א כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, כְּגוֹן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, שֶׁרְאוּיָה לְמָחָר, אִם נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין טְרוּפָה, אֵינָהּ בְּטֵלָה אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף. וַאֲפִלּוּ סָפֵק אִם נוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, אֲסוּרוֹת. וְאִם נִתְעָרְבָה בְּשֶׁאֵינָהּ מִינָהּ, בְּטֵלָה בס'. (טוּר וְש"ד ותשו' הָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם וְהַגָּהוֹת ש"ד וְרש"ל וְרוֹקֵחַ וְכנ"ד סְמַ"ג וּסְמַ"ק בהל' י"ט וְכֵן כָּתַב או"ה כְּלָל כ"ו בְּשֵׁם סְמַ"ג וְת"ח כְּלָל מ"ג וְלֹא כְּבַ"ח וּסְמַ"ק סִימָן רי"ד וְכֵן מַשְׁמָע בַּאֲגֻדָּה וּמָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה בְּשֵׁם ראבי"ה וְכֵן כָּתַב טא"ח סִימָן תקי"ג וְהָאָגוּר בִּשְׁמוֹ וְהאו"ה כְּלָל כ"ה בְּשֵׁם מָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה בְּשֵׁם ראבי"ה וְלֹא כב"ח). הַגָּה: מִיהוּ אִם לִבְּנוּ בָּהּ מַאֲכָל, אוֹ נָתְנוּ בַּקְּדֵרָה לְתַקֵּן הַקְּדֵרָה, כְּגוֹן שֶׁמִּלְאוּהָ בְּתַרְנְגֹלֶת, אֵינָהּ בְּטֵלָה (הַגָּהַת ש"ד וּבְאָרֹךְ) וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תקי"ג.
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא אָמְרוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֶלָּא כְּשֶׁהַמַּתִּיר עָתִיד לָבוֹא עַל כָּל פָּנִים, אוֹ אִם הַמַּתִּיר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּלֹא הֶפְסֵד, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ וַדַּאי שֶׁבָּא הַמַּתִּיר, אֵינוֹ בְּדִין דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. לְפִיכָךְ, בֵּיצָה שֶׁל סְפֵק טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, אֵינוֹ בְּדִין דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, לְפִי שֶׁאֵין הַמַּתִּיר בְּוַדַּאי וְאֵינוֹ בְּיָדוֹ.
ג כְּלִי שֶׁנֶּאֱסַר בִּבְלִיעַת אִסוּר, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְאֵינוֹ נִכָּר, בָּטֵל בְּרֹב וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיא עָלָיו הוֹצָאוֹת לְהַגְעִילוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא שַׁיָּךְ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין הֵיכָא שֶׁהַמַּאֲכָל מִתְקַלְקֵל. הַגָּה: הָא דְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵינוֹ בָּטֵל, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם הָאִסּוּר בְּעַיִן אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן מַמָּשׁוּת הָאִסּוּר בַּתַּעֲרֹבֶת, אֲבָל טַעֲמוֹ, בָּטֵל (טוּר א"ח סי' תקי"ג וּבְאָרֹךְ וְהג"א סוֹף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמהרא"י בְּשֵׁם מהרי"ח). וְכֵן אִם אֵין אִסּוּרוֹ מֵחֲמַת עַצְמוֹ, בָּטֵל. וְלָכֵן חֲתִיכָה שֶׁלֹּא נִמְלְחָה תּוֹךְ ג' יָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים דְּמִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין הוֹאִיל וּמֻתֶּרֶת לְצָלִי, אֲפִלּוּ הָכֵי בְּטֵלָה, דְּאֵין אִסּוּרָהּ אֶלָּא מֵחֲמַת דָּם הַבָּלוּעַ בָּהּ (תּוֹרַת הַבַּיִת סִימָן ק"ע). כָּל אִסּוּר שֶׁלֹּא הָיָה נִכָּר קֹדֶם שֶׁנִּתְעָרֵב, הָוֵי בָּטֵל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ"ה בְּשֵׁם סְמַ"ג וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת). מִי שֶׁנָּדַר מִדָּבָר אֶחָד וְנִתְעָרֵב אַחַר כָּךְ, לְדִידֵיהּ מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (שָׁם וּבְמַיְמוֹנִי פ"ח דִּנְדָרִים ובר"ן פ"ק וְאו"ה וְהוּא ש"ס עָרוּךְ פ"ז דִּנְדָרִים דַּף נ"ט וִירוּשַׁלְמִי פ"ו דִּנְדָרִים וּמֻסְכָּם מִכָּל הַפּוֹסְקִים), דְּהָא אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶתֵּר וְחוֹזֵר וְנֶאֱסָר, כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח, לֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כ"ש). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה. (רַמְבַּ"ם פט"ו מהמ"א) וְלֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֶלָּא אִם כֵּן הֻתַּר לְמִי שֶׁנֶּאֱסָר, אֲבָל אִם נִשְׁאָר לְאֶחָד לְעוֹלָם אָסוּר, אַף עַל גַּב שֶׁמֻּתָּר לַאֲחֵרִים כְּגוֹן הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, לֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הַרמ"ה).
א סָעִיף א כגון ביצה כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"ק ט' וסי' ק"י ס"ק ס"ב:
ב סָעִיף א ואפי' ספק אם נולדה כו'. כל מ"ש הב"ח בכאן אינו מוכרח כלל ע"ש גם מה שסמך אהמתירין בספק ביצת טרפה שנתערבה לאו מילתא היא דדשיל"מ שאני כיון דיש היתר לאיסורו ולדבריו יהיו דברי הסמ"ג וסמ"ק סותרים זא"ז אלא כדפי' וכן דעת הרב בת"ח כלל מ"ג לחלק בזה וכן מצאתי להדיא במרדכי פרק כל הצלמים גם מה שהביא מהר"ן אינו כלום דלא כתב שם אלא דספק מוכן בי"ט שני מותר וכ"כ ג"כ המחבר גופיה בא"ח סי' תצ"ז ס"ד משא"כ הכא כדלקמן סי' ק"י ס"ק נ"ה גם מ"ש דבב' תערובות יש להתיר דשיל"מ לכ"ע ליתא כמ"ש בסי' ק"י שס וע"ש:
ג סָעִיף א ואם נתערבה בשאינה מינה כו'. נראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אף על גב דשוה בטעמא ה"ל שלא במינו ובטל דהא קי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו) דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא והכי משמע להדיא ממ"ש התוס' פג"ה (דף צ"ז ע"א) והרא"ש סוף עבודת כוכבים ושאר פוסקים דלדידן דקי"ל כל האיסורים בין במינן בין שלא במינן בששים צ"ל דהא דקאמר רבא דמין במינו אזלינן בתר שמא היינו לענין יין נסך וטבל וטבל דלא בטיל היינו משום דהוי דשיל"מ וכדאיתא פ"ז דנדרים (ריש דף נ"ח) ובהרמב"ם פט"ו מהמ"א והרשב"א בת"ה ובשאר כל הפוסקים וכן משמע בר"ן סוף עבודת כוכבים דהא דדשיל"מ לא בטיל במינו אזלינן בתר שמא ע"ש ודוק וכ"כ מהרש"ל בהדיא באו"ש ר"ס פ"ד ופכ"ה סימן פ"ח:
ד סָעִיף א בשאינה מינה בטלה בס'. אע"ג דלענין בריה וחה"ל אין חילוק בין נתערבה במינה או שלא במינה וכדלעיל סימן ק"א ס"ו בהג"ה שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים להתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על הדבר האסור אלא ע"ש דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין. כ"כ בת"ח כלל מ' ד"ו:
ה סָעִיף א מיהו אם לבנו כו'. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא בא"ח סי' תקי"ג ס"ג וע"ש:
ו סָעִיף א או נתנו בקדרה כדי לתקן כו'. הטעם כתב מהרא"י שם דכל שנותנין זה בזה לתקן זה את זה מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה) דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים העיסה וכמ"ש התוספות פ"ב דביצה (ריש דף ל"ט):
ז סָעִיף ב יש מי שאומר כו'. לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם והכי מוכח נמי לפע"ד בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם אמ"ד דביצה שנולדה בי"ט אסורה מדרבנן ממאי דתניא בברייתא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי ספקא אסור הא ספקא דרבנן היא ומשני דמיירי בספק טרפה ופריך אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל אא"א ספק טרפה הוי דבר שאל"מ ותבטל ברובה כו' והשתא מאי פריך דלמא הך (דספקא אסורה) [דנתערבה באלף] מיירי בביצה של ספק טריפה אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע:
ח סָעִיף ג כלי כו' לפי שצריך כו'. כתב מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ"ו דלא היה צריך לזה הטעם של פיזור מעותיו כי בלאו הכי נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפילו בא ההיתר בלא זמן חשיב דשיל"מ כגון נדרים וכה"ג והרא"ה בב"ה דף קכ"ח ע"ב משיג על הרשב"א ואומר דהכא טעמא אחרינא איכא דאין לו ביטול לבד מטעמא דשיל"מ דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול וכיון דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ותו לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר ע"ש שהאריך ומהרי"ל בתשובה סימן קצ"ד חולק גם כן אהרשב"א דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא וכדחשבינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ג) ובפ"ז דנדרים מעשר שני יש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים כו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן דאז שרי מן התורה וכ"כ בסוף תשובות מ"ב אלא דכ' שם דהיינו דוקא להשתמש בהן בכלל יחד אבל בפני עצמו לא דכיון דליכא אלא טעמא לא הוי דשיל"מ ע"ש ולפעד"נ דאפילו בכל אחד בפני עצמו אסור להשתמש עד אחר מעל"ע דהא הרשב"א והטור לא כתבו (דהוי) [דלא הוי] דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא עליו הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור וגם לקמן ס"ק ט' העליתי דגם טעמא לא בטיל ובת' ן' לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורין וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות עכ"ל ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו לקמן סימן ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"מ דעבד הכי הא כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו כו' ומביאו ב"י בסי' ק"ט וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח ודוק:
ט סָעִיף ד הא דדשיל"מ אינו בטל כו' אבל טעמו בטל. והא דאם לבנו בו המאכל או מלאו בו תרנגולת אינו בטל (בסעיף ראשון) היינו משום דחשיב ממשו של איסור ולא חשיב נימוח ואינו בעין רק כשאינו ניכר במראה אלא בטעם עכ"ל ת"ח שם ד"ב בשם מהרא"י מיהו צ"ע גם בזה דנלפע"ד מן הש"ס דנדרים (דף צ"ח) וירושלמי פ"ו דנדרים ותוספות והרא"ש ור"ן בנדרים שם דדשיל"מ אפי' טעמו לא בטיל במינו ע"ש והכי מוכח נמי ממ"ש מהר"מ והרא"ש בתשובה ריש כלל ב' על הא דהשכר של תבואה חדשה דהתבואה בטל בששים במים והא דאמרינן דשיל"מ לא בטיל ה"מ מין במינו כו' וכן משמע מהרמב"ם וסמ"ג והמחבר לקמן סי' רי"ו ס"י גבי נתערב יין שאסור ביין אחר אפילו טיפה בחבית דנאסר הכל מפני שיכול לשאול על נדרו גם מ"ש בת"ח שם שכן דעת הטא"ח סי' תקי"ג בשם ר"ת אינו מוכרח דנלפע"ד דהטור לא קאמר התם אלא דבאינו מינו לא אמרינן דשיל"מ לא בטל וכדמוכח בב"י ובב"ח שם ע"ש ודוק וז"ש הטור כאן בשם ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל שלא במינו טעמו בטל בששים עכ"ל אלמא במינו אפי' טעמו לא בטיל גם מ"ש הר"ב בת"ח שכן דעת האו"ה כלל כ"ה ליתא דהא פסק שם בדין ד' כהרמב"ם דיין דלעיל וכן גבי כלים הבלועים מאיסור כתב שם דין י"ט כהרשב"א והמחבר ס"ג ומ"ש שם בדין י"ז דדבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בטל קאי דוקא אאינו מינו וז"ל שם והא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו אבל בשא"מ בטל שפיר בס' אפילו אינו מכירו ונשאר גוף האיסור בתוכו כו' וכ"ש דבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בעלמא שמתבטל שפיר בס' וכן שנינו בירושלמי דשיל"מ לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט עכ"ל הרי להדיא דמיירי דוקא בשאינו מינו ולכאורה היה נראה ליישב קצת דבריו בהג"ה ולומר דכל היכא שגוף האיסור עדיין בתערובות אע"ג דליתיה בעיניה כגון יין ביין וכה"ג לא בטיל אבל היכא שנפל שם חתיכת איסור וזרקו שלם דקי"ל דאפ"ה צריך לבטל פליטתו כדלעיל סי' צ"ח ס"ח משום טעמא דנפיק מיניה בכה"ג הוא דבטל ומעתה נוכל ליישב מקצת ראיות דלעיל דמיירי שגוף הדבר נתערב שם ולהכי לא בטיל אבל מדבריו בת"ח שם נראה דאין חילוק דהא הוציא כן מא"ח סי' תקי"ג דמיירי להדיא בנתערב גוף הדבר ע"ש וכן מוכח מדברי מהרא"י שהביא שם שהבאתי בריש ס"ק זה ודוק ועוד הוציא דין זה מהגה"א פ"ב דעבודת כוכבים בשם מהרי"ח והתם איתא בהדיא ודוקא שיש ממשות האיסור אבל אין ממשות האיסור שנימוח בס' עכ"ל וכן משמע בד"מ ובאמת לענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכדמשמע לכאורה מכל הנך ראיות דלעיל והכי מוכח נמי ממ"ש רבינו ירוחם ני"ד ח"ד דמי שנדר מבשר ונתבשל עם הבשר ביצים אסורים בנ"ט דאע"ג דהוי דשיל"מ כיון דהוא שלא במינו עכ"ד. ובלא"ה דוחק לחלק בין טעמו דכשנשאר שם או לא דס"ס עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר. שוב מצאתי בב"ח שפסק ג"כ דאין חילוק ולעולם אינו בטל אלא שקיצר בדבר ע"ש ועי' בס"ק שאח"ז:
י סָעִיף ד וכן אם אין איסורו מחמת עצמו כו'. הכל תפסו על הרב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע הוא או לא ס"ס יש היתר לאיסורו ומה שהוציא כן מת"ה סי' ק"ע אדרבא משמע שם להדיא איפכא וכמ"ש מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' פ"ו דלא כ"כ שם אלא אחה"ל דאם אין איסור מחמת עצמו אלא מחמת איסור שנבלע בה אע"ג דהיא ראויה להתכבד בטל וכדכתבו הפוסקים בר"ס ק"א אבל בדשיל"מ משמע שם בת"ה להדיא דלא בטיל אפילו אם אין איסור מחמת עצמו דהא חשיב התם חתיכה ששהתה שלשה ימים בלא מליחה דשיל"מ אי לאו משום דלצלי לא נאסר מעולם ע"ש וכן בהגהת ש"ד בשם מהרא"י וכ"פ בס' באר שבע ע"ש ואדרבה מדכתבו הפוסקים גבי חה"ל שנבלע מאיסור דבטל משום דמ"מ האיסור שנבלע בה אינו ראוי להתכבד משמע דבדשיל"מ דס"ס האיסור יש לו מתירים לא בטיל:
יא סָעִיף ד אע"פ שי"א כו'. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק נ"ו:
יב סָעִיף ד שלא היה ניכר כו'. כגון גגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר לימשך הימנו בשבת לשתותו לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפני עצמו מעולם וכן כל כיוצא בו שם:
יג סָעִיף ד כגון חמץ בפסח כו'. ואפ"ה י"א בא"ח סימן תמ"ז ס"ט דאם נתערב ביבש בפסח אפילו באלף לא בטיל וטעמם כמ"ש המרדכי והרשב"א שלא אמרו יבש ביבש בטל אלא באיסורים שאוסרים עד ס' כו' והיינו דכתב שם ס"ב חמץ שנתערב מו' שעות ולמעלה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים ואי הוי דשיל"מ אפי' בע"פ נמי וכמ"ש הרב המגיד רפ"א מהלכות חמץ בשם י"מ מיהו י"ל בזה דמ"מ בטל שלא במינו כשאר איסורים שיל"מ ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו היינו משום חומר איסורו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ב:
יד סָעִיף ד ויש חולקים. ולפ"ז הא די"א בא"ח סי' תמ"ז שם דחמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל היינו שלא במינו דאילו במינו ה"ל דשיל"מ ולפ"ז מיירי) דיש בהשתי חתיכות של היתר ס' כנגד החתיכה של איסור דאל"כ אפי' בשאר איסורים לא בטיל כיון שאם יבשלם יתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט ס"ק ט' מיהו י"ל דהשני סברות שהביא המחבר בא"ח שם נמי בהא פליגי אי חמץ הוי דשיל"מ או לא. ויש חולקים ובת"ח שם ד"ט פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חולק עליו:
טו סָעִיף ד כגון המבשל בשבת. במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח:
א סָעִיף א כל דבר שיש לו מתירין. מדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ואחמירו רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורו ע"י ביטול. רש"י פ"ק דביצה:
ב סָעִיף א בין שלימה. פירוש שהיא בלאו הכי אינה בטילה דהוה דבר שבמנין ולא בטיל כמה שכתוב בסי' פ"ו וקמ"ל כאן דלא תטעה לומר שהביצה שלימה אין בה אלא חומרא דדבר שבמנין קמ"ל דיש שם ג"כ חומרא דיש לו מתירין ונ"מ לענין ספק כמו שנזכיר בסמוך. ובפרישה האריך בשביל זה בחנם:
ג סָעִיף א ואפילו ספק כו'. בדבר זה חמור דבר שיש לו מתירין משאר דברים שאינם בטלים דשם מותר בספיקן אם הודאי איסור הוא דרבנן אמרינן בספק שלו דמותר ככל ספק דרבנן ולא יזיק לו אם הוא דבר חשוב אבל כאן אפי' בספק איסור דרבנן אסור כיון שיש לו מתירין:
ד סָעִיף א ונתערבה באחרות אסורות. ואם אותו התערובת נתערב אחר כך בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק"י סעיף ח' דמותר:
ה סָעִיף א ואם נתערבה בשאינה מינה כו'. הטעם כתבתי לעיל סי' ק"א סעיף ו' בשם הת"ח לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא על האיסור אלא על התערובת שנאסר והוא אינו מינו של האיסור ואין טעם זה מספיק כל כך. ותמיהני למה לא כתב דברי הר"ן בזה פרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) וזה תורף תירוצו דחזינן לרבי יהודא דס"ל מין במינו באיסור והיתר לא בטיל ויליף לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל משום דמין במינו הוא לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אדרבה מחזקו ורבנן לא ילפי מזה לאיסור והיתר דבשלמא דם פר ושעיר שניהם כשרים לזריקה משא"כ באיסור והיתר אע"פ שהם מין א' מ"מ חלוקים הם שזה אסור וזה מותר ע"כ ה"ל כאינו מינו ומש"ה אמרינן ביש לו מתירין הוה דומיא דדם פר ושעיר דהא אין כאן חילוק בין איסור להיתר שהרי גם האיסור סופו להיות מותר וזהו במין במינו כההיא דדם פר ושעיר משא"כ במין באינו מינו אע"פ שמצד איסור יש להם שיווי בדבר שיל"מ מ"מ יש ביניהם חילוק גדול במה שזה מין אחר ע"כ הם בטלים זה בזה. זהו כוונתו שם אע"פ שאין זה לשונו והוא נכון מאד:
ו סָעִיף א מיהו אם לבנו כו'. לא זו אף זו נקיט דלא זו לבנו בו מאכל דעביד לחזותא וטעמא אלא אפי' נתנו בקדירה לתקן כו' דמקרי ג"כ מין במינו דכל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה הוה מין במינו כ"כ התוס' סוף פרק משילין ומ"ש רמ"א שמלאוהו בתרנגולת הוא דלהוי ממשו של איסור לאפוקי ממ"ש לקמן דטעמא לא מקרי דשיל"מ. ומזה למד מהרא"י בכל דבר שנותנין לתקן הקדירה הוה כמינו עם הקדירה ואם אחד מהם דבר שיש לו מתירין אוסר התערובת עד אלף ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל מן התורה במינו ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוה מין במינו במידי דמתקן הקדירה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ"ט באינו מינו והאי נ"ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו:
ז סָעִיף ב עתיד לבוא עכ"פ. פי' כגון ביצה שנולדה בי"ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י"ט לאפוקי ביצת ספק טריפה דנקט אח"כ:
ח סָעִיף ג כלי שנאסר כו'. ק"ל למה צריך הרשב"א לטעם זה דצריך הוצאות שזכר רמ"א אח"כ הא אין הנאסר שהוא הכלי יכול לאסור טפי מן האוסר ואילו האוסר שהוא הבלוע בו לא יהיה עליו דין דבר שיש לו מתירין דהא האיסור ההוא אין לו מתירין וא"כ לא יהא הנאסר חמיר מן האוסר וסברא זו מצינו הרבה פעמים בתוס' לענין מלח הבלוע מדם מביאו הטור סוף סי' ק"ה וי"ל דכיון שיש לו מתירין אין לנו להשגיח בשום סברא לקולא דאין לנו לסמוך על שום קולא כיון שבלאו הכי יש לו מתירין וכבר כתבתי בסי' ס"ט סעיף י"ד שיש ללמוד מזה דין אחר לענין בשר שלא נמלח וזה שרמז כאן רמ"א במ"ש וכן כל כיוצא בזה ורש"ל פכ"ה סי' פ"ו כתב גם כן טעם אחר על הכלי שלא הוה שיש לו מתירין כיון שאין ההיתר ממילא מכח זמן ומ"מ נראה דאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים האלו שנתערבו כמ"ש הרשב"א הביאו ב"י סוף סי' קכ"ב מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כולם מספק כיון שהאיסור בטל ברוב הוה עלייהו דין יבש שבטל ברוב יבש שמבואר דינו בסי' ק"י שאסור לאוכלם כולם יחד ויש כאן לחוש שמא בזמן מרובה ישתכח התערובות ויבא לערב התבשיל שמתבשל בכל התערובת יחד ויאכלם ויבא לידי איסור על כן ראוי לו להכשיר כולם מספק כנלע"ד ועיין מ"ש בסי' קכ"ב בדין זה:
ט סָעִיף ד אבל טעמו בטל. פירוש שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אוחו טעם אינו חמיר לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדירה לתקן הקדירה כו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדירה לבשם התבשיל כ"כ ב"י בא"ח סי' תקי"ג:
י סָעִיף ד אלא מחמת דם הבלוע בה. דבר זה כתוב בת"ח בשם ת"ה סי' ק"ע העתיקו ב"י בסי' ס"ט ובאמת לא כתב טעם זה שם להתיר מכח בלוע אלא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מכח שאין ההיתר למה שהיה אסור דהיינו בישול וסיים שם ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בטילה כיון דאין כאן אלא איסור בלוע נמצא דלא מהני סברא זו דאיסור בלוע אלא לבטל שלא תהיה חתיכה הראויה להתכבד ולא לבטל דבר שיש לו מתירין דא"כ אמאי כתוב שם בת"ה דלהרי"ף הוי ליה דבר שיש לו מתירין כיון שיש לו היתר לצלי הא אפילו להרי"ף מותר מטעם דלא הוה רק איסור בלוע ותו קשה על רמ"א כאן דאמאי הוצרך לתת טעם גבי כלי משום שצריך הוצאות ולא אמר הטעם דלא הוה אלא איסור בלוע ונראה דרמ"א כתב דברים אלו על פי או"ה כלל כ"ה דין י"ט וז"ל וכלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרות בטל ברוב ואע"פ שאפשר להגעילן לא מיקרי דבר שיש לו מתירין לאסור כולם עד שיגעילם מאחר שאין איסורן מגופן [דלא] גרע מבריה שלימה שנאסרה ע"י בליעה ובי"ד מפרש בסי' קכ"ב בשם הרשב"א משום שצריך הוצאות כו' עכ"ל. הרי לפניך על דין הכלי ב' טעמים ועל כן כתב רמ"א תחלה גבי כלי טעמו של הרשב"א ללמוד ממנו כלל דלא נקרא דבר שיש לו מתירין במידי דצריך הוצאות בכל מקום ואח"כ כתב גבי חתיכה שלא נמלחה דלא שייך האי טעמא כתב בו טעם אחר של או"ה שהוא מפני בלוע ואף שבת"ח כתב דבר זה בשם ת"ה סי' ק"ע זה מפני שתקפה עליו משנתו טעה במראה מקום אבל בגוף הדין יפה כתב על פי או"ה וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוה דבר שיש לו מתירין דשם לא הוה בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם ומתחלה היה דבר נפרד בפני עצמו על כן אין התערובות מתירו כיון דהוה דבר שיש לו מתירין משא"כ בחתיכה זו אלא דקשה לן מה סברא יש דלא להוי דבר שיש לו מתירין באיסור בלוע. כיון שעכ"פ יש היתר לחתיכה זו לא הקילו לבטל אותה ברוב כמו בכל דבר שיש לו מתירין בשלמא לענין ראוי לכבד שפיר י"ל דלא החמירו אלא אם האיסור הוא חשוב אבל לא אם החתיכה החשובה מותרת אלא יש בה בליעה אסורה דהא מ"מ אין על החתיכה זו איסור מצד עצמה ואין איסור על שם החשיבות נמצא דאיסור לחוד וחשיבות לחוד אבל לענין דבר שיש לו מתירין הוא עיקר כיון שיש לו היתר בלא ביטול לא נלך אחר הביטול א"כ כל שיש לו היתר לאיסורו מצד עצמו או להבלוע בו שוה הוא ואין להקשות דא"כ קשה גם על מ"ש דאם אין שם ממש אלא הטעם דלא הוה דשיל"מ דהתם מיירי שלקח גוף האיסור שלא נתערב בה ממש אלא טעם אין לו לאיסור כח לאסור דהא לא נרגש הטעם במינו והוה כלא נפל האיסור לשם כלל) משא"כ בזה דחתיכה שלא נמלחה הרי איסור ברור לפנינו ואפילו מן התורה צריך ביטול ברוב שפיר גזרו חכמים דלא מהני ביטול ברוב כיון שיש לה היתר בלאו הכי ובסמוך נזכיר עוד מזה. וכ"כ רש"ל על דברי ת"ח דלעיל דלגבי דבר שיש לו מתירין לא מהני מה שהוא איסור בלוע. ותו קשה לי ממתני' דבכורים פ"ב שאמרו גידוליהן אסורים מלאכול בירושלים כו' פי' דאם נתערב ביכורים כל שהוא בחולין אסור הכל לאכול בירושלים בתורת חולין כיון שיש לו מתירין לאכול שם בתורת ביכורים ואם זרע את הביכורים בירושלים הגידולין אסורין מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין כן פירש הרמב"ם משנה זו ולא כמ"ש הר"ש לדחות פי' זה מכח ירושלמי וכתבתי במקום אחר שלא קשיא מידי על הרמב"ם והברטנורה פירש דהך זרע קאי על התערובות דאפי' הכי אסורים הגידולים משום דבר שיש לו מתירין. א"כ ראינו אפילו באיסור זה שהוא עדיף עכ"פ מבלוע באותן גידולים שהרי אפי' בגידולי תרומה דשנינו פרק ט' דתרומות שאסורין הוא מטעם גזירה שמא ישהה תרומה טמאה עד שעת הזרע ובבכורים אמרי' שם בגידוליהון דהויין חולין ואפ"ה אמרי' דגידולי תערובות ביכורים בירושלים כיון דשם יש להם מתירין לאכול אותם בתורת ביכורים אנו מחמירין אפילו בגידולים של תערובות ביכורים א"כ ק"ו שנחמיר בהאי חתיכה שלא נמלחה שהיא אסורה מן הדין שתאסר גם את התערובות משום דבר שיש לו מתירין וגם מזה לא קשה ההיא שזכרנו בסמוך באם אין שם אלא טעמו של איסור דלא הוה דבר שיש לו מתירין דכיון שסילק משם את גוף האיסור ולא נשאר רק הטעם והוא מין במינו אין הטעם נרגש כלל מעיקרא ומן התורה א"צ ביטול כלל דלא אמרו טעם כעיקר דאורייתא אלא באינו מינו ואע"ג דמדברי טור א"ח סי' תקי"ג שכתוב שם דין זה בשם ר"ת משמע שם דקאי על מה נותן טעם דהיינו שנותנו במאכל כגון ליבנו בביצה את המאכל הא כבר כתב ב"י שאין זה מוכרח וממה שכתבתי מוכרח ההיפך שלא מיירי אלא שנתערב מין במינו ממש ואין שם טעם כלל אבל כאן בביכורים דהיה שם תחלה גוף הביכורים בין התערובות ואע"ג שנתבטל אח"כ בארץ כשנעשה ממנו גידולין מ"מ ע"כ ההיתר הוא ע"י ביטול בזה אנו אומרים בדבר שיש לו מתירין לא מהני שום ביטול וק"ו בחתיכה שלא נמלחה שיש בה איסור גמור ואתה צריך לבטלה וזה לא מהני בדבר שיש לו מתירין מכל זה נראה לי ברור דכל איסור שבעולם שעיקר היתירו ע"י ביטול אין היתר בדבר שיש לו מתירין:
יא סָעִיף ד כל איסור שלא היה ניכר. כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת בתוך יין צלול שהיה שם קודם השבת. ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה דבסמוך שהיה האיסור ידוע שהרי החתיכה היתה אסורה משא"כ בענבים לא היה איסור כלל תחלה:
יב סָעִיף ד מי שנדר כו'. הוה דבר שיש לו מתירין כיון דמצי לשאול על הנדר לחכם:
יג סָעִיף ד ויש חולקין. הוא הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוה דבר שיש לו מתירין וכתב רש"ל פרק כ"ה סימן פ"ז דכן נראה עיקר ולא כת"ח שפסק כהמרדכי שהוא דעה קמייתא:
א סָעִיף א ונתערבה. כתב הט"ז ואם אותו התערובות נתערב אח"כ בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק"י ס"ח דמותר והש"ך כ' דאפי' בב' תערובות אסור בדשיל"מ:
ב סָעִיף א בשאינה. כ' הש"ך דנראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אף על גב דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל שלא במינו ובטל:
ג סָעִיף א לבנו. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא באו"ח סי' תקי"ג ס"ג ע"ש ובנותנו לקדרה לתקן איתא הטעם במהרא"י דכל שנותנין זה בזה לתקן מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים את העיסה וכתב הט"ז ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל במינו מן התורה ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוי מין במינו במידי דמתקן הקדרה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ"ט באינו מינו והאי נ"ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו:
ד סָעִיף ב עתיד. כגון ביצה שנולדה ביו"ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י"ט (לאפוקי ביצה דספק טריפה דנקט אח"כ):
ה סָעִיף ב ספק. הקשה מוהר"ר משה מלבו"ב למה כתב המחבר לפי שאין המתיר בודאי הא דין זה דספק טריפה לא שייך כלל לדבר שיל"מ משום דגבי ביצה שנולדה ביו"ט שפיר שייך לומר שהוא דשיל"מ דעכשיו הוא אסור ולמחרתו יהיה מותר משא"כ בביצת ספק טריפה אף אם ההיתר יהיה בידו או שיבא בודאי מ"מ אם נתערב באחרים דין הוא שיבטל ממ"נ אם תהיה התרנגולת טריפה א"כ הביצה לא הוי דשיל"מ דהא באמת טריפה היא וראוי שתתבטל ואם תהיה התרנגולת כשרה א"כ לא נאסר הביצה מעולם ודשיל"מ לא שייך אלא אם הוא עכשיו אסור ולעתיד יהיה מותר ונ"ל לתרץ דהמחבר איירי כאן מביצה של ספק טריפה שנולדה ביו"ט ג"כ וא"כ אף שתהיה התרנגולת כשרה אח"כ מ"מ הביצה אסורה היום שנולדה ביו"ט וסד"א אם אותה הביצה נתערבה ביו"ט לא תתבטל באלף משום שיש לחוש שמא תהיה התרנגולת כשרה וא"כ אין לביצה זו שום איסור רק שנולדה ביו"ט קמ"ל הואיל שאין המתיר בודאי עתיד לבוא דשמא תהיה טריפה א"כ לא מקרי ביצה זו דשיל"מ ובטלה וק"ל:
ו סָעִיף ג הוצאות. כ' הש"ך דמהרי"ל חולק ע"ז דהוצאות ההגעלה הוא דבר מועט וראיה ממעשר שני דהוי דשיל"מ על ידי העלאה לירושלים וכו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהו ב"י דאז שרי מן התורה ואפי' בכל אחד בפ"ע אסור להשתמש עד אחר מע"ל דהא הטור לא כתב דלא הוי דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלי שום הוצאות לכ"ע אסור ובתשובת בן לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורים וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו בסי' ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"ם דעביד הכי כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו וכו' וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח וע"ל סי' ס"ט ס"י גם הט"ז פסק דיש להכשיר כל הכלים ע"ש:
ז סָעִיף א טעמו. כתב הט"ז פי' שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו הטעם אינו חמור לאסור בשביל דשיל"מ ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדרה לתקן וכו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדרה לבשם התבשיל כ"כ הב"י בא"ח סי' תקי"ג מיהו הש"ך חולק ע"ז וכתב דלענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכתב שכ"פ הב"ח:
ח סָעִיף ד עצמו. כתב הש"ך דכל הפוסקים תפסו על הר"ב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע או לא סוף סוף יש היתר לאיסורו:
ט סָעִיף ד שי"א. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם כמ"ש בסימן ס"ט:
י סָעִיף ד הבלוע. הקשה בט"ז דלפ"ז אמאי הוצרך הרמ"א לתת טעם גבי כלי משום דצריך הוצאות ולא אמר הטעם דהוי איסור בלוע וצ"ל דבאמת גבי כלי ג"כ הוא מטעם בלוע אלא דרמ"א כתב הטעם מחמת הוצאות ללמוד ממנו במקום אחר היכא דצריך הוצאות דלא הוי דשיל"מ וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוי דשיל"מ דשם לא הוי בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם מיהו בעיקר הדין מסכים עם הש"ך דאין חילוק גבי דשיל"מ בין איסור הבלוע או הטעם בכולם אינם בטלים אך מ"ש דגם חתיכה שלא נמלחה מקרי דשיל"מ זה אינו כמ"ש בס"ק ט':
יא סָעִיף ד קודם. פי' הש"ך כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח מן היין בשבת ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפ"ע מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר למשוך הימנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפ"ע מעולם וכן כל כיוצא בו עכ"ל:
יב סָעִיף ד חולקין. כתב הש"ך בת"ח פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חלק עליו ואותן שתי הסברות שהביא המחבר בא"ח סימן תמ"ז י"ל דפליגי נמי בהא אי חמץ הוי דשיל"מ או לאו:
יג סָעִיף ד המבשל. וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח:
א סָעִיף א נתערבה באחרות. עיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת תשובה ג' שנסתפק בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם אי אמרינן כל דפריש כו' דלא שייך לומר עד שתאכל באיסור תאכל לאחר יו"ט בהיתר דהא אנן מחזקינן דאין כאן איסור כלל או לא אמרינן כלל בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא אף בכה"ג והאריך בזה ולבסוף העלה דאף בכה"ג לא אמרינן כל דפריש כו' וזה הוא ג"כ בכלל דבר שיש לו מתירין וכן משמע בתשובת צמח צדק סימן ה"ט באמצע התשובה ע"ש וכן כתב המג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג ועיין בספר צל"ח על ביצה ד' יו"ד ע"ב בד"ה והואיל שהאריך להביא ראיה דאמרינן בדבר שיל"מ כל דפריש מר"פ ע"ש וכן נראה דעת החוות יאיר בסימן קל"ג ע"ש:
ב סָעִיף א נתערבה בשא"מ. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ז:
ג סָעִיף ב יש מי שאומר. עש"ך ועיין בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סימן כ"ו ועיין מ"ש דודי הרב הגדול מהר"א ז"ל בספר חמדת ימים דרוש ו' ובתשובת כתר כהונה סימן מ"ה ובשו"ת תולדות יצחק סימן כ"ג ועיין בחידושי הגאון מהר"ר יונתן ז"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה א' ובספר בני חייא מ"ש בזה ועיין עוד בספר שער המלך פ"ח מהלכות מא"ס דין י"א מ"ש בזה:
ד סָעִיף ב עתיד לבא עכ"פ. עיין בתשו' צ"צ סימן ס"ט בביצת טריפה שנולדה בי"ט ונתערבה ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דגם אחר י"ט לא יהיה היתר בלא ביטול מכח טריפות והוא ז"ל חולק עליו דמ"מ ודאי שיבא לידי היתר קצת דלאחר י"ט יסתלק איסור הכולל דהיינו נולד וכל מה דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן ע"ש וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י כלל ע"ד אות י"ב ועיין פמ"ג שכתב דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבלה זו ונתערבה דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף בס' די"ל דאיסור נדר לא חל כלל כיון דלא הוי בכולל מ"מ ב' איסורים יש אלא דהא דאין אחע"א היינו ללקות שתים או ב' חטאות א"נ מקרי דשיל"מ ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ה שנשאל על דין זה ורצה מתחלה ג"כ לומר דמ"מ איסור נדר הוי דבר שיל"מ אמנם לא מטעמיה דהפמ"ג רק כיון דיש פלוגתא דרבוותא אם נדר חל על דבר איסור (עיין לקמן סי' רט"ו ס"ה) ספיקו לחומרא א"כ הוי דשיל"מ ושוב פקפק בזה דמ"מ יש מקום להתיר בנ"ד כיון דהא דנדרים הוי דשיל"מ עבואר בש"ס עשום דמצוה לאתשולי א"כ בנ"ד פשיטא דליכא מצוה דל"ש לומר המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבלה ואדרבה א"א לאתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דשיל"מ ובזה דן לספק אם נימא דע"מ כיון דהשתא דפקע איסור נבלה ע"י ביטול יש מצוה לאתשולי הוי דבר שיש לו מתירין או כיון דלא מקרי דשיל"מ רק מכח הביטול ממילא נתבטל בכולו ומותר. ואין להביא ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל מדהוצרך לבא בטעמא דאיסור נולד חל על איסור טריפה משמע דבלא"ה היה בטל אף דלבתר ביטול איסור טריפות חל עליו איסור נולד כמו כל אין איסור חל על איסור דמתלי תלי וקאי וע"כ מטעם הנ"ל דהיכא דרק ע"י הביטול הוי דשיל"מ לא מקרי יל"מ דש"ה דכיון דהאיסור לא נולד רק בתערובת לא הוי דשיל"מ כמ"ש הרמ"א גבי גיגית משא"כ בנ"ד דהאיסור נדר חל מיד וכנ"ל אלא דמתחלה לא היה עומד לאתשולי בזה י"ל כיון דמ"מ עתה ע"י הביטול עומד לאתשולי לא בטל איסור הנדר דמקרי יל"מ. והאריך בזה ושוב הביא ראיה דגם היכא דההיתר מסתעף רק ע"י ביטול ג"כ הוי דשיל"מ ומ"מ הניח בצ"ע ע"ש:
ה סָעִיף ב לפיכך ביצה. עיין בתשובת צמח צדק סימן ס"ט ועיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קפ"א מ"ש על דבריו ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"א:
ו סָעִיף ג כלי שנאסר. עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין:
ז סָעִיף ד אבל טעמו בטל. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ב' שהעלה כדעת הרמ"א דטעמו בטל ולא כב"ח וש"ך שהשיגו עליו אלא שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים אינו בטל כ"ז שהוא ב"י כדעת הש"ך בס"ק א' אבל לא מטעמיה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ט מ"ש בזה]:
ח סָעִיף ד הבלוע בה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סימן ג' שהעלה כדעת הרמ"א ז"ל דכל שאינו אסור מחמת עצמו בטל ולא ככל אחרונים שהשיגו עליו אלא שכתב דאין כוונת הרמ"א דבכ"ע שאינו אסור מחמת עצמו בטל אלא מיירי דוקא שהאיסור הבלוע אינו מינו עם מה שנתערב עכשיו דמאחר שהאוסר עצמו הוא מבשא"מ לא יפה כחו מכחו ונדון הכל כתערובת מבשא"מ דבטל אפי' בדבר שיל"מ כדלעיל ס"א. ע"ש בסעיף ד' שכתב דאם גם האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה יש בזה שלש מדות אם שהאיסור וההיתר הנאסר אחד לח ואחד יבש ואם שניהם לחים ואם שניהם דברים יבשים כגון ששתיהן חתיכת אוכל. דאם אחד לח ואחד יבש לעולה בטל כי כבר נתבאר שטעם בכול בדבר שיש לו מתירין. ואם שניהם לחים ונפל הנאסר לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו יש הפרש שאם גם הנאסר היא מאותו המין הכל אסור ואפילו לא נתן טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני אכן אם לא היה הנאסר מינו של האוסר יש חילוק שאם נאסר מכח נ"ט חוזר ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון. אך אם לא נתן טעם האיסור בהיתר הראשון אינו אוסר היתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו מאחר שכבר נתבטל אולם אם האוסר והנאסר שניהם יבשים בין שההיתר הנאסר אינו מינו של האיסור ובין שהוא מינו ונתערב בחתיכות אחרות אם מכירה זורקה והטעם שנפלט ממנה נתבטל וכן אפילו אם אינה מכירה שנמוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל כדין יבש ביבש אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דשיל"מ וכן אפילו אם מכירה זורקה באופן שאין כאן אלא פליטתה אלא שבלעה מהאיסור שיל"מ יותר מכזית בכא"פ הוי כאילו נפל כאן ממשו של איסור וכיון שהוא דשיל"מ לא בטיל. ע"ש שקבע בזה מסמרות והאריך הרבה בענין זה. ומ"ש האחרונים כאן ולעיל סי' ס"ט סי"ד דחתיכה שלא נמלחה תוך ג"י לא מקרי דשיל"מ הואיל שאין ההיתר למה שהיה אסור עיין בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ג' שתמה למה כתבו האחרונים כן אחרי שהרי"ף פסק בפ' גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלא כותח הוי כדשיל"מ א"כ לא ס"ל כלל זה איך נפסוק להקל והאריך לבאר שכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן דאפילו היכא שאין ההיתר למה שהיה אסור מקרי דשיל"מ והביא ג"כ בשם שער המלך פט"ו מהלכות מאכלות אסורות שפסק להחמיר בזה ומ"מ העלה דאף עפ"כ יש להקל בחתיכה ששהתה ג"י בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר התערובת אחרי שאין זה רק חומרת הגאונים. ועיין שם בסי' ו' תשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שדחה ראיותיו וכתב דיפה הכריעו האחרונים להקל בזה ע"ש וכן כתב הפמ"ג ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סי' ל"א:
ט סָעִיף ד שלא היה ניכר. עיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן י"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' נ"ד:
י סָעִיף ד שנדר מדבר. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' שכתב דדוקא בכה"ג דביד האוסר גופיה לשאול על נדרו הוי דשיל"מ אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ דהאוסר יכול לשאול ע"ז כיון דלגבי הנאסר לא הוי בידו ולהכי דייק הרמ"א וכתב לדידיה מקרי כו' והאריך בזה ע"ש. ודבר זה כבר נאמר בתשובת מהרי"ט ח"א ס"ס ס' ע"ש וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ה וכתב דהכי דייקא לישנא דהש"ע בסימן רט"ז ס"י ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן רכ"ג כתב סברא זו בשם הלח"מ ספ"ה דנדרים ורב אחד הקשה שהוא מתנגד למ"ש הרא"ש בנדרים כ"ט דתרומה טמאה ביד כהן אי לאו דלא שכיחא דמיתשל בעליו עליו היה מקרי דשיל"מ הואיל והישראל האוסר יכול להתירה והוא ז"ל השיב דאין זה ענין לכאן הלח"מ מיירי בדבר הנאסר לזה ומותר לזה דמי שנאסר עליו אינו יכול להתירו ומי שהוא יכול להתירו אינו נאסר עליו מעולם אבל מודה הלח"מ במי שאסר פירותיו ע"ע ועל חבירו והוא יכול להתירו ע"ע ועל חבירו מקרי דשיל"מ גם לחבירו והיינו תרומה וטבל ע"ש] ועמש"ל סי' י"ו ס"ק ב' ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שכתב דדוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"ב וק"ד וכתב דאין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכלהו ליכא מצוה לאתשולי דלא כרב א' שרצה לחלק בזה ודלא כהגאון בעל פמ"ג בפתיחתו להלכות פסח שכתב בפשיטות דגם בשבועה איכא דין דשיל"מ דליתא ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"א שכתב במי שנדר מחבית יין ונשבע שלא יתיר נדרו ונתערבו שיורי קנקן בחבית אחר דודאי הוי דשיל"מ שהרי יכול להתיר תחלה כשבועה ואח"כ הנדר כמ"ש לקמן סימן רכ"ט ס"ד ואי משוה דמ"מ עתה א"א לו להתיר נדרו מה בכך דמ"מ אפשר להביא הדבר להיתרו ואי משום דטריחא ליה מלתא להתיר נדרו לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין דשיל"מ כ"ש טורח מעט כזה ע"ש. ולדברי תשובת בי"ע ותשובה מאהבה הנ"ל אין זה דשיל"מ מאחר שהיה כאן שבועה (וכמדומה לי דבתשובה מאהבה שם דיבר קצת מדברי החו"י הללו) ומ"מ דינו אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא התרה ובלא הפרה דבזה ג"כ נשאל תחלה כו' כמ"ש בש"ע שם. ועיין בספר תורת יקותיאל סק"ג שכתב דלפי מה דאמרינן בש"ס דלהכי הוי נדרים דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי א"כ היכא שא"צ לשאול על נדרו כגון שנדר בעת צרה וכיוצא בזה כמבואר בהלכות נדרים לא הוי דשיל"מ אכן אם רוצה לשאול על נדרו שנדר בעת צרה צ"ע די"ל דהוי דשיל"מ דהא דאמר בש"ס משום דמצוה כו' היינו משום דבש"ס סתמא קתני אבל היכא שרוצה לשאול י"ל דבכ"ע הוי דשיל"מ ע"ש:
יא סָעִיף ד ויש חולקים. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת פני אריה סימן א' שהעלה גם בזה כדעת הרמ"א ז"ל דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש באורך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ט:
יב סָעִיף ד המבשל בשבת. עיין במג"א סימן ש"ח סק"ב שכתב דמיירי שנתערב אחר השבת אבל אם נתערב בו ביום אסור לו (צ"ע אי לעולם קאמר עיין פמ"ג) הואיל וחל דשיל"מ לאחרים ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ו' בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל מה שכתב בזה [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"ג].
א סָעִיף א בין כו'. לשון הטור ור"ל לא מיבעיא בשלמה לתנא דליטרא קציעות דבלא"ה לא בטלת וכמש"ל סי' ס"ו ס"ג אלא אפילו בטרופה וכמו מים ומלח בפ"ה (ל"ט א') שם:
ב סָעִיף א ואפילו ספק כו'. גמ' שם:
ג סָעִיף א ונתערבה כו'. טור וכמ"ש המרדכי בס"ג דע"ז והוציא מזה דס"ס אסור בדשיל"מ וכמש"ל סי' ק"י ס"ח בהג"ה והרא"ש בתשובה חלק ע"ז וכ' דמהני ס"ס וכ"ש בסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה אלא משום דספק א' בתערובת ע"ש ריש כלל ב' ותליא בפלוגתא דסי' ק"י ס"ט בש"ע והג"ה ודלא כרשב"א שכתב ואם נתערבה קאי אודאי דוקא אבל בא"ח סי' תקי"ג סתם כדעת הרשב"א:
ד סָעִיף א ואם נתערבה כו'. כמ"ש בנדרים נ"ח א' כל דשיל"מ כגון טבל כו' ואמרינן בספ"ג דחלה הטבל אוסר כו' ושם נ"ב א' שהנודר כו' אע"ג שהוא דשיל"מ וכמ"ש שם נ"ט א' וכ"ה בירושלמי שם וש"מ זה הכלל היה רש"א משום ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל ומ"ש והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין כגון תרומה כו' הלין נדרים מה את עביד לון כדבר שיל"מ או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו כו' והא מתני' עבדא לון כדבר שאל"מ דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב אם יש בו בנ"ט אסור תפתר במין בשא"מ ועתוס' דפ"ה די"ט ל"ח א' ד"ה וליבטיל כו' וי"ל כו':
ה סָעִיף א מיהו כו'. עתוס' שם ל"מ א' ד"ה משום כו' ועי"ל כו':
ו סָעִיף א ועבא"ח כו'. שם ס"ג מידי דלחזותא כו' ר"ל כל שבא לתקן בין לחזותא או לטעמא הוי כמין במינו אבל משום חזיתא בלא דשיל"מ אין אוסר וערש"י בזבחים ע"מ א' ד"ה והיכא כו' ואע"ג דאיבעיא להו בב"ק ק"א א' אי חזותא מילתא היא ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים דספיקא הוא כמ"ש בש"ע ח"מ ס"ס שס"ג ושם ב' מחלק רבא בין דאורייתא לדרבנן משמע דבדאורייתא חזותא מילתא וכ"ש לר' יוחנן בנדה ס"ב ב' די"ל דאף בדרבנן ועתוס' שם ד"ה מקולי כו' מ"מ כ"ז באיסור הנאה וכמ"ש שם הנאה הנראה כו' דמתהני מחזותא דלא כפר"ח ששגג כאן בכל זה:
ז סָעִיף ב יש מי כו' אלא כו'. ר"ל לאפוקי ביצת ספק טריפה שאע"ג שאפשר שתטעון התרנגולת או תחיה יב"ח אינו בודאי וכמ"ש למטה לפיכך ביצה כו' וכמ"ש בריש י"ט ג' ב' אא"א ספק טריפה כו' ואפילו לפירש"י התם מאי פריך הל"ל בנולדה מספק טריפה:
ח סָעִיף ב או אם כו'. עתוס' דב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר וע"ז ע"ג ב' ד"ה טבל כו': (ליקוט) בלא הפסד. עתוס' דב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר כו' אבל רש"י שם לא פי' כן וע"ש בד"ה ועולין כו' והכא כגון כו' ואין כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ג (ליקוט) כלי כו'. עמ"ש בסי' קכ"ב ס"ח (ע"כ):
י סָעִיף ד יש מי כו'. כנ"ל ס"ב או כו' בלא הפסד:
יא סָעִיף ד הא דדבר כו'. כמו ביצה וכיוצא בה: (ליקוט) הא דדשיל"מ כו'. הג"א פ"ה דע"ז סכ"ט ד"ה דשיל"מ כו' (ע"כ):
יב סָעִיף ד או שיש כו'. כמו מים ומלח:
יג סָעִיף ד אבל כו'. כמ"ש בריש י"ט ד' ב' ה"מ היכא דאיתיה לאיסורא בעינא כו'. ולפ"ז היה ניחא מה שהוצרכו בע"ז ע"ג ב' לומר על טבל (דבמשהו) משום כהיתרו כו' דהיינו שאור שנפל וסילקו אבל מדהוצרכו תוס' שם ד"ה טבל לתרץ בענין אחר לא משמע כן וכן בס"ג כלי שנאסר כו' ועש"ך וכ"כ פר"ח:
יד סָעִיף ד וכן אם אין כו'. כל האחרונים חולקים ע"ז ועט"ז וש"ך: (ליקוט) וכן אם כו'. כמו בחה"ל בסי' ק"א ס"ב (ע"כ): (ליקוט) וכן אם אין כו'. ר"ל אם אין הדבר בלוע ממינו וכמ"ש בתוס' הנ"ל (בסי' ק"א ס"ק ז') (ע"כ):
טו סָעִיף ד אע"פ שי"א כו'. הוא דעת הרי"ף בפ' ג"ה שפסק כלוי בפסחים ע"ו ב' ואע"ג דתני רב כהנא כו' ההוא ביניתא כו' ההוא כלוי נמי אתי משום דהוי דשיל"מ דאפשר למיכל לחודא ועם בישרא וריחא משהו מ"מ איתא וכמ"ש בא"ח סי' תמ"ז ס"א בהג"ה ויש מחמירין כו' ומרדכי שם בשם ראבי"ה תפס עליו מהא דפ' הערל (יבמות פ"ב א)' והא דרב אשי כו' וכן כאן עם בשר לא נאסר מעולם והר"ן בנדרים נ"ב א' יישבו דל"ד לשם כיון דמותר לכל וע"ל סי' ק"ח ס"א בהג"ה שפסק דלא כהרי"ף שכתב ואם אפה פת עם בשר כו' מותר בשניהם דזה כו' וכטעם הראשון שכתב הרי"ף שם דלוי לא שרא אלא דיעבד:
טז סָעִיף ד כל איסור כו'. כמ"ש בא"ח סי' ש"ך ס"ב: (ליקוט) כל איסור כו'. מהא דב"ק ס"ט א' וע"ש תוס' בד"ה כל כו' ואע"ג דדשיל"מ כו' ולפי מ"ש כאן ניחא ועמ"ש בא"ח סי' ש"כ ס"ב (ע"כ):
יז סָעִיף ד מי שנדר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ו דנדרים וכמש"ל:
יח סָעִיף ד דהא כו'. שם ובגמ' נ"ט א':
יט סָעִיף ד דבר כו' כגון כו'. ממ"ש בע"ז ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח ואם איתא בלא"ה אוסר משום דשיל"מ ושם למעוטי כו':
כ סָעִיף ד ויש חולקין. כמ"ש הר"ן דזה משום דס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה אבל אנן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ וז"ש רבא בפסחים ל' א' א"ר הלכתא חמץ כו' אע"ג דלא ס"ל כרב דמין במינו במשהו אלא משום דהוי דשיל"מ דרבא לטעמיה דס"ל כר"ש כמ"ש שם ורב הוצרך לומר משום מין במינו במשהו משום דס"ל לאחר הפסח כר' יהודה כמ"ש שם וז"ש הרמב"ם דטעם חמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ אבל מר' יוחנן שם קשה דס"ל כר"ש לאחר זמנו ואפ"ה ס"ל בזמנו אפי' מין במינו בנ"ט וצ"ל דפליגי ר' יוחנן ורבא בהא (אם זה מקרי דבר שיל"מ ואנן קי"ל כרבא) . אבל סברא הראשונה ס"ל כמ"ש תוס' שם משום חומרא דחמץ כי היכי דגזר רב אשלא במינו ע"ש ד"ה אמר כו' ועבא"ח סי' תמ"ז ס"ב שסתם כסברא הראשונה וכמ"ש המ"מ (בפ"א מה' חמץ הלכה ה') דלהרמב"ם אף בע"פ במשהו וע"ש ס"ט: (ליקוט) ויש חולקין. כמ"ש רבא פסחים ל' א' ואע"ג דס"ל כל איסורין שבתורה בס' כמ"ש בפג"ה (נ"ז ב') ומרב לא קשה דהוצרך לומר רב לטעמיה משום דרב ס"ל כר"י לאחר זמנו וכן שמואל לרווחא דמילתא אף כר"י וז"ש שלא בזמנו כו' כר' שמעון אבל בזמנו אפילו לר"י ור' יוחנן י"ל דס"ל כרבנן דפליגי אר"ש דההיא דדשיל"מ ר"ש היא ורבנן פליגי עליה (עיין בספר האשכול) וז"ש בע"ז ע"ג ב' ת"כ דר"י כו' ועתוס' שם ד"ה טבל כו' ותימא כו'. ולפ"ז ניחא דאתיא כרבנן וכן אמרו שם ר"י ור"ל חוץ מטבל כו' [וע' מלחמות פ' כ"ש] ומשמע דוקא טבל ואם איתא הלא כל דשיל"מ כן הוא ועלה קאמר בשלמא כו' (ע"כ):
כא סָעִיף ד ולא כו'. כנ"ל (ס"ק ט"ו) מפ' הערל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.