א חֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת שֶׁנָּפְלָה לִקְדֵרַת הֶתֵּר, עַצְמוֹת הָאִסוּר מִצְטָרְפִים עִם הַהֶתֵּר לְבַטֵּל הָאִסוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁעַצְמוֹת הַהֶתֵּר מִצְטָרְפִין עִם הַהֶתֵּר, אֲבָל הַמֹּחַ שֶׁבְּעַצְמוֹת אִסוּר מִצְטָרֵף עִם הָאִסוּר. וְגוּף הַקְּדֵרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת, לֹא עִם הָאִסוּר וְלֹא עִם הַהֶתֵּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים שֶׁלֹּא לְצָרֵף עַצְמוֹת הָאִסּוּר עִם הַהֶתֵּר לְבַטֵּל (הַגָּהָה אַחַת בְּש"ד בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין וּמַתִּירִין, כִּי כֵן עִקָּר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁעַצְמוֹת הָאִסוּר מִצְטָרְפִין עִם הַהֶתֵּר, כְּשֶׁנָּפְלָה חֲתִיכַת הַנְּבֵלָה לִקְדֵרַת הֶתֵּר כְּשֶׁהָיְתָה חַיָּה, אֲבָל אִם נִתְבַּשְּׁלָה (תְּחִלָּה) וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה לִקְדֵרַת הֶתֵּר, עֲצָמוֹת שֶׁבָּהּ מִצְטָרְפִים עִם הָאִסוּר, לְפִי שֶׁבָּלְעוּ מִבְּשָׂר הַנְּבֵלָה כְּשֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה לְבַדָּהּ.
ג בִּשְׁאָר אִסוּרִים, חוּץ מִבָּשָׂר בְּחָלָב, חֲתִיכָה הַבְּלוּעָה מֵאִסוּר מִצְטָרֶפֶת לְבַטֵּל הָאִסוּר. הַגָּה: וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן, כִּי קַיְמָא לָן בְּכָל אִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, כְּדִלְעֵיל סִימָן צ"ב.
ד מְשַׁעֲרִים בָּרֹטֶב וּבַקִּיפָה (פֵּרוּשׁ הַדַּק דַּק שֶׁל בָּשָׂר וְתַבְלִין הַמִּתְאַסֵף בְּשׁוּלֵי קְדֵרָה) וּבַחֲתִיכוֹת. וּמְשַׁעֲרִין הַהֶתֵּר וְהָאִסוּר כְּמוֹ שֶׁבָּא לְפָנֵינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בַּהֶתֵּר יוֹתֵר מִתְּחִלָּה וְנִתְמַעֵט בְּבִשּׁוּלוֹ וְנִבְלַע בַּקְּדֵרָה. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, אֲבָל אִם הוּא מִין בְּמִינוֹ מְשַׁעֲרִין גַּם בַּמֶּה שֶּׁבָּלְעָה הַקְּדֵרָה, וְעוֹמֵד בְּדָפְנֵי הַקְּדֵרָה. וּמְשַׁעֲרִים זֶה בְּאֹמֶד יָפֶה, וְרוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַיִן, אֲבָל מַה שֶּׁכָּלָה וְאָבַד מֵחֲמַת הָאוּר אֵינוֹ מִצְטָרֵף, שֶׁזֶּה כָּלָה לְגַמְרֵי.
ה אֵין מְבַטְּלִין אִסוּר לְכַתְּחִלָּה. וַאֲפִלּוּ נָפַל לְתוֹךְ הֵתֶּר שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר לְבַטְּלוֹ, אֵין מוֹסִיפִין עָלָיו הֶתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. עָבַר וּבִטְּלוֹ, אוֹ שֶׁרִבָּה עָלָיו, אִם בְּשׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם בְּמֵזִיד, אָסוּר לַמְבַטֵּל עַצְמוֹ, אִם הוּא שֶׁלּוֹ, וְכֵן לְמִי שֶׁנִּתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ. וַאֲסוּרִים לְמָכְרוֹ גַּם כֵּן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, שֶׁלֹּא יֵהָנוּ מִמַּה שֶּׁבִּטְּלוּ (אָרֹךְ כְּלָל כ"ד). וְלִשְׁאָר כָּל אָדָם, מֻתָּר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנִּתְעָרֵב יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אוֹ אֲפִלּוּ לַח בְּלַח לְמָאן דְּאָמַר שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, כְּדִלְעֵיל סי' צ"ב. אֲבָל חֲתִיכָה שֶׁבָּלְעָה אִסּוּר, לֹא מְהַנֵּי שֶׁנִּתּוֹסֵף אַחַר כָּךְ הַהֶתֵּר, דְּהָא אָמְרִינָן בֵּהּ חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. (רַשְׁבָּ"א סי' תצ"ה עי' ס"ק י"ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּלָא אַמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה לֹא מְהַנֵּי הַהֶתֵּר לְבַטֵּל, אֶלָּא אִם נִתּוֹסֵף קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע הַתַּעֲרוֹבוֹת, אֲבָל אִם נוֹדַע הַתַּעֲרוֹבֶת קֹדֶם, לֹא מְהַנֵּי מַה שֶׁנִּתּוֹסֵף אַחַר כָּךְ. וּלְפִי זֶה, הָיָה צָרִיךְ הֶחָכָם הַמּוֹרֶה לְבַטֵּל אִסּוּר לַחֲקֹר אִם נִתּוֹסֵף הַהֶתֵּר לְאַחַר שֶׁנּוֹדַע (אָרֹךְ כ' ל"ז). וְלֹא נָהֲגוּ כֵן.
ו אִסוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, אֵין מְעָרְבִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. וְאִם עָשָׂה כֵן, בְּמֵזִיד, אָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל מֵעַצְמוֹ, וְאֵין בַּהֶתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלוֹ, מַרְבֶּה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבַטֵּל אִסּוּר דְּרַבָּנָן אוֹ לְהוֹסִיף עָלָיו, כְּמוֹ בְּאִסּוּר דְּאוֹרַיְיתָא. וְכֵן נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבת"ה סִימָן צ"ד וּבְהַגָּהַת ש"ד וּרא"ה בב"ה ור"ן וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פ"ק דְּבֵיצָה). אִסּוּר שֶׁנִּתְבַּטֵּל, כְּגוֹן שֶׁהָיָה ס' כְּנֶגְדּוֹ, וְנִתּוֹסֵף בּוֹ אַחַר כָּךְ מִן הָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן, חוֹזֵר וְנֵעוֹר וְנֶאֱסָר, לָא שְׁנָא מִין בְּמִינוֹ לָא שְׁנָא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, לָא שְׁנָא יָבֵשׁ לָא שְׁנָא לַח, לָא שְׁנָא נוֹדַע בֵּינְתַיִם אוֹ לֹא נוֹדַע בֵּינְתַיִם. (הַגָּהוֹת ש"ד סִימָן נ"ט). כַּזַּיִת חָלָב שֶׁנָּפַל לַמַּיִם וְנִתְבַּטֵּל בְּס', וְאַחַר כָּךְ נָפַל מִן הַמַּיִם לִקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּבָּשָׂר ס' נֶגֶד הֶחָלָב, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל בַּמַּיִם (בְּאָרֹךְ). וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה.
ז אִם נִבְלַע אִסוּר מֻעָט לְתוֹךְ כְּלִי בָּשָׂר, אִם דַּרְכּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ כְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּשֶׁפַע הֶתֵּר, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁהָאִסוּר מֻעָט וְאִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם, וּלְפִיכָךְ אִסוּר מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּבְלַע בִּקְדֵרָה אוֹ בְּתוֹךְ קַנְקַנִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ בְּבֶן יוֹמוֹ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם. אֲבָל אִם נִבְלַע בִּכְלִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְעִתִּים בְּדָבָר מֻעָט כִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֲפִלּוּ בְּשֶׁפַע, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּדָבָר מֻעָט וְיָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם.
א סָעִיף א עצמות האיסור כו'. ולפעד"נ בש"ס וירושלמי כדעת הרא"ה בס' ב"ה (דף צ"ו ע"ב) והר"ן פג"ה דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו"ה כלל כ"ח ד"ה בשם הא"ז וכן דעת הב"ח:
ב סָעִיף א ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל. וגם לא לאיסור אבל עצמות ההיתר מצטרפים להיתר והכי איתא בהגהת ש"ד סימן נ"ה בשם א"ז:
ג סָעִיף א כי כן עיקר. ז"ל הב"ח ויש לתמוה דה"ל לפסוק דהעצמות האיסור מצטרפים אל האיסור דכיון שהם דבוקים בבשר קבלו תחלה טעם האיסור ונ"נ ואיהו סובר (לעיל סימן צ"ח ס"ה) דאף בדבר שאין לו טעם מעצמו אמרינן חנ"נ ואין כאן תימה דע"כ לא כתב הרב לעיל בסי' צ"ח ס"ה דיש לחוש לחומרא בכלי חרס חדש דנ"נ אע"פ שאין לו טעם מעצמו אלא משום דאין לו תקנה בהגעלה וא"א להפריד האיסור וכמ"ש שם וא"כ כלי עצם דיש להם תקנה בהגעלה וכמו שנתבאר בא"ח סימן תנ"א ודאי דדמי לכלי מתכת דס"ל להרב דלא נ"נ אא"כ הוא ישן דאז הבלוע בו נ"נ:
ד סָעִיף ג חתיכה הבלועה כו'. פי' החתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ס' לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטלה מיהו החתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי וכמו שכתבו הרשב"א והמחבר בר"ס ק"ו ועמ"ש בסי' צ"ב סק"י:
ה סָעִיף ג ואין נוהגין כן. אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן ר"ס ק"ו בהג"ה ועמ"ש שם:
ו סָעִיף ד אע"פ שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבשולו ונבלע בקדרה. אפילו הכי אין משערים אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדרה עכ"ל הטור והוא מדברי רש"י והרא"ש וכתב מהרש"ל פג"ה סי' ל"ד וז"ל ונראה בעיני פי' היכא שראינו שנפל האיסור כו' אין לשער במאי דבלעה קדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו ורש"י לא פסק הכי אלא מדינא אבל מ"מ עיקר הדבר שלא לשער אלא כמו שבא לפנינו כן הוא הדרך נכון לכתחילה ע"כ:
ז סָעִיף ה אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הרשב"א בתה"א בית ד' ריש שער ג' והר"ן פג"ה דהיינו מדרבנן לדעת התוס' אבל לדעת הראב"ד אסור מדאורייתא מיהו בדיעבד גם דעת הראב"ד כמ"ש המחבר וכמ"ש הרשב"א והר"ן על שמו ע"ש ומדברי הרב ר' מנחם עזריה בתשובה סי' כ"ז מבואר שסובר כמ"ד דהיינו מדרבנן:
ח סָעִיף ה ואפילו נפל כו'. כלומר לא מיבעיא לערב איסור בעין לתוך היתר לבטלו דאסור אלא אפילו נפל לתוך היתר כו':
ט סָעִיף ה אם בשוגג מותר. והיינו דוקא בשאר איסורים לדעת הט"ו דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אבל בבשר בחלב דנ"נ אפי' בשוגג אסור אא"כ ריבה עליו ס' כנגד כלמה שנעשה נבילה והרב דס"ל חנ"נ בכל האיסורים הוצרך לכתוב ודוקא שנתערב יבש ביבש כו':
י סָעִיף ה אסור למבטל עצמו כו'. וכב"י ומשמע דאם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרית למי שנתכוין לבטלו בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים ע"כ:
יא סָעִיף ה וכן למי שנתבטל בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה ב":
יב סָעִיף ה אסורים למכרו לישראל. דאע"ג דהאיסור עצמו היה מותר בהנאה מ"מ היה אסור באכילה ועתה היה נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך ליתנו לאחר בחנם עכ"ל או"ה שם ולי נראה דדוקא כשהישראל לוקח ביוקר מהעובדי כוכבים אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים כנ"ל ואולי מ"ש צריך ליתנו לאחר בחנם הוא לאו דוקא:
יג סָעִיף ה למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ. וקי"ל הכי בשאר איסורים בהפסד מרובה וכדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה:
יד סָעִיף ה אבל חתיכה שבלעה איסור כו' דהא אמרי' חנ"נ. לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למאן דאמר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מכ"מ חתיכה שבלעה איסור וניתוסף עליהם היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארת באיסורה וכמ"ש הרשב"א והמחבר לקמן ר"ס ק"ו שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתא לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר דאפי' התוספת אסור כי ליכא ששים נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ בלח בלח למ"ד חנ"נ וכן אפי' בבשר בחלב בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפי' ריבה עליו ששים נגד כל החתיכה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן סי' ק"ו וע"ש ומ"מ מה שנרשם כאן בש"ע תשובת הרשב"א סימן תצ"ה אמת שכ"כ בד"מ ע"ש הרשב"א שם דלא אמרינן חנ"נ רק בחתיכה בלוע מאיסור אבל בלח בלח קים לן כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים ובהכי מתורצים דברי הטור דכתב דא"צ לחקור אם נתנו אח"כ מים אחר שניתן בו האיסור דהא בבשר בחלב חנ"נ וה"ל לפרש דבבשר בחלב צריך לחקור אלא היינו טעמא דבלח בלח ל"א חנ"נ עכ"ל אבל א"א לומר כן דהא בש"ס פכ"ה (דף ק"ח ריש ע"ב) גבי הא דפריך התם חלב אמאי שרי חלב נבילה היא כו' מוכח להדיא דאף בלח בלח חנ"נ בבשר בחלב וכ"כ הרשב"א בתה"א דף צ"ח בהדיא והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש ס"פ ג"ה גבי הגעלת כלי מדין ובפ' בתרא דעבודת כוכבים גבי יין נסך שנפל לבור דאין לחלק בהכי לענין חנ"נ ע"ש ואע"ג דיש פוסקים מחלקים בהכי וכמו שנתבאר לעיל סימן צ"ב ס"ד היינו בשאר איסורים אבל בבשר בחלב א"א לחלק בהכי ועוד דהרשב"א והטור ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש ומ"ש בשם תשובת הרשב"א ליתא דא"כ יסתור דברי עצמו בת"ה וגם יהיה נגד הש"ס אבל המעיין בתשובת הרשב"א שם יראה לעין דלא כתב שם אלא בשאר איסורים במקום דלא אמרינן חנ"נ דמחלק בין לח לחתיכה דבלח אם ניתוסף אח"כ עד ס' הכל מותר ובחתיכה נשארה באיסורה משום דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ונתבאר לקמן ר"ס ק"י ואין ענין זה לכאן (ודברי הטור ישבתי בספרי באופן אחר ע"ש) וא"כ דברי הרב צ"ע:
טו סָעִיף ה וי"א דאפי' במקום כו'. באו"ה כלל כ"ד ד"י כתב בהדיא דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ כגון לח בלח או לח ביבש או יבש בלח יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דאע"ג דנעשה פעם אחת נבילה כולו כיון שלא היה בהיתר ס' נגדו מאחר שלא נודע לו באותו פעם ולא טעים ביה עתה טעם דאיסורא נוכל לומר שפיר דמצטרף כל ההיתר יחד לבטלו עכ"ל ופסק כמותו בד"מ ובת"ח כלל פ"ה ד"ח ולפי זה מ"ש כאן בהג"ה דאפי' במקום דל"א חנ"נ כו' ה"ק לא מיבעיא במקום דאמרינן חנ"נ דיש חילוק בין נודע או לא אלא אפילו במקום דל"א חנ"נ לא תימא דאפי' נודע שרי כל שריבה בשוגג אלא כל שנודע אסור והכי איתא באו"ה שם דבמקום דל"א חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא ומ"מ דברי האו"ה והרב צ"ע דכיון דקי"ל חנ"נ א"כ מיד שנתערבה נ"נ ומה בזה שלא נודע מ"מ מיד נחשב כחתיכה נבילה ולא מצינו בשום פוסק לחלק בין נודע או לא והכי משמע בש"ס פכ"ה (דף ק"ח) דפריך אמאי דאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא פרש"י הרי חלב מעט שנבלע בבשר נ"נ שהרי נאסר וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו חלב איסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל ע"כ ומשני ביורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט וע"ש ודוק והכי מוכח נמי מדברי כל הפוסקים שהקשו למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים מהמדומע והמחומץ שאין אוסרים אלא לפי חשבון וכהנה קושיות רבות ויישבו בדוחק ויש מהן שפסקו מתוך כך דל"א בשאר איסורים חנ"נ ואם איתא הוה ליה לתרוצי דהתם מיירי בלא נודע והכי מוכח נמי להדיא ממה שכתב הסמ"ק והט"ו בסימן צ"ד ס"ב דאם תחב כף של חלב בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ס' והיינו מטעם שכתב הגהמ"ר דחולין ומהרי"ל בתשובה ותרומת הדשן דבפעם א' חיישי' שנשאר בו מעט חלב ונעשה כל הכף נבילה וכיון דלא נודע בנתים לא נתבטל וצריך שוב פעם שני לבטל וכמ"ש שם וכן מוכח מדברי הב"י בסי' צ"ב ומהרש"ל פ' ג"ה סי' נ"ז והב"ח והדרישה בס"ס צ"ח ושאר אחרונים שכתבו דממה שכ' הרא"ש בתשו' על קדרה שהיו בה כ"ט זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית דם וקדרה אחרת שהיה בה ל' זיתים דהיתר ונפל בה כזית חלב ונתערבו יחד בשוגג דהכל מותר מפני שכ"א מבטל טעם חבירו ומוכח דס"ל דל"א חתיכה נ"נ בשאר איסורים ואם איתא הא הרא"ש לא בא אלא לומר דכל איסור מבטל טעם איסור חבירו אבל מענין חנ"נ לא מיירי ודלמא מיירי כשנתערבו יחד קודם שנודע התערובות וכדפירש האו"ה גופיה שם הך דתשובת הרא"ש הכי א"ו ל"ש וכן משמע להדיא נמי דעת הב"י בסימן זה גבי מ"ש סה"ת שצריך החכם לחקור כו' ע"ש ודו"ק גם מ"ש בת"ח שם דדברי הטור מוכיחים כמ"ש האו"ה מדכתב דאפי' מין במינו שצריך ס' מדרבנן אינו מותר אלא כשריבה בשוגג ש"מ דבלח בלח מיירי דביבש חד בתרי בטל עכ"ד לא ירדתי לסוף דעתו דהטור אזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים והכי משמע נמי מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ומהרש"ל פג"ה סי' צ"ט שסתמו וכתבו דהא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח שיש בנותן טעם דקי"ל חנ"נ ע"כ ולא מחלקים בין נודע או לא (ומ"ש האו"ה דאפי' לח ביבש ונתוסף קודם שנודע התערובות דאפי' החתיכה עצמה מותרת בלא"ה ליתא כדקי"ל לקמן ר"ס ק"ו דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ע"פ) ואולי גם הרב חזר בו ולכך לא כ' דין זה בהגהותיו וצ"ע. גם מ"ש האו"ה שם דאפי' במקום דל"א חנ"נ אם נודע אסור אף בשוגג ומפרש דמ"ש הטור וז"ל כתוב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו האיסור שאותן המים אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל דא"צ שאפי' הוסיף מים אח"כ הא קי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים ואין לחוש שמא כיוון להרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה עכ"ל דהיינו בלא נודע בנתיים אבל בנודע גם הטור מודה דאסור ולא נהירא ועוד דא"כ מה השיג על ספר המצות דלמא סה"מ חייש שנתנו בו מים בשוגג אחר שנודע וכדפירש באו"ה גופיה בסוף כלל ל"ז דברי סה"מ הכי ואף שבד"מ נדחק ליישב את זה דס"ל להטור דלהא לא חיישי' דמסתמא אלו נודע בנתיים מיד היה בא לחכם לשאול ע"כ מ"מ מ"ש הטור ואין לחוש שמא כוון להרבות במזיד כו' לא א"ש לפי זה ודו"ק (ועד"ר סי"א) א"ו אפי' נודע בנתיים שרי כיון שריבה בשוגג והכי משמע מדברי הפוסקים ועוד תימא דאי תימא אפי' היכא דלא שייך לומר חנ"נ אינו מותר כשריבה בשוגג אלא בלא נודע א"כ הא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו בה עוד חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וקאמר עלה בירושלמי דה"ה לכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור והכי אמרי' בכמה דוכתי כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותרים מזיד אסורים א"כ האי שוגג יהיה מוכרח לפרש קודם שנודע וא"כ איך יפול שוב עליו ואם במזיד כו' היאך שייך מזיד כשלא ידע ונצטרך לדחוק ולומר דשוגג היינו קודם שנודע התערובות ומזיד היינו אחר שנודע התערובות דהשוגג הוי כמזיד וזה הדברשאין הדעת סובלתו א"ו כדאמרן וכן פירש ראב"ן סוף עבודת כוכבים (דף נ"ז ריש ע"ב) וז"ל פירוש אם נפלו בשוגג שלא נתכוין לבטל מותר במזיד שנתכוין לבטל אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין ע"ח (דף ל' ע"א) א"ו דאין לחלק בזה כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג ומזיד וכדמשמע מדברי הט"ו וכל הפוסקים:
טז סָעִיף ה ולפ"ז כו' ולא נהגו כן. כלומר לפ"ז דהתוספת לא מהני א"כ למ"ד לח בלח חנ"נ או חתיכה שבלעה איסור לכ"ע או נודע התערובות להאו"ה היה צריך לחקור אלא שלא נהגו לחקור בכל זה ובעט"ז משמע שהבין דהאי ולא נהגו כן לא קאי אלא אהי"א והא ודאי ליתא דמאי שנא וכן מוכח בת"ח שם ד"ז כאשר פירשתי והטעם דלא נהגו לחקור נראה לי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דמהיכי תיתי נימא שהוסיפו עליו אח"כ ובת"ח שם כתב טעם אחר ע"ש:
יז סָעִיף ו איסור של דבריהם כו'. בספרי הארכתי בביאור הדברים דאיסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא וכפירוש דברי הרשב"א והטור וביארתי הכל על נכון ע"ש ואין להאריך כאן לפי שנ"ל עיקר לדינא דאפי' איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה אין לבטלו או להוסיף עליו וכדעת הרב וכמו שכתבתי שם ע"ש:
יח סָעִיף ו ואם עשה כן במזיד אסור. היינו כמו שנתבאר בס"ה אבל שאר כל אדם פשיטא דמותר:
יט סָעִיף ו מרבה עליו ומבטלו. קשה דבא"ח סי' תרע"ז סתם המחבר וכתב דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי חנוכה אינו אלא מדרבנן גם בב"י שם לא הביא שום פוסק שחולק על זה ושמא יש לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי ודוחק ועוד דהאי ויש מי שאומר הוא מהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור שם ומוכרח דלא ס"ל לחלק בהכי דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תק"ו ס"ב) דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק עכ"ל ואם איתא הוי ליה למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע:
כ סָעִיף ו חוזר וניעור ונאסר. היינו דוקא במין איסור אחד אבל בב' מיני איסורים שחלוקים בטעמא כל אחד מבטל טעם חבירו וכמו שנתבאר בס"ס צ"ח וע"ש מזה וע"ל סי' קכ"א ס"ק כ':
כא סָעִיף ו לא שנא נודע בנתיים או לא. כ"כ בת"ח כלל פ"ה ד"י בשם מהרא"י בהגהת ש"ד אבל באמת משמע דלא כ' שם מהרא"י (בהגהת ש"ד ל"ט) דאפי' נודע בנתיים אסור אלא אאיסור שנותן טעם דכ' שם וראבי"ה אוסר אפי' ידע יראה דמסברת אשיר"י קאמר לה דסברא גדולה היא דכיון דנתרבה האיסור הרי היכר הוא ומרגישין הטעם כו' עכ"ל אבל באיסור יבש ביבש במין במינו שנתבטל ברוב כשנודע תו לא מצטרף לאסור דכיון דמדאורייתא וגם מדרבנן חד בתרי בטל א"כ כבר נתבטל ואדרבה נראה דגם האיסור מצטרף להעלות ההיתר וכדתנן (פ"ב דערלה) הערלה מעלה את הערלה ומפרש בירושלמי דהיינו בנודע מיהו באשיר"י פג"ה משמע להדיא דאפי' יבש ביבש במינו חוזר ונאסר אפי' נודע אבל הך מתני' דהערלה דוחק ליישב להרא"ש וכמ"ש בספרי וכתבתי שם דהעיקר כפי' הר"ש פ"ב דערלה משנה ג' דאפי' לרבנן בשאר איסורים ביבש ביבש כל שאין נותן טעם הידיעה גורמת היתר ושוב אין חוזר ונאסר ושאני תרומה דצריכה להרים וכן דעת הראב"ד שהביאו הרמב"ן והר"ן סוף מסכת עבודת כוכבים והרשב"א בתה"א ע"ש (וגדולה מזו משמע דעת הראב"ד שם דאפי' לא נודע בנתיים אינו חוזר ונאסר דקמא קמא בטיל אפילו בדבר שנ"ט) ואף הם לא פליגי שם עליו אלא מטעם דטעמא לא בטיל והרי הטעם נרגש ואפי' במין במינו דליכא למיקם אטעמא מ"מ כיון שנפל שם שיעור בכדי דיהיב טעמא בשכנגדו באינו מינו אסור עכ"ל וע"ל סי' קל"ד ס"ק י"ח משא"כ יבש ביבש במין במינו ועוד דהא כ' המרדכי פרק הגוזל עצים בשם רשב"ם וראב"ן וריב"א והכי איתא בהגהת ש"ד סי' ל"ט בשם רבי יואל וא"ז וכ"כ הגהמ"ר דחולין וכן הוא בשאר פוסקים דחתיכה של איסור שנפלה בששים חתיכות דהיתר ונודע ואח"כ נפלה אחרת ראשון ראשון בטל וא"כ אף דלא קי"ל הכי אלא כסברת ראבי"ה היינו מטעם שכ' מהרא"י דסברא גדולה היא כיון שנרגש הטעם כו' אבל בדבר יבש במין במינו דלא שייך האי טעמא א"כ כל שנפל לרוב היתר ונתבטל אין חוזר וניעור ואדרבה אפשר שגם האיסור מצטרף להעלות וכ"פ האו"ה כלל כ"ד ד"י אך מה שפסק עוד שם דאפי' נפל איסור יבש ביבש שלא במינו בששים ונודע וא"כ נפל איסור אחר אמרינן קמא קמא בטיל וכדעת הא"ז ורבינו יואל וסייעתם בזה נראה דלא קי"ל הכי דכיון דטעמא דבשלא במינו ביבש צריך ששים משום דאם יבשלם יתן טעם אם כן ה"ה הכא ונראה דהאו"ה אזיל לטעמיה דס"ל דשלא במינו ביבש אין הטעם משום דאם יבשלם יתן טעם וכמ"ש בשמו בסי' צ"ח ס"ק ו' אבל לפי מ"ש שם דהטעם כמ"ש א"כ ה"ה הכא והיינו דכתבו הפוסקים הנ"ל דראבי"ה אוסר אפי' בחתיכת איסור שנפלה לתוך ששים חתיכות דהיתר ומשמע דהיינו שלא במינו ביבש דאל"כ הל"ל לתוך ששי' דהיתר וכ' מהרא"י עלה דסברא גדולה כיון דהטעם נרגש כו' והיינו כדפי' דיתן טעם כשיבשלה והיינו דכ' בהגהת ש"ד וראבי"ה אסר אפי' ידע אלא א"כ הגביה אותם לחוץ כו' ואי בלח בלח מאי מועיל הגבהה הא מכל מקום פלט האיסור הטעם ובמהרש"ל פג"ה סי' נ"ז כ' וז"ל אבל מ"ש ראבי"ה אא"כ הגביה לחוץ לא ס"ל למהרא"י כותיה דמאחר שנותן טעם בקדרה כו' מה לי שסלקו או לא כו' עכ"ל וליתא אלא כדפירשתי וגם מדברי מהרש"ל שם נראה כדעת הרב דאפי' ביבש במינו ונודע חוזר וניעור ונאסר ומה אעשה בטלה דעתי נגד דעתם ובפרט שאני מקיל והם מחמירים אכן בהפסד מרובה וכה"ג אפשר להקל מהנך טעמים דלעיל בשגם שי"ל דמ"ש הרב לא שנא נודע בנתים קאי אהיכא דצריך ס' וכדכ' ברישא כגון שהיה ס' כו' וכן יש לפרש דברי מהרש"ל שם:
כב סָעִיף ו ואח"כ נפל מן המים כו'. ובת"ח כלל פ"ה די"א כ' דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים לקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים י"ל משום דלקמן סי' רצ"ט ס"ק א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וע"ש וכן הוא באו"ה כלל כ"ד ד"ח שמעינן דהיתר בהיתר מיהא בטל ואם נפל חלב למים כו':
כג סָעִיף ז אם נבלע כו'. כל הסעיף זה הוא כפול לקמן סימן קכ"ב ס"ה ושם יתבאר בס"ד:
א סָעִיף א עצמות האיסור מצטרפין. לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם על ידי הבישול ע"כ מצטרפין לבטל האיסור כי האיסור מתפשט גם לתוכן ויש בהם ג"כ לחלוחית לבלבל האיסור שבולעים מן הבשר האסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א דכתב בת"ח הבאתיו בסי' צ"ח סעיף ה' דאפילו החרס שבכלי צריך ס' נגדו א"כ גם כאן נימא דהעצמות נ"נ כיון שדבוקים הם לבשר האיסור ומאי שנא מחתיכת בשר שהלב דבוק בו ובכבד לעיל שאותה חתיכה נ"נ וכן הקשה בפרישה ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי דאמרינן ביה בסימן צ"ח סעיף ה' דלא אמרינן ביה חתיכה ענ"נ אם הוא מתכות לדברי מרדכי כיון דיש לו היתר בהגעלה הכי נמי האי עצם דאפשר להפריד הנבלע בו עכשיו על ידי בישול עם בשר שעליו בהגעלה דהא קי"ל בא"ח סימן תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה וע"כ לא שייך כאן חתיכה עצמה נ"נ והוא מצטרף עם ההיתר:
ב סָעִיף א וגוף הקדירה כו'. פי' אותה הקדירה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר אבל פשוט שקדירה שכבר נאסרה ואח"כ מבשל בה היתר גוף הקדירה ודאי מצטרף לאיסור וע"ז כתב הטור לעיל סי' צ"ח דלהחמיר מצטרף הקדירה והטעם שאין גוף הקדירה מצטרף כלל דבגמ' איכא תרי לישני במאי שמצטרף לבטל חד אמר בקדירה עצמה בחרסית הקדירה וחד אמר במאי דבלעה הקדרה ולא בחרסית ממילא לישנא בתרא מחמיר כן משמע מפרש"י וכ' ע"ז וכיון דאיפלגי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה כו' עכ"ל משמע דקי"ל דלא כתרווייהו לישני אבל הרשב"א מביא מקצת מפרשים דס"ל דמ"ש בקדירה היינו חומרא כלומר דלא משערינן רק במה שבתוך הקדירה דהיינו קופה ורוטב אבל לא בבלוע בקדירה ולישנא בתרא מיקל דאפילו בבלוע משערינן וקי"ל כלישנא בתרא והיינו כדעת רמב"ם שהביא הש"ע בסעיף ד' שמשערינן באומד יפה בבלועה וזה ס"ל גם לרשב"א להכריע כן במין במינו וא"כ מ"ש הש"ע וגוף הקדירה לא מצטרף היינו החרס לחוד וכלישנא בתרא אלא דאלישנא בתרא לא סמכינן אלא במינו אבל בטור אצ"ל כך אלא אפשר דלגמרי לא מצטרף הקדירה אפי' הבלוע אלא דאח"כ מביא דהרשב"א חולק ומכריע בזה:
ג סָעִיף ד ובקיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה:
ד סָעִיף ד אע"פ שהיה בהיתר יותר כו'. הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו דאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר משערין ההיתר שנבלע בקדרה ומצטרפין אותו למה שבתוך הקדירה ומשערינן האיסור כשעת נפילתו להיתר. וכ' רש"ל פג"ה סי' ל"ד להחמיר אפי' בראינו כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדירה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו עכ"ל ולפ"ז אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעי' זה ומשערין באומד יפה כו':
ה סָעִיף ד וה"מ מין בשאינו מינו. שבזה צריך ששים מן התורה כיון שנ"ט ע"כ אין לשער הבלוע וא"ל אמאי אנו מתירין ביש עכשיו ששים לפנינו שמא בעת נפילת האיסור היה האיסור גדול מאוד ונצטמק ממנו הרבה ממה שנצטמק ההיתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כיון שעכשיו אין ריעותא ויש ס' ובזה מיושב מה שהאריך בדרישה להקשות במה שאנו מצרפין העצמות אל ההיתר והם אינם מתמעטים בבישול והאיסור אפשר שהיה יותר ונתמעט דמסתמא אמרינן כאשר נמצא כן היה כדי שלא לאחזוקי ריעותא לומר שהיה שינוי בזה הקדירה תחלה ממה שיש עכשיו ומ"ש הטור שגם האיסור היה יותר כו' היינו כיון שאתה רוצה להקל בקדרה זחת ולחשוב גם הבלוע כיון שידוע שהיה בתחלה יותר א"כ נימא לך שגם באיסור היה יותר בקדרה זו כיון שאינו כקדרה דעלמא ובחנם טרח הרב בזה:
ו סָעִיף ד אבל במינו. שמן התורה בטל ברוב רק שחכמים הצריכו ס' תולין להקל ומשערין באומד יפה כו' וכבר נתבאר דלא קי"ל כן:
ז סָעִיף ה אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. בסי' פ"ד סעיף י"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסי' קל"ז סעיף ב' כתבתי דהיינו דוקא באי אפשר בענין אחר. ומ"ש כאן עבר ובטלו או שריבה כו'. לכאורה הוא כפל דביטול היינו ריבה ונראה דה"ק עבר ובטל שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ ומ"ש בשוגג מותר צ"ל דה"ק שעבר במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר וזה סיוע למה שכתבתי בסמוך דטועה בדין מקרי שוגג:
ח סָעִיף ה אם בשוגג מותר. הטור הביא זה בלשון זה דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים והביא ב"י מראה מקום לזה פלוגתא דר"מ ור' יודא ור' יוסי ור"ש גבי נפלו ונתפצעו שמביא ב"י אח"כ בדף זה והקשה דברי הטור אהדדי דכאן פסק כרבי יוסי ור"ש לקולא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פוסק דדוקא בנפל מעצמו אבל הפילה הוא אפילו שוגג קנסו אטו מזיד ולע"ד נראה דאין מקור דין זה משם אלא מימרא מפורשת היא בירושלמי דתרומה פרק סאה תרומה וז"ל אמר ר' אבהו בשם ר' יוחני כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ובמזיד אסורולפ"ז לא קשה מידי דודאי ר' יוחנן פוסק כר' יוסי ור"ש בהדיא והוא מטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בההיא דנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואים פצועים והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרבה או נתפצע דבר החשוב ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשעה שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרבה אלא איהו דגלי לן שנתרבה אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינים לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא היתה מתרת וראייה לחילוק זה מצינו בבכורות (דף ל"ו) דאמרינן התם מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרה כו' ע"ש וכן בההיא דנפלו ונתפצעו קי"ל כר' יוסי לקולא דהוה ממש כי הך דמרבה על האיסור וזה נראה לי מכוון בדברי הטור שכתב ונראה שא"צ שאפי' אם הוסיף כו' ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד (כן העתיק הגירסא ברש"ל פרק ג"ה סי' נ"ט ובת"ח כלל פ"ה) ונ"ל דהטור למד בדברי הסמ"ג דודאי לא חייש שמא נתרבה אחר שנפל איסור שם ונשתהה קצת דא"כ היה חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב ולא מהני אח"כ תוספת מים אלא א"כ יש שם ס' נגד התבשיל כולו וגם נגד הקדירה וזה א"א ובב"י כתוב אם היה באותן המים ס' נגד כל מה שבקדירה מודה סמ"ג דשרי אם נתנם בשוגג והוא תמוה מאד דהא גם נגד הקדירה עצמה בעינן ס' ומשום זה למד הטור בדעת הסמ"ג דלזה ודאי לא חיישינן דלא מחזקינן ריעותא בשום דוכתא לומר שהיה בדרך שיהיה אסור וכמ"ש לעיל בסימן זה בסמוך אלא ע"כ דכאן יש חשש בענין שיש תקנה לבטל האיסור ע"י הרבוי בזה חשדינן ליה שבמזיד עשה התיקון נמצא שכאן הוה החשש שמא תכף שנפל האיסור ריבה שם מים קודם שנתפשט האיסור וכענין שאמרינן בסי' צ"ב בדין טפת חלב לענין נוער הקדירה וע"כ אמר הסמ"ג שצריך לחקור אחר זה אם נעשה שם ריבוי ועל זה מקשה הטור דלאיזה צורך יחקור דבשלמא אם היו קונסים בזה שוגג אטו מזיד היה סברא לחקור אם יאמר שריבה בשוגג נאמר לו שאפ"ה אסור דקנסינן אטו מזיד אבל באמת אינו כן אלא בשוגג מותר בזה מטעם שזכרנו לעיל ועל זה אמר דקי"ל כל האיסורין כו' ואמר אח"כ שמא כיוון לרבות במזיד פי' דהא דאמרינן כל האיסורין שריבה שוגג מותר היינו באם ידוע לנו שנעשה בשוגג כגון שנעשה ע"י אחר או שברור לנו שהוא לא ידע מנפילת האיסור וריבה ואז מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל כאן שלא נודע לנו ע"כ אפי' אם יאמר שנעשה בשוגג נאסר מטעם שמא כיוון במזיד ומשקר ואומר שהוא שוגג ומ"ה אנו צריכים לחקור אם נעשה שום ריבוי כדי לאסור אפי' אם יאמר שוגג הייתי זה אינו דאם כן שאתה מחזיקו לשקרן בשעת החקירה מה תועיל החקירה אף אם יאמר לא נתרבה לא יהא נאמן אם אנו ניחוש שיאמר שקר. ע"כ אין צורך להחקירה כלל אפילו בבשר בחלב ושל שכן בשאר איסורים אלא דבשאר איסורים אין אנו צריכים לומר דמיירי ברבוי תיכף אחר הנפילה דהא לדעת הטור אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואם כן מהני רבוי בשוגג גם אחר כך לתקן האיסור ובזה צריך חקירת חכם להסמ"ג שמא עשה התיקון של ריבוי אחר כך וע"ז חולק הטור דהא שוגג מותר וכדרך שזכרתי לענין בשר בחלב אם ריבה תיכף נמצא מתורץ תמיה רבתי בזה היאך כתב הטור בשוגג מותר הא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה והיה לו להטור לומר אבל בבשר בחלב צריך חקירת חכם ועוד מתורץ מה שקשה במ"ש הטור ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד כו' למה לי זה כיון שכבר הביא קי"ל להיתר מן הגמרא מה לו להקשות כאן על הסמ"ג טפי מעל הגמרא ולפי מה שכתבתי הכל ניחא בסייעתא דשמיא והוא פירוש כפתור ופרח:
ט סָעִיף ה ואם במזיד כו'. לכאורה נראה מלשון הטור שכתב כאן אם לא כיוון לבטל האיסור כו' וכן אחר כך שכתב אבל המכוון לרבות כו' דהעיקר תלוי בכוונה להרבות אם נתכוין בזה אע"ג דטעה בדין וסבר שמותר להרבות לבטל האיסור מ"מ מקרי מזיד כיון שנתכוין במזיד לבטל האיסור וכן משמע מדברי רש"ל שאזכיר בסמוך אחר זה ס"ק י' ובאמת לא נראה כך דא"כ קשה על הטור שכתב כאן שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה כו' ואם איתא שמי שטועה בדין מקרי מזיד כיון שמרבה בכוונה לבטל האיסור תקשי לך מאי מקשה הטור על הסמ"ג אכתי נימא שצריך לחקור אם עשאו במזיד שכוון להרבות על האיסור לבטלו וטעה בדין וסבר שהוא מותר ובזה לא ישקר ויאמר האמת כי אין עליו חשד שעשה עבירה אלא טעות ואמאי לא נדרשנו אם טעה אם לאו אלא ע"כ שגם זה מקרי שוגג וראייה משבת פרק כלל גדול דאמרינן במשנה ראשונה שם אם שכח שיש איסור מלאכה בזה אע"ג שיודע שהיום שבת מקרי שוגג והכא נמי דכוותיה ואין לומר דיש איזה חילוק בין שוגג דשבת לשוגג דשאר איסורים דהא בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ג ונ"ד) מייתי שוגג דשבת לשאר איסורים בזה. ועוד נראה להביא ראייה מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין ומש"ה נ"ל דמה שכתב הטור אבל המכוון להרבות פירושו שיודע שיש איסור בדבר ואפ"ה עושיהו זה מקרי מזיד כן נראה לי. שוב מצאתי כן בדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דיבור המתחיל סבר כו' דאפילו למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר:
י סָעִיף ה וכן למי שנתבטל בשבילו. פירש רש"ל שם בפרק ג"ה דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו כן פירש רש"ל שם:
יא סָעִיף ה ולא נהגו כן. וזהו הטעם הטור שחולק על הסמ"ג שכתב שצריך לשאול אם ניתוסף ההיתר אח"כ וכת' הטור שא"צ כו' וכ' רש"ל דטעם סמ"ג דאם ניתוסף אפי' בשוגג אסור במקום שחתיכה גופה נעשה נבלה אם כן מה מועיל מה שניתוסף הרי צריך אח"כ לבטל גם את ההיתר וכ"כ ב"י אלא שתיקן דברי הטור דס"ל לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ובזה לא תיקן דאכתי עכ"פ בבשר בחלב היה צריך לחקור אם ניתוסף אח"כ אבל נלע"ד דברי הטור נכונים מצד מה שזכרתי בסמוך ואין לנו לחוש שמא ניתוסף אחר שנעשה נבילה דלא מחזקינן איסורא וכמו שנמצא כן היה וגם הסמ"ג לא חש אלא במקום שמועיל הריבוי וכמו שזכרתי דבזה אדם נחשד לתקן במזיד כיון דעכ"פ ליכא איסור והטור חולק וכמו שזכרנו וכן עיקר.) אמנם אם ידוע להמורה שניתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כן נראה לע"ד להלכה אף שרש"ל מחמיר בכל ענין לשאול אחריו מ"מ אין אחר המנהג כלום זולת בדרך שכתבתי כנלע"ד.
יב סָעִיף ו מרבה עליו ומבטלו. וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן כדאיתא בריש ביצה כן הוא דעת הרשב"א והרא"ש שהוא י"א שמביא רמ"א וס"ל דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא פי' שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור ותימה על בעל הש"ע שכאן פוסק כרשב"א ובא"ח סימן תרע"ז גבי נר חנוכה פוסק כמהר"ם דס"ל כהרא"ש דאסור להוסיף כו' וכתב רש"ל פג"ה סימן נ"ט דהעיקר כהרשב"א שרוב המחברים ס"ל כן והא דאמרינן בריש ביצה דההיתר בעצים משום מקלי קלי לאיסורא התם הוה דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה עליו ומבטלו על כן פסק דבדיעבד אפי' כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים.
יג סָעִיף ו מן האיסור הראשון. דאם הוא מין איסור אחר אדרבה אחד מהני לבטל חבירו כדלעיל סי' צ"ח בסופו:
יד סָעִיף ו לא שנא נודע בינתיים כו'. לא דמי לתחיבת כף שתי פעמים דסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש.
טו סָעִיף ז אם נבלע איסור מועט כו'. הרשב"א בתה"א דף קכ"ו למד דין זה וז"ל מדאיתא פרק אין מעמידין קנקנים שעובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכם מים כלומר ושותה אותם ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכה שכר ואסיקנא דשרי דגרס התם ר' יצחק בריה דרב יהודה שרי לרב חייא למירמי ביה שיכרא ואזיל רמי ביה חמרא ואפ"ה לא חש למילתיה לאסור לו שכר משום יין אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע א"א לבוא לידי נותן טעם לפיכך אפילו לכתחלה מותר לפיכך איסור משהו שנבלע בתוך הקדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בהם לכתחלה ואפי' בבן יומא לפי שאי אפשר לעולם לבא לידי נותן טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש בו לעתים בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בו אסור להשתמש בו אפי' בשפע גזירה שמא ישתמש בו בדבר מועט ויבוא לידי נותן טעם עכ"ל ויש להקשות בזה מנא ליה ללמוד מזה כן דילמא שאני הכא דמותר לתת שם שאר משקין משום דהם פוגמין ביין כדפירש רש"י בפרק א"מ (דף ל"ג) דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא וכתבו התוס' שם בשם ר"י דמים וכל המשקים מותרים כמו שיכרא ולכאורה י"ל דס"ל לרשב"א דאין המשקין פוגמין היין וחולק על רש"י ותו' וכן כתב בספר הפרישה ואין נכון זה דהרשב"א עצמו בתה"א דף קנ"ה כתב וז"ל כל הכלים אם בא להשתמש בהם בשאר משקים קודם שהוכשרו מותר ובלבד שידיח תחילה לכלוכי היין שעל פי הכלים דתניא קנקנים כו' עכ"ל וכאן אין ההיתר משום דהיין הוא דבר מועט ותשמיש הכלי הוא בשפע דוקא דהא כל הכלים השוה להיתר משמע אפי' קטנים אלא ודאי משום דהם פוגמין היין הוה ההיתר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנא ליה לומר דהטעם משום דהבלוע הוא מעט. והרא"ה בבדק הבית הקשה על הרשב"א בזה דאם כן יין נמי לישתמש בו הישראל וא"ל דיין ביין אוסר בכל שהוא דהא אמרינן שם בגמרא דהקנקנים אינם אסורים בהנאה וכל שאינו אסור בהנאה אינו אוסר במשהו. ואין זה קושיא על הרשב"א דכבר מוכח מדבריו בתה"א דף קמ"ט דאפי' במקום שאין אסור בהנאה אוסר במשהו. והר"ן בפרק א"מ הביא דברי רשב"א אלו שכן כתב בשם הר"ר יונה והראב"ד וז"ל ומיהו שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרי' בשתייה והקשה הרשב"א אם כן מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים. ותירץ לו הר"י שבליעת היין אינו אלא משהו וכיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם מבטלין אותו לכתחלה ומכאן ראייה למה שהתירו קצת רבני צרפת כלי עץ שנשתמש בו יין נסך שצריך עירוי בקליפה בעלמא כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה וכן כתב הראב"ד דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו לכתחלה ואפי' בשאר איסורין כגון חלב ודם שנפל לקדירה ודוקא כשאיסור שנפל שם הוא משהו שאי אפשר לבא לידי נותן טעם או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בישול מרובה כו' ואיני רואה לדינם ראייה מכאן לפי שהכשר של מילוי ועירוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן פולט אלא ודאי שאין המים מכשירין אלא מפני שהמים מפיגים היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמא ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הוא כאלו שורפין אותו במקומו ועוד שאפי' תאמר שהן מוציאין אותו ומערבין אותו עם היתר לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שנתכוין לבטלו כדי להנות ממנו כו' אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מהאיסור שרי ולפיכך אין ראייה מכאן שבליעת היין לא תהא אלא משהו שיספיק בה קליפה עכ"ל והנה מזה נמשך לי קושיא על הטור שכתב בסי' קכ"ב על דברי הרשב"א ואינו נראה להתיר מקל וחומר דאפי' קדירה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזירה אטו בת יומא כל שכן באותו כלי עצמו אע"פ שאין דרך להשתמש בו בדבר מועט יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בו בדבר מועט עכ"ל כיון שהוא חולק על הרשב"א ממילא סבירא ליה כהר"ן דאין כאן איסור משהו לחוד ממילא לא סגי לכלי של עובד כוכבים קליפה ואמאי הביא בסי' קל"ה דברי הרשב"א דסגי בקליפה הא הני מילי סתרי אהדדי דאי קיימא הא דסגי בקליפה ממילא לא הוי רק איסור משהו לא קיימא הא דחולק עליו במה שהתיר איסור מועט בכלי שמשתמשין בו בשפע. והנראה לע"ד לתרץ הכל על נכון גם מה שהקשה ב"י על הטור בסי' קכ"ב דאין קושייתו קושיא כלל על הרשב"א דעל כרחך לא שרי אלא לפי שאינו מצוי בדבר מועט ומה ענין זה לקדירה בן יומו כו' שמצוי לבשל בזו ובזו עכ"ל ובודאי ראוי לתרץ דברי הטור מקושיא של ב"י בזה דהיאך דימה אותם רבינו הטור להדדי וההפרש הוא לפנינו בתחילת העיון. ע"כ נראה לי דשיטת הרשב"א שיש לפנינו שני קושיות: האחד למה התירו לתת שאר משקים בקנקנים של עובד כוכבים בזה יש לתרץ מפני שהם נותן טעם לפגם אלא דקשה קושיא אחרת הא על כל פנים אין מבטלין איסור לכתחלה ובהך שאתה מערב האיסור בהיתר ופוגמו אתה מבטלו לאיסור ודבר זה אסור הוא ועל זה תירץ דכאן לא הוה אלא איסור משהו ואי אפשר לבוא לידי נותן טעם ע"כ מבטלין אותו וכיון שבאנו לתירוץ זה סבירא ליה לרשב"א ורבותיו דאין צריך לתירוץ שזכרנו במה שהוא פוגם אלא אפילו אינו פוגם כגון חלב ודם מותר בזה כיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם כיון שהוא כלי גדול ואין אנו צריכים לתירוץ דפוגם אלא אם הוא בכלי קטן דיש לגזור בו שמא ישתמש בהיתר מועט בזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א כל הכלים שנתן עובד כוכבים לתוכן יין מותרים בשאר משקים דהיינו אפילו קטנים מטעם שהם פוגמים ושם אין שייך לגזור משום שמא ישתמש במועט ויבטל איסור לכתחלה דאין שום גזירה מצד איסור זה דאין מבטלין אלא הגזירה היא משום שמא יבוא לידי איסור של נותן טעם ובזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א בזה וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי הוא דבר מועט וסיים בזה ולפיכך מותר אפילו לכתחלה כוונתו בזה דלענין טעם ההיתר היה לנו אפשר לומר מטעם שהם פוגמים אלא דאם כן היה על כל פנים אסור לכתחלה כיון דאין מבטלין איסור לכתחלה על כן אני מפרש הטעם דאינו אלא איסור מועט משום הכי מהני אפי' לכתחלה בזה שהוא כלי גדול ועל זה הקשה הטור בדרך זה דודאי קושיא דאין מבטלין יפה אמרת כיון שהכלי גדול דבזה אין שייך שום גזירה דהא על כל פנים פוגם הוא אלא דאתה בא לתרץ גם קושיא הראשונה בזה לענין היתר ונ"מ לשאר איסורין כגון חלב ודם מהני סברא זאת וזה אינו דכיון דאין לך ראייה מן הגמרא על זה דהגמרא איירי מדבר שפוגם מנא לך לומר באינו פוגם דמהני כלי גדול דילמא התם גזרינן גם כן משום היתר מועט כדגזרינן בקדירה שאינה בת יומא ואע"ג שיש לחלק בין גזרות אלו מצד מצוי כמ"ש ב"י מכל מקום קשה מנא לן לחלק בשלמא אם היה מוכח מן הגמרא) הייתי מוכרח מה שאין כן עכשיו דודאי נימא כי היכי דגזרינן באינה בן יומו גזירה רחוקה קל וחומר לגזירה רחוקה כזאת ומנא לן לחלק ביניהם נמצא לפי זה גם הטור סבירא ליה התי' של רשב"א דמהני כלי גדול לענין שאין מבטלין איסור לכתחלה כיון דאינו אלא משהו והיינו במידי דפוגם אבל במידי דאינו פוגם לא מהני כיון דאיכא על כל פנים למיגזור משום הכי שפיר כתב בסי' קל"ה דמהני קליפה כיון שאינו אלא משהו וקליפה עכ"פ בעינן דשמא ישתמש במועט דהא שם קאי איין ביין דאינו פוגם וכיון שהטור והר"ן חולקים על הרשב"א והם בתראי ראוי להחמיר כמותם דלא מהני כלי גדול אלא במקום שהוא פוגם דבזה שוים הטור והר"ן גם הרמב"ן ס"ל כהר"ן כדמייתי בתה"ה דף קמ"ה דאין קליפה מתרת אלא שתה"ה כתב עליו ובשל דבריהם שומעין להקל וזה אין שייך כאן לענין איסור תורה כגון חלב ודם שאין שם פגם דגם בזה התיר רשב"א ורבותיו ולהרמב"ן והר"ן והטור אסור בזה ושומעין להם כיון שהוא של תורה ובאמת סברת הטור שזכרנו היא נכונה מאד דאין מן הגמרא שום ראייה להתיר אפי' בכלי גדול באיסור שאינו פוגם דבגמרא לא מהני כלי גדול אלא לענין פוגם ושלא תקשה הא אין מבטלין לכתחלה. והכי קי"ל לחומרא דלא מהני כלי גדול במקום שאין פוגם כרמב"ן ור"ן והטור והרא"ה בב"ה וכ"פ מו"ח ז"ל ובעל הלבוש.
א סָעִיף א עצמות. כ' הט"ז וז"ל לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם ע"י הבישול ע"כ מצטרפים לבטל האיסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א ממ"ש בת"ח דאפי' החרס שבכלי צריך ס' נגדו אם כן גם כאן נימא דהעצמות נ"נ ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי מתכות דלא אמרינן ביה חנ"נ משום דיש לו היתר בהגעלה ה"נ בעצם דמבואר בא"ח סי' תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה ע"כ לא שייך כאן חנ"נ עכ"ל והר"ן פ' ג"ה כ' דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו"ה וב"ח:
ב סָעִיף א הקדרה. פי' אותה קדרה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר:
ג סָעִיף א מחמירים. ומ"מ גם לאיסור אין מצטרפין אבל עצמות ההיתר מצטרפין להיתר. ש"ך:
ד סָעִיף ב שבלעו. ולא סגי בס' נגד בשר הנבלה דשמא נתמעט הבשר בבישולו ונכנס בעצמות כן איתא בטור:
ה סָעִיף ג הבלועה. פירוש חתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ששים לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטל מיהו החתיכה עצמה אסורה כמ"ש המחבר בר"ס ק"ו אבל אין נוהגין כן לדידן אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה:
ו סָעִיף ד ונתמעט. כתב מהרש"ל נראה אפילו היכא שראינו שנפל האיסור ולא נתמעט בשיעור א' עם ההיתר אפ"ה אין לשער במה דבלעה הקדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו וכתב הט"ז לפי זה אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעיף זה ומשערין באומד יפה וכו':
ז סָעִיף ד שבלעה. כתב הט"ז א"ל שמא בנפילת האיסור היה האיסור גדל מאד ועכשיו נצטמק דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מיהו כבר כתבתי לעיל שאין להקל בזה אף במין במינו:
ח סָעִיף ה לכתחלה. כ' הש"ך דיש אומרים דאסור לבטלו מדאורייתא מיהו בדיעבד לכ"ע דינו כמ"ש המחבר אחר כך עכ"ל וכתב בט"ז דבסימן פ"ד סי"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסימן קל"ז ס"ב כתבתי דהיינו דוקא באם א"א בענין אחר:
ט סָעִיף ה עבר. פי' שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ:
י סָעִיף ה בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דלא אהני מעשיו הרעים ב"י וכתב רש"ל ודוקא שידע זה שנתבטל עבורו ניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום דאסור לו אסור גם לבני ביתו וכתב הט"ז דאם טעה בדין וסבר שמותר לבטל האיסור מקרי שוגג וראיה משבת פ' כלל גדול במתני' דאם שכח שיש איסור מלאכה בזה אף על גב שיודע שהיום שבת מקרי שוגג ה"נ דכוותיה וכן איתא מפורש בתוספות בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו':
יא סָעִיף ה למכרו. כתב הש"ך ונראה דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מעובד כוכבים הוא דאסור דאל"ה אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים:
יב סָעִיף ה נבלה. כ' הש"ך לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למ"ד דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורי' מ"מ חתיכה שבלעה איסור ונתוסף עליה היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארה באיסור' כמ"ש כל הפוסקים ר"ס ק"י שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתי לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר אפי' התוספת אסור כי ליכא ס' נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ אפילו בבב"ח בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפילו ריבה עליו ס' נגד כל החתיכה נשארה החתיכה עצמה באיסורה וכ' עוד דמדברי הר"ב משמע דאפילו בבב"ח לא אמרינן חנ"נ בלח בלח והוא חולק עליו ע"ש שהניח דברי רמ"א בצ"ע:
יג סָעִיף ה נהגו. כתב הט"ז הטעם דאין לנו לחוש שמא נתוסף אחר שנעשה נבלה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אמנם אם ידוע להמורה שנתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כנ"ל להלכה עכ"ל וכתב בש"ך אפי' למ"ד דלח בלח נ"נ וכן חתיכה שבלעה איסור לכ"ע בכולהו לא נהגו לחקור דלא מחזקינן איסורא אך מ"ש הרב לחלק בין נודע התערובת או לא ואפי' בחנ"נ יש חילוק זה חולק עליו הש"ך שהרי למ"ד חנ"נ א"כ תיכף כשלא היה ס' נתן טעם ומה לי אם נודע או לא והכי מוכח נמי מסימן צ"ב גבי תחב כף חולבת בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים דצריך ב"פ ס' מטעם דבפעם הא' נעשה כל הכף נבלה וכן כמה שאר ראיות ע"ש:
יד סָעִיף ו מרבה. הקשה הש"ך דבא"ח סי' תרע"ז כתב המחבר דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטל יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי נר חנוכה אינו אלא מדרבנן ודוחק לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי וצ"ע עכ"ל. (והמ"א רוצה לתרץ שם דחנוכה הוי דבר שיש לו מתירין לשנה הבאה ולא אוכל להבין דבריו דא"כ אפילו באלף לא בטיל ולמה כ' המחבר שם ואין בו ס' לבטלו):
טו סָעִיף ו לשנות. כתב הט"ז ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן דהתם מקלי קלי לאיסורא ואינו נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור וכ' מהרש"ל דהא דאמרינן התם טעמא דמקלי קלי הוא דוקא משום דהוי דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה ומבטלן ע"כ פסק דבדיעבד אפילו כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים עכ"ל:
טז סָעִיף ו יבש. והש"ך כתב דנ"ל להתיר בהפסד מרובה אם הוא יבש ביבש ומין במינו ונודע בינתים ע"ש שמביא כמה ראיות לדבריו וכל זה אם יש להם טעם א' אבל ב' איסורים שחלוקים בטעמם אז כל א' מבטל את חבירו ע"ל סי' צ"ח וכ' הט"ז ול"ד לתחיבת כף ב' פעמים בסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש:
יז סָעִיף ו בבשר. כתב הש"ך וא"ל פשיטא דהא כל איסור בטל בששים יש לפרש משום דבסימן רצ"ט יתבאר דגבי היתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן כן עיין שם ובת"ח כתב דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים בקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל:
יח סָעִיף ז להשתמש. והט"ז חולק על דין זה ומביא כמה ראיות דלא אמרינן כן אלא במקום שהוא פוגם גם כן ופסק כן הב"ח והלבוש ע"ש ועיין בסימן קכ"ב ס"ה:
א סָעִיף א עצמות האיסור מצטרפים. עש"ך שפסק כהר"ן דעצמות רכות מצטרפים לאיסור ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"ח שלא פסק כן אלא דמצטרפין להיתר ע"ש ראייתו. וע"ש עוד בסי' כ"ז שכתב דאיכא לספוקי אי דוקא בבישול מצטרפין עצמות איסור להיתר ולא במליחה או ל"ש ולכן באיסור כחוש שמן הדין לא בעי ס' אלא מחמת חומרא שמדמין לבישול מצטרפים ממ"נ אבל איסור שמן דבעי ששים מחמת שהאיסור מפעפע אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו של היתר ע"ש. ועיין בספר תיבת גמא פ' וירא אות ט' שכתב דאף אבר מ"ה שנפל להיתר. עצמות שבו מצטרפים להיתר אע"ג דבאבר מ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא. ודוקא בעיניה לא פליטתו ע"ש:
ב סָעִיף ד ברוטב. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' נ"ז שכתב דמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן המאכל וכשמשערים בס' צריך לשער מה שחסר ע"י הזיעה ע"ש:
ג סָעִיף ה אין מבטלין איסור. עש"ך שכתב בשם פוסקים שהוא מדרבנן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"ה שכתב דדוקא לבטל הטעם של איסור הוא מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב הוא מדאורייתא וה"ה לבטל בס' ע"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תפארת ישראל על משניות במעשר שני פ"ב משנה ד' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה) אבל בלח בלח לבטל בס' משמע שם דמותר מדאורייתא ועיין בזה בתשובת פני אריה ס"ב באורך ועיין בנו"ב קמא חי"ד סי' כ"ו ד"ה ועכ"פ אומר אני. ועיין בתשובת שמן רוקח חלק שני סי' י"ד שהאריך מאד בענין זה וביאר פרטים הרבה בדין זה:
ד סָעִיף ה לכתחלה. [עבה"ט בשם ט"ז דהא דמותר אם אין כוונתו דוקא בא"א בענין אחר. ובפמ"ג מבואר דאף אם אפשר רק שהוא טירחא נמי שרי ע"ש ועיין בספר בית יהודא שכתב עפ"ז נראה בפרי העץ שקורין מאלינש שמבשלין במים ואח"כ סוחטין את המאליניש וזורקים אותן ומסננין את הסאק ומבשלין אותו בדבש לטבל בהם פת ובשר דא"צ לבדוק מקודם אח המאלינש אחד אחד לראות בתוך הנקבים לבדוק מתולעים דשכיחא בהם מאחר דאיכא טירחא מרובה לבדוק כולם אך אין דברי הפמ"ג מוכרחים ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' כ"ו על דבר הקרו"ק ויש קורין אותו הוזין בלאזין והוא שלפוחית של דג טמא ומייבשין אותו ונותנים אותו לתוך משקה מי דבש וטבעו להצהיל המשקה ונתעוררו גדולי הדור ע"ז שיש לאסור שהרי זה נשאר תוך המשקה וכבוש כמבושל ואי משום שבטל בששים אין מבטלין איסור לכתחלה והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דהיתר גמור הוא מהרבה טעמים ע"ש ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג:
ה סָעִיף ה בשבילו. עבה"ט בשם ט"ז דאומר מותר שוגג הוא ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"ס שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ע"ש ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב סי' פ"ה שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דבורה של אשה אחרת לעשתה עפ"י חכם דמאי שנא ע"ש ועיין עוד בבי"ע שם שחולק על הט"ז בזה. [ועיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"ח מ"ש בזה ומשמעות דבריו שמסכים עם הט"ז בזה ע"ש]:
ו סָעִיף ה אבל אם נודע. עש"ך שחולק ע"ז שאין לחלק כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג למזיד. ועיין עוד בש"ך שהאריך לסתור דעת האו"ה שכתב דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דליתא והעלה דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ וסיים אף דהרמ"א בד"מ ובת"ח הביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ דילמא הרב חזר בו ולכך לא כתב דין זה בהגהותיו ע"ש וכן העלו הפר"ח והמנ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח אלא דהמנ"י כתב שם דבלח בלח כיון דבהפ"מ לא אמרינן ביה חנ"נ יש להקל בזה בלא נודע ע"ש. והפמ"ג כתב ולענין דינא בלא נודע בבשר בחלב ודאי אסור מה"ת ובשאר איסורים בהפ"מ אין בידי להקל ע"ש ומשמע דגם להחמיר לא ברירא ליה ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"ע ס"ס ס"ז שתמה על הש"ך במ"ש אולי הרב חזר בו דלכאורה לית ביה ספיקא דבודאי חזר הרב דהא לעיל סי' ע"ג ס"ו בנמצא כבד דבוק שכתב בהג"ה דנ"נ וצריך ס' נגד כל העוף. ולשון נמצא משמע דלא הרגישו שהכבד נשאר בעוף עד אח"כ שנמצא כן הרי אף בלא נודע אמרינן נ"נ וכן פסקינן סימן ע"ב ס"ג גבי לב. וכיון שכן אף דהפמ"ג כתב דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ לפענ"ד ברירא להחמיר דהא בההוא דלב וכבד לא נזכר שם דעה להקל בהפ"מ. ושוב כתב ליישב דברי הש"ך דכיון דהש"ך כתב בפשיטות דאותה חתיכה ודאי אסור אף בלא נודע דלמא נשאר בו מהאיסור הרבה כיון שכן ממילא האחרות אסורות אם אין ס' נגד כל החתיכה דנהי דנימא דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ מ"מ אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באיסורה החנ"נ ואוסר עתה את האחרת דאילו נפלה לקדרה אחרת היתה אוסרת הכי נמי אוסרת לחתיכות שבקדרה זו. וא"כ י"ל דה"ט דבלב וכבד בעי ס' נגד כל העוף דמיירי שנמצא דבוק בעוד שהקדרה רותחת וכיון דהעוף נשאר באיסורו נעשה עתה אחר הידיעה העוף נבלה ואוסר לאחרות כאילו עתה נפלה לקדירה אחרת אבל היכא דלא שייך כן כגון שסילקו להעוף מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע בזה הוא דנסתפק הש"ך אם הרמ"א חזר בו או לא ובזה כתב הפמ"ג דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ גם להחמיר לא ברירא ליה ולכן מאן דמקיל בזה בהפ"מ או צורך שבת אין מזחיחים אותו עכ"ד ע"ש:
ז סָעִיף ו מרבה עליו. עבה"ט ומה שהקשה על המג"א עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסי' ל"ח שגם הוא נ"ע הקשה כן וכתב ליישב הסתירה בטוב טעם ע"ש:
ח סָעִיף ז נבלע איסור מועט. ע' בתשובת שער נפתלי מסי' ז' עד סי' יו"ד מ"ש בזה:
א סָעִיף א חתיכת כו' ירושלמי פ"ה דתרומות אין תנופת תרומה מצטרפות עם התרומה לאסור על החולין אבל תנופת חולין מצטרפות עם החולין להעלות התרומה ובפ"א דערלה ופ"ו דנזיר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין אותן כאלו הן בצל וקפליט מאי כדון ההן אמר נ"ט א' במאה וההן אמר נ"ט א' בששים מ"ד בששים אין את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ד בק' את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ר בק' את מוציא את העצמות מן הזרוע ומ"ד בס' אין את מוציא את העצמות מן הזרוע. וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך את מוציא מן האיל לית את יכול דתני אין תנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל תנופת חולין מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי תנופת תרומה מהו שמצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דא"ר הונא קליפי איסור מצטרפין להיתר הדא אמרה תנופת תרומה מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה ובפ"י דתרומות ביצה בס' א"ר חנינא הירק והקליפה מצטרפין א"ר זעירא ואיסורו מתוכו ר"ל דאין משערין אלא באוכל שבביצה רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר וירושלמי דלעיל פליגא אהך דשם אמר למ"ד בס' עצמות הזרוע מצטרפין לאיסור וכ"ש שאין מצטרפין להיתר וסוגיא דפ' ג"ה צ"ח ב' פליגא יותר דלמ"ד במאה אף קליפי היתר אין מצטרפין להיתר דאמר בשר בהדי כו' וכס"ד דירושלמי הנ"ל וכשם שאת מוצא כו' אלא די"ל דלאו דוקא ואיידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל מיהא שמעינן דלכל הסוגיות עצמות ההיתר מצטרפין להיתר וכ"ש למ"ד בס' כמ"ש בגמ' בשר ועצמות בהדי כו' אלא דלמ"ד בס' בין לסוגיא דגמ' בין לסוגיא דירושלמי הנ"ל עצמות האיסור מצטרפין לאיסור וכ"ש שאין מצטרפין להיתר ולכאורה פליגא אההיא דפ"י דתרומות כנ"ל וכתב הר"ן דשאני עצמות שבזרוע דמצטרפות לאיסור מפני המוח שבתוכן ומחמת רכותן שיוצא מהן ליחה אבל עצמות יבשין הוי כמו קליפין דפ"י דתרומות דלא עדיף מג"ה למ"ד אין בגידין בנ"ט דאין אוסר וכמ"ש בפי"א דתרומות עצמות הקדשים בזמן כו' ר' אבהו בשם ר"י בראשי הכנפים והסחוסין היא מתני' וכן בגמ' דפסחים פ"ג א' ה"ד אילימא דלית בהו מוח כו' ובהא פליגי דלמ"ד בק' אפי' אותן שיש בהן מוח אין מצטרפין לאיסור וקי"ל כמ"ד בס' וז"ש בירושלמי הנ"ל וכשם שאת כו' לית את יכול דתני אין ולכאורה ההיא ברייתא תיובתא אמ"ד בס' ולא היא דאף מ"ד בס' מודה בתנופת וקליפין אלא דלמ"ד בק' אף אותן שיש בהן מוח הוי כתנופת וז"ש לית כו' וז"ש בש"ע אבל המוח כו' ועש"ך דה"ה עצמות דכין וכנ"ל מירושלמי הנ"ל בראשי הכנפים כו':
ב סָעִיף א וגוף הקדירה כו'. פ' ג"ה צ"ז ב' אר"ח כשהן משערין כו' וקי"ל דלא כלישנא קמא כמ"ש רש"י וכ"ש לפי' הרשב"א כמ"ש בס"ד ע"ש:
ג סָעִיף א ויש מחמירין כו'. כ"כ הרא"ש בפ' ג"ה דמתוך הברייתא אין תנופת כו' משמע לא לאיסור ולא להיתר ועוד דקאמר אבל תנופת של חולין כו' משמע אבל דתרומה לא וכן משמע לכאורה מירושלמי הנ"ל דקאמר מ"ד בק' את מוציא כו' משמע דאין מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ועדיין לא ידענו מפשיטותא דבעיא דרב ביבי ולא פריך שם אלא על עצמות האיל וכשם כו' ונמצא ששיער ק' בלא עצם הזרוע וא"כ אף למסקנא ע"כ אין מצטרף. אבל י"ל דקס"ד כן אבל למסקנא ק' הוא עם העצם וז"ש כי כן עיקר:
ד סָעִיף ב בד"א כו' דלא גרע מקדירה דאמרינן בפ' ד"ח (צ"ו ב') ובפ' ג"ה ובפ' כ"ה קדירה שבשל כו' בנ"ט:
ה סָעִיף ד ומשערין ההיתר כו'. וה"מ כו'. ערש"י שם ד"ה במאי כו' ועיקר הדבר כו' ור"ל אם לא ראינו האיסור בשעת נפילתו ור' חנינא מיירי שראינו האיסור בשעת נפילתו והוא עכשיו כמו שהיה ולא נצטמק וההיתר נצטמק. וכתב הרשב"א ומשמע מדבריו דבכה"ג אף מה שכלה ואבד מחמת האור ג"כ מצטרף ול"נ דמה לנו מה שהיה בתחילה עכשיו נתמעט וחוזר האיסור ואוסר וכמ"ש (שם) וכחל עצמו אסור דאי נפל כו' וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב במה שבלעה הקדירה ועומד בדופני כו' ומשערין כו' כמ"ש בש"ע. וראיה ממ"ש בספ"ה דתרומות כשם שפחתו החולין כך כו' משמע הא לא פיחתה התרומה אסור וכתב עוד די"מ דלישנא קמא בקדירה עצמה ר"ל במה שהוא עכשיו בקדירה ולא במה שבלע הקדירה ולישנא בתרא אף במה שבלעה ופסקו כלישנא בתרא דמר בר רב אשי צ"ח א' ס"ל כוותיה ולא הקשו עליו אלא אטו כו' ובלא ידעינן שיעור האיסור כנ"ל וכ' ומסתברא דוקא מין במינו אבל מין בשא"מ הלכה כלישנא קמא לחומרא דספיקא דאורייתא היא וצ"ל דס"ל חלב ובשר הוי מין במינו לכך היקל מר בר רב אשי וע"ל סי' צ"ח ס"א מש"ש [והנה דעת הרמב"ם ורש"י כלישנא בתרא דבלע קדירה אלא דלרש"י אם לא ראינוהו בנפילה משערינן כמות שהוא בלא קדירה וכן ס"ל לרשב"א במין במינו וכמ"ש אטו דאיסורא כו' וכמש"ש דהלכה כלישנא בתרא דמר בר רב אשי כו' ולא הקשו כו' אלא דבמין בשא"מ פ' כלישנא קמא וכי"מ ור"ל אפילו ראינוהו בעת נפילה ולא נצטמק וזהו החילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא וכ"ה בטור ומשערין ההיתר כו' שגם באיסור כו' והרשב"א כו'. ודברי ש"ע אינן מדוקדקין שהתחיל בלשון הטור וסיים וה"מ מין בשא"מ כו']:
ו סָעִיף ה ואפילו נפל כו'. מתני' ספ"ה דתרומות ואח"כ נפל שם חולין כו' וירושלמי שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין מזיד אסורין ולא מתני' היא שוגג מותר מזיד אסור מתני' בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים:
ז סָעִיף ה עבר כו'. מתני' וירושלמי הנ"ל וגמ' דגטין נ"ד ב' וכר' יוסי דהלכה כמותו מחבריו כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ו ב'):
ח סָעִיף ה למבטל כו'. כמו מבשל בשבת לר"י דקי"ל כוותיהו שניהם משום קנסא כמ"ש בגטין שם נ"ג ורמי דר"י אדר"י דתניא המבשל כו' כי לא קניס כו' ושם ורמי דר"י אדר"י בדרבנן כו':
ט סָעִיף ה וכן למי כו'. כמ"ש בפ"ג די"מ (כ"ה א') הבא בשביל ישראל זה כו' ובב"מ צ' ב' שלח להו הערמה כו' פשיטא בנו גדול כו':
י סָעִיף ה ואסורים למכרו כו'. כמו דס"ד שם ימכרו לשחיטה ואף למסקנא שם משום דבלא"ה היה יכול ליהנות ממנו וערש"י שם ד"ה דיין כו' משא"כ כאן וכמ"ש בספ"מ דשביעית ימכרו לאוכליהן ודמיהן כו':
יא סָעִיף ה ודוקא כו'. כמש"ל בסי' צ"ב שמכאן מוכח דביבש ביבש לא אמרינן חנ"נ וכן לח בלח בשאר איסורים וכמ"ש בפ"ה דע"ז (ע"ג ב') שני כוסות כו':
יב סָעִיף ה וי"א דאפילו כו'. למד ממ"ש בפ"ה דתרומות ולא הספיק להגביה כו' ואמרו בירושלמי שם רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה ואף רבנן ל"פ אלא בתרומה דצריך הרמה וה"ה לחומרא וכמ"ש בזבחים ק"ד א' והאיכא נמצאת טריפה כו' וערש"י שם ד"ה מרצה וכמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה. אבל באמת לא דמי לשם ותרי אמרו במזיד אסור וא"א אלא בשנודע וערש"י בגטין נ"ד ב' ד"ה יעלו כו' וכ"ש בשלא נודע:
יג סָעִיף ו איסור של דבריהם כו'. דלא אמרו בפ"ק די"ט (ד' ב') עצים שנשרו כו' אלא שנשרו לתוך עצים וכגי' ספרים מוסיף ומרבה כו' ואף שאמרו ברפ"ד דבכורות תרומת ח"ל רבה כו' לא אמרו אלא בתרומת ח"ל דקילא ובטלה ברוב משא"כ בשאר איסורין דרבנן כמש"ל סי' צ"ח (בס"ק ל') ועתוס' דפסחים ל' א' ד"ה לישהינהו כו': (ליקוט) איסור כו'. עסי' שכ"ג ומותר לבטלה כו' וי"ל דחלת ח"ל שאני שהקילו בה כמה דברים שם אבל הרמב"ן כתב (בפ"ג דפסחים במלחמות ובחידושיו על יבמות בק"א) דגם שם דיעבד דוקא וז"ש בפ"ג דפסחים (מ"ו א' במתני') כיצד מפרישין חלה כו' ואף בח"ל כמ"ש הרי"ף וש"פ ואם איתא הרי ראוי אף לכהן טמא בביטול ברוב וער"נ (ע"כ): (ליקוט) איסור של כו' אבל כו'. ממ"ש בבכורות כ"ז א' הלכך נדה כו' ואי ליכא כו' ואם איתא אפילו לגדול שלא טבל ראוי ע"י ביטול כמש"ש אלא דאין ביטול אלא אם נתערבה כבר וכה"ג אמר שם רבה מבטל כו'. ר"נ בפ"ג דפסחים (הראיה מבכורות ליתא שם) ותוס' שם ד"ה הלכך כו' תי' (מחמת ד"א) משום דדבר מועט כו' ותוס' ס"ל בפסחים שם במתני' דאפילו לא נתערבה יכול לערב ברוב ולאכלה (ע"כ): (ליקוט) איסור כו' אבל כו'. כמ"ש בירושלמי רפ"ב דכלאים והביאו הר"ש שם כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' תמן כו' [וודאי לא גרע מן שאר דרבנן] ואמר שם אי לערב אפילו כ"ש אסור אלמא לערב אפילו בדרבנן אסור אע"פ שאין מתכוין לזרוע ועסי' רצ"ו ס"ה וס"ז (ע"כ):
יד סָעִיף ו וי"א דאין כו'. דמ"ש שם אבל בדרבנן מבטלין היינו כמסקנא דשם היכא דמקלי קלי איסורא דאל"כ עיגולי דבילה דשם יוסיף עליו וכן בחצי זיתא תרבא דפ' ג"ה ועתוס' שם ד"ה ותנן כו':
טו סָעִיף ו איסור שנתבטל כו'. כמ"ש בזבחים ל"א א' ויקץ כישן הפיגול ואף מאן דמתיר שם משום עירוב מחשבות ובבכורות כ"ב א' אר"י ל"ש אלא כו' ואף אביי דפליג מודה דמומאה מעוררת טומאה כמ"ש שם ממתני' דפ"ה דתרומות ואמרינן (ס"ז דכלאים וש"מ) המעביר עציץ נקוב כו' ואמרינן (ב"ק ק' וש"מ) נפרצה א"ל גדוד כו' ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל ובפ"ו דשבת (ס"ה ב') שמא ירבו הנוטפים כו' ואפילו לקולא אמרינן דחוזר וניעור כמ"ש בספ"ז דנדרים גידולי היתר מעלין את האיסור וכל הסוגיא דשם וכ"ש לחומרא כמ"ש שם ודלמא לחומרא שאני ובספ"ה דתרומות ואם ידוע שהחטין של חולין כו' ושם סאה כו' ואח"כ נפלו שם כו' ובירושלמי שם כל האיסורין שריבה עליהן כו' ובפ"ה דע"ז (ע"ג ב') שני כוסות כו' ובירושלמי פ"ב דערלה גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהן בנ"ט ריבה עליהן גריסין מין מעורר מינו לאסור לא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ אתה רואה את ההיתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר הדא דאמר ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור והא דאמרינן בפ"ה רע"ז (ע"ג א') דראשון ראשון בטיל פי' תוס' שם ובבכורות שם ובפ' הערל (פ"ב ב') ושאר מקומות דהיינו באיסור משהו אבל בנ"ט חוזר וניעור דהא הטעם ניכר בהן ובכה"נ דאמרינן בפ"ב דערלה התרומה מעלה כו' ושם הערלה מעלה כו' והערלה מעלה את הערלה בשאינו נ"ט וכמ"ש שם רא"א מצטרפין בנ"ט אבל לא לאסור ובפ"ה דתרומות ולא הספיק להגביה כו' ובירושלמי שם רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה וז"ש ל"ש כו' דוק ותשכח בכל הנ"ל אבל הרמב"ם בפי"ג דתרומה פסק דידיעתה מקדשתה וכמ"ש בתוספתא פ"ו דתרומות אמתני' הנ"ל אמר ראב"ש בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת שכבר היה לו להעלות ומפרש הרמב"ם דראב"ש מפרש דברי ת"ק. ואף שהעיקר כדעת הראב"ד וראב"ש כאבוה סבירא ליה כמ"ש בירושלמי הנ"ל וז"ש שכבר ה"ל להעלות וכמ"ש בפסחים י"ג ב' וראב"ש כאבוה כו' מ"מ אף רבנן ל"פ אלא בתרומה שצריך להרים ולאו כמורם דמי אבל בשאר איסורין מודי כמ"ש בתוספתא שם סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה. אחרת ה"ז מותרת כו' עד שתרבה אסור על המותר וכמ"ש בתרומה שהוגבהה כמ"ש במתני' שם הגביה ונפלה אחרת כו' אלמא דוקא בתרומה צריך הגבהה ובשאר איסורין בידיעה וכה"ג אמרינן בתוספתא פ"ח שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמץ מותר שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר ובירושלמי פ"ב דערלה הלכה ב' פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מה שתתיר כו' ידיעת ספק כו' ובזבחים ק"ד א' והאיכא נמצאת טריפה כו' כנ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ט דב"ק אהא דאמרינן שם נפרצה א"ל גדור כו' והמעביר עציץ כו' דמיירי בלא נודע דאל"כ קשה מהא דפ"ח דע"ז דאמרינן ראשון ראשון בטל וא"א לומר כמ"ש תוס' שם דביותר מס' דהא הנך נמי במאתים. ומ"מ ברובו לא מהני ידיעה כמ"ש בתוספתא הנ"ל עד שתרבה כו' וכן הרמה בתרומה כמ"ש במתני' הנ"ל עד שתרבה תרומה כו' וכן אמרו בפ' הערל (פ"ב ב') נתן סאה כו' עד רובו ועתוס' שם ד"ה א"ר יוחנן כו'. וכלל הענין כי בדאורייתא אסרינן חוזר וניער אפילו בידיעה בשאר איסורין והרמה בתרומה כנ"ל וכמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות אמתני' הנ"ל עד שירבה כו' א"ר יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו לאסור וכן יבש ביבש וכן לח בלח מין בשאינו מינו עד פ' דטעם כעיקר דאורייתא ומין במינו ברובא אבל בס' שהוא דרבנן אינו חוזר וניעור אם ידע וכן כל העולין במאה או מאתים או במשהו כולן אין חוזרין וניעור כיון שהוא מדרבנן וכמ"ש בגטין נ"ד ב' (וע"ל סי' ק"א ס"ק ו') וכן בתרומה וערלה אע"ג דילפינן מקראי אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש תוס' ב"מ ג"ג א' ד"ה ועולה כו' וראיה דבפ' כ"ש יליף בב"ח מק"ו מערלה ולא פריך שכן צריכה א' ומאתים וכן בפ' הערל דחשיב מחפ"ז ולא חשיב שעולה במאה (ועבתוס' שם עוד ב' ראיות ואינן מוכרחין) וז"ש התרומה מעלה כו' הערלה מעלה כו' ובפ"ה דע"ז ראשון ראשון בטל ואפילו בפחות מס' כיון שהוא מין במינו וכמ"ש בתוספתא הנ"ל עד שתרבה כו' והכל בשידע מיירי דבלא ידע אוסר הכל כדינו במאה ומאתים ומשהו וס' ובזה יבא הכל על נכון והנך דגידולי היתר כו' ונפרצה א"ל גדור כו' והמעביר כו' לא כתי' המרדכי בלא ידע דכל המתני' סתמן בידע אלא דגידולים שאני כיון דממילא קא רבי כבבת אחת דמי ולכן לא אשכחן לאיסור רק בגידולין. ותוס' תי' כיון שהוא בלא הפסק כבב"א דמי:
טז סָעִיף ו כזית חלב כו'. כמ"ש בפ"ה דתרומות הגביהה ונפלה למקום אחר כו' וחכ"א אין מדמע אלא כו'. ר"ל ומותר לגמרי דלא כפי' הרמב"ם שם שהוא תמוה וכבר הקשו עליו ואף לכתחלה מותר כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו':
יז סָעִיף ז אם נבלע כו'. כמ"ש בע"ז ל"ג ב' איבעיא להו כו' ועתוס' ד"ה שרא כו' וכתב הרשב"א משום דהכלי תשמישו בצונן ואין בלוע כו' אלא דבר מועט ומשתמשין בכלי בשפע וא"א לבא לידי נ"ט אבל יין אסור דבמשהו וע"ש ע"ג א' במתני'. ובזה מתורץ קושית תוס' דפסחים ל' א' ד"ה ולישהינהו תימא כו' דאע"ג דשימוש החמץ הוא כ"ש מ"מ השימוש בו בשפע אלא שהחמץ בתוכו מעט וא"א שהכל נ"נ כיון דהתירא כמ"ש תוס' סוף ע"ז וכמש"ל סי' צ"ד ס"ו. וז"ש בקדירה כי ההיא דפסחים או קנקנים כנ"ל ודלא כתי' תוס' בפסחים שם ומפ' הר' יוסף כו' דהא בפ"ה דע"ז (ס"ח ב') מספקא לרבא אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או מותר וע"ש בתוס' שדחקו וז"ש ואפילו בבן יומו וכן שלא כתי' השני שם בשם ר"י משום דחשיב דיעבד כיון שא"א בהגעלה דהא קנקנים אפשר בהגעלה ועירוי וז"ש בקדירה או בתוך קנקנים אלא שתוס' ס"ל דהא דקנקנים משום דפוגם וכתי' הר' יוסף אלא שהוצרכו לתי' הר"י משום קושיא הנ"ל דלרב ספוקי מספקא כנ"ל. אבל הרשב"א סובר דנ"ט לשבח וכמ"ש (בע"ז) ע"ג א' יין במים בנ"ט: (ליקוט) אם נבלע כו'. וראיה מפי"א דתרומות דאף איסור בעין במועט מותר המערה מכד לכד כו' חבית שנשפכה אין מחייבין להיות יושב ומטפח כו' וכן מנורה כו' ודלא כהרמב"ם שסובר דמקולי תרומה היא ועסי' קכ"ב (בס"ק ט"ו) (ע"כ):
יח סָעִיף ז אבל אם כו'. כמ"ש בפסחים שם גזירה דלמא אתי כו' אלמא אם דרך להשתמש במה שאוסר אסור בכ"ע וגדולה מזו אמרו בסוף ע"ז דאסור קדירה שאינה בת יומא כו' וכ"ש באותו כלי עצמו ול"ד לקנקנין כמ"ש שם אקראי בעלמא הוא ודמי לבבא ראשונה שדרכו להשתמש בשפע דל"ג שמא ישתמש במועט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.