Shulchan Aruch, Orach Chayim 689 — שולחן ערוך, אורח חיים תרפט
א הַכֹּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ, אֲנָשִׁים וְנָשִׂים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים; וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ.
ב אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא חֵרֵשׁ אוֹ קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנָּשִׁים אֵינָם מוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם הָאִשָּׁה קוֹרְאָהּ לְעַצְמָהּ מְבָרֶכֶת: לִשְׁמֹעַ מְגִלָּה, שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְרִיאָה (מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְגִלָּה).
ג אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא מִינוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, טֻמְטוּם וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד אֲפִלּוּ מִינוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֲפִלּוּ אֶת עַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ מֵאֲחֵרִים (בֵּית יוֹסֵף).
ד הַשּׁוֹמֵעַ מְגִלָּה מִמִּי שֶׁהוּא מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, יָצָא.
ה מָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן, אִם אֶחָד יוֹדֵעַ וְהָאֲחֵרִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶחָד פּוֹטֵר אֶת כֻּלָּם; וְאִם כֻּלָּם יוֹדְעִים, כָּל אֶחָד קוֹרֵא לְעַצְמוֹ.
ו מִנְהָג טוֹב לְהָבִיא קְטַנִּים וּקְטַנּוֹת לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ונשים - ואף דהקריאה היא דבר שהזמן גרמא מ"מ חייבות שאף הן היו באותו הנס דמתחלה היתה הגזירה גם עליהם כדכתיב בקרא. ולכן צריך האיש לקרותה בביתו לפני הבתולות והמשרתות ובקצת מקומות נוהגין שהם הולכות לביהכ"נ לעזרת נשים לשמוע הקריאה אכן צ"ע איך יוצאין שם נשים דא"א לשמוע שם כדין: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) משוחררים - אבל אינם משוחררים פטורים דגריעי מנשים לענין זה וי"א דאפי' אינם משוחררים חייבים: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) את הקטנים - היינו מי שהגיע למצות חינוך ועיין לקמן בס"ו. וכיון דגם נשים חייבות פשוט דגם בקטנות יש בהן משום מצות חינוך וע"ל בס"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) יצא ידי חבותו - וצריך שיכוין הקורא להוציא והשומע לצאת כדין שארי מצות שאחד מוציא חבירו וכדלקמן בסי' תר"צ סי"ד: ש"ע סָעִיף ב
ה (ה) חרש - היינו המדבר ואינו שומע כלל ואע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע לאזנו יצא כדלעיל בסימן ס"ב וסימן קפ"ה הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע לאזנו ועיין בשע"ת דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל לאפוקי אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם. וכ"ז הוא לדעת השו"ע אבל דעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש גמור יצא השומע ממנו ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח. ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן הקורא יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה או עכ"פ יאחוז חומש והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) או קטן - אע"ג דקטן נמי חייב עכ"פ מדרבנן כדלעיל בס"א אפ"ה אינו יכול להוציא את הגדול דלגבי קטן הוי תרי דרבנן (ר"ל דעצם קריאת המגילה הוי רק מד"ס וחיובו של קטן הוי ג"כ רק מדרבנן בכל המצות) משא"כ גדול הוי חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. והנה לעיל בסימן תרע"ה ס"ג הביא המחבר דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקתו וה"ה לענין קריאת המגילה ועיין בעקרי דינים שכתב בשם סמא דחיי דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) וי"א שהנשים אינם מוציאות וכו' - ולא דמי לנר חנוכה דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש אבל אשה מוציאה את חברתה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) אם האשה קראה וכו' - ועיין במ"א שמצדד דלא תקרא לעצמה כלל רק תשמע מהאנשים. וכ"ז ביש לה ממי לשמוע אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת אקב"ו לשמוע מקרא מגילה [ח"א]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ט) אנדרוגינוס - יש לו זכרות ונקבות: ש"ע סָעִיף ג
י (י) מוציא מינו - דאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקבה ואם נסבור דהוא בריה בפני עצמו גם השני בריה בפני עצמו הוא: ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) ולא שאינו מינו - דשמא זה נקבה והשני הוא זכר ואפילו למ"ד דנשים מוציאות האנשים זה גרע טפי דבעינן שהמוציא את אחרים יהיה ניכר אם הוא איש או אשה: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) טומטום וכו' אפילו מינו אינו מוציא - דשמא זה זכר וזה נקבה [משא"כ אנדרוגינוס כולן שוין במינן] וכן מי שחציו עבד לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק להאחר שיש בו צד חירות: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) י"א דאפילו א"ע וכו' - זה לא קאי אטומטום רק אחציו עבד וחציו בן חורין ומשום דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה וכ"ז דוקא לדעה הסוברת דנשים אין מוציאות האנשים ועבד דומה לאשה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד (יד) יצא - דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מקרי הנאה ועיין לעיל סימן תקפ"ט ס"ז דשייך לענינינו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו (טו) לעצמו - דאין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה ולא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן עשרה דוקא. והנה הפר"ח כתב דכ"ז הוא רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נתכוין לפטור חבירו יצאו אע"פ שכולם יודעים ובמ"א מצדד עוד דאפילו לכתחלה עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך אמנם בא"ר ובמטה יהודא דעתם כהשו"ע דכל אחד יקרא לעצמו וכן העתיק בדה"ח: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז (טז) מנהג טוב להביא וכו' - כדי לחנכם במצות פרסומי ניסא ומטעם זה נוהגין הקהל לקרות אלו הפסוקים בקול רם [כדלקמן בסימן תר"צ סי"ז] שהם עיקר התחלת הנס וסופו והם איש יהודי. ומרדכי יצא. ליהודים. כי מרדכי. כדי לעורר הקטנים שלא יישנו ויתנו לבם על הקריאה ומקרין אותם הפסוקים כדי לחנכם [לבוש]: ש"ע סָעִיף ו
יז (יז) קטנים וקטנות - ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלין דעת השומעים [מ"א וש"א]: ש"ע סָעִיף ו
יח (יח) לשמוע וכו' - ועכשיו בעו"ה נהפוך הוא שלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע וכל ביאתם הוא רק להכות את המן ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לביה"מ: ש"ע סָעִיף ו
יט (יט) מקרא מגילה - ועכשיו ראוי לכל אחד שיהיה לו מגילה כשרה ולקרוא בלחש מלה במלה דא"א לשמוע מהש"ץ מחמת רעש ובלבול שמכים בעצים ומשמיעים קול וראוי לכל ישראל לנהוג כן מי שהיכולת בידו [פמ"ג] ועיין לקמן בסימן תר"צ ס"ד: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ונשים. ולכן צריך לקרותו בביתו לפני הבתולות: ש"ע סָעִיף א
ב ועבדי'. [בב"י] משמע אפי' אין משוחררים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג חרש. וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ במג': ש"ע סָעִיף ב
ד קטן. אף על גב דגדול נמי אינו חייב אלא דרבנן ול"ד למ"ש ססי' קפ"ז דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן (הרא"מ) וצ"ע דהרב"י פסק בססי' תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה עמ"ש בסמוך: ש"ע סָעִיף ב
ה אינם מוציאות. ול"ד לנ"ח דשאני מגיל' דהוי כמו קריאת התור' (סמ"ג) פי' ופסול' מפני כבוד הצבור ולכן אפי' ליחיד אין מוציא' דלא פלוג (רא"ם) עמ"ש סי' ער"א: ש"ע סָעִיף ב
ו אם האשה קורא'. ובמדרש הנעלם רות כ' דלא תקרא לעצמ' רק תשמע מהאנשים: ש"ע סָעִיף ב
ז שאינה חייבת. דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים (כ"מ במרדכי): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח מינו אינו מוציא. אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עב"י: ש"ע סָעִיף ג
ט עצמו אינו מוציא. היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים (ב"י): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י קורא לעצמו. משמע דס"ל דאין היחיד מוציא חבירו אלא בי' וצ"ל דלא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן י' אבל ברי"ו ני"ג משמע דאפי' יחיד מוציא חבירו במגילה אף על פי שהוא בקי ע"ש ח"ג וכ"כ האבודרהם וכ"כ הב"ח ססי' תר"צ בפשיטו' בשם מהרי"ל וא"כ עדיף שיקרא א' לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' צ"ח סי"ד ובתשב"ץ כ' כל א' קורא לעצמו אם ירצו עכ"ל סי' ר"כ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא להביא קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים: ש"ע סָעִיף ו
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ונשים עמ״א והוא פשוט ומירושלמי ר׳ יהושע הוי מכניף כל אנשי ביתו כו׳ ערא״ש ותוס׳ ערכין ג׳ א׳ ד״ה פסק ואף הנשים ההולכות לבית הכנסת בעזרת נשים אין שומעין כלל המגילה ואני תמה היאך יוצאים ומימרא מפורשת אריב״ל נשים חייבות במגילה. ומ״ש התוס׳ שם דהמ״ל הכל לרבות קטן לר״י ולכאורה עדיף לומר כהלכה דאין הלכה כר״י ודוחק לומר דתוס׳ סוברים דהלכה כר״י. ושם דף י״ט ב׳ הכל כשירים חוץ מחש״ו ור״י מכשיר בקטן ואיך יחמיר הכל דת״ק קאי לר״י והיה לומר הכל דקטן מוציא קטן דהוי תרי דרבנן כחבירו ודעת המחבר כהר״מ ז״ל כמ״ש המ״מ פ״א ה״א דנשים מוציאות אנשים כדיעה א׳ בסתם ואפ״ה פסק דקטן רק מחנכין דהוי תרי דרבנן לא שהוא מחויב כאשה ואע״ג הטעם שהן באותו נס בספ״ק להשמיד שייך בקטן כאשה ועבדים וכדבעינן למימר לקמן אי״ה באות ב׳ אפ״ה לאו בר חיובא הוא קטן כמו חרש ושוטה רק חינוך ומש״ה אין מוציא לגדול דתרי דרבנן שא״א לבוא לחד דרבנן כמ״ש המ״א אות ב׳ ושם יבואר אי״ה אי קטן מוציא לנשים יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב ועבדים עמ״א עפר״ח הביא קצת התוספתא הכל חייבין כהנים לוים ישראלים עבדים משוחררים טומטום אנדרוגינוס כו׳ נשים עבדים קטנים פטורים ואין מוציא רבים י״ח. ובה״ג מפרש רישא הכל חייבין לרבויי נשים שמוציאות נשים דחייבין בשמיעה לא בקריאה ואין מוציאות אנשים שאין מחויב בדבר מקריאה דאין חייבת בקריאה ולרש״י צ״ע דסתרי רישא לרישא. ופירש שאף הם היו באותו נס פי׳ אחר עיקר ע״י אשה אסתר ולפ״ז אשה חייבת בקריאה ומוציאה אנשים גם עבדים שאין משוחררים פטורים דל״ש הטעם גביהן (עיין הל׳ עכו״ם עבד בהקפת הזקן) הפי׳ הב׳ באותו נס בספק להשמיד ומחויב רק בשמיעה באפשר ועבדים ג״כ חייבין בספק להשמיד שנימולים וקטן לאו בר מצות רק בר חינוך. ועב״י כתב לפירש״י אשה מוציאה אנשים דאשה עיקר הנס ובחידושינו הקשינו דבמגילה פירש״י באותו נס בספק להשמיד ובשבת כ״ג א׳ בנ״ח פי׳ ע״י אשה דבנ״ח אשה מוציאה אנשים ויבואר אי״ה באות ד׳ ויראה כוונת הב״י דקשיא ליה מתוספתא מוכח דנשים אין מוציאות כמ״ש התוס׳ בשם בה״ג ועפר״ח וע״כ טעמו של רש״י דריב״ל חולק אתוספתא שאף הן באותו נס עיקר ע״י אשה וחייבת בקריאה יותר מאיש ומש״ה פי׳ כן ואף ע״פ שאמרו הכל חייבין לאתויי נשים והתוספתא ע״כ סוברת דנשים אין מוציאות לאנשים י״ל מש״ה אמר הש״ס בערכין הכל חייבין הכל כשירים להודיענו לדידן הכל חייבין בשוה בקריאה והכל כשירים נשים כמשמעות המשנה דחוץ מחש״ו דנשים מוציאות ולבה״ג צ״ל אין למידין מכללות אף במקום שנאמר חוץ דקטן מוציא לקטן. ואם נאמר שאף הן באותו נס דרבנן כמצה משא״כ עיקר ע״י אשה ודאי מ״ה נמי כעין זה א״כ במגילה הוי תרי דרבנן ובנ״ח ע״י יהודית שחתכה ראש האויב הוי ח״ד דרבנן וכ״ש אם מגילה ד״ק והבן. והמעיין בב״י יראה מ״ש הטור הוא מתוספתא עבדים סתם ונשים ע״כ משוחררים דאין משוחררים אין חייב דאי חייב למה למתני כלל עבדים הא בכ״מ שוין עבדים שאין משוחררים לנשים ומתוספתא דסיים פטורין היינו מקריאה משמע ושמיעה חייבין אלא גרסינן משוחררים לאשמעינן הא שאין משוחררים לא וע״ז כתב ואע״פ באותו נס כו׳ הא מה״ט עבדים נמי ומילת ומיהו הוא התחלת התירוץ נמצא סובר שאין משוחררים אפי׳ בשמיעה אין מחויבים. ואם תרצה לפרש דברי הב״י כפשוטו לומר משוחררים ה״ה אין משוחררים כאשה ומ״מ מפרש דברי הטור עבדים משוחררים דאין משוחרר הוא בכלל אשה משא״כ משוחרר הוא גר ואף דכ״ש הוא מ״מ נקיט ליה בפ״ע ולא לפסוק בא רק לפרש מ״מ הר״מ ז״ל דחשיב גרים ע״כ דוקא משוחררים כמ״ש הלח״מ והב״י סובר דהנס עיקר ע״י נשים כמ״ש בשם רש״י דמוציאות אנשים א״כ לכאורה קשה מ״ש המ״א ז״ל ה״ה אין משוחררים דהוא מועתק מל׳ הר״מ ז״ל גרים ועבדים משוחררים וכאמור ובע״ט כתב ג״כ על הב״י דאין משוחררים חייבין וצ״ע לכאורה ואי״ה באות דה״ט יבואר ליישב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג חדש עמ״א בשם הב״ח וכ״מ במגילה י״ט ב׳ דמוקי מתני׳ כר׳ יוסי ואנן קי״ל בק״ש דיצא ה״ה כאן וע׳ מ״ש בט״ז אות א׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
ד קטן עמ״א קפ״ו במ״א ג׳ (ט״ס קפ״ז) דאף תרי דרבנן מוציא לחד דרבנן דלא כתוס׳ מגילה י״ט ב׳ ונ״ל דהתם אי בעי בא לחד דרבנן משא״כ במגילה: (מ״ש המ״א שם דקטן אין מוציא אשה י״ל במחלוקת שנויה אי ספק תורה מדרבנן לחומרא י״ל אתי דרבנן ומפיק דרבנן ועמ״ש שם שי״ל). ומתרע״ה בס״ג הדליקה חש״ו לא יצא וי״א הגיע לחינוך יצא אע״ג דרך המחבר הלכה כדיעה א׳ בסתם היינו שמפורש להיפוך מדיעה שניה משא״כ שם העתיק בדיעה א׳ גמרא דשבת כ״ג ב׳ וי״א הוא בה״ע מפרש דבלא הגיע לחינוך איידי והלכה כי״א וכנראה בנ״י דלא הביא דעת החולק על בה״ע וכמ״ש בכללי או״ה בי״ד אות א׳ וגדולה מזה י״ל אף במגילה הלכה כדיעה דנשים אין מוציאות כי״א כיון דבדיעה א׳ אין מפורש ההיפוך אף דמשמע לדיעה א׳ שמוציאות. ולפ״ז א״ש מ״ש המ״א באות ב׳ דעבדים שאין משוחררים דהם היו באותו נס להשמיד וחייבים וקטן לאו בר מצות רק תורת חינוך. ומ״ש ודוחק לחלק די״ל מגילה קטן בשמיעה חייב וגדול בקריאה משא״כ בחנוכה כמ״ש בחידושי ועתה ראיתי בא״ר הרגיש בזה מ״מ לדיעה א׳ משמע נשים חייבות בקריאה א״י מנ״ל לחלק בקטן ולזה י״ל דפסק כת״ק דרבי יהודה וכדאמרן ומטעם דכתיבנא: והנה נסתפקתי כמה פעמים אי אשה בכלל ערבות למה שמשמע מרא״ש ברכות ך׳ נשים בבהמ״ז לכאורה דאין נשים בכלל ערבות מ״ה אם כבר יצאה אשה י״ח אין מוציאה לאשה או לאנשים למ״ד שמוציאה עתי״ט ר״ה פ״ג מ״ח אף ע״פ שיצא מוציא מטעם ערבות וה״ה קטן לאשה או לקטן אחר והבן זה: ש"ע סָעִיף ב
ה אינה עמ״א ועיין אות ד׳ תירץ כאן בשמיעה משא״כ נ״ח. וקטן ל״ש כבוד ציבור דבר״פ פסק דקטן קורא בציבור ועמ״א ו׳ דקטן לא יקרא. וברע״א א׳ דנשים מוציאות בק״ה לאנשים דתרוייהו ד״ת וכ״מ בברכות ך׳ ב׳ דאי תרוייהו ד״ת נשים מוציאות וכאן או דבשמיעה חייבין כבה״ג או כבוד הציבור ועט״ז עא״ר א׳ בשם הט״ז ובעט״ז כאן: ש"ע סָעִיף ב
ו אם ע׳ מ״א וכבר כתבנו דצ״ע דנשים אין שומעין כלל המגילה אף בעזרת נשים א״א להם לשמוע ובירושלמי ריב״ל הוי מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון ובתר״ץ בט״ז ו׳ דאף ע״פ שאין מבינות לה״ק יצאו א״כ אשה חכמה ראוי שיהיה לה מגילה כשירה בלה״ק ותשמע הברכה מש״ץ ותקרא לעצמה בעזרת נשים ולפני הבתולות יקרא בביתו בלא ברכה רק תשמע היא: ש"ע סָעִיף ב
ז שאינה עמ״א יראה כוונתו לומר דעת הר״ב כי״א קמא דאין מוציאות אנשים ולכאורה י״ל דרך הר״ב שלא להשמיט דיעה אף דעתו כהמחבר ובפריי לי״ד בכללי או״ה כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח מיהו עיין מ״א קאי בטומטום ועבד דגרע טפי כשהוא ספק או מורכב מאם הוא דבר ברור עב״י ובא״ר מ״ש על הע״ש. ואנדרוגינוס שאין מינו אין מוציא הא מינו מוציא דבריה בפ״ע הוא עב״י וצ״ע בדוכתי טובא בש״ע בזה. ואין מינו אף אשה אין מוציא ובתוס׳ מגילה ריב״ל משמע לכאורה דמוציא אשה שכתבו דאשה לא עדיף מאנדרוגינוס וי״ל בזה דעת הלבוש וע׳ א״ר ובחידושי הארכתי וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
ט עצמו עמ״א ולפ״ז המחבר שהשמיט זה סובר דנשים מוציאות אנשים י״ל למ״ד מוציאות אנשים הם אפ״ה עבדים לא באותו נס הפי׳ עיקר ע״י אשה ואין משוחררים ל״ש זה כמש״ל וכן למ״ד נשים אין מוציאות משום כבוד הציבור כמ״ש באות ד׳ אבל חציו עבד מוציא עצמו. והוי יודע שהפר״ח הביא ירושלמי בר קפרא אומר נשים וקטנים חייבין שאף הן היו בספק כו׳ ריב״ל הוי מכניש כו׳ והוכיח דפי׳ באותו נס בספק לא כרשב״ם יע״ש והנה י״ל הא והא אמת בספק נ״מ לקטנים ועבדים. ובעיקר הנס נ״מ דנשים בקריאה דוקא ועבדים בשמיעה וקטנים פסק כת״ק דר׳ יהודה וב״ק כר״י פסק. ולפ״ז עבדים אין מוציאין לנשים ולהיפוך מוציאין ונשים מוציאין קטנים ולהיפוך ודאי לא. נסתפקתי אשה אם מוציאה דיעבד לטומטום דהוי כס״ס שמא הלכה דאשה מוציאה אנשים ושמא זה נקיבה ואת״ל חד ספק דיעבד לא דמגילה ד״ק כד״ת ע׳ סי׳ תרפ״ו ס״ס דיעבד יוצא ולכתחלה אין לעשות ס״ס עמ״א תס״ז א׳ ותפ״ט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י קורא עמ״א אי דוקא קורין כ״א לעצמם אז הרשות בידם ועמ״ש אי״ה בסוף הסי׳: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא להביא עמ״א ועכשיו ראוי לכ״א שיהיה לו מגילה כשירה ולקרוא בלחש מלה במלה אף דבאות י׳ משמע ברוב עם מ״מ א״א לשמוע מהש״ץ מחמת רעש ובלבול שמכים בעצים ומשמיעין קול גם נשים חכמות ובתולות ראוי להיות להם מגילה כשירה ולקרותה בעצמם כי בעזרת נשים א״א לשמוע כלל המגילה מהש״ץ וראוי לכל ישראל לנהוג כן מי שיכולת בידו: ש"ע סָעִיף ו
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק ב) ועבדים. משמע בטור אפילו אינן כו' כצ"ל. דהטור כתב עבדים סתמא אבל בש"ע כתב הרב"י עבדים משוחררים וכתב הרב"י דזה תליא בפי' מימרא דריב"ל דאמר נשים חייבות במקרא מגלה שאף הם היו באותו נס. דלהמפרשים הם היו באותו נס שנעשה הנס ע"י אשה. א"כ עבדים שאין משוחררי' פטורים כיון שהוא מ"ע שהזמן גרמ' וחיוב אשה אינה רק הואיל ונעש' הנס ע"י אשה משא"כ עבדים. אבל להמפרשים שאף הם היו באותו הנס. שר"ל שאף הנשים היו בכלל גזרת המן להשמיד להרוג א"כ גם עבדים שאין משוחררים. כיון שהיו נימולים ונוהגים בדת ישראל כאשה. ודאי גם עליהם היה עוב' ח"ו כוס הגזרה. א"כ גם הם חייבים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ג) חרש וב"ח פסק כו' וכ"מ בגמ'. דתנן הכל כשרים לקרות את המגלה חוץ מחש"ו. וס"ד דמתני' ר' יוסי דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצאו (והם רברי ר' יודא) רבי יוסי אומר לא יצא וסבירא ליה דמגלה וק"ש דינם שוה. ודין לא השמיע לאזני. כדין חרש. והוי ס"ד דמאי דתנן. חוץ מחש"ו דאפילו דיעבר השומע מחש"ו לא יצא. דחרש דומי' דשוטה וקטן דהשומע אפילו דיעבר לא יצא ומסיק דלעולם רבי יהודה הוא דאמר בק"ש דיצא אלא דלכתחלה מודה דבעי' שישמיע לאזניו והכא דקתני חוץ מחרש ר"ל לכתתל' לא ואע"ג דשוטה וקטן אפילו דיעבד לא הא כדאי' והא כדאי'. וכיון דקי"ל גבי ק"ש. כר' יודא דאם לא השמיע לאזניו יצא. א"כ ה"ה במגלה השומע מחרש יצא. אלא דהרב"י בש"ע העתיק דברי הרמב"ם דאע"ג דפסק גבי ק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא מ"מ פסק במגל' השומע מחרש לא יצא וכ' הרב"י שטעמו כיון דסתם רבי בברכות לענין ק"ש דיצא בלא השמיע לאזניו. ובמגל' סתם חוץ מחש"ו וסתמ' חרש דומי' דשוטה וקטן אפילו דיעבד לא יצא. ע"כ צריך לחלק בין ק"ש למגל' דהיא משום פרסומי ניסא חמיר טפי. וצ"ל דדברי הש"ס דמגלה. דמדמ' ק"ש למגלה לא סלק' להלכ' ולא נאמר' רק לשקל' וטרי'. אך כשטות משמעות דברי הש"ס משמע דמגלה וק"ש שוין וכמו דבק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא ה"ה השומע מחרש המגלה דיצא כדברי הב"ח: ש"ע סָעִיף ב
ג (סק"ד) קטן. אף על גב דגדול כו' והטעם באמת משום דגדול לא הוי אלא חד דרבנן. שהמצוה היא דרבנן. אבל במצוה דאוריית' חייב וקטן הוא תרי דרבנן. שהמצו' היא דרבנן וגם במצוה דאורייתא קטן אינו חייב רק מדרבנן. ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן: ול"ד למ"ש ס"ס קפ"ז דקטן וגדול שכ"א לא אכל כ"א כזית יכול הקטן להוציא הגדול כיון שהגדול ג"כ אינו מחויב בבהמ"ז מן התורה עד דאכיל שיעור שביעה. ואע"ג דהקטן הוא תרי דרבנן: לידי חיוב דרבנן. ר"ל שיהיה גם הוא חד דרבנן: וצ"ע דהרב"י פסק כו' לשון פסק ל"ד אדרב' נראה דפסק כדעת הר"ן האוסר שהביא שם ב' דעות בזה והביא דעת הר"ן בראשונה וידוע דרכו של הרב"י בש"ע שדעה א' שהבי' בשלחנו הטהור היא עיקרת בעיניו אלא דעיקר קושית מ"א דבס"ס תדע"ה הבי' ב' דעות וכאן לא הבי' רק דעת ב"ה שמכשיר. וגם בר"ן כו' עיין בהרב"י שהביאו עמ"ש בסמוך בס"ק שאח"ז לחלק באשה בין חנוכה למגל' וה"ה בקטן י"ל כן. אלא שהר"ן דימה אותה לענין קטן כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ז) שאינה חייבת כו' דס"ל כמ"ד כו' דרש"י ס"ל נשים מוציאות אנשים. מדאמר ריב"ל נשים חייבות במקר' מגלה שאף כו' וכיון שמחויבות בדבר כאנשים יכולין להוצי' לאנשים ועוד מדאמרי' ריש ערכין הכל חייבים במקר' מגלה ואמרי' דהכל אתי לאתוי נשים. ובה"ג חולק דאין מוציאות לנשים. והבי' מרדכי בשם ראב"י שהסכים לבה"ג. דתניא בתוספתא נשים פטורות ממקרא מגלה ואם כן ע"כ צ"ל הא דאריב"ל נשים חייבות במקר' מגלה. דגרסי' נשים חייבות במשמע מגל' שחייבים לשמוע ולא לקרות ולכן אין מוציאות לאנשים שחייבים בקריאה. והא דאמרי' בערכין הכל לאתויי נשים היינו להוצי' נשים כמותן. וכיון דפסק דאין חייבות בקריאה רק בשמיע' ולכך אין מוציאות אנשים לכן פסק ראב"י אח"ז שם. דנשים מברכים לשמוע מגלה ולא על מקרא מגלה דהא אין חייבים בקריא'. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ס"ק ח) מינו כו' זה גרע טפי עב"י. שכ' להוצי' אחרים בעי' שיהיה מבורר זכר ודאי או נקבה ודאית או ברי' בפ"ע. משא"כ זה אינו מבורר מהו וכן צ"ל גבי חצי עבד כו' דבעי' שיהיה מבורר עבד גמור או משוחרר גמור: ש"ע סָעִיף ג
ו (ס"ק ט) עצמו כו' היינו למ"ד כו' וצ"ל דהאי י"א שכ' רמ"א לא קאי אלא על חצי עבד וחצי ב"ח דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו. אבל טומטום לכ"ע מוציא את עצמו וכ"מ בהרב"י בחבורו ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז (ס"ק י) קורא כו' מוציא חברו. ר"ל הבקי: תפלה דבעי' יו"ד עיין לעיל סי' נ"ט במ"א ס"ק ה': ש"ע סָעִיף ה
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א אם הי' הקורא חרש כו'. במתנית' תנא הכל כשרים לקרו' המגילה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רבי' מתנא ר"י היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' עד השתא דאתי' להכי כו' ועיין מה שהקשה ב"י באמת קושייתו קושיא גדולה הוא דהא כל שתרצ' לחלק ולהחמיר בחרש במגיל' תקשי לך למה מוקי מתני' כר' יוסי הא אפי' כר"י אתיא דמודה כאן בחרש במגילה דאסור ונלע"ד דהכל ניחא דודאי חרש גרע טפי מאותו שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו דזהו בר שמיע' עכ"פ משא"כ בחרש וע"ד שאחז"ל כל הראוי לבילה כו' מ"ה לעיל בתחלת הסוגיא היינו מפרשים פלוגתא דר"י ורבי יוסי דר"י ס"ל אפי' לכתחלה כשר בק"ש דלא דריש כלל שמע השמע לאזנך כדאי' בפ' היה קורא דר"י דריש שמע בכל ל' שאתה שומע וא"כ אין שום לימוד על חסרון שמיע' כלל ממילא כשר לכתחלה וה"ה חרש וע"כ הוכרחנו לאוקמי מתניתין כר' יוסי דפוסל אפי' בלא השמיע כ"ש בחרש כאן ובסוף דאוקימנא מתניתין כר"י אליבא דראב"ע דאמר צריך שישמיע לאזניו שנא' שמע וקשה בדבריו דמל' צריך משמע דוקא לכתחלה כדפירש"י ואח"כ מביא פסוק דמשמע אפי' דיעבד דהא קרא לא זכר לכתחלה אלא ע"כ דהפסוק ממעט דאפי' דיעבד היכא דאינו בר שמיע' לגמרי דהיינו חרש דאינו ראוי לשמוע אבל מי שראוי לשמוע אין השמיע' מעכבת בו ע"כ אין שם רק אזהרה לכתחל' א"כ מתניתין שלנו דפוסל לת"ק בחרש איתא אפי' לר"י וחרש שאני והא דלא מחלק בגמ' תחלה בין חרש ללא השמיע דהיינו סוברים דר"י לא ס"ל דרשא דשמע השמיע לאזניך א"צ לנו לחלק בין ראוי לשמוע או לא ואם נרצה לחלק ולו' מסברא דיש גריעותא דחסרון שמיעה אין לחלק בין חרש לאינו משמיע וע"כ כדפרכי' תחל' ודלמא ר"י היא דלכתחל' אסור אז לא היינו מחלקים בין חרש לאינו משמיע אלא בתרוויהו לכתחל' דוק' אסור דאז לא ידענא שום קרא אבל במסקנא דילפי' מקרא דמשמע גריעותא דחסרון שמיעה וקרא ודאי פוסל אפילו בדיעבד סתם לנו הכתוב הפסול אלא שהתנא אמר ל' לכתחלה אבל דיעבד לא וא"כ צריכין אנו לחלק דהכתוב מדבר בחרש דפסול בדיעבד כיון דאינו ראוי לשמיעה כלל והתנא דאמר לשון לכתחלה מדבר באינו משמיע דכל הראוי לבילה וכו' וא"כ תנא דמתניתי' בחרש אפילו דיעבד פוסל אפילו לר"י ואע"ג דדרשי' דבמסקנא דמתניתין נמי מיירי לכתחלה דוקא הפוסקים לא סבירא להו כן דאין חילוק לכתחלה אלא באינו משמיע אבל בחרש פסול אפי' דיעבד כנ"ל האי מילתא ברירא ונהירא ולית בה ספיקא בס"ד: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א אם עט״ז וכלל כוונתו הוא דבמגילה י״ט ב׳ מסיק דמשנה חרש לא רבי יוסי היא ואנן קיי״ל כרבי יהודה דלא השמיע לאזניו יצא ואמאי פסק כאן דלא יצא וב״י תירץ דמגילה פרסומי כו׳ ובגמרא משמע דק״ש ומגילה שווין ותי׳ הט״ז דודאי יש לחלק בין לא השמיע לאזניו דראוי לבילה אין בילה מעכבת דיעבד עכ״פ משא״כ חרש אלא דלכתחלה אמר דר׳ יהודה אפילו לכתחלה אמר דש״ד בלא השמיע ודאי א״א לומר שאני דאין ראוי לשמיעה דא״כ לכתחלה אמאי מותר בשומע בלא השמיע דאין בילה מעכבת דיעבד וגם למאי דאמר ודלמא ר׳ יהודה בלכתחלה אסור ולא אמר דחרש דיעבד נמי לא דאין ראוי לשמיעה אפי׳ הכי הואיל ולא ידע מקרא דשמע לר׳ יהודה והיה סבור שמע בכל לשון שאתה שומע ומסברא בעלמא החמיר לכתחלה א״כ חרש דיעבד כשר משא״כ למאי דמסיק דר׳ יהודה כראב״ע דדריש שמע שלכתחלה צריך להשמיע לאזניו הא קרא סתמא כתיב משמע אף דיעבד והיינו חרש אבל שומע ראוי להשמיע ואין מעכב בו ומתני׳ ר״י וחרש דיעבד נמי לא דלא כפירש״י דמתני׳ לכתחלה כו׳ ובד״א יש טעות מלת דרשינן במסקנא וצ״ל דרש״י פי׳ במסקנא לכתחלה והר״מ ז״ל דחרש דיעבד נמי לא דאין ראוי לשמיעה: ולפ״ז יצא לנו דין חדש בבהמ״ז וכדומה שאחד מברך ואחרים שומעים ויוצאים הא חרש מדבר שאין שומע א״י בברכתו ובגמרא ברכות משמע דשאר מצות יליף מק״ש ורב יוסף לחוד סובר מחלוקת בק״ש ובשאר מצות ה״נ דיוצא ולרב יוסף מתני׳ דמגילה או לצדדין חרש לכתחלה לא וקטן דיעבד לא או שאני חרש דאין ראוי לשמיעה וכמ״ש הט״ז ועסי׳ ג״ן וצ״ה לענין ש״ץ וצ״ע. וער״מ פ״ד הכ״ג כל המחויב במגילה חייב בחנוכה והא איכא חרש שאין שומע דפטור במגילה וחייב בחנוכה לכאורה יקשה למ״ש הט״ז דלמסקנא מתני׳ ר׳ יהודה אמאי פסק דקטן אין מוציא גדול כת״ק דר״י הא למסקנא כולה ר״י ותרי גווני קטן ורישא בלא הגיע לחינוך ובהגיע לחינוך אין חולק דמוציא גדול אלא ע״כ פוסק כמ״ש בגמ׳ תחלה דמתני׳ ר׳ יוסי היא ור׳ יהודה חולק בקטן והא דלא חולק בחרש י״ל חרש לכתחלה לא ועלח״מ פ״א ממגילה ובחה״ר ברכות ט״ו יע״ש א״כ קשה לכאורה. וי״ל דגמרא שבת כ״ג א׳ הדליק חש״ו לא מהני אשה ודאי מדליקה והיינו להוציא אחרים י״ח ומדאמר סתמא קטן לא משמע אף הגיע לחינוך ומש״ה פסק במגילה ג״כ כסתמא דתלמודא. והמחבר בתרע״ה יראה מדבריו דפוסק כבעל העיטור דהגיע לחינוך מוציא עמ״א אות ד׳ י״ל דאזיל לשיטתיה כמ״ש בב״י כאן דחילק בין חרש דמגילה פרסומי ניסא ומתני׳ רישא דלא כר״י ופסק כת״ק כדאמרן: שוב ראיתי להפר״ח כתב דברייתא חולקין חכמים על ר״י ופסק כוותייהו ובערכין דף ל״א הכל לאתויי קטן עכ״ל. מ״ש ברייתא מגילה ך׳ א׳ תני׳ ר״י אומר אמרו לו חכמים כו׳ ומערכין ע״ש תוס׳ ד״ה פסק ונכון הוא. ואי״ה במ״א יבואר עוד: ואגב גררא ראיתי להזכיר מ״ש בא״ר סי׳ ש״ב בשם מהר״מ אלשקר אם מוציא אחד חבירו בק״ש דדיבור בעינן וקשה ממגילה לבה״ג דנשים אין מוציאות אנשים דהני בשמיעה והני בקריאה ואפ״ה הכל כשרים לקרות מגילה וא׳ מוציא רבים ולאבודרהם שם קשה. אבל למאי דמסיק שם ש״ץ בעשרה מוציא א״ש (ושם נאמר דעונה אמן הוי כאומר וא״י דמה עניית אמן בק״ש ודוחק לומר אמן על ברכות שלפניו ושלאחריו הוי כאלו אמר ק״ש) וה״ה מגילה שמברכין לפניה ואחריה. ועמ״א אות י׳ עמ״ש המחבר אין עשרה קורין כ״א לעצמו ה״ט דכל שאין עשרה אין אחד מוציא חבירו דקריאה בעינן ופוסק כבה״ג דנשים אין מוציאות אנשים דהנשים בקריאה דוקא והעד שלא כתב סעיף ב׳ בדיעה א׳ ההיפוך שבדיעה שניה וכמ״ש במ״א ובכללי או״ה בפריי לי״ד וצ״ע. עיין פר״ח כתב ונתבאר שאם קרא ולא השמיע לאזניו יצא. וא״י מה אשמעינן שוב ראיתי של״ת כמ״ש הב״י לחלק מגילה פרסומי ניסא ולהט״ז חרש שאני ולפ״ז צ״ע בדין זה. עוד י״ל אם נאמר במגילה השמיעה העיקר ול״ד לק״ש ודברת בם העיקר דיבור ומה״ט שם אין אחד מוציא חבירו ומש״ה סובר ר״י שם לא השמיע לאזניו יצא משא״כ מגילה השמיעה עיקר ועמש״ל בשם א״ר ס״ב וצ״ע. בשם א״א הרב ז״ל מצאתי אשה חרשת אין מוציאה נשים אחרות לכה״ג ודעימיה דאין מחוייבת בדבר קרינן בה דעיקר שמיעה כמו חרש בשופר: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ונשים. ולכן צריך לקרותה בביתו לפני הבתולות מגן אברהם. ובקצת מקומות נוהגים שהבתולות הולכות לבה"כ נשים לשמוע המגילה. וקטן שהגיע לחינוך מוציא נשים. וקטן לקטן ואשה לאשה. א"ז עיין יד אהרן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב לא יצא. וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ בגמרא: ש"ע סָעִיף ב
ג לעצמה. ובמדרש הנעלם רות כתב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אינו מוציא. אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עיין ב"י: ש"ע סָעִיף ג
ה עצמו אינו מוציא. היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים ב"י והבאר היטב אשר לפני לא דק בכאן ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ו לעצמו. והב"ח כתב בשם מהרי"ל בפשיטות דעדיף טפי שיקרא אחד לכולם וכן דעת המ"א משום ברוב עם הדרת מלך עיין שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. מ"א עשל"ה: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א וגרים ועבדים. תוספתא בפ"ב דמגילה. ובנוסחא שלנו נשמט גרים וט"ס הוא וע' בסוף פ"ג דר"ה כ"ט א' לעניין שופר: משוחררים. רמב"ם. אע"ג דס"ל דנשים חייבים ומוציאין משום שהיו באותו הנס משא"כ עבדים פטורים שלא היו כו' ול"ד לנשים כאן דלא כטור ומ"א: ומחנכים כו'. ירושלמי פ"ב בר קפרא אומר צריך לקרותה לפני אנשים ונשים וקטנים שאף הן היו באותו הנס ריב"ל עביד כן מכנש בניו וב"ב וקרי לה קומיהון. והביאו הג"מ וש"פ ואינו אלא חינוך כמו בכל מצות ועתוס' י"ט ב' ד"ה ור"י מכשיר קשה כו' וי"ל כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב חרש. בנוסחת הכל בו לא כ' חרש ברמב"ם וכן בנוסחא שלפנינו וכן בא"ח ועמ"א וכ"ה בירושלמי שם א"ר מתנא דר' יוסי היא כו' ר"ח אמר לית כאן חרש באשגרת לישנא היא מתנייא: וי"א שהנשים. תוספתא שם נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן וכתבה בה"ג. ומ"ש במגילה ד' א' נשים חייבות כו' היינו לשמוע וגי' במשמע מגילה כמ"ש במרדכי והביא ראיה מירושלמי הנ"ל צריך לקרותה בפני כו'. ושם בירושלמי הנ"ל ריב"ל עבד כן מכניש ב"ב וקרי כו' ועבתוס' ערכין שם ומגילה שם. וסברא ראשונה ס"ל דההיא תוספתא לאו דסמכא היא דגמרא פליג על התוספתא שהרי רישא הכל חייבין אמרינן בגמ' דאתי לאתויי נשים והיאך תני בסיפא פטורין והא ע"כ דומיא דרישא היא: אין מוציאות. תוספתא הנ"ל ואין מיציאות כו' כנ"ל ומ"ש בערכין הכל כשרין כו' לאתויי נשים ר"ל להוציא נשים. וכ"כ בז"ח רות ס"ח ב' וא"ר אבא נשים חייבות במקרא מגילה אבל הן אינן קוראות לאחרים אבל חייבות לשמוע מפי המברך כו': וי"א. כגי' בה"ג במשמע מגילה ומתוספתא וירושלמיי הנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג אנדרוגינוס. תוספתא שם. והרמב"ם השמיטו דאזיל לשיטתו דס"ל לית הלכתא כתוספתא מאחר שאפי' נשים מוציאין אנשים י"ח וכ"כ הכל בו וכ"כ תוס' ד' א' דלא כב"י ומ"א אבל מה שהשמיט הרמב"ם חציו עבד צ"ע לפי מ"ש משוחררין: י"א. כמ"ש בר"ה כ"ט א' מ"ש לאחרים כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד השומע. כמש"ש כ"ח א': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה מקום. ס"ל כרב אשי ה' א' וס"ל דלעיכובא אלא דא"כ אין הלכה כר"א מהא דר"י דפ"ב וע' ס"ס תר"ץ. והוי זה כמ"ש בסוף ר"ה יחיד שלא בירך אין חבירו כו' וע"ש בר"ן וכ' שם ומיהו ה"מ בשיודע אבל בשאינו יודע חבירו מוציאו דהא שלשה דברים מוציא בירושלמי מן הכלל ק"ש ותפלה ובה"מ ואמרינן בברכות פ"ז שנים שאכלו כו' אבל אחד סופר כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו ירושלמי. הנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)