א דָּבָר חָשׁוּב אוֹסֵר בְּמִינוֹ בְּכָל שֶׁהוּא, וְהֵם ז' דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵם: אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בָּדָן וְחָבִיוֹת סְתוּמוֹת וְחָלְפוֹת תְּרָדִין וְקִלְחֵי כְּרוּב וּדְלַעַת יְוָנִית וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְכֵן בַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִים הֵם וְאֵינָם בְּטֵלִים. אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן לִמְנוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִים בְּשִׁעוּרָן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, דְּהַיְנוּ שֶׁדַּרְכּוֹ לִמְנוֹתוֹ תָּמִיד, אֵינוֹ בָּטֵל (טוּר בְּשֵׁם ר"י וּבֵית יוֹסֵף). וְכֵן נוֹהֲגִין. הָא דְּדָבָר חָשׁוּב אֵינוֹ בָּטִיל, אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וְאַזְלִינָן בִּסְפֵקוֹ לְקֻלָּא. (אָרֹךְ כְּלָל כ"ה וְהָרַמְבַּ"ם פט"ז דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְתוֹסָפוֹת דִּזְבָחִים סוֹף דַּף ע"ג וַאֲגֻדָּה שָׁם וְרֹא"שׁ פֶּרֶק ג"ה וְרַשְׁבָּ"א בת"ה ונ"י פ' הֶעָרֵל וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסי' זֶה בְּכַמָּה דּוּכְתֵי). כָּל דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב אֵצֶל בְּנֵי מָקוֹם מֵהַמְּקוֹמוֹת, כְּגוֹן אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בָּדָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָם הַזְּמַנִּים, הוּא אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן, וְלֹא הֻזְכְּרוּ אֵלּוּ, אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵן אוֹסְרִים בְּכָל שֶׁהֵן בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶן, בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
ב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים, וְנִשְׁחֲטוּ, בָּטֵל חֲשִׁיבוּתָן וּבְטֵלִין; וְהוּא שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּשׁוֹגֵג. וְדַוְקָא בַּעֲלֵי חַיִּים קְטַנִּים, שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְהִתְכַּבֵּד לְאַחַר שְׁחִיטָתָן (אָרֹךְ כ' כה).
ג ט' חֲנֻיּוֹת מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, לָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח, הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁכָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי. אֲבָל בָּשָׂר הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק, אוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁרֹב הַחֲנֻיּוֹת מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשּׁוֹחֲטִים וְכָל הַמּוֹכְרִים יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ג. וְהָא דְּאָמְרִינַן כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ, הַיְנוּ שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם פֵּרַשׁ לְפָנֵינוּ אוֹ שֶׁרוֹאֶה כְּשֶׁהַעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְקָחוֹ, הָוֵי כְּאִלּוּ לְקָחוֹ מִשָּׁם בְּיָדוֹ (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְתוס' פֶּרֶק ג"ה דַּף צ"ה וְרַ"ן שָׁם וְהג"א בְּשֵׁם ר"י וְתוס' וַאֲגֻדָּה פ' הַתַּעֲרוֹבוֹת וְרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל כ' סִימָן י"ז וּסְמַ"ג סוֹף דַּף נ"ב וּסְמַ"ק סִימָן רי"ד וְש"ד סִימָן מ"ו וְר' יְרוּחָם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים).
ד רֹב חֲנֻיוֹת מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וּמִעוּט מוֹכְרוֹת בְּשַׂר נְבֵלָה, לָקַח מֵאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת, בְּטֵלָה בְּרֹב מִשּׁוּם סְפֵק סְפֵיקָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּכְהַאי גַּוְנָא, מִשּׁוּם דְּכָל מָקוֹם דְּאִסּוּר בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וְהוֹאִיל וְסָפֵק הָרִאשׁוֹן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵין כָּאן עוֹד סְפֵקָא לְהַתִּיר, רַק תַּעֲרֹבֶת, לֹא מִקְרֵי סְפֵק סְפֵיקָא (אָרֹךְ כְּלָל כ"ה). וְהָכֵי נָהוּג.
ה מִי שֶׁלָּקַח בָּשָׂר מְהַמָּקוֹלִין (פִּי' בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם) וַאֲפִלּוּ חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה בַּמָּקוֹלִין וְלֹא נוֹדְעוּ חֲתִיכוֹת הַטְּרֵפָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזוֹ לָקַח, כָּל מַה שֶּׁלָּקְחוּ מֵהַמָּקוֹלִין קֹדֶם שֶׁנִּמְצֵאת הַטְּרֵפָה, מֻתָּר, שֶׁלֹּא נָפַל הַסָפֵק בַּקָּבוּעַ אֶלָּא לְאַחַר שֶׁפֵּרַשׁ, וְכֵיוָן שֶׁהָרֹב כָּשֵׁר, מֻתָּר. אֲבָל לִקַּח מִכָּאן וַאֵילַךְ, אָסוּר, וַאֲפִלּוּ חֲתִיכָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בָּזֶה, וְיִטְעוּ בֵּין רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד לְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה.
ו בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאָר דְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּהֶתֵּר, שֶׁאֵינָם בְּטֵלִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף, אֲפִלּוּ אִם פֵּרֵשׁ אֶחָד מִן הָרֹב, אַחַר שֶׁנּוֹדַע הַתַּעֲרוֹבוֹת, אָסוּר. וְהוּא שֶׁהִפְרִישׁוֹ בְּמִתְכַּוֵּן, אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ מִמֵּילָא, שָׁרֵי. הַגָּה: וְהָא דְּאָסוּר אִם הִפְרִישׁוֹ בְּמִתְכַּוֵּן, הַיְנוּ שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ רַק מְעַט וְנִשְׁאֲרוּ מִקְצָת הָאִסּוּרִים בִּמְקוֹמָם, דְּאָז חַיְשִינָן שֶׁמָּא יִקַּח מִן הַקָּבוּעַ גַּם כֵּן. אֲבָל אִם נִתְפָּרְשׁוּ כֻּלָּן בְּיַחַד, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בִּמְקוֹמָן, וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָן פֵּרְשׁוּ קְצָתָן, אוֹתָן שֶׁפֵּרְשׁוּ אָז, מֻתָּרִים (דִּבְרֵי קַבָּלָה מֵחָמִיו הַגָּאוֹן מהר"ר שַׁכְנָא זַ"ל), רַק שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים אֲסוּרִים (טוּר סוֹף סִימָן נ"ז). וְאִם נִתְעָרְבָה תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה בִּכְשֵׁרוֹת, וְנִמְצָא בֵּיצָה בֵּינֵיהֶם, הַבֵּיצָה מֻתֶּרֶת אַף עַל גַּב דְּהַתַּרְנְגוֹלִים חֲשׁוּבִים וְלֹא מִתְבַּטְּלִין, לְגַבֵּי בֵּיצָה אָזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא (אָרֹךְ כְּלָל כ"ו).
ז דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, כְּגוֹן בַּעֲלֵי חַיִּים וּבְרִיָּה, וַחֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, וְדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, שֶׁנִּתְעָרֵב בָּאֲחֵרִים וְנֶאֱכַל אֶחָד מֵהֶם בְּשׁוֹגֵג, בֵּין שֶׁאֲכָלוֹ עַצְמוֹ בְּשׁוֹגֵג בֵּין שֶׁאֲכָלוּהוּ אֲחֵרִים בְּשׁוֹגֵג, (ת"ה סִימָן קע"ה) אוֹ נָפַל מֵעַצְמוֹ לַיָּם בְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱבַד מִן הָעוֹלָם, הֻתְּרוּ כָּל הָאֲחֵרִים, שֶׁאָנוּ תּוֹלִין לוֹמַר הָאִסוּר הָלַךְ לוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל הַנִּשְׁאָרוֹת שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם בְּיַחַד, דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ אִכָּא חֲדָא דְּהֶתֵּרָא, אֲבָל לְאָכְלָם אַחַת אַחַת, אָסוּר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לְאָכְלָם שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אָסוּר לְאָדָם אֶחָד לֶאֱכֹל אֶת כֻּלָּם. וְאֲפִלּוּ ב' בְּנֵי אָדָם, אֵין לְאָכְלָם כֻּלָּם בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף לָדַעַת טוּר).
ח דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְנָפַל מֵהַתַּעֲרֹבֶת הַזֹּאת אֶחָד לִשְׁנַיִם אֲחֵרִים, וְנָפַל מִן הַשְּׁלֹשָׁה אֶחָד לִשְׁנַיִם אֲחֵרִים, הֲרֵי אֵלּוּ הָאֲחֵרִים מֻתָּרִים. שֶׁהֲרֵי הָאֶחָד שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה בָּטֵל בְּרֹב. וְאִם נָפַל אֶחָד מֵהַתַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה לְאֶלֶף, כֻּלָּם אֲסוּרִים, וְלֹא נֶאֱמַר בָּטֵל בְּרֹב אֶלָּא לְהַתִּיר סְפֵק סְפֵקָן, שֶׁאִם יִפֹּל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַשְּׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פֶּרֶק ט"ז מהמ"א דִּין י') הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְאָדָם אֶחָד לֶאֱכֹל אֶת כֻּלָּן. וְדַוְקָא שֶׁהָאִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב הוּא וַדַּאי אִסּוּר, אֲבָל סְפֵק אִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב וְנָפַל מֵאוֹתָהּ תַּעֲרֹבֶת לְמָקוֹם אַחֵר, הַתַּעֲרֹבֶת הַשֵּׁנִית שָׁרֵי. (אָרֹךְ כְּלָל כ"ו). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵין לְהַתִּיר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא (שָׁם כְּלָל כ"ה), וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם לֹא לְצֹרֶךְ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶתֵּר בְּלָאו הָכֵי.
ט סְפֵק טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּהֵא בְּהֶתֵּר כְּדֵי לְבַטֵּל הָאִסוּר אִם הוּא מִדְּבָרִים הַמִּתְבַּטְּלִים. שֶׁכֵּיוָן שֶׁסָפֵק הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּגוּפוֹ, אֵין לְהַתִּירוֹ מִסְפֵק סְפֵיקָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַטַּעַם דְּאָסוּר הוֹאִיל וְהַסָּפֵק הוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא וְלֹא נוּכַל לוֹמַר עוֹד סָפֵק, שֶׁאֵין כָּאן אִסּוּר רַק שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, לֹא מִקְרֵי סְפֵק סְפֵיקָא וְאָסוּר (שָׁם). אֲבָל אִם הָיוּ ב' סְפֵקוֹת אִם הָיָה כָּאן אִסּוּר כְּלָל, וְנוֹדְעוּ ב' הַסְּפֵקוֹת בְּיַחַד, מַתִּירִים סְפֵק סְפֵיקָא בְּכָל מָקוֹם, אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא וְגוּפוֹ שֶׁל אִסּוּר, וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ חֶזְקַת אִסּוּר, כְּגוֹן עוֹף שֶׁבְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֵד וְנִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁמַט גַּפּוֹ סָפֵק מֵחַיִּים אוֹ לְאַחַר שְׁחִיטָה, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מֵחַיִּים, שֶׁמָּא לֹא נִקְּבָה הָרֵאָה, יֵשׁ לְהַתִּיר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְבָרֵר עַל יְדֵי בְּדִיקַת הָרֵאָה, אֵין לָחוּשׁ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ג.
י רֵאָה טְרֵפָה שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין רֵאוֹת כְּשֵׁרוֹת, וְאָמַר הַבּוֹדֵק שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאוֹתָהּ סִרְכָא, וּבִשְׁגָגָה נִתְעָרְבָה אוֹתָהּ רֵאָה טְרֵפָה בֵּין הַכְּשֵׁרוֹת, וְלֹא הָיְתָה בַּכְּבָשִׂים עִרְבּוּבְיָא, הַכְּבָשִׁים מֻתָּרִים.
א סָעִיף א במינו כו'. כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם ר"פ ט"ז מהמ"א וכ"כ האו"ה כלל כ"ה די"ז דדוקא במינו אבל הרב בת"ח כלל מ' ד"ו השיג על האו"ה בזה ופסק דאפילו שלא במינו אוסר בכל שהוא וכ"פ בהג"ה לעיל סימן ק"א סוף ס"ו וצ"ע למה לא הגיה כאן כלום אדברי המחבר ונראה דס"ל דהרמב"ם והמחבר לא נקטו מינו אלא משום דלא משכחת לה שלא במינו דהא יהא ניכר האיסור ונמשך אחר הטור ס"ס ק"ט שכתב דדבר יבש שלא במינו היינו כגון שנפרך לחתיכות דקות א"כ דבר חשוב שאינו נפרך לחתיכות דקות לא משכחת לה שלא במינו ובת"ח ובהג"ה שם דכתב דאפילו שלא במינו אינו בטל לא נקטיה אלא משום בריה דאיירי התם שנתערב במרק ותבשיל דבריה אע"פ שהיא קטנה אינה בטלה זהו נ"ל בדעת הרב ומ"מ אף שלא במינו אוסר דבר חשוב בכל שהוא ומשכחת לה שפיר נתערב שלא במינו כמ"ש בסי' ק"ט סק"ח ע"ש:
ב סָעִיף א בכל שהוא. כלומר אפילו בכמה אלפים אינו בטל. ודע דאיתא בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ע"ד ע"א) דדברים החשובים האסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה וכן מוסכם מכל הפוסקים מיהו כתבו התוס' ביבמות פ' הערל (יבמות דף פ"א ריש ע"ב) ובזבחים (דף ע"ג ע"ב) בשם הירושלמי דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן (כדלקמן סי' קל"ד גבי יין נסך) אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אח"כ לישראל וכ"כ רבינו שמשון והברטנורא בסוף ערלה וכן הוא באגודה פרק התערובות ובנ"י פ' הערל וכ"כ הר"ן ס"פ כל הצלמים וכן כתב בפרק בתרא דעבודת כוכבים בשם הראב"ד והסכים כן וכ"כ הראב"ד בהשגות פי"ו מהמ"א ד"ז ובכ"מ שם כתב דגם הרמב"ם סובר כן ודלא כבעל מגדול עוז שכתב שם דברים מעורבבים בלא טעם מיהו מה שכתב הראב"ד בהשגות שם דה"ה דתקנתא דר' אליעזר דהיינו יוליך הנאה לים המלח מהני בכל האיסורים הוא כדעת הרשב"ם שהביאו התוס' ור"ן שם אבל אין כן דעת התוס' והפוסקים הנ"ל שם אלא ס"ל דדוקא בעבודת כוכבים שתופסת דמי' סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים וכן דעת הרא"ש ס"פ כל הצלמים דלא כהלבוש בא"ח סימן תמ"ה ס"ב שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דנ"ל דסגי בהולכת הנאה לים המלח ומותר בהנאה עכ"ל דליתא דלא קי"ל הכי אלא בעבודת כוכבים דתופסת דמי' ועמ"ש בא"ח ר"ס תמ"ז ולקמן סי' קמ"ב ס"ק ח':
ג סָעִיף א אגוזי פרך. פרש"י פרך ובדן מקומות הן וכן פי' הריב"ש בתשובה סי' תמ"ח והברטנורה כתב ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד וכן פירשו התוספות ביבמות ובזבחים שם ובערוך כתב שני הפירושים:
ד סָעִיף א וחביות. דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטיל כדלקמן סי' קל"ד ס"ב בהג"ה:
ה סָעִיף א סתומות. אבל פתוחות אפי' של יין נסך בטילים דלא חשיבי כ"כ התוס' סוף עבודת כוכבים דף ע"ד ע"א ד"ה הא תנא ליה כו' וביבמות שם ד"ה רבי יוחנן כו' אבל בזבחים שם ד"ה אלא למ"ד כו' כתבו ושמא החמירו ביין נסך לאסור אפילו בחביות פתוחות משום דחמירא עבודת כוכבים משאר איסורים כו' וכ"כ עוד שם וא"נ כדמפ' בירושלמי יין נסך ועבודת כוכבים משום דלא ידבק (בך)[בידך] מאומה מן החרם ומיירי אפילו בחביות פתוחות עכ"ל וכ"כ ר' ירוחם נתיב י"ז ח"א וז"ל אם אינו בלול אם הוא דבר חשוב כגון חבית יין נסך בין החביות אוסר באלף ואם אינו חשוב כגון חבית קטנה פתוחה בין החביות בטלה ברוב וכן נראה סברת התוס' בסוף עבודת כוכבים עכ"ל אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל חבית קטנה או פתוחה וכן מוכח בתוס' דעבודת כוכבים:
ו סָעִיף א וככרות של בעל הבית. לאפוקי דנחתום דלא חשיבי כן פשוט בש"ס ופוסקים וצ"ל דהיינו דוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים וק"ל:
ז סָעִיף א בעלי חיים. אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מכח חשיבותן כך פשוט בש"ס ופוסקים:
ח סָעִיף א אע"פ שדרכן למנותן. לעולם ואינן נמכרים כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינן חשובים:
ט סָעִיף א שדרכו למנותו תמיד כו'. אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים כדאית' בש"ס ריש מסכת ביצה בטל וכ"פ בת"ח כלל מ' בדין א' וכלל ס"ג ד"ג ומהרש"ל באו"ש כתב דנהגינן לחומרא כסה"ת (וש"ד ור"י ושאר פוסקי') דדבר שלפעמים נמכר באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ"פ בספרו פג"ה סי"נ והאריך בזה ע"ש וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן וכן כתב האו"ה כלל כ"ה דכן נוהגין. וכ' עוד מהרש"ל שם וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל עכ"ל וכ"כ הב"ח וע"ל סימן פ"ו ס"ק י':
י סָעִיף א ואזלינן בספיקו לקולא. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא וכ"כ האו"ה שם וכ"כ הרב לעיל ר"ס ק"א אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי:
יא סָעִיף ב והוא שנשחטו כו'. דוקא נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג אבל נשחטו קודם שנתערבו אפי' במזיד בטלים וק"ל:
יב סָעִיף ב בשוגג. אפילו אחר שנודע התערובות כמו שנתבאר בסימן ק"א ס"ו וע"ש ועיין בסימן צ"ט ס"ק ט"ו:
יג סָעִיף ב ודוקא ב"ח קטנים כו'. כתב הב"ח יש לתמוה דבסי' ק"א ס"ג פסק דאפי' תרנגולת בנוצתה בטילה וכ"ש כבש בעורו וצמרו וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל ולק"מ דהא כתב בת"ח כלל מ"ב סוף דין ג' דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל (ר"ל משום דצריך תיקון גדול ומחוסר מעשה גדול לכשתהיה ראויה להתכבד) אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין (כיון דחשוב הוא דלענין דבר שבמנין לא איכפת במאי דמחוסר מעשה) כדלקמן כלל מ"ב (ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרים אותו במנין בטל) עכ"ל וכ"כ בסוף כלל מ"ב דוקא ב"ח קטנים שלאחר שנשחטו בטל חשיבותן ולא הוי אח"כ חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמנין כו' לזה כתב כאן ודוקא ב"ח קטנים שאינן ראוין להתכבד ר"ל לא חשיבי וא"כ לא הוה דבר שבמנין ולעיל סי' ק"א לא כתב דבטל אלא מטעם חה"ל וזה ברור ומ"מ לענין דינא ע"ל סימן ק"ח ס"ק ח':
יד סָעִיף ג תשע חנויות כו'. כתב הרא"ה בס' בדק הבית דף ק"ך סוף ע"א דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו היא ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבילה דאסור דלא דמי לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שא' מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיה פירשה בידי הלוקח מהן ואם כן ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא שתחלתה היה נעלם ממנו שהיה סבור שכולן מותרות וכשנתברר שהיא אסורה איגלאי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור עכ"ל ואף הרשב"א במשמרת הבית שם מודה לו בזה אלא שמחלק שם וביאר דבריו שבתורת הבית שהעתיקם המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טרפה במקולין כגון שנתערב טרפה בין הכשרות בחה"ל או אפילו ודאי טרפה ולא נודע אלא עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הודאי טרפה במקולין זו שלקח אבל מ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח נמצא אין הספק מצד ברירת החנויות אלא שאינו יודע אם לקח מן הכשרה או מן הטריפה וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא אלא בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי כן הוא דעת הרשב"א במשמרת הבית שם ע"ש ודוק אבל הר"ן כתב בפג"ה אקבוע דט' חנויות וז"ל וכתבו התוס' דלא מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אע"פ שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע ונ"מ למי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טרפה ביניהם דשרי דכיון דבשעה שלקח לא היה קבוע דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא עכ"ל וכן לפי מה שפירשו הב"ח והאחרונים דברי הטור דס"ל אם ידוע שיש טרפה בחנות אחת ולא נודע באיזה מהן ולקח מא' מהן וידוע מאיזה מהן לקח) ה"ל קבוע כיון דאין תערובות בחתיכות אלא כל חתיכה עומדת בפ"ע והתערובות הוא בחנות א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן דהא כתב ע"ז וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דכל מה שלקחו קודם ספיקא הכל מותר ולאחר שנולד הספק הכל אסור עכ"ל אבל באמת לא משמע כן בתשובת הרא"ש כלל ך' סימן י"ז דמיירי התם להדיא בנתערבו החתיכות זו בתוך זו דאע"פ שהן חה"ל שרי כשלקחו קודם ספיקא מטעמא דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע מאחר שאז היו כולן בחזקת היתר ועדיף טפי מפירש ממילא אבל לא בספיקא דחניות וגם דברי הטור לכאורה לא משמע כן וגם הב"י הבינם דמיירי בתערובות דחתיכות וכ"כ בדרישה סי"ט בשם הב"י ע"ש:
טו סָעִיף ג שכל קבוע כמחצה כו'. הכי ילפינן בב"ק (דף מ"ד ע"ב) ובפרק קמא דכתובות (דף ט"ו ע"א) מקרא דוארב לו וקם פרט לזורק אבן לחבורת אנשים שעמדו שם ט' ישראלים וחד עובד כוכבים דפטור משום ספק נפשות להקל דאף על גב דרוב ישראלים מ"מ ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי. ודע דהא דקי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה הוא בין לקולא ובין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא הכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דכתובות שם:
טז סָעִיף ג אבל בשר כו'. אפילו הוא חה"ל כך פשוט בפוסקים:
יז סָעִיף ג הנמצא כו'. דוקא כאן בחנות הא' ניכרת בפני עצמה אבל היכא דידוע שיש טרפה אחת בחנות ולא נודע באיזה חנות אע"ג דהוי קבוע כמו שכתוב בס"ק י"ד מ"מ אם פירש שלא בפניו נראה דלהרא"ש וסיעתו דאסרי לקמן ס"ק ל"ה גבי קבוע דחה"ל פירש ממילא אע"ג דכל דפריש מרובה פריש מגזרה דשמא יקח מן הקבוע ומחלקים דל"ד לט' חנויות דהאיסור נודע איזה מהן נבילה וכשירה ולכך ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע א"כ הכא כיון דאין האיסור נודע נמי איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח ס"ו גבי מ"ש אבל מ"ש הרא"ש אח"ז דרך כלל דלא אשכחן דאסר ש"ס משום גזירה שמא יקח מן הקבוע קודם שנולד הספק כל זמן שעומדים בחזקת היתר כו' כל זה כתב להיכא שהאיסור עומד בפ"ע בקבוע אלא שאין נודע מקום קביעות האיסור עכ"ל עיין שם ועיין בתשובת הרא"ש שם:
יח סָעִיף ג או ביד עובד כוכבים כו'. כתב הרוקח סי' ת"פ דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים ע"ש:
יט סָעִיף ג דכל דפריש כו'. דכיון דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועיין בתשו' מהרי"ל סימן קנ"ט:
כ סָעִיף ג אבל חכמים אסרוהו כו'. משום בשר שנתעלם מן העין כדלעיל סי' ס"ג וכבר נתבאר שם על נכון באיזה ענין אנו מתירין משום בשר שנתעלם מן העין וכה"ג מותר כאן פירש ממילא:
כא סָעִיף ג אבל אם פירש לפנינו כו'. משום דהספק נולד במקום הקביעות. והעט"ז כתב בסעיף זה דברים מעורבים בדיני מין במינו ומין בשאינו מינו ופשוט הוא שאין ענינם לכאן דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש וכבר נתבאר בסימן ק"ט על נכון דין יבש ביבש במינו ובשאינו מינו ובסימן צ"ח ס"ב נתבארו דיני מין במינו ובשאינו מינו בלח בלח ע"ש:
כב סָעִיף ד ונתערבה באחרות כו'. הב"ח השיג על המחבר דהרשב"א לא קאמר אלא בפירש לפנינו דאיסורו אינו אלא מדרבנן אבל לא בלקח דהספק הא' אסור מן התורה והוי כספק טרפה שנתערב דהתערובות אסור כדלקמן ס"ט עכ"ד וכן בהגהות שבסוף ספר או"ה כלל כ"ה דין י"ב כתב דהרשב"א (ומביאו הטור) לא מתיר אלא בפירש לפנינו דחושבו דרבנן ובאמת הכי משמע לכאורה מלשונו בת"ה הקצר שהביא הטור שכתב ויראה לי שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' משמע דקאי אדסמיך ליה אפירש לפנינו והיינו לישנא דאסרו משמע שחכמים אסרו מיהו בתה"א דף ק"כ סוף ע"ב כתב וז"ל מיהו דוקא שלא נתערב חתיכה זו שלקח מן הקבוע בין חתיכות אחרים של היתר כו' מיהו י"ל דקאי אחה"ל דמיירי התם מינה דקרי לה התם קבוע וכן בלשון הפוסקים תערובות דחה"ל נקרא קבוע והכי נמי הספק הראשון מדרבנן וקאמר דאם לקח חה"ל מן הקבוע ונתערבה באחרות בטלה ברוב משום ס"ס מיהו הרב המגיד פ"ח מהמ"א דין י"א כתב נמי בשם הרשב"א שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' ולא הזכיר שם דבר מחה"ל רק מקבוע דחניות ודוחק לומר כשהעובד כוכבים לוקח מן הקבוע דהא סתמא קאמר ועוד דאם איתא דאעובד כוכבי' קאי ל"ל למימר כלל שהלוקח מן הקבוע דהא הזכיר מקודם עובד כוכבי' בפירוש ואם נאמר דאין זה דוחק ואעפ"כ מיירי בעובד כוכבים אם כן גם על המחבר לק"מ דנוכל לומר דגם הוא מיירי בעובד כוכבי' (אבל בעט"ז א"א לומר כן שכתב אפילו לקח מהן בידים כו' משמע מדבריו להדיא דקאי אישראל ע"ש) אבל יותר נראה לומר כפשטא דמילתא דרשב"א והרב המגיד אף בלקחו ישראל מן החנויות מיירי וגם בת"ה לא הזכיר כלל דהא דלקח עובד כוכבים בפנינו אינו אלא מדרבנן ואדרבה כ' סתמא כמה פעמים דהוי כאילו לקחו ישראל משמע דלגמרי הוי כלקחו ישראל ואסור נמי דאורייתא וכן האו"ה והרב בת"ח שכתבו בשם התו' ומרדכי דלקחו עובד כוכבים או פירש לפנינו אסור מדאורייתא ע"כ נמי הכי דייקי דהא לא כתבו כן התוס' ומרדכי אלא ודאי סבירא להו כיון דכתבו סתמא דהוי כאילו לקחו ישראל משמע דאסור נמי דאורייתא א"כ גם בדברי הרשב"א משמע הכי ול"ק ממאי דס"ל להרשב"א והמחבר בספק טרפה שנתערבה ברוב דלא בטלה דהכא דין קבוע חידוש וכדכתבתי בס"ק י"ד בשם הר"ן משום דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא ואין לך בו אלא חידושו והיינו כל שהוא בפני עצמו אבל לא כשנתערב אח"כ זה נ"ל ברור בדעת הרשב"א וה"ה והמחבר:
כג סָעִיף ד בטלה ברוב כו'. צ"ע דלא יהא אלא תערובות הא המחבר ס"ל בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות והרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דשרי בב' תערובות וכדלקמן ס"ק מ"ט וצ"ל דס"ל להמחבר דכיון דקבוע חידוש הוא גרע מתערובות וכל שנתערב אח"כ אזלינן בתר רוב ושרי ועוד ס"ל כיון דבלא"ה הרבה פוסקים מתירים בב' תערובות וכמו שיתבאר בס"ק מ"ט א"כ בקבוע דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק:
כד סָעִיף ד משום ספק ספיקא. ספק בשעה שאוכל החתיכה שמא לא זו היא שבאה מהקבוע ואת"ל זו היא שמא של היתר היא ולפי זה אסור לאכול כולך בבת אחת דליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא:
כה סָעִיף ד ויש אוסרים בכה"ג. וכן דעת הב"ח ודלא כהעט"ז שלא העתיק אלא דברי המחבר ותו לא לא חלי ולא הרגיש בכל מה שכתבתי לעיל:
כו סָעִיף ד בכה"ג. בדין זה דקבוע ואפי' פירש לפנינו אסור מן התורה כמחצה על מחצה ואסור אח"כ כשנתערב כ"כ בת"ח כלל מ"ג סוף דין ח' בשם או"ה ופסק כך בסימנים והיינו דהאריך כאן בהג"ה וכתב משום דכל מקום דאיסור במקומו כו' ולא כ' בקיצור משום דהואיל וספק הראשון מן התורה כו' אלא בא לומר דאע"פ דפירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהו בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דמהרש"ל פג"ה סי' צ"ד פסק נמי כהרשב"א וגם דעת הר"ן ויש פוסקים דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דוקא בשאינו אוכלן כאחד דאל"ה ליכא ס"ס כדלקמן ס"ק נ"ב:
כז סָעִיף ד והואיל וספק ראשון מן התורה כו'. אה"נ אילו היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק איסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובות כדלקמן ס"ק נ"ג א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוצרכתי להרב בהג"ה דסבירא ליה לקמן ס"ח דהתערובות הב' אסור לאכלו אע"פ שאינו אוכלו כולו כאחד אבל באו"ה גופיה אתי שפיר דכתבתי לקמן ס"ק נ"ד בשמו דבב' תערובות מותר התערובות הב' כשאינו אוכלו כולן כאחד א"כ אשמועינן כאן דגרע מתערובות והוי כספק טרפה שנתערב דלקמן סעיף ט' ואסור התערובות אע"פ שאינו אוכלו כולו כאחד והוא ברור:
כח סָעִיף ה ולא נודעו חתיכות הטרפה כו'. היינו שנתערבו חתיכות הטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו בס"ק י"ד:
כט סָעִיף ה אבל ליקח מכאן ואילך. כתב הב"ח בסוף ס"ו דהיינו דוקא בחתיכות שנתערבו זו בתוך זו אבל אם לא נודע החנות שיש בה האיסור קבוע כגון שנמצאת ריאה טרפה ולא נודע מאיזו חנות נקטינן כהרא"ש ורבינו (היינו על פי שפירש הוא דברי הרא"ש וטור ע"ש אבל אינו מוכרח כמ"ש בס"ק י"ד) דמדינא אסורים כל החתיכות שבמקולין אפילו אינן חה"ל ואפשר דגם הרשב"א אינו חולק ע"ז דלא קאמר בהא מידי ולא איירי ביה עכ"ל (וכן בד"מ ובת"ח ובדרישה פירשו דהטור ס"ל דזה קבוע הוא ע"ש):
ל סָעִיף ה אסור. משמע אפילו אם לקחו אסור (ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי) וכן משמע יותר בסימני ת"ח סוף כלל מ"ג ע"ש ובפנים בתורת חטאת שם:
לא סָעִיף ה שאין הכל בקיאין כו'. כתב הב"ח ריש ס"ו דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות מה שאין כן בנתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר (ר"ל אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד () שלא נתערבו) אלא להורות בדין חתיכה שאינה ראויה להתכבד דבטלה ברוב עד כאן לשונו וכ"כ מהרש"ל פג"ה סוף סימן כ"ד:
לב סָעִיף ו ושאר דברים החשובים. כגון חה"ל וכן דבר שבמנין ובריה וכה"ג:
לג סָעִיף ו אחר שנודעה התערובות אסור. אבל קודם שנודע התערובות מותר אפי' למ"ד פירש ממילא אפשר כ"כ הרא"ש והטור וכן הסכים מהרש"ל פרק ג"ה סימן כ"א וד"מ והאחרונים ודלא כהרשב"א וב"י והטעם כתב הרא"ש בתשובה דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למגזר מידי שכולן בחזקת היתר הן עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזירה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו ע"כ:
לד סָעִיף ו אבל אם פירש כו'. דכל המיעוטים שפירשו לצד אחד אנו אמרינן בהן דכל דפריש מרובא קא פריש ואיסורא בתוך רובא אישתאר עכ"ל הרשב"א במשמרת הבית דף ק"ג ע"א וכן כ' בתה"ק בית ד' שער א' דף ל"ט ע"ב ולפי זה פירשו מחציתן בבת אחת אסורים וכן משמע להדיא בתה"ק בית ד' שער ב' דף מ"ב ע"ב ודלא כהפרישה סעיף כ"ח:
לה סָעִיף ו אם פירש ממילא. שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפי' בפנינו מותר שכבר נתבטל הקביעות כן כ' הרשב"א בתה"א דף ק"ד ע"ב ומביאו ב"י וכ"כ במשמרת הבית דף ק"ג ע"א דנתפזרו כולן בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ע"ש:
לו סָעִיף ו שרי. והרא"ש והרבה פוסקים פסקו דפירש ממילא אסור דל"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר בפני עצמו ולא חיישינן שיקח מן הקבוע דברשיעי לא עסקינן משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד וכ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד סימן מ"ד דהכי נהוג ומביאו רנ"ש במ"ש וכ"כ מהרש"ל פג"ה סימן כ"ג וכ"פ באו"ה כלל כ"ו דין י"א וגם הרב בת"ח גופיה ריש כלל מ"ג כתב דטוב להחמיר ובסימנים שם כתב בסתם דאסור וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף נ"א דנראה להחמיר. והב"ח סעי' י"א השיג על המחבר ודעתו לחלק בין בעלי חיים ושאר דברים החשובים דבבעלי חיים כיון דאפשר על ידי ניכבשינהו דניידי שרי בפירש ממילא אבל בשאר דברים החשובים אסור ורצה להוציא כן מדברי הרשב"א והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו אלא אין חילוק כדמשמע מדברי כל הפוסקים:
לז סָעִיף ו והא דאסור כו'. הב"ח תמה על פסק זה וכתב שאיננו אמת בכאן בש"ע ולא עמדתי על סוף דעתו דודאי כאן דברי הרב אמתיים דהרי הרשב"א כ' להדיא דפירשו כולן בפנינו הוי כשלא בפנינו ואע"ג דהרשב"א לא קאמר אלא דאם נתפזרו דיעבד אבל אסור לפזרן לכתחלה כמו שאסור ליקח משם מ"מ הרי גם הרב לא הזכיר כאן שמותר לפזרן לכתחלה ולא קאמר אלא דאם הפרישן דיעבד אפילו הפרישן במתכוין דלא ידע דאיכא איסורא בדבר אע"ג דפירשו לפנינו שהרי הפרישן במתכוין מותר כיון דנתפזרו כולן חשוב כפירשו שלא בפנינו. אכן בת"ח כלל מ"ג דין ב' כתב ליישב דברי הטור דסבירא ליה פירש שלא בפנינו אסור ולעיל סי' ט"ז גבי אותו ואת בנו ובס"ס נ"ז גבי דרוסה שנתערבו פסק דניכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובה קא פריש ושנים האחרונים אסורים דבסימן ט"ז ונ"ז מיירי שנתפרד כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו וחילוק זה אינו מוכרח דמנא לן דפירשו כולן עדיף טפי מפירש ממילא שלא בפנינו והראייה שהביא מטא"ח צ"ע דנלפע"ד דאינה ראיה כלל עיין שם ועוד הקשה הב"ח דאם כן למה כתב הטור שנים האחרונים אסורים הלא נעקרו כולן ונתפזרו כולן כו' עכ"ל ולפי עניות דעתי דעת הרב דאע"פ שחזרו ובאו יחד במקום אחד כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון) שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא וכמו שכתבתי בסעיף קטן י"ד בשם הר"ן ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכן משמע להדיא מלשונו בדרכי משה וזה לשונו האמת הוא מה שתירץ לי הגאון מורי חמי מהר"ר שכנא ש"ן דמה שכתב הטור כאן היינו בעוד שהדברים החשובים נשארו במקומן רק שפירש אחד מהן או שנים ולכן לא אמרינן דפריש מרובה פריש דהואיל ועדיין מונחים במקומן הוה ליה עדיין קבוע אבל אם פירשו וניידי כולן ממקומן שלא נשאר שם קבוע פירשו כולן שרי ע"כ:
לח סָעִיף ו הביצה מותרת. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולים מן הקבוע ת"ח שם בשם או"ה ולפי זה אפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בתשע חנויות שרי בפירש ממילא אפילו חה"ל ופשוט הוא וכן מוכח באו"ה דהא ס"ל דביצה הוי דבר שבמנין:
לט סָעִיף ז ודבר שיש לו מתירין. ע"ל ס"ק נ"ו ונ"ז:
מ סָעִיף ז ונאכל כו'. לשון הטור ופירש ר"י דוקא שנפל מעצמו אבל אם הפילה אפילו שוגג אסור אטו מזיד (ודברי ר"י הם בתוס' דזבחים ריש דף ע"ד וע"ל סי' צ"ט ס"ק ט"ו) וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם הפילו קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למיגזר כיון שעדיין לא נודע התערובות וכתב ב"י בשם מהרא"י בהגהת ש"ד ובתרומות הדשן (סי' קע"ה) דאפילו לדברי ר"י אם אכלו או האכילו בשוגג לבן ברית שרו האחרונים ולא קנסינן בכה"ג אטו מזיד כלומר שיאכיל א' מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת יאכיל הוא האיסור בודאי אבל האכיל בשוגג לכלב או לעובד כוכבים קנסינן וע"פ זה כתב המחבר ונאכל בשוגג וגבי הפילו דקדק לכתוב ונפל מעצמו אבל לפע"ד דברי מהרא"י אינם מוכרחים דנראה דנהי דליכא למיגזר שיאכיל במזיד מ"מ הא ודאי אם נאכל מותר כ"ש נפל לים א"כ ניחוש כי שרינן ליה נאכל בשוגג יפילו במזיד לים ועוד דכיון דשריא לדידיה לאכול ניחוש שמא יאכיל לעובד כוכבים או לכלב להתיר האחרות וגם בתשו' הרא"ש כלל כ' סימן י"ז משמע להדיא דאפילו נאכל קנסינן שוגג אטו מזיד דכתב שם אמעשה שלקחו הקהל כבשים ואחר כך נודע שכבש אחד טרפה היה שם דאם נאכל אחד מן הכבשים הותרו כולן ואע"פ דפי' ר"י דדוקא נפלה אבל הפילה שוגג גזרינן אטו מזיד כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למקנסיה עכ"ל אלא אם תאמר דמיירי שנאכל ע"י עובד כוכבים וזה אינו במשמע בתשובה שם ע"ש:
מא סָעִיף ז אחד מהם כו'. והרמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים דין י' הצריך שיפלו שנים בדבר דלא מינכרא נפילתם כגון תאנה וטבעת אבל חבית וכה"ג דמינכר נפילתה מודה דסגי בנפילת אחת מהם כמ"ש ר"פ ט"ו מה' תרומות וכן פי' הכ"מ פ"ז מה' עבודת כוכבים וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קי"ז ע"ב דהא דאמרינן בש"ס אנא נמי תרתי קאמינא ר"ל שיפלו שנים וכ"כ הב"י בסי' ק"מ שהרמב"ם פי' כן והביא דבריו בש"ע שם:
מב סָעִיף ז או נפל מעצמו לים. אפילו אחר שנודע התערובות או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות וכמו שנתבאר בס"ק ל"ט ונראה דהיינו דוקא נאכל או נפל אחד מהם קודם שפירש מהן אבל אם פירש מהן לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא (כיון) [אף] דנאסר הוא וגם התערובות כיון שהנפרש הוא בעין א"כ כשנפל אח"כ לים לא מן התערובות הוא נפרש שנאמר הך דנפל דאיסור נפל אלא עמד בפני עצמו והלכך התערובות נשאר באיסורו:
מג סָעִיף ז לים. דסתמו אבוד וה"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכה"ג אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר כ"כ בכ"מ פ"ז מה' עבודת כוכבים דין י':
מד סָעִיף ז בענין שנאבד מן העולם. אבל כל שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה י"ל איסורא ברוב איתא הרשב"א:
מה סָעִיף ז שנאבד. אבל נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסימן ק"א ס"ז וע"ש:
מו סָעִיף ז שאנו תולין כו'. הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב הרשב"א:
מז סָעִיף ז דממה נפשך איכא חדא דהיתרא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא כ"כ רש"י בזבחים ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש דאל"כ ליכא למימר מדחבריה לאו דאיסורא כו' דלמא בחד דהוה המיעוט אמרינן לאו דאיסורא אלא איסורא ברובא דהיינו בשנים איתא ודוק וכן מוכח מתוך דברי מהרש"ל פג"ה סי' נ"ה ע"ש:
מח סָעִיף ז אסור לאדם א'. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאכלה לאדם אחד לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור כ"כ הרא"ש פג"ה ומביאו ב"י סי' ק"ט:
מט סָעִיף ז לאדם א' כו' ואפילו שני בני אדם כו'. נמשך למ"ש ב"י לדעת הטור אבל אינו מוכרח כמ"ש בפרישה סעיף כ"ה וע"ש וגם פשטא דמילתא דהתו' והרא"ש משמע דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם אחד רק שלא יאכל כולן כאחד ומשני בני אדם לא הזכירו דבר אכן לקמן סימן ק"מ כתב הט"ו דאסור לאדם אחד ליהנות מכולן וכתב הפרישה דאפשר שאני עבודת כוכבי' דחמירא ויותר נראה דהתם מיירי שלא יהנה מהן מכולן כאחד:
נ סָעִיף ח ונפל אחד כולן אסורים כו'. לטעמיה אזיל שכתב בספרו ב"י שכן הוא גירסת רש"י ותוס' והרמב"ם אבל לא שת לבו לעיין היטב בתוס' ופוסקים שאף ע"פ שהם גורסים כגי' הרמב"ם מרבוא ומשלש למקום אחר מותרים הא כתבו התוספות שם (בזבחים דף ע"ד ע"א) אמאי דאמרינן בש"ס כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות ופירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין וז"ל לא אצטריך מרבוא לרבוא אלא למימר דמאן דאסר אסר בכולהו וכדפי' לעיל א"נ משום דיש חילוק בין רבוא ראשון לרבוא שני דרבוא ראשון אי מתהני מכולן בבת א' אסור דקמתהני בחד ספיקא כיון דבבת אחת מתהני אבל רבוא שני אפילו נהנה מכולן בבת אחת ספק ספיקא הוא ושרי וכן מרבוא לג' ומג' למקום אחר אסור ליהנות מג' הראשון בבת אחת ומן השנים שרו מה"ט דפריש עכ"ל וכ"כ הרא"ש פרק ג"ה (סי' ל"ז) ומביאו ב"י בסי' קצ"ט בשם ר"י וכן הוא בתשובת הרשב"א בסי' תש"ל בשם מהר"ם מרוטנבורק ממש כדברי התוספות הנ"ל וכן פסקו כל הפוסקים דתערובות השני מותר הלא המה התוס' בדוכתי טובי והרא"ש ומהר"מ הנ"ל והרשב"א והטור והר"ן בפרק כל הצלמים במתני' דנטל הימנה עצים והנ"י פרק הערל וכ"כ הסה"ת וסמ"ג לאוין קמ"א דף כ"ב ע"ד והאגודה רפ"ק דביצה סי' ו' והמרדכי ס"פ כל הצלמים והגהת ש"ד סי' מ"ה וכ"פ האו"ה כלל כ"ז דין י"א (דלא כהרב בד"מ ובת"ח עיין מ"ש בזה בשם או"ה) וכ"פ מהרש"ל פג"ה סימן נ"ה וכ"פ העט"ז וכתבו האו"ה ומהרש"ל והעט"ז דאסור לאכלן כולן בבת אחת ופשוט הוא דאם אוכל כולן כאחד ליכא ס"ס וכן נתבאר בדברי התוס' ומהר"מ והרא"ש דלעיל) ונראה דגם רש"י מודה דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד ועיין לקמן ס"ק נ"ב הלכך נראה דבהפסד מרובה וכהאי גוונא ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד:
נא סָעִיף ח מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו אבל לדעת הפוסקים דאסרי פירש ממילא איירי הכא אפי' בפירש ממילא:
נב סָעִיף ח כולן אסורים כו'. כל הסעיף הוא ל' הרמב"ם פי"ו מהמ"א ד"י ובפ"ז מה' עבודת כוכבים כתב וז"ל ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקא מותר כיצד כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שהעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרים בכל שהוא פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרים עכ"ל ובכ"מ שם האריך והבין שהם דברים סותרים זא"ז וע"פ זה כתב לקמן בש"ע סי' ק"מ גבי טבעת של עובד כוכבים דאסור בב' תערובות ואחד המיוחד מבני החבורה שלי האלוף מה"ר מרדכי אשכנז נר"ו תירץ דקשיא ליה להרמב"ם דבכולה סוגיא דזבחים (דף ע"ד ע"א) קאמר התם רב גבי כוס וטבעת של עבודת כוכבי' דהתערובות הב' מותר ובתר הכי בברייתא דרמוני בדן קאמר ר"ש בן יודא לרבוא אסורים מרבוא לג' ומג' למקום אחר מותרים ורב ע"כ אתי כר"ש כדאיתא התם בש"ס להדיא וניחא ליה דע"כ לא בעי ר"ש ג' תערובות אלא ברמוני בדן להתירה באכילה אבל בהנאה בב' תערובות שרי והלכך בכוס וטבעת של עבודת כוכבים בב' תערובות שרי וכן נ"ל ועי' ת"ח כלל ל"ח ד"ו ועוד דכבר כתבתי בס"ק מ"ט דרוב הפוסקים ראשונים והאחרונים מתירין אפילו באכילה בב' תערובות:
נג סָעִיף ח ומ"מ אין לאדם א' לאכול כו'. זה הוציא בד"מ ממ"ש הב"י וז"ל ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן כשנתערבו המועטים באחרים הוי מטעם ס"ס שאני אומר שמא האיסור לא היה בתוך אלו שנפלו לכאן ואת"ל היה זה שאני אוכל לא זהו האיסור ולפ"ז נראה שאין יכול לאכלן כולן כאחד דא"כ ליכא אלא חד ספיקא ואסור עכ"ל אבל באמת לא ירדתי לסוף דעת הרב דהא הב"י לא קאי אלא אמאי דפירש רש"י בדברי רב דהמעוטים שפירשו בתערובות ב' מותר מטעם ס"ס דבתערובות ב' ודאי ליכא ס"ס כשאוכלן כולן כאחד והיינו דכתב הב"י ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן בנתערבו המעוטים כו' ואי הוי קא אברייתא דג' תערובות הל"ל ומשמע מדברי רש"י דהא דשרי פירש א' מהן לרבוא ומרבוא לג' כו' ע"ש ודוק אבל התערובות הג' ודאי דמותר לאכלו כולו כא' דהא איכא שפיר ס"ס ספק אם היה האיסור בתערובות הב' ואת"ל היה שמא לא נפל לתערובות הג' וכ"כ התוס' בזבחים שם והרא"ש פג"ה להדיא והבאתים לעיל ס"ק מ"ט דהתערובות הג' מותר לאכלו כולו כא' מטעם ס"ס וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תש"ל בדין יבש ביבש למהר"ם מרוטנבורק וכ"כ האו"ה כלל כ"ו דין ט' דתערובות הג' אפילו ודאי איסור דאורייתא שנתערב מותרים כולם לאדם א' בבת א' וא"צ לזרוק א' מהן עכ"ל וכ"כ בספר אפי רברבי דף נ"א וכן דעת מהרש"ל פרק ג"ה סי' נ"ה וכן מוכח גם לרש"י לפי מה שנתבאר דהב"י לא קאי רק אב' תערובות אם כן אפילו התערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד ע"כ ודאי דהתערובות הג' מותר אפילו אוכלו כולו כאחד (ועיין שם עוד ברש"י ומה שכתבו התוס' שם ובקונטרס לא פירש כן צל"ע) דהא אפילו מניח התערובות הב' קצתן לצד זה וקצתן לצד זה מותר לאכול כולן כיון שאינו אוכלן כא' כ"ש התערובות הג' דלא יהא אם לא נתערב בתערובת הג' שרי כיון שאינו אוכלן כולן כא' כ"ש עתה שנתערב וזה ברור:
נד סָעִיף ח ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא כ"כ האו"ה כלל כ"ו דין ח' ודין י"א ופשוט הוא:
נה סָעִיף ח אבל ספק איסור כו'. כ"כ בד"מ ובת"ח כלל מ"ג דין ו' בשם או"ה דבודאי איסור נקטינן כהרמב"ם ובספק איסור נקטינן כהרשב"א עכ"ל ולפ"ז בספק איסור תערובות הב' אסור לאכלו כולו כא' כמו התערובות הג' בודאי איסור אבל באמת לא כתב האו"ה כן ואגב חורפיה לא עיין הרב שפיר באו"ה ואדרבא פסק שם האו"ה כר"י ורוב הפוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה וכן התערובות הג' מותר אפילו לאכלו כולו כאחד אפי' בודאי איסור וכן בספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' לאכלו כולו כאחד כל זה כתב האו"ה שם להדיא ולא הביא שם הרמב"ם אלא אגב גררא לומר דאף הרמב"ם דמצריך ג' תערובות מודה דספק איסור ושני תערובות הוי כג' תערובות ע"ש ותמצא כדברי וזה ברור:
נו סָעִיף ח י"א דדבר שיל"מ כו'. משמע אפילו התערובות הג' אסור בדשיל"מ וכן משמע באו"ה כלל כ"ז סוף דין ט' ובמרדכי ס"פ כל הצלמים איתא נמי דאין להתיר דשיל"מ בס"ס וקאי התם אב' תערובות ומשמע דה"ה בג' תערובות דחד טעמא הוא דהא משמע מדבריו שם דאף על גב דבעלמא ב' תערובות שרי בדשיל"מ אסור מאחר דיש לו היתר בלאו הכי א"כ ה"ה ג' תערובות וכ"כ בגליון או"ה שם סוף דין א' דכיון דדשיל"מ אינו ניתר בס"ס אין חילוק בין ב' תערובות לג'. מיהו קשה דבא"ח סימן תצ"ז ס"ד סתם הרב כדברי המחבר דספק מוכן בי"ט שני מותר משום דהוי ס"ס עכ"ל אע"ג דהוי דבר שיל"מ והוא מדברי הר"ן שכתב ברפ"ק דביצה דס"ס שרי אפילו בדשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם וכדכתב הר"ן נמי שם כיון דאנן לא עבדינן י"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמירינן טפי מנייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי ספק וה"ל ספק ספיקא עכ"ל והלכך אע"ג דבעלמא יש להחמיר מ"מ י"ט שני דאינו אלא מנהג אוקמוה אדינא א"נ סתם י"ט לצורך א"נ הוא והוא העיקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סוף דין א' וז"ל ומה שכתבו בשם רבינו (ר"ל מהר"מ מרוטנבורק) דדבר שיל"מ אפילו ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דאע"ג דבעלמא מותר משום ס"ס בדשיל"מ החמירו חז"ל דלא בטיל ע"י תערובות אפי' באלף בס"ס דמאי נ"מ להתיר בביטול בלאו הכי יש לו היתר אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואת"ל שהוא חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ עכ"ל וספק מוכן בי"ט שני דמי ממש לספק חדש ואע"ג דהרב בת"ח סוף כלל ע"ד הביא דברי הר"ן וכתב עליו דבאו"ה כלל כ"ו כתב דהמנהג לאסור ס"ס אפילו בדשיל"מ עכ"ל היינו משום דהאו"ה שם אוסר להדיא אפילו בס"ס גמור אבל מ"מ אפשר דדעת הרב כאן בהג"ה לחלק כהרא"ש וכדפי' והשתא ניחא הא דכתב הרב לקמן סי' רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס והוא מדברי הרא"ש הנ"ל מיהו בלאו הכי י"ל דלקמן ודאי לצורך הוא:
נז סָעִיף ח אין להתיר מכח ס"ס. ולפ"ז נראה דכ"ש דאין להתיר בדשיל"מ נפל א' מהן לים והמדבר שכתב בס"ז דגם בדשיל"מ מותר כשנפל א' מהן לים היינו לפי שהביא בספרו ב"י כן בשם הרשב"א והרשב"א כ"כ נמי בב' תערובות דאפילו דשיל"מ מותר וא"כ דעת המחבר כאן דגם דשיל"מ מותר (וכן העט"ז העתיק בס"ז דברי המחבר והשמיט כאן דברי הרב אלמא דס"ל דכיון דנפל מותר כ"ש ג' תערובות מ"מ לא כוון יפה דה"ל לכתוב סברת הרב להחמיר גם בנפל וכל זה גרם לו שלא ידע מהיכן הוציא הרב דבריו וגם כבר הבאתי בס"ק שלפני זה גדולי הפוסקים דסוברים כן) אבל הרב דאסר בג' תערובות דשיל"מ כ"ש דאסר בנפל א' מהן לים ופשוט הוא והא דלא הניח כן הרב בס"ז היינו משום שסמך עצמו אמ"ש כאן וע"ל סי' ק"ב מדיני דשיל"מ:
נח סָעִיף ח מכח ס"ס וטוב להחמיר כו'. וצ"ע אם יש להקל בזה שלא במקום הפסד מרובה כיון דגדולי הפוסקים סוברים כן וכמ"ש בס"ק נ"ה:
נט סָעִיף ח אם לא לצורך. דוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן ויש בו ספק אע"ג דבעלמא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדשיל"מ לא אמרינן הכי לכ"ע כדמוכח בהדיא בש"ס רפ"ק דביצה דף ד' ע"א וכ"כ הרשב"א בת"ה ריש דף קי"ו:
ס סָעִיף ט אם הוא מדברים המתבטלים. אבל אם הוא מדברים החשובים אינם מתבטלים אפילו באלף דל"ד לב' תערובות מהנך טעמי דיתבאר:
סא סָעִיף ט שכיון שהספק הראשון היה בגופו כו'. כלו' דל"ד לב' תערובות דהתערובות הב' מותר מטעם ס"ס וכמ"ש בס"ק מ"ט דהתם הספק הראשון לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הראשון היה בגופו וכ"כ הטור והרשב"א ושאר פוסקים אבל קשה דהטור והרשב"א ופוסקים לא הוצרכו לחילוק זה אלא לשיטתם דס"ל דהתערובות השני מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דהתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה הספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וא"כ ל"ל להמחבר לטעמא דכיון שהספק הראשון היה בגופו כו' וגם ל"ל לכתוב כלל האי דינא דספק טרפה שנתערב באחרים דמהיכי תיתי נימא דעדיף מב' תערובות דהא כל הפוסקים סוברים דעכ"פ לא עדיף מב' תערובות וכן קשה על הרב ל"ל כלל טעמא דספק הראשון אסור מדאורייתא וא"א לומר דהמחבר והרב אתו לאשמועינן דאפילו ספק טרפה שנתערב בשני תערובות התערובות השני אסור דל"ד לג' תערובות דהתערובות הג' מותר דהכא הספק הראשון הוא בגופו ומדאורייתא דהתערובות הב' ודאי דהכא מישרי שרי דהוי שפיר ספק ספיקא שהספק הראשון אינו בגופו ואינו אסור מה"ת כמו שיתבאר לקמן ס"ק ס"ג סוף דין ד' וכ"כ הרב ס"ח דבספק איסור התערובות הב' שרי וצ"ע:
סב סָעִיף ט וי"א הטעם כו'. ונ"מ דאילו לטעם המחבר אפילו היה הספק הא' מדרבנן כיון שהיה בגופו אינו בטל בתערובות ולטעם הרב בטל ונפקא מיניה אם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת העובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא וכדלקמן ס"ק ס"ג דין י"ח להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהרב בהג"ה בטל כדלקמן ס"ק ס"ג בדין י"ז כיון שהספק הראשון אינו מה"ת א"כ ה"ל ספק ספיקא ואפשר לומר דאף המחבר לא קאמר אלא היכא דהספק הראשון שהיה בגופו אסור מה"ת והרב בהג"ה מחמיר אפילו לא היה הספק הראשון בגופו כיון שהוא מן התורה לא הוה ס"ס או אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הרב אלא להוסיף דבספק ספיקא אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשו' ן' לב ח"ג סי' ק':
סג סָעִיף ט דיני ספק ספיקא א) לא מיקרי ספק ספיקא. אפי' לא נודע ספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפות בתרנגולת ונודע שביצה אחת היא ממנה שהטילה אחר שאירע לה הספק טריפות וכן כל כיוצא בזה אע"ג שלא נודע שום ספק איסור רק עד אחר שנתערב וא"כ שני הספיקות נודעו יחד ובאין כאחת מ"מ כיון שהספק הראשון אסור מן התורה לא הוי ספק ספיקא. כך העלה בד"מ ס"ס נ"ז ובת"ח כלל מ"ג דין ז' והשיג אב"י בס"ס נ"ז בשם מ"כ דמתיר בלא נודע הספק הראשון קודם שנתערב משום ס"ס והיינו דמסיים כאן בהג"ה אבל אם היה ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד כו' אלמא דברישא אפי' נודעו ב' הספיקות יחד לא הוה ס"ס וכן משמע מדברי הפוסקים דלא כתשובת משאת בנימן סי' ל"ז שהשיג על הרב בזה ועיקר יסודו שממקום שהוציא הרב דין זה מהאו"ה כלל כ"ו לא נראה כן אלא שבהגהות או"ה מבואר כן ויותר יש לנו לסמוך על הרב בעל או"ה דרב מובהק וגדול היה משנסמוך על דברי ההג"ה עכ"ל והא ליתא דבאו"ה גופא משמע טובי זימני דאפי' לא נודע אסור דכתב טעמא במסקנתו דאין הב' ספיקות מענין אחד דהספק הראשון היה מחמת עצמו שמא אינה טריפה וכשנתערבו אז בא הספק השני מטעם תערובות ועוד דאין הב' ספיקות בגוף אחד את"ל טרפה שמא אין זאת והיינו שני גופין אבל היכא דהוי הב' ספיקות בגוף אחד כגון בספק תחתיו וכן באיש ואשה שעשו צרכיהם (בנדה דף נ"ט ע"ב ונתבאר לקמן סי' קצ"א סעיף קטן ו') בספל אחד דיש בדם גופא ס"ס שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור עד כאן לשונו אם כן לשני הטעמים האלו ודאי אפילו לא נודע מכל מקום אין הספיקות מענין אחד או מגוף אחד ועוד דהא כתב דל"ד לספק תחתיו ולאיש ואשה שעשו צרכיהם והתם ודאי לא נודע והכי משמע למעיין באו"ה בדוכתי טובא דלא מחלק בין נודע או לא והגהת או"ה הם רק פירוש לדברי או"ה וזה ברור: ב) כתב האו"ה שם דין ד' וז"ל אפילו ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגול' שאירע לה טרפות בקרוב הוי ספיקא דאורייתא דשמא בשעה שנטרפה היתה בלא קליפה והוי ירך האם ונתגדלה באיסור ואם נתערבה אינה בטלה אפילו באלף ואין להפרידה ג"כ ולהתיר כל אחד מהן מטעם ס"ס שמא היתה הקליפה קודם שנטרפה ואת"ל לא הוה קודם שמא אין זאת הביצה הואיל והספק הראשון הוי דאורייתא ואין הספיקות מענין א' ובגוף א' ואפי' בתרנגולת שנולד בהספק טריפות אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טרפה ואת"ל שהיא טרפה שמא בשעה שנטרפה היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין הב' ספיקות מענין אחד וגם התרנגולת היתה בחזקת טרפות בשעה שהטילה או שנמצא בה הביצה (כלו' ול"ד לגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טרפה דאמרי' השתא הוא דנטרפה לעיל סי' פ"א סעיף ב' דהתם לא היתה הבהמה בחזקת טרפות בשעה שנחלבה משא"כ הכא וכ"כ האו"ה כלל מ"ט דין ב' גבי גבינות שנעשו מבהמה טרפה דאמרינן השתא הוא דנטרפה וז"ל והשיב מהר"מ וריב"ק דבבהמה ליכא למימר טריף ואתאי טריף ואתאי כמו גבי מקוה וגם אינו דומה לביצים דספק טרפה דהתם היה העוף בחזקת ספק בשעה שהטילה ע"כ עכ"ל האו"ה): ג) והלכך אף אם נתערבה אח"כ באלף כולן אסורות מאחר שלא היה חשוב בה קודם אלא ספק אחד ונמצא שאין חילוק והיתר מצד תערובות בדבר שאין מתבטל דאם יש בו מתחלה ס"ס גמורים אף בלא תערובות מותר כדאיתא לקמן ואם לא היה בו ס"ס אף אם נתערב באלף כולן אסורות: ד) ודוקא שהביצה היה בודאי מספק טרפה (כדעיל) או שיש בה ספק אם היא מודאי טרפה (ויש ג"כ ספק אם היתה בקליפתה קודם שנטרפה) או לאו כגון ביצה שנמצאת בחצר שאין בה כ"א ב' תרנגולים א' כשרה וא' טרפה אבל אם יש בתרנגולת רק ספק טריפות הביצה מותרת אפילו בלתי תערובות כלל מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טרפה ואע"ג דלא נתערב אלא חד בחד (כלומר התרנגולת נתערב חד בחד אבל אי לא נתערבו מתחלה התרנגולים חד בחד רק כל א' ניכרת עדיין בפני עצמה א"כ הוי הספק הראשון אסור מן התורה דהיאך תאמר אח"כ ואת"ל הימנה שמא אינה טרפה והלא כבר אסרתה מן התורה מן הספק ודוק) מ"מ לא הוי בספק ראשון ספיקא דאורייתא כדלקמן דהא אין בתרנגולת טרפה ודאית והוי הב' ספיקות בענין א' וגוף א' ובאין כאחת עכ"ל ומשמע דבדין זה האחרון שרי אפילו ידוע שהיתה בלא קליפתה בשעה שנולד בה ספק טרפות משום האי ס"ס דשמא לא הטילה ואין הביצה ממנה ואת"ל ממנה שמא אינה טרפה ול"ד לספק ביצת טרפה שנתערבה דכולן אסורות ולא שרי מטעם ס"ס דאין הספיקות הוי מענין א' ובגוף א' דהתם א"א להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש בתערובות זו ספק טרפה וע"כ צריך אתה להתחיל ולומר שמא אינה טרפה וא"כ התחלת בספק הראשון שאסור מן התורה וכן כשאתה אומר אח"כ את"ל טרפה שמא אינה זאת א"כ בספק השני אתה מיקל ואומר שמא אינה זאת והיינו ב' גופים וב' ענינים משא"כ כאן דהתחלה היא שלא ידענו מהיכן נולדה הביצה זו וא"כ אתה מתחיל לומר שמא מן הכשרה היא ואין כאן ספק איסור כלל וכשאתה רוצה אח"כ להחמיר ולומר שמא מטרפה היא א"כ בגוף הזו שאתה באת לדון להחמיר אני אומר שמא אינה טרפה וליכא למימר דהרי כבר אסרתה מן הספק והוי הספק הראשון מן התורה דהא נתערב חד בחד ולא הוי הספק הראשון מן התורה וא"כ אף דהספיקות הם מב' ענינים וב' גופים מ"מ הם ממש מגוף א' ומענין א' שהספק הראשון הוא שמא ביצה זו מכשרה היא ואין כאן איסור כלל אלא דכשאתה בא להחמיר ולדון שמא מטרפה היא ואתה עושה ב' גופים וב' ענינים להחמיר אני אומר שמא אינה טרפה בגוף ובענין שאתה באת עליו לדון ולהחמיר ודמי ממש לספק שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור דאע"ג דהתם נמי הספיקות הם שני ענינים וב' גופים הוי ממש מענין א' ובגוף א' כמ"ש האו"ה והבאתיו לעיל בדין א' אלא ודאי היינו מטעמא דודאי לא תתחיל לומר שמא מן המקור דהא עדיין אינו ידוע מהיכן הדם בא כלל וא"כ הספק הראשון הוא שאתה מתחיל לידע מהיכן הדם וא"כ מתחלה אני אומר שמא מן האיש ואין כאן איסור כלל ולא הוי הספק הראשון אסור מן התורה וכשאתה באת להחמי' ולדון בשני גופים וב' ענינים לומר שהוא מן האשה אני אומר לך בגוף זה שאתה דן בו דהיינו באשה שמא מן הפרוזדור. ומצאתי כתוב בכתיבת יד הרב ר"מ איסרל"ס בגליון או"ה אהך דנמצאת ביצה בחצר ולא נודע אי מכשרה או מספק טרפה וז"ל מ"מ לא הוי בספק ראשון ספק דאורייתא כו' כי לא נולד הספק הראשון מיד רק עם הב' משא"כ אם היה האיסור בספק א' לבד דאז מיקרי ספק איסור דאורייתא כמו שאמר ריש תשו' זו עכ"ל ביאור דבריו כמ"ש: והלכך לא חשיב נמי ס"ס תרנגולת שנולד בה ספק טריפות בקרוב כשהטילה ביצה ואינו ידוע אם נגמרה הביצה קודם לכן או לא משום דכשאתה מתחיל לומר ספק טרפה ספק אין טרפה הרי אתה מתחיל בספק שהוא איסור דאורייתא וכשאני אומר את"ל טרפה הרי עדיין לא עשיתי ב' גופים וב' ענינים וכשאתה אומר אח"כ שמא נגמרה קודם לכן אתה בודה ספק אחר להקל בב' גופים וב' ענינים וכן אפי' תתחיל לומר את"ל לא נגמרה קודם לכן שמא אינה טרפה אתה עושה להקל ב' גופים וב' ענינים דמתחלה דנת בביצה עצמה ועתה באת לדון ולהקל בתרנגולת היינו שני גופים ומתחלה דנת שמא נגמרה קודם לכן ועתה באת לדון ולהקל שמא אינה טרפה היינו ב' ענינים: וכן בנמצא ביצה אחת ואינו ידוע אם היא מודאי טרפה או מכשרה אע"ג דנתערבו התרנגולת חד בחד הוי הספק הראשון אסור מן התורה כיון דיש בתרנגולת איסור ודאי א"כ לא תוכל לומר שמא מכשרה דהוי הספק הראשון אסור מן התורה ואם אתה רוצה להתחיל ולומר שמא נגמרה קודם לכן א"כ מכ"ש התחלתה בספק הראשון שאסור מן התורה וגם כשתאמר אח"כ את"ל נגמרה אח"כ שמא אינה מטרפה אלא מכשרה הרי אתה עושה להקל ב' גופים וב' ענינים וגם הרי כבר אמרת שמא נגמרה אח"כ א"כ הודית שבא מטרפה ואיך תחזור ותאמר לא הימנה והשתא ניחא נמי הא דספק טרפה שנתערבה באלף כולן אסורות אפי' לאכלן א' א' והתערובות הב' מותר אפי' כולו כאחד כמו שנתבאר לעיל ס"ק נ"ה דמה לי התערובות הראשון ב' ב' או התערובות הב' כולו כא' הא הכא והכא איכא ס"ס ותו דבודאי התערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד מטעם שמא זו שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן הא מתחיל בב' גופים אלא ודאי בתערובות הראשון לא תוכל לומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש כאן ספק טרפות ולא תוכל להתחיל ולומר שמא אינה זאת דהרי בתחלה צריך אתה לומר מה ריעותא איכא בזאת גופו שאתה באת לדון עליה ועוד דכשתתחיל לומר שמא אינה זאת כ"ש הריעות להתחיל בב' גופים וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל שמא אינה טרפה וא"כ התחלת בספק הראשון שאסור מן התורה וגם כשתאמר אח"כ את"ל טרפה שמא אינה זאת הרי אתה עושה ב' גופים וב' ענינים להקל אבל התערובות הב' אני מתחיל לומר שמא אין כאן איסור כלל בתערובות זה א"כ התחלת בספק הראשון שהוא מותר מן התורה וכשאתה רוצה להחמיר ולומר שמא האיסור שהיה בגוף הראשון נפל לכאן א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים וב' ענינים אני אומר בגוף ובענין זה שאתה באת לומר שהוא כאן שמא אינה טרפה: ה) והלכך כתב בהגהת שבסוף ספר או"ה בכלל כ"ו דין ד' וז"ל ב' תרנגולים כו' או שמא ודאי כל אחת מטילה כמו חברתה ואין כאן ספיקא אלא שי"ל בכל א' מהביצים שמא אינה הימנה ואת"ל הימנה שמא אינה טרפה וא"כ לא הוי הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' עכ"ל ר"ל דכמו דקאמר דב' תרנגולים אחד ודאי טרפה כו' לא הוי ס"ס ה"ה באחד ספק טרפה ונתערבו חד בחד וא' מטילה כמו חברתה ויש כאן ב' ביצים ואין ידוע איזה מהן מן הכשרה או מן הטרפה לא הוי ס"ס דהא בודאי א' מהב' ביצים אלו יש בה ספק איסור וא"כ לא תוכל להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש כאן ספק איסור וא"כ צריך אתם להתחיל שמא אינה טרפה וא"כ הספק הראשון שהתחלת בו הוא אסור מן התורה וכן כשתאמר אח"כ את"ל טרפה שמא אין זאת הימנה א"כ אתה מיקל בשני גופים וב' ענינים ואם תתחיל לומר על כל ביצה שמא אין זאת מהטרפה א"כ כ"ש שהספק הראשון הוא בשני גופים: ו) וממה שכתב האו"ה לעיל דאם יש בחצר ב' תרנגולים אחד ספק טרפה וא' כשרה הביצה מותרת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טרפה דהוי הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' ובאין כאחד עכ"ל נראה מבואר דאפילו נודע מתחלה הספק טרפות בתרנגול' מותרת הביצה דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגולת אלא על הביצה ובביצה לא נולד ספק טרפות מעולם רק שאח"כ נולד הספק הראשון עם הב' וכמ"ש לעיל דין ד' בשם הרב רמ"א ועוד שהרי לא חילק האו"ה כלל בכאן בין נודע ללא נודע ח"כ משמע דאיירי בכל ענין ועוד דהא קאמר והוי הב' ספיקות בענין אחד ובגוף אחד ובאין כאחד ואם איתא הל"ל דהיינו דווקא בלא נודע אבל בנודע אין באין כאחד אלא מדקאמר סתמא והוי באין כאחד משמע דלעולם הוי באין כאחד מטעמא דפרישית: ז) ויצא לנו הדין דאם יש כאן חתיכה אחת ויש בה ספק אם היא של כשרה או אם היא של ספק טרפה כגון שיש כאן ב' חנויות אחת יש בה כשרה ואחת יש בה ספק טרפה ונתערבו החנויות שאינו ידוע באיזה מהן יש ספק טרפה אע"פ שנודע מתחלה הספק טרפות מ"מ הרי אנחנו באנו לדון על החתיכה אם היא מכשרה ואין כאן איסור כלל ואת"ל מהחנות האחרת שמא אינה טרפה א"כ הוי ס"ס גמור בגוף אחד ובענין אחד ובאין כאחת שהרי לא נולד הספק הראשון רק עם השני וכן הוכחתי לקמן בדין י"ח מדברי או"ה ריש כלל מ"ז בשם ר' שמואל: ח) אבל אם יש כאן לפנינו שתי חתיכות אחת מכשרה ואחת מספק טרפה כיון שאין להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל שהרי ודאי אחד מהן ספק טרפה א"כ שתיהן אסורות דליכא ספק ספיקא: ט) ונראה דאפילו נאבד אחד מהן למקום אחר אין להתיר מכח ס"ס לומר שמא אין כאן איסור כלל כו' דהרי היה בודאי כאן ספק איסור וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל ולומר שמא אין זה הספק איסור והספק איסור נאבד א"כ אתה מתחיל בשני גופים וכן כשתאמר אח"כ את"ל זו היא שמא אינה טרפה אתה עושה ב' ענינים להקל ונראה דאפילו נאבד אחד מהן מן העולם לגמרי לא מהני בכה"ג דאף ע"ג דהיכא דנתערב דבר חשוב חד בתרי ונפל אחד מהן לים או נאבד מן העולם הותרו כל השאר כדלעיל סעיף ז' הא אמרינן התם טעמא דמן התורה כבר נתבטל ברוב ורבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל הם אמרו והם אמרו שאם נאבד אחד מהן תולין להקל מה שאין כן הכא: י) כתב האגור כזית ספק חלב שנתערב בין ב' שעורי כזית של היתר ואינו ניכר ואח"כ נפל אחד מאלו לתוך קדרה של בשר ואין בקדרה שיעור לבטל כזית שנפל (משמע אע"פ שאין שיעור לבטל גם מן התורה כגון שאין בקדרה רוב או שנפל לקדרה שאינו מינו) מותר מטעם ס"ס שמא הכזית הראשון שנתערב היה שומן ואת"ל היה חלב שמא לא זו שנפלה לקדרה וזה הספק הראשון מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל עכ"ל ובאמת דברים אלו נכונים הם דהא תוכל להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל ואת"ל יש כאן איסור דהיינו שזו היא שנפלה לב' שעורי כזית א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים אומר לך שמא אינה חלב אך קשה דהא כתב האו"ה כלל כ"ו דין י"א דספק טריפה שנתערב באלף ואח"כ חזר א' מן התערובות ונתערב ברוב דוקא מותר אבל אם חזר ונתערב חד בחד וכל שכן כשפירש ועומד בפני עצמו אסור והכי משמע מדברי הפוסקים גבי ספק דרוסה שנתערב דספק איסור שנתערב ברוב ופירש א' מהן אסור: ונראה דס"ל דכיון דתערובות הראשון היה כל א' מהן אסור משום דבודאי יש כאן ספק איסור א"כ ה"ה כשעומד בפני עצמו דכיון דידוע שזה פירש מן התערובות דינו כתערובות עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ולא שרינן משום ס"ס ואפילו נתערב חד בחד מ"מ כל שאין רוב ה"ל כידוע שזה פירש מן התערובות והלכך כל שנתערב אח"כ בעינן רוב דדבר יבש אינו בטל פחות מרוב אבל אם נפל אח"כ לקדרה הקדרה מותרת דהרי אין אנו דנין על החתיכה עצמה רק על הקדרה כן נ"ל להשוות דברי הפוסקים להדדי וכה"ג מחלק האו"ה כלל מ"ז דין ז' גבי גבינה של עובד כוכבים דאע"פ שאינה בטל ברוב ביבש דהוי כודאי איסור בטל בתבשיל ברוב ע"ש: יא) גרסינן פ"ק דכתובות (ריש דף ט') האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכה באשת כהן (שהאונס אסור בה) ואיבעית אימא באשת ישראל כגון דקביל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד (דליכא למימר שמא אינה תחתיו דאם כן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין): וכתבו התוספת אהך דאב"א באשת ישראל כו' וז"ל וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (ד' ס"א ע"ב) וי"ל דשם אונס חד הוא עכ"ל וכ"כ ה"ה ריש פ"ג מהלכות איסורי ביאה בשם המפרשים דחדא ספיקא הוא דשם אונס חד הוא וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' ק"ל על מה ששאלוהו בסימן קכ"ט בב' שעירים שנולדו מעז אחת שהיתה חולבת וז"ל ועוד יבאר לי מר אם יש להתיר הב' בכורות מעז א' מטעם ס"ס שמא זה לא יצא ראשון ואת"ל דיצא ראשון שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר אך קצת נ"ל דוחק בזו מ"ט דמ"ד חלב פוטר משום דרוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות וא"כ הכל שם חד ספיקא הוא שמא כבר בכרה וזה לא יצא ראשון ע"כ לשון השואל. והשיב מהרא"י וז"ל אפילו ליכא מאן דסבר חלב פוטר מ"מ ליכא מאן דפליג דספיקא הוא שמא ילדה כבר וא"כ איכא ס"ס שמא ילדה כבר ואלו גדיים שניהם פשוטים הם ואת"ל לא בכרה כבר איכא למימר אכל אחד זה אינו בכור ומ"ש דשם חד ספיקא הוא ליתא דודאי אם ילדה העז זכר ונקבה והוה מספקא לן איזו נפק תחלה כהאי עובדא אירע מקרוב קודם זה בוורמיז"א ושאלני מהר"ר משה על הדבר ור"ל גם הוא דשם חד ספיקא הוא והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ס"ס אפילו בכה"ג ואף לפי דבריו ל"ד לס"ס דידך דהתם הספק האחרון אינו מוסיף ומתיר כלום יותר מן הראשון וכן הראשון יותר מן האחרון דספיקא שמא ילדה כבר וכבר נפטר רחמה קודם שילדה עכשיו הני תאומים וספק האחרון נמי היינו מעין זה דשמא הנקבה ילדה תחלה ונפטר הרחם קודם לידת הזכר דבנקבה גופה אין נפקותא אבל בנדון דידן הספק הראשון מתיר טפי מן האחרון דאם ילדה כבר א"כ אלו התאומים שניהם פשוטים וכה"ג חשיב שפיר ס"ס דשני הספיקות אינם שם א' אמנם נראה דודאי לא מהני ס"ס כה"ג כדאיתא בהדיא בש"ד אהא דבא זאב בתוך העדר ודרס בהמה א' דכתב ר"י דאין להתיר מכח ס"ס שמא בשן דרס ואת"ל ביד שמא אינה זאת דכיון דספק הראשון דאורייתא אינו בטל ברוב כל שכן חד בחד ע"כ לשון מהרא"י משמע דבהא מודה מהרא"י דהיכא דשם אחד הוא לא הוה ס"ס: יב) אלא דס"ל דבהך עובדא לאו שם א' היא כיון דהספק הראשון מתיר טפי וכן נמי באחד מהן נקבה ס"ל דלאו שם אחד הוא כיון דבספק הראשון אין שום אחד מהן בכור אע"ג דליכא נפקותא בנקבה מ"מ עתה לא יצא שום אחד מהן תחלה אבל ודאי היכא דשם א' הוא לגמרי סובר מהרא"י כהתו' ומפרשים הנ"ל דכתבו דלאו ס"ס הוא וכדבריהם מוכרח לומר בש"ס אלא דמהרא"י סובר דכיון דהספק הראשון מתיר טפי מן האחרון הוי ס"ס דלא הוי בכה"ג שם אחד. והשתא ניחא דלא תיקשי ממאי דקי"ל לקמן סי' קכ"ב סעיף ו' ז' סתם כלים אינן בני יומן וכתבו שם התו' והפוסקים הטעם משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או שאין נותן טעם עכ"ל דקשיא לכאורה דהא שם אחד הוא דאפילו את"ל שלא נשתמשו בו היום לא שרי אלא משום דנותן טעם לפגם כדלקמן ריש סימן קכ"ב אלא ודאי היינו טעמא דהספק הראשון דהיינו שמא לא נשתמש בו היום אם כן אי הוה ידענו בודאי שלא נשתמש בו היום לעולם הוא נותן טעם לפגם בכל תבשיל שבעולם אבל ספק האחרון הוא שמא נשתמש בו בדבר שפוגם תבשיל זה או שאין נותן טעם בתבשיל זה ואם היה ידענו מה נשתמש בו אפשר דאע"ג דהיה פוגם תבשיל זה היה משביח תבשיל אחר אם כן הספק הראשון מתיר טפי מן האחרון ולא הוי שם אחד: יג) כתב האגור ס"ס שלא תוכל להפכו לא הוה ס"ס הדמיון שחט ומצא הסכין פגום דאיכא ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא נפגם במפרקת שמא במיעוט בתרא דסימן נפגם זה הס"ס לא תוכל להפוך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא אם כן ודאי נבלה ולא תוכל לומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אימא בעצם נפגם דתרווייהו אין חשש איסור והכל אחד הוא א"ת בעצם נפגם או א"ת במיעוט בתרא נפגם ולכן לא תוכל לומר כך כי לא יקרא ס"ס ולכן לא תוכל להפכו והתו' מפרשים בהדיא כל ס"ס שאי אתה יכול להפכו לא הוי ס"ס אבל שכחתי המקום שפירשו כך התו' עכ"ל ופשוט הוא דזה לא הוי ס"ס דגרע טפי משם אונס חד הוא ועוד דהא מיד יש לומר שמא בעור נפגם א"כ הוי ספק א' ועיין לקמן בדין כ"ז: יד) וכ"כ בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ז מעשה בעוף אחד שנשבר העצם מן הארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה. תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכין וכאן אי אפשר להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' עכ"ל ור"ל דליכא למימר את"ל יצא לחוץ שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לפלוגי בין יצא לחוץ או לא וכיון שאמרת את"ל יצא לחוץ ע"כ קודם שחיטה הוא וכן כתבתי בסי' נ"ה ס"ק ד' לחד תירוצא לדעת הסמ"ק והגהמי"י והמרדכי ושאר פוסקים גבי אעיכול ניביה דלא הוי ס"ס בכה"ג כיון שאינו מתהפך וכ"כ בסוף ס' הליכות עולם וז"ל קבלתי ממורי החכם נר"ו שלא נקרא ס"ס אלא המתהפכת מב' צדדין כלומר איזה צד שתקח בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אם אינה מתהפכת לא מיקרי ס"ס ואפשר דלחומרא דיינינן לה כדין ספיקא אח' והמשל כגון ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע ואת"ל שרץ ספק נגע או לא וכן כל כה"ג הוי ס"ס ואשר אינה מתהפכת כגון ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע אבל להיפך ליכא ב' ספיקות שכשתקח הראשונה ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע לא תוכל לומר שוב ספק נכנס או לא וכן כל כה"ג לא הוי ס"ס וכן אומר בתשובת הריב"ש ז"ל בשם התוספות עכ"ל והוא בתשובת ריב"ש סי' קצ"ב בשם התוספות וכ"כ בתשובות ן' ל"ב ח"ג סוף ע"א דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס וכן הוא בכמה תשובות האחרונים וכ"כ בתשובת דברי ריבות סי' ש"י דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שדחק שם ממ"ש התו' פ"ק דחולין (דף י' סוף ע"ב) סכין איתראי פי' ואיכא ספיקא טובי ספק בעור נפגמה ספק בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס ותירץ שגם בזה יש להפך כו' ולי נראה שזה לא מיקרי מתהפך ודוק וכוונת התו' דאינו אלא כעין ס"ס וכמ"ש לקמן דין כ"ז וע"ש: ויש להקשות דהא כתב הרשב"א בחדושיו פא"ט ריש דף מ"ד והב"י מביאו סימן נ"ז דבנמצא צפורן של ארי יושבת לו בגבו וספק אם נכנס הארי או לא מותר מטעם ס"ס ספק לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך עכ"ל והשתא הא אינו מתהפך דליכא למימר את"ל מן הארי שמא אינו נכנס: טו) ונראה לומר דשאני הכא גבי נשבר העצם דהב' ספיקות הם בגוף העצם אם כן כיון ששניהם בגוף אחד מאן לימא לן להתחיל שמא לאחר שחיטה כו' אימא לאידך גיסא שמא יצא לחוץ ולא תוכל שוב לומר כלל שמא לאחר שחיטה אבל הכא כשתרצה לומר שמא צפורן זה מיד הארי הוא א"כ תתפוס שבודאי נכנס וא"כ היאך תתפוס מתחלה בודאי נכנס וע"כ מתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל או לא ואת"ל נכנס שמא לא דרס וצפורן זה מהכותל הוא ואף שלא תוכל להפכו מיקרי שפיר ס"ס כיון דהספק הראשון הוא שמא לא נכנס וכן צ"ל למאי דכתב הרשב"א דהא דקי"ל ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס עכ"ל ומביאו ב"י שם. וכה"ג כתב נמי הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י בסי' פ"ד ופסקו בש"ע שם סעיף ט' דאם עבר ובישל תוך י"ב חדש פירות בלא בדיקה מותר מטעם ס"ס ספק אין שם תולע ואת"ל היה שמא נמוח עכ"ל והבאתיו בסי' פ"ד ס"ק כ"ט והשתא הא ליכא למימר איפכא את"ל לא נמוח שמא אין שם תולע אלא ודאי כיון דמתחלה צריך אתה לדון אם יש איסור כלל א"צ להפכו והכי מוכח במרדכי סוף פרק כל הבשר ותשובות מיימוני הלכות מ"א סימן ח' דכתבו מתשו' רבינו שמשון על גבינות שיש בהם ספק אם העמידן בעור קיבת נבילה דמותרין מספק ספיקא דשמא לא העמידה בעור הקיבה ואת"ל העמיד שמא אין בו נותן טעם עכ"ל והשתא הא לא תוכל להפכו אלא ודאי כדפי' מיהו צ"ע מה שכתוב בהליכות עולם דספק נכנס ספק לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא לא נגע כו' לא הוי ס"ס ואולי הפוסקים חולקים עליו בזה או אפשר דבהליכות עולם מיירי בענין שאפשר שנגע אף אם לא נכנס ודוק: שוב מצאתי בתשובת מנחם עזריה סי' קכ"ו בהדיא כדברי ונהניתי מאד וז"ל ואף על גב דאשכחן לקצת רבנן בתראי שסמכו להתיר בספק ספיקא אע"פ שאינו מתהפך מסתברא לן דהא והא איתא שכל שלא הוברר איזה ספק נולד ראשון ואנן מהדרינן אספיקי אז בהכרח בעינן שיתהפכו להקל בדבר דאי לא מאי חזית למפתח בהדין ספיקא דאידך גריר בתריה זיל לאידך גיסא ונפתח בחבריה דליתא לאחרינא בהדיה וה"ל חד ספיקא) ובכה"ג בדאוריית' אזלינן לחומרא אבל אי איתרמי מלתא דחד ספיקא איגלי לן ברישא בגופא דעובדא והדר בדקינן ואשכחן ביה ספיקא אחריני אע"פ שאינו מתהפך סמכינן עליה להקל בשל תורה דהכי אמור רבנן כל האסורין כשעת מציאתן ובפ' אלו טרפות גבי ריאה הסמוכה לדופן פי' הר"ן קולא דרב נחמן משום ס"ס כה"ג דוק ותשכח ומאן דניחא ליה לאורויי בדכוותה לקולא מבעי ליה למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכי דלא ליגע בספק איסור דאוריית' עכ"ל הרי דבריו מבוארין כדפי' אלא שלא הביא ראיות ברורות וכבר הבאתי ת"ל ראיות ברורות דבכל כה"ג א"צ להתהפך מיהו קשה דהא בנשבר הגף ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה הוי ס"ס הא לא תוכל להפוך ולומר את"ל ניקבה הריאה שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לחלק בין נקיבת הריאה או לא ויש ליישב דשאני התם כיון דאין השבירה פוסלת מצד עצמה אלא מצד הריאה א"כ איך תתחיל לומר שמא ניקבה הריאה כיון שאין ריעותא בריאה כלל ובע"כ מכח שבירת הגף אתה בא לדון על הריאה וא"כ מתחלה צריך אתה לדון על הגף אימת נשבר ודוק: שוב ראיתי בספר שארית יוסף בפסקי מר שמואל דעתו ג"כ דכל ס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שהניח שם בקושי' הא דאמרי' רפ"ק דב"ק (דף י"א ע"א) דאי הוי מקצת שלי' בלא ולד לא הוי חיישינן לטומאה ופי' רש"י ותו' שם דהוי ס"ס והא האי ס"ס אינו מתהפך דהס"ס הוא אם באותו מקצת יצא מהולד או לא ואת"ל יצא שמא לא יצא רובו דאת"ל יצא רובו תו ליכא ספיק' כלל דהרי הוא כילוד וכן בפ' השולח אמרינן נמצאת ביד עובד כוכבים אמרי לה קורין בה ופירש"י דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו והא הכא אם באנו לומר דלשם עובד כוכבים כתבו תו ליכא ספיקא כלל עכ"ל גם אחיו מהר"ר יודא שם הסכים כן דס"ס שאינו מתהפך לא הוה ס"ס ולא השיב דבר על שני קושיות אלו ועוד הוסיף לחלוק אמ"ש המחבר לעיל סי' מ"ט ס"ד דבספק אם ניקב ע"י מחט או ע"י חולי כשר משום ס"ס ולפי מ"ש לעיל אין מכל זה קושי' כלל דבשלי' מתחלה צריך אתה לדון אם יש שם ולד כלל וכן בס"ת מתחלה צריך אתה לדון אם כתבו עובד כוכבים כלל וכן בניקב מתחלה צריך אתה לדון אם היה שם מחט כלל והדברים ברורים ומובנים מעצמן ודברי המחבר שרירן וקיימין גם הרב בר"ס נ"א ושאר אחרונים כתבו כדברי המחבר גם אחיו מר שמואל שם בהגהותיו הסכים להמחבר ע"ש: טז) והיכא דיש כאן ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא שאסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר זה נתבאר לעיל זימני טובא וגם באגור שהבאתי בדין י' נתבאר כן וכן כתב הסמ"ק סי' ר"ה ומביאו ב"י סי' פ"ג וכן כתב האו"ה כלל י"ג והרב בת"ח כלל כ' סוף דין ג' דציר דגים היכא דיש שמנונית אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל ור"ל ומה"ת מיהת מותר מס"ס ואע"ג דמדרבנן אסור אף באין בהם שמנונית מ"מ ה"ל ספיקא דרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקול' וזה פשוט ועי' בא"ח סי' תל"ט ולעיל סי' ק"ד עוד דיני ס"ס: יז) כתב הרב בת"ח כלל מ"ג דין ז' וז"ל כתב האו"ה כלל כ"ה דגבינות של עובד כוכבים אף על פי שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים מ"מ חשיב כגופו של איסור ודאי ואם נתערב אינו ניתר מטעם ס"ס לומר שמא לא נתערב בו דבר טמא ואת"ל נתערב שמא אינו זה שאוכל עכ"ל אבל שאר ספק איסור דרבנן שנתערב מותר דבדרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות מגופו וכ"כ באו"ה כלל כ"ה וכתב שם דמ"מ בעינן שנתערב ברוב אבל לא חד בחד מיהו אם יש לספק בחתיכה עצמה אם זו היא שיש בה ספק איסור דרבנן או לא אף בלא תערובות שרי דבספיק' לא גזרו עכ"ל ת"ח ודבריו צריכין ביאור כי הלשון מגומגם וגם הדינים אינם אמת לפי מה שמובן לכאורה מפשט דבריו כמו שיתבאר וז"ל האו"ה כלל כ"ה סוף דין י"ב מיהו בנמצא ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו שאיסורו רק מדרבנן ודאי אם נתערבה באחרות בטל ברוב אע"פ שהיא חה"ל מטעם ס"ס שמא אין זאת ואת"ל זאת שמא כשרה היא דבדרבנן א"צ שיהיו ב' הספיקות בגוף א' (ומשמע דאפי' נודע מותר כיון דא"צ שיהא הב' ספיקות בגוף א' גם בדוחק אפשר לומר דמשכחת להאי דינא בלא נודע מתחלה שהיתה אסורה מדרבנן דאי לא ידע מעיקרא השתא מנא ידע נ"ל) ומ"מ צריך ס"ס להתיר דהא דאמרינן ספק דרבנן לקולא היינו כגון ביצת נבילה וכה"ג אבל מה שיש בו חשש איסור דאוריית' אע"פ שמדאוריית' מותר מטעם רוב וכה"ג ואסרוהו חכמים מחמת המיעוט הוי כודאי איסור דהא אסרוהו מכח אותו ספק כדאית' לקמן גבי גבינות בלתי מסומן שנשארו ביד עובד כוכבים ואינו ניתר כי אם בספק שני ומיהו רובא דהיתירא מיהא צריך דאי לא נתערב אלא חד בחד בזה אין אומרים שכל אחד יש בו ס"ס דמאחר שהאיסור בודאי בתוכו בלתי רובא דהיתירא הוה ככולה איסורא ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם זאת היא שנמצאת או לא ודאי אף בלא התערובות מותר משום דבספיקא לא גזרו עכ"ל: וגם דברי האו"ה צריכין ביאור כי אינם מובנים לכאורה וגם הם נדפסים בטעות וה"פ ומיהו בנמצא ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו לא תימא כיון דאסור משום בשר שנתעלם מן העין דאיכא למיחש שמא נתחלף בנבלה יהא דינו כאיסור דרבנן שיש בו חשש איסור דאוריית' בגופו כגבינות דלקמן אלא איסורו רק מדרבנן מכח חומרא בעלמא (דבנמצא ביד עובד כוכבים ולקחו שלא בפנינו מחמת חומרא בעלמא אסרוהו והרבה אמוראים בש"ס מתירין וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא כמו שכתבו התוספות פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ה ע"א) ד"ה אמר רב ע"ש) וגרע אפילו מביצת נבלה וכה"ג שאיסורו מדרבנן דאינו בטל ברוב והיינו טעמא דביצת נבלה אסורה ודאי מדרבנן אטו דבר אחר אבל בנמצאת ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו אינו אסור מדרבנן אלא משום ספק ולכך אם נתערבה בטלה ברוב מטעם ס"ס והדר קאמר תו ומ"מ צריך ס"ס להתיר כלומר דל"ת כיון דחומרא בעלמא הוא א"כ היכא דיש צד היתר בלא"ה או הפסד מרובה וכה"ג או חד בחד נמי אלא צריך ס"ס להתיר והדר קאמר והא דאמרינן ספק דרבנן לקולא היינו כגון ביצת נבלה וכה"ג דאם נסתפק לנו אם היא ביצת נבלה או שחוטה הוה ספק דרבנן לקולא (כמו שכתב האו"ה שם דין ט"ו וז"ל ביצה שהיא ספק מנבלה ספק משחוטה מותרת אף בלא תערובות דספק דרבנן לקולא דבספק לא גזרו עכ"ל וכן נתבאר לעיל סימן פ"ו סעיף ג' ע"ש) והדר קאמר אבל מה שיש בו חשש איסור דאוריית' דהיינו שאסרוה רבנן לא מכח חומרא בעלמא אע"ג דמדינא שרי ורבנן אסרוה מכח דאיכא למיחש שמא יש בו חשש איסור דאוריית' בגופו אע"פ שמדאוריית' מותר מטעם רובא וכה"ג וחכמים אסרוהו מחמת המיעוט הוי כודאי איסור דאוריית' דהא אסרוה מכח אותו ספק כדאית' לקמן ריש כלל מ"ז גבי גבינות של ישראל שהניח בבית עובד כוכבים ואח"כ נתחלף ויש ספק אם היא הגבינה של ישראל או של עובד כוכבים אע"ג דבשאר איסור דרבנן כה"ג מותר בגבינות העובד כוכבים אסור דכיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים מחמת חשש איסור דאוריית' בגופו עשאוהו כודאי איסור דאורייתא ואינו ניתר בהאי ספיקא דהוחלפה כי אם בספק שני דהיינו שאותה הגבינה שאנו מסופקים בה אם הוחלפה או לא נתערבה אחר כך בתערובות דכל אחד מהתערובות מותר מטעם ס"ס אבל גבינות של עובד כוכבים ממש שנתערבו לא בטל בתערובות דליכא למימר כיון שחכמים אסרוהו מספק שמא יש בו דבר טמא ה"ל ס"ס דבדרבנן א"צ שיהיו הב' ספיקות מענין אחד ובגוף א' הא ליתא דכיון דאסרוהו חכמים מחמת שיש בו בגופו חשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור דלא בטל והדר קאמר ומיהו בנמצא בשוק או לקחו עובד כוכבים שלא בפנינו רובא דהיתירא מיהו צריך כו' ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם היא זאת שנמצאת בשוק או לא ודאי אף בלא תערובות מותר משום דבספק לא גזרו דלא גרע מאיסור דרבנן דביצת נבלה וכהאי גוונא זהו ביאור דברי האו"ה הנזכרים למעלה: יח) וכ"כ האו"ה ריש כלל מ"ז גבינות של ישראל שהיו בבית עובד כוכבים וספק אם נחלפו בגבינות העובד כוכבים השיב מוהר"ר שמואל בר ברוך לאסור כולם מאחר שאין איסור עתה משום גילוי לבד אלא ודאי איסור יש בהן לכן יש להחמיר בספק חליפתן ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרים הכא מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא הועמדו בעור קיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות העובדי כוכבים מחמת אותו ספק ודאי איסור הוא (ע"כ רצה לומר כודאי איסור דאוריית' הוא דאי ודאי איסור דרבנן מותר כשיש ספק אם היא זו או לא כמו ביצת נבלה וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מוכח דחתיכה שיש בה ספק אם היא כשרה או מספק טריפה מותרת משום ס"ס וכמו שכתבתי למעלה בדין ו' דאל"כ לא הוצרך לומר דעשאוהו כודאי איסור דאוריית' והיה די אם אמר דעשאוהו כספק איסור דאוריית' ודו"ק ועיין לקמן סוף סימן קי"ח) והרי הוא כאילו ראינו להדיא שהועמדו בעור קיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות העובד כוכבים שאסרוהו חכמים וכשאינו יודע אז הוי רק ספק אחד ויצא מכלל ס"ס ע"י גזירה דידהו עכ"ל. ואם כן אין ניתר בס"ס עד שיהא בו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרוהו חכמים עליו והא דאיסור דרבנן ניתר בספק אחד דספיקא דרבנן לקולא משום דבספיקא לא גזרו היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו רק מדרבנן שגזרוהו אטו דבר אחר בלתי חששת איסור בגופו כגון ביצת נבלה וציר דגים טמאים ובישולי עובד כוכבים ונולד ומוקצה וכה"ג אבל בגבינה של עובד כוכבים וכה"ג שאפילו בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי ובשביל הספק אין כאן אלא ספק אחד וכדפרישית עד כאן לשון האו"ה שם ומזה תראה ותבין שמה שפרשתי בדבריו שבכלל כ"ה הוא ברור ואמת: יט) ועתה נבוא לבאר דברי הרב בת"ח הנ"ל ע"פ מה שפרשתי דברי האו"ה וה"פ גבינות של עובד כוכבים כו' חשיב כגופו של איסור ודאי ואינו בטל והדר קאמר אבל שאר ספק איסור דרבנן כו' ר"ל שאסרוהו חכמים מחמת ספק כגון בשר שנתעלם מן העין דאסרוהו חכמים מחמת ספק שנתחלף בנבלה כיון דחומרא בעלמא היא גרע משאר איסור דרבנן שגזרו בו אטו דבר אחר ובטל ברוב והדר קאמר מיהו אם יש לספק בחתיכה עצמה אם זו היא שנתעלם מן העין שיש בה ספק איסור דרבנן או לא אף בלא תערובות שריא וה"ה דה"מ למימר אם יש ספק אם זו היא החתיכה שיש בה ודאי איסור דרבנן שגזרוהו אטו דבר אחר כגון ביצה שספק אם היא מנבלה או משחוטה דמותר בלא תערובות וכמו שנתבאר וכמ"ש בת"ח כלל ע"א דין שני וכ"כ בד"מ ס"ס צ"ז על מה שהביא הב"י בסי' נ"ז בשם מ"כ שהקשה אמאי דאסר ר"י ספק דרוסה שנתערבה בתערובות כל התערובות דאמאי אין התערובות מותר מכח ספק דרבנן לקולא דהרי אפילו ודאי דרס לא היה התערובות אסור רק מדרבנן וז"ל ולא קשה דבודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן הולכים לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאוריית' חד בתרי בטל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מקרי ספק דרבנן לילך בה להקל וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דכל מקום שיש חשש איסור דאוריית' לא אמרינן ביה ספיק' דרבנן לקול' עכ"ל ד"מ. הרי הדינים מבוארים כמו שכתבתי: ואין להקשות אמ"ש הר"ב דהיכ' דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאוריית' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דהא לקמן סימן קי"א אמרינן באיסור דאוריית' שנפל לשתי קדרות ויש בקדירה רוב בענין שהוא מותר מן התורה אע"ג דמדרבנן אסור הוה ליה ספק שאינו ידוע באיזו קדירה נפל ספק דרבנן לקול' ויש לומר דשאני התם דאין הספק מצד עצמו אסור מן התורה שהרי הקדירה מותרת לגמרי שהיא של היתר אלא שיש ספק אם יש בה איסור כלל והלכך אמרינן נהי דיש בה איסור מ"מ מה"ת בטל ברוב וא"כ לא הוה ליה אלא ספק דרבנן דכיון שאפשר שאין כאן איסור כלל א"כ הספק בא לו מצד עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן מה שאין כן הכא דאי אפשר לומר שמא אין חשש איסור כלל דהא ודאי יש בתערובות זה ספק טריפה ודו"ק: וכן אם יש ספק בחתיכה אם היא מכשרה או מספק טריפה דאוריית' מותר אם נתערב מתחילה חד בחד וכמו שנתבאר בדין ז' ו'. וכן איסור דרבנן אף על פי שאינו אסור מחמת חשש איסור דאוריית' בגופו רק שגזרוהו אטו דבר אחר כגון ביצת נבלה שנתערבה באלף לא בטלה וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ט"ז בהדי' בשם ר"ב דביצת נבלה לא בטלה וכן משמע להדי' מדברי הפוסקים והטור והמחבר בסי' פ"ו סעיף ג' וכן בריש סימן ק"א כתב הרב בהג"ה דחתיכה שאינה אסורה רק מדרבנן אינה בטלה עכ"ל ומשמע דמיירי בכל איסור דרבנן והא דלא הוציא מן הכלל בשר שנתעלם מן העין ודומה לו היינו משום דלא איירי אלא מאיסור דרבנן שאסרו מדינא ולא מכח חומרא בעלמא ותו דהרי הוציא כן בד"מ סי' ק"א ובת"ח כלל מ' סוף דין ב' מהרמב"ם פי"ז מה' מ"א והרמב"ם שם קאי אבשר עוף בחלב וחולין שנשחטו בעזרה דליכא בהו חשש איסור דאוריית' בגופו אלא דרבנן גזרו ביה אטו דבר אחר לעיל ס"ק צ"ח נתבאר דבדבר שיל"מ לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"ש: כ) ומיהו כל זה בספק דרבנן שאין לו חזקת איסור אבל בספק שיש לו חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) ודף ל"ו דאזלינן לחומרא ואף על גב דאיכא התם חד שנויא בש"ס דדוקא גבי טומא' שיש לה עיקר בדאוריית' אמרינן הכי מכל מקום הא איכ' התם שנויא אחרינא דר' יוסי מחמיר אפילו באיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה וקי"ל כרבי יוסי ואע"ג דהרשב"א בתשובה סי' ת"א לא כתב רק שנוי' קמא היינו להשואל שלא פירש דבריו דנראה מדבריו שם שתפס בפשיטות דבכל איסור דרבנן אמרינן הכי ובא הרשב"א לומר דלית' לחד שנוי' וכן מוכח למאי דיתבאר לקמן בדין כ"ו בשם המשאת בנימין דהרשב"א אוסר ס"ס בחזקת איסור והרשב"א בתשו' שם מדמי להדי' איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור לספק ספיק' דחזקת איסור עיין שם: כא) ונראה דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואחר כך נאבד אחד מהן ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בהא ספק דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור באחד משתים ה"ל חזקת איסור וכן מוכח להדי' בתשובת הרשב"א סימן ת"א גבי מ"ש ואפילו בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר כו' דבכי האי גוונ' חשוב כחזקת איסור וא"כ לא אמרינן בכי האי גוונא ספק דרבנן לקולא: כב) אבל אם נתערב חד בתרי לא משכחת להאי דינא דאם הוא דבר שאינו חשוב ונתערב במינו בטל ברוב ואפילו נתערב שלא במינו כיון דאיסור דרבנן הוא בטל ברוב דאף כשיבשלם אי אפשר למיתי לידי איסור' דאוריית' וכמ"ש בסי' ק"ט ס"ק ט' ואף שכתבתי שם היכ' דליכ' הפסד כולי האי יש להחמיר שלא במינו כל שאין ס' נגדו מכל מקום נראה דאם נאבד אחד מהן אין להחמיר כל כך לומר ספיק' לחומר' בכה"ג ואין להחמיר ג"כ כאן לומר דאיסורא ברוב' אישתאר ואפילו נאבד וישנו בעולם אין להחמיר בכהאי גוונא דלא החמירו בזה אלא בדבר חשוב משא"כ הכא ועוד דבלאו הכי איכא הכא תרי דרבנן: כג) ואם הוא דבר חשוב כיון דאיסור דרבנן בתערובות דינו כאיסור דאוריית' אם כן אם נפל אחד מהן דינו כאיסור דאורייתא ודינו כמו שנתבאר בסעיף ז' דדבר חשוב דא ודא אחת היא: כד) ומה"ט דנתבאר דחד בחד הוה ליה חזקת איסור וספיק' דרבנן לחומר' יצא לנו דהיכ' דנתערב אחר כך אחד מהב' בתערובות לא הוי ס"ס לומר שמא זו (היא) שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן ואת"ל זו היא שמא מותרת דחד בחד לא הוי ספיקא כלל אלא חזקת איסור והוה כאיסור דרבנן שאינה בטיל בתערובות ועוד דחד בחד בכל דוכת' חשוב כגופו של איסור וכן משמע להדיא באו"ה כלל כ"ו דין י"א דאיסור דרבנן שנתערב חד בחד ואחר כך נתערב אחד מהן בתערובות אינו בטל מה"ט דחד בחד הוי כגופו של איסור: כה) וה"ה ספק איסור דאוריית' שנתערב חד בחד חשוב כגופו של איסור ואם נתערב אחד מהן אח"כ ברוב אינו בטל מטעם ס"ס וכן משמע באו"ה שם להדי' (וספק דאוריית' הוא אסור מן התורה כודאי כ"כ הרשב"א בתה"א דף ק"ב ע"א וע"ב ועיין שם): כו) וכל דינים אלו שנזכרו למעלה בספק טריפה או שאר איסור דאוריית' וכל מקום שנתבאר שם דאינו בטל היינו אפילו בהפסד מרובה דהא הטעם הוא דלא דמי לשני תערובות וכמ"ש בס"ק ס' ועס"ק מ"ט:
סד סָעִיף ט כז) ואפילו היה לו חזקת איסור כו' ז"ל הרב בד"מ ס"ס נ"ז ובת"ח כלל מ"ג סוף דין ז' כתב האו"ה דכל דבר שיש בו חזקת איסור אין מתירין שום ס"ס ואין דבריו נכונים דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"א דמהני ס"ס אפילו בדבר שהיה לו חזקת איסור עכ"ל ולכאורה משמע דמשיג על האו"ה במה שכתב שם (כלל כ"ו דין ב') דתרנגולת שאירע לה ספק בשחיטה ונתערבה דאינה בטלה מטעם ס"ס כיון שהספק הראשון הוא מן התורה וגם מטעם שהיה לו חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועל זה השיג בתשובת משאת בנימן סימן ל"ח על הרב וכתב דאדרבה מתשובת הרשב"א שם משמע דחזקת איסור בכה"ג לא מהני ביה ס"ס ובאמת אין דבריו מוכרחים בזה דאע"ג דמתשובת הרשב"א שם גבי מ"ש ואל תשיבני מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משמע לכאורה הכי מ"מ הא בלאו הכי יש שם טעות בלשון ואפשר להגיה בענין שיסבור כמ"ש הרב ע"ש וגם בתר הכי כתב שם הרשב"א במסקנ' וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פוסל בחד רובא ומכשיר ס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רוב' להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר הוא הדין בס"ס דשרי אפילו בדאיתחזק איסור' עכ"ל אלמ' דמתיר להדי' אפילו בדאיכ' חזקת איסור ממש כחתיכת איסור וכהאי גוונ' גם בתחלת התשובה רוצה הרשב"א שם להתיר ספק דרבנן ביש לו חזקת איסור ומוכח שם להדי' דס"ס וספק דרבנן דין אחד להם בזה ושלא כדין השיג המשאת בנימן על הרב בזה גם מ"ש שם הרבה ראיות מתוך הש"ס והתוספות לאסור ס"ס בשחיטה ביש לו חזקת איסור וכה"ג וכתב שהן ברורות אינם ראיות כלל למעיין בכל המקומות ודי למבין בזה ועיקר ראייתו שבנה יסודו עליו ממאי דאמרינן רפ"ק דחולין ונתבאר בסימן י"ח סעיף י"א דאם שחט הרבה בהמות ואח"כ נמצאת הסכין פגום דאפילו הראשונה אסורה והא איכ' כמה ספיקות ספק בקמיית' איפגום ספק בבתריית' ואת"ל בקמיית' שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל בעור איפגם שמא לא שחט הסימנים כנגד הפגימה כמ"ש התוס' שם ואפ"ה לא מהני מידי מאחר דאיתחזק איסור' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך כל ספק בשחיטה לא חשבינן כספק איסור אלא כודאי איסור דחזקה עכ"ל וכל זה אינה ראיה כלל דאם כן אפילו שחט א' מהן ה"ל לאקשויי דלשתרי שמא במיעוט בתר' איפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתר' אימור בעצם מפרקת איפגם אלא ודאי כה"ג לא חשיב ס"ס כלל דתרוייהו אין חשש איסור והכל ס' א' הוא כמ"ש האגור בהדי' והבאתיו לעיל דין י"ג ואע"ג דבתשובת הרשב"א סימן ת"א משמע דבעי למימר דכה"ג קרי ס"ס הא כתבתי לעיל דבלאו הכי יש ט"ס שם בדפוס ואפשר וקרוב הדבר שחסר המסקנא דלא מיקרי ס"ס בכה"ג ע"ש וגם האי דשמא לא שחט הסימנים נגד הפגימה לא הוי ספיק' כלל דמסתמ' שחט כדרך השוחטים והוליך והביא בכל הסכין וגם התוספות בפ"ק דחולין (דף י' סוף ע"א) לא כתבו רק דזה הוי כעין ס"ס ע"ש וגם המ"ב גופיה מוכרח להודות דהאי לאו ספיק' הוא דאל"כ הדרא קושי' לדוכת' אמאי אסרינן אפי' הקמיית' דא"ל דהוי חזקת איסור דמה בכך נהי דהחזקת איסור משוי הספק הראשון כודאי: כח) מ"מ היכא דאיכ' ס"ס בלא הספק הראשון ודאי דשרי דלא יהא אלא גופו של איסור דמותר מס"ס ואם אית' דס"ל דהאי ס"ס הוא א"כ הא איכ' ס"ס בלא הספק הראשון וכה"ג ודאי משרי שרי אלא ודאי דס"ל דלאו ס"ס הוא אלא כעין ס"ס ואולי ס"ל למ"ב דהיכא דאיכ' חזקת איסור אפילו איכ' ספיקות טובי לא מהני אבל לא מסתבר כן כלל דודאי לא גרע מגופו של איסור וכדפרישית וכן משמע בתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל דס"ס דחזקת איסור לא גרע מגופו של איסור והוא פשוט בעיני ומעתה נתבטלו כל ההשגות שהשיג המשאת בנימן על הרב: כט) אך לענין דינא צריך עיון דכיון דנתבאר דתשובת הרשב"א הנ"ל משבשת' היא אם כן אין ללמוד הימנה היתר וגם הרא"ה בס' ב"ה דף קט"ו ע"א כתב דאין מתירין ס"ס כשיש לו חזקת איסור ונראה דגם הרב כאן בהגה"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא כגון בנשבר גף העוף דוקא שאין הספק בשחיטה עצמה ונראה דבאו"ה שהיה לפני הרב היה כתוב דבכה"ג אסור משום חזקת איסור וכן כתוב בד"מ סוף סימן נ"ז וז"ל וכתב באו"ה אע"ג דלא אמרינן ס"ס בדבר שיש לו חזקת איסור מ"מ היכא שיש לו תקנה בבדיקה מותר כגון אם נשבר גף של עוף ולא ידעינן אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה מותר מכח ס"ס דהואיל ויש לו תקנה בבדיקה אי ניקבה הריאה אלא שאנו מחמירין ואין בודקין מ"מ הואיל ואיכ' ס"ס מותר ע"כ עכ"ל ד"מ הרי להדיא דהרב היה גורס בדברי הא"ו הארוך דנשבר הגף ה"ל חזקת איסור ואע"ג דבאו"ה שלפנינו לא משמע כן כמו שיתבאר הא כבר כתב הרב בתשובת סימן קל"א דין י"ב שבשעה שכתב ולקט את חידושיו מאו"ה היה לו א' בכתב והיה שם הלשון בסגנון אחר שכמה דברים לא מצא כן עתה באו"ה שבדפוס והשתא א"ש הא דהשיג הרב בד"מ ובת"ח שם אמאי דאוסר האו"ה ס"ס בחזקת איסור ממאי דבעי הטור ס"ס נ"ז והפוסקים להתיר ספק דרוסה שנתערבה מחמת ס"ס אלא דיש פוסקים סוברים דלאו ס"ס הוא כיון שהספק הראשון אסור מן התורה אבל כ"ע מודים דס"ס מהני אף ביש לו חזקת איסור דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עכ"ד והשתא אי משיג הרב אספק שאירע בשחיטה ודאי דאין זו השגה כמ"ש במ"ב שם דמה ענין ספק בשחיטה לספק דרוסה דאנן לא אמרינן דלא מהני ס"ס בחזקת איסור אלא כשהא בהא תלי' דהיינו כשהחזקה והספיקות הן בענין א' כגון בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שהחזקה היא בענין השחיטה והספיקות ג"כ בענין השחיטה אבל היכא דאין הספק בשחיטה כגון ספק דרוסה בהא ודאי שרי ס"ס דהא לענין ספק דרוסה אין לנו שום חזקת איסור ואדרבה כל בהמה בחזקת שאינה דרוסה עכ"ל וכ"כ בספר א"ר דף נ' ע"ב בגליון אבל אי הרב משיג אחזקת איסור דגף ודאי דכדין משיג ובזו ודאי אף המ"ב מודה כמו שנתבאר אבל ס"ס בשחיטה ודאי דאין להתיר כיון דה"ל חזקת איסור ממש: ל) ויצא לנו הדין דאם יש חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ספק בשחיטה אע"ג דנתערבו הבהמות מתחלה חד בחד אף על גב דהוי ס"ס בכה"ג וכמו שנתבאר בדין ז' הכא כיון דאיכא חזקת איסור אסור: לא) ואפילו נתערבה אח"כ חתיכה זו אינה בטלה כמ"ש למעלה בדין ג' בשם או"ה דכל היכא דלא הוי ס"ס אינו בטל גם כן בתערובות: לב) מיהו היכא דאיכ' ג' ספיקות אפילו ה"ל חזקת איסור מותר וכמו שנתבאר בדין כ"ח והיינו כשיש כאן חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ס"ס בשחיטה כגון שנמצא אחר השחיטה ספק פגימה בסכין חתיכה זו מותרת: לג) לעיל סי' נ"ג ס"ק י"ג נתבאר דלא הוי ס"ס אלא היכ' דהאיסור והיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר לא וכן נתבאר בסימן נ' דהיכא דהאיסור שכיח טפי מן ההיתר לא הוי ספק עיין שם:
סה סָעִיף ט לד) ונשבר או נשמט כו'. ע"ל סי' נ"ג ס"ק י"ד נתבאר דין זה דנשבר או נשמט גף העוף ועי' שם וגם לעיל סי' נ"ה ס"ק ד' נתבאר דחסרון חכמה לא הוי ספק לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספיקא:
סו סָעִיף ט לה) ס"ס אע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה כו'. כלומר וא"צ בדיקה כלל וכ"כ בד"מ ס"ס נ"ז בשם פסקי מהרא"י ס"ס מ"ז אכן הרשב"א בחידושיו פא"ט דף נ"ג ע"ד כתב דאפילו היכ' דאיכ' ס"ס צריך בדיקה היכ' דיכולין לברר ע"י בדיקה וכן נלפע"ד להוכיח מן הש"ס דהא מהרא"י גופיה בפסקיו שם הוציא דין זה ממאי דס"ל לר"ת דספק דרוסה שנתערבה באחרים ה"ל ס"ס אע"פ שיכולין לברר על ידי בדיקה ור"י נמי היה מתיר מכח ס"ס אי לאו דהספק הראשון הוא מדאוריית' עכ"ל ובמסכת זבחים פרק התערובות (דף ע"ד ע"ב) פריך אמאי דתנן כל הזבחים שנתערבו בטרפה ירעו עד שיסתאבו האי טרפה ה"ד אי ידיע ליתי ולישקליה ואי לא ידיע מנא ידע דאיערב ומשני דאיערב בנפולה והשתא אם אית' דא"צ בדיקה כלל לר"ת תיקשי דהא כולן מותרות משום ס"ס דמ"ל ספק דרוסה שנתערב או ספק נפולה ויש ליישב דנהי דא"צ בדיקה מ"מ אם רואה ריעותא באברים הפנימים פשיטא דאפילו ס"ס לא מהני וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ב והלכך בקדשים דפרש"י שם דהיכא דאיתחזק ספק טרפה אין מכניסים אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך הלכך חיישינן נמי שמא ימצא ריעות' ודוחק הלכך נראה דהיכא דאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין הפסד בדבר יש לבדוק אבל בלאו הכי אין להחמיר ותו דהרי הסה"ת והסמ"ג כתבו גבי רואה דם מחמת תשמיש דמותרת בלא בדיקת שפופרת מטעם ספק ספיקא כו' ומביאם ב"י לקמן סימן קפ"ז וכן כתב המרדכי פ"ב דשבועות בשם ר"י עיין שם: לו) ויען כי דיני ס"ס רחבים מני ים ושום אחד מגדולי הראשונים או מהאחרונים לא ירדו לדיניהם ולא הזכירו הכל באר הטיב ויש בהם ענינים וחלוקים הרבה כמו שנתבאר בארוכה בס"ד ע"כ נראה שאין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיק' להקל אפילו לדמות מלת' למלת' אם לא באלו שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש צדדין להתיר בלאו הכי וכן הבאתי לעיל ס"ק ס"ג דין ט"ו בשם תשובות מנחם עזריה שכתב בדין ספק ספיק' דמתהפך דמאן דבעי לאורויי בדכוותא לקול' מיבעי ליה למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכא דלא ליגעי בספק איסורא דאוריית' עכ"ל וגם בתשובת רבינו ברוך שהשיב לר"ש מדרואי"ש שהביא המרדכי פ' החולץ כתב דאין לעשות מעשה לכתחלה להתיר דהא בכמה מקומות אשכחן דאפי' בספק ספיקא מחמרינן כגון בבכורות ס"פ אלו מומין גבי יבום ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא ימצא סריס ובפ' בהמה המקשה דמטילים עליה חומרת שתי ולדות והתם נמי הוי ספק ספיקא שמא לא היה שם ולד ואת"ל היה אכתי שמא זכר היה ובפ' אלו טרפות גבי ההוא שרקפ' דספק דרוסות כו' וכן בפ' עשרה יוחסין אמר רב דבר תורה שתוקי כשר כו' ואפילו בספקא דרבנן אמרינן תלינן לחומרא ובפ"ב דביצה כלי שנטמא בעיו"ט כו' משום דמיחזי כמתקן מנא ובפ' אין צדין פליגי בספק ופסקינן הלכה כמאן דמחמיר עכ"ל וכן הוא בתוספות פ"ק דב"ק דף י"א סוף ע"א ס"ס לחומרא וכ"כ בתשובת ן' לב חלק ג' סי' נ' וז"ל ואם נפשך לומר כיון דהבדיקה היא מדרבנן הוי הך פלוגת' בדרבנן וספיקא לקולא לאו מלתא היא דהרי כתב רבי' ברוך בפ' החולץ דאשכחן בכמה מילי דרבנן דאיכא ספיקי דאזלינן בהו לחומרא כו' וכ"כ שאר אחרונים בכמה מקומות כ"ש שנתברר ת"ל שיש שאר כמה וכמה חילוקי דינים בספק ספיקא ע"כ אין לדון דבר מדבר אם לא באופן שהזכרתי כנ"ל:
א סָעִיף א וי"א דכל דבר שבמנין כו'. היינו כרבי יוחנן בגמרא אליבא דרבי מאיר דסבירא ליה את שדרכו למנות שנינו פירוש שלעולם אין מוכרין אלא במנין מה שאין כן ביצה שפעמים מוכרים סל מלא ביצים זהו בטל ולא כריש לקיש דסבירא ליה כל שדרכו למנות שנינו וביצה אסורה אינה בטילה וזהו דעת הטור שהביא דעה זו וכן סמ"ג בשם ריצב"א אבל בש"ד סי' מ"ב וכן בהג"ה שם בשם רוב הגאונים פסקו כר"ל וכ"פ רש"ל בא"ו שלו והש"ע שפסק כאן בתחילת הסימן דדוקא דבר חשוב כו' אינו בטל ודבר שבמנין בטל היינו כר' עקיבא בגמרא דפליג עם ר"מ ותימה עליו שבסימן פ"ז סעיף ג' פסק כמו ר"ל דכאן דביצה אינה בטילה והאידנא הוה ביצה דבר שמוכרין תמיד במנין ואפילו רבי יוחנן מודה וכן כתב רש"ל ולענין הלכה כיון דמילתא דרבנן היא כדאי הם המתירים לסמוך עליהם במקום הפסד וכמו שכתב רמ"א דלא מקרי דבר שבמנין רק אם לעולם אין מוכרין אלא במנין כר' יוחנן וכתב רש"ל דכרכשתא אף על פי שהאידנא אין מוכרין אותה אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא על ידי מילוי והוא מדברי המרדכי בפרק שני דביצה:
ב סָעִיף ב ודוקא בעלי חיים קטנים. חילוק זה הכריחו מדכתב הטור בסימן ק"א דכבש שלם אינו בטל והך קטנים דכאן צריך לומר כמו צפרים קטנים ולא תרנגולת דהא בתרנגולת כתב לעיל דאינה בטלה ורש"ל פרק ג"ה סימן י"א תירץ בזה דלעיל מיירי בכבש שהופשט והוא שלם עדיין אבל כאן מיירי שלא הופשט ממילא מחוסר מעשה גדול ודומה למה שפסק לעיל תרנגולת בנוצתה דבטילה וכל שכן כאן דכבש בצמרה הוה מחוסר מעשה גדול טפי. ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפני עצמו דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חתיכה ראויה להתכבד כשנשחט רק כ"ז שהוא חי יש לו חשיבות מצד שהוא בעל חי ועל זה אמר הטור דכאן שהוא חשוב מצד בעל חי בטל חשיבותו כשנשחט אבל אם יש לו חשיבות מצד ראויה להתכבד זה כתבו כבר בסי' ק"א:
ג סָעִיף ד רוב חנויות כו'. יש כאן תמיה על הש"ע שהרי הרשב"א לא כתב כן דמהני תערובות אלא בלקח ממקולין שיש שם בשר טריפה נתערב בין הכשירות ששני מיני קבוע יש לפנינו האחד הוא קבוע דאורייתא דהיינו ט' חנויות כשרות וא' טריפה שבזה אמרינן מדאורייתא כל קבוע כמחצה כו' כיון שהאיסור ניכר במקומו ובזה אין חילוק בין ראויה להתכבד או לא וקבוע דרבנן הוא במקולין אחד שנמצא שם טריפה נתערבה בין הכשירות ואינו יודע מאיזה לקח דמדאורייתא הוה כל בשר שבמקולין כשר דבטל ברוב אלא דחכמים גזרו באם יש שם חתיכה הראויה להתכבד דלא ליהוי בטילה ונתנו על מקולין זה דין קבוע דכן קרו להו בגמרא בזבחים (דף ע"ג) בתערובת בעלי חיים שהם חשובות דהוה לה קבוע וכן כתבו התוספות בפסחים (דף ט') דיבור המתחיל היינו תשע חנויות וכן בסמ"ק סוף סימן רי"ד קראו גם כן קבוע דרבנן והרשב"א כתב בהך קבוע דרבנן שאם אחר שלקחו מקבוע זה ונתערב באחרים מותר מטעם ספק ספיקא אבל בקבוע דאורייתא שזכרנו ודאי לא מהני אחר כך תערובות כמו שכתב הרשב"א גופיה הביאו הטור סוף סי' זה דצריך שיהא ספק ראשון מותר מן התורה דוקא ואין איסור אלא מדרבנן וגם דין כוס של עובד כוכבים שנתערב שמביא רשב"א ראיה ממנו הוה כן דמן התורה אפי' בכלי חשוב בטל ואין איסור אלא מדרבנן כמו שכתבו בזבחים (דף ע"ג) דיבור המתחיל אלא אמר רבא וכן הוא מבואר בת"ה הארוך למעיין שם שכתבו לדין זה על דין זה שזכרתי וכן היה ליה לש"ע לכתוב מקולין שנתערבה שם טריפה ולקח ממנה ואינו יודע מאיזה מהם לקח ונתערב באחרים כו' וכן הוא דעת או"ה כלל כ"ה דין י"ב דדוקא באיסור דרבנן דהיינו כגון תשע חנויות ופירש אחד מהם שלא בפנינו שהוא מותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו מטעם בשר שנתעלם מן העין כמ"ש הש"ע כאן סוף סעיף ג' בזה דוקא מהני מה שנתערב אח"כ ומותר אפי' ראוי להתכבד ואין להקשות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולמה ליה תרי ספיקות כבר תירץ שם או"ה כיון שכאן יש איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבוהו להמיעוט כאילו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר נמצא דהרשב"א ואו"ה הם שוים לגמרי דהרשב"א מיירי בקבוע דרבנן וע"כ אפי' לקח בפנינו משם ונתערב אח"כ באחרים מותר כיון שגם במקום הקביעות אין כאן אלא איסור דרבנן אבל בקבוע דאורייתא כההיא דתשע חנויות לא מהני ספק ספיקא אלא אחר שפירש שלא בפנינו שאיסורו מדרבנן והנה ראיתי לבעל הגהת או"ה בסוף הספר שכתב בזה דאו"ה חולק עם הרשב"א דכאן שאינו מחלק בין נולד הספק בקביעות או לא ולא דק כלל ואע"פ שאיני כדאי לחלוק מ"מ האמת הברור שבעלי השלחן ערוך הרב ב"י ואחריו רמ"א שהביא כאן מחלוקת או"ה על דין זה בשם יש אוסרין כו' לא עיינו כל הצורך בזה דבאמת כולי עלמא שוין הם בדין זה וכמו שכתבתי כן נראה לע"ד פשוט גם מו"ח ז"ל פירש דברי הרשב"א כמו שכתבתי ולא כש"ע ועיין מה שאכתוב בסימן זה סעיף ח' על דברי הש"ע כאן עוד דלא קיימא לן כהך סעיף אלא בעינן ג' תערובות דוקא:
ד סָעִיף ה אבל ליקח מכאן ואילך אסור. פירוש אפי' אם פירש שלא בפנינו שבזה מותר בקבוע דאורייתא בתשע חניות מ"מ כאן אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע עצמה משא"כ בקבוע דאורייתא שהאיסור ניכר במקומו לאו ברשיעי עסקינן שיקח במזיד מן האיסור הברור ומטעם זה נמי מותר כל שלקח קודם שנולד הספק בקבוע דרבנן אפי' פירש בפנינו דהא עדיין כולו היתר ולא גזרינן בלקח בשעת היתר אטו שיקח אחר האיסור:
ה סָעִיף ה שאין הכל בקיאין. כן כתב הרשב"א הביאו הטור וכתב עליו ואיני מבין מה שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראויות להתכבד אלא שהחמיר לאוסרו שנראה שאסורין מן הדין דכל מחצה כו' ותמהו ב"י ושאר גדולים על הטור דהא כל קבוע כמחצה לא שייך אלא בתשע חנויות שהאיסור ניכר במקומו מה שאין כן בכאן שהאיסור אינו ניכר ולא גזרו אלא בראוי להתכבד ובאין ראוי להתכבד שפיר בטל ברוב ודינו כמו שנתערב בב"י ובדרכי משה ובפרישה תירצו דהטור הבין דברי הרשב"א דמיירי שיש איסור במקולין אחד ולא נודע באיזה מקולין ופירוש תמוה הוא דהיאך כ' הטור על זה וכן כתב א"א ז"ל דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר דבנדון כזה שהוא ספק דאורייתא ודאי אפי' קודם שנולד הספק אסור ולא התיר הרא"ש אלא בקבוע דרבנן וראיתי פירושים רבים ונלאו למצוא הפתח לפרש דברי רבינו ואני תמהתי עוד למה לא הקשה בית יוסף גם על הרשב"א למה החמיר כאן לאסור אפי' אינן ראויות מטעם שמא יטעו טפי ממה שנמצא בבית וכי תימא דבמקולין ששכיחי רבים גזרינן טפי) וכן מצאתי לרש"ל פרק גיד הנשה סימן כ"ד והא איפכא מצינו במשנה בפרק חבית (שבת דף קמ"ז) אבל עשרה בני אדם כו' ופרש"י הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי וביחיד גזרו טפי אלא ע"כ דליתא להאי סברא. והנראה לע"ד דדברי רבינו הטור נכוניס ואדהקשה ב"י קושיא מדנפשיה הוה ליה להקשות ממה שכתב הטור גופיה למעלה בסימן זה וכן חתיכה שנחתכה לאחר שנתערבה בטילה כדפרישית לעיל ואם כן חס ליה לרבינו שיסתור דברי עצמו תוך כדי דיבור על כן נראה לע"ד דיפה כוון דע"כ לא שרינן לעיל בסוף הסימן ק"א בנחתך אחד מהתערובות אלא מכח ממ"נ דאי האיסור נחתך הרי כולן מותרין כו' וזה שייך באין כאן כי אם חתיכה אחת אסורה ואז אפשר לנו לומר שהאיסור נחתך והשאר כולו היתר מה שאין כן כאן דנמצאת בהמה אחת טריפה במקולין ולא נודע איזה היא נמצא אף כשתתיר חתיכה שאינה ראויה להתכבד מצד ביטול ברוב מ"מ החתיכות הראויות אסורין עדיין אע"פ שתאמר שזו שאינה ראויה היא מן האיסור כי לא בחתיכה אחת יש איסור אלא בהמה שלימה נמצאת טריפה ואם כן אי אפשר לך לומר אם זו החתיכה של איסור כולן מותרות והרי בודאי עדיין יש חתיכות אחרות הראויות שהם אסורות וע"כ אין לנו להתיר בכל החתיכות אפילו שאינן ראויות דהא מגוף אחד יש לפנינו איסור והיתר וזה דבר שאי אפשר אלא ודאי גם החתיכות שאינן ראויות נאסרות כמו הראויות כיון ששניהם מגוף אחד ע"כ הקשה רבינו הטור יפה דכולן אסורות מצד הדין מטעם קבוע דרבנן כגזרו עליו דלהוי כמחצה כמו שכתב לעיל ועד כאן לא התיר רבינו בסי' זה לעיל בחתיכות שנחתכו אלא באם כל האיסור אינה אלא חתיכה אחת ואז יש ממ"נ דלעיל אם הנחתך האיסור ממילא לא נשאר כאן עוד איסור משא"כ הכא וזהו דבר ברור ומוכח דאם לא כן למה החמיר הרשב"א כאן מצד החומרא טפי ממה שנמצא תוך ביתו של אדם כמ"ש לעיל ועל כן הקשה עליו רבינו תשובה נוצחת: שוב ראיתי במה שהעתיק ב"י בסימן זה מתשובת הרא"ש סימן ך' וכל מה שנחתך מהכבשים לחתיכות דקות שאין כל חתיכה ראויה להתכבד כו' הכל מותר עכ"ל ולפי זה קשה על הטור שדברי הרא"ש יהיו סותרים זה את זה והנה בתשובת הרא"ש שבידי חסר שם הני תיבות וכל מה שנחתך מהכבשים ונראה שהב"י הגיה כן. ולעד"נ שכן צריך להיות שם וכל הכבשים שנחתכו לחתיכות דקות כו' אבל לא נתיר כבש אחד מה שנחתך ממנו והשאר יהיה אסור כיון ששניהם גוף אחד:
ו סָעִיף ו והוא שהפרישו במתכוין. דאז דוקא גזרינן שמא יקח מן הקבוע זהו דעת רשב"א אבל הטור בשם הרא"ש מסיק דאפי' פירש ממילא אסור מטעם שמא יקח מן הקבוע ופסק רש"ל בפרק גיד הנשה סימן כ"ד כמותו וכן בת"ח כלל מ"ג כתב וטוב להחמיר.
ז סָעִיף ו והא דאסור אם הפרישו במתכוין כו'. חילוק זה כתב לתרץ במאי דפסקינן כאן דאף בפירש יש איסור שמא יקח מן הקבוע והוא דעת ר"י שהביא ב"י בסי' נ"ז גבי דרוסה ושם פסק כדעת ר"ת שמהני אם נכבוש אותם ואמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ע"כ מחלק בחילוק זה וכתב בד"מ ובת"ח שכן השיב לו מהר"ר שכנא מסברא ותמהתי דהא להדיא אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דלא מהני זה דפריך התם אבעלי חיים שנתערבו דאסורים כולן לקרבן אמאי נקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני הוה ליה קבוע וכל קבוע כו' ופריך נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קא פריש פירוש ואז לא יהיה שוב קביעות ומשני רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע אם כן הרי בהדיא דאפילו בעקירת כולן לא מהני ובת"ח מייתי ראייה לחילוק הזה מא"ח סי' שכ"ט לענין אם מפקחין את הגל בשבת בספק ישראל דאם נעקר כל הקביעות דמהני ע"ש ואינו ענין לכאן דשם אין שייך הך גזרה כמו כאן ותו קשה דאם מהני עקירת כולן למה אמרינן שם בזבחים דכולן ירעו עד שימותו והא ודאי שיהיו נעקרים כולן לבסוף וראיתי בזה תירוצים רבים דחוקים והנראה לע"ד נכון דע"כ לא פליג ר"י על ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין כמ"ש הב"י בהעתק דברי התו' והרא"ש אלא לענין גוף הדין דהיינו מ"ש בפ' התערובות דלא שרי באם פירשו יחידים משם דבזה ס"ל לר"ת דבחולין שרי אפילו בכהאי גוונא אפילו פירשו בפנינו רק שלא יפזר אותם בידים אלא גם בחולין אסור דמאי שנא כיון שנתנו על זה שם קבוע אבל מ"מ באם ניידו כולן בזה מותר מן הדין רק משום גזירה שמא יקח מקבוע כדאי' שם בגמ' בזה מודה ר"י דבחולין לא גזרו כ"כ דבקדשים החמירו יותר ומ"ש הטור כאן אבל בעלי חיים ושאר דברים חשובים אפילו אם פירשו כו' דגזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו אם אין מפזרין כולן דאז אין לך היתר אלא אם פירשו שלא בפנינו בזה יש סברא טובה לגזור אפי' בחולין שמא יקח מן הקבוע דהרואה לא ירגיש בשום היכר משא"כ אם נכבשינהו דניידי ואם נתיר לו ע"י זה יש היכר גדול בדבר ולא אתי למטעי ליקח מקבוע אלא דבקדשים דהחמירו גזרו אפילו בזה והא דלא כתב הטור כאן התקנה שיכבוש עד דניידי לפי שכאן כולל גם שאר דברים חשובים דלא שייך בהו כן כמ"ש התוס' פ' הנשרפים דף פ"ה בשם ר"ת דזה לא שייך אלא בב"ח ע"כ לא כתב הטור כאן מזה וסמך עצמו על מ"ש לעיל בסי' נ"ז דיש תקנה זו בבעלי חיים כן נראה לע"ד נכון:
ח סָעִיף ז ונאכל א' מהם בשוגג כו'. דברים תמוהים נראה לע"ד בכאן דטעמא דהך היתר כתבו ב"י בשם הג"ה ש"ד ות"ה דאף ע"פ שכתב ר"י דדוקא שנפל מעצמו לים אנו מתירין וכמ"ש הש"ע אח"כ אבל אם הפילו הוא אפילו שוגג קנסינן שוגג אטו מזיד היינו דוקא בנפל לים אבל נאכל בשוגג לא שייך לקנוס שמא יאכלנו במזיד דהא לפי דעתו האיסור הוא אוכל שהרי בדעתו האיסור ילך לו כו' וזה סותר מ"ש הרא"ש בתשובה הביאו ב"י בסמוך באם נאכל אחד מהתערובות אפילו לישראל כמבואר שם בתשובה כלל עשרים דין י"ז דדוקא קודם שנולד הספק מותר אבל נאכל אחר שנולד הספק אסור משום גזירה דמזיד ונ"ל הטעם דחיישינן שמא יאכיל במזיד לכלב או לעובד כוכבים דאי לא גזרינן באכילה לישראל מה הוצרך שם לבקש היתר מצד שהיה קודם שנולד הספק הא אפילו אחר שנולד יש היתר אלא ודאי דאין היתר ותו דהרא"ש מיירי שם בנאכל ומייתי על זה ואע"ג דכתב ר"י בהפילה שוגג דאסור כו' וכן הטור כתב כן ש"מ דאין חילוק בין נאכל להפילה כלל וזה סותר הדברים שכתב ת"ה הנ"ל ובלי ספק שבעל ת"ה לא ראה התשובה הנ"ל ואלו ראה אותה לא היה חולק עליה ובפרט שהטעם מסתבר שודאי יש לחוש כמו שכתבתי שמא יאכילנו לכלב כמו שאנו חוששין באם באמת נותנה לכלב הכי נמי חוששין באם אוכלה הוא שוגג ע"כ נראה לע"ד להחמיר בזה בנאכל אחד מהם בכל גוונא ואין היתר אלא בנאכלת מעצמה לכלב והדברים ברורים:
ט סָעִיף ז ואפילו לאכלן שתים כו'. כן הוא בטור והקשה עליו בית יוסף מדברי התוס' בזבחים מדכתבו וליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור משום דודאי בהאי אכילה אכיל חד דאיסורא משמע דלאוכלן שתים אפילו לאוכלן אדם אחד שרי דאם לא כן לישמעינן רבותא דלאדם אחד אסור אפילו שתים אחר שתים וכל שכן בבת אחת וי"ל דרבינו מפרש דליהנות מכולן בבת אחת דאסור אפילו בשני ב"א נהנין מהם כיון דבשעה אחת נהנין מכולן כו' עכ"ל ב"י ועל פי דברים אלו פסק רמ"א בתרווייהו לחומרא הן באדם אחד לאכול כולן אפילו שתים שתים הן בשני בני אדם בפעם אחת ואני אומר כבודם במקומם מונח דקושייתו של ב"י לאו כלום היא דאשתמיטתיה דברי התוס' פ' גיד הנשה (חולין דף ק') בראש העמוד שכתבו בלשון זה ומיהו לחד גברא שמא היה אסור עכ"ל בדין דבר שאין חשוב דבטל ברוב נמצא דכ"ש כאן דהא אפילו הרא"ש דמיקל שם כמ"ש הטור סי' ק"ט דמותר לאוכלן כאחת שם מודה הכא כיון ששם הוא מותר מכח גזירת הכתוב אחרי רבים להטות משא"כ כאן בנאבד א' מהן דמותר מכח ספק ספיקא כמ"ש ב"י בסימן ק"ט בשם הרא"ש פרק גיד הנשה ע"כ אסור לאחד לאכול כולן נמצא דלא קשה מידי ממ"ש התוס' בזבחים דליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור דודאי כן הוא דאלו לאדם אחד לאוכלן כולן שלא בבת אחת לאו פשיטא להו דאסור אלא שמא אסור אבל בכולן בבח אחת הוא איסור פשוט נמצא דבריהם מכוונין ואין שייך כאן לומר רבותא אלא דרבינו כאן בנאבד א' מהן אזיל לחומרא ואוסר גם מה שמסתפק להו להתוספות בבטל ברוב אלא דלענין ביטול ברוב בסי' ק"ט ס"ל כהרא"ש אביו דמותר אפילו לאדם אחד מטעם גזירת הכתוב אחרי רבים להטות דלא כתב שמחלקים ביניהם אבל כאן גם הטור והרא"ש מסתפקים בחד גברא ממילא אזלינן לחומרא נמצא יפה כ' רבינו כאן שוב ראיתי בדרישה ופרישה שמגיה בדברי הטור או שאכלם כולם אדם אחד ביחד ונמצא לפי זה דשלא ביחד אין איסור והא ליתא דגם בסי' ק"מ לקמן אסור לענין עובד כוכבי' לאדם אחד ושם בדרישה הרגיש בזה וכ' שהטור מחלק בין הך לאיסור עובד כוכבי' והא ודאי אינו דהא כמה פעמי' אנו למידים דינים הרבה מדיני עובדי כוכבי' כמו כוס של עובד כוכבים שנפל בין הכוסות לעיל שמביא ב"י והביא בדרישה ראיה לדבריו מדברי ת"ה סי' קע"א שכ' בשם הי"ד וז"ל ודוקא לאכול האחרים שנים שנים ביחד או שיאכלם שני בני אדם כהאי גוונא דוקא שרי הנה באמת משמע מזה דשרי לאחד לאכול כולן שתים שתים וצ"ל דהיה גורס בדברי הטור אבל לאכלן א' א' שאוכלן כולן אדם אחד אסור ולא גרס או דאי כגירסת הדרישה קשה דא"כ למה כתב בסיפא אדם אחד שהרי גם ברישא מיירי מזה אלא שהאיסור שם שלא אכלן שתים שתים אלא ודאי שגרס כמו שזכרתי אבל מ"מ האמת יורה דרכו שגירסא שלפנינו בטור היא אמת מאחר שגם בסי' ק"מ כתב כך דלאחד אסור בכל גוונא ואיסור גמור יש באכילת אדם אחד את כולן אפילו אכלן שנים שנים אפילו לדעת הטור דמיקל בביטול ברוב בסימן ק"ט דמותר ליהנות מכולן כאן מודה כמו שכתבתי בסמוך ומכ"ש לדעת התוס' שזכרתי שאפי' בביטול ברוב הוה הדין כן לאיסור. וכיון דנסתר היסוד של הב"י בזה במה שהקשה על הטור ממילא אזדא ליה הבנין שבנה על זה דיהיה אסור לשני בני אדם ליהנות בפעם אחד מהם דאין לנו לבדות איסורא מעצמינו ותו דאם היה הטור מפרש כך היה כותב איסור זה בפירוש שהוא חדוש גדול ומוזכר בפירוש בתוס' וברא"ש לפי' הב"י והיאך השמיטו ותו דלקמן סימן ק"מ בכוס של עובד כוכבים שנתערב כתוב ג"כ דינים אלו ושם אין שייך שלא יהנו שני בני אדם כאחד דהא א"א שיכולין להזהר בכל סעודה שלא ישתמש כל אחד בכוסו בשעת סעודתו בשעה שגם חבירו סועד וכן בטבעת שהזכיר שם אלא ודאי לא אמרו ע"ז שום איסור. ועוד ראיה משני בתים בדוקים בערב פסח שמביא הטור בא"ח סי' תל"ט בבאו לשאול בזה אחר זה דשניהם אינן צריכין בדיקה והלא בשעה אחת בפסח כל אחד יהנה מבית שלו וכ"ת דכאן מדמינן ליה לבאו לשאול בבת אחת דשם דצריכין שניהם בדיקה אם כן נימא לך דיהיה אסור כאן לשני בני אדם ליהנות מכולן אפילו שלא בפעם אחת כמו התם בבתים דחשבינן להו לחד בבאו לשאול בבת אחת ובהדיא כתבו התוספות פ"ב דכתובות (דף כ"ו) דאם אתה מתיר כל הכהנות ה"ל כבת אחת אלא ע"כ דכאן לא גזרו על שני בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע:
י סָעִיף ח ואם נפל אחד מהתערובות וכו'. בסעיף זה יש מקום לתמוה על הש"ע ועל רמ"א ע"כ נברר הדברים תחילה איתא בפרק קמא דביצה בדף ג' לענין ביצה שנולדה בי"ט וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות והקשה ר"ת דהא ספק ספיקא היא כשנתערבה וע"כ פירש ר"ת דהאי אם נתערבה קאי אודאי נולדה בי"ט אבל אם הספק נתערבו ה"ל ספק ספיקא ומותר ואע"ג דאיתא שם אח"כ גבי כלאי כרם אם נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלוקו משמע דלא מהני ספק ספיקא התם ל"ג ואחרות באחרות ור"י חולק עליו ביבמות פרק הערל וס"ל דבכהאי גוונא לא הוה ספק ספיקא מטעם שנזכר בסעיף שאחר זה אלא צריך ג' תערובות וכדאיתא בזבחים (דף ע"ד) לענין איסור ערלה שנפל לרבוא איסורין ומרבוא לג' ומג' למקום אחר מותר ש"מ שצריך ג' תערובות ופרש"י כשיש ג' תערובות אז הותרו אפילו האמצעים והתוס' שם בזבחים כתבו דבתערובות השני אסור ליהנות מכולן בבת אחת אבל מן התערובות השלישי מותר ליהנות מכולן בבת אחת ולא כפירש הקונ' עכ"ל והנה לדעת ר"ת ל"ג שם בזבחים רק שני תערובות הרשב"א ס"ל כר"ת שכתב אם פירשו המועט מהמרובים מותרים ואפילו בלא תערובות אח"כ מטעם ספק ספיקא והיינו בין בבעלי חיים שזכר הוא בת"ה הארוך בבית ד' שער א' דף ק"ג בין בכוס של עובד כוכבי' בדף קי"ד ופירש הוא עצמו בספר משמרת הבית דהטעם הוא דמיירי בספק טריפה שנתערב ע"כ אם פירשו מותר מטעם ס"ס כו' ע"ש וזה דלא כמו"ח ז"ל דכתב כאן לחלק בין ב"ח לשאר דברים חשובים ובטור כ' גם כן אם פירשו מועטים מותר ולדידיה א"א לומר דמיירי בספק טריפה דאיהו לא מיירי אלא בוודאי שנתערבה וכדי של"ת הא איהו גופיה כתב לעיל מיניה שאפילו אם פירש שלא בפנינו אסור צ"ל דמותרים דקאמר היינו ע"י תערובות כמ"ש אח"כ ואם כל הרוב נתערבו כו' שזהו פירוש על הרישא והב"י כתב גם על דברי הרשב"א כן והיינו בקצר שכתב כלשון הטור בזה אבל לא בארוך שכתוב שהוא מיירי מספק טריפה שנתערבה ע"כ מותר המיעוט שנפרש אפילו בלא נפלה למקום אחר ודעת הטור כר"ת והרשב"א דבב' תערובות סגי והרמב"ם ס"ל כר"י שזכרנו וע"כ העתיק המחבר לשונו כאן דבעינן ג' תערובות וס"ל דתערובות השניה נשאר באיסורו ולא כמו שזכרתי בשם רש"י וגם לא כר"י ויש תימה על הש"ע דלעיל סימן זה סעיף ד' פסק כרשב"א דבשני תערובות סגי וכאן פסק כהרמב"ם. ועל הרב רמ"א יש לתמוה במ"ש על הש"ע ומ"מ אין לאדם אחד לאכול את כולן והוא ע"פ דברי ב"י שכ"כ כיון שההיתר הוא מכח ספק ספיקא וסבר רמ"א דגם על ג' תערובות כ"כ הב"י דהא סתם כתב זה בדבר הניתר על ידי ספק ספיקא והנה בהדיא כתבו התוספות שזכרתי שכולן מותרין בתערובות הג' אפילו בבת אחת וכן משמעות דברי ת"ה הארוך במה שמותר מכח ספק ספיקא הוא מותר לגמרי ולא אמר שצריך שלא יהנה בבת אחת כמו שזכר אח"כ בנפל אחד מהם לים וכ"כ בהדיא באו"ה כלל כ"ו דבספק איסור שנתערב והוא דבר חשוב מותר בתערובות השני להנות מכולן בבת אחת ובודאי איסור אסור בתערובות השני ליהנות בבת אחת אבל בתערובות הג' מותר ליהנות בבת אחת ונמצא שיש תימה רבה על רמ"א שהעתיק דברי או"ה כאן כמ"ש אבל ספק איסור כו' ותחילה כתב שאין לאדם אחד לאכול כולן נמצא שיש סתירה דמאי שנא תערובות השני בספק איסור מתערובות השלישי לודאי איסור וצ"ע ליישב דבריו דלפי הנראה שרי התערובות השלישי בבת אחת בודאי איסור והב"י שכתב שאין לאדם אחד לאכלן כולן לפי הבנת רמ"א דקאי גם אג' תערובות אע"פ שלא ראה ספר או"ה מ"מ מדברי התוס' יש לתמוה עליו כמו שזכרנו הרי לפניך תיובתא על רמ"א. אמנם מצאתי סמך להש"ע לאסור לאכול את כולן או להשליך אחד מהן מדברי הגהת ש"ד וז"ל פעם אחת שחט ר"י הרבה תרנגולין לחופה אחת ובדק הסכין בין כל אחת ואחת ולאחר ששחט הרבה מצא הסכין פגום ולא הזכיר באיזה תרנגולת ושאל את ר"ת והשיב תשליך אחד ואז הכל מותרין דבטילה היא דאינה ראויה להתכבד כיון דעדיין נוצות עליה ומחוסר תיקון גדול ואע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקא ספק אם זו היא ואת"ל זו היא דלמא בעצם המפרקת נפגמא מ"מ מיד שנפגם הסכין היתה אסורה ואין להתיר בלא השלכת אחד עכ"ל. ולכאורה הג"ה זו תמוה היא דהא לר"ת מהני ספק ספיקא אע"ג דאינה שוה אלא א' בגוף האיסור והשני בתערובות ואם כן מה השיב מ"מ מיד כשנפגם כו' ותו דאמאי התיר דוקא משום שיש שם נוצות הא אפילו בראוי לכבד מטעם ספק ספיקא ונראה שבאמת יש היתר גם מכח ספק ספיקא אלא דר"ת נקט אפילו בודאי איסור תחלה ואח"כ כתב אף ע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקח לא בא לאסור את הכל אלא על השלכת אחת קאמר דאע"ג דיש כאן ספק ספיקא בכל אחת ואם כן יש תרי טעמים לקולא ואין צריכין להשליך א' על זה תירץ כיון דמ"מ כיון שנפגם הסכין היה על אחד שם איסור ודאי ע"כ יש להחמיר ואין להתיר בלא השלכת אחד ועל כן סיים שנית ואין להתיר בלא השלכת אחד אע"ג שכבר אמרו אלא כדפרישית שזה סיום התירוץ כן נראה לי נכון פירוש הג"ה שערי דורא ולא כראיתי דוחקים בפירושה בענין אחר ועל כן יפה פסק הש"ע שבמקום שיש היתר מכח ספק ספיקא יש להשליך אחד והוא מצד החומרא כיון שעכ"פ היה על אחד שם איסור ברור תחלה ואם כן גם בנתערב איסור ספק שדינו שא"צ רק שני תערובות הכי נמי יש לאסור עכ"פ אחת מהן דמאי שנא ולא היה לרמ"א לכתוב סתם דשרי דמשמע הכל אלא דרמ"א לא נתכוין בהאי ודוקא כו' אמאי דסמיך ליה לענין לאכול אחד את כולן אלא קאי על מ"ש הש"ע דבעינן ג' תערובות על זה אמר דוקא בודאי איסור אבל בספק איסור מותר התערובות השני כדרך שהתרנו התערובות השלישי בודאי איסור:
יא סָעִיף ח י"א דדבר שיש לו מתירין כו'. בטור כתוב בשם י"א בכל הדברים החשובים שאינם מתבטלים דלא מהני בהו ס"ס וחלק על זה וסבר ב"י דאותן י"א היינו דעת ר"י שאינו מתיר בספק ספיקא כל שאינו בגוף אחד כמו שיתבאר אחר זה ולא דק דודאי בזה מסכים גם הטור כמ"ש בסמוך בהדיא אלא מיירי בספק ספיקא גמור ואותן י"א הם בסמ"ק סוף סי' רי"ד ומ"מ מ"ש רמ"א כאן לענין דבר שיש לו מתירין די"א שלא מועיל ס"ס ומסיק להקל במקום צורך הוא תמוה דבת"ח סוף כלל ע"ד כתב וז"ל כתב הר"ן ריש פרק אין צדין דספק ספיקא מותר בדבר שיש לו מתירין כגון ספק ביצה בי"ט שני עכ"ל ובארוך כלל כ"ה כתב דהמנהג לאסור אפי' ס"ס בדבר שיל"מ עכ"ל ת"ח. והנה בר"ן שם מבואר דדוקא באיסור דרבנן מותר בס"ס בדבר שיל"מ דהיינו ספק ביצה בי"ט שני מאחר שמוקצה לא מתסר אלא מדרבנן ה"ל ס"ס בדרבנן ואפשר שלזה נתכוין גם בת"ח במ"ש ספק ביצה כו' להורות דדוקא בדרבנן מיירי אלא דקשה מאי דסיים שבארוך חולק על זה ואפשר שגם הוא מודה בזה ולא החמיר אלא באיסור דאורייתא וכן משמע בהדיא מדבריו בכלל כ"ה דין זה שכתב וז"ל מלבד דשיל"מ דאפילו ספק הוא במשהו וכולן אם יש בהו ס"ס מותרים בלתי ביטול כלל עכ"ל. ושם יש לפרש דבריו אאיסור [דאורייתא] למדקדק בדבריו לפני זה ויותר צ"ע למה כתב כאן סתם להקל במקום צורך ממילא אפי' באיסור דאורייתא וזה אסור אפילו להר"ן וצ"ע:
יב סָעִיף ט שהספק הראשון היה בגופו. זהו על פי פי' ר"י שזכרתי בסעיף ח' בספק ביצה האסורה שנתערבה אפילו באלף שהן כולן אסורות דלא חשבינן ס"ס אלא בשני תערובות דאז הספיקות שוין משא"כ כאן דספק האחד אם יש איסור ואת"ל יש איסור שמא לא זו היא הך ס"ס הוי כב' גופים ובאמת צריך שיהא ס"ס בגוף אחד מענין אחד כמו שתי תערובות או ס"ס אם יש לכאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון בפ"ק דכתובות: והנה בסי' נ"ז בספק דרוסה שנתערבה דלא מתירין משום ס"ס בשם ר"י כתב ב"י מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאמרינן ס"ס בדאורייתא וע"ק והלא אפי' בודאי דרוסה שנתערבה הוה מותר מה"ת ברוב רק מדרבנן אסור מטעם דבר שבמנין ואם כן כל העדר בספק דרבנן והיה לנו להקל. ותירץ ע"ז דר"י מיירי שאחר שנולד הספק הא' נודע הספק והוא איסור גמור וחל עליה שם ודאי איסור ע"כ ולפי מ"ש אין כאן קושיא כלל דשאני הכא משאר ס"ס כמו שזכרתי וגם קושיא השניה לא קשה מידי דאין כאן היתר מה"ת בגוף האיסור רק מחמת ביטול ברוב ורבנן אמרו כל היכא שיש דבר חשוב לא מהני ביטול ברוב: שוב מצאתי כן בספר דרכי משה שמכח זה כ' לכן נראה דיש להחמיר כדברי ר"י אפילו במקום שנודעו ב' הספיקות ביחד עכ"ל. וכן הוא דעת בעל שארית יוסף סי' כ"ג אף שקצת ראיותיו אינן ראויות מ"מ לענין הלכה דבריו נכונים וכן נראה לע"ד עוד להביא ראיה דלא מהני לא נודע בנתיים במקום דלא הוה ס"ס כראוי מדברי הרשב"א הביאו הב"י בסי' ק"י וז"ל ואני תמה באותה שמועה דהתערובות דאם נפל האיסור לג' ומג' למקום אחר דמותר דמשמע דוקא אם נפל האיסור לרוב ומאותו רוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל שכבר נתבטל מה"ת הא לאו הכי לא מאי איריא דנפל לג' דהיינו ב' אחרים והאיסור ממילא בטל תחלה ברוב כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד בתערובות ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י שני תערובו' וכדעת ר"י ועוי"ל דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואים כל א' מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור ד"ת והלכך אין הולכין בזה אחר ס"ס להקל עכ"ל. נראה דעתו דבתירוץ השני מיישב אף לפר"ת ור"ל בתירוץ הא' אין כאן ס"ס לפר"י כי צריך שיהיה בב' תערובות דוקא ובתירוץ השני אמר דאף לפי ר"ת אין כאן ס"ס כיון שהא' היה אסור מן התורה כשנתערב עם אחד לחוד של היתר הוה ליה כגופו של איסור ע"כ מודה ר"ת דבזה אין ס"ס דאל"כ יקשה לך על ר"ת ל"ל ביטול ברוב תחלה כמו שהקשה רשב"א א"ו מטעם שכתבתי והנה לר"ת שמודה בזה דלא מהני ס"ס ע"כ אפי' בלא נודע בנתיים מתערובות הא' כיון שהטעם שלא היה אז ספק כלל הוה ליה כאילו נעשה בפעם אחת עם התערובות השני וא"כ גם לר"י ודאי כן הוא בתירוץ שלו דלא הוה ס"ס כיון שאינם שוות דהיינו שספק אחד בגופו וספק השני בתערובות לא מהני לא נודע בנתיים דבחדא מחתא מחתינהו הרשב"א כמו שהביא ב"י בסי' צ"ד דאם לא נתבטל תחלה ברוב ממילא הוה ספק דאורייתא והוא שוה לתרנגולת ספק טריפה שנתערבה דבתרווייהו לא מהני ס"ס ע"ש גם הטור כאן הביא ב' דינים אלו בסמוכין ולא חילק ביניהם לומר דבא' מהם מהני לא נודע בנתיים ובשני לא מהני אלא ודאי כי היכי דנתערב תחלה שלא ברוב דפשוט דלא מהני ביה ס"ס אפילו בלא נודע בנתיים ואפילו לר"ת ה"ה נמי בספק טריפה שנתערבה דאסור לר"י הוא ג"כ אפילו לא נודע בנתיים דכך לי לר"י במקום דלא מהני ס"ס כמו לר"ת במקום דלא מהני אליבא דידיה:
יג סָעִיף ט הוא איסור דאורייתא כו'. עי' מה שכתבתי בסי' ס"ו סעיף ד' בהג"ה שמכח זה נ"ל דרמ"א הכריע שם דדם ביצים דרבנן באם נעשה תערובות: וראיתי בספר נדפס מחדש להרב מהר"ר בנימין כ' בתשו' סימן ל"ז להביא ראיה דלר"י אין איסור בס"ס שאינו בגוף אחד אלא הספק אחד בגופו והשני ע"י תערובות אלא דוקא בנודע בנתיים ממ"ש הרשב"א הביאו ב"י בסי' זה וז"ל דהיאך אתה אומר שמא לא זה הוא ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה והלא כבר אסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאוסרתו היאך אתה חוזר ומתירו עכ"ל ור"ל מאחר שכבר היה נודע ונאסר קודם שנתערב הא אם לא נודע ונאסר קודם שנתערב שרינן משוס ס"ס ולא נהירא לע"ד כי זה גרם לו מן ההעתקה שהעתיק ב"י דברי ת"ה הארוך ובאמת קיצר ב"י בהעתקתו זאת כי לשם דף קט"ו כ' ולדידי קשיא על ר"י שלא התיר אלא בס"ס של שני תערובות מפ"ק דכתובות ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס וה"ל ס"ס והא אין הספיקות מכח התערובות ואפ"ה אמרינן ס"ס להקל וי"ל דהתם שאני שא"א לבא לפניך אלא בשני ספיקות ואי אתה יכול להחמיר ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרת כמו שאתה אומר בספק ביצה שנולדה בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערבה באחרות דהיאך נאמר שמא לא זהו היא כו' עכ"ל הרי שהרשב"א מחלק בין ס"ס דזינתה דשם א"א לומר ס"ס אלא בפעם אחד משא"כ במקום ששייך להפסיק בין הספיקות כמו ספק א' בגופו והשני בתערובות דחל שם איסור תחלה קודם שנולד הספק הב' אע"פ שלא נודע לנו מזה דהידיעה אינה גורמת כלום אלא עיקר החילוק בין א"א לאפשר לחלק בין הספיקות וכ"כ הר"ן בפ' אין צדין בתחלתו וז"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שא"א שיבא לפניך אלא ב' ספיקות דומיא דאשת ישראל שנאנסה עכ"ל וכן נמי כוונת או"ה ריש שער כ"ו שכ' בשם סמ"ג וסמ"ק בספק דרוסה שנתערבה בין הכשירות דלא מהני ס"ס הואיל והספק האחד הוה דאורייתא דהיינו קודם שנתערב היה באיסור ודאית פירוש דכשנודע מתחלה דהוה ספק דרוסה הוה ספק אחד באיסור דאורייתא ונעשית באותו פעם כודאי וכשנתערבה אח"כ כו' עכ"ל אין רצונו לומר דדוקא אם נודע בנתיים אסור דא"כ לא היה ליה לכתוב דבריו דרך פירוש אלא היה לו לומר והיינו אם נודע אלא ברור הוא דהכי קאמר כיון דכשנודע לנו בנתיים היינו אוסרין אותו מספק נמצא שחל עליה שם איסור וכן מורה לשונו שכתב דכשנודע כו' וכל זה הוא ברור לע"ד דמנ"ל לבדות היתר אליבא דר"י במקום דלא הוה ס"ס כראוי דעיקר הוכחה לזה הסברא הוא ממה שהקשה בב"י סי' נ"ז בשם מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאנו מתירין ס"ס ועכשיו שבאנו לזה דשאני הכא שאין הס"ס מענין א' וזה מוסכם מכל האחרונים סמ"ג וסמ"ק ורשב"א והטור ואו"ה נתרועע היסוד ונפל הבנין וכן הוא בספר או"ה בסוף הספר בהג"ה בהדיא במקום דלא מהני ס"ס לא מהני לא נודע בנתיים אלא אח"כ נודע בפעם אחת אלא שכתב אח"כ שם דבס"ס שהוא מהני בעינן דוקא נודע בפעם אחת זהו אינו נראה כלל כמו שנכתב בסמוך בס"ד:
יד סָעִיף ט אבל אם היו ב' ספיקות כו' ונודעו ב' הספיקות כו'. זה העתיק הרב מהגהות או"ה בסוף הספר שכ' וז"ל וה"ה אם היו הב' ספיקות ס"ס גמורות דהיינו בענין א' ובגוף א' מ"מ לא ניתר ע"י כך אם לא שיבואו בפעם אחת אבל אם נודע הספק האחד קודם חשוב אותו פעם כאיסור ודאי וכשיבוא הספק השני אפילו בלתי תערובות לא הוה אלא ספק אחד עכ"ל ולא הבנתי דברים אלו כלל דמדאמר אם לא שיבואו בפעם אחת דזה משמע שלפעמים אפשר שלא יבואו בפעם אחת והיכי תמצא שיהיה נודע בין ספק האחד לספק השני בספק ספיקא שהם בגוף אחד וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דלעיל דאין שייך לומר דנודע הספק האחד קודם שנודע השני ואם תרצה לומר שתחלה הרגישו בספק האחד ולא הרגישו בספק הב' וכשמרגישין בו איגלאי מילתא למפרע דלא היה אסור מעולם דהא לא נולד לנו שום ענין חדש אלא הידיעה היתה חסירה ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דהכי קאמר כל שנודעו שני הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לספק ספיקא שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים. וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו בנודע בנתיים והביא ראיה נכונה לזה ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן דכל שספק האחד הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי"ט ושוב נתערב' לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד אלא בעינן שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן שלש תערובות וכמ"ש בסעיף ח' אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוה ס"ס ולהקל:
טו סָעִיף ט יש להתיר מכח ספק ספיקא כו'. ראיתי בזה מחלוקת בעלי קרנים דהיינו או"ה ועליו בעל ד"מ ות"ח כלל מ"ג סעיף ז' ועליו בתשובה משאת בנימין סי' ל"ח ובדברי כולן אני תמה כמו שאבאר: האו"ה כלל כ"ו דין ב' כתב בשוחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערב אח"כ בין בהמות אחרות אין להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואם תמצא לומ' שהיא זאת שמא נשחט' כדינה דהא מסקינן בגמ' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך ליכ' אלא חד ספק שמא אינ' זאת דא"ל את"ל היא זאת שמא נשחטה כדינה דכל שהו' ספק ואסרינן ליה משום חזקה הוה ודאי איסור ולא ספק ולכן אין להתיר בס"ס אלא היכא דליכא חזקת איסור כשתאמר את"ל לא תוכל לאוקמוה אחזקת איסור כהאי דפתח פתוח מצאתי בריש כתובות שא"ת את"ל תחתיו ליכא לאוקמה אחזקת איסור דקודם לכן כו' עכ"ל. וכתב עליו בדרכי משה ות"ח שאין זה נכון דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"א דמהני ס"ס אפי' ביש חזקת איסור וכן משמע מדינים דספק דרוסה שנתערבה דאי לאו טעמא דספק הראשון בגופו היה ס"ס והיינו מתירין אע"ג דהיה לו חזקת איסור אבר מן החי עכ"ל. וכ"כ כאן בש"ע וחולק עליו מהר"ר בנימין הנ"ל על רמ"א וכתב דאין ראיה מספק דרוסה דהתם אין מועיל חזקת איסור אבר מן החי אלא לענין ספק שאירע מחמת שחיטה אבל לא לענין איסור שאינו תלוי בשחיטה והאריך להטעים דבר זה. ולדידיה ספק דרוסה שנולד הספק מחיים יהיה מותר דהוה כהאי דנטל זאב כו' דהא אין כאן חזקה לאיסור ונימא ביה נשחטה הותרה) ואשתמיטתיה דברי התוס' פרק ד' אחין (יבמות דף ל') שכתבו וז"ל ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' נשחטה הותרה כו' דמשמע דוקא לריעותא דאתייליד אחר שחיטה הוה בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל מעייה כו' אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור עכ"ל הרי לפניך דמהני חזקת איסור אבר מן החי לספק דרוסה וא"כ שפיר מביא רמ"א ראיה מספק דרוסה לענין ס"ס דחזינן בה דמהני אם שייך בו לומר כן אבל לא איכפת לן בזה מה שהיה תחלה בחזקת איסור של אבר החי אף ע"ג שהיה מהני לאסור בחד ספק אלא שאני רואה שלענין דינא כולן צדקו כמו שאבאר דאיתא בתשובת רשב"א סי' ת"א וז"ל אני רואה תמה בדברים ששאלת בס"ס בדאיתחזק איסורא כהאי דכתובות היכי אתחזק איסורא דהתם אין אלא ספק חלל אחד שנטמע ואם אתה קורא אתחזק איסורא כל שנתערב בו דבר שהחזקנו אותו באיסור מחמת תערובתו הרי שאלתך מתבארת מטבעת של עובדי כוכבים כו' עכ"ל ומביא ע"ז הרבה ראיות ואח"כ כתב ואל תשיבני מדרב הונא בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט ונמצא פגום הרי זה אסור דשמא בעור איפגם ועובדא הוה בתליסר בהמות ואסרו אפילו קמייתא שמע מיניה דספק ספיקא אסור דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ביוחסין פסול בחד רוב וכשר בס"ס וכי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאתחזק איסורא כגון חתיכת איסור. שנתערב בשתים של היתר הוא הדין בספק ספיקא דשריא ואפילו בדאתחזק איסורא עכ"ל. ולכאורה קשה מ"ש בההיא דרב הונא שזכר תחילה דאזלינן בתר חזקת איסור ולא מהני ס"ס ומאי שנא ההיא דכתב אח"כ דאזלינן בתר ס"ס ואפי' באתחזיק איסורא וכי דייקת תמצא דשאני ליה להרשב"א בההיא חזקת איסור של רב הונא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שנשחטה כראוי וע"כ כיון שהספק אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיתה קודם לא יצאת ממנו בודאי משא"כ אם החזקה של האיסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אבר מן החי ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת ד"א כגון שנתערב תחילה ואח"כ נתערב בתערובות אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות דהא בפירוש דימה הרשב"א ס"ס לרוב בדרך זה ונמצא לפי דברינו לא הקשה רמ"א כלום על או"ה דאו"ה לא אסר אלא בספק שחיטה וכההיא דזכר הרשב"א דההיא דרב הונא דהתם ודאי לא מהני ס"ס מטעם שזכרתי וגם מהר"ר בנימין הנ"ל שחלק על רמ"א כמו שזכרנו ואמר דלא מהני ס"ס היכא דאתחזק איסורא יפה פסק על שאלה שלו דמיירי גם כן בספק שחיטה אלא דמשמע שרוצה לפסוק כן בכל ס"ס היכא דאתחזק איסור' אפילו בספיק' דלא מענין שחיטה שהרי כתב על רמ"א שאין לו ראייה מדברי הרשב"א סימן ת"א דהתם בסי' ת"א לאו בחזקת איסור קאמר כמ"ש הרשב"א בהדיא בתשובה דהיכא דהוה חזקה גמורה לא מהני ספק ספקא אלא מיירי בחזקת ספק איסור כגון ספק חלל בכתובות ולפי דעת השואל קראו חזקת איסור כמבואר שם ובזה כתב להיתר אבל בחזקה גמורה לאיסור כהאי דרב הונא לא מהני ספק ספיקא עד כאן לשונו ומנוחתו כבוד שלא דקדק יפה בדברי רשב"א מחמת שלא ראה סופן של דברים כי הרשב"א כתב בהדיא בסוף ותדע לך עוד כו' כמו שזכרתי דברור הוא דאפילו בחזקת איסור גמור הוא מהני ומתחילה כתב בדרך פשיטות שההיא חזקת איסור שקראו השואל חזקת איסור דהיינו מצד התערובות פשיטא דמהני וסיים דאפילו בחזקת איסור גמור כגון חתיכת חלב מהני ביה ס"ס כמו רוב ולא אמרינן דלא מהני אלא בההיא דרב הונא דהספק בשחיטה כמו שזכרתי והרב מהר"ר בנימין הבין ברשב"א שכל חזקת איסור הוא כההיא דרב הונ' ואינו כן: העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה ס"ס תסתור החזקה שהיה בחזקת שאינו שחוט אלא אבר מן החי בזה אמרינן דלא יועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושיה אפילו הוה כמה ס"ס לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להיתר מצד אחר כגון מצד התערובו' ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחילה דאין כאן דבר הסות' זה את זה ועל כן בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאבר מן החי דמעיקרא כן נראה לע"ד ברור ונכון בזה:
טז סָעִיף ט ועיין לעיל בסימן נ"ג. פי' ששם מחמיר בנשמט ועיין מה שכתבתי שם:
א סָעִיף א שהוא. כתב הש"ך ואפילו בכמה אלפים אינו בטל ודע דאיתא בש"ס דדברים החשובים דאסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה מיהו כתבו התוספות דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל מיהו מ"ש הראב"ד דסגי ג"כ בתקנתא דהולכת הנאה לים המלח בכל האיסורים אין כן דעת הפוסקים אלא דדוקא בעבודת כוכבים שתופס' דמיה סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים דלא כלבוש בא"ח סימן תמ"ה שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דסגי בהולכת הנאה וכו' דליתא ולא קי"ל הכי ועי' בא"ח ס' תמ"ז ולקמן סימן קמ"ב. וצ"ע על רמ"א שלא הגיה כאן דדבר חשוב אפי' שלא במינו אוסר בכ"ש כמ"ש בסי' ק"א סס"ו עכ"ל וע"ל סי' ק"ט ס"א:
ב סָעִיף א בדן. כ' הש"ך דרש"י פי' פרך ובדן מקומות הן ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד עכ"ל. וחביות סתומות דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטל ואם הם פתוחות אפילו של יי"נ בטילי דלא חשיבי. ש"ך:
ג סָעִיף א הבית. לאפוקי של נחתום דלא חשיבי ודוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים ובעלי חיים אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מחמת חשיבותן. ש"ך:
ד סָעִיף א לימנות. כ' הש"ך אע"פ שדרכן למנותן לעולם ואינן נמכרין כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינם חשובים:
ה סָעִיף א תמיד. [וחולק על המחבר בזה במה שדרכו למנותו תמיד] כתב הת"ח אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים בטל ומהרש"ל פסק דדבר שנמכר לפעמים באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ' האו"ה והב"ח דהכי נוהגין וסיים מהרש"ל וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל וע"ל סי' פ"ו:
ו סָעִיף א בספיקו. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי ש"ך וכתב רש"ל דכרכשתא אע"פ שאין מוכרין אותה האידנא אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי עכ"ל:
ז סָעִיף ב בשוגג. דוקא אם נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג ואפילו אחר שנודע התערובת אבל נשחטו קודם שנתערבו אפילו במזיד בטלים. ש"ך:
ח סָעִיף ב להתכבד. כתב הב"ח יש לתמוה דבסימן ק"א ס"ג פסק דאפילו תרנגולת בנוצתה וכ"ש כבש בעורו וצמרו דבטלים וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל וכ' הש"ך דלק"מ דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל כיון דצריך תקון גדול ומחוסר מעשה אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרין אותו במנין בטל ומ"מ לענין דינא ע"ל סי' ק"א שנתבאר שם דגם בדבר שבמנין בטלה ע"ש והט"ז כתב [לתרץ קושית הרמ"א] וז"ל ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפ"ע דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חה"ל כשנשחט רק כל זמן שהוא חי יש לו חשיבות מצד בעל חי וע"ז אמר הטור כאן שהוא חשוב מצד בעל חי כשנשחט בטל חשיבותו אבל אם יש לו חשיבות מצד חה"ל זה כתבו כבר בסימן ק"א עכ"ל:
ט סָעִיף ג קבוע. כ' הש"ך ודע דהא דקי"ל כל קבוע כמחצה וכו' הוא בין לקולא בין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבלה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא וכתב הרא"ה דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבלה דאסור ול"ד לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות וא"כ ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וגם הרשב"א מודה לזה אלא שביאר דבריו שהעתיק המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טריפה במקולין ולא נודע עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הטרפה במקולין זה שלקח ומ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא רק בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי אבל הר"ן לא כ"כ ע"ש שמאריך בזה:
י סָעִיף ג מותר. כ' רש"ל אפילו הוא חה"ל ודוקא כאן דחנות הא' ניכרת בפ"ע אבל היכא דיודע שיש טריפה א' בחנות ולא נודע באיזה חנות הוא אסור דכיון דאין האיסור נודע חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח (ודע הא דקי"ל בשר הנמצא מותר מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב. פר"ח) וכתב הרוקח דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים וטעם דכל דפריש וכו' דכיון דניידי הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועי' בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ט [ואם נמצא ביד קטן חריף מקרי נולד הספק במקום קביעותו כנמצא ביד ישראל גדול ואסור. פר"ח]:
יא סָעִיף ג אסרוהו. משום בשר שנתעלם מן העין:
יב סָעִיף ג לפנינו. משום דהספק נולד במקום הקביעות ופשוט הוא דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש עכ"ל הש"ך:
יג סָעִיף ד בטלה. כ' הש"ך מיהו אסורין לאכול בבת אחת דאז ליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא אלא שצ"ע הא כתב המחבר בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות וצ"ל כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק עכ"ל והט"ז כ' דבאמת יש להחמיר בזה להצריך ג' תערובת אם לא באיסור דרבנן דהיינו כגון ט' חנויות ופירש א' שלא בפנינו שמותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו משום בשר שנתעלם מן העין בזה דוקא מהני אם נתערב אח"כ ומותר אפי' היא חה"ל וא"ל דבזה ל"ל ב' ספיקות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא י"ל כיון שיש כאן איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאלו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר:
יד סָעִיף ד בכה"ג. כ' הש"ך ואפילו פירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהא בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דיש פוסקים ס"ל דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דווקא כשאינו אוכלן כא' דאל"ה ליכא ס"ס ומ"ש הרמ"א הואיל וספק ראשון מן התורה לאו דוקא אלא אף אם היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק אסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובת א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוא לדעת הרמ"א אבל הש"ך חולק ע"ז כמ"ש בס"ח ע"ש:
טו סָעִיף ה חתיכות. היינו שנתערבו חתיכות דטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו לעיל ס"ג:
טז סָעִיף ה ואילך. כ' הש"ך משמע אפילו אם לקחו אסור ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי עכ"ל:
יז סָעִיף ה ויטעו. כתב מהרש"ל וב"ח דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא"כ נתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו והט"ז חולק ע"ז מטעם דמצינו בש"ס דברבים יש להקל טפי משום דמדכרי אהדדי וביחיד גזרו יותר [ובנה"כ השיג על זה דלא שייך לומר רבים מדכרי אהדדי אלא כשהם במעמד א' אבל הכא יש לחוש שיקחו זה אחר זה ע"ש]:
יח סָעִיף ו ממילא. כתב הש"ך אפילו למ"ד פירש ממילא אסור והטעם דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכולן בחזקת היתר עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזרה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו וכל זה כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ודוקא אם המיעוט פירשו דאז אמרינן כל דפריש וכו' ואיסורא בתוך רובא אישתאר אבל אם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים מיהו רוב הפוסקים חולקים וס"ל דאפילו פירשו ממילא שלא בפנינו יש לאסור ומסקנת הט"ז וש"ך דיש להחמיר (ול"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר במקומו משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד חיישינן). ואין חילוק בין בעלי חיים לשאר דברים דלא כהב"ח. וכתב הש"ך אם הפרישו אף על פי שחזרו ובאו יחד במקום א' כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון ופר"ח חולק:
יט סָעִיף ו ביצה. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בט' חנויות שרי בפירש ממילא אפי' חה"ל מטעם זה ה"נ לא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולי' מן הקבוע עכ"ל הש"ך:
כ סָעִיף ז מעצמו. אפילו לאחר שנודע התערובת או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות שאנו תולין וכו' משום דמן התורה כבר בטל ברוב ודוקא אם הוא בענין שנאבד מן העולם אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר ואם נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסי' ק"א ס"ז וע"ש ובמה שהתיר המחבר אם נאכל בשוגג חולקים הש"ך וט"ז וס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ואין היתר אלא דוקא בנאכל מעצמו ע"י כלב וכ' עוד הש"ך ונראה דוקא אם נאכל או נפל א' מהם קודם שפירש מהם אבל אם פירש מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות אם נפל אח"כ לים התערובות נשאר באיסורו:
כא סָעִיף ז חדא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש ודוק עכ"ל הש"ך:
כב סָעִיף ז אחד. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאדם א' לאכלה לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור ש"ך:
כג סָעִיף ז ב'. וש"ך וט"ז סתרו דברי הרב בזה מכח כמה ראיות וסיים הט"ז וז"ל אלא ע"כ דכאן לא גזרו על ב' בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע עכ"ל:
כד סָעִיף ח מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו וכ' הש"ך ונראה דבהפסד מרובה וכה"ג ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד. (גם הט"ז חוכך בזה והעלה לבסוף דלכתחלה יש להחמיר עד שיהיה ג' תערובות):
כה סָעִיף ח ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא והט"ז וש"ך פוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה ותערובות הג' מותר אפילו בודאי איסור לאוכלו כולו כא' וכן ספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' אפילו לאוכלו כא' דספק איסור וב' תערובות הוי כג' תערובות בודאי איסור:
כו סָעִיף ח מתירין. כ' הש"ך דאפילו בג' תערובות יש לאסור בדבר שיל"מ (וכ"ש שאין להתיר בדשיל"מ שנפל א' מהם לים) מיהו קשה דבא"ח סי' תצ"ז ס"ד סתם הרב דספק מוכן ביו"ט שני מותר משום דהוי ס"ס אע"ג דהוא דשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם כיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמרינן טפי מינייהו א"נ והוא העיקר דהא דס"ס אסור בדשיל"מ היינו דוקא בתערובות דמאי נ"מ להתיר בביטול בלא"ה יש לו היתר אבל ס"ס דאתי מעלמא אפילו בדבר שיל"מ מותר והשתא ניחא הא דכ' הר"ב בסימן רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס מיהו בלא"ה י"ל דהתם ודאי לצורך הוא:
כז סָעִיף ח בגופו. פי' הש"ך דל"ד לב' תערובות דתערובות הב' מותר מכח ס"ס דהתם הספק הא' לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הא' היה בגופו (ר"ל בגוף האיסור שמא לאו טריפה וספק הב' הוא שמא לא זהו שאכל) אבל קשה דהטור והרשב"א והפוסקים לא הוצרכו לזה אלא לשיטתם דס"ל דתערובות הב' מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה ספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וצ"ע (ולי נראה דל"ק מידי דלעיל בס"ח מיירי מדבר חשוב שאינו בטל לכך פסק המחבר דבעינן ג' תערובות דבתערובות הראשון לא שייך לומר חד בתרי בטל וכאן מיירי מדברים שאינם חשובים ובטלים לכך א"צ אלא ב' תערובות ודוק) והט"ז כ' דבאמת צריך שיהא ס"ס בגוף א' מענין א' כמו ב' תערובות או ס"ס אם יש כאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ולמ"ש המחבר כאן דאין מתירין מכח ס"ס מיירי אפי' לא נודע בנתיים עכ"ל:
כח סָעִיף ט ס"ס. כתבו הט"ז וש"ך אפילו לא נודע הספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפה בתרנגולת וא"כ ב' הספיקות באין כא' מ"מ כיון שהספק הראשון מן התורה לא הוי ס"ס ואם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת עובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא כדלקמן להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהר"ב בהג"ה בטל כיון שהספק הראשון אינו מן התורה א"כ הוי ס"ס מיהו אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הר"ב אלא להוסיף דבס"ס אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשובת ן' לב ח"ג סי' ק' עכ"ל:
כט סָעִיף ט ביחד. כתב הט"ז דדברים אלו תמוהין דמשמע שאפשר דלפעמים לא יבואו הספיקות בפעם א' וזה א"א למצוא שיהא נודע בין ספק א' לספק ב' בס"ס שהם בגוף א' וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דאין שייך לומר דנודע הספק הא' קודם שנודע הב' ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דה"ק כל שנודע ב' הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לס"ס שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו נודע בנתיים ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן. דכל שהספק הא' הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין א' אלא בעינן שיהיו ב' הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן ג' תערובות וכמ"ש בס"ח אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוא ס"ס ולהקל עכ"ל:
ל סָעִיף ט וע"ל. ושם מחמיר בנשמט וכ' הט"ז מדברי הרב משמע אפי' אם שחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערבה אח"כ בין בהמות אחרות דיש להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואת"ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע"ג שהיתה קודם שחיט' בחזקת איסור כן משמעות הרמ"א והוא חולק ע"ז ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון שהספק הוא אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצאה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אמ"ה ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחלה ואח"כ נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות מותר מכח ס"ס. כלל העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה הס"ס תסתור החזקה שהיתה בחזקת שאינה שחוטה אלא אמ"ה בזה אמרינן דלא מועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושין אפילו הוי כמה ספיקות לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מחזקת א"א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להתיר מצד אחר כגון מצד התערובות ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחלה דאין כאן דבר הסותר זא"ז וע"כ בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאמ"ה דמעיקרא כנ"ל ברור ונכון בזה עכ"ל:
א סָעִיף א תמיד. עבה"ט. ועיין בספר מנחת יעקב כלל מ"ב סק"ב שכתב בשם הט"ז דיש להקל בהפ"מ דביצה בטילה וכתב דכן ראוי לנהוג ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קי"ג שמורה אחד סמך על דברי המנ"י דביצה בטילה בהפ"מ וכתב דלא טוב הורה דדברי המ"י בטילים הם דמ"ש הט"ז דבהפ"מ מותר היינו דבר שפעמים במנין אבל ביצה אף בהפ"מ אסור האידנא (גם הפמ"ג השיג עליו בזה) ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל צידד בזה עפמ"ש רש"י בזבחים ע"ב ד"ה כל שדרכו למנות ואע"פ שיש ב"א שאין מקפידים ומוסיפים יתירה כו' וכן בד"ה אלא למ"ד ע"ש ועתה במדינות אלו מוסיפין יתירה ללוקח הוי נמי אין דרכו למנות ע"ש:
ב סָעִיף ג בשר הנמצא כו'. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן מ' בענין אם יש בחנות האחת של נבילה בשר יותר ממה שיש בט' החנויות של כשירה אם יש לילך בנמצא אחר רוב של החנויות או אחר רוב בשר וכתב דיש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים וכל שאר הבשר נשאר במקומו הולכין אחר רוב החנויות דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר מונח במקומו אבל אם יש בא' יו"ד בהמות נבלה ובט' יש בכל אחד אחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם והאריך בזה ועיין עוד בספר חו"ד סק"ג וכבר השיג עליו בתשובת בית אפרים שם ע"ש ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ד בד"ה וראיתי בהר"ן שכ' בפשיטות דמדלא מפלגינן דלפעמים בחנות א' יש הרבה בשר שהוא רוב חתיכות נגד ט' המוכרות בשר שחוטה נראה דאין נ"מ בזה וכל חנות וחנות נחשב כאילו כולם שוים ע"ש גם בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ע"א חקר ג"כ בזה וכתב דמלשון הש"ס משמע דהכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר הבשר ומ"מ אינו תוקע עצמו בדבר זה להקל אבל להחמיר ודאי יש לחוש ע"ש:
ג סָעִיף ד בטילה ברוב. עש"ך ס"ק כ"ג מה שתמה על המחבר ועיין בשער המלך פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"א מ"ש בזה:
ד סָעִיף ה מותר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין (שקורין יאטקעש בל"א) שני בהמות. ועוד הוציא מבהמה שלישית החצי והחצי השנית הניח בביתו עם ארבעה בהמות שנשארו בביתו. ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ואינו יודע בשל איזה בהמה היה טריפה. והנה עפ"י דין. הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי והשנים אשר פירשו דהיינו שהוציאו מבית למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא. אך הספק על החצי שהוא במקונין לומר דחלק שבחוץ הוא כשר מטעם דמרובא פריש א"כ גם חלק הפנימי שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהיה ג"כ כשר או איפכא שהחלק שבבית הוא ודאי טריפה וחלק שבחוץ נמשך לבפנים ויהיה ג"כ טריפה. הנה הרב בעל חלקת מחוקק ובעל מוהר"ר העשיל מקראקא התירו והרב מו"ה שמואל קיידנאוויר ובעל בה"י פסקו איסור על החצי שבחוץ שנמשך לבפנים. עיין בה"י ועיין פר"ח בק"א שכתב שהחצי שבחוץ כשר והחצי שבפנים טריפה עכ"ל. ועיין בספר בכ"ש בחידושיו לחולין דמ"ב שחולק על הפר"ח וכתב שדעת הגאונים הנ"ל מוכרחת בגמרא בכמה דוכתי שאין לפסוק דבר תמיה כזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סו"ס ס' שכתב שדעת הפר"ח נכונה ע"ש. [ועי' בספר שב שמעתתא סימן ד' ובתשובת חמדת שנמה סימן ו' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט ע"ד אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות אחר שמכר' מהם לאשה אחת אווזא וחצי אווזא עוד מכרה לחברתה ב' אווזות ובתחלה הגביהה אווזא אחת לקנותה ושוב השניה והלכה לה והשאירה אווזא ומחצה בבית. שוב אחר כ"ז נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים והנה אחת ומחצה שפירשו ראשונה אין בו ספק דמותרים אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים חדא דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא מיקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בב"א פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגבהה לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פריש מרובת והותרה האווזא ההיא ושוב כשהוגבהה השניה והשאירה א' ומחצה הו"ל גם כן פריש מרוב היתרא לדעת הפר"ח סימן ק"ט דלא בעינן חד בתרי אלא רובא בעלמא או ניחוש לדעת המנ"י (עמ"ש בסימן ק"ט סק"א) ואם כן האחרונה עכ"פ אסורה והוא ז"ל השיב באריכות והעלה דבענין פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית אלא כל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש לאפוקי אם האשה בעלת האווזות הניעה אווזא מאווזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פירש ממקומו אבל אם נטלה אווזא ע"מ להפריש אותה מהאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מיקרי פירש מכ"ש אשה אחרת שהגביהה לשם תנין ונשתנה מרשות לרשות דודאי מיקרי פריש ע"כ אווזא הראשונה בודאי יצאה בהיתר ואודות השניה אלא השאירה אחריה אלא א' ומחצה אם זה מיקרי רוב לפי דעתי עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כמנ"י אך כ"ז שייך כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב אבל בנ"ד דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעינן כפל דוקא. אלא שיש כאן קצת פקפוק אחר והוא דהרי החצי מן האווזא הלזו הנשארת בבית כבר פירשה והותרה וא"א שתהיה הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ואין לאסור הנפרשת (משמע דמסכים לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל והוה רק תערובת חד בחד וליכא למימר מרובא פריש. מ"מ בהפ"מ ואיסור קבוע דרבנן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפינן כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן בהפ"מ המיקל לא הפסיד עכ"ד ע"ש]:
ה סָעִיף ה אסור. עיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן י"ז חילוקי דינים בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א מסי' נ"ז עד סי' ס"א מ"ש בזה:
ו סָעִיף ו בעלי חיים כו'. עיין תשובת רדב"ז החדשות סי' שע"ג שכתב דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת שהתיר אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא בודאי דרוסה אבל בספק דרוסה כגון דלא ידעינן אם דרס ביד או בשן ונתערב באחרות יש לפסוק כדבריו ולהתיר ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ והשתים האחרונות אסורות ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע דאפילו אם יקח הוי ס"ס שמא אינה זו ושמא אינה דרוסה ואף שכתב ר"י (הוא מ"ש המחבר סעיף ט') דבכה"ג לאו ס"ס הוא היינו לענין ליקח מן התערובת אבל לגזור אפילו היכא דפריש מרובא משום דילמא אתי ליקח מן הקבוע זו חומרא גדולה והתורה חסה כו' ועל זו יש לסמוך למעשה. וכתב עוד דאפילו לדעת המחמירים יש תקנה לדבר כו' (דבר זה כבר כתב הבה"ט משמו לעיל סו"ס נ"ז) ע"ש:
ז סָעִיף ז ונאכל אחד מהם. עיין בספר תפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור מדאורייתא (וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה דינו) או שנמכר לעובד כוכבים דהא אי אתה צריך לדון עליו ע"ש וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה באמצע התשובה דבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה כגון שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל וכן גבי בעלי חיים אם בהמה אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח וכיוצא או שמת א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר מיהו היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה שוגג אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסיה ולא מקרי שוגג אלא שנודע התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה עכ"ד ע"ש היטב:
ח סָעִיף ז או נפל מעצמו לים. [עש"ך ס"ק מ"ב ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' י"ט מ"ש בזה]:
ט סָעִיף ז הותרו כל האחרים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שנשאל אם נולד איסור טריפה במקולין והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד וכמה חתיכות ידועים שהם מבהמה אחת דרך משל שהיה תלוי לשון של בהמה עם הכתף במקום א' וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות במקום א' לבד ובא כלב ואכל לשון א' של בהמה אם יש להתיר שאר הלשונות לאכול שנים שנים או לא דא"א לומר ששאר הלשונות הם של היתר כיון דהבשר נשאר באיסור והשיב לאיסור דדוקא בנאבד חתיכה א' לגמרי תולין בה האיסור אבל אם נשאר קצת ליכא למימר שזהו האיסור להתיר האחרים אדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא ולכן גם כל הלשונות אסורות ע"ש באריכות.
י סָעִיף ח [ כולם אסורים. עש"ך ס"ק נ"ב ועמ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בחידושיו בזבחים שם וגם בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח]:
יא סָעִיף ח לצורך. עש"ך דדוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן כו' ועיין בצל"ח פסחים בשיטת רבי חנניא ס"ה סי' ק"ח שכתב דלא אמרינן דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"ש והדברים האלה הובאו גם בספרו נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ל"ח ע"ש. ולענין ס"ס בדרבנן בדשיל"מ עיין ט"ז ס"ק י"א שדעתו להקל אך הש"ך בנה"כ כתב דאין חילוק ע"ש וכן נראה דעתו בש"ך ס"ק נ"ו דאל"כ לא מקשה מידי על הרב ע"ש ועי' בספר שער המלך פרק א' מהלכות י"ט הלכה ך' ובהגהת טעם המלך שם שהאריך בזה והביא שגם דעת המג"א והרב פר"ח כהט"ז והאריך להוכיח שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ע"ש:
יב סָעִיף ט היה לו חזקת איסור. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת תשואת חן סי' ט"ז מה שכתב בזה:
יג בדיני ס"ס אות טז אם יש כאן ס"ס כו'. עיין בשער המלך בכללי ספיקא דרבנן כלל ח' שהביא ראיה ברורה לזה מש"ס פ"ק דפסחים בההיא דחבר שמת ותמה על הש"ך ופר"ח שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ"ק אחר שתלמוד ערוך הוא ע"ש. כתב המשנה למלך פ"א מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא כגון הא דקיי"ל דאיסור דנפל לתוך היתר מין במינו (מיהו לפמ"ש הש"ך לעיל ר"ס צ"ח דהרמב"ם אפשר סובר כרש"י וסייעתו ע"ש גם בשא"מ הדין כך אך אנן לא קיי"ל כן) ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ס' דאזלינן לקולא (ר"ל בנשפך וכדלעיל סי' צ"ח סעיף ב' וג') משום דשיעור ששים הוא רק מדרבנן ואם יש כאן חתיכה שהיא ספק אם אסורה מדרבנן ונפל חתיכה איסור לתוך חתיכה זו המסופקת וידעינן דיש בה רוב אלא לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס"ס להחמיר שמא אין בו ששים ואת"ל יש ששים שמא החתיכה עצמה היא אסורה וכה"ג אזלינן לחומרא וכן כתב עוד בפ"כ מהלכות בכורות דין א' בסוף הפרק ובפ"י מהלכות מקואות דין ז' ע"ש שהאריך בזה וע' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ד שכתב דדוקא באין חזקת היתר אבל היכא שיש חזקת היתר נגד שני הספיקות לא מהני ס"ס להחמיר ואמרינן ס' דרבנן לקולא ע"ש וע' בשער המלך שם כלל ה' שהאריך בדין הנזכר והוכיח שדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים דאפילו היכא דאיכא תרי ספיקי להחמיר אזלינן לקולא ולא נמצא חולק עליהם בפירוש רק הטור ע"ש:
יד שם אות יט אין אומרים כו'. וכיוצא בזה כתב בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג בבישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל"ע דאסורים כיון דהספק בעצמו הוא איסור תורה ורק ע"י גלגול בא לדרבנן ע"ש ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל"ע וע' פמ"ג אות א' בד"ה הנה שכתב דיש להקל בזה בהפ"מ וכמו בס"א בגוף וס"א בתערובות ולא נודע עד שנתערב דמותר בהפ"מ ע"ש וכ"כ בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט דאם שהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק יש להתיר בהפ"מ וכתב אף דאפשר דיש חילוק דדוקא בכבר נאכל או נאבד כל הבשר דס' טריפה קודם שנודע הספק דהשתא הס' הוא רק על הכלים שאב"י אבל אם עדיין יש מהבשר לפנינו כיון דאנו דנין גם על הבשר לחומרא משום ס' דאורייתא ממילא גם הכלים אסורים מ"מ כבר כתבתי בתשובה לסתור זה (כוונתו על תשובה סי' ס"ד ע"ש היטב) ועוד בנ"ד כיון דאפשר דהמחט לא ניקב לאברים פנימים עד סמוך לשחיטה ושפיר ישנו במציאות דהבשר אסור והחלב מותר שפיר יש לדון על הכלים שנתבשל בהם החלב ששהו מעל"ע להתירן מטעם ס' דרבנן עכ"ד ע"ש [וע' בס' לבושי שרד סי' י"ב מ"ש בזה ומבואר שם כמה חלוקי דיניה ע"ש]. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' מ"ט שנשאל בכלי חרס ישנים מעורבים שלא נשתמשו בהם יב"ח ואינו ידוע אם הם כלי בשר או חלב מה דינם. והביא דברי מהריב"ל הנ"ל וכתב דיש להתבונן בטעמא דמלתא לכאורה הטעם כיון דאנו דנין התרנגולת דמספק הוא אסור דהוי ס' דאורייתא והוי ודאי דאורייתא אף דהוא אב"י אסור וכמו בספק טריפה שנתערב והוא דבר חשוב. ואף דיש לחלק דדוקא לענין ביטול דעדיין יש מקום לדון על התרנגולת עצמה אם יתברר שזאת התרנגולת שנתערבה ויהיה ניכר האיסור ויהיה הדין דספיקו לחומרא מש"ה חל על התרנגולת שם איסור וצריכה ביטול כמו ודאי איסור משא"כ בדינא דמהריב"ל דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע כו' מ"מ מאחר דפסקינן בסי' ק"ג מהבליעה בעצמה אף דאב"י לא הותרה כיון דראויה לגר אלא דאינו אוסר לתבשיל ולהכי בעי ביטול ברוב א"כ גם כאן יש מקום לדון על ספק דאורייתא היינו על הבליעה בעצמה דאף דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובת בתבשיל וא"כ לעולם לא יהיה כאן איסור דאורייתא מ"מ י"ל דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובת תבשיל בדבר חריף (וצ"ל דסבירא ליה דהא דחורפא מחליא הוא דאורייתא עמש"ל סי' צ"ה ס"ק ד') וא"כ דמי ממש לביטול בדבר חשוב הנ"ל אולם מפשיטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י. ויש נ"מ בין ב' טעמים אלו שכל אחד קולא וחומרא דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאח"כ כשנעשה אב"י נשכח ממנו דבזה לטעם א' ספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשדנין על הבליעה בעצמה הוא ספק מדאורייתא אבל לטעם הב' י"ל לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ס' בעולם ועתה כשנעשה אב"י נולד הספק כו' וכן בהיפך אם היה ספק אם בשלו בו בשר או ירק ושהה הכלי מעל"ע דבזה לטעם הב' לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיו דנין להחמיר שאסור לבשל בו חלב קיימא באיסוריה כאילו הוא ודאי של בשר אבל לטעם א' יש לדון להקל דל"ש בזה לדון על הבליעה שהרי עדיין הוא היתר ודנין רק באם יתערב הבליעה בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהיה איסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע ולא על התחברו בחלב (לפי אופן הב' שכתב לעיל דצריכים לדון על הבליעה. באם יתערב בד"ח לא זכיתי להבין הרי גם כאן משכחת לה באם היה הרבה תבלין בחלב ע"ל סי' קכ"ב ס"ג בהג"ה ולעיל סי' ק"ג בט"ז סק"ט) והוי רק ספק דרבנן ולקולא. ולפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב והספק מכח השכחה והספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל. ושוב פקפק בזה דהוי כמו ס"ס דסתרי אהדדי (ע' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בדיני ס"ס המחודשים אות ז') וכיון דהכלי ודאי אסורה לחד מלתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו והאריך בזה והעלה להתיר הכלים ע"י הגעלה ג' פעמים (עיין בלוח הטעות שם) אף שהם כ"ח מ"מ כיון דיש הרבה סניפים להקל מהני להו הגעלה ע"ש.
טו שם אות כ' וכל זה כו'. הנה הפר"ח ס"ק ט"ו השיג על הש"ך והעלה דאפילו בשיש לו עיקר מה"ת ואיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא ע"ש ועיין בשער המלך שם כלל א' שהאריך לדחות דברי הפר"ח ולקיים דברי הש"ך דגם באין לו עיקר מן התורה לא אמרינן סד"ר לקולא באיתחזק איסורא ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ה מ"ש בזה. כתב המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות דין א' דלא אמרינן סד"ר לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ספק אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם יש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי הא ספיקו לחומרא ודמי לספק הניח עירוב ע"ש והביאו גם הפמ"ג בכאן ועיין בשער המלך שם שחולק על כלל זה מפני אותה שכתב הט"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק ל"ג) באשה ששכחה אם מלחה כו' וגם הכנה"ג הביא דברי ט"ז הללו להלכה אלמא דלא ס"ל חילוק זה ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ב סק"כ שכתב בשם הש"ד ובשם ת"ח ושאר אחרונים דאם הוא מסופק אם מכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ג סעיף י"א בהג"ה דכל ספק בישולי נכרים מותר ופי' הט"ז שיש ספק אם חתה ישראל באור או לא ע"ש מבואר ג"כ דלא כהמל"מ ואף שי"ל דשאני התם דקיל איסורייהו מ"מ כיון דתלו טעמא דהוי ספיקא דרבנן משמע דבכל ספק דרבנן הדין כן דאף שיש ספק אם נעשה דבר המתירו אזלינן לקולא ע"ש ועיין במג"א בא"ח סי' תקפ"ה סק"ג בענין אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב כו' ע"ש משמע ג"כ דלא כהמל"מ ועיין עוד בשעה"מ שם סוף כלל ז' מ"ש עוד בזה:
טז שם אות כא אם נתערב כו'. עיין פר"ח שחולק עליו וכתב להלכה דאם נפל אחד מהם תלינן לקולא וזה ברור ע"ש ועיין בשעה"מ שם כלל ז' שכתב שדין זה במחלוקת שנוי דלדעת הטור בא"ח סי' תל"ח כפי מה שפירש המל"מ בפ"ב מהלכות חמץ דין ח' דאפי' בדרבנן לא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ודוקא אם אעיקרא דדינא הספק אם מה שנכנס לבית הוא חמץ אמרינן סד"ר לקולא אבל אם ודאי חמץ וספק אכלתה אין ספק מוציא וכו' וכן דעת התוספות פ"ק דפסחים לחד תירוצא א"כ ה"נ דכוותה כיון דאיכא ודאי איסור בתערובת אלא שיש בה ס' אם זה שנאכל או נפל לים הוא של איסור אין ספק מוציא כו' ושוב כתב די"ל דאפילו לאידך תירוצא שבתוס' דוקא באימור אכלתה דהוי ס' הקרוב לודאי וכן נמי ספק דמעושרין לפי שרוב חברים כו' אבל גבי נפל אחד מהם מודו דלא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש:
יז שם אות ל"ה במקום שיש ס"ס כו'. ע' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ג וסי' נ"ז שכתב דאף הרשב"א דמצריך בירור היינו דוקא היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק דאורייתא בזה אין צריך לברר ובזה נדחה ראיית הש"ך מהסמ"ג ע"ש וכ"כ הח"ד. וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז ע"ש. שוב ראיתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם שכתב ג"כ סברא הנ"ל והובא דבריו בקיצור בתשובת בית יעקב סימן פ"ד ע"ש. עוד כתב בנו"ב שם דבר חדש דאף הרשב"א לא הצריך בירור אלא היכא דאיכא חזקת איסור ובהא כ"ע מודו אבל במקום שיש חזקת היתר אף דליכא חזקת היתר ממש אלא דגם חזקת איסור ליכא כלל גם הרשב"א מתיר ולא נחלקו אלא בס"ס של טריפות הנולד בבהמה בחייה למר מקרי חזקת היתר ולמר מקרי חזקת איסור ע"ש ועיין בנ"צ שהארכתי בפלפול בדין זה. עוד העלתי שם דדוקא היכא דיכול לברר שני הצדדים דלאחר הבדיקה יתוודע בבירור אם הוא אסור בודאי או אם הוא מותר בודאי בזה צריך לברר אבל היכא דליכא לברר אלא צד אחד אם הוא איסור בוודאי אבל צד הב' אם הוא מותר בודאי א"א לברר א"צ לברר כלל דהא גם עכשיו הוא מותר מטעם ס"ס אלא דליתר שאת חייב לבדוק כדי לאכול בודאי בהיתר וכיון שלא יוברר ההיתר לגמרי א"צ לבדוק ובזה דחיתי ראיית הנו"ב לסברתו הנ"ל ע"ש. ועי' בשער המלך שם כלל ג' שהאריך מאד בענין זה והעלה דהסכמת כל הפוסקים דס"ס בדאורייתא או ספק דרבנן אף דאפשר לברורי אזלינן לקולא זולתי דעת הרשב"א בחידושיו ואף הוא עצמו ז"ל חזר בו בת"ה ובפסקיו סי' ת"א וכן ראוי להורות ע"ש. ועיין במפרשים האחרונים שכתבו עוד דברים מחודשים בעניני ס"ס. והנה מה שכתבו בענין לעשות ס"ס בידים עיין בתשובת שיבת ציון סי' מ"ה [ובת' נ"ב סי' מ"ג בד"ה ולפ"ז. בתשו' ח"ס סי' קנ"ח בד"ה והנה נביא ע"ש] ומ"ש לענין היכא דאיכא שני ס"ם דסתרי אהדדי כו' עיין בשער המלך שם סוף כלל א' וכלל ד' שכתב דה"ה ספק דרבנן לקולא לא אמרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אלא דאזלינן לחומרא בתרוייהו ע"ש ועיין פמ"ג במחודשים אות א'. ומ"ש לענין ספק בדבר שעיקר הל"מ עיין בזה בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב בסופו ובס' באר יעקב סי' כ"ט וסי' רצ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' קמ"ו ובתשובת שיבת ציון סי' מ"ח שהאריכו הרבה בזה:
א סָעִיף א דבר חשוב כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם ומשמע דוקא במינו דלא כמ"ש לעיל סי' ק"א ס"ו בהג"ה ואף שיש לדחוק משום דלא משכחת לתערובת יבש מין בשא"מ דלא מינכר מ"מ שפת יתר הוא אלא ע"כ דוקא קאמר. והנה לכאורה יש ראיה לדברי ההג"ה הנ"ל ממ"ש בריש י"ט (נ"ד) ובפ"ח דזבחים תנא דליטרא קציעות כו' והא לר' יהודה בלא"ה מין במינו לא בטל וכן דקאמר שם בסיפא דרסה בעיגול כו' ד"ה יעלו וכן בפ' הנזקין (נ"ד ב') נפלו ונתפצעו כו' דברי ר' יהורה אלא ע"כ שלא במינו איירי אבל כבר תי' תוס' בזבחים ע"ג ד"ה ד' יהודה דר"י ל"ק דמין במינו לא בטל אלא בלח בלח ובהא ניחא ג"כ דפ' נוטל (קמ"א ב') רי"א אף מעלין כו' והא ע"כ במין במינו הוא דשלא במינו בטל בס' כמ"ש בפ"ב דערלה להקל ולהחמיר מין בשא"מ כו' וכן בירושלמי פ"ו דנדרים וכל שאין לו מתירין כגון תרומה כו' ושלא במינו בנ"ט וההיא דפ"ה די"ט (ל"ח ב') דקאמר חטין וחטין דלא בטלי לר"י וכן הא דקאמר במנחות כ"ג דמתני' שתי מנחות כו' הוא כר"י בקמח דהוי לח בלח וכ"כ התוס' שם כ"ב ד"ה ור"י כו' ע"ש ושם וביבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה כו'. ומ"מ דברי התוס' אינן מוכרחין שס"ל כדברי הרמב"ם אלא משום דלא משכחת תערובת שלא במינו ביבש כנ"ל: (ליקוט) דבר כו' וכן בע"ח כו'. ערמב"ם פט"ז מהמ"א שכתב דבר חשוב כו' ז' דברים כו' וכן חתיכה של נבילה כו' שהרי מתכבד כו' וה"ה בחתיכה של בב"ח או של חולין שנשחטו בעזרה כו' וכן גיד הנשה כו' וכן כל בע"ח לפיכך שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור כו' אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן למנות הרי אלו עולין בשיעורן והיינו מתני' דפ"ה דע"ז (ע"ד א'): [ומ"ש נבלה וג"ה בפ' ג"ה ודלא כסוגיא דע"ז דאמר שם למעוטי נבילה וכמש"ש תוס'] והא דלא חשיב במתני' דערלה אלא הנך ז' דברים כתב כ"מ דלא חשיב שמה אלא גידולי קרקע דומיא דחבילי תלתן דפליגי שמה והרמב"ם בסוף ע"ז כתב דלא חשיב שם אלא הנך דערלה וכלאי הכרם כמש"ש הראוי לערלה ערלה הראוי כו' ואף שבפי' כ' דמתני' דשם ר"מ ועדיפא מיניה דדוקא ג"כ איסורי הנאה אבל באמת ל"ד דגם לרבנן אתיא מדפריך בע"ז שם וליתני אגוזי פרך כו' [וכתי' דרב אשי בפ' התערובת (ע"ג א') דבע"ח חשיבי כו' וכרבנן] והא דלא חשיב הרמב"ם ג' ראשונות יי"נ וע"ז ועורות לבובין ס"ל כמ"ש בירושלמי משום לא ידבק בידך כו' ולא משום חשיבותא אבל צ"ע מ"מ והשמיט שער נזיר דג"כ הטעם משום דבר שבמנין וכ"פ הרמב"ם בסוף ה' פסולי המקודשין וכן שער בכור ושער פטר חמור כמ"ש הרמב"ם שם וכמ"ש בפ"ג דערלה וכמ"ד בירושלמי דאתיא אף לרבנן ועשרה דברים דר"מ עם ככרות וער"ש שם ותוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה ר' יוחנן כו' ובזבחים ע"ב א' בד"ה אלא כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א והם כו'. פ' כרבנן לגבי ר"מ ובפלוגתא דחכמים ור"ע פ' כר"ע משום דמחלוקת ואח"כ סתם הוא כמ"ש שם כיצד כו' וכמ"ש בירושלמי שם נתפרסו הככרות מתני' דר"ע דרע"א אף ככרות בע"ה והלכה כסתם כמ"ש בפ' החולץ (מ"ב ב'):
ג סָעִיף א וי"א כו'. כר"מ מדפליגי ר"י ור"ל אליביה וסוגיא דגמ' בריש י"ט וברפ"ח דזבחים ובפ' ג"ה ובפ' הערל כוותיה וכר' יוחנן. וסה"ת פסק כר"ל וכתנא דליטרא קציעות בזבחים וריש י"ט שם דר"י ור"ל לא פליגי אלא אליבא דר"מ דר' יוחנן סובר את שדרכו כמ"ש ר"מ אליבא דרבי יהושע בליטרא קציעות דבטילה ור"ל סובר דשאני תרומה בזה"ז דרבנן וכמ"ש בפ' הערל (יבמות פ"א א)' ור' יוחנן לטעמיה דס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא וז"ש שם א"ל אין שאני שונה עיגול כו' והוא ברייתא הנ"ל דליטרא קציעות שדרסה ע"פ עיגול כו' ושם א"ל והלא כו' מי סברת כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה שאני וא"ת כו' (והתוס' לא רצו לפרש כן דלשיטתייהו אזלי שכתבו שם בד"ה אמר כו' אע"ג כו' והשתא צ"ל כו'. ורבינו נזהר בזה בליקוט דלקמן כמש"ש דלכאורה קשה כיון כו') אבל לר' יהודה אליבא דר' יהושע לא פליגי והלכה כר' יהודה נגד ר"מ ורב פפא אוקי מתני' דזבחים שם אליביה וכן ברייתא דריש י"ט וסמ"ג שפסק כר' יוחגן ס"ל כיון דרב אשי אוקי בגוונא אחרא ש"מ דלא ס"ל כוותיה ואינו מוכרח שרוצה לאוקים אף כרבנן ובפ' ג"ה צ"ז ב' למימרא דיהיב טעמא כו' ולא אוקים בנתערבה היא עצמה (עברמב"ן ורשב"א שם וד"ר צ"ע) ש"מ דלא בטלה וכ"פ בטוש"ע סי' פ"ו ס"ג: (ליקוט) עמש"ש דמ"ש סה"ת לפסוק כל שדרכו למנות ואף בדרבנן דסוגיא דס"פ הערל מש"ש א"ל אין שאני שונה עיגול כו'. ר"ל מתני' דפ"ד דתרומות דר"א ור"י ל"פ דעיגול ע"פ העיגולים דעולה וההיא אתיא כר"מ כמ"ש בריש י"ט וע"כ צ"ל משום דתרומה בזה"ז דרבנן א"ל והלא כו' מי סברת כו' לכן שם עולה אליבא דר"מ ור' יהודה דפליג שם בריש י"ט אליבא דר' יהושע וס"ל דאינו עולה משום דס"ל כל שדרכו למנות וכ"ה מחלוקתם בחתיכה וכמ"ש תוס' (ביבמות) שם ב' ד"ה ר' יהודה כו' וז"ש והלא אני שונה כו' ושם ע"כ ל"ל משום דרבנן אלא משום את וכל וה"ה בעגולים ופסק כר' יהודה משום דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל זה אינו מספיק דבמקום דסתמא כר"מ הלכה כר"מ דסתם במתני' כו' (כמ"ש ביבמות מ"ב ב') וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים ואפשר שפ' כר"ל משום דסוגיא דריש י"ט (וברפ"ח דזבחים) כר"ל דקאמר האי תנא כו' דאף בדרבנן כו' והוא כר"ל דסובר דטעמא דר"מ משום שהוא דרבנן אבל לר' יוחנן ס"ל שהוא דאורייתא וכפי' הרמב"ם שכל פירות הוא דאורייתא לבד ירק דלא כרש"י ותוס' מ"מ הקושיא במקומה עומדת למה פסק כר' יהודה דאף בדרבנן לא בטלה ועוד דלמסקנא ביבמות שם דקאמר הא מני רבנן ואנא דאמרי כר' יוסי אתי אף לר' יוחנן דלכאורה קשה כיון דר"י ס"ל כרבנן מאי דוחקיה לאוקמי הא דעיגול כר' יוסי אלא דלמסקנא וודאי אתי כרבנן ומ"ש אנא דאמרי' כו' על מתני' דיבמות קאמר דבהדיא תנן בה ר' יוסי ומ"ש שם והלא אני שונה לדבריו דר"ל קאמר דמהמתני' זו אין ראיה דמחלוקתם הוא באת וכל כמו בחתיכה אבל באמת בין בדרבנן בין בדאורייתא תליא מחלוקתם באת וכל וז"ש בריש י"ט (וברפ"ח דזבחים) האי תנא דאפי' בדרבנן דבאמת סתם מתני' כרבנן דדרבנן הוא ואפ"ה לא בטלה לר' יהודה (ע"כ): (הא דדבר חשוב כו'. ע"ל סי' ק"א ס"ק ו'):
ד סָעִיף א כ"ד שהוא כו'. וראיה מחה"ל:
ה סָעִיף ב והוא כו'. פ' הנזקין נ"ד ב':
ו סָעִיף ב ודוקא כו'. כיש חולקים בסי' ק"א ס"ג וכמ"ש תוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה אלא. תימא כו' ונראה לפרש כו'. וכ' זה לתרץ דברי טוש"ע אף להי"ח הנ"ל אבל לפי מ"ש בהג"ה שם א"צ לזה:
ז סָעִיף ג בשוק או כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם וכשיטת הירושלמי וכמש"ל סי' ס"ג ס"א:
ח סָעִיף ג וע"ל כו'. ששם פסק כהחולקין ומתירין בכה"ג ע"ש:
ט סָעִיף ג והא דאמרינן כו'. מהא דפ"א דפסחים (ט' ב') תשע צבורין כו' ואתא עכבר כו' וקרי קבוע וכמ"ש תוס' שם ובפ' ג"ה צ"ה א' ובזבחים ע"ג ב':
י סָעִיף ד רוב חנויות כו'. עד סוף הסימן. בתחלה אבאר כל הסוגיות השייכין לזה בזבחים ע"ד א' א"ר טבעת כו' עד שנים והוא ופסקו כל הפוסקים לבד הראב"ד כרב וכר"ש דהלכה כרב באיסורי וכתב הרמב"ם בפט"ז מהמ"א דבעינן ג' תערובת אבל בפ"ז מה' ע"ז כתב דבב' תערובת מותר וס"ל דרמוני בדן שאני כיון דחשיבי תערובת הראשון הוא כודאי דרבנן עשו כודאי דלכך לא בטילי וכמ"ש (בזבחים ע"ג א') בע"ח חשיבי ולא בטלי והוי כאלו הוא בעין ותערובת הב' הוא ספק הראשון שמא אינו שם ותערובת הג' הוא ס"ס משא"כ בע"ז דאינו אסור אלא מחמת דספק ע"ז אסור דלא כתוס' שכתבו דמתני' דע"ז ע"ד א' ואלו כו' דכולן משום דבר שבמנין ואף ע"ז כמ"ש שם וביבמות פ"א ב' ובזבחים ע"ב א' אלא דבבב"ח וכיוצא הוא משום דבר שבמנין וכשיטתו שפ' דלא כר"מ וטבעת אינו בשבעה דברים והא דלא חשיב בפ"ג דערלה ובירושלמי שם משום דלא מנה שם אלא דברים החשובים (וע"ל ס"ק א' בליקוט) ולכן תערובת הב' מותר ועלח"מ וגירסת הרמב"ם בגמ' מתבי ספק כו' פירש א' מהן לריבויא מותרין תנאי דתניא רי"א כו'. והיא גירסא נכונה דלגירסא שלנו קשה דברישא אמר ספק כו' כיצד כו' משמע דתערובת הב' מותר ובסיפא אמר דוקא תערובת הג' ועוד קשה תיקשי גם לרב דאמר אלא אם פירשו כו' ואף שפירש"י דבתערובת איירי וכן פי' הרמב"ם שם וז"ש אין אוסרות כו' דמשמע התערובות ובזה מתורץ קושית הראב"ד למה פסק כרב הא ד' אושעיא פליג ארב וס"ל דלא אמרינן איסורא ברובא איתא כמ"ש שם ב' והרמב"ם עצמו פסק בר"פ ט"ו מה' תרומות כר' אושעיא אלא דשם בתערובת הראשון מ"מ קשה דהא בברייתא לא מתיר אלא תערובת הג' וכן דמסיק תנאי אבל לפי גירסתו ניחא ומסיק תנאי היא דשם תערובת הב' הוא ספק ראשון אלמא דס"ס מותר וכן מדאמר שמואל הנח לע"ז כו' משמע דרב איירי בס"ס ואמר פירשו ששים דאז הוי כאלו נתערבו כולן ונשאר תערובת ראשון משא"כ בארבעים שהוא ס"ס. ושיטת הרשב"א דאף ברמוני בדן מותר בתערובת הב' וגירסתו בגמ' מתבי ספק ע"ז אסור וספק ספיקא מותר תנאי היא דתניא רמוני בדן בכל שהן כיצד נפל א' מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין רש"א לרבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר כמ"ש בת"ה. וגירסא זו יותר נכונה דא"צ לחלק בין ע"ז לשאר איסורין דשם משמע דע"ז חמיר משאר איסורין ועוד דלגי' שלנו לא משמע דפליגי דת"ק מיירי בב' תערובת ור"ש בג' וכ"ה שיטת התוס' אף לגירסא שלנו דלא אמרו ג' תערובת אלא לאכלן כולן כאחד דבב' הוי ספק אחד כיון שאוכל ע"כ א' מתערובת הראשון ובזה מיושב ג"כ כל הקושית הנ"ל ונקט ת"ק ב' תערובת דבכ"ע אסורין אף כ"א בפ"ע א"כ ה"ה יותר ור"ש נקט ג' דבכ"ע מותרין. וכ' ב"י דגם להרשב"א תערובת הב' אסור לאכלן כאחת מטעם הנ"ל דאין כאן אלא ספק א' וכמ"ש בשם הרשב"א בסי' ק"ט ס"א. ושיטה אחרת לרש"י דאם פירש מתערובת הב' א' למקום אחר שרי התערובות הב' וצ"ל לשיטתו דהא דרב ג"כ כשפירש מהתערובת הב' ומ"ש אלא אם פירשו ארבעים כו' קאי אמ"ש למעלה ופירשו ארבעים למקום א' כו' פי' א' מהארבעים כו' ומפרש כאן דאין מותר אלא בשנתערבו קודם בתערובות ב' ואח"כ פירש א' מהן אז הנשארין מותרין וששים ג"כ בכה"ג הוא דבעינן ס"ס ואח"כ פירש א' להתיר הנשארין (וזהו כוונת התוס' שם סד"ה פירש. ובקונטרס לא פי' כן. דלא כהש"ך בס"ק נ"ג שהניח בצ"ע) וכשיטתו שכתב בע"ז ע"ד א' דתערובת הבטילה ברוב צריך שישליך א' מהן ומכאן למד והתוס' דחו פי' כמו שהקשה הר"ש והרא"ש ממתני' פ"ב דערלה וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה כנ"ל בסי' ק"ט ס"א ומ"ש שם אבל תאנה לא אע"ג דאינו דבר שבמנין שם בנתערב בפחות ממאה דבתרומה איירי ולכן ל"ג ר"ת במתני' דפ"ג דערלה וספ"ג דע"ז ואחרות באחרות ועתוס' פסחים כ"ז א' וי"ט ג' ב' ויבמות פ"א א' וסנהדרין פ' א' וע"ז מ"ט א' וזבחים ע"ב א' והר"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' ע"ש וכ' דר"י בר ברוך מוקי שכולן או רובן נתערבו באחרות וכמ"ש בזבחים שם ששים למקום אחד כו' אלא דבריש י"ט שם אמרו וספיקה אסורה ואם נתערבה כו' אע"ג דס"ס הוא ופי' ר"ת שם ובזבחים שם דואם נתערבה קאי אודאה וכ"כ הר"ש שם אבל הר"י מפרש אספקה ול"ד לס"ס כיון דספק א' בגופו וספק א' בתערובת ופי' הרשב"א דבעינן או שניהם בתערובת כי ההיא דזבחים או שניהן בגופו כי ההיא דפ"ק דכתובות ט' א'. וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והג"מ פט"ז מה' מ"א והג"א ס' נ"ח סי' ל"ג סד"ה הורה ר' יעקב וש"פ פירשו הטעם כיון שספק אסור מן התורה אין להתיר בתערובת דהוי כודאי שנתערבה דגם בתערובת כה"ג אסור כמ"ש בזבחים שם מ"ש מג' דאיכא רובא כו' דמדאורייתא בטיל משא"כ חד והוא שהוא ספק דאורייתא אסור בתערובת הב' והביא הרשב"א בסי' ת"א פלוגתא דר"ת ור"י והסכים לר"ת והביא דאיה מאלמנת עיסה דקרי ס"ס בכתובות י"ד א' וע"ש תוס' ד"ה אלמנת כו' וזהו לשיטתו אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל אין ראיה שהוא כמו ספק הראשון ברוב דמותר מן התורה וכן כאן (צ"ע) כמ"ש בקדושין ע"ג א' א"ר דבר תורה כו' ממזר ודאי כו' אלמא הוי כמו רוב. וכ"כ המ"מ בפ"א מה' י"ט הלכה כ' דרשב"א הסכים לר"ת אבל כל הפוסקים פסקו כסברת ר"י וכשיטתן ומהא דכתובות לכאורה ראיה לפי' ר"י דשם ב' מ"ש הנך דאורייתא כו' אלמא בדאורייתא לא מהני ס"ס ואף דלא קיימא במסקנא כן משום דספיקן מותר מן התורה כנ"ל וערש"י שם ד"ה דאורייתא כו' וד"ה חלל כו'. ובזבחים שם אר"נ א"ר בר אבוה א"ר טבעת כו' תרתי קאמינא ופי' הרמב"ם דר"ל שנפלו שנים ול"ג במילתא דר"א שנים שנים ב"פ וכן אחד אחד ב"פ וכן ל"ג שם ע"ז ב' מתיב ר' ירמיה וחכ"א כו' אלא רא"א אם קרב אחד כו' ומשני זוג אחד וז"ש אנא כו' ר"ל זוג אחד אבל בחבית שם ב' לא כ' רק אחד. וצ"ל דמחלק בין חבית דמינכר נפילתה [או דוקא בע"ז וקדשים בעינן שתים וכמו שחילקו תוס' (בחולין צ"ה א') בענין פירש לר"ת] וכמ"ש הכ"מ (וע"ל ס"ק כ"ו) ואע"ג דגמ' קאמר וצריכא כו' משמע דשוין הן ועבכ"מ אלא שקשה למה פסק כרב דהא כר"א אמרה והוא פסק בעצמו במתני' דשם כחכמים אפילו קרבו כל הראשים כו' וכן מתני' דר"פ כולן ימותו וכן פסקו כל הפוסקים כרב וכר"ל אלא שי"ל דהם ס"ל דמילתיה דרב ור"ל אתי אף כרבנן ושאני התם משום דבע"ח נדחין וכ"ש שחוטין דלא כחנן המצרי כמ"ש שם ע"ג ב' וגמ' פריך לרב דס"ל בפ"ו דיומא דבע"ח אינן נדחין אבל אנן קי"ל כר' יוחנן וגם אם יפסקו כר"א אין קושיא כיון דרב ור"ל ס"ל כוותיה וכן סוגיא דיומא ס"ד א' כוותיה אבל להרמב"ם דפסק דלא כר"א וגם פסק כרב דבע"ח אינן נדחין משום דמתני' דיומא שם כוותיה וגם בזה דבריו אינן נראין דסוגיא דש"ס בכמה מקומות כר' יוחנן וי"ל דרב דוקא נפלה מעצמה אמר ולא דייק ממתני' אלא משום דמשמע דאף אם מת א' מעצמו לא מהני. ורש"י מפרש תרתי קאמינא לאכלן שנים שנים וכ"כ כל הפוסקים ועתוס' שם ד"ה ונפל דל"ק ממ"ש ופירשו ארבעים כו' ומריבוא כו' דדוקא נפל לים הגדול וכ"כ רש"י שם. ושיטה אחרת לראב"ד שפסק דלא כרב ור"ל דכיחידאה אמרו ור' יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי (ע"ל ס"ק כ"א) וכן פסק דלא כרב אם פירשו ארבעים דר' אושעיא פליג עליה דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה ועוד כ' שאף בע"ז בעינן ג' תערובת כגי' שלנו וכמסקנא שם. וע' פרק ג"ה צ"ה א' תוס' ד"ה ה"נ שהקשו אהא דאמרינן שם פירש מותר ובזבחים שם אמרינן גזירה משום קבוע וא"ל דוקא במתכוין אבל מעצמו מותר דא"כ למה אמרו ירעו עד כו' כיון שפירשו וכן טבעות כו' שפירש א' מששים כו' וכן רמוני בדן כו' כולן לא מהני פירש ותי' דלא גזרינן אלא במעורב אבל בידוע לא גזרינן שיקח מהאיסור ושאילתות ס"ל כסברא הראשונה דאין חילוק בין מעורב או לא אלא דאין אסור אלא במתכוין וכ"כ הרשב"א בשם ר"ת ומ"ש בטבעות ורמוני בדן פירשו כו' היינו שפי' בפנינו דהוי כמו מן הקבוע כנ"ל ס"ג וס"ל דאף במעורב שאין איסורו משום קבוע דהא בטל ברוב מן התורה אלא איסורו מפני חשיבותו מדרבנן כמ"ש תוס' בפ' ג"ה ד"ה ספקו ובזבחים שם ד"ה אלא כו' רק שאיסורו הוא ג"כ דוקא בקבוע מ"מ אסור כשפירש לפנינו כמו בקבוע והא דאמרינן בזבחים ונכבשינהו כו' היינו בענין שלא נראה כמ"ש תוס' בפ' ג"ה שם ובזבחים דלא כמ"ש בפסחים שם דאף לפנינו מותר במעורב. והר"ן תירץ דפי' לפנינו איסורו משום קבוע והיינו תי' דרבא והא דידעו כו' י"ל כיון שהתחלת המרעה היא במתכוין אסור וכמ"ש הרשב"א ועמ"ש למטה ותוס' בסנהדרין ע"ט ב' כתבו בשם ר"ת דאפילו לכתחלה מותר דליכבשינהו דניידי מהא דר"ל שם שאמר אבל הכא בשור שלא כו' והא דזבחים לגבוה שאני דגזרינן אבל בעלמא לא וכ"כ המרדכי פ' ג"ה בשמו. וגם לפי' צ"ל הא דטבעות (והתוס' בסנהדרין שם פ' א' ובזבחים ע"א א' חילקו דשאני בע"ח כיון דאפשר כו') בפי' לפנינו דהוי כמו קבוע כמ"ש המרדכי בשם ר"ת וכ' הר"ן דכל שפירש קודם שנולד הספק אפילו הפרישו במתכוין ולקח מן הקבוע מותר כיון שנולד הספק לאחר שפירש ליכא למיגזר וכ"כ הרא"ש בתשובה וז"ש בזבחים שם רב דאמר כר"א אע"ג דרב אמר נפלה מעצמה דוקא אבל הפילה אפילו בשוגג לא כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל ור"א אמר אם קרב ראש כו' וצ"ל דקרב קודם שנולד הספק ובזה ניחא מ"ש הר"ש ובהג"ה לעיל סי' ק"ז ס"א דאמרינן איסורא ברובא איתא ר"ל אף דדג בריה וכן ביצה שיש בה אפרוח להרמב"ם כיון שמצא הדג אח"כ ובשעה שנשארו השלשים או עשרים בקדירה עדיין לא נולד הספק ואז אותן שפירשו בקדירה מותר אם לא היה ניכר ותלינן האיסורא ברובא וז"ל הרא"ש בפ' ג"ה בשם השאלתות ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהון והנך מיעוטא שריין וה"ה לשיטת ר"י קודם שנולד הספק וכמו פירש בתערובת השני ארבעים למקום א' וששים כו' וערש"י שם ע"ג ב' ד"ה אמר כו' וד"ה ומשני. ועכשיו אבאר אחת לאחת. רוב חנויות כו' כ"כ מ"מ בפ"ח מח' מ"א בשם הרשב"א ע"ש הלכה י"א וכמ"ש בזבחים שם פי' ארבעים למקום אחר אינן אוסרות וכר"ש שם אלא דל"ד לשם דשם ספק הראשון בתערובת ומותר מן התורה משא"כ דספק הראשון אסור מן התורה דכל קבוע כו' בין לקולא בין לחומרא כמ"ש בספ"א דכתובות אלא שהרשב"א ס"ל כר"ת דאף ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מותר ואף לר"י לפירושו כיון שאינן מענין א' שהראשון בגופו משא"כ כאן דהראשון ג"כ אינו בגופו וכ"כ בת"ה שיש לחוש לדברי ר"י וכמ"ש בס"ט אבל כ"ז לשיטתו דבשני תערובת סגי אבל לשיטת הרמב"ם דבעינן ג' תערובת דתערובת הראשון הוא כודאי א"כ בספק בעינן ב' תערובת ובס"ח פסק כדברי הרמב"ם:
יא סָעִיף ד ויש אוסרין כו'. כשיטתו שכתב בס"ט כדברי סמ"ג וש"פ בשם ר"י כנ"ל ור"ל אפילו לשיטת הרשב"א ותוס' דמתירין בשתי תערובת ועס"ח:
יב סָעִיף ה מי כו'. מ"מ שם בשם הרשב"א: (ליקוט) מי כו'. טור בשם הרשב"א והוא מדברי ת"ה הקצר ולא ראה דברי ת"ה הארוך שכתב שם ק"כ ב' שלפ"ד ר"י פ' ג"ה צ"ה א' (בתוס') ד"ה ה"נ כו' אסור וכ"ד ר"ש ז"ל אבל הוא כתב דנ"ל כדברי ר"ת והשאלתות ולפיכך מותר כה"ג וקשה על הטור שפסק כדברי ר"י וכאן כ' דברי רשב"א [וכן הקשה ב"י] וכ"כ בדו"פ שבודאי אלו ראה דברי רשב"א לא כ' כן משמו אבל כ' דמ"מ הרא"ש לא ס"ל דתליא זה בזה שהרי גם הוא פסק כדברי ר"י ואפ"ה ס"ל כה"ג דמותר כמ"ש הטור משמו ומ"מ אין להקל מאחר שברשב"א משמע שלדברי ר"י אסור וכ' שכ"ד ר"ש וטעמו של המחבר משום דפסק בס"ו כדברי ר"ת ורשב"א לכן כ' ג"כ כאן כדברי רשב"א אבל האחרונים ס' כדברי ר"י (ע"כ):
יג סָעִיף ה כל מה כו'. כנ"ל דכל מה שפירש קודם שנולד הספק לד"ה מותר בכ"ע:
יד סָעִיף ה אבל ליקח כו'. ר"ל לא מיבעיא בחה"ל דאסור כמ"ש בזבחים שם ונימשך ה"ל קבוע כו' אף שאינו קבוע ממש רק חשיבותן נשאר ואף ששם בטבעות נפלה א' לים מותרין וכתב הטור בשם הרא"ש דקורם שנולד הספק אפילו הפילה שרי דליכא למיגזר אטו מזיד כנ"ל וכמ"ש רב דאמר כר"א ור"א אם קרב קאמר וכנ"ל מ"מ הא כתבו תוס' שם דוקא לים הגדול דליתנהו מיהו בנאכל מותר כמ"ש בס"ז ואף להאחרונים שחולקין קודם שנודע הספק מודי:
טו סָעִיף ה שאין כו'. כיון שהתערובת במקולין שרבים קונים שם קרוב לטעות:
טז סָעִיף ו בע"ח כו'. הרשב"א וכשיטתו והשאילתות כנ"ל:
יז סָעִיף ו והא דאסור כו'. כמ"ש ביומא פ"ד ב' ל"ק הא דפרוש כו' וכפי' הרא"ש שם הא דפרוש כולהו כו' כיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש ר"ל דמדמינן שם לפירש בפנינו ואם נשארו קבועים לא מהני פי' בפנינו משא"כ בנעקרו כולם דאין כאן קבוע וכ"כ הרשב"א שאם נתפזרו כולם אפילו בפנינו מותר ועש"ך ס"ק ל"ה והוא מפרש דפריש כולהו שכולם נתפזרו והרא"ש מיקל יותר דאפילו לא נתפזרו אלא שנעקרו כולן ופירש אחד מהן מותר וכפי פירושו דפריש כולהו קאי אתי' הראשון דפריש לחצר אחרת ומפרש שמכולם פירש אחד ופי' הרשב"א מכוון יותר וכתב כאן ע"פ פי' הרא"ש דה"ה להפריש לכתחלה בעת עקידתן מותר דליכא למיגזר משום קבוע דאין כאן קבוע. וכתב זה לתרץ דברי הטור בס"ס נ"ז בדרוסה שנתערב שפ' דניכבשינהו דניידי כו' ופי' הרב דמיירי בכה"ג וליתא דמ"מ ליכבשינהו לכתחלה דאל"כ הדק"ל בזבחים שם ונכבשינהו לכולהו וכ"כ הרשב"א בת"ה הקצר כל שנתפזרו כולן מותרין כו' בד"א כשנתפזרו מעצמן אבל הנידן ונתפזרו אסורין גזירה שמא יקח מן מקום קיבוצן וכן אסור לקבצם במקום צר כדי שינודו ויתפזרו שכל שהוא גורם נדנודם יש לגזור שמא יקח מן הקבוע אבל דברי הטור הוא שם כפי' תוס' בסנהדרין שם בשם ר"ת וכנ"ל וכן צ"ל דברי בה"ג שהביא הרא"ש בפ' או"ב דאו"ב שנתערבו ניכבשינהו כו' וכמש"ל הטוש"ע בס"ס ט"ז. והאחרונים הסכימו לפי' ר"י וכן הסכים הרא"ש בפ' ג"ה וש"פ. ומ"מ דינו של הרב אמת כשנתפרשו כולן ממילא שאח"כ אפילו במתכוין מותר וז"ש אבל אם נתפרשו ר"ל ממילא ול"ק מהא דזבחים שם ופירשו ארבעים למקום כו' פירש א' מששים אוסרת מ"ש כו' שם הדרא לניחותא וקביעות כמ"ש תוס' ביומא שם ד"ה הא כו' וכמ"ש בנזיר י"ב א' התם הדרא לניחותא וערש"י שם וז"ש ובשעת עקירתן כו':
יח סָעִיף ו פירשו קצתן כו'. ר"ל אפילו במתכוין וקאי אלעיל שאמר והא כו':
יט סָעִיף ו רק כו'. דל"ל מרובא פריש וכמ"ש בזבחים שם מ"ש משלשה כו' שנים והוא:
כ סָעִיף ו ואם נתערבה כו'. דהוא פירש ממילא ומותר אף לפי' ר"י דלא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אין כאן תערובות בביצה ולא שייך למיגזר משום התרנגולים. ור"ל בזה אף לסה"ת דביצה הוי דבר שבמנין מ"מ בפירש מותר כיון שאין תערובת בה כנ"ל ואמר נתערבה לרבותא דכ"ש בלא נתערבה דפירש מותר כמ"ש בס"ג:
כא סָעִיף ז דבר כו'. מהא דר"ל בזבחים שם ואף באכילה מותר ממ"ש שם (חבית של תרומה כו') אבל תאנה כו'. ר"ן ופסק הרשב"א כרב יוסף דלא כהרמב"ם (שפסק כרבה אף שפסק בטבעת כר"נ. ס"ל דדוקא לענין אכילה בעינן מינכר נפילתה. ועיין ברמב"ן ור"ן פ"ה דע"ז ובת"ה) משום דירושלמי פ"ד דתרומות כרב יוסף כמש"ש היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת ואבדה אחת מהן רשב"ל אומר ספקן בטל כרוב ור"ל כמ"ש תוס' בזבחים ע"ג ב' ד"ה אלא כיון דמדאורייתא ברובא בטיל בספיקא אוקמוה אדאורייתא ולכן לא חילק בש"ע בין מינכר נפילתה או לא ואף דרבי יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי שם כיון דבגמ' לא הביאו אלא דברי ר"ל משמע דכן הלכה:
כב סָעִיף ז ודשיל"מ. הרשב"א ועס"ח בהג"ה דיש חולקין:
כג סָעִיף ז ונאכל כו'. כ"כ הרשב"א והרא"ש דנפל לים ל"ד אלא כל שאינה בעולם. ולכאורה משמע דוקא שנאכל מעצמו דומיא דנפל כמ"ש למטה אבל בתה"ד והגש"ד כתבו דאפילו נאכל בשוגג לו או לישראל אחר מותר דליכא למיגזר אטו מזיד שהרי בדעתו שהאיסור הוא שנאכל והיאך יאכיל לבן ברית וכמ"ש תוס' דבאיסור הניכר בקבוע לא גזרינן בפירש כנ"ל וז"ש בשוגג וכ' בהג"ה בין כו' ועט"ז וש"ך:
כד סָעִיף ז שנפל מעצמו. תוס' שם אבל הפילה אפילו שוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד וצ"ע דהא קי"ל כר' יהודה בפ' הנזקין נ"ג נ"ד דבאורייתא קנסינן כמו מבשל בשבת כמ"ש בא"ח ריש סי' שי"ח ובדרבנן לא קנסינן כמש"ש וכסתם מתני' שם המטמא כו' וכ"פ הרמב"ם ושם נפלו ונתפצעו כו' וקי"ל כר' יוסי ור"ש כמש"ל פ"ב וסי' ק"א ס"ו וכמ"ש בירושלמי דערלה פ"ג והביאו תוס' בגטין שם מ"מ דר' יוסי כיי דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור וקי"ל כר' יוחנן כמש"ל סי' צ"ט ס"ה אלא דתוס' ס"ל הלכה כר"מ שם דבאורייתא לא קנסינן ובדרבנן קנסינן ממ"ש בשבת ל"ח א' למחר נפק דרש להו המבשל כו' ול"ש וקי"ל כרנב"י שם ופסקו תוס' מטעם זה (וגם משום דרב אורי כוותיה בחולין שם) כר"מ בחולין ט"ו א' ד"ה מורי כו' וכן הסוגיא דסנהדרין ה' א' דבעי לשלומי ואף בשלא נשא ונתן ביד וכן לר' ששת ברפ"ד שם צ"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד לפי' תוס' בגטין נ"ג א' ד"ה שלא כו' (אבל לדברי התוס' ב"ק ק' א' ד"ה טימא ובסנהדרין ל"ג ב' אין ראיה מזה) וכ"ש בההוא דנפלו ונתפצעו דאפילו ר' יהודה בר פלוגתיה מודה לו דאתי לאערומיה וכן כאן אבל אנן דקי"ל כר"ש ור"י ה"ה כאן והא דקאמר נפלה ל"ד דה"נ קאמר שם נפלו כו' בין שוגג כו' וכן בספ"ה דתרומות ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג כו' וכ"פ הרשב"א דה"ה הפילה שוגג כמו כל מבטל איסור כו' (ועמ"ש בא"ח ר"ס שי"ח):
כה סָעִיף ז בענין כו'. ממ"ש שם פירשו ארבעים כו' פירש א' מהם לריבוא כו' ולהכי קאמר לים הגדול כנ"ל:
כו סָעִיף ז ודוקא כו'. כפירש"י שם ובסי' ק"מ כתב גם דברי הרמב"ם שנפלו שנים ולא כתב כאן שגם הרמב"ם לא כתב אלא בע"ז וכפי' הראשון של הכ"מ דדוקא בע"ז וקדשים בעינן שנים דלפי' השני משום דלא מינכר נפילתה לא ה"ל להרמב"ם להחליט דתאנה כלל לא אלא שנים בעינן וכן בש"ע כאן ה"ל ליפלוגי וכן שיטת הגמ' לא משמע כן:
כז סָעִיף ז דממ"נ כו'. רש"י שם:
כח סָעִיף ז ואפילו לאכלם כו'. וכ"כ בש"ע סי' ק"מ והוא מדברי הטור כאן ושם והוא מדברי הרא"ש בפג"ה סל"ד ופר"י דאסור כו' ותוס' בזבחים ע"ד ב' ד"ה ואב"א כו' וליהנות כו' והקשה ב"י והלא מדבריהם משמע דוקא בבת אחת אסור ותי' דהטור מפרש דאינהו מיירי בב' בני אדם וז"ש ואפילו ב' כו' וכבר השיגו כל האחרונים דלישנא דתוס' ורא"ש לא משמע כן דתוס' שם כתבו כדפרישית לעיל והוא בד"ה פירש כו' אי מתהני כו' אלמא דבאדם א' מיירי והרי הרשב"א דס"ל ביבש ביבש דאיתא לאיסורא בעיניה והוא ודאי שם ואעפ"כ מתיר לאדם א' לאוכלן ואף תוס' פג"ה ק' א' סד"ה בריה נסתפק בדבר ומ"מ מודי כאן ועסי' ק"ט וראיה ממ"ש שם בזבחים הוא דאמר כר"א והרי אכילת מזבח כאדם אחד דמי אלא דוקא לאדם אחד לאכלן כאחת הוא דאסור וכן הא דכ' בס"ח בהג"ה ומ"ש כו' ג"כ בבת אחת וכמ"ש תוס' הנ"ל אי מתהני כו' וכן יש לפרש דברי הטור ועש"ך:
כט סָעִיף ח דבר שאינו כו'. כשיטת הרמב"ם כנ"ל וכ"פ בסי' ק"מ ודלא כרמב"ם שם אלא כהשגת הראב"ד שם אבל כל הפוסקים הסכימו לשיטת התוס' ורשב"א ועש"ך וכן סתמו ש"ע והג"ה בסי' זה כמה פעמים:
ל סָעִיף ח ונפל כו'. כשפירש לפנינו לשיטת הרשב"א בס"ו:
לא סָעִיף ח ומ"מ אין כו'. כן למד מדברי התוס' לשיטתם בב' תערובת וה"ה להרמב"ם בג' לשיטתו דתערובות הראשון ודאי יחשב וז"ש ולא נאמר בטל ברוב כו'. ומ"מ אינו מוכרח:
לב סָעִיף ח ודוקא כו'. כן הכריע או"ה דבודאי לפסוק כהרמב"ם ובספק כתוס' ורשב"א והיינו בספק איסור תורה אע"ג דלא מצטרף עם התערובת כמ"ש בס"ט בהג"ה אבל ספק של דבריהם אף להרמב"ם מותר בב' תערובת כי היכי לשיטת התוס' בתערובת אחד ובס"ט פסק דבכה"ג אף בתערובת אחד סגי והוא כשיטת התוס' ורשב"א:
לג סָעִיף ח יש אומרים דדשיל"מ כו'. כ"כ מרדכי בספ"ג דע"ז מההיא דריש י"ט וספיקא כו' וכפי' ר"י הנ"ל ומסיק רב אשי משום דדשיל"מ כו' ואף באיסור מר"ס ועבא"ח סי' תס"ז ס"ב בהג"ה וכ"כ הרא"ש בריש כלל ב' בשם הר"מ לענין חדש והשיג עליו דשם הטעם הוא משום דספק א' בתערובת וכנ"ל ועסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה ואף באיסור דאורייתא ועבא"ה סי' תצ"ז ס"ד וזהו לשיטת הרשב"א וש"ע בס"ט ולכן כ' הרשב"א וש"ע בס"ז ודשיל"מ כו' אבל לשיטת הפוסקים והג"ה בס"ט דבד"ס מצטרף ע"כ צריך לחלק בדשיל"מ וז"ש כאן לשיטתו ופליג ג"כ אס"ז ועש"ך ס"ק נ"ז:
לד סָעִיף ח אם לא לצורך כו'. וזה שפסק כרא"ש בסי' רצ"ג:
לה סָעִיף ט ספק כו' וי"א כו'. כנ"ל וכ"ז לשיטת התוס' ורשב"א אבל להרמב"ם בלא"ה תערובת הראשון ודאי יחשב כנ"ל: (ליקוט) ספק כו'. ור"ת חולק על זה ומפרש ההיא דריש י"ט דאודאה קאי וכנ"ל וער"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' נתערבה באחרות כו' וכ' בת"ה שבירושלמי שם משמע כדברי ר"ת דאודאה קאי דגרסינן שם נתערבה א' במאה או א' באלף כולן אסורות ובעי שם מה כמ"ד ספק הכן אסור כו' ומשני נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן אלמא בודאי מיירי ע"ש ומ"מ הסכים לדברי ר"י ממ"ש בזבחים שם דדוקא לתרי והוא דאיכא רובא אבל בלא"ה לא ואע"ג דכל חד הוא בס"ס אלא דכל שאסור ד"ת לא אמרינן ס"ס להקל ע"ש קט"ז א' (ע"ש היטב) ועבהג"ה (ע"כ):
לו סָעִיף ט אבל אם כו'. כמ"ש בכתובות פ' א' ושאר מקומות:
לז סָעִיף ט ונודעו כו'. כ"כ או"ה וצ"ע דא"כ כל שקלא וטריא דריש י"ט ואם נתערבה כו' פי' ר"ת ור"י בכדי והא מיתוקם שפיר בנודעה שכן פשטא דברייתא:
לח סָעִיף ט אע"פ כו'. בתוס' דע"ז ל"ח ב' ד"ה אי כו' וה"ט לפי שהוא ס"ס כו' וכ' הרא"ש שם סי' ל"ח וא"ת וליטעמיה קפילא וי"ל כיון דס"ס הוא לא הטריחוהו חכמים כו' וכמ"ש בנדה ס"ו א' ותבדוק כו' ועתוס' שם ד"ה ותבדוק כו' ור"ת כו' ויש להעמיד כו' ופי' סמ"ג דה"ק בגמ' לפי שאין כל כו' ועצה טובה קמ"ל דהשתא מותרת בלא בדיקה משום ס"ס שמא אינו מן המקור ואת"ל מן המקור שמא לא יבא בבעל שני דלא כל האצבעות שוות משא"כ כשתבדוק שיתברר שבא מן המקור ותאסר לשני וכ"כ כל הפוסקים ועב"י סי' קפ"ד:
לט סָעִיף י ריאה כו'. דמעמידין הבהמות בחזקת כשרות כמו בכל ספק דמעמידין על חזקתה ואפילו באשת איש כמ"ש בפ' ד' אחין ל' ל"א ושאר מקומות וכ"ש כאן כמ"ש בפ"א דחולין ט' א' נשחטה בחזקת כו' הא קמ"ל כו' וכ"ש דע"א מעיד ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.