך אפי' למעלה מכ' כשרה דשלטא ביה עינא עכ"ל. הגם שאיני כדאי להכריע מ"מ תמוה לי דברי מהרי"א דאם כדבריו דעיקר הפסול בגובה למעלה מכ' משום שיש שם אויר ומזיק לעינים למה הצריכו בגמ' לרבה למצוא היתר דוקא בדפנות המגיעות לסכך הא מצינו היתר בלא"ה דהיינו באם יש קצת דופן סמוך לסכך באותו שיעור שהוא למעלה מכ' והדופן שלמטה הוא דופן קטן וכיון שאין אויר באותו שיעור לא יזיק לו אח"כ האויר שלמטה מכ' דאל"כ אפי' הסכך למטה מכ' יהיה פסול ולסברת הטור ניחא דאין ראות האדם הולך למעלה אא"כ יש מלמטה למעל' דפנות ואז הראות הולך מן הדפנות אל הסכך ע"כ צריך שיגיעו הדפנות אל הסכך מלמטה למעלה בלי הפסק כדי שעל ידם תלך ראות העין למעלה וכל שיש הפסק תפסוק הראות הנמשך מלמעלה כנלע"ד דמכח זה דברי רבינו הטור הם עיקר דלא מועיל בנר שהיא למעלה מכ' אף בבית שיש דפנות ותו נלע"ד דלא מסתבר כאן להכשיר בנר ע"י הדפנות כי עיקר מצות הנר חנוכה היא בצאת הכוכבים כמ"ש המרדכי וכל שהוא גבוה למעלה מכ' אמה אין העין הולך שם דרך הדפנות כי גם הדפנות עצמן אינם נראים בלילה ואור הנר מלמעל' אין שולט שם כנ"ל נכון:
ו סָעִיף ז מחציו של כניסה כו'. כ"ה ל' הטור בשם סמ"ק וכ' ב"י בשם מהרי"א וז"ל י"מ מחציו של פתח כשנחלק נ' לשנים נשים אותה בחצי' של הכניסה שהוא לצד פנים ויהיה לצד שמאל אבל ל' סמ"ק הוא יניחנ' מחציו של כניסת הבית לצד שמאל נראה שפי' שכשיכנס לבית יחלק מפתן הבית לשנים והחציה של כניסה הוא לצד שמאל יחשב מחלק השמאל ובזה יהיה לצד שמאל עכ"ל נתקשו רבים בהבנת דבר זה ונ"ל דהוא מיירי מפתח שצד הפתיחה הוא אצל המזוזה וצד ששם הציר היא לצד השני וה"פ דלפי הנוסחא של הטור בסמ"ק דהיינו בחצי' של כניסה לצד שמאל הוה לצד שמאל תנאי ב' ולא פירושו של כניסה שזכר קודם לה והוא באופן זה שאנו משערים כאלו עומד אדם בשנים הדלת לפניו ונחלקת לשנים נקרא החלק שקרוב לפי כניסה והחלק הקרוב למזוזה חיצון כי הוא יוצא ראשונ' בפתיחת הדלת א"כ ידענו מהו נקרא כניס' וא"כ מ"ש אח"כ לצד שמאל הוא תנאי שני שבאותו חלק הכניסה יניחנה לצד שמאל ולגי' סמ"ק עצמו מחציו של כניסת הבית אתה משער כאלו האדם עומד בחוץ ורוצה ליכנס לביתו אז לא שייך נקרא כניסה למקו' הפנימי דהא האדם עומד בחוץ אלא ע"כ שהסמ"ק נותן שיעו' להדל' שהיא כניס' לבית והכניסה מחלקין לשנים ומפ' אח"כ החלק מהכניסה מהו וע"ז אמר לצד שמאל בזה תבין מהו החלק מן הכניסה דהיינו מקום שהוא נקרא שמאל לנגד האדם כי שמאלו הוא מכוין נגד החלק שהיא רחוק מן המזוזה ובאותו חלק יוכל להניח אפי' בקצה שלו ממש אצל החלק החיצון הקרוב למזוזה כי כל אותו חלק נקרא חלק השמאל ע"כ אין בו קפידא וז"ש מהרי"א ובזה יהיה לצד שמאל כלו' כל החלק ההוא נקרא שמאל וכולו כשר להנחת הנר משא"כ לפי' הראשון שאדרבה ימין האדם נגד החלק הרחוק ממזוזה וא"כ ע"כ כניסה נקרא מה שהוא קרוב לפנימה של הבית ובאותו חלק עצמו התנה הסמ"ק שיהיה בקצה האחרון סמוך להכותל שהדלת סובב שם וכן ראוי לפסוק למעשה כנלע"ד:
ז סָעִיף ז ומסדרן ממזרח למערב. דומיא דמנורה דקי"ל כר' דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר גם נרות חנוכה:
ח סָעִיף ז ומברכין בב"ה. כ' רמ"א בתשו' סי' מ"ג דאם אבל מתפלל בערב חנוכה ידליק אחר הנרות משום שהחיינו אבל שאר ערבית דחנוכה (ידליק) ויתפלל:
ט סָעִיף ח חצר שיש לו ב' פתחים כו'. הב"י הקשה מ"ש מההיא דפ"ק דברכות דאסור לעבור אחורי בה"כ בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן אלא דל"ל פתחא אחריתא אבל אית ליה פתחא אחריתי ל"ל בה דחמרי' בפתחא אחרית' עייל וה"נ נימא דאע"ג דחזו דלא אדליק בחד פתחא לא אתי למחשדיה דאמרי' באידך פתחא אדליק ותי' דשאני תפלה דאי לא מצלי הוי פורק עול מש"ה לא חשדי ליה בכך ועי"ל דשאני נ"ח דיש בה חסרון ממון נחשד טפי מבתפל' ועוד חלוקים אחרים ולפע"ד נ"ל דודאי בכ"מ שיש חשד צריך הוא לעשות כדי שיהא נקי מה' ומישראל אלא דאם יש לו ב' פתחים והרבה בני אדם הולכים גם בפתח האח' אין כאן חשד לגמרי כדאי' בע"א דף מ"ג ד"א חישי' לחשדא בדבר הנעשה לרבים וזה העובר אחורי בה"כ ודאי הולך בדרך שרבים הולכים שם לב"ה בפתחא אחרינא והיינו מי שיש לו מקום סמוך לפתח ההוא עובר דרך זה ולא נכנס בפתח זה כי לפעמים יצטרך לעבור נגד המתפללים בבה"כ דאל"כ מה מועיל לו פתח האחר כיון שאין הדרך שם אלא ודאי שהדרך שם וע"כ אין חשד כלל:
י סָעִיף ח ואין היכר לבני ר"ה כו'. הטור כ"כ בשם בעה"ת וכתב ע"ז ונראה שאין להקל דאף לדידן יש חשש כיון שמדליקין בפתח הבית העוברים רואין שלא הדליק ואיכא חשד עכ"ל וע"כ כ' רמ"א לתרץ זה שעכשיו מדליקין ממש בפנים כו' לאפוקי מקושית הטור שבזמנו. היו מדליקים בפתח הבית היו עושין עכ"פ היכר לעוברים וכמ"ש הוא בסוף סי' תרע"א ע"כ יש חשד כל שאין שם היכר כראוי לעוברים משא"כ עכשיו שמדליקין ממש בפנים ולא אכפת לן כלל לעשו' היכר לבני ר"ה ע"כ לא אכפת לן בחשדא דידהו:
יא סָעִיף ח אלא פעם א' וכו'. דבר זה הוא מבואר בתשו' רשב"א סי' תקמ"א בפי' כן:
א סָעִיף א עני. אבל אינו חייב להשכיר עצמו כמו בד' כוסות:
ב סָעִיף ב מוסיף. נ"ל דאם יש לו כדי להדליק בכל לילה נר אחד דאין צריך לחזור על הפתחים או למכור כסותו מאחר דיוצא י"ח מן הדין. וכתב המ"א ונ"ל דמי שאין לו שמן הרב' יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכולם בשוה לא ידליק אפי' אחד כשיעור ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלום מוטב שידליק בכל ליל' א' ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא אחד עכ"ל:
ג סָעִיף ב המנהג. וזה חידוש שהספרדים נוהגים כתוס' והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות:
ד סָעִיף ג שנים. פרש"י בשביל ב' בני אדם למהדרין העושים נר לכל א'. ונ"ל דלדידן דמוסיפין בכל ליל' לא ידליקו ב' אנשים בנר אחד דאז לא יהי' היכר כמה נרות מדליקין כמ"ש בהג"ה. מ"א:
ה סָעִיף ד כפה. וצריך שיכפה עליה כלי קודם שידליק שאם ידליקנה ואח"כ יכפ' עליה כלי הרי הנרות היו דולקות מקמי הכי במדורות ולית בהו שום מצוה וע"י כפיית הכלי נתקנה להיות כנרות וצריך שתהי' בשעת הדלקתם לשם מצו' מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' קנ"א:
ו סָעִיף ד בשוה. ולא אחד נכנס וא' יוצא. ד"מ מהרי"ל:
ז סָעִיף ד לאמפ"א. וכ' רש"ל צריך לתלותה בטפח הסמוך לפתח ויתחיל מנר האמצעי שהוא הסמוך לפתח ויסבב לצד ימין. והמדקדקים אינם מדליקין בלאמפ"א שאין בה הידור לנר חנוכה עכ"ל:
ח סָעִיף ו מי"ט. נ"ל דאם דר בעליה מניח' בחלון אפי' הוא למעל' מיו"ד מ"א. וע' בתשו' פנים מאירות סי' מ"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ב. וע' ביד אהרן:
ט סָעִיף ז מחציו. עט"ז ובב"ח וחות יאיר סי' רכ"ז:
י סָעִיף ז ומברכין. עיין בתשובת חכם צבי סי' פ"ח מה שתמה ע"ז. כתב רמ"א בתשו' סי' מ"ו דאם אבל מתפלל בערב חנוכה ידליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו אבל שאר ערבית דחנוכה יתפלל ע"ש:
יא סָעִיף ז בביתו. משמע אפי' הש"ץ צריך לחזור ולהדליק בביתו:
יב סָעִיף ז קודם מנחה. וכ"כ רש"ל. ובד"מ כתב ואין אנו נוהגין כן אלא מדליקין בין מנחה למעריב ונ"ל דאם הוא סמוך לחשיכה וטרם שיבואו מנין לבה"כ יתקדש היום יברך וידליק מיד דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אח"כ לבה"כ. מ"א ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן מ"א:
יג סָעִיף ז השמש וכו'. אבל בביתו צריך הוא להדליק כולם לבוש. אבל רש"ל בתשו' כתב שגם בביתו רשאי לעשות כן וכן נ"ל שכן מצינו ביומא פרק ג' קרצו ומרק אחר ע"י וכו' ע"ש ועיין בחולין פרק ב':
יד סָעִיף ח החשד. עט"ז ומ"א. ובתשובת חכם צבי סימן צ"א. ובתשובת יד אליהו סי' ז' וע' בי"א במה ששמע להקשות ודו"ק:
א סָעִיף ב (ס"ק א) מוסיף כו' ואם כו' ולחברו אין לו כלל כו' ר"ל חברו שדר בבית אחר. לכן טוב שלא ידליק בכל לילה רק נר א'. וכן גם חברו דעכ"פ יצא בין הוא ובין חברו מצד עיקר הדין. וזה עדיף משידליק הוא לבד ויוסיף כל הלילה ויהיה מן המהדרין וחברו לא יצא כלל אבל אם חברו דר עמו בחדרו. טוב יותר שהוא יוסיף כל לילה וחברו לא ידליק דהא עכ"פ גם חברו יוצא דהא איכא נר איש וביתו. ואדרבא לדעת המחבר שהוא כדעת התו' כן הוא עיקר הדין דוקא:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) בשביל ב' פירש"י כו' למהדרין כו' דרש"י אזיל לשיטתי'. דל"ל לב' ב"א שאין מדליקים כ"א נר איש וביתו כפי עיקר הדין. אלא שדרין בשני בתים: דהא אמרי' דף ך"א ע"ב מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ ופי' התוספות וכ"פ הרב"י ס"ה דהיינו אם הבית פתוח לרה"ר אבל אם הבית פתוח לחצר מניחו על פתח החצר ולפ"ז שפיר משכחת לה בב' ב"א שאין מדליקים כ"א רק נר א' כפי עיקר הדין ודרי' בב' בתים ושני הבתים פתותים לחצר א' דשניהם צריכים להניח הנר על פתח החצר וא"כ נר שי"ל שני פיות עולה לשניהם ומניתים אותו על פתח החצר אבל רש"י ס"ל דאפי' הבית פתוח לחצר מ"מ צריך להניחו על פתח הבית ולא על פתח החצר א"כ ל"ל לשני ב"א הדרים בשני בתים סמוכים זה לזה. ויהיה הנר של ב' פיות עולה לשניהם ויניחנו במחיצה האמצעית המפסקת בין שני הבתים. דהא קי"ל דמצוה להניחו משמאל הפתח כמ"ש סעיף ז'. ובכה"ג הא יהיה לא' מימין הפתח ונראה לרש"י דוחק לאוקמי בבית שאין לו מזוזה וניח' ליה טפי לו' דאיירי במהדרין שעושה נר לכ"א מבני בית:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) בשורה כו' ולא א' נכנס כו' דהוי ג"כ כמדורה כ"ה שם:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) שאין כו' משמע דבנרות כרוכים כו' דכה"ג ליכא משום דמתחממות ונופלות: ובמהרי"ו כו' ומדביקים כו' פי' שקלועים. לאו דוקא קלועים ה"ה נדבקים יחד ממש דינו שוה לקלועים. ולא בא למעט כ"א שלא נפרש ומדביקים כו' כמ"ש לעיל בשם א"ז שמדביקים אותן סמוכים זה לזה. אבל דבוקים יחד ממש והיו לאחדים דינו כקלועים: ואסרתי משמע דגם כרוכים אסורים דלא כדמשמע מא"ז לעיל דמותר ואע"ג דבשבת וי"ט מצוה בכרוכים. ע"כ צריך לחלק לענין כרוכים בין שבת וחנוכה: וא"כ אפשר דשני כו' מדנקט מהרי"ו ד' וה' וגם לפ"ז יהיה חנוכה שוה לשבת וי"ט דמצוה בכרוכים דבשבת אינו וכורך רק שתי נרות: אבל כו' דאסור דהוי כאבוקה. וכ"מ סי' רצ"ח לענין הבדלה דמצוה מ"ה באב קה כ' דב' נרות כרוכים הוי אבוקה. ובסי' תל"ג דאין בודקים חמץ לאור אבוקה אוסר בב' נרות כרוכים ע"כ דהוי אבוקה:
ה סָעִיף ה (ס"ק ה) וצריך כו' פי' הר"ן כו' ומזה יצא המנהג כו' כמ"ש רמ"א כו' לכאורה אדרבא בתשובת רמ"א משמע להיפך דהשואל רצה לדייק מדברי הר"ן דאם אינו מדליק על השלחן א"צ לנר אחר אלא שרמ"א דחה דהר"ן דמשמע מדבריו דדוקא כשמדליק על השלחן צריך לנר אחר. היינו לפי המנהג בימי הש"ס שהיו מדליקי' בחוץ על פתחו אז א"צ לנר אחר. אבל לדידן דמדליקים בפנים אפי' מדליק סמוך לפתח מ"מ איכא למיחש שמא ישתמש לאור נר חנוכה ולכן א"ש מנהגנו שמניחי' שמש אפי' מדליק אצל הפתח אפי' לדעת הר"ן עכת"ד. מ"מ מבואר מזה דאין מדברי הר"ן ראיה להמנהג. אלא אדרבא צריך ליישב לפי המנהג דברי הר"ן שלא יסתרו דבריו המנהג. ואיך כתב מ"א דמדברי הר"ן יצא המנהג ואולי א"ל דוקא לפי מה שהי' גרסת השואל בר"ן שהעתיק דברי הר"ן וז"ל אהא דאמר רבא על מאי דאמרי' ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו. וצריך נר אחר להשתמש לאורה כתב הר"ן ניהו דרבא מודה דאסור להשתמש לאורה וכיון שכן פשיטא דצריך הכא נר אחר. ה"ק דאע"ג כו' דמניחו על שלחנו ע"כ משתמש לאורה משום הכי צריך נר אחרת לעשות הכיר' עכ"ל. ומלשון שכתב הר"ן משום הכי כו' משמע קצת כדעת השואל דוקא במניחו על שלחנו דע"כ משתמש לאורה. גם רמ"א הוצרך להשיב לחלק בין מדליק בפני' או בחוץ. אבל לפי הגרסא שהביא מ"א מדברי הר"ן וכ"ה הגרס' בר"ן שלפנינו ע"כ משתמש לאורה אפ"ה כו' מדכתב ל' אפ"ה משמע דכ"ש אם אינו מדליקו על שלחנו דאפשר שלא ישתמש לאורה פשיטא שצריך נר אחר שלא יבא להשתמש לאורה. ולפ"ז צ"ב מה שסיים מ"א כמ"ש רמ"א בתשובה. דעכ"פ בתשובה לא משמע כן:
ו סָעִיף ו (ס"ק ו) למטה מיו"ד נ"ל דאם דר כו' דהא טעמ' דבעי' למעלה מג' כתב בטור דלמטה הוי כארעא סמיכת' ואינו ניכר שהודלק במתכוין וליכא פרסומי ניס'. וכן בעי' למטה מיו"ד דאין דרך נר שמדליק לצורכו להניחו למטה מיו"ד דעיקר תשמיש הוא למעלה ואיכא פרסום דנמצוה הודלק. ולפ"ז כתב בהר"י בשם מרדכי דלדידן דמדליקין בפנים מותר להניחו למעלה מיו"ד כיון דבלא"ה ליכא הכירא כ"א לבני בית והם יודעים שהודלק למצוה. אלא דפוסקים כתבו דמ"מ גם לדידן אין לשנות ממה שנהגו כשהיו מדליקים בחוץ. וא"כ כשדר בעליה ומניחה בחלון אף שגבוה יותר מיו"ד מ"מ עדיף טפי להניחה שם דעכ"פ איכא קצת היכר לבני ר"ה. ממה שיניחנה במקום אחר למטה מיו"ד ולא היכר כלל לבני ר"ה. וגם בזמן הש"ס אי היה דר בעליה א"א לו להדליק מצד הדין כ"א בחלון ולא במקום אחר ודאי אפי' גבוה חלון יותר מי' שפיר דמי ומ"מ ודאי אי יש לו ב' חלונות א' למעלה מיו"ד וא' למטה מיו"ד ודאי יניחנה בחלון של מטה מיו"ד. וכתב פר"ח וז"ל דבר ברור הוא שאם החלון הוא למעל מך' אמה שמניחו על פתח ביתו עכ"ל וכ' אמה ודאי מודדין מקרקע רה"ר ולא מקרקע הבית דהא טעמא דלמעלה מך' לא יצא דלא שלטה ביה עינ'. ובעי' שישלוט בו עין בני ר"ה. ומיהו לדידן דעיקר הכיר' לבני הבית סגי אי הוה למטה מך' מקרקע הבית מ"מ אפשר גם לדידן בגבוה חלון יותר מך' מקרקע ר"ה עדיף טפי להניחו סמוך ובטפח הסמוך למזוזה כיון דלמעלה מכ' ליכא היכרא לבני ר"ה ולבני הבית עדיף היכרא דידהו סמוך לפתח ומה שנוהגים עתה להניחו למעלה מיו"ד אפי' אינו בחלון כתב בס' א"ר דסמכי' על המרדכי הנ"ל דלדידן דמדליקים מבפנים אין קפידא וע"ש מ"ש בשם ס' צ"ל:
ז סָעִיף ו (ס"ק ז) דהדלק' כו' הוא דנקט לה כדאי' לקמן סי' תרע"ה ס"א דאם הדליק' בפנים והוציא' לחוץ דלא יצא מה"ט אבל לדינא. לא ידעתי נ"מ בין טעם שנתן הש"ע דהדלק' ע"מ ובעי' הדלקה במקומה. ובין לטעם מהרש"ל דיאמרו לצורכו כו' ואי הדליקה למטה מך'. ונטלה משם והניח' במקום אחר תוך ך' לב' הטעמים יוצא דהא הוי הדלק' במקומ' דשני המקומות כשרים ונקראים מקומ' וגם ל"ל כה"ג לצורכו כו' וכמ"ש מ"א לעיל סי' רס"ג ס"ק ך"ג ע"ש. וע"ל סי' תרע"ה במ"א ס"ק ג':
ח סָעִיף ז (ס"ק ח) מחציו כו' בחצי השנית כו' ומשמע דכל אותה החצי כשרה להנחה וכ"ה במרדכי שהביא הרב"י ועיין בט"ז. ובתשובת ח"י סי' רכ"ז: ומ"מ המנהג כו' לא קאי אדלעיל אלא הוא ס"ק חדש וקאי על וי"ש רמ"א בהג' ומ"מ המנהג להדליק בטפח כו':
ט סָעִיף ז (ס"ק ט) ממזרח כו' די"ל ע"מ לסמוך דבמנחות דף צ"ח ע"ב פליגי רבי ור"א בר"ש במנורת של מקדש רבי סבר ממזרח למערב היו הנרות מונחים. ור"א בר"ש ס"ל מצפון לדרום וכ' רש"י בפי' החומש וכן פסק הראב"ד כרבי ממזרח למערב וכתב ת"ה דכן מסתבר דהלכה כרבי מחברו ורמב"ם וסמ"ג פסקו כר"א בר"ש וטעמם עיין בכ"מ וכיון שכתב סמ"ק שיש להניח הנרות בצד דרום כמו שכ' רמ"א (ומ"ש בש"ע בכותל דרום או בדרום המנורה הגיה בבאר הגולה בכותל דרום כנרות המנורה) דהיינו דומיא דמנורה דבבהמ"ק. ה"ה שיש לסדרן כנרות מנורה לרבי כדא"ל ולר"א בר"ש כדא"ל:
י סָעִיף ז (ס"ק יא) יוכל כו' אבל בביתו כו' דבשלמא בבה"כ דבין הש"ץ ובין השמש אין מדליקין כ"א עבור הקהל והם שלוחם. א"כ ש"ץ ושמש שוין דשניהם שלוחי קהל אבל בביתו דהמצות על הבע"ה המברך גם הוא ידליק כלם: קרצו כו' קאי על תמיד של שחר ביום הכפורים שכל עבודת היום הי' צ"ל ע"י כה"ג והיה כה"ג צריך לשחוט התמיד וגם לקבל הדם מיד לכן לא היה אפשר לכה"ג שיגמר השחיטה ולכן תנן קרצו ר"ל שחטו כה"ג את התמיד רוב שני סימנים דהוא עיקר השחיטה ומירק אחר ר"ל גמר כהן אחר את השחיטה דמדרבנן צריך לשחוט שני סימנים וכדאי' בש"ס דחולין פ"ב דף כ"ט על משנה זו. אלמא אע"ג דכל עבודת היום בכה"ג מ"מ מותר לאחר לגמור השחיטה כיון דעיקר העבודה היה על ידי כה"ג וה"ה הכא כיון דעיקר המצוה היא נר א'. והשאר אינו אלא משום מצות מהדרין רשאי אחר להדליקן אלא שבס' א"ר כתב דשאני התם דא"א בענין אחר דהכה"ג היה צריך לקבל הדם מיד:
יא סָעִיף ח (ס"ק יב) מפני כו אם יש לבה"כ כו' שכתב שם שאסור לעבור חוץ לבה"כ סמוך לבה"כ בשעה שהצבור מתפללי' שנראה ככופר. אם לא דאיכא עוד פתח שני מותר שהרואים יאמרו שנכנס לבה"כ בפתח האחרת: דוק ברש"י. וז"ל דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה בה"כ. ואי איכא פתח' אחריני אין כאן ביזוי דמאן דחזי סבר בפתח' אחרינא ליעול עכ"ל. הרי מבואר שהטעם שמבזה בה"כ ואי איכא פתחא אחריני ליכא בזיון. בב"מ פ"ב דף ל"ב ע"ב:
יב סָעִיף ח (ס"ק יג) והם כו' אבל מלשון רש"י דדוקא כו' דאהא דאמר ר"ה דף כ"ג חצר שי"ל ב' פתחים צריכה שתי נרות ואמר רבא ל"ש אלא מב' רוחות אבל מרוח א' א"צ ואמרינן מ"ט אילימ' משום חשד' דעלמא אפי' ברוח א' נמי אי חשד' דבני מתא אפי' מב' רוחות נמי לא ומסיק לעולם חשד' דבני מתא זמנין דחלפי קמי האי פתח' ולא באידך ואמרי כ"ה דלא אדליק בהאי פתח' לא אדליק גם באידך וכתב רש"י וז"ל חצר שי"ל כו' צריכא שתי נרות כו' משום חשד' שהרואה יהיה סבר שהבית חלוק והרי הוא של ב' בני אדם ויאמרו הא לא קיים מצות נ"ח עכ"ל ואם אי' לדברי ד"מ דאפי' הן של אדם א' איכא חשדא שיאמרו שהן של שני ב"א אם כן ה"ל לרש"י לו' שהרואה יהיה סבור שהבית חלוק. ויהיה סובר שהוא של שני ב"א. ומדכ' רש"י והרי הוא של שני ב"א משמע דוקא כשהאמת כן הוא דהיינו שהחצר של שני ב"א אלא שאין הבית וחצר חלוק. וא"צ כ"א נר א' והרואה יטעה שהבית חלוק וכיון שהוא של ב' ב"א צריך שני נרות לכל פתח נר אחד אבל כ"ה ל"ח שיטעו שהן של שני ב"א. אך דברי ד"מ גופיה צ"ב דלמה כשהן של אדם א' צ"ל בשתיהן משום חשד' שהן של שני ב"א. הא מסקי' לחשד' בעלמא לא חיישינן אלא לחשד' דבני מתא והן יודעים שהן של אדם א'. וצ"ל דבזה דוקא שיטעו שהבית חלוק ל"ל בבני מתא דודאי בני מתא יודעים איכות הבנין שאין חלוק אבל אם דרים בו א' או ב' גם בני מתא לפעמים אין יודעים וסתמא כיון שהבית חלוק יסברו שדרים בו ב' ב"א שע"פ הרוב די לכ"א בבית א' ודוק וכן משמע עוד מלשון רש"י שכתב אילימא חשדא דעלמא אפי' מרוח א' נמי. פי' רש"י סבורים הן שהבית חלוק מתוכו ואי חשדא דבני מתא פירש"י שיודעים שאין חלוק הרי דכפל ושילש החשד שהוא חלוק ולא הזכיר חשד שהוא של שני ב"א אע"כ ס"ל דבאמת צ"ל שני ב"א.
יג סָעִיף ח (ס"ק יד) בפנים כו' אצל פתח הבית מבפנים ר"ל כמו בזמן הש"ס שהיו מדליקין אצל פתח הבית (כדלעיל סעיף ה) אלא שבזמן הש"ס היה מניחו בחוץ לצד ר"ה ובזמן הטור בפנים תוך הבית דעכ"פ גם בימי הטור איכא חשד דבני ר"ה דהא בני ר"ה היו רואים הנרות אבל בזה"ז דמדליקין בפנים בבית החורף ממש דליכא חשד' דבני ביתו יודעים האמת:
א סָעִיף א ס"א צריך כו'. דאמרינן שם הזהיר בנר כו' ופירש רש"י שם ד"ה בנים הנר שבת וחנוכה וכ"כ הטור: ואפי' עני כו'. דאמרינן בפ' ע"פ ולא יפחתו כו' ואפי' מן התמחוי ופי' רשב"ם שואל או כו' ואמרינן בגמ' מן התמחוי פשיטא לא נצרכה אלא לר"ע כו' תנא דבי אליהו אע"פ שאמרו עשה כו' אלמא דבר מועט לכבוד שבת צריך לשאול על הפתחים שואל או מוכר כנ"ל ואמרינן שם דקידוש קודם לכבוד היום וכבוד לילה ואמרינן בשבת שם דנ"ח קודם לקידוש היום ש"מ דמוכר כו'.
ב סָעִיף ב ס"ב ואפילו רבים. תוס' דלא קאי אמהדרין דא"כ לא הוי היכר וכ"כ הרמב"ם דכן נהגו: וי"א כ"כ הרמב"ם להלכה נראה שכן הוא דעת הרי"ף מדהביא מימרא דרבב"ח אר"י שני זקנים כו' כנגד פרי החג כו' דמעלין בקודש ואין כו' דלהאי טעמא לא חיישינן להיכרא דימים הנכנסין או היוצאים שכתב התוספות שם. וכ"מ בגמרא שם חד אמר כו' וחד אמר טעמא כו' דנ"מ בכה"ג כנ"ל ומסקנא דב' זקנים כמ"ד דמעלין בקודש כו': וכן המנהג. כתב בד"מ בשם מהראמ"פ דלדידן שמדליקין בפנים ויודעין כמה בני הבית אף תוס' מודי ועוד כיון שמדליקין בפנים אין לחוש לטפח הסמוך לפתח כ"כ כמ"ש בס"ז בהג"ה ויכולין להדליק כ"א במקום מיוחד ואיכא היכרא וז"ש ויזהרו כו' וע"ש בהג"ה:
ג סָעִיף ג ס"ג בשביל שנים. הטור כתב לב' נרות מליל ב' ואילך לפ"ד שכתב כדעת התוספות בס"ב ואפי' רבים כו' ולכן לא פירש כפירש רש"י למהדרין אחר שאנו עושין כמהדרין מן המהדרין וגם לא פירש כפירוש תוספות לפי שאנו מדליקין בבית אבל ש"ע שהעתיק בס"ה לשון גמרא ותוספות כתב בשביל שנים כלשון גמרא:
ד סָעִיף ד ס"ד בשורה בשוה. עמ"א: מאחר שכל. שכן פירש בעל העיטור מלא קערה כז' במקורבות דוקא ואף להטור שחולק עליו כאן מודה כיון שמובדלות במחיצה וע' תה"ד: אפי' בנרות של. עמ"א סי'
ה סָעִיף ה ס"ה הסמוך לר"ה. כפירוש תוספות שם שהכריחו מהא דס"ג וכבר נזהר רש"י מזה כנ"ל ועוד הכריחו מהא דס"ח:
ו סָעִיף ו ס"ו מניחו למעלה. מרדכי: ומצוה כו'. דלא שבקינן פשיטותא דרבא משום דחייה בעלמא הרשב"א ורא"ש וש"פ דלא כרי"ף ורמב"ם שהשמיטו: ואם הניחו. כן מוכח ממ"ש בסמוך אבל כו': ואפי' לקחה. דלהכי ל"ק ימעט כמ"ש בעירובין ב' א' מבוי' דרבנן כו' משום דימעט משמע בעודה דלוקה כו' וע"ש: דהדלקה כו'. כן העתיק בב"י בשם תוספות וליתא בתוספות שלנו אלא דלכאורה משמע כן ממ"ש בתוספות כ"ב א' סד"ה נ"ח. כדמוכח לקמן ור"ל כמ"ש כ"ג א' עששית כו' וע' תוס' שם ד"ה מכבה כו' אבל בריש סוכה סד"ה דאורייתא כתב ואפילי למ"ד כו' ולזה כיוונו ג"כ בתוספות דשבת ול"ד לעששית כו' שהקשו וא"ת כו'. דשם מונחת במקומה:
ז סָעִיף ז ס"ז ואם אין. דלא אמרו שמאל אלא משום מזוזה כנ"ל: ומיהו כו'. כ"מ בדברי מהראמ"פ הנ"ל בס"ב: ומ"מ המנהג כו'. וכ"כ מהרי"ל ותה"ד וכ"ב המרדכי והטור אלא שאין ראיה מהמרדכי והטור לפי שבימיה' היו מדליקין בפתח הבית כמ"ש בטור בס"ס תרע"ב. ר"מ. וז"ש אא"כ כו' וכנ"ל בס"ב: ומ"מ יזהרו. בגמרא שם ובשעת הסכנה כו' וצריך כו' וערש"י ד"ה צריך כו': בכותל דרום. זכר למנורה וג"כ משום סידור כמ"ש בהג"ה ומסדרן כו'. וכתב בתה"ד משום דקי"ל הלכה כרבי מחבירו וכן ס"ל לרש"י כמ"ש ברפ"ב דשבת ובפי' התורה אבל הרמב"ם פסק כרבו בשלחן וכר"א ב"ש במנורה וכ"ד הסמ"ג וטעמו דקי"ל כרבי מחבירו וכן סתם דמתניתין דמנחות שם כרבי כמ"ש תוס' שם צ"ו א' ד"ה כל צ"ח ב' ד"ה מזרח כו' וכ"פ הרמב"ם שם כהמתניתין והעתיקה הרמב"ם שם הלכה ח' אבל במנורה פסק כראב"ש משום דסוגיא דמגילה כ"א ב' כוותיה. אבל הראב"ד שם השיג עליו וכתב דהא מתני' דתמיד כרבי וכ"כ תוספות במנחות צ"ח ב' ד"ה מדכתיב כו' והרמב"ם בפי' שם כתב דלא קי"ל כהך מתניתין: מדליקין. ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס ואומרין בב"ה משום פרסומי ניסא כמ"ש בירושלמי בענין ברכה הסמוכה לחברתה והרי אשר גאלנו שניא שאם שמעה בב"ה יצא: ואין אדם. שאף חצר שיש לה שני פתחים כו' ועוד שהרי אמרו נר איש וביתו: ואם רוצים. ע' מ"א מיומא פ"ג קרצו מרק כו' ושם דוקא משום שהיה צריך למהר לקבל הדם וז"ש ואם רוצים למהר דוקא ואף שהשאר אינן אלא מצוה בעלמא שם ג"כ המירוק אמרו בחולין פ"ב יכול לא מירק כו' ועמ"א:
ח סָעִיף ח ס"ח והם בבית אחד. כן משמע ברש"י ד"ה אפי' מרוח כו' דלא כמ"א שכתב משמו להיפך: ומיהו כו'. כ"כ בטור בשם סה"ת וחלק עליו דכיון שמדליקין בפתח יש היכרא לעוברין ושבין וכתב בד"מ דבימיו היו מדליקין בפתח הבית וכ"כ ברי"ו משא"כ לדידן שמדליקין בפנים ממש וז"ש ממש כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.