א אֵבֶר מִן הַחַי אָסוּר בִּבְהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף.
ב אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי, אָסוּר, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי אָסוּר, מִשּׁוּם וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה (שְׁמוֹת כב, ל) וְאֲפִלּוּ הַפּוֹרֵשׁ מֵהַבְּהֵמָה וַעֲדַיִן הוּא בְּתוֹכָהּ, כְּגוֹן שֶׁנֶּחְתַּךְ מֵהַטְּחוֹל אוֹ מֵהַכְּלָיוֹת וְנִשְׁאֲרָה הַחֲתִיכָה בְּתוֹכָהּ, אָסוּר.
ג אֵבֶר אוֹ בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת, אֲפִלּוּ אִם לֹא פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ עַד לְאַחַר שְׁחִיטָה, אָסוּר. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ה. יַתֶּרֶת הָעוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מַטְרִיף הַבְּהֵמָה, מֻתָּר לְאָכְלָהּ, וְלֹא אָמְרִינַן יָתֵר כְּנָטוּל דָּמִי וְהָוֵי כְּאֵבֶר הַמְּדֻלְדָּל (א"ו הָאָרֹךְ) אֵבֶר הַנִּשְׁמָט מִמְּקוֹמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מַטְרִיף הַבְּהֵמָה, מֻתָּר לְאָכְלוֹ, אַף אִם אֵין עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין רֻבּוֹ (רַשְׁבָּ"א סי' פ"ט) אֲבָל הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר גַּם בָּזֶה (א"ו הָאָרֹךְ).
ד בֵּיצֵי זָכָר שֶׁנִּתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן הֵם מְעֹרִים בְּכִיסָם, אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חַיּוּת, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מַסְרִיחַ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְאָכְלוֹ מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאֵבֶר מִן הַחַי.
א סָעִיף א אסור. ולוקין עליו כך פשוט בש"ס ופוסקים:
ב סָעִיף א ועוף. אבל לא בדגים וחגבים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' י"ג:
ג סָעִיף ב אבר הפורש מן החי. בין שיש בו בשר גידים ועצמות בין שאין בו אלא בשר לבד כגון הלשון וטחול וכליות וביצים אסור לאכלו עכ"ל טור וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהמ"א וכ' הרב המגיד שם שכן מתבאר בסוגיא דפ' גיד הנשה ומוסכם מכל המפרשים ומשמע מדבריהם שם דמלקות נמי איכא בהא וכן משמע בש"ס שם תו כתב הטור דאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורים ולא בטמאים והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים והמחבר השמיט כל זה דאזיל לטעמי' שהקשה בספרו ב"י על הטור שהכניס עצמו לכתוב דינים אלו כיון דלדידן אין נפקותא בזה דסוף סוף אסירי אבל הב"ח כתב דנ"מ היכא דאסור משום אבר מן החי הוי בריה ולא בטיל כדלקמן סי' ק' ודבריו נכונים בזה אבל מ"ש הב"ח בסוף דבריו וז"ל ועי"ל דבטהורים דאיכא אבר מן החי אסור להושיטו לבני נח משום לפני עור לא תתן מכשול דבן נח מצווה על אבר מן החי ובטמאים מותר להושיט עכ"ל וכ"כ בהגהת פרישה וז"ל וקאמר רבינו דאינו נוהג בטמאים דיכול ליתנו לו לכתחילה דמשום בהמה טמאה אינו עובר שבן נח אינו מצווה עליו ואבר מן החי אינו נוהג בו דליכא למימר דבן נח עובר משום אבר מן החי גם בטמאה דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור עכ"ל לא עמדתי על סוף דבריהם דהרי בפרק ג"ה (דף ק"ב) איתא בכולה שמעתא ובברייתא דמחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאים וכן הוא בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א ע"ב) בכולה סוגיא ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' שופטים והרא"ם בספר יראים סימן קל"ו והרשב"א בת"ה הארוך דף ל' ע"ב והרא"ה בספר החנוך מצוה תס"ד ומהרש"ל פג"ה סי' ס"ג ומ"ש הגהת פרישה מי איכא מידי כו' אישתמיטתי' רש"י ותוס' שם ותוס' פ' השוחט (חולין דף ל"ג ע"ב) ד"ה אחד עובד כוכבים דכתבו דהכא לא שייך כלל להקשות מי איכא מידי כו' כיון דסוף סוף אסור לישראל משום עמא כו' ע"ש וזה ברור מיהו באבר המדולדל שאסור מדרבנן יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח כיון שאין בו אלא מצות פרישה וכמ"ש בסי' נ"ה ס"ק י"א:
ד סָעִיף ב ובשר הפורש כו'. משמע מדברי הפוסקים דאפי' פירש בשר מאבר שלם אינו אלא משום ובשר בשדה טרפה:
ה סָעִיף ב אסור משום אבר מן החי. כ"כ הרמב"ם וה"ה היכא שחתך מבשר שבתוכה חייב משום ובשר בשדה טרפה:
ו סָעִיף ג אם אינו יכול כו'. אבל כשיכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר עכ"ל טור ורמב"ם ור"ל אבל אם מתה אינו חייב עליו משום אבר מן החי אלא משום נבלה וכ"כ הרב המגיד שם ופשוט:
ז סָעִיף ג אינו יכול כו'. וסיים הטור ועצם הנשבר אם עור ובשר חופים את רובו מותר כו' וכ"כ הרמב"ם שם ומשמע מדבריהם דברישא דהיינו במדולדל אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו אלא בין אם יכול לחזור ולחיות או לא והיינו דוקא במדולדל ממש דהיינו שנעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל כשנשמט ממקומו האבר ועדיין מעורה בגידיו היינו הך דכתב הר"ב בהג"ה ויתבאר בסמוך (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ז'):
ח סָעִיף ג שחיטה. וכתב הרמב"ם שם ואם מתה הבהמה רואין אותה כאלו נפל מחיים לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי עכ"ל וכ' הרב המגיד שם שהוציא דין זה מהש"ס:
ט סָעִיף ג אסור. ופירש הרב המגיד שם משום אבר מן החי משום מצות פרישה מדרבנן:
י סָעִיף ג וע"ל סי' נ"ה. סעיף ה' אם נמלח עם שאר בשר ושאר דיניו נתבארו שם על נכון:
יא סָעִיף ג יתרת כו'. ע"ל סי' מ"ג ס"ק ט' וסימן נ"ד ס"ק ט':
יב סָעִיף ג במקום שאינו מטריף. ובמקום שמטריף ע"ל סימן נ"ה ס"ק ז':
יג סָעִיף ג מותר לאכלו כו'. דדמי לביצים שנתלשו דשריין דכיון דלא מסרחן אית ביה חיותא ואבר זה שנשמט ועדיין מעורה בגידיו ודאי לא מסרח וכל דלא מסרח חיותא אית ביה ושרי עכ"ל תשו' רשב"א שם ולפ"ז משמע אפילו אינו יכול לחזור ולחיות שרי כדמשמע בש"ס גבי ביצים שנתלשו ואע"ג דבאבר המדולדל נתבאר כל שאינו יכול לחזור ולחיות אסור היינו משום שאינה מעורה כלל בגידין ומ"מ קשה דהרשב"א אזיל לטעמיה דמתיר בביצים שנתלשו וכמ"ש הרב המגיד וב"י בשמו אבל למאי דק"ל כהרמב"ם דביצים שנתלשו נהגו ישראל לאסור א"כ ה"ה בנשמט אבר וכן כתב הרמב"ם בהדיא פ"ה מהמ"א דין ז' וז"ל שמט אבר או מעכו או דכו כגון הביצים שמעכן או כתתן ה"ז אינו אסור מן התורה שהרי יש בו מקצת חיות ולפיכך אינו מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי עכ"ל וכן מ"ש הרב בהג"ה שהמנהג להחמיר גם בזה הוא ע"פ מ"ש בד"מ כן בשם או"ה כלל נ' דין י"א ובאו"ה שם לא הביא אלא דברי הרמב"ם הנ"ל ונראה דאה"נ קאמר הר"ב מותר לאכלו מדינא כמו בביצים אבל המנהג להחמיר גם בזה כמו בבצים:
יד סָעִיף ג אבל המנהג להחמיר גם בזה. משמע אפי' עור ובשר חופים את רובו וכן משמע ברמב"ם שם שאח"ז כתב נשבר העצם אם עור ובשר חופים את רובו כו' משמע דברישא בנשמט אין חילוק בין עור ובשר חופים את רובו או לא אבל הכל בו בהל' איסור והיתר גבי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' קודם ד"ה בהמה שנקרעת בה רוב הבשר החופה את הכרס כו' מחלק גבי נשמט הגף ג"כ בין עור ובשר חופים את רובו או לא ע"ש מיהו כל זה בנשמט אבל בנשבר ע"ל סי' נ"ה סעיף ה' נתבארו דיניו כי שם מקומן. והעט"ז השמיט כל דינים אלו דנשמט שכתב הר"ב והכניס דינים אחרים דנשבר תחתיהם ולאו שפיר עביד:
א סָעִיף א אבר מן החי. בטור כתוב ואינו נוהג אלא בטהורים וקשה למאי נ"מ כ"כ דהא טמאה בלאו הכי אסור והטור לאו דינא דמלקות קמ"ל ויש מתרצי' דקמ"ל נ"מ לענין נתינה לבני נח דאבר מן החי אסור לו ע"כ אסור לישראל ליתן לו משום לפני עור כו' וקמ"ל דאין זה אלא בטהורים אבל טמא מותר ליתן לו כי אינו מוזהר בזה וקשה עוד למה הוצרך הטור לכתוב שיש איסור אכילה אפילו פחות מכזית והלא בכל התורה קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה לאכילה ומ"ש כאן שהוצרך לכותבו וצריך ג"כ לפרש לשון לפיכך שכ' הטור שאין לו ביאור לכאורה גם מ"ש אחר כן דבשר הפורש מן החי אסור א"כ למה הוצרך תחלה לכתוב באבר שאין בו אלא בשר דאסור ונ"ל דהטור בא ליזהר שלא נטעה לומר דכאן אין איסור כלל בפחות מכזית מדאמר רב בגמרא אבר מן החי צריך שיהיה בו כזית מ"ט אכילה כתיב ביה ומשמע לכאורה דלענין איסור ג"כ אמר כך דבפחות מכזית אין איסור כלל ע"כ קמ"ל דלענין מלקות קאי דוקא ועיקר כוונת הטור לומר דלא נטעה לפרש מ"ש ובשר בשדה ג"כ הכונה על איסור אבר מן החי דוקא דהיינו קרא דלא תאכל הנפש קאי על אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות וקרא דובשר בשדה על אבר שאין בו אלא בשר אבל כל שאינו אבר והוא בשר אין בו איסור כלל קא משמע לן דלא נפרש כן אלא מקרא דהנפש שפיר משמע אפי' אין בו אלא בשר דהכל נכלל בקרא קמא דהא מההוא קרא אנו לומדים איסור לבהמה חיה ועוף מטעם דקרא מיירי בכל נפש והא דאינו נוהג בטמאים הוא דמיעטיה קרא באותו פסוק דכל שבשרו מותר איבריו אסורים כדאיתא בגמרא וכיון שאנו לומדים מהאי קרא דלכל מילי קאמר ממילא אנו יודעים לאסור אפי' באבר שהוא בשר לחוד וא"כ ע"כ קרא ובשר בשדה קאי אפי' אם אינו אבר כנ"ל:
ב סָעִיף ג אבר הנשמט. פי' ולא נשבר כתוב בד"מ וז"ל כתוב באו"ה אבר המדולדל אסור אפי' חזר ונקשר היטב מאחר שנאסר פעם אחת אין לו היתר עוד חיישינן שמא לא הבריא יפה כל צרכו עכ"ל ולא נראה דאם אנו אומרים הואיל ונקשר דודאי לא יצא לחוץ לענין היתר הבהמה כמ"ש הטור סי' נ"ה אע"פ שהוא חשש טרפה דאורייתא כ"ש שאנו סומכין על זו לענין איסור אבר המדולדל שהוא דרבנן עכ"ל:
א סָעִיף א ועוף. ולוקין עליו אבל אינו נוהג בדגים וחגבים:
ב סָעִיף ב אבר. בטור כתב דאינו נוהג אלא בטהורים ולא בטמאים וכ' הב"ח דנ"מ לדידן היכא דאסור משום אמ"ה הוי בריה ואפילו באלף לא בטיל ובזה הסכים עמו הש"ך אבל מ"ש עוד הב"ח דבטמאים מותר להושיטו לבני נח השיג עליו. מיהו באבר המדולדל יש פוסקים דמותר להושיטו לבני נח כיון שאין בו אלא מצות פרישה בלבד:
ג סָעִיף ב אסור. אפילו פירש בשר מאבר שלם אינו אלא משום ובשר בשדה:
ד סָעִיף ב אסור. משום אמ"ה וה"ה היכא שחתך מבשר שבתוכה חייב משום ובשר בשדה:
ה סָעִיף ג אסור. פי' הרב המגיד משום מצות פרישה מדרבנן וכ' הש"ך דאם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר אבל אם מתה אינו חייב עליו משום אמ"ה אלא משום נבילה ואם אינו יכול לחזור ולחיות ומתה הבהמה פסק הרמב"ם דרואין אותה כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אמ"ה ובאבר המדולדל אין חילוק בין עור ובשר חופין את רובו או לא רק החילוק הוא אם יכול לחזור ולחיות ודוקא אם נעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל כשנשמט ממקומו ועדיין מעורה בגידיו היינו הך דכתב הר"ב בהג"ה:
ו סָעִיף ג לעיל. שם ס"ה נתבאר אם נמלח עם שאר בשר מה דינו ע"ש:
ז סָעִיף ג הנשמט. כתב בד"מ בשם או"ה אבר המדולדל אפילו חזר ונקשר היטב אסור ול"נ דאם סומכים לענין היתר הבהמה לומר דודאי לא יצא לחוץ אע"פ שהוא חשש טריפות דאורייתא כ"ש שיש לסמוך ע"ז באיסור דרבנן עכ"ל:
ח סָעִיף ג לאכלו. דדמי לביצים שנתלשו (דכיון דלא מסרחן אית בהו חיותא אף אף על גב דבאבר המדולדל נתבאר דאם אינו יכול לחזור ולחיות אסור התם איירי שאינו מעורה כלל אבל הכא עדיין מעורה בגידין). אבל המנהג להחמיר אפי' עור ובשר חופין את רובו. ש"ך:
א סָעִיף א אסור. עפמ"ג במשבצות מ"ש בענין להושיט אמ"ה לב"נ וע' בזה בתשובת פני אריה סימן ע"ד ובתשובת זכרון יצחק סי' ק"ח ועי' בשו"ת בית אפרים בהקדמה לחלק יו"ד מ"ש בזה. [ ועי' בתשובת ח"ס סימן י"ט שהתעורר בדבר חדש לפי המבואר בתו' חולין ס"ד ע"א בד"ה שאם רקמה דביצים חידוש הוא דאין לך דבר היוצא מהחי ושרי אם כן לכאורה יש לאסור ביצים לב"נ בזמן הש"ס דגבי ישראל גלי התורה ולא לב"נ כמו מפרכסת דשרי לישראל ולא לב"נ וס"ל להרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דאפילו בהמה טהורה וכשירה לישראל אסורה מפרכסת לב"נ ולית ליה מי איכא מידי. ואפילו להחולקים וס"ל מי איכא מידי מ"מ בטריפה וטמאה דאסורה בלא"ה לישראל אסורה לב"נ ואם כן ה"נ בביצים אסורים לב"נ לכל הפחות ביצים טריפות ולהרמב"ם כל הביצים אסורים. וכתב דעפ"ז תמיה איך היו רגילים בזמן הש"ס למכור ביצים לנכרי והתירה מפורש בש"ס ופוסקים עי' לקמן ס"ס פ"ו והגם די"ל משום דמצוי להו בלא"ה כו' מ"מ יש לתמוה על מה שנותנים להם בחנם וזה אסור אפילו היכא דשכיח להו כדמוכח ממ"ש התוס' פסחים צ"ב מיהו ביצים שלימות פשיטא דשרי לתת אותם במתנה כיון דאיכא למתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי להו שרי דבכל שהוא דאיכא למיתלי תלינן כמבואר במשנה ח' פ"ה דשביעית וגם לתת להם ביצים טרופות חיות אפשר להתיר דאולי לאו לאכילה קבעי להו כ"א למלאכה כדרך לעשות הרבה מלאכות בביצים טרופות כמלאכת הדבוק וכדומה אמנם להזמינם על המאכלים שנילושו בביצים (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרמב"ם אף בכשירות. ולהחולקים בטריפות) או שנתבשלו עמהם ביצים מנא לן להתיר ואין לומר דטעם כעיקר לא נאסר לב"נ ז"א אדרבה לב"נ אפילו באלף לא בטיל ואף נותן טעם לפגם נמי אסור לדידהו והניח בצ"ע ע"ש שהאריך בזה]:
ב סָעִיף א בבהמה. בשל"ה דף ש"ג כתב דבהמה שנבראת ע"י ספר יצירה כמו דמצינו בגמרא דברא עגלא תילתא בכל ערב שבת מותר לאכלו בעודו חי וזה היה מעשה השבטים שהביא יוסף דבתם רעה אל אביהם שאכלו אמ"ה כי יוסף סבר שהיא בהמה גמורה ע"ש ונראה דמ"מ אסור לאכלו בלא שחיטה מדרבנן משום מראית עין כדלעיל סי' י"ג גבי בן פקועה בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע ונוהג בזה כל הדינים הנאמרים שם. ולפי מ"ש שם בשם הפרשת דרכים דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם ע"ש ממילא דגם בזה הדין כן ולפ"ז קשה להבין דברי בעל של"ה הנ"ל במ"ש וזה היה מעשה השבטים:
ג סָעִיף ב אבר הפורש. עי' בה"ט ועי' בש"ך דטעם השגתו על הב"ח הוא דהא קי"ל דלנכרים נוהג גם בטמאה וא"כ אסור להושיט להם ועי' בתשובת אמונת שמואל סימן י"ד שכתב ליישב דבריהם ועשה כלל חדש דהיכא דשרי לדידיה ואינו אוסר אלא לב"נ שרי לאושוטי דלא דמי למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידיה שרי מ"מ התורה אסרה עליו כשיהיה נזיר אבל באיסור דשרי לדידיה כמו אמ"ה בטמאים שרי להושיט לב"נ ואינו מוזהר על לפ"ע והא דנקיט בפרישה לישנא דמי איכא מידי אאיסור הושטה קאי עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש ראייה לדבריו מפסחים דף כ"ב והרי אמ"ה כו' הא לכלבים שרי ע"ש ועיין בתוס' שם ובש"ך לעיל סימן כ"ז ודו"ק ומ"מ לדינא צ"ע:
א סָעִיף ג אם אינו כו'. תוספתא פ"ג אבר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה בשר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה נשבר העצם ויצא לחוץ ורוב עור ובשר מקיפין אותו כשר וכ"ה בטור וז"ש בהג"ה וע"ל סי' נ"ה ר"ל דבנשבר העצם אין הדין כן אלא תליא בעור ובשר כו':
ב סָעִיף ג אפילו אם כו'. גמ' ע"ג ע"ד א"ר יוסף נקוט כו' א"ל מאי קושיא כי אמרי כו':
ג סָעִיף ג אבר הנשמט כו'. ז"ל הרשב"א לא שמענו עור ובשר אלא בנשבר העצם הא בשמוטה לא ולכך לא חילקו בבוקא דאטמא בין עור ובשר כו' ותדע שהרי ביעי חשילתא הוי כאבר הנשמט ושריין משום דאית בהו חיותא כמ"ש בס"ד וה"ה לאבר שנשמט ועדיין מעורה בגידיו ולא מסרח וכל דלא מסרח חיותא אית בהו כמ"ש בביעי וז"ל הרמב"ם בפ"ה שמט אבר כו' כגון הביצים כו' וכ"ה בתוספתא הנ"ל אבר מדולדל כו' נשבר העצם כו' מכלל דאבר המדולדל הוא שנשמט ואמר דתליא ביש להעלות ארוכה ולא בעור ובשר וז"ש בגמ' גבי ביעי חיותא אית בהו ואף שאמרו שם ואת לא כו' משום דלא בריין כמ"ש שם משא"כ כאן דמיירי בשיכול להיות כנ"ל:
ד סָעִיף ד ממנהג כו'. רמב"ם. דאנן בתר בני בבל גרירן. ר"ן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.