Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 40 — שולחן ערוך, יורה דעה מ
א הַלֵּב יֵשׁ לוֹ ג' חֲלָלִים, נִקַּב לְאַחַד מֵהֶם טְרֵפָה, וַאֲפִלּוּ אִם חֵלֶב טַרְפָּשׁ הַלֵּב סוֹתְמוֹ, אֲבָל אִם שֻׁמָּן הַלֵּב עַצְמוֹ סוֹתְמוֹ, כָּשֵׁר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מֵהָנֵי סְתִימַת שֻׁמַּן הַלֵּב וּכְדְאִיתָא בְּסָמוּךְ סוֹף סי' זֶה (כָּךְ מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי פא"ט וְהג' אֲשֵׁרִי), וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם.
ב נִקַּב וְלֹא הִגִּיעַ לֶחָלָל, אִם מֵחֲמַת חֹלִי, כְּשֵׁרָה; וְאִם בְּקוֹץ אוֹ בְּמַחַט, טְרֵפָה.
ג נִמְצָא מַחַט בַּלֵּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בַּחוּץ, טְרֵפָה, וְהוּא הַדִּין אִם נִמְצָא בְּטַרְפֵּשָׁא דְּלִבָּא. הַגָּה: מִיהוּ, אִם לֹא נִמְצָא רַק בַּסִּמְפּוֹן הַגָּדוֹל שֶׁבַּלֵּב וְקוּפָהּ לְבַר, דְּהַיְנוּ לְצַד חֲלַל הַלֵּב, אִם רֹאשׁ הַמַּחַט כְּגַרְעִין שֶׁל תְּמָרָה, כְּשֵׁרָה (ד"ע בְּפֵרוּשׁ בה"ג) דְתָלִינָן דְּנִכְנַס דֶּרֶךְ הַגַּרְגֶּרֶת לַסִּמְפּוֹן שֶׁבַּלֵּב, וּמֵאַחַר שֶׁרֹאשׁוֹ לְמַטָּה אֵין סוֹפוֹ לִנְקֹב, וְהַבְּהֵמָה תִּפְלֹט אוֹתוֹ עַל יְדֵי כִּיחָהּ וְנִיעָהּ.
ד קְנֵה הַלֵּב שֶׁהוּא קְנֵה שֻׁמָּן שֶׁיּוֹרֵד בֵּין שְׁתֵּי עֲרוּגוֹת הָרֵאָה, וְכֵן הַמַּזְרֵק (פי' כְּעֵין קָנֶה) הַגָּדוֹל שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לָרֵאָה שֶׁנִּקַּב לַחֲלָלוֹ בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ל"ד.
ה נִטַּל הַלֵּב, בֵּין בַּיָּד בֵּין מֵחֲמַת חֹלִי, טְרֵפָה.
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם שֻׁמַּן הַלֵּב דָּבוּק בַּלֵּב וְאָדוּק מְאֹד, מַפְרִידִין אוֹתוֹ בְּסַכִּין, וְאִם נִמְצָא שָׁם אוֹ בְּעֹבִי הַלֵּב קֹרֶט דָּם, אָסוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִמְצָא בַּחֲלָלוֹ. הַגָּה: נִצְרַר הַדָּם בְּעֹבִי הַבָּשָׂר הֲרֵי הוּא כְּקֹרֶט דָּם וּטְרֵפָה (א"ו הָאָרֹךְ) ; ע"ל סוֹף סִימָן מ"ו בְּדִין לֵב שֶׁנִּסְרַךְ לְמָקוֹם אַחֵר.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ואפילו אם חלב כו'. הטעם איתא בש"ס דכיון דהוא עשוי ככובע לא מיהדק: ש"ע סָעִיף א
ב וי"א דלא מהני כו'. וכ"פ האו"ה כלל נ"ב דין ב' והב"ח חולק וכתב דהך דסוף סימן זה מיירי נמי בטרפש הלב ע"ש ואין דבריו מוכרחים והכי משמע מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ש דין י' והכל בו דבשומן הלב נמי לא הוי סתימה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ולא הגיע לחלל. אפי' ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללו כשרה כ"כ הב"ח וע"ש : ש"ע סָעִיף ב
ד אם מחמת חולי כו'. ע"ל סי' מ"ט מזה: ש"ע סָעִיף ב
ה ואם בקוץ או במחט. ע"ל סי' נ"א מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו מיהו כו'. כן דעת הרב בפירוש בה"ג והאריכו הב"י וד"מ ומהרש"ל פא"ט סימן י"ב והדרישה ועט"ז והב"ח ושאר אחרונים בפי' דברי בה"ג אלו בכמה דרכים שונים ומסיק הב"ח וז"ל ולענין הלכה חיישינן לכל הפירושים וכשנמצאת בלב לגואי טרפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טרפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגואי וחזרה לאחוריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחוריה חיישינן דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינה ניכר וקרוב בעיני דלפי דהרשב"א ראה שדברי בה"ג סתומים ואפשר לפרשם על כמה דרכים כמו שנתבאר תפס לחומרא בת"ה הקצר וכתב בסתם דמחט שנמצא בלב טרפה ולא חילק מיהו בנמצאת בסמפונא רבא וחופ' לצד חלל הבהמה וליכא הוכחה דהיתה כבר לגואי וחזרה משמע דלדברי הכל כשרה ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה עכ"ל וע"ל סי' מ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ז יש מי שאומר כו'. אע"פ שלא הביא בב"י מי שחולק בזה כתבו בלשון יש מי שאומר משום דלא מסתבר להטריף כיון שלא הגיע המכה עד לחלל וכ"כ מהרש"ל שם שלולא קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב דאפי' תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים ע"כ: ש"ע סָעִיף ו
ח ואצ"ל כו'. צ"ע הלא בכל לב יש דם בחללו ולשון המרדכי והגהת אשר"י כך הוא ראיתי שהביאו לפני מורנו אבי"ה שהי' שומן הלב דבוק בלב מאד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהי' דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר עכ"ל (ומביאה ב"י) משמע דה"ק שראה בעובי הלב ובחללו לא ראה כלל דהתם קורט דם לא מעלה ולא מוריד וכן משמע באו"ה כלל נ"א דין ל"א דלא אסר אלא כשנמצא בעובי הלב ע"ש ואולי המחבר ר"ל דכשנמצא בעובי הלב ולא נשפשט עד לחללו טרפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחללו ודו"ק: ש"ע סָעִיף ו
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ואפילו דעשוי ככובע לא מיהדק. ש"ך. כתב הריק"ש הביא דבריו הפר"ח מעשה בא לידו בעוף שהיה מכוסה הלב בכיס ע"פ כולו מלא מים וקלפוהו והיה הלב שלם והכשיר והפר"ח הראה מקום לסימן ג' אות א' ושם האריך במעשה דפני משה בבהמה שנמצא בה קילוח גדול שלם מ"ז וגמגם לאסור והפר"ח האריך שם והתב"ש בסימן ג' הסכים להתיר ע"י בדיקה בה"מ ועיין שו"ת ב"ח סימן קנ"ז בתרנגולת כה"ג שהיה מ"ז והעלה להתיר ע"י בדיקה בכל האיברים הפנימים. ולפ"ז גם בנדון דריק"ש אין היתר כ"א בה"מ ואחר הבדיקה בכל האיברים דשמא אלו המים דרך וושט באו לה ומודינא דאי לא היה רק כיס לחוד בלא מים כשר אם הלב שלם מכל צד כמו מעשה דבשר בלוי דס"ס ל"ט אם הריאה שלימה ה"ה כאן וכאמור ✍נ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב וי"א. עש"ך דכ"מ מר"מ פ"ו מה"ש ה"י וכבר כתבנו מזה בט"ז שהר"מ גורס טרפשא ודליבא ובין הלב הטרפשא ושומן הלב עצמו אין סותם דקשה הוא ובעוף המיקל בשומן חלב לא הפסיד כמ"ש בט"ז דסותם דרך הוא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ולא כו'. אפילו ניקב הבשר מעל"ע ולא הגיע לחלל כשר ב"ח וש"ך ועיין בר"ן במשנה אלו כשירות ניקב הלב ולא לבית חללו כתב ג"כ כך: ש"ע סָעִיף ב
ד אם מחמת חולי. הש"ך הראה מקום לסימן מ"ט ושם נאמר אם ספק ע"י חולי הוה ס"ס וכשר ויש לראות התם בעוף איירי ורובן יש להם זפק הלכך אף שהעור שלם בחוץ הוה ס"ס אף דרוב הנבלעים דרך הוושט לשיטת רש"י בשמעתא דמחט בריאה ואם כן ליכא ספק דודאי ניקב א' מאיברים הפנימים או דרך הוושט בא אכתי שמא דרך הזפק נכנסה וניקב הזפק כשירה משא"כ בבהמה כשהעור שלם או העור מחוץ שלם וע"כ בלעה אמרינן רוב הנבלעים דרך הוושט וליכא ס"ס ועיין ב"י בשם בה"ג מהט בטרפשא דלבא הוה ספק טריפה והקשה אמאי לא וודאי ותי' דמחט בחלל הגוף נמי ספיקא הוה אין ראיה דבה"ג בשיטת התוס' בשמעתתא דמחט בריאה קאי ומכ"ש לפי מה שפי' הט"ז באות ד' דבה"ג מפרש קופא לבר היפך פירש"י יע"ש אם כן יש לומר דאין סובר דרוב הנבלעים דרך הוושט מה שאין כן לדידן דפסקינן כרש"י כמו שיתבאר בסימן מ"א ועיין בסימן מ"ט בתב"ש בשם סמ"ג עשין ס"ג דסובר בפשיטות דאם העור שלם מחוץ וודאי הוה דרוב הנבלעים דרך הוושט יע"ש (ולא אמרינן נקב בחוץ והבריא) וכפי מ"ש ויש לחלק בין עוף שיש לו זפק לאין לו לקמן סימן מ"ט אבאר בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב
ה ואם בקוץ. הש"ך הראה מקום לסימן נ"א ושם אמר דאם נתחבה לפנינו ופגע בלב ועודנו שם ונשחטה מיד יש להקל ועש"ך שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו מיהו. עש"ך העתיק כל דברי הב"ח דאין כשר אלא בסמפונא רבה וקופא לתתאי ומשמע הטעם כל העומד לינקב כנקוב דמי וקשה מ"ש מחט בריאה כשהיא שלימה דכשירה ולא אמרינן סופו לינקב ועמ"ש בט"ז. ודע דהמחבר כתב כאן בסתמא מחט בטרפשא דלבא טרפה ואלו לקמן סי' מ"א כ' מחט בטרפשא דכבדא הוה ספק טריפה ולא ידענא אמאי דקדק לקמן וכאן כתב סתמא טריפה ואפשר דכלל בהדי לב והתם ספק הוה לא וודאי ולא אמרינן כל העומד לינקב כנקוב דמי ויש לעיין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ז יש מי שאומר. הש"ך הביא דברי יש"ש כיון דלא הגיע עד לחלל יש להכשיר דלו כולו לקוי כל שלא הגיע לחלל כשירה והפר"ח אות ה' מכשיר בפשיטות והתב"ש אות ה' החזיק בדין זה להטריף וכתב דכאן הוה הלב שלם מבחוץ ושומן אדוק בו ובאמצע הלב היה קורט דם א"כ חזינן דלקוי היה מאמצע עד השומן דאדוק בו ואפ"ה לא היה ניכר ריעותא ע"כ הבריא ונתרפא א"כ חיישינן לכולו שמא ניקב ונתרפא וע"כ לא חיישינן לנתרפא אלא היכא דליכא ריעותא משא"כ הכא וכ"ת מחט בעובי הקורקבן ושלם בב' הצדדין דכשר בסימן מ"ט התם וודאי מבפנים באה דרך הוושט ומי החזירה אי איתא דניקב לחוץ עכ"ל. הנה מ"ש דחיישינן לשמא הבריא אם ניכר שהוא ע"י חולי למה נחוש להבריא כולו ודווקא ע"י מחט וקוץ חיישינן משא"כ היכא דחזינן דלא שלמה המכה ולזה י"ל דהא טעמא קאמר דבחוץ ע"כ היה המכה מדאדוק השומן ואפ"ה נתרפא יש לחוש לכל הלב ולפ"ז דוקא בטרפשא דלבא הא בשומן הלב עצמו כה"ג דליכא ריעותא ודאי לא מחזקינן ריעותא לומר כן וא"כ קשיא על רמ"א שלא הגיה כאן כלום. גם מ"ש בקורקבן לפי דבריו אם ניקבה מחט בעובי הבשר וחזרה לאחוריה שאנו רואין שעדיין נקוב לחוץ אלא שאין מפולש הרי אנו רואין דודאי חזרה המחט לאחוריה ולפ"ז טריפה הוה כיון דע"כ הבריא מצד פנים נימא נמי הבריא מצד חוץ דיש נ"מ גדולה לדינא ושם סתמו הפוסקים דבריהם ✍ואי"ה לקמן אבאר: ש"ע סָעִיף ו
ח ואצ"ל. עש"ך שהאריך ועיין אחרונים שכתבו דבפנים נמי יש להכיר ולאו דוקא קורט דם אלא רושם המכה כמו נצרר הדם שזה יש להבחין אפילו בפנים ומש"ה טריפה ומ"מ דין זה צ"ע ואין להקל: כתב בד"מ למאן דמטריף סירכא בשאר אברים יש הוכחה מכאן דכשירה דהא אם לא היה נמצא ק"ד היה מכשיר ראבי"ה יע"ש והנה אכתי י"ל דלב עב ואפילו נסרך ואין סירכא בלא ינקב מי יימר דהגיע הנקב להללו ומשום הכי דווקא אי ק"ד בעוביו או במקורו וראה ששלט המכה במקצת ונתרפא כמ"ש התב"ש משא"כ בדקין וכדומה דעור דק אפשר דחיישינן לסירכא עיין מ"ש לקמן בסימן מ"ו יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ואפילו אם חלב טרפש. פי' כיס שהלב נחבא בו דכיון שעשוי ככובע לא מיהדק: ש"ע סָעִיף א
ב אבל אם שומן כו'. ראייתו מסעיף ו' שאין מועיל שם סתימת השומן וכ"כ באו"ה שער נ"ב ומו"ח ז"ל כתב דשם מיירי בטרפש הלב שנקרא ג"כ שומן הלב שהרי רש"י פי' בדף מ"ט טרפשא דלבא שומן הלב כו' וע"כ לומר כן דאי מיירי בסעיף ו' משומן עצמו היאך שייך בזה לומר שומן דבוק ואדוק בו דהא כך גידולו ודבריו נכונים דאי לא קאי אטרפש מה שינוי ראו בו במה שהיה דבוק ולמה הוצרך ראבי"ה לחתוך שם אלא דמ"מ קשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג או במחט. בטור כתוב אפילו מבחוץ דאפילו נמצא מחט בחלל הגוף טריפה כמ"ש סי' נ"א ור"ל לא מיבעיא בפנים דאפשר דנקב מידי אחרינא ובא ללב אלא אפי' אם תחוב בחוץ ולא לחללו טריפה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד מיהו אם לא נמצא כו'. זה כתב דרך ביאור על דברי בה"ג והוא תמוה דלפ"ז לא הוה סיפא היפוכה דרישא דהא התחיל במונח בסמפון קטן ודוקא חודו למטה דתרתי לריעותא אז טריפה ובהכשר כתב דבתרתי לטיבותא דוקא כשר דהיינו מונח בסימפון גדול וקופו למטה ותו דלמה יהיה טריפה במה שסופו לנקוב דעכ"פ עכשיו אין כאן נקב ויש פירושים שונים הרבה והנלע"ד דמ"ש בה"ג אי קופה לתתאי ולא עייל פירושו או לא עייל ומצינו כזה רבים ובנוסחא שמביא ב"י בשם ת"ה כתוב דעייל נראה דחסר מלת או וצ"ל או דעייל וביאור הפשט בדרך הזה בדברי בה"ג תחלה נקדים דמצינו חילוק בין ריאה לכבד לפי מ"ש ב"י בשם תשובת רשב"א סי' רצ"ה דבכבד חששו במחט שנמצא בה שמא דרך כניסתה לשם מן הגרגרת עשתה נקב בחודה כל שהחוד למטה כיון שהולכת מהלך רב מה שאין כן בריאה שהיא קרובה לקנה ומן הקנה עד הריאה מקום רחב ע"כ מותר בריאה אם היא יפה אחר הבדיקה וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ו ולפ"ז נימא דבלב נמי קרוב הוא לקנה כאשר עינינו רואות דהלב והריאה הם בשטח אחד וא"כ לא היה לנו לחוש אם נמצא מחט בלב כמו בריאה וע"כ בא בה"ג וביאר לנו דין הלב דיש בו חילוק בזה והוא בדרך זה דאם יש לבהמה חזקה לנקיבה ע"י מחט זה כגון שהיא מונחת במקום שבסוף יעשה ודאי נקיבה אז מועיל דבר זה דנימא שיש לחוש שמא כבר עשה נקב בבואו תוך הלב שהוא מקום שנכנס לשם דרך הקנה כיון שיש חזקה רעה למחט זה אבל אם אין סופו ודאי לנקוב אמרי' לקולא מצד שהוא קרוב כמו דאמרי' בריאה כיון שקרובה לקנה ואף ע"ג דגבי ריאה נמי הוה סופה לנקוב דהא אין מקום לצאת ואפ"ה כשר בכל גווני שאני התם שאפשר להתברר ע"י בדיקה מה שאין כן בלב מ"ה שפיר אמר בה"ג דאין טריפות אלא בתרתי לריעותא הא' שנמצאת בסמפון לבא בפני' דאז לית דוכתייהו למיפק וסופו לנקוב ע"כ אמרינן דשמא כבר עשתה נקב והיינו דוקא בכי רישא לתתאי דחזי לנקוב ע"כ אמרינן דכי אתא נקובי מנקבה בלב וחמיר מריאה אע"פ שהוא קרוב כמו ריאה אבל אם חדא לריעותא כגון קופה לתתאי והיא מונחת בפני' או דעייל בסמפון הגדול של הלב לחוד דהיינו קנה הלב שהולך מהגרגרת ללב ולא הלכה המחט לתוך הלב כלל אז תלינן לקולא ואמרינן שלא עשתה שום נקב דבחלוקה הראשונה דהיינו שהיא בפנים וקופה לתתאי פשיטא דכשר דא"א לנקוב בקופה אלא אפי' בחלוקה השנייה דהיא בסמפון הגדול מבחוץ ללב ופיה למטה נמי כשר דמחמת סמפון הגדול פשיטא שאין חשש כיון שהוא רחב וכמ"ש גבי ריאה אלא דהיה לנו לחוש שמא הלך לתוך הלב ועשה נקב וחזר לאחוריו לתוך הסמפון ואף שזה הוא קצת רחוק מ"מ היה לנו לחוש מכח חזקה שסופו לנקוב דכאן אין ודאי סופו לנקוב דאפשר שתפלוט ע"י השיעול כיון שהוא מונח במקום רחב עדיין שהוא למעלה מבשר הלב ע"כ לא מחזקינן איסורא כלל שמא נפק מהכא כו' וקשה מאי שנא מכבד דאמרינן בסי' מ"א בטור דטריפה בקופה לבר מטעם דהלכה דרך הושט והדקין והכא לא חיישינן ומכשרינן בקופה למטה וא"ל דשאני התם שא"א שתלך דרך הקנה דהא בקופה לא אפשר להיכנס בבשר זה אינו דהא במחט קלישתא אסור בכל גוני מטעם שמא נכנס דרך הושט וא"כ ה"נ ניחוש מספק לזה ונראה דבה"ג מפרש בכבד כמ"ש בת"ה הארוך קופה לבר היינו לצד חוץ לחלל דטריפה מצד שניקבה בהליכתה כמו שנעתיק לקמן סי' מ"א ולא חיישינן כלל שמא נכנס דרך הושט ולפי דברינו כשהוא תוך הסמפון הגדול ופיה למטה כשר אלא שרמ"א כתב בזה דטריפה ולפי פירוש שלו כתב מו"ח ז"ל אם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה עכ"ל. ואני אומר אם קבלה היא נקבל אם לדין יש תשובה חדא דאף בצבי אם הוא מונח בענין שבמחט היה בו איסור מצד סופו לנקוב מאיזה טעם נכשיר אם ימצא בו שיוכל לעשות נקב מה מועיל לנו שנעשה מדם הלב תיתי מהי תיתי סוף סוף ניקב כמו מחט ולמה יכשיר יותר ממחט ותו דאפי' את"ל בצבי כשר מנין לנו ללמוד מין אחר ממנו דהרי כ' הרשב"א בסי' נ"ב לענין נפלה לאור בסעיף ד' דאין ירקות פוסל בכבד של עוף בייתי שיש במינו מדברי כו' משמע דלעוף אחר שאין במינו מדברי לא מהני אע"פ ששניהם עופות ק"ו שלא נלמד שור מצבי לזה וכ"כ הטור סי' מ"ב דאין ללמוד מין משאינו מינו ע"כ נראה שאין להקל בזה שאין לו יסוד מדברי הפוסקים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ה שאם שומן הלב דבוק כו'. כבר כתבתי בסעיף א' דברי מו"ח ז"ל שכאן מיירי בטרפש הלב שנקרא שומן הלב דאל"כ אין פי' לדברים אלו: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ואפילו חלב טרפש סותם. דעשוי ככובע לא מיהדק ט"ז וירצה הא שומן עצמו של הלב למעלה סותם דאלו ליש מחמירין אף שומן עצמו אין סותם דקשה הוא לא מטעם דלא מיהדק כמו שיתבאר באות ב' לז"א דהמחבר גורס דלא מיהדק: דע דבגמ' מיבעיא להו (מ"ה ב') או לחלל קטן או גדול וכפי הנראה דלא איפשטא בעיין אמנם הרא"ש והר"מ בפ"ו מה"ש פסקו דודאי הוה וכן כתב התב"ש אות א' ופ"ת יע"ש ועיין תה"א ל"א ב' דמשום הכי תנן לבית חללו דל"ת לחלל גדול כמו לבית הסמפונות משום הכי תנן לבית חללו (ולא תנן לבית חללים וכדומה) לומר כל היכא דניקב אף לקטן טריפה יע"ש ונפשטא האבעיא. ויש לראות דהא ר"ש קאמר לבית הסמפונות ות"ק לא סובר הכי י"ל דלר"ש קאמר דמודה כאן או דלא נימא דחזינן כל דבעי לחללו בעינן חלל גדול ה"ה כאן קמ"ל. והנה יש ג' תירוצים על הא דתנן לבית חללו התוס' במשנה תירצו דה"א בשר שהוא עב אם ניקב בעומק טריפה ורשב"א תי' דאשמעינן לחלל קטן ומדברי הב"ח י"ל דאשמעינן אפילו מפולש מעל"ע כשר ודוקא לבית חללו ובש"ך אבאר. אמנם מ"ש התב"ש ושאר אחרונים מפירש"י משמע דהרבה חללים יש אנו אין לנו אלא דברי המחבר ג' חללים יש עיין פירוש המשניות וצ"ע: עוד אבאר לך ניטל הלב או חסר דטריפה הנה אם הוא טריפה או נבילה בפ"י מה"ש ה"ט בכ"מ יראה לכאורה דניטל הלה הוה נבילה ועיין כר"ו אות ג' ואין מוכרח ולענין דינא אפשר דנותנין עליו חומרי נבילות וטריפות וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
ב אבל. עט"ז דרמ"א סובר דמעשה דראב"י הוה בשומן הלב ולפי דבריו סותר המחבר א"ע דכאן מהני סתימת שומן עצמו ולקמן אוסר והב"ח והט"ז מפרשים דלקמן בטרפשא איירי דנקרא ג"כ שומן הלב ולדינא לא היקל והחמיר כרמ"א. ועש"ך אות ב'. ומהתימא שלא הביא המחבר דברי הר"מ דפ"ו מה"ש ה"י ובכ"מ כתב דלהר"מ אפילו של לב עצמו אין סותם דקשה והיה גורם טרפשא דליבא יע"ש. והנה שומן של עוף בלב כפי הנראה סותם דרך הוא ועיין כר"ו אות ב' כתב שומן הלב אין סותם מדרבנן דלא אתי לאיחלופי בטרפשא ולפ"ז בעוף לא שייך איחלופי ועוד דשומן שלו רך ורמ"א הביא מתוס' דהמעשה היה בעוף עכ"ל ולא הבינותי דשם לא הוזכר כלל בהג"ה אי המעשה בעוף היה ולפי' הב"י דבטרפשא היה המעשה בבהמה גם בסימן מ"ו סתם המחבר ולא הגיה הר"ב דעוף כל שומן שלו סותם משמע אף דלב גם מ"ש בבהמה לא הוה אלא מדרבנן דלמא אתי לאיחלופי אין נראה להלכה אלא מ"ה אסור ומיהו ספיקא הוה לא ודאי דהב"ח מכשיר לגמרי בשומן הלב של בהמה ונהי דמחמירין ספיקא הוה✍לא וודאי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג או במחט. עט"ז דלא מיבעיא בפנים טריפה דשמא ניקב הסמפון או הוושט וכדומה אלא אפילו בחוץ נמי שמא ניקב א' מהאברים הפנימים. ובדין נמצא מחט בחלל הגוף אי הוה ודאי או רק ספק אבאר אי"ה בסימן מ"ח ומ"ט ועיין פרישה כ"א. ודע דאם ניקב ספק ע"י חולי או ע"י קוץ להמחבר דמכשיר שם בסימן מ"ט ה"ה כאן דהוה ס"ס ועט"ז שם אלא שהפרישה באות ג' כתב דאם יש ספק אם ע"י חולי או קוץ טריפה ולא ידענא למה דלהמחבר סימן מ"ט פשוט הוא דכאן נמי דוקא כשניכר כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד מיהו. עט"ז ואעתיק לשון בה"ג ומחטא דאישתכח בלבא אע"ג דלא ניקב טריפה וה"מ כי משכחת בסמפונא דלבא לגואי דלא אית ליה דוכתי למיפק וכי רישא לתתאי דכמה דאתי נקובי ניקבה וטריפה אבל קופא לתתא דלא עאל אלא בסמפונא רבה תלינן בהדי דשעלה פלטה לה עכ"ל והגיה הד"מ אבל קופא לתתא אי לא עייל כו' ותרתי לטיבותא בעינן בסמפונא רבה וקופא לתתא לצד חלל הלב והבהמה דאי רישא לתתא בכבדא כשירה דלא איכפת לן מה שינקוב הכבד דניקבא הכבד כשירה משא"כ לב וכל העומד לינקב כנקוב דמי ולא אמרינן דשעלה ופלטה דאדרבה כח הדוחה ידחה לתוך הלב ומשם לחלל הבהמה וה"ה בגוואי דלבא במקום צר טריפה או דחיישינן שמא מוושט באה כיון דקופא לחלל כמו בכבדא או דסופו לינקוב וא"א לפלוט ע"י שיעול כיון דבמקום צר הוא משא"כ רישא לעילא וקופא לתתא ובסמפונא רבה דהסברא נותנת יותר שע"י שיעול תפלוט לחוץ מלומר כח הדוחה ידחה לתוך הלב כי הקופא א"א כ"כ לנקוב וכיון שמונחת במקום רחב ע"י שיעול תפלוט לחוץ. והקשה הט"ז חדא דא"כ קשיא דיוקים דברישא אמר דווקא בגוואי דלבא ורישא לתתאי טריפה וסיפא בעינן תרתי למעליותא ועוד דאין סברא להטריף על שם העתיד. הנה מ"ש הדיוקים קשים לד"מ ע"כ צריך לומר דוי"ו וכי רישא לתתאי הוה במקום או ר"ל בין קופא לתתא ובגוואי דלבא או רישא לתתא ובסמפונא רבה הכל טריפה ואין כשר רק תרתי לטיבותא. ומ"ש דאין להטריף על העתיד קשה הא מצינו כמה טריפות ע"ש העתיד סירכא לתוס' כל העומד לינקב וגלגולת סוף הקרום לינטל. אמנם בלבוש בהג"ה ראיתי דודאי יש חילוק בין חולי המתחדש בגופה אמרינן כל העומד כו' ומש"ה חסרון בשדרה וגולגלת וסירכא א"ש משא"כ מחט אין סברא להטריף ע"ש העתיד וקורט של חלתית דאמרינן סופו לינקוב ה"ט דהתחיל כבר לשרוף והטיל ארס יע"ש. ועיין פר"ח אות ה' ותב"ש וכדומה שלא ראו הג"ה הנ"ל. והתב"ש הביא בשם הגאון מו' עוזר ראיה מחולין נ"ח וולד טריפה היכי משכחת לה ואמאי לא כה"ג ויש לעיין אי יולדת וחיה יחיה י"ב חודש אין סברא דליהוי טריפה לדידן דקי"ל טריפה אינה חיה וע"כ קבלת בה"ג יורה דקי"ל דאין חי י"ב חודש וסופו לינקב תוך י"ב חודש. גם יש לפרש וכי רישא לתתא ר"ל אף כי מצינו לשון כי בחז"ל במקום אף [ולא בקרא דאין פי' כ"א ד'] ר"ל אף רישא לתתא ל"מ רישא לעילא דודאי דרך הוושט כמו בכבדא אף רישא לתתא סוף לינקב וטריפה. והט"ז תי' בע"א והוא דה"ג דוקא בסמפונא דלבא לגוואי ורישא לתתא טריפה (ב' לריעותא) הא קופא לתתא ולא עייל אלא בסמפונא רבה כשירה והאי ולא עייל פירושו וי"ו הפירוד או לא עייל וחדא לטיבותא כשירה הן בסמפונא רבה אף רישא לתתא או בסמפון הצר וקופא לתתא כשר ובב"י הגירסא דלא עייל חסר מלת או (ובספרים כתוב בט"ז דעייל הוא ט"ס וצ"ל דלא עייל והט"ז מגיה או דלא עייל) ולבסוף דבריו הקשה מ"ש מכבד והוא קושית ד"מ דהתם קופא לבר טריפה היינו לחלל הבהמה דודאי דרך וושט באה ואמאי כאן קופא לתתא כשר ע"ז כתב דבה"ג מפרש כרשב"א לקמן בסימן מ"א דקופא לבר היינו לפי הקנה טריפה ולגו היינו לחלל הבהמה כשירה ולא חיישינן כלל שמא מוושט באה המחט דכאן נמצא וכאן היתה וקופא לגו לחלל שם כשירה דע"י דוחק ע"כ נתחבה בקופא ולבר לפי הקנה טריפה שמא הואיל והכבד רחוק מריאה ומהלך רב הוא חיישינן שמא נטתה אילך ואילך וניקבה קנה הכבד שהוא במשהו ועיין בסימן מ"א אות ה' וכאן נמי כן הוא דבה"ג מפרש כרשב"א שם הפך שיטת רש"י יע"ש היטב. ומ"ש הט"ז דאין לומר דבכבד מש"ה קופא לבר טריפה (ר"ל לפירש"י והטור שם) דודאי דרך הוושט באה דאל"כ א"א לתחוב בבשר הכבד מה שא"כ הכא דלא נתחב בבשר כ"א בסמפון אלא במקום צר מונחת ומש"ה כשירה בקופא לתתא ולז"א דהתם בקטינתא בכל ענין טריפה אלמא אף שאין הוכחה מספק טריפה דרוב הנבלעים דרך הוושט. לז"א דבה"ג מפרש כרשב"א שם דלא חיישינן כלל שמא דרך הוושט דכאן נמצא וכאן היתה אמרינן דרך הקנה נכנסה ומשום הכי אי קופא לתתא כשירה הא רישא לתתא טריפה דלית ליה דוכתא למיפק ור"ל משום הכי אמר בה"ג האי טעמא דלית ליה דוכתא ויש למחט חזקה רעה דודאי תעשה נקב המטריף בלב ומיהו משום הכי לא היינו מטריפין דאין אומרים כה"ג כל העומד לינקב על ידי קוץ כנקוב אלא אמרינן שמא ניקבה כבר הקנה הא אי לא הוה חזקה זו היינו מכשירין ולא דמי לכבדא דהתם מהלך רחוק שפיר חיישינן אולי נטתה אילך ואילך וניקבה קנה הכבד שהוא במשהו בהליכתה משא"כ בלב דמקום קרוב הוא בשטח א' עם הריאה ולא הוה חיישינן אי לאו משום חזקה זו דכמו שעתידה לעשות נקב המטריף דניקב הלב טריפה אמרינן שמא ניקב הסמפון קודם וכמ"ש אבל אי קופה לתתא או לא עייל כו' אין וודאי שתעשה נקב דאדרבה בהדי דשעלה תפליט לא חיישינן לה ולא מטריף אלא בב' לריעותא. ומדבריו אתה למד שמ"ש בסמפונא דלבא לגוואי כל שנכנסה המחט לתוך הלב אף שהיא עדיין בסמפון הגדול מקום דחוק וצר הוא ואין כשר עד שתהא בסמפון הגדול קודם שתכנס ללב כלל כמ"ש הט"ז בפירוש דהיא בסמפון הגדול חוץ ללב משמע הא כל שנכנסה תוך הלב אע"פ שעדיין תוך סמפון הגדול המקום דחוק ואין דומה לכבדא ששם אף בתוך הכבד כל שהיא מונחת בתוך סמפון הגדול כשירה יע"ש: ומה שכתב הט"ז דלפי דבריו בסמפונא רבא אף חודה למטה כשירה ולרמ"א טריפה ולא קאמר נמי דיש נ"מ בין הפירושים דלט"ז בלבא גופא בקופא לתתא כשירה ולרמ"א טריפה דז"א דנהי דבה"ג סובר כרשב"א מ"מ אנן פסקינן לקמן כחומר כל הפירושים שם בסימן מ"א וחיישינן שמא דרך הוושט נכנסה אלא הא קאמר דדין זה דמחטא בלבא מבה"ג הוא י"ל להקל עכ"פ בסמפונא רבא בכל ענין בין קופא לבר וחוד לתוך הלב כמו בכבדא וריאה דבסמפון הגדול אין חילוק וכשירה בכל ענין ואלו לרמ"א יש חילוק בין כבדא וריאה ללב דכאן לחומרא דאף בסמפונא רבה ולא נכנסה ללב כלל אפ"ה דוקא קופא לתתאי הא לאו הכי טריפה וצריך לחלק בין ריאה וכבדא ללב וכן כתב התב"ש דיש לחלק בין ריאה וכבדא ללב דמקום דחוק הוא אף בסמפונא רבה דיליה: כתב עוד הט"ז בשם הב"ח דאם נמצא עצם בלב הב"ח מכשיר והוא אוסר מטעם כל העומד לינקב כנקוב דמי ואף שהוא ז"ל אין סובר זה מ"מ כתב כן כפי פסק רמ"א דבסמפונא רבה אין כשר כ"א קופ' לתתא הא לאו הכי סופו לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי ואף דבכבדא כשר התם ליכא חששא דניקב הכבד כשירה ובריאה צ"ל דבהדי דשעלה ששם המקום רחב ואף ראשה לתתא אין וודאי שינקוב משא"כ בלב דהמקום דחוק אף בסמפונא רבה וחודה לתתא לא תצא ע"י שיעול אדרבה כח הדוחה וראש המחט נוקב כו' א"כ ה"ה עצם ועוד דאין ללמוד שאר מינים מצבי וא"כ חיישינן שמא עצם מעלמא בלעה והוה מחט בלב וטריפה. ולענין דינא עיין פר"ח והתב"ש אות ד' העלה דאם נמצא בחלל הלב עצם אם הוא שחור או אדום י"ל שנעשה מדם הבהמה וכשר בכל הבהמות ולא אמרינן סופה לינקב כיון דמינה הוה אין כח הדוחה מדחה אותו וכ"כ הפר"ח ואם הוא לבן אין להתיר כ"א בצבי ומיהו אם נמצא בעובי בשר הלב אז נראה דבריאתו כך הוא כדי לחזק הלב יש להקל אף בשאר בהמות ומיהו אם רואין שהעצם יש לו עוקצין וחדודין מראין הדברים שעצם מעלמא הוא וטריפה יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ה שאם. הט"ז מפרש דכאן בטרפשא מיירי דשומן הלב עצמו כיון דדבוק הוא בתולדה למה הוצרך לחתוך ומה"ת להחזיק ריעותא ובש"ך אות ח' אבאר. כתב דמש"א בשם מהרי"ו מעשה היה ב' לבבות והטריפה. ומעשה דחתול המוזכר בשו"ת ח"צ ופ"מ ח"א יע"ש. הנה אם יש לתלות וודאי תולין ואוקי אחזקה אבל אם בבירור לא היה לב לתרנגולת דעת הפ"מ ושאר אחרונים לאסור ואין להאריך כי עיקר דיני עד אחד נאמן באסורין מקומן בסי' קכ"ז יע"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א סותמו. פי' כיס שהלב נח בו וכיון שהוא עשוי ככובע לא מיהדק. ש"ס: ש"ע סָעִיף א
ב לדבריהם. והב"ח חולק על רמ"א וכ' דבסוף סי' זה מיירי בטרפש הלב. אבל הש"ך פוסק כדעת רמ"א וכ' שכן משמע מדברי הרמב"ם דגם שומן הלב לא הוי סתימה וגם הט"ז כ' שקשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לחלל. פירוש אפילו ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללה. ש"ך בשם ב"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד וניעה. וכ' הש"ך דכל הפוסקים האריכו בפי' הג"ה זו ולהלכה מסיק הב"ח דחיישינן לכל הפירושים לחומרא דהיינו כשנמצאת בלב לגוואי טריפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טריפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגוואי וחזרה לאחריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחריה חיישי' דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינו ניכר. ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור וטעמם לפי שנמצא כן בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה ממנו עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה וע"ל סי' מ"א עכ"ל ובט"ז חולק ע"ז (וכ"כ דמש"א) ופר"ח כ' עצם שכל צדדיו גסים ואין בו חדוד כלל בשום צד יש להכשיר וכ' עוד שיש מין שוורים שכך הוא בתולדה ע"ש. מחט הנמצא תקוע בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות שידוע שבא המחט לצד פנים יש לעיין אם תקועה מקצתה עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפי' קופה לבר כשירה אפי' במחט דקה רש"ל בשם מרדכי. וכ' דבלב הצבי גופא מה"ת להכשיר אם העצם מונח בענין שבמחט היה בו איסור משום דסופו לנקוב מה לי מחט או עצם ואפי' את"ל דבצבי כשר מנין לנו לדמות בהמה לצבי דאין ללמוד מין משאינו מינו ואין להקל בדבר שאין יסוד לו מפוסקים ראשונים עכ"ד ועיין בס' נקה"כ ואם יש ב' לבבות מעשה היה והטריפוהו דמש"א דף ק' ע"ב. מעשה בריבה אחת שפתחה התרנגולת והחתול עומד אצלה ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת ובעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלה החתול והכשיר הגאון ח"צ בת' שאלה סי' ע"ד מטעם שא"א לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה א' בלא לב ע"ש שהאריך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ה בחללו. וכ' הש"ך דזה צריך עיון שהרי בכל לב יש דם בחללו ואולי המחבר ה"ק דכשנמצא בעובי הלב ולא נתפשט עד חללו טריפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחלל דפשיטא דטריפה (לב תרנגול שהיה עליו כיסוי מלא מים והלב כולו בתוכו וקלפוהו ובדקו ולא היה בו נקב כשר פר"ח בשם הריק"ש): ש"ע סָעִיף ו
ו הרי הוא. כתב רש"ל שלולי קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה עד חלל הלב דאפילו תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים. ופר"ח כתב אני אומר דאין לסמוך על קבלת ראבי"ה ע"ש): ש"ע סָעִיף ו
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף ג
א כיחה וניעה. עבה"ט [מ"ש ואם נמצא עצם בתוך הלב כו' ועיין בתשובת ח"ס סימן מ"ג ע"ד השאלה שנמצא עצם בלב פרה אחר הבישול ויש להעצם עוקצים הרבה חדים מחודדים והיה הפ"מ בדבר בתערובת כל בני הקהלה והרבה אנשים נסעו משם כבר ועמהם מבשר ההוא. וכתב שדברי הפמ"ג כאן בשם התב"ש מגומגמים ע"כ הביא הוא ז"ל דברי התב"ש בתוספת ביאור ותוכן הדברים דתרי מיני עצמות בלב. א' נמצא בחללו ולא תחוב בבשרו והיינו עובדא דהב"ח שקיבל להכשיר וכן עיקר ואף שהט"ז הקשה ע"ז דבריו דחויים. ע"כ אם נמצא בחלל כשר בכל ענין אפילו אם יש לו עוקצים הרבה. אך בתנאי שיהיה אדום אבל לא לבן כי אין דרכו של דם להתלבן. ועוד מין אחר עצם הנמצא גדול ומסובך בבשר עובי הלב ולא בחללו וע"ז העיד בלחם הפנים שהכשירו כמה גדולי הדור כי העידו בקיאים לפניהם שנמצא כן בשוורים גסים וזה כשר בכל אופן אפי' יש לו עוקצים הרבה ואפילו הוא לבן ומ"ש הפר"ח שאם נמצא העצם גם מכל צדדיו שיש להכשיר ר"ל בנמצא לבן בחללו. כי אדום בחלל ולבן בעובי הבשר כשר בכל אופן. זה תוכן דברי התב"ש ז"ל. מעתה בנידון השאלה שלא נמצא מונח בחללו אלא תחוב בעובי הבשר אם ניכר היטב שגדל בתוכו והיה מסובך בבשר הרי דינו מפורש להתיר (אף אם העצם לבן) ואף אם יש ספק שלא נתגדל בתוכו אולי מעלמא נתחב לתוכו וה"ל כמחט שנמצא בלב מ"מ הרי בתשובת צ"צ סימן ק"ז (והובא בבה"ט סימן מ"ח סק"ו) מתיר במחט שנמצא תחוב בכבד אחר בישול דאיכא ס"ס כו' אלא דהפר"ח מהנדז בדבר מ"מ התיר הכלים אחר מעל"ע ובסימן מ"ט הורה וסמוך כיון שהיה עוד צד קולא שכיון שיצא המחט לחוץ כחצי אצבע היו מרגישים כו'. והנה דעתי נוטה להקל כצ"צ אך הכא אין אנו צריכים לזה לא מיבעיא אם ספק אם היה תחלת גידולה או מעלמא דודאי יודה הפר"ח לצרף הספק ולתלות שהיה מתחלת גידולה אלא אפי' אי נראה לעין שמעלמא אתא מ"מ בנ"ד יש להקל כי העוקצין הם קטנים מאד והעצם רחב ואינו חד ואפילו היה נכנס דרך הושט והיה ניקב בעוקצו אברים הפנימים לא היה יכול לעבור רוחב עצם הגס ע"י נקב הקוץ הדק הלז ולא דמי למחט שהוא דק מלמטה ומתעבה והולך בשיווי כו'. ואע"ג היכא דהיה נמצא בלב שאינו מבושל אחר שחיטה ולא היה מקום לתלות אלא דקודם שחיטה אתי מעלמא לא הייתי מיקל מסברת הכרס לחלק בין עוקצין אלו למחט. מ"מ אמת הוא שקשה לתלות באיסור וא"כ בכה"ג מודה הפר"ח לצ"צ לומר מעלמא אתי אחר שחיטה כמו שסמך להקל בסימן מ"ט ע"כ נראה להתיר בנ"ד שהוא ג"כ הפ"מ ויאכלו ענוים וישבעו עכ"ד ע"ש]. מ"ש בשם ח"צ עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג ובשו"ת מהר"ם זיסקינד רוטנבורג סימן ל"ג ובשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קכ"א [ועיין בתשובת משכנות יעקב סוס"י י' שהעיר ע"ז מדברי הירושלמי במס' עבודת כוכבים גבי עורות לבובין דמבואר שם דניטל הלב אינו אלא מעשה טריפה ויש בה קצת חיות עדיין ע"ש]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ב הבשר הרי הוא. [עבה"ט. והתב"ש סק"ה החזיק בדין זה להטריף ובחכ"א כ' דאין להכשיר כ"א בהפסד גדול ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סימן ל"ג שכתב וז"ל האמת היא כמ"ש בתב"ש דדוקא הכא שלא ראה ריעותא בחוץ כלל רק שהיה דבוק כו' (גם בפמ"ג העתיק דבריו וע"ש) ועוד נ"ל דהכא לא היה אפשר לבדוק בתוך החלל שהוא מלא דם כמ"ש הש"ך הנ"ל דבר הצריך בדיקה להכשיר ונאבד בלא בדיקה או נמלח והודח דטריפה אבל אי היה הלקותא מתחלה מבחוץ ממקום הדבוק ונמשכת עד סמוך לחללו ונשאר כל שהוא מעביו שלא שלט שם החולי והיה אפשר לבדוק כן במראה עין כשר לפי דעתי אע"פ שלשון הש"ע לא משמע כן מ"מ האמת כמ"ש ועיין חו"י סימן ע"ו עכ"ל]: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א אבל אם כו'. שלא אמרו אלא הלב העשוי ככובע כו' היכא כו': ש"ע סָעִיף א
ב וי"א כו'. כגי' וא"ל דטרפשא ודליבא ועפר"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ואם בקוץ כו'. דאפילו בחלל הגוף טריפה כמש"ש נ"ג ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד נמצא כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ה מיהו כו' אם כו'. כמש"ש מ"ט א': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו קנה כו'. שם מ"ה ב' וכרב: ש"ע סָעִיף ד
ז שהוא כו'. כפירש"י: ש"ע סָעִיף ד
ח וכן כו'. כפי' הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט ניטל כו'. דכל שניקב טריפה כ"ש לניטל וכן משמע במתני' שם נ"ו ב' דחמיר ניטל מניקב וע"ל סי' נ' ס"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י יש מי כו'. כמ"ש שם נ"א א' אם אין שם מכה ק"ד כו' ועש"ך ופר"ח: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.