Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 102 — שולחן ערוך, יורה דעה קב
א כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, כְּגוֹן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, שֶׁרְאוּיָה לְמָחָר, אִם נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין טְרוּפָה, אֵינָהּ בְּטֵלָה אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף. וַאֲפִלּוּ סָפֵק אִם נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, אֲסוּרוֹת. וְאִם נִתְעָרְבָה בְּשֶׁאֵינָהּ מִינָהּ, בְּטֵלָה בס'. (טוּר וְש"ד ותשו' הָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם וְהַגָּהוֹת ש"ד וְרש"ל וְרוֹקֵחַ וְכנ"ד סְמַ"ג וּסְמַ"ק בהל' י"ט וְכֵן כָּתַב או"ה כְּלָל כ"ו בְּשֵׁם סְמַ"ג וְת"ח כְּלָל מ"ג וְלֹא כְּבַ"ח וּסְמַ"ק סִימָן רי"ד וְכֵן מַשְׁמָע בַּאֲגֻדָּה וּמָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה בְּשֵׁם ראבי"ה וְכֵן כָּתַב טא"ח סִימָן תקי"ג וְהָאָגוּר בִּשְׁמוֹ וְהאו"ה כְּלָל כ"ה בְּשֵׁם מָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה בְּשֵׁם ראבי"ה וְלֹא כב"ח). הַגָּה: מִיהוּ אִם לִבְּנוּ בָּהּ מַאֲכָל, אוֹ נָתְנוּ בַּקְּדֵרָה לְתַקֵּן הַקְּדֵרָה, כְּגוֹן שֶׁמִּלְאוּהָ בְּתַרְנְגֹלֶת, אֵינָהּ בְּטֵלָה (הַגָּהַת ש"ד וּבְאָרֹךְ) וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תקי"ג.
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא אָמְרוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֶלָּא כְּשֶׁהַמַּתִּיר עָתִיד לָבוֹא עַל כָּל פָּנִים, אוֹ אִם הַמַּתִּיר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּלֹא הֶפְסֵד, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ וַדַּאי שֶׁבָּא הַמַּתִּיר, אֵינוֹ בְּדִין דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. לְפִיכָךְ, בֵּיצָה שֶׁל סְפֵק טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, אֵינוֹ בְּדִין דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, לְפִי שֶׁאֵין הַמַּתִּיר בְּוַדַּאי וְאֵינוֹ בְּיָדוֹ.
ג כְּלִי שֶׁנֶּאֱסַר בִּבְלִיעַת אִסוּר, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְאֵינוֹ נִכָּר, בָּטֵל בְּרֹב וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיא עָלָיו הוֹצָאוֹת לְהַגְעִילוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא שַׁיָּךְ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין הֵיכָא שֶׁהַמַּאֲכָל מִתְקַלְקֵל. הַגָּה: הָא דְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵינוֹ בָּטֵל, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם הָאִסּוּר בְּעַיִן אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן מַמָּשׁוּת הָאִסּוּר בַּתַּעֲרֹבֶת, אֲבָל טַעֲמוֹ, בָּטֵל (טוּר א"ח סי' תקי"ג וּבְאָרֹךְ וְהג"א סוֹף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמהרא"י בְּשֵׁם מהרי"ח). וְכֵן אִם אֵין אִסּוּרוֹ מֵחֲמַת עַצְמוֹ, בָּטֵל. וְלָכֵן חֲתִיכָה שֶׁלֹּא נִמְלְחָה תּוֹךְ ג' יָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים דְּמִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין הוֹאִיל וּמֻתֶּרֶת לְצָלִי, אֲפִלּוּ הָכֵי בְּטֵלָה, דְּאֵין אִסּוּרָהּ אֶלָּא מֵחֲמַת דָּם הַבָּלוּעַ בָּהּ (תּוֹרַת הַבַּיִת סִימָן ק"ע). כָּל אִסּוּר שֶׁלֹּא הָיָה נִכָּר קֹדֶם שֶׁנִּתְעָרֵב, הָוֵי בָּטֵל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ"ה בְּשֵׁם סְמַ"ג וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת). מִי שֶׁנָּדַר מִדָּבָר אֶחָד וְנִתְעָרֵב אַחַר כָּךְ, לְדִידֵיהּ מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (שָׁם וּבְמַיְמוֹנִי פ"ח דִּנְדָרִים ובר"ן פ"ק וְאו"ה וְהוּא ש"ס עָרוּךְ פ"ז דִּנְדָרִים דַּף נ"ט וִירוּשַׁלְמִי פ"ו דִּנְדָרִים וּמֻסְכָּם מִכָּל הַפּוֹסְקִים), דְּהָא אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶתֵּר וְחוֹזֵר וְנֶאֱסָר, כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח, לֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כ"ש). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה. (רַמְבַּ"ם פט"ו מהמ"א) וְלֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֶלָּא אִם כֵּן הֻתַּר לְמִי שֶׁנֶּאֱסָר, אֲבָל אִם נִשְׁאָר לְאֶחָד לְעוֹלָם אָסוּר, אַף עַל גַּב שֶׁמֻּתָּר לַאֲחֵרִים כְּגוֹן הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, לֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הַרמ"ה).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א כגון ביצה כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"ק ט' וסי' ק"י ס"ק ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב ואפי' ספק אם נולדה כו'. כל מ"ש הב"ח בכאן אינו מוכרח כלל ע"ש גם מה שסמך אהמתירין בספק ביצת טרפה שנתערבה לאו מילתא היא דדשיל"מ שאני כיון דיש היתר לאיסורו ולדבריו יהיו דברי הסמ"ג וסמ"ק סותרים זא"ז אלא כדפי' וכן דעת הרב בת"ח כלל מ"ג לחלק בזה וכן מצאתי להדיא במרדכי פרק כל הצלמים גם מה שהביא מהר"ן אינו כלום דלא כתב שם אלא דספק מוכן בי"ט שני מותר וכ"כ ג"כ המחבר גופיה בא"ח סי' תצ"ז ס"ד משא"כ הכא כדלקמן סי' ק"י ס"ק נ"ה גם מ"ש דבב' תערובות יש להתיר דשיל"מ לכ"ע ליתא כמ"ש בסי' ק"י שס וע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג ואם נתערבה בשאינה מינה כו'. נראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אף על גב דשוה בטעמא ה"ל שלא במינו ובטל דהא קי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו) דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא והכי משמע להדיא ממ"ש התוס' פג"ה (דף צ"ז ע"א) והרא"ש סוף עבודת כוכבים ושאר פוסקים דלדידן דקי"ל כל האיסורים בין במינן בין שלא במינן בששים צ"ל דהא דקאמר רבא דמין במינו אזלינן בתר שמא היינו לענין יין נסך וטבל וטבל דלא בטיל היינו משום דהוי דשיל"מ וכדאיתא פ"ז דנדרים (ריש דף נ"ח) ובהרמב"ם פט"ו מהמ"א והרשב"א בת"ה ובשאר כל הפוסקים וכן משמע בר"ן סוף עבודת כוכבים דהא דדשיל"מ לא בטיל במינו אזלינן בתר שמא ע"ש ודוק וכ"כ מהרש"ל בהדיא באו"ש ר"ס פ"ד ופכ"ה סימן פ"ח: ש"ע סָעִיף א
ד בשאינה מינה בטלה בס'. אע"ג דלענין בריה וחה"ל אין חילוק בין נתערבה במינה או שלא במינה וכדלעיל סימן ק"א ס"ו בהג"ה שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים להתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על הדבר האסור אלא ע"ש דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין. כ"כ בת"ח כלל מ' ד"ו: ש"ע סָעִיף א
ה מיהו אם לבנו כו'. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא בא"ח סי' תקי"ג ס"ג וע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו או נתנו בקדרה כדי לתקן כו'. הטעם כתב מהרא"י שם דכל שנותנין זה בזה לתקן זה את זה מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה) דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים העיסה וכמ"ש התוספות פ"ב דביצה (ריש דף ל"ט): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז יש מי שאומר כו'. לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם והכי מוכח נמי לפע"ד בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם אמ"ד דביצה שנולדה בי"ט אסורה מדרבנן ממאי דתניא בברייתא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי ספקא אסור הא ספקא דרבנן היא ומשני דמיירי בספק טרפה ופריך אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל אא"א ספק טרפה הוי דבר שאל"מ ותבטל ברובה כו' והשתא מאי פריך דלמא הך (דספקא אסורה) [דנתערבה באלף] מיירי בביצה של ספק טריפה אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח כלי כו' לפי שצריך כו'. כתב מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ"ו דלא היה צריך לזה הטעם של פיזור מעותיו כי בלאו הכי נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפילו בא ההיתר בלא זמן חשיב דשיל"מ כגון נדרים וכה"ג והרא"ה בב"ה דף קכ"ח ע"ב משיג על הרשב"א ואומר דהכא טעמא אחרינא איכא דאין לו ביטול לבד מטעמא דשיל"מ דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול וכיון דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ותו לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר ע"ש שהאריך ומהרי"ל בתשובה סימן קצ"ד חולק גם כן אהרשב"א דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא וכדחשבינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ג) ובפ"ז דנדרים מעשר שני יש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים כו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן דאז שרי מן התורה וכ"כ בסוף תשובות מ"ב אלא דכ' שם דהיינו דוקא להשתמש בהן בכלל יחד אבל בפני עצמו לא דכיון דליכא אלא טעמא לא הוי דשיל"מ ע"ש ולפעד"נ דאפילו בכל אחד בפני עצמו אסור להשתמש עד אחר מעל"ע דהא הרשב"א והטור לא כתבו (דהוי) [דלא הוי] דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא עליו הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור וגם לקמן ס"ק ט' העליתי דגם טעמא לא בטיל ובת' ן' לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורין וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות עכ"ל ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו לקמן סימן ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"מ דעבד הכי הא כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו כו' ומביאו ב"י בסי' ק"ט וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח ודוק: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט הא דדשיל"מ אינו בטל כו' אבל טעמו בטל. והא דאם לבנו בו המאכל או מלאו בו תרנגולת אינו בטל (בסעיף ראשון) היינו משום דחשיב ממשו של איסור ולא חשיב נימוח ואינו בעין רק כשאינו ניכר במראה אלא בטעם עכ"ל ת"ח שם ד"ב בשם מהרא"י מיהו צ"ע גם בזה דנלפע"ד מן הש"ס דנדרים (דף צ"ח) וירושלמי פ"ו דנדרים ותוספות והרא"ש ור"ן בנדרים שם דדשיל"מ אפי' טעמו לא בטיל במינו ע"ש והכי מוכח נמי ממ"ש מהר"מ והרא"ש בתשובה ריש כלל ב' על הא דהשכר של תבואה חדשה דהתבואה בטל בששים במים והא דאמרינן דשיל"מ לא בטיל ה"מ מין במינו כו' וכן משמע מהרמב"ם וסמ"ג והמחבר לקמן סי' רי"ו ס"י גבי נתערב יין שאסור ביין אחר אפילו טיפה בחבית דנאסר הכל מפני שיכול לשאול על נדרו גם מ"ש בת"ח שם שכן דעת הטא"ח סי' תקי"ג בשם ר"ת אינו מוכרח דנלפע"ד דהטור לא קאמר התם אלא דבאינו מינו לא אמרינן דשיל"מ לא בטל וכדמוכח בב"י ובב"ח שם ע"ש ודוק וז"ש הטור כאן בשם ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל שלא במינו טעמו בטל בששים עכ"ל אלמא במינו אפי' טעמו לא בטיל גם מ"ש הר"ב בת"ח שכן דעת האו"ה כלל כ"ה ליתא דהא פסק שם בדין ד' כהרמב"ם דיין דלעיל וכן גבי כלים הבלועים מאיסור כתב שם דין י"ט כהרשב"א והמחבר ס"ג ומ"ש שם בדין י"ז דדבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בטל קאי דוקא אאינו מינו וז"ל שם והא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו אבל בשא"מ בטל שפיר בס' אפילו אינו מכירו ונשאר גוף האיסור בתוכו כו' וכ"ש דבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בעלמא שמתבטל שפיר בס' וכן שנינו בירושלמי דשיל"מ לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט עכ"ל הרי להדיא דמיירי דוקא בשאינו מינו ולכאורה היה נראה ליישב קצת דבריו בהג"ה ולומר דכל היכא שגוף האיסור עדיין בתערובות אע"ג דליתיה בעיניה כגון יין ביין וכה"ג לא בטיל אבל היכא שנפל שם חתיכת איסור וזרקו שלם דקי"ל דאפ"ה צריך לבטל פליטתו כדלעיל סי' צ"ח ס"ח משום טעמא דנפיק מיניה בכה"ג הוא דבטל ומעתה נוכל ליישב מקצת ראיות דלעיל דמיירי שגוף הדבר נתערב שם ולהכי לא בטיל אבל מדבריו בת"ח שם נראה דאין חילוק דהא הוציא כן מא"ח סי' תקי"ג דמיירי להדיא בנתערב גוף הדבר ע"ש וכן מוכח מדברי מהרא"י שהביא שם שהבאתי בריש ס"ק זה ודוק ועוד הוציא דין זה מהגה"א פ"ב דעבודת כוכבים בשם מהרי"ח והתם איתא בהדיא ודוקא שיש ממשות האיסור אבל אין ממשות האיסור שנימוח בס' עכ"ל וכן משמע בד"מ ובאמת לענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכדמשמע לכאורה מכל הנך ראיות דלעיל והכי מוכח נמי ממ"ש רבינו ירוחם ני"ד ח"ד דמי שנדר מבשר ונתבשל עם הבשר ביצים אסורים בנ"ט דאע"ג דהוי דשיל"מ כיון דהוא שלא במינו עכ"ד. ובלא"ה דוחק לחלק בין טעמו דכשנשאר שם או לא דס"ס עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר. שוב מצאתי בב"ח שפסק ג"כ דאין חילוק ולעולם אינו בטל אלא שקיצר בדבר ע"ש ועי' בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף ד
י וכן אם אין איסורו מחמת עצמו כו'. הכל תפסו על הרב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע הוא או לא ס"ס יש היתר לאיסורו ומה שהוציא כן מת"ה סי' ק"ע אדרבא משמע שם להדיא איפכא וכמ"ש מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' פ"ו דלא כ"כ שם אלא אחה"ל דאם אין איסור מחמת עצמו אלא מחמת איסור שנבלע בה אע"ג דהיא ראויה להתכבד בטל וכדכתבו הפוסקים בר"ס ק"א אבל בדשיל"מ משמע שם בת"ה להדיא דלא בטיל אפילו אם אין איסור מחמת עצמו דהא חשיב התם חתיכה ששהתה שלשה ימים בלא מליחה דשיל"מ אי לאו משום דלצלי לא נאסר מעולם ע"ש וכן בהגהת ש"ד בשם מהרא"י וכ"פ בס' באר שבע ע"ש ואדרבה מדכתבו הפוסקים גבי חה"ל שנבלע מאיסור דבטל משום דמ"מ האיסור שנבלע בה אינו ראוי להתכבד משמע דבדשיל"מ דס"ס האיסור יש לו מתירים לא בטיל: ש"ע סָעִיף ד
יא אע"פ שי"א כו'. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק נ"ו: ש"ע סָעִיף ד
יב שלא היה ניכר כו'. כגון גגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר לימשך הימנו בשבת לשתותו לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפני עצמו מעולם וכן כל כיוצא בו שם: ש"ע סָעִיף ד
יג כגון חמץ בפסח כו'. ואפ"ה י"א בא"ח סימן תמ"ז ס"ט דאם נתערב ביבש בפסח אפילו באלף לא בטיל וטעמם כמ"ש המרדכי והרשב"א שלא אמרו יבש ביבש בטל אלא באיסורים שאוסרים עד ס' כו' והיינו דכתב שם ס"ב חמץ שנתערב מו' שעות ולמעלה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים ואי הוי דשיל"מ אפי' בע"פ נמי וכמ"ש הרב המגיד רפ"א מהלכות חמץ בשם י"מ מיהו י"ל בזה דמ"מ בטל שלא במינו כשאר איסורים שיל"מ ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו היינו משום חומר איסורו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ב: ש"ע סָעִיף ד
יד ויש חולקים. ולפ"ז הא די"א בא"ח סי' תמ"ז שם דחמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל היינו שלא במינו דאילו במינו ה"ל דשיל"מ ולפ"ז מיירי) דיש בהשתי חתיכות של היתר ס' כנגד החתיכה של איסור דאל"כ אפי' בשאר איסורים לא בטיל כיון שאם יבשלם יתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט ס"ק ט' מיהו י"ל דהשני סברות שהביא המחבר בא"ח שם נמי בהא פליגי אי חמץ הוי דשיל"מ או לא. ויש חולקים ובת"ח שם ד"ט פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חולק עליו: ש"ע סָעִיף ד
טו כגון המבשל בשבת. במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח: ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א כגון. עש"ך הראה מקום לפ"ו אות י' וק"י אות ט' (ובדפוס ט"ס) דהאידנא ביצה שלימה אין בטלה דהוה מאת שדרכו. ולפ"ז ספק ביצה טריפה שלימה אין בטלה. ומ"ש כה"ג בהגהות הטור אות מ"ו וא"י מה קשיא ליה והטור בפ"ו כתב דביצה אין בטילה יע"ש. כתב הבל"י אות ב' בשם בה"י טחו חלות בביצה יטול כ"נ והכ"נ יאכל למחר עכ"ל. ועיינתי בבה"י אות א' דטעמו דבק"ה מבואר דבדבר דלא שייך שמנונית כ"נ סגי עכ"ל. והנה בק"ה ס"ה ובש"ך אות י"ו ול"ה מבואר דבכחוש לגמרי ואסור דרבנן די במליחה כ"ק ובאפייה וצליה כדי נטילה ואף שאין ס' שרי ובאיסור תורה בה"מ דווקא בכחוש לגמרי ועיין מ"י כלל ל"ח אות י"ד משמע דמליחה וצליה שווין אלא מה שצריך במליחה קליפה בצליה ואפייה נטילה. ולפ"ז ביצה בי"ט אחר השבת דאורייתא דוקא בה"מ שרי הא לא"ה בעינן ס' ונטילה ודשיל"מ לא הוה דא"מ הוא דלמראה בעלמא ע"ג הלחם טחין ועיין או"ח תס"א ס"ה דמשמע אף באיסור תורה אין צריך ס' בכחוש לגמרי יבואר בק"ה. ובאליהו זוטא בה"פ שם מצריך ס' יע"ש. ולפ"ז ה"ה ביצת נבילה נמי הדין כן ובמקום אחר נסתפקנו אי ביצה לא שייך ביה סרך שומן: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו. עש"ך ומ"ש דהב"ח סמך אמתירין ר"ל דר"ת מתיר בספק טריפה שנתערבה וא"כ אנן דקיי"ל כר"י דחולק וסובר נתערבה אספיקא קאי מ"מ בדשיל"מ דרבנן לא בעינן בגוף א' ע"ז כתב הש"ך דאפשר דשיל"מ כ"ע מודים דלא מהני ס"ס ול"ד לספק מוכן בי"ט ב' דהתם לאו מתורת ביטול קאתינן משא"כ בע"י תערובת עס"י ק"י אות נ"ו (ט"ס כ"ה) ועמ"ש לקמן בק"י לענין הלכה: כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ג' דבר שאין אסור לכל לא הוה דשיל"מ ובטל הרבינו אשר מלוני"ל בתמים דעים ק"ך עכ"ל ועיינתי שם וכתב דספק מחוץ לתחום מותר דספק דרבנן שאין אסור לכל אלא לזה (שהובא בשבילו) בדבר שיש לו מתירין להקל יע"ש והנה אנן קיי"ל בא"ח שכ"ה ס"ט דספק חוץ לתחום אסור כהרי"ף יע"ש ובט"ז אות ז' יע"ש והרי נדרים חשיב דשיל"מ אף שמותר לכל העולם ולא ידענא לחלק: ש"ע סָעִיף א
ג ואם. עש"ך לכאורה כמ"ש באות ד' וא"צ דלהר"ן נמי דלרבא אף לר"י העיקר בתר שמא כל למעלה מס' עמ"י כלל ע"ד אות ג' הקשה עליו משכ"ג בחלה יע"ש ומ"מ הדין אמת וכן הסכימו כולם דלמעלה מס' בתר שמא לחוד אזלינן. וטעמא לא מעלה ולא מוריד כלל: כתב היש"ש פכ"ה סי' פ"ח אם נתערבה הביצה בכמה ביצים דבאלף לא בטל דשיל"מ נעשה גוף האיסור ולבנו בהם מאכל ויש מכולן טעמא וחזותא אסור יע"ש. הנה מה שכתב באלף לא בטיל צ"ע דהטור בצ"ב כתב דמשהו לא נעשה נבילה והכי קיי"ל יע"ש ומ"ש דע"י כולן הוה טעמא וחזותא לפ"ז יש לפשוט ספיקא דידי בצ"ח בשמים הבלועים מבשמים עבודת כוכבים דלטעמא לא בטיל ודוקא מלח מדם דין דם יש לו משא"כ בשמים מבשמים ושם כתבנו דמשום לתא דבב"ח וכל למעלה מס' לא מצינו בב"ח ועכשיו ראיתי שיש לפשוט לחומרא מיש"ש וצ"ע: גם עיין בת"ח ע"ד ד"ו בשם הר"ן משמע אם בישלו ביצה קלופה ברוטב ואין ס' נאסר הרוטב ואח"כ אוסר רוטב אחר עד אלף במינו אלא שתלוי אם טעמו או בלוע אוסר ועש"ך אות ט"ו כאן ולפ"ז אף בס' רוטב הבלוע בביצה דומה לחלב נבילה בחולין ק"ח ב' ועיין תוס' שם לר"ש וצ"ע בכל זה. ✍ויש לצדד בה"מ מיהו למלח הבלוע מדם לא דמי וכדאמרן והבן: ש"ע סָעִיף א
ד בשאינה. עש"ך הביא דברי ת"ה ולא דברי הר"ן: ש"ע סָעִיף א
ה מיהו לחזותא לא בטיל. ש"ך משמע דחזותא לחוד לא בטיל וכבר הארכנו לעיל בק' ועי' פר"ח כאן ובמ"י כלל ע"ד: ש"ע סָעִיף א
ו או. עש"ך ולא ביאר אם דוקא כשניכר קצת במראה דאז הוה כבעין כמ"ש בת"ח כלל ע"ד אלא דאזיל לשיטתיה באות ט"ו דאף טעמו לא בטל יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז יש. עש"ך כוונתו פשוט דאף לפעמים כותב המחבר יש מי שאומר באין חולק משום דלא נזכר כ"א בחד משא"כ כאן דמרשב"א והטור ומש"ס מוכח כן לפי דעת הרשב"א והב"י בק"י דספק בגופו והב' ע"י תערובות לא הוה ס"ס דנתערבה אספיקא קאי כדעת ר"י בעל התוס' בריש ביצה עיין בתה"א קט"ו ב' ומכאן נמי משמע כן דא"נ דשיל"מ הא הוה ס"ס כו' א"כ קשיא ליה שפיר מה פריך כו': ומ"ש "דילמא ביצה מספק טריפה ירצה בזה דרש"י פי' בריש ביצה דספק היינו ב' תרנגולים כשרה וטריפה וביצה זו לא ידענא אי מכשירה דלא הוה דשיל"מ לז"א מנלן "דלמא ספק דתרנגולת ספק ובכר"ו אות ד' תי' למה דס"ד התם דספק דרבנן בדשיל"מ לקולא פשיטא דספק טריפה בטל דמה לי ספק בגוף הענין או בדשיל"מ ופריך שפיר משא"כ באמת דספק אסור בדשיל"מ א"כ ה"ה בספק אם הוא דשיל"מ ומש"ה הוצרך הרשב"א למצוא מסברא דנפשיה זה יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח כלי. עש"ך הנה מה שהשיג על יש"ש תי' במ"י כלל ל"ט אות ה' דנדרים מצוה לאיתשולי עלי' דהנודר ומקיימו כאילו הקריב קרבן על במה וכר"ו אות ה' דרך בדרך זה וטבל ע"כ ראוי לפרוש או כהתירו כך איסורו ומ"ש המ"י דהרשב"א לשיטתיה דכל שבידו לעשות אף דאין מצוה דשיל"מ מש"ה הוצרך לומר דהוצאות הוה דשאל"מ לא מצאתיו ובתה"א ק"נ א' הביא בקונמות הא דר"נ דמצוה לאתשולי עליה יעויין שם: ועיין לקמן שכ"נ בט"ז אות ב' ומקשה לפי שיטת רמ"א כאן דכלי הוה דבר שיש לו מתירין אי לאו הוצאתו כו' ובנה"כ שם תירץ דכל שבידו דבר שיש לו מתירין אף בלא מצוה ותרומה דלאו מצוה ואין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק לא הוה דבר שיש לו מתירין הא לא"ה אף שאין מצוה דבר שיש לו מתירין הוה יע"ש: והמ"ב בסוף הספר בחדושי דינים לי"ד ד"ד משמע מדבריו דלא הוה דשיל"מ דטעמו בעלמא הוא וכפסק רמ"א בס"ד אלא תוך מעל"ע אסור להדיחן בכ"ר יחד (או לערב תבשילין יחד) כבסימן ק"ט (ס"ב כהרשב"א) וכ"א בפ"ע שרי תוך מעל"ע ולאחר מעל"ע שרי לבשל בכולן יחד ולערב והש"ך חולק עליו תוך מעל"ע אסור כ"א בפ"ע דטעמו נמי הוה דשיל"מ כמ"ש באות מ' ועוד דאפשר גוף הכלי הוה ממש ועט"ז דכתב מטעם בלוע יע"ש: אבל לאחר מעל"ע הסכים למ"ב דאף להדיחן בכ"ר יחד או לערב שרי. ואני תמה דלאחר מעל"ע איסור דרבנן איכא קדירה שאב"י ואמאי מותר והא בק"ט אוסר יבש ביבש לבשלן יחד ואף איסורא דרבנן אסור ואף מין במינו והכין ודאי הוא ואולי דקדירה שאב"י דרבנן אטו ב"י וכה"ג על ידי תערובת לא גזרו: אבל הט"ז באות ח' פסק דיש להגעיל כולן ומטעמא דכתיבנא דיבוא לאכול כולן כא' ואסור בק"ט בס"א וכ"ש חששא שיערב תבשיל הם כבס"ב בק"ט ואף לאחר מעת לעת וכדאמרן. אמנם מ"ש הט"ז להגעיל כולם כ' המ"י בכלל ל"ט אות ז' דמגעיל כלי א' די ועיין מה שכתבתי לקמן בק"ט: ומה שכתב מהריב"ל דכלי בשר עם חולבת אין בטל ברוב הנה יש בכאן מקום עיון כמו שאבאר. דע שדברי מהריב"ל אפילו באלף כלים אין היתר באינו מינו כ"כ הפר"ח אות ח' וכ"כ הב"ח ס"ג בסופו וז"ל כתב מהריב"ל קל"א קערה בשר בחלב ב"י אינו בטל בס' שמא ישתמשו ביומא ואתי לידי טעם מין בא"מ כו' ותימא שהחמיר בכלי יותר מחתיכה דחתיכה גופא ביבש בטילה ברוב מ"ה ואם יבשלם אח"כ ויתן טעם זה בזה התורה התירתו דאיסור נעשה היתר כדכתב הרא"ש אלא מדרבנן בעינן ס' כמו בסופו אם יבשלם יחד כמ"ש סה"ת א"כ בכלים שנתערב אם אין משתמש בכולם יחד שרי מדרבנן ובטל ברוב עכ"ל ולי ההדיוט הכותב דברים אלו צ"ע ולא זכיתי להבינם דמשמע מדבריו דמין באינו מינו ברוב אף שבישל אח"כ מ"ה מותר והא טעמא לא בטל הא למה זה דומה להוכר האיסור והרא"ש בספג"ה כתב אמין במינו דהותר מ"ה לאכול יחד והא בחוזר וניער אוסר הרא"ש אף במינו יע"ש. ומ"ש דא"מ צריך מדרבנן ס' כמו בסופו אף די"ל כן בסה"ת סימן ג' והיינו דמחלק בין מינו דליכא הרגשת טעמו משא"כ בא"מ עכ"פ יורגש הטעם ומדרבנן מיתסר מ"מ א"א לומר כך דודאי א"מ אף שהותר ביבש מ"ה כשיבשלם אסור מ"ה וטעמו לא בטיל והר"ן בפי' כתב דיבשלם יבוא לידי איסור תורה הביאו הב"י בק"ט והש"ך שם אות ט'. גם מה שהתיר ברוב קשיא דעכ"פ ס' ליבעי אטו יבשל יחד ר"ל יערב התבשילים יחד כמ"ש הש"ך בס"ט אות נ"ז וצ"ח אות ו' יע"ש היטב דלא כאו"ה (בטעם מין באינו מינו ביבש והבן) ולזה יש לומר דלא שכיח הוא לערב יחד ובטל ברוב: והפר"ח באות ה' פסק כמהריב"ל מטעם דאפשר להכיר האיסור ע"י טעימת קפילא ויבש באינו מינו דבטל בס' מיירי בהרבה מינים וא' מהם איסור דא"א לברורי וכ"פ בק"ה אות מ"א ובקי"א ואני תמה דהטור והש"ך בק"ט אות ה' מצייר נפרק כו' או שווין במראה וחלוקין בטעמן וכבר התעוררתי בזה בפתיחה ובק"ה וקי"א אבאר עוד: סוף דבר הכל נשמע דיראה לומר לכאורה כלי שבישלו נבילה עם כלי בשר שחוטה בטל ברוב כדין יבש ביבש מב"מ וכ"ה דליכא הגעלה די לחוש לחומרא להסיר א' שאין הפסד (וז"ש הש"ך דאין הפסד ר"ל דבלא"ה היה א' טריפה משא"כ לדידיה מבשר לחלב) וככלי דשייך הגעלה יודה הש"ך דלחומרא יגעיל כל הכלים ולא מהני בהגעיל א' כיון דמטעם דשיל"מ קאתינן עליה עס"י ק"י דפירשו וודאי אסור בידים (והמ"י שם אות ז' דדי בהגעיל א' היינו אם נאמר דלא הוי דשיל"מ) וישהנו מעל"ע דזה נמי דשיל"מ הוא וכלי בשר בין חולבת עכ"פ ס' בעינן שמא ידיחם יחד וטעימת קפילא לא אמרי' וכ"ש האידנא אף להמחמיר לא חשבינן ליה דיכול לברורי ובקי"א אבאר וצ"ע: מה שכתב הכר"ו אות ה' דסתם כלי אב"י מס"ס (עס"י קכ"ב) והא בדשיל"מ לא מהני ס"ס אלא הגעלה לא הוה דשיל"מ לא אבין לה דהכלי ודאי אסור וכי קדירה שאב"י מישרא שרי והתבשיל שנתבשל שרינן וליכא מתירין. ומ"ש שם להשהות מעל"ע ומרויח מדאורייתא לדרבנן ודוגמא לזה חמ"פ להר"מ דשיל"מ אף לאחר הפסח מדרבנן אסור הא בא"ח תמ"ז מבואר חמץ שיש ס' לאחר הפסח שרי דלא עבר ב"י וה"ה יבש ברוב ועיין נה"כ בצ"ב ומ"ש אפשר חריף הוה דרבנן כבר כתבנו בצ"ה ד"ח באב"י לדידן דלא דוקא קורט הוה דאורייתא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט הא. עש"ך העלה דאפילו פליטה אוסר במינו בדשיל"מ בכ"ש ומשמע מדבריו דמ"ה צריך רוב בפליטה ועמ"ש בט"ז. ומ"ש מאו"ח תקי"ג דשם כתב אם נתנו בתבשיל לפר"ת דאין טעמו אוסר לא נאסר סובר הת"ח דטעמו כל שנימוח אין אוסר וכ"ש פליטה אין אוסר רק אם יש חזותא וטעמא הוה כבעין וכתב הש"ך דה"פ דלפי' ר"ת דאין טעמו אוסר היינו בא"מ וכמ"ש הטור כאן דלפי' ר"ת בא"מ התבשיל שרי וכ"מ בב"י שם שכתב כתב הר"ן בא"מ בטל בס' והם דברי ר"ת שכתבם רבינו בסמוך ובי"ד. וכ"כ הפר"ח אות ט'. אלא דבמ"י כלל ע"ד אות ח' הכריע דנימוח אין בטל ופליטה בטל ומ"ש המ"כ בח"ג פ"ב צ"ט א' ראיה מהר"מ פט"ו ממ"א הלכה ט' דחמ"פ ישל"מ וחמ"פ אף פליטה אוסר תי' המ"י דהד"מ יישב זה בהי"ב דחמץ החמירו יותר יע"ש והנה המ"כ ראייתו מדכתב הר"מ יראה דא"מ אין אוסר ואל תתמה על חמ"פ ולא קשיא ליה חמ"פ על טעמו ש"מ דטעמו אף בכל דשיל"מ לא בטיל: ש"ע סָעִיף ד
י וכן. עש"ך דבלוע נמי הוה דשיל"מ ואף דכבר כתב הר"ב מעמו בטל י"ל דאזלינן כאן בתר החתיכה ובעין הוא ותדע דא"מ בטיל בדשיל"מ ודם בבשר א"מ עס"י ס"ט בש"ך אות נ"ז: ש"ע סָעִיף ד
יא אע"פ. עש"ך והפר"ח אות י"א כתב דראוי לחוש לרי"ף שסובר דכה"ג הוה דשיל"מ וכן כתב הר"ן בנדרים נ"ב עכ"ל כוונתו למ"ש הרי"ף בג"ה פת עם הצלי אסור בכותח דהוה לכתחלה ועוד דשיל"מ לא בטיל וצריך לחלק בין ההוא דהערל פ"א דתרומה לכהן מ"מ לישראל לא הוה דשיל"מ משא"כ בחד גברא שיכול לאכול בצלי וכ"כ הכר"ו. אלא דקשיא דהר"ב בצ"ט דחלב במים מיבטל בטיל ומותר ליתן לבשר והא דשיל"מ ונהי דמנ"ט בר נ"ט ל"ק עיין בר"ן בג"ה דאפשר דלא אסרה תורה טעם ב' כלל ואף בלא ביטול. וי"ל דהתם כבר מבוטל היתר בהיתר קודם שבא לידי דשיל"מ ושוב אין חוזר וניעור ובהא מודה הפר"ח דלא קיי"ל כרי"ף בזה ופת עם צלי יש תי' א' דהוה לכתחילה עס"י צ"ז משא"כ בשר ששהה ג"י דליבטל בהדי אינך בהא י"ל דמיקרי דשיל"מ וכאמור. ואם נפסק כרי"ף בזה אף באינו מינו אוסר לעולם כמ"ש הר"ן בנדרים דא"מ בטיל בדבר שלמחר יהיה מותר ואזיל לשיטתיה יע"ש (עיין בט"ז אות ה') משא"כ כשיש עכשיו היתר אף בא"מ אין בטיל. ומ"מ לדינא יראה כהמחבר והר"ב והש"ך ושאר פוסקים וכ"כ הר"ן בנ"ה דכה"ג לא מיקרי דשיל"מ ואף במינו בטיל ✍. ומה שקשה דמשמע מהמחבר בסי' ס"ט דבחתיכה חיה ר"ל וכן הקשינו לעיל מסי' ק"י ובסי' ק"י אבאר: ש"ע סָעִיף ד
יב שלא. עש"ך ועמ"ש בסי' ס"ט בשם או"ה דה"ה לכל דברים חשובים אם לא היו נכרים מעולם בטילין שפיר אף במינם: ש"ע סָעִיף ד
יג כגון. עש"ך וחמ"פ לשנה נאסר היינו בעין. ועמ"י כלל ע"ד אות י"ט דאף דנוהגין לשרוף הכל א"כ בלא"ה לא הוה דשיל"מ י"ל בתוך הפסח צריך ביטול מ"ה מש"ה ה"א דעכ"פ מיקרי דשיל"מ. ומיהו בלא"ה קיי"ל דלא מיקרי ישל"מ ובא"ח אבאר: ש"ע סָעִיף ד
יד ויש. עש"ך ועמ"י כלל ל"ט אות ט"ז דהא הר"מ סובר אף שלא במינו ואי משום הא י"ל תוך הפסח דוקא ולא קודם הפסח: ופר"ח אות י"ג כתב ב' חתיכות ליכא למימר דאם ספק אימא הגדולה של איסור אלא כמה חתיכות וא' מהם חמץ דמ"מ יש בהשאר ס'. ואי משום הא לא איריא כמ"ש הטור בק"מ בשם סה"ת דנפרך לחתיכות דקות וה"נ כ"ה שהיו ב' חתיכות היתר ס' נגד חמץ ואח"כ נפרכו לחתיכות דקות וא"א להכיר ובאו בדקדוק ועמ"י כלל ל"ט אות ט"ז במ"ש על ע"ש ואין בידי כעת ואולי רמז למ"ש: או יאמר עד"מ שהיו כאן שלש ככרות א' זית וב' ל' זיתים בכ"א חיטין ושעורין דהוה א"מ בטעמא וא' מהן חמץ ושכח איזו מהן דהשתא א"נ הגדולה שבשנים אכתי רובא נינהו עס"י ק"ט בש"ך רוב משהו סגי ומדרבנן ס' אי יבשלם תו ספק דרבנן להקל ומ"מ לבשל אסור שלשתן יחד ובק"ט אבאר אי"ה: ש"ע סָעִיף ד
טו כגון. עש"ך עמ"א או"ח שי"ח אות ב' דבו ביום אסור ליה הואיל וחל דשיל"מ לאחרים ודמי לבכורים פ"ב מ"ב ובר"מ פ"ד מבכורים הט"ו ופ"ו ממ"ש הי"ד: ומשמע מדבריו שם דאם נתערבה בו ביום אסור לו לעולם אף למ"ש ודוקא נתערב במ"ש דלאחרים לא נאסר עכשיו משא"כ בו ביום הואיל וחל פ"א דשיל"מ ויש לעיין. ומ"מ צ"ע דלא ידענא חילוק בין ההיא דהערל פ"א דר"א בדותא לכהן מישרא שרי ומ"ש ביכורים וכ"ת ביכורים חל דשיל"מ לכהן שצריך לאכול בטהרה ובירושלים דוקא ה"ה חטאת בחולין וכמו כן תרומה בחולין אמאי עולה נימא הואיל והל דשיל"מ לכהנים דצריכין לאכול בטהרה וחטאת בעזרה דוקא תו אסור לזרים. וכן מ"ש המחבר בסימן ס"ט והוא מתה"ד ק"ע דלצלי לא נאסר והא הוה דומיא דמ"ש שאומרים לבעליו אכול בטהרה והא לזה לא נאסר (זולת להר"ש יש לדחוק) אלא ע"כ שאני הכא וכמ"ש הר"מ בפי' המשנוות ובהלכות בכורים עשאום כדשיל"מ והוא מהירושלמי וחומרא שהחמירו בה (וכ"כ בכר"ו דחומרא החמירו) וא"כ צ"ע די"ל לו אף בו ביום שרי וקיל מאחריני וקלקלתו תקנתו וצ"ע. ועיין פר"ח כאן אות ה': כתב המ"א שם אות א' דמשמע ברשב"א קע"ה (ט"ס קע"א) דהקדירה אסורה יע"ש והיינו ממ"ש הושב"א שאם בישל לחולה הקדירה מותרת למ"ש דלא נעשה איסור משמע מזיד אסורה ואף ע"י תערובות קנסו ול"ד לחמץ לאחר הפסה וה"ה נמי דס' בעינן. ועיין במ"ה קכ"ו ב' הא דפריך קדירות לאחר הפסח לישתרי נט"ל אסור תי' כיון שאין עתה נוהג איסור חמץ והבאתיו במקום אחר א"כ איסור שבת אפשר דומה לו ואולי למ"ש קאמר ולא משמע כן וצ"ע ✍ועיין או"ח תמ"ז ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א כל דבר שיש לו מתירין. מדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ואחמירו רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורו ע"י ביטול. רש"י פ"ק דביצה: ש"ע סָעִיף א
ב בין שלימה. פירוש שהיא בלאו הכי אינה בטילה דהוה דבר שבמנין ולא בטיל כמה שכתוב בסי' פ"ו וקמ"ל כאן דלא תטעה לומר שהביצה שלימה אין בה אלא חומרא דדבר שבמנין קמ"ל דיש שם ג"כ חומרא דיש לו מתירין ונ"מ לענין ספק כמו שנזכיר בסמוך. ובפרישה האריך בשביל זה בחנם: ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו ספק כו'. בדבר זה חמור דבר שיש לו מתירין משאר דברים שאינם בטלים דשם מותר בספיקן אם הודאי איסור הוא דרבנן אמרינן בספק שלו דמותר ככל ספק דרבנן ולא יזיק לו אם הוא דבר חשוב אבל כאן אפי' בספק איסור דרבנן אסור כיון שיש לו מתירין: ש"ע סָעִיף א
ד ונתערבה באחרות אסורות. ואם אותו התערובת נתערב אחר כך בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק"י סעיף ח' דמותר: ש"ע סָעִיף א
ה ואם נתערבה בשאינה מינה כו'. הטעם כתבתי לעיל סי' ק"א סעיף ו' בשם הת"ח לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא על האיסור אלא על התערובת שנאסר והוא אינו מינו של האיסור ואין טעם זה מספיק כל כך. ותמיהני למה לא כתב דברי הר"ן בזה פרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) וזה תורף תירוצו דחזינן לרבי יהודא דס"ל מין במינו באיסור והיתר לא בטיל ויליף לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל משום דמין במינו הוא לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אדרבה מחזקו ורבנן לא ילפי מזה לאיסור והיתר דבשלמא דם פר ושעיר שניהם כשרים לזריקה משא"כ באיסור והיתר אע"פ שהם מין א' מ"מ חלוקים הם שזה אסור וזה מותר ע"כ ה"ל כאינו מינו ומש"ה אמרינן ביש לו מתירין הוה דומיא דדם פר ושעיר דהא אין כאן חילוק בין איסור להיתר שהרי גם האיסור סופו להיות מותר וזהו במין במינו כההיא דדם פר ושעיר משא"כ במין באינו מינו אע"פ שמצד איסור יש להם שיווי בדבר שיל"מ מ"מ יש ביניהם חילוק גדול במה שזה מין אחר ע"כ הם בטלים זה בזה. זהו כוונתו שם אע"פ שאין זה לשונו והוא נכון מאד: ש"ע סָעִיף א
ו מיהו אם לבנו כו'. לא זו אף זו נקיט דלא זו לבנו בו מאכל דעביד לחזותא וטעמא אלא אפי' נתנו בקדירה לתקן כו' דמקרי ג"כ מין במינו דכל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה הוה מין במינו כ"כ התוס' סוף פרק משילין ומ"ש רמ"א שמלאוהו בתרנגולת הוא דלהוי ממשו של איסור לאפוקי ממ"ש לקמן דטעמא לא מקרי דשיל"מ. ומזה למד מהרא"י בכל דבר שנותנין לתקן הקדירה הוה כמינו עם הקדירה ואם אחד מהם דבר שיש לו מתירין אוסר התערובת עד אלף ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל מן התורה במינו ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוה מין במינו במידי דמתקן הקדירה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ"ט באינו מינו והאי נ"ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז עתיד לבוא עכ"פ. פי' כגון ביצה שנולדה בי"ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י"ט לאפוקי ביצת ספק טריפה דנקט אח"כ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח כלי שנאסר כו'. ק"ל למה צריך הרשב"א לטעם זה דצריך הוצאות שזכר רמ"א אח"כ הא אין הנאסר שהוא הכלי יכול לאסור טפי מן האוסר ואילו האוסר שהוא הבלוע בו לא יהיה עליו דין דבר שיש לו מתירין דהא האיסור ההוא אין לו מתירין וא"כ לא יהא הנאסר חמיר מן האוסר וסברא זו מצינו הרבה פעמים בתוס' לענין מלח הבלוע מדם מביאו הטור סוף סי' ק"ה וי"ל דכיון שיש לו מתירין אין לנו להשגיח בשום סברא לקולא דאין לנו לסמוך על שום קולא כיון שבלאו הכי יש לו מתירין וכבר כתבתי בסי' ס"ט סעיף י"ד שיש ללמוד מזה דין אחר לענין בשר שלא נמלח וזה שרמז כאן רמ"א במ"ש וכן כל כיוצא בזה ורש"ל פכ"ה סי' פ"ו כתב גם כן טעם אחר על הכלי שלא הוה שיש לו מתירין כיון שאין ההיתר ממילא מכח זמן ומ"מ נראה דאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים האלו שנתערבו כמ"ש הרשב"א הביאו ב"י סוף סי' קכ"ב מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כולם מספק כיון שהאיסור בטל ברוב הוה עלייהו דין יבש שבטל ברוב יבש שמבואר דינו בסי' ק"י שאסור לאוכלם כולם יחד ויש כאן לחוש שמא בזמן מרובה ישתכח התערובות ויבא לערב התבשיל שמתבשל בכל התערובת יחד ויאכלם ויבא לידי איסור על כן ראוי לו להכשיר כולם מספק כנלע"ד ועיין מ"ש בסי' קכ"ב בדין זה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אבל טעמו בטל. פירוש שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אוחו טעם אינו חמיר לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדירה לתקן הקדירה כו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדירה לבשם התבשיל כ"כ ב"י בא"ח סי' תקי"ג: ש"ע סָעִיף ד
י אלא מחמת דם הבלוע בה. דבר זה כתוב בת"ח בשם ת"ה סי' ק"ע העתיקו ב"י בסי' ס"ט ובאמת לא כתב טעם זה שם להתיר מכח בלוע אלא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מכח שאין ההיתר למה שהיה אסור דהיינו בישול וסיים שם ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בטילה כיון דאין כאן אלא איסור בלוע נמצא דלא מהני סברא זו דאיסור בלוע אלא לבטל שלא תהיה חתיכה הראויה להתכבד ולא לבטל דבר שיש לו מתירין דא"כ אמאי כתוב שם בת"ה דלהרי"ף הוי ליה דבר שיש לו מתירין כיון שיש לו היתר לצלי הא אפילו להרי"ף מותר מטעם דלא הוה רק איסור בלוע ותו קשה על רמ"א כאן דאמאי הוצרך לתת טעם גבי כלי משום שצריך הוצאות ולא אמר הטעם דלא הוה אלא איסור בלוע ונראה דרמ"א כתב דברים אלו על פי או"ה כלל כ"ה דין י"ט וז"ל וכלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרות בטל ברוב ואע"פ שאפשר להגעילן לא מיקרי דבר שיש לו מתירין לאסור כולם עד שיגעילם מאחר שאין איסורן מגופן [דלא] גרע מבריה שלימה שנאסרה ע"י בליעה ובי"ד מפרש בסי' קכ"ב בשם הרשב"א משום שצריך הוצאות כו' עכ"ל. הרי לפניך על דין הכלי ב' טעמים ועל כן כתב רמ"א תחלה גבי כלי טעמו של הרשב"א ללמוד ממנו כלל דלא נקרא דבר שיש לו מתירין במידי דצריך הוצאות בכל מקום ואח"כ כתב גבי חתיכה שלא נמלחה דלא שייך האי טעמא כתב בו טעם אחר של או"ה שהוא מפני בלוע ואף שבת"ח כתב דבר זה בשם ת"ה סי' ק"ע זה מפני שתקפה עליו משנתו טעה במראה מקום אבל בגוף הדין יפה כתב על פי או"ה וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוה דבר שיש לו מתירין דשם לא הוה בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם ומתחלה היה דבר נפרד בפני עצמו על כן אין התערובות מתירו כיון דהוה דבר שיש לו מתירין משא"כ בחתיכה זו אלא דקשה לן מה סברא יש דלא להוי דבר שיש לו מתירין באיסור בלוע. כיון שעכ"פ יש היתר לחתיכה זו לא הקילו לבטל אותה ברוב כמו בכל דבר שיש לו מתירין בשלמא לענין ראוי לכבד שפיר י"ל דלא החמירו אלא אם האיסור הוא חשוב אבל לא אם החתיכה החשובה מותרת אלא יש בה בליעה אסורה דהא מ"מ אין על החתיכה זו איסור מצד עצמה ואין איסור על שם החשיבות נמצא דאיסור לחוד וחשיבות לחוד אבל לענין דבר שיש לו מתירין הוא עיקר כיון שיש לו היתר בלא ביטול לא נלך אחר הביטול א"כ כל שיש לו היתר לאיסורו מצד עצמו או להבלוע בו שוה הוא ואין להקשות דא"כ קשה גם על מ"ש דאם אין שם ממש אלא הטעם דלא הוה דשיל"מ דהתם מיירי שלקח גוף האיסור שלא נתערב בה ממש אלא טעם אין לו לאיסור כח לאסור דהא לא נרגש הטעם במינו והוה כלא נפל האיסור לשם כלל) משא"כ בזה דחתיכה שלא נמלחה הרי איסור ברור לפנינו ואפילו מן התורה צריך ביטול ברוב שפיר גזרו חכמים דלא מהני ביטול ברוב כיון שיש לה היתר בלאו הכי ובסמוך נזכיר עוד מזה. וכ"כ רש"ל על דברי ת"ח דלעיל דלגבי דבר שיש לו מתירין לא מהני מה שהוא איסור בלוע. ותו קשה לי ממתני' דבכורים פ"ב שאמרו גידוליהן אסורים מלאכול בירושלים כו' פי' דאם נתערב ביכורים כל שהוא בחולין אסור הכל לאכול בירושלים בתורת חולין כיון שיש לו מתירין לאכול שם בתורת ביכורים ואם זרע את הביכורים בירושלים הגידולין אסורין מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין כן פירש הרמב"ם משנה זו ולא כמ"ש הר"ש לדחות פי' זה מכח ירושלמי וכתבתי במקום אחר שלא קשיא מידי על הרמב"ם והברטנורה פירש דהך זרע קאי על התערובות דאפי' הכי אסורים הגידולים משום דבר שיש לו מתירין. א"כ ראינו אפילו באיסור זה שהוא עדיף עכ"פ מבלוע באותן גידולים שהרי אפי' בגידולי תרומה דשנינו פרק ט' דתרומות שאסורין הוא מטעם גזירה שמא ישהה תרומה טמאה עד שעת הזרע ובבכורים אמרי' שם בגידוליהון דהויין חולין ואפ"ה אמרי' דגידולי תערובות ביכורים בירושלים כיון דשם יש להם מתירין לאכול אותם בתורת ביכורים אנו מחמירין אפילו בגידולים של תערובות ביכורים א"כ ק"ו שנחמיר בהאי חתיכה שלא נמלחה שהיא אסורה מן הדין שתאסר גם את התערובות משום דבר שיש לו מתירין וגם מזה לא קשה ההיא שזכרנו בסמוך באם אין שם אלא טעמו של איסור דלא הוה דבר שיש לו מתירין דכיון שסילק משם את גוף האיסור ולא נשאר רק הטעם והוא מין במינו אין הטעם נרגש כלל מעיקרא ומן התורה א"צ ביטול כלל דלא אמרו טעם כעיקר דאורייתא אלא באינו מינו ואע"ג דמדברי טור א"ח סי' תקי"ג שכתוב שם דין זה בשם ר"ת משמע שם דקאי על מה נותן טעם דהיינו שנותנו במאכל כגון ליבנו בביצה את המאכל הא כבר כתב ב"י שאין זה מוכרח וממה שכתבתי מוכרח ההיפך שלא מיירי אלא שנתערב מין במינו ממש ואין שם טעם כלל אבל כאן בביכורים דהיה שם תחלה גוף הביכורים בין התערובות ואע"ג שנתבטל אח"כ בארץ כשנעשה ממנו גידולין מ"מ ע"כ ההיתר הוא ע"י ביטול בזה אנו אומרים בדבר שיש לו מתירין לא מהני שום ביטול וק"ו בחתיכה שלא נמלחה שיש בה איסור גמור ואתה צריך לבטלה וזה לא מהני בדבר שיש לו מתירין מכל זה נראה לי ברור דכל איסור שבעולם שעיקר היתירו ע"י ביטול אין היתר בדבר שיש לו מתירין: ש"ע סָעִיף ד
יא כל איסור שלא היה ניכר. כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת בתוך יין צלול שהיה שם קודם השבת. ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה דבסמוך שהיה האיסור ידוע שהרי החתיכה היתה אסורה משא"כ בענבים לא היה איסור כלל תחלה: ש"ע סָעִיף ד
יב מי שנדר כו'. הוה דבר שיש לו מתירין כיון דמצי לשאול על הנדר לחכם: ש"ע סָעִיף ד
יג ויש חולקין. הוא הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוה דבר שיש לו מתירין וכתב רש"ל פרק כ"ה סימן פ"ז דכן נראה עיקר ולא כת"ח שפסק כהמרדכי שהוא דעה קמייתא: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א כל. עט"ז הכין הוא ודאי ואף לטעם הר"ן שהביא הט"ז באות ה' מ"ה מותר דהא עכשיו איסור הוא (בי"ט אחר שבת ושאר דברים) אלא מדרבנן דלמחר היתר והיתר הוא. ומ"ש רש"י נראה שאן זה כטעם הר"ן. ועיין סוף מעילה ובר"מ פ"ז ממעילה ה"ו וכבר נתקשה הפר"ח בסימן ק' אות ג' מ"ש הכ"מ דשיל"מ וה"נ מטבע לא בטיל שזה הכל מדרבנן ולדינא העלה הפר"ח שם דמתני' דמעילה מיירי שיש בכיס פרוטה א' וזו שנתערבו וליכא רובא דהיתרא כתי' הב' בתוס' מעילה כ"א ב' ד"ה פרוטה או דפרוטה של הקדש ניכרת בין פרוטות חולין ולא שייך ביטול לאיסור הניכר וידוע ואיהו לא ידע שהוא של הקדש ואם הוציאה מעל. ולא הבינותי כלל אי מיירי שיש כמה מיני פרוטות ונתערבה א' ואיהו שגג וסבר של חולין היא זה א"א להאמר כלל דא"כ איך שייך יחלל או יוציא כל הכיס והא בהוציא זו של הקדש מעל לכ"ע ואם נאמר שנתעלם ממנו איזה מין פרוטה היתה של הקדש לא ידענא דלפ"ז מיבטל בטל דמה בכך שכל אחד ניכר אכתי שלשתן בספק עומדין ואטו אם נתערבו ג' מינים חלוקים שור ועז ואיל שהיה ידוע מתחילה איזו מהן טריפה ואח"כ שכחו מי לא בטיל מ"ה ואף מדרבנן בטעמו שוה ועכ"פ בס' שרי גם קשיא אכתי באומר פרוטה בכיס זה הקדש מא"ל סוף דבר דבריו צ"ע וישוב דעת: כתב בשו"ת חות יאיר סי' ל"ג בהמה שנתערבה באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל"מ לא הוה כמ"ש רמ"א וה"ה חשיבות דב"ח עכ"ל. ואמת שאו"ה כלל ז' ד"ג כ"כ בחהר"ל עיין מ"ש בק"א בש"ך אות ה' ומשמע ה"ה כל דברים חשובים כן כל שלא נודע איסורן תחילה אף שהיה בעולם לבדן אפ"ה בטילין שפיר ומיהו מהא דמעילה קשיא באומר פרוטה בכיס זה הקדש דמטבע לא בטיל אמאי הא לא הוכר האיסור מעולם דומיא דחתיכה שלא נמלחה בק"א. וראיתי להכר"ו כאן אות ח' כתב מתוס' מעילה דשיל"מ לא הוה אלא דרבנן והא אפילו מ"ה לא הוכר האיסור יע"ש. ובאמת המעיין בתוס' נקטו בלשונם פרוטה שנתערבה ואהא כתבו דשיל"מ. וסבור הייתי לומר דפרוטה בכיס זה הקדש לק"מ דעתו היה על אחרונה או דהוברר הדבר בשעה שהוציא הראשונות חל ההקדש על אחרונה וכ"מ קצת ברש"י שם ד"ה עד דמעילה באחרונה היא. אמנם בקרית ספר כתב ממ"נ והיינו למ"ש הר"מ עד שיחלל ואין להאריך: עודכתב חו"י בסימן קל"א מי שנדר שלא לשתות יין ונשבע שלא יתיר לו נדרו הוה דשיל"מ דמתחלה יתיר שבועה ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף א
ב בין. עט"ז וירצה למ"ש הטור בפ"ו דביצה אין בטילה דמנין לא בטיל עס"י פ"ו בש"ך אות יו"ד לחד תירוצא. והמחבר בפ"ו פוסק דאין בטילה ובק"י חזר יע"ש וע"מ א"י איך יתורץ במ"ש שלימה דלא בטיל דזה אין נ"מ בדשיל"מ אלא דהוי מנין ולענין ספק דרבנן הוא דנ"מ כמ"ש באות ג' זה ענין בפ"ע: שאלה ביצה א' נולדה בי"ט ונתערבה בין ביצים אחרים עד"מ שהיו כאן ביצים מהרבה מיני עופות וא' מהן נולדה בי"ט ולא ידענא מי מהן. ואי כה"ג בדגים מינים הרבה וא' מהן ניצוד בי"ט ולא ידענא איזו ואם יש לחלק בין חיים למתים או לאו: תשובה הנה הפרישה אות ב' דאפשר שלא אמרו דבר שדרכו למנות אלא ששם איסור קבוע עליה ולא זה שלמחר תהיה מותרת. אבל בסמוך בספק ביצת טריפה צריכין לטעמא דבטילה דהא ממ"נ או מנין או ישל"מ כו' ובאות ד' כתב דמיירי בטריפה ולמ"ש ריש הסימן א"צ לזה עכ"ל והנה ביאור דבריו יראה לי דה"ק דלא אמרו דבר שבמנין לא בטיל אלא באם הוא לעולם אסור אבל דשיל"מ לא גזרו הלכך קאמר דהוה דשיל"מ ובזה מתורץ דלמה ליה להרשב"א לומר דאין המתיר בודאי תיפוק ליה דספק כי האי אפילו בדשיל"מ בטיל דע"כ אמרינן דספיקו להחמיר אלא בספק בגוף האיסור אם נולדה בי"ט או לאו דלחומרא וממילא תו לא בטילה גם כן אבל בספק אי יהיה דבר שיל"מ או לאו מנלן להחמיר לז"א דממ"נ ה"א דאסורה אי תהיה טריפה הוה מנין ואי תתגלה שכשירה אם תטעון הוה דשיל"מ ולמה לן לאחותי נפשין בספיקא לאכול השתא כמ"ש הצ"צ בס"ט כדבעינן למימר קמן מש"ה כתב הרשב"א דדשיל"מ לא הוה דאין ודאי וכיון שכן מנין לא הוה דע"כ אמרינן מנין לא בטיל אפילו בספיקא כדמוכח מריש ביצה למה דס"ד ספק טריפה ועלה קאי נתערבה כו' היכא דליכא לברורי שנשחטה התרנגולת ואפשר שזה שפי' רש"י בד"ה לספק אם נולדה מכשירה או מטריפה ולא פי' שהתרנגולת ספק אלא דההיא איכא לברורי אם תטעון וכל שאפשר להתברר אין שם איסור קבוע עליה לא גזרו דליהוי דבר שבמנין משא"כ ספק דא"א להתברר תו מיקרי איסור קבוע. ובאות ד' נמיתי' קושית הד"מ דמש"ה לא הוה מנין דאפשר להתברר לא גזרו עליו וכאמור ודשיל"מ נמי לא הוה דאין ודאי ועמ"ש בש"ך אות ז'. ולפ"ז נאמר דסברתו טובה היא דכל שאין שם אסור קבוע עליו לא הוה מנין ואף אנו נאמר דה"ה כל הדברים החשובים כמו ב"ח וחר"ל וכדומה לא שייכא כשחוזר להיתרו וכנראה עאו"ה כלל ז' ד"ג וכ"ה וזה ברור דכולהו חד דינא אית להו. ולפ"ז מהרשב"א ובארוך ק"ד אין ראיה שסובר דביצה בטילה שהרי הב"י בק"י לא למדה אלא מדכתב דספק טריפה בטילה והא הוה מנין ולפמ"ש הפרישה אין הוכחה: ויצא לנו הדין דביצה בשאר ביצים ובא' ספק כולן אסורות משום דשיל"מ וכ"ת בא"מ דשיל"מ בטל הוא אף ביבש וכמ"ש המ"כ בח"ג פ"ב צ"ח ד' וזה מוסכם. הא בורכא דביצת עוף זה עם אחר הוה מב"מ כמ"ש הב"י בשם האגור בצ"ח ועס"י צ"ח בש"ך דדשיל"מ בתר שמא אזלינן (ונראה דטעמא נמי חדא הוא ונ"מ דמקילין במינו עס"י צ"ח בנשפך) אבל בדגים כה"ג דשני מיני דגים שלימין הוה א"מ כמבואר בצ"ח אם כן דשיל"מ בטל הוא בא"מ אם יש ס' עכ"פ אלא מטעם ב"ח חשובים אף בא"מ לזה נאמר דכיון דלמחר מותר לא חשוב הוא ובאנו למחלוקת הפרישה והב"י בק"י דהוכיח מרשב"א דביצה בטילה ואפשר בדבר שחוזר ודאי להיתרו אף הב"י מודה. ואם נאמר דאפ"ה חולק וסובר דמטעם מנין לא בטיל אכתי יש לעיין במתים אי הוה חהר"ל כ"ז שלא נטלו קשקשיהן ויראה דל"ד לכבש בעורו ודמי לפתיחת הבני מעיים ועמ"ש בש"ך אות ז': ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו. עט"ז ודע דאם עכשיו ודאי ולאחר זמן תהיה ספק או פלוגתא דרבוותא דעת המ"י כלל ע"ד אות י"ב דמ"מ מיקרי דשיל"מ וכל מה דיכולין לעשות בהיתר עדיף ועמ"ש באות ז': ש"ע סָעִיף א
ד ונתערבה. עט"ז אפשר אהמחבר קאי שכתב שם ד"ח וה"ה דשיל"מ בג' תערובת מותר להר"מ ולדידן בב' או אפשר גם הר"ב הכריע כן לצורך וצריך לחלק בין ספק א' בגופו וב' ע"י תערובות בדשיל"מ מחמירין כמו בדאורייתא וב' תערובת שרי ועמ"ש בק"י: במ"א א"ח תקי"ג אות ד' צ"ע דהא כתב כאן ספק נולדה ונתערבה אסורה ואולי בי"ט אחר שבת ודוחק: ש"ע סָעִיף א
ה ואם. עט"ז ולפי טעם הר"ן אף בי"ט אחר שבת אפ"ה היה מדרבנן דמ"מ עכשיו אסור הוא והוה אינו מינו עיין אות א' ופליטה נמי ראוי לאסור דלר"י דם הפר ושעיר לאו דוקא ממשו כדמוכח מבב"ח עיין חה"ר חולין בשמעתת' דזרוע בשילה ועמ"ש באות ט'. וכל תנאים שהותנו בדשיל"מ שייכים נעי להר"ן: ש"ע סָעִיף א
ו מיהו. עט"ז ועמ"ש בצ"ח אות י"א ובתקי"ג בא"ח. ובת"ח ע"ד ומ"י שם: ודע דאם בישלה בא"מ דבטילה בס' להמחבר בצ"ח בי"ט בעלמא מותר להוסיף עד ס' יע"ש. ובקלופה הא באין קלופה אפילו משהו ליכא עיין א"ח תקי"ג בט"ז אות ג' ובמ"א אות ז' ובת"ח ע"ד ד"ג. ומ"מ אין לבשל יחד וה"ה ביצת נבילה דהא י"א אף אין קלופין ונהי בדרבנן מקילין כמ"ש הת"ח שם לכתחלה אסור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז עתיד. עט"ז ועיין בצ"צ ס"ט דה"פ דל"ת דעכשיו אוכל בספק איסור תורה ע"י ביטול ימתין עד שתהיה מותרת בבירור ויפה כתב וכ"כ הפר"ח אות ו' והמ"י כלל ע"ד אות י"א והכר"ו אות ד' פקפק ע"ז וא"י דדבריו ברורים בטעמו וראיה מאשה שנדרה כו' עוד כתב שם דביצה ספק טריפה או ודאי טריפה בי"ט הוה דשיל"מ לענין י"ט וכן הסכים הפר"ח שם והמ"י שם י"ב והפר"ח שכתב ספק לאו דוקא ה"ה ודאי כנראה מדבריו וכ"ש כשמרויח מאיסור תורה לדרבנן עש"ך אות ח': נסתפקתי מי שנדר שלא לאכול בשר זה והוא מנבילה וטריפה וכדומה משאר איסורים שנוסף עליהם איסור שיל"מ ונתערב מהו מי אמרינן דלא בטיל וירויח האיסור הב' א"ד דלא חל כלל איסור הב' דאין איסור תע"א שהרי הר"ב אומר כן בצ"צ דטריפה שנולדה בי"ט לא בטיל דמרויח נולד לאחר זמן דאיסור חע"א בכולל עכ"ל והיינו דמסתמא יש כולל שהרבה ביצים שנולדו מכשירות היום עיין יבמות ל"ג ובס' פורת יוסף מ"ש שם. משא"כ נשבע על טריפה לחוד דלית כולל. שוב ראיתי דיש ב' תירוצים ביבמות לקוברו בין רשעים ולחד פי' אף דאין אחע"א היינו ללקות שתים או ב' חטאות אבל ע"מ ב' איסורים עביד ועיין במ"מ ומ"ל בהל' א"ב פ"א א"כ מיקרי דשיל"מ ועוד דכולל קל על חמור לא חייל לחד דעה עיין יבמות וי"ט על טריפה קיל דיש היתר אלא כדאמרן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח כלי. עט"ז דבשר שלא נמלח שנתערב באחרים לא הוה דשיל"מ דצריך הוצאות על מלח ועמ"ש בס"ט אות ל"ה ובש"ך כאן אות ה' ומ"ש דבק"ט (ט"ס ק"י) מבואר דאסור לאכלם יחד והוא דעת הרשב"א ואף דהוה דרבנן מ"מ שכיח הוא שמתערבין התבשיל ע"כ ראוי להגעיל ובכ"ח יודה דמותרין וכן בא' בשר בין חולבת ליכא חששא ובש"ך אות ה' אבאר. וכלי לא הוה מנין דאין איסורו מחמת עצמו ובכל דברים החשובים בעינן איסור מעצמו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אבל. עט"ז ול"ד פליטה ה"ה ממשו כל שנימוח הוה טעמו ומש"ה קשיא מס"א ומ"ש הב"י בא"ח כתב לבשם יש לעיין דהתם לענין דליהוי מינו כתי' קמא בתוס' ביצה יע"ש אבל לענין הקושיא דטעמו לא יתורץ בזה ועיין בא"ח תקי"ג ובסימן פ"ו ובמ"י כלל ע"ד אות ט' ואין להאריך ועמ"ש בש"ך אות ט': ש"ע סָעִיף ד
י אלא. עט"ז ויש בכאן מקום עיון. א' דמשמע מדבריו דהא דטעמו אינו אוסר בדשיל"מ הוא בפליטה לחוד הא כל שיש ממשו שם אף שמתחילה היה אוכל ואח"כ נימוח מיקרי ממשו ובעינן ביטול ברוב מ"ה ובדשיל"מ לא בטיל וזה סותר מ"ש באות ט' דקשיא לי מס"א וכמ"ש שם. עוד יש ללמוד מדבריו דין חדש עד מאד דהא דבמינו ברובא בטיל היינו כשיש שם ממשו הא פליטה אף רוב א"צ ומש"ה בדשיל"מ טעמו שרי דלאו מתורת ביטול קאתינן עליה ולפ"ז נ"מ טובא באם חתיכה נבילה נפלה לבשר כשר עם מים וסלק שא"מ ומינו מבטלו היינו אף שאין רוב בהיתר נגד הפליטה וז"א דבצ"ח מבואר דכה"ג צריך רוב עכ"פ אלא בספק אם נפל למינו ואין שם א"מ ולא רוב כפי הנראה דהולכין לקולא דמ"ה אף רוב א"צ דטעמו שאין נרגש אין אוסר כלל וזה לא מתבאר בשום פוסק וצ"ע רב ✍: ש"ע סָעִיף ד
יא כל. עט"ז ועיין מרדכי סוף חולין דבר שבא לעולם ע"י תערובת לא בטיל וראיה מיבמה שרקקה דם התם נולד בתולדה כך וכ"א מהם לא היה בפ"ע משא"כ כאן ההיתר היה בעולם ועוד יש לחלק: ש"ע סָעִיף ד
יב מי דיכול לשאול. ט"ז. ואם זימן א' לאכול אצלו ונתערב דבר שנדר עליו חבירו בא"מ דבטל בששים בפחות מששים יש לעיין אי שרי להוסיף בידים דלדידיה שריא ויראה דמכל מקום אין מבטלין איסור ולחבירו עכ"פ אסור הוא ✍. ועמ"ש בק"ז לענין סכנה אי מבטלין לכתחילה: ש"ע סָעִיף ד
יג ויש. עט"ז ודע דכ"ז הוא אם אותו דבר גופא חוזר לאיסורו לשנה הבאה כמו חמ"פ איכא פלוגתא אבל דבר שיהא נשאר לעולם בהיתירו כמו חדש אף דלשנה נאסר התבואה חדשה מכל מקום תבואה דהשתא מותרת היא וכ"כ אחרונים ועפר"ח אות א' מה שתמה על הר"ר י"ט מה שהביא הב"ח: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ונתערבה. כתב הט"ז ואם אותו התערובות נתערב אח"כ בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק"י ס"ח דמותר והש"ך כ' דאפי' בב' תערובות אסור בדשיל"מ: ש"ע סָעִיף א
ב בשאינה. כ' הש"ך דנראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אף על גב דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל שלא במינו ובטל: ש"ע סָעִיף א
ג לבנו. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא באו"ח סי' תקי"ג ס"ג ע"ש ובנותנו לקדרה לתקן איתא הטעם במהרא"י דכל שנותנין זה בזה לתקן מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים את העיסה וכתב הט"ז ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל במינו מן התורה ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוי מין במינו במידי דמתקן הקדרה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ"ט באינו מינו והאי נ"ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד עתיד. כגון ביצה שנולדה ביו"ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י"ט (לאפוקי ביצה דספק טריפה דנקט אח"כ): ש"ע סָעִיף ב
ה ספק. הקשה מוהר"ר משה מלבו"ב למה כתב המחבר לפי שאין המתיר בודאי הא דין זה דספק טריפה לא שייך כלל לדבר שיל"מ משום דגבי ביצה שנולדה ביו"ט שפיר שייך לומר שהוא דשיל"מ דעכשיו הוא אסור ולמחרתו יהיה מותר משא"כ בביצת ספק טריפה אף אם ההיתר יהיה בידו או שיבא בודאי מ"מ אם נתערב באחרים דין הוא שיבטל ממ"נ אם תהיה התרנגולת טריפה א"כ הביצה לא הוי דשיל"מ דהא באמת טריפה היא וראוי שתתבטל ואם תהיה התרנגולת כשרה א"כ לא נאסר הביצה מעולם ודשיל"מ לא שייך אלא אם הוא עכשיו אסור ולעתיד יהיה מותר ונ"ל לתרץ דהמחבר איירי כאן מביצה של ספק טריפה שנולדה ביו"ט ג"כ וא"כ אף שתהיה התרנגולת כשרה אח"כ מ"מ הביצה אסורה היום שנולדה ביו"ט וסד"א אם אותה הביצה נתערבה ביו"ט לא תתבטל באלף משום שיש לחוש שמא תהיה התרנגולת כשרה וא"כ אין לביצה זו שום איסור רק שנולדה ביו"ט קמ"ל הואיל שאין המתיר בודאי עתיד לבוא דשמא תהיה טריפה א"כ לא מקרי ביצה זו דשיל"מ ובטלה וק"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו הוצאות. כ' הש"ך דמהרי"ל חולק ע"ז דהוצאות ההגעלה הוא דבר מועט וראיה ממעשר שני דהוי דשיל"מ על ידי העלאה לירושלים וכו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהו ב"י דאז שרי מן התורה ואפי' בכל אחד בפ"ע אסור להשתמש עד אחר מע"ל דהא הטור לא כתב דלא הוי דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלי שום הוצאות לכ"ע אסור ובתשובת בן לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורים וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו בסי' ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"ם דעביד הכי כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו וכו' וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח וע"ל סי' ס"ט ס"י גם הט"ז פסק דיש להכשיר כל הכלים ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף א
ז טעמו. כתב הט"ז פי' שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו הטעם אינו חמור לאסור בשביל דשיל"מ ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדרה לתקן וכו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדרה לבשם התבשיל כ"כ הב"י בא"ח סי' תקי"ג מיהו הש"ך חולק ע"ז וכתב דלענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכתב שכ"פ הב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ח עצמו. כתב הש"ך דכל הפוסקים תפסו על הר"ב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע או לא סוף סוף יש היתר לאיסורו: ש"ע סָעִיף ד
ט שי"א. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם כמ"ש בסימן ס"ט: ש"ע סָעִיף ד
י הבלוע. הקשה בט"ז דלפ"ז אמאי הוצרך הרמ"א לתת טעם גבי כלי משום דצריך הוצאות ולא אמר הטעם דהוי איסור בלוע וצ"ל דבאמת גבי כלי ג"כ הוא מטעם בלוע אלא דרמ"א כתב הטעם מחמת הוצאות ללמוד ממנו במקום אחר היכא דצריך הוצאות דלא הוי דשיל"מ וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוי דשיל"מ דשם לא הוי בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם מיהו בעיקר הדין מסכים עם הש"ך דאין חילוק גבי דשיל"מ בין איסור הבלוע או הטעם בכולם אינם בטלים אך מ"ש דגם חתיכה שלא נמלחה מקרי דשיל"מ זה אינו כמ"ש בס"ק ט': ש"ע סָעִיף ד
יא קודם. פי' הש"ך כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח מן היין בשבת ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפ"ע מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר למשוך הימנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפ"ע מעולם וכן כל כיוצא בו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
יב חולקין. כתב הש"ך בת"ח פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חלק עליו ואותן שתי הסברות שהביא המחבר בא"ח סימן תמ"ז י"ל דפליגי נמי בהא אי חמץ הוי דשיל"מ או לאו: ש"ע סָעִיף ד
יג המבשל. וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח: ש"ע סָעִיף ד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א נתערבה באחרות. עיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת תשובה ג' שנסתפק בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם אי אמרינן כל דפריש כו' דלא שייך לומר עד שתאכל באיסור תאכל לאחר יו"ט בהיתר דהא אנן מחזקינן דאין כאן איסור כלל או לא אמרינן כלל בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא אף בכה"ג והאריך בזה ולבסוף העלה דאף בכה"ג לא אמרינן כל דפריש כו' וזה הוא ג"כ בכלל דבר שיש לו מתירין וכן משמע בתשובת צמח צדק סימן ה"ט באמצע התשובה ע"ש וכן כתב המג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג ועיין בספר צל"ח על ביצה ד' יו"ד ע"ב בד"ה והואיל שהאריך להביא ראיה דאמרינן בדבר שיל"מ כל דפריש מר"פ ע"ש וכן נראה דעת החוות יאיר בסימן קל"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב נתערבה בשא"מ. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג יש מי שאומר. עש"ך ועיין בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סימן כ"ו ועיין מ"ש דודי הרב הגדול מהר"א ז"ל בספר חמדת ימים דרוש ו' ובתשובת כתר כהונה סימן מ"ה ובשו"ת תולדות יצחק סימן כ"ג ועיין בחידושי הגאון מהר"ר יונתן ז"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה א' ובספר בני חייא מ"ש בזה ועיין עוד בספר שער המלך פ"ח מהלכות מא"ס דין י"א מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ב
ד עתיד לבא עכ"פ. עיין בתשו' צ"צ סימן ס"ט בביצת טריפה שנולדה בי"ט ונתערבה ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דגם אחר י"ט לא יהיה היתר בלא ביטול מכח טריפות והוא ז"ל חולק עליו דמ"מ ודאי שיבא לידי היתר קצת דלאחר י"ט יסתלק איסור הכולל דהיינו נולד וכל מה דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן ע"ש וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י כלל ע"ד אות י"ב ועיין פמ"ג שכתב דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבלה זו ונתערבה דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף בס' די"ל דאיסור נדר לא חל כלל כיון דלא הוי בכולל מ"מ ב' איסורים יש אלא דהא דאין אחע"א היינו ללקות שתים או ב' חטאות א"נ מקרי דשיל"מ ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ה שנשאל על דין זה ורצה מתחלה ג"כ לומר דמ"מ איסור נדר הוי דבר שיל"מ אמנם לא מטעמיה דהפמ"ג רק כיון דיש פלוגתא דרבוותא אם נדר חל על דבר איסור (עיין לקמן סי' רט"ו ס"ה) ספיקו לחומרא א"כ הוי דשיל"מ ושוב פקפק בזה דמ"מ יש מקום להתיר בנ"ד כיון דהא דנדרים הוי דשיל"מ עבואר בש"ס עשום דמצוה לאתשולי א"כ בנ"ד פשיטא דליכא מצוה דל"ש לומר המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבלה ואדרבה א"א לאתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דשיל"מ ובזה דן לספק אם נימא דע"מ כיון דהשתא דפקע איסור נבלה ע"י ביטול יש מצוה לאתשולי הוי דבר שיש לו מתירין או כיון דלא מקרי דשיל"מ רק מכח הביטול ממילא נתבטל בכולו ומותר. ואין להביא ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל מדהוצרך לבא בטעמא דאיסור נולד חל על איסור טריפה משמע דבלא"ה היה בטל אף דלבתר ביטול איסור טריפות חל עליו איסור נולד כמו כל אין איסור חל על איסור דמתלי תלי וקאי וע"כ מטעם הנ"ל דהיכא דרק ע"י הביטול הוי דשיל"מ לא מקרי יל"מ דש"ה דכיון דהאיסור לא נולד רק בתערובת לא הוי דשיל"מ כמ"ש הרמ"א גבי גיגית משא"כ בנ"ד דהאיסור נדר חל מיד וכנ"ל אלא דמתחלה לא היה עומד לאתשולי בזה י"ל כיון דמ"מ עתה ע"י הביטול עומד לאתשולי לא בטל איסור הנדר דמקרי יל"מ. והאריך בזה ושוב הביא ראיה דגם היכא דההיתר מסתעף רק ע"י ביטול ג"כ הוי דשיל"מ ומ"מ הניח בצ"ע ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ה לפיכך ביצה. עיין בתשובת צמח צדק סימן ס"ט ועיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קפ"א מ"ש על דבריו ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו כלי שנאסר. עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אבל טעמו בטל. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ב' שהעלה כדעת הרמ"א דטעמו בטל ולא כב"ח וש"ך שהשיגו עליו אלא שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים אינו בטל כ"ז שהוא ב"י כדעת הש"ך בס"ק א' אבל לא מטעמיה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ט מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ד
ח הבלוע בה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סימן ג' שהעלה כדעת הרמ"א ז"ל דכל שאינו אסור מחמת עצמו בטל ולא ככל אחרונים שהשיגו עליו אלא שכתב דאין כוונת הרמ"א דבכ"ע שאינו אסור מחמת עצמו בטל אלא מיירי דוקא שהאיסור הבלוע אינו מינו עם מה שנתערב עכשיו דמאחר שהאוסר עצמו הוא מבשא"מ לא יפה כחו מכחו ונדון הכל כתערובת מבשא"מ דבטל אפי' בדבר שיל"מ כדלעיל ס"א. ע"ש בסעיף ד' שכתב דאם גם האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה יש בזה שלש מדות אם שהאיסור וההיתר הנאסר אחד לח ואחד יבש ואם שניהם לחים ואם שניהם דברים יבשים כגון ששתיהן חתיכת אוכל. דאם אחד לח ואחד יבש לעולה בטל כי כבר נתבאר שטעם בכול בדבר שיש לו מתירין. ואם שניהם לחים ונפל הנאסר לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו יש הפרש שאם גם הנאסר היא מאותו המין הכל אסור ואפילו לא נתן טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני אכן אם לא היה הנאסר מינו של האוסר יש חילוק שאם נאסר מכח נ"ט חוזר ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון. אך אם לא נתן טעם האיסור בהיתר הראשון אינו אוסר היתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו מאחר שכבר נתבטל אולם אם האוסר והנאסר שניהם יבשים בין שההיתר הנאסר אינו מינו של האיסור ובין שהוא מינו ונתערב בחתיכות אחרות אם מכירה זורקה והטעם שנפלט ממנה נתבטל וכן אפילו אם אינה מכירה שנמוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל כדין יבש ביבש אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דשיל"מ וכן אפילו אם מכירה זורקה באופן שאין כאן אלא פליטתה אלא שבלעה מהאיסור שיל"מ יותר מכזית בכא"פ הוי כאילו נפל כאן ממשו של איסור וכיון שהוא דשיל"מ לא בטיל. ע"ש שקבע בזה מסמרות והאריך הרבה בענין זה. ומ"ש האחרונים כאן ולעיל סי' ס"ט סי"ד דחתיכה שלא נמלחה תוך ג"י לא מקרי דשיל"מ הואיל שאין ההיתר למה שהיה אסור עיין בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ג' שתמה למה כתבו האחרונים כן אחרי שהרי"ף פסק בפ' גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלא כותח הוי כדשיל"מ א"כ לא ס"ל כלל זה איך נפסוק להקל והאריך לבאר שכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן דאפילו היכא שאין ההיתר למה שהיה אסור מקרי דשיל"מ והביא ג"כ בשם שער המלך פט"ו מהלכות מאכלות אסורות שפסק להחמיר בזה ומ"מ העלה דאף עפ"כ יש להקל בחתיכה ששהתה ג"י בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר התערובת אחרי שאין זה רק חומרת הגאונים. ועיין שם בסי' ו' תשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שדחה ראיותיו וכתב דיפה הכריעו האחרונים להקל בזה ע"ש וכן כתב הפמ"ג ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סי' ל"א: ש"ע סָעִיף ד
ט שלא היה ניכר. עיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן י"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' נ"ד: ש"ע סָעִיף ד
י שנדר מדבר. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' שכתב דדוקא בכה"ג דביד האוסר גופיה לשאול על נדרו הוי דשיל"מ אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ דהאוסר יכול לשאול ע"ז כיון דלגבי הנאסר לא הוי בידו ולהכי דייק הרמ"א וכתב לדידיה מקרי כו' והאריך בזה ע"ש. ודבר זה כבר נאמר בתשובת מהרי"ט ח"א ס"ס ס' ע"ש וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ה וכתב דהכי דייקא לישנא דהש"ע בסימן רט"ז ס"י ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן רכ"ג כתב סברא זו בשם הלח"מ ספ"ה דנדרים ורב אחד הקשה שהוא מתנגד למ"ש הרא"ש בנדרים כ"ט דתרומה טמאה ביד כהן אי לאו דלא שכיחא דמיתשל בעליו עליו היה מקרי דשיל"מ הואיל והישראל האוסר יכול להתירה והוא ז"ל השיב דאין זה ענין לכאן הלח"מ מיירי בדבר הנאסר לזה ומותר לזה דמי שנאסר עליו אינו יכול להתירו ומי שהוא יכול להתירו אינו נאסר עליו מעולם אבל מודה הלח"מ במי שאסר פירותיו ע"ע ועל חבירו והוא יכול להתירו ע"ע ועל חבירו מקרי דשיל"מ גם לחבירו והיינו תרומה וטבל ע"ש] ועמש"ל סי' י"ו ס"ק ב' ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שכתב דדוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"ב וק"ד וכתב דאין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכלהו ליכא מצוה לאתשולי דלא כרב א' שרצה לחלק בזה ודלא כהגאון בעל פמ"ג בפתיחתו להלכות פסח שכתב בפשיטות דגם בשבועה איכא דין דשיל"מ דליתא ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"א שכתב במי שנדר מחבית יין ונשבע שלא יתיר נדרו ונתערבו שיורי קנקן בחבית אחר דודאי הוי דשיל"מ שהרי יכול להתיר תחלה כשבועה ואח"כ הנדר כמ"ש לקמן סימן רכ"ט ס"ד ואי משוה דמ"מ עתה א"א לו להתיר נדרו מה בכך דמ"מ אפשר להביא הדבר להיתרו ואי משום דטריחא ליה מלתא להתיר נדרו לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין דשיל"מ כ"ש טורח מעט כזה ע"ש. ולדברי תשובת בי"ע ותשובה מאהבה הנ"ל אין זה דשיל"מ מאחר שהיה כאן שבועה (וכמדומה לי דבתשובה מאהבה שם דיבר קצת מדברי החו"י הללו) ומ"מ דינו אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא התרה ובלא הפרה דבזה ג"כ נשאל תחלה כו' כמ"ש בש"ע שם. ועיין בספר תורת יקותיאל סק"ג שכתב דלפי מה דאמרינן בש"ס דלהכי הוי נדרים דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי א"כ היכא שא"צ לשאול על נדרו כגון שנדר בעת צרה וכיוצא בזה כמבואר בהלכות נדרים לא הוי דשיל"מ אכן אם רוצה לשאול על נדרו שנדר בעת צרה צ"ע די"ל דהוי דשיל"מ דהא דאמר בש"ס משום דמצוה כו' היינו משום דבש"ס סתמא קתני אבל היכא שרוצה לשאול י"ל דבכ"ע הוי דשיל"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
יא ויש חולקים. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת פני אריה סימן א' שהעלה גם בזה כדעת הרמ"א ז"ל דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש באורך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ט: ש"ע סָעִיף ד
יב המבשל בשבת. עיין במג"א סימן ש"ח סק"ב שכתב דמיירי שנתערב אחר השבת אבל אם נתערב בו ביום אסור לו (צ"ע אי לעולם קאמר עיין פמ"ג) הואיל וחל דשיל"מ לאחרים ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ו' בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל מה שכתב בזה [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"ג]. ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א בין כו'. לשון הטור ור"ל לא מיבעיא בשלמה לתנא דליטרא קציעות דבלא"ה לא בטלת וכמש"ל סי' ס"ו ס"ג אלא אפילו בטרופה וכמו מים ומלח בפ"ה (ל"ט א') שם: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו ספק כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף א
ג ונתערבה כו'. טור וכמ"ש המרדכי בס"ג דע"ז והוציא מזה דס"ס אסור בדשיל"מ וכמש"ל סי' ק"י ס"ח בהג"ה והרא"ש בתשובה חלק ע"ז וכ' דמהני ס"ס וכ"ש בסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה אלא משום דספק א' בתערובת ע"ש ריש כלל ב' ותליא בפלוגתא דסי' ק"י ס"ט בש"ע והג"ה ודלא כרשב"א שכתב ואם נתערבה קאי אודאי דוקא אבל בא"ח סי' תקי"ג סתם כדעת הרשב"א: ש"ע סָעִיף א
ד ואם נתערבה כו'. כמ"ש בנדרים נ"ח א' כל דשיל"מ כגון טבל כו' ואמרינן בספ"ג דחלה הטבל אוסר כו' ושם נ"ב א' שהנודר כו' אע"ג שהוא דשיל"מ וכמ"ש שם נ"ט א' וכ"ה בירושלמי שם וש"מ זה הכלל היה רש"א משום ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל ומ"ש והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין כגון תרומה כו' הלין נדרים מה את עביד לון כדבר שיל"מ או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו כו' והא מתני' עבדא לון כדבר שאל"מ דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב אם יש בו בנ"ט אסור תפתר במין בשא"מ ועתוס' דפ"ה די"ט ל"ח א' ד"ה וליבטיל כו' וי"ל כו': ש"ע סָעִיף א
ה מיהו כו'. עתוס' שם ל"מ א' ד"ה משום כו' ועי"ל כו': ש"ע סָעִיף א
ו ועבא"ח כו'. שם ס"ג מידי דלחזותא כו' ר"ל כל שבא לתקן בין לחזותא או לטעמא הוי כמין במינו אבל משום חזיתא בלא דשיל"מ אין אוסר וערש"י בזבחים ע"מ א' ד"ה והיכא כו' ואע"ג דאיבעיא להו בב"ק ק"א א' אי חזותא מילתא היא ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים דספיקא הוא כמ"ש בש"ע ח"מ ס"ס שס"ג ושם ב' מחלק רבא בין דאורייתא לדרבנן משמע דבדאורייתא חזותא מילתא וכ"ש לר' יוחנן בנדה ס"ב ב' די"ל דאף בדרבנן ועתוס' שם ד"ה מקולי כו' מ"מ כ"ז באיסור הנאה וכמ"ש שם הנאה הנראה כו' דמתהני מחזותא דלא כפר"ח ששגג כאן בכל זה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז יש מי כו' אלא כו'. ר"ל לאפוקי ביצת ספק טריפה שאע"ג שאפשר שתטעון התרנגולת או תחיה יב"ח אינו בודאי וכמ"ש למטה לפיכך ביצה כו' וכמ"ש בריש י"ט ג' ב' אא"א ספק טריפה כו' ואפילו לפירש"י התם מאי פריך הל"ל בנולדה מספק טריפה: ש"ע סָעִיף ב
ח או אם כו'. עתוס' דב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר וע"ז ע"ג ב' ד"ה טבל כו': (ליקוט) בלא הפסד. עתוס' דב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר כו' אבל רש"י שם לא פי' כן וע"ש בד"ה ועולין כו' והכא כגון כו' ואין כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ליקוט) כלי כו'. עמ"ש בסי' קכ"ב ס"ח (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י יש מי כו'. כנ"ל ס"ב או כו' בלא הפסד: ש"ע סָעִיף ד
יא הא דדבר כו'. כמו ביצה וכיוצא בה: (ליקוט) הא דדשיל"מ כו'. הג"א פ"ה דע"ז סכ"ט ד"ה דשיל"מ כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
יב או שיש כו'. כמו מים ומלח: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל כו'. כמ"ש בריש י"ט ד' ב' ה"מ היכא דאיתיה לאיסורא בעינא כו'. ולפ"ז היה ניחא מה שהוצרכו בע"ז ע"ג ב' לומר על טבל (דבמשהו) משום כהיתרו כו' דהיינו שאור שנפל וסילקו אבל מדהוצרכו תוס' שם ד"ה טבל לתרץ בענין אחר לא משמע כן וכן בס"ג כלי שנאסר כו' ועש"ך וכ"כ פר"ח: ש"ע סָעִיף ד
יד וכן אם אין כו'. כל האחרונים חולקים ע"ז ועט"ז וש"ך: (ליקוט) וכן אם כו'. כמו בחה"ל בסי' ק"א ס"ב (ע"כ): (ליקוט) וכן אם אין כו'. ר"ל אם אין הדבר בלוע ממינו וכמ"ש בתוס' הנ"ל (בסי' ק"א ס"ק ז') (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
טו אע"פ שי"א כו'. הוא דעת הרי"ף בפ' ג"ה שפסק כלוי בפסחים ע"ו ב' ואע"ג דתני רב כהנא כו' ההוא ביניתא כו' ההוא כלוי נמי אתי משום דהוי דשיל"מ דאפשר למיכל לחודא ועם בישרא וריחא משהו מ"מ איתא וכמ"ש בא"ח סי' תמ"ז ס"א בהג"ה ויש מחמירין כו' ומרדכי שם בשם ראבי"ה תפס עליו מהא דפ' הערל (יבמות פ"ב א)' והא דרב אשי כו' וכן כאן עם בשר לא נאסר מעולם והר"ן בנדרים נ"ב א' יישבו דל"ד לשם כיון דמותר לכל וע"ל סי' ק"ח ס"א בהג"ה שפסק דלא כהרי"ף שכתב ואם אפה פת עם בשר כו' מותר בשניהם דזה כו' וכטעם הראשון שכתב הרי"ף שם דלוי לא שרא אלא דיעבד: ש"ע סָעִיף ד
טז כל איסור כו'. כמ"ש בא"ח סי' ש"ך ס"ב: (ליקוט) כל איסור כו'. מהא דב"ק ס"ט א' וע"ש תוס' בד"ה כל כו' ואע"ג דדשיל"מ כו' ולפי מ"ש כאן ניחא ועמ"ש בא"ח סי' ש"כ ס"ב (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
יז מי שנדר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ו דנדרים וכמש"ל: ש"ע סָעִיף ד
יח דהא כו'. שם ובגמ' נ"ט א': ש"ע סָעִיף ד
יט דבר כו' כגון כו'. ממ"ש בע"ז ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח ואם איתא בלא"ה אוסר משום דשיל"מ ושם למעוטי כו': ש"ע סָעִיף ד
כ ויש חולקין. כמ"ש הר"ן דזה משום דס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה אבל אנן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ וז"ש רבא בפסחים ל' א' א"ר הלכתא חמץ כו' אע"ג דלא ס"ל כרב דמין במינו במשהו אלא משום דהוי דשיל"מ דרבא לטעמיה דס"ל כר"ש כמ"ש שם ורב הוצרך לומר משום מין במינו במשהו משום דס"ל לאחר הפסח כר' יהודה כמ"ש שם וז"ש הרמב"ם דטעם חמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ אבל מר' יוחנן שם קשה דס"ל כר"ש לאחר זמנו ואפ"ה ס"ל בזמנו אפי' מין במינו בנ"ט וצ"ל דפליגי ר' יוחנן ורבא בהא (אם זה מקרי דבר שיל"מ ואנן קי"ל כרבא) . אבל סברא הראשונה ס"ל כמ"ש תוס' שם משום חומרא דחמץ כי היכי דגזר רב אשלא במינו ע"ש ד"ה אמר כו' ועבא"ח סי' תמ"ז ס"ב שסתם כסברא הראשונה וכמ"ש המ"מ (בפ"א מה' חמץ הלכה ה') דלהרמב"ם אף בע"פ במשהו וע"ש ס"ט: (ליקוט) ויש חולקין. כמ"ש רבא פסחים ל' א' ואע"ג דס"ל כל איסורין שבתורה בס' כמ"ש בפג"ה (נ"ז ב') ומרב לא קשה דהוצרך לומר רב לטעמיה משום דרב ס"ל כר"י לאחר זמנו וכן שמואל לרווחא דמילתא אף כר"י וז"ש שלא בזמנו כו' כר' שמעון אבל בזמנו אפילו לר"י ור' יוחנן י"ל דס"ל כרבנן דפליגי אר"ש דההיא דדשיל"מ ר"ש היא ורבנן פליגי עליה (עיין בספר האשכול) וז"ש בע"ז ע"ג ב' ת"כ דר"י כו' ועתוס' שם ד"ה טבל כו' ותימא כו'. ולפ"ז ניחא דאתיא כרבנן וכן אמרו שם ר"י ור"ל חוץ מטבל כו' [וע' מלחמות פ' כ"ש] ומשמע דוקא טבל ואם איתא הלא כל דשיל"מ כן הוא ועלה קאמר בשלמא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
כא ולא כו'. כנ"ל (ס"ק ט"ו) מפ' הערל: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.