Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 93 — שולחן ערוך, יורה דעה צג
א קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר, לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב. וְאִם בִּשֵּׁל בָּהּ בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, אָסוּר בְּנוֹתֵן טַעַם. וְצָרִיךְ לְשַׁעֵר נֶגֶד כָּל הַקְּדֵרָה. אֲבָל אִם שָׁהָה מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ, הֲוָה לֵיהּ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, וּמֻתָּר הַתַּבְשִׁיל, אֲבָל הַקְּדֵרָה אָסוּר לְבַשֵּׁל בָּהּ לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב. הַגָּה: אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים, מֻתָּר. (ריב"ש סִימָן קכ"ו בְּשֵׁם סמ"ק ובהגמי"י פ"ט) וְדִין כִּסּוּי קְדֵרָה, כְּדִין קְדֵרָה עַצְמָהּ (ד"ע וְאו"ה). וְיֵשׁ מַחְמִירִים בַּכִּסּוּי, לוֹמַר דְּאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בֶּן יוֹמוֹ, (בְּהַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם קֹבֶץ) וְכֵן נוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת. וְכֵן אֲנִי נוֹהֵג מִפְּנֵי הַמִּנְהָג, וְהוּא חֻמְרָא בְּלֹא טַעַם. (ד"ע). וּמִכָּל מָקוֹם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שׁוּם צַד לְהַתִּיר בְּלָאו הָכֵי, אוֹ שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת אוֹ הֶפְסֵד, יֵשׁ לְהַתִּיר אִם אֵין הַכִּסּוּי בֶּן יוֹמוֹ, כְּמוֹ בַּקְּדֵרָה עַצְמָהּ. וְאִם לָקְחוּ כִּסּוּי רוֹתֵחַ מִקְּדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר וְנָתְנוּ אוֹתוֹ עַל קְדֵרָה שֶׁל חָלָב, אִם שְׁנֵיהֶם חַמִּים, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים אִם יֵשׁ מַאֲכָל בַּקְּדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר וְחָלָב. וְאִם הַכִּסּוּי צוֹנֵן וְהַקְּדֵרָה חַמָּה, נָמֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים אִם הִתְחִיל לְהַזִּיעַ תַּחַת הַכִּסּוּי, דְּתַתָּאָה גָּבַר (או"ה). וְאִם הַכִּסּוּי חַם, וְהַקְּדֵרָה צוֹנֶנֶת, הַכֹּל שָׁרֵי (שָׁם), רַק הַמַּאֲכָל צָרִיךְ קְלִיפָה, (לְדַעַת הַגָּהוֹת ש"ד וְלֹא כאו"ה שָׁם), אִם אֶפְשָׁר לְקַלְּפוֹ, וְאִם לָאו, הַכֹּל שָׁרֵי. וְאִם לֹא הָיָה מַאֲכָל בַּקְּדֵרָה, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּהָוֵי כִּשְׁתֵּי קְדֵרוֹת שֶׁנָּגְעוּ זוֹ בְּזוֹ. (הַכֹּל ד"ע לִסְבָרַת הָאָרֹךְ).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א אסור בנותן טעם. כלומר יטעימנו קפילא אם יש בו טעם וכדלעיל ר"ס צ"ב וצ"ח וכ"כ ב"י והרב אזיל לטעמי' שכתב שם דאין נוהגים לסמוך אטעימת עובד כוכבים לכך כתב וצריך לשער נגד כל הקדרה ואע"ג דמשמע בכמה דוכתי דאין מה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי י"ל דאה"נ קאמר שצריך לשער נגד כל הקדרה ולפיכך התבשיל אסור א"נ משכחת לפעמים שיהא רוחב הקדרה גדול כ"כ שיחזיק מים שיהיו ששים נגדו כגון שנחושתה דק ורחבה גדול וכמ"ש ב"י ומ"מ הא דצריך לשער נגד כל הקדרה היינו בקדרה ישנה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע א"צ לשער אלא כנגד הבלוע בו וכדלעיל סי' צ"ב ס"ה בהג"ה וסי' צ"ד ס"ו וכמה דוכתי וכן אפי' היא ישנה ולא ידעינן כמה בלע אלא דידוע כמה בשלו בה תוך מע"ל מבישול חלב זה דמה שבשלו בו קודם מע"ל נותן טעם לפגם הוא אפילו בישלו בו בשר תוך מע"ל מבישול הבשר הראשון א"צ ששים אלא נגד הבשר השני ודוק: ש"ע סָעִיף א
ב נגד כל הקדרה. ולקמן סי' צ"ח יתבאר דאין חילוק בין קדרה של מתכת או של חרס לעולה צריך לשער נגד כל הקדרה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג אבל הקדרה אסורה לבשל בה לא בשר ולא חלב. לפי שהיא בלוע משניהם הלכך אסור לבשל בה בשר לכתחלה אפילו אחר מעל"ע מבישול זה כמו שאסור לבשל חלב לכתחלה בקדרה של בשר אחר מעל"ע מיהו אם בישל בה בשר תוך מעל"ע לבישול בה חלב פשיטא דהתבשיל אסור אבל אם בישל בה חלב פשיטא דמותר בדיעבד אבל שאר דברים שאינן לא של בשר ולא של חלב כגון ירקות ודגים וכה"ג מותר לבשל בה אפילו לכתחלה ולקמן סי' צ"ד ס"ה כתב הרב דנוהגין לאסור הכלי שאינו בן יומו אפילו לשאר דברים אפי' בשנתחב בו רק כף בן יומו אם כן כ"ש כאן דנתבשל בו בשר ממש וצ"ל דכאן סתם הדברים לענין דינא ועמ"ש שם בסי' צ"ד: ש"ע סָעִיף א
ד והוא חומרא בלא טעם. מיהו בת"ח כלל פ"ה דין ד' כתב קצת טעם לדעת המחמירין משום דס"ל דחמיר איסור זיעה וריחא מהאיסור שהוא על ידי טעם עצמו ומהרש"ל באו"ש סי' ל"ה דחה טעם כיוצא בזה ומתוך דחייתו נדחה גם טעם זה ע"ש וכתב הוא דדוקא באותן כיסויים שהם קצרים מלמעלה ויש בהן כעין חלל כמו שיש בהרבה כיסויים ואז א"א לקנחם יפה שיהא נקי מן הזיעה והרתיחה שעלה שם אבל באותן שהם רחבים למעלה ויכולה היד לשלוט בהן לקנחם יפה אין לומ' שהוא איסור בעין ומותר עכ"ל וצ"ל לדבריו דאף שאותו שהוא במקום הקצר הוא דבר מועט מ"מ הזיעה של בשר עולה למעלה עד ס' כנגדו עד שנעשה מה שבעין נבילה ואח"כ הכסוי נעשה נבילה כדלקמן סי' צ"ח ס"ה דשמא אין בה ס' פעמים ס"א פחות מעט כנגד מה שבעין ודמי לדלעיל סי' צ"ב ס"ה ע"ש ומ"מ ודאי דאין להחמיר כ"כ בכיסוי וכמ"ש הרב וכ"פ בספר אפי רברבי דף ס"א ע"א דבשעת הדחק או שיש עוד שום צד להתיר או בכסוי רחב או נקוב למעל' נראה להקל ע"כ וגם הד"מ צווח ככרוכיא על המנהג הזה וסיום דבריו ואי איישר חילי אבטל המנהג כי הוא מנהג טעות ואין לו טעם לסמוך עליו עד כאן. וגם העט"ז קרא תגר על חומרא זו: ש"ע סָעִיף א
ה אם התחיל להזיע. ונראה שצריך שתהא היד סולדת בזיע' וכדלעיל סי' צ"ב ס"ח בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ו ואם הכיסוי חם והקדרה צוננת הכל שרי כו'. ואפי' הקדרה עצמה שרי לכתחלה כשמקנחה או מדיחה למעלה במקום שנוגעת בכסוי ואע"פ שהלחלוחי' היה חם מ"מ שרי שמה שנפרש מן הכסוי הוי ככלי שני ול"ד לעירוי דטיפה א' כח חמימותה פוסק ואינו ככלי ראשון עכ"ל ד"מ בשם או"ה ודע דכת' עוד בד"מ דהגהת ש"ד (סי' נ"ו) פליג על או"ה וס"ל דבכסוי רותחת על קדרה צוננת הכסוי והקדרה אסורים כיון דרותח הוא אי אפשר שלא בלע הקדרה חולבת מן הבשר מידי דהוי אטיפה רותחת שנפלה על קדרה שבלעה אף על פי שהיא צוננת עכ"ל וב"י הביאה (בס"ס צ"ב) ולא השיג עלה ונראין דברי הא"ו הארוך דהרי כתב טעם הגון דל"ד טפה רותחת שנפלה על הכלי לשאר עירוי ולקמן סי' ק"ה מבואר בשם מהר"מ כדברי או"ה עכ"ל ד"מ וצ"ע במה שמתיר גם הקדרה ומדברי מהר"מ שהביא בד"מ סי' ק"ה (ובת"ח כלל נ"ה ד"ו) שכ' דלא אמרינן עירוי ככלי ראשון אלא כשנפל בקלוח אבל בטיפה שנפלה על הקתא סגי בגרידה ועל הלהב בנעיצה עכ"ל אין ראי' כלל דגרידה ונעיצה הוי כקליפה וכ"כ באו"ה גופי' כלל נ"ח ד"ח אדברי מהר"מ אלו דהיכא שהסכין צריך נעיצה המאכל צריך קליפה עכ"ל ועוד דהכא עדיף מטיפה רותחת שנפלה על הכלי דהכיסוי גופה עם הלחלוחית חם נגע בקדרה ועוד דבסי' ק"ה ס"ק ד' הבאתי הרבה פוסקים דס"ל דכלי חרס בולע אפי' בכלי שני וכ"ש עירוי שנפסק הקלוח שמבליע עיין שם מיהו כל זה כשיש לחלוחית בכסוי אבל יבש' פשיטא דלכ"ע הכל שרי וכן דעת מהרש"ל פכ"ה סי' מ"ו מיהו מן הסתם אמרינן שיש בה לחלוחית כן כתב בד"מ וכן משמע מדבריו בהג"ה כאן: ש"ע סָעִיף א
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א אסור. עש"ך עשה כלומר הנה המחבר שינה מלשון הטור דכתב אסור ובב"י תמה עליו דכאן לכ"ע מהני קפילא כיון שאין איסור בעין נפלט ומש"ה כתב בנ"מ כברייתא חולין צ"ז א' והר"מ בפ"ט ממ"א הי"א. והיה להמחבר לכתוב בפי' טועם קפילא כמו בצ"ב וצ"ח כדי שלא נטעה אלא דלשון ברייתא והר"מ נקיט ומש"ה עשה כלומר והר"ב לא כתב י"א שאין מוכח מהמחבר בהיפוך דאפשר בנ"ט היינו ס' כמו ירך בנ"ה בנ"ט כו' מש"ה לא כתב וי"א ולשון באר הגולה אפשר הוא דוחק יע"ש. ומפני שיש כאן ענין עמוק ודרכי החכמה נעלמה ממני אמרתי אשיחה וירוח לי: הנה הפרי תואר אות א' הניח בצ"ע על הש"ע איך מתיר ע"י טעימה דלמא בלעה קדירה חלב ופלטה ומין במינו ליכא למיקם אטעמא יע"ש כמו כזית בשר חלב נבילה. וכבר ראיתי מי שנמשך אחריו בזה ואני תמה על האדון למה יאמר כדברים האלו והלא גמרא ערוכה חולין צ"ז א' אלא בב"ח מאן טעים לה קפילא הרי בבירור דקדירה כו' טעם קפילא והלא היא כתובה על ספר הישר במרדכי בג"ה במעשה דמגנצא בטיפת חלב מבחוץ נגד הרוטב (המבואר בצ"ב) הביא ראיה דחלב שבפנים בקדירה ומה שבתוך הדופן מקושר הוא ואין נ"נ בתוך הקדירה מההיא ברייתא דקדירה שבישל בשר אם בישל חלב בנ"ט ואמאי נימא בתוך דופן קדירה נ"נ והוה מין ומינו ובאלף לא בטיל אלא דמקושר הוא (וה"ה אף מב"מ בטל קשיא דמאן טעים קפילא ומב"מ א"א למיקם אטעמיה) וכבר ביאר זאת מהרא"י ז"ל בסי' קפ"ג באורך על התוחב כף ב"פ וכדבעינן למימר לקמן בצ"ד בש"ך אות א' והעיקר לחלק בין הנבלע באוכל נ"נ דחשיב הכל א' ואין מה שבחוץ עם מה שבפנים מצטרף כמו ההיא דחלב נבילה חולין ק"ח ב' ובין בלוע בקדירה דאדרבה הבלוע מקושר עם המאכל שבחוץ והוא ברור וזה הטעם שטפת חלב נגד הרוטב דשרי וכאמור. ומיהו שלא כנגד הרוטב אסור כמנהג העולם ס"א פעמים ס"א ובע"ש מתירין. ודע דהא דמתירין בע"ש או בה"מ היינו שישפך מצד א' אבל מצד זה או שאח"כ מלאו הקדירה במים נגד הריקן אף בה"מ אסור דנ"נ בתוך הריקן ✍וכבר חקרנו מזה לעיל בסי' צ"ב באורך דהא דמתירין מטעם ממ"נ אי מפעפע עם הרוטב נתבטל ואי לא לא והמנהג שמא אח"כ עלה רתיחה כו' ובע"ש מתירין אבל במילא אח"כ אסור אף בה"מ. והנה יש לחלק בין קדירה של חרס למתכות עסי' צ"ח בש"ך אות כ"א דבה"מ בבלוע לא נ"נ יע"ש וא"כ אף שמילא מים אח"כ יש להתיר בה"מ לא בחרס ושם אבאר. עוד אבאר לך אם בישלו כזית איסור בקדירה ישינה במקצת הכלי ואח"כ היתר צריך לשער נגד כל הקדירה דבפ' דם חטאת מספקא אי מפעפע בכל הכלי עסי' צ"ב בש"ך ח"י. ודע הא דהכריע הש"ך בצ"ח כ"א בה"מ במתכת ועץ דאין נ"נ היינו בלא היה רק זית חלב אבל היו יותר רק שאין ס' נגד הכף י"ל הרמב"ן מודה דפלט הכף ונ"נ מה בב"ח החלב שבקדירה ואח"כ נבלע בכף עיין יש"ש פג"ה סי' ל"ו ומ' ובר"ן פנ"ה גבי כחל במאי דנפיק ובתה"א דף צ"ב א' ובקצר ב"ד ש"א נ"ז א' דפוס קרימונה ולפי שדברים ארוכים וענינים עמוקים ומקומן בסימן צ"ד וצ"ח אבאר שם וכאן אין להאריך: ומה שכתב הש"ך אם ידוע כמה בלעה א"צ לשער בחדשה כדלעיל צ"ב ס"ה בהג"ה חדשה א"צ ס' אלא נגד הטפה וצ"ד ס"ו הוא מ"ש כ"ט קדירה שבישלו חלב ואח"כ מים א"צ אלא נגד החלב והיינו בידוע כמה בלעה חלב וכמה דוכתי הוא בצ"ח ס"ה אם ידוע כמה האיסור שבלעה ושאר דוכתין והכל הטעם משום דמה שבתוך הקדירה ובדופן מקושר ואין מניח לעשות הבלוע נבילה לכ"ע אף לדידן ולמחבר שסתם בצ"ח כדיעה א' דבלוע נ"נ וכדברירנא בס"ד ואמנם מה שקשה מצ"ד ס"ו בצלים או ירקות א"צ ס' אלא נגד הסכין של היתר הא באוכל עם אוכל נימא שנכנס מתבשיל לבצלים נ"נ כמו חלב נבילה אבאר בצ"ד שם בעזה"י. גם אמאי מותרין גם הבצלים ועיין כר"ו ושם אבאר. ומ"ש הש"ך שאם בישלו בשר תוך מעל"ע של בישול בשר א' אפ"ה א"צ לשער רק נגד בשר ב' מבואר עיין לקמן צ"ד אות כ"ב דסובר דמונין מפליטה שניה וכדבעינן למימר שם וכמ"ש הפר"ח שם אות ב' לשיטת הש"ך מ"מ נ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא ואין כח בבלע הא' לאסור דחלב ומשערין רק נגד הבשר ב' וזה בהיתר ולא בבישול איסור וכך אם בחלב יש דברים חריפים כמו הרבה פלפלין וכדומה משערין נגד הבשר הראשון כמו שיתבאר בצ"ד אות כ"ב באורך וכאן אין להאריך ✍: ש"ע סָעִיף א
ב נגד. עש"ך דאין חילוק בין מתכת וחרס נקיט מתכת וחרס במתכות אין משערין באומד יפה דלא כראב"ד וה"ה חרס לומר דאם בישל במקצת כלי צריך ס' נגד כל הכלי אף בנחושתו דק ול"מ מתכת דחם מקצתו חם כולו אלא אפילו חרס נהי דאין חם כולו מ"מ בחם כולו ממש ע"י בישול מפעפע בכלי כולו כמו דאמרינן בדם חטאת והבן ✍: ש"ע סָעִיף א
ג אבל. עש"ך דמדינא יש חילוק בין אם בישל בשר בקדירה חולבת לאחר מעל"ע שרי שאר דברים דבב"ח הבלוע בקדירה לא נ"נ מעולם דליתן טעם אח"כ בירקות ואף נט"ל לכתחלה אסור מ"מ הבלוע לא נאסר מעולם (וגם הכלי לא קיבלה איסור מעולם ופשיטא בכ"ח דמותר דהוה דיעבד דצריך שבירה אלא אפילו בשאר כלים כן ולקמן ק"ג אבאר) משא"כ כשבישל תוך מעל"ע נאסר הבלוע ואף לאחר מעל"ע אסור שאר דברים דיתן הבלוע טעם בירקות ונט"ל אסור לכתחלה כשקיבל מתחלה איסור מושבח אבל מצד המנהג אוסרין אף שאר דברים אף בבישל בשר אחר מעל"ע של בשר כמו שיתבאר בסי' צ"ד ס"ה בהג"ה. ובענין נט"ל ראיתי לחקור בכאן חקירות רבות אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי אמינא מלתא חדתא כמו שאומר. דע דבע"ז א' מסיק מ"ה לא אסור אלא קדירה בת יומא ומדרבנן אטו אב"י ותו' שם ד"ה מכאן הוקשה להם מ"ש מאכל מכלי ותירצו דכלי קיבלה תחלה טעם מושבח והיה בה איסור משא"כ במאכל לא היה איסור מעולם וברא"ש הביא זה התוס' ועוד תי' דבתבשיל ליכא למיגזר אטו בב"י דל"ש דיגזרו לאסור אף קדירה שאב"י. והנה עיקר הקושיא מכ"ח דהוה דיעבד דצריך שבירה ולא מכ"מ דהוה לכתחלה דיש תקנה בהגעלה וכן מבואר בהג"א שם דא"צ כלי הוה לכתחלה כיון דטעון שבירה הוה דיעבד. ועיין בס' שו"ת דבר שמואל שי"א בכ"ח פרצול"ניש באב"י להתיר בה"מ יע"ש ויראה דאין להתיר כמו שמבואר מתוס' ומהג"א כאן ואולי באם בלע איסור דרבנן יש לצדד בה"מ דמפינכא אין כ"כ ראיה דדם שבישלו הוה עיקרו דאורייתא ולקמן ק"ג אבאר אי"ה. והנה נ"מ בין ב' התירוצים הא' בכלי בשר לתוס' לאחר מעל"ע שרי להשתמש חלב דלא היה איסור מעולם ומיהו זה טעות דהוה לכתחלה אלא אם בישל אח"כ חלב מותר להשתמש אח"כ איזה שירצה לאחר מעל"ע מב' דהוה דיעבד בכ"ח וזה דעת הרא"ה בפסחים דף למ"ד א' בחדושיו קדירות ליעבד שלא במינן כיון דהיתרא בלע וכאמור ומיהו בב"ה קכ"ו ב' יש לו שיטה אחרת ודבריו קשים להולמן ואבאר קצת לקמן. ואלו לתי' הב' של הרא"ש אף בלע היתר ובישלו לאחר מעל"ע חלב ממש אין תקנה לקדירה זו דגזירה קרובה הוא מאד אי שרית באב"י יבוא להתיר בב"י וכן הלכה כמ"ש המחבר כאן ועי' ש"ך צ"ד אות כ"א דשם מדינא שרי ולא כאן וכדאמרן. והנה הר"מ ז"ל בפי"ז ממ"א הל' א"ב כתב וז"ל קדירה של חרס שבישל בשר נבילה אסור לבשל בשר שחוטה בו ביום ואם בישל אסור ואינו מינו בנ"מ. ולא אסרה תורה אלא בת יומא ומד"ס אף אב"י עכ"ל הנה תראה שמ"ה אסור לבשל בב"י אף שסובר בפט"ו ממ"א ה"ג טכ"ע דרבנן מ"מ מודה דגיעולי עובדי כוכבים נוהג אף היום לא דחידש הוא הוראת שעה אלא ה"פ דחידוש הוא דב"י פגמה פורתא ואפ"ה אסרה תורה אין ללמוד ממנו ועיין ע"ז ס"ז ב' ד"ה מכלל יע"ש ואפ"ה אין ללמוד ממנו טכ"ע דהתם לכתחלה צותה תורה להגעיל כלים כיון דאפשר בהגעלה דכ"מ מוזכר בקרא ואפשר כ"ח מ"מ הוה לכתחלה ומצינו כ"פ מ"ח חילוק בין תחלה לדיעבד. ובכר"ו צ"ח א' תמה על מ"ה קכ"ג א' מ"ש בכלי מדין למ"ד טכ"ע ל"ד א"ש דהגעילו והא בכלי מדין הוה ד"ת יע"ש ולפמ"ש לק"מ דטכ"ע במים בא"מ לאו ד"ת ולהגעיל הכלי דהוה לכתחלה צותה התורה וא"ש. גם מ"ש הרשב"א בחדושיו בסוגיא דזרוע בשילה דכף חולבת לבשר ונשפך הוה דרבנן למ"ד טכ"ע לאו ד"ת תמה הכר"ו בב"ח ד"ת לכ"ע י"ל בשר בחלב הנפלט מכלי טעם א' הוה דרבנן והתורה צותה להגעיל לכתחלה ואה"ג דיעבד אי בישל כלי הגעלה ודאי שרי המאכל מ"ה וכ"ש הוא דטכ"ע ממש לאו ד"ת (גם מ"ש בתוס' חולין היאך הגעילו היינו למ"ד חנ"נ בשאר איסורין ד"ת כמהרי"ק יע"ש): והנה בפסחים ל' א' פריך קדירות לאחר הפסח ליעביד שלא במינה ומשני אטו מינן ותוס' ד"ה לשהינהו הוקשה להם והא אין מבטלין איסור לכתחלה. והנה יש בזה ד' תירוצים כמו שאגיד. התוס' תירצו ב' תירוצים א' דה"פ נט"ל ומשהו שרי לכתחלה (ומ"ש התוס' דה"פ אי סובר רק נט"ל שרי היינו אף הקדירה דקיבל מעיקרא טעם מושבח וכ"ש פגום מעיקרו) עוד תירצו דאינו מבטלין לכתחלה היינו כ"ט לא כ"ח דצריך שבירה הוה דיעבד ול"ד לנט"ל דאסור בכ"ה וצריך שבירה כמ"ש הג"א סוף ע"ז התם בלע הרבה ומושבח וגזירה אטו ב"י גזירה אלימתא משא"כ משהו הוה דיעבד ולפ"ז אף אי רב סובר נט"ל אסור התם וה"ה כאן אפ"ה פריך שפיר (זה נ"ל בפי' התוס' יע"ש). התי' הג' הוא כמ"ש הרא"ה בב"ה קכ"ו ב' ובחדושיו דהיתרא בלע הוה נט"ל מותר ותי' הגמ' אטו מיגו לפי' התוס' לב' התירוצים כיון דמינו משהו אוסר תו ליכא ב' לטיבותא וגם לא שייך מבטלין כ"ש בכ"ח דמשהו אוסר. ולתי' הרא"ה צ"ל דמינן משהו אוסר ונט"ל משהו הוה ואסור. ואמנם הרשב"א במ"ה פי' פירוש מחודש דנט"ל דאסור לכתחלה אטו ב"י היינו באיסור דשייך בכל יום גזרי' אם תתיר באב"י יבוא להתיר שיבשל איסור היום ואח"כ היתר משא"כ חמץ לאחר הפסח כל ימות השנה מותר לא שייך בחמץ שעבר הפסח הבלוע תוך הקדירה אטו יבשל היום דהאידנא היתרא הוא כ"ה תוכן כוונתו שם. ולפ"ז משני אטו מינו ובמינו נט"ל אוסר מטעם משהו ואף דיעבד: והנה אנן פסקינן בא"ח תנ"א דקדירות משהו לאחר הפסח ואפילו בישול דייסא עי' מ"א אות א' דחה ראיית האומרים דבבלע הרבה אסור מתוס' דכתבו ד"ה לישהינהו דב' לטיבותא וז"א דלרב כתבו כן דחמץ לאחר הפסה ד"ת משא"כ לר"ש דקנסא וכאן לא קניס הואיל ולא עבר בב"י אף שיש כזית בדופן הכלי שאין מצוי בידו כמ"ש הראב"ן ולא נראה ג"כ וזה כוונת המ"א. וזה אמת ויציב אמנם אם שימשו בכלי חמץ תוך הפסח שעבר עליה ב"י או שעבר הפסח ונבלע אח"כ בכלי ודאי הוה כשאר איסור דרבנן שנבלע בכלי דלא מהני נט"ל וראיה מפינכא ואף שיש לדחות הראיה מפינכא מ"מ הלכה מרווחת היא בישראל אפילו איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני נט"ל עי' כה"ג סי' א' וכדבעינן למימר לקמן סי' ק"ג אי"ה אמאי שרינן לקדירה כמבואר סי' תמ"ז ועי' בחק יעקב אות ד' מ"ש בשם הרוקח רצ"א לשבור הכלי ורצ"א כתב הגעלה יע"ש. והנה אנן קי"ל להיתרא אף שנבלע תוך הפסח ובשלמא קודם הפסח לא בא לכלל איסור ולא עבר ב"י דלא נראה ולא מצוי כמ"ש הראב"ן משא"כ תוך הפסח וכ"ש שעבר הפסח ונבלע אשר ע"כ צ"ל כתי' משהו ונט"ל דהוה ב' לטיבותא לא גזרו. והבאר היטב בסי' תמ"ז אות ד' אפילו תבשיל שכולה חמץ יע"ש וא"י מי הגיד לו זה ולפי שראה מ"ש הט"ז בתנ"א והמ"א ול"ד דהתם בלע קודם הפסח וכדכתיבנא. הן אמת שאנן קי"ל נט"ל אסור בכ"ח וטעון שבירה ולא מחלקין בין משהו או הרבה עסי' צ"ט ובקכ"ב ס"ה ובש"ך אות ג' ובט"ז אות נ' ובס"ס צ"ט ובב"ח והר"ן כולן פסקו דלא כהמחבר ורשב"א יע"ש וכ"ש כלי שדרכו להשתמש מעט כו' וגם אפילו היתרא בלע פוסקין דנט"ל אסור דלא כהרא"ה וכמ"ש הט"ז כאן דהקדירה אסור לבשל לא בשר ולא חלב (אף דהרשב"א בארוך למדה מקדירות בפסח יוכיחו דמשהן לאחר פסח ולא תוך הפסח ולדידן ליכא הוכחה דנט"ל אסור בפסח כמ"ש בא"ח סי' תמ"ז ס"י מ"מ מסברא אמרינן כן) ולפ"ז אין לנו תי' בההיא דפסחים כ"א תי' הד' של הרשב"א במ"ה דכיון דעתה חמץ שרי תו לא שייך למגזר אטו ב"י באיסור שאין שוה בכל זמן: ומעתה יצא לנו דין חדש כמו שאבאר. המשל בזה קהל שאסרו מורה הוראת בעירם שחיטת כל השוחטין עד זמן פלוני והוה שחיטתן כנבילה עיין סי' א' וב' ובתוך הזמן בישלו בכלים. או אחד שנדר כל מה שישחוט פלוני בתוך אותו זמן וכדומה בנדרים שאסר על עצמו עד זמן פלוני ובישלו תוך הזמן שרי לאחר הזמן נט"ל כה"ג כיון דעתה ליכא למיגזר דעתה היתר הוא כמו חמץ בפסח וממילא ה"ה חמץ שעבר הפסח ועבר ב"י ונבלע בקדירה כדי נ"ט אפ"ה שרי לאחר מעל"ע וכאמור ✍: ש"ע סָעִיף א
ד והוא. עש"ך העלה להקל כפסק רמ"א בהפסד יש להתיר ומשמע לכאורה אף בהפסד קצת ובאין הפסד צריך ס' נגד כל הכיסוי לא כט"ז אות ב' לשער נגד הקצר. ועי' ב"ח מפרש דמ"ש בהגהות ש"ד לאסור בכיסוי שאב"י הוא כיסוי שעושין מבצק ונבלע בה דבאוכל לא שייך נט"ל יע"ש וזה אמת ויציב גם נ"ט בר נ"ט דהיתירא לא שייך באוכלין אלא מכלי לאוכל כמו שיתבאר בסי' צ"ה בעזה"י: כתב המ"ב בסי' י"ט קדירה מסולקת מהאש ושמוהו כיסוי חולב כו' אם היס"ב בזיעה שניהם אסורים וכ"ז שכיסוי צונן הא כיסוי רותח מאש אף שאין יס"ב בזיעה והיקל באין הכיסוי ב"י להתיר התבשיל באין יס"ב בזיעה אף שכיסוי רותח הוא ולאסור הכיסוי כה"ג יע"ש: עוד שם בסי' ח"י דכיסוי אוסרת הקדירה כשיש בשר או חלב לא שאר דברים והכיסוי אב"י דהוה חומרא בעלמא לא החמירו כשיש בו שאר דברים יע"ש וכן הלכה בזה אבל בכיסוי ב"י אוסרת אף שאר דברים בקדירה דדמיא לקערה ביורה חולבת דשניהם באין כאן כא' יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ה אם. ויס"ב בזיעה ש"ך והיינו בכיסוי שהיא צוננת וברותח אם הזיע ואין יס"ב אסור וכבר התבאר באות הקדום ובלא הזיע שרי: ש"ע סָעִיף א
ו ואם. עש"ך תמה על הד"מ ועיין לעיל ס"ס צ"ב אות ל"ה ובמ"י כלל נ"ו אות ט"ו וכבר התבאר לעיל ס"ס צ"ב אות ל"ח. ומיהו הא ליכא למימר דנהי דבכלי נמי אמרינן תתאה גבר עסי' ק"ה דלא כמהרש"ל מ"מ ע"י עירוי שלא נפסק הקילוח אוסר בכלי דבת"ח כלל פ"ה ד"א דאף בכלי אין עירוי אוסר יותר מכ"ק ובק"ה אבאר: הכה"ג בהגהות ב"י אות י"ב כתב אמ"ש המרדכי בשם ר"י הלבן דקדירה שהיה חלב כל הלילה ואח"כ בישלו בשר דהט"ז אוסר בשהה חלב מעל"ע הקשה עליו הכה"ג דהא המרדכי סובר ג"י הוה כבוש ולא מעל"ע וא"כ קשיא אמאי נקיט חלב כל הלילה אפילו מעל"ע נמי לדידיה וכ"ת דבשם ר"י הלבן כתב כן המרדכי (ואפשר דר"י הלבן במעל"ע סובר הוה כבוש) הא מסורת בידינו ר"י הלבן הוא ר"י הבחור ור"י הבחור הוא ריב"א והרא"ש כתב בשם ריב"א דכבוש הוה בי"ב שעות (וראיה דאמר תרי ליה כולי יומא סוברים י"ב שעות) א"כ הרי דבכבוש נמי כיון דטעון טעון יע"ש ומיהו להלכה יש לאסור כט"ז וכן הסכים בנה"ך ובחצי מעל"ע יש לאסור באין ה"מ ומיהו אם שהה לילה לאחר הכבוש בכ"ח ישן אפשר לצדד ולהקל כיון דבלא"ה יש דיעות דלילה הוה פגום עסי' ק"ג ושם אבאר ולמעשה צ"ע ✍: דע דב' קדירות אין אוסרין בנגיעתן אפילו קיבלו דבר שמן מאוד ובזה קיל קדירות מאוכלין עסי' ק"ה ושם אבאר עוד: עיין כה"ג בסי' ק"ה בהגהות הטור וב"י אי כבוש מעל"ע הוה וודאי או מידי ספיקא פלוגתא דרבותא לא נפיק ונ"מ באיסור דרבנן ולפי שעיקר דין דכבוש הוא בסי' ק"ה אין להאריך כאן: ש"ע סָעִיף א
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אבל אם שהה מעת לעת. הטור כתב בשם בעל העיטור אם בישל (בשר) [חלב] בקדרה של (חלב) [בשר] בת יומא [ויש בו ששים] מבשל אחר כך מאיזה מין שירצה ותמה עליו עיין שם. ונראה לתרץ דעת בעל העיטור על נכון דנראה שהיה קשה לו מה שיש להקשות ממה דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל') גבי כלי חרס חזינן להו דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם פרש"י כיון דפולטין משקין מדופני החיצון ודאי בלעו ותו לא פלטי שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלעו שוב אין פולטין שהרי בכלי עץ ומתכות כתיב ומורק ושוטף במים אבל בכלי חרס ישבר. וקשה אדרבה נימא מדגלי רחמנא גבי קדשים דאמרינן ישבר ש"מ דחולין הוה קיל מזה וכמו שכתב מהר"ם במרדכי הביאו ב"י סימן צ"ג לענין שאין כלי חרס פולט לתוך כלי מדאשכחן בקרא גבי קדשים כן שמע מינה בחולין אינו כן ואם כן ה"נ נימא הכי דבחולין קיל מזה ובתוס' שם הקשו קושיא אחרת דילמא גזירת הכתוב היא ואין ללמוד ממנה ותירצו מדמצינו שלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע אם כן מה שהקפידה בחרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול ובלוע עכ"ל. זה מועיל לתרץ קושית התוספות דלא הוה גזירה אבל מכל מקום קשה קושייתנו דלמא חולין שאני מקדשים כמו בהא דלעיל ונראה דבה"ע היה ס"ל מכח קושיא זו דבחרס בחולין אה"נ דמן התורה מותר בהגעלה אלא דוקא בקדשים אמרה תורה אינו יוצא מידי דופיו ורבנן אמרו דגם בחולין אמרינן כן והשתא ניחא דס"ל לבה"ע כאן דכבר נפלט טעם הבשר מכח הגעלה שבא על ידי בישול חלב אלא שמדרבנן יש איסור מכח אינו יוצא מידי דופיו וכן אם בא לבשל בו בשר אחר שישהה מעת לעת וטעמו פגום ממילא אם תחוש כאן לאיסור דרבנן יבוא לידי פסידא דא"א להשתמש בו עוד ואנן חזינן בגזירה דטעם פגום דלא חשו בו חכמים אלא לכתחלה אבל בדיעבד שרי וכאן הוה בדיעבד כיון שא"א להשתמש בו על כן שבקוה כאן אדין תורה ואין כאן גזירה דרבנן כלל וא"ל בכלי חרס של איסור נמי נימא הכי ונשהה אותו מעת לעת לא קשיא מידי דלכתחלה פשיטא שאין להגעילו וזהו עיקר גזירה דרבנן ואפילו אם הגעילו בלא מתכוין מ"מ לא מועיל כיון דעכ"פ היה כבר שם איסור על כלי זה לא מועיל לו הגעלה משא"כ כאן דנאמר דעל ידי הגעלה זו דחלב יבוא האיסור ומתיקון זה נעשה הקלקול זה לא גזרו רבנן כנ"ל נכון דעת בה"ע וגם בסי' קכ"א מביא הטור דברי בעל העיטור דמקיל בכלי חרס שאין בן יומו כיון שאינו אלא מדרבנן: ש"ע סָעִיף א
ב והוא חומרא בלא טעם. רש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ז כ' שעיקר החומרא דוקא באותן כיסויים שהן קצרים למעלה ויש בהם חלל וא"א לקנחם יפה מן הרתיחה שעולה לשם דכל שיש איסור בעין לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם אבל בכסוי רחב שיכולה היד לשלוט שם לקנח יפה מותר כל שהוא אינו בן יומו ע"כ. ונלע"ד לנהוג בזה שיש לשער אם יש בתבשיל ס' נגד מקום הקצר שבכיסוי אז אין שם חשש איסור בכסוי טפי מקדירה גם רמ"י בלבוש כתב שאין לחומרא של כיסוי מקום כלל ומו"ח ז"ל כתב טעם לחומרא דכסוי כיון שהרתיחה עולה שם תמיד נדבק מאד וא"א לקנחו היטב והוא תמוה דהא הקדרה נדבק שם ממשות המאכל ולמה יגרע הכיסוי ממנה אלא שאין מקום לחומרא זו יותר ממה שהחמיר רש"ל וכל מי שאומר סברות להחמיר בזה מה שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים עליו הראייה: כתב הטור בשם רשב"א שאם בישל ירקות בקדירה של בשר שמותר לבשל אח"כ גבינה שכבר נקלש טעם הבשר כו' עכ"ל והיינו בכלי שטף שאין בליעתן מרובה אבל לעיל בכלי חרס חלק הטור על בה"ע שכתב כמו ברשב"א והקשה ב"י על הטור שהביא דעת הרשב"א דהא בסי' צ"ד הביא הטור דאם בשלו מים תוך מעל"ע של בשר כו' דמשמע דעכ"פ לא נקלש טעם הבשר כ"כ כתב מהרש"ל דלא קי"ל כרשב"א ומ"מ צריך ליישב דעת הטור שהביא דעת הרשב"א להלכה ובסימן צ"ד מוכח דלא אמרינן נקלש כח בלע הבשר מחמת המים שנתבשלו בו וכמ"ש בסעיף ה' שם ונ"ל דכאן מיירי שבישל הירקות בקדירה ממש כשיעור שבישלו בו בשר וראיה שלמדו ממ"ש גבי חטאות דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומסתמא בכל יום היו מבשלין חטאות בשוה ומ"ה הוה כהגעלה ממש מה שאין כן בשאר מקומות שאירע מעשה שבישל מים ולא נתכוין שיהיה ממש בשיעור שבישל בשר וזה לא עדיף כהגעלה כמ"ש ב"י בשם הגהת ש"ד דמקשה למה לא יהא הבישול במקום הגעלה: כתב ב"י בשם הגהת ש"ד וז"ל התיר ר"י הלבן בשר שנתבשל בקדירה של חלב והיה בה חלב כל הלילה ואמר כיון דבולע פעם אחת וב' וג' מקודם לכן לא בלע בלילה כלל וחלב שבלע מקודם לכן לא נאסר דנותן טעם לפגם הוא עכ"ל ביאור דבריו דלגבי יי"נ אמרי' פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ג) ובטור סימן קל"ה דכלים של חרס שהן רכין בולעין אפילו בצונן עד שיהיו שבעים מלבלוע בהיתר תחלה כגון שהיה בהם ג' פעמים מים תחילה ואח"כ אין בולעין בצונן וע"פ זה כתב ר"י הלבן לענין בשר בחלב כן שאם היה חלב בכלי חרס אפי' חדשים בולע אא"כ בלע כבר היתר ואז שבע מלבלוע בצונן ע"כ התיר הקדרה שהי' בה חלב בלילה דלא בלעה בלילה אח' בצונן אבל אם היה החלב מעת לעת באותו כלי ודאי היו אמרי' שבלע שפיר החלב ואסר אח"כ הבשר כיון שכבוש כמבושל ובישול פשיטא שמבליע אפילו בכלי ישן וכן ראיתי להרש"ל בש"ד סימן פ"ה אלא דבלבוש כ' בזה אפילו היה שם מעל"ע אינו מבליע בכלי כיון שהוא ישן וכן כתב מו"ח זכרונו לברכה בסימן צ"ג וראייתו ממה שכתב בשם מרדכי הארוך על דין דר"י הלבן הנ"ל שיש ראיה לדין שלו מפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ') בהפקיד שמן לחבירו אם היו קנקנים ישנים אין מוציא לו בלע ומוקי לה אביי אפי' באין מזופפים כיון דטעון טעון ותו לא בלע ומכח ראי' זאת פסק מו"ח זכרונו לברכה להקל אפילו בנשתהה מעת לעת בכלי ישן ולי נראה דבריהם תמוהים דהא גם בכלי אמרינן כבוש כמבושל כמו שנעתיק אי"ה בסימן ק"ה ולמה נקיל כאן בכבוש וראיה זו דפרק המפקיד נראה ג"כ על דרך שכתבתי דזה פשוט דגם בבישול אין הכלי יכול לקבל לתוכה שום דבר כל זמן שהוא שבע מלבלוע אלא דע"י הבישול מפליט קצת מה שבתוכו כבר ונכנס אחר במקומו משום הכי אסורה הקדרה והתבשיל בכל תערובות בשר בחלב וכן הוא ממש בכבוש מעל"ע בכלי אז מפליט מה שכבר בתוכו ומבליע במקומו ממש שהוא באותו כלי וזה מוכח דהא ע"כ היתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור דנאסר וא"כ ע"כ אתה צריך לומר דמן הכלי נפלט להיתר וא"כ נשאר מקום פנוי בכלי ומקבל ממה שבתוכו מ"ה בנשרה איסור בכלי היתר מעל"ע אמרינן ג"כ בכלי שיוכל לבלוע בדרך הזה וע"כ יפה הביא ראיה במרדכי הארוך מפ' המפקיד דהתם קאי על מי שהפקיד אצל חבירו שמן ועירבו עם שמן שלו ולאחר זמן מחזירו ורוצה לנכות לו מה שבלע הכלי בזה אמר שם דאם הכלי ישן אין מנכה לו הבלע וע"ז פריך שם והא א"א דלא בלע ומשני דכיון דטעון טעון פירוש כל זמן שהוא שבע מבלוע ישן שכבר בתוכו אינו בולע עוד ואע"פ שאם ישתהה שם מעל"ע יבלע אע"פ שהוא שבע מלבלוע כבר דהיינו ע"י שיפליט מה שבתוכו ויוכל לבלוע מחדש מ"מ אין מנכה לו בשביל זה כיון שעכ"פ המדה לא תהיה חסירה דמה שיהא נחסר ע"י מה שיבלע הכלי מחדש יתמלא ממה שמפליט הבלוע כבר שלו וע"כ אין היזק להנפקד במדה ובזה מתורץ מה שקשה לי על מה דפריך התם והא אי אפשר דלא בלע וכי לא ידע סברא כיון דטעון טעון ולפמ"ש ניחא דהתרצן גילה לו סברא חדשה שזכרתי ונמצא שלענין איסור והיתר אין שייך כן דכל שיבלע מחדש ויפליט הישן איכא איסור בדבר רק שהמרדכי שם בשם ר"י הלבן מיירי שלא נשתהה שם שיעור כבישה רק לילה אחד ואין עליו רק שם צונן ואז אינו בולע כלל כיון שהוא שבע כבר וע"ז עיקר הראייה מפ' המפקיד דכל שהוא שבע אין מקום לבלוע עוד אם לא ע"י כבוש ומזה לא מיירי כאן לענין איסור והיתר ולא בחנם נקט המרדכי בשם ר"י הלבן שהיה בחלב כל הלילה ולא קאמר רבותא אפילו מע"ל אלא כדפרישית דמע"ל ודאי אמרינן כבוש כמבושל גם בכלי וכמ"ש רמ"א בד"מ בסי' ס"ט נעתיק לשונו בריש סימן ק"ה כנלע"ד ברור שאין להקל כלל ועיקר אם נשתהה מעל"ע החלב בכלי אפילו אם הוא ישן ובישלו בו בשר תוך מעל"ע לשהיית החלב דהוה כבישול ממש: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אבל. עט"ז ואבאר הנה כתב הטור תמה על בה"ע והמעיין יראה דעל דיעה א' שם תמה ולזה י"ל כמ"ש הב"י דכ"ש דתמה על בה"ע. ומ"ש הט"ז דבה"ע קשיא ליה נימא מדאיצטריך קדשים הא חולין לא והביא ראיה ממהר"ם כמ"ש ב"י צ"ג (ט"ס צ"ג וצ"ל ב') והוא ממ"ש המרדכי פג"ה על טפת חלב שנפלה על הקדירה דבזבחים מוכח דאין טפה מתפשט בכל הכלי מדאיצטריך לקדשים אם בישל במקצת כלי טעון מריקה כל הכלי ש"מ בחולין או מפעפע בכולו (וכמ"ש הט"ז לענין שאין כ"ח פולט לתוך כלי מגומגם ור"ל לכל דופן הכלי ועיין צ"ב בט"ז אות י"ט לשיטתיה איפשר ליישב בע"א א"כ ה"נ כאן. ועיין כר"ו אות א' כתב עליו דלא עיין יפה בזבחים אותה למעט תרומה וכ"ש חולין הא בעלמא מהכ"ת שלא לילף חולין מיניה עכ"ל. ואני תמה על עצמי למה חשד למאורן של ישראל הט"ז שלא עיין יפה ולמה לא נאמר שעיין ודבריו כנים כמו שאגיד עיין זבחים צ"ג א' וכן פסק הר"מ ז"ל פ"ח מהל' מעה"ק ה"ג כסתם מתני' דריש דם חטאת אף שלא היה ש"ה דמה טעון כיבוס כר"ש מדמה אותה ואפ"ה פסק בהי"ד כת"ק דר"ש זבחים צ"ה ב' דקדשים קלים טעונים מריקה והם דברים סותרים. כמ"ש הלח"מ דא"כ אותה בעינן פרט לתרומה והתוי"ט זבחים פי"א מ"ז הקשה כעין זה יע"ש והלח"מ תי' דהר"מ אין סובר כרש"י צ"ג א' ד"ה ר"ע יע"ש והוא דוחק קצת ע"כ נאמר דהר"מ קשיא ליה סתמא אסתמא סתמא דריש דם חטאת אסתמא דקדשים קלים טעון מריקה ושטיפה וע"כ תרוייהו הלכתא סובר רבי דאותה לרבות לא היה ש"ה ותרומה ממילא לא מדאיצטריך בקדשים ואם בכלי נחושת לרבות בישול במקצת כלי כו' ש"מ תרומה לא וכ"ש חולין. ועיין בזבחים צ"ו ב' ת"ר קודש קדשים לרבות קדשים קלים יכול תרומה ת"ל אותה ומסיק דמאותה למעט תרומה הא קדשים קלים טעון היינו לר"י אבל רבי סובר דקדשים קלים מריבוי דקדש קדשים או גילוי מלתא ואותה ללא היה ש"ה טעון כיבוס ותרומה וחולין לא מדאיצטריך קדשים כו' (וז"ש מ"ט דר"י ולא אמר קדשי קדשים דא"כ למה לי אותה אלא מאותה ידעינן דקדשים קלים טעון וא"ל הא צריך בקדשים לומר דטעון שטיפה אח"כ י"ל אי חולין בישל במקצת טעון כולו ממילא קדשים כל דין מריקה ושטיפה יש לה). והרי המעיין במרדכי וב"י העתיקו יראה להדיא שכ"כ מדאיצטריך בקדשים אלמא דאינו מפעפע בכולו הרי כמ"ש לא מאותה דבעינן ללא היה ש"ה. ועם זה יתישב מ"ש הסמ"ק רי"ד והש"ך העתיק בצ"ב אות ח"י בזבחים מספקא לן אי בישל מפעפע בכל הכלי והקשה כר"ו צ"ב אות י"א הוקשה לו דבזבחים מבואר דבקדשים מפעפע בכל הכלי ע"ש וי"ל דאביי צ"ו ב' תי' אותה לתרומה לענין בישל במקצת כלי ורבא אמר למעט במים ולא במזוג הא אפילו ביין א"כ היינו ספיקא אי רבא חולק על אביי וסובר בישל במקצת מפעפע בכולו אף בחולין וכ"ש תרומה ואותה למעט דבהגעלת חולין ותרומה אף ביין ושאר משקים ועיין קכ"א וא"ח תנ"א אי הגעלה מהני בשאר משקין דאפשר כאביי ומיהו ז"א דהלכה כרבא וכיון דברירנא בס"ד: מעתה אבאר דברי הט"ז הנה הביא פירש"י מדמייתי אלמא בלעי וכיון דבלעי שוב התורה העידה עיין פסחים למ"ד ב' והתם אמצופין באבר שקורין פלומי"ר בלע"ז הוצרך להביא ראיה שבולעין וכיון שכן תו מביא ראיה מקדשים דאין יוצא יע"ש. והקשה נימא דגלי דווקא קדשים הא חולין לא כמ"ש מהר"מ (הוא הר"מ מרוטנבורג) לענין בישל במקצת כלי כו'. עוד הביא מ"ש התוספות שם ד"ה התורה דע"כ גזירת הכתוב הוא דאפילו בישול בלא בלוע הוה כמו תלאו כו' ותירצו דחזינן מתכת מהני הגעלה נאמר דבישול בלא בלוע הוה כמו בישול בעלמא אם כן אמאי חרס ישבר ואכתי תקשה דשאני קדשים מחולין דהא ע"כ שאני הוא דבישול בלא בלוע נמי בקדשים אסור ע"כ העלה דבה"ע סובר מ"ה אה"נ דהגעלה מהני ומדרבנן אסור ואה"נ דמדרבנן לא עשה כלום דגזרו כן. ומיהו זה גזרו בבלע איסור דחל פ"א שם איסור משא"כ כאן דמעולם לא היה שם איסור דמקודם היה בשר ועכשיו נגעל ע"י חלב ובזה א"ש דעה א' שמביא בה"ע סוברת שמותר לבשל חלב דבשר נגעל וכיון דלא היה שם איסור לא גזרו כה"ג אבל בשר אסור לבשל אף לאחר מעת לעת של חלב דנותן טעם לפגם אסור ובה"ע סובר דכאן אף בשר שרי לאחר מעל"ע דאי תיחוש כאן לגזירת חז"ל א"כ ה"ה חלב אסור דכבר גזרו דאין יוצא מידי דופיו וטעון שבירה הלכך לא גזרו כלל כאן כיון דלא חל שם איסור מעולם וע"כ בין בשר וחלב שרי ודווקא חרס ומתכת גרע לבה"ע ולפ"ז מ"ש בה"ע לבשל בשר שרי היינו וודאי לאחר מעל"ע החלב וכן כתב הב"ח בפירושו לבה"ע יע"ש (ומ"מ סתימת לשון בה"ע משמע אף תוך מעל"ע) ועל דברי הב"ח יש לנו הרהורי דברים במ"ש שם דאין יוצא מדפיו יליף מכלי מדין ונותר דאיסורא בלע ממדין לא ידענא אי מה שכתוב במדבר ל"א זהב ובדיל כו' ולא זכר חרס הא עץ נמי לא הזכיר והיינו משום טבילה ומ"ש נותר איסורא בלע הא התורה צותה לשבור קודם שנעשה נותר וכדמסיק בע"ז התם היתרא בלע וצ"ע. ועיין פסחים להרא"ה למ"ד א' דסובר בהיתרא בלע נט"ל שרי אפשר זה סברת בה"ע ומש"ה שרי אחר החלב בשר לאחר מעל"ע. ומ"ש הט"ז מסימן קכ"א אין הפי' דשם כתב בה"ע כ"ח שאב"י מהני הגעלה ג"פ ואמאי אלא היא גופא גזירה ובאב"י הוה גזירה לגזירה דז"א דהא יליף מירושלמי תרומה דרבנן אף בב"י אלא לומר דחזינן דהקילו ביה. ומ"מ קשיא דבה"ע לשיטתיה איך כתב הט"ז אם באנו לחוש לגזירת חז"ל לית תקנה והא יש תקנה לאחר מעל"ע בהגעלה לבה"ע ואולי דשם בקכ"א א"א לומר כן וצ"ע. ולענין דינא אנן קיי"ל מ"ה אין יוצא מידי דופיו לא מדרבנן ✍ואין להקל בספיקו ובש"ך אות א' אבאר עוד וכאן אין להאריך: עיין כר"ו על מה שתי' מהרי"ן חביב למה ס' וי"ל דלדעה א' צריך ס' ואה"נ לבה"ע א"צ ולט"ז ניחא ומ"מ "מה שהקשינו לט"ז קשיא ויש לדחוק ולפרש באופן אחר ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ב והוא. עט"ז דעכ"פ אם יש ס' בתבשיל נגד הקצר אין חשש ולא אמרינן דנ"נ הכיסוי כדלעיל צ"ב ס"ה נגד הריקן כמ"ש הש"ך אות ד' ואף דאם מכוסה חשוב הכל כנגד רוטב י"ל דמיירי שלא התחיל להעלות רתיחות אלא יס"ב לחוד [ועמ"ש בצ"ב בט"ז אות כ"ח וש"ך אות ל"ז יע"ש] והט"ז מיקל כיון דהוא גופא חומרא בלי טעם כלל: עוד הביא דברי הרשב"א כו' וב"י הקשה אמאי תמה הטור על בה"ע לא על הרשב"א ויש כמה תירוצים דהכא נקלש והוה עדיף מנ"ט בר נ"ט דהיתרא משא"כ לעיל דאיסורא הוא דבישלו חלב והט"ז תי' דרשב"א נמי בכלי שטף אמר הא חרם אף היתרא בלע לא מהני דלו נקלש מ"מ נ"ט בר נ"ט אסור לעשות לכתחלה נ"ל לפרש כן. וכתב דהב"י הקשה דהא בצ"ד הביא הטור דעת התרומות דבב"ח אין מונין מעל"ע אלא מבישול הבשר והא אפילו תוך מעל"ע שרי כיון שבישל בה מים בנתיים (ואפילו לכתחלה) עש"ך אות כ"ב וע"כ כתב רש"ל דאין הלכה כרשב"א (וכן קיי"ל דלא כרשב"א) ומ"מ ליישב דברי הטור איך הביא דברי הרשב"א ודברי סה"ת תי' הט"ז דשם בסה"ת מיירי דלא שהה כ"כ כמו הבישול בשר לא הוה הגעלה. אמנם מ"ש עוד דמקשה ב"י בשם הגהות ש"ד דלמא לא יהא כו' לא מצאתיו וב"י בשם הגהות סמ"ק סימן רי"ג מייתי לה ובש"ד שער פ"ה בהג"ה מייתי לה ולא הוזכר שם תי' זה אלא שלש תירוצים שהוזכרו בב"י (והשמיט תי' הד' שבב"י יע"ש) ואמנם לומר דמש"ה התוחב כף חולבת לבשר ויש ס' דכף אסור ולא הוה הגעלה דאין שוהה כ"כ זה לא נזכר כלל ואדרבה בקכ"א כתב הטור על דעת הרי"ף שא"צ להשהות הכלי בהגעלה יע"ש (ויש דיעות שאסור לשהות) וכן אנו נוהגין א"כ צ"ע. גם לפי מ"ש דרשב"א בכלי שטף אמר א"כ אין קושיא כלל מצ"ד דאיפשר מיירי בכ"ח צ"ע: הט"ז הביא מעשה דר"י הלבן ואבאר בקצרה דעת הט"ז דר"י הלבן בלא שהה מעל"ע שרי הא כבוש אוסר ומיניה דבכ"ח חדשים אף בחצי מעל"ע (או איפשר בערך שעה) אוסר ומשמע שכן דעת הט"ז ובנה"ך חולק ומתיר בפחות מעל"ע דכ"ש הוא ממאכל שאין בולע בפחות מעל"ע ואמת שבד"מ כתב כן דאף ביי"נ לא נהיגין כן וכ"כ הנה"ך והאורח מישור תמה דבסי' קל"ה ס"ד מבואר דאסור ביי"נ יע"ש ואני אומר אף אם נאמר שמ"ש רמ"א שם ודיעבד אין איסור אזפותים ובשבעו מיירי אפ"ה אין כ"כ חרדה דהעיקר כפי' התוס' בע"ז ל"ג בהא דכסי פ"א אהדחה קאי כפיר"ת ואף דיי"נ מחמירין מ"מ כאן אין ללמוד מיי"נ לא קולא ולא חומרא. ולענין דינא באין ה"מ יש להחמיר כט"ז דחדשים כ"ז שלא שבעו לבלוע ויראה דמפעם שנית ואילך היינו שלישית יש להתיר אף באין ה"מ עסי' קל"ה ס"ד בש"ך אות י"ד. וכן הלכה דבמעל"ע וודאי בולע כ"מ ואף כ"ח בולע במעל"ע עס"י ס"ח בש"ך אות ל"ג ובק"ה אבאר עוד. ונראה דהלבוש והב"ח נמי לא התירו אלא כ"ח דעדיף לדעתם משאר כלים כששבעו מבלוע עס"י קל"ה ב"ח שם ואין הלכה כן. ומהמפקיד אין קשיא אף דשוהה מעל"ע מ"מ כשיעור שבולע יוצא נגדו שמן דא"א לבלוע אם לא שמפליט כיון ששבע כו' משא"כ לענין איסור אסור דזה נכנס וזה יוצא ומ"ש המרדכי דר"י הלבן יש לו ראיה מהמפקיד ומה ראיה התם ממונא והכא איסורא וזה נכנס וזה יוצא י"ל דה"ק דאדרבה התם אף במעל"ע אין מנכה והא וודאי בלע הקנקנים אף בשבע לבלוע וע"כ דא"א לבלוע אלא שיפלוט תחלה וא"כ יש לו כמדתו וא"כ שפיר ראיה להתיר בפחות מעל"ע מדחזינן בהמפקיד דאף במעל"ע א"א לבלוע אא"כ שיפליט תחלה וא"כ לו דמיי"נ אין ראיה דלמא כפיר"ת עס"י קל"ה ס"ג היינו אהדחה מ"מ מהמפקיד מוכח דכ"ח ששבע א"א לבלוע אא"כ מפליט ובחצי מעל"ע וודאי אינו מפליט שיבלע שוב ועיין בס' הארוך לש"ך כיון לד"א עם הט"ז כאן יע"ש מ"ש לעיל דב' פעמים שבע מט"ז משמע ג"פ ומ"מ יש לצדד להקל כמ"ש ועיין נה"ך שמיישב ההוא דרשב"א מתכת וסה"ת בחרס וכבר הקשינו כן: שמעתי אומרים בשם חכם א' אם מלח בשר בכלי ישנה חולבת שרי הקדירה דשבע מלבלוע ואין מבליע אא"כ מפליט שלו ואין מליחה לכלים להפליט וא"א לבלוע כההיא דהמפקיד. ולפ"ד ה"ה הבשר שרי אף שהקדירה ב"י דאין מליחה להפליט. ואני אומר אף שאמר דבר חכמה מ"מ אין שמועתו מכוונת דא"כ צא ופרנס הא דקי"ל יש מליחה לכלים להבליע היאך משכחת וכ"ח חדש או שאר כלים ונאמר כ"ח עדיף דבולע הרבה ושבע מלבלוע סתימת כל הפוסקים לא משמע כן ומעולם לא שמענו שיאמר אדם זה והטעם דע"י בישול פולט כמה פעמים מה שבקדירה והוה כהגעלה להחמיר ולא שייך שבע לבלוע ואפילו אי לא שימשו בכלי מעולם כ"א צונן דשפיר שבע ולא מפליט ע"י מליחה אין להתיר כלל ואין ללמוד היתר ממעשה דר"י הלבן וביי"נ יש פיר"ת וא"כ ראוי להחמיר ואין למצוא שום קולא כלל ואם בכבוש נאסר הכלי כולו יבואר בסימן ק"ה ומיהו הא ליכא לומר דעל ידי מליחה מבליע אף שאין מפליט דכבוש עדיף ממליחה דכ"ק לדעת כמה רבוותא וכבוש כולו אוסר: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א הקדרה. כ' הש"ך ואין חילוק בין קדרה של מתכת או של חרס לעולם צריך לשער נגד כל הקדירה והר"ב אזיל לטעמיה דפסק דאין נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים לכך כתב דצריך לשער נגד כל הקדרה ואע"ג דמשמע בכמה דוכתי דאין מה שבתוך הכלי ס' כנגד כל הכלי מ"מ מצינו לפעמים שיהא רוחב הקדרה גדול כ"כ שיחזיק מים שיהיה ס' נגדו כגון שנחושתו דק ורחבו גדול ומ"מ הא דצריך לשער נגד כל הקדרה היינו בקדרה ישנה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע א"צ לשער אלא כנגד הבלוע בו וכדלעיל סי' צ"ב ס"ה בהג"ה וסי' צ"ד ס"ו וכן אפי' לא ידעינן כמה בלע אלא דידוע כמה בשלו בה תוך מע"ל מבישול חלב זה דמה שבשלו בה קודם מע"ל נטל"פ הוא אפי' בשלו בו בשר תוך מע"ל מבישול בשר הראשון א"צ ס' אלא נגד בשר השני (ועוד יש לומר דאה"נ קאמר דצריך לשער נגד כל הקדרה ולפיכך התבשיל אסור) עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב לבשל. כתב הש"ך מיהו אם בישל בה בשר תוך מע"ל לבישול בה חלב פשיטא דהתבשיל אסור אבל אם בישל בה חלב פשיטא דמותר בדיעבד אבל שאר דברים שאינן לא של בשר ולא של חלב כגון ירקות ודגים וכה"ג מותר לבשל אפי' לכתחלה והא דבסי' צ"ד ס"ה כ' הר"ב דנוהגין לאסור הכלי שאינה ב"י (אפי' לשאר דברים ואפי' כשנתחב בו רק כף ב"י א"כ כ"ש כאן דנתבשל בו בשר ממש) וצ"ל דכאן סתם הדברים לענין דינא: ש"ע סָעִיף א
ג בכיסוי. כתב הש"ך בשם מהרש"ל הטעם דמחמירין בכיסוי מפני שהם קצרים מלמעלה ויש בהן כעין חלל ואז א"א לקנחם יפה שיהא נקי מן הזיעה והרתיחה שעלה שם ואף שמקום הקצר הוא דבר מועט מ"מ הזיעה של בשר עולה למעלה עד ס' כנגדו עד שנעשה מה שבעין נבלה ואח"כ הכיסוי נ"נ דשמא אין בה ס' פעמים ס"א פחות מעט כנגד מה שבעין אבל באותן שהם רחבים למעלה ויכולה היד לשלוט בהן לקנחם יפה אין לומר שהוא איסור בעין ומותר ובט"ז כ' דנ"ל לנהוג בזה שיש לשער אם יש בתבשיל ס' נגד מקום הקצר שבכיסוי אז אין שום חשש איסור בכיסוי טפי מקדירה והב"ח כ' הטעם שהרתיחה עולה שם תמיד ונדבק מאד וא"א לקנחו היטב והשיג עליו הט"ז שאין מקום לחומרא זו ומי שאומר סברות להחמיר בזה מה שלא נמצא בש"ס ופוסקים עליו הראיה: ש"ע סָעִיף א
ד להזיע. כ' הש"ך ונראה שצריך שתהא היס"ב בזיעה: ש"ע סָעִיף א
ה הכל. כ' בד"מ אפי' הקדירה עצמה שרי לכתחלה כשמקנחה או מדיחה למעלה במקום שנגעה בכיסוי ואע"פ שהלחלוחית היה חם מ"מ שרי שמה שנפרש מן הכיסוי הוי ככ"ש ול"ד לעירוי דטפה א' כח חמימותה פוסק ואינו ככ"ר עכ"ל וצ"ע במה שמתיר גם הקדירה דהא הכיסוי גופה עם הלחלוחית חם נגע בקדירה מיהו כל זה כשיש לחלוחית בכיסוי אבל יבשה פשיטא דלכ"ע הכל שרי מיהו מן הסתם אמרי' שיש בה לחלוחית (עיין ש"ך): ש"ע סָעִיף א
ו מאכל. צ"ל פירושו דקאי אדלעיל שכתב רמ"א אם נתן כיסוי של בשר על קדירה של חלב ושניהם חמין ובשניהם יש מאכל שניהם אסורים ע"ז כ' כאן דאם לא היה מאכל בשניהם אע"פ שהם חמין שניהם מותרים דה"ל כשתי קדירות וכו' וראיתי בט"ז שמאריך בכאן באם עמד חלב צונן מע"ל בקדירה ואח"כ בשלו בו בשר דאסור מכח כבוש כמבושל אפי' בקדרה ישנה ולא אמרי' דשבעה לבלוע ולא בלעה מחלב כלום ע"ש שמביא כמה ראיות לדבריו אך מ"ש דאם נתן דבר היתר בכלי של איסור מע"ל בצונן דאסור אינו נ"ל דהא אחר מע"ל נטל"פ וע"ל סי' ק"ה (ובקדירה חדשה של חרס ושהה בו חלב כל הלילה נאסר הבשר דקדירה חדשה בולע אפי' בצונן עט"ז ס"ס זה): ש"ע סָעִיף א
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א וצריך לשער. עש"ך סק"א מ"ש א"נ משכחת לה כו' כגון שנחושתה דק ורחבה גדול. ועיין בספר מרכבת המשנה בקונטרס ברכות בחשבון שהאריך לבאר זה ע"פ המופת וע"ד האלגיבר"א: ש"ע סָעִיף א
ב אבל אם שהה מעל"ע. [עט"ז ס"ק א' ועיין בתשובת חתם סופר סימן פ"ד מ"ש הוא ז"ל בביאור דברי העיטור בזה]: ש"ע סָעִיף א
ג מחמירים בכיסוי. עיין בשו"ת בא"ח סי' תמ"ז סק"ב שכתב בשם השבו"י ח"א סי' כ"א דאף המחמיר בכיסוי קדרה אעפ"י שאינו ב"י מ"מ אחר שני חדשים יש להתיר ולכתחלה בכל איסורים אסור להשתמש בכלים אף שלא נשתמש בהם שנים הרבה ומכ"ש בחמץ ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קכ"ב ס"ק ג' מזה: ש"ע סָעִיף א
ד בלא טעם. עבה"ט סק"ג וכתב בספר בני חייא דאף לדברי המחמירים דוקא כיסוי מיוחד לכך אבל אם נתן קערה של חלב על קדרה של בשר מותר לדברי הכל כשאינו בן יומו ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף א
ה לא היה מאכל. עבה"ט מ"ש וראיתי בט"ז שמאריך כו' ועיין בתשובת חוות יאיר סימן ק"א שגם הוא ז"ל הסכים עם הט"ז ודלא כהב"ח והלבוש אך לא מטעמא דהט"ז דמפליט ובולע דבגמרא משמע דאינו בולע כלל אלא לפי שיש חילוק בין בליעת טעם הדבר לבליעת ממשו ומה שאמרו דכבר שבע לבלוע היינו שאין בולע גוף הדבר אבל מ"מ בולע טעם מדבר שבתוכו (ויש נ"מ בין אלו הב' טעמים לענין מליחה כמ"ש לעיל סימן ס"ט ס"ק ל"ד ע"ש) ומ"ש עוד ובקדרה חדשה כו' עיין בנה"כ שחולק ע"ז ומתיר בפחות ממעל"ע דכ"ש הוא ממאכל שאין בולע בפחות ממעל"ע וכן דעת החות יאיר שם לפי שאין ללמוד דיני שאר או"ה מדיני יין שהיה נוהג וכתב דאף אם הקדרה התחילה לבלוע החלב ע"י בישול לא אמרינן דבולע והולך אפילו אחר שנצטנן וצריך מעל"ע אחר שהורק מתוכו אלא חשבינן מעל"ע משעה שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין פמ"ג שכתב דבאין הפ"מ יש להחמיר כט"ז דחדשים כ"ז שלא שבעו לבלוע דהיינו שניתן בתוכו מים ב' פעמים (או עמד בו פ"א כמו רביע היום עס"י קל"ח ס"ד) נאסר בחצי מעל"ע ע"ש: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א קדירה כו'. זבחים צ"ו כ' חולין צ"ז א' קי"א ב': ש"ע סָעִיף א
ב וצריך כו '. כמ"ש בפ' ג"ה (צ"ז ב') פשיטא דבדידיה משערינן דאי כו' והיינו באינו ידוע כמה בלע בתוך מעל"ע וכשיטתו שכתב בר"ס צ"ח דאין אנו סומכין על טעימה ומשערין בס': ש"ע סָעִיף א
ג אבל אם כו'. כמ"ש בסוף ע"ז ע"ו א' לא אסרה תורה כו'. ואע"ג דהקדרה אסורה לכתחלה כמש"ש גזירה כו' אבל התבשיל מותר בדיעבד כמש"ש ל"ח ב' דחמין וכן מישחא שליקא מותר מה"ט וערש"י שם ד"ה נטל"פ כו' ותוס' ד"ה אי כו' ועתוס' ע"ו א' ד"ה מכאן כו'. ור"ל בת יומא היינו בתוך מעל"ע דלא כרש"י ור"ת שם דלילה פוגמת דא"כ למה הצריכה התורה מריקה ושטיפה ושבירה בכ"ח הא בשעה שנעשה נותר נפגם וא"ל דגזירת הכתוב הוא דא"כ היאך למידין ממנה דהתורה העידה על כ"ח כו' דלא מהני הגעלה בשלמא אי אמרינן מעל"ע דאפשר שיעשה נותר וכיון שחלה עליו תורת שבירה ומריקה ושטיפה שוב לא פקעה. רא"ש ור"ן (ע"ש) . ותוס' דחקו עצמן בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד אבל הקדירה כו'. לא מיבעיא בשר דבלוע מחלב אלא אפילו חלב אף דבליעת הבשר עבר כבר מעל"ע מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בסוף ע"ז (וע"ל סי' קכ"כ ס"ק ד' וס"ק ו'): ש"ע סָעִיף א
ה אבל שאר כו'. דהא אין הקדירה בלוע מאיסור בב"ח דחא אין הבלע אסור כיון דטעם הבשר כבר נפגם והתבשיל מותר כמ"ש בש"ע ועתוס' דסוף ע"ז ע"ו א' ד"ה מכאן. ויש לתת כו' וכן כאן חלב אסור דתחלת בליעת הבשר היה לשבח אבל שאר דברים דתחלת בילוע בב"ח היה לפגם: ש"ע סָעִיף א
ו ודין כסוי כו'. כמ"ש בסי' צ"ג ס"ח: ש"ע סָעִיף א
ז ויש כו'. עבה"ג: ש"ע סָעִיף א
ח ואם לקחו כו'. כמ"ש בספ"ה דמכשירין האשה כו' כנ"ל בסי' שקדם ס"ח: ש"ע סָעִיף א
ט אם שניהם כו'. כמ"ש בפ' כ"צ ע"ש: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.