Shulchan Aruch, Orach Chayim 695 — שולחן ערוך, אורח חיים תרצה
א הַגָּה: מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת פּוּרִים (טוּר); וּבִסְעֻדָּה אַחַת יוֹצְאִים (מָרְדְּכַי ספ"ק). סְעֻדַּת פּוּרִים שֶׁעֲשָׂאָהּ בַּלַּיְלָה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם גַּם בַּלַּיְלָה יִשְׂמַח וְיַרְבֶּה קְצָת בִּסְעֻדָּה. (תְּשׁוּבַת מהרי"ו).
ב חַיָּב אִינִישׁ לְבַסוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִשְׁתַּכֵּר כָּל כָּךְ, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתֶּה יוֹתֵר מִלִּמּוּדוֹ (כָּל בּוֹ) וְיִישַׁן, וּמִתּוֹךְ שֶׁיָּשֵׁן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי. (מַהֲרִי"ל). וְאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאֵין לְהִתְעַנּוֹת בְּפוּרִים, מִלְּבַד תַּעֲנִית חֲלוֹם, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקס"ח וְסִימָן תק"ע. יֵשׁ שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּפוּרִים, וְכֵן נָכוֹן (מַהֲרִי"ל); וְנוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת סְעֻדַּת פּוּרִים לְאַחַר מִנְחָה, וְעַרְבִית יִתְפַּלְּלוּ בַּלַּיְלָה. וּמִתְפַּלְּלִים מִנְחָה תְּחִלָּה בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל; וְרֹב הַסְּעֻדָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת בַּיּוֹם (מִנְהָגִים), וְלֹא כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַתְחִיל סָמוּךְ לָעֶרֶב וְעִקַּר הַסְּעֻדָּה הוּא לֵיל ט"ו. וּכְשֶׁחָל פּוּרִים בְּיוֹם שִׁשִּׁי, יַעֲשׂוּ הַסְּעֻדָּה בְּשַׁחֲרִית, מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת (מִנְהָגִים); וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹתָהּ תָּמִיד בְּשַׁחֲרִית, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (ת"ה). יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לֶאֱכֹל מַאֲכַל זֵרְעוֹנִים בְּפוּרִים, זֵכֶר לַזֵּרְעוֹנִים שֶׁאָכַל דָּנִיּאֵל וַחֲבֵרָיו בְּבָבֶל (כָּל בּוֹ). טוֹב לַעֲסֹק מְעַט בַּתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַסְּעֻדָּה, וְסֶמֶךְ לַדָּבָר: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה (אֶסְתֵּר ח, טז) וְדַרְשִׁינָן: אוֹרָה, זוֹ תּוֹרָה (מהרי"ב). וְחַיָּב בְּמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה קְצָת בִּשְׁנֵי יָמִים, י"ד וְט"ו, (מִנְהָגִים) וְכֵן נָהֲגוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְאִם הִזִּיק אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ מִכֹּחַ שִׂמְחַת פּוּרִים, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. (ת"ה סִימָן ק"י). וְעַיֵּן בח"מ בְּדִינֵי נְזִיקִין.
ג אוֹמֵר עַל הַנִּסִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ; וְאִם הִתְחִיל סְעוּדָתוֹ בַּיּוֹם וּמָשְׁכָה עַד הַלַּיְלָה, אוֹמֵר: עַל הַנִּסִים, דְּבָתַר תְּחִלַּת סְעֻדָּה אַזְלִינָן; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לְאָמְרוֹ, וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה.
ד חַיָּב לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ שְׁתֵּי מָנוֹת בָּשָׂר אוֹ שֶׁל מִינֵי אֳכָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אֶסְתֵּר ט, יט ו כב) שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹח לְרֵעִים מְשֻׁבָּח; וְאִם אֵין לוֹ, מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ, זֶה שׁוֹלֵחַ לָזֶה סְעוּדָתוֹ, וְזֶה שׁוֹלֵחַ לָזֶה סְעוּדָתוֹ, כְּדֵי לְקַיֵּם: וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אֶסְתֵּר ט, יט ו כב). הַגָּה: וְיֵשׁ לִשְׁלֹחַ מָנוֹת בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה (מִדִּבְרֵי הָרֹא"שׁ פ"ק דִּמְגִלָּה); וְאִם שׁוֹלֵחַ מָנוֹת לְרֵעֵהוּ וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלָם, אוֹ מוֹחֵל לוֹ, יָצָא. וְאִשָּׁה חַיֶּבֶת בְּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כָּאִישׁ; וְאִשָּׁה תִּשְׁלַח לְאִשָּׁה, וְאִישׁ לְאִישׁ; אֲבָל לֹא בְּהֶפֶךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא אִישׁ לִשְׁלֹחַ לְאַלְמָנָה וְיָבוֹאוּ לִידֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין, אֲבָל בְּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים אֵין לָחוּשׁ.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ובסעודה אחת יוצאים - לאפוקי ממ"ד דחייב לאכול גם בלילה של י"ד דומיא דמגילה ומ"מ נכון לאכול גם בלילה וכדלקמיה בס"א בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שעשאה בלילה - היינו בליל י"ד דבליל ט"ו לבני עיירות פשיטא דכבר עבר זמנה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) וירבה קצת בסעודה - ואפילו כשחל הי"ד במוצאי שבת דעשה סעודה חשובה בסעודה שלישית מ"מ צריך להרבות קצת בלילה לכבוד פורים אך אינה סעודה כמו למחר דשם צריך להרבות יותר. כתבו האחרונים דנכון ללבוש בגדי שבת ג"כ מבערב וימצא אח"כ בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם מצוה: ש"ע סָעִיף ב
ה (ה) וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) מלבד תענית חלום - ויתענה עד אחר מנחה ויאכל קודם ביאת השמש רק פ"א. הנשבע להתענות בפורים יראה להתיר שבועתו: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) וע"ל סימן תקס"ח - ס"ה ובסימן תק"ע בכל הסימן: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) לאחר מנחה - הא דלא נהיגי לעשותה בשחרית משום שטרודים במשלוח מנות ונמשכין ברוב עד המנחה ואסורין להתחיל בסעודה קודם מנחה: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) בעוד היום גדול - כתב א"ר בשם של"ה המשובח מי שעושה סעודה בשחרית וכתב עוד שיקבץ אנשי ביתו וחביריו דא"א לשמוח כראוי ביחיד. ומ"מ יהיה שמחה של ד"ת וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ב
י (י) הסעודה בשחרית - היינו קודם חצות היום לכתחלה ועיין ביד אפרים מה שכתב בשם מהרי"ל: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) מאכל זרעונים - בלילה הראשונה: ש"ע סָעִיף ב
יב (יב) דניאל וחביריו - וגם אסתר אכלה זרעונים כדאמרינן פ"ק דמגילה וישנה לטוב שהאכילה זרעונין: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) דאם הזיק וכו' - בב"ח מחלק בין היזק גדול לקטן בין בגוף בין בממון דבהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) מכח שמחת פורים - פי' שעשה מכח שמחה אבל אם כיון להזיק חייב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו (טו) אומר עה"נ בבהמ"ז וכו' - ואם שכח לומר עה"נ י"א דמחזירין אותו וי"א דאין מחזירין אותו וספק ברכות להקל ודוקא בסעודה ראשונה שאוכל בו ביום אבל בסעודה שניה שאוכל אחר המנחה שקורין סעודת פורים וכבר אכל סעודה אחת ביום שוב אין מחזירין אותו לכו"ע אלא כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו'. כשחל פורים בע"ש ומשכה סעודתו עד הלילה חייב להזכיר של עכשיו דהיינו רצה וא"כ איך יאמר על הניסים דהוי תרתי דסתרי וכיון דאין הזכרת עה"נ חמור כ"כ לכן יאמר רק של שבת. וכ"ז אפילו כשלא התפלל עדיין ובפרט אם התפלל מקודם בודאי אינו כדאי להזכיר אח"כ עה"נ בבהמ"ז וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) אומר על הניסים - י"א דוקא כשלא התפלל ערבית עדיין אבל משהתפלל שוב אינו אומר עה"נ וי"א דבכל גווני אומר וע"כ מהנכון שיברך בהמ"ז קודם שיתפלל להוציא עצמו מפלוגתא. ואם רוצה למצוא תקנה שיתפללו קצת מהצבור בבהכ"נ כדרכו תמיד נראה שמשהגיע הזמן בלילה יברך בהמ"ז ויאמר עה"נ וילך לבהכ"נ להתפלל ואח"כ יכול לאכול ולשתות ולשמוח עוד דהא מצוה בשמחה בשני ימים: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) ונוהגין וכו' - ובזה אם לא אמרו בודאי אין מחזירין אותו אפילו לדעת המחמירין הנ"ל דהא אפילו בלכתחלה יש פלוגתא אם לאמרו וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יח (יח) לשלוח - בת' בנין ציון סי' מ"ד נסתפק אם הביא בעצמו המנות ולא ע"י שליח אי יוצא כיון דכתיב ומשלוח נימא דבעינן דוקא ע"י שליחות ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) שתי מתנות - בעניים הקפידו ליתן לשני עניים דמצוה לחלק משא"כ בעשיר דדי כשנותן לאחד: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) מיני אוכלין - ולא בגדים ושארי דברים וה"ה משקה דשפיר דמי דשתיה בכלל אכילה וכן סגי באחד אוכל ואחד משקה ובעינן שיהיה מין אוכל המבושל ולא בשר חי דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע וי"א דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד שרי: ש"ע סָעִיף ד
כא (כא) זה שולח לזה וכו' - ויוצא י"ח אע"פ שהולך אח"כ לסעוד אצלו: ש"ע סָעִיף ד
כב (כב) לשלוח מנות ביום - וה"ה מתנות לאביונים אם לא שקיים המצוה דשילוח מנות לאיש אחד ומתנות לשני אביונים ביום אין נ"מ במה שרוצה להוסיף עוד בלילה: ש"ע סָעִיף ד
כג (כג) או מוחל לו - ר"ל שאומר הריני כאלו התקבלתי: ש"ע סָעִיף ד
כד (כד) יצא - והפר"ח חולק ע"ז וכן החתם סופר בסי' קצ"ו מתמה ע"ז: ש"ע סָעִיף ד
כה (כה) ואשה חייבת וכו' - שכולן היו באותו הנס וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים וכתיב קימו וקיבלו היהודים וגו' וגם נשים בכלל. וכתב המ"א לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים ומ"מ יש להחמיר: ש"ע סָעִיף ד
כו (כו) ספק קידושין - שיאמרו שזהו סבלונות שאחר הקידושין וחיישינן שמא קידשה כבר בפני עדים ואינם לפנינו: ש"ע סָעִיף ד
כז (כז) אין לחוש - דזה הוי במעות וליכא למיחש לסבלונות ואפילו אם נותן לאביון מאכל הוא דרך צדקה ואינו דרך סבלונות: ש"ע סָעִיף ד
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ובסעודה א'. לאפוקי ממ"ד דחייב לאכול גם בלילה דומיא דמגילה וב"ח כ' דמ"מ יש לאכול בלילה אפי' כשחל במ"ש כמש"ל בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ב בלילה. אפי' בליל י"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אלא שישתה יותר וכו'. וי"א שלא ידע לחשוב שארור המן בגי' ברוך מרדכי: ש"ע סָעִיף ב
ד תענית חלום. נ"ל כוונתו דיתענה עד אחר מנחה ואח"כ יאכל ועמ"ש סי' תר"ד וסי' תקנ"ב סי"א, ובס' תניא כתוב הנשבע להתענות בפורי' יעמוד בשבועתו ויסעוד בלילה אף על פי שמצוה מן המובחר ביום יעשה מה שיוכל ועיין ריש סי' תקנ"ג דלא קי"ל כן: ש"ע סָעִיף ב
ה ורוב הסעודה וכו'. הא דלא נהיגי לעשותה בשחרית היינו משום שטרודים במשלוח מנות כדאשכחן ספ"ה דחולין שלא היו מרבים בסעוד' י"ט הראשון של סוכות מפני שהיו טרודים בסוכה ולולב (ת"ה): ש"ע סָעִיף ב
ו זרעוני' בליל' הראשונ'. ויש שאין אוכלין בשר בליל' כדי שלא יטעו לו' שהו' סעודת פורים (כל בו): ש"ע סָעִיף ב
ז דאם הזיק. ובכ"ה כ' דוקא שהזיק ממונו אבל גופו חייב עכ"ל אבל באגודה סוכה כתב כשמשחקים הבחורים בשבת ומכין זה את זה פטורים ובלבד שלא יתכוונו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ח מכח שמחת פורים. פי' שעשה מכח שמחה אבל אם כוון להזיק חייב עבח"מ שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט אומר על הנסים. ואם שכח על הנסים בב"ה מחזירין אותו דלא סגי דלא אכיל (של"ה רש"ל בשם ר"י פולק מט"מ) ומ"מ דבריו צ"ע דאטו מי עדיף מתפלה דחובה היא ואפ"ה אין מחזירין אותו וכ"ש בב"ה ולכן נ"ל דאם כבר אכל סעודה א' ביום שוב אין מחזירין אותו, דהא אי בעי לא אכל יותר וכמ"ש ב"י סי' קפ"ח בשם התוספו' ע"ש ואף על פי שרש"ל לא כ' כן נ"ל מ"ש עיקר אליבא דהלכתא כי מדינא נ"ל דלעולם אין מחזירין אותו כי לא מצינו שחייב לאכול פת בפורי' ומצי למיפטר נפשיה בשא' מיני מטעמי', ולכן בנדון זה שאכל כבר פשיטא דאין להחזירו ולחוש לספק ברכה לבטל': ומ"כ במרדכי כתו' בקלף היה אוכל סעודת פורים בע"ש יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובמזון יאמר על הניסים עכ"ל ובמט"מ ובמנהגי' כתבו הואיל ולא התפלל ערבית משמע דאם התפלל שוב אינו אומר על הניסים וכ"כ של"ה ומהרי"ל בתשו' סי' נ"ו לכן נ"ל דיברך ברכת המזון תחל' ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו מפלוגתא וגם שלא ישתכר ולא יברך ב"ה: ש"ע סָעִיף ג
י ונוהגין כו'. ונ"ל דבזה אם לא אמרו אין מחזירין אותו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא שתי מנות בשר. מבושלים הראוי לאכילה (מהרי"ל) וה"ה משקה (של"ה): ש"ע סָעִיף ד
יב ב' מנות כו'. ונ"ל דבעניים הקפידו ליתן לשני עניים דמצו' לחלק משא"כ בעשיר דדי כשנותן לא': ונ"ל דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי ומ"מ צ"ע (עמ"ש סי' תרפ"א סס"ו) וטוב להחמיר: ש"ע סָעִיף ד
יג לשלוח מנות ביום. וה"ה מתנות לאביונים (שם): ש"ע סָעִיף ד
יד ואשה חייבת. לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דדוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעל' משלח בשבילה לכמה בני אדם ומ"מ יש להחמיר: ש"ע סָעִיף ד
טו ספק קידושין. פי' שיאמרו שזהו סבלונות וחוששין לקידושין אבל מתנות לאביונים הוי מעות וליכא למיחש לסבלונות וגם ליכא למיחש שקדש' במעות הללו שהרי צריך שיאמר בפני ב' עדים הרי את מקודשת: ש"ע סָעִיף ד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ובסעודה ע׳ מ״א אפי׳ כשחל במ״ש ששבע מג׳ סעודות יעשה קצת סעודה בשביל פורים כמו מגילה ואם שכח על הניסים בליל י״ד פשיטא דלכ״ע אין חוזר עמ״א ח׳. ובליל ט״ו אין מחויב לאכול וביום ט״ו חיוב לאכול קצת כמ״ש בהג״ה אבל פת למ״ד דבעינן א״צ כ״א ביום י״ד לעיירות וט״ו לכרכין ועוד שהוא ספק עט״ז מ״ש בשם הפר״ח ועמ״ש אי״ה באות ב׳: ש"ע סָעִיף א
ב בלילה אפי׳ בליל י״ד מ״א משמע מדבריו בליל ט״ו נמי ירבה בסעודה ובאות א׳ משמע דוקא ליל י״ד דומיא דמגילה ואם נגיה ולציין בלילה אמ״ש המחבר סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא י״ח אפי׳ בליל י״ד א״ש טפי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אלא עמ״א וי״א שהחשבון שוה תק״ב וישתכר וא״י החשבון ועמ״ש בט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ב
ד תענית ע׳ מ״א דיתענה עד המנחה ועסי׳ תקנ״ב וסימן תר״ד דיאכל קודם ביאת השמש רק פ״א. ומ״ש המתענה בפורים שנשבע ויאכל בלילה היינו ליל י״ד ולא קיי״ל כן כמ״ש בתק״ע ס״ב וג׳ שיתיר שבועה ואין מתענה ועי״ד רל״ט דבדרבנן נמי אין השבועה חלה יע״ש ובכולל חל אפי׳ משבת וי״ו: ש"ע סָעִיף ב
ה ורוב עמ״א ועא״ר אות ד׳ בשם של״ה המשובח מי שעושה סעודה בשחרית וכן אני נוהג. וכתב עוד שיקבץ אנשי ביתו וחביריו דאי אפשר לשמוח כראוי ביחיד ומ״מ יהיה שמחה של דברי תורה: ש"ע סָעִיף ב
ו זרעונים בלילה ראשונה ע׳ מ״א ועפר״ח זכר לאסתר כדאמרינן במגילה פ״ק וישנה לטוב שהאכילה זרעונים ומ״ש שיש נוהגין שלא לאכול בשר בליל י״ד אין נוהגין כן וידליק נרות ושמחה וכבוד יום עדיף יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
ז דאם עמ״א היינו שלא בכוונה אבל בכוונה אף הזיק ממונו חייב דמ״ש פורים משאר ימים ושלא בכוונה בעלמא חייב ובפורים מסתמא מוחלין: ש"ע סָעִיף ב
ח מכח שמחת פורים הוי כאנוס קצת ועיין באות הקדום: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט אומר עמ״א עט״ז תרצ״ג אות ב׳ הסכים למ״א בשחרית חוזר ולא כל היום ובא״ר ז׳ דבשחרית נמי אין חוזר דאין מחויב לאכול פת. ומ״ש בע״ש עיין מ״ש בט״ז דיאמר רצה ועל הניסים ומ״ש דאם התפלל ערבית א״א בבהמ״ז על הניסים ולכך יברך בהמ״ז תחלה ועל הניסים ואח״כ יתפלל ערבית ביו״ד והעולם אין עושין כן אפשר סומכין על של״ה ז״ל עא״ר אות ז׳: ש"ע סָעִיף ג
י ונוהגין עמ״א דאם משכה עד הלילה אין מחזירין אותו לכ״ע מאחר שיש דיעות וגם יש דיעות אי מחזירין אותו ומשמע דרשאי לכתחלה להתענות עד מנחה ועסי׳ תק״פ ותקנ״ב ותר״ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא שתי מנות מבושלים עמ״א ועט״ז משמע דאין צריך מבושלים ועפר״ח משמע כן דחיים לא מ״מ ישלח הראוי מיד לאכילה ומב׳ מנות ובחד מנה אינו יוצא י״ח: נסתפקתי אם עבד כנעני בכלל רעהו במשלוח מנות ופסולי קהל הוי בכלל רעהו ואשה משום חשש סבלונות ועבד חייב במשלוח מנות מחלפי סעודה ומתנות לאביונים כשיש לו מאחרים באין לרבו רשות בו ומיבעיא לי אם יי״ח בב״ח ששלח לע״כ שוב ראיתי ברא״ם ז״ל פ׳ משפטים (שמות כ״ו ך׳) דע״כ בכלל רעהו הוא ובמשנה ג׳ פ״ח דב״ק בע״כ בושת לרבנן אחיו הוי ובמ״א פי״א סנהדרק בגונב ח״ע והב״ח רבנן אחיו הוי וכ״ש דהוי בכלל רעהו וה״ה בשור רעהו: ש"ע סָעִיף ד
יא שתי מנות עמ״א ועיין באחרונים במתנות לאביונים משמע שנים משא״כ משלוח מנות לרעהו. ומ״ש שכ״מ מרש״י היינו מפני קושיית הב״י דאיך יצא השני והתירוץ כיון שלא הכין פטור: ש"ע סָעִיף ד
יג לשלוח מנות ע׳ מ״א ועסי׳ תרצ״ד במ״א א׳ בשם בעל המאור דלא יתן קודם פורים דלמא אכלי ומשמע הא לא״ה שרי ומיהו בליל י״ד לא יתן דלמא אכלי ולא יצא ידי סעודה ביום יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
יד ואשה ע׳ מ״א ועפר״ח דאיש כתיב וי״ל בכ״ה איש וה״ה אשה וגם היו באותו הנס כמגילה וכשיש לה בעל רשות בעלה עליה ואלמנה ובתולה חייבין ויראה קטנים מחנכין בכל חינוך אף בדרבנן: ש"ע סָעִיף ד
טו ספק עמ״א ומשמע מאכל אסור לשלוח לאשה אף לאביונים ועא״ר י״ד וכונתו למ״ש הר״מ ז״ל פ״ב ממגילה הי״א מוטב להרבות במתנות לאביונים אלמנות אלמא אף מאכל שרי יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) ובסעודה כו' וב"ת כו' גם בלילה כו' ר"ל ליל י"ד כמ"ש מ"א סעיף קטן ב' והיינו דומיא דמגלה וכליל שבת ויומו. ואייתי הב"ח ראיה דגם בליל י"ד יש קצת מצוה מדאמרי' במגילה דף ז' ר"א הוי יתיב קמיה דר"כ בפורים נגה ולא אתו רבנן אמר מ"ט לא אתי רבנן א"ל אפשר טרידי בסעודת פורים א"ל ולא הוי אפשר למיכלי באורת'. א"ל לא סבר להא דרב' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא כו' ובשלמא אי גם בליל י"ד יש קצת מצוה בסעודה אלא דעיקר הסעודה צריך להיות ביום. א"ש דטעה ר"כ והוי סבירא ליה דרשאי לעשות להיפך להיות עיקר הסעודה בלילה וביום רק קצת ולא צריך טרדה. עד דא"נ הא דרב' סעודת פורים כו'. אלא א"א דבליל י"ד ליכא מצוה כלל ומסתמא היה כן המנהג שלא להרבות בסעודת ליל י"ד. א"כ איך עלה על דעת ר"כ לטעות כ"כ שיוצאים בסעודת פורים בלילה וע"ש: אפי' כשחל במ"ש. ר"ל דסעד מבע"י סעודה ג' אפ"ה החכם עיניו בראשו ביום למעט קצת באכילתו ביום ליתן מקום לסעודת ליל פורים ויסדר שלחנו במ"ש ליל י"ד: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) לילה. אפי' בליל י"ד. נקט לשון אפי' לפי מנהג העולם שמרבים בסעודה ליל ט"ו כמ"ש רמ"א בהג"ה. אבל באמת ליל י"ד יש יותר מצוה. מליל ט"ו. ובליל ט"ו עיקר הטעם דאזלינן בתר התחלת סעודה שהוא ביום כמ"ש ת"ה סי' ק"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ד) ת"ח. נ"ל כונתו כו'. ועמ"ש סי' תר"ד. שהקשה שם מ"א דהא דאמרינן בפסחים דף ס"ח מר בריה דרבינא הוי יתיב בתעניתא כולי שתא בר מעצרת ועי"כ ופורים. ונחלקו בפירושו. די"מ דכולי שתא הוי מתענה אם חלם לו חלום רע היה מתענה ת"ח. חוץ מאלו ג' ימים שאפי' ת"ח לא התענה. א"כ מוכח דאפי' ת"ח אין להתענות באלו ג' ימים. אבל י"מ כפשוטו שהתענה כל השנה יום ביומו חוץ מאלו ג' ימים. א"כ לא מיירי כלל מת"ח ואין ראיה שלא להתענות ת"ח באלו ג' ימים. והנה לעיל סי' תר"ד כ' דאין להתענות ת"ת בעיה"כ ע"כ ס"ל כפי' א' וכאן כ' דיש להתענות ת"ח בפורים ע' כ ס"ל כפי' הב'. והוי תרתי דסתרי ועמ"ש שם מ"א. לכן כתב כאן דכוונת רמ"א להתענות עד אחר מנחה דכה"ג התיר הרשב"א לעיל לכל הפירושי' ע"ש וגם בסי' תקנ"ב. וע' ר"ס תק"ע כצ"ל ר"ל דשם מבואר מחלוקת הפוסקים בזה אי חלה שבועה ולכן מסיק שם דיתיר את שבועתו ולא יתענה: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ה) ורוב כו' כדאשכחן ספ"ה דחולין כו' ר"ל דאשכחן גם בעלמא שמבטלים סעודת מצוה בשביל מצוה אחרת כ"ה שם בת"ה. והיינו מדאמרי'. ספ"ה דחולין בארבעה פרקים בשנה אם מכר באותו יום פרה אם שוב רצה למכור בתה או אמה צריך להודיע ללוקח ממכירה ראשונה. כי באותן ד' פרקים היה דרכם להרבות בסעודה ומסתמא ב' הלוקחים ישחטו הבהמות היום וכדי שלא יבואו לידי איסור שחיטת אותו ואת בנו צריך להודיע ללוקח שני ממכירה ראשונה. וחשיב בתוך ארבע פרקים הנ"ל עי"ט ראשון של פסח. ועי"ט אחרון של סוכות כי שמיני עצרת רגל בפ"ע. והקשו התוס' למה לא חשוב עי"ט ראשון של סוכות וע"ז תי' שלא היו מרבי' בסעודת כו'. וא"כ חזינן מפני טרדת מצוה היו ממעטים להרבות בסעודת י"ט ראשון של סוכות וה"ה פורים כיון שעכ"פ סועדים מבעוד יום אלא שאין מרבים כ"כ בסעודת היום והיינו מפני טרדת משלוח מנות: ש"ע סָעִיף ב
ה (ס"ק ז) דאם כו' אבל באגודה כו' ומכין זא"ז פטורים כו' אם כן ס"ל דאין חילוק בין היזק גוף לממון דבאינו מתכוין בכ"ע פטור. ומתכוין בכ"ע חייב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו (ס"ק ט) אומר כו' כמה שכתב הב"י. סי' קפ"ח בשם התוס' דאע"ג דקי"ל בשבת אם שכח רצה בברהמ"ז מחזירין אותו דלא סגי דלא אכיל פת בשבת. מ"מ אם אכל סעודה ד' בשבת ושכח רצה בברכת המזון ודאי אין מחזירין אותו. דהא אי בעי לא אכל סעודה ד' והיה די לו בג' סעודות. וכן הדין בפורים בסעודה ב': ש"ע סָעִיף ג
ז (ס"ק י) ונוהגים כו' ונ"ל דבזה כו' אין מחזירין אותו כיון דיש בזה שני פלוגתות הפוסקים אי מחזירים. א' פלוגתא שהביא מ"א ס"ק ט'. ב' אי אזלינן בתר התחלת סעודה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח (ס"ק יא) שתי וכו' וה"ה משקה של"ה והאחרונים מביאים ראיה ממגלה דף ח' ר"י הנשיא שלח לר"א אטמא דעגל' תלתא וגרבא דחמר' שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות כו'. ובזה ניחא קושית מהרש"א בח"א שם מאי קמ"ל. והשתא קמ"ל דגם במשקה יוצא: ש"ע סָעִיף ד
ט (ס"ק יב) ב' מנות כו' דמצוה לחלק. וז"ל הב"ח כי מי שי"ל מאה זהובים ליתן לעניים שגדול שכרו שיחלקם למאה עניים מאשר יתן הכל לעני א' או ב' כי זה שנתן למאה עניים החיה מאה נפשות כו' עכ"ל: ונ"ל דמי שאוכל כו וכ"מ קצת ברש"י כו' והוא דף ז' אמרינן אביי ב"א ור"ח ב"א הוי מחלפי סעודתייהו להדדי. ופרש"י זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשנה שניה מהפכים ואוכל עם חבירו. והקשה הרב"י דאם כן איך יצאו בזה ידי משלוח מנות. ולכן הסכים לפירוש הר"ן וכאשר העתיק בש"ע זה שולח כו' וזה שולח כו'. וע"ז כתב מ"א דלפי דבריו א"ש פרש"י דאותו שהזמינו יצא דמה לי אם הזמינו והאכילו על שלחנו. או שולח מנות לביתו והשני אינו חייב כלל במשלוח מנות כיון שלא הכין לעצמו כלום ומצד עניים ודוחקם הפכו לשנה הבאה. ועיין ב"ח כ' תירוץ אחר לקושית הרב"י: ש"ע סָעִיף ד
י (ס"ק טו) ס' קידושין כו' דמאי דאמרי' בקדושין חוששין לסבלונות יש מחלוקת בין רש"י לר"ח. אי הפי' שחוששין שע"י הסבלונות מקדשה וא"כ בעינן שישלח הסבלונות ע"י עדים דהמקדש בעד א' אין חוששי' לקדושין. או הפי' דחוששי' מדשלח סבלונות ודאי קדשה קודם לכן וגם ל"ל שקדשה במעות. אף דאין מקדשים במטבע כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"א ס"ק ה' בשם מרדכי המ"א עדיף מיניה קאמר דבמקדש בעד א' אם שניהם מכחישים לכ"ע אין חוששים לקדושין כדאיתא באבן העזר סי' מ"ב סעיף ב': ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א חייב אינש לבסומי כו' רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה ולא נתיישב ולעד"נ לפרש בדרך זה דצריך האדם לתת שבח לו ית' על טובה כפולה שעשה עמנו הא' הוא פורענות שהביא הוא ית' על המן ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה יתירה ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפל' שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שני' והכוונ' מדאמר עד דלא ידע מכלל שקודם שכרות שלו ידע ונתן שבח ע"ז בזה נתכוונו שלא יפסיק מליתן שבח ע"ז בשמח' עד שיבו' לידי כך שלא יבחין עוד ואז פטור מזה כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ב
ב וי"א שא"צ להשתכר כו'. והא דאמר רבא בגמ' עד שלא ידע בין ארור המן וכו' נדח' מימרא זו כיון שבגמ' מביא ע"ז דרבה שחטיה לר' זירא ש"מ מסקנת הגמ' שאין לעשו' כן כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם ר' אפרי': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ונוהגים כסברא ראשונה. עסי' קפ"ח ס"י מ"ש מענין הליכה בתר התחלת הסעוד': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד מיני אוכלין. ולא בגדים או שאר דברים ושתיי' בכלל אכילה כ"כ ת"ה סי' קי"א. והוא תלמוד ערוך במגילה דף ד' גבי גרבא דחמרא ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ה מחליף עם חבירו. בגמ' אמרי' אביי בר אבין ור"ח בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופי' הר"ן לא היה א' מהם כדי לשלוח ולהשאיר לעצמו ולפיכך כל אחד שולחים סעודתן זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיי' מצות משלוח מנו' ודרך זה כתוב כאן ורש"י פי' מחליפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשני סועד חבירו עמו והקשה ב"י לפירש"י דא"כ לא היה מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחין מנות איש לרעהו א"כ מאי קמ"ל עכ"ל ונלע"ד לרש"י הוה רבותא בזה שהיו אומרים בפי' שזה יאכל עם זה ואח"כ להיפוך וה"א דהוה כמו הלואה ואין כאן מנות דהוא מתנ' דוקא קמ"ל דאפ"ה היו יוצאים דהיינו שבשנה זו יצא זה שמזמין לחבירו וחבירו היה שולח לאיש אחר ולשנה שניה היה להיפוך אלא שיש לדקדק למה לא פירש"י באמת הכל על שנה א' ושניהם יצאו ואפשר לו' דבזה הוה באמת הלואה גמורה כיון שנראה לכל שתיכף מקבל תשלומין והיה תנאי ביניהם משא"כ אם היו בשני שנים לא היה נראה כמו תשלומין בשנ' זו ולא בזו ודוגמ' לזה מצינו (ביו"ד) בסי' ק"ע סי"ב בהג"ה לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי מה שהאכלתני דהו' כפורע לו חובו ונרא' כאלו הלו' לו ויש לחוש שיאכילהו יותר ואית ביה משום רבית אבל מותר לומר לו בוא ואכול עמי ואאכול עמך פעם אחרת ומותר לאכול עמו אפי' סעודה יותר גדולה עכ"ל. הרי דבשעת אכילה השניה אסור להזכיר שהוא תשלומין ה"נ כן דאז הוה הלואה כנלע"ד נכון: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א חייב עט״ז ועב״י מפרש בע״א ועא״ר אות ב׳ מפרש ג״כ וכתב יזהרו בנט״י ויהיה שמחה של מצוה וסעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות י״ל צריך ובסי׳ תע״ה ובמ״א י״ד דמצה שנהנה יצא אע״ג דלא איכוון י״ל סעודה עיקר לזכר הנס שנעשה ע״י סעודה ע״כ בעי כוונה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
ב וי״א עט״ז ועפר״ח שאין להשתכר כ״כ רק קצת וירדם בשינה ועי״כ לא ידע בין ארור המן כו׳. וכן ראוי לעשות: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ונוהגין עט״ז ובקפ״ח אות ו׳ ה״ה כאן כשחל פורים בע״ש ומשכה סעודתו עד הלילה יאמר על הניסים ורצה ואי״ה במ״א אות י׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד מיני אוכלין עט״ז ומשמע לכאורה בשר חי רשאי ועפר״ח חיים לא ישלח הא שחוטין חיין ישלח כ״מ לכאורה ובמ״א א׳ בשם מהרי״ל דוקא מבושלים המנות משמע שיהא ראוי להתכבד כפי המקום והזמן ובחידושינו כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ד
ה מחליף עט״ז והבן בב״י דודאי זה שהזמין חבירו לסעוד אצלו יוצא י״ח אלא הקושיא הוא איך יוצא חבירו בהאי שתא כו׳ ועד״מ צידד בכוונת קושיית הב״י או דגם המזמן א״י י״ח דבעינן שילוח דוקא רש״י סובר דל״ד שילוח ואי דקשיא ליה על חבירו וא״כ מאי קושיא מאי קמ״ל הא טובא קמ״ל דמזמין יוצא ןהיינו דלב״י נמי מאי אתא לאשמעינן ולמ״ש הט״ז י״ל דלב״י אשמעינן דל״ת דהוי הלוואה גמורה קמ״ל דיוצאין אבל לרש״י מאי קמ״ל דפשיטא ליה דשילוח הוא ל״ד ה״ה מזמין יוצא ועפר״ח משמע שמפרש מחלפי לרש״י שא׳ שולח סעודתו לחבירו ויוצא י״ח אע״פ שהולך אח״כ לסעוד אצלו משמע שילוח ממש בעינן ובלח״מ כתב זה שלח סעודתו לחבירו והוי של חבירו ואח״כ הלך זה אצלו לסעוד ויוצאין שניהם ומרש״י משמע שמזמין חבירו אצלו ומ״מ משמע דשילוח ל״ד הוי. כתב הפר״ח עיר ספק מוקף ישלחו המנות בי״ד שהוא לרוב העולם. וא״י דלמה יגרע מקריאת מגילה דצריך בב׳ הימים ומתנות לאביונים י״ל בי״ד סגי עמ״א תרצ״ד א׳ בשם בעל המאור ולא יתן להם קודם פורים דילמא אכלי כו׳ הא לא״ה שפיר דמי א״כ בי״ד ממ״נ יוצא ומיהו כשאכל העני בי״ד ואין לו במה לשמוח בט״ו צ״ע. בש״ע ס״ד בהג״ה אם שלח מנות או מחל ל״א יצא כ״ה בד״א וט״ס וצ״ל ל״ו בוי״ו יצא וכ״ה בשאר דפוסים ובתרצ״ז ס״ז בהג״ה דאם מחל האבל יצא ובפר״ח הקשה מנלן זה ובד״מ מבואר זה מהריב״ש: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ישמח. אפי' בליל י"ד עב"ח וכ"כ שכנה"ג וילבוש בגדי שבת ג"כ מבערב מצאתי וכ"כ בסדה"י וז"ל וימלא בביתו נרות דולקות ושלחן ערוך ומטה מוצעת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב וישן. י"א שלא ידע לחשוב שארור המן בגימטרי' ברוך מרדכי. וט"ז כתב לפענ"ד נראה לפרש דצריך האדם לתת שבח לו יתברך על טובה כפולה שעשה עמנו הא' פורעניות שהביא הוא על המן ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה יתירה ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפלה שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שניה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ג מנחה. ושל"ה כתב דיעשה הסעודה קודם מנחה ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ד פטור. ואם כוון להזיק חייב עיין ח"מ ס"ס שע"ח ועיין מ"א ס"ק ז': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה הנסים. ואם שכח על הנסים בברכת המזון מחזירין אותו דלא סגי דלא אכיל. של"ה רש"ל מט"מ. וכתבו הט"ז ומ"א דהיינו דוקא בסעודה הראשונה שאוכל בפורים דהא עיקר הטעם דיש חיוב סעודתו באותו יום דכתיב ימי משתה ושמחה וא"כ סעודה ראשונה שאוכל בו ביום בו קיים סעודת פורים בזה ואין לנו לתלות הדין במה שאנו קורין לסעודה שאחר המנחה סעודת פורים וא"כ אם כבר אכל סעודה ראשונה ביום שוב אין מחזירין אותו ע"ש. וא"ז כתב בשם מהר"ל מפראג שפסק דלא כשל"ה ומהרש"ל אלא כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן יעשה לנו נסים עיין סי' תרפ"ב: ש"ע סָעִיף ג
ו ראשונה. ועיין סי' קפ"ח סעיף י' מש"ש ומ"כ במרדכי כתוב בקלף היה אוכל סעודת פורים בע"ש יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובברכת המזון יאמר על הנסים עכ"ל ובמט"מ ובמנהגים כתבו הואיל ולא התפלל ערבית משמע דאם התפלל שוב אינו אומר על הנסים וכ"כ של"ה ומהרי"ל בתשובה סי' נ"ו לכן נ"ל דיברך ברכת המזון תחלה ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו מפלוגתא וגם שלא ישתכר ולא יברך ברכת המזון. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז בשר. מבושל הראוי לאכילה מהרי"ל וה"ה משקה של"ה. השולח מעות כסות וכלים בשביל מנות אם יכול למכרם מיד לקנות לצורך סעודה מהני הלק"ט ח"ב סי' קס"ג. ומדברי בעל ת"ה סי' קי"א משמע קצת דלא יצא עיין שם ע' יד אהרן. נסתפקתי מי ששלח לחבירו בשביל מנות תרנגולת טריפה והוא לא ידע ואכלו ואח"כ ביום פורים עצמו נודע לו שהיתה טריפה אם יצא ידי חובת מנות אם לא ע' בספ' מוצל מאש סי' ס"א. עוד נסתפקתי מי ששלח לחבירו שבמדינת הים שני מנות. או שתי מתנות לשני אביונים קודם פורים ובפורים עצמו בודאי מגיעים לידו אם יוצא י"ח או לא מי נימא כיון דבשעה ששלח לא הי' חייב בהם לא נפיק או דילמא כיון דבפורים עצמו שהוא שעת החיוב הגיעו לידו נפיק. ע' יד אהרן שדעתו נוטה דיוצא י"ח שפיר בזה ע"ש מי ששלח לחבירו דג וביצ' שעליו או פת ופניו טוחות בביצה יש להסתפק אי יוצא י"ח של משלוח מנות עדות ביעקב סי' צ"ב ע"ש וע' כנה"ג: ש"ע סָעִיף ד
ח ביום. וה"ה מתנות לאביונים: ש"ע סָעִיף ד
ט ואשה. לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנות אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשביל' לכמה בני אדם ומ"מ יש להחמיר מ"א. נראה לי דמי שאוכל על שלחן חבירו ולא הכין לו כלום פטור מלשלוח מנות וכ"מ קצת ברש"י גבי מחלפי סעודתייהו להדדי וע' ט"ז ס"ק ג'. ומ"מ צ"ע וטוב להחמיר מ"א. וכתב בסה"י יקבץ כל אנשי ביתו וחביריו דאם אדם יושב ביחיד א"א לשמוח כראוי וכ"כ רש"י ז"ל בפסוק משפחה ומשפחה: ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א מצוה. שם ז' ב' כי נפיקנא כו': ובסעודה כו'. שם ולא הוה אפשר כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב חייב כו'. שם מיחייב אינש כו' ור"ל בין נקמת המן לגדולת מרדכי והוא מ"ש גדולה נקמה שניתנה כו' ואמרו גדול' דעה וכיון שניטלה הדעה לא ידע כו': וי"א דא"צ. ע' בפ' בתרא דפסחים ובפ' בתרא דיומא יתהלך במישרים כו'. כל בו וע' בהג"מ פ"ב: ואין להתענות. מגילה ה' ב': ונוהגים לעשות כו'. עמ"א ס"ק ה' בשם ת"ה ונמשכין ברוב עד המנחה ואסורין להתחיל קודם מנחה: וכשחל. ע' סי' רמ"ט ס"ב מצוה להמנע כו' וכ"ש בכה"ג: וחייב במשתה כו'. שנאמר את שני הימים כו'. ד"מ בשם מנהגים. אבל בגמרא ה' ב' מ' דמשתה ושמחה לא קאי אלא אכל א' ביומו וע' רש"י שם ד"ה לא נצרכה כו': וי"א דאם. תוספ' סוכ' מ"ה א' ד"ה מיד התינוקות כו' ויש ללמד כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג ואם התחיל כו'. כמו בתפלת נעילה אע"ג דלרב ביומא פ"ז ב' ולת"ק פ"ח א' דמתפלל בלילה וע' רא"ש שם בשם ירושלמי מ"מ מתפלל של שבת כמ"ש בפ"ב דשבת יה"כ שחל בשבת כו' ואע"ג דרב לא ס"ל דריב"ל לא מחמת לילה: דבתר תחלת כו'. העיקר דכל שנמשכה קוושת שבת או שחלה מזכירים של שבת ולכן מתפלל בליל שבת שתים של שבת וכן מזכיר בבה"מ של שבת כמ"ש בתוספתא וכן בנעילה מזכיר של שבת הואיל ועדיין לא התפלל מעריב ועדיין קדושת שבת משא"כ מתפלל במ"ש שתים שכבר התפלל בראשונה של חול ולפ"ז אין חילוק בין התחיל דאפילו לא התחיל כנ"ל. ולפי הירושלמי דגומר בלילה י"ל דאזלינן בתר התחלה אבל לגמרא דידן בסוף יומא דאף להתחיל בלילה ש"ד מדאמר אין טובלין וכנ"ל: ויש מי. כמ"ש בפ"ד דברכות טעה ולא התפלל מנחה בע"ש כו' בשבת מתפלל במ"ש שתים של חול ובפרק ע"פ גמרו כוס ראשון מברך עליו בה"מ ואמרו בתוספתא דברכות שמזכיר של שבת בבה"מ אע"ג דסעודת חול היא אלמא בתר השתא אזלינן וס' ראשונה ס"ל דל"ד לתפלה דאינה אלא לתשלומין זמן מנחה עבר ומבדיל בראשונה אבל בה"מ מברך על מה שאכל מבע"י וכיון דאכתי לא צלי של חול אומר מעין המאורע. מהרי"ל סי' נ"ו ור"ל בזה לתרץ קושיא שניה של הרא"ש שמקשה מתוספתא הנ"ל דשאני התם שכבר חל שבת משא"כ כאן כ"ז שלא התפלל עדיין קדושת שבת עליו: ונוהגין. וכ"פ ש"ע בסי' קפ"ח ס"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד מנות בשר. כמ"ש בספ"ק די"ט בש"א אין משלחין כו' וע' רש"י שם: ויש לשלוח. כמ"ש ימי משתה ושמחה ומשלוח כו' וקאי אכולהו ואמרו שם ימי כתיב: ואשה כו'. כמש"ש ד' א' וע' פר"ח: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)