א שְׁתֵּי קְדֵרוֹת אַחַת שֶׁל הֶתֵּר וְאַחַת שֶׁל אִסוּר, וּלְפָנָיו שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל הֶתֵּר וְאַחַת שֶׁל אִסוּר; אִם הַחֲתִיכָה הִיא מֵאִסוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן שֻׁמָּנוֹ שֶׁל גִּיד, וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ, מֻתָּרִים, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר, הָאִסוּר נָפַל לְתוֹךְ הָאִסוּר, וְהַהֶתֵּר לְתוֹךְ שֶׁל הֶתֵּר. וַאֲפִלּוּ אִם הַהֶתֵּר שֶׁבַּקְּדֵרָה אֵינָהּ רַבָּה עַל שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְכֵן הַדִּין אִם לֹא הָיָה כָּאן אֶלָּא קְדֵרָה אַחַת שֶׁל בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְנָפַל בָּהּ אַחַת מֵאֵלּוּ שְׁתֵּי הַחֲתִיכוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, אָנוּ תּוֹלִין דְּשֶׁל הֶתֵּר נָפְלָה, אֲפִלּוּ אֵין הַהֶתֵּר רַבֶּה עַל הָאִסוּר. אוֹ אִם לֹא הָיָה כָּאן אֶלָּא חֲתִיכָה אַחַת מֵאִסוּר דְּרַבָּנָן, וְיֵשׁ שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל הֶתֵּר וְאַחַת שֶׁל אִסוּר, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ נָפְלָה, גַּם בָּזוֹ תּוֹלִין לְהָקֵל.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁתּוֹלִין בְּכָל אֵלּוּ לְהָקֵל, אֲפִלּוּ אֵין הַהֶתֵּר רַבֶּה עַל הָאִסוּר, שֶׁאֵין הָאִסוּר גַּם כֵּן רַבֶּה עַל הַהֶתֵּר. אֲבָל אִם הָאִסוּר רַבֶּה עַל הַהֶתֵּר, אֵין תּוֹלִין לְהָקֵל.
ג הָיָה הָאִסוּר שֶׁל תּוֹרָה, אֵין תּוֹלִין לְהָקֵל לוֹמַר לְתוֹךְ הָאִסוּר נָפַל, עַד שֶׁיְּהֵא הַהֶתֵּר רַבֶּה עַל הָאִסוּר, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּטֵּל בְּתוֹכוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה.
ד הָיָה הַהֶתֵּר רַבֶּה עַל הָאִסוּר, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּטֵּל בְּתוֹכוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, תּוֹלִין לְהָקֵל. כֵּיצַד, שְׁתֵּי קְדֵרוֹת אַחַת שֶׁל בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְאַחַת שֶׁל נְבֵלָה, וְנָפְלָה חֲתִיכַת נְבֵלָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, אִם הַהֶתֵּר שֶׁבִּקְדֵרַת הַהֶתֵּר רַבָּה קְצָת עַל חֲתִיכַת הַנְּבֵלָה, תּוֹלִין לְהָקֵל, לְפִי שֶׁדְּבַר תּוֹרָה מִין בְּמִינוֹ בָּטֵל בְּרֹב, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים הִצְרִיכוּ שִׁשִּׁים. הָיוּ שְׁתֵּי הַקְּדֵרוֹת מִמִּין אֶחָד, וְהָאִסוּר מִמִּין אַחֵר, אֵין תּוֹלִין לְהָקֵל עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַהֶתֵּר שִׁשִּׁים עַל הָאִסוּר.
ה הָיוּ כָּאן שְׁתֵּי קְדֵרוֹת שֶׁל הֶתֵּר, וְלִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אַחַת שֶׁל הֶתֵּר וְאַחַת שֶׁל אִסוּר, וְנָפְלָה אַחַת לְתוֹךְ זוֹ וְאַחַת לְתוֹךְ זוֹ, אֲסוּרוֹת שְׁתֵּיהֶן, אֲפִלּוּ בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן, אִם אֵין בְּשׁוּם אַחַת כְּדֵי לְבַטֵּל הָאִסוּר. אֲבָל אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן לְבַטֵּל הָאִסוּר, שְׁתֵּיהֶן מֻתָּרוֹת.
ו הָיוּ כָּאן שְׁתֵּי קְדֵרוֹת שֶׁל הֶתֵּר, וְנָפַל אִסוּר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְיָדוּעַ לְאֵיזוֹ נָפַל, וְחָזַר וְנָפַל אִסוּר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ נָפַל, אֲנִי אוֹמֵר לִמְקוֹם אִסוּר הָרִאשׁוֹן נָפַל גַּם הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם נָפַל אִסוּר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ נָפַל, וְאַחַר כָּךְ נָפַל אִסוּר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְיָדוּעַ לְאֵיזוֹ נָפַל, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵין ס' לְבַטֵּל הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל שָׁם, אֲבָל אִם הָיָה ס' לְבַטֵּל הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל שָׁם, הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא נָפַל שָׁם אִסּוּר כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ז הָיָה כָּאן שְׁתֵּי קְדֵרוֹת שֶׁל הֶתֵּר, וְנָפַל אִסוּר לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ נָפַל, וְאֵין בְּאַחַת כְּדֵי לְבַטֵּל הָאִסוּר, וְיֵשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן כְּדֵי לְבַטְּלוֹ, שְׁתֵּיהֶן מִצְטָרְפוֹת לְבַטְּלוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אַחַת בַּבַּיִת וְאַחַת בָּעֲלִיָּה, מִצְטָרְפוֹת. וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ לְמֵאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן שֶׁל אָדָם אֶחָד, לְפִי שֶׁכָּל שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד עָתִיד לְהִתְעָרֵב. אֲבָל אִם הֵם שֶׁל שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֵין מִצְטָרְפוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים דַּאֲפִילוּ בְּאָדָם אֶחָד אֵין לְהָקֵל. וּלְצֹרֶךְ הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בְּאָדָם אֶחָד; וּמִיהוּ אֵין לְאָכְלוֹ אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיְּעָרְבֶנּוּ יַחַד, דְּאָז כְּבַר נִתְבַּטֵּל הָאִסּוּר (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ"ו בְּשֵׁם מהרי"ש).
א סָעִיף א מאיסור דרבנן. דספק דרבנן קי"ל לקולא:
ב סָעִיף א כגון שומנו של גיד. וגבינה של עובד כוכבים וכיוצא בו אפילו איסור שיש להם עיקר בדאורייתא כ"כ הרשב"א בת"ה:
ג סָעִיף א ואפילו אם ההיתר שבקדירה כו'. כתב הנ"י פ' הערל דאפשר דלענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפילו באיסורי דרבנן בפחות מרוב עכ"ל ומביאו בד"מ:
ד סָעִיף א וכן הדין כו' מאלו הב' חתיכות כו'. נראה דכאן מיירי דהב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו מתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כל א' וא' דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כמ"ש בדיני ס"ס דין כ"א ומ"ש הפרישה ס"ב דמיירי דהב' חתיכות נתערבו מתחלה זה בזה קאי להדיא אב' קדרות דאפילו דיינינן כ"א כגופו של איסור מ"מ הא אפילו בחתיכה א' איכא ספיקא דרבנן לקולא בב' קדרות משא"כ בקדרה א' ודו"ק:
ה סָעִיף א ואין ידוע לאיזה נפלה כו'. אפי' אם החתיכות ראויות להתכבד דמה"ת גם היא בטילה אלא דרבנן אמרו שהחה"ל אינה בטלה ובספק כזה שהקדרה א' של נבלה לא אמרו עכ"ל פרישה ס"ד ונ"ל דה"ה בב' חתיכות וב' קדרות דינא הכי וכ"כ הנ"י שם דבב' קדרות א' של שחוטה וא' של נבילה ולפניהן חתיכה של נבילה וחתיכה של שחוטה ונפלו זו לזו ואין ידוע לאיזה מהן נפלו דמדאורייתא בטל ברוב תלינן לקולא כיון דאיכא רבייה ואפילו בחתיכה חשובה דאפילו דבר שבמנין מדאורייתא חד בתרי בטל עכ"ל וכיון דמתיר באיסור דאורייתא ברבייה כ"ש באיסור דרבנן עצמו ונ"ל דה"ה בב' חתיכות וקדירה א' מותר אפילו אין חד בחד דהא מ"מ ס"ל ספק דרבנן לקולא ואדרבה בזה אמרינן טפי ספק דרבנן מבב' קדרות כמ"ש לקמן ס"ק ו' מתה"א ע"ש:
ו סָעִיף ב בד"א שתולין ככל אלו כו'. כל זה הוא לשון הטור מת"ה אבל קשה לי דמדברי הרשב"א בתה"א לא משמע כן דלא הזכיר שם אלא ב' קדרות ואח"כ כתב (דף קי"ג סוף ע"א) וז"ל וקשיא באיסור דרבנן ל"ל רוב לריש לקיש ואפילו חד בחד לר' יוחנן הא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ושנינו בתוספתא היו לפניו ב' מדוכות אחד של חולין וא' של תרומה ונתן מאחד מהן ואינו ידוע מאיזה מהן נתן הרי אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם ונ"ל דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאיזו א"א בכי האי גונא ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל אלמא דדוקא בב' קדרות משום דבודאי נפל שם איסור אלא שאין ידוע לאיזו בעינן חד בחד לר' יוחנן אבל בב' חתיכות וקדירה א' שי"ל שלא נפל כלל האיסור לקדירה מותר אפילו האיסור רבה על ההיתר דומיא דנתן משתי מדוכות ואינו ידוע מאיזה מהן וגם בת"ה הקצר (בית ד' שער ב') לא כתב האי בד"א דכשהאיסור רבה על ההיתר אין תולין כ"כ להקל אלא אב' קדרות ואע"ג דכתב שם בתר הכי היו ב' חתיכות וקדרה א' כו' מותר שאני אומר של היתר נפלה כאן ואע"פ שאין ההיתר רבה על החתיכה שנפלה כאן וכמו שביארנו עכ"ל ונראה שמכאן הוציא הטור מדכתב וכמו שביארנו וגם מדכתב ואף ע"פ שאין ההיתר רבה על החתיכה כו' ולא כתב רבותא ואע"פ שההיתר פחות מהחתיכה אלמא דבב' קדרות וב' חתיכות בקדרה א' דין אחד להם אבל א"א לומר כן כדמוכח בתה"א וכמ"ש והטור לא ראה התה"א כמ"ש האחרונים בכמה דוכתי וגם מדבריו בקצר נראה כן דאם איתא דס"ל דדין א' להם ה"ל לערבינהו וליתנינהו וה"ל לסדר ב' קדרות וקדרה א' כולה בחד בבא כמו שסדר הטור ולא ה"ל להפסיק שם בהרבה דינים אחרים אלא מדהפסיק הענין ש"מ דבב' חתיכות וקדרה אחת אפילו חתיכת האיסור רבה על הקדרה מותר ומ"ש כמו שבארנו לא קאי אלא אמ"ש קודם לכן דבדרבנן אמרינן שאני אומר וע"ז קאמר וכמו שבארנו דאמרינן בדרבנן שאני אומר והא דקאמר אע"פ שאין ההיתר רבה כו' אה"נ דאפילו ההיתר פחות שרי אלא נקט הכי משום דבעי למיתני בסיפא ואם הוא איסור של תורה אין מתירין עד שירבה ההיתר על האיסור והרא"ה בב"ה שם חולק על הרשב"א וס"ל דאפילו בב' קדרות שרי אפילו האיסור רבה על ההיתר משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש:
ז סָעִיף ב אבל אם האיסור רבה כו'. אין להקשות בחתיכה א' וב' קדירות היכי משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר י"ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסלק האיסור קודם לכן ובדרישה כתב בע"א ע"ש:
ח סָעִיף ג עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כו'. כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך ס"ד:
ט סָעִיף ד היו שתי הקדרות ממין אחד כו'. לאו דוקא אלא בא לומר שקדרת ההיתר הוא אינו מינו של חתיכת האיסור ואה"נ אם קדרת האיסור אינו מינו של קדירת ההיתר ואינו ידוע להיכן נפל ה"ל ספיקא דאורייתא:
י סָעִיף ד שתי הקדרות כו'. וה"ה בקדרה אחת וב' חתיכות וחתיכת האיסור אינו מינו של הקדרה ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וק"ל:
יא סָעִיף ה אסורות שתיהן. לפי שאין אנו אומרים שאני אומר אלא היכא שאנו תולין את האיסור באיסור אין אנו אוסרים את האיסור יותר ממה שהיה כבר אבל כאן ששתיהן של היתר אם אתה תולה האיסור בא' ומתיר השני הרי אתה אוסר א' מהן מהיתירו וא"כ כיון שאתה אוסר עכ"פ אחד מהן מאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא וע"כ שתיהן אסורות כ"כ הטעם הרשב"א בתה"א וכה"ג אמרינן לקמן סי' ק"ץ סעיף מ"ג וכ"כ גבי כתם ע"ש ולפ"ז משמע להדיא דאפילו שתי הקדרות ההיתר אינן שוות אלא אחת מהן קטנה ואחת גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר דהאיסור לתוך הקטנה נפל דסוף סוף אתה אוסר אחת מהן מהיתירא ומאי חזית כו' וכן הרשב"א והנמשכים אחריו לא חלקו כלל בזה וכן נראה לי ודלא כאו"ה כלל כ"ט דין ה' שכתב שתולין להקל שעל הקטנה נפל ע"ל סי' ר"א סעיף ס"ח וע"ג:
יב סָעִיף ה אבל אם יש באחת מהן כו'. שאני אומר האיסור נפל לתוך אותו שיש בה כדי לבטל טור מתה"ק והיינו דוקא באיסור דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר דהספק דאורייתא לחומרא כדלקמן ס"ק י"ד:
יג סָעִיף ה שתיהן מותרות. ואין חילוק בין אם שתי הקדרות של אדם אחד או של שני בני אדם עכ"ל טור מתה"ק ובארוך מבואר שכתב כן לאפוקי הרמב"ן דס"ל דבשל ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה אפילו אין בשום אחד מהן לבטל אנו מתירין לכל א' וא' ותולין דבשל חבירו נפל וע"ל ס"ק י"ט דהעיקר כהרמב"ן והקשה הב"ח אמאי לא אמרינן דשתי הקדירות מצטרפין לבטל כשהם של אדם אחד כדלקמן ס"ס זה ותירץ דהכא כיון שיש ב' חתיכות גרע טפי וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הפרישה ס"י ולא מסתבר לחלק בכך גם בדברי הרשב"א בתה"א משמע דאין חילוק בזה אלא נראה דלא מיירי כאן אלא מדין שאני אומר אבל מדין צירוף לא מיירי כלל הכא ואפשר דמיירי הכא בהנך גווני דלא מהני לקמן צירוף וכמ"ש בס"ק י"ח וכ"כ בד"מ ובדרישה ס"ט שוב ראיתי בדברי מהרש"ל פג"ה סי' נ"ו שהוא עצמו חזר מדבריו ופירש כדברי אלא שאח"כ כתב בסוף הסימן דלענין הדין סברא חזקה היא דבב' נפילות אין מצטרפין ע"ש וסברא זו צל"ע וכן בד"מ שהבאתי לקמן ס"ק י"ח משמע להדיא דגם בב' נפילות מצטרפין:
יד סָעִיף ו אני אומר למקום איסור הראשון כו'. הקשה הב"ח דמאי קמ"ל הא כ"ש הוא ממ"ש לעיל ס"א דבשתי קדירות א' של היתר וא' של איסור וחתיכה א' של איסור דתלינן שנפל איסור לתוך האיסור וכ"ש כאן דאיכא למימר דלמקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני ותירץ דהכא אשמעינן אפילו באיסור דאורייתא תלינן לקולא לומר דלמקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני וכ"כ באו"ה כלל כ"ו דין י"ג דכל מ"ש בסעיף ה' וסעיף ו' אין לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא עכ"ל ואני תמה היאך אפשר לומר בדאורייתא שאני אומר והלא ש"ס ערוכה רפ"ק דפסחים דף י' ומוסכם מכל הפוסקים דלא אמרינן שאני אומר בדאורייתא ומה בכך שנפל מתחלה איסור א' לשם הא כל ספיקא דאורייתא לחומרא ועוד תימה אמאי נימא בס"ד באיסור דאורייתא שנפל למקום שיש בו כדי לבטל ועיינתי באו"ה שם וראיתי שלא כתב כמ"ש הב"ח רק אחר שהביא הדברים שבסעיף ה' וסעיף ו' כתב ונראה שבכל זה אין חילוק בין אם האיסור דאורייתא או דרבנן עכ"ל ונראה דבא לומר דל"ת כיון דהרשב"א והנמשכים אחריו לא כתבו דאיסור דאורייתא ושיעור דרבנן דינו כאיסור דרבנן רק בב' קדרות שאחת מהן של איסור אם כן דוקא כשהיה קדירה אחת מוחזקת כבר בשל איסו' אנו אומרים דאין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא ושיעור דרבנן כגון מין במינו ברוב אבל כאן דהקדירות הם של היתר א"כ נימא דוקא באיסור שהוא ממש דרבנן תולין להקל אבל לא באיסור דאוריית' ושיעור דרבנן קמ"ל דליתא אלא בכל זה אין חילוק בין איסור דאוריית' ושיעור דרבנן או איסור דרבנן ובהכי ל"ק נמי מה שהקשה הב"ח די"ל דאשמועינן הכא דאע"פ שהקדירה היתה כבר מוחזקת בהיתר אלא דהשתא בנפילה איתרעי אפ"ה תלינן לקולא אבל באיסור דאורייתא ממש ודאי אין תולין להקל:
טו סָעִיף ו שתיהן אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואינו ידוע להיכן נפל וכמו שנתבאר בסעיף ה' ע"ש:
טז סָעִיף ז שתיהן מצטרפות. וה"ה אפילו ק' שכל שנכנס בספק מחמת איסור מצטרף לבטלו טור מתה"ק ובארוך כתב לחד תירוצא דוקא שאין באחד מהן לבטלו רק בשתיהן אבל יש באחד מהן לבטלו ואין בשני לבטלו אין אומרים בזה שהוא מותר מחמת שנכנס בספק שהרי אותו שיש בו כדי לבטל לא נכנס בספק כלל שאפילו את"ל דבתוכה נפל מותרת היא לולי המדה שאני אומר בשל אותו שיש בו כדי לבטלו נפל עכ"ל ומביאו ב"י ואע"ג דכתב שם עוד תירוץ אחר מכל מקום לענין הדין אפשר דשניהם קיימים וגם בד"מ הביא תירוץ זה בפשיטות והבאתי בס"ק י"ח ותו דהרא"ה בב"ה הסכים לתירוץ זה ולפ"ז היכא דל"ל שאני אומר כגון שהוא איסור דאורייתא אסור וגם בלאו הכי הרא"ה חולק על הא דב' קדירות מצטרפות וכמ"ש בס"ק כ':
יז סָעִיף ז מצטרפות כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר וחלב ולא בשאר איסורים אבל לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים אין מועיל צירוף אפי' נתערבו הקדרות אח"כ שוגג יחד עכ"ל וקשה דהא כל האחרונים האו"ה סוף כלל כ"ו ומהרש"ל פג"ה סי' נ"ז והרב בת"ח ריש כלל נ"א והעט"ז כולם העתיקו דברי הרשב"א בסתם דב' קדרות מצטרפים ודוחק לומר דנ"מ דמשכחת לה בשנתערב יבש ביבש ואין בא' מהן רוב ויש בשניהם רוב דמצטרפים דביבש לא אמרינן חנ"נ כדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה דהא בב' קדרות איירי דהיינו בלח וגם דוחק לומר הא דסתם כאן הרב כהמחבר היינו ע"פ מ"ש בסי' צ"ב ובמקום הפסד גדול אין לומר חנ"נ בלח דא"כ למה הביא הרב כלל כאן דעת היש מחמירין דהא בלאו הכי אין להתיר אלא במקום הפסד גדול ועוד דבד"מ תמה על המחמירים וסיים ולא ידעתי טעמו ואם קבלה היא נקבל ואם איתא הא רוב הפוסקים סוברים דאמרינן חנ"נ בלח וכמ"ש הרב בסי' צ"ב אלא נראה ברור דאפילו לפי מאי דקי"ל חנ"נ מצטרפים דלא אמרינן חנ"נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידענו להיכן נפל א"כ כל שנכנס הכל לספק והוא עתיד להתערב רואין אותו כאלו הוא כבר מעורב כדכתב הטור מתה"ק וא"כ כיון שרואין אותו כאלו הוא כבר מעורב קודם הנפילה הרי הוא כאלו נפל מתחלה לקדרה שיש בה לבטל האיסור וראיה ברורה לדברי מדברי הרב המגיד פ"ט מהמ"א דין ט' כמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' וע"ש (ול"ד למ"ש בסי' צ"ט ס"ק ט"ו דהיכא דנ"נ אע"ג דניתוסף אחר כך היתר קודם שנודע אסור דשאני התם דנודע אחר כך להיכן נפל וא"כ בשעת נפילה לא נכנס הכל בספק משא"כ כאן שלא נודע מעולם להיכן נפל א"כ נכנס הכל בספק וק"ל):
יח סָעִיף ז עתיד להתערב כו'. כתב העט"ז נ"ל דאפילו של אדם א' נמי אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שהיה א' תבשיל של חלב וא' של בשר אין מצטרפין ואפילו בשניהם של בשר ואדם א' לא יאכלם עד שיערבם יחד ואז נתבטל האיסור בטעמו ממש מיהו יכול לערבם לכתחלה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שהרי האיסור כבר נתבטל ע"י צירוף עכ"ל וכ"מ בד"מ אמ"ש הטור והמחבר בסעיף ה' אבל יש בא' מהן כדי לבטל כו' וז"ל נראה דכאן מיירי שאין ב' הקדדות מין א' ולכך לא מצטרפים ביחד לבטל אבל כשהן מין א' ועומדין להתערב ביחד שניהם מצטרפים לבטל האיסור אם הם של אדם א' ומדברי הרשב"א שהביא ב"י יש לפרש בתירוץ אחר דלא אמרינן שב' הקדרות מצטרפים לבטל אלא כששניהם בספק איסור דהיינו שאין בכל א' לחוד לבטל האיסור אבל אם יש בא' מהן לבטל לא אמרי' דמצטרפי' כן תירץ הרשב"א עכ"ל ומשמע מדבריו דכל שהם שני מינים אע"פ שמותר לערבן כל שאין דרכו להתערב אין מצטרפים וכ"כ מהרש"ל פג"ה ס"ס נ"ו וז"ל וה"ה ענינים שאין עומדים להתערב אע"פ שהכל מין א' הוא אלא שזו נתבשל במתיקות וזו בקיוהא בחומץ או בכה"ג אין מצטרפים עכ"ל ונראה דגם דעת העט"ז כן ולא נקט בשר וחלב אלא לדוגמא וה"ה לכל דבר שידוע שאין דרכו להתערב:
יט סָעִיף ז של ב' בני אדם כו'. כתב הב"ח דלא מיירי הרשב"א אלא באיסור דאורייתא לכן לא כ' להתיר אלא באדם א' אבל באיסור דרבנן אע"ג דאין מצטרפין מ"מ תולין להקל בשני בני אדם כשבאו בזה אחר זה עכ"ל וליתא ולא עיין בתה"א (דף קי"ג ע"ב) שמבואר שם דאפילו באיסור דרבנן אין תולין להקל בב' בני אדם שבאו בזא"ז בב' קדרות של היתר או יותר מטעם דכיון שע"כ צריך אתה לאסור א' מהן מהיתרא כולן אסורות דמאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא והלכך כולן אסורות וע"ש ומ"מ דברי הרשב"א צל"ע ולפעד"נ דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א שם דפירש דהך דליטרא קציעות מיירי בשהן של אדם א' או ב' בני אדם ובאו לשאול בבת א' אבל באו בזא"ז תולין להקל ובשיש קדרה א' של איסור אפילו באו בבת א' תולין להקל עכ"ד דהכי מוכח להדיא רפ"ק דפסחים (דף י') וס"פ האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ו) דאפילו בשניהם של היתר תולין להקל באיסור דרבנן כשבאו זא"ז ע"ש ומה שהשיג עליו הרשב"א דא"כ ה"ל לפרושי בהך מתני' דליטרא קציעות דמיירי באדם א' או בבת א' לק"מ דלא מיירי התם מדין תולין להקל כלל אלא מדין צירוף דפליגי התם ר"א ורבי יהושע אי התחתונות מעלות העליונות וכן מה שהקשה עליו עוד הרשב"א מהא דבב' בני אדם אין מצטרפין כיון שאינם עתידים להתערב ולפי דברי הרמב"ן א"צ צירוף כלל נמי לק"מ דהתם נמי לא מיירי אלא מדין צירוף ולא מדין תולין להקל ומיירי כשבאו שניהם בבת א' וכל זה ברור וכן פסקו בהגהמ"ר דחולין דאפי' ב' קדרות של היתר תולין להקל בב' בני אדם בזא"ז באיסור דרבנן ופסקו הב"ח ואפשר גם הט"ו ושאר האחרונים שהעתיקו דברי הרשב"א מודים לזה שאע"פ שהטור העתיק נמי גבי ב' קדרות של היתר ואין חילוק בין הן של אדם אחד או ב' בני אדם י"ל דמיירי באיסור דאוריית' וכן מה שהעתיקו כאן דבשני בני אדם אסורים נראה דמיירי כשבאו בבת א' וכדפרישית):
כ סָעִיף ז ולצורך הפסד. היינו הפ"מ כמ"ש בסימן ק"ח ס"ק י"ב ע"ש וכן נראה בדין דאין להתיר אלא במקו' הפ"מ דהא הרא"ה בבדק הבית (דף קי"ג ע"ב) חולק על הרשב"א בזה וז"ל והא דאמרינן שתי קופות מצטרפות לא נאמרו קולות הללו אלא באיסורי דרבנן או באיסור תורה ושיעורי דרבנן וכן יבש ביבש דלית בה טעמא או לח ואית בה ס' (אלא דתרומה וכה"ג שיעורן יותר מס') אבל היכא דאית בה טעמא ודאי כל היכא דיהיב טעמא או שראוי ליתן טעם כגון לח בלח במין במינו ואין ס' לא אמרינן ביה הני קולי אפילו באיסורי דרבנן ולא הוזכר דין זה בשום דבר שישבו כדי ליתן טעם דטעמא לעולם לא בטל או ראוי לנתינת טעם אע"ג דליכא טעמא כגון מין במינו עכ"ל ואע"ג דבעל משמרת הבית כתב עליו שכמה שגגות יש בדבריו ושאין סדר בדבריו הלא נודע דבעל משמרת הבית הוא הרשב"א שחבר תורת הבית והוא נוגע בדבר ע"ש וכה"ג כתבו הפוסקים דדוקא בערלה ותרומה וכה"ג אמרינן שהאיסור מעלה ההיתר אבל לא באיסור שיש בו כדי ליתן טעם אפילו מין במינו כיון שיש בו ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו וטעמא לא בטיל והבאתי דבריהם בסימן צ"ט ס"ק כ' ע"ש:
א סָעִיף א גם בזו תולין להקל. הלשון משמע דבזה היה סברא טפי להחמיר מדהוצרך לומר גם בזו ובאמת הוא כ"ש כמ"ש הב"י דהאי בבא היא כ"ש והוא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך מטע' שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר ובפריש' סבר שהאי כ"ש שכת' ב"י הוא דברי עצמו וע"כ חל' עליו ואמר דלאו כ"ש הוא ונכנס בדברים דחוקים ולא דק בזה. ונראה לי ליישב אח' שדקדק עוד מ"ש אח"כ אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל כ"כ דקשה מאי כוונתו בלשון כ"כ דנקיט ולמה לא אמר אין תולין להקל כמ"ש אחר זה באיסור של תורה. ונ"ל דבגמר' אית' בפרק הערל (יבמות דף פ"ב) דפריך על רבי יוחנן ממקוה ומשני לא דלא נשקול רובא ואיבעית אימ' שאני התם דאיכ' למימר שאני אומר פירוש דשמא נפל לתרומה ואין כאן איסור מעולם ובכל מקום קי"ל כלישנ' בתר' והנה כאן בלישנ' בתרא אפשר לפרש שני פירושים האחד דה"ק כיון דאיכ' למימר שאני אומר ע"כ יש להקל אפילו בלא נשתייר רק מיעוט חולין אפ"ה מותר וזהו דעת הרא"ה באמת בבדק הבית ואפשר לומר עוד דה"ק במקוה בעי' נשתייר רוב' וכאן סגי בפלג' וכן דעת משמרת הבית ע"כ אמר הרשב"א כאן באם לא נשתייר רק מיעוט היתר אע"פ שאפשר לפרש כן מ"מ לא ניזול לקולא כ"כ כיון דהקולא היא מצד תלייה בעלמ' די בזה שיש קולא בפלג' דלא כמקוה וא"כ י"ל דמ"ש לפני זה גם בזו תולין להקל נתכוין בזה דל"ת דבזה שאין כאן אלא נפילה אחת ויש כאן קדירה של איסור נימ' דבכל גוונ' יש להקל בו והקולא היא בבירור בזה ונ"מ למ"ש אח"כ לענין דלא נתלה כ"כ לקולא שזכרנו ע"כ אמר כאן גם בזו תולין להקל כלומר שאין כאן קול' בבירור אלא מצד תלייה בעלמא ע"כ גם בזה לא נתלה כ"כ להקל. ולכאורה יש להקשות על מה שכ' בסימן זה דאם ספק נפל איסור דאוריית' מותר בשיעור דרבנן וזה סותר הכלל שאמרנו בסי' ס"ו ס"ד דבזה א"א מקילין אלא הוה כודאי דאורייתא לק"מ דכאן ההיתר מכח שאני אומר ובהדיא אמרינן בפ' הערל שזכרתי בסמוך דכל ספק שיש בו לומר שאני אומר לא נפל כאן איסור קיל טפי:
ב סָעִיף ב אבל אם האיסור רבה כו'. אין להקשות כיון שיודע שיעור ההיתר שבקדירה והאיסור א"כ נחזי אם נתרבה ההיתר שבקדירה מכמות שהיה בודאי שם נפל האיסור י"ל שזה יודע בבירור שהיה באיסור יותר כגון ששמע מאחר דבר זה אבל הוא אינו יודע כמה הוא שיעור ההיתר בעצמו אם היה כ"כ הרבה כמו שיעור ההיתר עכשיו או אם פחות מזה עד שעם האיסור שנפל שם נעשה כ"כ הרבה ובדרישה מפרש לה על ב' חתיכות ביבש דהיינו שיודע שיעור האיסור ולא שיעור ההיתר ועכשיו מוצא ב' חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה וידוע לו שעכ"פ אין הקטנה של איסור ואין ידוע אם הגדולה היא של איסור ממילא יש בה רוב על ההיתר או גם הגדולה היא של היתר והאיסור נפל לקדירת איסור:
ג סָעִיף ד שדבר תורה מין במינו כו'. הוא הדין מין במינו ואינו מינו דאמרינן סליק שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדאיתא סי' צ"ח:
ד סָעִיף ד שתי קדירות ממין אחד. לאו דוקא אלא שהאיסור הוא אינו מינו עם ההיתר:
ה סָעִיף ד עד שירבה ההיתר ס' כו'. זה מיירי בחתיכה הראוייה לכבד שמדרבנן לא מהני ס' מכל מקום כאן בספק הקילו כן הוא בר"ן סוף פרק הערל ובת"ה הארוך כתב וז"ל אף על פי שהחמירו חכמים להצריכן יותר מששים עכ"ל ור"ל דלפעמים דצריכין מאה לבטלו כמו בתרומה דהיינו דוקא באינו מינו כדאיתא פ"ב דערלה:
ו סָעִיף ה אם אין בשום אחד מהן כו'. משמע דאם יש בשתיהן לבטל האיסור לא מהני וקשה דבסוף הסימן אמרינן שכל שהוא של אדם אחד אמרינן שעתיד להתערב כו' וא"ל דהכא מיירי בשל ב' בני אדם דהא בטור כתוב כאן ואין חילוק בין אם הם משל אדם אחד ובין אם הם משל ב' בני אדם ובפרישה כתב בשם רש"ל דהכא שאני שיש ב' נפילות אחד היתר ואחד איסור וזה גרע טפי מהא דלקמן שאין שם אלא נפילה אחת וכ"כ מו"ח ז"ל וחיזק סברא זאת וז"ל והכי מוכח מדברי רבינו בא"ח הלכות חמץ שלא כתב לחלק בין שני בני אדם לאדם אחד אלא גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים כו' ולא כתב כן גבי שני ציבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים שהזכיר קודם אלא ודאי בע"כ דבשני ציבורים כיון דבודאי הכניס העכבר חמץ בבית בדוק אין תולין להקל עד כאן לשונו ולא דק בזו דהא שני שבילין גופייהו הוא כמו שני ציבורים ושני בתים דהא יש שם שביל אחד טמא ואחד טהור והלכו שם שני בני אדם אחד בזה ואחד בזה וכל אחד עשה טהרות ואפילו הכי מחלקינן שם בין ב' בני אדם לאדם אחד. ותו דהתם אדרבה קיל בשני בני אדם מבאדם אחד והכא בסוף הסימן חמיר טפי בשני בני אדם אלא ע"כ שאין זה ענין לכאן והחילוק בעצמו שזכרתי בשם הגדולים דלעיל בין שני נפילות לנפילה אחת נראה דליתא שהרי בת"ה הארוך כתב וכל שכן כשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה לאחת מהן שיש לתלות להקל ולומר לתוך איסור נפלה שהרי לא ראינו שנפל שם כלום לתוך היתר עד כאן לשונו משמע דדין אחד להם אלא שהוא כל שכן מדין שני נפילות ומנא לן לחלק ולומר דבאחד איסור ואחד היתר יהיו שתי נפילות וחד נפילה שוין ולענין ב' של היתר יהיה חילוק ביניהם לענין הצטרפות. ולרווחא דמילתא אביא עוד הוכחה מדברי ת"ה הארוך דף קי"ג דמביא שם ההוא דפרק הערל ב' קופות אחד של חולין ואחד של תרומה ולפניהם ב' סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה כו' ואפליגו שם רבי יוחנן ור"ל דר"ל ס"ל דבעינן שיהא בסאה חולין יותר על התרומה שבקופה ור"י ס"ל אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ודייק שם הרשב"א דאע"ג דלא בעי ר' יוחנן רבוי מ"מ בעינן שיהא חולין כתרומה אבל לא אם החולין הם פחותים מתרומה והקשה ע"ז דלמה לא ניזול לקולא אפי' בחולין פחותי' מ"ש מהא דשנינו בתוספ' דתרומות היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם פירוש דשם אין היתר כלל רק מה שנתן מן אחד מהם ונ"ל דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאיזה א"א ספק דרבנן להקל ע"כ ואם איתא דיש חילוק בין ב' נפילות לאחת לא היה מקשה כלום משני נפילות על נפילה אחת דדילמא גם בזה יש חילוק ביניהם אלא ודאי שאין חילוק זה כלל ועיקר לפי האמת ותו קשה דהרשב"א שם מקשה על רבינו שמשון דמחלק בין ב' בני אדם לאדם אחד וכמ"ש כאן בסוף הסימן דאמאי לא הוזכר בגמ' החילוק שיש בזה ומכח זה חלק עליו אלא שמצד החומרא לא רצה להקל נגד רבינו שמשון ואם איתא שיש חילוק בין ב' נפילות לאחת גם עליו יקשה למה לא חילק בזה. והמעיין בת"ה הארוך יראה שטרח הרשב"א לפרש כל חילוקי דינים בזה ואמאי לא פי' גם החילוק הזה לבאר בטעמא שיש חילוק בין ב' נפילות לאחת אלא ודאי דליתא כלל ולענין הקושיא דלעיל בדברי הטור ורשב"א המעיין ברשב"א שם בסידור דבריו יראה דאין כאן קושיא כל עיקר דמתחלה כתב שם דהרמב"ן ס"ל שיש חילוק כאן בענין ב' קופות של חולין שנפלה תרומה לאחד מהן כההיא דליטרא קציעות שמביא שם דבעינן עכ"פ ביטול ולא אמרינן ספק דרבנן להקל היינו באם הם של אדם אחד או של שנים שבאו לשאול בבת אחת וכההיא דשני שבילין אבל אם הם של שני בני אדם אין צריכין ביטול כלל אלא אפילו אם בשתיהן מיעוט' מן התרומה אפילו הכי מותר מטעם שכל אחד אומר לתוך של חבירו נפל וכמו בשני שבילין ועל זה חולק הרשב"א שם דאפילו בשני בני אדם אין היתר כאן אלא על ידי ביטול דוקא אבל אם אין שם לבטל אלא אתה רוצה להתיר מצד שעל כל אחד מהקדירות תאמר שלא נפל בה אלא בחבירתה הא ליתא דלא מבעיא באדם אחד פשיטא דלא דהא עכ"פ איסור' לגביה הוא אלא אפילו בשני בני אדם אין אומרים שכל אחד יתלה בחבירו כיון שאם תתלה בו אתה אוסר לו כיון שאין לו שיעור לבטלו ועל זה אמר ואין חילוק בין אדם כו' ומ"ש בד"א כשאין בשום אחד מהן כדי לבטלו לא נתכוין לומר דבשניהם יש כדי לבטלו אלא אפשר שגם בשניהם אין לבטלו אלא דלא מיירי עדיין מזה אלא כאן מיירי שעל כל פנים אין באחד כדי לבטלו בזה אין חילוק בין אדם אחד לשנים ואסור ומענין צירוף של שנים סמך עצמו עלמה שיכתוב אחר כך דיש בזה חילוק בין אדם אחד לשנים ומ"ה כתב בארוך אמת דמהני צירוף שניהם בב' קדרות של היתר ולא חילק שם אם יש בא' מהם לבטלו לפי ששם כתב לפי דעתו דס"ל דמהני צירוף אפי' בב' בני אדם דלא כרבינו שמשון שמחלק בזה. אבל הקצר החמיר גם הוא כרבינו שמשון דבב' בני אדם לא מהני צירוף על כן לא כתב תחלה דין צירוף וסמך על מה שיחלק בו אח"כ בין אדם אחד לב' בני אדם לענין צירוף וכל הדברים פשוטים לא יעלה עליהם קושיא אלא למי שאינו מעיין היטב וסובר שמ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין אם ב' הקדרות של אדם אחד כו' קאי על זה שאמר דדוקא באחד מהן צריך שיהיה לבטל וזה אינו דלא מיירי לעיל אלא ענין שעכ"פ צריך ביטול דלא כרמב"ן ולא מיירי עדיין מצירוף אבל כתב דינו אח"כ לענין צירוף שיש חילוק בין של אדם אחד לב' בני אדם והא דנקט הרשב"א כאן דינו בב' נפילות כוונתו לרבותא דאפילו בב' שאני אומר תולין להקל אפילו בשנים של היתר ונקט כי האי גוונא בכ"מ ששייך לומר שאני אומר וקמ"ל בזה דלפי האמת אין חילוק בין ב' נפילות לנפילה אחת אפילו בב' קדרות של היתר ואע"ג דאח"כ בדין אני אומר למקום שנפל הראשון נפל גם השני לא נקט רק נפילה אחת התם לא נ"מ רק לתלות השני בראשון ובזה אין רבותא טפי בשני מבאחד דהא התם ידעינן לאיזה נפל הראשון וע"כ נקט גם בפעם השני נפילה אחת אלא שיש להקשות במאי דדחה הרשב"א בארוך דברי הרמב"ן דלעיל דסבירא ליה א"צ ביטול בשנים זה אחר זה מהא דבסמוך דאם הם של שנים צריך ביטול ואפילו צירוף אינו מועיל מ"מ קשיא ממה שהביא הרמב"ן ראייה מב' שבילין דמותר בזה אחר זה ומ"ש כאן דאפילו בשנים זה אחר זה צריך ביטול דוקא ואפילו בנפילה אחת כההיא דלקמן. וצ"ל דהרשב"א ס"ל דאין ללמוד מב' שבילין דשאני התם מטעם דספק טומאה ברשות הרבים להקל ע"כ אזלינן לקולא שם וחילוק זה איתא ברבינו שמשון ס"פ ז' דתרומות לענין תרי שאני אומר אלא דק"ל מההיא דס"פ ז' דתרומות דאיתא שם במתני' אכל אחת מהם פטור מטעם דשמא חולין הם ומייתי שם רבינו שמשון דבירושלמי ר' יוחנן פריך על זה דאתי' כרבי יהודה בב'שבילין דפוטר בשנים בבאו זה אחר זה ומסיק דכ"ע מודים בזה אחר זה משמע התם דהקולא שיש בב' שבילין לענין זה אחר זה ישנו נמי בתרומה וא"כ ה"נ לכל הפחות בנפילה אחת אמאי לא ניזול לקולא בזה אחר זה דלא צריך ביטול וה"נ מביא בהגה"מר חולין ללמוד מב' שבילין דר' יוחנן שזכרתי בב' קדרות של היתר ונפל איסור לאחד מהן דאזלינן לקולא בשנים זה אחר זה. וראיתי למו"ח ז"ל שהקשה ג"כ על הא דאין מצטרפין בשנים זה אחר זה דמ"ש מב' שבילין ומייתי הך הג"ה מרדכי דחולין ותירץ וז"ל ואפשר דדוקא באיסור דרבנן תלינן להקל בבאו לשאול בזה אחר זה אבל באיסור דאוריית' אין תולין להקל כדמוכח בהלכות חמץ וכיון דהרשב"א כתב דינים אלו בסתם אפילו באיסור דאוריית' לפיכך לא כתב להתיר אלא באדם אחד עכ"ל ולא דק בזה כאשר אכתוב בסמוך בזה ונראה דלרבינו שמשון צ"ל דהא דבב' בני אדם אין מצטרפין לבטל היינו בב' בני אדם שבאו לשאול בבת אחת דאז יש תרי חומרות האחת דצריך ביטול והשנית דאין מצטרפין ולדידיה הכל ניחא דההיא דליטרא קציעות דיש שם קולא וחומרא חומרא דצריך ביטול וקולא דכל הכדים מצטרפין מיירי באדם אחד דוקא אבל דעת הרשב"א דאפילו בשנים זה אחר זה צריך ביטול לא ידענו לתרץ מ"ש מב' שבילין דהא בירושלמי משוי להו להדדי כאשר זכרתי לעיל וצ"ע:
ז סָעִיף ו וידוע לאיזה נפל מבואר בתה"א וזה לשונו ואין בה כדי להעלות ונאסרה מיעוטה כו' עד כאן לשונו ואין להקשות אם כן הרי כבר נאסרה בבירור האחת והיינו הא דריש הסי' קדרה א' של היתר ואחת של איסור דאזלינן לקולא נראה דקמ"ל כאן אף על פי שאין כאן איסור מן התורה דבטיל ברוב היא אלא דנאסרה מחמת מיעוטא מדרבנן דאין בה ס' וה"א דלא לתלות באיסור בזה קמ"ל ודכוותא דסברא זו מצינו לקמן סי' ק"ץ אי תלינן בדם טוהר להציל על חבירתה דיש פלוגתא שם בדברי הטור ומו"ח ז"ל כתב דבדין זה אפילו אם נפל האיסור דאוריית' תלינן לקולא דכל מ"ש כאן מן ב' קדרות של היתר ולפניהם שני חתיכות כו' עד סוף הסי' אין לחלק בין איסור דאוריית' לדרבנן וכ"כ באו"ה כלל כ"ו דין י"ג עכ"ל ואינו נכון כלל דמבואר פרק הערל (יבמות דף פ"ב) דבכל איסור דאורייתא לא אמרינן שאני אומר וכאן כל ההתירים מכח שאני אומר למקום שנפל האיסור הא' כו' ובהדיא כתב תה"א תחלה דין ב' קדרות א' של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לאחת מהן כו' דבעינן שיהא האיסור בטל ברוב וסמיך ליה כתב ואם ב' הקדירות של היתר כו' אני אומר למקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני ומן הטעם שאמרנו עכ"ל הרי שתלה טעם היתר בהא דלעיל ובעינן שיהא מותר מן התורה עכ"פ הן באיסור עצמו שאינו רק מדרבנן הן בשיעור ביטולו דמותר מן התורה אף שהאיסור עצמו מן התורה וכן בכל הנך דנקט עד סוף הסי' וחלילה להקל בזה באיסור דאוריית' ושיעור דאוריית' כגון שאינו בטל ברוב ועוד ראיה ברורה מסימן ק"ז גבי ביצים או דגים דחיישינן שמא נשארו בסוף כו' ואמאי לא אמרינן כמו כאן דכל הנכנס בספק איסור הכל מצטרף אלא ע"כ דהתם הוי מין באינו מינו הדג טמא שיש לו שם אחר ממה שיש לדג טהור וע"כ צריך מן התורה ס' וכאן לא אמרינן להקל בכל הסי' אלא היכא דמותר מן התורה ובאו"ה סוף כלל כ"ו העתיק דברי הטור בעניינים אלו מתחילת הסימן עד דין וא"א למקום שנפל הראשון כו' וכתב על זה ונראה דבכל זה אין חילוק בין אם האיסור דאוריית' או דרבנן עכ"ל הרי שכלל כל דיני הסימן הזה וכוונתו הן באיסור דאוריית' ועכ"פ השיעור דרבנן כמ"ש הוא עצמו לפני זה איסור דאוריית' וההיתר רבה על האיסור וזהו פשוט לע"ד:
ח סָעִיף ז עתיד להתערב. לפ"ז פשוט הוא דאם הב' מיני היתר אסורים בתערובות כגון הא' בשר והב' גבינה אין מצטרפין לבטלו וכתב רש"ל דאם הם אינם עומדים להתערב כגון שהא' נתבשל במתיקות והב' בקיוהא אינם מצטרפים:
ט סָעִיף ז ויש מחמירין דאפילו באדם אחד כו'. בד"מ כ"כ בשם או"ה סוף כלל כ"ו בשם מהרי"ש שכ' א"א נוהגים לפסוק כן וכ"ה בכלל י"ב ותמה בד"מ למה לא קי"ל כן שהרי אין מחלוקת בזה ובסמוך נעתיק ל' ספר או"ה ולי נראה לתמוה על זה הפסק שכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטלו אמאי פסק בש"ע לעיל סי' ק"ה סעיף ט"ו ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות אמאי לא נימא דכולן מצטרפות לבטל ומטעם כיוצא בזה כ' באו "ה כלל י"ב דין ט' דלא קי"ל כפסק זה של י"ד:
י סָעִיף ז אלא לאחר שיערבנו. הד"מ כ' וז"ל אמנם באו"ה כלל כ"ו כתב השיב מהרי"ש דאנן לא נהגינן לפסוק כן אפילו באדם אחד ואפילו למאן דמתיר אין לאכלו רק לאחר שיערבו יחדיו שכבר נתבטל טעם האיסור עכ"ל ונ"ל תמוה במה שכתב דמאן דמתיר לא מתיר אלא לאחר התערובות וזה אינו דהא הרשב"א הוא דמתיר והוא מביא בת"ה הארוך דף קי"ד הירושלמי שאמר רבי זירא ורבי חייא בשם ר"ש היו לפניו ב' קופות ובזו נ' סאה ובזו נ' סאה ונפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפלה רצה להעלות מזה מעלה מחצה מזה ומחצה מזה מעלה ולפיכך אם היו באחד מאה ובאחד חמשים אני אומר לתוך מאה נפלו ומשם הוא מרים ולא משל נ' עכ"ל פירוש לענין שצריך לתת חלקו של כהן נותן דוקא ממקום שנתבטלה התרומה ואם כן אם תאמר שאין היתר אלא לאחר התערובות היאך שייך לומר שמעלה מחצה מזו ומחצה מזו הא ע"כ כבר נתערבו ונעשה הכל אחד דאל"כ הכל אסור ותו דאם אין היתר אלא אחר התערובות למה נקט שמצטרפין שניהם לשון צירוף אינו שייך בזה כיון שכבר היו אחדים ע"י התערובות על כן נראה פשוט שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע"י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפים לבטל ומותר כל אחד בפני עצמו דכיון שעתידים להתערב חשבינן כאלו כבר נתערבו ומ"ש או"ה דאפי' למאן דמתיר לא נתכוין על דעת הרשב"א דמתיר בזה אלא דה"ק שאין לפסוק כן להלכה להקל ואפילו מי שירצה להתיר כן להלכה לכל הפחות לא יתיר אלא אחר התערובות אבל לעולם דעת הרשב"א שמותר אפי' בלא תערובת עדיין דאלו אחר התערובות מותר אפי' בשני בני אדם דא"ל דבשני בני אדם מ"מ הוי לכתחלה אסור לערב משום אין מבטלין איסור לכתחלה כדלעיל סי' צ"ט סעיף ה' ובאדם אחד מותר לערב לכתחלה דאם תאמר כן דמותר לערב לכתחלה מטעם דחשבינן ליה כאלו כבר נתערב אף אנו נאמר דבאמת מותרים אפי' בלא תערובות כיון דחשבינן ליה כאלו כבר נתערבו אלא ע"כ דבאמת כן הוא אלא דהוא החמיר בזה לערבו תחלה וזהו ג"כ כוונת רמ"א כאן. וכתבתי כל זה לפי שכתב מו"ח ז"ל שהיתר שבכאן אינו אלא לאותן שסוברים שא"א חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב כמ"ש סי' צ"ב וצ"ט אבל לדידן דקי"ל בכל האיסורים אמרינן גם כן כאן אין היתר דמה שנפל בתוך אחד מהן נעשה נבילה ואין זה נראה כלל דכיון שנכנסין שניהם בספק הוה כאלו היו כבר בכלי אחד ואח"כ נפל שם כמו שהוכחנו בסמוך וזהו דבר פשוט דהא אף למ"ד א"א בשאר איסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה מ"מ אין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ ע"כ כיון שיצא כאן מכלל זה ואמרינן דמבטלין ליה לכתחלה היא גופיה נמי מהני ליה לכ"ע לענין שלא יקרא עליו שם נבילה כן נראה לע"ד ברור ופשוט:
א סָעִיף א כגון. וה"ה גבינה של עובד כוכבים וכיוצא בו אפילו איסור שיש לו עיקר בדאורייתא כ"כ הרשב"א:
ב סָעִיף א רבה. כתב הנ"י דאפשר לענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפילו באיסורי דרבנן בפחות מרוב. ופר"ח חולק:
ג סָעִיף א החתיכות. כ' הש"ך אפילו אם החתיכות ראויות להתכבד דגם זה אינו אלא מדרבנן וה"ה בב' חתיכות וב' קדרות או ב' חתיכות וקדרה א' נמי מותר אפילו בחה"ל דהא מ"מ ה"ל ספקא דרבנן לקולא גם נראה דכאן מיירי דהשתי חתיכות היו ניכרות בפ"ע קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו תחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסורא בב' חתיכות כל אחד ואחד דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בדיני ספק ספיקא דין כ"א ופר"ח חולק:
ד סָעִיף א דרבנן. כתב הט"ז ולכאורה יש להקשות על מ"ש בסימן זה דאם ספק נפל איסור דאורייתא מותר בשיעור דרבנן וזה סותר הכלל שאמרנו בסי' ס"ו ס"ד שבזה אין אנו מקילין אלא הוי כודאי דאורייתא ולק"מ דכאן ההיתר מכח שאני אומר לא נפל כלל איסור זה קיל טפי:
ה סָעִיף ב אבל. כ' הש"ך דזה לא מיירי אלא בשתי קדרות אבל בב' חתיכות וקדירה א' אפילו חתיכות האיסור רבה על הקדרה מותר וא"ל בחתיכה א' וב' קדירות היכא משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר י"ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסלק האיסור קודם לכן (ובנה"כ תירץ עוד בענין אחר ע"ש) מיהו הרא"ה חולק וס"ל דאפילו בב' קדרות שרי אפילו האיסור רבה על ההיתר משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש עכ"ל (וט"ז מיישב בענין אחר):
ו סָעִיף ג שיתבטל. כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך ס"ד. ש"ך:
ז סָעִיף ד במינו. כתב הט"ז ה"ה מין במינו ואינו מינו דאמרינן סלק שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו (כדלעיל סי' צ"ח):
ח סָעִיף ד ששים. זה מיירי בחה"ל שמדרבנן לא מהני ס' מ"מ כאן בספק הקילו. ט"ז:
ט סָעִיף ה שתיהן. הטעם כיון שאתה אוסר עכ"פ א' מהן מאי חזית דאסרת להאי דילמת איפכא וע"כ שתיהן אסורות [הרשב"א] וע"ל סימן ק"ץ סמ"ג ולפ"ז משמע להדיא דאפילו ב' קדירות ההיתר אינן שוות אלא אחת מהן קטנה ואחת גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר האיסור לתוך הקטנה נפל. ש"ך:
י סָעִיף ה מותרות. כ' הטור ואין חילוק בין אם שתי הקדירות של אדם אחד או של שני בני אדם והקשה הב"ח אמאי לא אמרינן דב' הקדירות מצטרפין לבטל כשהן של אדם אחד כדלקמן ס"ס זה ותירץ הש"ך דלא מיירי כלל הכא מדין צירוף ואפשר דמיירי הכא בהנך גווני דלא מהני לקמן צירוף וכתב עוד דנ"ל עיקר כרמב"ן דבשל שני בני אדם ובאו לשאול בזה אחר זה תולין להקל אפילו אין בשום א' מהן לבטל וכל זה דוקא באיסור דרבנן אבל באיסור דאוריית' לא אמרינן שאני אומר דספיקא דאוריית' לחומרא:
יא סָעִיף ו השני. כתב הב"ח דבזה קמ"ל דאפילו באיסור דאוריית' שרי והשיגו עליו הט"ז וש"ך דזה כלל גדול שאין אנו אומרים שאני אומר באיסור דאוריית':
יב סָעִיף ו אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואינו ידוע להיכן נפל. ש"ך:
יג סָעִיף ז מצטרפות. כתב הש"ך דבאו"ה כתב לחד תירוצא דוקא שאין באחד מהם לבטלו רק בשתיהן אבל יש באחד מהם לבטלו ואין בשני לבטלו אין אומרים בזה שהוא מותר מחמת שנכנס בספק שהרי אותו שיש בו כדי לבטל לא נכנס בספק כלל ונראה ברור דאפי' למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים אפ"ה מצטרפות דלא אמרי' חנ"נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידעינן אמרינן רואין כאלו היו מעורבים בתחלה בשעת נפילה ונכנס הכל בספק עכ"ל:
יד סָעִיף ז עתיד. כתבו הט"ז וש"ך ונראה דאפי' באדם א' אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שא' של בשר והב' של חלב או שיש בא' דבר מתיקות ובשני דבר קיוהא כחומץ או בכה"ג אינם מצטרפין:
טו סָעִיף ז להתיר. כ' הט"ז וז"ל ולי נראה לתמוה על זה הפסק שכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטלו אמאי פסק לעיל סי' ק"ה סט"ו ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות אמאי לא נימא דכולן מצטרפות לבטל:
טז סָעִיף ז שיערבנו. והט"ז חולק ע"ז ופסק שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע"י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפין לבטל ומותר כ"א בפ"ע כיון שעתידי' להתערב חשבינן כאילו כבר נתערבו עכ"ל (וע' כ"ג):
א סָעִיף א החתיכות. עבה"ט ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' וכלל ב' שהוא חולק עם הפר"ח בתרתי ועם הש"ך בחדא דמה שכתב הפר"ח דאף בשהחתיכות ניכרות בפ"ע מיקרי איתחזק איסורא בזה נראה עיקר כהש"ך דלענין ספיקא דרבנן בעינן איתחזק איסור גמור כו' וגם במה שדעת הפר"ח דאף בחזקת איסור אמרינן ספק דרבנן לקולא אין הלכה כן (וכבר כתבתי מזה בדיני ס"ס אות כ"א) אך גם על הש"ך חולק כתב דאפילו בשאין החתיכות ניכרות דאיתחזק איסורא תלינן לקולא לומר דשל היתר נפלה ודוקא באם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואח"כ נאבד א' מהם לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כיון דאיתחזק אבל בנפל אחד מהם לתוך קדרה של היתר דאיכא חזקת היתר כנגדה דהעמד קדרה בחזקת היתר תלינן לקולא ע"ש ועיין בתשובת תולדות יצחק סי' ך' מה שכתב בענין זה:
ב סָעִיף א תולין להקל. עיין בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ז ול"ח ול"ט שכתב דאף אם אחת מהקדרות אינו אסור אלא מספק אפ"ה תולין בו ולכן כתב במעשה שהיו עומדים ג' קדרות של היתר ונפל איסור דרבנן לאחד מב' קדרות מהם ובקדרה שלישית עדיין לא היה שום ספק ואח"ז נפל איסור דרבנן לאחד מהקדרות ונולד לנו ספק בקדרה שלישית ועל אחד מהראשונות. דהב' קדרות הראשונות ודאי אסורים כדלקמן סעיף ה' והקדרה הג' מותר דתולין אותו בב' קדרות שנאסרו כבר אך אם לא נודע הספק הראשון עד אחר שנולד השני יש להתיישב בדבר ובהפ"מ יש להקל ע"ש. עוד כתב דאם לא נודע הספק הא' מהקדרות הנ"ל עד שנודע השני אז י"ל קצת דאף הא' מהראשונים אשר אין בה ספק בטעם שניה מותרת אך לא מלאו לבו להתיר בזה ע"ש טעמו:
א סָעִיף א אם החתיכה כו'. כמ"ש בשתי מדוכות בפ"ג דפסחים (מ"ד א') ופ"ו דנזיר בתרומת תבלין דרבנן ובשתי קופות שם ושם ופ"א דפסחים בתרומה בזה"ז דרבנן:
ב סָעִיף א כגון שומנו כו' פ' ג"ה צ"ב ב':
ג סָעִיף א ואפי' אם כו'. פרק הערל (פ"ב א') כר' יוחנן:
ד סָעִיף א וכן הדין אם כו'. תוספתא ספ"ח דתרומות ושם כל הג' בבות אלו היו לפניו שתי קדרות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו מדוכה אחת של תרומה נתן לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נתן הרי אני אומר לתוך של תרומה נתן היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניו קדירה אחת של חולין נתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר מתוך של חולין היו לפניו שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה נתן משתיהן ואינו יודע אם מזו לתוך זו ואם מתוך זו לתוך זו הריני אומר תרומה לתוך תרומה נתן וחולין לתוך חולין נתן ואם היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני ה"ז אסור שלא התירו ספק דימוע אלא בדבר שיש לו מתירין ר"ל דוקא תולין תרומה לתוך תרומה נפלה אבל אם א' טבל וא' חולין אין תולין לתוך טבל נפלה התרומה שאין תולין אלא במקום שאין אוסר כלל:
ה סָעִיף א או אם כו'. מתני' פ"ד דתרומות ותוספתא הנ"ל ובפ"ו שם:
ו סָעִיף ב בד"א כו' פ' הערל (פ"ב ב') וסבר ר"י בדרבנן כו' לא דלא כו':
ז סָעִיף ג היה האיסור כו'. פ"א (ט"י) ופ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר:
ח סָעִיף ד היה ההיתר כו'. יבמות שם וסבר ר"י כו' ואר"י אע"פ כו':
ט סָעִיף ד כיצד כו'. אע"ג שהוא ד"ת כיון שהשיעור דרבנן כמ"ש בפ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר איתביה שתי מדוכות כו' ואי אמרת כו' איתביה כו' אלמא דס"ד בתרומה דאורייתא ואפ"ה אי כזית בא"פ דרבנן ניחא:
י סָעִיף ד שד"ת כו'. פרק התערובות (ע"ח. ע"ט):
יא סָעִיף ד אלא כו'. פנ"ה (צ"ז ב'):
יב סָעִיף ד היו שתי כו'. עתוס' פ"ג דפסחים שם ד"ה איתביה כו' ואור"י כו' אלמא במין בשא"מ לא מהני רביה כ"ז שאסור מדאורייתא וקי"ל דמין בשא"מ בטעמא מדאורייתא כמ"ש בפ' התערובות (שם) וכלל הענין שאין תולין אלא היכא שמותר מדאורייתא:
יג סָעִיף ה היו שתי כו'. ור"ל במקום שאין מצטרפין כגון שתי מגורות בשתי עליות כמ"ש בס"ז וכיוצא בו כמ"ש בירושלמי פ"ד את אמר קופות מעלות ומגורות אינן מעלות היאך עבידא שתי מגורות בשתי עליות ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות וכן לענין מקוה בתוספתא דמקואות פ"ב והביאה הר"ש פ"ב שתי מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול בא' מהן כו' ועס"ז:
יד סָעִיף ה ואפי' באיסור דרבנן. ממתני' פ"ד דתרומות ליטרא קציעות כו' ואסורים כולם כמ"ש בריש י"ט (ד' א'):
טו סָעִיף ה אבל אם יש כו'. תוספתא שם (בפ"ו דתרומות) בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה ושם (בפ"ב דמקואות) אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעים סאה הריני אומר לתוך של ארבעים נפלו:
טז סָעִיף ו היו כאן כו'. שם וירושלמי ספ"ד שתי קופות בזו ארבעים סאה ובזו ארבעים סאה נפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן וידוע כו' ואח"כ נפלה שניה ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה שם נפלה שניה נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה ואח"כ נפלה שניה וידוע לאיזה מהן נפלה אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם נפלה ראשונה ושם שני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך א' מהן וידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהן נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים נפלו שלשה לוגין לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ נפלו שניים וידוע לאיזה מהן נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים שם נפלו ראשונים ועסי' ר"א סעיף ס"ח ע"ב ע"ג
יז סָעִיף ו ודוקא כו'. כנ"ל שאין תולין אלא במקום שאין אוסר כמ"ש בתוספתא הנ"ל ושם ספ"ו ואם היה טבל כו' שלא התירו ספק כו' כנ"ל או במקום שאסור מכבר כמ"ש בפ"ו שם אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת הריני אומר לתוך של מדומעת נפלה נקט דוקא שהיא מדומעת וכן במקואות שם אחד שאוב וא' שאינה שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו וכמה ברייתות בפ"ו דתרומות שם:
יח סָעִיף ז היו כאן כו'. מתני' ספ"ד דתרומות שתי קופות ושתי מגורות כו':
יט סָעִיף ז ולא עוד כו'. תוספתא פ"ו וירושלמי פ"ד שתי קופות בשתי עליות ושתי מגורות בעליה אחת ואמר בירושלמי שם אבל שתי מגורות בשתי עליות לא מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות וכ' ר"ש שם ולפי טעם זה היינו בששתיהן של אדם אחר שדרכן להתפנות ולהתערב וניחא השתא הא דתני בתוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך של מאה נפלה ומאי נ"מ אלא משום ב' גברי איצטריך. וכ"ז שתולין להקל במותר מן התורה וכמ"ש בס' הקודמים וכן אמרו (שם) בירושלמי על הברייתא דריש י"ט דרסה בעיגול כו' ד"ה יעלו כו' א"ר אבין וצריך שיהא בכל אחת שני ליטרין וכ"ש כדי שתיבטל ברוב ר"ל עם הליטרא ואף שהוא איסור דרבנן י"ל דס"ל כר"ל בפ' הערל (פ"ב א') דאפילו בדרבנן צריך רביה ולר"י סגי בשני ליטרין מ"מ בדאורייתא צריך שיהא מותר יבש ביבש ברוב ומין בשא"מ לח בלח בס' וכאן במין במינו ברוב כנ"ל:
כ סָעִיף ז ויש כו'. כדעת הרא"ה דאפילו מין במינו בלח בלח לא אלא ביבש ביבש או באיסורי ושיעורי דרבנן ועש"ך ס"ק כ':
כא סָעִיף ז ומיהו כו'. בירושלמי שם לא משמע כן דאמרינן ר"ז ר' חייא בשם ר' שמעון היו לפניו שתי קופות בזו חמשים סאה ובזו חמשים סאה ונפלה סאה תרומה לתוך אחד מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפלה רצה להעלות מזו מעלה רצה להעלות מזו מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה וכן שני מקואות כו' אלמא בשלא נתערב מיירי אלא לצאת ידי המחמירין כיון שאפשר ויוצא אף ידי המחמירין ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה דהא מצטרפין ביבש אלא בלח ה"מ דלא מצטרף שהוא ירגיש טעם באכילתו או ראוי לנ"ט וכיון שמערב קודם שיאכל מותר וכמ"ש בירושלמי פ"ד דתרומות על מתני' תאנים שחורות מעלין את הלבנות כו' ואמר שכולל ומתיר וכן חטין טוחן ומתיר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.