Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 4 — שולחן ערוך, יורה דעה ד
א הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֱלִילִים, אֲפִלּוּ לֹא חִשֵּׁב לְעָבְדָּהּ בִּשְׁחִיטָה זוֹ אֶלָּא חִשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, הֲרֵי זֶה זִבְחֵי מֵתִים, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה.
ב שָׁחַט סְתָם, וְאַחַר כָּךְ, חִשֵּׁב לִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה סָפֵק זִבְחֵי מֵתִים.
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל גּוֹי, אֲפִלּוּ חִשֵּׁב הָכּוּתִי לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּשֵׁרָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל חִשֵּׁב שֶׁיִּזְרֹק הָכּוּתִי לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, פְּסוּלָה. [הַגָּה] וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. (בֵּית יוֹסֵף).
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא אֲסָרָהּ, שֶׁוַּדַּאי לֹא כִּוֵּן אֶלָּא לְצַעֲרוֹ, וְאִם יֵשׁ לוֹ שֻׁתָּפוּת בָּהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹסֵר גַּם חֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בָּזֶה אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְצַעֵר שֻׁתָּפוֹ וְלֹא לֶאֱסֹר. הַגָּה: וְאִם הִתְרוּ בּוֹ וְעָבַר הַתְרָאָה, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר כִּשְׁאָר מוּמָרִים, (טוּר). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ה.
ה הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים וּגְבָעוֹת, לְשֵׁם חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, יַמִּים וּנְהָרוֹת, אֵין לוֹ דִּין תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה לְאָסְרָהּ בַּהֲנָאָה, אֲבָל שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָבְדָּהּ אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁאוֹמְרִים הָכּוּתִים.
ו שָׁחַט לְשֵׁם שַׂר שֶׁל הַר, אוֹ לְשֵׁם שַׂר א' מִשְּׁאָר הַדְּבָרִים, בֵּין שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם שַׂר שֶׁל שִׁלְשׁוּל קָטָן שֶׁבַּיָּם (פי' מִין תּוֹלַעַת), הֲרֵי זֶה זִבְחֵי מֵתִים, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.
ז יִשְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים יִשְׂרָאֵל לִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יַהֲפֹךְ פָּנָיו לְא"ל קיבל" א, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו נֶגֶד מִזְרָח כְּמִנְהַג חֻקּוֹתֵיהֶם, אֵינוֹ דּוֹמֶה לְשׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים. וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לְבַטֵּל הַמִּנְהָג הַהוּא וְלִגְעֹר בְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵן, הוֹאִיל וּמַקְפִּידִים עַל כָּךְ. (רַשְׁבָּ"א סִימָן שמ"ה).
ש״ך Shach
סָעִיף ב
א שחט סתם כו'. עיין בב"ח שפסק כר' ירוחם ודעת הט"ו נראה דאין חילוק בין חשב לזרק דאפילו בחשב אח"כ ולא זרק ה"ז ספק זבחי מתים וכמ"ש בב"י וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ב דין ט"ז והכל בו והרשב"א בת"ה וכ"פ מהרש"ל פרק השוחט סי' כ': ש"ע סָעִיף ב
ב ה"ז ספק כו'. ומהרש"ל שם פסק כרבינו ירוחם דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"פ הדרישה והב"ח ומשמע מדברי הט"ו דהיכא ששחט מתחלה בפי' לשם מצות שחיטה אפילו זרק או הקטיר אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסיל וכ"פ הפוסקים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים כשרה. אפילו לאכילה ומשמע אפילו שמע השוחט שהעובד כוכבים חשב דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וכן נ"ל מן הש"ס דפרק השוחט (חולין דף ל"ט ע"ב) גבי עובדא דהני טייעי ע"ש והב"ח בסימן ב' ובסימן זה אוסר בזה באכילה ולפעד"נ כמו שכתבתי כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה דסתם מחשבתן לעבודת כוכבים אבל עובד כוכבים או ישראל מומר שאינם אדוקים בעבודת כוכבים אי שמעינן דחשבי אסור בהנאה ואי לא מותר בהנאה דבהנך לא אמרינן סתם מחשבתן לעבודת כוכבים כן הוא בש"ס ופוסקי': ש"ע סָעִיף ג
ד ואם ישראל כו'. דין זה למד הרשב"א בתה"א ממאי דקשיא ליה תיפוק ליה דשחיטת מומר הוא כו' ולהפוסקים דלא נעשה מומר בפעם אחת לק"מ וצ"ע דלקמן סימן קי"ט מביא ב"י תשובת הרשב"א גופיה וז"ל וענין חילול שבת ועבודת כוכבים דוקא שהיה מוחזק ג"פ כו' וגם להפוסקים (לעיל סימן ב' ס"ק י"ז) דבאותה שחיטה לא נעשה מומר נמי לק"מ וגם הרשב"א גופיה מסיק שם דלא מוכח מהכא מידי דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן דעת הרא"ה בב"ה דף ט' דמותר אף באכילה וכן נראה דעת התורת חיים פרק השוחט והכי מסתבר הלכך יש להתיר עכ"פ בהנאה ועוד שמהרשב"א גופיה שם ובקצר משמע לכאורה דלא אסר הכא אלא באכילה ע"ש והא דמייתי בש"ס ראיה מברייתא דקתני זבחי מתים ה"פ דכמו דהתם בשחטה לזרוק עצמו הוי זבחי מתים ה"ה בשחטה לזרוק עובד כוכבים הוי פסולה ודו"ק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה י"א שאוסר וכו'. שהרי בחלקו ודאי לא כוון לצער הלכך אמרינן מסתמא גם בחלק חברו לא כוון לצער וא"ת דהכא כתבו הט"ו ב' דעות בזה ובח"מ סי' שפ"ה כתבו בסתם המנסך יין חבירו כו' אם היה לו בו שותפות חייב לשלם והסמ"ע שם חילק בין י"נ לבהמה ותימא שהוא נגד הש"ס דחולין (דף מ"א) ע"ש (שוב מצאתי בדרישה כאן שדחה תירץ זה) גם מה שתירץ הב"ח שם דס"ל להט"ו כהר"ן דלענין אכילה אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו תמיה לי דהא לא כתב הר"ן אלא דבשוחט לעבודת כוכבים אסור באכילה דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל וזה לא שייך במנסך יינו ועוד דפשט דבריהם הכא משמע דלגמרי שרי וכ"פ בד"מ דלא כהר"ן ושכן מוכח בש"ס (דף מ') דלא כהר"ן דא"כ לא הוי פריך מידי מהך ברייתא דהשוחט בשבת ארב עמרם ורב יצחק ע"ש וגם דעת הרא"ה בס' ב"ה (דף יא) כהר"ן וכבר השיב עליו הרשב"א במ"ה שם באורך מסוגיא זו וכן משמע מדברי כל הפוסקים דלגמרי שרי אלא נ"ל דאע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דלמא קי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר דקי"ל כהמכשיר א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק וקח לי אחר במקומו ודו"ק: ש"ע סָעִיף ד
ו ה"ז אוסר כשאר מומרים. פי' כי היכי דקי"ל דמומר אוסר אפי' דבר שאינו שלו כלל בהנאה כששחט לעבודת כוכבים שודאי כוון לאסור ולא לצערו כדאיתא בש"ס ופוסקים ה"נ כיון שהתרו בו שלא ישחוט לעבודת כוכבים ואפ"ה שחט ודאי לא כוון אלא לאסור ואסור אף בהנאה. ודע דבכל הסימן דאמרינן שחט לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו וכדלקמן סימן קמ"ה סעיף ח' ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז לשם חמה ולבנה. עצמן ועי' ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ה
ח אין לו דין תקרובת כו'. מלשון המחבר משמע דאעפ"י שנתכוין לעבדם לא הוי אלא פסולה ולא זבחי מתים ודוק והיינו דאזיל לטעמיה שפי' כן בב"י דברי הרמב"ם אבל הרשב"א והטור פירשו דברי הרמב"ם דבמתכוין לעבדם הוי זבחי מתים וכ"פ מהרש"ל שם סימן כ"א והב"ח ואפשר לכוין גם דברי המחבר לזה וע"ל סימן קמ"א ס"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט או לשם שר א' כו'. וחמה ולבנה יש להן ג"כ שרים כדאמרינן במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה. תוספות: ש"ע סָעִיף ו
י הרי זה זבחי מתים כו'. משמע דקאי אאפי' לא נתכוין לעבדם דסליק מיניה דאפ"ה הוי זבחי מתים כהרמב"ם ולא כר"י (ב' הדעות בטור ע"ש) וכ"פ מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא אינו דומה לשוחט לשם הרים. דהתם השוחט עצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. רשב"א: ש"ע סָעִיף ז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף ב
א שחט סתם הש"ך הביא דברי הב"ח שפסק כרי"ו כתוספתא דוקא זרק אח"כ הא מחשבה לחוד לא אמרינן הוכיח כו' אמנם הלכה כמחבר וכן פסק ביש"ש ואפי' חישב לאחר שחיטה ע"מ לזרוק הוה ספק ואף זרק אח"כ לא הוה רק ספק איסור הנאה: ש"ע סָעִיף ב
ב ה"ז ספק הש"ך הביא. דברי יש"ש דפסק כרי"ו דאסורה רק באכילה (והיינו רק מדרבנן) לא בהנאה ודקדק מדברי המחבר דכתב שם שחט סתם משמע הא פי' מתחלה ששוחט לשם השם לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואפילו זרק אחר כך דלהמחבר אין חילוק בין חישב או זרק וכתב התב"ש אות ז' דלשון הט"ז אות ב' שאומר ששוחט לשם השם כ"ע מודים דאסור דיש אפיקורסים מעלים שמות הבעלים בכמה מיני שמות יע"ש. ומ"מ הט"ז ודאי סובר בכל לשון יפה לא מהני מדלא אשכח פתרי להאי דינא דזרק לא מיתסר אלא באחר הא איהו בכל גוונא אסור ולהלכה פסקו כולם דלא כט"ז והפר"ח ותב"ש ושאר אחרונים עוד כתב הפר"ח דינים בזה עיין עליהם. וכתב התב"ש גבול יש כ"ז שהחלב ודם קיים אם חישב הוה הוכיח סופו על תחילתו ותכ"ד כדיבור דמי יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג כתב הש"ך אפי' שומע השוחט שעובד כוכבים מחשב שרי דלא כב"ח והביא ראיה מהני טייעי דאתי לציקוניא חולין מ' ב' והביאו דיכרי לטבחי ישראל אמרי דמא ותרבא לדידן בשרא ומשכא לדידכו ועכ"פ דיעבד שריא. ולא הבינותי מאן לימא לן שהישראל שמע מעובד כוכבים בשעת שחיטה וכתב עוד מין סתמא לעבודת כוכבים וסתם מחשבת עובד כוכבים לאו לעבודת כוכבים ולכאורה נראה דמחשבה היינו ממש ואין ראיה ועוד דאי סתמא כן הוה כמפרש עיין תב"ש: כתב לבוש ס"א וג' ישראל שוחט ועובד כוכבים מחשב שרי דאין שליחות לעובד כוכבים יע"ש לכאורה בישראל שוחט וחבירו חושב אסור דיש שליחות וזה תימא דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן עיין קידושין ונדרים בהא דכהני שלוחי דידן ועיין זבחים וצ"ע ואי"ה במקום אחר אבאר: ש"ע סָעִיף ג
ד ואם שחט עש"ך ותוכן כוונתו דמפלוגתא דר"י ור"ל בחולין ל"ט לא מוכח למ"ד פ"א לא הוה מומר או עכ"פ באותה שחיטה לא הוה מומר וגם הרשב"א דחי לה באומר בגמר זביחה עובדה ומתה"א משמע דווקא באכילה אסור ולא בהנאה (מש"ה א"ש דנקיט ר"י אמר פסולה ולא זבחי מתים) ומ"ש תניא כוותיה מברייתא התם מיירי בשוחט עצמו חישב לזרוק וקאמר זבחי מתים ה"ה בשוחט ע"מ שיזרוק העובד כוכבים אסור באכילה ולפי הנראה איסור אכילה ג"כ מדרבנן דמיחלף במחשב מעבודה לעבודה וכן פסק הפר"ח דמשום כבודו של הרשב"א יש לאסור באכילה. אמנם השמ"ח ס"ז כתב דאם רוצה הישראל בכך הוה העובדי כוכבים שלוחו ואסור בהנאה מ"ה וגברא בר קטלא יע"ש. ויש לראות הצריכותא והא טובא צריך לומר כה"ג אסור מדרבנן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה י"א שאוסר עש"ך ותוכן כוונתו להקשות (והוא קושית הב"ח ופרישה) דכאן לא הכריע המחבר והביא ב' דיעות י"א וי"א ואלו בח"מ סימן שפ"ה הכריע דחייב לשלם אם היה שותף והפרישה תירץ דיין נסך אלו כיון לצערו היה לחלק היין ודחה כאן בהגהות פרישה דא"כ מה פריך מהמטמא והמדמע לשינויא בתרא דהדר ביה ממה דהוה אמר דאית שותפות לדעת הרא"ש דאל"כ לא הוה חזר והקשה מה שתירץ כבר ומש"ה פסק הרא"ש דשותפות אין אוסר והא חזינן ביין נסך דמקשה מה שתירץ כבר דהתם הרא"ש מודה כיון שאפשר לחלק יינו כן נראה כוונת הגהות פרישה והש"ך גם מה שתירץ הב"ח דסובר כהר"ן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היינו בהנאה ולא באכילה ומש"ה כאן הביא ב' דיעות לענין הנאה ובח"מ עכ"פ חייב לשלם דאוסר בשתיה ודחה התי' זה בב' ידים דמ"ט דהר"ן דהוה כלא נשחטה הבהמה וביין נסך לא שייך זה ועוד דמשמעות כולם דאין אוסר דש"ש אף בבהמה באכילה דאם לא כן לא הוה מקשה מהא דהשוחט בחוץ חייב שלש חטאות דהא לכולו עלמא קשיא כיון דאסור באכילה. ומדבריו אתה רואה דלהר"ן מן התורה אסיר באכילה אמנם כבר כתבנו דמדרבנן יש לאסור והש"ך תי' דביין נסך חייב לשלם דהניזק יאמר לו קים לי כהך דיעה דאסור וכ"ת דהמזיק יאמר קים לי דכשר א"כ קח לך היין ותן לי יין אחר כן הוא כוונתו בנה"ך אף שמגומגמין קצת יע"ש. והנה לפ"ז בכל מקום דהמזיק עושה דבר שהוא ספיקא דדינא חייב לשלם רמ"מ אסור הוא וההיא מוגרמתא דב"ק יש לומר כיון דהשוחט בידו לשחוט והיה סובר שכדין שוחט פטור עיין תב"ש אות ז' בזה ועיין סימן קמ"ה בטור ובמחבר לקמן: ש"ע סָעִיף ד
ו ואם עש"ך וכוונתו דל"ת מדכתב רמ"א ואם התרו וקיבל הר"ז כשאר מומרים היינו לומר דאסורה באכילה כדין שחיטת מומר וסובר פ"א לא הוה מומר וכן להש"ך עכ"פ באותה שחיטה לא נעשה מומר אבל מאחר שקיבל התראה הוה כמומר מכבר דאין לומר הר"ז כמומר כבר ואוסר בהנאה הא אכתי לא הזכיר זה כי היכי דתפול עליו לומר כשאר מומרים לכן פי' הש"ך דאפ"ה פירש כן וזה שהראה מקום לסימן קמ"ה דשם מבואר בהמחבר כן יע"ש או יאמר דהראה באצבע עיין לקמן ר"ל דכאן השמיט המחבר מומר דלהר"מ ההיא אוקמתא לאו עיקר אלא באית שותפות וכנראה לכאורה מב"י ולקמן מביא דעת הרא"ש אם הוא מומר יע"ש ולקמן הראה לכאן דשם לא הביא כ"א דעת הרא"ש וי"א שאפילו שותף אין אוסר ואם מומר זהו להרא"ש. אמנם אין זה נכון דוודאי גם להר"מ יודה במומר ותפס חומרת שני התירוצים והרואה יראה בספרו הארוך בב"י שכן הוא שכתב שתפס שינויא קמא לחומרא ומה שהשמיט בפ"ח מה' עבודת כוכבים מומר תי' הכ"מ שם שסמך על ה"ש פ"ב ה"ה ואף דבה"ש לא הזכיר הרי כתב שאין אדם מישראל אוסר משמע הא עובד כוכבים או מומר אוסר כמ"ש הלח"מ שם ובהל' עבודת כוכבים השמיט תיבת מישראל יע"ש וראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות ח' כתב על הב"י דבריו ברור מללו דהר"מ לא כתב אוקמתא דישראל מומר יע"ש וליתא דודאי אית ליה. ומ"ש פ"א מהל' עבודת כוכבים כתב כן לא ידענא מה ראה לומר כן דהא הכ"מ שם סיים דסמך על ה"ש הן במה שלא חילק בין מומר ועובד כוכבים והיינו מישראל שכתב שם וכמ"ש הלח"מ. ולא ידענא איך העביר האדון הגדול בעל כה"ג עיניו מהתם והלא אליו כל גלוי וכל מ"ש באות ההוא תמוהים הם וכדכתיבנא וראיתי להאריך כאן קצת מפני שהוא יסוד בכמה סוגיות בתלמוד ופוסקים: הנה רוב הפוסקים פסקו דאדם אוסר דבר ש"ש בעבודת כוכבים או מומר דלא שייך לצעורי או קיבל התראה והיינו דווקא בעשה מעשה אפילו זוטא וכדבעינן למימר לקמן. ואם הוא מן התורה או מדרבנן במחלוקת שנויה הלבוש כתב דלא הוה רק דרבנן עיין תב"ש אות י"ד והאמת דרוב הפוסקים ומכללן הרא"ה ז"ל בב"ה דף יו"ד כתב כן בפירוש ודוכתי טובא משמע דהוה מן התורה ומיהו מ"ש ב"ח דר"י בן בתירא ות"ק פליגי מ"ה הא מדרבנן מודים דאוסר עובד כוכבים בסתם מגען ופי' כן בע"ז נ"ד אהא דרב אשי דלא תקשה קושית התו' שם ובחולין מ' יע"ש אפ"ה פריך הגמרא שפיר ממנסך דאיירי בישראל ולפ"ז ממ"ש הר"מ ז"ל פ"ז מהלכות חובל היה מומר שהרי הוא ככותי או התרו וקיבל התראה היה נראה מדכתב ה"ה ככותי לומר דמש"ה חייב לשלם שאוסר עכ"פ מדרבנן כעובד כוכבים דמומר לעבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לענין יי"נ וכן קיבל התראה ולא כמ"ש הכה"ג דאישתמיט להכ"מ דברי דמב"ם אלו יע"ש: ודע שאני נסתפקתי אם הא דקיי"ל עשה מעשה אסרו אפילו מיעוט קמא דקנה כי כן הסכימו האחרונים דלא כט"ז בסימן ב' בסופו אם שחט רוב שנים או רוב א' בעוף ואח"כ חישב לעבודת כוכבים מהו מי אמרינן כיון דשחט בהכשר תו אין סברא לאסור וכמ"ש הר"ן והרשב"א בזרק לעבורת כוכבים מה"ט ה"נ כאן או דלמא כיון דלכתחלה בעינן כל הב' מ"ה כפי הנראה לכאורה מהר"ם ה"ש ואבאר לקמן אי"ה תו מיתסרא אף במיעוט בתרא. האמנם שכן משמע מכ"מ ריש ה"ש ה"א דלהר"מ אף בעוף בעינן לכתחלה מ"ה כל השנים שכתב דהוה ספיקא דאורייתא יע"ש וכן בחולין כ' גבי הבדלה יראה כן לכאורה וא"כ יש לספק בהא וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ועיין ע"ז ל"ד ב' תרמינך שעתך. אמנם ✍יש לי ראיה מהא דמקשים כולם אהא דפלוגתא דר"י ור"ל תיפוק ליה משום שחיטת מומר וכן שנים שוחטין א' לשם אלו אימא במיעוט בתרא מיהו גם למה דקיי"ל מיעוט קמא דקנה אוסר כהב"ח וש"ך ושאר פוסקים תפול זאת הקושיא מה קשיא להו דלמא במיעוט קמא דקנה וצ"ע: כתב התב"ש סי"א לצעורי שייך בבהמת ישראל לא בשל כותי ומומר דמה הצער העובר כוכבים רוצה בכך ויקח הבהמה לעצמו. וכפול הוא בדבריו ס"ה יע"ש. ונראה דמשום הכי אמרו בגמרא בהמת חבירו לרבי עקיבא ולר"י הא דעובד כוכבים ומומר אוסר לפי המסקנא ולר"ה לרבותא דלא אמרינן לצעורי קמכוין: ודע שיש מחלוקת אי הגביה לבהמה שרש"י סובר דקנאה והרי כשלו והתוס' מקשים שם על רש"י עיין כה"ג בהגהות הטור אות ה' שהאריך ומ"מ לדינא כולם השמיטו זה משמע דסבירא להם דלא הוה כשלו לענין לאסרו אלא לשלם הוה כשלו ולא לאסור וכמ"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז לשם חמה ולבנה עצמן. ש"ך ור"ל לאפוקי לנדייהו דחמה ולבנה וכמ"ש באות ט': ש"ע סָעִיף ה
ח חולק על הט"ז דמפרש דברי המחבר כטור ורשב"א וש"ך לא ניחא ליה בכך דהמחבר שינה לשונו מלשון הר"מ ז"ל שכתב וז"ל השוחט לשם הרים אע"פ שלא כוון אלא לרפואה שחיטתו פסולה בד"א וכו' והש"ע כתב השוחט לשם הרים אין לו דין ת"ע אבל שחיטתו פסולה אע"פ כו' דאל"כ היה לומר מקודם השוחט כו' שחיטתו פסולה אע"פ כו' ולסוף כתב דמ"מ יש לדחוק ולכוין דעת המחבר כטור ורשב"א. והוי יודע דלרפואה דאסור באכילה ולשר בהנאה היינו מדרבנן אבל לעובדם יש דעות וכבר התבאר בט"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט דחמה ולבנה ג"כ יש להם שרים כדאיתא במדרש י"ב מלאכים המנהיגים אותם ומש"ה אי שחט לשר שלהם אסור מדרבנן אם לרפואה: ש"ע סָעִיף ו
י דהוה זבחי מתים היינו אף בהנאה כדעת הר"מ ז"ל ולא כר"י בעל התוס' דלרפואה אף לשר אין אסור אלא באכילה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא כתב הש"ך זה מחשב וזה עובד לא אמרינן והוא לשון הרשב"א ז"ל בתשובה וכבר כתבנו בט"ז מ"ש הפרי תואר: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז Taz
סָעִיף א
א לשם עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים אבל אם שוחט להקריב בשרה לעבודת כוכבים היינו סופו לזרוק דמה לעבודת כוכבים כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ה"ז ספק זבחי מתים. הטעם דספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמתחלה ג"כ שחט לשם עבודת כוכבים ע"כ אמרו בגמרא בזה דהיה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכתב רש"ל פ"ב דחולין סימן כ' כיון דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וקי"ל כרבנן א"כ הא דלא אמרו כאן היתר היינו משום כבודו דרשב"ג ע"כ סגי בזה שאין להתירו באכילה אבל בהנאה שרי וכמ"ש רבינו ירוחם ולא כב"י החולק עליו וס"ל אפילו בהנאה אסור דהא אזיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דיש ספק אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וכמ"ש בח"מ סימן רמ"ה סי"א לענין זיכה ע"י אחר כו' אבל שאר פוסקים פסקו כרבנן ומ"ה תמה על הטור שפסק כאן שיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובח"מ סימן רמ"ה מביא דעת הרא"ש דס"ל לא אמרינן הוכיח כו' וכתב עוד רש"ל שם בשם הר"ן והתוס' דזריקה והקטרה דפסלי בעבודת כוכבים דוקא שחישב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה לעבודת כוכבים אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לעבודת כוכבים אע"ג דבקדשים בהמה נפסלת בד' עבודות התם שאני שכולן מכשירי קרבן נינהו אבל חולין שכל התירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י עכ"ל ופי' דבר זה שאם שחט אחר ובא הבעל אחר כך וזרק דם לעבודת כוכבים דשרי וכ"פ רש"ל שם אבל בדידיה גופיה ודאי בכל ענין יש לחוש סופו על תחלתו אפילו אם אמר בפי' תחלה ששוחט כאשר צוה השם מ"מ בדעתו הוא שכך הוא המצוה לפי טעות שלו וא"כ בודאי אסור גם בזה כנ"ל ומו"ח ז"ל כתב בזה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והנלע"ד כתבתי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אפילו חישב העובד כוכבים. דהכל הולך אחר השוחט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד לא אסרה. כ' הר"ן איכא למ"ד דבאכילה אסורה ואפילו השוחט בהמת חבירו לשם הריס כו' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוה כלא נשחטה ומתה מאליה עכ"ל ותימא על הב"י ורמ"א שלא הביאו זה ורש"ל פרק ב' דחולין סימן כ"ב הביאו ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה דא"כ מה פריך תלמודא על מאן דס"ל אין אדם אוסר כו' מההיא דשנים אוחזין בסכין אחד ושחט אחד לשם הרים כו' דשחיטתו פסולה דאלמא דאוסר שאינו שלו מאי קושיא הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנאה כו' ותירץ בדוחק ואגב חורפיה לא עיין בזה דהא עיקר טעם איסור אכילה להר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוה כאלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין כו' אע"פ שתאמר שאותו ששחט לשם פסול נסתלק מעשה שלו וכאלו לא היה כאן מ"מ אין כאן נבילה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר אלא ודאי שזה השוחט לשם הרים אוסר השחיטה וא"כ אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה פשוט: ש"ע סָעִיף ד
ה ואם התרו בו. בטור כתוב בודאי כוון לאסור כו' וקשה א"כ אף בלא כוון לאסור אסור ככל שחיטת מומר י"ל דכאן בא לאסור בהנאה וזה אינו בשחיטת מומר סתם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו לשם הרים. הטעם דכל אלו הם מחוברים ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם: ש"ע סָעִיף ה
ז אין לו דין כו'. זו דעת רמב"ם וס"ל במכוין לעובדו אסור אפילו בשוחט לשם הר אבל במכוין לרפואה או לשאר דברי הבאי יש חילוק בעושה כן לשם הר אינו נאסר בהנאה כיון דאפילו בשוחט לשם הר אין ההר עצמו נאסר משום עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל בשוחט לשם רפואה לשר של הר אסור בהנאה כיון דבשוחט ממש לשם שר נעשה עבודת כוכבים ודבר פשוט שאין איסור אלא בשוחט לשם הר אבל בשוחט בהר מותר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ח אינו דומה לשוחט לשם הרים. הטעם דאפילו בשוחט לשם הרים אין איסור אלא כששוחט עצמו נתכוין לשם הרים אבל זה שוחט וזה עובד לא אמרינן כדלעיל סעיף ג' וג"כ אין כאן איסור מצד הרואה דהרואה סבור דאתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א קודם בואי לבאר דברי הט"ז מוכרח אני להאריך קצת דע דבעבודת כוכבי' כתיבי ג' עבודות. שחיטה זובח לאלהים יחרם. זריקה בל אסיך נסכיהם מדם. הקטרה אשר חלב זבחימו יאכלו. והנה המתבאר מרשב"א ור"ן הוא דה"ק בחולין ל"ט א' ומה במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות שאם שחט ע"מ לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו פסול ואלו בעבודת כוכבים שתי עבודות משחיטה על זריקה והקטרה הא משחיטה על הולכה וקבלה לא וטעמא דהני לא כתיבי בעבודת כוכבי' דליהוי עבודות והר"ן כתב פרש"י דה"ק בקדשים השוחט לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר בפיסול פסול ובעבודת כוכבי' בב' עבודות הא קבלה והולכה לא וטעמא דבקדשים מכשירי הקרבן הן משא"כ בעבודת כוכבים ירצה בזה דאף דהקטרה וזריקה נמי לא מכשירי הוו מ"מ הני גלי קרא כדכתיב בל אסיך והקטרה כו' וכדפרישנא. והנה כבר הארכנו בספר ראש יוסף על חולין דמ"ש הרשב"א לקבל ולהוליך כו' דזה תמוה דהמעיין בר"מ ובזבחים ט' וי"ג ובתו' שם ובר"מ הלכות פה"מ פי"ג וט"ז דפיגול וזמן אינו אלא על אכילת אדם או מזבח ולר"נ שכתב סתם בפיסול אפשר דקאי על מחשבת שינוי קודש ומ"מ על הקטרה לא כמ"ש המ"ל בפט"ו וע"ש ואין כאן מקומו גם מ"ש הר"ן פירש"י הוא תמוה דרש"י פירש בעבודת כוכבים דאם שחט לעבודת כוכבים אסור ולדידן אין הלכה כן כדמוכח מתוספתא שחט ואח"כ זרק לא אמרו איסור אף שזרק. ואף לא כתוב שם דאם זרק מקצת הדם יהא הנשאר אסור דליתא עיין פר"ח אות א'. ובתב"ש. ודע דאם שחט ע"מ לזרוק או להקטיר היינו פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כר"י דיליף פנים מפיגול. ויש לראות פנים גופא בשינוי קודש משחיטה להקטרה לא יליף מפיגול ועבודת כוכבים יליף וזה יש ליישב עי' בספר ראש יוסף אמנם הדבר הקשה עלי הוא✍אם שחט ע"מ לאכול מבשרה לעבודת כוכבי' כלומר להקטיר דמשמע מפרישה אות א' דמביא בשם מהר"ן השוחט לעבודת כוכבים להקריב בשרה לעבודת כוכבי' ואין נראה דזה הוה מעבודה לעבודה כו' משמע דמודה לדיניה דפסול לר"י וכ"כ התב"ש וא"י למה דהא לא כתיב עבודה זו ומ"ש משחט ע"מ לקבל דבעובד כוכבים לא מפסל דלא כתיבן ה"נ לא כתיבא הקטרת בשר ועוד דא"כ אמאי לא מנו שלש עבודות בעבודת כוכבים וקאמר ע"ז שאינו אלא בשתי עבודות והא איכא שלש משחיטה לזריקה ולהקטרה ולהקרבת בשר ואולי גילוי מילתא הקטרת חלב והקטרת בשר וכחדא חשיב להו ויליף לה מפיגול דעולה דאם אמר משחיטה על הקטרת בשר ה"נ כן הוא וליכא למיפרך מה לפיגול כרת הא נמי כרת עיין זבחים יו"ד א'. וראיתי להפרי תואר שכתב אם חישב משחיטה ע"מ להקטיר בשר אסור כדמוכח מתוספות לאכול מחצר הכבד עכ"ל ואחר בקשת המחילה אלף פעמים מהאדון ז"ל לא הבינותי מה שיאטי' דתוספות הכא דלר"א דאמר זה מחשב וזה עובד אפי' אין לכותי חלק אלא מחצר כבד כתבו התוספות לאו דווקא ה"ה אם אין לו חלק אלא בבשר ואיזה הכרע יש לומר במחשב משחיטה להקטרת בשרה דמש"ה השחיטה אסורה לר"א דעובד כוכבים מחשב שהשחיטה זו תהיה לעבודת כוכבים וזה מחשב כו' לר"א אמרינן: עוד אבאר לך✍דכפי הנראה אם אמר בשחיטה ע"מ להקטיר חלבה לכאורה בעינן כזית כמו בפנים דאין הקטרה פחות מכזית עיין פט"ו מהלכות פה"מ הא לא"ה לא מיפסיל כיון דמפנים יליף לה וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה. ולענין מחשבה האמור בכ"מ בקדשים נסתפקו התוספות בחולין ובדוכתי טובא אם מחשבה ממש או דיבור דווקא. ועיין פי"ג מהלכות פה"מ ה"א במ"ל יע"ש וראיתי להשמ"ח ס"א ובתב"ש אות ב' כתב דמשמע מר"מ פי"ד דמחשבה בעלמא קאמר אלא דקשיא ממ"ש פי"ח המחשב אינו לוקה דלאו שאין בו מעשה תיפוק ליה דליכא עדים והתראה וכן הקשה המגיה במ"ל על גמרא דזבחים כ"ט ע"ש ומעולם לא הבינותי אטו לא משכחת מלקות אם אמר בפירוש דאיכא עדים והתראה ועוד למה הביא דברי הגמרא ולא זכר דברי הר"מ בפי"ח ועל תב"ש יש לומר דה"ק אם איתא דמחשבה הוה מחשבה ממש איך שייך לקמן האי לישנא. ומ"ש ראיה מפי"ד יראה דמ"ש הר"מ ואפי' שמענו הבעלים מפגלין כו' דל"מ אם לא שמענו אלא מחשבה. וליתא דאפשר דה"ק אפי' שמע העובד דבעלים מחשבין אין בכך כלום: כתב הט"ז לעבודת כוכבים היינו שחיטה זו לעבודת כוכבים הא להקטיר בשרה היינו סיפא. הן הן דברי הפרישה ומודה הוא דלהקטיר בשרה אסורה בהנאה ובפר"ח כתב להקטיר בשרה כשירה ט"ז ולא ידענא אם לא דט"ס הוא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב עט"ז הביא דברי יש"ש ופסק דבאכילה אסורה מדרבנן מפני כבודו של ר"ג דבאמת הלכה כרבנן יע"ש ולפ"ז יש להקל בספיקן ככל ספק דרבנן וכתב דאם שחט תו אין נאסרת אם חישב בזריקה והקטרה דהכשר חולין בשחיטה תליא וכל שהוכשרה אין סברא ליפסל למפרע ומיהו אותו שזרק או הקטיר הן חלב או בשר נאסר כדין ת"ע וזה פשוט ונ"מ דאי שחט אחר ובאו הבעלים וזרקו דאי הבעלים שחטו אסור משום הוכיח כו' ואפי' שמענו שאומר בשעת שחיטה בפירוש ששוחט לשם השם אפ"ה י"ל לפי טעותיו סובר שזה ציוה השם עכ"ל ומדבריו ג"כ אתה למד דמחשבה ממש אסור בעבודת כוכבים אלא דלא נימא דאזלינן בתר הפה ועוד דלית כאן הוכיח כו' לכך אמר שאין מפה ראיה ומיהו כתב התב"ש שיש להקל כב"ח בזה ומכ"ש אם אומר ששחט כדרך כל שוחטי ישראל אף הט"ז יודה יע"ש: ודע דבתוספתא תני לה חישב ואח"כ זרק זה היה מעשה בקיסרי וכתב הב"י לרבותא דאפי' זרק אפ"ה כשירה יע"ש והנה לפי מ"ש התב"ש בסי' ב' אות ל"ב דשוחט שנעשה חשוד יש לאסור למפרע ודחה ראיות פר"ח מההיא דחישב בתוספתא לענ"ד אם נאמר כיש"ש דמשום כבודו כו' הא מדינא מותר באכילה והא הוה חשוד למפרע על עבודת כוכבים וכ"ש על נביל' הקל ודוחק לומר דמיירי בעע"ג וכמ"ש הט"ז דאמירה בפה לא מהני ומ"מ כבר כתבנו שם דאם חשוד על טריפות אין לאסור למפרע שחיטה וכ"ת להר"מ ז"ל מצריך בדיקת סכין אף בשאר עבירות חדא משום פ"א לא מצריך ועוד כיון דספיקא דדינא הוא כולי האי לא מחמרינן יע"ש: מה שאמרו כאן לא אמרו לא איסור ולא היתר אין אומרים אוקי אחזקה בהמה בחייה אין אסורה בהנאה י"ל בספק פלוגתא לא שייך זה עיין כה"ג בסימן ח"י וכ"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד לא אסרה. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ט"ז כרבי יוסי והלכה כן: ש"ע סָעִיף ד
ד לא אסרה. עט"ז הביא בשם הר"ן דמ"מ אסורה באכילה דהוה כאלו מתה מאליה וכ"כ רש"ל פ"ב סימן כ"ב ותימא על ש"ע ורמ"א שלא הביאו. ומ"ש בנה"ך דהב"י ס"ס קמ"ה הביאו מ"מ על בעלי ש"ע קשה למה השמיטוהו ותירץ דלא תקשה מהא דפריך מב' אוחזין כו' דהתם יש שחיטת כשר ואף בש"ע לעיל סי' ב' סעיף י"א היו ישראל ופסול שוחטין פסולה אלמא אף דיש כשר אפ"ה פסולה אפשר דל"ד התם שחיטת עובד כוכבים פסולה מצד עצמה משא"כ כאן. שוב ראיתי בתב"ש אות י"ב העיר בזה ומשמע מדבריו שם מדרבנן אוסר הר"ן באכילה ולא מן התורה ומש"ה ל"ק מהא דפריך משוחט בשבת לעבודת כוכבים חייב שלש חטאות למ"ד אדם אוסר והא למ"ד אין אדם אוסר אפ"ה קשיא דהא אסור באכילה עיין בנה"ך. ודע דאף דיש"ש פסק בפ"ב סימן י"ג דכיון לנחור ולעקור הוה מ"ה פסולה הכא מיירי שכוון לשחוט כראוי לשם השם ולעבוד עבודת כוכבים ג"כ ומש"ה לא פסול אלא מדרבנן. והתב"ש מיקל בכאן לומר דלא אסור באכילה כל היכא דא"ל לצעורי קמכוין: ש"ע סָעִיף ד
ה ואם כתב הט"ז דנ"מ דאסור בהנאה ובנה"ך כתב דפשוט הוא וא"י מה פשיטותא לפי מ"ש הש"ך בסימן ב' אות י"ז דבאותה שחיטה לא נעשה מומר ולהט"ז בסימן י"א אות י"ב משמע בפ"א לא נעשה מומר א"כ בוודאי לק"מ ואי דתירץ על הגמרא למ"ד פ"א הוה מומר לא תירץ כלום דהתם פסולה הוה ולא זבחי מתים וע"כ יפרש דמיירי להבאי דלא הוה מומר יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו לשם הרים הטעם דאלהיהם על ההרים כו' ט"ז ור"ל כיון דאין הר נאסר מש"ה כששחט לרפואה וכיוצא לא גזרו כ"כ דלהוי אסור בהנאה מדרבנן: ש"ע סָעִיף ה
ז אין לו. עט"ז ומפרש דברי המחבר כמו הטור והרשב"א בדברי הר"מ ז"ל דלעובדה אף בהר אסור בהנאה ולהבאי יש חילוק להר מותר ולגדא מדרבנן אסור בהנאה אבל לעובדה מ"ה אסור בהנאה אף להר דלא כש"ך אות ח' וגם הוא כתב שיש ליישב דברי המחבר כמו דברי הטור. ומ"ש דבר פשוט דשוחט בהר אין חשש איסור ול"ד לשוחט תוך ימים כו' כתב התב"ש דהתם משום ביעתותא דמיא לא ניחא תשמישיה הלכך איכא חשש רואים ועוד דאי לעובד' סגי ליה דליקום בדוכתיה ולשחט יע"ש ודין זה דמותר לעלות להר לשחוט הוא בד"מ: ש"ע סָעִיף ה
ז אין איסור. כתב הט"ז דהוה זה מחשב וזה עובד לא אמרינן גם חשש הרואים ליכא דאימור מקום איתרמי ליה ולפ"ז היכא דהישמעאלים גופייהו שוחטין כך אסורה בהנאה אמנם הפרי תואר כתב דחוק שלהם הוא אדרבה לשם השם שהשכינה במזרח אלא משום בחוקותיהם לא תלכו יש לגעור במי שעושה כן. אמנם הרשב"א גופא כתב הטעם דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ועל התב"ש יש להקשות דאיהו פסק אות י"א דלכתחלה אין לשחוט ביודע שהעובד כוכבים מחשב בשחיטה לעבודת כוכבים ואיך כתב לקמן לא"ל קיבל"א מדינא שרי והא יש איסור לתירוץ ראשון שברשב"א בחידושיו דמתני' השוחט לעבודת כוכבים דווקא דיעבד: ש"ע סָעִיף ה
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים דאילו להקריב הבשר לעבודת כוכבים היינו סיפא לזרוק דמה לעבודת כוכבים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב מתים. וטעם הספק איתא בט"ז דספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא והקשה על הטור שהרי בח"מ סי' רמ"ה סעיף י"א פסק הטור דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ע"ש. והנה במהרש"ל אוסר כאן באכילה ומתיר בהנאה והיכא דשחט מתחלה בפירוש לשם מצות שחיטה אפילו זרק אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסל הש"ך אבל הט"ז סובר אף בזה פסול: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג כשירה. הטעם דהכל הולך אחר השוחט וכתב הש"ך אפילו אם שמע השוחט שהעובד כוכבים חישב לעבודת כוכבים מותר אפילו באכילה והב"ח אוסר באכילה אבל כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה. דסתם מחשבתם לעבודת כוכבים אבל אם אין אדוקין בעבודת כוכבים לא נאסרו עד שישמע מפיהם ששוחטין לעבודת כוכבים: ש"ע סָעִיף ג
ד בהנאה. והש"ך חולק על הג"ה זו וסבירא ליה דמותר בהנאה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה לצערו. וכתב בט"ז בשם הר"ן דלאכילה ודאי אסורה ואע"ג דאין אוסר דבר שאינו שלו הכא לא אסרה לה אלא לא שרי לה והוי כאילו לא נשחטה אלא מתה מאליה וכתב בט"ז שכן עיקר ודלא כהב"ח שחולק על זה: ש"ע סָעִיף ד
ו לאסור. והקשה בש"ך דהכא כתב הטור שתי דעות ובח"מ סימן שפ"ה כתב בסתם דהמנסך יין של חבירו אם היה לו בה שותפות חייב לשלם וצ"ל אע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא מ"מ גבי ממון מצי הניזק לומר דילמא קי"ל כמאן דאסור בהנאה מה אתה אומר דקיימא לן כהמכשיר קח לך היין שאיני רוצה להכניס את עצמי בספק: ש"ע סָעִיף ד
ז מומרים. ופי' ואסור אף בהנאה וכתב בש"ך דבכל הסימן דאמרינן שחטה לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו כדלקמן סי' קמ"ה סעיף ח': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח הרים. כל אלו מחוברים הם. ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם: ש"ע סָעִיף ה
ט העובדי כוכבים. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע אף אם מתכוין לעבדה לא אסרה בהנאה אבל מהרש"ל והב"ח כתבו אם נתכוונו לעבדם הוי זבחי מתים ואפשר דגם דברי המחבר מסכים לזה ועיין לקמן סי' קמ"א ס"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י שר. וחמה ולבנה יש להם גם כן שרים דאיתא במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה: ש"ע סָעִיף ו
יא בהנאה. וכתב בש"ך אפילו לא נתכוין לעבדם אפילו הכי הוי זבחי מתים וכן פסק מהרש"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יב כך. וכתב בט"ז דאינו דומה לשוחט לשם הרים דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וגם אין לאסור מפני מראית עין מפני שהרואה סבר דאיתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ג
א כשירה. עיין בה"ט בשם ש"ך דאם אין אדוקים כו' ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף מ"ב שכתב דיש חידוש דין בתוספות שם ד"ה לפני. דבהיתה רבוצה לפני עבודת כוכבים ושחטה מתדבק לעבודת כוכבים אמרינן סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ואסור בהנאה. וע"ש עוד לענין מחשבה הפוסלת אי מחשבה ממש או דבור דוקא מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ג
ב ואסורה בהנאה. עבה"ט ועיין בספר באר יעקב שהאריך בזה וסיים מ"מ לדינא נראה לי עיקר דאינה אסורה אלא באכילה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ולא לאסור. עבה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ע"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ד ומקפידים. ע' בתשובות רדב"ז החדשות סימן קס"ב שכתב דבזמנינו אין לחוש כלל לזה שאינם מקפידים בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ואסורה בהנאה. שם מ' א' ועבפ"ב דע"ז כ"ט ב' ובפ"ק דחולין י"ג א' ב': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב (סעיף ג') אפי' חשב כו'. שם פ' הלכה כר"י: ש"ע סָעִיף ג
ג ואם ישראל כו'. כ"כ בת"ה אפלוגתא דר"י ור"ל שם ל"ט א' דבכה"ג מיירי דאם לא כן בלא"ה הא הוא מומר לעבודת כוכבים. ודעת התוספות אינו כן וע"ש י"ד א' ד"ה השוחט כו': ש"ע סָעִיף ג
ד (ליקוט) ואסורה בהנאה. דפלוגתייהו אף לענין הנאה וכמ"ש בעבודת כוכבים ל"ד ב' ובחולין שם ב' תניא כוותיה דר"י כו' זבחי מתים כמ"ש בס"א (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (סעיף ד') (ליקוט) ישראל כו'. מדבעיא רב אחא מר"א התרו כו' ש"מ כר"נ ס"ל ואע"ג דבע"ז נ"ט ב' משמע דרב אשי כריב"ב וריב"ב ס"ל וא"כ אין חילוק בין ישראל לישראל מומר כבר פי' תוס' ורש"י שם דלא ס"ל כן ע"ש דלא כרא"ה שכתב דקי"ל כריב"ב וריב"ב משום ההיא דע"ז הנ"ל (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
ו י"א כו' וי"א כו'. ערש"י שם ד"ה בישראל כו' ותוס' שם ד"ה בישראל כו': ש"ע סָעִיף ד
ז ואם התרו כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח (סעיף ה') לשם המה כו'. עתוס' שם ד"ה הא. והא דקתני הכא כו': ש"ע סָעִיף ה
ט (ליקוט) אע"פ שלא כו'. עבה"ג וכ"כ בת"ה. ול"נ כנ"ל דאי במתכוין לעובדה בלא"ה אסור משום מומר (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
י (סעיף ז') אינו דומה כו'. כמש"ש ל"ה ב' זה מחשב וזה עובד כו': ש"ע סָעִיף ז
יא ומ"מ כו'. דדומה קצת לשוחט לתוך ימים ולתוך גומא דאיכא משום מראית העין: ש"ע סָעִיף ז
יב הואיל כו'. אבל בלא"ה אמרינן מקום הוא דלא אתרמי ליה כמש"ש י"ג א'. ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.