Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 95 — שולחן ערוך, יורה דעה צה
א דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ שֶׁנִּצְלוּ בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר רְחוּצָה יָפֶה, שֶׁאֵין שׁוּם שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהּ, מֻתָּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח, מִשּׁוּם דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא. וְאִם לֹא הָיְתָה רְחוּצָה יָפֶה, אִם יֵשׁ בַּמַּמָּשׁ שֶׁעַל פִּי הַקְּדֵרָה יוֹתֵר מֵאֶחָד בְּשִׁשִּׁים בַּדָּגִים, אָסוּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח.
ב בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּמַיִם בִּקְדֵרָה חוֹלֶבֶת, מֻתָּר לָתֵת אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַתַּרְנְגֹלֶת אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם נִתְבַּשְּׁלָה בִּקְדֵרָה עִם בָּשָׂר, וַאֲפִלּוּ בִּקְלִפָּה, אָסוּר לְאָכְלָהּ בְּכוּתָח. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּצְלִיָּה וּבִשּׁוּל לֶאֱסֹר נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם. (ריב"ן בְּשֵׁם רַשִׁ"י וּבְאָרֹךְ כְּלָל ל"ד הֵבִיא הַמָּרְדְּכַי וְאוֹר זָרוּעַ). וְהַמִּנְהָג לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן (אָרֹךְ). וְדַוְקָא לֶאֱכֹל עִם חָלָב וְהַבָּשָׂר עַצְמוֹ, אֲבָל לִתְּנָן בַּכְּלִי שֶׁלָּהֶם, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה (בְּהַגָּהוֹת אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ), וְכֵן נָהֲגוּ. וְכֵן אִם לֹא נִתְבַּשְּׁלוּ אוֹ נִצְלוּ תְּחִלָּה, רַק עָלוּ בִּכְלִי שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לְאָכְלָן עִם חָלָב עַצְמוֹ. וְכֵן לְהֶפֶךְ (סְבָרַת עַצְמוֹ). וְכֵן אִם הָיָה הַכְּלִי שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ נִצְלוּ בּוֹ לִפְגָם, שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן יוֹמוֹ, נוֹהֲגִין הֶתֵּר לְכַתְּחִלָּה לְאָכְלוֹ עִם הַמִּין הַשֵּׁנִי (שָׁם בְּאָרֹךְ). וְכָל זֶה כְּשֶׁהַמַּאֲכָל אֵינוֹ דָּבָר חָרִיף, אֲבָל אִם הָיָה דָּבָר חָרִיף, כְּגוֹן שֶׁבִּשְּׁלוּ דְּבָרִים חֲרִיפִים בִּכְלִי שֶׁל בָּשָׂר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ שֶׁדָּכוּ תַּבְלִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל בָּשָׂר, אִם נְתָנוֹ בְּחָלָב, אוֹסֵר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד עַד דְּאִיכָּא ס' נֶגֶד הַבָּשָׂר הַבָּלוּעַ בָּהֶם (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ"ד וְכֵן מַשְׁמָע בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תמ"ט וּב"י סי' צ"ו בְּשֵׁם סה"ת וְהַגָּהות ש"ד סִימָן ס"ב בְּשֵׁם מהר"ש וְאָגוּר בְּשֵׁם מָרְדְּכַי). וּמִכָּל מָקוֹם לֹא מִקְרֵי מַאֲכָל דָּבָר חָרִיף מִשּׁוּם מְעַט תַּבְלִין שֶׁבּוֹ, רַק אִם כֻּלּוֹ הוּא דָּבָר חָרִיף. וְרֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ וְע"ל סִימָן צ"ו.
ג קְעָרוֹת שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהוּדְחוּ בְּיוֹרָה חוֹלֶבֶת בְּחַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם בְּנֵי יוֹמָן, מֻתָּר, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵהּ נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר: בָּרִי לִּי שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן. וְאִם הָיָה שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּמַּיִם ס' כְּנֶגֶד מַמָּשׁוּת שֻׁמָּן שֶׁעַל פְּנֵי הַקְּעָרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ אֵין שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן (טוּר בְּשֵׁם סה"ת וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק וְש"ד וְהר"ף ותוס' וּמָרְדְּכַי ור"ן וְהגמ"יי וּפִסְקֵי מהרא"י וְאו"ה), אֶלָּא אִם כֵּן אֶחָד מִן הַכֵּלִים אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן מִבְּלִיעַת כְּלִי רִאשׁוֹן, וְאָז כָּל הַכֵּלִים מֻתָּרִים וְהַמַּיִם נוֹהֲגִין בָּהֶן אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם שְׁנֵיהֶם בְּנֵי יוֹמָן, וְהֵדִיחַ אוֹתָן בְּיַחַד בִּכְלִי רִאשׁוֹן, הַכֹּל אָסוּר. וְהָכֵי נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְדַוְקָא שֶׁהוּדְחוּ בְּיַחַד וּבִכְלִי רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם הוּדְחוּ זֶה אַחַר זֶה אוֹ בִּכְלִי שֵׁנִי, אֲפִלּוּ בְּיַחַד, הַכֹּל שָׁרֵי (בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"ד). וְאִם עֵרָה מִכְּלִי רִאשׁוֹן שֶׁל בָּשָׂר עַל כְּלִי חָלָב, דִּינוֹ כִּכְלִי רִאשׁוֹן וְאוֹסֵר אִם הָיָה בֶּן יוֹמוֹ. אֲבָל אִם עֵרָה מַיִם רוֹתְחִים שֶׁאֵינָן שֶׁל בָּשָׂר וְלֹא שֶׁל חָלָב עַל כֵּלִים שֶׁל בָּשָׂר וְשֶׁל חָלָב בְּיַחַד, וַאֲפִלּוּ שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶם, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין עֵרוּי כִּכְלִי רִאשׁוֹן מַמָּשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה שֶׁהַכֵּלִים שֶׁמְּעָרֶה עֲלֵיהֶם, יִבְלְעוּ זֶה מִזֶּה (שָׁם). וְאִם נִמְצָא קְעָרָה חוֹלֶבֶת בֵּין כְּלֵי בָּשָׂר, לֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא הוּדְחוּ בְּיַחַד בַּדֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱסָרִים (הַגָּהוֹת ש"ד).
ד יֵרָאֶה לִי, שֶׁאִם נָתְנוּ אֵפֶר בְּמַיִם חַמִּין שֶׁבַּיּוֹרָה קֹדֶם שֶׁהִנִּיחוּ הַקְּדֵרוֹת בְּתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֻּׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן, מֻתָּר, דְּעַל יְדֵי הָאֵפֶר הוּא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם.
ה אֵין מַנִּיחִין כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוּתָח אֵצֶל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֶלַח, אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ אֵצֶל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֹמֶץ. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם הַכֵּלִים מְגֻלִּים. וַאֲפִלּוּ הָכֵי אִם עָבַר וּנְתָנָן בְּיַחַד, מֻתָּר, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָפַל אֶל הַמֶּלַח (הַגָּהוֹת ש"ד וְאָרֹךְ).
ו מֻתָּר לִתֵּן בְּתוֹךְ תֵּבָה כַּד שֶׁל בָּשָׂר אֵצֶל שֶׁל חָלָב. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ). וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
ז מֶלַח הַנָּתוּן בִּקְעָרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לִתְּנוֹ בְּחָלָב. הַגָּה: וְהַמַּחְמִיר גַּם בָּזֶה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה כִּי יֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה (תוס' וּסְמַ"ג ואו"ה).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א רחוצה יפה כו'. לאו למימרא דכל שנתבשל בה בסתמא מחזקינן לה שהיה שם שומן דבוק וכמ"ש הרא"ש והט"ו בס"ג גבי הדחה דאפי' אינו בן יומו מחזקינן בה שומן ושלא הי' מקונח יפה דדוקא גבי הדח' אמרינן מסתמא שומן דבוק בהן דהא השתא הוא דמדיחן אבל כשנתבשלה בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן וכדכתב בת"ח כלל י"ז ד"ב וכדמוכח להדיא מהפוסקים בדוכתי טובא ומ"ש המחבר רחוצה יפה היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ביצה כו'. ואפילו ביצה קלופה שנתבשלה במים בקדרה חולבת כו' אם הקדרה רחוצה יפה כמו בס"א וק"ל: ש"ע סָעִיף ב
ג והמנהג לאסור לכתחלה. לאכלו בכותח ובדיעבד מותר אם נתן בכותח אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפי' להמחבר וסייעתו כ"כ סמ"ק סי' רי"ג והגה"מ ורי"ו ומביאם ב"י וכ"כ האו"ה ריש כלל ל"ד בשם המרדכי: ש"ע סָעִיף ב
ד ובדיעבד מותר. ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סימן ס"ג אוסר אפי' בדיעבד בנצלו מדינא ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ה אבל ליתן בכלי שלהם מותר לכתחלה. לכאורה משמע דאפי' ליתנן דרך עירוי מותר וכ"כ באו"ה בהדיא וכ"כ הב"ח בסוף ס"ד שדעת הרב דמותר לערותן בכלי שלהן אפי' לכתחלה אלא שקשה דהרי כ' בס"ג דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו ודוחק גדול לומר דכאן לא קאמר אלא דהמאכל מותר לערותו בכלי שלהן אבל הכלי אסור וצ"ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי. ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון דהרבה פוסקים והמחבר מכללם מתירים אפילו בנתבשלו והרב בהג"ה גופי' מתיר בדיעבד א"כ נראה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי של חלב דשרי דהוו דיעבד ול"ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני כמ"ש הר"ן וז"ל דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעי' המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט הילכך ל"ד לדגים שנתבשלו כו' ועוד דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברי שהטעם הראשון אין מתפשט והולך עד השלישי דא"כ אפי' בשאר איסורים נמי נימא הכי למאן דלית לי' חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיוצא בו דהוי ב' נ"ט של היתר הלכך דוקא כשהטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אמרינן הכי אבל כאן שהטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתברא ודאי דאסור וכדברי סה"ת עכ"ל וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו"ה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת"ח שם דין י"ב כתב שכל דבריו נ"ל הלכה כי דברי טעם הם אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו ע"כ שוב מצאתי שגם בתשובת משאת בנימין סי' ב' פסק כן וכ' שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וע"ש ועיין ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף ב
ו רק עלו בכלי של בשר כו'. פי' שאחד מהן הכלי או הדגים חמים כדאיתא בתוספות והרא"ש וטור ושאר פוסקים והכי מוכח בש"ס אבל אם שניהם חמים הביא הב"י בשם מ"כ דה"ל כנצלו וכ"כ בת"ח שם ד"מ בשם או"ה ע"ש המרדכי ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז אפילו אינו ב"י. דחורפי' דתבלין משוי ליה כאלו האיסור בעין ומשוי ליה בן יומו כדלקמן סי' צ"ו ולקמן סי' קכ"ב ס"ג נתבאר דדוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדרה לשבח וע"ש וע"ל סי' צ"ו וסי' ק"ג ס"ו: ש"ע סָעִיף ב
ח עד דאיכא ס' כו'. ולא אמרינן דתבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כיון דאין איסורן מחמת עצמן וכדלקמן סי' צ"ח ס"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט שניהם בני יומן מותר. היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפילו להמחבר וכמ"ש המחבר בא"ח סי' תנ"ב ס"ב דיש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב יחד אא"כ אחד מהם אינו בן יומו וכ"כ הטור לקמן סי' קכ"א אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו עכ"ל והיינו לכתחלה כמ"ש הב"ח והדרישה שם ע"ש ועיין בס"ק ג' בסי' זה ולעיל סי' צ"ד ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ג
י ואם היה שומן דבוק בהן כו'. פי' אפי' היה רק שומן דבוק באחד מהן הכל אסור לפי שטעם שני מיד נ"ט לתוך ממשות ולא הוי נ"ט שני בהיתר וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי ושוב נאסר הכל ולפ"ז אפי' אם היה אחד מהן אינו ב"י והשומן דבוק באותו שאינו בן יומו הכל אסור אבל אם השומן דבוק באותו שהוא בן יומו אותו שהוא בן יומו מותר ושאינו בן יומו אסור כ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד והרב בת"ח שם ד"י: ש"ע סָעִיף ג
יא צריך שיהא במים ס' כנגד כו'. ע"ל ס"ק א': ש"ע סָעִיף ג
יב ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן. וטעמא דהא כשטעם השני של בשר ושל חלב נכנסים במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרים הקערות והיורה ועיין בס"ק ה' ל' הר"ן אבל כשאחד מהן ר"ל הקערות או היורה אינו ב"י כל הכלים מותרים דאותו שהוא ב"י פשיטא דמותר שהרי לא קיבל טעם אלא מכלי שאינו ב"י שהוא נטל"פ ואותו שאינו ב"י נמי מותר דהרי קיבל הטעם מנ"ט בר נ"ט ועדיין הוא היתר מאחר שאינו ב"י: ש"ע סָעִיף ג
יג מבליעת כלי ראשון. וכתב האו"ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי"ר עם טעלי"ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכלי שני אינו אוסר עכ"ל ונ"ל דדוקא מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעלי"ר בכלי ראשון וכמו בכה"ג לענין הגעלת כלים וצריכין כולם הגעלה בכלי ראשון אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר רק בכלי שני תוך מע"ל ודאי אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג עכ"ל ת"ח שם דין י"ג והב"ח השיג על דברי הרב אלו ע"ש אף כי דבריו נראין מ"מ נראה שגם הוא מסכים שאם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר בכלי ראשון או בעירוי מע"ל אינו אוסר בדיעבד והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ג
יד והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרינן הואיל ובלוע מאיסור פגום כ"כ בת"ח שם די"ד בשם או"ה אבל ודאי מדינא מותר לאכלו עם מין הכלי שהוא בן יומו כגון אם הוא של בשר מותר לאכלן עם בשר וע"ל סי' צ"ד ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
טו אבל אם שניהם בני יומן כו'. הא דאצטריך לכתוב זה אע"ג דכתב כבר ויש אוסרין אא"כ א' מהם אינו בן יומו כו' י"ל דקמ"ל דל"מ אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור אלא אפי' הדיח כלי של בשר ושל חלב ביחד בכלי אחד הכל אסור דהמים שבכלי ראשון מפליטים ומבליעים ונעשו נבילה: ש"ע סָעִיף ג
טז והכי נוהגין. וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ס"ד אבל אם הודחו בזה אח"ז הוי ממש כדגים שנתבשלו בקדרה של בשר דלעיל דשרי: ש"ע סָעִיף ג
יז ואם עירה מכלי ראשון כו' דאין עירוי ככלי א' כו'. ובת"ח שם די"ב משמע להדיא דבין מערה מכלי של בשר מקונח בן יומו על כלי חלב ובין מערה מים שאינן לא של חלב ולא של בשר על כלים של בשר וחלב יחד ששומן דבוק בהן יש להתיר במקום הפסד מרובה או לצורך ושלא בכה"ג יש לאסור הכל וצ"ע שלא כ' כן כאן בהג"ה וע"ל ס"ק ה' וס"ק י"ט: ש"ע סָעִיף ג
יח עירה כו'. וכתוב בת"ח שם בשם או"ה דאפי' במערה מכלי של איסור על כלי של היתר אין לאסור רק הכלי שבא קלוח העירוי עליו ע"כ: ש"ע סָעִיף ג
יט שאינן של בשר ולא של חלב. כגון מקדרה חדשה או שלא נשתמש בה רק ירקות וכיוצא בהן או שאינה בן יומו וק"ל: ש"ע סָעִיף ג
כ דאין עירוי ככלי א' ממש כו'. קשה לי דהא משמע מדברי הרב בהג"ה סי' ס"ח ס"י דעירוי מבשל כדי קליפה וכ"כ בת"ח כלל ל"ג ד"ב וצ"ל דס"ל להרב דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כאחת בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד סי' נ"ז בשם מהר"ש ומביאו בת"ח שם דנאסרו דכיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמו שיתבאר בסי' ק"ה ס"ק ד' א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפילו בכלי והכי מוכח מדברי המרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים דאפילו למ"ד כלי שני מבליע ומפליט אין סברא לחלק בכלי שכתבו על מ"ש ה"ר חיים כהן דתרנגולים שנמלגו בכלי שני אסורים וזה לשונו ולפי דבריו היו נאסרים כל הכלים שמולגין בהם התרנגולת מחמת הדם שפולטת התרנגולת ונבלע בכלי עכ"ל א"כ כ"ש דלמאי דקי"ל דעירוי מבשל דמבשל אפי' לכלי וכ"כ מהרש"ל בספרו פכ"ה ס"ס ס"ד וז"ל היכא שעירו מים רותחים על הקערות צריכים לדקדק ולשאול אם היו שם שיורי מאכל לפי שהעירוי מפליט ומבליע כדי קליפה עכ"ל וגם הרב בת"ח שם כ' שלא נהגו להקל בזה ושיש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ואו"ה דהתיר אפילו שומן דבוק בהן היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דעירוי אינו מבשל ולא מפליט ומבליע אפי' כדי קליפה אלא בולע כדי קליפה קודם שמצננו וכמבואר בדבריו להדיא אבל למאי דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה נראה כמו שכתבתי מיהו היכא דהם נקיים ודאי יש להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם וכדמשמע מדברי מהרש"ל אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך ביה נותן טעם בר נותן טעם נראה דאפילו נקי אסור וצריך עיון בזה דאפשר דאפילו מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בשר וחלב שאחד מהן נקי ואחד מהן אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה כי נראה כיון דמבשל חשיב ממש כבישול והכי משמע בהגהת ש"ד הישנים שנדפסו בקושטנדינ"א שנת שוב"ה (סי' ל"ג) דאין חילוק ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא יראה לי כו'. דין זה לא נמצא בשום פוסק ולא שום א' מהאחרונים הזכירוהו גם בב"י לא הזכירו ואדרבה משמע מדברי הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו אם לא שיש במים ס' נגד הכלי והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' פג"ה (דף ק') סוף ד"ה בשקדם והרא"ש לשם דלפי' ר' אפרים דאמר דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי מדין ב"י והיאך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ס' כנגדו והמים נאסרים כו' ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולן נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בס' במים עכ"ל ואם איתא הלא התורה לא באה ללמוד אלא להגעיל כל חד כדיניה ואי משום שהמים יאסרו הא איכא תקנתא דאפר וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כב אין מניחין כו'. הטעם דבמלח הכותח הנופל עליו הוי בעין ולא בטיל וחיישינן שמא ימלח בו בשר אבל בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כג מותר ליתן כו'. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה משא"כ בס"ה דלא מסיק אדעתיה שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל: ש"ע סָעִיף ו
כד ויש מחמירין לכתחלה. דוקא במגולים כמו בס"ה והכי איתא בהגה"א בהדיא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כה מלח הנתון כו'. אין הטעם משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהא מלח דבר חריף הוא ומשוי ליה בעין וכמו שכתב הרב בהג"ה ס"ב והמחבר סי' צ"ו ס"ג גבי תבלין אלא הטעם דאין כח למלח להפליט טעם מכלי כדלקמן סימן ק"ה סי"ג ולפ"ז אפילו בקערה של איסור מותר: ש"ע סָעִיף ז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א רחוצה. עיש"ך וע' מ"י כלל נ"ז אות י"ז וס"א אות י"ג ונ"ט אות א' וי"ז אות ד' והמתבאר שם דהר"ב סובר בבירור סתם כלים אין נקיים ובש"ג אפשר נקיים דעובדי כוכבים אנקיותא קפדי טפי מישראל ובאמת על הש"ך קשה איך כתב דהרב סובר דסתמן נקיים ולדינא הסכים המ"י עם הש"ך בכלל נ"ז אות י"ז וי"ח דסתם כלים אף ש"י נקיים אם לא כשרוצים להדיח כבס"ג צריך ברי. ובסכין סתמא אין מקונח דמדובק טפי ע"י דוחקא ותשמישו תדיר עש"ך צ"ו אות ג' יע"ש. כתב או"ה כלל ל"ג דין ב' דסתם כלי יש בתבשיל ס' נגד הלכלוך שעליו ובכלל ל"ד דין י"ז דבמי הדחה ליכא ס' נגד הלכלוך הביאו ג"כ המ"י כלל נ"ז אות י"א וי"ח יע"ש וא"י לחלק בין סתם לכלוך דיש ס' ובין מי הדחה ודוחק לומר דמדיח הרבה ביחד ואולי לכלוך שע"ג קדירה כקליפה דיינינן לה ויש בתבשיל ס' נגד קליפת הכלי עס"י ס"ט בש"ך אות ס"ה וקל"ז משא"כ מי הדחה דאין כ"כ כמו חלל הקדירה ואין להקל בכ"ע במי הדחה ולפ"ז יצא לנו הדין בסתם כלים יש ס' בתבשיל נגד הלכלוך כמו כאן וק"ג קדירה שאב"י מסתמא יש ס' דלא כפ"ת אות ג' שכתב דספק הוה בנשפך. ואמנם אף אנו נאמר דבקערה אפשר שאין ס' נגד הטוח עש"ך סי' ס"ט אות ס"ה ועמ"ש באות יו"ד. ודע שמ"ש המחבר ס' בדגים קאי אנצלו ובנתבשלו ס' בדגים ומים סגי דמוליך הטעם בשוה ופשוט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ביצה. עש"ך והכין הוא וודאי דאין חילוק בין קלופה לאין קלופה ועם בשר אסור דמנוקבת היא ולדידן דמחמירין בבישול ה"ח ביצה בקליפה ויש לעיין ג' נ"ט אי שרי לכתחיל' לדידן דמחמירין אפשר חששו שנגעו הירקות והביצים בעצמן בקדירה משא"כ אי הוה ממש ג' נ"ט עש"ך צ"ד אות ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
ג והמנהג. עש"ך וכבר כתבנו בט"ז להתיר לבשל בכלי חולב ליתן לתוך כלי בשר או להיפך יש לעיין ומרמ"א אין ראיה: ש"ע סָעִיף ב
ד ובדיעבד. עש"ך דמהרש"ל אוסר נצלו דיעבד אפי' נתן בכותח אסור דווקא טעם שלישי בעינן ובישלו הוי טעם ג' ופשוט דמים גופא הוי כמו נצלו כמ"ש היש"ש שם בדבש שהוריקוהו בכלי חולב דכתב דנ"מ אי הוריקוהו לחלב ממש דהוי הדבש כנצלו יע"ש ועיין ס"ס צ"ד ועיין מ"י שם כלל נ"ז אות ב' ומדברי יש"ש מוכח להדיא דווקא בכותח גמור אסור דיעבד בנצלו הא לכלי חולב שרי בדיעבד עכ"פ ממש ונ"מ לדידן בנפל לחלב עצמו יע"ש ועס"י צ"ד במ"ש המחבר דבש שהוריקהו דיעבד י"ל לכתחלה אסור דנצוק על ידי ערוי חיבור ואף בקערות בס"ג מתיר היינו ג"כ דיעבד. ומדברי הרא"ש אתה רואה כן שאוסר נצלו והתיר קערות בס"ג ולא נאסר המים דלא הוי רק מכלי לכלי עיין פכ"ה אבל במרדכי פ' אין מעמידין במעשה דדבש המבואר ס"ס צ"ד משמע דלריב"ן אפילו לכלי חלב אוסר ומש"ה הוצרך ליתן טעם דנט"ל דבש בבשר יע"ש ובמ"י שם וי"ל מ"ש ט"ז אות ה' ובלא"ה י"ל דסומכין לכתחילה ע"ש יע"ש: ודע דמיני הריפות שקורין גרויפי"ן וטטרקי ואורז ודוחן שמבשלין עם מים ואח"כ מצטמק ועומד לערך רבע שעה בלי מים כלל הוי כנצלו דמה בכך שהיה תחילה מים ואסוד דיעבד ליש"ש וכאמו' ועיין פרישה אות ד' שכתב בירקות להדיא כן שאם בסוף אין מים דאסור לרא"ש בנצלו ועיין כל"י אות ד' קחשיב דרי דגברי הב"ה וט"ז ול"ח ורמ"א ופ"י וש"ך דאוסרין נצלו דלא כפר"ח ואם בישלו דגים במחבת חולבת בקשקשים הסרת קשקשים הוי קליפה עכ"ל. הנה דבריו לקוחים מכנה"ג בהנהות ב"י אות י"א ושם חשיב ב"ח וט"ז ול"ח אות קנ"ט בפכ"ה ודמ"א (והוא דמשק אליעזר) כי רמ"א מתיר בנצלו דיעבד וכתב ש"ך הוא ענין בפ"ע שם והבל"י חשב שש"ך קאי אלעיל. ומ"ש שאם נצלו די בקליפה לקח זה ממ"ש הדמש"א הביאו הכה"ג בהגהות הטור אות ו' וז"ל ויש חילוק אם בישלו עם בשר אסורין כולו ובנצלו כ"ק והסרת קשקשים די הנה ז"א לדידן דאין בקיאין בין כחוש לשמן עסי' ק"ה אבל נצלו בכלי בשר הדין אמת ויציב עס"י ק"ה בש"ך אות כ"ג דבר הבלוע בכלי שאוסרת בלא רוטב רק כ"ק ואף בשומן כמו שאבאר שם ועס"י ע' ס"א: ש"ע סָעִיף ב
ה אבל. עש"ך ומ"ש שהמאכל שרי והכלי אסור לא ידענא מאין הרגלים לומר כן והלא כל עצמו של איסור זה כתב הט"ז אות י"ג דהוי ניצוק חיבור ולענין דינא בהפסד שרי ובמ"י כלל נ"ז אות כ"ד היקל ג"כ ולכן לעת הצורך אין להחמיר כ"כ ועיין כר"ו: ש"ע סָעִיף ב
ו רק. עש"ך הנה מ"ש שכן מוכח בש"ס ותוס' ורא"ש וטור אם לומד אף דתחתון חם לדידן דתתאה גבר אפ"ה לא הוי כשניהם חמין כמ"ש הב"י הנה בתוס' ורא"ש וטור מבואר זה כדבעינן למימר לקמן אבל בש"ס לא מצאתיו. ואולי מהא דשייפא בצעא עיין כר"ו סימן צ"ד אות י"א ממ"נ אי איירי קערה קר ושייפא חם אין ראיה לרב ואי להיפך ל"ק לשמואל וע"כ אף למ"ד נתבשלו לא מ"מ א' חם בין עליון או תחתון אין אוסר לשמואל ושייפא מרריה טפי ודוחק. ומ"ש בכר"ו כאן אות ו' דהש"ך סובר תחתון חם הוה כנתבשלו לא ידענא דההיפך מבואר כאן אלא שכוונתו למ"ש הש"ך בצ"א אות ל"ג דמפרש דברי התוס' בין למ"ד עילאה כו' היינו למ"ד עילאה ודגים צוננים ולמ"ד תתאה קערה צוננת ומש"ה כת' הכר"ו דש"ך סותר דברי עצמו יע"ש. ולדידי אין כאן סתירה כלל ואף אם נפרש דברי התוס' כמו שפירש הש"ך שם לק"מ ומכ"ש שכתב כן לפי' הב"י והנה ראוי שתדע דבשניהם חמין הוה כנצלו היינו בלא רוטב וליש"ש אות ד' אסור אף דיעבד בכותח ועם רוטב דינם כמו נתבשלו ואפ"ה כשתחתון חם לדידן וע"י רוטב שרי דהוי כמו עלו ול"ת דווקא בלא רוטב דאין מפליט מכלי רק כ"ק עס"י צ"ד בש"ך אות ל"ג הא עם רוטב מפליט ומבליע בכולו מ"מ אין מפליט כ"כ עיקר הטעם כמו בשניהם חמין כמו שמוכח בב"י דהחילוק הוא בין ב' חמין לא' חם כאמור דלא ככר"ו בסימן צ"ד אות י"א והבן ✍: ש"ע סָעִיף ב
ז אפילו. עש"ך ולענין אי הבלוע ד"ח אי חשיב נ"ט בר נ"ט או לאו מבואר בט"ז ודע דברים חריפים מבואר בסימן צ"ו סעי' אב"ג יע"ש ושם אבאר בדין הבצלים אי שלקו במים וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ח עד. עש"ך ולא הבינותי דאו"ה כלל כ"ד דין ז' כתב זה על חתכו בסכין של עובד כוכבים דנ"נ אפ"ה אין איסורו מחמת עצמו משא"כ בסכין בשר אף הבצלים וד"ח מותר כמבואר סימן צ"ה מתשובת מהר"ם מלובלין אם כן אין צורך לזה הטעם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט שניהם. עש"ך הנה תראה ממ"ש האדון ז"ל דברים אלו אשר לכאורה אין נ"מ לדידן דאף דיעבד אסור וגם מדציוה לעיין באות ג' ובצ"ד אות ט"ו תבין בו שכוון כוונה מיוחדת לפי דעתי כמו שאגיד. והוא דבאות ג' כתבנו שאין לגרום נ"ט בר נ"ט לבשל בכלי בשר ע"ד ליתן לכלי חולב דלא כפר"ח אות ז' שהתיר יע"ש וכנראה מספרו הארוך בכאן שהתלונן על מרן הב"י ז"ל במה שדחה דברי רי"ו יע"ש ואם כן מש"ה כותב המחבר כאן דלכתחילה אסור דאין לגרום נ"ט בר נ"ט אף כה"ג ונ"מ לדידן כאמור וכדי שלא תקשה מא"ח תנ"ב דקודם שעה ה' מותר להמחבר התם הוה ב' טעמים מכלי לכלי וג' נ"ט היתר מש"ה שרי לגרום נ"ט כזה לכתחילה וזה שהראה מקום לצ"ח אות מ"ו ברא"ש ע"ש והפר"ח אות י' כתב דהמחבר חושש לסברת ס' התרומה (דהטעמים פוגעין) דהא מתיר בא"ח קודם שעה ה' ולדידי מהא לא אירי' דהוי ג' נ"ט וב' כלים ועדיין היתר משא"כ כאן דממים לכלי ב' תו הוה איסור אין לגרום זה לכתחילה. ואמנם אחר מעט הסתכלות ראיתי שיש לשדות בי' נרגא מדכתב הש"ך מסימן קכ"א כלי חולב לבשר אסור לכתחילה והתם וודאי ג' נ"ט להיתר וב' כלים אפ"ה אסור לכתחלה וע"כ כמ"ש הב"ח שם בשם הגהות סמ"ק דאטו דאיסורא יע"ש אם כן מה ראיה יש ואפשר שסובר כדרישה שם בהג"ה דמגעיל כלי חולב בכלי בשר. שוב ראיתי בא"ח תנ"ב ס"ב ויש ליזהר להגעיל כ"ח ובשר "ביחד והר"ב הגיה וכ"ש כלי איסור על כן נהגו שלא להגעיל שום כלי ב"י והמ"א אות ז' ח"ט יש ליזהר ובדיעבד עבי"ד צ"ה ביחד פי' שתוחב בב"א שום כלי אפילו קודם ה' אטו איסור. הנה המחבר כת' יש ליזהר הא דיעבד שרי והר"ב שלא הגיה סמך על מ"ש במקומו כאן ומדהשמיט המחבר שלא להגעיל כלי חולב לבשר ש"מ דשרי דהוה כמו חמץ קודם ה' דג' נ"ט וב' כלים כדאמרן דכה"ג שרי לגרום לכתחילה נ"ט בזה. ומיהו מדכתב "ביחד משמע זא"ז שרי אפשר לשיטתיה כאן שכתב על רי"ו ואין דבריו נראים אם כן סובר מותר לבשל ע"ד ליתן בכלי חולב. והר"ב שכתב שם וכ"ש כלי איסור בא להשוותן יחד לענין דיעבד ומ"ש ע"כ נהגו שלא להגעיל הוא מסמ"ק קצ"ח אטו של איסור כמ"ש הב"ח בקכ"א ויש לראות להב"ח יהיו דברי הטור סתורים מקכ"א דאוסר מחלב לבשר כסמ"ק ואמאי בא"ח התיר קודם ה' ואולי יש לחלק בין זמן היתר והבן: ש"ע סָעִיף ג
י ואם. עש"ך ועיין פר"ח אות י"ד ובל"י אות יו"ד להמחבר דלא חייש שמא יגעו הכלים להדדי מדהתיר בשניהן נקיים משום דאין פולט כלל מים לדידיה משא"כ בממש. ולענין דינא גם לדידן נ"מ בכל אלה אם הב"י מלוכלך שאב"י אסור לבשר או לחלב ולשאר דברים ממנהגא אסור עס"י צ"ג אות ג' בש"ך ואם אב"י מלוכלך שניהם אסורים אף לשאר דברים מדינא דהמים נ"נ ואוסרין הכל ואם שניהם אב"י המלוכלך מותר והנקי אסור מדינא לבשר וחלב ולשאר דברים ממנהגא ואם הדיחו ג' כלים וב' ב"י וא' אב"י אף ששלשתן נקיים לדידן הכל אסור: ש"ע סָעִיף ג
יא צריך. עיין לעיל ס"ק א' ש"ך ושם נאמר דחילוק יש בין כשרוצה להדיחם עתה מסתמא יש לכלוך ובין כשמבשל בקדירה מסתמא נקיה ואמנם במ"ש הש"ע שיאמר ברי לי שם היה לציין כי שם מקורו. ואמנם נראה בזה מ"ש המ"י כלל כ"ז אות י"ז על מ"ש הר"ב שם וכתב האשר"י כי מן הסתם הקערות והמחבת אינן מנוקים משמע דאפילו אין רוצה להדיחם עתה שהרי המחבת אין מדיח עתה יע"ש ולזה ציין הש"ך ז"ל כאן דממ"ש המחבר ס' נגד שומן שבקערה ולא סתם ש"מ דכדבריו ס"ק א' כן הוא דווקא קערה שרוצה להדיח עתה סתמא אין מקונח לא המחבת ושאר כלים וכאמור: ש"ע סָעִיף ג
יב וי"א. עש"ך הביא רק ט"א ועיין בצ"ד אות ה' ולענין אי הם כ"מ או כ"ע שמהני הגעלה כתבתי בט"ז אי בעי הגעלה דהוי כלכתחילה יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יג מבליעת. עש"ך דאם ידוע שלא נשתמש ע"י עירוי תוך מעל"ע שרי ועמ"ש בסימן ק"ה בדבר גוש בכ"ש בש"ך ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ג
יד והמים. עש"ך וד"ל מדינא אף עם בשר כך אבל עם חלב מדינא אסור דנתבשלו לדידן הוה לכתחלה ואסור: ש"ע סָעִיף ג
טו אבל. עש"ך וכ"ש הוא דל"ת דוקא יורה שהועמדה על האש יש בה כח להפליט ולהבליע בקערה לטעם שהקערה מן המחבת בלוע אפי' ב' כלים בשר וחלב ביורה חדשה אב"י אפ"ה אסור הכל אף היורה: ש"ע סָעִיף ג
טז והכי נוהגין. ובזא"ז הוה כדגים דלעיל ש"ך ועמ"ש בט"ז לענין המים ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
יז ואם. עש"ך שהניח בצ"ע שבת"ח כתב בה"מ שרי בין עירה מכלי בשר על חלב ובאין ה"מ אוסר בעירוי מחדשה על בשר וחלב וכאן חזר מתרתי בעירוי מבשר לחלב אוסר אף בה"מ ובעירה מחדשה על בשר וחלב התיר אף באין ה"מ ולענין דינא כאות ה' התיר שם עכ"פ בה"מ ולענין עירה מחדשה על בשר וחלב הראה אות כ' (י"ט ט"ס): ש"ע סָעִיף ג
יח עירה. עש"ך עיין באו"ה כלל ל"ד דין כ"א דלשאר כלים שאין הנצוק נוגע בהן הוה כ"ש וכן לענין שבת דאין מערה רותחין על תבלין אבל בצידיהן שרי עוד כתב שם בדין י"ז בזא"ז אם היו נקיים שרי ופשוט הוא דאם כלי אחד מלוכלך נאסר הב' אכל הכלי הב' מלוכלך אין מזיק כלום לשני לדידן דנצלו שרי עיין ברא"ש פג"ה: והוי יודע שמ"ש דהכלי שאין הנצוק בו שרי יש בו מהעיון לפי מ"ש הר"ב בצ"ב ס"ז דקלוח מהקדירה רותחת על צוננת אם לא נפסק הקלוח אף שנזחל ע"ג כירה צוננת לא הוי כ"ש דנצוק חיבור ואין מניח לקרר ודין עירוי כ"ק יש עליו וכדבעינן למימר קמן א"כ כאן נמי כ"ז שלא נפסק העמוד אף שנזחל ונח המים על כלי צוננת ומניע לכלי אחד הכל חשיב עירוי כאמור וכן לענין תבלין בשבת כל זמן שלא נפסק הקילוח אף בצידיהן אסור לערות כדכתיבנא וכ"ת נהי דדין כ"ש לא הוי מ"מ אין מבשל ולענין שבת מישרא שרי הא בורכא הוא דהא דין זה מדברי תה"ד בסימן קפ"א והביא ראיה משבת מ' ב' אמבטי הרי מבשל הוא יע"ש. וסבור הייתי אני העני לומר המעיין במהרא"י שם סיים קדירה על האש ומתוך רתיחותיו נזחל וסיים וז"ל הואיל וקילוח נוזל ונזחל מקילוח העומד על האש כו' משמע דאם עוד כח "אש שולט אין מתקרר יע"ש היטב משמע הא סלקו ממש כה"ג אף שלא נפסק הקילוח ונזחל ע"ג מקום קר קודם שהגיע לכלי הוי תו כ"ש ומה אעשה שהרי הר"ב לא אומר כן בצ"ב ס"ז אין אומר ואין דברים מהא דעל אש אלא סתם וכתב וקלוח מקדירה רותחת ואף' אם נדחוק בזה מ"מ המעיין בת"ח כלל נ"ו דין ו' וז"ל ואם קדירה על האש או שאר "כלי "ראשון ולא נפסק הקילוח הוה כעירוי כמ"ש מהרא"י יע"ש הרי בביאור אף כ"ר שהוסר מאש דינא הכי ועמ"ש בצ"ב בט"ז אות כ"ז גם מ"ש הת"ח ס' נגד מה שנגע בקדירה הא הכל מחובר וצ"ל ומ"מ משערין באומד יפה וצ"ע גם בזה: ומה אעשה שעוונותי גרמו שלא זכיתי להבין כל זה כי לפ"ד תה"ד דמדמה זה לערוי א"כ איך יפרנסו מעשה זו כת הפוסקים דאין עירוי מבשל כלל ובהכרח דיש חילוק בין עומד על האש ואפשר כה"ג אף הכל אוסר לא כ"ק עמ"ש בדיני עירוי בס"ח וצ"ב בשם הר"ן דאצל האש לא שייך תתאה יע"ש. גם מהמשנה האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין דף מ"ב ב' תוס' בד"ה אבל שכתבו דהדיוקים סתרי ליכא למידק מינה והא דיוקא דסיפא בהכרח לאו דווקא דאל"כ לאשמועינן רבותא דמערה מצידיהן. ואפשר היה לומר דהתנא מדבר בקצוות לתוכן וודאי אסור ולכ"ש וודאי שרי וע"י עירוי עליהן אסור ובצידיהן שרי (ואפשר בנפסק הקילוח שרי) והדברים ארוכים ואין להאריך: סוף דבר הכל נשמע לענין דינא כ"ז שלא נפסק הקילוח אף שאין על האש ונח על כ"ש אפ"ה חשוב כעירוי לחומרא וה"ה בשבת לא יערה בצידיהן כ"ז שלא נפסק העמוד וכדאמרן ואם נזחל כ"ר על כירה צוננת שלא בהפסק ומשם ניתז צרורות על כלי קר נמי הוי עירה ואוסר כ"ק כדין חם לתוך צונן ונהי שאין מבשל כה"ג מפליט ומבליע מיהא. ונקוט האי כללא בידך כ"ז שלא נפסק הקילוח הוי עירוי ולא נתקרר אף שנח ע"ג כלי קר אלא אם כן נפסק ונח ע"ג כלי קר ומשם לכלי אחר אין אוסר: ✍ ש"ע סָעִיף ג
יט שאינן. עש"ך ובאב"י אפשר דהמים אסורים לשיטת הר"ב ועיין אות ה' ומיהו במערה מכלי בשר על כלי חולב שאב"י יראה אף להר"ב אין להחמיר דלא הוה רק מנהגא: ש"ע סָעִיף ג
כ דאין. עש"ך דבסי' ס"ח פסק דמפליט ומבליע כאחת בעירוי שלא נפסק הקילוח וחילק בין להבליע בכלי כו' ומ"ש דנקיים הוי נ"ט בר נ"ט תמה המ"י כלל נ"ז אות כ"ב דלרמ"א בקערות הטעמים נוגעין זה בזה וכן הפר"ח אות י"ז החמיר יע"ש והסכים עמו הכר"ו ומ"מ י"ל דיש צירוף סברת המחבר דהוי נ"ט בר נ"ט ולענין דינא ראוי להחמיר וכ"ש אם מערה כמה פעמים י"ל בפעם א' מפליט ופעם ב' מבליע במלוכלך אבל בשניהם נקיים יש להקל בה"מ ואם אפשר בהגעלה וודאי יגעלנה. ומ"מ יש לראות כיון דעירוי אין מבשל רק כ"ק לדידן מסתמא יש במי הדחה ס' נגד קליפת האחד נהי שאין ס' נגד כולו וי"ל אין ה"נ אם יש ס' נגד קליפת האחד די: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא יראה לי. עש"ך מ"ש דאין תקנה להגעיל ב"י והא יש ע"י אפר הקשה הפר"ח אות י"ט דלוי"ג אין להנעיל בהן והמ"י כלל נ"ז אות כ"ו וכר"ו אות ד' תירצו שיגעיל ב"פ פ"א להפגים ופ"ב להגעיל כדינו ואמנם הקשה הפר"ח דוודאי יש שאר דברים הפוגמין ובתשובת ח"צ ק"א כ"כ אלא דהתורה מיידי דין הגעלה במים ממש וכר"ו הקשה עוד דא"כ כלי הצריך ליבון יכשיר במי אפר ויהיה נט"ל יע"ש וכוונתו דמ"ה וודאי נט"ל שרי אף שקיבל תחילה טעם מושבח ומדרבנן אסור אטו ב"י. והנה בתוס' ק' ד"ה בשקדם פי' הש"ך דהכי קשיא בשלמא לר"א ניחא דלא נ"נ הגעילו ב"פ פ"א נפלט כל האיסור במים ואף שאין ס' מ"מ אחר כך כשנבלע לדופן הקדירה לפי ערך המדומע הוא מעט ואח"כ מגעיל פ"ש ונגד המעט יש ס' משא"כ לר"ת הנ"נ וסוברים השתא דמ"ה נ"נ בשאר איסורים ויש דעה במהרי"ק לומר כן (ואנן לא קיי"ל כן אלא מדרבנן בשאר איסורין) א"כ המים נ"נ: עיין במ"י כלל נ"ז כ"ו במ"ש הר"ב צ"ב ס"ז זב על הכירה במקום אפר הניח בצ"ע שמא בשעה קלה אין מפגים ובכלל נ"ה אות כ' התיר יע"ש ובנה"כ כתב דמעט שומן הדבוק נפגם ע"י אפר לא בעין ומ"מ בהפסד מרובה וצורך ע"ש במעשה דמ"י אפשר לצדד. ובתשובת ח"צ התיר בורית בפשיטות וכן הוא האמת וכמ"ש בט"ז דנפסד לגמרי הוא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כב אין מניחין. הטעם דשמא יפול ולא בטיל ש"ך ועיין מ"ש בט"ז טעם הר"מ ז"ל דהמלח שואב מכותח: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כג מותר. עש"ך דמיזהר זהיר וכ"ש איסור אצל היתר ויש מחמירין אפילו איסור והיתר: ש"ע סָעִיף ו
כד ויש מחמירין דווקא במגולים ש"ך וכ"ש הוא מכותח דווקא במגולה וכ"ש כאן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כה מלח. עש"ך לא ידענא דדין זה כפול הוא לקמן סי' ק"ה סי"ג ושם מבואר ג"כ אפילו בקערה של איסור ואולי כוונתו דאף לכתחילה בקערה של איסור מותר להניח ולא כמו שחולק המ"י כלל י"ז אות נ' בכלי היתר שרי לכתחילה דאף דמוציא קצת בדבר יבש מ"מ הוה כנ"ט בר נ"ט טעם קלוש כזה אף בר"ח מהני משא"כ בכלי איסור ובאמת המעיין בסימן ק"ה סי"ג בהג"ה שכתב וכן בכלי איסור דמאחר שהם יבישים אין בולעים מכלי וע"כ היינו אף לכתחלה כמ"ש הש"ך שם אות מ"ז דאי דיעבד אפילו נתלחלח המלח שרי דאין מליחה לכלים להפליט וא"כ מבואר אפי' בכלי איסור שרי לכתחלה כ"ז שהוא יבש לגמרי ועמ"ש בש"ך סי' צ"ו אות י"ז. ולענין דינא לכתחלה וודאי אין ליתן מלח בכלי של היתר וכ"ש בכלי של איסור ועוד שלוקח ממלח בידים מלוכלכות ונכון שיהיו ב' כלים ודיעבד אין איסור אפילו נתלחלח המלח דאין מליחה לכלים להפליט אפילו שמנונית כמבואר בדוכתי טובא ובסימן ק"ג וק"ה וקכ"ב אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז Taz
סָעִיף א
א משום דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא. פי' דתחילה אין ממשות של בשר רק טעם דהיינו הבשר נתן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כולו היתר וטעם קלוש כזה אין בו איסור ובאיסור אפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור הכל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ואפילו בקליפה. שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא ציר בעלמא עכ"ל רשב"א ומביאו ב"י וצ"ט ממ"ש רמ"א בסימן פ"ו סעיף ה' דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא ופולט שפיר ואפילו הכי מותר בביצה אסורה שאינה פולטת אלא ציר דמאי שנא נקב בתולדה או שלא בתולדה ואי לאו פה קדוש דרשב"א נ"ל דאין נקב בביצה בתולדה אלא שבולע ופולט דרך הקליפה מדבר שהוא ממש בו וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ג ויש מחמירין בצלייה ובישול. דבזה הוה כמו ממש של בשר בדגים ולא התירו נ"ט בר נ"ט אלא עלו לחוד דהיינו דגים רותחין מיד לאחר שסלקן מן האש ונתנן בקערה של בשר צוננת או איפכא שהדגים צוננים והקערה רותחת דמותר לאוכלן בחלב ובשניהם חמין הדגים והקערה אסור לפי זה דהוה כנתבשלו או נצלו וא"ל דמשמע כאן דדוקא עם חלב אסור הדג אבל בפני עצמו שרי הא יש בו איסור משום סכנה כמ"ש סי' קי"ו שיש סכנה אם נתבשל דג עם בשר דכאן לא נחית לדין זה אלא במה שנוגע לענין נ"ט בר נ"ט וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' ע"ו אלא שבאו"ה כלל ל"ט כ' וז"ל וכן כל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרים מבשר לדגים בדיעבד משום סכנת דבר אחר דהא מתיר בגמרא דגים שעלו בקערה רותחין של בשר וצ"ע לפי זה ממה שזכרתי כאן. אבל מה שאמרו בזה דגים שעלו בקערה כו' יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי בן יומו של בשר דהא אמרי' בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה כו' ועיין סי' קי"ו מ"ש שם. ש"ע סָעִיף ב
ד והמנהג לאסור לכתחלה. משמע דבלא בישלו אלא עלו לחוד מותר אפילו לכתחילה וכ"כ רמ"א אח"כ בהדיא וזה כדברי ספר התרומה שמביא ב"י דקטניות שבישל בקדירה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדירה של בשר ב"י וממילא לדידן שאנו מחמירין בבישול לכל הפחות בעלו מותר כן לכתחילה אלא שכתב ב"י שזה חולק על מ"ש סמ"ק דלכתחלה אסור להעלותם בכלי של בשר כדי לאכלם אח"כ בכותח וכן ראיתי ברש"ל פרק כ"ה סי' ס"ג והוא שלא בדקדוק דגם סמ"ק מתיר אח"כ לכתחלה בכותח אלא שלכתחלה אוסר להעלותם בכלי של בשר בשביל זה ע"כ שפיר מקיל רמ"א בלא בישול אפי' לכתחילה אבל אסור לכתחילה להעלותם בכלי בשר כדי לאכול אח"כ בכותח וכ"פ או"ה כלל ל"ד בשם סמ"ג דאסור לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה אפי' בהעלא' בלא בישול ובבישול אסור לכתחלה אפילו לערות אח"כ לחלב וכתב רש"ל וז"ל ומאחר שהעולם תופסים איסור בנתבשלו א"כ בנתבשלו בכלי שאינו בן יומו נמי אסור לכתחלה דכל טעם לפגם אסור לכתחילה ודוקא הקדירה שנתבשל בה המאכל מחזיקים המאכל כמו הקדירה לעולם אבל אם תחב כף של בשר בן יומו בקדירה שאינו בן יומו שרינן לאכלה בחלב כמו הקדירה דלא החמירו בתחיבת הכף שהוא באקראי ודבר מועט ורובא שהכף נקי עכ"ל בקיצור אלא שמשמע מלשונו דגם בקדירה של חלב אסור לתת הדגים לכתחילה כל שנתבשלו תחילה בכלי של בשר ולא כרמ"א שמקיל בסמוך אף לכתחילה בקדירה שלהם גם בנתבשל בקדירה של בשר שאינו בן יומו מיקל רמ"א בסמוך והסומך על רמ"א להקל בזה לא הפסיד: ש"ע סָעִיף ב
ה אבל ליתנן ככלי שלהם מותר כו'. דבזה אנו סומכים על המתירין גם בבישול וצלייה נ"ט בר נ"ט: ש"ע סָעִיף ב
ו נגד הבשר הבלוע. ואם אין ידוע הבלוע צריך ס' נגד כל התבלין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ברי לי שלא היה שום שומן. אין להקשות ממ"ש התוס' והרא"ש והר"ן הבאתי' בסי' צ"ז ס"ב דס"ל כר"ת דס"ל אין התנור מתקנח יפה די"ל דהתם קאי אתנור שאי אפשר לשלוט בו כ"כ בידים ולקנח קינוח רב שצריך לכלי חרס מה שאין כן כאן בקערה וכן בקדירה שפיר שולטות בו הידים בקינוח רב ומו"ח ז"ל כ' מחמת זה שהרא"ש כאן והר"ן בפרק כל הבשר ובפרק כ"ש חולקים על ר"ת וס"ל דמתקנח יפה ואגב טירדתו בגירסא לא עיין ברא"ש ור"ן פרק כ"ה שבפירוש כתבו כר"ת: ש"ע סָעִיף ג
ח ויש אוסרין אפילו אין שומן כו'. טעמם מבואר בתוס' דל"ד לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוה טעם שני באיסו' ועוד דהא כשהטעם הב' של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרין הקערות והמחבת עכ"ל ובר"ן מבואר הטעם השני של התוס' ביותר דשאני בדגיס שעלו בקערה כו' דהכותח לא קיבל טעם כלל מטעם הראשון דהיינו הקערה אלא מהדגים דהוא טעם שני אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר ראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים עכ"ל ומ"ה אם נתבשל מים או ירקות בקדירה חולבת בת יומא ותחבו בו כף של בשר בן יומא ואין ס' נגד הכף בת יומא אוסרים זה את זה אפילו שניהם מקונחות יפה ואף שזה ממש דין קערות שהודחו ביורה שזכר השלחן ערוך מ"מ כתבתי זה שהוא מצוי ביותר: ש"ע סָעִיף ג
ט ואז כל הכלים מותרים. אותו שהוא בן יומו מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו בן יומו גם כן אינו נאסר מן אותו שהוא בן יומו דנותן טעם בר נותן טעם הוא ועדיין היתר הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו בן יומא ממילא אין שם איסור עליו ע"כ מותר אפילו לטעם הא' של התוספות דלעיל שנוגעות במחבת כו' ולפי מ"ש רמ"א בסי' צ"ד סעיף ה' לאסור הכלי שאינו בן יומו משום חומרא היה לו לכתוב גם כאן כן דחד טעמא הוא ונראה דדוקא התם ס"ל שיש להחמיר משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך הכלי שהוא כמין שהוא בן יומו מ"ה יש לאסור הכלי שאינו בן יומו וזה אינו שייך כאן כן נ"ל כוונת רמ"א: ש"ע סָעִיף ג
י והמים נוהגים בהן איסור. דהא בלעי עתה מפגם בשר בחלב ואין שייך דיעבד במים גרידא כמו בתבשיל וקדירה שהוא דבר חשוב והתורה חסה על ממון של ישראל או"ה כלל ל"ד: ש"ע סָעִיף ג
יא אבל אם הודחו זה אחר זה. אפילו בכלי ראשון דזה הוי נ"ט בר נ"ט כיון שלא נתערבו הטעמים: ש"ע סָעִיף ג
יב או בכלי שני כו' הכל שרי. פירוש אפילו אם היו מלוכלכות כמ"ש אח"כ גבי עירוי וכל שכן הוא דהא עירוי חמור מכלי שני לדידן ומהרש"ל בפ' כל הבשר סי' ס"ד חולק על זה וכתב דאם היה שם לכלוך מבשר וחלב אסור אפילו בכלי שני דיש לחוש דהלכלוך יתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור אכן כיון שהוא קצת כמו חומרא אין המורה צריך לשאול על זה אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא שהיו מלוכלכות אבל בעירוי שמבליע ומפליט עד כדי קליפה ודאי אסור בשיורי מאכל וצריך לשאול אם היה ההדחה ע"י עירוי לפי שמן הסתם רגילין לערות עליהן מכלי ראשון שאצל האש אם לא שידוע שלא היה ע"י עירוי אז אין צריך לשאול אם היה שם שיורי מאכל ע"כ דבריו ולע"ד נראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היה שם שיורי מאכל משניהם ואם הא' מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי אבל בכלי שני אין אוסר שיורי מאכל כיון דקי"ל כלי שני אפי' היד סולדת בו לא מבליע ולא מפליט כמ"ש בת"ח כלל נ"ז. כתוב באו"ה דאין חילוק אם הדיח בכלי ראשון קערות עם קערות או מה שקורין בל"א טעלי"ר לא אמרינן דמה שנשתמש בכלי שני אינו אוסר דכיון שנותנין עליו בשר רותח ע"י עירוי א"כ ע"י עירויות הרבה בלע האיסור בכולו כ"ש הכפות שרגילין לתחבן בכלי ראשון אבל אם בודאי לא השתמש בכלי ראשון תוך מעת לעת אינו אוסר בדיעבד ומו"ח ז"ל הסכים כאו"ה: ש"ע סָעִיף ג
יג דינו ככלי ראשון. יש להקשות הא הוה נ"ט בר נ"ט ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ"א סעיף זה מטעם דהוה כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבים בכלי א' וחנ"נ דומה לזה שאנו חושבים קילוח הערות כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע"כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא בן יומו אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו בן יומו לא נאסר דלא גרע מההיא שכ' בסמוך דהכלי' מותרים אם אחד אינו בן יומו כן נ"ל: ש"ע סָעִיף ג
יד לא חיישינן שמא הודחו בו'. באו"ה כתוב אפילו אם רגילין באותו בית להדיח בכלי ראשון מותרין מכח ספק ספיקא ספק שמא לא הודחו עמהם את"ל הודחו שמא לא היתה בת יומא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו דעל ידי האכר הוא נ"ט לפגם. ולפי זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף העשוי מחלב לתוך תבשיל שהרי הבורית יש בו אפר כשעושין אותו מחלב וצ"ע הוראה זו דלעיל סי' פ"ז כ' רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש כו' ורגילות הוא לעכב שם בשר וחלב עכ"ל וכיון דנ"ט לפגם אין שם האיסור בשר בחלב לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש"ל פרק כ"ה סימן צ"ד וז"ל ומצאתי בשם מהרי"ל שפעם אחת בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדירה ואמר שאין להאמין לתינוק עכ"ל משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא בורית עשויה מאפר עם חלב ונותן טעם לפגם הוא וצ"ע למעשה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טז שיש בו מלח. דאם יפול שם כותח במלח נראה וניכר ולא בטיל ושמא לא ידע וימלח ממנו בשר אבל כותח הנפל בחומץ ליתא בעיני' ובטל בששים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז מותר ליתן בתוך תיבה כו'. דבשר עם חלב זהירי אינשי שלא יפול מזה לזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח והמחמיר גם בזה תע"ב. זה כתב ע"פ התוספות והרא"ש פ' כל הבשר וז"ל ויש ללמוד מכאן דטהור מלוח וטמא תפל שא"צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים כו' ולא נעשה העץ רותח ע"י מליח ומעשים בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין מענה לתת לתוך חלב ולא חיישי' שמא בלע מן הקערה והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל הבין הרב דמה שסיימו התוספות והמחמיר תע"ב קאי גם כן אמ"ש ומעשים בכל יום כו' והוא תמוה מאד דמ"ש ומעשים בכל יום ע"כ מביא מאנשים חשובים לומדים וכי הם בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה אלא ברור דמ"ש המחמיר תע"ב קאי אדפוסי עובדי כוכבים שמצינו בהם חומרות בקצת פוסקים אבל בזה המלח אין שום סברא לאסור אפי' לכתחלה ומה שכתבו התוס' ומעשים בכל יום לא כתבוהו רק לראיה על הקודם וכן מצאתי אח"כ לרש"ל פרק כ"ה סי' פ"א דדין המלח אפי' לכתחלה מותר וכן הביא בת"ח מן אורחת חיים דכלים של עובד כוכבים נקיים מותר ליתן שם תבלין ושאר דברים חריפים שאין מוציא דבר קשה ביבש עכ"ל הבאתיו בסימן צ"א סעיף ב' וסיים רש"ל ומ"מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח שם מלח ואחר כך יקח לחלב וכן איפכא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א משום. עט"ז בענין נ"ט בר נ"ט ראיתי לחקור כמה חקירות בקצרה: ראשונה אי דווקא טעם א' בכלי וטעם ב' באוכל הוקלש טעמו ושרי הא טעם א' ג"כ באוכל לא מהני אף אלף טעמים כממש הוי א"ד מ"מ שרי. עוד יש לחקור אי בעינן ט"א בכלי וב' באוכל כסדר הזה דווקא א"ד ה"ה להיפוך ט"א באוכל וב' בכלי שרי עוד יש לחקור אי היה המאכל הבלוע חריף אי מהני ביה נ"ט בנ"ט ובאיסור [אי] הוה מ"ה או מדרבנן גם אי דווקא טעם בשר הבלוע בכלי ומשם לדגים הוה נ"ט בר נ"ט אבל חלב צלול בכלי הוי ממש או ל"ש: הנה בסה"ת סי' ס"א אין לאפות עוגה בצד פשטיד"א דאין להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט דשמא זהו בכלי אבל באוכל הכל אחד הוא ובש"ד סי' ס' הביא דברי סה"ת והשמיט מלת "שמא ועיין א"ח בב"י סי' תמ"ז ותנ"ב. יראה ברור דווקא טעם א' בכלי וב' באוכל הוקלש הא טעם א' באוכל ואחר כך בכלי ומשם לבשר או לחלב אסור דכל באוכל הוא הוי כממש וכאמור. ובאם היה המאכל שבלוע בכלי חריף אי מהני ביה נ"ט בר נ"ט בס' בית ישראל כאן הביא הא דחולין קי"א שאני התם דנפיש מרריה טובא משמע בד"ח הבלוע לא שייך נ"ט בר נ"ט וכ"ה בהגהות פרישה קכ"ה אות י"א בשם ר' אנשיל דלא כרמ"א ובאו"ה לא מצאתי עכ"ל מ"ש דלא כרמ"א הנה לא כתב כאן כלום מזה רק בקכ"ב לענין נט"ל. ולדינא צ"ע בזה. ונ"ט בר נ"ט באיסור כבר כתבנו בצ"ד בש"ך אות כ"ב יע"ש ועיין תשובת הרשב"א תקי"ו משמע קצת דהוי ד"ת. וטעם חלב בקדירה גם כן הוה נ"ט בר נ"ט ועיין פרישה פ"ז ח': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ואפילו. עט"ז שכתב לולי דברי הרשב"א היה אומר דאין קליפת הביצה מנוקבת ומן הממש בולע וכן פולט והנה הרשב"א הוכרח לומר דמנוקבת דאל"ה אף עם בשר הוה נ"ט בר נ"ט ט"א בקליפה דהוי כמו כלי. ויש חילוק בין נקב בתולדה דהוא קטן מאד ואין פולט כ"א מיא בעלמא ובשר פולט ובולע שפיר משא"כ נקב שנתהוה אח"כ אלא דהמעיין ברשב"א תקי"ו יראה דכתב כן אהא דביצה שיש בה אפרוח דאוסרת דמנוקבת היא והא וודאי י"ל אף אין מנוקבת פולט ובולע מן הממש יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ג ויש. עט"ז ועמ"ש בש"ך אות ו' ומ"ש הט"ז אין לדקדק כו' וצ"ע כו' אבל כו' הם דברים פשוטים וה"ק דממ"ש רש"י נ"ט בר נ"ט ואין איסור אלא כשבישלו עם בשר משמע הא לחודיה שרי ובקי"ו מבואר דבשר עם דג אסור וכמר בר"א פסחים יע"ש תי' דרש"י לענין נ"ט בר נ"ט קאמר לה וכ"ה ביש"ש פג"ה מ"ו וע"ז כתב וצ"ע מאו"ה מדגים שנתבשלו בקדירה כו' ותי' דוודאי יש ללמוד ולחלק בין פליטת כלים לבשר ממש ובמ"י כלל נ"ז אות א' הבין מיש"ש דאוסר בפליטת כלים וכתב על הט"ז כאן שדבריו מגומגמין מאד. ואני תמה על רב מובהק כמוהו כפי הנראה לא עיין ביש"ש גופא: ש"ע סָעִיף ב
ד והמנהג. עט"ז ובד"מ נמי הקשה כן אב"י ובהגמרא נמי משמע מותר לכתחלה ואולי היינו מפרשים אם נתנן בכותח עיין סימן א' בב"י קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו דיעבד יע"ש ועיין פרישה אות ה' ודרישה אות ו' מיישב דברי הב"י וצ"ע דאכתי הסמ"ק מיירי לבשלן בכלי חולב לאכלן עם בשר או להיפך אסור ובסה"ת במפתחות מתיר לבשלן בכלי חולב לערותן לכלי בשר לא עם בשר ממש ול"פ אהדדי (בפרישה ה' הקשה דמשמע מדבריו נ"ט בר נ"ט שייך באוכלין וז"א כמ"ש באות א') ולענין דינא אם מותר לבשל בכלי חולב להעלותו אח"כ בכלי בשר יראה דאסור אף דהדרישה דחיק לה מסה"ת במפתחות דשרי וסמ"ק לא מצינו דפליג כ"א בכותח גופא ועיין צ"ד בש"ך אות ט"ו ממ"ש הרא"ש פכ"ה ובפכ"ש בהגעלה מ"מ אין להקל לכתחלה בזה אלא שראיתי להב"ח ס"ד כתב דכדי לאכול עם החלב אסור לכתחלה אבל כדי לנערותן לכלי חלב שרי לכתחלה וכ"פ או"ה והר"ב וצ"ע דהר"ב קאמר בבישול דיעבד שרי לכתחילה לערותן לכלי חולב אבל לבשל תחילה לערות אח"כ לגרום נ"ט בר נ"ט אף לכלי חולב לא שמענו ואף שיש לדחוק בדברי הב"ח מ"מ מלת "כדי קשה. והפר"ח אות ז' מתיר כה"ג יע"ש כתב המ"ך ח"א פי"א דף ע"ז ע"ד אם בישלן תחלה בכלי חולב ע"ד לאכול עם בשר אסור לאכול עם בשר ופר"ח אות א' כתב דלא הוי אלא הרחקה בעלמא ושרי יע"ש ומשמע וודאי אם נתנו בכותח או בבשר אף המ"ך יודה דשרי ולי צ"ע דנ"ט בר נ"ט אם נאמר משהו וודאי יש אלא טעם קלוש בטל הוא א"כ כיון דחזינן בגמרא דגים שעלו משמע דיעבד כפי הבנת המ"ך ושאר פוסקים (דלא כפר"ח) אם כן הוי כמבטל איסור לכתחלה ואפילו נתנו בכותח הוה לן למיסר בשלמא בישלו שלא ע"ד זה כבר הוקלש טעמו בדגים תו לא הוי אח"כ כמבטל איסור וכאמור. ועיין פ"ת אות ב' כתב דגים דרכן היה לאכלן בכותח והוה דיעבד ולא שאר דברים מש"ה דבש במחבת בצ"ד דווקא דיעבד יע"ש ומסתימת רמ"א וכל הפוסקים משמע אף שאר דברים וגם כותח לא שכיח לן כלל ודבש במחבת נתבאר לעיל: ש"ע סָעִיף ב
ה אבל. עט"ז הלשון דחוק דהא הרא"ש מהאוסרין בנצלו ואפ"ה מתיר קערות בס"ג וכתב בפכ"ה אף לריב"ן דאוסר נתבשלו (היינו נצלו עיין בס' התרומה ס"א וע"ה) דווקא עם הכותח הא בכלי שלהן שרי ומשמע מהרא"ש שם אף לכתחילה. ולענין אי מותר לבשל תחלה בכלי בשר ע"ד ליתן בכלי חולב כתבנו באות הקדום דיראה לאסור ואמנם הפר"ח אות ז' כתב מסברא דלהעלותו מותר לבשל כו' ועכשיו ראיתי בב"ה שהביא בשם רי"ו שאסור והב"י השיג עליו ובספר הארוך להש"ך ראיתי שפי' כן דברי רי"ו וכתב דלא ידע למה חלק עליו הב"י יע"ש. ואפשר לכבוד שבת וכדומה המיקל לבשל תחילה במחבת בשר ב"י לערות בכלי חולב או להיפך אין גוערין בו: ש"ע סָעִיף ב
ו נגד הבשר. ואם אין ידוע צריך נגד כל הבצלים ט"ז ופשוט ואף דבשמים לטעמא מ"מ אין איסור מחמת עצמם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז ברי לי. עט"ז חילק בין תנור אין מתקנח יפה ובין כ"ח דמתקנח יפה וכ"ה ברא"ש ובשאר פוסקים ומיהו אי יש ס' בפת נגד בעין שבתנור שרי דבלוע הוי נ"ט בר נ"ט ועכ"פ לאכול עם בשר שרי לאכול הפת דא"נ יאכל עם חלב לאו איסורא עביד דיעבד עס"י א' בסי' צ"ו אבאר עוד ✍: ש"ע סָעִיף ג
ח ויש. עט"ז הביא ב' הטעמים ובאות ט' נראה כמסופק ברמ"א איזה טעם עיקר ובסי' צ"ד כתבנו מזה ומ"מ א"י הא מפורש הוא דין דכף בקדירה ירקות או מים ברמ"א בצ"ד ס"ה דאם יש ס' הכל שרי משמע הא אין ס' אסור: ש"ע סָעִיף ג
ט ואז. עט"ז אפילו לטעם א' שמא בלעו כלים זה מזה בלא אמצעית המים (מחמת חום והבל שבקדירה) מ"מ עדיין היתר הוא דטעם דידיה נט"ל הוא ויראה אף בכלי מתכת דיש תקנה בהגעלה וסתם יורה כ"מ מ"מ לא הוי כלכתחלה בנתבשלו די"א עש"ך סימן צ"ד אות ט"ו וברא"ש פכ"ה דהכי קיל טפי ומיהו הרא"ש אין סובר דכלים בלעו זה מזה וא"כ לדידן אי לטעם א' הוי נ"ט בר נ"ט בכלי ויבשל בשר אח"כ מ"מ ב' טעמים ב' כלים מקילין כשעדיין היתר כמבואר. ובספרי ראש יוסף הקשתי על בה"ז בזבחים שכתב בתוס' בחולין קי"א דלתי' כלים נוגעין זה בזה אפילו אב"י אסור ותמהתי שם והבאתי סיוע מט"ז כאן ואמנם יש לישב אם נאמר נצלו אסור עיין ברא"ש פכ"ה ומ"מ כתבנו ב' כלים קיל טפי: ש"ע סָעִיף ג
י והמים. עט"ז הביא דברי או"ה ומשמע דאפילו הוחמו לשתיה אסור והבאתים בצ"ד באורך ועס"י קכ"ב: ש"ע סָעִיף ג
יא אבל כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט ט"ז והכל שרי אף המים דא"ל אכלי כיון דלא קאי כ"א אחד כלי והיינו להשתמש כך אבל עם בשר ממש או עם חלב ממש אסור לדידן בנתבשלו לכתחילה: ש"ע סָעִיף ג
יב או. עט"ז מ"ש כ"ש מעירוי ר"ל שאין של בשר ושל חלב. והכריע ע"י עירוי אוסר הנקי דבולע מלכלוך בעין ושאין נקי אין אסור דעירוי אין בו כח להפליט ולהבליע כא' ובכ"ש התיר אף בליכלוך אך בסימן ק"ה אות ד' החמיר באין ה"מ מ"מ כאן להפליט מזה ולהבליע בזה שרי ואי בחלב צלול אסור כאן באין ה"מ ושם יבואר עוד הביא בשם או"ה ע"י עיראות הרבה בלוע בכולו וכמדומה שיש קצת חסרון בלשון ט"ז והיה ראוי להיות בת"ח כלל נ"ז כתב דאם ידוע שלא נשתמש בכ"ר תוך מעל"ע שרי והב"ח הסכים לאו"ה עיין ש"ך אות י"ג ומ"י אות כ"ה. ומיהו לאו"ה בדבר גוש בלא"ה לדידיה הוי כ"ר י"ל דמ"מ בלא רוטב אין מבליע יותר מכ"ק ולדידן שאין בקיאין בין כחוש לשמן מ"מ רמ"א מתיר לעיל בצ"ד. ומ"מ למידין מכאן חידוש דין ע"י הרבה עיראות בלוע בכולו וצ"ע לדינא ומיהו כ"ז בעיראות הרבה ביום אחד דאי לאחר מעל"ע כבר נפגם וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
יג דינו. עט"ז שכתב דניצוק חיבור וש"ך לעיל אות ה' תמה בזה ומ"ב בסימן כ' התיר בפשיטות יע"ש ונראה דאף לרמ"א אין אוסר כ"א התחתון ואם עליון אב"י פשיטא דהתחתון שרי גם אם נפסק הקילוח דלא הוי ניצוק פשיטא שאין מקום לחומרא זו ואפילו ראוי להגעיל א"צ הגעלה: ש"ע סָעִיף ג
יד לא חיישינן. הט"ז הביא מטעם ס"ס משמע הא ידעינן ששימשו תוך מעל"ע אסור בחד ספק ויש טעם אחר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וראיה מנדה ד' עיין או"ה ל"ד דין כ"ה א"כ אפילו בחד ספק שרי והפר"ח אות י"ח החמיר וכתב מהג"ה משמע דווקא מס"ס ור"ל מדכתב בדרך שנאסרים יחד ובל"י אות י"ז כתב בכ"מ להגעיל וכ"ח ישהה מעת לעת ואמת שבגליון או"ה כתב בשם מהר"י מולין להגעיל בשל עץ ומ"ש להמתין מעת לעת לאו מטעם ספק מדרבנן כיון שבא ע"י גלגול אלא דהוי דשיל"מ: ודע שראוי לעמוד במקום זה על חקירה אחת כמו שאגיד והוא דלפי מה דפסק המחבר בקכ"ב ס"ז דסתם כלי ישראל נמי אב"י והרב מדשתיק אודי ליה וכ"ה בת"ח כלל נ"ט א"כ בלאו הכי שרי כאן וע' מ"י כלל נ"ז אות כ"ט ומיהו יש לומר כמ"ש הט"ז בקכ"ב דשל אותו ישראל מטעם קנס הוא ובאו"ה כלל ל"ד אות כ"ו דבש"ג יש היתר אחר מעת לעת סתם כ"ג אב"י ואמנם קשה מה בכך הא מטעם ס"ס הוא שמא בדבר הפוגמין עיין קכ"ב וזה שייך במאכל אבל לגבי כלי מבואר בסימן ק"ג ס"ב בהג"ה דהקדירה אסורה והטעם דיתן טעם לשבח במאכל אחר א"כ ליכא גבי קדירה כ"א חד ספק שמא אב"י אבל ב"י הקדירה שניה אסורה דנהי שנותן עכשיו לפגם מ"מ בתבשיל אחר יהיה לשבח ומיהו למ"ש הט"ז שם אות ו' שרי כאן דהכלי ב"י נט"ל במים ומים לשניה ועדיין היתר וממ"ש הט"ז שם אין ראיה דנותן טעם בר נותן טעם שייך אף שתחילה באוכל ואחר כך בכלי דזה אינו דמ"מ שם הוי ב' כלים והוקלש ושם אבאר באורך: עוד אבאר לך אם הדיחו איסור והיתר ביחד וספק אם בכ"ר או כ"ש או שהיה יס"ב או לאו ועברה לילה אחד עכ"פ יראה לכאורה להתיר דהוי ס"ס שמא הלכה כר"ת דלינת לילה פוגמת ושמא לא היה יס"ב שהרי הר"ב אומר כן בק"ג ס"ז אלא שיש לדחות ושם אבאר שוב מצאתי במ"י כלל נ"ט אות ט' בשם זכרון משה בליקוטין דין כ"ה כלי חולב שעבר לילה ולמחר בישלו בשר וא"י אם באותה קדירה התיר דיש לסמוך בספק על ר"ת והסכים עמו המ"י בה"מ וההיא דנותן כלי לאומן המבואר בקכ"ב שם יש להחמיר יותר יע"ש א"כ ה"ה לענין הודחו יש להתיר בכ"ח בה"מ והראוי להגעלה ודאי יגעיל ✍: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו דעל. עט"ז ובצ"צ סימן צ"א מישב דהחמיר מהרי"ל להגעיל הכלי ששמש עבר במזיד על גזירות הר"ב ועוד דאפשר בהגעלה ובורית התיר בנפל לתבשיל דאין ראוי אפילו לאכילת כלבים יע"ש הנה מה דמשמע לכאורה מדבריו דהא דנט"ל שרי דיעבד בכלים ד"מ כף שאב"י לקדירה בת יומא היינו בכ"ח לא בכ"מ דאפשר בהגעלה ומיהו י"ל דה"ק דהחמיר מהרי"ל כיון דלאו ודאי נט"ל ע"י אפר. ועיין בק"ג ושם אבאר. ובנה"כ תי' דמעט שומן הדבוק נפגם ע"י אפר לא בממש ובק"ג ס"ה יש מתירין נט"ל באין מודח עכ"ל ולפי דבריו בורית אוסר דהוי ממש וה"ה וכ"ש אם זב חלב תחת קדירה בשר חם אצל האש אף שיש אפר תחת הקדירה אסור ודאי והפר"ח אות י"ט מיקל בה"מ. והנה מ"ש נה"ך מעט שומן הדבוק נפגם ע"י אפר קשה גוף כל הקדירה דמשערין בכולה וכ"ת דהמחבר לשיטתיה בס"ג כאן אכתי מדשתיק הרב אודוי אודי ליה ולזה נאמר דה"ה הבלוע קלוש הוא ונפגם ע"י אפר לא בבעין ומ"מ לדינא יראה בורית נראה להתיר כפסק הצ"צ ועדותו מהני דלא ראוי אפילו לאכילת כלב בוודאי נט"ל גמור הוא ע"י אפר וסיד משא"כ איסור בעין ע"י אפר המתיר בה"מ ולצורך ע"ש אין לגעור בו לא בע"א עמ"ש בצ"ב: ולענין טעימת הבורית הצ"צ בסימן מ"ז התיר וכל דבריו טעימה שפולט הוה דרבנן ובאיסור דרבנן לא גזרו ובקו"א השיג בנו עליו מחולין קי"ד דם שמלחו דרבנן ואפילו לאחר מעל"ע א"א למיטעמיה והפר"ח החמיר ג"כ מטעם זה ולדידי משום הא לא אריא דטעימת איסורין בעינן בליעה ממש כמ"ש הריב"ש רפ"ח עמ"ש בצ"ח בט"ז אות ב' ואף דמלשון השואל שם יש לדייק לאסור מ"מ יש לדחות ומ"מ אין בידי להכריע להקל בטעימת הבורית וכדמות ראיה יש ממ"ש הש"ך סי' מ"ב אות ד' דמש"ה טועם המרה דרוב יש טעם מר ואכתי היא גופא קשה הא משום דם אסור וכמ"ש הפר"ח שם אות ה' ולזה י"ל דם הכבד דרבנן עש"ך בע"ג אות י"ט ומש"ה שרי ללחוך בלשונו וכאמור. אמנם הא אמינא ודאי שפיר ללחוך הבורית בלשון שפיר דמי דע"כ לא אסר הפר"ח בק"ח אות כ"ב אלא ליתן לתוך פיו ולרקוק כמ"ש הצ"צ בסי' מ"ז אבל לחיכה בלשון מתיר הפר"ח במ"ב אות ה' אפילו באיסור תורה ומיהו אנן קיי"ל לחיכה נמי אסור כמ"ש מהרש"ל דאסור ללחוך בלשון אם מלוח ועיין תב"ש סימן מ"ב ותו לא מידי ✍ועמ"ש בצ"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טז שיש. עט"ז אבל הר"מ ז"ל נתן טעם שדרך הכותח לשאוב מלח מדופניו ולפ"ז אפילו מכוסים אסור והר"ב שהתיר דיעבד או מכוסים ע"כ כאו"ה וש"ד סובר ובפ"ת אות ז' וכה"ג ובהגהות הטור האריכו ופסק הפ"ת שאין להתיר אלא מכוסה ורחוקים זה מזה יע"ש אבל שאר דברים וודאי מכוסים לחוד מהני: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז מותר. דמיזהר זהירי ט"ז ור"ל שזה בשר וזה חלב וכ"ש איסור והיתר משא"כ מלח וכותח שניהם היתר לא אסיק אדעתיה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח והמחמיר. עט"ז וראוי שתדע מה שהקיל הט"ז הוא שאין מוציא דבר קשה ביבש הא נתלחלח המלח וודאי לכתחילה אסור עס"י ק"ה סי"ג ובש"ך אות מ"ד ומשום דפוסי הגוים אסור לכתחילה דיש זלחלוחית ובק"ה אבאר ועמ"ש בש"ך אות כ"ה ועמ"י כלל י"ז אות ג' שחילק בין בב"ח דעדיין היתר לכתחילה מותר ביבש ובכלי איסור אסור לכתחילה לא מתע"ב אלא מדינא לכתחילה אסור והמעיין שם בת"ח הביא דברי א"ח בכלי איסור נמי שרי לכתחילה בסמוך לו מיד משמע דאין חילוק כלל ועיין בתוס' חולין קי"ג טהור מליח משמע הטעם דהדפוס הוה כתפל ומ"מ אף בקערה ונתן שם מלח הרבה ונתלחלח אפ"ה דיעבד שרי דאין טבע המלח להפליט מכלי הקשה והוי דוגמא טהור מליח שאין נכנס בחלקיו כמבואר: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א רחוצה. כתב הש"ך לאו למימרא דבסתמא מחזקי' לה שהיה שם שומן דבוק דדוקא גבי הדחה אמרינן כן דמסתמא שומן דבוק בהן דהא השתא הוא מדיחן אבל כשנתבשל בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן ומ"ש המחבר רחוצה יפה היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה: ש"ע סָעִיף א
ב טעם. פי' הבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כולו היתר וכ' הט"ז וז"ל (וכל זה בב"ח אבל באיסור אפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור דלא שייך שם נ"ט בר נ"ט דהיתירא) יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי ב"י של בשר דהא אמרינן בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה וכו' ועיין סי' קי"ו מ"ש שם עד כאן לשונו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ביצה. כ' הש"ך אפי' היא קלופה אם הקדרה רחוצה יפה: ש"ע סָעִיף ב
ד בקליפה. כ' הרשב"א דקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבוע מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא ציר בעלמא עכ"ל וכ' הט"ז וצ"ע ממ"ש רמ"א סימן פ"ו ס"ה דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא דמאי שנא נקב בתולדה או שלא בתולדה והניח בצ"ע (ול"נ דזה ודאי אם נתבשלה ביצה כל היום ראינו שאינו פולט כלום אלא ודאי נתקשה בכל רגע יותר עד שמכח זה נסתמו אלו הנקבים דקים ולכן גבי ביצת עוף טמא אינה אוסרת עד שתנקב נקב גדול אבל הכא אם נתבשל עם בשר אז בולע שפיר דרך אלו הנקבים בדוחק ולכן אסור לאכלו בכותח וראיה לדבר מהרשב"א עצמו שכ' בסימן ס"ו אם נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק הדבר פשוט שאין התבשיל נאסר כיון שלא היה שם רוטב אינו אוסר יותר מכדי קליפה וקליפת הביצה לא גרע משיעור קליפה וכאן כתב שקליפת הביצה מנוקבת אלא ודאי שאינו פולט שום דבר מאלו הנקבים הקטנים וק"ל): ש"ע סָעִיף ב
ה לאסור. לכתחלה לאכלו בכותח אבל בדיעבד אם נתן בכותח מותר אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפילו להמחבר: ש"ע סָעִיף ב
ו בכלי. כ' הש"ך לכאורה משמע דאפילו ליתנן דרך עירוי מותר אלא שקשה דהרי כתב בס"ג דאם עירה מכ"ר של בשר על כלי חלב דינו ככ"ר ואוסר אם היה ב"י וצ"ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי ומ"מ לענין דינא צ"ע דנראה דאם עירה מכלי של בשר על כלי של חלב דשרי דהוי דיעבד ול"ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא ע"י אמצעית המים הלכך לא הוי נ"ט בר נ"ט וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו"ה דאם עירה מכ"ר של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת"ח כתב שכל דבריו נ"ל הלכה אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו וגם בתשובת מ"ב כ' שכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל וכתב הט"ז ודוקא כשאחד מהם צונן או הדגים או הקערה אבל אם שניהם חמין אז דינו כנצלו ואסור לאכלם בחלב (וא"ל דמשמע דוקא עם חלב אסור הדג אבל בפ"ע שרי הא יש בו איסור משום סכנה דכאן לא נחוש לדין זה. ובאו"ה כ' כל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרים מבשר לדגים משום סכנה דהא בגמרא מתיר דגים שעלו בקערה של בשר אפי' רותחין וצ"ע): ש"ע סָעִיף ב
ז חריף. דחורפי' דתבלין משוי לי' כאלו הוא בעין ודוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדרה לשבח וע"ל סי' צ"ו וסי' ק"ג ס"ו: ש"ע סָעִיף ב
ח הבלוע. פירוש ולא אמרינן דתבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כיון דאין איסורן מחמת עצמן וע"ל סי' צ"ח ס"ח וכ' הט"ז ואם אין ידוע הבלוע צריך ס' ננד כל התבלין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט מותר. כתב הש"ך היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפילו להמחבר כמ'ש בא"ח סימן תנ"ב: ש"ע סָעִיף ג
י שומן. פי' אפי' היה רק שומן דבוק באחד מהן הכל אסור לפי שטעם שני מיד נותן טעם לתוך ממשות ולא הוי נ"ט שני בהיתר וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי ושוב נאסר הכל ולפ"ז אפי' היה א' מהם אינו ב"י והשומן דבוק באותו שאין ב"י הכל אסור אבל אם השומן דבוק באותו שהוא ב"י אותו שהוא ב"י מותר ושאינו ב"י אסור עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ג
יא אוסרין. דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים הר"ן וכתב הט"ז ומ"ה אם נתבשל מים או ירקות בקדרה חולבת ב"י ותחבו בה כף של בשר ב"י ואין ס' נגד הכף אוסרים זא"ז אפילו שניהם מקונחות יפה וכתב עוד מ"ש רמ"א כל הכלים מותרים הוא מטעם דאותו שהוא ב"י מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו ב"י ג"כ אינו נאסר מאותו שהוא ב"י דנ"ט בר נ"ט הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו ב"י ממילא אין שם איסור עליו ואף שכתב רמ"א בסי' צ"ד ס"ה לאסור הכלי שאינו ב"י משום חומרא נראה דדוקא התם ס"ל שיש להחמיר משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך כלי שהוא כמין שהוא ב"י מש"ה יש לאסור הכלי שאינו ב"י וזה לא שייך כאן עכ"ל וכ' הש"ך בשם או"ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי"ר עם טעלי"ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכ"ש אינו אוסר עכ"ל ונ"ל דדוקא מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעל"יר בכ"ר כמו דחיישינן בכה"ג לענין הגעלת כלים אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר רק בכ"ש תוך מע"ל ודאי אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג (ופר"ח כתב עליו ואין הדין אמת אלא כל שנשתמש בחום שהיס"ב תוך מעל"ע אסור): ש"ע סָעִיף ג
יב לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרי' הואיל ובלוע מאיסור פגום: ש"ע סָעִיף ג
יג ביחד. כתב הש"ך וקמ"ל דל"מ אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור אלא אפי' הדיח כלי בשר וכלי חלב ביחד בכלי א' הכל אסור דהמים שבכ"ר מפליטים ומבליעים ונעשו נבלה: ש"ע סָעִיף ג
יד שני. כ' הט"ז אפילו היו מלוכלכות כמ"ש אח"כ גבי עירוי וכ"ש הוא דעירוי חמור מכ"ש לדידן ומהרש"ל חולק ע"ז וכ' דאם היה שם לכלוך מבשר וחלב אוסר אפי' בכ"ש דיש לחוש דהלכלוך יתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור אכן כיון שהוא קצת כמו חומרא אין המורה צריך לשאול ע"ז אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא אבל בעירוי צריך לשאול אם היה בהדחה על ידי עירוי לפי שמן הסתם רגילין לערות עליהן מכ"ר שאצל האש אם לא שידוע לו שלא היה ע"י עירוי אז אין צריך לשאול אם היה שם שיורי מאכל עכ"ל. ונלע"ד נראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היו שם שיורי מאכל משניהם ואם האחד מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי אבל בכ"ש אין אוסר שיורי מאכל דקי"ל דכ"ש אפילו היס"ב לא מבליע ולא מפליט: ש"ע סָעִיף ג
טו דינו. כ' הט"ז יש להקשות הא הוי נ"ט בר נ"ט ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ"א בסעיף זה מטעם דהוי כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבי' בכלי א' וחנ"נ דומה לזה שאנו חושבים קילוח העירוי כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע"כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא ב"י אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו ב"י לא נאסר דלא גרע מההיא שכתב בסמוך דהכלים מותרים אם א' אינו ב"י: ש"ע סָעִיף ג
טז יבלעו. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ס"ח ס"ו משמע מדברי הר"ב דעירוי מבשל כ"ק צ"ל דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כא' בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד דנאסרו כיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמ"ש בסי' ק"ה א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפי' בכלי מיהו כ"ז כששומן דבוק בהם אבל אם הם נקיים ודאי יש להתיר דהוי נ"ט בר נ"ט אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך בי' נ"ט בר נ"ט נראה דאפילו נקי אסור וצ"ע בזה דאפשר דאפי' מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בו"ח שא' מהם נקי וא' מהם אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף ג
יז הודחו. באו"ה כתוב אפי' אם רגילין באותו בית להדיח בכ"ר מותרין מכח ס"ס ספק שמא לא הודחו עמהם את"ל הודחו שמא לא היו ב"י: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יח אפר. כ' הש"ך דדין זה צ"ע כי לא נמצא בשום פוסק ומביא ראיה מהפוסקים שמוכח להיפך ע"ש והט"ז כ' שלפי דין זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי"ף העשוי מחלב לתוך התבשיל שהרי הבורית יש בה אפר כשעושין אותה מחלב וצ"ע דהא בסי' פ"ז כ' רמ"א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש רגילות הוא לערב שם בשר בחלב עכ"ל וכיון דנטל"פ אין שם איסור בו"ח לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש"ל וז"ל ומצאתי בדברי מהרי"ל שפעם א' בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה ואמר שאין להאמין לתינוק משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא נטל"פ הוא וצ"ע למעשה (ובנה"כ כתב דיש לחלק דהכא לא קאמר אלא דמעט שומן הדבוק ע"פ הכלי נטל"פ ע"י האפר משא"כ בגוף החלב ע"ש): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יט מלח. הטעם דבמלח הכותח הנופל עליו הוי בעין ולא בטיל וחיישינן שמא ימלח בו בשר אבל בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כ תיבה. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה משא"כ בס"ה דלא מסיק אדעתיה שלא יפול מן הכותח למלח: ש"ע סָעִיף ו
כא לכתחלה. היינו דוקא במגולים כמו בס"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב בחלב. הטעם איתא בש"ך דאין כח למלח להפליט טעם מכלי ולפ"ז אפי' בקערה של איסור מותר וכ' רש"ל ומ"מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשויים למלח א' לבשר וא' לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר ולוקח שם מלח ואח"כ יקח לחלב וכן איפכא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א נותן טעם. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק א' שכתב בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט אלא בכלי אבל לא באוכל. ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ח ומ"ט שהאריך להוכיח דנוסחא זו בש"ד שהביא הפמ"ג נוסחא משובשת היא ובאמת הדין דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט וק"ו הוא מכלי אלא דמ"מ כתב בתבשיל של שעורים שניתן לתוכו חמאה כמו א' מארבעים מהתבשיל שהגיסו אותו בכף ואח"כ נתחב הכף לקדרה של בשר שאין בה ס' נגד החמאה שניתרה אל התבשיל של שעורים דאסור לא מבעיא לחמאה שניתן לתבשיל גוש של שעורים וכיוצא בו דלא דיינינן ביה נ"ט בר נ"ט שהרי א"א שנכנסה החמאה כולה לתוך השעורים לפנים שלא נשאר ממנה כלום ע"ג השעורים מבחוץ וא"כ בלע הכף מאותו הלכלוך שהוא בעין אלא אפילו היה התבשיל כולו רוטב אסור שלא התירו נ"ט בר נ"ט אלא בכלי או בחתיכה שבלעה בשר או חלב שהבלוע נאחז ונדבק בו אבל ברוטב דלא שייך בו בליעה כלל אלא תערובת אין כאן נ"ט בר נ"ט ע"ש ראיותיו ולע"ד נראה להתיר הקדרה של בשר הנ"ל ולא משום נ"ט בר נ"ט אלא לפי שכתב הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ד דאין צריך לשער כי אם לפי החשבון דאין המדומע מדמע כו' וא"כ הכא א"צ שיהא ס' נגד כל החמאה אלא כנגד חלק אחד מארבעים מהכף וזה פשוט. ועיין בס' ח"ד שכתב עוד דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול כגון אם נפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב ואח"כ בישלו הדגים עם הבשר אפילו בדיעבד אסור אם לא היה ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדרה ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט דכיון שנפל בשעת הבישול ובישול מפעפע בכל הכלי לחומרא והבלוע מקושר הוא עם התבשיל חשבינן כאילו נפל לתבשיל והוי טעם אחד ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' ל"ז באמצע התשובה שהשיג עליו והעלה דאפילו בשעת הבישול אמרינן נ"ט בר נ"ט ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן צ"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ובדיעבד מותר בכל ענין. ודוקא נתבשלו שיש ג' נ"ט שעיקר הטעם הולך באמצעית המים אבל נצלו אסור ש"ך. ולפ"ז גם בנתבשלו אף דהדגים מותרים מ"מ הרוטב אסור דהוי כמו נצלו. פמ"ג וח"ד וכתב עוד הח"ד דהא דנצלו אסור דוקא שצלה דגים בשפוד או בכלי שצלו בו בשר אבל אם צלה דגים בקדרה שבישל בו בשר מותר כיון שטעם בשר נבלע בכלי ע"י בישול חשיב מעיקרא כמו ג' נ"ט. ואם חתך דגים רותחים בסכין שחתך בשר הוי כנצלו דדוחקא ורותח מבשל ע"ש ודין זה בחתך דגים בסכין כתבה כנה"ג בסימן צ"ו בהגהת בית יוסף אות ה' ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב בהג"ה שחולק עליו וכתב דאין לחוש לו גם הפמ"ג בסי' צ"ז במשבצות אות ג' הניח דין זה בצ"ע ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ג אבל ליתנם בכלי שלהם. עש"ך סק"ה לשון הר"ן שם ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן ס"ח. ש"ע סָעִיף ב
ד אבל אם היה דבר חריף. עיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"ט שהאריך הרבה לסתור פסק זה דבתשובת הרשב"א שם לא משמע מידי ומדברי האו"ה ג"כ אין ראייה דמה שהצריך ס' נגד כל התבלין אינו מטעם דבד"ח לא אמרינן נ"ט בר נ"ט רק משום דאין כאן רק ב' נ"ט (זה הוי כנצלו שכתבתי לעיל) ולפ"ז בנתבשל דאיכא ג' נ"ט אפילו בדבר חריף מותר ולא כמו שמדמה הרמ"א דין בישול בדברים חריפים לדין תבלין שנדוכו. ומסיק דבדבר חריף גמור אין לזוז מפסק הרמ"א מאחר שכן פשט המנהג אבל במקום שיש להסתפק אי מקרי דבר חריף (כמו בארש"ט שנחלקו בו הט"ז ובה"י כמ"ש הבה"ט סימן צ"ו סק"י) וכדומה יש להתיר ע"ש וכן הסכים בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב ע"ש. ויש להסתפק הא דחורפא מחליא אם הוא דאורייתא או מדרבנן ונפ"מ להקל בספיקו וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל סוף סי' כ"ד כתב דהוא מדרבנן ע"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ס"ד הביא ראיה דהוא דאורייתא ע"ש. שוב ראיתי בתשובת שיבת ציון רס"י ל"ב כתב דלא שיוך בזה כלל לומר דין דאורייתא או דרבנן דחיך אוכל יטעם וכיון דחז"ל עמדו בזה על הנסיון וידעו דבדבר חריף משוי ליה לשבח פשיטא דהוא דאורייתא ע"ש ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות י"ט שכן דעת הגאון רבינו עקיבא איגר. ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה והמים נוהגין בהן איסור. עיין בת"ח סוף כלל נ"ח שכתב ויש ללמוד מזה אם תחבו כף של בשר ב"י לקדרה של חלב שאינו ב"י מלא מים או איפכא כו' המים מיהו אסורין וכתב המנ"י ריש כלל נ"ט התוחב כף שאינו ב"י למים דאסורין היינו בלא הוחמו לשתיה משא"כ בהוחמו לשתיה וצ"ע למעשה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו שאם נתנו אפר. עש"ך שהשיג על דין זה. ובתשובת כ"י הארכתי בזה ותירצתי קושיית המחברים על הש"ך בזה הלא המה המנ"י כלל נ"ח ס"ק כ"ו והכרו"פ סק"ד וח"צ בתשובה סימן ק"א ובתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שכולם הקשו על הש"ך ואני ישבתי דברי הש"ך בזה בס"ד על נכון ולבסוף כתבתי דנראה שאין כוונת המחבר דאפר יכול לפגום את האיסור אלא כוונתו דוקא הכא בבשר בחלב מהני אפר להקליש טעם שלא יחול עליו אח"כ שם בב"ח וכמו שמצינו בסי' פ"ז בחלב קיבה קרושה ע"ש בש"ך ס"ק ל"א ובזה מסולק קושיית הש"ך גם קושיית הט"ז ממהרי"ל ע"ש. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ו ובתשו' מקום שמואל סי' ע"ד ובתשובת צ"צ סי' מ"ז: ש"ע סָעִיף ד
ז נותן טעם לפגם. עבה"ט ס"ק י"ח ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"ז על דבר הבאדאשין העושין מן הלא"ג של הבורית אם מותר ליתנו לתוך העיסה שיתחמץ העיסה והשיב דאף שהעיד הגאון בעל צ"צ על הבורית שהיא פגומה מאד מ"מ אולי הבורית הוא פגום והלא"ג אפשר שאינו פגום דכל טעם טוב שבחלב נכנס ללא"ג אך יש להתיר דידוע שהבאדא"ש עצמו צריכים ליתנו בתנור בוער והוא נעשה בתוכו כולו אש ואין זה חמור מהנשרפין שאפרן מותר וע"ש עוד דאפילו אם היה מלאכת הבאדא"ש באופן אחר שלא היה נשרף ממש מ"מ בדיעבד לא נאסרה העיסה שהועמד ע"י מכמה טעמים ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ח והמחמיר גם בזה. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רל"ו דמשמע דדוקא בכלי חרס ראוי להחמיר ולא בשאר כלים: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א דגים שנתבשלו או כו'. כ"ד הר"ן ורמב"ם וש"פ ולאפוקי דעת ריב"ן בשם רש"י שכ' בתוס' ד"ה הלכתא והביא ראיה מצנון שחתכו כו' ואע"ג דנ"ט בר נ"ט לפי' שני שברש"י דמחלק דאגב חורפיה בלע מפי מדגים הרותחים וזהו בעלו אבל נתבשלו לא גרע מצנון וכ' תוס' ומיהו ללשון ראשון שברש"י משום שמנונית שעל פניו אין ראיה. וסה"ת ורא"ש מתירין בנתבשלו ואוסרין בנצלו משום דבבישול איכא ג' נ"ט מן הקדירה למים ומן המים לירק דרוב הטעם מתפשט במים משא"כ בנצלו וראיה ממ"ש אין טשין את התנור כו'. ובתוס' דחו ראיה זאת ג"כ דתנור א"א להתקנח יפה והוא בעין וכנ"ל וז"ש רחוצה יפה ולאפוקי שירוע שאינה רחוצה אבל מסתמא רחוצה שזה החילוק בין קערה שעלו בה דגים לצנון שחתכו בסכין כנ"ל וכן הא דמתירין בפ"ב דע"ז משחא שליקא וחמין ש"מ דמסתמא מודחין הן ועתוס' דחולין ח' ב' ד"ה השוחט כו' דא"ל דאפילו כו' ובע"ז ל"ח ב' ד"ה אי כו': ש"ע סָעִיף א
ב (ליקוט) בר נ"ט דהתירא. דוקא דהתירא ממ"ש קדירה שבשל כו' בנ"מ. תוס' דזבחים צ"ו א' ד"ה ואם כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג אם יש כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אפילו לכתחלה. כמ"ש מותר לאכלם כו': ש"ע סָעִיף ב
ה אבל אם כו'. כמ"ש בספ"י דתרומות ביצה כו': ש"ע סָעִיף ב
ו ואפי' בקליפה. כמו ביצת אפרוח צ"ח א' ובשאינה קלופה מיירי כמ"ש תוס' שם: ש"ע סָעִיף ב
ז ויש כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ח אבל ליתנן כו'. דבזה אנו סומכין על המתירין. ט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ט וכן אם כו'. זה מותר לכ"ע כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
י וכן אם היה כו'. בכה"ג אף בשל איסור מותר כמ"ש בתוס' ע"ז ע"ו א' ד"ה מכאן וכמ"ש שם ל"ח ב' ואף בקדירה אין אסור לכתחלה שאינה ב"י אלא משום גזירה אטו ב"י משא"כ כאן דאף ב"י מותר מדינא כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
יא וכ"ז כשהמאכל כו'. כמ"ש צנון שחתכו כו' וכלשון הב' שברש"י הנ"ל משום חורפיה וכמ"ש בר"ס צ"ו בן יומו או כו' וכ"ש לסה"ת שמדמה לקורט של חלתית בע"ז ל"ט א' שאמרו אע"ג דאמר מר כו' וע"כ במקונח מיירי דאל"כ אינו נטל"פ כמש"ל וכמ"ש בש"ע שם וי"א דה"ה כו': ש"ע סָעִיף ב
יב עד דאיכא כו'. ע"ל סי' צ"ח סס"ח: ש"ע סָעִיף ב
יג נגד כו'. ע"ל סי' צ"ד ס"ו: ש"ע סָעִיף ב
יד (ליקוט) ומ"מ לא מקרי כו'. ממ"ש בפ"ו דברכות (ל"ו ב') האי הימלתא כו' והקשו דאע"ג דסתם כליהם אינן ב"י מ"מ הא דבר חריף הוא ותי' בסמ"ג משום דדבר יבש הוא ולא מחליא לשבח כי אם בדבר לח ומרדכי תי' דתולשין אותו בידים ומ"מ קשה הא מבשלין אותו בכליהם ותי' דסתם כליהם אינן ב"י. ור"ל כיון דמבשלין אותו בדבש אינו חריף משום דהתבלין מועט ואף שתי' עוד במרדכי דיש להם כלים מיוחדין לכך כבר סתר הרשב"א דא"כ למה הוצרכו לומר בחמין ושמן של עובד כוכבים משום דנטל"פ הוא ועי' במרדכי שם ובת"ח כלל ס"א סימן ז' וע"ל סי' צ"ו ס"ב וס"ג וסי' קכ"ב ס"ו ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו ויש אוסרים כו'. תוספות שם ד"ה הלכתא. וקערות כו': ש"ע סָעִיף ג
טז ואז כו'. דגם שאינה ב"י מותר דנ"ט בר נ"ט אף לטעם ראשון של תוס' דאין שם איסור עליו כיון שאינו ב"י דלא כתו' שם ועט"ז: ש"ע סָעִיף ג
יז והמים כו'. דלא שייך במים דיעבד והוי כמבשל לכתחלה בקרירה של איסור שאינו ב"י כמ"ש בסוף ע"ז וכן כאן מבלוע בב"ח ועט"ז: ש"ע סָעִיף ג
יח אבל אם הודחו כו'. דלא שייך כאן טעמים של תוס' והוא ממש דין דגים שעלו כו' בכותח: ש"ע סָעִיף ג
יט או בכ"ש. כמש"ל סי' ס"ח: ש"ע סָעִיף ג
כ ואם עירה כו'. כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
כא ואוסר כו'. כטעם השני של תוס': ש"ע סָעִיף ג
כב אבל אם כו' שיעשה כו'. דמיד שנחו המים על כלי א' הוי כלי שני. שם: ש"ע סָעִיף ג
כג ואם נמצא כו'. דלא מחזקינן איסורא כמ"ש בפ"ק דנדה (ג' ב') דאמרינן השתא הוא דנפל. הגש"ד. ועוד דס"ס הוא כו'. או"ה ועט"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כד יראה לי כו'. עט"ז וש"ך שחלקו על זה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כה ואפ"ה כו'. כנ"ל דלא מחזקינן איסורא. שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כו מותר כו'. כמ"ש בע"ז י"ב א' רבה בר עולא כו': ש"ע סָעִיף ו
כז ויש מחמירין כו'. דשם אקראי בעלמא ודיעבד וכמ"ש הר"ן ולא מחזקינן איסורא וכמ"ש בס"ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כח מלח כו'. דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל. תוס' קי"ג א' ד"ה טהור כו': ש"ע סָעִיף ז
כט והמחמיר כו'. תוס' שם: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.