Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 75 — שולחן ערוך, יורה דעה עה
א אֵין מַחְזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם, כְּגוֹן בַּכֶּרֶס וּבַקֵּבָה וּבַדַּקִּין. וּבַחַלְחֹלֶת (פֵּרוּשׁ, הַכַּרְכָּשָׁא, וְהוּא הַמְּעִי הַדָּבוּק בְּפִי הַטַּבַּעַת) בְּלֹא שֻׁמָּן שֶׁעֲלֵיהֶם. לְפִיכָךְ אִם בִּשְּׁלָם בִּקְדֵרָה בְּלֹא מְלִיחָה, מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן אַסְמִיק. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִמְלְחוּ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנֻקָּב, דְּמֻתָּרִים (מָרְדְּכַי פכ"ה). מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה צְרִיכִים מְלִיחָה בִּכְלִי מְנֻקָּב, וַהֲדָחָה תְּחִלָּה, כִּשְׁאָר בָּשָׂר (מָרְדְּכַי וְאָרֹךְ). וְיֵשׁ חוֹלְקִים בַּכָּרֵס, וְאוֹמְרִים דְּמַחֲזִיקִין בָּהּ דָּם, וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר בַּכָּרֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת כִּשְׁאָר בָּשָׂר (מָרְדְּכַי ור"ן ואו"ה). אֲבָל שֻׁמָּן שֶׁעֲלֵיהֶם, דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר. לְפִיכָךְ כְּשֶׁמּוֹלְחִים הַחַלְחֹלֶת וּשְׁאָר מֵעַיִם, אֵין מוֹלְחִין אוֹתָם בְּצַד פְּנִימִי מַעֲבַר הַמַּאֲכָל, אֶלָּא בַּצַּד הַחִיצוֹן שֶׁשָּׁם הַשֻּׁמָן דָּבוּק. הַגָּה: וְאִם מָלַח הַחַלְחֹלֶת מִצַּד פְּנִים וְלֹא מִצַּד חוּץ, הֲוֵי כְּאִלּוּ לֹא נִמְלְחָה כְּלָל, וְאִם נִתְבַּשְּׁלָה כָּךְ, טְרֵפָה, אִם יֵשׁ עָלֶיהָ שֻׁמָּן מִבַּחוּץ. וְאִם לֹא נִתְבַּשְּׁלָה עֲדַיִן, יַחֲזֹר וְיִמְלְחֶנָּה מִבַּחוּץ. וּמֻתֶּרֶת (אָרֹךְ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). בֵּיצִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹפוֹת לְאַחַר שְׁחִיטָה, אִם לֹא נִגְמַר הַחֶלְבּוֹן שֶׁלָּהֶם, רַק הַחֶלְמוֹן לְבַד, צְרִיכִים מְלִיחָה כִּשְׁאָר בָּשָׂר, וּמֻתָּר לְמָלְחָן עִם בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף סִימָן פ"ז). וְאִם נִגְמַר אַף הַחֶלְבּוֹן, אֲפִלּוּ הַקְּלִפָּה קָּשָׁה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁהִיא נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, נוֹהֲגִין לְמָלְחָהּ, אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְמָלְחָהּ עִם בָּשָׂר (מהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד). מִיהוּ בְּדִיעֲבַד, אֵין לָחוּשׁ. וְכָל שֻׁמָּן, אֲפִלּוּ שֶׁל עוֹפוֹת, דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר לְעִנְיָן מְלִיחָה וַהֲדָחָה (מָרְדְּכַי).
ב בְּנֵי מֵעַיִם בְּלֹא שֻׁמָּן שֶׁעֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים בָּהֶם דָּם, מֻתָּר לְמָלְחָם עִם בָּשָׂר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים לְמָלְחָם עִם בָּשָׂר (טוּר בְּשי"א), וְהָכֵי נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְאו"ה בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).
ג שֻׁמַּן הַכַּנְתָּא (פֵּרוּשׁ שֻׁמַּן הַדַּקִים אינטרי"לייא בְּלַעַ"ז) שֶׁעַל הַדַּקִּים, מְלֵאָה חוּטִים דַּקִּים מְלֵאִים דָּם וּלְפִיכָךְ יֵשׁ אוֹסְרִים אוֹתָהּ לִקְדֵרָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי חֲתִיכָה וּמְלִיחָה. וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִין הֶתֵּר, וְאוֹתָם חוּטִין שֶׁל דָּם כְּשֶׁאָדָם בָּקִי בָּהֶם מוֹתְחָן, וְנִפְשָׁלִים הֵיטֵב עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד מֵהֶם.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א כגון בכרס כו'. כן הוא דעת הרא"ש וטור ושאר פוסקים דכרס הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס שאין מחזיקין בהם דם ונ"ל דאף הרא"ש והטור מודים דבקורקבן מחזיקין דם שהרי עינינו רואות דיש דם הרבה בקורקבן ועוד דהא ס"ל בסי' (מ"ט) [נ'] דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס ע"ש ובבית יוסף שם והדריש' כתב דלדעת הטור וסייעתו אין מחזיקין דם בקורקבן כמו בכרס ותלה עצמו במה שהביא הטור ר"ס ק"י בשם רבי יודא דקורקבן לא הוי חתיכה הראויה להתכבד כדאמרינן בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש ולא כוון יפה דלדבריו יהיו דברי הטור סותרים זא"ז וכן הקשה בהגהת דרישה ר"ס ק"י ס"ב ולדבריהם תיקשי נמי אמאי לא מייתי הטור ראיה ממאי דאיתא להדיא בפ' קמא דביצה (דף ז' ע"א) קורקבן ובני מעיים לא אכלי להו אינשי וגם אדרבה מוכח מש"ס זו דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים וכן בסמ"ג לאוין קמ"א דף כ"ב ע"ג מביא דברי הר' יודא אלו שהביא גם כן ראיה מהך דביצה כדאמרי' קורקבן ובני מעיים כו' אלא ודאי גם דעת הטור כן אלא שקיצר בלשון ועוד דהא הך ראיה דמייתי הטור בשם הר"י מדאמרינן בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש הוא לישנא דרשב"ג בנדרים (דף נ"ד ע"ב) בברייתא ובלישנא דברייתא אף להרא"ש וטור קורקבן בכלל בני מעיים כדכתב הרא"ש להדיא בפרק א"ט ומביאו ב"י בסי' נ' ע"ש וזה ברור וגם הב"ח בקו' אחרון לא כוון יפה בזה במ"ש דכיון דאנן לא קי"ל כר"י וקורקבן הוי חתיכה הראויה להתכבד א"כ לא הוי בכלל בני מעיים ג"כ לענין דם עכ"ל דהא דאנן קי"ל דהוי חתיכה הראויה להתכבד היינו משום דכתבו הרמב"ם והסמ"ג ושאר פוסקים דדין חתיכה הראויה להתכבד משתנה לפי הזמן והמקום תדע שהרי בש"ס הנזכר מבואר להדיא דקורקבן לא אכלי להו אינשי אלא צ"ל דהיינו דוקא בזמנ' אבל היה יכול להיות דקי"ל דקורקבן הוי בכלל בני מעיים שהוזכר בש"ס אם לא כמו שהוכחתי ודוק: ש"ע סָעִיף א
ב ובדקין. הם הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם: ש"ע סָעִיף א
ג אא"כ אסמיק. כלומר דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכין מליחה כשאר בשר: ש"ע סָעִיף א
ד דמותרין. מן הסתם אי לא אסמיק: ש"ע סָעִיף א
ה מיהו לכתחלה צריכה מליחה כו'. הטעם מפורש בסה"ת ובאו"ה כלל ד' ד"ט לפי שא"א לנקר הבני מעיים שלא ישאר בהן מעט שומן ע"ש ומה"ט סגי אפי' לכתחלה במליחת צד החיצון לבד וכדלקמן ס"ק ז': ש"ע סָעִיף א
ו ואפי' בדיעבד כו'. וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ה וכ"כ הב"ח דלא כהעט"ז שלא הביא אלא דברי המחבר: ש"ע סָעִיף א
ז אין מולחין כו'. אלא בצד החיצון כו'. משמע דאפי' לכתחלה א"צ למלחו רק מצד החיצון ולא מצד הפנימי וכ"כ באו"ה כלל ד' ד"י ובת"ח כלל ט"ו די"ב בהדיא (ועיין בס"ק ה') ואע"ג שכ' המחבר לעיל סי' ס"ט ס"ד דלכתחלה צריך למלוח הבשר משני צדדין והר"ב שם אוסר אפי' דיעבד וא"כ כאן כשאינו מולח אלא מצד החיצון נמצא שהשומן לא נמלח במקום שהוא דבוק י"ל דכיון דאין כ"כ דם בשומן וגם אית ביה חטי חטי סגי בהכי אף לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ח ואם נתבשלה כך טרפה. ל' הת"ח שם מיהו אם יש ס' רק נגד השומן והגידין שבה הכל מותר עכ"ל ואע"ג דבשר שנתבשל בלא מליחה נהגינן לאסור אותה חתיכה אף בדאיכא ששים כדלעיל סי' ס"ט סי"א מ"מ הכא השומן נמס בקדרה ואינו ניכר ובטל א"נ כיון דהתם גופא חומרא בעלמא היא יש להקל כיון דאין דם נראה לעין בשומן ובזה א"ש הא דסגי בששים נגד השומן והגידין ולא בעינן ששי' נגד כל החלחולת לפי שהאיסור דבוק בה ונעשית נבילה אלא ודאי כיון דעינינו רואות דלית בהו דם למראית העין ובודאי הוא מעט מזער ראוי להקל בזה כיון דאיסור דבוק בלא"ה חומרא הוא וכן כתב מהרש"ל פרק כ"ה סי' נ"ו בה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ט אם יש עליה שומן מבחוץ. פירוש אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן: ש"ע סָעִיף א
י יחזור וימלחנה. כ"כ בסימני ת"ח שם ובת"ח שם בפנים כתב יחזור וידיחנה וימלחנה: ש"ע סָעִיף א
יא ומותרת. דמאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם אין לדמותו לבשר אחר שנמלח מצד א' עכ"ל ת"ח שם בשם או"ה ור"ל דהכא אפי' לאחר י"ב שעות שרי לחזור ולמלחו משא"כ גבי בשר לעיל סימן ס"ט ס"ד וכן אפי' לאחר מע"ל להי"א בס"ס ע' דפליטת ציר היא מע"ל וק"ל: ש"ע סָעִיף א
יב ומותר למלחן עם בשר כו' עד מיהו בדיעבד אין לחוש. ודעת מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' ב' נראה לאסור אף בדיעבד בין (שנשאר) [שנגמר] החלמון לבד או גם החלבון בין שהקליפה קשה או רכה ע"ש שהאריך ודבריו נכונים וכ"כ הב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יג מותר למלחם עם בשר. משום דציר יש להן וכל שהן פולטין ציר אין בולעין רשב"א. והתוס' והרא"ש והר"ן כתבו הטעם דמישרק שריק ואף על גב דס"ל להנך פוסקים דלא כר"ת דסבירא ליה מישרק שריק במליחה וכמו שנתבאר בסי' ע' בב"י הא כבר כתבו התוס' פכ"ה דף קי"ב ע"ב והגה"מ פ"ו והגהת ש"ד ושאר פוסקים דה"ט משום דמסתמא איכא גומות בבשר ולא שריק והלכך בבני מעיים דחלקים הם שפיר אמרינן דשריק א"נ והוא עיקר דהיכא דפליט ציר אמרינן שפיר דשריק וכן כתב מהרש"ל שם וסברא זו מוכרחת בכמה דוכתי ודוק: ש"ע סָעִיף ב
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א כגון הש"ך הסכים לט"ז דקורקבן יש בו דם דאל"כ סתרי דברי הטור דבסי' נ' (ט"ס מ"ט וצ"ל נ') כתב דאין מדמין בקורקבן דלא הוה בכלל בני מעיים ובסי' ק"י כתב כהר"ר יהודה דקורקבן הוה בכלל בני מעיים אלא דעיקר ראיה מביצה ועוד דבנדרים הוא רשב"ג ובלשון תנאים בכלל בני מעיים ובאמת תימא על הדרישה שהקשה דברי הטור מסימן נ' לק"י דהא בלשון תנאים הוה הכל בכלל בני מעיים ולא בלשון אמוראים כמבואר. ועי' כר"ו שהיקל בקורקבן שספק אי נמלח או לאו ועמ"ש בט"ז דאין להקל ולדבריו הוא הדין ודאי לא נמלח כיון דנתבשל הוה ספק דרבנן מאחר שחושב זה לספק פלוגתא דרבוותא ואין נראה דספק פלוגתא כשהן שקולים לא יחיד נגד רבים: ש"ע סָעִיף א
ב ובדקין. אבל כנתא גופא יש בה דם ש"ך בשם ראשונים ועי' ס"ג בזה: ש"ע סָעִיף א
ג אא"כ. עש"ך ועיין בר"ן שכתב מעט דם יש בהם אלא דאין יוצא או דבטל במיעוטו וכן מורה קצת לשון המחבר אין מחזיקין בהם דם לענין דיעבד: ש"ע סָעִיף א
ד דמותרים. והיינו אי לא אסמיק ובאסמיק בעי מלוחה כשאר בשר עש"ך: ש"ע סָעִיף א
ה מיהו. הש"ך כתב הטעם דא"א שלא ישאר קצת שומן ומש"ה סגי מצ"א כיון דהטעם משום שומן ולטעם הר"ן דמעט דם יש בהן ואין מחזיקין לאסור דיעבד כפירש"י חולין קי"ג היה ראוי לכתחלה למולחן לדקין גופא מב' צדדין. ומ"מ לא הבינותי דבאות ז' כתב דשומן א"צ ליטול מהדקין כיון שאין מוחזק כ"כ בדם א"כ ה"ה לטעם הר"ן א"ש דמעט דם יש בהן מש"ה סגי לכתחלה למולחן מצ"א עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף א
ו ואפילו. עש"ך ומיהו למלוח כרס עם שאר בשר מולחין לכתחלה מכ"ש דדקין שכתב הט"ז אות ז' שהמנהג כן אפילו בלא שומן ועכה"ג בהגהות ב"י אות ט' דאף מאן דאוסר בדקין בכרס מותר למולחן עם שאר בשר ויראה לי דהולכין לחומרא בכרס ואם מלחו אותו והודח תוך שיעור מליחה והונח אצל מלוחה אסור אף בה"מ שמא אין בו דם כסברת המחבר ורוב הפוסקים ונסתמין נקבי הפליטה ולא אמרינן ככ"פ וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף א
ז אין. עש"ך והעיקר דשומן אין מוחזק כ"כ בדם א"צ לטרוח ליטול השומן מן הכרכשא. אבל שומן בשר לכתחלה וודאי ראוי למלוח מב' צדדין עמ"ש באות ט': ש"ע סָעִיף א
ח ואם. עש"ך דכמח קולות בשומן כיון דאין כ"כ מוחזק בדם אי איכא ס' אותה החתיכה מותרת ומה"ט לא אמרינן איסור דבוק ולא מצריכין ס' נגד כל הכרכשא: ש"ע סָעִיף א
ט אם. עש"ך ובאורח מישור אות ג' הרבה להשיב על הש"ך דמיירי באין ידוע יע"ש והמעיין בת"ח כלל ט"ו די"ב מבואר אפילו ביש שומן אפ"ה יחזור וימלחנו וכל הקולות האלו בה ועיין או"ה כלל ד' ד"י: דע דשומן יש בו ב' קולות. א' דאף לא נמלח אלא מצ"א אף באין ה"מ ואף לאחר כמה ימים והודח יש היתר ואם נתבשל כך נמי יש היתר באין ה"מ דאין מוחזק כ"כ בדם. הב' דאף דקין שעמו ונמלחו יחד לא אמרינן דבולעין ממנו כיון שאין מוחזק כ"כ בדם ומיהו יש לעיין דאפשר בשאר בשר לא דבולע ושאני דקין דאיכא טעמא נמי דקשי קרמייהו וחלקים הם כמ"ש הש"ך ועיין ברא"ש פכ"ה ושייך בהו שריק. ואם נתבשל שומן בלא הדחה אחרונה עס"י ס"ט בכה"ג דיש ס' בשומן גופא וצ"ע לדינא ובנתבשל בלי מליחה כשיש ס' אף אותה חתיכה מותרת ועס"י ס"ט עוד מדיני שומן אווז בלא הדחה ושהה ג"י: ש"ע סָעִיף א
י יחזור. עש"ך וכוונתו בת"ח כלל ט"ו די"ב יחזור וידיחנו וימליחנו ובסימנים כתוב יחזור וימלחנו בחוץ והדחה שנית א"י למה ואולי לרכך כשנתייבש: ש"ע סָעִיף א
יא ומותרת. עש"ך ואפילו הודח ולאחר כמה ימים אפ"ה מותרת במליחה מצד השני ועב"ח: ש"ע סָעִיף א
יב ומותר. הש"ך הביא דברי יש"ש דאפילו דיעבד אסור כל שנגמר החלמון והעולם אין נזהרין ויש לגעור בהם ועמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יג מותר. עש"ך דכפי הנראה השווה הרשב"א לשאר פוסקים דהכל הטעם דטרוד לפלוט ציר לא בלע וי"ל דתפילים נמי דמישרק וככ"פ בציר דבר מועט: שמעתי אומרים שרב אחד הורה בחלחולת שנהפך לעבר המאכל ומלאו בקמח ושאר דברים בלי מליחה ומלגו במים רותחין ע"י עירוי והתיר הרב המורה באומרו שעירוי כ"ק מבשל ואין מחזיקין דם בבני מעיים והם כ"ק וימלח מצד השומן וטב הורה דאפילו לפי מה דפסק הט"ז בסי' ק"ה אות ד' דכ"ש אוסר כולו באין ה"מ אם כן כ"ש עירוי באין ה"מ אפ"ה כ"ש רק מפליט ומבליע והא קיי"ל בסי' ס"ה סי"א בהג"ה דכ"ש מותר למלוג לצורך אורחים אפילו לכתחלה כיון דאין מבשל. ומיהו עדיין חסר תנאי א' כפי מה שסיפרו לי שהורה למלוח צד הב' בלי נטילת השומן מעל הכרכשא ובזה לא יפה הורה דטעם דמותר דשריק או טרוד לפלוט ציר ובמבושל ל"ש הני טעמים וע"כ צריך ליטול השומן מעל הכרכשא כיון שהכרכשא נתבשלה ע"י עירוי וכדאמרן ואולי השומע טעה וכמ"ש ✍: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א כגון בכרס. כתוב בדרישה דקורקבן של עוף הוה במקום כרס בבהמה ולא מחזקינן ביה דם כדאשכחן לענין חתיכה שאינה ראויה להתכבד בסי' ק"י בשם רבינו יודא שגם הקורקבן בכלל מעיים שאמרו עליהם אוכליהון לאו בר איניש ע"כ ולא נהירא לע"ד דהא אמרינן בריש ביצה (דף ו') כמה פעמים בלשון זה קורקבן ובני מעיים איכא אינשי דלא אכלי משמע דאינו בכלל מעיים ומזה למד ה"ר יודא בסי' ק"י דקורקבן הוה בזה כשאר מעיים וראיתי אחר זה בסמ"ג סי' קמ"א שמביא ג"כ דין של ה"ר יהודה שמביא הטור סי' ק"י דקורקבן לא מיקרי חתיכה הראויה להתכבד ומביא שם שני גמרות האחת ממס' נדרים (דף נ"ד) רשב"ג אומר קרביים פירוש מעיים לאו בשר ואוכליהון לאו בר איניש ואח"כ מביא גמ' דריש ביצה שזכרתי דקורקבן ובני מעיים איכא אינשי דלא אכלי וקשה ודאי למה לו להביא כלל גמ' דנדרים דשם לא הוזכר כלל קורקבן ולא היה לו לאתויי אלא גמ' דבינה דמפורש שם הקורקבן וזה עיקר כוונ' של הסמ"ג אלא פשוט דאי מגמרא דביצה לחוד ה"א כיון דאמר שם איכא אינשי דלא אכלי כו' מנלן דאזלינן בתרייהו דלמא אזלינן בתר האוכלים והוה חתיכ' הראויה להתכבד ע"כ מביא גמ' דנדרים דאמרינן מעיים אוכליהון לאו בר אינש פירוש שאכילתם היא אכילה גרועה כמו שפרש"י שם וא"כ גם גמרא דביצה שאמרה גבי מעיים איכא אינשי דלא אכלי אותן האנשים הם עיקר ממילא גם גבי קורקבן יתפרש כך דהא אמר חד לישנא לקורקבן עם בני מעיים בגמרא דביצה ומגמרא דנדרים פשיטא דלא מצי לאתויי לחוד ששם לא הוזכר רק מעיים ולא קורקבן ואין קורקבן בכלל בני מעיים ולא הביא גמרא זו רק לפרש גמרא דביצה לענין מעיים ממילא נדע לפרש גם לענין קורקבן כל זה נ"ל ברור ומתוקן יפה בפי' דברי הסמ"ג גם בטור סי' ק"י אלא שלא הביא רק גמרא אחת דהיינו דנדרים שמשם אנו למדין דאנו הולכים אחר אותן שאינן אוכלין אותו ממילא גם הקורקבן בכלל מעיים לענין זה דוקא כנלע"ד פשוט דדין בשר גמור יש לו ועוד נראה להביא ראייה דאע"פ דנקטו הפוסקים קיבה בזה הסי' מ"מ אין בכלל זה קורקבן של עוף דמצינו בפא"ט בטריפות דעוף בדף נ"ו דחושב שם הטרפות שלו שהם גם בבהמה ומפרש שם רש"י במתניתין אמאי הוצרך לשנות אותם גבי עוף מאחר שכבר שנאם בבהמה ועל מה ששנה גבי עוף ניקב הקורקבן לא הקשה רש"י כלל למה חזר להזכירו בעוף מאחר ששנה בבהמה ניקבה הקיבה וגם אין שום תירוץ על זה ודאי דאין בזה קושיא כלל דהקורקבן אינו דומה מצד הסברא להקיבה של בהמה ממילא גם כאן אע"פ שהוזכר בקיבה שאין מחזיקין בה דם אין קורקבן העוף בכלל זה. ועוד ראייה לאיסור כאן בקורקבן מדמצינו לר"ת שכתב הר"ן משמו שהכרס אינו בכלל מעיים ומחזיקין בו דם מדאמרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות שאם יש עליה קורט דם כו' וכ"כ הרשב"א בתה"ה וכ"פ רמ"א כאן לאיסור בכרס וא"כ גם בקורקבן הוה כך דהא כתב הטור בסי' נ' וב"י בשם שאר פוסקים דמחט בקורקבן כדין מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות ולא אמר כדין הקיבה וע"כ ע"כ צ"ל דבקורקבן יש דם דאל"כ לא שייכי בו דינים של בית הכוסות דהא עיקר דין של המסס ובית הכוסות תלוי בדם אם נמצא וזה נתחדש אצלם וא"כ הוה קורקבן ממש ככרס ובית הכוסות וא"ל ממתניתין דנחמרו בני מעיה דשם הוה קורקבן בכלל כדאיתא בסי' נ"ב אין ללמוד משם דהא התם גם לב וכבד בכלל כדאיתא שם ובסי' נ' מביא ב"י בשם רבינו יונה לחלק בין לשון מתני' דהכל בכלל מעיים ולא בלשון אמוראים והיינו לענין לב וכבד וקורקבן כולם הם נכללים בלשון מעיים אבל לא מצינו שום סברא להכניס קורקבן יותר לכלל מעיים מלב וכבד. ומ"ה כאן דלב וכבד אינם בכלל מעיים ה"ה קורקבן דליתיה. ועוד נראה דכאן מצינו בפירוש דנשמר בגמרא לפרש לשון מעיים דאיתא שם א"ר משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא אכרכשא ומעיא והדרא דכנת' ומדפירש בעל התלמוד ואמר מעיא היינו מה שהוא פשוט מעיים בפי כל ולא שום דבר אחר ע"כ אין הקורקבן בכלל ומ"ש בדרישה דקורקבן של עוף הוה במקום קיבה בבהמה אין זה נכון כלל דהא כתב בסי' נ' כל הטריפות בבהמה טרפות גם בעוף באברים הנמצאים בו אלא שאין לעוף לא כרס ולא המסס ובית הכוסות ויש כנגדו זפק וקורקבן עכ"ל הרי שנקט הקורקבן במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה והכא נמי ודאי כן הוא בלי ספק וחד דינא אית להו: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו לכתחלה צריכין כו' הטעם שמא יש קצת שומן נדבק בהם: ש"ע סָעִיף א
ג אלא בצד החיצון. ואע"ג דבסי' ס"ט בעינן שימלח שני צדדין הכא שאני דאין בשומן כ"כ דם כמו בבשר: ש"ע סָעִיף א
ד יחזור וימלחנה מבחוץ. ולא חיישינן שיבלע הצד הפנימי מן החיצון מאחר שאין מוחזק כ"כ בדם כ"כ או"ה ועמ"ש לעיל סי' ס"ט סעיף ד': ש"ע סָעִיף א
ה ומותר למלחן עם בשר. רש"ל פכ"ה סי' ב' לא פסק כן אלא כתב וז"ל ולענין מליחה יראה שאין להקל כלל ולמלוח אותה ביצה שנמצא בתרנגולת עם התרנגולת דאע"פ שאנו מחמירין ומולחין כל הביצים הלא מדינא לא בעי ולא עוד אלא אפי' נגמר החלמון לבד דחשבינן כבשר מדינא ולא כרש"י (בטור סי' פ"ו מביאו) סוף סוף עינים רואות שאין בו דם וגם אין לה ציר שפולט ממנה וא"כ אינה טרודה לפלוט ותבלעדם התרנגולת ואסורה ועוד נ"ל דשפיר בלעה ופלטה ע"י מלח אפי' נתקשה לגמרי דהא אפי' כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כ"ש הכא כו' ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרת את התרנגולת הנמלחה עמה כמו גבי דגים ועופות עכ"ל ובא"ו שלו כ' עוד דאם נתבשלה הביצה הזאת הנאסרה אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס'. ודבריו נראין עיקר להלכה למעשה ועיין סי' פ"ז לענין בשר בחלב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו מותר למלחן עם בשר. הטעם דדם מישרק שריק ועוד שיש ציר בבני מעיים וע"כ הם טרודים לפלוט ציר ולא בלעי דם מן הבשר כ"כ ב"י בשם התוספות והרשב"א ואע"ג דבבצי' כ' רש"ל בסמוך דבלעי מן בשר שלא נמלח ואסור היינו כיון דליכא בהו ציר ואע"ג דלעיל סי' ע' ס"ו כתבתי בשם רש"ל דדוקא בפליטת דם אמרינן דלא בלע דם אבל לא מחמת פליטת ציר הא כבר הוזכר שם דבענין שי"ל כבולעו כך פולטו כגון בחתיכה שהונחה עם חתיכות שלא נמלחו מודה רש"ל דמהני הך סברא כיון דטרוד לפלוט ציר לא בלע דם: ש"ע סָעִיף ב
ז והכי נוהגין לכתחלה. ורש"ל כתב פכ"ה סימן צ"ו דמותר אפילו לכתחלה ושכן המנהג: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א כגון. עט"ז ותוכן כוונתו דמגמרא ביצה מוכח להיפך דמני בני מעיים וקורקבן אלמא קורקבן לאו בכלל בני מעיים ומסמ"ג נמי יש להוכיח כן דאל"כ למה לו להביא גמרא דביצה מנדרים לחוד סגי אלא וודאי קורקבן אין בכלל בני מעיים והוצרך להביא תרווייהו. אמנם מ"ש בתחלה במקום כרס ולסוף סיים קיבה צ"ע ובדרישה אות ב' כתב בפירוש דקורקבן במקום כרס בסימן מ"ט בטור ומש"ה מתיר ואה"נ לסברת הר"ב בהג"ה וכמ"ש האחרונים דהעיקר כאומרים יש דם בכרס מודה הדרישה דגם בקורקבן יש דם. שוב ראיתי להאורח מישור אות א' הרגיש במ"ש הט"ז תחלה כרס ואח"כ קיבה ולענין דינא וודאי אין לסמוך ע"ז ולעשות ממנו ס"ס בספק אי נמלח וכדומה דכולהו סברי דמחזיקין דם בכרס וכ"ש קורקבן והדרישה יחיד הוא בדבר זה ואין להקל כלל. ודע ה"ה זפק של עוף מחזיקין בו דם דהא כתב הטור בסימן מ"ט שאין לעוף כרס והמסס וב"ה ויש לו כנגדן זפק וקורקבן וכיון דאנו מחזיקין דם בכרס וה"ה בהמסס וביה"כ קיי"ל כן כמבואר בת"ת כלל ב' ד"ה בשם או"ה כלל ד' דביה"כ מחזיקין דם ה"ה בזפק נמי דהם כנגד אותן איברים וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו. עט"ז הטעם דא"א לנקר השומן והוא מאו"ה כלל ד' דין ט הביאו הש"ך אות ה' אמנם לבוש ס"ב נתן טעם דמעט דם יש בו והוא מהר"ן דבטל הוא ולכתחלה יש למולחם דאין מבטלין איסור לכתחלה או דשמא יצא ועמ"י כלל ט"ו אות י"ט. ויראה דאם לא מלחו המעיים במזיד דהוה כמבטל איסור דרבנן עס"י ל"ט בדין בדיקת הריאה ויש לאסור. ועיין רש"י תולין קי"ג ד"ה אין לאסור אם לא נמלחה הביאו הפר"ח אות ב' משמע לכתחילה בעי מליחה והמ"מ פ"ז ממ"א הט"ו כתב פי' ואין צריך מליחה משמע אף לכתחלה אלא ממנהגא וצ"ע אם לא נמלחו במזיד מהו. כתב הבל"י אות ד' בשם פ"י אם (לא) נמלחו בלא הדחה א' יש להקל לצלי ובמליחה מועטת יש להקל לבישול ולא ידענא דאפילו נמלחו בכשא"מ בשוגג מותרים כמ"ש הר"ב בהג"ה ואיזה דם בעין שיש על הדקין ולרכך הא דיעבד מותרין ואין לדברים אלו שורש ואף בנמלחו ממש ושהה כשיעור מליחה בלא הדחה א' שרי לבישול ✍: ש"ע סָעִיף א
ג אלא. עט"ז וכ"כ הש"ך אות ז' דשומן שאין מוחזק כ"כ בדם די בכך לכתחלה והיינו שאין לטרוח וליטול השומן מעל הכרכשא אבל שומן לחוד וודאי לכתחלה יש למלוח מב' צדדין ודיעבד וודאי שרי מצ"א אף באין ה"מ כיון דאין מוחזק כ"כ בדם ועמ"ש בש"ך אות ט' בזה ובא"מ האריך שם ולפעד"נ כמ"ש: ש"ע סָעִיף א
ד יחזור. עט"ז הטעם דאין מוחזק כ"כ בדם ואפילו לאחר כמה ימים ואפילו הודח שרי למלוח צד הב' כיון שאין מוחזק כ"כ בדם אין לחוש שצד השני בלע ואמרינן כה"ג מישרק שריק במליחה. עס"י ס"ט אות ט"ז הקשה שם כוונתו דכאן החמיר אפילו בה"מ וכן מורה לשון הר"ב דהוה כלא נמלח "כלל והטעם כתב בהגהות ש"ד ובאו"ה כלל ד' ד"י בגליון כיון שאין דם בבני מעיים אין דם שבשומן נגרר אחר המלח משא"כ בשאר בשר במולח מצ"א נגרר הדם כיון דיש בצד ההוא דם. ומדבריו אתה רואה שאף בה"מ אוסר הט"ז במלח צד הפנימי. והש"ך בנה"כ בסימן ס"ט כפי הנראה אודי ליה בהא. והפר"ח אות ח' ויו"ד כתב דמ"ש רמ"א דאסור היינו שלא לצורך מכ"ש דסימן ס"ט והרי אתה רואה שלשון רמ"א וט"ז וש"ך מסכימים לאסור אפילו בה"מ. ועב"ח אות א' משמע דבה"מ שרי כאן דכתב דכ"ש הוא מבשר מצ"א דאסור והתם לצורך מתירין ובכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד מתיר בה"מ וסעודת מצוה בנמלח בפנימי לחוד לא בה"מ לחוד: כתב המ"י כלל ט"ו אות כ"ה דווקא חלחולת אסור בנמלח צד הפנימי לא בשאר דקין דלא כלבוש ול"ח אות רכ"ו בפכ"ה שהשוו חלחולת לדקין והביא ראיה מאו"ה כלל ד' אות ט' יע"ש ואני לא ידענא שום חילוק בין זה לזה דשומן היכא דאיתיה יש ביה דם ושייך טעם הגה' ש"ד ומ"ש מאו"ה אני תמה דז"ל או"ה כלל ד' אות יו"ד כתב הרשב"א הדקין מולחין מצד חוץ ששם איתחזק יותר בדם משא"כ בפנימי ודיעבד מותר וכ"ז בדקין אבל חלחולת שיש שומן וגידין אף דיעבד אסור. והיינו דקין מסתמא נוטלין השומן ומש"ה דיעבד שרי והיינו אפילו לא נמלחו כלל משא"כ חלחולת שדרך להתבשל עם השומן כי אין ראוי כך בלא שומן וודאי אף דיעבד אסור וה"ה שאר דקין אם יש שומן וראיה שכתב דכרכשא יש שומן עליה וודאי אין חילוק בין דקין לחלחולת אם נמלחו מצד פנימי וכאמור ✍: ש"ע סָעִיף א
ה ומותר. עט"ז בשם רש"ל דאף דיעבד אסור ואף בנגמר רק החלמון לבד אסור דיעבד דבלע ולא פלט שאין להם ציר וכן הסכים הש"ך באות י"ב ומיהו יראה בקליפה קשה יש להתיר בה"מ דבכ"ח גופא דעת הר"ב לעיל סי' ס"ט דמותר כמ"ש בת"ח ומהרש"ל לשיטתיה דפוסק בכ"ח דיעבד אסור והקליפה קשה דמי לכ"ח וא"כ אין להחמיר כולי האי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו מותר. עט"ז הטעם דשריק אף דלא קיי"ל כר"ת דשריק מ"מ דקין קשי קרמייהו ביותר וחלקין הם ול"ד לבשר ושייך בהו שריק עוד תי' דפולטין ציר וטרודים ולא בלעי (אף לרש"ל דשאני נפל לציר כמו שחילק הש"ך בסי' ע' אות ל"ב דבהונחה אצל מליחה מודה רש"ל) ומ"ש כט"ז בהונחה חתיכה אצל חתיכה דיחזור וימלחנו דככ"פ היינו לרמ"א וכמ"ש שם באות י"ז וקצת צ"ע שם דראיה שהביא מיחזור וידיחנו זה בציר לא במליחה. ולרש"ל מודה הט"ז דהטעם דטרוד לא בלע ועמ"ש בסימן ע' ושם כתבנו בני מעיים שנפלו לציר בלא שהו במלחן או תפילין והונחה אצל מליחה יש לאסור דככ"פ בציר לא אמרינן אלא בה"מ ובני מעיים ל"ש ה"מ דאוכליהן לאו בר אינש כו' ולתי' דקין חלקין וקשו קרמייהו יש לעיין בהונחה אצל מלוחה ומ"מ יש לאסור: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א אסמיק. כלו' דדוקא מסתמא לא מחזקינן בהו דם אבל אי אסמיק צריכים מליחה כשאר בשר וכ' הט"ז וש"ך דקורקבן לא הוי בכלל בני מעיים לענין זה ומחזיקין בו דם וגם בדקין עצמן דוקא הסובבים סביב הכנתא אבל כנתא גופא יש בה דם: ש"ע סָעִיף א
ב דמותרים. מן הסתם אי לא אסמיק: ש"ע סָעִיף א
ג השומן. כ' הש"ך ואע"ג שכתב המחבר בסי' ס"ט דלכתחלה צריך למלוח הבשר משני צדדים והר"ב שם אוסר אפילו בדיעבד וא"כ כאן כשאינו מולח אלא מצד החיצון נמצא שהשומן לא נמלח במקום שהוא דבוק י"ל דכיון דאין כ"כ דם בשומן וגם אית ביה חטי חטי סגי בהכי אף לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ד טריפה. כתב הש"ך בשם ת"ח מיהו אם יש ס' נגד השומן והגידין שבה הכל מותר ואע"ג דבשר שנתבשל בלא מליחה נהגינן לאסור אותה חתיכה אף בדאיכא ס' כדלעיל סי' ס"ט סי"א מ"מ הכא השומן נמס בקדירה ועוד כיון דאין דם נראה לעין בשומן יש להקל ולכך לא אמרי' ג"כ דלהוי איסור דבוק ונ"נ אלא ודאי משום דהדם הוא מעט מזעיר ראוי להקל בזה ובלא"ה איסור דבוק הוא רק חומרא: ש"ע סָעִיף א
ה שומן. פי' הש"ך אם ידוע שהיה שם שומן כדי לאסור אבל אין לאסור בדיעבד מטעם שא"א לנקרה שלא ישאר בה שומן: ש"ע סָעִיף א
ו וימלחנה. כ' הש"ך דאפי' לאחר י"ב שעות או אפילו לאחר מע"ל להי"א בס"ס ע' דפליטת ציר היא מע"ל נמי שרי לחזור ולמלחו ולא חיישינן שיבלע צד הפנימי מן החיצון מאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם ובת"ח כ' דיחזור וידיחנה וימלחנה: ש"ע סָעִיף א
ז בדיעבד. כתב הש"ך דדעת מהרש"ל לאסור אף בדיעבד בין שנשאר החלמון לבד או גם החלבון בין שהקליפה קשה או רכה וכ"כ הט"ז משמו שנ"ל דשפיר בלע אפילו נתקשה לגמרי דהא אפילו כלי חרס שמלחו בו בשר אפי' הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח כ"ש הכא ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרת את התרנגולת שנמלחה עמה כמו גבי דגים ועופות עכ"ל ובא"ו שלו כ' עוד דאם נתבשלה הביצה הזאת הנאסרת אוסרת מה שנתבשל עמה עד ס'. וסיים הט"ז שדבריו נראין עיקר להלכה למעשה. (ואין לומר למה לא אמרינן כבכ"פ זה אינו דלא אמרינן כן אלא היכא שפולט בלא"ה ציר דידיה משא"כ בביצה שאינה פולטת כלום שעינינו רואות שאין פולטת לא דם ולא ציר וכן אמרינן בשפוד בסי' ע"ו ס"ד דלא שייך ביה כבכ"פ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח למלחם. והטעם משום שפולטין ציר ואין בולעין א"נ דמישרק שריק: ש"ע סָעִיף ב
ט לכתחלה. ורש"ל כ' דמותר אפי' לכתחלה ושכן המנהג: ש"ע סָעִיף ב
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א ויש חולקים בכרס. עי' בתשובת רדב"ז ח"א סי' קצ"ד שדעתו נוטה לדעת המקילים דכרס אין מחזיקין בו דם ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב צריכים מליחה. וכתב מנ"י כלל ע' בשם מהרי"ל ואו"ה דצריכים ג"כ שריה כשאר בשר ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג נוהגין למלחה. ע' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאם הביצה נולדה כדרכה אף שהקליפה רכה א"צ למלחה אף מצד המנהג דאם איתא דאיכא למיחש משום דם תיתסר לגמרי משום אבר מ"ה דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ובדיעבד מותר. ע' בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט הבאתיו לעיל סי' ע"ג ס"ק ה'. ועי' במנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק ט' בשם ח"ז הגאון מהר"ש ז"ל בעוף שנמלח עם זפק ונתבשל שטריפה עד שיהיה ס' נגד המאכל שבזפק מטעם דהמאכל בלע דם במליחה ואין לו לפלוט דם של עצמו ולא פלט דם שבלע ע"ש ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שחולק עליו ופסק דשרי ויסוד ההיתר שלו דאמרינן קרמא מפסיק וכמו בכוליא שצלאו בחלבו ע"ש ואין דבריו מוכרחים ומ"מ נראה ברור דאף להמנ"י דלא מהני בזה הא דקרמא מפסיק מ"מ לא אמרינן בזה איסור דבוק שאם לא היה בעוף גופיה ס' יצטרך ס' נגד כל העוף אלא כל הקדירה מצטרף לבטל המאכל שבזפק דלענין זה מהני עכ"פ הקרום שאין העוף ממהר לבלוע טפי משאר דברים שבקדרה וכמ"ש הש"ך בסי' כ"ב סק"ח גבי ורידין כן ע"ש והוא פשוט וע' עוד במנ"י שם בענין קורקבן שנמלח עם הפירשא: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א כגון בכרס ובקיבה. כן פירש"י למעיא ועתוס' נ"ד א' ד"ה אילימא כו' וכ"ש כאן דגמרא פרט תרגומא אכרכשא כו' דאינן בכללן: ש"ע סָעִיף א
ב בלא שומן כו' אבל שומן כו'. דחזינן דאית בהו שורייקי הרא"ש וש"פ: ש"ע סָעִיף א
ג מיחו לכתחלה כו'. וכן משמע מפירש"י ד"ה אין מחזיקין כו'. פר"ח: ש"ע סָעִיף א
ד ויש חולקים כו'. ממ"ש בפ' א"ט (נ' נ"א) במחט שנמצא בבית הכוסות נמצא ק"ד כו': (ליקוט) וי"ח בכרס כו'. וכ"פ בת"ה ע"א ב' והרא"ה שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה ביצים. כמ"ש בפ"א די"ט (ו' ז') השוחט כו' ביצים גמורות ופי' הרשב"א גמורות בחלבון וחלמין אבל אין לה אלא חלמון לבד עדיין בשר וכגוף העוף הוא וה"ה לענין מליחה דלא כפירש"י שם: ש"ע סָעִיף א
ו נוהגין למלחה. נשתרבב המנהג ממ"ש בעירובין ס"ב ב' אפילו ביעתא כו' ועתוס' שם ד"ה אפילו כו': ש"ע סָעִיף א
ז אך כו'. כיון דא"צ מליחה כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ח מיהו כו'. דמליחה אינו אוסר אלא כ"ק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט מותר למלחם. דציר יש להם רשב"א. ותוס' שם כתבו דדמא משרק שריק: ש"ע סָעִיף ב
י ויש אוסרין. דלא קי"ל כסברת התוס' דמשרק שריק כמ"ש בריש סי' ע' והוי כמו דגים ובשר ותוס' אזלי לטעמייהו ועש"ך: ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.