Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 100 — שולחן ערוך, יורה דעה ק
א בְּרִיָּה, דְּהַיְנוּ כְּגוֹן נְמָלָה אוֹ עוֹף טָמֵא, וְגִיד הַנָּשֶׁה, וְאֵבֶר מִן הַחַי, וּבֵיצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶפְרוֹחַ וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל. וְאֵין לוֹ דִּין בְּרִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁהָיָה בּוֹ חַיּוּת, לַאֲפוּקֵי חִטָּה אַחַת שֶׁל אִסוּר. וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא דָּבָר שֶׁאָסוּר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, לַאֲפוּקֵי עוֹף טָהוֹר שֶׁנִּתְנַבֵּל וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר שָׁלֵם, שֶׁאִם יֵחָלֵק אֵין שְׁמוֹ עָלָיו, לַאֲפוּקֵי חֵלֶב. וְכֵן צָרִיךְ. שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם. הַגָּה: וְעִקַּר גִּיד הַנָּשֶׁה אֵינוֹ אֶלָּא עַל הַכַּף בִּלְבַד, וְהוּא כְּרֹחַב ד' אֶצְבָּעוֹת, וְאִם הוּא שָׁלֵם מִקְרֵי בְּרִיָּה. (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ"ח).
ב דָּבָר שֶׁהוּא בְּרִיָּה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַהֶתֵּר, אִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ הַכֹּל אָסוּר, וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם מַכִּירוֹ, זוֹרְקוֹ. וְהָאֲחֵרִים וְהָרֹטֶב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם ס' כְּנֶגְדּוֹ, חוּץ מִגִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁאֵין טַעֲמוֹ אוֹסֵר, דְּאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם. אֲבָל שַׁמְנוֹ, אוֹסֵר, וְצָרִיךְ שִׁשִּׁים כְּנֶגְדּוֹ לְהַתִּיר הָרֹטֶב. לְפִיכָךְ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם גִּידוֹ, אִם מַכִּירוֹ זוֹרְקוֹ, וְכָל הַשְּׁאָר מֻתָּר, אִם יֵשׁ בּוֹ ס' כְּנֶגֶד שַׁמְנוֹ. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ, כָּל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת. וְאִם יֵשׁ בַּקְּדֵרָה ס' כְּנֶגֶד הַשֻּׁמָּן, מֻתָּר הָרֹטֶב; וְאִם לָאו, אָסוּר. וְאִם נִמּוֹחַ הַגִּיד וְאֵינוֹ נִכָּר, צָרִיךְ גַּם כֵּן ס' כְּנֶגְדּוֹ.
ג קְדֵרָה שֶׁל מָרָק שֶׁנָּפַל שָׁם בְּרִיָּה וְנֶאֶבְדָה, אָסוּר הַכֹּל.
ד יְרָקוֹת מְבֻשָּׁלוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶם ג' תּוֹלָעִים, הַיְרָקוֹת אֲסוּרִים; אֲבָל מֵי הַשַּׁלְקוּת, מְסַנְּנָן וּמֻתָּרִים. וְכֵן הַבָּשָׂר, יִרְחֲצֶנּוּ וְיִבְדְּקֶנּוּ וּמֻתָּר.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א וגיד הנשה. דהוה ביה חיותא חידושי הרשב"א והר"ן פג"ה וכן אבר מן החי: ש"ע סָעִיף א
ב וביצה שיש בה אפרוח. בר"ס ק"י נסתפק הב"י אי חשיבא בריה כשיש בה טפת דם מאחר דשדא תיכלא בכולא (וכדלעיל סי' ס"ו) ובתשובת ר"ל ן' חביב סימן פ"ד (דף קי"א ריש ע"ד) כ' בפשיטות דהוי בריה ולפעד"נ דלא הוי בריה כיון שעדיין אין בה חיותא וגם בביצת אפרוח לא אשכחן דהוי בריה ומן הסברא נראה דלא הוי בריה דהא האי ביצה מתחלת ברייתה היתה מותרת וגם בעידנא דקא גביל האפרוח דהתירא הוא כדלעיל סי' פ"ו סי"ט גבי אפרוח מביצת טריפה אלא דבחידושי הרשב"א פג"ה דף ק"ו ע"א כתב דהרמב"ם פט"ו מהמ"א מחשבה בריה ואחריו נמשך ב"י בסי' פ"ו וכבר כתבתי לעיל סימן פ"ו ס"ק ט"ו דאינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם והלכך אף שאין להקל בביצת אפרוח מ"מ ודאי בביצת דם אין לאסור כלל כיון דלית בה חיותא שוב מצאתי בבדק הבית להב"י בסי' ק"י דבתר דמבעיא ליה הדר פשטא ליה דנראה דלא הוי בריה וזה נראה דעתו כאן בש"ע ובס' ל"ח דף כ"ו סוף ע"א כתב וז"ל ובסימן ק"י נסתפק הב"י אי בנמצא בה דם חשיב בריה ובש"ע שלו סימן ק' פסק דבריה היא עכ"ל ותימה דהרי בש"ע כתב ביצת אפרוח בדוקא אבל בנמצא בה דם אדרבה דעתו דלא הוה בריה וכמו שכתבתי (והשיב וז"ל ודאי לשונו צריך תיקון ושייך גבי נמצא בה אפרוח דבריה היא ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג לאפוקי חטה א' של איסור. אע"פ שהיא אסורה מתחלת ברייתה כגון של כלאים וכהאי גוונא: ש"ע סָעִיף א
ד לאפוקי עוף טהור שנתנבל. וכ"ש נטרף ומשמע מדברי הפוסקים דל"ש נתנבלה בשחיטתה או לא וכן פסק הב"ח: ש"ע סָעִיף א
ה לאפוקי חלב. דחשיב איסור מתחלת ברייתה וחשיב ברית נשמה כיון דהוי ביה חיותא כמו גיד הנשה אפ"ה לא הוי בריה כיון שאלו יחלק שמו חלב עליו משא"כ גיד הנשה ואבר מן החי שאם יחלקו אין שמו עליו אלא חתיכת גיד וחתיכת אבר מיקרו: ש"ע סָעִיף א
ו וכן צריך שיהא שלם. לאפוקי נתרסק או נחתך ממנה אבר אחד אפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו הרשב"א בתה"א בשם הרמב"ן והר"ן פג"ה ועיין בסי' ק"א ס"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז והרוטב בנ"ט. ע"י סינון כמו בס"ד מיהו הא דצריך ס' נגד פליטת הברי' היינו דוקא בעוף טמא ואינך אבל לא בנמלה וכיוצא בזה מדברים המאוסים לדעת המחבר והרב לקמן ס"ס ק"ד וק"ז ועמ"ש בס"ס ק"ז: ש"ע סָעִיף ב
ח וכל השאר מותר אם יש בו ששים נגד שמנו כו' ואם יש בקדרה ס' נגד השומן כו'. קשה דהיאך סתם הרב כדברי הט"ו וכן בת"ח כלל מ"א העתיק בסתם לשון הטור וכן בעטרת זהב וזה אינו אלא לדעת הטור דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וכן לא אמרינן באיסור דבוק דנ"נ וכמ"ש בסי' ע"ב ס"ק ט"ו אבל לדידן דקי"ל לעיל סי' ע"ב וע"ג וכמה דוכתי דאף בשאר איסורים באיסור דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה אם אין בחתיכה עצמה ס' לבטל האיסור א"כ ה"נ ירך שנתבשל עם גידו אין השאר מותר כיון דאין בירך עצמה ס' נגד שמנו עד שיהא בהשאר ס' נגד כל הירך ואדרבה הפוסקים הוציאו דין זה דאיסור דבוק ממאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט אסור כדאיתא בש"ד סי' כ"ה ובהגהת ש"ד ובאגודה פכ"ה סי' קכ"א ושאר פוסקים וצ"ל דסמך עצמו אלעיל סימן ע"ב וע"ג ודוכתי טובא והא דכ' דברי הטור בסתם היינו משום שאפשר לדחוק ולפרש דירך שנתבשל עם גידו דקאמר היינו שנתבשל הגיד חתוך מן הירך עם הירך בקדרה ואורחא דמילתא נקט: ש"ע סָעִיף ב
ט ואם נימוח כו'. דאע"פ שאין בו טעם התורה אסרתו וע"ל סי' ס"ה ס"ט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אסור הכל. היינו כשא"א להתיר על ידי סינון: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א וג"ה ואמ"ה דהוה ביה חיותא ש"ך ואף דהשתא לית בהו. זה לשון או"ה כלל כ"ה ד"ב בריה כיצד כל דבר שהוא ברי' ושלם אפי' אין בו היות (עכשיו) ואין כזית כגון ג"ה ואמ"ה ודג טמא ועוף טמא וזבוב ונמלח כשהן שלימים עכ"ל הנה אף זבובים ונמלים שנפשו של אדם קצה בהם וטעמן פגומים שאין ראוין למאכל אדם כלל ודמיא לנבילה סרוחה מעיקרא אפילו הכי לוקה עליהן כי גזירת הכתוב הוא ובריה הוי ואין בטילה. ומיהו אי נסרחה חבריה ל"מ בדברים המשובחים דבטל מדין בריה אלא אפי' דברים הפגומים בעצמם אפילו הכי שאני לן בין סרחון דידהו לסרחון דאתי מעלמא ובטלה מתורת בריה ועיין בת"ח כלל כ"ה דכ"ד ופי' שם (מהגהות מהר"פ ז"ל) פי' שנסרחו יע"ש וז"ש הר"ב בק"ג ס"א בהג"ה אם אין פגומים בעצמם לאו למימרא דזבובים לאו בריה אלא אם פגומין בעצמן שנסרחו בטל חשיבותייהו וכאמור. ומיהו באו"ה כלל ל"ב ד"ו כתב אי סרחה הבריה אף שלוקה כמו שכתב הר"מ פ"ב ממ"א (הכ"א) אפילו הכי בטל חשיבותיה והנה אם נאמר כמו שכתב הפר"ח בק"ג אות א' דהר"מ קאי אפגומין בעצמן דלא חילקה בהו התורה בין סרחון דידהו לסרחון דאתי מעלמא א"כ שמעינן דאפילו הכי לענין ביטול חשיבותיה אפילו בפגומין וסרחון מעיקרא יש לחלק בין סרחון דעלמא ובפר"ח ק"ג לכאורה לא משמע כן. ומעתה מה שכתב החות יאיר סימן ק"ב דפרעוש הוה בריה פשוט הוא ולא ניתן להאמר ומה שכתב הפנים מאירות חלק ב' סימן ס"ז מסימן ק"ג דפגומין בעצמן לא הוה בריה והחו"י הודה קצת לדבריו תמהני שזה מיירי בנסרחו וכדכתיבנא ובסי' ק"ג אבאר ואף כינה מזיעת אדם הוי בריה דמאשפתות ועיפושי הארץ נמי לוקה ופשוט: אמ"ה מטמאים לא הוה בריה עיין מה שכתבתי בס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב וביצה. עש"ך ועמ"ש בסימן פ"ו אות ט"ז ובמ"י כלל מ"א אות ב' ובאמת צ"ע איך יצויר ביצה שיש בה אפרוח דניכר הוא ועיין כר"ו ועיין רלב"ח סימן פ"ה כתב על מה שכתב הר"מ פט"ו ממ"א אי לבטל עצמה ניכרת ביצה שיש בה אפרוח וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
ג לאפוקי חטה א'. עש"ך הנה המחבר התנה ד' תנאים שיהא היות ושאסור מתחלת ברייתה ושיחלק אין שמו עליו ושיהא שלם ובתנאי שיחלק שמו עליו די לאפוקי חלב ועוף טהור שנתנבל להמעיין ברא"ש דחשיבה בריה שלוקין על כ"ש דבריה הן קטן או גדול כו' ובנבילה כזית בעינן דשמו עליו ואולי נ"מ לתולעים הגדילים בכלים במים לאחר שפירשו ותנאי דחיותא א"צ לחטה דאילו יחלק כו' דמ"מ מי כתיב לא תאכל חטה עיין ברא"ש ונ"מ לביצה טמאה אי נאמר דלוקין מקרא דבת היענה דלא כר"מ פ"ב ממ"א והמחבר כתב לאפוקי חטה. ויש לומר דהמחבר סובר דלא תליא במלקות כלל והרי אמ"ה בפחות מכזית והוא שלם הוה בריה וא"כ ה"ה עוף טהור וחטה ולזה התנה אותן תנאים לשלול כל אלו ועיין ברא"ש פג"ה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ד לאפוקי עוף טהור. עש"ך דנתנבלה בשחיטה דנוצר באיסורו מעשה דשאין זבוח ועדיין לא סר וכ"ש נטרף דפקע שאין זבוח וכן יותרת מבטן מ"מ אין איסורו מחמת עצמו ולא נוצר באיסורו מיקרי. ומיהו נתנבלה בשחיטה וחתך ממנו אבר בעודה מפרכסת יראה דדין אמ"ה יש לו לישראל ג"כ דלא הועילה השחיטה מידי עס"י כ"ו ובריה הוה ודוקא חתך לאחר שמתה לא הוה בריה וכדאמרן עמ"ש בכ"ז: ש"ע סָעִיף א
ה לאפוקי חלב. עש"ך. ועמ"ש באות ג' ומה שהיה היתר לחלב במעי אמו אמ"ה פשיטא יש לו היתר ועיין תוספות ר"פ ג"ה: ש"ע סָעִיף א
ו וכן צריך. עש"ך ועב"י ק"א ובא"ח ר"י במ"א דמה שדרך להתפרפר ע"י בישול מיקרי בריה ובת"ה כלל מ' ד"ה וצ"ע. ודע דהמחבר התנה כאן ד' תנאים ובק"א ס"ו כתב נחתך או נתרסקו עד שנאבדה צורתן ולכאורה תנאי חמישי הוא אף שהוא שלם כל שע"י בישול וכדומה נאבד צורה ותואר שלו לא מיקרי בריה ובתה"א ק"ר ב' יש לומר כך ובקצר כתב מ"א נחתכו שנתרסקו צורתן משמע חדא הוא ועיין ל"ח בג"ה אות קמ"ז ועיין ב' ק"א צ"ל בקצר א"ו שנתרסקו. ומיהו מדלא חשיב כאן ש"מ דנחתך ע"י סכין ונתרסק בבישול ועיין בר"מ פ"ב ממ"א הכ"ב סרחה הבריה ונשתנה צורתו לוקה אין ראיה דהתם פי' דנשתנה טעמו קורא דנשתנה צורתו. עס"י נ"ח נתרסק צורת האבר ועיין רש"י מכות ט"ז ב' ד"ה ריסק מיעך וכיתת והכין מסתבר: יראה לי דג טמא שניטלו סנפיריו אפילו הכי מיקרי בריה ואיך יצויר תערובת עס"י פ"ג ס"ג יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז ורוטב. עש"ך ועיין פ"ת בריה גדולה שמסנן ולא מצא תולין שנימוחה ובריה קטנה יש לאסור כל שלא מצא הבריה דתולין שעברה דרך המסננת וראוי ליזהר בבריה קטנה שא"א ליקח כ"כ מסננת דק עש"ך אות י'. ודע דהחתיכות מצטרפות לס' דיבש ביבש לא נעשה נבילה עס"י ק"ט אות ד' בש"ך וכ"כ הפרישה כאן והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ב
ח וכל השאר. עש"ך. וכ"כ הט"ז והמ"י כלל מ"א אות ז' מיישב דשומן מחמת ישראל קדושים (דקליש מאיסור דרבנן) וגם כמה דעות הואיל ואין ג"ה אוסר ה"ה שומן לא החמירו בו איסור דבוק וצ"ע לדינא ועיין סימן ס"ב בדין אבר שפירש יע"ש וממשנה אין ראיה דסוברת יש בגידין בנ"ט יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ט ואם נימוח. עש"ך ועמ"ש בט"ז אי הוה מה"ת או מדרבנן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אסור הכל. היינו כשא"א להתיר ע"י סינון ש"ך והיינו כשהוא עב או בריה שעוברת דרך נקבי מסננת: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא ג' תולעים. עש"ך ועיין לבוש ס"ד דדוקא ירקות ולאחר בישול הא פירות וכמיהין אף לאחר בישול יש להם בדיקה: כל דברים החשובים בריה וחהר"ל ודשיל"מ ומחמץ ומעמיד ומתבל וז' דברים אף שאסורים מדרבנן או ספיקא דאורייתא אין בטלים כ"כ או"ה כלל כ"ה דין א' ועיין שם די"ג ומ"מ ודאי להלכה אף איסור דרבנן בכל אלו הדברים אין בטלים אלא שראיתי להכר"ו אות א' דבר שבמנין באיסור דרבנן בטיל וראיה מהערל פ"א שאני שונה עיגול בעגולים עולה יע"ש. ובסימן פ"ו מבואר ביצת נבילה אף שאיסורה מדרבנן הוה דבר שבמנין וכ"כ ת"ה סימן ק"ג דבר שבמנין מדרבנן נמי לא בטיל וכ"כ ספר התרומה בסימן נ' דביצת נבילה הוי דבר שבמנין מההיא דביצה בליטרא קציעות דאפילו בדרבנן לא בטיל וההיא דיבמות י"ל באו"ה תרע"ג נ"ח אין בטל אף דרבנן ובסק"י אבאר: הבדל יש בין דשיל"מ לשאר דברים חשובים דשיל"מ דוקא במינו אין בטל ושלא במינו בס' וספיקא להחמיר ואפילו בס"ס כמו שיבואר בק"י בין הספק בגוף האיסור עד"מ אם נולדה ביו"ט או בחול או ספק אי הוה דשיל"מ הולכין להחמיר שהרי הרשב"א הוצרך לתת טעם לספק ביצת טריפה שאין המתיר עתיד לבוא בוודאי הלא"ה היינו מחמירין בספיקו כיון שאפשר לאכול בהיתר בלי ספק כלל וכדבעינן למימר קמן בק"ב אי"ה ובדברים חשובים אף בא"מ אוסרים בכ"ש עס"י ק' וספיקו להקל בין בספק גוף האיסור עד"מ ספק ביצה נבילה אף דחשוב הוא לי"א והן בספק אי הוה חשוב עד"מ ג"ה ד"ת ספק מן הכף או משאר הירך כתב איסור והיתר כלל כ"ה דספיקו להקל ככל ספק דרבנן והטעם דספק הוא בדרבנן. אבל ספק תורה וד"ח אסור כיון דהספק הוא בשל תורה נמצאת אומר ב' ספיקות להקל ואחד לחומרא: והמ"ב ח"ג פ"ב חשב ד' דברים בין דשיל"מ לד"ה א' לקולא בדבר שיש לו מתירין דוקא במינו וג' לחומרא א' שא"צ שיהיה שלם הב' פליטתו אסור (דלא כחד"ב בק"ב) הג' ספיקו אסור ובד"ח בעינן שיהיה שלם ואין פליטתו אוסר יע"ש וזה אמת ויציב דבר חשוב כמו אגוזי פרך כל שנפרך קצת מהן תו בטל חשיבותיה ועדיין צ"ע: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א בריה דהיינו כו'. חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי' הם קטנים ע"כ החמירו רבנן בתערובת שלהם אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים ונ"מ לענין ספק אי הוה בריה או לא הוה ספיקא דרבנן ובטל וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין אבל אי הוה ודאי בריה או א' מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו וכ"כ או"ה כלל כ"ה דין ז': ש"ע סָעִיף א
ב וכן צריך שיהא שלם. פירוש דל"ת דעיקר הקפידה שצריך שיהא שייך בו לומר אם יחלק אין שמו עליו ואז הוה בריה אפילו באמת אינו שלם קמ"ל דדוקא יהא ג"כ שלם. ואם נתרסקה הבריה עיין בסימן ק"א סעיף ו': ש"ע סָעִיף א
ג כרוחב ד' אצבעות. זה בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ"כ או"ה שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אם יש בו ס' נגד שומנו. ואם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה ההיא שהאיסור דבוק בה לדידן דאמרינן סי' צ"ב בכל האיסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה: ש"ע סָעִיף ב
ה ואם נימוח הגיד וכו'. פירוש ואזיל ליה חשיבותיה דבריה אבל צריך מ"מ ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומסיק על זה בת"ה הארוך ואפשר שבטל ברוב כיון שלעולם אינו נותן טעם ואפי' באינו מינו לא אסרו לעולם כל שהוא מעורב בהיתר והעמידו זה על דין תורה עכ"ל ואע"פ שהטור והש"ע לא העתיקו זה מ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מכל מקום כאן שרי כן נראה לע"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א בריה עט"ז. אחקור כאן בקצרה ובס' ראש יוסף הארכנו: זה לשון המ"כ בח"ג פ"א צ"ה ב' מספר התערובות. ד' מינים יש. המין א' כל דבר חשוב ובו ד' דברים בריה וחהר"ל וב"ח וז' דברים חשובים בכל מקום. המין הב' דשיל"מ. השלישי ויש בו ג' דברים מראה מעמיד מחמץ. הד' איסורי הנאה יש מהן כו' וכל אלו הט' דברים מה"ת בטילים ומד"ס אין בטילים. והפר"ח אות ג' כ"כ וכ"כ הרשב"א רע"א ורפ"ה דכל למעלה מס' מדרבנן ואמנם ראוי להעמיק הענין בזה. כי המ"כ חשב ט' וסקל מתבל שביאר בח"א שם והפר"ח סקל מראה דהיינו חזותא וחשיב מתבל וא"כ יש בכללן עשרה דברים והנה ז' מהם אין בהם פלוגתא דהוו דרבנן ואמנם ג' מהן חזותא ומתבל דהוא לטעמא ומעמיד יש פלוגתא כמו שאבאר. מתבל או"ה כתב דרבנן עש"ך צ"ח אות כ"ט והפר"ח כאן אות ג' ובצ"ח פקפק ור"ן סובר דהוה מ"ה עיין מ"כ ח"א להלכה קיי"ל דרבנן. מעמיד רוב סוברים דרבנן והמ"א בה"פ סימן תמ"ב דטור סובר מעמיד מ"ה והח"י שם אות ט"ז פסק דרבנן ובחמץ החמירו דהוה כבעין והכין הלכה דמעמיד דרבנן. ונ"מ בספק אי נפל מעמיד איסור או היתר וכן מתבל ספיקא לקולא. וכן חלב שנאסר מבשר ע"י בישול ואח"כ העמידו בו גבינה שאוסר במשהו לתי' ב' של הש"ך בפ"ז אות ל' אפילו בישלו להגבינה אחר כך מותר לכ"ע בהנאה וכדאמרן: אמנם חזותא יש בו מחלוקת גדולה כמו שאבאר המ"כ כתב דהוי דרבנן ע"ש ובפ"ג צ"ט ע"ד ביאר דווקא דעשוי ליתן מראה אבל אינו עשוי לכך לא יע"ש. והפר"ח בק"ב אות ה' הסכים בזה דכל דלא עביד לחזותא לאו כלום ומשמע דבעינן עביד לכך ונתנו אדעתא דכך. ובעיקר הדין כתב דבב"ק ע' הגוזל קמא (ק"א) הוה בעיא דלא איפשטא ובשל תורה לחומרא ובדרבנן להקל. והמ"י כלל ע"ד אות ה' היקל ביותר דבגד דקיימא לצביעה שייך חזותא משא"כ באכילה דבטעמא תליא כל דאין טעם חזותא לאו מלתא אפילו מדרבנן בטל וההיא דק"ב ואו"ח תקי"ג דלבנו כו' היינו דלהוי חשוב כבעין יע"ש. ואני העני לא ידעתי אל מי מקדושים אפנה בדבר זה. גם הפ"ת אות ג' בק"ב נטה לדברי מ"י דבאיסורי אכילה לא שייך חזותא יע"ש: והנה המ"י הביא ראיה מתוספות סוטה ט"ז ב' ד"ה מביא ומר"מ פ"ג מה"ב ואבאר בסוטה אמרו בדם הצפור נותן מים שיהא דם ניכר בו והקשו בתוס' דאפילו קורטב יין בג' לוגין ניכר כ"ש דם דסומק טפי וי"ל דניכר דקאמר ממשותו של דם וא"ש דר"י סובר אין דם מבטל דם ורבנן עולין שאני והא הכא דאינו מינו וקרי ליה דם אלא ממשותו ניכר הוה כבעין עכ"ל ביאור דבריהם דקשיא להו דהיכי דייק ר"י מב"מ לא בטל ורבנן עולין שאני והא הכא דא"מ ודאי בטיל ברובא דכי אמרינן בא"מ טכ"ע ד"ת במידי דאכילה דתליא בטעמא. ואפ"ה קרי ליה דם וע"כ דחזותא מלתא היא וא"כ איך דייק התם מיניה דעולין או מב"מ לר"י וכ"ת דהתם דם בדם ליכא חזותא הא אמרי' רואין כדאיתא בזבחים ע"ז ב' בחולין פ"ז א' וע"כ דבא הקבלה דאמרינן רואין בדם וע"ש בזבחים ע"ח ד"ה דלי וע"ט יע"ש. ובאמת בחולין פ"ז א' ד"ה רואין הקשה ר"ש מוורדו"ן קושיא זו איך מוכח דמב"מ או עולין והא אמרינן רואין ור"ל דאף דם חולין או מים אין מבטל לדם קדשים ותירצו בחולין דאם דיהה מראהו פסול וזה הוא בעצמו מה שתירצו בסוטה והכוונה לפי מה שהבין המ"י דחזותא לאו מלתא היא ורואין היינו כשכל ממשות קיים היינו שלא דיהה מראהו כלל כמ"ש בחולין והלכך במצורע נותן רביעית מים שלא יהא דיהה מראה הדם כלל הלכך אף דמים רובא לא בטיל כה"ג משא"כ דם הפר ושעיר דאילו רואין היה דיהה מראהו אף שהיה נשאר צבע בעלמא חזותא לאו מלתא היא ואעפ"כ קורא דם השעיר ע"כ מב"מ אין עולין זהו הנראה לי ומש"ה הוכיח המ"י דחזותא בלא ממשות דהיינו דיהה ויש ס' וודאי דיהה וצבע בעלמא לאו כלום הוא. אמנם לי הדיוט נראה לכאורה להיפך דע"כ איבעי' בב"ק אלא אי הוה צבע ממשות לענין גזילה ואיסורי הנאה אבל לענין איסורי אכילה כל שמראיתו צבע בעלמא ניכר אפשר דהוה מן התורה דבדבר הניכר לא שייך ביטול. וההיא דם הפר דאיק לי' שפיר מדקרי ליה דם השעיר אלמא דלא נשתנה כלל ואי עולין מבטלין או לר"י מב"מ לא שייך למיקרי דם השעיר וכן במצורע דם הצפור כתיב משמע דלא יהא בו שינוי כלל כמו שיוצא מצואר צפור ומצואר שעיר וע"כ בעינן שלא יהא דיהה מראהו ובדם השעיר היה דיהה בדם פר ע"כ עולין איך מבטלין או מב"מ מחזקין זא"ז משא"כ לענין איסורין בצבע בעלמא סגיא דלא בטילה ואדרבה מצינו בחולין פ"ז דם שנתערב אם יש מראה דם חייב לכסות וכ"פ הר"מ בפי"ד מה"ש והמחבר בכ"ח ולא חילקו כלל אי בעינן שלא יהא דיהה מראהו. וכן מצאתי בספר בית ישראל דמשמע כל שנשאר מראה אדמומית חייב בכיסוי אלמא מדרבנן עכ"פ חזותא מלתא הוא ועיין בר"מ פ"ב מה"פ הכ"ב ובהלכות מקוואות פ"ג הי"ט ופ"ז ה"ז ובחולין כ"ז א' דג' לוגין שלימין ומראה יין להם לא פסלי המקוה וכפירוש ב' ברש"י וכן פסק הר"מ אלמא מדרבנן חזותא מלתא. ומהא דאמר רבא זבחים ע"ח אמור רבנן בטעמא והיכא דליכא טעמא כמו מקוה ולא אמור באיסורין כה"ג י"ל דמ"ה קאמר או י"ל באיסורין טעמא נמי ובמקוה תלי רק במראה ואף שיש לדחות זה ולומר דאין ראיה ממקוה מכל מקום אין ראיה להיפך מההיא דסוטה ומכיסוי יש ראיה כמ"ש: גם מ"ש המ"י ראיה מפ"ג מה"ב המעיין בסי' ר"ד בש"ע שם סי"ב הרי כתב הר"ב בהג"ה ודווקא שיש בו חשיבות הוא דמברכין והמכוון שם כשעושין לצבע בעלמא ולא לאכול אותו דבר בטל הוא לענין ברכה וה"ה לטעמי' שעושין בשמים לתוך המרקחת להטעים וטעמא לא בטיל וודאי ואפ"ה אין מברכין על הבשמים אלא אם נותן בשמים כתושים מעט לאכול גם הבשמים אז כיון דלאכול הבשמים גופא נותנין אפילו הם מעט כיון שנותנין גם טעם וטעמא לא בטיל מהני כאן דליהוי כבעין כמו הומלתא זנגבי"ל כתוש כמו שיראה הרואה בב"י ובד"מ שם אדרבה מוכח מכאן דאפילו טעמא בטיל גבי ברכה כדאמרן כל שאין עושה לאכול הבשמים גופא וכן יש לכוין דברי הכ"מ יע"ש היטב: ומעתה מ"ש המ"י דכל למעלה מס' דרבנן ובדרבנן חזותא לאו מלתא זו לפי הנחה של מ"כ משא"כ לפר"ח ולדידן אפשר חזותא מלתא היא מה"ת. גם מ"ש הפר"ח הילכך ביצת נבילה וטריפה דרבנן אבל טריפה שכשנטרפה לא היתה גמורה ואסורה מ"ה לא בטלה וכוונתו נבילה וטריפה דומיא דנבלה מדרבנן ובעיין לא איפשטא בב"ק (דם תבוסה הוא לר"ל ולא לר"י הלכך לר"י אף בדרבנן י"ל מלתא אלא ספיקא לקולא ע"ש ב"ק בתוס'). וביצת טריפה שלא נגמרה ד"ת וספיקו להחמיר. הנה לא אבין ביצת טריפה שנטרפה מיד ובטילה אף דהוה דרבנן אין להקל בספק עס"י פ"ו דאטו גמרה באיסור כעין של תורה עשאוהו ובעיין לא אפשטא אף בדרבנן: עוד אדבר כמעט רגע לפי מ"ש המנחת כהן בס' התערובת ח"א פ"ד ס"ב ע"ד דלהר"מ כזית בכא"פ ד"ת ואם אכל חצי שיעור דרבנן דח"ש בעין הוה ד"ת ולא ע"י תערובות וכבר הערנו בזה בפתיחה. א"כ ס"ה לדידן טכ"ע ד"ת מש"ה ח"ש אסור מ"ה דהמקבל נהפך לנ"ט ולר"ח כהן לוקה על כל כזית מן התערובת ואף דלא קיי"ל כן היינו דאין לוקין על מה מצינו מגיעולי מדין כמבואר מה שאין כן בחזותא נהי דלא בטיל מן התורה דבדבר הניכר לא שייך ביטול מ"מ כיון דטעמא ליכא וכי אכיל להו התערובות ליכא כזית בכא"פ ולא מצטרף וחצי שיעור ע"י תערובת ליכא איסור תורה לדעת המ"כ דוגמא לזה כמו להר"מ בטכ"ע ה"ה לדידן בחזותא וכיון שכן ליכא בהאי תערובת איסור תורה דכל חלב מרבינן בעין ולא ע"י תערובת וספיקא לקולא בדרבנן. אלא לפמ"ש י"ל במאכלות אסורות ודאי הוה דבדבר הניכר לא שייך ביטול וכי מיבעיא ליה אי כממש הוה עיין פר"ח ולענין דינא אין ביד עני כמוני להכריע ועכ"פ זאת אומר: ויצא לנו הדין אם לבנו מאכל בביצת נבילה במשקה שקורין ברש"ט כמו שעושין ברוסיא שמלבנין בביצים יראה לי דירבה עוד עד שיהא החזותא בטילה דלהמחבר בצ"ט איסור דרבנן מוסיף ומבטלו וכ"נ הסכמות הט"ז שם ועכ"פ ס"ס הוה שמא חזותא בדרבנן לאו מלתא ושמא הלכה כהמחבר דמוסיף ובאיסור תורה ביצת טריפה ואף טריפה שנגמרה מיד עשאוהו כשל תורה אסור ואין להוסיף כמבואר בצ"ט. ומיהו אם יש ביצים כשרים ובלא הכשרים לא היה חזותא יראה להתיר אף בשל תורה דלא עדיף מטעמא דאין היתר מצטרף לאיסור ואמרינן אילו לא היה ההיתר הוה בטל טעם האיסור כ"ש בחזותא ועמ"ש בפתיחה ✍: ודע דמ"ש הטור בצ"ב בשם ר"ת דבר הנאסר במשהו לא נ"נ ה"ה כל למעלה מששים מחמץ ומתבל וחזותא וטעמא לא נ"נ דמשום לתא דבב"ח גזרו וכל למעלה מששים ליכא לתא דבב"ח כן היה נראה לי. ומה אעשה שהמעיין בר"ן פרק כ"ה אהא דכתב וז"ל אלא דחבור חבורתא דקמאי ז"ל למרמי אשמעתין מאין המדומע והמחומץ אלא לפי חשבון ומיי"נ ותי' מדומע יבש ויי"נ משהו לא נ"נ והקשה מחומץ לח הוא ומאי קושית משהו הוא אלמא דמתחמץ ומתבל ומעמיד לא נדון לענין זה כמשהו. ויש ליישב ויש לצדד מאחר דנ"נ בשאר איסורין דרבנן וכאמור: ועתה אבוא לבאר דברי הט"ז ז"ל: הנה דברים החשובים דאין בטלים מדרבנן מחמת חשיבותן ואמנם בריה טעם חשיבותה כתב או"ה כלל כ"ה ד"ב והמ"כ שם כיון דחייבה תורה מלקות בכ"ש חשבוהו חז"ל דלא בטיל: ויש לחקור אמ"ה מה חשיבות יש בו וי"ל דמשהו בשר מצטרף כו' ויש לחקור אי בעינן אבר שלם או חצי אבר כל שיש כזית גם אבר שלם אי בעינן כזית עם עצמות או כל שהוא גם אי ג"ה החיצון דמדרבנן אי שייך ביה בריה. וראיתי להפ"ת כאן אות א' הקשה אמ"ה ל"ל כזית ותירוצו ומ"ש הכר"ו אות ג' עמ"ש בפתיחה ובס' ראש יוסף ומ"ש הפ"ת דכל שאין כזית לא הוה בריה והכר"ו כתב דהוה בריה ונכון הוא וכן מבואר באו"ה שם ד"א אמ"ה וג"ה כו' שהוא שלם ואין בו כזית הרי דשלם בעינן אף באמ"ה ולא בעינן כזית אף באמ"ה וטעמא כיון דחזינן שהתורה החשיבה לבריה לענין מלקות חז "ל החשיבו ג"כ ואף בח"ש דליכא מלקות מ"מ חשוב הוא. וג"ה דרבנן וכיוצא אי חשיב בריה הכר"ו אות א' כתב בריה דרבנן חשוב הוא וכן יראה לר"ש כ"ש למכות ואפ"ה לדידיה בריה לא בטל מטעם חשיבות הבריה עצמה כ"ש לדידן מדהחשיבה התורה לבריה ומ"מ לאו במלקות תליא מלתא ובס' ראש יוסף הארכנו בזה. ועס"י פ"ו בש"ך אות י' ביצת נבילה הוה בריה אלמא דרבנן בריה הוא ואמנם באו"ה כלל כ"ה די"ג מבואר לכאורה דגיד החיצון כולו ושאר הפנימי לא הוה בריה אלא פנימי שעל הכף לבד אם נחתך אותו המקצת הוא הנקרא בריה בש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב וכן. עט"ז ובש"ך אות ו' אבאר: ש"ע סָעִיף א
ג כרוחב. עט"ז ומסיים באו"ה שם די"ג ד"א בשור וב"א בכבש גדול ופחות מרוחב אגודל בגדי וטלה אף שנחתך כל השאר הוה בריה יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אם. עט"ז ואף דשומן ג"ה דרבנן האיכא טעמא שממהר לבלוע ובש"ך אות ח' אבאר: ש"ע סָעִיף ב
ה ואם. עט"ז דמדרבנן בעי ס' ונשפך להקל אף בא"מ דלא יהיב טעמא והפר"ח אות י"ב והכר"ו ו' סוברים להקל בעת הדחק אפי' אין ס' והפ"ת חולק והחמיר. ובאמת מ"ש המ"כ ח"א פ"י ע"ה א' דרשב"א לשיטתיה דבעינן ס' וקפילא לא ידענא דהתם בפחות שקורי משקר משא"כ בג"ה כל שאין טעם לח בלח ליבטל ברובא בא"מ וי"ל דמ"ה לא בטיל דודאי ג"ה יש בו טעם קליש כמו בעצמות והתורה אסרתה גופא של גיד וצ"ע ומ"מ בנשפך יש להקל ולא באין ס': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ו ג' תולעים. עט"ז משמע אף באיסור תורה לא בריה אפ"ה דווקא ספק נפשות ב' זימני ובשאר איסור תורה ג' זימני. ובמידי דאתא מעלמא דעת הט"ז בנ"ז והמ"א באו"ח תס"ז אות י"ב ובח"י אות כ"ה ועמ"ש בפ"ד ונ"ז: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א אפרוח. כתב הש"ך דוקא ביצה שיש בה אפרוח הוא דחשיב בריה אבל אם אין בה אלא דם לא חשיב בריה ואף דבסימן ק"י נסתפק הב"י בזה מ"מ חזר בו בבדק הבית שם וכ' בפשיטות דלא הוי בריה בטיפת דם לחוד וכתב בט"ז דדין כל דברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן ונ"מ לספק אי הוי דבר חשוב או לא הוי ספיקא דרבנן ובטל אבל אי הוה ודאי דבר חשוב רק שהאיסור ספק כגון ביצי ספק טריפה וכה"ג אפי' באלף לא בטיל: ש"ע סָעִיף א
ב אצבעות. זה הוא בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ"כ או"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג השומן. כתבו הט"ז וש"ך דאם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה לדידן דאמרינן בסי' צ"ב בכל האיסורים חנ"נ: ש"ע סָעִיף ב
ד נמוח. פי' ואזיל חשיבותיה מ"מ צריך ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מ"מ כאן שרי עכ"ל הט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה הכל. היינו כשא"א להתיר ע"י סינון: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אסורים. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות והב"ח רוצה להחמיר אפי' בב' כיון דלרבי הוי חזקה בתרי זימני וחולק עליו הט"ז דלא קי"ל כן אלא בספק נפשות אבל בשאר דוכתי קי"ל כרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה: ש"ע סָעִיף ד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א נמלה. עיין בספר כו"פ שלמד היתר על נמלים הגדלים בפירות וקמח שאף אם פירשו בטילים בס' דהרי הא דבריה אינה בטילה דוקא כשהוא אסור מתחלת ברייתו ונמלה אין אסור מתחלת ברייתו דהא קודם שפירשה היתה מותרת עכ"ד ועיין בתשובת טור האבן סי' כ"ו שחולק על זה ופסק דמקרי בריה ואינה בטילה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל"א שלמד היתר אחר על המילווין ומסיק למצוא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי"ן ע"ש]: ש"ע סָעִיף א
ב ואבר מה"ח. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן ע"ו שכתב דהא דאמ"ה אינו בטל משום דהוי בריה היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות אבל אמ"ה שהוא פחות מכזית שנתערב. בטל כשאר יבש ביבש ע"ש ועיין פמ"ג שכתב שדעתו אינו כן. [ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ו שכתב עובדא הוי בשוחט שלוקח רגלי העופות בטבת ושבט ואירע שלמהירתו ורבוי העופות שחוטים שהיו מונחים לפניו חתך ג"כ רגל אחד מאווזא חיה שהיתה מונחת בין השחוטות ונתערב רגל זו בין יותר מששים רגלי אווזות שחוטות והשוחט לחסרון ידיעתו השליך א' מהרגלים והשא אכלם כולם וסמך דנתבטל רגל זה ולא הוי ראוי להתכבד כי צריך תיקון השיער ובאמת אמ"ה לא בטל מטעם בריה ועתה שאל על הכלים והוריתי דאם ברור לו שבשום פעם שבישל לא היו ס' בכל הקדרה נגד רגל א' הכלים אסורים אכן אם ספק אצלו אולי היה עכ"פ בבישול א' ס' אזי מותרים הכלים ואפילו אם נודע להשואל דין דאמ"ה לא בטיל בעת שעדיין היה הכלי ב"י ע"ש באורך בביאור טעם הדבר]. ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אינו מכירו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת חות יאיר סימן ק"ב פרעוש שקפץ לתוך המאכל אסור מצד הדין מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננה וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו וכשנפלה לתוך הכף שהרוטב חם באופן שצריך ניפוח בגמיאה יש לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש) וראוי להחמיר אף בהפ"מ כשהחזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה וצריך ס' נגד הכף עכ"ל והנה מ"ש פרעוש כו' אסור מצד הדין עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שפקפק בזה משום דפרעוש הוי כמו זבובים ונמלים דחשיב הרשב"א שהם פגומים בעצמם והרי כתב הרמ"א בסימן ק"ג ס"א בהג"ה דאפי' בריה בטילה אם פגומה בעצמה אמנם אח"כ הרבה לתמוה על הרמ"א ודעתו דאפילו אם פגומה בעצמה אין בריה בטילה וא"כ יפה פסק החו"י ע"ש. ומ"ש עוד וכשנפלה לתוך הכף כו' אף בהפ"מ כו' לא העתיק יפה או ט"ס הוא דבחו"י שם לא נזכר זה כלל דאף בהפ"מ אסור ונראה דודאי שרי. חדא דאף הט"ז לקמן סי' ק"ה סק"ד שהחמיר בכלי שני לאסור כולו לא החמיר רק באין הפ"מ וכ"כ הפמ"ג שם וסוף סי' ס"ח וכאן הוא כלי שני ואפשר כלי שלישי ועוד דאף הש"ך דמחמיר לקמן סוס"י ק"ז בפליטת דברים המאוסים היקל בהפ"מ ע"ש ועי' פמ"ג שם דהמנהג להקל אף באין ה"מ ומכ"ש כאן דיש כמה צדדים וכמו שכתבתי: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א כגון נמלה. רפ"ג דמכות י"ג א': ש"ע סָעִיף א
ב או כו' ואבר כו'. כ"כ הרא"ש מהא דחולין ק"ב ב' אכל צפור טהורה כו' וס"ל דמ"ש שם במשהו כו' דיחוייא בעלמא הוא דלא כהרמב"ם ועתוס' שם ד"ה אכל כו': ש"ע סָעִיף א
ג וגיד הנשה. שם ק' א': ש"ע סָעִיף א
ד וביצה כו'. כן למד מדברי הרמב"ם פט"ו הלכה י"ט שכתב דהטעם שביצת אפרוח אמרו בפ' ג"ה (צ"ח א') בפ"א משום דבריה היא עשו היכר בשיעורה וכפי' כ"מ שם אע"ג דבפליטתה מיירי כמ"ש שם (צ"ז ב') והא אמרי אינשי מיא כו' ובפליטתה אף בריה בטילה כמ"ש במתני' שם והרוטב בנ"ט עשו היכר שלא יטעו לבטל גם היא עצמה ולכן כתב הרמב"ם שם דביצה טרופה או ביצת עוף טמא וטריפה אף בשלימה די בס' וע"ל סי' פ"ו ס"ה שפסק דלא כהרמב"ם ואף בביצת עוף טמא ובטרופה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ה אפי' באלף כו'. ממ"ש שם וכן חתיכה כו' ושם ק' א' וצריכא כו' אלמא דשוין הן וחה"ל אף באלף לא בטילה דדבר שבמנין היא כמ"ש תוס' בע"ז וזבחים ואמרינן בפ"ק די"ט (ג' ב') ואם נתערבה כו' הניחא כו' וכן ברפ"ח דזבחים כל הזבחים כו' הניחא למ"ד כו' וכן פריך הכא הניחא למ"ד כו' ובתוספתא ספ"ז דתרומות חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף אסורות. ודלא כהר"ש בפ"י דתרומות והרשב"א בת"ה ק"ד ב' שכ' דבטילה בתתק"ס ממתני' שם כל גרב כו' ובירושלמי שם כמה סאתא עבדא כ"ד לוגין וכמה לוגא עבדא ב' ליטרין וכמה ליטרא עבד מאה זוז נמצא כל זוז א' מתתק"ס הורה ר"י בר בון בעכברא חד לאלף וכ' הר"ש מעשה שהיה כך היה אבל ה"ה לתתק"ס וסובר דמיירי לבטולי היא עצמה [וכ"כ בהג"א פ"ה דע"ז סי"א בד"ה וכן כו' וע' מרדכי שם סי' אלף שנ"ד] וכתב הר"ן ולא היא אלא דשם מיירי לבטל פליטתה וכמ"ש בירושלמי שם רובע ציר בסאתים ציר לר' יהודה אמר ר' אבהו חשבית יתיה קרוב למאתים והוא וכן אמרינן בפ' ג"ה צ"ט ב' שהרי ציר כו' שאני ציר כו' וס"ל דנ"ט עד תתק"ס וכמש"ש לא כל השיעורין כו' וכן בעכבר ס"ל דנ"ט ולית הלכתא כן דבגמ' דע"ז מסיק כשיתין ע"ש ס"ט א' בתוס' ד"ה אידי [והג"א שם ד"ה פי' כו'] והרא"ש בפ' ג"ה כ' דעכבר שם מקום והורה בציר דגים וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחיבורו וס"ל דוקא באלף ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו ואין לו דין כו'. כמ"ש הר"ן ג' תנאים צריך חיות ומתחלת ברייתו ושיהא שלם אבל תוס' ורא"ש לא הצריכו חיות והצריכו שיהא אם יחלק כו' אלא בשם י"מ כ' כמ"ש הר"ן ופ' בש"ע לקולא כל התנאים: ש"ע סָעִיף א
ז אא"כ כו'. מכות י"ז א': ש"ע סָעִיף א
ח וכן צריך כו' לאפוקי כו'. חולין ק"ב ב' וערש"י שם ד"ה טמאה כו': ש"ע סָעִיף א
ט ושור הנסקל. ר"ן וכמ"ש ברפ"ח דזבחים וניבטלו ברובא כו': ש"ע סָעִיף א
י וכן צריך כו' לאפוקי חלב. כמ"ש ברפ"ח דיומא ובפג"ה צ"ח ושאר מקומות דחלב בכזית דוקא והרא"ש כ' עוד ערלה וכלאים דבמאתים וש"ע השמיטו משום דלית בהו חיות: ש"ע סָעִיף א
יא וכן צריך כו'. מכות ט"ז ב' ואפילו אבר אחד שחסר דאבעיא להו בנזיר נ"א ב' ולא איפשיטא וספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בריש סי' ק"א בהג"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
יב ועיקר גיד כו'. חולין צ"ו א' ב': ש"ע סָעִיף א
יג והוא כו'. ר"ל בשוד הגדול. שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יד אבל שמנו כו'. טמ"ש צ"ז ב' הנהו אטמתא כו' ושם אר"נ גיד בס' וע"כ לאו גופו של גיד דאינו בטל כנ"ל וכמ"ש במתני' שם אלא פליטתו וא"א לומר דרבינא ור"נ דאינהי בתראי ס"ל דלא כהלכתא אלא משום שמנו ר"ן דלא כתוס' שם א' ד"ה שאני בשם ר"מ: ש"ע סָעִיף ב
טו וצריך ס' כו'. (אפי' אם נאויר דהא דאמר ר"נ גיד בס' קאי אמתני' דסברי יש בגידין בנ"ט כפי' הראשון שברא"ש) . כמש"ש צ"ח א' לא תזלזל כו' ועמש"ל סי' צ"ח ס"ח (וע"ל סי' ס"ה ס"ק כ"ה): ש"ע סָעִיף ב
טז לפיכך כו'. מתני' שם: ש"ע סָעִיף ב
יז עם גידו. ולשיטת ההג"ה בסי' ע"ג וסי' צ"ב בשאין דבוק בו: ש"ע סָעִיף ב
יח ואם נימוח כו'. כמו באינו מכירו. ובטל בס' כיון שנתרסק כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יט קדרה כו'. כנ"ל באינו מכירו ושלם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כ ירקות כו' (ג' כו') כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא: (ליקוט) ירקות כו' אבלכו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.