Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 110 — שולחן ערוך, יורה דעה קי
א דָּבָר חָשׁוּב אוֹסֵר בְּמִינוֹ בְּכָל שֶׁהוּא, וְהֵם ז' דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵם: אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בָּדָן וְחָבִיוֹת סְתוּמוֹת וְחָלְפוֹת תְּרָדִין וְקִלְחֵי כְּרוּב וּדְלַעַת יְוָנִית וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְכֵן בַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִים הֵם וְאֵינָם בְּטֵלִים. אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן לִמְנוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִים בְּשִׁעוּרָן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, דְּהַיְנוּ שֶׁדַּרְכּוֹ לִמְנוֹתוֹ תָּמִיד, אֵינוֹ בָּטֵל (טוּר בְּשֵׁם ר"י וּבֵית יוֹסֵף). וְכֵן נוֹהֲגִין. הָא דְּדָבָר חָשׁוּב אֵינוֹ בָּטִיל, אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וְאַזְלִינָן בִּסְפֵקוֹ לְקֻלָּא. (אָרֹךְ כְּלָל כ"ה וְהָרַמְבַּ"ם פט"ז דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְתוֹסָפוֹת דִּזְבָחִים סוֹף דַּף ע"ג וַאֲגֻדָּה שָׁם וְרֹא"שׁ פֶּרֶק ג"ה וְרַשְׁבָּ"א בת"ה ונ"י פ' הֶעָרֵל וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסי' זֶה בְּכַמָּה דּוּכְתֵי). כָּל דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב אֵצֶל בְּנֵי מָקוֹם מֵהַמְּקוֹמוֹת, כְּגוֹן אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בָּדָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָם הַזְּמַנִּים, הוּא אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן, וְלֹא הֻזְכְּרוּ אֵלּוּ, אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵן אוֹסְרִים בְּכָל שֶׁהֵן בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶן, בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
ב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים, וְנִשְׁחֲטוּ, בָּטֵל חֲשִׁיבוּתָן וּבְטֵלִין; וְהוּא שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּשׁוֹגֵג. וְדַוְקָא בַּעֲלֵי חַיִּים קְטַנִּים, שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְהִתְכַּבֵּד לְאַחַר שְׁחִיטָתָן (אָרֹךְ כ' כה).
ג ט' חֲנֻיּוֹת מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, לָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח, הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁכָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי. אֲבָל בָּשָׂר הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק, אוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁרֹב הַחֲנֻיּוֹת מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. זֶהוּ דִּין תּוֹרָה, אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשּׁוֹחֲטִים וְכָל הַמּוֹכְרִים יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ג. וְהָא דְּאָמְרִינַן כָּל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ, הַיְנוּ שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם פֵּרַשׁ לְפָנֵינוּ אוֹ שֶׁרוֹאֶה כְּשֶׁהַעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְקָחוֹ, הָוֵי כְּאִלּוּ לְקָחוֹ מִשָּׁם בְּיָדוֹ (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְתוס' פֶּרֶק ג"ה דַּף צ"ה וְרַ"ן שָׁם וְהג"א בְּשֵׁם ר"י וְתוס' וַאֲגֻדָּה פ' הַתַּעֲרוֹבוֹת וְרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל כ' סִימָן י"ז וּסְמַ"ג סוֹף דַּף נ"ב וּסְמַ"ק סִימָן רי"ד וְש"ד סִימָן מ"ו וְר' יְרוּחָם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים).
ד רֹב חֲנֻיוֹת מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וּמִעוּט מוֹכְרוֹת בְּשַׂר נְבֵלָה, לָקַח מֵאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת, בְּטֵלָה בְּרֹב מִשּׁוּם סְפֵק סְפֵיקָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּכְהַאי גַּוְנָא, מִשּׁוּם דְּכָל מָקוֹם דְּאִסּוּר בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וְהוֹאִיל וְסָפֵק הָרִאשׁוֹן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵין כָּאן עוֹד סְפֵקָא לְהַתִּיר, רַק תַּעֲרֹבֶת, לֹא מִקְרֵי סְפֵק סְפֵיקָא (אָרֹךְ כְּלָל כ"ה). וְהָכֵי נָהוּג.
ה מִי שֶׁלָּקַח בָּשָׂר מְהַמָּקוֹלִין (פִּי' בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם) וַאֲפִלּוּ חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה בַּמָּקוֹלִין וְלֹא נוֹדְעוּ חֲתִיכוֹת הַטְּרֵפָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזוֹ לָקַח, כָּל מַה שֶּׁלָּקְחוּ מֵהַמָּקוֹלִין קֹדֶם שֶׁנִּמְצֵאת הַטְּרֵפָה, מֻתָּר, שֶׁלֹּא נָפַל הַסָפֵק בַּקָּבוּעַ אֶלָּא לְאַחַר שֶׁפֵּרַשׁ, וְכֵיוָן שֶׁהָרֹב כָּשֵׁר, מֻתָּר. אֲבָל לִקַּח מִכָּאן וַאֵילַךְ, אָסוּר, וַאֲפִלּוּ חֲתִיכָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בָּזֶה, וְיִטְעוּ בֵּין רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד לְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה.
ו בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאָר דְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּהֶתֵּר, שֶׁאֵינָם בְּטֵלִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף, אֲפִלּוּ אִם פֵּרֵשׁ אֶחָד מִן הָרֹב, אַחַר שֶׁנּוֹדַע הַתַּעֲרוֹבוֹת, אָסוּר. וְהוּא שֶׁהִפְרִישׁוֹ בְּמִתְכַּוֵּן, אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ מִמֵּילָא, שָׁרֵי. הַגָּה: וְהָא דְּאָסוּר אִם הִפְרִישׁוֹ בְּמִתְכַּוֵּן, הַיְנוּ שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ רַק מְעַט וְנִשְׁאֲרוּ מִקְצָת הָאִסּוּרִים בִּמְקוֹמָם, דְּאָז חַיְשִינָן שֶׁמָּא יִקַּח מִן הַקָּבוּעַ גַּם כֵּן. אֲבָל אִם נִתְפָּרְשׁוּ כֻּלָּן בְּיַחַד, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בִּמְקוֹמָן, וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָן פֵּרְשׁוּ קְצָתָן, אוֹתָן שֶׁפֵּרְשׁוּ אָז, מֻתָּרִים (דִּבְרֵי קַבָּלָה מֵחָמִיו הַגָּאוֹן מהר"ר שַׁכְנָא זַ"ל), רַק שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים אֲסוּרִים (טוּר סוֹף סִימָן נ"ז). וְאִם נִתְעָרְבָה תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה בִּכְשֵׁרוֹת, וְנִמְצָא בֵּיצָה בֵּינֵיהֶם, הַבֵּיצָה מֻתֶּרֶת אַף עַל גַּב דְּהַתַּרְנְגוֹלִים חֲשׁוּבִים וְלֹא מִתְבַּטְּלִין, לְגַבֵּי בֵּיצָה אָזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא (אָרֹךְ כְּלָל כ"ו).
ז דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, כְּגוֹן בַּעֲלֵי חַיִּים וּבְרִיָּה, וַחֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, וְדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, שֶׁנִּתְעָרֵב בָּאֲחֵרִים וְנֶאֱכַל אֶחָד מֵהֶם בְּשׁוֹגֵג, בֵּין שֶׁאֲכָלוֹ עַצְמוֹ בְּשׁוֹגֵג בֵּין שֶׁאֲכָלוּהוּ אֲחֵרִים בְּשׁוֹגֵג, (ת"ה סִימָן קע"ה) אוֹ נָפַל מֵעַצְמוֹ לַיָּם בְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱבַד מִן הָעוֹלָם, הֻתְּרוּ כָּל הָאֲחֵרִים, שֶׁאָנוּ תּוֹלִין לוֹמַר הָאִסוּר הָלַךְ לוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל הַנִּשְׁאָרוֹת שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם בְּיַחַד, דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ אִכָּא חֲדָא דְּהֶתֵּרָא, אֲבָל לְאָכְלָם אַחַת אַחַת, אָסוּר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לְאָכְלָם שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אָסוּר לְאָדָם אֶחָד לֶאֱכֹל אֶת כֻּלָּם. וְאֲפִלּוּ ב' בְּנֵי אָדָם, אֵין לְאָכְלָם כֻּלָּם בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף לָדַעַת טוּר).
ח דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְנָפַל מֵהַתַּעֲרֹבֶת הַזֹּאת אֶחָד לִשְׁנַיִם אֲחֵרִים, וְנָפַל מִן הַשְּׁלֹשָׁה אֶחָד לִשְׁנַיִם אֲחֵרִים, הֲרֵי אֵלּוּ הָאֲחֵרִים מֻתָּרִים. שֶׁהֲרֵי הָאֶחָד שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה בָּטֵל בְּרֹב. וְאִם נָפַל אֶחָד מֵהַתַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה לְאֶלֶף, כֻּלָּם אֲסוּרִים, וְלֹא נֶאֱמַר בָּטֵל בְּרֹב אֶלָּא לְהַתִּיר סְפֵק סְפֵקָן, שֶׁאִם יִפֹּל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַשְּׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פֶּרֶק ט"ז מהמ"א דִּין י') הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְאָדָם אֶחָד לֶאֱכֹל אֶת כֻּלָּן. וְדַוְקָא שֶׁהָאִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב הוּא וַדַּאי אִסּוּר, אֲבָל סְפֵק אִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב וְנָפַל מֵאוֹתָהּ תַּעֲרֹבֶת לְמָקוֹם אַחֵר, הַתַּעֲרֹבֶת הַשֵּׁנִית שָׁרֵי. (אָרֹךְ כְּלָל כ"ו). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵין לְהַתִּיר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא (שָׁם כְּלָל כ"ה), וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם לֹא לְצֹרֶךְ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶתֵּר בְּלָאו הָכֵי.
ט סְפֵק טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּהֵא בְּהֶתֵּר כְּדֵי לְבַטֵּל הָאִסוּר אִם הוּא מִדְּבָרִים הַמִּתְבַּטְּלִים. שֶׁכֵּיוָן שֶׁסָפֵק הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּגוּפוֹ, אֵין לְהַתִּירוֹ מִסְפֵק סְפֵיקָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַטַּעַם דְּאָסוּר הוֹאִיל וְהַסָּפֵק הוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא וְלֹא נוּכַל לוֹמַר עוֹד סָפֵק, שֶׁאֵין כָּאן אִסּוּר רַק שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, לֹא מִקְרֵי סְפֵק סְפֵיקָא וְאָסוּר (שָׁם). אֲבָל אִם הָיוּ ב' סְפֵקוֹת אִם הָיָה כָּאן אִסּוּר כְּלָל, וְנוֹדְעוּ ב' הַסְּפֵקוֹת בְּיַחַד, מַתִּירִים סְפֵק סְפֵיקָא בְּכָל מָקוֹם, אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא וְגוּפוֹ שֶׁל אִסּוּר, וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ חֶזְקַת אִסּוּר, כְּגוֹן עוֹף שֶׁבְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֵד וְנִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁמַט גַּפּוֹ סָפֵק מֵחַיִּים אוֹ לְאַחַר שְׁחִיטָה, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מֵחַיִּים, שֶׁמָּא לֹא נִקְּבָה הָרֵאָה, יֵשׁ לְהַתִּיר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְבָרֵר עַל יְדֵי בְּדִיקַת הָרֵאָה, אֵין לָחוּשׁ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ג.
י רֵאָה טְרֵפָה שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין רֵאוֹת כְּשֵׁרוֹת, וְאָמַר הַבּוֹדֵק שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאוֹתָהּ סִרְכָא, וּבִשְׁגָגָה נִתְעָרְבָה אוֹתָהּ רֵאָה טְרֵפָה בֵּין הַכְּשֵׁרוֹת, וְלֹא הָיְתָה בַּכְּבָשִׂים עִרְבּוּבְיָא, הַכְּבָשִׁים מֻתָּרִים.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א במינו כו'. כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם ר"פ ט"ז מהמ"א וכ"כ האו"ה כלל כ"ה די"ז דדוקא במינו אבל הרב בת"ח כלל מ' ד"ו השיג על האו"ה בזה ופסק דאפילו שלא במינו אוסר בכל שהוא וכ"פ בהג"ה לעיל סימן ק"א סוף ס"ו וצ"ע למה לא הגיה כאן כלום אדברי המחבר ונראה דס"ל דהרמב"ם והמחבר לא נקטו מינו אלא משום דלא משכחת לה שלא במינו דהא יהא ניכר האיסור ונמשך אחר הטור ס"ס ק"ט שכתב דדבר יבש שלא במינו היינו כגון שנפרך לחתיכות דקות א"כ דבר חשוב שאינו נפרך לחתיכות דקות לא משכחת לה שלא במינו ובת"ח ובהג"ה שם דכתב דאפילו שלא במינו אינו בטל לא נקטיה אלא משום בריה דאיירי התם שנתערב במרק ותבשיל דבריה אע"פ שהיא קטנה אינה בטלה זהו נ"ל בדעת הרב ומ"מ אף שלא במינו אוסר דבר חשוב בכל שהוא ומשכחת לה שפיר נתערב שלא במינו כמ"ש בסי' ק"ט סק"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב בכל שהוא. כלומר אפילו בכמה אלפים אינו בטל. ודע דאיתא בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ע"ד ע"א) דדברים החשובים האסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה וכן מוסכם מכל הפוסקים מיהו כתבו התוס' ביבמות פ' הערל (יבמות דף פ"א ריש ע"ב) ובזבחים (דף ע"ג ע"ב) בשם הירושלמי דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן (כדלקמן סי' קל"ד גבי יין נסך) אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אח"כ לישראל וכ"כ רבינו שמשון והברטנורא בסוף ערלה וכן הוא באגודה פרק התערובות ובנ"י פ' הערל וכ"כ הר"ן ס"פ כל הצלמים וכן כתב בפרק בתרא דעבודת כוכבים בשם הראב"ד והסכים כן וכ"כ הראב"ד בהשגות פי"ו מהמ"א ד"ז ובכ"מ שם כתב דגם הרמב"ם סובר כן ודלא כבעל מגדול עוז שכתב שם דברים מעורבבים בלא טעם מיהו מה שכתב הראב"ד בהשגות שם דה"ה דתקנתא דר' אליעזר דהיינו יוליך הנאה לים המלח מהני בכל האיסורים הוא כדעת הרשב"ם שהביאו התוס' ור"ן שם אבל אין כן דעת התוס' והפוסקים הנ"ל שם אלא ס"ל דדוקא בעבודת כוכבים שתופסת דמי' סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים וכן דעת הרא"ש ס"פ כל הצלמים דלא כהלבוש בא"ח סימן תמ"ה ס"ב שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דנ"ל דסגי בהולכת הנאה לים המלח ומותר בהנאה עכ"ל דליתא דלא קי"ל הכי אלא בעבודת כוכבים דתופסת דמי' ועמ"ש בא"ח ר"ס תמ"ז ולקמן סי' קמ"ב ס"ק ח': ש"ע סָעִיף א
ג אגוזי פרך. פרש"י פרך ובדן מקומות הן וכן פי' הריב"ש בתשובה סי' תמ"ח והברטנורה כתב ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד וכן פירשו התוספות ביבמות ובזבחים שם ובערוך כתב שני הפירושים: ש"ע סָעִיף א
ד וחביות. דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטיל כדלקמן סי' קל"ד ס"ב בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ה סתומות. אבל פתוחות אפי' של יין נסך בטילים דלא חשיבי כ"כ התוס' סוף עבודת כוכבים דף ע"ד ע"א ד"ה הא תנא ליה כו' וביבמות שם ד"ה רבי יוחנן כו' אבל בזבחים שם ד"ה אלא למ"ד כו' כתבו ושמא החמירו ביין נסך לאסור אפילו בחביות פתוחות משום דחמירא עבודת כוכבים משאר איסורים כו' וכ"כ עוד שם וא"נ כדמפ' בירושלמי יין נסך ועבודת כוכבים משום דלא ידבק (בך)[בידך] מאומה מן החרם ומיירי אפילו בחביות פתוחות עכ"ל וכ"כ ר' ירוחם נתיב י"ז ח"א וז"ל אם אינו בלול אם הוא דבר חשוב כגון חבית יין נסך בין החביות אוסר באלף ואם אינו חשוב כגון חבית קטנה פתוחה בין החביות בטלה ברוב וכן נראה סברת התוס' בסוף עבודת כוכבים עכ"ל אבל נראה דט"ס הוא וצ"ל חבית קטנה או פתוחה וכן מוכח בתוס' דעבודת כוכבים: ש"ע סָעִיף א
ו וככרות של בעל הבית. לאפוקי דנחתום דלא חשיבי כן פשוט בש"ס ופוסקים וצ"ל דהיינו דוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים וק"ל: ש"ע סָעִיף א
ז בעלי חיים. אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מכח חשיבותן כך פשוט בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף א
ח אע"פ שדרכן למנותן. לעולם ואינן נמכרים כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינן חשובים: ש"ע סָעִיף א
ט שדרכו למנותו תמיד כו'. אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים כדאית' בש"ס ריש מסכת ביצה בטל וכ"פ בת"ח כלל מ' בדין א' וכלל ס"ג ד"ג ומהרש"ל באו"ש כתב דנהגינן לחומרא כסה"ת (וש"ד ור"י ושאר פוסקי') דדבר שלפעמים נמכר באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ"פ בספרו פג"ה סי"נ והאריך בזה ע"ש וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן וכן כתב האו"ה כלל כ"ה דכן נוהגין. וכ' עוד מהרש"ל שם וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל עכ"ל וכ"כ הב"ח וע"ל סימן פ"ו ס"ק י': ש"ע סָעִיף א
י ואזלינן בספיקו לקולא. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא וכ"כ האו"ה שם וכ"כ הרב לעיל ר"ס ק"א אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא והוא שנשחטו כו'. דוקא נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג אבל נשחטו קודם שנתערבו אפי' במזיד בטלים וק"ל: ש"ע סָעִיף ב
יב בשוגג. אפילו אחר שנודע התערובות כמו שנתבאר בסימן ק"א ס"ו וע"ש ועיין בסימן צ"ט ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
יג ודוקא ב"ח קטנים כו'. כתב הב"ח יש לתמוה דבסי' ק"א ס"ג פסק דאפי' תרנגולת בנוצתה בטילה וכ"ש כבש בעורו וצמרו וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל ולק"מ דהא כתב בת"ח כלל מ"ב סוף דין ג' דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל (ר"ל משום דצריך תיקון גדול ומחוסר מעשה גדול לכשתהיה ראויה להתכבד) אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין (כיון דחשוב הוא דלענין דבר שבמנין לא איכפת במאי דמחוסר מעשה) כדלקמן כלל מ"ב (ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרים אותו במנין בטל) עכ"ל וכ"כ בסוף כלל מ"ב דוקא ב"ח קטנים שלאחר שנשחטו בטל חשיבותן ולא הוי אח"כ חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמנין כו' לזה כתב כאן ודוקא ב"ח קטנים שאינן ראוין להתכבד ר"ל לא חשיבי וא"כ לא הוה דבר שבמנין ולעיל סי' ק"א לא כתב דבטל אלא מטעם חה"ל וזה ברור ומ"מ לענין דינא ע"ל סימן ק"ח ס"ק ח': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד תשע חנויות כו'. כתב הרא"ה בס' בדק הבית דף ק"ך סוף ע"א דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו היא ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבילה דאסור דלא דמי לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שא' מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיה פירשה בידי הלוקח מהן ואם כן ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא שתחלתה היה נעלם ממנו שהיה סבור שכולן מותרות וכשנתברר שהיא אסורה איגלאי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור עכ"ל ואף הרשב"א במשמרת הבית שם מודה לו בזה אלא שמחלק שם וביאר דבריו שבתורת הבית שהעתיקם המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טרפה במקולין כגון שנתערב טרפה בין הכשרות בחה"ל או אפילו ודאי טרפה ולא נודע אלא עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הודאי טרפה במקולין זו שלקח אבל מ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח נמצא אין הספק מצד ברירת החנויות אלא שאינו יודע אם לקח מן הכשרה או מן הטריפה וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא אלא בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי כן הוא דעת הרשב"א במשמרת הבית שם ע"ש ודוק אבל הר"ן כתב בפג"ה אקבוע דט' חנויות וז"ל וכתבו התוס' דלא מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אע"פ שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע ונ"מ למי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טרפה ביניהם דשרי דכיון דבשעה שלקח לא היה קבוע דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא עכ"ל וכן לפי מה שפירשו הב"ח והאחרונים דברי הטור דס"ל אם ידוע שיש טרפה בחנות אחת ולא נודע באיזה מהן ולקח מא' מהן וידוע מאיזה מהן לקח) ה"ל קבוע כיון דאין תערובות בחתיכות אלא כל חתיכה עומדת בפ"ע והתערובות הוא בחנות א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן דהא כתב ע"ז וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דכל מה שלקחו קודם ספיקא הכל מותר ולאחר שנולד הספק הכל אסור עכ"ל אבל באמת לא משמע כן בתשובת הרא"ש כלל ך' סימן י"ז דמיירי התם להדיא בנתערבו החתיכות זו בתוך זו דאע"פ שהן חה"ל שרי כשלקחו קודם ספיקא מטעמא דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע מאחר שאז היו כולן בחזקת היתר ועדיף טפי מפירש ממילא אבל לא בספיקא דחניות וגם דברי הטור לכאורה לא משמע כן וגם הב"י הבינם דמיירי בתערובות דחתיכות וכ"כ בדרישה סי"ט בשם הב"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
טו שכל קבוע כמחצה כו'. הכי ילפינן בב"ק (דף מ"ד ע"ב) ובפרק קמא דכתובות (דף ט"ו ע"א) מקרא דוארב לו וקם פרט לזורק אבן לחבורת אנשים שעמדו שם ט' ישראלים וחד עובד כוכבים דפטור משום ספק נפשות להקל דאף על גב דרוב ישראלים מ"מ ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי. ודע דהא דקי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה הוא בין לקולא ובין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא הכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דכתובות שם: ש"ע סָעִיף ג
טז אבל בשר כו'. אפילו הוא חה"ל כך פשוט בפוסקים: ש"ע סָעִיף ג
יז הנמצא כו'. דוקא כאן בחנות הא' ניכרת בפני עצמה אבל היכא דידוע שיש טרפה אחת בחנות ולא נודע באיזה חנות אע"ג דהוי קבוע כמו שכתוב בס"ק י"ד מ"מ אם פירש שלא בפניו נראה דלהרא"ש וסיעתו דאסרי לקמן ס"ק ל"ה גבי קבוע דחה"ל פירש ממילא אע"ג דכל דפריש מרובה פריש מגזרה דשמא יקח מן הקבוע ומחלקים דל"ד לט' חנויות דהאיסור נודע איזה מהן נבילה וכשירה ולכך ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע א"כ הכא כיון דאין האיסור נודע נמי איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח ס"ו גבי מ"ש אבל מ"ש הרא"ש אח"ז דרך כלל דלא אשכחן דאסר ש"ס משום גזירה שמא יקח מן הקבוע קודם שנולד הספק כל זמן שעומדים בחזקת היתר כו' כל זה כתב להיכא שהאיסור עומד בפ"ע בקבוע אלא שאין נודע מקום קביעות האיסור עכ"ל עיין שם ועיין בתשובת הרא"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
יח או ביד עובד כוכבים כו'. כתב הרוקח סי' ת"פ דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יט דכל דפריש כו'. דכיון דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועיין בתשו' מהרי"ל סימן קנ"ט: ש"ע סָעִיף ג
כ אבל חכמים אסרוהו כו'. משום בשר שנתעלם מן העין כדלעיל סי' ס"ג וכבר נתבאר שם על נכון באיזה ענין אנו מתירין משום בשר שנתעלם מן העין וכה"ג מותר כאן פירש ממילא: ש"ע סָעִיף ג
כא אבל אם פירש לפנינו כו'. משום דהספק נולד במקום הקביעות. והעט"ז כתב בסעיף זה דברים מעורבים בדיני מין במינו ומין בשאינו מינו ופשוט הוא שאין ענינם לכאן דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש וכבר נתבאר בסימן ק"ט על נכון דין יבש ביבש במינו ובשאינו מינו ובסימן צ"ח ס"ב נתבארו דיני מין במינו ובשאינו מינו בלח בלח ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב ונתערבה באחרות כו'. הב"ח השיג על המחבר דהרשב"א לא קאמר אלא בפירש לפנינו דאיסורו אינו אלא מדרבנן אבל לא בלקח דהספק הא' אסור מן התורה והוי כספק טרפה שנתערב דהתערובות אסור כדלקמן ס"ט עכ"ד וכן בהגהות שבסוף ספר או"ה כלל כ"ה דין י"ב כתב דהרשב"א (ומביאו הטור) לא מתיר אלא בפירש לפנינו דחושבו דרבנן ובאמת הכי משמע לכאורה מלשונו בת"ה הקצר שהביא הטור שכתב ויראה לי שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' משמע דקאי אדסמיך ליה אפירש לפנינו והיינו לישנא דאסרו משמע שחכמים אסרו מיהו בתה"א דף ק"כ סוף ע"ב כתב וז"ל מיהו דוקא שלא נתערב חתיכה זו שלקח מן הקבוע בין חתיכות אחרים של היתר כו' מיהו י"ל דקאי אחה"ל דמיירי התם מינה דקרי לה התם קבוע וכן בלשון הפוסקים תערובות דחה"ל נקרא קבוע והכי נמי הספק הראשון מדרבנן וקאמר דאם לקח חה"ל מן הקבוע ונתערבה באחרות בטלה ברוב משום ס"ס מיהו הרב המגיד פ"ח מהמ"א דין י"א כתב נמי בשם הרשב"א שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' ולא הזכיר שם דבר מחה"ל רק מקבוע דחניות ודוחק לומר כשהעובד כוכבים לוקח מן הקבוע דהא סתמא קאמר ועוד דאם איתא דאעובד כוכבי' קאי ל"ל למימר כלל שהלוקח מן הקבוע דהא הזכיר מקודם עובד כוכבי' בפירוש ואם נאמר דאין זה דוחק ואעפ"כ מיירי בעובד כוכבים אם כן גם על המחבר לק"מ דנוכל לומר דגם הוא מיירי בעובד כוכבי' (אבל בעט"ז א"א לומר כן שכתב אפילו לקח מהן בידים כו' משמע מדבריו להדיא דקאי אישראל ע"ש) אבל יותר נראה לומר כפשטא דמילתא דרשב"א והרב המגיד אף בלקחו ישראל מן החנויות מיירי וגם בת"ה לא הזכיר כלל דהא דלקח עובד כוכבים בפנינו אינו אלא מדרבנן ואדרבה כ' סתמא כמה פעמים דהוי כאילו לקחו ישראל משמע דלגמרי הוי כלקחו ישראל ואסור נמי דאורייתא וכן האו"ה והרב בת"ח שכתבו בשם התו' ומרדכי דלקחו עובד כוכבים או פירש לפנינו אסור מדאורייתא ע"כ נמי הכי דייקי דהא לא כתבו כן התוס' ומרדכי אלא ודאי סבירא להו כיון דכתבו סתמא דהוי כאילו לקחו ישראל משמע דאסור נמי דאורייתא א"כ גם בדברי הרשב"א משמע הכי ול"ק ממאי דס"ל להרשב"א והמחבר בספק טרפה שנתערבה ברוב דלא בטלה דהכא דין קבוע חידוש וכדכתבתי בס"ק י"ד בשם הר"ן משום דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא ואין לך בו אלא חידושו והיינו כל שהוא בפני עצמו אבל לא כשנתערב אח"כ זה נ"ל ברור בדעת הרשב"א וה"ה והמחבר: ש"ע סָעִיף ד
כג בטלה ברוב כו'. צ"ע דלא יהא אלא תערובות הא המחבר ס"ל בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות והרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דשרי בב' תערובות וכדלקמן ס"ק מ"ט וצ"ל דס"ל להמחבר דכיון דקבוע חידוש הוא גרע מתערובות וכל שנתערב אח"כ אזלינן בתר רוב ושרי ועוד ס"ל כיון דבלא"ה הרבה פוסקים מתירים בב' תערובות וכמו שיתבאר בס"ק מ"ט א"כ בקבוע דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק: ש"ע סָעִיף ד
כד משום ספק ספיקא. ספק בשעה שאוכל החתיכה שמא לא זו היא שבאה מהקבוע ואת"ל זו היא שמא של היתר היא ולפי זה אסור לאכול כולך בבת אחת דליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ד
כה ויש אוסרים בכה"ג. וכן דעת הב"ח ודלא כהעט"ז שלא העתיק אלא דברי המחבר ותו לא לא חלי ולא הרגיש בכל מה שכתבתי לעיל: ש"ע סָעִיף ד
כו בכה"ג. בדין זה דקבוע ואפי' פירש לפנינו אסור מן התורה כמחצה על מחצה ואסור אח"כ כשנתערב כ"כ בת"ח כלל מ"ג סוף דין ח' בשם או"ה ופסק כך בסימנים והיינו דהאריך כאן בהג"ה וכתב משום דכל מקום דאיסור במקומו כו' ולא כ' בקיצור משום דהואיל וספק הראשון מן התורה כו' אלא בא לומר דאע"פ דפירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהו בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דמהרש"ל פג"ה סי' צ"ד פסק נמי כהרשב"א וגם דעת הר"ן ויש פוסקים דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דוקא בשאינו אוכלן כאחד דאל"ה ליכא ס"ס כדלקמן ס"ק נ"ב: ש"ע סָעִיף ד
כז והואיל וספק ראשון מן התורה כו'. אה"נ אילו היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק איסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובות כדלקמן ס"ק נ"ג א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוצרכתי להרב בהג"ה דסבירא ליה לקמן ס"ח דהתערובות הב' אסור לאכלו אע"פ שאינו אוכלו כולו כאחד אבל באו"ה גופיה אתי שפיר דכתבתי לקמן ס"ק נ"ד בשמו דבב' תערובות מותר התערובות הב' כשאינו אוכלו כולן כאחד א"כ אשמועינן כאן דגרע מתערובות והוי כספק טרפה שנתערב דלקמן סעיף ט' ואסור התערובות אע"פ שאינו אוכלו כולו כאחד והוא ברור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כח ולא נודעו חתיכות הטרפה כו'. היינו שנתערבו חתיכות הטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו בס"ק י"ד: ש"ע סָעִיף ה
כט אבל ליקח מכאן ואילך. כתב הב"ח בסוף ס"ו דהיינו דוקא בחתיכות שנתערבו זו בתוך זו אבל אם לא נודע החנות שיש בה האיסור קבוע כגון שנמצאת ריאה טרפה ולא נודע מאיזו חנות נקטינן כהרא"ש ורבינו (היינו על פי שפירש הוא דברי הרא"ש וטור ע"ש אבל אינו מוכרח כמ"ש בס"ק י"ד) דמדינא אסורים כל החתיכות שבמקולין אפילו אינן חה"ל ואפשר דגם הרשב"א אינו חולק ע"ז דלא קאמר בהא מידי ולא איירי ביה עכ"ל (וכן בד"מ ובת"ח ובדרישה פירשו דהטור ס"ל דזה קבוע הוא ע"ש): ש"ע סָעִיף ה
ל אסור. משמע אפילו אם לקחו אסור (ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי) וכן משמע יותר בסימני ת"ח סוף כלל מ"ג ע"ש ובפנים בתורת חטאת שם: ש"ע סָעִיף ה
לא שאין הכל בקיאין כו'. כתב הב"ח ריש ס"ו דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות מה שאין כן בנתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר (ר"ל אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד () שלא נתערבו) אלא להורות בדין חתיכה שאינה ראויה להתכבד דבטלה ברוב עד כאן לשונו וכ"כ מהרש"ל פג"ה סוף סימן כ"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לב ושאר דברים החשובים. כגון חה"ל וכן דבר שבמנין ובריה וכה"ג: ש"ע סָעִיף ו
לג אחר שנודעה התערובות אסור. אבל קודם שנודע התערובות מותר אפי' למ"ד פירש ממילא אפשר כ"כ הרא"ש והטור וכן הסכים מהרש"ל פרק ג"ה סימן כ"א וד"מ והאחרונים ודלא כהרשב"א וב"י והטעם כתב הרא"ש בתשובה דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למגזר מידי שכולן בחזקת היתר הן עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזירה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו ע"כ: ש"ע סָעִיף ו
לד אבל אם פירש כו'. דכל המיעוטים שפירשו לצד אחד אנו אמרינן בהן דכל דפריש מרובא קא פריש ואיסורא בתוך רובא אישתאר עכ"ל הרשב"א במשמרת הבית דף ק"ג ע"א וכן כ' בתה"ק בית ד' שער א' דף ל"ט ע"ב ולפי זה פירשו מחציתן בבת אחת אסורים וכן משמע להדיא בתה"ק בית ד' שער ב' דף מ"ב ע"ב ודלא כהפרישה סעיף כ"ח: ש"ע סָעִיף ו
לה אם פירש ממילא. שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפי' בפנינו מותר שכבר נתבטל הקביעות כן כ' הרשב"א בתה"א דף ק"ד ע"ב ומביאו ב"י וכ"כ במשמרת הבית דף ק"ג ע"א דנתפזרו כולן בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
לו שרי. והרא"ש והרבה פוסקים פסקו דפירש ממילא אסור דל"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר בפני עצמו ולא חיישינן שיקח מן הקבוע דברשיעי לא עסקינן משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד וכ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד סימן מ"ד דהכי נהוג ומביאו רנ"ש במ"ש וכ"כ מהרש"ל פג"ה סימן כ"ג וכ"פ באו"ה כלל כ"ו דין י"א וגם הרב בת"ח גופיה ריש כלל מ"ג כתב דטוב להחמיר ובסימנים שם כתב בסתם דאסור וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף נ"א דנראה להחמיר. והב"ח סעי' י"א השיג על המחבר ודעתו לחלק בין בעלי חיים ושאר דברים החשובים דבבעלי חיים כיון דאפשר על ידי ניכבשינהו דניידי שרי בפירש ממילא אבל בשאר דברים החשובים אסור ורצה להוציא כן מדברי הרשב"א והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו אלא אין חילוק כדמשמע מדברי כל הפוסקים: ש"ע סָעִיף ו
לז והא דאסור כו'. הב"ח תמה על פסק זה וכתב שאיננו אמת בכאן בש"ע ולא עמדתי על סוף דעתו דודאי כאן דברי הרב אמתיים דהרי הרשב"א כ' להדיא דפירשו כולן בפנינו הוי כשלא בפנינו ואע"ג דהרשב"א לא קאמר אלא דאם נתפזרו דיעבד אבל אסור לפזרן לכתחלה כמו שאסור ליקח משם מ"מ הרי גם הרב לא הזכיר כאן שמותר לפזרן לכתחלה ולא קאמר אלא דאם הפרישן דיעבד אפילו הפרישן במתכוין דלא ידע דאיכא איסורא בדבר אע"ג דפירשו לפנינו שהרי הפרישן במתכוין מותר כיון דנתפזרו כולן חשוב כפירשו שלא בפנינו. אכן בת"ח כלל מ"ג דין ב' כתב ליישב דברי הטור דסבירא ליה פירש שלא בפנינו אסור ולעיל סי' ט"ז גבי אותו ואת בנו ובס"ס נ"ז גבי דרוסה שנתערבו פסק דניכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובה קא פריש ושנים האחרונים אסורים דבסימן ט"ז ונ"ז מיירי שנתפרד כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו וחילוק זה אינו מוכרח דמנא לן דפירשו כולן עדיף טפי מפירש ממילא שלא בפנינו והראייה שהביא מטא"ח צ"ע דנלפע"ד דאינה ראיה כלל עיין שם ועוד הקשה הב"ח דאם כן למה כתב הטור שנים האחרונים אסורים הלא נעקרו כולן ונתפזרו כולן כו' עכ"ל ולפי עניות דעתי דעת הרב דאע"פ שחזרו ובאו יחד במקום אחד כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון) שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא וכמו שכתבתי בסעיף קטן י"ד בשם הר"ן ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכן משמע להדיא מלשונו בדרכי משה וזה לשונו האמת הוא מה שתירץ לי הגאון מורי חמי מהר"ר שכנא ש"ן דמה שכתב הטור כאן היינו בעוד שהדברים החשובים נשארו במקומן רק שפירש אחד מהן או שנים ולכן לא אמרינן דפריש מרובה פריש דהואיל ועדיין מונחים במקומן הוה ליה עדיין קבוע אבל אם פירשו וניידי כולן ממקומן שלא נשאר שם קבוע פירשו כולן שרי ע"כ: ש"ע סָעִיף ו
לח הביצה מותרת. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולים מן הקבוע ת"ח שם בשם או"ה ולפי זה אפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בתשע חנויות שרי בפירש ממילא אפילו חה"ל ופשוט הוא וכן מוכח באו"ה דהא ס"ל דביצה הוי דבר שבמנין: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לט ודבר שיש לו מתירין. ע"ל ס"ק נ"ו ונ"ז: ש"ע סָעִיף ז
מ ונאכל כו'. לשון הטור ופירש ר"י דוקא שנפל מעצמו אבל אם הפילה אפילו שוגג אסור אטו מזיד (ודברי ר"י הם בתוס' דזבחים ריש דף ע"ד וע"ל סי' צ"ט ס"ק ט"ו) וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם הפילו קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למיגזר כיון שעדיין לא נודע התערובות וכתב ב"י בשם מהרא"י בהגהת ש"ד ובתרומות הדשן (סי' קע"ה) דאפילו לדברי ר"י אם אכלו או האכילו בשוגג לבן ברית שרו האחרונים ולא קנסינן בכה"ג אטו מזיד כלומר שיאכיל א' מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת יאכיל הוא האיסור בודאי אבל האכיל בשוגג לכלב או לעובד כוכבים קנסינן וע"פ זה כתב המחבר ונאכל בשוגג וגבי הפילו דקדק לכתוב ונפל מעצמו אבל לפע"ד דברי מהרא"י אינם מוכרחים דנראה דנהי דליכא למיגזר שיאכיל במזיד מ"מ הא ודאי אם נאכל מותר כ"ש נפל לים א"כ ניחוש כי שרינן ליה נאכל בשוגג יפילו במזיד לים ועוד דכיון דשריא לדידיה לאכול ניחוש שמא יאכיל לעובד כוכבים או לכלב להתיר האחרות וגם בתשו' הרא"ש כלל כ' סימן י"ז משמע להדיא דאפילו נאכל קנסינן שוגג אטו מזיד דכתב שם אמעשה שלקחו הקהל כבשים ואחר כך נודע שכבש אחד טרפה היה שם דאם נאכל אחד מן הכבשים הותרו כולן ואע"פ דפי' ר"י דדוקא נפלה אבל הפילה שוגג גזרינן אטו מזיד כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למקנסיה עכ"ל אלא אם תאמר דמיירי שנאכל ע"י עובד כוכבים וזה אינו במשמע בתשובה שם ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
מא אחד מהם כו'. והרמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים דין י' הצריך שיפלו שנים בדבר דלא מינכרא נפילתם כגון תאנה וטבעת אבל חבית וכה"ג דמינכר נפילתה מודה דסגי בנפילת אחת מהם כמ"ש ר"פ ט"ו מה' תרומות וכן פי' הכ"מ פ"ז מה' עבודת כוכבים וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קי"ז ע"ב דהא דאמרינן בש"ס אנא נמי תרתי קאמינא ר"ל שיפלו שנים וכ"כ הב"י בסי' ק"מ שהרמב"ם פי' כן והביא דבריו בש"ע שם: ש"ע סָעִיף ז
מב או נפל מעצמו לים. אפילו אחר שנודע התערובות או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות וכמו שנתבאר בס"ק ל"ט ונראה דהיינו דוקא נאכל או נפל אחד מהם קודם שפירש מהן אבל אם פירש מהן לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא (כיון) [אף] דנאסר הוא וגם התערובות כיון שהנפרש הוא בעין א"כ כשנפל אח"כ לים לא מן התערובות הוא נפרש שנאמר הך דנפל דאיסור נפל אלא עמד בפני עצמו והלכך התערובות נשאר באיסורו: ש"ע סָעִיף ז
מג לים. דסתמו אבוד וה"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכה"ג אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר כ"כ בכ"מ פ"ז מה' עבודת כוכבים דין י': ש"ע סָעִיף ז
מד בענין שנאבד מן העולם. אבל כל שישנו בעולם ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה י"ל איסורא ברוב איתא הרשב"א: ש"ע סָעִיף ז
מה שנאבד. אבל נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסימן ק"א ס"ז וע"ש: ש"ע סָעִיף ז
מו שאנו תולין כו'. הטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטל מן התורה ברוב הרשב"א: ש"ע סָעִיף ז
מז דממה נפשך איכא חדא דהיתרא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא כ"כ רש"י בזבחים ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש דאל"כ ליכא למימר מדחבריה לאו דאיסורא כו' דלמא בחד דהוה המיעוט אמרינן לאו דאיסורא אלא איסורא ברובא דהיינו בשנים איתא ודוק וכן מוכח מתוך דברי מהרש"ל פג"ה סי' נ"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
מח אסור לאדם א'. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאכלה לאדם אחד לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור כ"כ הרא"ש פג"ה ומביאו ב"י סי' ק"ט: ש"ע סָעִיף ז
מט לאדם א' כו' ואפילו שני בני אדם כו'. נמשך למ"ש ב"י לדעת הטור אבל אינו מוכרח כמ"ש בפרישה סעיף כ"ה וע"ש וגם פשטא דמילתא דהתו' והרא"ש משמע דבשנים שנים מותר לאכלן לאדם אחד רק שלא יאכל כולן כאחד ומשני בני אדם לא הזכירו דבר אכן לקמן סימן ק"מ כתב הט"ו דאסור לאדם אחד ליהנות מכולן וכתב הפרישה דאפשר שאני עבודת כוכבי' דחמירא ויותר נראה דהתם מיירי שלא יהנה מהן מכולן כאחד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
נ ונפל אחד כולן אסורים כו'. לטעמיה אזיל שכתב בספרו ב"י שכן הוא גירסת רש"י ותוס' והרמב"ם אבל לא שת לבו לעיין היטב בתוס' ופוסקים שאף ע"פ שהם גורסים כגי' הרמב"ם מרבוא ומשלש למקום אחר מותרים הא כתבו התוספות שם (בזבחים דף ע"ד ע"א) אמאי דאמרינן בש"ס כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות ופירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרין וז"ל לא אצטריך מרבוא לרבוא אלא למימר דמאן דאסר אסר בכולהו וכדפי' לעיל א"נ משום דיש חילוק בין רבוא ראשון לרבוא שני דרבוא ראשון אי מתהני מכולן בבת א' אסור דקמתהני בחד ספיקא כיון דבבת אחת מתהני אבל רבוא שני אפילו נהנה מכולן בבת אחת ספק ספיקא הוא ושרי וכן מרבוא לג' ומג' למקום אחר אסור ליהנות מג' הראשון בבת אחת ומן השנים שרו מה"ט דפריש עכ"ל וכ"כ הרא"ש פרק ג"ה (סי' ל"ז) ומביאו ב"י בסי' קצ"ט בשם ר"י וכן הוא בתשובת הרשב"א בסי' תש"ל בשם מהר"ם מרוטנבורק ממש כדברי התוספות הנ"ל וכן פסקו כל הפוסקים דתערובות השני מותר הלא המה התוס' בדוכתי טובי והרא"ש ומהר"מ הנ"ל והרשב"א והטור והר"ן בפרק כל הצלמים במתני' דנטל הימנה עצים והנ"י פרק הערל וכ"כ הסה"ת וסמ"ג לאוין קמ"א דף כ"ב ע"ד והאגודה רפ"ק דביצה סי' ו' והמרדכי ס"פ כל הצלמים והגהת ש"ד סי' מ"ה וכ"פ האו"ה כלל כ"ז דין י"א (דלא כהרב בד"מ ובת"ח עיין מ"ש בזה בשם או"ה) וכ"פ מהרש"ל פג"ה סימן נ"ה וכ"פ העט"ז וכתבו האו"ה ומהרש"ל והעט"ז דאסור לאכלן כולן בבת אחת ופשוט הוא דאם אוכל כולן כאחד ליכא ס"ס וכן נתבאר בדברי התוס' ומהר"מ והרא"ש דלעיל) ונראה דגם רש"י מודה דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד ועיין לקמן ס"ק נ"ב הלכך נראה דבהפסד מרובה וכהאי גוונא ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד: ש"ע סָעִיף ח
נא מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו אבל לדעת הפוסקים דאסרי פירש ממילא איירי הכא אפי' בפירש ממילא: ש"ע סָעִיף ח
נב כולן אסורים כו'. כל הסעיף הוא ל' הרמב"ם פי"ו מהמ"א ד"י ובפ"ז מה' עבודת כוכבים כתב וז"ל ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקא מותר כיצד כוס של עובד כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שהעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרים בכל שהוא פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרים עכ"ל ובכ"מ שם האריך והבין שהם דברים סותרים זא"ז וע"פ זה כתב לקמן בש"ע סי' ק"מ גבי טבעת של עובד כוכבים דאסור בב' תערובות ואחד המיוחד מבני החבורה שלי האלוף מה"ר מרדכי אשכנז נר"ו תירץ דקשיא ליה להרמב"ם דבכולה סוגיא דזבחים (דף ע"ד ע"א) קאמר התם רב גבי כוס וטבעת של עבודת כוכבי' דהתערובות הב' מותר ובתר הכי בברייתא דרמוני בדן קאמר ר"ש בן יודא לרבוא אסורים מרבוא לג' ומג' למקום אחר מותרים ורב ע"כ אתי כר"ש כדאיתא התם בש"ס להדיא וניחא ליה דע"כ לא בעי ר"ש ג' תערובות אלא ברמוני בדן להתירה באכילה אבל בהנאה בב' תערובות שרי והלכך בכוס וטבעת של עבודת כוכבים בב' תערובות שרי וכן נ"ל ועי' ת"ח כלל ל"ח ד"ו ועוד דכבר כתבתי בס"ק מ"ט דרוב הפוסקים ראשונים והאחרונים מתירין אפילו באכילה בב' תערובות: ש"ע סָעִיף ח
נג ומ"מ אין לאדם א' לאכול כו'. זה הוציא בד"מ ממ"ש הב"י וז"ל ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן כשנתערבו המועטים באחרים הוי מטעם ס"ס שאני אומר שמא האיסור לא היה בתוך אלו שנפלו לכאן ואת"ל היה זה שאני אוכל לא זהו האיסור ולפ"ז נראה שאין יכול לאכלן כולן כאחד דא"כ ליכא אלא חד ספיקא ואסור עכ"ל אבל באמת לא ירדתי לסוף דעת הרב דהא הב"י לא קאי אלא אמאי דפירש רש"י בדברי רב דהמעוטים שפירשו בתערובות ב' מותר מטעם ס"ס דבתערובות ב' ודאי ליכא ס"ס כשאוכלן כולן כאחד והיינו דכתב הב"י ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן בנתערבו המעוטים כו' ואי הוי קא אברייתא דג' תערובות הל"ל ומשמע מדברי רש"י דהא דשרי פירש א' מהן לרבוא ומרבוא לג' כו' ע"ש ודוק אבל התערובות הג' ודאי דמותר לאכלו כולו כא' דהא איכא שפיר ס"ס ספק אם היה האיסור בתערובות הב' ואת"ל היה שמא לא נפל לתערובות הג' וכ"כ התוס' בזבחים שם והרא"ש פג"ה להדיא והבאתים לעיל ס"ק מ"ט דהתערובות הג' מותר לאכלו כולו כא' מטעם ס"ס וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תש"ל בדין יבש ביבש למהר"ם מרוטנבורק וכ"כ האו"ה כלל כ"ו דין ט' דתערובות הג' אפילו ודאי איסור דאורייתא שנתערב מותרים כולם לאדם א' בבת א' וא"צ לזרוק א' מהן עכ"ל וכ"כ בספר אפי רברבי דף נ"א וכן דעת מהרש"ל פרק ג"ה סי' נ"ה וכן מוכח גם לרש"י לפי מה שנתבאר דהב"י לא קאי רק אב' תערובות אם כן אפילו התערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד ע"כ ודאי דהתערובות הג' מותר אפילו אוכלו כולו כאחד (ועיין שם עוד ברש"י ומה שכתבו התוס' שם ובקונטרס לא פירש כן צל"ע) דהא אפילו מניח התערובות הב' קצתן לצד זה וקצתן לצד זה מותר לאכול כולן כיון שאינו אוכלן כא' כ"ש התערובות הג' דלא יהא אם לא נתערב בתערובת הג' שרי כיון שאינו אוכלן כולן כא' כ"ש עתה שנתערב וזה ברור: ש"ע סָעִיף ח
נד ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא כ"כ האו"ה כלל כ"ו דין ח' ודין י"א ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ח
נה אבל ספק איסור כו'. כ"כ בד"מ ובת"ח כלל מ"ג דין ו' בשם או"ה דבודאי איסור נקטינן כהרמב"ם ובספק איסור נקטינן כהרשב"א עכ"ל ולפ"ז בספק איסור תערובות הב' אסור לאכלו כולו כא' כמו התערובות הג' בודאי איסור אבל באמת לא כתב האו"ה כן ואגב חורפיה לא עיין הרב שפיר באו"ה ואדרבא פסק שם האו"ה כר"י ורוב הפוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה וכן התערובות הג' מותר אפילו לאכלו כולו כאחד אפי' בודאי איסור וכן בספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' לאכלו כולו כאחד כל זה כתב האו"ה שם להדיא ולא הביא שם הרמב"ם אלא אגב גררא לומר דאף הרמב"ם דמצריך ג' תערובות מודה דספק איסור ושני תערובות הוי כג' תערובות ע"ש ותמצא כדברי וזה ברור: ש"ע סָעִיף ח
נו י"א דדבר שיל"מ כו'. משמע אפילו התערובות הג' אסור בדשיל"מ וכן משמע באו"ה כלל כ"ז סוף דין ט' ובמרדכי ס"פ כל הצלמים איתא נמי דאין להתיר דשיל"מ בס"ס וקאי התם אב' תערובות ומשמע דה"ה בג' תערובות דחד טעמא הוא דהא משמע מדבריו שם דאף על גב דבעלמא ב' תערובות שרי בדשיל"מ אסור מאחר דיש לו היתר בלאו הכי א"כ ה"ה ג' תערובות וכ"כ בגליון או"ה שם סוף דין א' דכיון דדשיל"מ אינו ניתר בס"ס אין חילוק בין ב' תערובות לג'. מיהו קשה דבא"ח סימן תצ"ז ס"ד סתם הרב כדברי המחבר דספק מוכן בי"ט שני מותר משום דהוי ס"ס עכ"ל אע"ג דהוי דבר שיל"מ והוא מדברי הר"ן שכתב ברפ"ק דביצה דס"ס שרי אפילו בדשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם וכדכתב הר"ן נמי שם כיון דאנן לא עבדינן י"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמירינן טפי מנייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי ספק וה"ל ספק ספיקא עכ"ל והלכך אע"ג דבעלמא יש להחמיר מ"מ י"ט שני דאינו אלא מנהג אוקמוה אדינא א"נ סתם י"ט לצורך א"נ הוא והוא העיקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סוף דין א' וז"ל ומה שכתבו בשם רבינו (ר"ל מהר"מ מרוטנבורק) דדבר שיל"מ אפילו ס"ס אסור היינו דוקא בתערובות דאע"ג דבעלמא מותר משום ס"ס בדשיל"מ החמירו חז"ל דלא בטיל ע"י תערובות אפי' באלף בס"ס דמאי נ"מ להתיר בביטול בלאו הכי יש לו היתר אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואת"ל שהוא חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ עכ"ל וספק מוכן בי"ט שני דמי ממש לספק חדש ואע"ג דהרב בת"ח סוף כלל ע"ד הביא דברי הר"ן וכתב עליו דבאו"ה כלל כ"ו כתב דהמנהג לאסור ס"ס אפילו בדשיל"מ עכ"ל היינו משום דהאו"ה שם אוסר להדיא אפילו בס"ס גמור אבל מ"מ אפשר דדעת הרב כאן בהג"ה לחלק כהרא"ש וכדפי' והשתא ניחא הא דכתב הרב לקמן סי' רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס והוא מדברי הרא"ש הנ"ל מיהו בלאו הכי י"ל דלקמן ודאי לצורך הוא: ש"ע סָעִיף ח
נז אין להתיר מכח ס"ס. ולפ"ז נראה דכ"ש דאין להתיר בדשיל"מ נפל א' מהן לים והמדבר שכתב בס"ז דגם בדשיל"מ מותר כשנפל א' מהן לים היינו לפי שהביא בספרו ב"י כן בשם הרשב"א והרשב"א כ"כ נמי בב' תערובות דאפילו דשיל"מ מותר וא"כ דעת המחבר כאן דגם דשיל"מ מותר (וכן העט"ז העתיק בס"ז דברי המחבר והשמיט כאן דברי הרב אלמא דס"ל דכיון דנפל מותר כ"ש ג' תערובות מ"מ לא כוון יפה דה"ל לכתוב סברת הרב להחמיר גם בנפל וכל זה גרם לו שלא ידע מהיכן הוציא הרב דבריו וגם כבר הבאתי בס"ק שלפני זה גדולי הפוסקים דסוברים כן) אבל הרב דאסר בג' תערובות דשיל"מ כ"ש דאסר בנפל א' מהן לים ופשוט הוא והא דלא הניח כן הרב בס"ז היינו משום שסמך עצמו אמ"ש כאן וע"ל סי' ק"ב מדיני דשיל"מ: ש"ע סָעִיף ח
נח מכח ס"ס וטוב להחמיר כו'. וצ"ע אם יש להקל בזה שלא במקום הפסד מרובה כיון דגדולי הפוסקים סוברים כן וכמ"ש בס"ק נ"ה: ש"ע סָעִיף ח
נט אם לא לצורך. דוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן ויש בו ספק אע"ג דבעלמא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדשיל"מ לא אמרינן הכי לכ"ע כדמוכח בהדיא בש"ס רפ"ק דביצה דף ד' ע"א וכ"כ הרשב"א בת"ה ריש דף קי"ו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ס אם הוא מדברים המתבטלים. אבל אם הוא מדברים החשובים אינם מתבטלים אפילו באלף דל"ד לב' תערובות מהנך טעמי דיתבאר: ש"ע סָעִיף ט
סא שכיון שהספק הראשון היה בגופו כו'. כלו' דל"ד לב' תערובות דהתערובות הב' מותר מטעם ס"ס וכמ"ש בס"ק מ"ט דהתם הספק הראשון לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הראשון היה בגופו וכ"כ הטור והרשב"א ושאר פוסקים אבל קשה דהטור והרשב"א ופוסקים לא הוצרכו לחילוק זה אלא לשיטתם דס"ל דהתערובות השני מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דהתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה הספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וא"כ ל"ל להמחבר לטעמא דכיון שהספק הראשון היה בגופו כו' וגם ל"ל לכתוב כלל האי דינא דספק טרפה שנתערב באחרים דמהיכי תיתי נימא דעדיף מב' תערובות דהא כל הפוסקים סוברים דעכ"פ לא עדיף מב' תערובות וכן קשה על הרב ל"ל כלל טעמא דספק הראשון אסור מדאורייתא וא"א לומר דהמחבר והרב אתו לאשמועינן דאפילו ספק טרפה שנתערב בשני תערובות התערובות השני אסור דל"ד לג' תערובות דהתערובות הג' מותר דהכא הספק הראשון הוא בגופו ומדאורייתא דהתערובות הב' ודאי דהכא מישרי שרי דהוי שפיר ספק ספיקא שהספק הראשון אינו בגופו ואינו אסור מה"ת כמו שיתבאר לקמן ס"ק ס"ג סוף דין ד' וכ"כ הרב ס"ח דבספק איסור התערובות הב' שרי וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
סב וי"א הטעם כו'. ונ"מ דאילו לטעם המחבר אפילו היה הספק הא' מדרבנן כיון שהיה בגופו אינו בטל בתערובות ולטעם הרב בטל ונפקא מיניה אם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת העובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא וכדלקמן ס"ק ס"ג דין י"ח להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהרב בהג"ה בטל כדלקמן ס"ק ס"ג בדין י"ז כיון שהספק הראשון אינו מה"ת א"כ ה"ל ספק ספיקא ואפשר לומר דאף המחבר לא קאמר אלא היכא דהספק הראשון שהיה בגופו אסור מה"ת והרב בהג"ה מחמיר אפילו לא היה הספק הראשון בגופו כיון שהוא מן התורה לא הוה ס"ס או אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הרב אלא להוסיף דבספק ספיקא אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשו' ן' לב ח"ג סי' ק': ש"ע סָעִיף ט
סג דיני ספק ספיקא א) לא מיקרי ספק ספיקא. אפי' לא נודע ספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפות בתרנגולת ונודע שביצה אחת היא ממנה שהטילה אחר שאירע לה הספק טריפות וכן כל כיוצא בזה אע"ג שלא נודע שום ספק איסור רק עד אחר שנתערב וא"כ שני הספיקות נודעו יחד ובאין כאחת מ"מ כיון שהספק הראשון אסור מן התורה לא הוי ספק ספיקא. כך העלה בד"מ ס"ס נ"ז ובת"ח כלל מ"ג דין ז' והשיג אב"י בס"ס נ"ז בשם מ"כ דמתיר בלא נודע הספק הראשון קודם שנתערב משום ס"ס והיינו דמסיים כאן בהג"ה אבל אם היה ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד כו' אלמא דברישא אפי' נודעו ב' הספיקות יחד לא הוה ס"ס וכן משמע מדברי הפוסקים דלא כתשובת משאת בנימן סי' ל"ז שהשיג על הרב בזה ועיקר יסודו שממקום שהוציא הרב דין זה מהאו"ה כלל כ"ו לא נראה כן אלא שבהגהות או"ה מבואר כן ויותר יש לנו לסמוך על הרב בעל או"ה דרב מובהק וגדול היה משנסמוך על דברי ההג"ה עכ"ל והא ליתא דבאו"ה גופא משמע טובי זימני דאפי' לא נודע אסור דכתב טעמא במסקנתו דאין הב' ספיקות מענין אחד דהספק הראשון היה מחמת עצמו שמא אינה טריפה וכשנתערבו אז בא הספק השני מטעם תערובות ועוד דאין הב' ספיקות בגוף אחד את"ל טרפה שמא אין זאת והיינו שני גופין אבל היכא דהוי הב' ספיקות בגוף אחד כגון בספק תחתיו וכן באיש ואשה שעשו צרכיהם (בנדה דף נ"ט ע"ב ונתבאר לקמן סי' קצ"א סעיף קטן ו') בספל אחד דיש בדם גופא ס"ס שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור עד כאן לשונו אם כן לשני הטעמים האלו ודאי אפילו לא נודע מכל מקום אין הספיקות מענין אחד או מגוף אחד ועוד דהא כתב דל"ד לספק תחתיו ולאיש ואשה שעשו צרכיהם והתם ודאי לא נודע והכי משמע למעיין באו"ה בדוכתי טובא דלא מחלק בין נודע או לא והגהת או"ה הם רק פירוש לדברי או"ה וזה ברור: ב) כתב האו"ה שם דין ד' וז"ל אפילו ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגול' שאירע לה טרפות בקרוב הוי ספיקא דאורייתא דשמא בשעה שנטרפה היתה בלא קליפה והוי ירך האם ונתגדלה באיסור ואם נתערבה אינה בטלה אפילו באלף ואין להפרידה ג"כ ולהתיר כל אחד מהן מטעם ס"ס שמא היתה הקליפה קודם שנטרפה ואת"ל לא הוה קודם שמא אין זאת הביצה הואיל והספק הראשון הוי דאורייתא ואין הספיקות מענין א' ובגוף א' ואפי' בתרנגולת שנולד בהספק טריפות אין להתיר הביצה שהטילה או שנמצא בה מטעם ס"ס ספק אין טרפה ואת"ל שהיא טרפה שמא בשעה שנטרפה היתה הביצה בקליפתה דגבי ביצה עצמה הב' ספיקות מב' גופות וגם אין הב' ספיקות מענין אחד וגם התרנגולת היתה בחזקת טרפות בשעה שהטילה או שנמצא בה הביצה (כלו' ול"ד לגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טרפה דאמרי' השתא הוא דנטרפה לעיל סי' פ"א סעיף ב' דהתם לא היתה הבהמה בחזקת טרפות בשעה שנחלבה משא"כ הכא וכ"כ האו"ה כלל מ"ט דין ב' גבי גבינות שנעשו מבהמה טרפה דאמרינן השתא הוא דנטרפה וז"ל והשיב מהר"מ וריב"ק דבבהמה ליכא למימר טריף ואתאי טריף ואתאי כמו גבי מקוה וגם אינו דומה לביצים דספק טרפה דהתם היה העוף בחזקת ספק בשעה שהטילה ע"כ עכ"ל האו"ה): ג) והלכך אף אם נתערבה אח"כ באלף כולן אסורות מאחר שלא היה חשוב בה קודם אלא ספק אחד ונמצא שאין חילוק והיתר מצד תערובות בדבר שאין מתבטל דאם יש בו מתחלה ס"ס גמורים אף בלא תערובות מותר כדאיתא לקמן ואם לא היה בו ס"ס אף אם נתערב באלף כולן אסורות: ד) ודוקא שהביצה היה בודאי מספק טרפה (כדעיל) או שיש בה ספק אם היא מודאי טרפה (ויש ג"כ ספק אם היתה בקליפתה קודם שנטרפה) או לאו כגון ביצה שנמצאת בחצר שאין בה כ"א ב' תרנגולים א' כשרה וא' טרפה אבל אם יש בתרנגולת רק ספק טריפות הביצה מותרת אפילו בלתי תערובות כלל מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טרפה ואע"ג דלא נתערב אלא חד בחד (כלומר התרנגולת נתערב חד בחד אבל אי לא נתערבו מתחלה התרנגולים חד בחד רק כל א' ניכרת עדיין בפני עצמה א"כ הוי הספק הראשון אסור מן התורה דהיאך תאמר אח"כ ואת"ל הימנה שמא אינה טרפה והלא כבר אסרתה מן התורה מן הספק ודוק) מ"מ לא הוי בספק ראשון ספיקא דאורייתא כדלקמן דהא אין בתרנגולת טרפה ודאית והוי הב' ספיקות בענין א' וגוף א' ובאין כאחת עכ"ל ומשמע דבדין זה האחרון שרי אפילו ידוע שהיתה בלא קליפתה בשעה שנולד בה ספק טרפות משום האי ס"ס דשמא לא הטילה ואין הביצה ממנה ואת"ל ממנה שמא אינה טרפה ול"ד לספק ביצת טרפה שנתערבה דכולן אסורות ולא שרי מטעם ס"ס דאין הספיקות הוי מענין א' ובגוף א' דהתם א"א להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש בתערובות זו ספק טרפה וע"כ צריך אתה להתחיל ולומר שמא אינה טרפה וא"כ התחלת בספק הראשון שאסור מן התורה וכן כשאתה אומר אח"כ את"ל טרפה שמא אינה זאת א"כ בספק השני אתה מיקל ואומר שמא אינה זאת והיינו ב' גופים וב' ענינים משא"כ כאן דהתחלה היא שלא ידענו מהיכן נולדה הביצה זו וא"כ אתה מתחיל לומר שמא מן הכשרה היא ואין כאן ספק איסור כלל וכשאתה רוצה אח"כ להחמיר ולומר שמא מטרפה היא א"כ בגוף הזו שאתה באת לדון להחמיר אני אומר שמא אינה טרפה וליכא למימר דהרי כבר אסרתה מן הספק והוי הספק הראשון מן התורה דהא נתערב חד בחד ולא הוי הספק הראשון מן התורה וא"כ אף דהספיקות הם מב' ענינים וב' גופים מ"מ הם ממש מגוף א' ומענין א' שהספק הראשון הוא שמא ביצה זו מכשרה היא ואין כאן איסור כלל אלא דכשאתה בא להחמיר ולדון שמא מטרפה היא ואתה עושה ב' גופים וב' ענינים להחמיר אני אומר שמא אינה טרפה בגוף ובענין שאתה באת עליו לדון ולהחמיר ודמי ממש לספק שמא אינו מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מפרוזדור דאע"ג דהתם נמי הספיקות הם שני ענינים וב' גופים הוי ממש מענין א' ובגוף א' כמ"ש האו"ה והבאתיו לעיל בדין א' אלא ודאי היינו מטעמא דודאי לא תתחיל לומר שמא מן המקור דהא עדיין אינו ידוע מהיכן הדם בא כלל וא"כ הספק הראשון הוא שאתה מתחיל לידע מהיכן הדם וא"כ מתחלה אני אומר שמא מן האיש ואין כאן איסור כלל ולא הוי הספק הראשון אסור מן התורה וכשאתה באת להחמי' ולדון בשני גופים וב' ענינים לומר שהוא מן האשה אני אומר לך בגוף זה שאתה דן בו דהיינו באשה שמא מן הפרוזדור. ומצאתי כתוב בכתיבת יד הרב ר"מ איסרל"ס בגליון או"ה אהך דנמצאת ביצה בחצר ולא נודע אי מכשרה או מספק טרפה וז"ל מ"מ לא הוי בספק ראשון ספק דאורייתא כו' כי לא נולד הספק הראשון מיד רק עם הב' משא"כ אם היה האיסור בספק א' לבד דאז מיקרי ספק איסור דאורייתא כמו שאמר ריש תשו' זו עכ"ל ביאור דבריו כמ"ש: והלכך לא חשיב נמי ס"ס תרנגולת שנולד בה ספק טריפות בקרוב כשהטילה ביצה ואינו ידוע אם נגמרה הביצה קודם לכן או לא משום דכשאתה מתחיל לומר ספק טרפה ספק אין טרפה הרי אתה מתחיל בספק שהוא איסור דאורייתא וכשאני אומר את"ל טרפה הרי עדיין לא עשיתי ב' גופים וב' ענינים וכשאתה אומר אח"כ שמא נגמרה קודם לכן אתה בודה ספק אחר להקל בב' גופים וב' ענינים וכן אפי' תתחיל לומר את"ל לא נגמרה קודם לכן שמא אינה טרפה אתה עושה להקל ב' גופים וב' ענינים דמתחלה דנת בביצה עצמה ועתה באת לדון ולהקל בתרנגולת היינו שני גופים ומתחלה דנת שמא נגמרה קודם לכן ועתה באת לדון ולהקל שמא אינה טרפה היינו ב' ענינים: וכן בנמצא ביצה אחת ואינו ידוע אם היא מודאי טרפה או מכשרה אע"ג דנתערבו התרנגולת חד בחד הוי הספק הראשון אסור מן התורה כיון דיש בתרנגולת איסור ודאי א"כ לא תוכל לומר שמא מכשרה דהוי הספק הראשון אסור מן התורה ואם אתה רוצה להתחיל ולומר שמא נגמרה קודם לכן א"כ מכ"ש התחלתה בספק הראשון שאסור מן התורה וגם כשתאמר אח"כ את"ל נגמרה אח"כ שמא אינה מטרפה אלא מכשרה הרי אתה עושה להקל ב' גופים וב' ענינים וגם הרי כבר אמרת שמא נגמרה אח"כ א"כ הודית שבא מטרפה ואיך תחזור ותאמר לא הימנה והשתא ניחא נמי הא דספק טרפה שנתערבה באלף כולן אסורות אפי' לאכלן א' א' והתערובות הב' מותר אפי' כולו כאחד כמו שנתבאר לעיל ס"ק נ"ה דמה לי התערובות הראשון ב' ב' או התערובות הב' כולו כא' הא הכא והכא איכא ס"ס ותו דבודאי התערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כאחד מטעם שמא זו שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן הא מתחיל בב' גופים אלא ודאי בתערובות הראשון לא תוכל לומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש כאן ספק טרפות ולא תוכל להתחיל ולומר שמא אינה זאת דהרי בתחלה צריך אתה לומר מה ריעותא איכא בזאת גופו שאתה באת לדון עליה ועוד דכשתתחיל לומר שמא אינה זאת כ"ש הריעות להתחיל בב' גופים וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל שמא אינה טרפה וא"כ התחלת בספק הראשון שאסור מן התורה וגם כשתאמר אח"כ את"ל טרפה שמא אינה זאת הרי אתה עושה ב' גופים וב' ענינים להקל אבל התערובות הב' אני מתחיל לומר שמא אין כאן איסור כלל בתערובות זה א"כ התחלת בספק הראשון שהוא מותר מן התורה וכשאתה רוצה להחמיר ולומר שמא האיסור שהיה בגוף הראשון נפל לכאן א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים וב' ענינים אני אומר בגוף ובענין זה שאתה באת לומר שהוא כאן שמא אינה טרפה: ה) והלכך כתב בהגהת שבסוף ספר או"ה בכלל כ"ו דין ד' וז"ל ב' תרנגולים כו' או שמא ודאי כל אחת מטילה כמו חברתה ואין כאן ספיקא אלא שי"ל בכל א' מהביצים שמא אינה הימנה ואת"ל הימנה שמא אינה טרפה וא"כ לא הוי הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' עכ"ל ר"ל דכמו דקאמר דב' תרנגולים אחד ודאי טרפה כו' לא הוי ס"ס ה"ה באחד ספק טרפה ונתערבו חד בחד וא' מטילה כמו חברתה ויש כאן ב' ביצים ואין ידוע איזה מהן מן הכשרה או מן הטרפה לא הוי ס"ס דהא בודאי א' מהב' ביצים אלו יש בה ספק איסור וא"כ לא תוכל להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש כאן ספק איסור וא"כ צריך אתם להתחיל שמא אינה טרפה וא"כ הספק הראשון שהתחלת בו הוא אסור מן התורה וכן כשתאמר אח"כ את"ל טרפה שמא אין זאת הימנה א"כ אתה מיקל בשני גופים וב' ענינים ואם תתחיל לומר על כל ביצה שמא אין זאת מהטרפה א"כ כ"ש שהספק הראשון הוא בשני גופים: ו) וממה שכתב האו"ה לעיל דאם יש בחצר ב' תרנגולים אחד ספק טרפה וא' כשרה הביצה מותרת מטעם ס"ס דשמא לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טרפה דהוי הב' ספיקות מענין א' ובגוף א' ובאין כאחד עכ"ל נראה מבואר דאפילו נודע מתחלה הספק טרפות בתרנגול' מותרת הביצה דמה בכך שנודע בה הספק טרפות הרי אין אתה דן על התרנגולת אלא על הביצה ובביצה לא נולד ספק טרפות מעולם רק שאח"כ נולד הספק הראשון עם הב' וכמ"ש לעיל דין ד' בשם הרב רמ"א ועוד שהרי לא חילק האו"ה כלל בכאן בין נודע ללא נודע ח"כ משמע דאיירי בכל ענין ועוד דהא קאמר והוי הב' ספיקות בענין אחד ובגוף אחד ובאין כאחד ואם איתא הל"ל דהיינו דווקא בלא נודע אבל בנודע אין באין כאחד אלא מדקאמר סתמא והוי באין כאחד משמע דלעולם הוי באין כאחד מטעמא דפרישית: ז) ויצא לנו הדין דאם יש כאן חתיכה אחת ויש בה ספק אם היא של כשרה או אם היא של ספק טרפה כגון שיש כאן ב' חנויות אחת יש בה כשרה ואחת יש בה ספק טרפה ונתערבו החנויות שאינו ידוע באיזה מהן יש ספק טרפה אע"פ שנודע מתחלה הספק טרפות מ"מ הרי אנחנו באנו לדון על החתיכה אם היא מכשרה ואין כאן איסור כלל ואת"ל מהחנות האחרת שמא אינה טרפה א"כ הוי ס"ס גמור בגוף אחד ובענין אחד ובאין כאחת שהרי לא נולד הספק הראשון רק עם השני וכן הוכחתי לקמן בדין י"ח מדברי או"ה ריש כלל מ"ז בשם ר' שמואל: ח) אבל אם יש כאן לפנינו שתי חתיכות אחת מכשרה ואחת מספק טרפה כיון שאין להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל שהרי ודאי אחד מהן ספק טרפה א"כ שתיהן אסורות דליכא ספק ספיקא: ט) ונראה דאפילו נאבד אחד מהן למקום אחר אין להתיר מכח ס"ס לומר שמא אין כאן איסור כלל כו' דהרי היה בודאי כאן ספק איסור וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל ולומר שמא אין זה הספק איסור והספק איסור נאבד א"כ אתה מתחיל בשני גופים וכן כשתאמר אח"כ את"ל זו היא שמא אינה טרפה אתה עושה ב' ענינים להקל ונראה דאפילו נאבד אחד מהן מן העולם לגמרי לא מהני בכה"ג דאף ע"ג דהיכא דנתערב דבר חשוב חד בתרי ונפל אחד מהן לים או נאבד מן העולם הותרו כל השאר כדלעיל סעיף ז' הא אמרינן התם טעמא דמן התורה כבר נתבטל ברוב ורבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל הם אמרו והם אמרו שאם נאבד אחד מהן תולין להקל מה שאין כן הכא: י) כתב האגור כזית ספק חלב שנתערב בין ב' שעורי כזית של היתר ואינו ניכר ואח"כ נפל אחד מאלו לתוך קדרה של בשר ואין בקדרה שיעור לבטל כזית שנפל (משמע אע"פ שאין שיעור לבטל גם מן התורה כגון שאין בקדרה רוב או שנפל לקדרה שאינו מינו) מותר מטעם ס"ס שמא הכזית הראשון שנתערב היה שומן ואת"ל היה חלב שמא לא זו שנפלה לקדרה וזה הספק הראשון מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל עכ"ל ובאמת דברים אלו נכונים הם דהא תוכל להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור כלל ואת"ל יש כאן איסור דהיינו שזו היא שנפלה לב' שעורי כזית א"כ אתה עושה להחמיר ב' גופים אומר לך שמא אינה חלב אך קשה דהא כתב האו"ה כלל כ"ו דין י"א דספק טריפה שנתערב באלף ואח"כ חזר א' מן התערובות ונתערב ברוב דוקא מותר אבל אם חזר ונתערב חד בחד וכל שכן כשפירש ועומד בפני עצמו אסור והכי משמע מדברי הפוסקים גבי ספק דרוסה שנתערב דספק איסור שנתערב ברוב ופירש א' מהן אסור: ונראה דס"ל דכיון דתערובות הראשון היה כל א' מהן אסור משום דבודאי יש כאן ספק איסור א"כ ה"ה כשעומד בפני עצמו דכיון דידוע שזה פירש מן התערובות דינו כתערובות עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ולא שרינן משום ס"ס ואפילו נתערב חד בחד מ"מ כל שאין רוב ה"ל כידוע שזה פירש מן התערובות והלכך כל שנתערב אח"כ בעינן רוב דדבר יבש אינו בטל פחות מרוב אבל אם נפל אח"כ לקדרה הקדרה מותרת דהרי אין אנו דנין על החתיכה עצמה רק על הקדרה כן נ"ל להשוות דברי הפוסקים להדדי וכה"ג מחלק האו"ה כלל מ"ז דין ז' גבי גבינה של עובד כוכבים דאע"פ שאינה בטל ברוב ביבש דהוי כודאי איסור בטל בתבשיל ברוב ע"ש: יא) גרסינן פ"ק דכתובות (ריש דף ט') האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון לא צריכה באשת כהן (שהאונס אסור בה) ואיבעית אימא באשת ישראל כגון דקביל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד (דליכא למימר שמא אינה תחתיו דאם כן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין): וכתבו התוספת אהך דאב"א באשת ישראל כו' וז"ל וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (ד' ס"א ע"ב) וי"ל דשם אונס חד הוא עכ"ל וכ"כ ה"ה ריש פ"ג מהלכות איסורי ביאה בשם המפרשים דחדא ספיקא הוא דשם אונס חד הוא וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' ק"ל על מה ששאלוהו בסימן קכ"ט בב' שעירים שנולדו מעז אחת שהיתה חולבת וז"ל ועוד יבאר לי מר אם יש להתיר הב' בכורות מעז א' מטעם ס"ס שמא זה לא יצא ראשון ואת"ל דיצא ראשון שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר אך קצת נ"ל דוחק בזו מ"ט דמ"ד חלב פוטר משום דרוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות וא"כ הכל שם חד ספיקא הוא שמא כבר בכרה וזה לא יצא ראשון ע"כ לשון השואל. והשיב מהרא"י וז"ל אפילו ליכא מאן דסבר חלב פוטר מ"מ ליכא מאן דפליג דספיקא הוא שמא ילדה כבר וא"כ איכא ס"ס שמא ילדה כבר ואלו גדיים שניהם פשוטים הם ואת"ל לא בכרה כבר איכא למימר אכל אחד זה אינו בכור ומ"ש דשם חד ספיקא הוא ליתא דודאי אם ילדה העז זכר ונקבה והוה מספקא לן איזו נפק תחלה כהאי עובדא אירע מקרוב קודם זה בוורמיז"א ושאלני מהר"ר משה על הדבר ור"ל גם הוא דשם חד ספיקא הוא והבאתי לו ראיות דחשיב שפיר ס"ס אפילו בכה"ג ואף לפי דבריו ל"ד לס"ס דידך דהתם הספק האחרון אינו מוסיף ומתיר כלום יותר מן הראשון וכן הראשון יותר מן האחרון דספיקא שמא ילדה כבר וכבר נפטר רחמה קודם שילדה עכשיו הני תאומים וספק האחרון נמי היינו מעין זה דשמא הנקבה ילדה תחלה ונפטר הרחם קודם לידת הזכר דבנקבה גופה אין נפקותא אבל בנדון דידן הספק הראשון מתיר טפי מן האחרון דאם ילדה כבר א"כ אלו התאומים שניהם פשוטים וכה"ג חשיב שפיר ס"ס דשני הספיקות אינם שם א' אמנם נראה דודאי לא מהני ס"ס כה"ג כדאיתא בהדיא בש"ד אהא דבא זאב בתוך העדר ודרס בהמה א' דכתב ר"י דאין להתיר מכח ס"ס שמא בשן דרס ואת"ל ביד שמא אינה זאת דכיון דספק הראשון דאורייתא אינו בטל ברוב כל שכן חד בחד ע"כ לשון מהרא"י משמע דבהא מודה מהרא"י דהיכא דשם אחד הוא לא הוה ס"ס: יב) אלא דס"ל דבהך עובדא לאו שם א' היא כיון דהספק הראשון מתיר טפי וכן נמי באחד מהן נקבה ס"ל דלאו שם אחד הוא כיון דבספק הראשון אין שום אחד מהן בכור אע"ג דליכא נפקותא בנקבה מ"מ עתה לא יצא שום אחד מהן תחלה אבל ודאי היכא דשם א' הוא לגמרי סובר מהרא"י כהתו' ומפרשים הנ"ל דכתבו דלאו ס"ס הוא וכדבריהם מוכרח לומר בש"ס אלא דמהרא"י סובר דכיון דהספק הראשון מתיר טפי מן האחרון הוי ס"ס דלא הוי בכה"ג שם אחד. והשתא ניחא דלא תיקשי ממאי דקי"ל לקמן סי' קכ"ב סעיף ו' ז' סתם כלים אינן בני יומן וכתבו שם התו' והפוסקים הטעם משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או שאין נותן טעם עכ"ל דקשיא לכאורה דהא שם אחד הוא דאפילו את"ל שלא נשתמשו בו היום לא שרי אלא משום דנותן טעם לפגם כדלקמן ריש סימן קכ"ב אלא ודאי היינו טעמא דהספק הראשון דהיינו שמא לא נשתמש בו היום אם כן אי הוה ידענו בודאי שלא נשתמש בו היום לעולם הוא נותן טעם לפגם בכל תבשיל שבעולם אבל ספק האחרון הוא שמא נשתמש בו בדבר שפוגם תבשיל זה או שאין נותן טעם בתבשיל זה ואם היה ידענו מה נשתמש בו אפשר דאע"ג דהיה פוגם תבשיל זה היה משביח תבשיל אחר אם כן הספק הראשון מתיר טפי מן האחרון ולא הוי שם אחד: יג) כתב האגור ס"ס שלא תוכל להפכו לא הוה ס"ס הדמיון שחט ומצא הסכין פגום דאיכא ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא נפגם במפרקת שמא במיעוט בתרא דסימן נפגם זה הס"ס לא תוכל להפוך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא אם כן ודאי נבלה ולא תוכל לומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אימא בעצם נפגם דתרווייהו אין חשש איסור והכל אחד הוא א"ת בעצם נפגם או א"ת במיעוט בתרא נפגם ולכן לא תוכל לומר כך כי לא יקרא ס"ס ולכן לא תוכל להפכו והתו' מפרשים בהדיא כל ס"ס שאי אתה יכול להפכו לא הוי ס"ס אבל שכחתי המקום שפירשו כך התו' עכ"ל ופשוט הוא דזה לא הוי ס"ס דגרע טפי משם אונס חד הוא ועוד דהא מיד יש לומר שמא בעור נפגם א"כ הוי ספק א' ועיין לקמן בדין כ"ז: יד) וכ"כ בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ז מעשה בעוף אחד שנשבר העצם מן הארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופים את רובו ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה אם יש להתירו מכח ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ קודם שחיטה. תשובה כבר ידעת שאין מתירין שום איסור מכח ס"ס אלא בזמן שב' הספיקות מתהפכין וכאן אי אפשר להפכן א"כ אין זה אלא ספק א' עכ"ל ור"ל דליכא למימר את"ל יצא לחוץ שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לפלוגי בין יצא לחוץ או לא וכיון שאמרת את"ל יצא לחוץ ע"כ קודם שחיטה הוא וכן כתבתי בסי' נ"ה ס"ק ד' לחד תירוצא לדעת הסמ"ק והגהמי"י והמרדכי ושאר פוסקים גבי אעיכול ניביה דלא הוי ס"ס בכה"ג כיון שאינו מתהפך וכ"כ בסוף ס' הליכות עולם וז"ל קבלתי ממורי החכם נר"ו שלא נקרא ס"ס אלא המתהפכת מב' צדדין כלומר איזה צד שתקח בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אם אינה מתהפכת לא מיקרי ס"ס ואפשר דלחומרא דיינינן לה כדין ספיקא אח' והמשל כגון ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע ואת"ל שרץ ספק נגע או לא וכן כל כה"ג הוי ס"ס ואשר אינה מתהפכת כגון ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע אבל להיפך ליכא ב' ספיקות שכשתקח הראשונה ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע לא תוכל לומר שוב ספק נכנס או לא וכן כל כה"ג לא הוי ס"ס וכן אומר בתשובת הריב"ש ז"ל בשם התוספות עכ"ל והוא בתשובת ריב"ש סי' קצ"ב בשם התוספות וכ"כ בתשובות ן' ל"ב ח"ג סוף ע"א דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס וכן הוא בכמה תשובות האחרונים וכ"כ בתשובת דברי ריבות סי' ש"י דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שדחק שם ממ"ש התו' פ"ק דחולין (דף י' סוף ע"ב) סכין איתראי פי' ואיכא ספיקא טובי ספק בעור נפגמה ספק בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס ותירץ שגם בזה יש להפך כו' ולי נראה שזה לא מיקרי מתהפך ודוק וכוונת התו' דאינו אלא כעין ס"ס וכמ"ש לקמן דין כ"ז וע"ש: ויש להקשות דהא כתב הרשב"א בחדושיו פא"ט ריש דף מ"ד והב"י מביאו סימן נ"ז דבנמצא צפורן של ארי יושבת לו בגבו וספק אם נכנס הארי או לא מותר מטעם ס"ס ספק לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך עכ"ל והשתא הא אינו מתהפך דליכא למימר את"ל מן הארי שמא אינו נכנס: טו) ונראה לומר דשאני הכא גבי נשבר העצם דהב' ספיקות הם בגוף העצם אם כן כיון ששניהם בגוף אחד מאן לימא לן להתחיל שמא לאחר שחיטה כו' אימא לאידך גיסא שמא יצא לחוץ ולא תוכל שוב לומר כלל שמא לאחר שחיטה אבל הכא כשתרצה לומר שמא צפורן זה מיד הארי הוא א"כ תתפוס שבודאי נכנס וא"כ היאך תתפוס מתחלה בודאי נכנס וע"כ מתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל או לא ואת"ל נכנס שמא לא דרס וצפורן זה מהכותל הוא ואף שלא תוכל להפכו מיקרי שפיר ס"ס כיון דהספק הראשון הוא שמא לא נכנס וכן צ"ל למאי דכתב הרשב"א דהא דקי"ל ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס עכ"ל ומביאו ב"י שם. וכה"ג כתב נמי הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י בסי' פ"ד ופסקו בש"ע שם סעיף ט' דאם עבר ובישל תוך י"ב חדש פירות בלא בדיקה מותר מטעם ס"ס ספק אין שם תולע ואת"ל היה שמא נמוח עכ"ל והבאתיו בסי' פ"ד ס"ק כ"ט והשתא הא ליכא למימר איפכא את"ל לא נמוח שמא אין שם תולע אלא ודאי כיון דמתחלה צריך אתה לדון אם יש איסור כלל א"צ להפכו והכי מוכח במרדכי סוף פרק כל הבשר ותשובות מיימוני הלכות מ"א סימן ח' דכתבו מתשו' רבינו שמשון על גבינות שיש בהם ספק אם העמידן בעור קיבת נבילה דמותרין מספק ספיקא דשמא לא העמידה בעור הקיבה ואת"ל העמיד שמא אין בו נותן טעם עכ"ל והשתא הא לא תוכל להפכו אלא ודאי כדפי' מיהו צ"ע מה שכתוב בהליכות עולם דספק נכנס ספק לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא לא נגע כו' לא הוי ס"ס ואולי הפוסקים חולקים עליו בזה או אפשר דבהליכות עולם מיירי בענין שאפשר שנגע אף אם לא נכנס ודוק: שוב מצאתי בתשובת מנחם עזריה סי' קכ"ו בהדיא כדברי ונהניתי מאד וז"ל ואף על גב דאשכחן לקצת רבנן בתראי שסמכו להתיר בספק ספיקא אע"פ שאינו מתהפך מסתברא לן דהא והא איתא שכל שלא הוברר איזה ספק נולד ראשון ואנן מהדרינן אספיקי אז בהכרח בעינן שיתהפכו להקל בדבר דאי לא מאי חזית למפתח בהדין ספיקא דאידך גריר בתריה זיל לאידך גיסא ונפתח בחבריה דליתא לאחרינא בהדיה וה"ל חד ספיקא) ובכה"ג בדאוריית' אזלינן לחומרא אבל אי איתרמי מלתא דחד ספיקא איגלי לן ברישא בגופא דעובדא והדר בדקינן ואשכחן ביה ספיקא אחריני אע"פ שאינו מתהפך סמכינן עליה להקל בשל תורה דהכי אמור רבנן כל האסורין כשעת מציאתן ובפ' אלו טרפות גבי ריאה הסמוכה לדופן פי' הר"ן קולא דרב נחמן משום ס"ס כה"ג דוק ותשכח ומאן דניחא ליה לאורויי בדכוותה לקולא מבעי ליה למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכי דלא ליגע בספק איסור דאוריית' עכ"ל הרי דבריו מבוארין כדפי' אלא שלא הביא ראיות ברורות וכבר הבאתי ת"ל ראיות ברורות דבכל כה"ג א"צ להתהפך מיהו קשה דהא בנשבר הגף ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה הוי ס"ס הא לא תוכל להפוך ולומר את"ל ניקבה הריאה שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לחלק בין נקיבת הריאה או לא ויש ליישב דשאני התם כיון דאין השבירה פוסלת מצד עצמה אלא מצד הריאה א"כ איך תתחיל לומר שמא ניקבה הריאה כיון שאין ריעותא בריאה כלל ובע"כ מכח שבירת הגף אתה בא לדון על הריאה וא"כ מתחלה צריך אתה לדון על הגף אימת נשבר ודוק: שוב ראיתי בספר שארית יוסף בפסקי מר שמואל דעתו ג"כ דכל ס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שהניח שם בקושי' הא דאמרי' רפ"ק דב"ק (דף י"א ע"א) דאי הוי מקצת שלי' בלא ולד לא הוי חיישינן לטומאה ופי' רש"י ותו' שם דהוי ס"ס והא האי ס"ס אינו מתהפך דהס"ס הוא אם באותו מקצת יצא מהולד או לא ואת"ל יצא שמא לא יצא רובו דאת"ל יצא רובו תו ליכא ספיק' כלל דהרי הוא כילוד וכן בפ' השולח אמרינן נמצאת ביד עובד כוכבים אמרי לה קורין בה ופירש"י דס"ס הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו והא הכא אם באנו לומר דלשם עובד כוכבים כתבו תו ליכא ספיקא כלל עכ"ל גם אחיו מהר"ר יודא שם הסכים כן דס"ס שאינו מתהפך לא הוה ס"ס ולא השיב דבר על שני קושיות אלו ועוד הוסיף לחלוק אמ"ש המחבר לעיל סי' מ"ט ס"ד דבספק אם ניקב ע"י מחט או ע"י חולי כשר משום ס"ס ולפי מ"ש לעיל אין מכל זה קושי' כלל דבשלי' מתחלה צריך אתה לדון אם יש שם ולד כלל וכן בס"ת מתחלה צריך אתה לדון אם כתבו עובד כוכבים כלל וכן בניקב מתחלה צריך אתה לדון אם היה שם מחט כלל והדברים ברורים ומובנים מעצמן ודברי המחבר שרירן וקיימין גם הרב בר"ס נ"א ושאר אחרונים כתבו כדברי המחבר גם אחיו מר שמואל שם בהגהותיו הסכים להמחבר ע"ש: טז) והיכא דיש כאן ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא שאסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר זה נתבאר לעיל זימני טובא וגם באגור שהבאתי בדין י' נתבאר כן וכן כתב הסמ"ק סי' ר"ה ומביאו ב"י סי' פ"ג וכן כתב האו"ה כלל י"ג והרב בת"ח כלל כ' סוף דין ג' דציר דגים היכא דיש שמנונית אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן עכ"ל ור"ל ומה"ת מיהת מותר מס"ס ואע"ג דמדרבנן אסור אף באין בהם שמנונית מ"מ ה"ל ספיקא דרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקול' וזה פשוט ועי' בא"ח סי' תל"ט ולעיל סי' ק"ד עוד דיני ס"ס: יז) כתב הרב בת"ח כלל מ"ג דין ז' וז"ל כתב האו"ה כלל כ"ה דגבינות של עובד כוכבים אף על פי שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים מ"מ חשיב כגופו של איסור ודאי ואם נתערב אינו ניתר מטעם ס"ס לומר שמא לא נתערב בו דבר טמא ואת"ל נתערב שמא אינו זה שאוכל עכ"ל אבל שאר ספק איסור דרבנן שנתערב מותר דבדרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות מגופו וכ"כ באו"ה כלל כ"ה וכתב שם דמ"מ בעינן שנתערב ברוב אבל לא חד בחד מיהו אם יש לספק בחתיכה עצמה אם זו היא שיש בה ספק איסור דרבנן או לא אף בלא תערובות שרי דבספיק' לא גזרו עכ"ל ת"ח ודבריו צריכין ביאור כי הלשון מגומגם וגם הדינים אינם אמת לפי מה שמובן לכאורה מפשט דבריו כמו שיתבאר וז"ל האו"ה כלל כ"ה סוף דין י"ב מיהו בנמצא ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו שאיסורו רק מדרבנן ודאי אם נתערבה באחרות בטל ברוב אע"פ שהיא חה"ל מטעם ס"ס שמא אין זאת ואת"ל זאת שמא כשרה היא דבדרבנן א"צ שיהיו ב' הספיקות בגוף א' (ומשמע דאפי' נודע מותר כיון דא"צ שיהא הב' ספיקות בגוף א' גם בדוחק אפשר לומר דמשכחת להאי דינא בלא נודע מתחלה שהיתה אסורה מדרבנן דאי לא ידע מעיקרא השתא מנא ידע נ"ל) ומ"מ צריך ס"ס להתיר דהא דאמרינן ספק דרבנן לקולא היינו כגון ביצת נבילה וכה"ג אבל מה שיש בו חשש איסור דאוריית' אע"פ שמדאוריית' מותר מטעם רוב וכה"ג ואסרוהו חכמים מחמת המיעוט הוי כודאי איסור דהא אסרוהו מכח אותו ספק כדאית' לקמן גבי גבינות בלתי מסומן שנשארו ביד עובד כוכבים ואינו ניתר כי אם בספק שני ומיהו רובא דהיתירא מיהא צריך דאי לא נתערב אלא חד בחד בזה אין אומרים שכל אחד יש בו ס"ס דמאחר שהאיסור בודאי בתוכו בלתי רובא דהיתירא הוה ככולה איסורא ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם זאת היא שנמצאת או לא ודאי אף בלא התערובות מותר משום דבספיקא לא גזרו עכ"ל: וגם דברי האו"ה צריכין ביאור כי אינם מובנים לכאורה וגם הם נדפסים בטעות וה"פ ומיהו בנמצא ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו לא תימא כיון דאסור משום בשר שנתעלם מן העין דאיכא למיחש שמא נתחלף בנבלה יהא דינו כאיסור דרבנן שיש בו חשש איסור דאוריית' בגופו כגבינות דלקמן אלא איסורו רק מדרבנן מכח חומרא בעלמא (דבנמצא ביד עובד כוכבים ולקחו שלא בפנינו מחמת חומרא בעלמא אסרוהו והרבה אמוראים בש"ס מתירין וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא כמו שכתבו התוספות פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ה ע"א) ד"ה אמר רב ע"ש) וגרע אפילו מביצת נבלה וכה"ג שאיסורו מדרבנן דאינו בטל ברוב והיינו טעמא דביצת נבלה אסורה ודאי מדרבנן אטו דבר אחר אבל בנמצאת ולקחו עובד כוכבים שלא בפנינו אינו אסור מדרבנן אלא משום ספק ולכך אם נתערבה בטלה ברוב מטעם ס"ס והדר קאמר תו ומ"מ צריך ס"ס להתיר כלומר דל"ת כיון דחומרא בעלמא הוא א"כ היכא דיש צד היתר בלא"ה או הפסד מרובה וכה"ג או חד בחד נמי אלא צריך ס"ס להתיר והדר קאמר והא דאמרינן ספק דרבנן לקולא היינו כגון ביצת נבלה וכה"ג דאם נסתפק לנו אם היא ביצת נבלה או שחוטה הוה ספק דרבנן לקולא (כמו שכתב האו"ה שם דין ט"ו וז"ל ביצה שהיא ספק מנבלה ספק משחוטה מותרת אף בלא תערובות דספק דרבנן לקולא דבספק לא גזרו עכ"ל וכן נתבאר לעיל סימן פ"ו סעיף ג' ע"ש) והדר קאמר אבל מה שיש בו חשש איסור דאוריית' דהיינו שאסרוה רבנן לא מכח חומרא בעלמא אע"ג דמדינא שרי ורבנן אסרוה מכח דאיכא למיחש שמא יש בו חשש איסור דאוריית' בגופו אע"פ שמדאוריית' מותר מטעם רובא וכה"ג וחכמים אסרוהו מחמת המיעוט הוי כודאי איסור דאוריית' דהא אסרוה מכח אותו ספק כדאית' לקמן ריש כלל מ"ז גבי גבינות של ישראל שהניח בבית עובד כוכבים ואח"כ נתחלף ויש ספק אם היא הגבינה של ישראל או של עובד כוכבים אע"ג דבשאר איסור דרבנן כה"ג מותר בגבינות העובד כוכבים אסור דכיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים מחמת חשש איסור דאוריית' בגופו עשאוהו כודאי איסור דאורייתא ואינו ניתר בהאי ספיקא דהוחלפה כי אם בספק שני דהיינו שאותה הגבינה שאנו מסופקים בה אם הוחלפה או לא נתערבה אחר כך בתערובות דכל אחד מהתערובות מותר מטעם ס"ס אבל גבינות של עובד כוכבים ממש שנתערבו לא בטל בתערובות דליכא למימר כיון שחכמים אסרוהו מספק שמא יש בו דבר טמא ה"ל ס"ס דבדרבנן א"צ שיהיו הב' ספיקות מענין אחד ובגוף א' הא ליתא דכיון דאסרוהו חכמים מחמת שיש בו בגופו חשש איסור דאורייתא עשאוהו כודאי איסור דלא בטל והדר קאמר ומיהו בנמצא בשוק או לקחו עובד כוכבים שלא בפנינו רובא דהיתירא מיהו צריך כו' ומיהו אם יש ספק בחתיכה עצמה אם היא זאת שנמצאת בשוק או לא ודאי אף בלא תערובות מותר משום דבספק לא גזרו דלא גרע מאיסור דרבנן דביצת נבלה וכהאי גוונא זהו ביאור דברי האו"ה הנזכרים למעלה: יח) וכ"כ האו"ה ריש כלל מ"ז גבינות של ישראל שהיו בבית עובד כוכבים וספק אם נחלפו בגבינות העובד כוכבים השיב מוהר"ר שמואל בר ברוך לאסור כולם מאחר שאין איסור עתה משום גילוי לבד אלא ודאי איסור יש בהן לכן יש להחמיר בספק חליפתן ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרים הכא מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא הועמדו בעור קיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות העובדי כוכבים מחמת אותו ספק ודאי איסור הוא (ע"כ רצה לומר כודאי איסור דאוריית' הוא דאי ודאי איסור דרבנן מותר כשיש ספק אם היא זו או לא כמו ביצת נבלה וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מוכח דחתיכה שיש בה ספק אם היא כשרה או מספק טריפה מותרת משום ס"ס וכמו שכתבתי למעלה בדין ו' דאל"כ לא הוצרך לומר דעשאוהו כודאי איסור דאוריית' והיה די אם אמר דעשאוהו כספק איסור דאוריית' ודו"ק ועיין לקמן סוף סימן קי"ח) והרי הוא כאילו ראינו להדיא שהועמדו בעור קיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות העובד כוכבים שאסרוהו חכמים וכשאינו יודע אז הוי רק ספק אחד ויצא מכלל ס"ס ע"י גזירה דידהו עכ"ל. ואם כן אין ניתר בס"ס עד שיהא בו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרוהו חכמים עליו והא דאיסור דרבנן ניתר בספק אחד דספיקא דרבנן לקולא משום דבספיקא לא גזרו היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו רק מדרבנן שגזרוהו אטו דבר אחר בלתי חששת איסור בגופו כגון ביצת נבלה וציר דגים טמאים ובישולי עובד כוכבים ונולד ומוקצה וכה"ג אבל בגבינה של עובד כוכבים וכה"ג שאפילו בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי ובשביל הספק אין כאן אלא ספק אחד וכדפרישית עד כאן לשון האו"ה שם ומזה תראה ותבין שמה שפרשתי בדבריו שבכלל כ"ה הוא ברור ואמת: יט) ועתה נבוא לבאר דברי הרב בת"ח הנ"ל ע"פ מה שפרשתי דברי האו"ה וה"פ גבינות של עובד כוכבים כו' חשיב כגופו של איסור ודאי ואינו בטל והדר קאמר אבל שאר ספק איסור דרבנן כו' ר"ל שאסרוהו חכמים מחמת ספק כגון בשר שנתעלם מן העין דאסרוהו חכמים מחמת ספק שנתחלף בנבלה כיון דחומרא בעלמא היא גרע משאר איסור דרבנן שגזרו בו אטו דבר אחר ובטל ברוב והדר קאמר מיהו אם יש לספק בחתיכה עצמה אם זו היא שנתעלם מן העין שיש בה ספק איסור דרבנן או לא אף בלא תערובות שריא וה"ה דה"מ למימר אם יש ספק אם זו היא החתיכה שיש בה ודאי איסור דרבנן שגזרוהו אטו דבר אחר כגון ביצה שספק אם היא מנבלה או משחוטה דמותר בלא תערובות וכמו שנתבאר וכמ"ש בת"ח כלל ע"א דין שני וכ"כ בד"מ ס"ס צ"ז על מה שהביא הב"י בסי' נ"ז בשם מ"כ שהקשה אמאי דאסר ר"י ספק דרוסה שנתערבה בתערובות כל התערובות דאמאי אין התערובות מותר מכח ספק דרבנן לקולא דהרי אפילו ודאי דרס לא היה התערובות אסור רק מדרבנן וז"ל ולא קשה דבודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן הולכים לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאוריית' חד בתרי בטל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מקרי ספק דרבנן לילך בה להקל וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דכל מקום שיש חשש איסור דאוריית' לא אמרינן ביה ספיק' דרבנן לקול' עכ"ל ד"מ. הרי הדינים מבוארים כמו שכתבתי: ואין להקשות אמ"ש הר"ב דהיכ' דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאוריית' ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דהא לקמן סימן קי"א אמרינן באיסור דאוריית' שנפל לשתי קדרות ויש בקדירה רוב בענין שהוא מותר מן התורה אע"ג דמדרבנן אסור הוה ליה ספק שאינו ידוע באיזו קדירה נפל ספק דרבנן לקול' ויש לומר דשאני התם דאין הספק מצד עצמו אסור מן התורה שהרי הקדירה מותרת לגמרי שהיא של היתר אלא שיש ספק אם יש בה איסור כלל והלכך אמרינן נהי דיש בה איסור מ"מ מה"ת בטל ברוב וא"כ לא הוה ליה אלא ספק דרבנן דכיון שאפשר שאין כאן איסור כלל א"כ הספק בא לו מצד עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן מה שאין כן הכא דאי אפשר לומר שמא אין חשש איסור כלל דהא ודאי יש בתערובות זה ספק טריפה ודו"ק: וכן אם יש ספק בחתיכה אם היא מכשרה או מספק טריפה דאוריית' מותר אם נתערב מתחילה חד בחד וכמו שנתבאר בדין ז' ו'. וכן איסור דרבנן אף על פי שאינו אסור מחמת חשש איסור דאוריית' בגופו רק שגזרוהו אטו דבר אחר כגון ביצת נבלה שנתערבה באלף לא בטלה וכ"כ באו"ה כלל כ"ה דין ט"ז בהדי' בשם ר"ב דביצת נבלה לא בטלה וכן משמע להדי' מדברי הפוסקים והטור והמחבר בסי' פ"ו סעיף ג' וכן בריש סימן ק"א כתב הרב בהג"ה דחתיכה שאינה אסורה רק מדרבנן אינה בטלה עכ"ל ומשמע דמיירי בכל איסור דרבנן והא דלא הוציא מן הכלל בשר שנתעלם מן העין ודומה לו היינו משום דלא איירי אלא מאיסור דרבנן שאסרו מדינא ולא מכח חומרא בעלמא ותו דהרי הוציא כן בד"מ סי' ק"א ובת"ח כלל מ' סוף דין ב' מהרמב"ם פי"ז מה' מ"א והרמב"ם שם קאי אבשר עוף בחלב וחולין שנשחטו בעזרה דליכא בהו חשש איסור דאוריית' בגופו אלא דרבנן גזרו ביה אטו דבר אחר לעיל ס"ק צ"ח נתבאר דבדבר שיל"מ לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"ש: כ) ומיהו כל זה בספק דרבנן שאין לו חזקת איסור אבל בספק שיש לו חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) ודף ל"ו דאזלינן לחומרא ואף על גב דאיכא התם חד שנויא בש"ס דדוקא גבי טומא' שיש לה עיקר בדאוריית' אמרינן הכי מכל מקום הא איכ' התם שנויא אחרינא דר' יוסי מחמיר אפילו באיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה וקי"ל כרבי יוסי ואע"ג דהרשב"א בתשובה סי' ת"א לא כתב רק שנוי' קמא היינו להשואל שלא פירש דבריו דנראה מדבריו שם שתפס בפשיטות דבכל איסור דרבנן אמרינן הכי ובא הרשב"א לומר דלית' לחד שנוי' וכן מוכח למאי דיתבאר לקמן בדין כ"ו בשם המשאת בנימין דהרשב"א אוסר ס"ס בחזקת איסור והרשב"א בתשו' שם מדמי להדי' איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור לספק ספיק' דחזקת איסור עיין שם: כא) ונראה דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד אע"פ שאינו דבר חשוב ואחר כך נאבד אחד מהן ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בהא ספק דרבנן לקולא דכיון שהיה מוחזק איסור באחד משתים ה"ל חזקת איסור וכן מוכח להדי' בתשובת הרשב"א סימן ת"א גבי מ"ש ואפילו בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר כו' דבכי האי גוונ' חשוב כחזקת איסור וא"כ לא אמרינן בכי האי גוונא ספק דרבנן לקולא: כב) אבל אם נתערב חד בתרי לא משכחת להאי דינא דאם הוא דבר שאינו חשוב ונתערב במינו בטל ברוב ואפילו נתערב שלא במינו כיון דאיסור דרבנן הוא בטל ברוב דאף כשיבשלם אי אפשר למיתי לידי איסור' דאוריית' וכמ"ש בסי' ק"ט ס"ק ט' ואף שכתבתי שם היכ' דליכ' הפסד כולי האי יש להחמיר שלא במינו כל שאין ס' נגדו מכל מקום נראה דאם נאבד אחד מהן אין להחמיר כל כך לומר ספיק' לחומר' בכה"ג ואין להחמיר ג"כ כאן לומר דאיסורא ברוב' אישתאר ואפילו נאבד וישנו בעולם אין להחמיר בכהאי גוונא דלא החמירו בזה אלא בדבר חשוב משא"כ הכא ועוד דבלאו הכי איכא הכא תרי דרבנן: כג) ואם הוא דבר חשוב כיון דאיסור דרבנן בתערובות דינו כאיסור דאוריית' אם כן אם נפל אחד מהן דינו כאיסור דאורייתא ודינו כמו שנתבאר בסעיף ז' דדבר חשוב דא ודא אחת היא: כד) ומה"ט דנתבאר דחד בחד הוה ליה חזקת איסור וספיק' דרבנן לחומר' יצא לנו דהיכ' דנתערב אחר כך אחד מהב' בתערובות לא הוי ס"ס לומר שמא זו (היא) שאני אוכל לא זו היא שנפלה לכאן ואת"ל זו היא שמא מותרת דחד בחד לא הוי ספיקא כלל אלא חזקת איסור והוה כאיסור דרבנן שאינה בטיל בתערובות ועוד דחד בחד בכל דוכת' חשוב כגופו של איסור וכן משמע להדיא באו"ה כלל כ"ו דין י"א דאיסור דרבנן שנתערב חד בחד ואחר כך נתערב אחד מהן בתערובות אינו בטל מה"ט דחד בחד הוי כגופו של איסור: כה) וה"ה ספק איסור דאוריית' שנתערב חד בחד חשוב כגופו של איסור ואם נתערב אחד מהן אח"כ ברוב אינו בטל מטעם ס"ס וכן משמע באו"ה שם להדי' (וספק דאוריית' הוא אסור מן התורה כודאי כ"כ הרשב"א בתה"א דף ק"ב ע"א וע"ב ועיין שם): כו) וכל דינים אלו שנזכרו למעלה בספק טריפה או שאר איסור דאוריית' וכל מקום שנתבאר שם דאינו בטל היינו אפילו בהפסד מרובה דהא הטעם הוא דלא דמי לשני תערובות וכמ"ש בס"ק ס' ועס"ק מ"ט: ש"ע סָעִיף ט
סד כז) ואפילו היה לו חזקת איסור כו' ז"ל הרב בד"מ ס"ס נ"ז ובת"ח כלל מ"ג סוף דין ז' כתב האו"ה דכל דבר שיש בו חזקת איסור אין מתירין שום ס"ס ואין דבריו נכונים דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"א דמהני ס"ס אפילו בדבר שהיה לו חזקת איסור עכ"ל ולכאורה משמע דמשיג על האו"ה במה שכתב שם (כלל כ"ו דין ב') דתרנגולת שאירע לה ספק בשחיטה ונתערבה דאינה בטלה מטעם ס"ס כיון שהספק הראשון הוא מן התורה וגם מטעם שהיה לו חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועל זה השיג בתשובת משאת בנימן סימן ל"ח על הרב וכתב דאדרבה מתשובת הרשב"א שם משמע דחזקת איסור בכה"ג לא מהני ביה ס"ס ובאמת אין דבריו מוכרחים בזה דאע"ג דמתשובת הרשב"א שם גבי מ"ש ואל תשיבני מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משמע לכאורה הכי מ"מ הא בלאו הכי יש שם טעות בלשון ואפשר להגיה בענין שיסבור כמ"ש הרב ע"ש וגם בתר הכי כתב שם הרשב"א במסקנ' וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פוסל בחד רובא ומכשיר ס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רוב' להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של היתר הוא הדין בס"ס דשרי אפילו בדאיתחזק איסור' עכ"ל אלמ' דמתיר להדי' אפילו בדאיכ' חזקת איסור ממש כחתיכת איסור וכהאי גוונ' גם בתחלת התשובה רוצה הרשב"א שם להתיר ספק דרבנן ביש לו חזקת איסור ומוכח שם להדי' דס"ס וספק דרבנן דין אחד להם בזה ושלא כדין השיג המשאת בנימן על הרב בזה גם מ"ש שם הרבה ראיות מתוך הש"ס והתוספות לאסור ס"ס בשחיטה ביש לו חזקת איסור וכה"ג וכתב שהן ברורות אינם ראיות כלל למעיין בכל המקומות ודי למבין בזה ועיקר ראייתו שבנה יסודו עליו ממאי דאמרינן רפ"ק דחולין ונתבאר בסימן י"ח סעיף י"א דאם שחט הרבה בהמות ואח"כ נמצאת הסכין פגום דאפילו הראשונה אסורה והא איכ' כמה ספיקות ספק בקמיית' איפגום ספק בבתריית' ואת"ל בקמיית' שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל בעור איפגם שמא לא שחט הסימנים כנגד הפגימה כמ"ש התוס' שם ואפ"ה לא מהני מידי מאחר דאיתחזק איסור' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך כל ספק בשחיטה לא חשבינן כספק איסור אלא כודאי איסור דחזקה עכ"ל וכל זה אינה ראיה כלל דאם כן אפילו שחט א' מהן ה"ל לאקשויי דלשתרי שמא במיעוט בתר' איפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתר' אימור בעצם מפרקת איפגם אלא ודאי כה"ג לא חשיב ס"ס כלל דתרוייהו אין חשש איסור והכל ס' א' הוא כמ"ש האגור בהדי' והבאתיו לעיל דין י"ג ואע"ג דבתשובת הרשב"א סימן ת"א משמע דבעי למימר דכה"ג קרי ס"ס הא כתבתי לעיל דבלאו הכי יש ט"ס שם בדפוס ואפשר וקרוב הדבר שחסר המסקנא דלא מיקרי ס"ס בכה"ג ע"ש וגם האי דשמא לא שחט הסימנים נגד הפגימה לא הוי ספיק' כלל דמסתמ' שחט כדרך השוחטים והוליך והביא בכל הסכין וגם התוספות בפ"ק דחולין (דף י' סוף ע"א) לא כתבו רק דזה הוי כעין ס"ס ע"ש וגם המ"ב גופיה מוכרח להודות דהאי לאו ספיק' הוא דאל"כ הדרא קושי' לדוכת' אמאי אסרינן אפי' הקמיית' דא"ל דהוי חזקת איסור דמה בכך נהי דהחזקת איסור משוי הספק הראשון כודאי: כח) מ"מ היכא דאיכ' ס"ס בלא הספק הראשון ודאי דשרי דלא יהא אלא גופו של איסור דמותר מס"ס ואם אית' דס"ל דהאי ס"ס הוא א"כ הא איכ' ס"ס בלא הספק הראשון וכה"ג ודאי משרי שרי אלא ודאי דס"ל דלאו ס"ס הוא אלא כעין ס"ס ואולי ס"ל למ"ב דהיכא דאיכ' חזקת איסור אפילו איכ' ספיקות טובי לא מהני אבל לא מסתבר כן כלל דודאי לא גרע מגופו של איסור וכדפרישית וכן משמע בתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל דס"ס דחזקת איסור לא גרע מגופו של איסור והוא פשוט בעיני ומעתה נתבטלו כל ההשגות שהשיג המשאת בנימן על הרב: כט) אך לענין דינא צריך עיון דכיון דנתבאר דתשובת הרשב"א הנ"ל משבשת' היא אם כן אין ללמוד הימנה היתר וגם הרא"ה בס' ב"ה דף קט"ו ע"א כתב דאין מתירין ס"ס כשיש לו חזקת איסור ונראה דגם הרב כאן בהגה"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא כגון בנשבר גף העוף דוקא שאין הספק בשחיטה עצמה ונראה דבאו"ה שהיה לפני הרב היה כתוב דבכה"ג אסור משום חזקת איסור וכן כתוב בד"מ סוף סימן נ"ז וז"ל וכתב באו"ה אע"ג דלא אמרינן ס"ס בדבר שיש לו חזקת איסור מ"מ היכא שיש לו תקנה בבדיקה מותר כגון אם נשבר גף של עוף ולא ידעינן אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה מותר מכח ס"ס דהואיל ויש לו תקנה בבדיקה אי ניקבה הריאה אלא שאנו מחמירין ואין בודקין מ"מ הואיל ואיכ' ס"ס מותר ע"כ עכ"ל ד"מ הרי להדיא דהרב היה גורס בדברי הא"ו הארוך דנשבר הגף ה"ל חזקת איסור ואע"ג דבאו"ה שלפנינו לא משמע כן כמו שיתבאר הא כבר כתב הרב בתשובת סימן קל"א דין י"ב שבשעה שכתב ולקט את חידושיו מאו"ה היה לו א' בכתב והיה שם הלשון בסגנון אחר שכמה דברים לא מצא כן עתה באו"ה שבדפוס והשתא א"ש הא דהשיג הרב בד"מ ובת"ח שם אמאי דאוסר האו"ה ס"ס בחזקת איסור ממאי דבעי הטור ס"ס נ"ז והפוסקים להתיר ספק דרוסה שנתערבה מחמת ס"ס אלא דיש פוסקים סוברים דלאו ס"ס הוא כיון שהספק הראשון אסור מן התורה אבל כ"ע מודים דס"ס מהני אף ביש לו חזקת איסור דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עכ"ד והשתא אי משיג הרב אספק שאירע בשחיטה ודאי דאין זו השגה כמ"ש במ"ב שם דמה ענין ספק בשחיטה לספק דרוסה דאנן לא אמרינן דלא מהני ס"ס בחזקת איסור אלא כשהא בהא תלי' דהיינו כשהחזקה והספיקות הן בענין א' כגון בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שהחזקה היא בענין השחיטה והספיקות ג"כ בענין השחיטה אבל היכא דאין הספק בשחיטה כגון ספק דרוסה בהא ודאי שרי ס"ס דהא לענין ספק דרוסה אין לנו שום חזקת איסור ואדרבה כל בהמה בחזקת שאינה דרוסה עכ"ל וכ"כ בספר א"ר דף נ' ע"ב בגליון אבל אי הרב משיג אחזקת איסור דגף ודאי דכדין משיג ובזו ודאי אף המ"ב מודה כמו שנתבאר אבל ס"ס בשחיטה ודאי דאין להתיר כיון דה"ל חזקת איסור ממש: ל) ויצא לנו הדין דאם יש חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ספק בשחיטה אע"ג דנתערבו הבהמות מתחלה חד בחד אף על גב דהוי ס"ס בכה"ג וכמו שנתבאר בדין ז' הכא כיון דאיכא חזקת איסור אסור: לא) ואפילו נתערבה אח"כ חתיכה זו אינה בטלה כמ"ש למעלה בדין ג' בשם או"ה דכל היכא דלא הוי ס"ס אינו בטל גם כן בתערובות: לב) מיהו היכא דאיכ' ג' ספיקות אפילו ה"ל חזקת איסור מותר וכמו שנתבאר בדין כ"ח והיינו כשיש כאן חתיכה שיש בה ספק אם היא מכשרה או מבהמה שאירע לה ס"ס בשחיטה כגון שנמצא אחר השחיטה ספק פגימה בסכין חתיכה זו מותרת: לג) לעיל סי' נ"ג ס"ק י"ג נתבאר דלא הוי ס"ס אלא היכ' דהאיסור והיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר לא וכן נתבאר בסימן נ' דהיכא דהאיסור שכיח טפי מן ההיתר לא הוי ספק עיין שם: ש"ע סָעִיף ט
סה לד) ונשבר או נשמט כו'. ע"ל סי' נ"ג ס"ק י"ד נתבאר דין זה דנשבר או נשמט גף העוף ועי' שם וגם לעיל סי' נ"ה ס"ק ד' נתבאר דחסרון חכמה לא הוי ספק לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספיקא: ש"ע סָעִיף ט
סו לה) ס"ס אע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה כו'. כלומר וא"צ בדיקה כלל וכ"כ בד"מ ס"ס נ"ז בשם פסקי מהרא"י ס"ס מ"ז אכן הרשב"א בחידושיו פא"ט דף נ"ג ע"ד כתב דאפילו היכ' דאיכ' ס"ס צריך בדיקה היכ' דיכולין לברר ע"י בדיקה וכן נלפע"ד להוכיח מן הש"ס דהא מהרא"י גופיה בפסקיו שם הוציא דין זה ממאי דס"ל לר"ת דספק דרוסה שנתערבה באחרים ה"ל ס"ס אע"פ שיכולין לברר על ידי בדיקה ור"י נמי היה מתיר מכח ס"ס אי לאו דהספק הראשון הוא מדאוריית' עכ"ל ובמסכת זבחים פרק התערובות (דף ע"ד ע"ב) פריך אמאי דתנן כל הזבחים שנתערבו בטרפה ירעו עד שיסתאבו האי טרפה ה"ד אי ידיע ליתי ולישקליה ואי לא ידיע מנא ידע דאיערב ומשני דאיערב בנפולה והשתא אם אית' דא"צ בדיקה כלל לר"ת תיקשי דהא כולן מותרות משום ס"ס דמ"ל ספק דרוסה שנתערב או ספק נפולה ויש ליישב דנהי דא"צ בדיקה מ"מ אם רואה ריעותא באברים הפנימים פשיטא דאפילו ס"ס לא מהני וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ב והלכך בקדשים דפרש"י שם דהיכא דאיתחזק ספק טרפה אין מכניסים אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך הלכך חיישינן נמי שמא ימצא ריעות' ודוחק הלכך נראה דהיכא דאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין הפסד בדבר יש לבדוק אבל בלאו הכי אין להחמיר ותו דהרי הסה"ת והסמ"ג כתבו גבי רואה דם מחמת תשמיש דמותרת בלא בדיקת שפופרת מטעם ספק ספיקא כו' ומביאם ב"י לקמן סימן קפ"ז וכן כתב המרדכי פ"ב דשבועות בשם ר"י עיין שם: לו) ויען כי דיני ס"ס רחבים מני ים ושום אחד מגדולי הראשונים או מהאחרונים לא ירדו לדיניהם ולא הזכירו הכל באר הטיב ויש בהם ענינים וחלוקים הרבה כמו שנתבאר בארוכה בס"ד ע"כ נראה שאין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיק' להקל אפילו לדמות מלת' למלת' אם לא באלו שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש או שיש צדדין להתיר בלאו הכי וכן הבאתי לעיל ס"ק ס"ג דין ט"ו בשם תשובות מנחם עזריה שכתב בדין ספק ספיק' דמתהפך דמאן דבעי לאורויי בדכוותא לקול' מיבעי ליה למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכא דלא ליגעי בספק איסורא דאוריית' עכ"ל וגם בתשובת רבינו ברוך שהשיב לר"ש מדרואי"ש שהביא המרדכי פ' החולץ כתב דאין לעשות מעשה לכתחלה להתיר דהא בכמה מקומות אשכחן דאפי' בספק ספיקא מחמרינן כגון בבכורות ס"פ אלו מומין גבי יבום ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא ימצא סריס ובפ' בהמה המקשה דמטילים עליה חומרת שתי ולדות והתם נמי הוי ספק ספיקא שמא לא היה שם ולד ואת"ל היה אכתי שמא זכר היה ובפ' אלו טרפות גבי ההוא שרקפ' דספק דרוסות כו' וכן בפ' עשרה יוחסין אמר רב דבר תורה שתוקי כשר כו' ואפילו בספקא דרבנן אמרינן תלינן לחומרא ובפ"ב דביצה כלי שנטמא בעיו"ט כו' משום דמיחזי כמתקן מנא ובפ' אין צדין פליגי בספק ופסקינן הלכה כמאן דמחמיר עכ"ל וכן הוא בתוספות פ"ק דב"ק דף י"א סוף ע"א ס"ס לחומרא וכ"כ בתשובת ן' לב חלק ג' סי' נ' וז"ל ואם נפשך לומר כיון דהבדיקה היא מדרבנן הוי הך פלוגת' בדרבנן וספיקא לקולא לאו מלתא היא דהרי כתב רבי' ברוך בפ' החולץ דאשכחן בכמה מילי דרבנן דאיכא ספיקי דאזלינן בהו לחומרא כו' וכ"כ שאר אחרונים בכמה מקומות כ"ש שנתברר ת"ל שיש שאר כמה וכמה חילוקי דינים בספק ספיקא ע"כ אין לדון דבר מדבר אם לא באופן שהזכרתי כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א במינו. עש"ך דמשוה דבר חשוב לחהר"ל ובריה דאף שלא במינה אין בטל ומשכחת לה שהיו כאן אגוזי פרך ורימוני באדן וכיוצא וא' מהן של ערלה וכדומה ואח"כ שכח איזה מהן הוא דכולן אסורות ואם אגוזי פרך נתערבו בדברים שאין חשובין אותן שאין חשובין שרי וד"ח נשאר באיסורו דומיא דנחתך א' מהן בק"א. והמ"כ ח"ג פ"א צ"ז ד' חילק בין בריה ור"ל דאף בא"מ משא"כ ד"ח דווקא במינם וזה שלא הגיה הר"ב כלום אמנם להלכה נראה כש"ך וכ"כ הפר"ח אות א' וראייתו טובה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' ל' ובחידושיו דנתפצעו הרימונים במינו הוא דבא"מ ניכר הוא אלמא דבא"מ נמי אין בטל (ונ"מ באי ספק איזו מהן הוא וכמ"ש בק"ט אות ח' או שווין במראה ולא בשמא): ש"ע סָעִיף א
ב בכל. עש"ך עשה כלומר דכ"ש לאו ד"ח הוא אלא לגבי אלף כ"ש מיקרי: ודע ד"ח אף דרבנן ואיסור אכילה לחוד לא בטיל הוא וכן הלכה דלא כפ"ת אות ג' וכ"כ או"ה כלל כ"ה ד"א והכ"ג בהגהות הטור אות ה' דמנין אף מדרבנן לא בטיל ועק"א וה"ה איסור אכילה לחוד ומ"ש בעבודת כוכבים ע"ד האי תנא תרתי אית ליה כלומר תרתי חשיב דאסור בהנאה וה"ה איסור אכילה דאסור באכילה כמ"ש התו' שם וכדבעינן למימר קמן בעזה"י: כתב עוד הש"ך דבשאר איסורין בד"ח האסור בהנאה אוסר בכ"ש והשיג על הלבוש ויש בדברו כאן קיצור לכן אבאר. הנה המעיין כאן ובקמ"ב אות ח' ובקל"ד אות י"א יראה דהעולה לדינא הוא כך. בעבודת כוכבים דתופסת דמיה (ר"ל שגם הדמים נתפסים דג' דברים יש שתופסין דמיהם עבודת כוכבים כל מה שאתה נהנה ממנה אסור והקדש אחרון נתפס והראשון יצא לחולין ושביעית ראשון ואחרון נתפש עד"מ פירות שביעית אין להם פדיון מכרן בדמיהם הדמים ג"כ קדושת שביעית עליהן מכר דמי זה עוד הראשונים חולין והפירות ומעות אחרונים קדושת שביעית) מהני לה הולכת הנאה ליה"מ ומותר להנות הישראל מכולן אבל באכילה אסור וכ"ש שמותר למכור הכל לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו. ומיהו ה"מ שנתערב חביות בחביות אבל יי"נ וודאי ביין לא מהני לא ליה"מ ולא חוץ מדמי איסור שבו (עיין ע"ז ע"ד א' הלכה בחביות כו') ובסתם יינם מהני הולכת ליה"מ או למכור חוץ מדמי איסור שבו אף יין ביין עס"י קל"ד בש"ך אות ה' י"ט ואם אפה פת בעצי עבודת כוכבים מוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דקיל מיין ביין אבל ליה"מ לא מהני (ר"ל להנות הישראל ממנו בהנאה) הואיל והוא בעין אבל נתערב באחרות אף שחשוד כמו ככרות של בה"ב מהני נמי ליה"מ. וכל זה בעבודת כוכבים אבל בשאר איסורין הלכה דלא מהני ליה"מ רק חוץ מדמי איסור מהני וא"כ אסור לישראל להנות ממנו בשום ענין. ולפ"ז השיג הש"ך על הלבוש כאן ובקמ"ב אות ח' בתרתי דהלבוש בא"ח תמ"ח ס"ב באפה פת בגחלים חמץ דיוליך הנאה ליה"מ דז"א חדא דליה"מ לא מהני בשאר איסורין. ב' דעבודת כוכבים גופא כל שהוא בעין שלא נתערב אף בכרכר דאין ממש בעצמו שם אפ"ה לא מהני ליה"מ. ועיין או"ח שם במ"א ובח"י ותמ"ז הסכימו להש"ך כאן ודע דחוץ מדמי איסור מהני אף דלא נתבטל מ"ה וכ"כ הפר"ח כאן אות ב'. ויראה אפילו ליכא כ"א חד בחד דהא ארג בגד או אפה פת בעבודת כוכבים מהני חוץ מדמי איסור שבו: ודע דאם דבר האסור בהנאה נתן טעם בתבשיל פשיטא דמותר התבשיל בהנאה וכמ"ש בפתיחה לבב"ח ומבואר הוא בגמרא עבודת כוכבים ע"ד ב' יין ע"ג ענבים מוכרים לעובד כוכבים וכ"כ לקמן בהל' יי"נ. ומיהו אם נתערב חלב האסור בהנאה שיש בו טעם בשר וכדומה בשאר חלב או בא"מ יש לעיין אי אין ס' אי שרי או חוץ מדמי איסור שבו בעינן מי נימא טכ"ע לא שייך באיסור הנאה דבאכילה היך אוכל יטעם משא"כ בהנאה וכבר הזכיר הר"ן סברא זו בסוף עבודת כוכבים ע"ש ואפשר דאפילו חוץ מדמי איסור נמי לא מהני הואיל ויש בו ממשות האיסור אם הוא איסור תורה כמו יי"נ וודאי ביי"נ דלא מהני וכבר נסתפקנו בזה במקום אחר ויראה בה"מ לצדד להקל עכ"פ חוץ מדמי איסור שבו ✍וצ"ע: עוד אבאר לך דבר חשוב האסור בהנאה דמוכר חוץ מדמי איסור שבו וודאי דבעינן למכור הכל ביחד אבל למכור חדא חדא ולהשליך האחרון או ישליך הראשונה אסור דשמא לוקח דמי איסור הנאה משא"כ כשמכרן ביחד ומוזיל לגביה העובד כוכבים אותו של איסור. כן למדתי מתוס' עבודת כוכבים ע"ד א' ד"ה אמר רב כ"מ שם. ויראה אף שהעובד כוכבים יודע שמוזיל גביה שרי כיון שמ"ה חד בתרי בטל ומדרבנן הוא וכ"מ קצת בטור קל"ד בשם הרשב"ם ומיהו אי לא בטיל חד בתרי דהוה איסור תורה יש לעיין ביה דשמא דווקא עובד כוכבים שאין מכירו מותר. ובכר"ו אות א' כתב דבעינן שהעובד כוכבים לא ידע כמה יש בתוכו דאל"כ יחזיק לו טובה וצריך עיון ✍: וכ"ז בשאר איסורים אבל חמ"פ מבואר בא"ח תמ"ז ותס"ז דאפי' חטה בתרנגולת שורפין מפני חומרת חמץ ושם יבואר בעזה"י: ש"ע סָעִיף א
ג אגוז. עש"ך דעתו להחמיר כב' הפירושים אף ד"ח דרבנן מ"מ א"י איזו מפירושים עיקר וע"כ צריך להחמיר בשתיהן: ש"ע סָעִיף א
ד וחביות. עש"ך והפר"ח אות ד' כתב דאף קטנה ופתוחה אין בטיל ביי"נ יע"ש ובאמת לכאורה קושייתו הוא קושיא עצומה דבא"ח תמ"ז ס"ט סתם המחבר כדעה א' בסתם דיבש לא בטל מטעם הרשב"א בתה"א ק"ז כל שבלח במשהו ה"ה יבש ביבש והר"ב מדשתק אודויי אודי ליה ואיך בקל"ד כתב הר"ב דוקא גדולות כו' ובכר"ו אות מ"ג הליץ דיי"נ במשהו במינו משום חומרא וחששו לדברי ר' יהודא דמינו לא בטיל משא"כ יבש (דלר"י ביבש במיל דומיא דדם הפר בעינן) ולדבריו ל"ק מערלה וכ"ה דהם במינו דווקא ואפ"ה אין חילוק בין לח ליבש התם לאו משום דחשו לדר"י דהא בטילין בר"א כו'. ועוד הקשה שם מה פריך בעבודת כוכבים ע"ד א' ליתני ככרות בעל הבית בחמ"פ והא לרשב"א אפילו משהו אין בטל ותירץ דקשיא ליתני בע"פ יע"ש. ואינו נראה מ"ש דבעבודת כוכבים ביבש מודה הרשב"א דמשהו בטל ודבר חשוב בעין הנה הרשב"א בתשובה סימן נ"ג כתב בפירוש דביי"נ במשהו ביבש וכתב עוד וז"ל אבל תרומה ועבודת כוכבים וערלה וכלאים וחמ"פ אין חילוק בין יבש ללח הרי בעבודת כוכבים נמי אין חילוק לדידהו הא דאמרינן זבחים ע"ז טבעת של עבודת כוכבים לאו דווקא ה"ה דבר כ"ש לא בטיל בעבודת כוכבים. גם כתב שם ובסימן ל' דהא דמקשה ליתני ככרות ב"ה היינו להנאה דאף דחמ"פ במשהו היינו לאכילה ולא להנאה דלא כרי"ף ומש"ה פריך ליתני ככרות ב"ה להנאה ולרי"ף הא כתב הרי"ף בעבודת כוכבים וליתא להאי כללא דמתני' דחמ"פ אף כ"ש אוסר בהנאה והביאו הרשב"א בתשובה נ"ג ואין כאן קושיא כלל מעבודת כוכבים וכאמור. וסבור הייתי לומר דהמחבר בק"מ כתב עבודת כוכבים אוסר בכ"ש והשמיט מ"ש הטור כגון כוס או טבעת או צורה (עי' עבודת כוכבים ע"ד א' תוס' ד"ה אלו) דהטור סובר יבש בחמ"פ בטל מש"ה בעבודת כוכבים בעינן ד"ת משא"כ המחבר דבא"ח סתם יבש לא בטיל כרשב"א ה"ה עבודת כוכבים וכל זה איננו שוה לי. ולכן אני אומר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' כי מ"ש בנה"כ צ"ב וק"ב דחק עצמו ג"כ לומר שהמחבר בא"ח מטעם דשיל"מ קא אסר הוא משום דקשיא ליה הא בעבודת כוכבים בעינן ד"ח דווקא וע"כ בחמ"פ הטעם משום דשיל"מ דלא כמ"י כלל ל"מ אות ט"ז שהרבה להשיב עליו אפו יע"ש. ולענין חמ"פ בע"פ בדשיל"מ יש לעיין כדכתיבנא. ועיין בר"מ פט"ז ממ"א הי"ד נפל לפחות מר"א הכל אסור בהנאה והשגות הר"א ע"ז ועמ"ש באות א' ועדיין צ"ע ✍ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ה סתומות. עש"ך דלכאורה מלשון רי"ו משמע דווקא קטנה ופתוחה הוא דבטיל ביי"נ הא קטנה וסתומה וגדולה ופתוחה אסור דיי"נ חמור משאר איסורין וע"ז כתב הש"ך דט"ס ברי"ו וצ"ל קטנה או פתוחה דאין נאסר אלא בתרתי לגריעותא ועמ"ש באות הקדום: ש"ע סָעִיף א
ו וככרות. עש"ך דבזה"ז של נחתום נמי חשובים ואין בטילים דהכל לפי הזמן וחקרנו במקום אחר דלהר"מ ז"ל ביצה במ"א בריה הוסיפו בשיעורה אמאי לא עשו תקנה זו בדברים חשובים לבטל פליטתן בס"א משום היא גופא דבריה נמי מדרבנן הוא ✍עיין פר"ח אות ה' מ"ש על הב"י בא"ח תמ"ז במ"ש דלדידן לא קיי"ל כר"ע ושם יבואר בעזה"י: ש"ע סָעִיף א
ז בעלי. עש"ך זה אמת ויציב דבתערובת פריך וליבטל ומשני ב"ח אלמא אף דלא אסירי מתחלת ברייתן כמו חטאות המתות וכדומה ומיהו אף אי אסירי מתחלת ברייתן פעמים צריכנא לטעמא דב"ח דבריה לא הוה עס"י ק' יע"ש ומה שלא הוה מנין עט"ז ועס"י ק"א ואף ב"ח קטנים כחושים ב"ח חשיבי: ש"ע סָעִיף א
ח אע"פ. עש"ך דהמחבר פסק כר"מ ז"ל וכר"ע לא כר"י אליבא דר"מ: ש"ע סָעִיף א
ט שדרכן. עש"ך ט"ס בדפוס והציון הוא בהר"ב וכצ"ל שדרכו למנותו. דהר"ב פסק כר"י אליבא הר"מ. ומ"ש הש"ך דעת ר"י דכר"ל הוא סתם ר"י עיין סמ"ג לאוין קמ"א נ"ב ע"ד דלא רצה להתיר רגלי בהמה יע"ש ויש לעיין שם עס"י ק"א: ש"ע סָעִיף א
י ואזלינן. עש"ך ועמ"ש בק"א אות ב' דאפילו ספק אי הוה חשוב או לאו לא הוה חסרון ידיעה מכ"ש אם ספק אי הוה איסור חשוב או לאו שנתערב כו' וה"ה אי ספק אי נפל כלל האיסור אזלינן לקולא אי איכא רוב וכמ"ש בקי"א: וראיתי להכר"ו אות ה' כתב דאם יש חביות סתומות ופתוחות ולא נודע אם של יי"נ היה סתום כו' אסור דאיתחזק איסורא וראייתו ממ"ש הרשב"א בתה"א קט"ו א' ותוכן כוונתו דשם כ' בשם ר"י הזקן דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס והקשה מערלה פ"ג מא"ב בגד שצבעו בערלה ונתערב ר"מ אומר ידלק כו' הצובע מלא סיט וארגו וא"י איזהו רמ"א ידלק ולא תנן נתערב ידלק אלמא מותר מס"ס וי"ל בשנחתך מלא הסיט דהוה כעין ב' תערובות ודבריו קושי ההבנה איזו ס"ס יש בלא נחתך וע"כ פי' הכר"ו דאינו יודע היינו שממלא הסיט ארג בבגד וא"י אם ציפורתא עביד מיניה או שאר הבגד עביד מיניה (עיין תמורה ל"ד א' דפריך ליבטל מלא הסיט בשק ומשני עביד כמין ציפור דמיפה לשק וחשיב) והשתא הקשה הרשב"א מדלא תנן אם נתערב ידלק ש"מ דס"ס הוה אף דספק א' בגופו והב' ע"י תערובת הוה ס"ס ותי' דמיירי שהיה כמה ציפורתא אלא בנחתך מלא הסיט ומש"ה אי נתערב שרי דהוה כעין ב' תערובות והשתא בה"א תקשה ליה דספק דרבנן לקולא ש"מ כה"ג לא אזלינן לקולא כן הוא תוכן כוונת הכר"ו. ואני ההדיוט הכותב אומר לענין דינא וודאי אינו כן אלא כה"ג אזלינן לקולא בדרבנן ואיזו חזקה יש דשמא ע"ז לא הוה סתום השתא בנפל איסור דרבנן וא"י אם היה ס' תולין לקולא עצ"ה ה"ה כאן והמעיין באו"ה כלל כ"ה דין ז' מבואר כך וכ"כ המ"י כלל מ' אות י"ט ועמ"ש בש"ך אות ב' וי"ב. ומה שפי' ברשב"א הוא פי' דחוק ורחוק ולבי אומר לי דהרשב"א ה"ק מדלא תנן נתערב ידלק ש"מ דשרי הואיל וספק הא' מותר מ"ה דמ"ה בטיל דבר חשוב ברוב וכיון שכן כי נתערב באחרים לא גזר עליה בד"ח אף דליכא ס"ס. ומ"ש הרשב"א מותר משום ס"ס הוא לאו דווקא דס"ס ליכא אלא כמ"ש שקורא אותן ב' ספיקות בגד שנארג בו מלא הסיט ואין מכיר איזה קורא ספק א' ומ"ה מותר וספק ב' ע"י תערובות וקשיא לר"י הזקן שפי' ההיא דריש ביצה ג' ב' ספיקא אסורה נתערבו אספיקא קאי ואף לפי האמת דהוה דרבנן אטו י"ט אחר שבת אפ"ה נתערבה אסורה וקשיא מערלה והמעיין במשמרת הבית ובדק הבית להרא"ה יראה כדברי. שב"ה תי' דבערלה ספק א' מ"ה מותר ור' מאיר בדרבנן אוסר משום מנין (ר"ל מלא הסיט או ציפורתא) דאיהו סובר דר"י הזקן אין אוסר אלא בספק הא' מ"ה אסור. ומשמרת הבית השיג עליו דלשיטתו אזיל שם דר"י הזקן אף בדרבנן אוסר וכדבעינן למימר קמן אי"ה. וע"ז תירץ דמיירי בנחתך מלא הסיט והוה כעין ב' תערובת וזה ברור ועיין תוס' זבחים ע"ב ד"ה נתערבו והר"ש בערלה משנה וז"ח כתבו דמש"ה לא תנן ונתערבו דיכול לחתוך מלא הסיט והוא ס"ס ואני תמה איך מותר לבטל איסור לכתחלה והא בנתפצעו אגוזים דווקא מעצמן הא פצעו איהו אסור עק"א ולקמן ובב"י והנ"י שבתה"א דמיירי בנחתך מלא הסיט מעצמו או קודם ידיעה נכונה היא וכאמור ✍: ויש לנו הרהורי דברים במ"ש המ"ל בפ"א מהל' מטמא משכב ומושב הי"ד דמש"ה לא כתב הר"מ ז"ל בפי"ט מהל' פה"מ הי"ב דבעינן ציפורתא דדחה סוגיא דתמורה מפני סוגיא דבכורות נבילה בשחוטה מטמא במשא דלא שייך ביטול כיון שנושא ה"ה בגד דנהנה מהכל בב"א. ולא אבין דא"כ אמאי בעינן מלא הסיט דוקא. גם בפט"ו מה' מ"א הלכה ב' פסק הר"מ ז"ל דמלא הסיט מערלה בטיל והא לא שייך ביטול כה"ג דנהנה מכל הבגד בב"א. גם דברי מרן הכ"מ ז"ל בפ"ג מהל' בכורות הלכה י"נ לא זכיתי להבינם במ"ש דרבינו דחה לה משום דקיי"ל בגד שאבד כלאים אסור ולא סובר חילוק המפרשים (עיין תוס' פ"ט דנדה ולקמן סי' רצ"ט בש"ך א' דכ"א היתר) דא"כ למה לי מלא הסיט ובמ"א אמאי התיר בערלה. אבל לד' הר"י קורקו"ס ז"ל שם א"ש דציפורתא היינו מלא הסיט שראוי לעשות ציפורתא ובבכור ומקודשין החמיר וכ"א כדיניה משא"כ במ"א בערלה הקילו וכלאים אף בפחות מסיט אסור ע"כ כחילוק המפרשים והדברים ארוכים אין עת האסף פה ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יא והוא. עש"ך ויראה דה"ק דנשחטו קודם שידע מהתערובת אפי' נשחטו במזיד כיון שלא ידע הוה כשוגג ועס"ו: ש"ע סָעִיף ב
יב בשוגג עש"ך ומיהו קודם שידע אפי' מזיד דל"ש מזיד כיון שלא ידע ועצ"ט אות מ"ו ששם האריך הש"ך כל איסורין שריב' שוגג היינו בנודע ומיניה בלא נודע אפי' מזיד שרי דהוה שוגג: ש"ע סָעִיף ב
יג ודווקא. עש"ך ומ"ש הר"ב שחר"ל הוא לשון מושאל כמ"ש הפר"ח אות י"ב או דמסתמא כשראוין להתכבד הוה נמי מנין ולדינא העלה הש"ך לעיל בק"א כיון דבנוצה הוא מנין נמי לא הוה (ס"ס ח' וצ"ל ז') וכן הלכה עמ"ש בק"א וכאן בט"ז אות ב': ודע דאם כבש בעורו או עוף בנוצה לא מיקרי ר"ל ובטיל ואף שהופשט אח"כ מותר כמבואר סימן ק"א ומיהו היינו שנודעה התערובת בעודו בנוצה אבל נודע לאחר שהסירו הנוצה מכי מתחיל הביטול הוה חהר"ל וכמ"ש בק"א בש"ך אות ח' בשם הפ"ת והכין הוא וודאי כמ"ש בק"ט בש"ך אות י"ב י"ג. ועיין כר"ו אות ו' משמע קצת בע"א ולהלכה נראה וודאי כמ"ש. ומיהו הא איכא לעיונא במ"ש הכר"ו כבש בעורו ותרנגולת בנוצה דמ"מ איברים פנימיים יוכל ליקח מתוכו והעור והנוצה אין מעכב יע"ש. והנה מ"ש לב וכבד וכל הבני מעים אין ר"ל ומיהו הכל לפי הזמן עמ"ש בק"א ומ"מ לב קשה לשכחה עס"י י"א וודאי אר"ל. ומ"מ יש לעיין אם כבש בעורו ואווזות פטומות שהכבר ר"ל והקורקבן של אווז והם בנוצה היכי נידוניה בהאי מי נימא הואיל וכל בשר הכבש והאווזא בטל דאר"ל ה"ה האיברים הפנימיים או להיפך כיון דאיברים הפנימיים אסורים ה"ה כל הכבש והאווז ודומה למ"ש הט"ז לקמן אות ה' וכמ"ש שם ועמ"ש בק"א. וה"ה ריאה אפשר דר"ל כדאמרינן למה נקראה שמה ריאה (ומיהו הכל לפי הזמן ועמ"ש בק"א ולקמן בט"ז אות ה'): יראה לי בהמה שהופשטה עורה אלא שלא נבדקה אף לדידן דמעכב הבדיקה בדיעבד מ"מ הוה ר"ל כיון דאין טורח כ"כ ולא הוה מגונה כמו נוצה ועור ורובן כשירות גם הוה מנין כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד תשעה. עש"ך: קודם בואי לבאר דברי הש"ע והש"ך אמרתי להעיר קצת בדין קבוע ואחר כך אבאר: הנה הדין נחלק לג' חלקים. א ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' נבילה וכ"א ניכר במקומו ולקח מקביעות וא"י כו' זה הנקרא קבוע מן התורה ואסור מספיקו ואף להר"מ ז"ל שסובר ספיקא דאורייתא מדרבנן הוא מ"מ הכא מודה דמוארב וקם לו נפיק ומשום דאיקבע איסורא וה"מ דאשם תלוי וכדבעינן למימר קמן בעזה"י בקונטרס הספיקות. פירש מותר אף מדרבנן דמרובא פריש ואף חהר"ל ובלקה מקביעות אף שאר"ל אסור כ"ז פשוט מברייתא מ' חנויות הובאה בחולין צ"ה א' נדה ח"י א' פסחים ט' ב' כתובות מ"ו א'. ועיין ב"ק מ"ד ב' סנהדרין ע"מ יע"ש וביומא פ"ד ב': ויש להעיר מקודם הערה אחת והוא דכאן פסקינן בלי חולק דקבוע דאורייתא ובח"מ תכ"ה סעיף ד' הביא הר"ב וי"א דנתכוין לחבירו והרג אשה דפטור מתשלומין והוא מהשגות הר"א ז"ל בפ"ד מה' חובל ה"ה כתנא דבי חזקיה והתוס' בסנהדרין ע"מ א' ד"ה וכל ובכתובות ט"ו א' ד"ה פרט כתבו דלתנא דבי חזקיה לית לן לימוד על קבוע. ומיהו יש לומר דמ"ש הר"ב וי"א הוא דפוסק כרבנן לא כתנא דבי חזקי' אמנם הר"מ ז"ל בפ"ד מחובל שם יראה דפסק כחזקיה (ע"ש בהשגות מדכתב הר"מ שנאמר ולא יהיה אסון ועיין סמ"ע בתכ"ה ודברים קשים להולמם) ע"ש בלח"מ שבהל' רוצח ושמירת הנפש ה"א פסק המתכוין לזה והרג לזה פטור ממית' ומתשלומין כדתב"ח (וד' הכ"מ שם צע"ג במש"ש שלא כרש"י בסוף פ"ק דכתובות דהא מוארב וקם לו ילפינן קבוע והיינו דוקא בט' עובדי כוכבים ולא כולהו ישראלים) ואפ"ה פסק פ"ה ממ"א ה"א דין דקבוע: ואני תמה עוד על מ"ש המ"מ בפ"ד מחובל דהר"מ כר"ש והא בפ"א מהל' נערה ובתולה הי"ג המעיין שם יראה להדיא דכתנא ד"ח פסק שכתב הא היה אסון אין עונש אף שהריגתה בשוגג ולא כתב שלא התרו והיינו כתד"ח. דלרבנן קרא דכי ינצו האמור במשפטים רישא אסון ממש וסיפא דין אסון ולר"ש ולר' רישא וסיפא אסון ממש ולתד"ח רישא אסון ממש וסיפא דין אסון כ"ז מבואר היטב להמעיין בסנהדרין וכך כתב מהרש"א ז"ל שם וא"כ ע"כ לא כרבנן ולא כר"ש אלא כתד"ח וה"ק קרא אם לא יהיה כלל אסון באשה ענוש יענש ומיניה דייקינן אם היה אסון באשה ואף בלא התראה פטור כתד"ח וכ"ש בחייבי מיתות שוגגין כו' וסיפא דקרא הכי קאמר ואם יהיה אסון היינו שנתכוין לאשה וכמו שכתבו התוספות בסנהדרין ד"ה ומפקא ובכתובות ל"ה א' יע"ש ונתת נפש ממש וא"כ קשיא: ומיהו הא ל"ק אי ס"ד דר"מ פסק כר"ש וקרא לא איירי במצות שבמיתה א"כ ליכא ראיה דרודף שיכול להציל בא' מאיבריו דאין נהרג כמו שיראה הרואה בסנהדרין ע"ד א' והר"מ ז"ל בפ"א מהל' רוצח ה"ז פסק דיכול להציל בא' מאיבריו אסור להרוג אותו ולזה י"ל אדרבה איפכא מדכתב הר"מ ז"ל שם דרשא דסיפרי (הר"א ז"ל השיג והיינו בגמרא דידן דריש לענין בושת) וקצותה כפה היינו שתקצץ ידה וע"ש אלמא כר"ש ומש"ה דאיק לה מקצותה כפה האמור בכי תצא. (ויש לנו הרהורי דברים במ"ש המ"ל פ"ח מחובל ה"י דנרדף רשאי להציל עצמו בכ"ע א"כ אכתי קשיא אמאי לא יהיה אסון ענוש כו' ואולי כיון דאין מצוה לא קלב"מ קרינן וצ"ע): ועל מה שהקשינו לתר"ח יש לומר ע"פ מה שכתב מהרש"א ז"ל בסנהדרין שם בתוספות ד"ה וכל יע"ש: ויש לחקור בדין הקבוע שלש חקירות: החקירה הא' כיון דקבוע חידוש הוא דחדית לן רחמנא דבעלמא אזלינן בתר רובא דליתא קמן וכאן אפילו ברובא דאיתא קמן לא אזלינן א"כ כ"ש דלא ליהני ס"ס בקבוע דלא עדיף מרובא ואפשר דגרע וכדבעינן למימר קמן ואף שהרשב"א בתשובה ת"א כתב אפשר דעדיף מ"מ להלכה עכ"פ לא עדיף מיניה א"ד אין לך בו אלא חידושו אבל ס"ס מהני. המשל בזה ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' ספק נבילה או ספק טריפה (עיין סי' ח"י היאך משכחת ספק נבילה) ולקח וא"י מהו ול"ד למ"ש המחבר בס"ד דהתם העירוב אח"כ ומיהו למ"ש בש"ך לקמן אות כ"ו דהעיקר כהר"ב דלא מהני ס"ס דקבוע אף דחידוש הוא אלא בפי' לפנינו בה"מ מטעמא די"א פי' הוה דרבנן ולא הוה ספק א' מ"ה משא"כ כאן דספק הא' מ"ה הוא. ועדיין יש לעיין בלא נודע עד אח"כ להרא"ה ויתבאר לקמן. ודע דאם לקח מג' חנויות ג"ח וא"י כו' אם הן הר"ל אין בטילות ואם אר"ל מותר דב' כשירות הן וחד בתרי בטיל ומה בכך דקבועין הן מ"מ עכשיו בטילין כדין יבש ביבש ול"ד למ"ש בסימן מ"א יע"ש: החקירה הב' היא כיון דגלי קרא דלא ניזול בתר רובא כ"ש בתר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף א"ד היכא דגלי גלי כו'. והנה בנדה ח"י א' וכתובות מ"ו א' ט' צפרדעים ושרץ א' או להיפוך ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור והיינו טעמא אוקי גברא אחזקה. ומיהו זה טעות דברה"ר הלכתא הוא אף דליכא חזקה עיין חולין ט' ב' תוס' ד"ה התם. ואדרבה מהא דמוכח בכתובות דאף לקולא קבוע כמחצה מט' שרצים וצפרדע א' ברה"ר טהור דלמא התם דאיכא חזקת גברא הוא דאמרינן בקבוע דרובא וחזקה כהדדי נינהו ומנלן היכא דליכא חזקה: והנה ממ"ש המחבר סעיף ד' בלקח מקבוע ונתערבה הוה ס"ס ואף שהספק הא' יש לו חזקה לאיסורא דבהמה בחייה בחזקת שאין זבוח ועכשיו מסופקין על בשר זה אם מכשירה או נבילה נעמידנה על חזקה והוה ודאי עיין ש"ך אות ס"ד דאפשר הרשב"א מודה בחזקה גמורה דלא הוה ס"ס ולכאורה מוכח דבקבוע כיון דחדית רחמנא דלא מהני רובא ה"ה חזקה וכאמור. ואל תתמה ע"ז שהרי התוספות בנדה ח"י א' ד"ה אחר הרוב דאיכא חזקה דבהמה בחייה וכדכתיבנא. הן אמת שיש לראות בנמצא אמאי הלך אחר הרוב נימא מדרבנן מיתסר דסמוך מיעוטא לחזקה כו' ואולי ברוב דאיתא קמן לא אמרינן סמוך או כמ"ש הרא"ש בחולין י"א דרוב מצויין מיעוטא דמיעוטא ובס' שושנת העמקים אבאר בזה וצ"ע ✍: ועם זה יש ליישב ההיא דפסחים ט' ב' בתוס' ד"ה היינו דאי לאכילה פשיטא דהיינו ט' חנויות ממש ומה קמ"ל וע' בס' פני יהושע בחידושיו לפסחים. ולמאי דכתיבנא שפיר דל"ת דוקא נבילה דאיכא חזקה בהא גלי רחמנא בקבוע דסמוך מיעוטא לחזקה מה"ת מש"ה אמר דבחמץ נמי דליכא חזקה אפ"ה קבוע כמחצה. מדברי התוס' שם מבואר דבקבוע מהני חזקה שהרי הקשה על רש"י דפי' לענין בדיקה ול"ד למ"ש הט"ז סימן א' אות ו' דכל טהרות שנעשו ע"ג דאף הכלים טמאין דהתם אנו דנין על האדם וממילא התרומה והכלים טמאין מה שאין כן בבדיקה דאין אנו דנין על החתיכה שנאבדה אלא על הבית ועדיין צ"ע: עיין פני יהושע בחדושיו לכתובות ט"ו דממזר ספק לא משכחת אלא אי קבוע כמחצה הוה יע"ש ועיין בחדושיו לקדושין ע"ג שם תראה דמשכחת בגוונא אוחרא. גם מצינו הבא על יבמתו תוך ג' וילדה דחייבים אשם תלוי למ"ד לא בעינן איתחזק איסורא עיין פ"ח בר"מ מהל' שגגות ה"א אלמא ספק שקול הוא דחזקה דמעיקרא אינה מבוררת ואם ילדה עם היבם עוד ולד הרי הב' ממזר ספק ואין להאריך: החקירה הג' הוא הא דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואם פירש אף שקרובה לחנות טריפה כשירה כמו שכתב הפר"ח אות מ"ו אם פירש לפנינו דהוה קבוע ונמצא קרוב לכשירה מי נימא כיון דקבוע לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר קורבא א"ד לא. ושוב ראיתי בכר"ו אות ח' הרגיש בחקירה זו השלישית יע"ש: החלק הב' הוא בי' חנויות בכ"א מהן שור א' ונמצא אחד מן הראשים טריפה דנתערבו גוף החנויות יש מחלוקת. הנה דעת הר"ש מקינון ז"ל בס' הכריתות סי' קצ"ט ור' דכה"ג לא מיקרי קבוע ובהכי ניחא למה לא יאסור כל העולם מלזרוע ולחרוש שמא נחל איתן הוא הביאו המ"י כלל מ"ג אות ל"ט ומ"ו והפר"ח אות י"ג וכ"ב ומשמע דאפילו קבוע לא הוה אם אין חהר"ל (ומ"ש הר"ש ז"ל אי נסבינן זרע ולא ידעינן אי מינה היינו לקח מקביעות) ומדברי הפרישה אות ט"ז נראה דתערובת המקולין מדרבנן הוה קבוע ואף חשאר"ל הוה כמו ר"ל ולא מה"ת וא"ש קושיא דנחל איתן דאוקמי' אדין תורה כיון דלא אפשר אמנם דעת הב"ח בסוף ס"ו משמע בהדיא קביעות חנויות הוה קבוע מן התורה אף שאין נודע באיזה חנויות שהרי כתב מוארב נפקא אף שאין ניכר כלל הישראל יע"ש הרי דשלש מחלוקת בדבר והפ"ת אות ו' צידד אי הוה מ"ה יע"ש וכן דעת הש"ך אות י"ד ואות י"ז דמן התורה הוה קבוע וכמו שאבאר: והנה התוס' בנזיר י"ב ד"ה אסור וגיטין ס"ד א' בד"ה אסור מבואר דלא הוה קבוע בכך וקנסא הוא עיין בא"ח ל"ח משמע בשאר איסורין אפילו מדרבנן שרי ואמנם הרמב"ן הביאו הרשב"א בד' שיטות והר"ן שם והמ"מ פ"מ מאישות כתב דמדינא אסור ולא בירר אי מ"ה אי מדרבנן: ואני תמה על עצמי הא מבואר הוא דכל שיש א' שיודע מהקביעות אף שללוקח הוא ספק שלא נודע מ"מ קביעות גמור הוא עיין פר"ח י"ג ופ"ת ו' והובא במשמרת הבית ק"כ אם כן בהאומר לשלוחו כו' ל"מ היכא דשליח חי והלך לו הוה קבוע מ"ה כיון דלשליח ידוע וניכר הוא ואפי' מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוה קבוע הניכר וצ"ע: הנה לקושית הר"ש מקינון ז"ל מנחל איתן י"ל כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מחלכות רוצח נחל איתן ששוטף בחזקה יע"ש שמים עוברים בתוכו עיין פרש"י בחומש וא"כ אין אותו מקום ראוי לזריעה וליכא חששא. ומ"מ לדינא צ"ע ובה"מ יש לצדד ולומר דתערובות חנויות הוה קביעות דרבנן לא קביעות דאורייתא ונ"מ בתערובת הב' אח"כ דלא הוה ספק הא' מן התורה וכמו שאבאר באות כ"ו אבל לומר דלא הוה אפילו קבוע דרבנן כמ"ש הפר"ח ז"א והיינו אף באר"ל דאי בר"ל כ"ע מודים דקבוע דרבנן הוה. ובית לחם יהודה סותר דבריו באות י"א כתב חנויות היה קביעות מ"ה ובאות י"ב הביא דברי פר"ח וע"ש: עיין שבות יעקב חלק שני סימן ל"ב השיג על הפנים מאירות ח"א צ"ח על מ"ש על הט"ז בא"ח תרע"ג אות ו' דנ"ח הוה קבוע דאין ניכר כתב הש"י דהוה דומיא דחנויות יע"ש. והנה אמת הט"ז כאן אות ה' סובר תערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא ומ"מ אפשר דקביעות נ"ה לא דמי לזה: עוד אזכיר מ"ש הר"ב לקמן סימן קי"ד ס"י בהג"ה משמע ודאי דאף רלא ניכר האיסור במקומו מיקרי קבוע והצ"צ בסימן ל"ב בלוקח קמח משוק לפסח כ"כ דהוה קבוע ד"ת וכבר כתבנו בזה בח"מ יש לומר דהוה רק דרבנן ומ"מ על הפר"ח קשה ששם לא ערער וי"ל: החלק הג' הוא בקבוע דרבנן שכל דבר חשוב או מנין וחהר"ל חוץ דשיל"מ נתנו חז"ל עליה דין קבוע וזה מוזכר בריש התערובת ונכבשינהו שמא יקח מקבוע וה"מ דנתנו עליו דין קבוע דאי פירש חד מיניה שלא ע"י מעשה לרשב"א שרי ולדידן דאסור אפ"ה נ"מ במה שקראו קבוע דאי לקח מקבוע קודם שנודע התערובת דשרי דלא שייך למיגזר כו' אמרינן כל דפריש כו' ואין חילוק בזה בין איסור תורה או דרבנן נתנו עליו דין קבוע וחמור הוא מחלק א' דהתם פירש שלא בפנינו מותר לכ"ע ובקבוע שאין ניכר גזרינן לדידן שמא יקח מקבוע ואף בחלק הב' יש לגזור וכמ"ש באות י"ז ומיהו סתם יינם כתב הט"ז לקמן קי"ד אות י"ד דהקילו ולא גזרו שמא יקח מקבוע. ויש עוד להאריך ואבאר לקמן: ועתה אבוא לבאר דברי הש"ך ז"ל ותוכן כוונתו שהרא"ה ז"ל בב"ה הבין מ"ש הרשב"א בארוך ק"כ ב' וכן בקצר דפוס קרימונה מ"ג ב' (קצת בע"א) והעתיקם המחבר ס"ה דמיירי בקבוע דהנויות היינו שנתערבה החנויות וכפי מה שהבין הטור בדבריו ומש"ה כתב הטור שאין מבין דברי הרשב"א מה שהתיר חשאר"ל יע"ש. ולזה השיגו הרא"ה ג"כ דדוקא קבוע דרבנן דהיינו חהר"ל הוא דשרינן בלקח קודם שנודע דליכא למיגזר משא"כ בקבוע דאורייתא כי סובר תערובת חנויות הוא קבוע דאורייתא והרשב"א במ"ה יודה לו בזה ופי' דבריו שבת"ה בתערובת החתיכות ומש"ה התיר באר"ל וכפי מה שהבינם ג"כ הב"י יע"ש (והרא"ה ה"ה דהוה מצי להשיג עליו דחשאר"ל נמי אסור כפי הבנתו) וע"ז כתב הש"ך דמרא"ש בתשוב' לא משמע מתערובת חנויות אלא חתיכות והעולה מדברי הש"ך דתערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא וכ"מ באות י"ז (ומאות כ"ט לא משמע דהוה ד"ת) ולפי דבריו יש להחמיר. אמנם הפר"ח אות י"ד השיג להש"ך וכוונתו דהרשב"א כהר"ן דאפילו קבוע הניכר כל מה שלקה קודם שרי ובמ"ה ה"פ דרשב"א הבין שהרא"ה הבין ברשב"א דמיירי שכל העולם ידעו איזו חנות והאיש הזה לא היה יודע והשיגו ועל זה כתב הרשב"א שאינו כן. ובאמת המעיין במ"ה במ"ש דהיינו סיפא דברייתא נמצא דמ"ש משמע דרשב"א אף אקבוע הניכר סובר כהר"ן דמה שלקח קודם שרי. ומ"ש הש"ך ויש ספק אם היתה הוודאי טריפה במקולין שלקח אין מדוקדק כ"כ וכוונתו דוודאי היתה שם אלא שא"י אי מכשירה או מטריפה: ואני תמה במה דמשמע מש"ך דהרשב"א בתערובת חנויות סובר דהוה קבוע ד"ת (דאל"כ לא מוכח מטור כלום אי הוה קבוע דרבנן) והמעיין בארוך ק"ב וק"ג וק"ד וק"כ ובקצר מ' ומ"ג כפל כמה פעמים וכתב כיון שאיסו' ניכר במקומו לא שייך ביטול משמע בהדיא כל שאין ידוע אף תערובת חנויות לא הוה קבוע מ"ה והב"ח בסוף ס"ו דכתב דרשב"א יורה (ועש"ך אות כ"ט) י"ל מדרבנן הוה קבוע אף שאר"ל דחשיבות חנויות חשוב עכ"פ כמו חהר"ל וא"כ לדינא יש לצדד להקל בה"מ. אמנם בקבוע הניכר ולקח קודם צ"ע ובפר"ח כתב בפשיטות גם בזה להקל ואמת שפשט דברי המ"ה משמיעין כן ולכן אין לגעור במי שפוסק כן בה"מ אף בקבוע הניכר מה שלקח קודם וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ג
טו שכל. עש"ך ועיין רש"י סנהדרין ע"ט ד"ה לא שכתב והא ליכא למימר קבוע כרובא דמי צ"ע מהיכי תיתי לומר כן. ומ"ש הש"ך דט' נבילה וא' שחוטה נמי הוה ספק היינו דנ"מ כמ"ש הר"ב ס"ח בהג"ה ספק איסור שרי תערובת הב' ולא יאכל כא' ולהש"ך באות נ"ה שם אפילו כאחד שרי אבל לענין תערובת הא' ודאי לא אף לרשב"א כמו שכתב הש"ך באות כ"ב דקבוע חידוש ואדרבא כאן אי לאו קבוע מרובא הוה דנבילה. ודע דט' נבילה ואחד כשירה נהפוך הוא בלקח מקבוע הוה ספק ופירש הוה וודאי איסור ומילקא עליה וכן לקח קודם שנודע הוה וודאי לפי מ"ש באות י"ד וכן פירש לפנינו יראה דצ"ע: ✍כי י"א דלא הוה קבוע אלא דרבנן ולקמן יבואר: ש"ע סָעִיף ג
טז אבל כו'. אפילו חהר"ל ש"ך ובלקח ג"ח מקבוע והן ר"ל כתבתי לעיל באורך ועדיין צ"ע: ש"ע סָעִיף ג
יז הנמצא. עש"ך ואזיל לשיטתיה באות י"ד דתערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא לזה השמיענו דל"ת דוקא בקבוע דרבנן גזרו שיקח מקבוע אלא אף קבוע ד"ת כיון שאין ניכר פשיטא דאיכא למגזר וכבד כתבנו דתערובות חנויות עכ"פ קבוע דאורייתא לא הוה וכשיטת ר"ש מקינון ז"ל: ש"ע סָעִיף ג
יח או היה קטן. ש"ך ועפר"ח אות ט"ז קטן חריף הוה כגדול. ואיכא לעיונא בהא מילתא דוודאי אם ראינו יוצא ממקולין אף עובד כוכבים אסור כמבואר ואי לאחר שפירש אם כן אף גדול ישראל לישתרי ותדע שהרי הרשב"א אומר כן וז"ל בארוך ק"ה א' אבל לקח אחד מקבוע ונפל מידו כו' מותר שלא נפל הספק בקבוע וכן בקצר בדף מ"ג כ"כ הרי שאין קפידא בנמצא ביד עובד כוכבים ולכך נראה לי בירורן של דברים כן הוא דאם נמצא ביד עובד כוכבים א"א מחוייבין לשאול לו וכן נמצא ביד קטן והיינו כ"ז שלא ראינו יוצא ממקולין ואמנם נמצא ביד גדול ישראל ולא ראינו פירש ממקולין כ"ז שהוא לפנינו מחוייבין לשאול לו דאיכא לברורי עיין פי' א' וה"ה קטן חריף ובעובד כוכבים ששאלוהו צ"ע אי אומר שהוא מטריפה ועדיין צ"ע בכל זה: ש"ע סָעִיף ג
יט דכל. עש"ך ועיין תשובת מהרי"ל קצ"ט (ט"ס קצ"ד) וצ"ע טובא שם: ש"ע סָעִיף ג
כ אבל. עש"ך ועמ"ש לעיל בסימן ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
כא אבל. עש"ך ואמת דבקבוע אין חילוק ואמנם צריך להבין וודאי אם ט' חנויות בשר כשר ואחת נבילה ומט' הכשירים אין בהם כ"א חנות אחת בשר טלה וכן בחנות הטריפה בשר טלה פשיטא דאף פירש הוה ספיקא דאורייתא. ויראה דה"ק ט' חנויות כולן בשר כשר בשר שור ומעט בשר טלה ובחנות אחת בשר טלה נבילה אף שבחנות הטריפה יש יותר מכל חנויות הכשירות מ"מ בתר רוב חנויות אזלינן ולא בתר רוב בשר וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב ונתערבה. עש"ך הנה תראה שרמז לכל מ"ש בט"ז אות ג' כמו שאבאר. דבקצר מ"ג ב' כתב ויראה לי שלא אסרו אלא בפ"ע ולא כשנתערבו ואדסמיך ליה קאי אפריש לפנינו וכמ"ש הב"ח ולזה י"ל דפי' לפנינו הוה דרבנן ובארוך ק"כ ב' כתב ומסתברא דווקא שלא נתערבה חתיכה זו שלקח מקבוע באחרות אבל נתערבה שרי וי"ל כמ"ש הט"ז (וכמ"ש הש"ך כאן) דאסמיך ליה התם אתערובות חתיכות הר"ל קאי (וכפי מה שהבינם הב"י בעצמם בס"ה) וע"ז מדייק הש"ך במתק לשונו דמהרב המגיד משמע דאף בקבוע דאורייתא ממש התיר הרשב"א ע"י תערובות וז"ל המ"מ בפ"ט ממ"א הי"א מבואר דאם נמצא ביד עובד כוכבים שרי והיינו לא ראינו יוצא ממקולין. וכתב הרשב"א ויראה לי "שהלוקח "מקבוע לא אסרו אלא בפ"ע ולא על ידי תערובות עכ"ל. והם דברי ת"ה הקצר ואמנם הוסיף ב' מלות "שהלוקח "מקבוע והיינו שנתכוין לומר אף לקח מקבוע ממש ובניכר החנויות אפילו הכי שרי על ידי תערובות. והנה אין לומר דקאי על קבוע דחתיכות שלא הזכיר המ"מ מקודם כלל רק קבוע ד"ת דחנויות. גם אין לומר כפירוש הפ"ח דפירש לפנינו או עובד כוכבים יוצא ממקולין דהא לא קאמר המ"מ כ"א בלוקח מקבוע משמע ישראל לוקח מקבוע ועוד דא"כ למה ליה להמ"מ להוסיף לוקח מקבוע בכוונה והיה די לו באומרו וכתב הרשב"א ויראה שלא אסרו אלא בעצמה ולא ע"י תערובת ואדסמוך ליה קאי בראינו עובד כוכבים יוצא ממקולין כמו בקצר. ובדפוס יש חיסור לשון בש"ך וכצ"ל כמ"ש כאן. ומ"ש הש"ך דקבוע חידוש הוא כן הסכים המ"י כלל מ"ג אות מ"א ועמ"ש באות כ"ו: ש"ע סָעִיף ד
כג בטלה. עש"ך וירצה בזה דודאי המחבר מחהר"ל מיידי דאל"כ לבטיל ברובא ואפ"ה ל"ק דהתם בעינן ג' תערובות כיון דאין ניכר משא"כ כאן דניכר הוה לן למיזל דמרובא לקח וחידוש הוא ומש"ה התיר ע"י תערובות א' ומיהו צ"ל דהמחבר מיירי בתערובת חנויות וסובר דהוה קבוע דרבנן עיין פרישה דא"י ממי לקח לא משמע כן ועוד בלא"ה א"א לומר כן עב"י: ש"ע סָעִיף ד
כד משום. עש"ך וירצה בזה דאלו בג' תערובות מבואר לקמן בש"ך אות נ"ג להמחבר שרי בב"א וכאן אף דשוה להתם מ"מ אסור לאכול בב"א דליכא ס"ס ואי צריך בס"ס דוקא ב' ב' או א' א' יבואר בסמוך: ש"ע סָעִיף ד
כה ויש אוסרים וכן הלכה. עש"ך ועמ"ש באות כ"ו בזה: ש"ע סָעִיף ד
כו בכה"ג. עש"ך דפירש לפנינו יש להקל בה"מ מטעם דרשב"א התיר וסובר דגרע קביעות כמ"ש אות כ"ב והר"ן סובר דפי' לפנינו הוה רק מדרבנן אם כן ספק הא' אין איסור מן התורה מש"ה יש להתיר בה"מ בצירוף טעם דקבוע גרע ועיין אות ל"ו באורך: ש"ע סָעִיף ד
כז והואיל. עש"ך הנה באות כ"ג הקשה כן להמחבר ותירץ יע"ש ובהר"ב קצת קשה כיון דכתב דהוה מחצה על מחצה כו' לזה אמר מ"ש הואיל ואסור מן התורה לאפוקי אי הוה אסור מדרבנן אף וודאי איסור דרבנן שרי התערובות השני כמו שכתב לקמן אות נ"ד דודאי דרבנן כמו ספק דאורייתא (ומ"ס נ"ג) ומיהו באו"ה אינו צריך ליה דאיהו מתיר בודאי איסור תורה תערובת הב' כמ"ש באות נ"ה (וט"ס באות נ"ד): כתב בנו של ש"ך ז"ל בהג"ה בנה"כ דקשיא מא"ח תל"ט וכ"ת בביטלו דהא מתוס' משמע בלא בטלו יע"ש וכל מ"ש שם לא הבינותי דהטור שם בהדיא כ"כ דבלא בטלו שרי וכבר כתב המ"א שם או דנודע קודם ו' שתי הספיקות באין כאחד או דבעוד בפי העכבר אין כאן ספק ובמ"י כלל מ"ג אות מ"ב דספק אכלוהו עדיף משאר ספיקות וירצה בזה דהוה ספק הרגיל וקרוב לוודאי ונהי מידי ודאי אין מוציא הא מידי ספק מוציא ע' פסחים ט'. ומ"ש מתוס' לא ידענא דהתוס' שם מפרשים לענין אכילה לא לענין בדיקה ע"ש ד"ה היינו ומ"ש ד"ה היינו ב' הוא בב' ציבורין יע"ש ומה שיש לעיין בההיא דסימן תל"ט יבואר שם בעזה"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כח ולא. עש"ך וכבר כתבנו דהמיקל אף בקבוע גמור הניכר קודם שנודע התערובת כהר"ן לא הפסיד ועפר"ח: ש"ע סָעִיף ה
כט אבל ליקח. עש"ך ועיין אות י"ד שם כתבנו תערובת החנויות מחלוקת אי הוה ד"ת או דרבנן או כלל לא (כ"ד הפר"ח) ומיהו חהר"ל וודאי לא גרע תערובות חנויות מתערובות חתיכות והוה ממש תערובות חתיכות ופשוט הוא. ודע בתערובות חנויות בפירש ממילא שלא בפנינו משמע בש"ך אות י"ז דשרי דלא גזר שמא יקח מקבוע לרשב"א. ומריש הוה קשיא לי הא נולד הספק במקום קביעות וכיון דשמענא למ"ש הרשב"א בפירש שלא בפנינו שרי אף שנולד במקום קביעות ה"ה כאן אלא שעדיין קשה דהתם הוה רק קבוע דרבנן ועיין פסחים ט' ב' בתוספות ד"ה היינו במ"ש דהיה נולד כבר הספק מקביעות ומ"ש מהרש"א שם והבן: ש"ע סָעִיף ה
ל אסור. עיין ש"ך ועיין פר"ח מתיר אם לקח חשאר"ל אפילו במזיד ואפי' בתערובות חנויות. הנה בלקח בשוגג יש לצדד ולא במזיד ואמנם בתערובות חנויות יש להחמיר מדרבנן עכ"פ אף שאר"ל וכמ"ש באות י"ד: כתב הכר"ו אות י"א דכל מה שלקחו קודם שפירש אף מה שלקח באחרונה שרי דלא כתשובת דרכי נועם שאוסר ב' האחרונים וכן הלכה ול"ד לס"ו בהג"ה דב' אחרונים אסורים ועמ"ש בסימן ק"א. ש"ע סָעִיף ה
לא שאין. עש"ך הנה ליחיד בביתו אף שיש ר"ל ושאר"ל לא גזרו רק במקולים שרבים שם ואוושא מלתא. מ"מ יש לעיין אי דוקא ביש ר"ל ושאר"ל הא אם לא נשאר במקולים רק שאר"ל לא גזרינן אטו פ"א ר"ל וכ"נ ממ"י כלל מ"ג אות מ"ד כ' הטעם במקולים שהרואה יאמר קמו רבנן במלתא וידעו שסלקו הטריפה כו' והיינו דיש נמי ר"ל וכמ"ש וכ"נ דזה גופא חומרא בעלמא הוא הבו דלא לוסיף עליה. אמנם בפנים מאירות ח"א סימן ק"ה כתב דאי יש ר"ל ושאר"ל אף ליחיד אסור ואני תמה דזה אינו ושאני מקולין וכמ"ש הב"ח והיש"ש בכ"ד והש"ך. ומ"ש הש"ך שלא נתערבו יראה דט"ס וצ"ל שנתערבו וכאמור. ועמ"ש עוד באות ל"ג בשם הפ"מ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לב ושאר כגון חהר"ל ומנין ובריה וכה"ג ש"ך. הנה המחבר ס"ו נקיט דברים חשובים ודשיל"מ כי דבר שיל"מ לאו מתורת חשיבות אלא עד שאתה אוכלו באיסור תאכל בהיתר וכאן נקיט רק ד"ח והא דפלגינהו בתרתי לאפוקי מב"ח הביאו הש"ך אות ל"ו שחילק בין ב"ח לשאר ד"ח. ואמנם הדברים סתומים כי י"ל דלהכי לא נקיט המחבר דשיל"מ דבזה אפילו בפירשו במתכוין שרי דמשום יום א' לא גזרינן שיקח מקבוע וכן דעת רש"ל באו"ה סימן ו' והפרישה סימן י"ו ובזה א"ש פסק הש"ע בי"ו וכאן דלא כמ"ך ח"ש פ"ז ק"ו ג' שהקשה אהדדי או די"ל דמשום סיפא נקיט לה דבלא במתכוין שרי הא דשיל"מ אסור מטעם דלא הלכו אחר הרוב בדשיל"מ עיין א"ח תקי"ג ס"ו אלא שזה אינו דבסימן י"ו באו"ב דשיל"מ אפ"ה פסק הש"ע דנכבשינהו ופריש (וע"כ צ"ל בין רובא דעלמא לרוב דאיתא לפנינו ודוחק). והמ"י כלל מ"ג אות א' כתב דשיל"מ גזרינן שיקח מקבוע כו' ונ"מ בתערובת ופירש א' א' לתערובת הב' אסור וכ"מ בת"ח ד"ב עכ"ל. הנה מ"ש הש"ך והט"ז לקמן ס"פ בדשיל"מ אין ראיה דאפירש לפנינו איירי עש"ך אות נ"ז וט"ז אות י"א ומיהו מת"ח מוכח שהקשה מסימן י"ו וכן בד"מ. ואפשר לחלק עוד באו"ב אין איסור מגופו רק שאיסור שחיטה רביע עליה וכמ"ש החו"י בסימן קל"ג ושאר פוסקים עב"ח וא"כ י"ל בדשיל"מ אפילו פירש הכל אסור ומ"מ לדינא יראה דדשיל"מ שוה לשאר איסורין ופי' כולם שרי אפילו בפנינו ועדיין צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ו
לג אחר. עש"ך ובד"א יש חסרון וכצ"ל "אבל "קודם "שנודע "התערובות "מותר אפילו כו' וירצה בזה דלהרשב"א ס"ה שרי קודם שנודע דכל שלא נודע אף לקח ביד הוה כפי' ממילא ושרי משא"כ להרא"ש דפי' ממילא אסור ל"ת ה"ה קודם שנודע קמ"ל דלא וכמ"ש הרא"ש דלא גזרינן כה"ג כו' דלא כרשב"א שתלאן זה בזה בארוך ק"כ ב' דלפי' ר"י (הוא כדעת הרא"ש) לא נודע נמי אסור והבית יוסף הניח דברי הטור בצריך עיון וז"א דלהרא"ש נמי שרי עיין דרישה ופרישה: ועדיין יש לשאול אם ידעו מתערובת רק זה האיש שלקה לא ידע מהתערובת אם יש לגזור להרא"ש או לא דבקבוע ד"ת כל שנודע לא' תו לא מהני מה שלא נודע למי שלקח עיין מ"ה ק"כ א' ופר"ח אות כ"ב משא"כ קבוע דרבנן. וראיתי להפנים מאירות ח"א סימן ק"ה במפיל א' לים כל שלא נודע למפיל אף שאחרים ידעו לא קנסינן ויבואר לקמן ס"ז א"כ י"ל ה"ה מה שלקח קודם ועדיין צ"ע ויש לאסור כל שנודע ואפילו איסור דרבנן נמי אסור להרא"ש שמא יקח מקבוע ואף דהוה גזירה לגזירה ✍: ש"ע סָעִיף ו
לד אבל. עש"ך ובקצר ל"ט י"ל קצת ואמנם במ"ב ב' כתב וכן לעולם כו' ואח"כ כתב הרוב אסור משמע בהדיא דהמותרין דווקא במיעוט ומיהו בזא"ז הכל שרי לבד ב' האחרונים: ש"ע סָעִיף ו
לה אם. עש"ך ומה שנרשם ק"ד ב' הוא ט"ס וצ"ל ק"ך ב' שכ"כ שם והוא פשוט דכל שנתפזרו לגמרי אפילו בקבוע ד"ת תו לא הוה קבוע כ"ש קבוע דרבנן וכ"ע מודים בזה ומיהו מ"ש הר"ב אם נתפזרו כולן שרי אף במתכוין איכא לאוקמה באין רואה כמ"ש התוספות זבחים ע"ג ב' ד"ה ונכבשינהו והפר"ח אות כ"ה ומש"ה כ"כ ועמ"ש באות ל"ז: ש"ע סָעִיף ו
לו שרי. עש"ך ומשמע דעתו כהט"ז באות ו' דהלכה כהרא"ש ובמ"י כלל מ"ג אות ד' פסק בה"מ שרי כפי' ממילא יע"ש. ומ"ש שלא ירד לסוף דעתו של הב"ח שמחלק בין ב"ח דאפשר ע"י ניכבשינהו שרי כפי' ממילא ולא בשאר כו' שמשמע מכל הפוסקים שאין חילוק מוכרח אני להאריך קצת: הנה ר"ת התיר בוודאי דרוסה שנתערב בפי' כו' ורבו הסברות אליביה כמו שהעיד הפר"ח אות כ"ו ואני אוסיף קצת. התוספות בריש התערובות ד"ה ואפילו ובסנהדרין ע"ט ב' ד"ה בשור כתבו בשם ר"ת דאפי' ביד כובש ושרי ומחלק בין קדשים לחולין והקשה מטבעת וכוס דווקא תערובות הב' הא בפ"ע אסור (עיין זבחים ע"ז א') עד שהוצרכו לחלק בין עבודת כוכבים וקדשים ולסוף כתבו ושמא ב"ח שדי הואיל ואפשר ע"י כבישה וניידי כו' וירצו בזה דלא גזור ר"ת בחולין בב"ח שמא יקח מקבוע ממש הואיל ויש לו תקנה ע"י כבישה משא"כ בשאר דברים והרא"ש בפנ"ה כתב ר"ת אין סובר חילוק בין ניכר האיסור ולדידיה צריך לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים ולא מסתבר. והרשב"א בארוך ק"ך ב' כתב דעת ר"י דפי' שלא בפנינו אסור באין ניכר שמא יקח מקבוע וראיה מכוס עבודת כוכבים (זבחים ע"ד א') לאיצר כוסות מריבוא לריבוא כו' הא פי' ולא נתערב אסור. והשיב הרשב"א דההיא ברייתא דכוס בפי' לפנינו ומש"ה אסור בלי תערובת כההיא דפסחים בפי עכבר כל שפי' לפנינו (עיין פסחים ט' ב' תוס' ד"ה היינו) אבל שלא בפנינו או כולן בפנינו (דהכל בפנינו כפי' שלא בפנינו דנתבטל הקביעות) מותר וכן דעת ר"ת ז"ל דכל שפי' מעצמו מותר ולא אסרו בשור הנסקל אלא בכובש ביד עכ"ל ובדף ק"ג ע"ב וז"ל ב"ח שנתערבו אסורים ואם פי' מותר ואסור להנידן שמא יקח מקבוע. ואם פירשו מיעוט למקום א' ורובן למקום א' שרי דא"ר יהודא אמר רב טבעת עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות פירשו מ' למקום אחר אין אוסרים וס' למקום א' אוסרין וכ"כ ר"ת ז"ל דווקא לברורי אסור הא ממילא שרי. ואתה המעיין תראה שאליבי' דר"ת נאמרו ד' שיטות. שיטה א' דעת התוס' והרא"ש דלר"ת בחולין אף בפי' לפנינו ואף כובש ביד כי היכי דניידינן מישרא שרי כל היכא דלא לוקח ביד ממש מקבוע ומש"ה אין תי' לההיא ברייתא דכוס עבודת כוכבים אלא לחלק בין עבודת כוכבים ולא בפירש לפנינו דלר"ת אליביה דרא"ש אף פירש לפנינו בקבוע דרבנן שדי ודוקא ההיא דפסחים ט' בקבוע ד"ת היה כשנולד הספק במקום קביעות הוה כלוקח ביד. וכנראה ממרוצת דברי התוס' בפסחים שם (עיי"ש וי"ל בתוס' ב' פירושים) וז"ש הט"ז אות ז' דלר"ת שרי רק שלא יפזר בידים ר"ל אפילו פי' לפנינו ואפילו ע"י כבישה רק שלא יקח ביד א' א' מקבוע. שיטה הב' דלר"ת דווקא ב"ח שרי ע"י כבישה בחולין ולא גזרינן שיקח ביד כיון דיוכל לעשות תקנה משא"כ שאר דברים אף פי' ממילא שלא בפנינו אסור. שיטה הג' היא דעת רשב"א אליבי' דר"ת שלא התיר ר"ת דרוסה אלא בפי' ממילא לא ע"י כבישה ואין חילוק בין קדשים לחולין. שיטה הד' יראה פי' הט"ז דבקדשים אסור כדמוכח ההיא דתערובת אף פי' ממילא ולא בחולין והמ"ך ח"ש פ"ז ק"ה ג' כפל ושלש דלר"ת פי' לפנינו אסור ותמה על הרשב"א שפי' ממילא שרי ובתוס' מבואר דאף כבישה מותר והנך רואה שמחולקין הפוסקים אליביה דר"ת. ומ"ש שהתוס' כתבו דווקא שלא בפנינו לא מצאתי שיאמרו כן לר"ת אלא בזבחים ע"ג ד"ה וניכבשינהו פי' באין רואה והיינו לר"י ולא לר"ת. והפנים מאירות ח"א ק"ו כתב ג"כ דר"ת מודה בפי' לפנינו דאל"כ סוערת עליו קושיא חזקה מפסחים. ואחר בקשת המחילה מהאדון ז"ל אומר שהסער הזה יכולין להשקיט בקל דשאני קבוע ד"ת מדרבנן עיין פסחים תוס' שם: והפר"ח באות כ"ו בהקשותו על רשב"א שסותר ממ"ש בק"ג דפי' ארבעים לא ע"י תערובת לק"ך שפי' ע"י תערובת ותי' לדבריו דהר"ש קאמר עכ"ל הנה י"ל דמימרא דרב יהודה אמר רב וודאי מתפרש שפיר בלא ע"י תערובת והיינו שלא בפנינו (עיין פרש"י ע"י תערובת) אבל ברייתא דכוס לאוצר ומריבוא לריבוא ומש"ה ע"כ מפרש הרשב"א פי' לפנינו ולא לדברי דהר"ש. ותראה שהרא"ש בנ"ה לא הביא אלא ברייתא וכאמור: ועתה אבוא למ"ש הב"ח פי"ב (מ"ס י"א) שהשיג על המחבר וסובר שטה ה' דרשב"א ור"ת סוברים חילוק בין ב"ח שאפשר שיתפזרו מעצמן ומש"ה פי' ממילא שרי דלא חיישינן שיקח מקבוע דימתין עד שיתפזרו מעצמן (ומ"ש הש"ך כיון דאפשר ע"י נכבשינהו שרי בפי' ממילא הוא מגומגם דלתוס' שרי בע"י כבישה ולב"ח בפי' ממילא כיון שאפשר שיתפזרו מעצמן) משא"כ שאר דברים חיישי' אף בפי' ממילא. והבן שמ"ש בקצר מ"ב ב' פירשו כ' למקום א' ול' למקום א' היינו ע"י תערובת ומלבד שזה דוחק צ"ע הא בארוך ק"ג א' כ"כ דפי' מ' וס' ואף אי נמי בפירש ע"י תערובת מלבד שזה דוחק גדול הא בדף קי"ד ב' במ"ה מבואר להדיא שאף לא ע"י תערובת שרי ולא עוד דבדף ק"כ ב' מבואר להדיא על ראיית רבינו שמעון מכוס תי' בפי' בפנינו והא בכוס אפילו פי' ממילא אסור באופן שד' הב"ח תמוהין וז"ש הש"ך שלא ירד לסוף דעתו: ואי קשיא למה שפי' הרשב"א בארוך ק"ג וקי"ד מימרא דרב (זבחים ע"ד א') בכוס למאה מ' וס' בלא תערובת ומטעם פי' והיינו שלא בפנינו ובברייתא בפי' לפנינו איך קאמר שמואל הנח לעבודת כוכבים דס"ס אסורה ומאי שיאטי' דס"ס הכא י"ל דה"ק אפי' נתערבו אח"כ דהוה נמי ס"ס לא מהני. או יאמר כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ת"א דס"ס עדיף מרוב ולז"א אפילו ס"ס לא מהני וכ"ש דלא אזלינן בתר רובא ומ"ש הש"ך דמכל הפוסקים מוכח שאין חילוק היינו לבד מתוס' ואף התוס' כתבו דרך דהיה ושמא: ש"ע סָעִיף ו
לז והא. עש"ך דבריו בכאן יש בהם מקושי ההבנה כמו שאגיד. הנה התחיל וכתב דודאי דברי הר"ב בכאן אמתיים אכן בד"מ הם קשים. וכלל כוונתו לכאורה דלהרשב"א דפירש ממילא שדי ובמתכוין אסור טעמא דכובש רואה הוא (דלא כתוס' זבחים ע"ג ב' ד"ה נכבשינהו שפי' באין רואה) ומש"ה אמר דודאי כל שמנידן ומפזרן כולן אף בפנינו שרי וזה אמת ויציב שכ"כ הרשב"א בפי' והעתיקו הש"ך באות ל"ה אכן מ"ש הד"מ ובת"ח קשה דלהרא"ש וטור פי' ממילא אסור אפשר ה"ה פי' כולן ונהי שיש סברא דלא שייך שמא יקח מקבוע הנשאר כיון דנתבטל כו' מכל מקום אין מוכרח כן נראה לכאורה פי' דבריו אבל חלילה לחשוד למאורן של ישראל בכך אשר כל אליו גלויות: וראיתי להמ"י כלל מ"ג אות ו' חרה אפו בו ובמי"ט בפג"ה אות צ"ד על מה שרצו להשוות דעת הר"ב עם הרשב"א (ר"ל שהר"ב שמחלק בפי' כולן אף להמחבר ורשב"א אמרו) שזה ליתא דהמעיין בארוך ק"ג א' וק"ך ב' ובקצר ל"ט ב' מבואר לרשב"א כל שהפרישו במתכוין אסור אף פירשו כולן ותמה על הש"ך עוד במה שהבין מרשב"א דבמתכוין אסור משום פי' לפנינו וז"א עכ"ל. וללמוד תורה אני צריך ראיתי ליישב דבריו ולבארם: הנה הרשב"א בארוך ק"ג א' כתב וז"ל ומיהו אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כ"א וא' מותר ודוקא בשלא הנידן אבל אסור להנידן שאם תתיר בכך יקח מקבוע ומכאן אין ראיה דשמא בפי' מקצתן קאמר ומ"ש כ"א הוא לאו דוקא דהא ב' אחרונים אסורים (להר"ב) ובק"כ ב' כתב וז"ל בשפירש שלא בפנינו או נתפזרו כולן בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר וכ"כ ר"ת ז"ל דכל שפי' מעצמו מותר ולא אסרו שם (בריש התערובת) בש"ה אלא בכובש ביד שאם אתה מתיר ביד וליקח מפורשים ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מקבוע עכ"ל. הנה י"ל מ"ש ולא אסרו שם אלא בכובש ביד לא קאי כ"א אפי' מקצת אבל פי' כולם אף ביד שרי אלא דממ"ש הרשב"א שאם תתיר ביד שמא לא יפזר ולא כתב שמא יקח מקבוע הנשאר שזה עיקר החששא ש"מ ודאי דאף להנידן הכל אסור לכתחלה שאם אתה מתיר לכתחלה להניד אף הוא יטעח ויקח בלא פיזור וזה ודאי מורה שלא כמי"ט בג"ה צ"ד דמתיר לרשב"א לכתחלה (כ"מ שם) ובקצר ל"ט ב' (דפוס קרימונה) כתב וז"ל נתפזרו כולן מותרים בד"א שנתפזרו מעצמן אבל הנידן אסורים וכן אסור לקבצם במקום צר שכל שהוא הגורם יש לגזור שמא יקח מקביעותם. והמ"י כתב שנעלם זה ממי"ט הנה סובר מלת כולן דבוק לנתפזרו והיינו בפי' לפנינו בעינן כולם וכמ"ש התב"ש בסימן י"ז אות מ"ט יע"ש וא"כ עלה קאי הנידן אסור ובין שיהיה הפי' כולן מותרים ויהיה מוכרח כמו שהבינו הב"ח והפר"ח אות כ"ח דאף ב' אחרונים שרי והיינו בפי' כולן איך שיהיה מוכח דהנידן כה"ג אסור ואי משום הא לא אריא דנאמר מלת כול"ן הוא לאו דוקא אלא כלומר כ"א וא' שפירש מהרוב מותר (כמ"ש בתה"א ק"נ א') ובפי' מקצתו מיירי. אמנם כ"ז אם נאמר דהר"ב הבין ברשב"א שמתיר להניד לכתחלה וז"א מתה"א ק"כ ב' דכתב שמא לא יפזר ולא כתב שיקח מקבוע הנשאר ש"מ אף להפריש כולן במתכוין אסור לרשב"א: אבל דברי הש"ך ז"ל מאושרין ומיושרין וה"ק מדכ' הר"ב והא דאסור אם הפרישו מתכוין כו' אבל נתפרשו כו' התחיל בהפרישו מתכוין וסיים נתפרשו משמע מעצמן גם לא כתב רבותא והא דאסור להפריש כו' אלא הוא הדבר אשד דברנו דודאי להתיר לכתחלה לכבוש ביד אף שיפרשו מכל אסור (דאל"כ אכתי קשיא ההיא דזבחים ועיין מי"ט ר"ס ב' ד"ה היה) שאם מתיר לכתחלה אף הוא לא יפזר ויקח מקבוע וז"ש בארוך ק"כ ב' אבל הר"ב התיר דיעבד אם לא ידע שיש איסור להנידן (דאי ידע הוה כמבטל איסור. וק"ק אהא דפריך ונכבשינהו ולא משני אין מבטלין איסור אף שאין מוסיף כמו אסור לפצוע וי"ל) והנידן הכל שרי דתו לא שייך האי דרשב"א וגם חששא שמא יקח מקבוע הנשאר כיון שנתבטל מכל משא"כ כשנשאר קצת אסור וז"ש הר"ב נתפרשו דיעבד שלא ידע וכאמור ואף הנידן כה"ג שרי. ומ"ש הש"ך דפי' כולן הוה כלא בפניו הוא ענין בפ"ע ולומר שמה שסתם הר"ב בהפרישו מתכוין ולא ידע שיש איסור שרי אף ברואה משום דפי' כולן כו' ולקיים דברי הר"ב שפסקו בכאן אמת כ"כ ולא להשיג בזה על הב"ח. ומ"מ קשה מנא ליה להר"ב לחדש גזירה זו בהרשב"א בלא ידע שאסור דאפ"ה כל שנשאר מקצת אסור ואולי חשש כן לס' הרא"ש והכריע כן. ומ"ש אכן כו' יראה דל"ק ליה רק אמ"ש אפי' לכובש ביד לכתחלה התיר הרא"ש וז"א והלשון קשה. ומה שכתב הש"ך על קושית הב"ח דב' אחרונים אמאי אסורים ותי' דחזרו לקביעותן קשיא קצת להבין ועפר"ח אות כ"ח האריך ופסק כל שחזרו לקביעותן אסור וראיה ממ"ש ביומא פ"ד דמה לי חצר זה או אחרת וראיה מפ"ב דנזיר דאשה הדרא לניחותא יע"ש: והנה מט' עובדי כוכבים וא' ישראל דהוה קבוע ד"ת אין ראיה דפשיטא אם הוקבעו פ"ש דהוה כמו קבוע א' ומאשה אין ראיה אי אמרינן דהיא יודעת הוה ניכר עמ"ש באות י"ד ואי לא הוה קבוע ד"ת לא הוה רק קנסא בעלמא שעשה שלא כהוגן עמ"ש באות י"ד (ובזה י"ל דל"ק מקדושין ע"ד ד"ת שתוקי כשר) ומפני שדין קבוע יש בו ענינים עמוקים ולא רציתי פה להכניס בהם כל כך רק אחקור ב' חקירות: החקירה הא' אם הא דאמרינן בס"ה כל מח שלקחו קודם מותר דהוה כפירש שלא בפנינו ולא נולד הספק במקום קביעות אי לקח א' רוב מהם מהו: החקירה הב' במקום שהקצבים שוחטים בביתם ונוטלים הבהמות משם לחניות שקורין יטקע"ש אי הוה פירש או לאו שהוקבעו פ"א בחניות ואשיב בקצרה בחקירה א' יראה לי אם נטל א' מהם רוב עד"מ ג' בהמות וא' לקח ב' ודאי אף קודם שנודע התערובות אסור דלא עדיף מפי' שלא בפנינו לאחר שנודע ופי' ארבעים וס' המ' מותרים והס' אסורים דאיסורא ברובא אישתאר כדבעינן למימר קמן בס"ח בעזה"י וה"ה כאן ואף דב' אחרונים קודם שנודע שרי מ"מ בלקח רוב בב"א אמרינן איסורא ברובא איתי' לחומרא. ובחקירה ב' אם נטלו כולן והניחו בחנויות המשל בזה י' קצבים שחטו כ"א בהמה בבתיהם ולקחו לחנויות עשר ואח"כ עירבו כל הבני מעיים ונמצא אחד טריפה ודאי יש כאן חנות א' בשר טריפה הוקבע בחנויות ותליא בפלוגתא עמ"ש באות י"ד אי הוה קבוע ד"ת או דרבנן או כפר"ח דבחשאר"ל מיבטיל בטיל ועש"ך סימן קי"ד אות י"ט דהוקבע בחנויות ואי נטלו רק ב' או ג' מבואר בבה"י במעשה דק"ק ווילנא שהמיעוט שבחנויות מותרין ומה שבבית אסור יע"ש. ואם הם של אדם א' ולקח רוב או מחצה בב"א (עש"ך אות ל"ד) היינו חקירה א' דידי ואסור ואם הם י' בני אדם ולקחו ו' ששה בהמות והשאר בבית בזא"ז יש לעיין ביה: מעשה אירע בקהלה אחת שג' קצבים שחטו ה' בהמות א' שחט ג' בביתו וב' א' א' בביתם ומשם נשאו ליטקע"ש ולקחו הקונים בשר לכבוד שבת וא' לקח כל הבני מעים מה' קצבים וא' קנה כל הריאות ולאחר כך נודע שא' מהדקין נמצא בו נקב מפולש וקרום מחמת מכח עליו כמין כובע ומסופקין שמא היה שומן סותם שם ושאלו לי ההדיוט מחו הדין של הבשר ומבני מעים והריאות. הנה במ"ק הארכתי וכאן אקצר. דע אותן שלקחו מקצב שיש לו שלש בהמות בחנות שלו מותר ממ"נ אי הטריפה בשל ב' קצבים שלו מותר ואי בשלו הרי בטל מדין תורה חד בתרי בחנות שלו ומדרבנן חהר"ל והדין מבואר בס"ה כל מה שלקחו קורם שרי. ואותן שלקחו מב' קצבים. לכאורה תלוי בפלוגתא באות י"ד להרא"ה וסייעתי' דתערובת חנויות הוה קבוע דאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן מה שלקחו קודם שרי ולאינך פוסקים שרי וכ"ש להר"ן דשרי אף בקבוע ד"ת מה שלקחו קודם וכבר ותבאר להלכה שם באות י"ד וי"ז כ"ח וכ"ט. אמנם כן נראה דכאן לכ"ע מותר חדא כיון שאין ברור שיש חנות א' טריפה דשמא מקצב של שלש בהמות כו' תו לא הוה קבוע ד"ת אף להרא"ה וב"ח. ועוד דהוה ס"ס שמא משל בעל ג' בהמות היה ואת"ל משל ב' הנשאר שמא לקח מחנות הכשירה מאותן ב' קצבים. ולא הוה מש"א דספק הב' מחמיר יותר מספק הא' דכשאתה אומר של שלש הותרו כולן. ומיהו בנדון דידן שהיה ספק טריפה דשמא השומן הי' סותם אפילו שחט כל א' חדא בהמה יש להתירן הדא דהמ"כ בתשובה סי' ל"ז היקל בלא נודע וכ"כ הש"ך בקיצור ס"ס להקל בה"מ אלא שז"א דע"כ היתר בנתערב ברוב אח"כ לא במחצה דהוה ד"ת כדבעינן למימר קמן. ומ"מ איכא ס"ס שמא הלכה כר"נ או כאותן הסוברים דתערובת חנויות לא הוה קבוע ואת"ל דהלכה כהרא"ה אכתי שמא אינו טריפה ובה"מ ולכבוד שבת ראוי להתיר אף כה"ג וכאמור ועמ"ש באות י"ד. ובעל הבית שלקח כל הדקין ומלח עם בשר הרבה והיה ה"מ וכבוד שבת ואיש עני אמרתי שאותן חתיכות דקין שבה הנקב ישליך שהוא ספק טריפה והבשר שנמלח יש לצדד לפי מ"ש הש"י בח"ב סי' ק"ט בעגל פה מיץ הבאתי בק"ה מס"ס שמא הלכה כראבי"ח דמליחה כ"ק ושמא לא היה טריפה ושתי הספיקות מענין א' דאנו דנין על הבשר הנמלח יע"ש. ושאר הדקין מותרים מטעם ביטול ברוב דבני מעים וכרכשא אין ר"ל דאוכליהון לא בר אינש ועס"י ק"ט באם נתבשלו אחר כך דשרי בה"מ. והריאות נמי אף דאמרינן ריאה דידה בד' מ"מ היינו עם סמנין והכל לפי הזמן והמקום ועכשיו אר"ל וצ"ע אי הוא דבר שבמנין ומכל מקום יש להקל בהפסד מרובה מטעם דהוה ספק טריפה דיש נמי ספק אי כל שדרכו כו': שאלה ט' חניות בשר כשירה וא' נבילה ופירש א' דשרי ואחר כך נתערבה אותה חתיכה חד בחד עם טריפה וודאית אי כ"א מחתיכות אלו דין ספק איסור עליהן או וודאי איסור הוה כל חדא וחדא ונ"מ טובא אי הוה ספק איסורא מהני תערובת לדעת הר"ב ס"ח בהג"ה ולש"ך אות נ"ח אף לאוכלו כ"א ועיין בקונטריס הספיקות דחד בחד הוה ספק איסור. ונ"מ עוד לדברים אחרים: תשובה בכר"ו אות י"ג בשם שטה מקובצת לב"מ דף ו' ב' קפץ כו' דהא דכל דפריש מרובה פריש לאו וודאי אלא התורה התירה ספק זה ומידי ספיקא לא נפקא ומפני כן העלה בשאלה דבה"י שחצי שפירש מותר והחצי נשאר אסור וליכא ממ"נ יע"ש ולפ"ז הוה ס"ס לאיסורא שמא מוודאי טריפה ושמא החתיכה שפירש נמי טריפה היא וכדבעינן למימר קמן דס"ס לאיסורא הוה כוודאי איסור ואפשר אף להר"מ דכל ספיקא מ"ה שריא מ"מ יודה בס"ס דהוה כמו רובא: אמנם עיינתי שם בשטה מקובצת ב"מ בד"א כ"ו א' ומשם אין ראי' דעשירי וודאי ולא ספק ממעט ליה (ויש לנו הרהורי דברים בקדושין בספק ממזר ברוב פסולים אמאי לא ממעט מוודאי ולא ספק עיין מ"ש בקונטריס הספיקות) משא"כ בעלמא ודאי הוא דכל דפריש מרובא פריש (ומ"ש שם בשטה מקובצת דמאחרי רבים דבטל ברוב הלשון מגומגם דלאו מתורת ביטול קאתינן אלא אזלינן בתר רובא ומרוב פריש ודוקא יבש ביבש מטעם ביטול) וא"כ כי פריש הוה ודאי בין לקולא ובין לחומרא המשל בזה ט' נבילה וא' כשירה כל דפריש מרובא הוה ודאי ומילקא לקי עליה. והא דפסק הר"מ ז"ל בפ"ב משבת ובא"ח שכ"ט פי' א' מהם כ"ז שנשאר קביעות מפקחין קל הוא שהקילו רבנן ולא מד"ת עיין במ"מ שם וי"ל איך התירו לעבור ד"ת בקום ועשה וצ"ע וי"ל: מריש ה"א אם היה ט' ציבורין מצה וא' חמץ ובא עכבר ושקל קודם זמן איסורו אף לאחר זמן איסורו שרי כיון דבשעה שלקחו אין נ"מ דכולו היתר ומהא אמינא ליה ממ"ש המ"מ פ"ב דשבת ה"כ וא"ת פשיטא וי"ל דכאן בעת פרישתו ספקו אי ישראל או עובד כוכבים לא היה צריך לנו בדבר עד שנפלה מפולת ודומה לסיפא קמ"ל שמואל עכ"ל יע"ש היטב והכוונה דבראינו יוצא מקבוע אפי' באיסורין לא הלכו אחר הרוב לי"א בעוד פרישותו אין לנו נ"מ אלא לאחר שנפל מפולת ותו נולד הספק בפי' וה"ה חמץ קודם איסורו ועיין תוס' פסחים מ' ב' ד"ה היינו ותראה הקישור הוא כדברי כיון דשמענא למ"ש הטור א"ח תל"מ דפי' כרש"י לענין בדיקה אלמא אף בעת פרישתו מקביעות אין לנו נ"מ אפ"ה מיקרי נולד בקביעות וההיא דפ"ג ע"כ בלא ראינו יוצא. ואולם י"ל מ"מ נולד הספק בעת פרישותו לענין אכילה משא"כ קודם זמן איסורו ועמ"א שם וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
לח הביצה. עש"ך והם דברים פשוטים דהר"ב השמיענו דהביצה מותר ל"מ אם התרנגולת טריפה ניכרת אלא אפי' אין ניכרת הא להר"ב והמחבר כאן פסקו פי' שלא בפנינו מרובא פריש אבל פי' לפנינו אסור הואיל והקבוע במקומו ומלתא דפשיטא הוא להר"ב כאן. והש"ך סיים דברי ת"ח דבאות ל"ו גילה דעתו כהרא"ש שאפ"ה כאן לא גזרינן בפי' שלא בפנינו ביצה אטו תרנגולת ואטו פי' בפנינו לא גזרינן אלא אטו יקח מקבוע הנשאר ומש"ה מביצה לתרנגולת לא חיישינן ומיהו אם נמצא ג' ביצים למ"ד ביצה לא בטלי אסור עיין אות ט' וכר"ו אות י"ט כתב ללא צורך כ"כ הש"ך גם מ"ש באות כ"ה לא הבינותי. ואם היו ב' תרנגולים יבואר בקונטריס הספיקות: ופש גבן עדיין ספק א' בט' חניות מוכרות ביצים מכשירות וא' ביצים מנבילה וכדומה דהוה איסור דרבנן והחנות ידועה מהו הדין אי נימא כל קבוע כמחצה דמי וחד בחד אף בדרבנן ספיקו להחמיר א"ד קבוע חידוש הוא (עש"ך אות כ"ב) ובדרבנן לא החמירו והולכין אחר הרוב. ול"ד לאיסור דרבנן בד"ח שאין בטל דהתם חז"ל החמירו בד"ח ואף פי' לפנינו כנוטל מקבוע דאל"כ בטלה תקנת חז"ל משא"כ כאן וכעת הדבר צריך תלמוד. ומיהו גבינת עובדי כוכבים כה"ג בלקח וא"י מאיזו לקח כל שיש חשש איסור תורה לא אמרינן ספק דרבנן להקל ויבואר בקונטרס הספיקות: שוב ראיתי שנהפוך הוא ובניכר החניות באיסור דרבנן לקח וא"י מאיזה הוא ספיקו מותר ול"ד למ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות כ"א חד בחד דהתם באין ניכר משא"כ בניכר עסי' קי"א בש"ך אות ד' דכל שניכר לא איתחזק מיקרי ובאין ניכר החניות אף באיסור דרבנן אסור כמבואר סימן קי"ד ס"י בהג"ה קבוע לחומרא אף בסתם יינם דרבנן. ובגבינות עובדי כוכבים יראה להחמיר אף בניכר וכאמור. ומיהו ממ"ש התוס' בפסחים ט' ב' ד"ה היינו דספק דרבנן אין ראיה דאדרבא מדלא כתבו ספיקא לקולא אלא כתבו היכי מייתי ראיה דקשיא להו דל"ד לט' חניות דהוה ד"ת וממ"ש הטור בא"ח תל"ט בביטול הוה ספק דרבנן יש קצת ראיה. ומצאתי ראיתי במ"כ ח"ש פ"ה ק"ד א' וז"ל קבוע כמחצה אם הוא איסור תורה הרי כדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לט ודבר שיל"מ. עש"ך. ובאות נ"ז מסיק דלהר"ב לא מהני בדשיל"מ נפל לים דמטעם ס"ס הוא וס"ס לא מהני אם לא בה"מ ע"ש באות נ"ח. ועיין אות מ"ח ועמ"י כלל מ"ג אות ח' ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות מ"ז האריך דבזבחים ע"ד ב' מבואר דשיל"מ מהני נפל לים ולא ידענא דרש"י פי' שם דיוכל למכרו לכהנים אבל לא מיקרי דשיל"מ כמבואר בהערל פ"א ושוב ראיתי להמ"י שכ"כ והוא פשוט ואי משום דר"א הוה בעי למימר בהערל פ"ב א' לר"ל תרומה דשיל"מ אם כן תיקשי ליה מימרא דר"ל בזבחים זה לאו כלום דלא ידע ממימרא הנ"ל והא איתותב גם מ"ש בהגהות הטור אות מ"ג וז"ל חהר"ל ובריה ודשיל"מ ש"ך לא ידענא דהש"ך לא הזכיר דשיל"מ שם ועמ"ש באות ל"ב בש"ך: ש"ע סָעִיף ז
מ ונאכל. עש"ך תמה גם כן כמ"ש הט"ז אות ח' ע"ש והפר"ח אות ל"א והמ"כ ח"ש פ"ז ק"ז ב' פסקו כש"ע דאכלו שוגג לישראל שרי והביאו המ"י בכלל מ"ג אות י"ג יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
מא אחד. עש"ך ובסימן ק"מ סתם המחבר כדיעה א' יע"ש ובמידי דרבנן בה"מ אין להחמיר: ש"ע סָעִיף ז
מב או. עש"ך ולשונו מגומגם דלמאן דמתיר בס"ו פי' שלא בפנינו פשיטא דנפל לים השאר אסור דכיון שהתרת מתחלה איך תחזור ותאסור אח"כ וסבור הייתי דרבותא קאמר וכן מצאתי למ"כ ח"ש פ"ז ק"ח א' אמנם במלת כיון שכתב הש"ך משמע דטעמא יהיב למלתיה קשה. וכתב המ"כ שם והפר"ח אות ל"ג שאם פי' קודם שנודע התערובות ונאבד אחר כן ונודע הותרו כולם: והנה זה אמת ויציב ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן י"ז הביאו הש"ך אות מ' (ט"ס ל"ט) דנאכל א' קודם שנודע שרו האחרים וכל שלא נודע אף בלקח מקבוע הוה פי' כמבואר ס"ה. ואמנם קשיא טעמא מאי כיון דרובא דאורייתא וכל דפי' מרובה פי' אמאי הותרו אחרים כשנאכל או נפל לים. והמ"י שם אות י"ב דייק מלשון הר"ב שם ממ"ש פי' לחוד אסור משמע הא נפל לים אח"כ שרי ואין כ"כ הכרע וצ"ע להתיר ואמנם פי' שבא בפנינו יראה דאין להתיר: כתב הפנים מאירות ח"א סימן ק"ה תמה על הש"ך מהקריב ראש א' הותרו כולן והבל"י אות ל"ט כתב דהתם קודם שנודע יע"ש ואי משום הא אכתי קשה לפי מה שפי' הפ"מ שם דע"כ נודע התערובת דאל"כ לא הוה נדחין אלא שזה הכהן לא ידע אם כן היה בחזקת איסור ומה לנו שלא ידע זה הכהן (ונהי לענין קנסו שוגג אטו מזיד סובר הפ"מ דלא קנסינן בהיכא שזה לא ידע) וקשיא שפיר להש"ך האוסר אפילו פי' בפנינו זה יש ליישב. ומ"ש הש"ך כיו"ן דנאסר הוא וגם התערובת י"ל דה"ק כיון דנודע ונאסר משא"כ כשלא נודע: ש"ע סָעִיף ז
מג לים. עש"ך והפר"ח אות ל"ד מיקל בנאבד אף שאפשר להמצא ומ"מ יש להחמיר כמ"ש הכ"מ פ"ז מעבודת כוכבים ה"י: ש"ע סָעִיף ז
מד בענין. עש"ך הנה הרשב"א כ"כ בארוך קי"ז א' ויש לומר דה"ק כשהוא לפנינו ופירש א' לפנינו אפ"ה שתיהן אסורות כיון שצריך לדון על שתיהן וה"ה נחתך או נתרסק א' מהן הכין הוא אבל בתשובה סימן שכ"ה הקשה הא דזבחים ע"ד תרי מימרות דרב פי' מ' וס' והמ' מותרים אמימרא דנפל א' לים דהשאר הותרו ותי' דכ"ז שהם בעולם ואתה צריך לדון כו' וכנראה שמפרש מימרא דמ' מותרים היינו בלא תערובת (כמ"ש בתה"א ק"ג) אם כן בפשיטות היה לחלק בין נפל לים ולא פי' ובין פי' ממילא ורפ"ז משמע דבנפל לים אף פי' ממילא הותרו השאר והרשב"א מהמתירין פי' ממילא וצ"ע על מ"ש הש"ך אות מ"ב ובתשובה י"ל קצת יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
מה שנאבד. עש"ך ואולי מפני זה כתב בתה"א קי"ז ובתשובה שכ"ה כדי ליישב בנחתך א' אמאי לא אמרינן הך דאיסורא אף שבתה"א אפילו כ"כ ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
מו שאנו. עש"ך הא חד בחד כתב הש"ך באות כ"א אף איסור דרבנן ונאבד א' מהם אסור ויבואר שם בקוצר ס"ס אות כ"א: ש"ע סָעִיף ז
מז דממ"נ. עש"ך והמ"י שם אות ט"ו גמגם אזה והפר"ח אות ל"ו כתב מראש ספג"ה דכתכ איכא חדא דהיתרא משמע אם נפל ב' די בג' ומ"מ העלה להחמיר ועמ"ש באות מ"ח: ש"ע סָעִיף ז
מח אסור. עש"ך תיוהא קא חזינא הכא. הנה הרא"ש כתב הטעם משום ס"ס אמנם הרשב"א בתה"א קי"ז א' כתב ואפילו חד בתרי אם נפל אחד לים הותרו כולן והב"י כתב דמ"ש בקצר (מ"ג א') עשרים הוא לאו דווקא אלא חד בב' וא"י דבחדיא כ"כ בארוך ואם כן ע"כ סובר דלאו מטעם ס"ס קאתינן עליה דאיך יצויר חד בב' ממ"ש לאכול הנשאר ב' והא וודאי אוכל האיסור גם בת"ח כלל מ"ג דין ג' הביא דברי ב"י בשם רשב"א חד בב' שרי'. ובדר' הביא דאדם א' אסור לאכול כו' והם דברים סתומים לכאורה כי להרשב"א ע"כ לאו מטעם ס"ס אלא תלינן בדרבנן דאיסורא נפל ונהי דמחמירין לאכול ב' ב' דאיתחזק קצת איסורא אבל לא מטעם ס"ס להרשב"א גם הש"ך שכתב בד"ס ק"ט ונתכוין לרשב"א ואיהו לאו מס"ס קאמר וצ"ע ועמ"ש בקיצור ס"ס אות כ"א וכ"ב שם לענין יבש בא"מ ונפל א' לים אי תולין: ש"ע סָעִיף ז
מט לאדם. עש"ך מ"ש דמתוס' משמע ב' ב' מותר לאדם אחד לאכול הכל ל"ק ממ"ש התוס' בחולין ק' א' דהתם אוכל וודאי איסור מה שאין כן כאן דאימר דאיסור לים נפל עמ"ש בט"ז אות ט' ומ"ש ב' ב"א לא הזכירו היינו כמ"ש ת"ה קע"א דב' ב"א אפשר א"א שרי ועמ"ש בקיצור ס"ס דין כ"א וכ"ב וכ"ג: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
נ ונפל. עש"ך וכ"ד הפר"ח אות ל"ח דתערובת ב' שרי כשאין אוכלן כא' ותערובת הג' אף כא' ובמ"י כלל מ"ג אות כ' השיג על הש"ך במ"ש מאו"ה משמע כן דהמעיין באו"ה כלל כ"ו די"א מבואר להדיא דאין מותר כי אם תערובת ג' יע"ש: ואני העני עיינתי באו"ה שם כלל כ"ו ה' ט' וי"א מבואר להדיא כש"ך בדין ח' ט' פירש בהדיא תערובת הב' שרי א' א' וג' בב"א כר"י בעל התוס' בזבחים ומ"ש שם מ"ש הר"מ היינו לומר דאף להר"מ ספק איסור הוה כתערובת הב' כמו וודאי בג' אבל להלכה פסק או"ה כר"י דתערובת הב' א' א' שרי וג' בב"א וכמ"ש הש"ך באות נ"ה. ותראה שהש"ך כאן הביא מ"ש או"ה די"א לומר אף לכאורה כתב שם או"ה וז"ל ספק איסור אז כ"א מתערובת הב' שרי אבל וודאי איסור תורה אין מותר כ"א תערובת ג' כדאיתא לעיל ל"ח דכ"ל אח"ד מתערובת הב' שכתב או"ה היינו לאכל א' א' אפ"ה וודאי איסור אסור וז"א דהא כתב כדאיתא לעיל ובדין חו"ט פירש בהדי' דב' א"א שרי בוודאי איסור וג' אף בב"א וכל אחד הוא לאו דווקא. ועיין מ"ש באות נ"ג נ"ד נ"ה בביאור דברי או"ה ומ"ש הש"ך דרש"י יודה כמ"ש באות נ"ג (ט"ס נ"ב) הוא ממ"ש רש"י (זבחים ע"ד א') ד"ה אלא דהמ' שפירשו ונפלו למקום אחד מותר תערובת הב' מס"ס אלמא לרש"י תערובת הב' שרי א' א' ומ"ש רש"י ד"ה ר"ש דג' אמצעים שרי בפירש אחד מהן לתערובת ג' היינו כמ"ש המ"כ ח"ש פ"ח ק"ט א' דרש"י מ"ש הג' אמצעים מותרים היינו בב"א לאחר שנפל א' מב' לג' אבל קודם שנפל לג' התערובת הב' בזא"ז שרי כדמוכח ממ"ש רש"י ברב דדוחק להש"ך לומר דרש"י מחלק בין איסור אכילה להנאה: ש"ע סָעִיף ח
נא מהתערובת. עש"ך ופירש הרוב ונפל למקום אחד הוה ככולו וכמ"ש בארוך קי"ד ב' ובקצר מ"ב ב' והוא מזבחים מימרא דרב יע"ש. וכבר הארכנו למעלה אי פירש הרבה בב"א דרך חלוקה יע"ש וכאן אין להאריך. ש"ע סָעִיף ח
נב כולן. עש"ך הנה הכ"מ פרק ז' מעבודת כוכבים הלכה י' תמה דשם פסק תערובת הב' שרי ופי"ו ממ"א ה"י פסק ג' דווקא ותי' דגרס בברייתא דכוס לאוצר כגירסת הרשב"א (ולא מרבוא לרבוא) ובבריית' דרמוני באדן גרס כרש"י ותוס' ועבודת כוכבי' דחמירי לא אתי לזלזולא ביה ומש"ה בש"ע ק"מ לא הונח לו בזה ע"כ פסק דכ"ש עבודת כוכבים דחמיר דבעינן ג' דוקא. ומהר"מ אשכנז תירץ דיש חילוק בין הנאה לאכילה ואה"נ דלא גרס בברייתא דכוס לאוצר מרבוא לרבוא. וחילוק דהר"מ מרב דאמר מ' למקום אחד היינו תערובות ב' שרי ע"כ דיש חילוק בין הנאה לאכילה. ובמ"י כלל מ"ג אות כ' הקשה מה פריך לשמואל אי כר"י אפילו שאר איסורין דלמא איסורי הנאה דווקא עבודת כוכבים ולא שאר איסורין עכ"ל ומשום הא לא אריא דא"כ מנ"ל לשמואל הא הא ברייתא דכוס מותר בעבודת כוכבים מנ"ל דר"י חולק עם ר"ש בזה באיסורי הנאה אף עבודת כוכבים שריא ואלא הא קשיא באמת מנ"ל לשמואל דסבר כר"י בחדא דלמא ר"י לא פליג עם ר"ש אלא באיסורי אכילה לא באיסורי הנאה דהא לר"ש הכין הוא דבהנאה ב' תערובת סגי (להר"מ) שוב ראיתי להכר"ו אות כ"ה עמד בזה ולזה יש לנו לומר דגרסינן בברייתא דכוס לאוצר מרבוא לרבוא וכתי' הא' בתוס' זבחים ע"ד א' ד"ה פירש דמשום רבי יהודה בר פלוגתא דר"ש נקיט דמאן דאסר אף בתערובות הג' ומיהו מרב ע"כ מוכח דתערובת ב' שרי אף בעבודת כוכבים ומ"מ פריך שפיר שמואל כמאן דהא לא הוזכר דעת החולק בעבודת כוכבים אלא ברימוני באדן אלמא ר"י אוסר אף איסורי הנאה בשאר איסורין ועוד דרימוני באדן אוסרין בכ"ש משמע לגמרי אף הנאה דוודאי דבר הראוי לאכילה מש"ה שרי עכ"פ בהנאה לר"ש בב' תערובת וכ"כ כר"ו בשם בנו בפתיחת הספר והוא פשוט: ואי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי אמינא דדברי הר"מ כנים דוודאי דבר חשוב חז"ל נתנו עליו דין קבוע כמ"ש כל הפוסקים וכ"ה בזבחים אם כן הוה כמו תערובת חד בחד ומש"ה תערובת האחת הוא כולו איסור כמו שיתבאר בקונטרס הספיקות דחד בחד חשיב כגופו של איסור ומ"ה אין להתיר אלא תערובות הג' כברייתא דרמוני באדן כר"ש ושם הוזכר נפל אחד לרבוא כו' וכן העתיק הר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א ה"י דהיינו נפל מקבוע (עש"ך אות מ"ב) משא"כ בברייתא דכוס הוזכר פי' א' מהן וכן העתיק הר"מ ז"ל בפ"ז מעבודת כוכבים ה"י וסובר כהרא"ש פי' שלא בפנינו אסור משום גזירה לחוד שמא יקח מקבוע ומ"מ הקביעות נתבטל ומש"ה די בתערובת הב' וכאמור: בהא דפריך מ"ש א' מ"מ יש לומר התם איכא ג' ספיקי למאן דבעי ג' ולמאן דבעי ב' איכא ב' בב"א משא"כ א' מס' דאיסורא ברובא הוה כוודאי כמ"ש הרשב"א במ"ה ק"נ א' אם כן ליכא אלא ב' ספיקות בזא"ז או חד ספק בב"א וי"ל. שוב ראיתי בפ"מ למס' זבחים העיר קצת בזה יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
נג ומ"מ. עש"ך ועט"ז אות י' ותוכן כוונתם דהב"י שכתב ומשמע מרש"י כו' קאי אמימרא דרב (אף שהב"י כתב שמא שאני אוכל הוא לאו דווקא דטבעת כו') אבל תערובת ג' שרי אף בב"א ומ"ש הש"ך כ"מ מרש"י ירצה בזה דהב"י כתב דהר"מ כרש"י ע"כ היינו שגורס כרש"י לא דסובר כרש"י מדדייק הב"י מרש"י במ"ש פירשו מועטין שזה לישנא דרב ע"כ ליכא למימר שרש"י סיבר כר"מ שיש חילוק בין עבודת כוכבים לשאר איסורין (כמ"ש הכ"מ פ"ז מעבודת כוכבים או כתי' מהר"מ אשכנז) א"כ אמאי לא דייק ליה טפי מברייתא דרימוני באדן שפי' רש"י תערובת הג' שרי וה"ה אמצעים לאחר שפירש מס"ס היה לב"י לומר היינו בזא"ז לא בבת אחת דליכא אלא חדא ספיקא דתערובת הא' הוה כולו איסור כדבעינן למימר קמן בעזה"י. ועל מימרא דרב בתערובת הב' בהנאה (או עבודת כוכבים) פשיטא היא דבב"א ליכא אלא חדא ספיקא גם אי אפשר לומר דרב דנקיט פירש אחד ממקום למקום אחר ע"כ ומשם לתערובת ג' (וכמ"ש המ"י שם אות כ' אף שדוחק גדול הוא) מכל מקום הוה ליה למידק להב"י מרמוני באדן דמרב אין מוכח כלל דאימא בתערובת הב' מיירי והב"י רוצה לדייק בג' (כפי הבנת הר"ב בהג"ה) אשר ע"כ מוכח להיפך דג' מותר אף כאחד אם נאמר דרש"י והר"מ אחורים הם ויש לחלק בין עבודת כוכבים לרימוני באדן וגם אם נאמר דרש"י דלא כר"מ אם כן וודאי דתערובת הג' לרש"י כאחד שרי ומנא ליה לומר להר"מ אינו כן: ועיין מ"י כלל מ"ג אות כ' האריך להשיג על הש"ך ולפי מ"ש אתי שפיר הכל ומ"ש המ"י להר"מ תערובת הב' אסור אף א"א אלמא דא' כוודאי איסור השיב ליה אם כן ה"ה תערובת הג' בב"א אסוד דאוכל א' מתערובת הב' יע"ש ולדידי אין זה מוכרח דאף דנימא תערובת הב' אסור להר"מ אף שפי' א' לג' אפ"ה הב' נשאר באיסורו וס"ס לא הוה דאמרינן איסורא ברובא בב' אשתאר אכתי י"ל דמש"ה ב' אסור להר"מ דגזרינן אטו ב"א משא"כ תערובת הג' וקיל יותר אפשר אף להר"מ ג' בב"א מותר ומנ"ל להחמיר כולי האי. ומה שכתב הש"ך ד"ה צל"ע במ"ש התוס' ד"ה פירש דרש"י לא פי' כן והא רש"י נמי מפרש כתוס' דתערובת ב' שרי כדמוכח ממימרא דרב ברש"י ד"ה אלא ומ"ש רש"י בר"ש דתערובות אמצעיים שרי לאחר שפי' היינו אף בב"א. הנה יש לומר דהתוס' סוברים תערובת אמצעיים בב"א אסור אף לאחר שפי' א' לג' וזה דלא כרש"י והטעם דאיסורא ברובא אשתאר וכן מצאתי למ"כ ח"ש פ"ח ק"מ א' שפי' כן למ"ש התוס' ובקונטרס לא פי' כן. והמ"י שם כתב שדוחק גדול הוא ולי העני דוחק הזה דרך מרווח הוא כמו שאגיד. כי המעיין בתוס' שם (זבחים ע"ד ב') ד"ה ואי שפי' ר' אליעזד וכרבי אליעזר דאמר שנים שנים מש"ה נקט מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר דאמצעיים שרי ב' ב' וע"כ שלשה והוא דהוה ד' יע"ש וזה שרש"י שם ד"ה ואי כתב דלשון א' ישר ה"מ כיון שפירש ברייתא דדימוני באדן מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר היינו הכל אף תערובת ב' בב"א לאחר שפי' א' לתערובת ג' ולא אמרינן כה"ג איסורא מתוך רובא (דלא מחמירין כולי האי בתערובת ב') אם כן למה לי בתערובת ג' שלשה ב' והוא סגי לאכול בב"א דאיכא ודאי חדא דהיתרא משא"כ התוס' סוברים תערובת ב' בכ"א אסור ומילי מילי קתני מותר כ"א כדיניה תערובת ב' בזא"ז וג' בב"א ולז"א לשלשה דאי ב' והוא נשאר אחד באיסורו (ורש"י לא ניחא ליה מילי מילי) ומ"ש התוס' שם שלשה מותרים דברובא איתא הוא לתת סעד לדבריהם והבן. ומ"ש התוס' ד"ה פי' ומשלשה לשלשה הוא כפי תי' הא' בגמרא וסוברים חד בחד לאו תערובת מקרי כמו שאבאר: ועיין כ"מ פי"ו ממ"א וצ"ע דגמרא ערוכה הוא ב' והוא שוב ראיתי בכנה"ג הרגיש זה ובפ"ו מעבודת כוכבים הביא הכ"מ הגמרא ועיין בת"ח כלל מ"ג ד"ז מ"ש מר"מ משמע תערובת ב' בעי רוב ומרשב"א אין משמע כן צ"ע דלהר"מ ג' דוקא אם כן ב' בעינן רוב דא' הוה כגוף איסור משא"כ לרשב"א דב' שרי. עיין מ"י שם אות כ"ב וכ"נ ולא הבנתי לכאורה יע"ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ח
נד ודאי. עש"ך ועמ"ש באות נ"ה ודע שמ"ש הר"ב אין לאדם אחד לאכול כולם היינו בב"א אבל זא"ז ודאי שרי לאדם א' וכן כוונת התוס' שס ד"ה פי' וה"ה להר"ב בג' וראיתי להפ"מ בחדושיו לזבחים תמה על הבה"ז במ"ש ג' מחלוקת לרש"י אמצעים דוקא פי' מותר הא לאו"ה אף בזא"ז אסור הקשה דמימרא דרב אינו כן כבר כתבנו כמה חילוקים בין עבודת כוכבים לשאר והמ"י כתב לעיל גם כן איירי בג' וכנראה שזה דעת הר"ב בהג"ה. ומ"ש שם בתוס' ד"ה פי' מכולן ב"א דהב"י נתכוין על ד"ה אלו ולדעתי אינו כן כי בב' או בג' תערובות מודה הטור דאדם א' שרי ובנפל לים הוא דכתב הרא"ש בפג"ה בשם ר"י כן יע"ש היטב. וכ"כ הפר"ח אות מ' מ"ש הר"ב אין לאדם א' לאכול כולן היינו בב"א יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
נה אבל. עש"ך כבר השיג על הר"ב לעיל וכאן כתב עוד דבספק איסור משמע מהר"ב דתערובת הב' א' א' הוא דשרי והמעיין באו"ה יראה דספק איסור בתערובת הב' בב"א שרי. ובמ"ק נתקשתי בזה דהכל טעמא מאי כיון דאליבא דר"י אמרה או"ה דספק א' בגופו לא מהני אמאי בספק איסור תערובת הב' בב"א הוה כמו תערובת א' בזא"ז וס"פ א' בגופו והב' ע"י תערובת לא מהני שוב ראיתי להפר"ח אות מ"ב עמד בזה וכתב דהאמת כש"ך בפי' או"ה (וכמ"ש הש"ך באות נ' ונ"ג וכבר הארכנו לעיל) ומכל מקום להלכה לא כיוונו יפה או"ה וש"ך והדין עם הרב יע"ש. ואני תמה עוד דמאו"ה משמע להדיא התם דוודאי איסור דרבנן שוה לספק איסור תורה וכ"כ הש"ך בשמו אות נ"ד והיינו בתערובת הב' בב"א שרי והא ודאי אוכל א' מתערובת הא' ואנן קיי"ל דאיסור דרבנן בדבר חשוב אפילו באלף לא בטיל אפילו לאכול בזא"ז כמבואר סימן ק"א ס"א ולקמן. שוב ראיתי שאין קושיא דודאי בתערובת הא' הוה ב' ספיקות מב' ענינים דוראי יש כאן ספק איסור תורה משא"כ בתערובת הב' דיש ספק אי יש כאן כלל ספק איסור תורה שפיר הוה ב' ספיקות מענין א' דאנו דנין על אותו ספק איסור שמא מותר הוא ושמא לא נפל כלל לתערובת הב'. וכן ודאי איסור דרבנן בתערובת הא' אין מקילין בזא"ז לומר ספק דרבנן לקולא כיון דחז"ל דין קבוע נתנו על התערובת הוה כמו חד בחד ואיתחזק איסורא מיקרי משא"כ תערובת הב' לא איתחזק כלל איסורא ובה"מ יש לסמוך על הש"ך בזה ובקונטרס הספיקות אבאר עוד: כתב המ"י כלל מ"ג אות כ"ג דס"ס ע"י תערובת לא בעי שיאכל ב' ב' דלא כיש"ש פג"ה סימן נ"ה יע"ש היטב. ואני ההדיוט הכותב ללמוד תורה אני צריך התבוננתי בספרים וראיתי דאיכא לעיונא בהא מילתא. הנה הש"ך בקיצור ס"ס דין א' כתב ספק טריפה לא נודע עד שנתערב בה"מ יאכל ב' ב' ובמ"י שם בקונטרס הספיקות אות ז' כתב שלא ידע מאין למד לומר כן (וזה לשיטתיה בכלל מ"ג אות כ"ג) ובדין י' בספק איסור שנתערב ברוב ואחר כך א' באחד שניהם אסורים כתב המ"י אות י"ז דליתא יע"ש. תחלה אני אומר שמ"ש הד"ב בת"ח כלל מ"ג ד"ו בוודאי איסור כהר"מ ז"ל ג' תערובת א"כ הגי' בגמרא ברימוני באדן מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר וע"כ תערובת הב' בעי רוב ואיך כתב בד"ז כרשב"א להלכה דתערובת ב' די חד בחד וזה לפי גי' הרשב"א ז"ל ר"ש אומר לשלשה ומשלשה למקום אחד ותערובת א' בעי דוב דליהוי בטל מ"ה כמ"ש בארוך קי"ו א' וכפי הנראה לכאורה זיכה שטרא לבי תרי ומש"ה בש"ע חזר ופסק כהמחבר כלישנא דר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א ד"י דאף תערובת הג' בעי רוב (בר"מ סיים ומשלשה לרמונים אחרים והיא היא). ומ"מ הנך רואה דגי' רש"י ותוס' והר"מ ז"ל ר"ש אומר מרבוא לשלשה ומג' למקום אחר והרשב"א ז"ל שגורס ר"ש אומר לשלשה יחיד הוא בגי' הזאת והשתא אין לנו לומר אלא א' מב' אנפי או כתי' א' בגמרא זבחים ע"ד ב' דג' והוא ובעינן תערובת הב' רוב דוקא (ולתוס' ורש"י שרי תערובת ב' כשאין אוכל כא') או כתי' אבע"א כר"א וכפי' התוס' שם ד"ה ואי כר"א דאמר ב' ב'. והמעיין ברא"ש פג"ה סימן ל"ז כתב וז"ל וליכא למימר בחהר"ל אסרו תערובת א' לאוכלו א' א' ותערובת הב' לאכול שנים ולא כולן כאח' יע"ש הרי תפס בבירור תי' הב' בגמרא וכפי' התוס' שם דמסתבר כן דלתי' א' קשה אמאי בעינן רובא דוקא ואיך שיהיה דעת הרא"ש כן (ויש להעמיס במ"ש הב"י דעת הטור כרשב"א ולא כתב כאביו) וא"כ לדינא צ"ע ✍: ובקונטרס הספיקות יבואר. מ"ש הכר"ו אות כ"ה להר"מ תי' אבע"א אינו כתוס' דהר"מ פי' אלא תרתי היינו שנפלו ב' ופירש"י הא ד"א באכילה ז"א דהא אמרינן אחרות באחרות אסורין בהנאה ר"א אימר יוליך ליה"מ הא כ"ז שלא הוליך מודה דאסור בהנאה ומה יוסיף תת כח אכילה לענין איסור הנאה: ש"ע סָעִיף ח
נו י"א. עש"ך ויש לראות ס"ס ע"י תערובת לאו מתורת ביטול אלא ס"ס גמור הוא שמא לא נפל האיסור מתערובת הא' ושמא בתערובת הב' לא זו שנפל מא' ומ"ש מס"ס דמעשה. ועיינתי שם בתשובת הרא"ש כלל ב' דין א' והכוונה ע"י תערובת כיון דאיתחזק איסורא (דהיינו ספק נולד בי"ט) לא מקילין להתיר ע"י תערובת לומר שמא אין זאת אבל היכא שב' הספיקות מגוף המעשה אם היה כלל איסור מקילין: ש"ע סָעִיף ח
נז אין. עש"ך משמע דנפל לים גרע מספק ספיקא דתערובת והמחבר משמע דעדיף שהרי בספק ספיקא דתערובת לא התיר אלא בג' ואלו בנפל מתיר בס"ס לחוד ויש לעיין: כתב המ"כ בח"ש פ"ט ק"ט ב' כל הג' דרכים (ר"ל נפל לים או פי' שלא בפנינו או ב' תערובת) שייכים ביבש בא"מ בפחות מששים עכ"ל והמנחת יעקב כלל מ"ג אות כ"א הסכים לזה. וא"י למה יחסו זה לעצמו ולמ"כ ובאו"ה כלל כ"ו דין י"א מבואר כן להדיא דבאינו מינו פחות מששים ופי' א' שלא בפנינו להרא"ש אסור ולהרשב"א שרי יע"ש עוד סיים יבש באינו מינו ונאכל א' בשוגג קודם שנודע שרי ומיניה נפל לים אחר שנודע. וב' תערובת אפשר אף להמחבר דאוסר היינו שתערובת האחד הוה קבוע כמחצה וכולו איסור משא"כ יבש בא"מ מדברים המתבטלים אפשר כ"ע מודים דב' סגי וכבר צדדנו בש"ך אות י"ד בזה והבאתי דברי הרשב"א בארוך קי"ו ב' יש אומרים דלא מקילין נפל לים אלא באותן שהן למעלה מס' ולא ביבש יע"ש. ובאו"ה שם די"א משמע ממ"ש פי' אסור להרא"ש שיקח מקבוע כיון דלא הוה אלא איסור דרבנן וה"ה יבש בא"מ דמ"ה בטל הוא ומדרבנן בעי ס' גזרינן שיקח מקבוע. משמע הא אי הוה מן התורה לא גזר שיקח מקבוע אף שאין ניכר האיסור וזה קצת ניגוד למ"ש הש"ך אות י"ז והבן: ש"ע סָעִיף ח
נח מכח. עש"ך והיינו ע"י תערובת אבל ס"ס דמעשה יש להקל באין ה"מ: ש"ע סָעִיף ח
נט אם. עש"ך וכבר כתבנו טעם הדבר דספק א' כיון בשל תורה להחמיר בדשיל"מ עשאו כשל תורה משא"כ ס"ס דאף בשל תורה לקולא ולפ"ז בס' א' בגופו והב' ע"י תערובת דבשל תורה להחמיר ה"ה בדשיל"מ ויבואר בקו"ה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ס אם. עש"ך לישנא דהמחבר הוא כלשון הטור עפ"ר אות כ"ט ובמחבר לא שייך זה יע"ש ומ"מ קשה דהיל"ל ספק טריפה כו' אסור אם הוא מדברים החשובים שזה עיקר אבל לומר דבעי רוב בדברים המתבטלים זה לכאורה פשיטא ובתה"א קי"ו א כתב נ"מ לספק טריפה שנתערב שאין מתירין אא"כ חתיכה הראוי' להתבטל מצד עצמה ברוב קשה פשיטא דבאין ר"ל בטילה בלא ס"ס אפילו וודאי איסור. ואולי רמז להמחבר בזה דבא"מ דבעי ס' ביבש אם ספק בעינן ששים ול"ת דווקא בלח החמירו בו דבעינן ב' ספיקות מענין א' כמו שכתב הפ"ת אות ח"י יע"ש קמ"ל דה"ה יבש באינו מינו בעינן ס' ובחהר"ל לא בטיל: עיין לבוש פ"ח פסק ב' תערובות סגי ובסימן ק"מ פסק פ"א בעבודת כוכבים ג' תערובות הפך פסק הר"מ ז"ל וכתב הטעם דעבודת כוכבים תערובת הא' מ"ה אסור מלא ידבק הלכך בעינן ג' תערובות יע"ש וצ"ע דמכל הפוסקים ומתוס' משמע בזבחים ע"ד א' ד"ה ונפלה דנפל לים התירו דמ"ה אף עבודת כוכבים ברובא בטיל ותלינן שאני אומר ואף די"ל דס"ס הוא מ"מ התוס' ושאר פוסקים לא כ"כ וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
סא שכיון. עש"ך יש לראות דס"ס דגוף המעשה עדיף מב' תערובות דאלו ב' תערובות להמחבר לא מהני וחד בחד אף לרשב"א לא מהני דהוה כגופו של איסור ואפילו איסור דרבנן חד בחד ונאבד א' אסור עש"ך דין כ"א דאיתחזק איסורא ואלו ס"ס דגוף המעשה אף באיסור תורה לרוב הפוסקים מותר כמו ההוא דפ"פ כדבעינן למימר קמן בעזה"י א"כ ה"א ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת קיל טפי דלאו איתחזק כו' קמ"ל דלא או דשאני ד"ח דחמיר טובא. והנה המחבר השמיט תערובת חד בחד דאסור ובטור הביאו מרשב"א תה"א קי"ו א' אלא משום דאין נ"מ לשיטתיה דבעינן ג' תערובות משתרי אף שספק הא' חד בחד הוה ספק איסור ומותר בב' תערובות אח"כ כמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ח (ומה שהשמיט המחבר דאם רוב מתערובת א' נתערב הא' בב' הוה כאלו כל התערובת הא' בב' והוא מזבחים ע"ד א' פי' ס' אסור קשה למה השמיט דא"ל דפי' בלא תערובת מיירי התם דלהלכה קיי"ל וודאי כן כל שיש רוב מתערובת הא' אסור עיין תה"א ק"כ ב') הן אמת מ"ש הש"ך דספק איסור בתערובת הב' אף המחבר יודה בו א"י הא בת"ח כלל מ"ג ד"ו בספק איסור נקטיה כרשב"א ובוודאי כרמב"ם משמע דלהר"מ ז"ל אף ספק איסור בעי ג' תערובות. ובמ"י כלל מ"ג אות כ"ב כתב כן דחד בחד הוה ספק איסור ודי בב' תערובות וצ"ע דאפשר חד בחד איתחזק איסורא והוה כל א' כגופו של איסור ובעי ג' תערובת ועמ"ש בדין ט' וכ"א כ"ג ד"ה יע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סב וי"א. עש"ך במהדורא קמא הארכתי ועתה במהדורא בתרא ראיתי כי טוב לקצר. הנה הפר"ח אות מ"ו הביא בקוצר ג' שיטות בהבנת דברי ר"י הזקן דנתערבה אספיקא קאי ולא היה ס"ס. שיטה א' דעת הרא"ה ז"ל בב"ה קט"ו א' דס"ס לא שרינן אלא כשספק אחד שרי מ"ה ומדרבנן אסור הקילו בס"ס הא כל שהספק א' מ"ה ספק ב' אסור מדרבנן דאין חילוק בין כשהס"ס בענין א' נמי לא שרי אלא כשהספק א' מדרבנן וההיא דפ"פ מ"ה אוקמיה בחזקת היתר (ובמ"ה השיג דאיכא חזקה דבתולה ולזה יש לומר דספק א' הוא שמא באונס עיין תוס' כתובות ט' ד"ה לא ומדרבנן אסור רצון רוב דרבנן והגמרא נקיט שמא לאו תחתיו לאו דווקא ותחלה אנו אומרים שמא באונס) וזו השיטה היא ג"כ שיטת ס' התרומה סימן ע"ו דאין מחלק בין גוף אחד אלא כשהספק אחד איסור תורה יע"ש. ומ"ש הרא"ה דמדרבנן אסור הא מ"ה עכ"פ שריא א"י מנא ליה הא אימא איסור תורה אית ביה ואפילו אלף ספיקות וממ"ש הרא"ה בפ"פ מ"ה שרי ומדרבנן אין להאמינו על פיו יראה דלהוציא אשה מבעלה אמר כן אבל בעלמא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו בדרבנן. ועיין פני יהושע בקו"א לכתובות דף י"ד סמ"ו כ"כ שכל ס"ס האמור בתלמוד ספק א' מ"ה מותר יע"ש והנך רואה שזה מחלוקת בין הרא"ה להרשב"א והרשב"א מביא ראיה מב"ק י"א שליא יע"ש. ובמקום אחר הארכנו מכמה ראיות ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר זה. שיטה הב' הוא ג"כ שיטת הרא"ת שם ב' ל"א דטעמא דר"י הזקן דספק א' בגופו וב' בתערובות אסור כל שספק א' מ"ה הא בגוף א' אף מ"ה אפ"ה שרי והנה ר"ת סובר אף ספק אחד מ"ה ואפי' ב' ענינים שרי וסבור הייתי דר"ת לשיטתיה כפי מ"ש התוס' זבחים ע"ב א' ד"ה רבי יהודא ומנחות כ"ב ב' ד"ה מכאן דר"ת סובר לרבי יהודה מין במינו אף ביבש לא בטיל ורב ושמואל נמי הכין סבירא להו ואפ"ה מתיר רב בזבחים טבעת במאה ונתערבה אח"כ דשרי מס"ס אף שספק אחד מ"ה ומיהו המעיין שם ז"א ואין להאריך. שיטה הג' הוא דעת הרשב"א במ"ה שם דספק א' בגופו וב' ע"י תערובות אף בדרבנן כל שיש דררא ד"ת כמו ביצה בי"ט אחד שבת דגזרו כו' אבל באיסור דרבנן שאין לו שרש מ"ה לא. ואמנם הט"ז באות י"ד כלל העולה כו' דאף שאין לו עיקר רק מדרבנן אפ"ה ספק אחד בגופו לא מהני ועמ"ש שם: והשתא מבואר מ"ש הש"ך דלהמחבר גבינות עובדי כוכבים ה"ה ביצה ספק נולדה בי"ט דעלמא כו' והוא שיטת המ"ה והר"ב מיקל כשיטת הרא"ה בל"א דבעינן דווקא שיהא ספק אחר מ"ה ובגוף וב' ענינים לא הוה ס"ס הא ספק דרבנן אף שיש חשש איסור תורה הוה ס"ס אף שני ענינים. ומיהו דשיל"מ כ"ע מודים כה"ג ספק א' בגופו דאסור אף בדרבנן שאין לו שורש בתורה כדמוכח מסקנא דר"א בביצה וכמ"ש בט"ז אות י"ד וע"ש בנה"ך ואף בה"מ אסור ועמ"ש בש"ך אות נ"ח. ולפ"ז הר"ב מיקל. ומ"ש עוד הש"ך די"ל דהרב מחמיר י"ל בב' אנפי דהר"ב בתערובת חד בחד ואח"כ נתערב עוד להמחבר מענין אחד הוה ס"ס ולהר"ב כיון שספק א' מ"ה אסור וזה אינו חדא דכ"ע מודים בזה כמ"ש התה"א קי"ו א' ועט"ז אות י"ב ועוד דלהרב והמחבר ג' תערובת בעינן ואין נ"מ בזה וראיתי במ"כ ח"ש פ"ט קי"א א' שרוצה לפרש כן דעת רמ"א וז"א ועמ"ש באות ס"א. הפן הב' דלהר"ב אף בענין וגוף א' כל שיש להפריד הספיקות והספק האחד מ"ה אסור כההיא דפסחים ט' חבר שהניח מגורה ועבודת כוכבים מ"א נדה ט"ו יע"ש ועמ"י כלל מ"ג אות כ"ז וז"ש הר"ב ונודעו שני הספיקות ביחד כההיא דפ"פ שא"א שיבואו אלא ביחד כמ"ש הרשב"א בתה"א קט"ו א' ומ"ש דמר אמר חדא כו' הם דברים פשוטים. ומ"ש לעיין במהריב"ל ח"ג סימן ק"ג (ט"ס ק') עיינתי שם וצ"ע טובא מה דמשמע מדבריו דלהרשב"א בהבנת דברי ר"י חד בחד ואחר כך נתערב בב' שרי וברשב"א מבואר ההיפך וביותר במ"ש הרשב"א בתה"א קט"ז א' דחד בחד כגופו יע"ש ושוב ראיתי להפר"ח אות מ"ז עמד בזה. עמ"ש לקמן בדין י"ט מתשובה ההיא: ש"ע סָעִיף ט
סג א) דיני ספק ספיקא לא. עש"ך מסקנתו דכל שספק א' בגופו וב' ע"י תערובת אף לא נודע אסור וב' ספיקות מענין אחד בעינן לא נודע ולפ"ז ההיא דפסחים ט' ועבודת כוכבים מ"א ושאר דוכתי או דמיירי בלא נודע או ספק הרגיל מהני ועמ"י כלל מ"ג אות כ"ז. ויראה לי דהא דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס היינו מדרבנן ומן התורה בכל ענין הוה ס"ס דמטעם רובא הוא וכן משמע מפוסקים והתה"א קט"ז ב' ראוי לחוש לחומרא ואף הר"י דאוסר משמע רק מדרבנן. ובקיצור ס"ס דין א' כתב הש"ך להקל בה"מ בתנאי שלא יאכלנו כא' ויאכל ב' ב' וסעודת מצוה. והמ"י בקונטרס הספיקות אות ה"ו השיג ע"ז דבלא נודע יש להתיר אף בלא ה"מ ואין צריך לאכול ב' ב'. ובכלל מ"ג אות כ"ג דחה דברי יש"ש בג"ה סי' נ"ה דאין צריך לאכול ב' ב' בס"ס דתערובת ובאות כ"ה דחה סברת האוסרים בלא נודע ועיקר ראיה שלו דמהרא"י בהגהות ש"ד סי' פ"ה סובר לחלק כן יע"ש ומשום הא לא אריא דהב"י מביא המ"כ בסי' נ"ז ואעפ"כ חלקו עליו כל האחרונים. והפר"ח אות מ"ז אוסר ע"כ אין ראוי להתיר בלא ה"מ. ולכאורה יש לתמוה על המ"י דמכלל מ"ג אות כ' האריך שאין לזוז מפסק הר"ב דג' תערובות בעינן ומשמע דמסכים ג"כ בספק איסור בעינן ב' תערובות אם כן פשיטא דאין להתיר ספק איסור בתערובת הא' כ"א בה"מ עש"ך אות נ' וס"א. ובל"י בקו"ה אות ו' האריך דבעינן שיאכל ב' ב' והביא מר"מ ז"ל דבעינן ג' תערובת ובנפל לים די בס"ס אלמא נפל לים קיל (עש"ך אות נ"ז) ואפי' הכי בעינן ב' ב' כ"ש ס"ס תערובת יע"ש. והנה הר"מ סובר אנא תרתי קאמינא נפל ב' לים עיין כ"מ פ"ז מעבודת כוכבים ואף אי כוונתו דחזינן להר"מ נפל לים קיל ממילא לדידן כו' אין זה הכרח. ומיהו התוס' זבחים כ"כ יע"ש ע"ד ב'. ויראה דודאי כיון שאפשר לאכול ב' ב' ולא אחד אחד יש להחמיר. ומה שכתבתי דספק אחד בגופו כו' הוה ר"ל מדרבנן היינו שנתערב אח"כ חד בחד ומ"מ ודאי אי ספק איסור נתערב חד בחד ולא נודע אין להתיר אף בה"מ וצ"ע: ובדברי קדשו של תה"ד בפסקיו סי' ק"ל כתב לאמר על ששאלוהו עז אחת ילדה שני שעירים וא"י איזה יצא ראשונה דסבר השואל דהוה ס"ס שמא ילדה כבר ושמא זה יצא ראשון והשני פטור מבכורה השיב התה"ד דספק תורה לא מהני כמו ס"ס דרוסה הביאו הש"ך ג"כ בדין י"א והכה"ג בהגהות הב"י אות קי"ט בסי' נ"ז עמד בזה דמהרא"י גופא בפסקיו חזר וסובר לא נודע לא מהני ולקמן אדבר בו בהך דביצה מספק טריפה גם משמע חד בחד הוה ס"ס אי לאו דספק אחד כמו דרוסה לא מהני יע"ש: אחקור בקצרה. א' ספק אחד בגופו פלוגתא דרבוותא וב' ע"י תערובת אי מהני אי לא. ב' ספק איסור תורה וע"י גלגול בא לאיסור דרבנן דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא. עש"ך בדין י"ט בביאוריו ובקיצור ס"ס אי לא נודע ספק איסור עד שנעשה דרבנן אי יש להתיר בה"מ גם כן או דוקא ס"ס מתירין בכה"ג לא בספק תורה ועל ידי גלגול בא לו שהוא בדרבנן המשל בזה ספק איסור תורה נפל למינו בלח לרוב אי מהני בלא נודע כו'. ג' ספק איסור תורה שנפל לא"מ וסלקוהו וספק אי היה ס' אי נדון כס"ס או לאו: הנה דין הג' יראה לפשוט ממ"ש השבות יעקב ח"ב סימן ק"ט בעגל ספק טריפה ונמלח הוה ס"ס שמא כשירה ושמא הלכה כראבי"ה דבמליחה כ"ק וס"ס מענין א' דאנו באין לדון על בשר הנמלח לא על העגל וכ"כ במ"י כלל מ"ג אות כ"ד על מ"ש הרשב"א בתשובה ת"א מאלמנה ממשפחה שנתערב ספק חלל דאף דספק אחד כגופו מ"מ אנו על האשה דנין ובה ב' ספיקות מענין אחד ומשמע אף נודע ספק הא' כבר. וראייתו ממ"ש הש"ך בדין ו' ביצה שיש בה ספק אי נולדה מכשירה או מספק טריפה דלגבי ביצה ב' ספיקות מענין אחד יע"ש. ומ"מ לא הבינותי דלשם הש"ך אין מתיר כ"א בנתערבו התרנגולים תחלה וא"כ באלמנת עיסה שפיר משא"כ בעגל שנמלח וה"ה נדון דידן איכא לעיוני ביה ויראה בה"מ יש להתיר ובדין ד' ובדין ו' אבאר עוד. ובספק הב' באיסור תורה ועל ידי גלגול הוה דרבנן בלא נודע. הנה בשו"ת מהריב"ל ס"ג ק"ג כתב וז"ל בקיצור בשור ספק טריפה ובשלו בכלים ולאחר מעל"ע אי הוה ספק דרבנן לקולא והשואל דעתו דתלוי בפלוגתת ר"ת ור"י והריב"ל ג"כ דעתו כך כמו שיראה הרואה שם וא"כ בלא נודע הספק עד שנעשה דרבנן יש להתיר בה"מ. וכ"ת דהש"ך כתב לאכול ב' ב' ולא כולו כאחד בלא נודע והא אף כא' מותר מטעם ספק דרבנן לקולא בלא נודע י"ל ודאי לאכול שלא בבת אחת לא שייך ה"מ אבל ודאי אי בישלו כאחד דהוה לח וה"מ יש להתיר כאמור מטעם ספק דרבנן לקולא אלא שראיתי לשו"ת מהר"מ אב"ד דק"ק לובלין סי' ה' כתב דהש"ך דוקא התיר ב' ב' אבל ספק תורה וע"י גלגול דרבנן לא נודע לא מהני יע"ש והמעיין בריב"ל יראה כדברי ובכה"ג סי' נ"ז בהגהות ב"י אות קי"ט כתב דמ"כ בב"י שם קאי אספק דרבנן לקולא יע"ש וספק א' בפלוגתא דרבוותא הכה"ג שם אות קכ"ב כתב אף ספק פלוגתא דרבוותא כן הוא וראיה מכתבים ק"ל עכ"ל וכ"כ בסימן זה. ועש"ך דין י"א שאלה דעז ילדה שני שעירים דהשיג מהרא"י אף דספק פלוגתא דרבוותא הוא ואף שיש לדחות מ"מ מדברי השואל שם סי' קכ"ט יש ללמוד כן יע"ש ✍. עיין בב"ש אה"ע סי' ב' אות י"א ובמ"ש בספר גינת וורדים כלל ס"ח יע"ש: ב) כתב או"ה. עש"ך הפר"ח והמ"י והבל"י האריכו. ובעו"ה שדרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי לפרש קצת באורך אולי אזכה להבינם. הנה המ"י בקו"ה אות ז' מחק תיבת "ספק מ"ש הש"ך בקיצור ס"ס בד"ב והבל"י בקו"ה אות ז' כ"ב בשם הפר"ח. ולפי דבריהם יהיה הפירוש באו"ה הכי מתחלה כתב ביצה מודאי טריפה וספק אי נגמרד בקליפה ונתערבה הוה ספק א' בגופו ודמי ממש לספק טריפה שנתערבה אלא דאו"ה קמ"ל דל"ת העמיד העוף בחזקה מהרוב ולאחר שנגמרה הביצה בקליפה נטרפה כמו גבינות. ומ"ש או"ה ול"ד לגבינות קאי נמי על דין א'. אמנם קשה טובא דמה ס"ס שייך א"נ נגמרה בקליפה קודם אכתי הוה ודאי איסור דרבנן עס"י פ"ו בט"ז ז' וש"ך ח'. ואיכא איסור דרבנן בדברים חשובים אין בטל כמבואר סי' ק"א ס"ב בהג"ה ולקמן בקיצור ס"ס דין כ"ג. ע"כ נראה דכולה חדא הוא וה"ק האו"ה ביצה בקליפתה "מספק טריפה שנתערב אין להפריד כו' ותחלה אמר דמס"ס דתערובת פשיטא דלא אלא אפילו ס"ס דשמא אין טריפה ושמא נגמרה קודם לכן דמ"ה הוה ס"ס ומדרבנן ספיקא חדא שמא אין טריפה תלינן לקולא כמבואר דין י"ו מ"מ כאן לא הוה ס"ס כלל דהם ב' גופים. ומ"ש או"ה והלכך אף נתערב והעתיקו הש"ך דין ג' הם דברים ראשונים דבהכין איירי קודם אלא דמפרש טעמא דמלתא וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י: ומה שפירש הש"ך דברי או"ה במ"ש דהתרנגולת היתה בחזקת טריפה דמתרץ בזה דל"ד לגבינות כו'. צריך התבוננות בו גם במה שעשה כלומר. הכר"ו בבית הספק נתקשה בזה מה ענין ביצה דאנו רוצים להתיר מס"ס לגבינות דהיתר הוא מכח חזקה ופי' דקשיא ליה מגבינות בסירכא דמתירין מס"ס אף דספק א' בגופו כו' ועל זה תי' דהתם נחלבה בחזקת כשרות והאריך עוד ובדין ד' אבאר. והנה מ"ש דקושיא הוא מס"ס המעיין באו"ה בכלל מ"ט מבואר להדיא דאוודאי טריפה דהחלב מותר דאוקי אחזקה קשיא ליה מ"ש מביצה מספק טריפה והכי קשיא ליה דנימא אוקי אחזקה דמעיקרא העוף (מחמת רובא) והשתא לאחר שנגמרה הקליפת הביצה נטרפה ומן התורה שריא וליכא כ"א איסור דרבנן בביצה תו אמרינן ספק דרבנן להקל ושמא אין התרנגולת טריפה. וכ"ת כל שבא ע"י גלגול לא אמרינן ספק דרבנן להקל עיין דין י"ט י"ל דבב' גופים אמרינן ספק דרבנן לקולא ומנא אמינא לה ממ"ש בש"ך סי' פ"ו אות י"א והפר"ח שם אות י' וכאן דין ח' הקשה הפר"ח ביצה בתרנגולת שספק נבילה הביצה מותרת אף שעל ידי גלגול הוא כיון דב' גופים הם יע"ש. והכוונה בזה בשלמא ספק דרוסה ע"י תערובת לא אמרינן לישתרי האיסור עצמו כיון שמתחלה היה ספק תורה משא"כ ביצה זו מעולם לא היה עליה כ"א דרבנן וכמו שאני עתיד לבאר זה בדין י"ט. ה"ה ה"נ ביש ספק אי נגמרה בקליפה. ולזה תי' או"ה דבגבינות בשעת חליבה היו הגבינות והפרה בחזקת כשרות משא"כ ביצה לא מבעיא בהיה ספק והטילה ביצה דלא על העוף דנין אלא על הביצה דאסור מ"ה אלא אפי' נמצאת ביצה לאחר שחיטה במעיה והתרנגולת ספק טריפה אמרינן אדרבה העמד על חזקה דהשתא כמו שהיא ספק טריפה היתה מקודם ונהי דחזקה דהשתא אין כלום נגד חזקה דמעיקרא (כמ"ש בס' ג"ו ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר עוד) מ"מ כיון דעל העוף אין אנו דנין (דאין נפקותא בזה) אלא על הביצה אדרבה חזקה דהשתא לגבי ביצה אלימא דאיזו חזקה טובה היה לביצה זהו נ"ל. ומפני שלא תפרש מ"ש או"ה "וגם היתה בחזקת טריפה טעמא יהיב למילתיה ולומר דמש"ה לא הוה ס"ס אף שלכאורה ב' הספיקות באין כא' לגבי הביצה (כמ"ש בדין ד') ה"ט דעוף בחיים עומד בחזקת איסור ומחזיקין מאיסור לאיסור (עס"י נ') והוה ס"ס במקום חזקה כה"ג שספק אחד בגוף כו' והש"ך אין רוצה לפרש כן (עיין מה שכתב בט"ז אות ט"ו) לכן עשה כלומר דמלת וגם לאו טעמא אלא לתרץ קושיא דל"ד לגבינות: ואני תמה על מ"ש הש"ך בדין א' דמאו"ה משמע דאין לחלק בין נודע או לא נודע. ממ"ש או"ה גופא כלל מ"ט ד"ב וי"א הטעם דחלב מותר מס"ס שמא כשירה ושמא עתה נטרפה כדאיתא לעיל בספק דרוסה אף שאיסור תורה כל שאין הספק ע"י תערובות מותר אף באיסור תורה וי"מ דהתם טעמא שהספיקות לא נודעו ביחד אלא נודע מתחלה שהזאב דרס ובאותו פעם לא היה אלא ספק א' יע"ש. הדי דאו"ה גופא מצדד בזה לחלק בין נודע או לא נודע ✍וצ"ע בכל זה: ג) והלכך. עש"ך (כ"ז לשון או"ה שם עד עכ"ל בדין ד') ואף שיש בביצה ב' ספיקות קודם שנתערבה ונאמר כל שיש ב' ספיקות אף שספק א' ע"י גופו כו' מידי איסור תורה נפיק (כמ"ש בכמה דוכתי ובדין ד' אבאר עוד) מ"מ הוה כודאי איסור דרבנן עכ"פ ותו לא מהני תערובת במבואר בק"א ולקמן בקיצור ס"ס בדין כ"ג דאיסור דרבנן דינו כתורה לענין תערובת כל שהוחזק שם איסור: ד) ודוקא. עש"ך ויש כאן עיון דק. וכפי מה שאני מבין מדברי הש"ך ז"ל הוא כך. דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת חד בחד כמו ספק טריפה חד בחד יצא מכלל איסור תורה אף לר"י בעל התוס' רק מדרבנן אסור הוא והלכך ספק שנתערב חר בחר ונמצא ביצה שידוע שלא נגמרה בקליפה קודם ספק טריפות הביצה שרי דשמא מכשירה ושמא אין התרנגולת טריפה ואף דספק א' מ"ה הוא הא ליתא דבתרנגולת ליכא ספק תורה שכבר יש בכל אחד מהן ב' ספיקות שנתערב חד בחד וכיון שכן יצאו מכלל ספק איסור תורה. משא"כ אי לא נתערבו התרנגולים הביצה אסורה דאיך תאמר שמא מכשירה ואת"ל מספק טריפה שמא אין טריפה הרי מיקל אתה בספק תורה שכבר אסרתו התרנגולת מספק טריפה שבה ואין בכך שבאחרונה אתה מיקל בספק תורה שכבר אסרתו או בראשונה. והשתא מקשה הש"ך לנפשיה א"כ בדין הג' ביצה מספק טריפה וספק אם נגמרה כו' ונתערבה אמאי אסורה והלא הביצה אין בה ספק תורה דיש בה ב' ספיקות שמא נגמרה ושמא אין טריפה (ומ"ה הוה ב' ספיקות) וכיון שכן יצא מכלל ספק תורה א"כ לישתרי בתערובת עכ"פ. ויש לתרץ כיון דמ"מ יש כאן ספק איסור בתערובת זו ויש ג"כ עכ"פ איסור תורה מתחלה עכ"פ הוה כודאי איסור דרבנן שנתערב דלא בטיל. אבל לשון הש"ך קשה להולמו שכתב דמתחיל בספק תורה וצ"ע: ולפ"ז הדין כך הוא ב' תרנגולים א' ודאי טריפה ונתערבו ונמצא ביצה א' וא"י אם נגמרה כו' אסורה דכל אחת מתרנגולת אסורה מספק איסור תורה וגרע מספק איסור דחד בחד איתחזק וכגופו מיקרי אף לענין איסור דרבנן עיין דין כ"א. וא"כ איך תדון ושמא מכשירה והלא כבר אסרתו התרנגולת מספק חד בחד איך תתיר מה שאסרתו ואף דלגבי ביצה באין ב' ספיקות כאחד מ"מ א"א מתירין דל"ד לפ"פ וכאמור. דהתם בגוף ובענין א' משא"כ כאן. אמנם כן אי לא נתערב התרנגולים תחלה אדרבה יש להתיר הביצה דהוה ס"ס גמור בביצה שמא מכשירה כיון שניכרים התרנגולים ואת"ל מטריפה שמא נגמרה קודם לכן הקליפה והוה ממש דומיא דפ"פ דלגבי ביצה ב' ספיקות בענין וגוף א' וא"א להפריד ביניהן וכ"ש בא' ספק טריפה דאז שרי הביצה בין נתערבו תחלה התרנגולים ובין ניכרים כל שיש ספק אי נגמרה בקליפה: אבל אי ידוע שלא נגמרה בקליפה אז הדין כך בספק טריפה ונתערבו התרנגולים שרי הביצה כו' ואי לא נתערבו התרנגולים אסור הביצה דספק הב' שמא אין טריפה אתה מתיר מה שאסרתה כבר ספק תורה כיון דלא נתערבו ואין חילוק בין אם תתחיל בספק תורה מעיקרא או אח"כ כדכתיבנא לעיל. וכ"ש כשא' ודאי טריפה דאז אף נתערבו תחלה תרנגולים כיון שידוע שלא נגמרה כו' אסורה הביצה ופשוט הוא. ואמנם לשון הש"ך מ"ש וכן ביצה ספק מטריפה ודאי "אף "על "גב שנתערבו חד בחד וכן בדין ד' בקיצור ס"ס כ' "ואף "על "פי שנתערבו כו' משמע לכאורה וכ"ש כשלא נתערבו וא"י אם נגמרה בקליפתה אפ"ה אסורה וצ"ע ואפשר דה"ק אע"ג כו' כלומר ל"ת דקיל הוא הואיל ונתערבו אלא חמור הוא. ומ"ש הש"ך לתרץ אמאי בספק איסור תערובת הב' שרי כא' והא הוה כמו תערובת הא' בזא"ז וכבר עמדנו ע"ז בש"ך אות נ"ה ומתרץ שפיר דבתערובת הב' לא איתחזק איסורא וספק הב' אין איסור תורה שכבר נתבטל בתערובת הא' ברוב מ"ה משא"כ תערובת הא' יש כאן ודאי ספק איסור הלכך כשתתחיל בספק איסור אתה מתחיל באיסור תורה וכן אתה עושה ב' גופים כיון דאיתחזק איסורא. ובזה א"ש כל החילוקי דינים הנ"ל. וכל זה כתב הש"ך שמ"ש האו"ה ספק טריפה ואע"ג דלא נתערב אלא חד בחד דדוקא קאמר הא לא נתערב אלא ניכרים אסורה הביצה אף מספק טריפה וא' כשירה דאל"כ אלא או"ה מיירי בין נתערב ובין לא נתערב איך סתם וכתב א' וודאי טריפה אף שא"י אי נגמרה כו' הביצה אסורה ואמאי אלא מיירי בנתערב כדכתיבנא לעיל בזה. אמנם הפר"ח דין יו"ד חרה אפו בו ובאו"ה וכתב שלא כיוונו בזה להלכה. ולפי דבריו נהפוך הוא ב' תרנגולים א' ספק כו' וניכרים הביצה מותרת דב' ספיקות בביצה באין כא' שמא מכשירה ושמא אין התרנגולת טריפה ובנתערבו הוה כ"א כגוף האיסור חד בחד הוה כגופו של איסור ולית כאן ספק שבא מכשירה עכ"ל. הנה י"ל נהי דחד בחד כגופו של איסור מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. ומ"ש כשניכרים הביצה מותרת מי יתן אזכה ואבין איזו חילוק יש בין הא לבין דין ביצה מספק טריפה וא"י אם נגמרה כו' דיש ס"ס בגוף הביצה ובאין כאחד בביצה ואף שהפר"ח כתב שם דבב' גופין לא אמרינן ס"ס כמו שכתב הרא"ם ז"ל בביאוריו למגלה התם קאי אטומטום אינו מוציא מינו שמא הא' זכר וא' נקיבה וס"ס בב' נופים לא אמרינן יע"ש (ע"ש ברא"ם ומגלה תקנה היא ועשאוהו כשל תורה) מ"מ ל"ד לביצה דב' ספיקות כא' אלא ע"כ כיון דאתה דן על הספק טריפה ממילא אתה דן על התרנגולת ואיך תתיר מה שאסרת. ומעתה אבוא למה שכתבתי בדין א' ומ"ש השבות יעקב כח"ב סימן ק"ט ספק טריפה שנמלח דהתיר שמא קיי"ל כראבי"ה דמליחה כ"ק (עס"י ק"ח) ושמא אין טריפה דב' ספיקות באין בא' על הבשר הנמלח לא ידענא איזו חילוק יש בין הא להך דב' תרנגולים שלא נתערבו להש"ך דביצה אסורה וה"ה ביצה מספק טריפה וא"י אי נגמרה דאף להפר"ח אסור. ואף שי"ל התם להתיר לדעת הפר"ח כיון שלא הוחזק איסור מ"מ בספק טריפה שנפל לא"מ וספק אי יש ס' אין להתיר אף בה"מ מטעם דהוחזק איסור. וכר"ו בבית הספק כתב על דין או"ה ביצה מספק טריפה וא"י אי נגמרה למה אסורה והא דומה למ"ש התוס' (צ"ל דש"י) בכתובות י"ד א' ד"ה תרי דס"ס שמא לא נתגרשה אמו ושמא בן ט' לראשון דומה לביצה ולי י"ל דהתם איכא חזקה דא"א באמו ולומר שלא נתגרשה אלא מדרבנן אסור או תרי ותרי מיירי דהוה ספיקא דרבנן (עיין כתובות כ"ב) וא"כ בדרבנן לא בעינן ב' ספיקות בענין א' ועם זה י"ל קושית הפוסקים באלמנת עיסה סוף דבר אני העני מחמת שדרכי החכמה נעלמו ממני והדברים עמוקים וארוכים לכן אני נבוך בדין הזה של הש"י ובדין מ"ש בדין א' אמנם בלא נודע יש להתיר שפיר כדכתיבנא ✍: דע דכל מ"ש בדין ג' ד' היינו למ"ד ביצה לא בטילה וכ"כ ז"ל והוא פשוט דלמ"ד בטילה ה"ה כאן. ואמנם אם יש ב' כשירות וא' וודאי טריפה נתערבו מבואר בס"ו בהג"ה כל דפריש מרובא והוא באו"ה כלל כ"ז ד"ד ועש"ך שם אות ל"ז ובמ"ש: ה) הילכך. עש"ך והכוונה אף דבכל א' מתרנגולים יש ס"ס בלא"ה ויצאו מידי ספק איסור תורה כמ"ש בדין הג' מכל מקום כיון דיש כאן וודאי ספק איסור דומה ממש לביצה מספק טריפה וא"י אי נגמרה בקליפתה שנתערבה דלא מהני ה"ה כאן ולישנא דספק א' מ"ה לאו דווקא אלא הכוונה כל שיש בו איסור תורה אף שע"י גלגול דרבנן הוא אין אתה עושה ב' גופין להקל וצ"ע קצת: ו) וממה. עש"ך והוא מבואר דאף לא נודע שרי וכל שאסור לא מהני לא נודע עיין דין א' ובקיצור ס"ס דין א': ז) ויצא. עש"ך ונלמוד מדין ב' תרנגולים א' ספק ונתערבו ה"ה כאן אבל לא נתערבו החנויות לא כמו ביצה ולשיטת הפר"ח נהפוך הוא ול"ת דביצה גוף אחד הוא לז"א דאין לחלק ביניהן: ח) אבל. עש"ך והוא פשוט ששוה לביצה שנמצאו ב' ביצים ה"ה כאן. והכלל בזה כל שי"ל שאין כאן ספק איסור כלל ש"ד הא כל שיש כאן וודאי ספק איסור אין מתירין וכבר כתבנו לעיל מה שיש לעיין בזה: ט) ונראה. עש"ך בכאן יש לשאול ספק א' בגופו כו' אי מן התורה אסור לדעת ר"י דהלכתא כוותיה או כל שיש בב' ספיקות אף בב' ענינים מ"ה שרי ומדרבנן אסור א"ת שרי מ"ה קשיא הך דהכא בנפל לים נמי הוה כאן מדרבנן כיון דליכא ביה איסור תורה דיש ס"ס וא"ת אסור מ"ה תרוץ לי מ"ש הש"ך דין ד' דב' תרנגולים א' ספק טריפה ונמצא ביצה א' בניכרים הוה ספק א' מ"ה ובנתערבו חד בחד הוה ספק דרבנן ויש לומר דכל שיש ס"ס מ"ה מותר אלא דמ"מ הוה כוודאי איסור דרבנן וחד בחד באיסור דרבנן כתב הש"ך בדין כ"א דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ולפי מה שיתבאר שם דיש מקילין ה"ה כאן. ובמ"י בקו"ה אות י"ו מתיר בכאן מטעם דא"א דנין על הנאבד ואין מוכרח כ"כ אמנם מ"ש כאן צ"ע: י) כתב עש"ך והם דברים פשוטים לדעתי דבספק איסור בתערובת הב' כולו כא' או ודאי איסור בתערובת הג' א"א בעינן רוב בתערובת הב' הא חד בחד הוה כתערובת הא' וזה דוקא ביבש אבל בלח ור"ל שסלקוהו לחתיכת חלב כיון שא"א דנין רק על הפליטה מקילין שפיר אף בפחות מרוב וה"ה א"מ ול"ק מ"ש הפר"ח דין י"א והמ"י בקו"ה אות י"ט דמ"ש מתערובת דהכא מיירי שסלקוהו ובטעמא מקילין. והיינו כשנתערב ברוב אבל ספק איסור חד בחד ונפל לקדירה וסלקוהו אסור ול"ד לד"ד ביצה מב' תרנגולים חד בחד ואחד ספק איסור דהתם בביצה לא איתחזק איסורא. ואמנם מ"ש הש"ך וכ"מ באו"ה כלל מ"ז באמת צ"ע דהתם בגבינה חהר"ל יע"ש והמ"י הרגיש בזה: ומה שיש מהתבוננות בדברים הללו הוא דתיפוק ליה דחלב בשומן מין במינו עס"י צ"ח מדרבנן נמי בטיל ביבש ברוב וכמ"ש הפר"ח וכ"ת מטעם חהר"ל מיירי הא בורכא דשומן וחלב לא מיקרי ר"ל (ע' סימן ק"א בכרכשה). ואולי מחמת דבר שבמנין מיירי. וכ"כ בכר"ו אלא מ"ש שם דאיסור דרבנן בלח אין צריך ס' כמ"ש הש"ך בק"ט לא ידענא מהו דא"כ בלא ס"ס הוה דרבנן שיש חד בתרי מעיקרא. ואמנם הדבר הקשה עלי הוא דכשנימוח אי סלקוהו מקדירה וליכא רק פליטה אמאי לא מותר מטעם חד בתרי כמבואר סימן ק"א דחהר"ל שנתרסקה בטילה היא וכ"ש הטעם דאין ר"ל. וכ"ת הטעם חמור מנימוחה דאיך תתיר פליטתה והיא גופא עדיין באיסורה קיימא הא מנ"ל וציר חגבים יוכיחו ועוד הא טעמא קאמינא דהטעם אין ר"ל: או יאמר דהיו כאן שלש חתיכות א' ספק חלב וב' היתר דבר שבמנין והוה איסור דרבנן מטעם מנין ואח"כ נאכל אחד מהן בשגגה דהשתא אם נתרסק א' מהב' הנשארים לא הותר מדרבנן דליכא עכשיו רוב (ומדרבנן מעולם לא הותר) ומש"ה מטעם ס"ס קאתינן עלי' וצ"ע ✍: יא) גרסינן. עש"ך וכ"כ הפר"ח אות י"א דל"מ כשספק א' מתיר טפי מאחרון דהוה ס"ס אלא אפילו כשמוסיף במציאות כמו ילדה זכר ונקבה שמא נפתח רחמה כבר קודם לידה זו ואת"ל עתה מ"מ שמא נקבה ילדה קודם. אלא שבמ"י בקו"ה אות כ' והכר"ו פקפקו על זה והם כתבו דווקא התם דאיך תאמר שמא באונס ואת"ל רצון שמא בקטנותה כיון דהודית שהיה ברצון תו ליכא לספוקי בקטנה דאין לה רצון וכ"ת תתחיל הכי שמא בקטנותה ושמא באונס דבעינן מתהפך יע"ש ומ"מ לדינא י"ל כהש"ך וצ"ע בה"מ. ומה שיש לספק בזה אי ס"ס מש"א מ"ה לא הוה ס"ס או מדרבנן וממ"ש הרא"ה ז"ל בב"ה קט"ז א' מפ"פ דס"ס שהוא באיסור תורה מ"ה הוא ס"ס ומדרבנן אסור (זהו לשיטתו אף ב' בגוף א') ולהוציא אשה לא החמירו יראה דמש"א הוה מ"ה דאל"כ איך מוציאין ודוחק לומר דסובר כהר"מ ז"ל בהל' א"ב פ"ג ה"ב יע"ש והלכה כתו' דכולן חולקין על הרא"מ וכ"כ המ"י שם ומ"מ צ"ע דאפשר ס"ס מש"א ממש כמו ההיא דפ"פ מ"ה לא הוה ס"ס: והוי יודע שהט"ז בסימן שי"ו אות ה' הניח דברי מהרא"י ז"ל בפסקיו בצ"ע וכוונתו דלא הוה ספק א' בגופו כיון דקודם לידה אין על מה לחול הספק הא' שמא ילדה או לא ילדה והוה באין ב' ספיקות כא' וכתב עוד שם דבב' זכרים שפיר כתב רמ"א דאסורים דא' וודאי בכור דהוה כב"א כו' הלשון מגומגם וה"ק כיון דב' ספיקי סותר כ"א חבירו הוה כמו ב' שבילן דספק טומאה ברה"ר טהור ואפ"ה בב"א מדרבנן טמא ה"ה כאן דעיקר ההיתר מס"ס וסותר א' חבירו (עיין ב"ק י"א בתו' שם ובספר ג"ו דברנו מזה: ומ"ש הט"ז דהוה כב"א קשה דבאדם א' אף בזא"ז כב"א דמי). וי"ל בב' תערובת התערובת הב' מותר א' א' לרוב הפוסקים והא ספק הב' סותר כל א' חבירו וסבור הייתי לחלק בין ס"ס בדאוריי' כמו בב"ק י"א ובין דרבנן כי היכי דמ"ה חד בתרי בטיל אלא שבד"מ בא"ח תל"ט אות ב' משמע דאף בדרבנן כל שא' סותר חבירו אין ס"ס ומדרוסה דמחלוקת ר"י ור"ת אי הוה ס"ס בגוף הא מטעם שא' סותר חבירו הוה ס"ס ובספר גנת וורדים נסתפקנו בתו' ב"ק י"א ד"ה דקא מטהרת אי דווקא שהב' ספיקות א' סותר חבירו או אף כשא' סותר וצ"ע ✍: יב) אלא. עש"ך ועיין מ"ל בפי"ט מא"ב ואי באונס לא עשאה זונה אפשר ה"ה פיתוי קטנה לא עשאה זונה ואין הספק א' מחמיר יותר משני בפ"פ (דלא תימא באונס לא עשאה זונה דזונה דקרא רצון משמע ופיתוי קטנה רצון הוא אלא דלא נתכוין למעול באשה דאין לה דעת. ובהא דשני תערובות בס"ס מותר הא כולו כאחד לא אף דספק דרבנן להקל בלא איתחזק מ"מ קבוע דרבנן הוה כחד בחד ויש סיוע למ"ש הש"ך דין כ"א ושם יבואר) ואין עת האסף פה: יג) כתב. עש"ך והנה נקיט למשל בעלמא דבלא"ה לא הוה ס"ס נגד חזקה. ומ"ש דגרע מש"א ירצה בזה דהתם בפ"פ שמא באונס ואת"ל ברצון דיש חשש אכתי בקטנותה וכן להיפוך משא"כ כאן איך תאמר שמא במיעוט בתרא ואת"ל לא במיעוט בתרא אלא שאתה חושש להחמיר אכתי שמא במפרקת אין זה חשש דבמפרקת פשיטא אתה מיקל. ואמנם מ"ש ועוד דתוכל לומר מיד שמא בעור יראה לכאורה דה"ק כשתאמר את"ל לא במיעוט בתרא אלא בעור וקשה קצת ויראה לכאורה דה"ק דבשחיטה לאו ס"ס דכשתאמר שמא בעצם ואת"ל בעור כו' והלכך לא הוה ס"ס וצ"ע. ועיין בסימן ק"צ בש"ך אות מ"ה ובמ"י בת"ה הלכות נדה סימן ק"צ אות ל"ו יע"ש: יד) וכ"כ. עש"ך וכלל העולה מזה דכל שיש ב' צדדין ותוכל להתחיל באיזה צד שתרצה בעינן מתהפך ואמנם ב' תנאים צריך לזה האחד שיהיה ב' צדדין בגוף א' לאפוקי ב' גופים כמו נשבר הגף ונקיבת הריאה דשני גופים הם צריך אתה לדון תחלה על הגף ולא בעינן מתהפך וכן בב' מקומות ספק עאל ואת"ל עאל שמא לא דרס א"צ להתהפך. אבל מזמן לזמן שמא לאחר שחיטה נשבר ארכובה ושמא לא יצא לחוץ עד שאתה מתחיל כך תתחיל להיפך וליכא ס"ס והפר"ח אות י"ג האריך להשיג ע"ז וכתב דהוה ס"ס והרואה יראה כפי מה שחילק הש"ך אין סתירה מאותן מקומות וכ"כ במ"י בק"ה אות כ"ג (ומה שכתב הפר"ח על הרמ"ע דבאין עור חופין רובו לכ"ע טריפה לא הבינותי עס"י נ"ח). וההיא דפ"פ שהקשו בתוס' שמא מ"ע ושמא באונס אין צריך להתהפך דבתולה זו בחזקת שאין בעולה א"כ מתחלה צריך לדון שמא מ"ע (וק"ק מנשבר הרגל) וכ"כ הכר"ו בבית הספק: טו) ונראה. עש"ך ולהלכה קיי"ל כן לחומרא דס"ס שאין מתהפך לא הוה ס"ס ומ"מ צ"ע בס"ס לאיסורא דהוה נמי ס"ס והולכין להחמיר אף בדרבנן כמו שאבאר במחודשים אי נימא דכל שאין מתהפך לא הוה ס"ס כלל או דלמא לחומרא אמרינן כן ולא לקולא מאחר די"ח בדבר: והוי יודע דממ"ש הרמ"ע בתשובה מבואר שם דווקא באיסור תורה בעינן מתהפך הא באיסור דרבנן כמו דשיל"מ וכדומה (בה"מ) לא בעינן מתהפך שכ"כ שם בסימן קכ"ו וכיון שכן מאי חזית דתתחיל הכי תתחיל הכי ובדאורייתא ספיקו לחומרא משמע הא מדרבנן לא בעינן מתהפך וכן נראה לי וצ"ע: ומה שכתב הש"ך בשם תשובת ר"ש לדמיון נקטו דלהלכה מעמיד אפילו באלף לא בטיל ולדידן אף הועמד בפרחים אסור וכ"כ המ"י בקו"ה אות כ"ד ועיין בדין ח"י: טז) והיכא. עש"ך והם דברים פשוטים דממ"נ מ"ה יש ס"ס ובדרבנן די בספק א' כל דלא איתחזק איסורא. ואמנם מ"ש כן משמע מאגור שהביא בדין י' צ"ע כי שם אף מדרבנן יש ב' ספיקות ושוב ראיתי במ"י בקו"ה אות כ"ו תמה עליו בזה וי"ל בדוחק: יז) כתב. עש"ך הנה תחלה גמגם בדברי הת"ח דכפי המובן לכאורה הדינים אינם אמת דמשמע דאיסור דרבנן שנולד בו ספק אין ניתר אלא שניתוסף עוד ספק או על ידי תערובות רוב וזה אינו אמת דקיימא לן כל ספק דרבנן משתרי כחד ספק: גם דברי או"ה נדפסים בטעות בכלל כ"ה דין י"ב במה שכתב ומ"מ צריך ס"ס להתיר "דהא דאמרינן ספק דרבנן כגון כו' הם נדפסים בטעות מלת "דהא צ"ל והא גם חסר מלת "לקולא בתר תיבת "דרבנן וגם אין הכוונה דבשר שנמ"ה דינו כדין גבינות שהם רחוקות זה מזה כמו שאבאר: הנה הדין נחלק לג' (עפר"ח בקו"ה דין י"ד ואבאר בסמוך) ביצת נבילה וכדומה שאסרו משום סייג וגדר אטו ביצת טריפה כל שיש ספק אם זאת ביצת נבילה או לא ספיקא לקולא ככל ספק דרבנן. ואם נתערב ביצת נבילה באלף אסורות (למ"ד כל שדרכו) ולא אמרי' ספק דרבנן שמא אין זאת כמבואר בסימן פ"ו וק"א דאיסור דרבנן חהר"ל לא בטיל דאיתחזק איסורא גם דין קבוע עליו והוה כחד בחד. בשר שנמ"ה אף שיש בו חשש איסור תורה מ"מ חומרא בעלמא הוא קיל טפי מביצת נבילה דל"מ אי יש ספק איזו היא שנמ"ה דשרי כמו ביצת ספק מנבילה אלא אפילו בשנמ"ה שנתערב ברוב והוא חהר"ל ניתר מס"ס שמא לא נתחלף ושמא אין זאת דבדרבנן לא בעינן שני הספיקות מענין א' ומיהו הכל ביחד אסור לאכול. והדר אמר ענין בפ"ע והוא הדין הג' החמור יותר מן הב' דינים הקודמים גבינות עובדי כוכבים שאסרו מדינא מדרבנן מחמת חשש איסור תורה הוה כוודאי איסור תורה ול"מ אי נתערבה גבינות עובדי כוכבים באלף דאסורה דפשיטא דא"נ הוה כוודאי איסור דרבנן כמו ביצת נבילה אין בטילה אלא אפילו יש ספק אי זאת הגבינה של ישראל או שמא הוחלפה בעובד כוכבים דכה"ג ביצה שרי והגבינה אסור דהוה כוודאי איסור תורה וכמ"ש או"ה כלל מ"ז וכמו שאבאר וכצ"ל באו"ה "והא דאמרינן ספק דרבנן "לקולא כמו ביצת נבילה כו' אבל מה שיש חשש ואיסור תורה היינו גבינות עובדי כוכבים הוה כוודאי איסור "תורה אבל "בשנמ"ה לא הוה אפילו כוודאי דרבנן מדבטל ברוב חהר"ל. ומ"ש אחר כך או"ה ומיהו רוב בעינן חוזר אראש דבריו אבשנמ"ה לא אגבינות. ותראה שהש"ך ז"ל דקדק בדבריו במ"ש תחלה דגבינת עובדי כוכבים הוה כוודאי איסור "תורה היינו אי ספק אי הוחלפו דאי כוודאי דרבנן היה מותר כמו ביצת נבילה. ולסוף כתב דעל ידי תערובת אין להתיר דהוה כוודאי איסור והשמיט מלת "תורה דדי בכך דא"נ וודאי דרבנן לא בטיל כמו ביצת נבילה. ועמ"ש בדין ח"י: יח) וכ"כ. עש"ך הנה כבר ביארנו זה. ובכאן הוכיח הש"ך ז"ל דדבריו שפי' באו"ה כלל כ"ה אמת דל"ת דהגי' כמו שכתובה עכשיו אמת "דהא כו' ולומר שגבינת עובדי כוכבים ובשנמ"ה שוין המה וא"כ גבינות עובדי כוכבים על ידי תערובת שרי דהא ליתא דבכלל מ"ז לא התיר אלא ספק אי הוחלפה על ידי תערובת לא גבינות עובדי כוכבים ממש. אמנם הא קשיא לי במ"ש הש"ך דמ"ש או"ה גבינות עובדי כוכבים הוה כודאי איסור ע"כ איסור "תורה דאי דרבנן ספיקא לקולא זה אמת ויציב דנהי דיש חשש איסור תורה מ"מ לא א"ש במ"ש או"ה כודאי איסור דרבנן דודאי דרבנן ספיקו להקל והיה לו לבאר דיש חשש דאוריי' גרע מודאי דרבנן וע"כ בודאי של תורה קאמר. אלא מה שהוכיח הש"ך מכאן דספק תורה שיש ספק אי זאת היא החתיכה מותרת כיון שעל זאת החתיכה ב' הספיקות באין כא' דמדהוכרח או"ה לומר דהוה כודאי איסור "תורה. קשה נהי דנימא כיון דחז"ל גזרו על גבינות עובדי כוכבים מחמת דררא דאו' גרע מספק תורה ועשאוהו בגזירתם כודאי של תורה אכתי הא בדין ו' לא התיר אלא בנתערבו החנויות תחלה וכמ"ש שם דין ז' ובדין ד' מב' תרנגולים דוקא שאין ניכרים כו' וא"כ אכתי קשה למה ליה לאו"ה לומר כודאי תורה. והפר"ח דין י"ד כתב דגבינות עובדי כוכבים הוה בודאי איסור דרבנן ולא ידענא להולמו דהא באו"ה א"א לפרש כן ואם נאמר דחולק על או"ה מ"מ לקמן ס"ס קי"ח מבואר דספק אי הוחלפו גבינת עובד כוכבים אסור ושם לא ערער הפר"ח ויבואר שם: יט) ועתה. עש"ך מ"ש דהוה כוודאי איסור והשמיט תיבת "תורה הוא דהר"ב בת"ח לא בא כאן אלא לומר דאין בטל בתערובת (לא אי ספק אי הוחלפו) ולזה די כודאי דרבנן כמו ביצת נבילה דאין בטילה ומיהו לדינא אי הוה כודאי של תורה כמו לקמן ס"ס קי"ח ספק אי הוחלפה אסור. ואמנם כן הדבר הקשה עלי הוא מ"ש הד"מ סימן נ"ז (ט"ס צ"ז) דספק ע"י גלגול לא אמרינן ספק להקל מהיכן הוציא כן אי מבשנמ"ה אדרבה בטל הוא וגרע מביצת נבילה ואי מגבינות עובדי כוכבים התם ע"כ חמור מספק תורה ועשאוהו כודאי של תורה בגזירתם משא"כ בספק תורה אימא דאה"נ אף ע"י גלגול ספיקו לקולא וצ"ע ומ"מ הדין אמת כל שע"י גלגול לא אמרינן ספיקו לקולא ובתנאי שיתבאר: ומה שחולק הש"ך בין ההיא דקי"א לכאורה ה"ק דהתם הקדירה בחזקת היתר ולא איתרעי כלל וכ"ב הפר"ח דין ח' וצ"ע מצ"ח במינו ונשפך דידוע דיש כאן איסור והמ"י בקו"ה אות ל"ג מחלק חילוק נכון כל שאנו מקילין בספק תורה לומר דמש"ה ליהוי ספק דרבנן לקולא הא לא אמרינן משא"כ בההיא דקי"א וצ"ח וצ"ע: והפר"ח בדין ח' הקשה מ"ש מביצת נבילה שיש ספק בתרנגולת. רצה לומר שהש"ך בסי' פ"ו אות י"א ובפר"ח שם יו"ד דביצה מתרנגולת שיש בה ספק בשחיטה הביצה מותרת והא ע"י גלגול דרבנן ותי' דב' גופים הם הביצה והתרנגולת משא"כ ספק טריפה שנתערבה וה"ה כלים שבישלו ספק טריפה ואף לאחר מעל"ע איך נתיר הבלוע עכ"ל. ירצה בזה דספק טריפה אנו רוצים להתיר הספק עצמו ע"י תערובת משא"כ ביצה מספק נבילה ובביצה עצמה ליכא איסור תורה (ביצת נבילה דרבנן) כה"ג שפיר אף ע"י גלגול לקולא ומשא"כ בנדון מהריב"ל ח"ג שאלה ק"ג בספק טריפה שבישלו בכ"ח ולאחר מעל"ע אין מתירין מטעם ספק דרבנן לקולא דהבלוע בקדירה תחלה אסרתו ועכשיו מתירו והוה גוף א' ולא מקילין ע"י גלגול. עוד תירץ הפר"ח דבכלים קודם מעל"ע הוה בהו איסור תורה. ודע אי בישלו ספק טריפה ברוב היתר במינו בלח בכלים יש קצת נ"מ בין תי' א' לב' ויש להחמיר: כ) ומיהו. עש"ך והפר"ח אות מ"ט ודין ט"ו והמ"י בקו"ה אות ל"ו והמשנה למלך בפ"י דמקוואות הל' ו' כולם כתבו דהר"מ ז"ל פוסק כר' מאיר בטומאה קלה טהור אף באיתחזק יע"ש: ואני תמה עוד דהא לקמן סימן ר"א סעיף ס"ז עד סעיף ע"א מבואר דספק דרבנן לקולא בטומאה שיש לה עיקר מ"ה ואפילו במקום חזקה ומ"ש הט"ז שם אות פ"ו הוצרך לזה אפילו בטומאה דרבנן צ"ע. והש"ך אות קמ"ה כתב דהוצרך משום רה"ר (עיין מ"ל שם): שוב התבוננתי בספרים וראיתי בא"ח סימן שצ"ד ס"א ות"ט ס"ו ותט"ו סכ"ג מבואר שם דספק הנוח ודאי לא הוה עירוב ובספק שלא היה לו חזקת כשרות דעת המחבר בתט"ו דסתם כדעה א' דהוה עירוב אף דאיכא חזקה דתחום ביתו עיין ערובין ל"ו א' ובמ"מ פ"ו משבת הי"ג וצ"ל דספק הנוח גרע טפי ובאמת בב"י סימן שצ"ד כתב הכי משמע בעירובין גבי אר"י כיצד ספק עירוב א"כ משמע דאין לחלק בין ספק הנוח. וזה דעת הרשב"א שהביא המ"מ בפ"ו והתוס' והרא"ש בפ' ב"מ ל"ד א' ד"ה שניהם דכל שלא היה חזקת כשרות תו אוקי אתחום ביתו ואף בדרבנן דהרשב"א לשיטתיה בתשובה ת"א דפסק כר"י בטומאה (וצ"ע שהטור בתט"ו פסק הפך דעת אביו) העולה מזה כפי הנראה דספק דרבנן היכא דאיתחזק משמע להקל אם לא בספק הנוח וכדומה בספיקא דגוף המעשה שאז אף בדרבנן להחמיר כמ"ש המ"א בשצ"ד אות א' דספק הנוח גרע טפי ועט"ז בת"ט שם אות ו' ותכ"ב אות א' דספק בשר שלא נמלח דהוה כספק הנוח שרי מטעמא דאיכא חזקה דמסתמא עשה כהוגן: וראיתי במשנה למלך פ"ד מהל' בכורות הלכה א' כתב דכל שיש ספק בדרבנן אם נעשה מעשה להתיר או לא נעשה כל כי האי ספיקו לחומרא ודומה לספק הנוח וכתב שמ"ש הטמא "שירד לטבול היינו ספק טבל כראוי לא שספק אי טבל כלל והניח בצ"ע ממ"ש הר"מ בפ"ו מברכות עיין או"ה ק"ס סי"א. ובהיות הדברים ארוכים אין עת האסף פה ראיתי לקצר ובספר שושנת העמקים אבאר זה ודברי ב"י בסימן ר"א בזה ועמ"ש במחודשים בזה: כא) ונראה. עש"ך וזה לשיטתיה באות הקדום והמ"י מתיר כאן חדא דאיתחזק נמי היתירא ועוד דספק דרבנן אף בחזקה לקולא יע"ש באות ל"ו ול"ז וי"ל דחד בחד גופו של איסור מיקרי כמ"ש הרשב"א בתה"א קט"ו והבאתיו בט"ז אות י"ד וגרע מספק איסור שיש לו חזקה אלא שהפר"ח דין ט"ו השיג עליו ממשנה דפ"ז דתרומות ופסקה הר"מ ז"ל בפי"ג מתרומות דב' קופות א' חולין וא' תרומה וא"י איזו ונפל א' לחולין אין מדמעתן והשיג אמ"ש הש"ך בקי"א אות ד' ושם יבואר: עוד רגע אדבר במ"ש במס' מכות ד' חביות לים הגדול "כו' "שמא כו' משמע התם דספק דרבנן נגד החזקה לחומרא וככר ממילא טמא כיון דגברא טמא אלא שהר"מ בפ"ז ממקוואות גורס א"א יע"ש ועיין מ"ל פ"ט מאו"ה ואין להאריך: כב) אבל. עש"ך ויש לעיין אי שרי באיסור דרבנן לאכול בב"א גם ממ"ש נאבד יש להתיר דאפי' ישנו בעולם משמע דבין ישנו ובין אינו בעולם אין להתיר רק באיסור דרבנן ובמנחת כהן ק"י ר' ובמ"י כלל מ"ג אות כ"א כתבו דאיסור תורה בא"מ שנאבד א' מהן ספיקו לקולא וכבר כתבנו מזה למעלה וע' תה"א קי"ד ב' שהביא חילוקי דעות בזה ומ"מ בקיצור ס"ס דין כ"ב כתב רק אפילו ישנו בעולם כו' וא"כ באינו בעולם אפילו איסור תורה אפשר שרי: כג) ואם. עש"ך ועמ"ש באות הקודם ומ"מ מ"ש הש"ך ד"ח דא ודא אחת הוא יש חילוק דאלו איסור תורה צריך ג' תערובות באין ה"מ ואלו איסור דרבנן די בב' תערובות באין ה"מ ועש"ך אות נ"ה: כד) ומה"ט. עש"ך והמ"י בקו"ה אות מ' חולק על זה דמ"מ הוה ס"ס וכן משמע דעת הפר"ח וכבר כתבנו מזה בדין כ"א ומיהו זה בד"ח אבל לא ד"ח אף להש"ך שרי כל שנתערב תחלה חד בחד ואח"כ חד בחד מ"מ בין הכל רוב הוא עיין בקיצור ס"ס: כה) וה"ה. עש"ך וכבר כתבנו מזה בסעיף ח' להמחבר בג' תערובות משמע דכולם בעינן רוב דווקא יע"ש. ומ"ש ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא דעת הרשב"א ולאפוקי דעת הר"מ ז"ל שסובר ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור עיין מהרי"ט חי"ד סימן ב' ופר"ח כאן דין א' ובספר גינת וורדים כלל ט' באורך: והנה עוד רגע אדבר בענין ספיקא דאורייתא אי מן התורה או דרבנן הר"מ ז"ל בפרק ט' מטומאת מת והראב"ד ז"ל בפרק י' מהלכות כלאים וכן כתב הר"מ ז"ל פי"ח מא"ב הי"ז (ויש לשאול שבויה בלא"ה חזקה) והרי"ט בח"ב סימן א' והפר"ח כאן דין א' האריכו ואני אבוא בקצרה. מה שהקשה הרשב"א בתה"א ק"ב מפסח ופרה הא מ"ה ספיקו שרי כתבנו בס' ג"ו מפרה איכא חזקה ומפסח יש לומר דסובר כמ"ש הרמ"א סימן נ' במים בראש דמחזקינן מאיסור לאיסור כיון בשעה שנולד הספק היה אסור עש"ך שם ועיין בד"מ ריש ה"ש כפי הנראה לא מנה מ"ע לשחוט (ומיהו ז"א) ועיין תוס' שבועות כ"ד א' פי' ריב"א ורש"י בביצה גבי מסוכנת וא"כ אי לא אזלינן בתר רובא היה נולד הספק מחיים ואוקי אחזקת איסור אמ"ה משא"כ באמת דקיי"ל זיל בתר רובא שפיר נשחטה הותרה ומיהו אף להר"מ כל זה באיסורין אבל בטומאה ברה"י טמא והוה ודאי לא ספק ולוקה עליה דמסוטה גמרינן ואף נגד חזקה. וכבר הקשינו בס' ג"ו הלשון שכתב הר"מ ז"ל בין בטומאה הוה מד"ס והא בטומאה מ"ה כודאי. וכתבנו דמיירי באפשר בב' נזירים בא' טמא דלא מסוטה יליף לה עיין תוס' חולין והקשה לי חכם א' הא מביאין קרבן טומאה אלמא מ"ה הוא. ויותר היה לו להקשות דאיקבע איסורא דומיא דב' חתיכות דמביא אשם תלוי. והנה יש עוד גי' בהל' ט"מ דכרת אין ספיקו מדרבנן אלא מ"ה ובההיא דב' נזירים דמביאין קרבן טומאה יש לעיין מפסחים י' א' שכתבו התוס' בב"א טמאים מדרבנן אף דא' ודאי טמא וי"ל התם לענין טהרות שעשו דאוקמיה אחזקה הטהרות משא"כ ב' נזירים דאיתרע חזקתייהו כו' מביאין קרבן טומאה והיכא דמת א' מהם ספיקו מדרבנן לאידך גי' דכרת דוקא ספיקו מ"ה: והא דרובא וחזקה רובא עדיף להר"מ מסברא הוא לא מפרה דלמא כהדדי וספיקו לקולא וצריך שיתיחס אל הספק הזה ח' תנאים ואז יהיה ספיקו לקולא מ"ה להר"מ ז"ל. א' שאין חזקה לאיסורא דסוקלין על החזקות כו' ועיין בפ"ח משגגות ה"ג "הבא על ספק גרושה אשם תלוי ולישנא דהבא משמע בזנות וליכא חזקה דדייקא ומנסבא עיין תוס' כתובות כ"ב א"כ בחטאת קאי. וראיתי בלח"מ שם הביא ד"ה ומ"מ לישנא דהבא קשה (ובמקום אחר אבאר אי בזנות שייך חזקה). ב' היכא דסמיא לברורי מ"ה ספיקו אסור ויליף שפיר מפסח עיין פר"ח ומהרי"ט. הג' איקבע איסורא כמו ב"ח א' חלב אפילו נאבד א' מהן ספיקו מ"ה הוא. הד' ספק כרת אפשר להר"מ נמי מ"ה לחד גירסא. ה' תרי ותרי או פלוגתא דרבוותא אפשר יודה הר"מ ז"ל דמ"ה הוא וכי אמרינן תרי ותרי דרבנן היכא דאיכא חזקה. הו' כי אמרי' ספק מ"ה שרי להר"מ בספק השקול לא כשהאיסור שכיח או מצוי מהיתר ויבואר זה בס' שושנת העמקים אי"ה. הז' ספק איסור דממ"נ עושה איסור אף מ"ה אסור עפר"ח. הח' בטומאה ספיקו כודאי ברה"י וברה"ר טהור אף מדרבנן והא דר' ינאי דאמר זילו טבילו הוא חומרא בעלמא ואי עשה טהרות טהורים. וראיתי בס' קרית ספר למהר"מ טראני ז"ל בפ"ט מט"מ דבר מחודש מאד דס"ס דלא מהני ברה"י בטומאה היינו מדרבנן לא מ"ה וצ"ע ובס' שושנת העמקים יבואר בעזה"י: אמנם אף שהפר"ח הכריע כהר"מ מ"מ אנן קיי"ל כרשב"א ור"ן ותוס' ורש"י דסוברים ספיקו מ"ה לחומרא לא מדרבנן והנ"מ בזה אי מ"ה או מדרבנן לכאורה אין נ"מ דהא הפר"ח פסק כהר"מ ואפ"ה פסק ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס וי"ל דאיהו פסק דאף דרבנן לא אמרינן ספק א' בגופו. גם ס"ס המתהפך יש לעיין: והנה אי נתערב ספק תורה ביבש בא"מ לש"ך בק"ט דרבנן הוה גזירה לגזירה ה"ה ספק תורה להר"מ ולדידן אסור אטו יבשלם יתן טעם ויהיה ד"ת. גם ס"ס דהולכין להקל י"ל כמ"ש הרשב"א בת"ה דהוה רוב ולפ"ז ה"ה איסור דרבנן ויש ס"ס להחמיר דאסור משא"כ להר"מ י"ל הטעם דספק א' הוה דרבנן ובשיש עוד ספק הוה ספק דרבנן לא מטעם רובא ולפ"ז ס"ס להחמיר בדרבנן לא אמרינן וכבר ראיתי במ"ל פ"ד מהל' בכורות ופ"ח מהל' שא"ה ה"ה ובתוס' עירובין ל"ו ספק טבל ואפי' טבל ספק יש כשיעור שיש מחלוקת בזה אי ס"ס להחמיר בדרבנן אמרינן או לאו. ועמ"ש עוד במחודשים: ש"ע סָעִיף ט
סד כז) ואפילו. עש"ך וי"ל המ"ב סובר אפילו הרבה ספיקות לא מהני במקום חזקה וכ"כ הט"ז אות ט"ו וא"כ מביא ראייה מבתרייתא דיש ג' ספיקות דלא הוה מש"א שמא בתרייתא וא"צ להתהפך דהוה כב' גופים (והש"ך אין סובר כן) ועט"ז אות י' מה שהקשיתי דהא פסק ס"ס במקום חזקה לא מהני וי"ל דסובר ספק בשחיטה הוה ס"ס גמור שמא במפרקת או במיעוט בתרא או דלא כנגד הפגימה אלא דלא מהני לדידיה במקום חזקה אף אלף ספיקות והלכך כשנתערבה חד בתרי הקשה שפיר. והוא כמו שאומר דס"ס כרוב הוא ואף במקום חזקה מהני מ"ה אלא איסור דרבנן עליה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ע' בכורות כ' ב' ד"ה חלב ובפ"י בקו"א בחידושיו לכתובות וא"כ הוה ספק שקול מדרבנן ותו יש ספק ע"י תערובת לר"ת דספק א' בגופו וב' ע"י תערובת מהני משא"כ לר"י אף בדרבנן לא מהני לדעת הט"ז אות י"ד כן יש ליישב קצת דברי הט"ז ועדיין צ"ע: כח) מ"מ. עש"ך ועפר"ח דין י"ו ומ"י בקו"ה אות מ"ה ומ"כ ח"ש פי"א קי"ד ב' כתבו דאף כמה ספיקות לא מהני כל שסותר החזקה וכ"כ המ"ב בפי' בסי' ל"ח דכמה ספיקות לא מהני (דלא כש"ך שנסתפק בכוונתו) ולענין דינא הש"ך והט"ז והמ"כ ומ"ב כולם סוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני אלא דמחולקים לכולהו ג' ספיקות לא מהני וכ"כ המ"י ולש"ך ג' מהני ואף שכולהו סותרין החזקה מההיא דטריף תליסר חיותא והפר"ח מיקל בס"ס נגד חזקה: אחקור בקצרה ס"ס פלוגתא דרבוותא או בעיא דלא איפשטא אי מהני במקום חזקה. ב' אי מ"ה לא מהני או מדרבנן. ג' אי יש חילוק בין כששני הספיקות סותרין החזקה או כשא' סותר. ד' ס"ס נגד הרוב מהו: הנה פלוגתא דרבוותא או בעיא דלא איפשטא לא שייך לומר אוקמיה אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ול"מ פלוגתא דקיימא דרי גברא אפי' ספק איבעיא ומנא אמינא לה ממ"ש הכה"ג בסימן ח"י וכ"ה דספק נבילה משכחת בספיק' דדינא והוא מהגהות אלפסי (ס' דרך תמים) והפר"ח בסימן כ"ט אות א' ד"ה אך והתב"ש בסי' כ"מ דבספיקא דדינא לא שייך לומר הלכה כפלוני דחזקה מסייע ליה וזה פשוטי ותדע דאפילו ספק טריפות בעי' דלא איפשטא או פלוגתא באורייתא טריפה ולא אוקמינן אחזקה מחמת רובא וכ"ת דיצאה הבהמה מרוב הא בורכא דאנן ה"ק הא היה לה חזקה מקודם מחמת רובא ונוקמיה אחזקה (עס"י פ"א ונ') ואני תמה ממ"ש הפר"ח בסי' ק"י כאן כלל א' ובקיצור ס"ס דין י' דפלוגתא ובעיא מ"ה אוקמיה אחזקה וסותר למ"ש בכ"ט והכין הלכתא דפלוגתא או בעיא לא אוקמיה אחזקה וא"כ ס"ס בפלוגתא או בעיא הוה ס"ס ועמ"ש במחודשים. ויראה דמ"ה אפשר דהוה ס"ס דהוה כרוב ומדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא והלכך באורייתא מחמירין ובדרבנן יש לצדד ולזה י"ל מ"ש הש"ך ג' ספיקות מהני דס"ס הוה ספק השקול מדרבנן וספק הג' הוה ספק דרבנן. ומיהו כ"ז כשב' ספיקות הם נגד חזקה אבל ספק בשחיטה המשל בזה שחט בסכין והולך כל הסכין ושחט רק רוב משוער דליכא אלא חדא ספיקא שמא במשהו לאחר הרוב ואח"כ נתערב כו' ולא נודע אין להתיר כלל בה"מ וסעודת מצוה דבהא אפשר כ"ע מודים דספק א' כמאן דליתא דמי דסותר חזקה ובשלמא כשיש ב' ספיקות נגד חזקה אמרינן רובא עדיף מחזקה משא"כ הכין וה"ה אם ב' הספיקות באורייתא וא' סותר החזקה מ"ה הוא ועדיין צ"ע ✍וס"ס נגד הרוב אם הרוב מדרבנן כההיא דפ"פ (עיין תוס' כתובות ט') ס"ס עדיף משא"כ אי הרוב מ"ה לא מהני ס"ס כמו שיתבאר בדין ל"ג. ומ"ש הכר"ו בבית הספק דאי' מתוס' כתובות דס"ס אלים מרוב דרבנן וחזקה לא אלים אין ראיה דס"ס עם החזקה אלים מרוב דרבנן. ואל תשיבני מממון דאוקמי' אחזקה בפלוגתא דשאני להוציא ממון ועוד דקים ליה כו': כט) אך. עש"ך והכר"ו בבית הספק כתב דרוסה התיר ר"ת ספיקא ע"י תערובת והא שמא דרס בסימנים והוה ספק בשחיטה ולדידי מהא לא אירי' דאיכא נמי חזקה מבוררת בשעה שנולדה לא היתה דרוסה (עס"י ע"מ) ועוד חזקה מרובא ולא הוה ס"ס במקום חזקה ומ"מ הדין אמת דנקב בוושט במקום שחיטה הוה חזקה כמ"ש בדוכתי טובא ובשו"ת בס' ג"ו הארכתי ועתה אכתוב בקיצור המהרש"א ז"ל בכורות כ' ב' ד"ה חלב כתב בפירוש כן ואף שדבריו שם צ"ע (עמ"ש בסי' ל"ג) והפנים מאירות ח"א סימן א' והכר"ו בסימן ל"ג ובבית הספק. ועתה ראיתי בשו"ת הגאון מוהר"ר מרדכי זיסקינד רוטענבורג סימן ד' כ"כ בפי' אמנם בסימן ל"ד כתבנו שהב"ח א"א כך ושם נתבאר ✍וצ"ע: ל) ויצא. עש"ך ור"ל בדין ז' נתערבו החנויות ספק עם היתר ונמצא חתיכה שריא משא"כ הכא שספק א' סותר החזקה: לא) ואפילו. עש"ך דכל דלא הוה ס"ס דינו כספק איסור שנתערב כיון דיש כאן ודאי ספק איסור: לב) מיהו. עש"ך ספק פגימה שנאבד הסכין דאי לפנינו הוה חסרון חכמה ומיהו ס"ס שמא בבתרייתא כתב לעיל דאין מתהפך ויש לעיין אי בעינן כאן שנתערבו החתיכות מעיקרא או לאו ספק א' מדרבנן סמוך מיעוטא כו' ומיהו אי לאו ס"ס משום דרבנן יש חשש איסור תורה כגבינות עובדי כוכבים ומשמע לכאורה מכאן דס"ס שאין מתהפך מ"ה אסור וצ"ע: לג) לעיל. עש"ך וראיה מפ"פ דהקשו התוס' ממ"ע ותירצו לא שכיח וכן ספק דרבנן לא אמרינן בשכיח לאיסור ואף ספק א' אין שקול לא הוה ס"ס אמנם אי רוב מדרבנן הוה ס"ס ויש לעיין אי ב' ספיקות סותרין הרוב דהוה מדרבנן מהו ויש לראות בדרוסה דכתבו התוס' פד"א ל"א חולין מ"ג דשכיח אפ"ה אי לאו ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת היינו מתירין וצ"ע וי"ל: ש"ע סָעִיף ט
סה לד) ונשבר. עש"ך ועמ"י בקו"ה אות מ"ד דהמ"ב סובר חסרון חכמה הוה ס"ס ויש להחמיר. וכתב הפר"ח בקיצור ס"ס אות מ"ד מ"ה יע"ש ויש כמה חילוקים אזכיר קצתם. ספק כחל וקדירה דלא ידעינן כמה בלע או כמה נפיק לכ"ע לא הוה ס"ס או ספק דרבנן להקל דכ"א יבוא לשער לפי אומד דעתו. ספק שחכם א' אינו יודע לשער או ספק הוראה זה לא מיקרי ספק להלכה. ספק שעכשו אין חכם שיוכל לברר כמו נשבר הגף בה"מ יש להתיר: ש"ע סָעִיף ט
סו לה) אעפ"י. עש"ך ומיהו בדיקה שע"י טורח כי הכא הר"ב מיקל אבל שאלה בעלמא צריך כמו בריש פסחים לישיילי' וסי' א' רוב מצויין כו' ועי' בתורת השלמים הל' נדה סי' קפ"ח אות א' דחזקה עם ס"ס א"צ שאלה ומיהו שם י"ל דרכה לטבול וצ"ע. ועל מ"ש הש"ך ראיה מזבחים המ"י בקו"ה אות מ"ה תמה עליו דנפילה ודאית טריפה ודאי הוה כל שלא נבדקה ואף לר"ת לא הוה ס"ס עכ"ל ולי העני אין מכאן חרדה די"ל כמ"ש בשו"ת דבר שמואל ז"ל סימן ע' דנפולה הל"מ היינו אם נתרסק וכל שהריסוק לא מחמת הנפילה כשירה (עמ"ש בנ"ח) והביא כמה ראיות דנפולה קודם בדיקה ספק ולא וודאי וברוקח הל' טריפות ספק נפלה על מתניה כשירה מס"ס הרי דברי הש"ך ברור מללו ועיין בר"מ ז"ל פי"א משחיטה ה"א: לו) ויען. עש"ך ומה שהביא מהא דחומר ב' וולדות יבואר במחודשים מחודש א' דיש לתרץ זה יעוין שם: והמחודשים מפר"ח ותורת השלמים ומה שהוספתי משלי וארשום תבנית כזה ✍אצל מחודשים שלי: א) כבר כתבנו בס' גינת וורדים כלל כ' מ"ש התוס' בב"ק י"א א' ד"ה דקא שס"ס שסותר א' חבירו לא הוה ס"ס וצידדנו אי בעינן שיהיו ב' הספיקות סותרין לגמרי או אף שא' לבד סותר. ואמנם בתוספות נדה כ"ז א' ד"ה חומר וכ"ט א' ד"ה תשב מוכח אף שאין ב' ספיקות סותרין לגמרי דהתם מיירי בהפילה וא"י אם וולד או לא תשב לנדה ולזכר ולנקיבה אף דבח' ס"ס שמא אין וולד ושמא זכר דאם תראה בל"ד ומ"א אנו אומרים שמא אין וולד והוה בל"ד נדה ובמ"א זבה ותהיה שומרת יום כנגד יום ובמ"ב טהורה ושמא נקיבה והם ימי טוהר הרי דספק א' שמא אין וולד אין סותר בח' ובמ"א אפ"ה כיון דספק הב' סותר דבח' שמא זכר ובמ"א שמא נקיבה תרתי דסתרן לא עבדינן ויש לדחות דהתם ע"כ מתחלה צריך לדון שמא אין וולד דכשאתה מתחיל בהיפוך שמא זכר ואת"ל כו' ליכא ס"ס וא"כ עיקר ההיתר שמא זכר ובמ"א שמא נקיבה (וכה"ג א"צ להתהפך דמתחלה צריך לידע אם היה כלל וולד) משא"כ היכא שספק א' אין סותר כההיא דב' בתים ובא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי להאי עייל ואין הככר גדול או ספק חמץ ומצה מתירין שניהם מס"ס ואנו מסיימין בספק שמא מצה או שמא אכלתה ומ"מ אין נראה לחלק בכך ובא"ח סימן תל"ז ותל"ח יבואר בעזה"י. וראיתי להמ"י בקו"ה מחודש י"א וי"ב הקשה משני תערובת ולזה יש לנו לומר בדרבנן א"צ שלא יהיו סותרין אהדדי. ואמנם מ"ש מהרא"י בכתביו סי' ק"ל עיין לקמן שי"ו צ"ע דב' זכרים כ"א סותר חבירו ועיין בט"ז שם. וכבר דברנו מזה לעיל יע"ש: עיין מהר"י טראני חלק שני חי"ד סי' ב' הביא הא דס"פ על אלו מומין דף מ"ב ב' אשת טומטום חולצין ולא מייבמין דאף דספק ספיקא שמא נקיבה ושמא אין סריס חמה דאם כן תתיר לשוק שמא נקיבה ושמא סריס חמה וגזרו מדרבנן שמא תנשא תחלה לשוק ותתאלמן ותנשא ליבם וזה סתרי אהדדי יע"ש. העולה מדבריו כל שספק הא' לחוד סותר אסור כהאי גוונא והלכך מ"ה אסורה להנשא לשוק ואח"כ ליבם דליכא אלא חדא ספיקא שמא נקיבה דאי זכר עשתה וודאי איסור או לשוק או ליבם וכיון שכן ספק א' בשל תורה להחמיר מש"ה גזרו מדרבנן אף ליבם לחוד ולשוק לחוד אטו תנשא תחלה ואח"כ ליבם זהו העולה מדבריו להמעיין שם ולדעת הר"מ כל ספיקא מן התורה שריא ומדרבנן אסור א"כ אם תנשא לשוק וליבם מ"ה שריא דשמא נקיבה ומדרבנן עושה איסור והוה גזירה לגזירה וי"ל עיין אה"ע סימן קע"ב ✍: ב) כבר נתבאר ס"ס במקום חזקה אסור לקצת פוסקים ויראה מדרבנן וקצת מתירין ואמנם ס"ס וב' חזקות איכא לעיונא דאפשר רובא וחזקה רובא עדיף בחד חזקה לא בתרי חזקה. וראיתי להפני יהושע בקו"א ככתובות ט"ו כתב בפשיטות דב' חזקות נגד ס"ס אפשר דמודה הרשב"א דהוה כודאי איסור תורה יע"ש. ובס' גינת וורדים כלל ל"ז כתבנו דצ"ע אי רובא וב' חזקות איזה מהן עדיף יע"ש והנה ממ"ש התוס' חולין י"א בפרה יליף דזיל בתר רובא אף דאיכא ב' חזקות דטמא וחזקת שאין זבוח ודלמא במקום נקב קשחיט דרב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה וקשיא בפרה אלא דב' חזקות נמי אין כלום נגד הרוב וזה יש לדחות דכפרה גופא ליכא ב' חזקות ועיין תוס' חולין ט' בהא דמ"ה לא בדק בסימנים סומכין ארוב אין ראיה דחדא חזקה היא והדבר צריך תלמוד ואף בס"ס שלכל ספק יש נגדו חזקה צ"ע לדעת המתירין וצ"ע ✍: ג) כתב בתורת השלמים (הוא בעל מנחת יעקב וח"י וש"י) מחודש א"כ דספיקא דפלוגתא עדיף מספיקא דמעשה והוה ס"ס והשיג אש"ך בסימן ס"ו אות יו"ד. ואם שיש ליישב דל"ק ממ"ש הש"ך כסי' כ"ג אות ח"י ובסי' פ"ד אות ח"י מ"מ רוב הפוסקים סוברים כן דס"ס דפלוגתא הוה ס"ס אפילו ב' פלוגתא דרבוותא כל שא' מתיר יותר מחבירו הוה ס"ס וכך כתב השבות יעקב ח"ב סימן קפ"ז וכ"כ הב"ש בא"ה סימן נ"ב אות י"ב למ"ד מוציאין ממון מס"ס דה"ה פלוגתא דרבוותא. וכתב תורת השלמים מחודש ז' דדווקא ששווין בחכמה ובמנין הא לא"ה לא הוה ספק ועי' כה"ג בסי' ק"ה בהגהות ב"י אות ס"ב ושם נאמר דכל מקום שפסק הר"ב בהיפוך ממ"ש המחבר אין לעשות ס"ס שמא הלכה כהמחבר דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהר"ב ומיהו המורה צריך ליזהר בספק פלוגתא כי הרדב"ז הביאו הבל"י כתב דאין לעשות ספק פלוגתא דא"כ אין לך דין שאין בו ספק יע"ש ומ"מ אם שניהם שוין הוה ספק גם במקום שהר"ב בהג"ה כתב והמנהג להחמיר או לשון דמשתמע דחומרא בעלמא הוא ולדינא סובר דעיקר להקל אף דקבלנו עלינו החומרא מ"מ ספיקא הוה וכשיצטרף אליו עוד ספק הוה ס"ס וכן כשמקילין בה"מ בלא ה"מ יש להקל ביש עוד ספק: ד) עוד כתב בתורת השלמים מחודש ט' שיש מחלוקת בתיקו באיסור דרבנן אי לחומרא או לקולא. ובהגמי"י פ"ב מחמץ ומצה כתב תיקו בדרבנן לחומרא ואנו קי"ל לקולא עב"י א"ח ק"ג וכ"פ בש"ע דלכרמלית אפי' כוונה להוציא אגוז לבנה פורפת ובסי' תל"ז בבעיא דמשכיר אינו בעיר מבטלו דהוה דרבנן ואף שהתם י"ל דר"נ פשיט לה מ"מ מבואר שם וכמה מקומות דתיקו דרבנן להקל וכ"כ ביבין שמועה כלל רפ"ה ועי' תב"ש סימן כ"ג אות ט' דאנן קיי"ל שהייה במיעוט בתרא להחמיר עמ"ש בסי' כ"ג. ומ"מ לענין ס"ס בבעיא דלא איפשטא יראה דהוה ס"ס כדמוכח בסי' נ"ט בגלודה עב"י ואף הש"ך דהביא דעת האוסרין יש טעמים אחרים אמנם הפר"ח בסי' כ"ט ולמ"ד ונ"ט וכאן בקו"ה דין י"א העלה דבעיא דלא איפשטא לא הוה ס"ס ולהלכה יש לצדד להקל והפ"ת בסי' למ"ד והתב"ש שם כתבו עליו. ומהא דתחת מטלית דאסור אף דהוה ס"ס עיין פ"ת ועיין לח"מ ה"ש עמד בזה והתב"ש תי' דלא הוה מתהפך ואפשר דהוה מש"א ועמ"ש בסי' כ"ט ולמ"ד. וגדולה מזה נראה דבעיא דלא איפשטא ופלוגתא דרבוותא אף במקום חזקה יש להקל היכא דאיכא ס"ס דלא שייך אוקמי' אחזקה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא נפשוט האבעיא וכבר כתבנו לעיל מזה: ה) הלמ"מ הביא בתורת השלמים מחודש ט"ו מחלוקת אי ספיקו לחומרא או לקולא ולהלכה נראה דהוה לחומרא: והוי יודע שאף דבר הנלמד מי"ג מדות דינו דין תורה ממש ואף שהר"מ ז"ל קורא אותו ד"ס היינו שסופרים פירשוהו ולולי קבלת' לא היינו יודעים זה ומ"מ דין תורה יש להם עיין בר"מ פ"א מה"א ואפילו דבר הלמד בק"ו נהי שאין עונשין ומזהירין מ"מ איסור תורה יש בזה וספיקו לחומרא ✍. ועיין בטור לקמן סי' רצ"ד ובט"ז ובש"ך: ו) ספק דרבנן לקולא אף שיש לברורי ע"י טורח אבל היכא דיש לברר בקל לחומרא ועיין תורת השלמים ולמעלה כתבנו דאי איכא ס"ס להחמיר בדרבנן אסור ועיין משנה למלך פ"ח מהלכות שא"ה יע"ש: ז) אין לעשות ס"ס בידים או ספק דרבנן דהוה כמבטל איסור ועיין סי' נ"ז דספק דרוסה יש עוד צדדים הא לא"ה לא יע"ש: יתר דיני ס"ס הלא מבוארים לעיל תן לחכם ויחכם עוד: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א וי"א דכל דבר שבמנין כו'. היינו כרבי יוחנן בגמרא אליבא דרבי מאיר דסבירא ליה את שדרכו למנות שנינו פירוש שלעולם אין מוכרין אלא במנין מה שאין כן ביצה שפעמים מוכרים סל מלא ביצים זהו בטל ולא כריש לקיש דסבירא ליה כל שדרכו למנות שנינו וביצה אסורה אינה בטילה וזהו דעת הטור שהביא דעה זו וכן סמ"ג בשם ריצב"א אבל בש"ד סי' מ"ב וכן בהג"ה שם בשם רוב הגאונים פסקו כר"ל וכ"פ רש"ל בא"ו שלו והש"ע שפסק כאן בתחילת הסימן דדוקא דבר חשוב כו' אינו בטל ודבר שבמנין בטל היינו כר' עקיבא בגמרא דפליג עם ר"מ ותימה עליו שבסימן פ"ז סעיף ג' פסק כמו ר"ל דכאן דביצה אינה בטילה והאידנא הוה ביצה דבר שמוכרין תמיד במנין ואפילו רבי יוחנן מודה וכן כתב רש"ל ולענין הלכה כיון דמילתא דרבנן היא כדאי הם המתירים לסמוך עליהם במקום הפסד וכמו שכתב רמ"א דלא מקרי דבר שבמנין רק אם לעולם אין מוכרין אלא במנין כר' יוחנן וכתב רש"ל דכרכשתא אף על פי שהאידנא אין מוכרין אותה אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא על ידי מילוי והוא מדברי המרדכי בפרק שני דביצה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ודוקא בעלי חיים קטנים. חילוק זה הכריחו מדכתב הטור בסימן ק"א דכבש שלם אינו בטל והך קטנים דכאן צריך לומר כמו צפרים קטנים ולא תרנגולת דהא בתרנגולת כתב לעיל דאינה בטלה ורש"ל פרק ג"ה סימן י"א תירץ בזה דלעיל מיירי בכבש שהופשט והוא שלם עדיין אבל כאן מיירי שלא הופשט ממילא מחוסר מעשה גדול ודומה למה שפסק לעיל תרנגולת בנוצתה דבטילה וכל שכן כאן דכבש בצמרה הוה מחוסר מעשה גדול טפי. ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפני עצמו דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חתיכה ראויה להתכבד כשנשחט רק כ"ז שהוא חי יש לו חשיבות מצד שהוא בעל חי ועל זה אמר הטור דכאן שהוא חשוב מצד בעל חי בטל חשיבותו כשנשחט אבל אם יש לו חשיבות מצד ראויה להתכבד זה כתבו כבר בסי' ק"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג רוב חנויות כו'. יש כאן תמיה על הש"ע שהרי הרשב"א לא כתב כן דמהני תערובות אלא בלקח ממקולין שיש שם בשר טריפה נתערב בין הכשירות ששני מיני קבוע יש לפנינו האחד הוא קבוע דאורייתא דהיינו ט' חנויות כשרות וא' טריפה שבזה אמרינן מדאורייתא כל קבוע כמחצה כו' כיון שהאיסור ניכר במקומו ובזה אין חילוק בין ראויה להתכבד או לא וקבוע דרבנן הוא במקולין אחד שנמצא שם טריפה נתערבה בין הכשירות ואינו יודע מאיזה לקח דמדאורייתא הוה כל בשר שבמקולין כשר דבטל ברוב אלא דחכמים גזרו באם יש שם חתיכה הראויה להתכבד דלא ליהוי בטילה ונתנו על מקולין זה דין קבוע דכן קרו להו בגמרא בזבחים (דף ע"ג) בתערובת בעלי חיים שהם חשובות דהוה לה קבוע וכן כתבו התוספות בפסחים (דף ט') דיבור המתחיל היינו תשע חנויות וכן בסמ"ק סוף סימן רי"ד קראו גם כן קבוע דרבנן והרשב"א כתב בהך קבוע דרבנן שאם אחר שלקחו מקבוע זה ונתערב באחרים מותר מטעם ספק ספיקא אבל בקבוע דאורייתא שזכרנו ודאי לא מהני אחר כך תערובות כמו שכתב הרשב"א גופיה הביאו הטור סוף סי' זה דצריך שיהא ספק ראשון מותר מן התורה דוקא ואין איסור אלא מדרבנן וגם דין כוס של עובד כוכבים שנתערב שמביא רשב"א ראיה ממנו הוה כן דמן התורה אפי' בכלי חשוב בטל ואין איסור אלא מדרבנן כמו שכתבו בזבחים (דף ע"ג) דיבור המתחיל אלא אמר רבא וכן הוא מבואר בת"ה הארוך למעיין שם שכתבו לדין זה על דין זה שזכרתי וכן היה ליה לש"ע לכתוב מקולין שנתערבה שם טריפה ולקח ממנה ואינו יודע מאיזה מהם לקח ונתערב באחרים כו' וכן הוא דעת או"ה כלל כ"ה דין י"ב דדוקא באיסור דרבנן דהיינו כגון תשע חנויות ופירש אחד מהם שלא בפנינו שהוא מותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו מטעם בשר שנתעלם מן העין כמ"ש הש"ע כאן סוף סעיף ג' בזה דוקא מהני מה שנתערב אח"כ ומותר אפי' ראוי להתכבד ואין להקשות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולמה ליה תרי ספיקות כבר תירץ שם או"ה כיון שכאן יש איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבוהו להמיעוט כאילו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר נמצא דהרשב"א ואו"ה הם שוים לגמרי דהרשב"א מיירי בקבוע דרבנן וע"כ אפי' לקח בפנינו משם ונתערב אח"כ באחרים מותר כיון שגם במקום הקביעות אין כאן אלא איסור דרבנן אבל בקבוע דאורייתא כההיא דתשע חנויות לא מהני ספק ספיקא אלא אחר שפירש שלא בפנינו שאיסורו מדרבנן והנה ראיתי לבעל הגהת או"ה בסוף הספר שכתב בזה דאו"ה חולק עם הרשב"א דכאן שאינו מחלק בין נולד הספק בקביעות או לא ולא דק כלל ואע"פ שאיני כדאי לחלוק מ"מ האמת הברור שבעלי השלחן ערוך הרב ב"י ואחריו רמ"א שהביא כאן מחלוקת או"ה על דין זה בשם יש אוסרין כו' לא עיינו כל הצורך בזה דבאמת כולי עלמא שוין הם בדין זה וכמו שכתבתי כן נראה לע"ד פשוט גם מו"ח ז"ל פירש דברי הרשב"א כמו שכתבתי ולא כש"ע ועיין מה שאכתוב בסימן זה סעיף ח' על דברי הש"ע כאן עוד דלא קיימא לן כהך סעיף אלא בעינן ג' תערובות דוקא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד אבל ליקח מכאן ואילך אסור. פירוש אפי' אם פירש שלא בפנינו שבזה מותר בקבוע דאורייתא בתשע חניות מ"מ כאן אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע עצמה משא"כ בקבוע דאורייתא שהאיסור ניכר במקומו לאו ברשיעי עסקינן שיקח במזיד מן האיסור הברור ומטעם זה נמי מותר כל שלקח קודם שנולד הספק בקבוע דרבנן אפי' פירש בפנינו דהא עדיין כולו היתר ולא גזרינן בלקח בשעת היתר אטו שיקח אחר האיסור: ש"ע סָעִיף ה
ה שאין הכל בקיאין. כן כתב הרשב"א הביאו הטור וכתב עליו ואיני מבין מה שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראויות להתכבד אלא שהחמיר לאוסרו שנראה שאסורין מן הדין דכל מחצה כו' ותמהו ב"י ושאר גדולים על הטור דהא כל קבוע כמחצה לא שייך אלא בתשע חנויות שהאיסור ניכר במקומו מה שאין כן בכאן שהאיסור אינו ניכר ולא גזרו אלא בראוי להתכבד ובאין ראוי להתכבד שפיר בטל ברוב ודינו כמו שנתערב בב"י ובדרכי משה ובפרישה תירצו דהטור הבין דברי הרשב"א דמיירי שיש איסור במקולין אחד ולא נודע באיזה מקולין ופירוש תמוה הוא דהיאך כ' הטור על זה וכן כתב א"א ז"ל דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר דבנדון כזה שהוא ספק דאורייתא ודאי אפי' קודם שנולד הספק אסור ולא התיר הרא"ש אלא בקבוע דרבנן וראיתי פירושים רבים ונלאו למצוא הפתח לפרש דברי רבינו ואני תמהתי עוד למה לא הקשה בית יוסף גם על הרשב"א למה החמיר כאן לאסור אפי' אינן ראויות מטעם שמא יטעו טפי ממה שנמצא בבית וכי תימא דבמקולין ששכיחי רבים גזרינן טפי) וכן מצאתי לרש"ל פרק גיד הנשה סימן כ"ד והא איפכא מצינו במשנה בפרק חבית (שבת דף קמ"ז) אבל עשרה בני אדם כו' ופרש"י הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי וביחיד גזרו טפי אלא ע"כ דליתא להאי סברא. והנראה לע"ד דדברי רבינו הטור נכוניס ואדהקשה ב"י קושיא מדנפשיה הוה ליה להקשות ממה שכתב הטור גופיה למעלה בסימן זה וכן חתיכה שנחתכה לאחר שנתערבה בטילה כדפרישית לעיל ואם כן חס ליה לרבינו שיסתור דברי עצמו תוך כדי דיבור על כן נראה לע"ד דיפה כוון דע"כ לא שרינן לעיל בסוף הסימן ק"א בנחתך אחד מהתערובות אלא מכח ממ"נ דאי האיסור נחתך הרי כולן מותרין כו' וזה שייך באין כאן כי אם חתיכה אחת אסורה ואז אפשר לנו לומר שהאיסור נחתך והשאר כולו היתר מה שאין כן כאן דנמצאת בהמה אחת טריפה במקולין ולא נודע איזה היא נמצא אף כשתתיר חתיכה שאינה ראויה להתכבד מצד ביטול ברוב מ"מ החתיכות הראויות אסורין עדיין אע"פ שתאמר שזו שאינה ראויה היא מן האיסור כי לא בחתיכה אחת יש איסור אלא בהמה שלימה נמצאת טריפה ואם כן אי אפשר לך לומר אם זו החתיכה של איסור כולן מותרות והרי בודאי עדיין יש חתיכות אחרות הראויות שהם אסורות וע"כ אין לנו להתיר בכל החתיכות אפילו שאינן ראויות דהא מגוף אחד יש לפנינו איסור והיתר וזה דבר שאי אפשר אלא ודאי גם החתיכות שאינן ראויות נאסרות כמו הראויות כיון ששניהם מגוף אחד ע"כ הקשה רבינו הטור יפה דכולן אסורות מצד הדין מטעם קבוע דרבנן כגזרו עליו דלהוי כמחצה כמו שכתב לעיל ועד כאן לא התיר רבינו בסי' זה לעיל בחתיכות שנחתכו אלא באם כל האיסור אינה אלא חתיכה אחת ואז יש ממ"נ דלעיל אם הנחתך האיסור ממילא לא נשאר כאן עוד איסור משא"כ הכא וזהו דבר ברור ומוכח דאם לא כן למה החמיר הרשב"א כאן מצד החומרא טפי ממה שנמצא תוך ביתו של אדם כמ"ש לעיל ועל כן הקשה עליו רבינו תשובה נוצחת: שוב ראיתי במה שהעתיק ב"י בסימן זה מתשובת הרא"ש סימן ך' וכל מה שנחתך מהכבשים לחתיכות דקות שאין כל חתיכה ראויה להתכבד כו' הכל מותר עכ"ל ולפי זה קשה על הטור שדברי הרא"ש יהיו סותרים זה את זה והנה בתשובת הרא"ש שבידי חסר שם הני תיבות וכל מה שנחתך מהכבשים ונראה שהב"י הגיה כן. ולעד"נ שכן צריך להיות שם וכל הכבשים שנחתכו לחתיכות דקות כו' אבל לא נתיר כבש אחד מה שנחתך ממנו והשאר יהיה אסור כיון ששניהם גוף אחד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו והוא שהפרישו במתכוין. דאז דוקא גזרינן שמא יקח מן הקבוע זהו דעת רשב"א אבל הטור בשם הרא"ש מסיק דאפי' פירש ממילא אסור מטעם שמא יקח מן הקבוע ופסק רש"ל בפרק גיד הנשה סימן כ"ד כמותו וכן בת"ח כלל מ"ג כתב וטוב להחמיר. ש"ע סָעִיף ו
ז והא דאסור אם הפרישו במתכוין כו'. חילוק זה כתב לתרץ במאי דפסקינן כאן דאף בפירש יש איסור שמא יקח מן הקבוע והוא דעת ר"י שהביא ב"י בסי' נ"ז גבי דרוסה ושם פסק כדעת ר"ת שמהני אם נכבוש אותם ואמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ע"כ מחלק בחילוק זה וכתב בד"מ ובת"ח שכן השיב לו מהר"ר שכנא מסברא ותמהתי דהא להדיא אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דלא מהני זה דפריך התם אבעלי חיים שנתערבו דאסורים כולן לקרבן אמאי נקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני הוה ליה קבוע וכל קבוע כו' ופריך נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קא פריש פירוש ואז לא יהיה שוב קביעות ומשני רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע אם כן הרי בהדיא דאפילו בעקירת כולן לא מהני ובת"ח מייתי ראייה לחילוק הזה מא"ח סי' שכ"ט לענין אם מפקחין את הגל בשבת בספק ישראל דאם נעקר כל הקביעות דמהני ע"ש ואינו ענין לכאן דשם אין שייך הך גזרה כמו כאן ותו קשה דאם מהני עקירת כולן למה אמרינן שם בזבחים דכולן ירעו עד שימותו והא ודאי שיהיו נעקרים כולן לבסוף וראיתי בזה תירוצים רבים דחוקים והנראה לע"ד נכון דע"כ לא פליג ר"י על ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין כמ"ש הב"י בהעתק דברי התו' והרא"ש אלא לענין גוף הדין דהיינו מ"ש בפ' התערובות דלא שרי באם פירשו יחידים משם דבזה ס"ל לר"ת דבחולין שרי אפילו בכהאי גוונא אפילו פירשו בפנינו רק שלא יפזר אותם בידים אלא גם בחולין אסור דמאי שנא כיון שנתנו על זה שם קבוע אבל מ"מ באם ניידו כולן בזה מותר מן הדין רק משום גזירה שמא יקח מקבוע כדאי' שם בגמ' בזה מודה ר"י דבחולין לא גזרו כ"כ דבקדשים החמירו יותר ומ"ש הטור כאן אבל בעלי חיים ושאר דברים חשובים אפילו אם פירשו כו' דגזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו אם אין מפזרין כולן דאז אין לך היתר אלא אם פירשו שלא בפנינו בזה יש סברא טובה לגזור אפי' בחולין שמא יקח מן הקבוע דהרואה לא ירגיש בשום היכר משא"כ אם נכבשינהו דניידי ואם נתיר לו ע"י זה יש היכר גדול בדבר ולא אתי למטעי ליקח מקבוע אלא דבקדשים דהחמירו גזרו אפילו בזה והא דלא כתב הטור כאן התקנה שיכבוש עד דניידי לפי שכאן כולל גם שאר דברים חשובים דלא שייך בהו כן כמ"ש התוס' פ' הנשרפים דף פ"ה בשם ר"ת דזה לא שייך אלא בב"ח ע"כ לא כתב הטור כאן מזה וסמך עצמו על מ"ש לעיל בסי' נ"ז דיש תקנה זו בבעלי חיים כן נראה לע"ד נכון: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח ונאכל א' מהם בשוגג כו'. דברים תמוהים נראה לע"ד בכאן דטעמא דהך היתר כתבו ב"י בשם הג"ה ש"ד ות"ה דאף ע"פ שכתב ר"י דדוקא שנפל מעצמו לים אנו מתירין וכמ"ש הש"ע אח"כ אבל אם הפילו הוא אפילו שוגג קנסינן שוגג אטו מזיד היינו דוקא בנפל לים אבל נאכל בשוגג לא שייך לקנוס שמא יאכלנו במזיד דהא לפי דעתו האיסור הוא אוכל שהרי בדעתו האיסור ילך לו כו' וזה סותר מ"ש הרא"ש בתשובה הביאו ב"י בסמוך באם נאכל אחד מהתערובות אפילו לישראל כמבואר שם בתשובה כלל עשרים דין י"ז דדוקא קודם שנולד הספק מותר אבל נאכל אחר שנולד הספק אסור משום גזירה דמזיד ונ"ל הטעם דחיישינן שמא יאכיל במזיד לכלב או לעובד כוכבים דאי לא גזרינן באכילה לישראל מה הוצרך שם לבקש היתר מצד שהיה קודם שנולד הספק הא אפילו אחר שנולד יש היתר אלא ודאי דאין היתר ותו דהרא"ש מיירי שם בנאכל ומייתי על זה ואע"ג דכתב ר"י בהפילה שוגג דאסור כו' וכן הטור כתב כן ש"מ דאין חילוק בין נאכל להפילה כלל וזה סותר הדברים שכתב ת"ה הנ"ל ובלי ספק שבעל ת"ה לא ראה התשובה הנ"ל ואלו ראה אותה לא היה חולק עליה ובפרט שהטעם מסתבר שודאי יש לחוש כמו שכתבתי שמא יאכילנו לכלב כמו שאנו חוששין באם באמת נותנה לכלב הכי נמי חוששין באם אוכלה הוא שוגג ע"כ נראה לע"ד להחמיר בזה בנאכל אחד מהם בכל גוונא ואין היתר אלא בנאכלת מעצמה לכלב והדברים ברורים: ש"ע סָעִיף ז
ט ואפילו לאכלן שתים כו'. כן הוא בטור והקשה עליו בית יוסף מדברי התוס' בזבחים מדכתבו וליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור משום דודאי בהאי אכילה אכיל חד דאיסורא משמע דלאוכלן שתים אפילו לאוכלן אדם אחד שרי דאם לא כן לישמעינן רבותא דלאדם אחד אסור אפילו שתים אחר שתים וכל שכן בבת אחת וי"ל דרבינו מפרש דליהנות מכולן בבת אחת דאסור אפילו בשני ב"א נהנין מהם כיון דבשעה אחת נהנין מכולן כו' עכ"ל ב"י ועל פי דברים אלו פסק רמ"א בתרווייהו לחומרא הן באדם אחד לאכול כולן אפילו שתים שתים הן בשני בני אדם בפעם אחת ואני אומר כבודם במקומם מונח דקושייתו של ב"י לאו כלום היא דאשתמיטתיה דברי התוס' פ' גיד הנשה (חולין דף ק') בראש העמוד שכתבו בלשון זה ומיהו לחד גברא שמא היה אסור עכ"ל בדין דבר שאין חשוב דבטל ברוב נמצא דכ"ש כאן דהא אפילו הרא"ש דמיקל שם כמ"ש הטור סי' ק"ט דמותר לאוכלן כאחת שם מודה הכא כיון ששם הוא מותר מכח גזירת הכתוב אחרי רבים להטות משא"כ כאן בנאבד א' מהן דמותר מכח ספק ספיקא כמ"ש ב"י בסימן ק"ט בשם הרא"ש פרק גיד הנשה ע"כ אסור לאחד לאכול כולן נמצא דלא קשה מידי ממ"ש התוס' בזבחים דליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור דודאי כן הוא דאלו לאדם אחד לאוכלן כולן שלא בבת אחת לאו פשיטא להו דאסור אלא שמא אסור אבל בכולן בבח אחת הוא איסור פשוט נמצא דבריהם מכוונין ואין שייך כאן לומר רבותא אלא דרבינו כאן בנאבד א' מהן אזיל לחומרא ואוסר גם מה שמסתפק להו להתוספות בבטל ברוב אלא דלענין ביטול ברוב בסי' ק"ט ס"ל כהרא"ש אביו דמותר אפילו לאדם אחד מטעם גזירת הכתוב אחרי רבים להטות דלא כתב שמחלקים ביניהם אבל כאן גם הטור והרא"ש מסתפקים בחד גברא ממילא אזלינן לחומרא נמצא יפה כ' רבינו כאן שוב ראיתי בדרישה ופרישה שמגיה בדברי הטור או שאכלם כולם אדם אחד ביחד ונמצא לפי זה דשלא ביחד אין איסור והא ליתא דגם בסי' ק"מ לקמן אסור לענין עובד כוכבי' לאדם אחד ושם בדרישה הרגיש בזה וכ' שהטור מחלק בין הך לאיסור עובד כוכבי' והא ודאי אינו דהא כמה פעמי' אנו למידים דינים הרבה מדיני עובדי כוכבי' כמו כוס של עובד כוכבים שנפל בין הכוסות לעיל שמביא ב"י והביא בדרישה ראיה לדבריו מדברי ת"ה סי' קע"א שכ' בשם הי"ד וז"ל ודוקא לאכול האחרים שנים שנים ביחד או שיאכלם שני בני אדם כהאי גוונא דוקא שרי הנה באמת משמע מזה דשרי לאחד לאכול כולן שתים שתים וצ"ל דהיה גורס בדברי הטור אבל לאכלן א' א' שאוכלן כולן אדם אחד אסור ולא גרס או דאי כגירסת הדרישה קשה דא"כ למה כתב בסיפא אדם אחד שהרי גם ברישא מיירי מזה אלא שהאיסור שם שלא אכלן שתים שתים אלא ודאי שגרס כמו שזכרתי אבל מ"מ האמת יורה דרכו שגירסא שלפנינו בטור היא אמת מאחר שגם בסי' ק"מ כתב כך דלאחד אסור בכל גוונא ואיסור גמור יש באכילת אדם אחד את כולן אפילו אכלן שנים שנים אפילו לדעת הטור דמיקל בביטול ברוב בסימן ק"ט דמותר ליהנות מכולן כאן מודה כמו שכתבתי בסמוך ומכ"ש לדעת התוס' שזכרתי שאפי' בביטול ברוב הוה הדין כן לאיסור. וכיון דנסתר היסוד של הב"י בזה במה שהקשה על הטור ממילא אזדא ליה הבנין שבנה על זה דיהיה אסור לשני בני אדם ליהנות בפעם אחד מהם דאין לנו לבדות איסורא מעצמינו ותו דאם היה הטור מפרש כך היה כותב איסור זה בפירוש שהוא חדוש גדול ומוזכר בפירוש בתוס' וברא"ש לפי' הב"י והיאך השמיטו ותו דלקמן סימן ק"מ בכוס של עובד כוכבים שנתערב כתוב ג"כ דינים אלו ושם אין שייך שלא יהנו שני בני אדם כאחד דהא א"א שיכולין להזהר בכל סעודה שלא ישתמש כל אחד בכוסו בשעת סעודתו בשעה שגם חבירו סועד וכן בטבעת שהזכיר שם אלא ודאי לא אמרו ע"ז שום איסור. ועוד ראיה משני בתים בדוקים בערב פסח שמביא הטור בא"ח סי' תל"ט בבאו לשאול בזה אחר זה דשניהם אינן צריכין בדיקה והלא בשעה אחת בפסח כל אחד יהנה מבית שלו וכ"ת דכאן מדמינן ליה לבאו לשאול בבת אחת דשם דצריכין שניהם בדיקה אם כן נימא לך דיהיה אסור כאן לשני בני אדם ליהנות מכולן אפילו שלא בפעם אחת כמו התם בבתים דחשבינן להו לחד בבאו לשאול בבת אחת ובהדיא כתבו התוספות פ"ב דכתובות (דף כ"ו) דאם אתה מתיר כל הכהנות ה"ל כבת אחת אלא ע"כ דכאן לא גזרו על שני בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י ואם נפל אחד מהתערובות וכו'. בסעיף זה יש מקום לתמוה על הש"ע ועל רמ"א ע"כ נברר הדברים תחילה איתא בפרק קמא דביצה בדף ג' לענין ביצה שנולדה בי"ט וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות והקשה ר"ת דהא ספק ספיקא היא כשנתערבה וע"כ פירש ר"ת דהאי אם נתערבה קאי אודאי נולדה בי"ט אבל אם הספק נתערבו ה"ל ספק ספיקא ומותר ואע"ג דאיתא שם אח"כ גבי כלאי כרם אם נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלוקו משמע דלא מהני ספק ספיקא התם ל"ג ואחרות באחרות ור"י חולק עליו ביבמות פרק הערל וס"ל דבכהאי גוונא לא הוה ספק ספיקא מטעם שנזכר בסעיף שאחר זה אלא צריך ג' תערובות וכדאיתא בזבחים (דף ע"ד) לענין איסור ערלה שנפל לרבוא איסורין ומרבוא לג' ומג' למקום אחר מותר ש"מ שצריך ג' תערובות ופרש"י כשיש ג' תערובות אז הותרו אפילו האמצעים והתוס' שם בזבחים כתבו דבתערובות השני אסור ליהנות מכולן בבת אחת אבל מן התערובות השלישי מותר ליהנות מכולן בבת אחת ולא כפירש הקונ' עכ"ל והנה לדעת ר"ת ל"ג שם בזבחים רק שני תערובות הרשב"א ס"ל כר"ת שכתב אם פירשו המועט מהמרובים מותרים ואפילו בלא תערובות אח"כ מטעם ספק ספיקא והיינו בין בבעלי חיים שזכר הוא בת"ה הארוך בבית ד' שער א' דף ק"ג בין בכוס של עובד כוכבי' בדף קי"ד ופירש הוא עצמו בספר משמרת הבית דהטעם הוא דמיירי בספק טריפה שנתערב ע"כ אם פירשו מותר מטעם ס"ס כו' ע"ש וזה דלא כמו"ח ז"ל דכתב כאן לחלק בין ב"ח לשאר דברים חשובים ובטור כ' גם כן אם פירשו מועטים מותר ולדידיה א"א לומר דמיירי בספק טריפה דאיהו לא מיירי אלא בוודאי שנתערבה וכדי של"ת הא איהו גופיה כתב לעיל מיניה שאפילו אם פירש שלא בפנינו אסור צ"ל דמותרים דקאמר היינו ע"י תערובות כמ"ש אח"כ ואם כל הרוב נתערבו כו' שזהו פירוש על הרישא והב"י כתב גם על דברי הרשב"א כן והיינו בקצר שכתב כלשון הטור בזה אבל לא בארוך שכתוב שהוא מיירי מספק טריפה שנתערבה ע"כ מותר המיעוט שנפרש אפילו בלא נפלה למקום אחר ודעת הטור כר"ת והרשב"א דבב' תערובות סגי והרמב"ם ס"ל כר"י שזכרנו וע"כ העתיק המחבר לשונו כאן דבעינן ג' תערובות וס"ל דתערובות השניה נשאר באיסורו ולא כמו שזכרתי בשם רש"י וגם לא כר"י ויש תימה על הש"ע דלעיל סימן זה סעיף ד' פסק כרשב"א דבשני תערובות סגי וכאן פסק כהרמב"ם. ועל הרב רמ"א יש לתמוה במ"ש על הש"ע ומ"מ אין לאדם אחד לאכול את כולן והוא ע"פ דברי ב"י שכ"כ כיון שההיתר הוא מכח ספק ספיקא וסבר רמ"א דגם על ג' תערובות כ"כ הב"י דהא סתם כתב זה בדבר הניתר על ידי ספק ספיקא והנה בהדיא כתבו התוספות שזכרתי שכולן מותרין בתערובות הג' אפילו בבת אחת וכן משמעות דברי ת"ה הארוך במה שמותר מכח ספק ספיקא הוא מותר לגמרי ולא אמר שצריך שלא יהנה בבת אחת כמו שזכר אח"כ בנפל אחד מהם לים וכ"כ בהדיא באו"ה כלל כ"ו דבספק איסור שנתערב והוא דבר חשוב מותר בתערובות השני להנות מכולן בבת אחת ובודאי איסור אסור בתערובות השני ליהנות בבת אחת אבל בתערובות הג' מותר ליהנות בבת אחת ונמצא שיש תימה רבה על רמ"א שהעתיק דברי או"ה כאן כמ"ש אבל ספק איסור כו' ותחילה כתב שאין לאדם אחד לאכול כולן נמצא שיש סתירה דמאי שנא תערובות השני בספק איסור מתערובות השלישי לודאי איסור וצ"ע ליישב דבריו דלפי הנראה שרי התערובות השלישי בבת אחת בודאי איסור והב"י שכתב שאין לאדם אחד לאכלן כולן לפי הבנת רמ"א דקאי גם אג' תערובות אע"פ שלא ראה ספר או"ה מ"מ מדברי התוס' יש לתמוה עליו כמו שזכרנו הרי לפניך תיובתא על רמ"א. אמנם מצאתי סמך להש"ע לאסור לאכול את כולן או להשליך אחד מהן מדברי הגהת ש"ד וז"ל פעם אחת שחט ר"י הרבה תרנגולין לחופה אחת ובדק הסכין בין כל אחת ואחת ולאחר ששחט הרבה מצא הסכין פגום ולא הזכיר באיזה תרנגולת ושאל את ר"ת והשיב תשליך אחד ואז הכל מותרין דבטילה היא דאינה ראויה להתכבד כיון דעדיין נוצות עליה ומחוסר תיקון גדול ואע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקא ספק אם זו היא ואת"ל זו היא דלמא בעצם המפרקת נפגמא מ"מ מיד שנפגם הסכין היתה אסורה ואין להתיר בלא השלכת אחד עכ"ל. ולכאורה הג"ה זו תמוה היא דהא לר"ת מהני ספק ספיקא אע"ג דאינה שוה אלא א' בגוף האיסור והשני בתערובות ואם כן מה השיב מ"מ מיד כשנפגם כו' ותו דאמאי התיר דוקא משום שיש שם נוצות הא אפילו בראוי לכבד מטעם ספק ספיקא ונראה שבאמת יש היתר גם מכח ספק ספיקא אלא דר"ת נקט אפילו בודאי איסור תחלה ואח"כ כתב אף ע"ג דכל אחת קיימא בספק ספיקח לא בא לאסור את הכל אלא על השלכת אחת קאמר דאע"ג דיש כאן ספק ספיקא בכל אחת ואם כן יש תרי טעמים לקולא ואין צריכין להשליך א' על זה תירץ כיון דמ"מ כיון שנפגם הסכין היה על אחד שם איסור ודאי ע"כ יש להחמיר ואין להתיר בלא השלכת אחד ועל כן סיים שנית ואין להתיר בלא השלכת אחד אע"ג שכבר אמרו אלא כדפרישית שזה סיום התירוץ כן נראה לי נכון פירוש הג"ה שערי דורא ולא כראיתי דוחקים בפירושה בענין אחר ועל כן יפה פסק הש"ע שבמקום שיש היתר מכח ספק ספיקא יש להשליך אחד והוא מצד החומרא כיון שעכ"פ היה על אחד שם איסור ברור תחלה ואם כן גם בנתערב איסור ספק שדינו שא"צ רק שני תערובות הכי נמי יש לאסור עכ"פ אחת מהן דמאי שנא ולא היה לרמ"א לכתוב סתם דשרי דמשמע הכל אלא דרמ"א לא נתכוין בהאי ודוקא כו' אמאי דסמיך ליה לענין לאכול אחד את כולן אלא קאי על מ"ש הש"ע דבעינן ג' תערובות על זה אמר דוקא בודאי איסור אבל בספק איסור מותר התערובות השני כדרך שהתרנו התערובות השלישי בודאי איסור: ש"ע סָעִיף ח
יא י"א דדבר שיש לו מתירין כו'. בטור כתוב בשם י"א בכל הדברים החשובים שאינם מתבטלים דלא מהני בהו ס"ס וחלק על זה וסבר ב"י דאותן י"א היינו דעת ר"י שאינו מתיר בספק ספיקא כל שאינו בגוף אחד כמו שיתבאר אחר זה ולא דק דודאי בזה מסכים גם הטור כמ"ש בסמוך בהדיא אלא מיירי בספק ספיקא גמור ואותן י"א הם בסמ"ק סוף סי' רי"ד ומ"מ מ"ש רמ"א כאן לענין דבר שיש לו מתירין די"א שלא מועיל ס"ס ומסיק להקל במקום צורך הוא תמוה דבת"ח סוף כלל ע"ד כתב וז"ל כתב הר"ן ריש פרק אין צדין דספק ספיקא מותר בדבר שיש לו מתירין כגון ספק ביצה בי"ט שני עכ"ל ובארוך כלל כ"ה כתב דהמנהג לאסור אפי' ס"ס בדבר שיל"מ עכ"ל ת"ח. והנה בר"ן שם מבואר דדוקא באיסור דרבנן מותר בס"ס בדבר שיל"מ דהיינו ספק ביצה בי"ט שני מאחר שמוקצה לא מתסר אלא מדרבנן ה"ל ס"ס בדרבנן ואפשר שלזה נתכוין גם בת"ח במ"ש ספק ביצה כו' להורות דדוקא בדרבנן מיירי אלא דקשה מאי דסיים שבארוך חולק על זה ואפשר שגם הוא מודה בזה ולא החמיר אלא באיסור דאורייתא וכן משמע בהדיא מדבריו בכלל כ"ה דין זה שכתב וז"ל מלבד דשיל"מ דאפילו ספק הוא במשהו וכולן אם יש בהו ס"ס מותרים בלתי ביטול כלל עכ"ל. ושם יש לפרש דבריו אאיסור [דאורייתא] למדקדק בדבריו לפני זה ויותר צ"ע למה כתב כאן סתם להקל במקום צורך ממילא אפי' באיסור דאורייתא וזה אסור אפילו להר"ן וצ"ע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יב שהספק הראשון היה בגופו. זהו על פי פי' ר"י שזכרתי בסעיף ח' בספק ביצה האסורה שנתערבה אפילו באלף שהן כולן אסורות דלא חשבינן ס"ס אלא בשני תערובות דאז הספיקות שוין משא"כ כאן דספק האחד אם יש איסור ואת"ל יש איסור שמא לא זו היא הך ס"ס הוי כב' גופים ובאמת צריך שיהא ס"ס בגוף אחד מענין אחד כמו שתי תערובות או ס"ס אם יש לכאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון בפ"ק דכתובות: והנה בסי' נ"ז בספק דרוסה שנתערבה דלא מתירין משום ס"ס בשם ר"י כתב ב"י מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאמרינן ס"ס בדאורייתא וע"ק והלא אפי' בודאי דרוסה שנתערבה הוה מותר מה"ת ברוב רק מדרבנן אסור מטעם דבר שבמנין ואם כן כל העדר בספק דרבנן והיה לנו להקל. ותירץ ע"ז דר"י מיירי שאחר שנולד הספק הא' נודע הספק והוא איסור גמור וחל עליה שם ודאי איסור ע"כ ולפי מ"ש אין כאן קושיא כלל דשאני הכא משאר ס"ס כמו שזכרתי וגם קושיא השניה לא קשה מידי דאין כאן היתר מה"ת בגוף האיסור רק מחמת ביטול ברוב ורבנן אמרו כל היכא שיש דבר חשוב לא מהני ביטול ברוב: שוב מצאתי כן בספר דרכי משה שמכח זה כ' לכן נראה דיש להחמיר כדברי ר"י אפילו במקום שנודעו ב' הספיקות ביחד עכ"ל. וכן הוא דעת בעל שארית יוסף סי' כ"ג אף שקצת ראיותיו אינן ראויות מ"מ לענין הלכה דבריו נכונים וכן נראה לע"ד עוד להביא ראיה דלא מהני לא נודע בנתיים במקום דלא הוה ס"ס כראוי מדברי הרשב"א הביאו הב"י בסי' ק"י וז"ל ואני תמה באותה שמועה דהתערובות דאם נפל האיסור לג' ומג' למקום אחר דמותר דמשמע דוקא אם נפל האיסור לרוב ומאותו רוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל שכבר נתבטל מה"ת הא לאו הכי לא מאי איריא דנפל לג' דהיינו ב' אחרים והאיסור ממילא בטל תחלה ברוב כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד בתערובות ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י שני תערובו' וכדעת ר"י ועוי"ל דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואים כל א' מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור ד"ת והלכך אין הולכין בזה אחר ס"ס להקל עכ"ל. נראה דעתו דבתירוץ השני מיישב אף לפר"ת ור"ל בתירוץ הא' אין כאן ס"ס לפר"י כי צריך שיהיה בב' תערובות דוקא ובתירוץ השני אמר דאף לפי ר"ת אין כאן ס"ס כיון שהא' היה אסור מן התורה כשנתערב עם אחד לחוד של היתר הוה ליה כגופו של איסור ע"כ מודה ר"ת דבזה אין ס"ס דאל"כ יקשה לך על ר"ת ל"ל ביטול ברוב תחלה כמו שהקשה רשב"א א"ו מטעם שכתבתי והנה לר"ת שמודה בזה דלא מהני ס"ס ע"כ אפי' בלא נודע בנתיים מתערובות הא' כיון שהטעם שלא היה אז ספק כלל הוה ליה כאילו נעשה בפעם אחת עם התערובות השני וא"כ גם לר"י ודאי כן הוא בתירוץ שלו דלא הוה ס"ס כיון שאינם שוות דהיינו שספק אחד בגופו וספק השני בתערובות לא מהני לא נודע בנתיים דבחדא מחתא מחתינהו הרשב"א כמו שהביא ב"י בסי' צ"ד דאם לא נתבטל תחלה ברוב ממילא הוה ספק דאורייתא והוא שוה לתרנגולת ספק טריפה שנתערבה דבתרווייהו לא מהני ס"ס ע"ש גם הטור כאן הביא ב' דינים אלו בסמוכין ולא חילק ביניהם לומר דבא' מהם מהני לא נודע בנתיים ובשני לא מהני אלא ודאי כי היכי דנתערב תחלה שלא ברוב דפשוט דלא מהני ביה ס"ס אפילו בלא נודע בנתיים ואפילו לר"ת ה"ה נמי בספק טריפה שנתערבה דאסור לר"י הוא ג"כ אפילו לא נודע בנתיים דכך לי לר"י במקום דלא מהני ס"ס כמו לר"ת במקום דלא מהני אליבא דידיה: ש"ע סָעִיף ט
יג הוא איסור דאורייתא כו'. עי' מה שכתבתי בסי' ס"ו סעיף ד' בהג"ה שמכח זה נ"ל דרמ"א הכריע שם דדם ביצים דרבנן באם נעשה תערובות: וראיתי בספר נדפס מחדש להרב מהר"ר בנימין כ' בתשו' סימן ל"ז להביא ראיה דלר"י אין איסור בס"ס שאינו בגוף אחד אלא הספק אחד בגופו והשני ע"י תערובות אלא דוקא בנודע בנתיים ממ"ש הרשב"א הביאו ב"י בסי' זה וז"ל דהיאך אתה אומר שמא לא זה הוא ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה והלא כבר אסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאוסרתו היאך אתה חוזר ומתירו עכ"ל ור"ל מאחר שכבר היה נודע ונאסר קודם שנתערב הא אם לא נודע ונאסר קודם שנתערב שרינן משוס ס"ס ולא נהירא לע"ד כי זה גרם לו מן ההעתקה שהעתיק ב"י דברי ת"ה הארוך ובאמת קיצר ב"י בהעתקתו זאת כי לשם דף קט"ו כ' ולדידי קשיא על ר"י שלא התיר אלא בס"ס של שני תערובות מפ"ק דכתובות ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס וה"ל ס"ס והא אין הספיקות מכח התערובות ואפ"ה אמרינן ס"ס להקל וי"ל דהתם שאני שא"א לבא לפניך אלא בשני ספיקות ואי אתה יכול להחמיר ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרת כמו שאתה אומר בספק ביצה שנולדה בי"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואח"כ נתערבה באחרות דהיאך נאמר שמא לא זהו היא כו' עכ"ל הרי שהרשב"א מחלק בין ס"ס דזינתה דשם א"א לומר ס"ס אלא בפעם אחד משא"כ במקום ששייך להפסיק בין הספיקות כמו ספק א' בגופו והשני בתערובות דחל שם איסור תחלה קודם שנולד הספק הב' אע"פ שלא נודע לנו מזה דהידיעה אינה גורמת כלום אלא עיקר החילוק בין א"א לאפשר לחלק בין הספיקות וכ"כ הר"ן בפ' אין צדין בתחלתו וז"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שא"א שיבא לפניך אלא ב' ספיקות דומיא דאשת ישראל שנאנסה עכ"ל וכן נמי כוונת או"ה ריש שער כ"ו שכ' בשם סמ"ג וסמ"ק בספק דרוסה שנתערבה בין הכשירות דלא מהני ס"ס הואיל והספק האחד הוה דאורייתא דהיינו קודם שנתערב היה באיסור ודאית פירוש דכשנודע מתחלה דהוה ספק דרוסה הוה ספק אחד באיסור דאורייתא ונעשית באותו פעם כודאי וכשנתערבה אח"כ כו' עכ"ל אין רצונו לומר דדוקא אם נודע בנתיים אסור דא"כ לא היה ליה לכתוב דבריו דרך פירוש אלא היה לו לומר והיינו אם נודע אלא ברור הוא דהכי קאמר כיון דכשנודע לנו בנתיים היינו אוסרין אותו מספק נמצא שחל עליה שם איסור וכן מורה לשונו שכתב דכשנודע כו' וכל זה הוא ברור לע"ד דמנ"ל לבדות היתר אליבא דר"י במקום דלא הוה ס"ס כראוי דעיקר הוכחה לזה הסברא הוא ממה שהקשה בב"י סי' נ"ז בשם מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאנו מתירין ס"ס ועכשיו שבאנו לזה דשאני הכא שאין הס"ס מענין א' וזה מוסכם מכל האחרונים סמ"ג וסמ"ק ורשב"א והטור ואו"ה נתרועע היסוד ונפל הבנין וכן הוא בספר או"ה בסוף הספר בהג"ה בהדיא במקום דלא מהני ס"ס לא מהני לא נודע בנתיים אלא אח"כ נודע בפעם אחת אלא שכתב אח"כ שם דבס"ס שהוא מהני בעינן דוקא נודע בפעם אחת זהו אינו נראה כלל כמו שנכתב בסמוך בס"ד: ש"ע סָעִיף ט
יד אבל אם היו ב' ספיקות כו' ונודעו ב' הספיקות כו'. זה העתיק הרב מהגהות או"ה בסוף הספר שכ' וז"ל וה"ה אם היו הב' ספיקות ס"ס גמורות דהיינו בענין א' ובגוף א' מ"מ לא ניתר ע"י כך אם לא שיבואו בפעם אחת אבל אם נודע הספק האחד קודם חשוב אותו פעם כאיסור ודאי וכשיבוא הספק השני אפילו בלתי תערובות לא הוה אלא ספק אחד עכ"ל ולא הבנתי דברים אלו כלל דמדאמר אם לא שיבואו בפעם אחת דזה משמע שלפעמים אפשר שלא יבואו בפעם אחת והיכי תמצא שיהיה נודע בין ספק האחד לספק השני בספק ספיקא שהם בגוף אחד וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דלעיל דאין שייך לומר דנודע הספק האחד קודם שנודע השני ואם תרצה לומר שתחלה הרגישו בספק האחד ולא הרגישו בספק הב' וכשמרגישין בו איגלאי מילתא למפרע דלא היה אסור מעולם דהא לא נולד לנו שום ענין חדש אלא הידיעה היתה חסירה ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דהכי קאמר כל שנודעו שני הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לספק ספיקא שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים. וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו בנודע בנתיים והביא ראיה נכונה לזה ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן דכל שספק האחד הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי"ט ושוב נתערב' לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד אלא בעינן שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן שלש תערובות וכמ"ש בסעיף ח' אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוה ס"ס ולהקל: ש"ע סָעִיף ט
טו יש להתיר מכח ספק ספיקא כו'. ראיתי בזה מחלוקת בעלי קרנים דהיינו או"ה ועליו בעל ד"מ ות"ח כלל מ"ג סעיף ז' ועליו בתשובה משאת בנימין סי' ל"ח ובדברי כולן אני תמה כמו שאבאר: האו"ה כלל כ"ו דין ב' כתב בשוחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערב אח"כ בין בהמות אחרות אין להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואם תמצא לומ' שהיא זאת שמא נשחט' כדינה דהא מסקינן בגמ' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הלכך ליכ' אלא חד ספק שמא אינ' זאת דא"ל את"ל היא זאת שמא נשחטה כדינה דכל שהו' ספק ואסרינן ליה משום חזקה הוה ודאי איסור ולא ספק ולכן אין להתיר בס"ס אלא היכא דליכא חזקת איסור כשתאמר את"ל לא תוכל לאוקמוה אחזקת איסור כהאי דפתח פתוח מצאתי בריש כתובות שא"ת את"ל תחתיו ליכא לאוקמה אחזקת איסור דקודם לכן כו' עכ"ל. וכתב עליו בדרכי משה ות"ח שאין זה נכון דהרשב"א כתב בתשובה סימן ת"א דמהני ס"ס אפי' ביש חזקת איסור וכן משמע מדינים דספק דרוסה שנתערבה דאי לאו טעמא דספק הראשון בגופו היה ס"ס והיינו מתירין אע"ג דהיה לו חזקת איסור אבר מן החי עכ"ל. וכ"כ כאן בש"ע וחולק עליו מהר"ר בנימין הנ"ל על רמ"א וכתב דאין ראיה מספק דרוסה דהתם אין מועיל חזקת איסור אבר מן החי אלא לענין ספק שאירע מחמת שחיטה אבל לא לענין איסור שאינו תלוי בשחיטה והאריך להטעים דבר זה. ולדידיה ספק דרוסה שנולד הספק מחיים יהיה מותר דהוה כהאי דנטל זאב כו' דהא אין כאן חזקה לאיסור ונימא ביה נשחטה הותרה) ואשתמיטתיה דברי התוס' פרק ד' אחין (יבמות דף ל') שכתבו וז"ל ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' נשחטה הותרה כו' דמשמע דוקא לריעותא דאתייליד אחר שחיטה הוה בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל מעייה כו' אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור עכ"ל הרי לפניך דמהני חזקת איסור אבר מן החי לספק דרוסה וא"כ שפיר מביא רמ"א ראיה מספק דרוסה לענין ס"ס דחזינן בה דמהני אם שייך בו לומר כן אבל לא איכפת לן בזה מה שהיה תחלה בחזקת איסור של אבר החי אף ע"ג שהיה מהני לאסור בחד ספק אלא שאני רואה שלענין דינא כולן צדקו כמו שאבאר דאיתא בתשובת רשב"א סי' ת"א וז"ל אני רואה תמה בדברים ששאלת בס"ס בדאיתחזק איסורא כהאי דכתובות היכי אתחזק איסורא דהתם אין אלא ספק חלל אחד שנטמע ואם אתה קורא אתחזק איסורא כל שנתערב בו דבר שהחזקנו אותו באיסור מחמת תערובתו הרי שאלתך מתבארת מטבעת של עובדי כוכבים כו' עכ"ל ומביא ע"ז הרבה ראיות ואח"כ כתב ואל תשיבני מדרב הונא בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט ונמצא פגום הרי זה אסור דשמא בעור איפגם ועובדא הוה בתליסר בהמות ואסרו אפילו קמייתא שמע מיניה דספק ספיקא אסור דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ביוחסין פסול בחד רוב וכשר בס"ס וכי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאתחזק איסורא כגון חתיכת איסור. שנתערב בשתים של היתר הוא הדין בספק ספיקא דשריא ואפילו בדאתחזק איסורא עכ"ל. ולכאורה קשה מ"ש בההיא דרב הונא שזכר תחילה דאזלינן בתר חזקת איסור ולא מהני ס"ס ומאי שנא ההיא דכתב אח"כ דאזלינן בתר ס"ס ואפי' באתחזיק איסורא וכי דייקת תמצא דשאני ליה להרשב"א בההיא חזקת איסור של רב הונא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שנשחטה כראוי וע"כ כיון שהספק אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיתה קודם לא יצאת ממנו בודאי משא"כ אם החזקה של האיסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אבר מן החי ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת ד"א כגון שנתערב תחילה ואח"כ נתערב בתערובות אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות דהא בפירוש דימה הרשב"א ס"ס לרוב בדרך זה ונמצא לפי דברינו לא הקשה רמ"א כלום על או"ה דאו"ה לא אסר אלא בספק שחיטה וכההיא דזכר הרשב"א דההיא דרב הונא דהתם ודאי לא מהני ס"ס מטעם שזכרתי וגם מהר"ר בנימין הנ"ל שחלק על רמ"א כמו שזכרנו ואמר דלא מהני ס"ס היכא דאתחזק איסורא יפה פסק על שאלה שלו דמיירי גם כן בספק שחיטה אלא דמשמע שרוצה לפסוק כן בכל ס"ס היכא דאתחזק איסור' אפילו בספיק' דלא מענין שחיטה שהרי כתב על רמ"א שאין לו ראייה מדברי הרשב"א סימן ת"א דהתם בסי' ת"א לאו בחזקת איסור קאמר כמ"ש הרשב"א בהדיא בתשובה דהיכא דהוה חזקה גמורה לא מהני ספק ספקא אלא מיירי בחזקת ספק איסור כגון ספק חלל בכתובות ולפי דעת השואל קראו חזקת איסור כמבואר שם ובזה כתב להיתר אבל בחזקה גמורה לאיסור כהאי דרב הונא לא מהני ספק ספיקא עד כאן לשונו ומנוחתו כבוד שלא דקדק יפה בדברי רשב"א מחמת שלא ראה סופן של דברים כי הרשב"א כתב בהדיא בסוף ותדע לך עוד כו' כמו שזכרתי דברור הוא דאפילו בחזקת איסור גמור הוא מהני ומתחילה כתב בדרך פשיטות שההיא חזקת איסור שקראו השואל חזקת איסור דהיינו מצד התערובות פשיטא דמהני וסיים דאפילו בחזקת איסור גמור כגון חתיכת חלב מהני ביה ס"ס כמו רוב ולא אמרינן דלא מהני אלא בההיא דרב הונא דהספק בשחיטה כמו שזכרתי והרב מהר"ר בנימין הבין ברשב"א שכל חזקת איסור הוא כההיא דרב הונ' ואינו כן: העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה ס"ס תסתור החזקה שהיה בחזקת שאינו שחוט אלא אבר מן החי בזה אמרינן דלא יועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושיה אפילו הוה כמה ס"ס לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להיתר מצד אחר כגון מצד התערובו' ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחילה דאין כאן דבר הסות' זה את זה ועל כן בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאבר מן החי דמעיקרא כן נראה לע"ד ברור ונכון בזה: ש"ע סָעִיף ט
טז ועיין לעיל בסימן נ"ג. פי' ששם מחמיר בנשמט ועיין מה שכתבתי שם: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א וי"א. עט"ז מ"ש זו דעת הטור וכן סמ"ג בשם ריצב"א הוא בסמ"ג לאווין קמ"א ריש דין בטול ביצה אסורה בשם ר"י בר אברהם והטור שכתב בשם ר"י אין זה סתם ר"י בר שמואל המוזכר בתוספות אלא הוא ריב"א כמ"ש הב"ח ואמנם צריך שתדע דהטור הביא דעת העיטור דביצה אין בטילה וכ"כ הטור בסימן פ"ו והיינו מטעם בריה כרא"ש עש"ך בפ"ו אות יו"ד וז"ש הד"מ כאן דהטור הביא דעת הר"י בלי מחלוקת אף דהביא דעת העיטור דביצה אין בטילה היינו מטעם בריה (מדלא כתב "אבל" בעל העיטור ואין הכרח כ"כ) ובת"ח כלל מ"ב ד"א דעת הטור כעיטור היינו מטעם בריה וכאמור. והט"ז הקשה דברי המחבר אהדדי וכ"כ בפ"ו אות ז' יע"ש. ומ"ש הבאר הגולה קשה דבפ"ו מיירי בלא אפרוח שכ"כ ביצת נבילה יע"ש. ומ"ש בה"מ להתיר יראה דה"ק דבה"מ מותר דבר שפעמים במנין ולסמוך על רמ"א אבל ביצה אפילו בה"מ אסור האידנא דאין דרך למכור במנין כלל אמנם במ"י כלל מ"ב אות ב' יראה שסובר דמ"ש הט"ז להקל בה"מ חוזר אביצה וא"י מנא ליה הא והא וודאי הכל לפי הזמן ועכשיו שאין מוכרין אלא במנין לא בטיל אף בה"מ כדעת רמ"א וכר"י. מ"ש מדין כרכשא יראה אף שנתמלאה מ"מ הכרכשא שהיא טרפה אר"ל מיקרי בלא המילוי ועמ"ש בק"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ודווקא. עט"ז הנה הד"מ תירץ לפי שיטת הטור דתרנגולת בנוצה ר"ל וע"כ כאן בב"ח קטנים ורש"ל בפג"ה סימן נ"א (ט"ס י"א) תי' דמודה הטור בכבש דגרע מנוצה דהפשטה טירחא טפי מנוצה (ויש לנו הרהורי דברים דהמעיין ברא"ש פג"ה דהביא ראיה מר"ש דפרק התערובת משמע דאפילו בלא הופשט הוה חהר"ל וי"נ). ומ"מ קשה דהר"ב כאן לפי שיטתו בק"א דבנוצה וכ"ש בעורו לא הוה חהר"ל אין צורך להגיה ב"ח קטנים אלא שהכריחו מ"ש הש"ך באות י"ג מטעם מנין לא מטעם חהר"ל והט"ז כתב דב"ח חשיב אף שאר"ל בכחוש ואי נשחט אף שהופשט כיון דכחוש הוא לא ר"ל ועמ"י כלל מ' אות ז' וכלל מ"ב אות ג' ועש"ך אות י"ג. עיין פרישה ד' נשחט אותו שנשחט שרי והשאר אסור יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג רוב. עט"ז הנה תוכן דבריו שבתה"א ק"כ ב' אחר שכתב ולפיכך כו' והם הדברים שהעתיקם המחבר ס"ה כתב הרשב"א ומסתברא שאם נתערב אח"כ באחרות שרי וראיה מכום של עבודת כוכבים והב"י הבין בדברי הרשב"א כפשוטו דמיירי מתערובת חתיכות ומש"ה התיר בס"ה שאר"ל אלא ממנהגא אוסר כו' וא"כ מ"ש הרשב"א ומסתברא קאי אקבוע דרבנן דהיינו חהר"ל ולא קבוע ד"ת שספק הא' מ"ה לא מהני ס"ס כמ"ש המחבר לקמן ס"ט משם הרשב"א גופא בארוך קט"ו בשם ר"י הזקן. ואמנם וודאי קושיא אלימתא הוא על הב"י לכאורה אבל המעיין בקצר מ"ג ב' שינה וכתב דין קבוע דאורייתא בניכר החנות ואח"כ ראינו יוצא ממקולין הוה כקבוע וכתב ויראה לי שאם נתערבה באחרות מותר הרי דכ"כ אקבוע דאורייתא יע"ש. ומ"ש הט"ז דהב"ח פירש דברי הרשב"א כמו שפירש הוא לא זכיתי להבינם דהב"ח בס"ה פירש דהרשב"א אפירש לפנינו קאי וסובר פירש לפנינו הוה דרבנן עש"ך אות כ"ב אבל לא כתב דרשב"א אתערובת חתיכות קאי וכדכתיבנא דבקצר א"א לפרש כך וא"כ הדין עם ב"י דסובר פי' לפנינו הוה דאורייתא וכמ"ש בש"ך אות כ"ב וע"כ משום דקבוע חידוש הוא. ומ"ש הט"ז על הגהות או"ה הנה המעיין שם בהגהות כתב דלא כרשב"א שחושב ולדרבנן ואינו מחלק בין לקח מקביעות י"ל דה"ק דאו"ה חולק וסובר פי' לפנינו הוה דאורייתא ורשב"א סובר דהוה דרבנן וכמ"ש הב"ח ועש"ך אות כ"ב ומ"ש הט"ז דלא קיי"ל כפסק הש"ע דלקמן כו' ר"ל לקמן אות יו"ד הקשה על המחבר דסותר ד"ע דכאן התיר בב' תערובות (ר"ל אף דיהיה כאן דינו כב' תערובות ולקמן בעינן ג' תערובות) ועש"ך אות כ"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד אבל. עט"ז וכוונתו נעלם ממני דהא המחבר משם הרשב"א אמרה וסובר פירש ממילא שרי כמו שפסק המחבר משמו בס"ו. וע"כ מ"ש ליקח מכאן ואילך אסור ברשב"א משום סיפא נקיט לה ולומר אף באר"ל גזרינן במקולין ואין לומר דרשב"א מיירי בין תערובת חתיכות ובין תערובת חנויות זה שבוש דהא סיים דמש"ה לא גזרינן בקבוע דרבנן הא קבוע דאורייתא אף קודם שנודע אסור כמ"ש באות ה'. ועוד דהא בורכא הוא דע"כ לא קאמר הרא"ש דבאין ניכר גזרינן אלא מהא דאמרינן גזירה שמא יקח מקבוע משא"כ להרשב"א דפי' דקאי אהפרישו במתכוין א"כ מנלן לבדות מלבנו בקבוע דאוריי' כמו תערובת חנויות גזרינן ולא בקבוע דרבנן עמ"ש באות י"ז ע"כ דבריו צ"ע בכאן. ומיהו לדינא אף להרא"ש שרי זה דלא גזרינן שמא יקח מקודם כמבואר בטור ועיין אות ו' ובש"ך אות ל"ג: ש"ע סָעִיף ה
ה שאין. עט"ז והסכים למ"ש הש"ך באות י"ד בכוונת הרשב"א במ"ה ותערובת חנויות הוא קבוע דאורייתא ושהרשב"א יודה להרא"ה דבקבוע דאורייתא אף קודם שנודע אסור. ומ"מ הר"ן חולק ומתיר אף קבוע דאורייתא ממש שניכר קודם שנודע דחידוש הוא וכ"כ בנה"כ כאן יע"ש. וכלל תוכן כוונת הט"ז דא"א להתיר כבש א' מקצתו שאר"ל ולאסור הר"ל ולפ"ד ה"ה חתיכה א' שנתערבה ונחתך ממנה שאר"ל ונשאר עדיין ממנה חהר"ל שהכל אסור ובתשובת הרא"ש כלל ב' סימן י"ז כתב וז"ל על כבש טריפה שנתערב בין כשרים אם נאכל כבש א' כולו הכל מותר ובלבד שיאכל ב' ב' (כר"א) ✍לחתיכות דקות מותר ואין לו מובן. כפי הגירסא הכתובה (בתשובת הרא"ש שבידי דפוס ויניציאה השס"ז מ' ח') והב"י בסוף הסימן הביאו והוסיף אלו תיבות "וכל מה שנחתך מהכבשים לחתיכות" כו' ולפ"ד אף שנשארו חהר"ל מכל הכבשים אפ"ה כבש א' מקצתו היתר ומקצתו אסור והט"ז מגיה "וכל הכבשים שנחתכו לחתיכות" ודווקא שנחתכו ולא נשאר אף חתיכה א' ר"ל מכבש טריפה אבל לא נתיר מקצתו ולאסור מקצתו. ומ"מ אף לפ"ד אם נתערבו ב' חתיכות טריפות בין שש וכדומה כשירות ונחתכו ב' לא חיישינן שמא א' מכשירה וא' מטריפה ונשאר עדיין חתיכה טריפה דמדכתב "והרי בוודאי יש" כו' משמע הא מספיקא אין לאסור וכן יראה: בבה"י הביא מעשה בק"ק ווילנא ששחטו שבעה בהמות ונטלו שני בהמות מבית למקולין ומשלישית לקחו חצי למקולין ואח"כ נמצא מחט בביה"כ שהיה טריפה בלי פקפוק ונפל מחלוקת על חצי בהמה ומשמעות שם שבעל ח"מ והגאון מו"ה העשיל ז"ל מקראקא התירו אף חצי שבבית ובעל בה"ז והבה"י אסרו אף מה שבחוץ וכתב שבעל ח"מ פסק להחמיר ובס' א"ר מצאו להטריף אבל ב' בהמות שבמקולים מותר זה תורף השאלה. והפר"ח באות כ"ג ובקי"א חרה אפו בם וכתב דאינו כן שנמשכו אחר דברי הט"ז ולהלכה העלה דמה שפירש מותר ומה שנשאר בקביעות אף בהמה א' הדין כן שחציה אסור וחציה מותר וה"ה בחהר"ל כן דמה שאר"ל שרי ליחיד בביתו מלבד במטבחים אסור כמ"ש המחבר. וכ"נ דעת הש"ך בנה"כ וכתב דחהר"ל מדרבנן הם הקילו יע"ש ובל"י אות כ"ג החמיר מטעם גירסת הרא"ש ועוד דקביעות ד"ת הוא יע"ש ול"נ כלל דאיזו קביעות ד"ת יש כיון שבבית נשארו ד' וחצי ובמקולין ב' וחצי בכ"א יש תערובת חתיכות לא תערובת חנויות גם העיד בנה"כ דבתשובת הרא"ש דפום קושמנטינא רפ"ב ויניצאה שי"ב היה כתוב כגירסת הב"י יע"ש. וכ"כ המ"י בסולת למנחה בכלל מ"ג וחולק על הט"ז כאן יע"ש: והנה הב"ח בס"ו הביאו הש"ך אות י"ד וי"ז פירש דברי הרר"ש בתשובה בתערובת חנויות דהוה קבוע ד"ת (לדעתו) ואפ"ה מה שלקח קודם שנודע הספק שרי אלמא חצי מותר וחצי אסור המשל בזה ט' חנויות מוחזקות בבשר כשר בכל א' שור א' ולקח חצי מהם לביתו ואח"כ נודע שחנות א' טריפה דהוה קבוע ד"ת לדעת הב"ח וט"ז כאן אפ"ה מה שלקח קודם שרי להב"ח ולא אמרינן איך יהיה חציה אסור וחציה מותר וכ"ש בדרבנן שחציה מותר ומיהו חציה השני אסור אף בדרבנן אמנם בדין הט"ז שנחתך לחשאר"ל ועדיין יש מהאיסור ר"ל אין אני אומר לא היתר ולא איסור דלא שייך ממ"נ ובאין ה"מ יש לאסור אף ליחיד בביתו ובש"ך אות ל"א אבאר עוד. וכ"כ הכר"ו אות י"ט כפר"ח יע"ש וכבר כתבנו דבחהר"ל יש להחמיר כט"ז באין ה"מ ובמעשה דבה"י להקל דמטעם פירש אתינן עליה: ויש לחקור באם היו ג' בהמות א' טריפה ביניהם ונפל מחציתה לים המשל בזה שחלקו כל בהמה לחצאין חלק אחוריים לבד וחלק פנים לבד ונפל חלק פנים לים מי נימא הותרו ב' חלקים הפנים דאיסורא נפל כמ"ש המחבר בס"ז והטעם דל"ד לפי' אחד מהם בפנינו (לרשב"א ולרא"ש אף שלא בפנינו) דלא חולין דפירש דאיסורא הוא אלא אדרבא אמרינן לחומרא איסורא ברובא אישתאר כיון שאנו צריכין לדון על שניהם משא"כ כשנפל א' לים כדבעינן למימר קמן וכמ"ש הרשב"א בתה"א קי"ז א' א"ד כיון ששלשה חלקי אחוריים כולם אסורים אין להתיר חלק הפנים ואף הפר"ח והמ"י ונה"ך שמתירים בפירשו או בנחתך א' מהם אפשר כאן יודו דאי אתה מתיר חלק הפנים יבואו להתיר ג"כ חלק אחוריים ומה שהביאני לזה הוא ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן י"ז בשאלה הנ"ל דאם נאכל כבש א' "כולו" קודם שנודע התערובות אמרינן דאיסורא נאכל משמע הא מקצתו לא ואין הכרע. וסבור הייתי לומר דהר"מ ז"ל בפ"ו מהל' פה"מ פסק כחכמים בזבחים ע"ז ב' קירבו כל הראשים חוץ מא' יוציא לבית השריפה ואח"כ פסק בפ"ז מהלכות עבודת כוכבים ה"י כר"נ בטבעת דנפל א' דהותרו כולן וכבר עמד הלח"מ בזה שם וי"ל דשאני התם כיון שכל הבהמות נשארו כולן רק הראשים נקרבו מקצתן לא רצה להתיר. שוב ראיתי שזה בורכא הוא דהא בפ"ו מפה"מ הכ"א כתב אבר א' באיברים אפילו קרבו כולם חוץ מא' נמי יוצא לשריפה וע"כ כמ"ש הכ"מ בפ"ו מעבודת כוכבים ויש לצדד בה"מ ועדיין צ"ע ✍ועמ"ש בס"ז: שוב ראיתי בפנים מאירות ח"א סימן ק"ה כתוב בנדון דידן וז"ל (קצת בע"א) יו"ד בהמות כ"א מונחת בפ"ע החלקים וא' מהן טריפה ובא כלב ואכל לשון א' אי שאר הלשונות שרי דל"ד לקרב ראש א' מהן דהתם שאר איברים אין ניכרים משא"כ כאן כל בהמה בפ"ע הוא יע"ש דכשאנו אומרים זו הלשון דאיסורא הוה אנו דנין על כל החלק הנשאר יע"ש וצ"ע בדין זה של הפ"מ. ולפי שהאריך שם בדברים הנוגעים לסימן זה לכן אביא דבריו כ"א במקומו לקמן בעזה"י. ומ"מ באין מכירין שאר החלקים יש להקל אף באין ה"מ ולומר דאף הט"ז יודה לזה דשרי ובדין של הפ"מ צ"ע: עוד הקשה שם הפ"מ דבק"א כתב הש"ע טעם ממ"נ והא בק"ט סתם כרשב"א דיבש ביבש אסור לאכול כולם בב"א ור"ל דלרשב"א ע"כ הא דנתפצעו שרי לאו מכח ממ"נ ומ"מ אין זה קושיא דאנן ה"ק דממ"נ מותר וכיון שא"א יודעין בבירור שזו האסורה תלינן לומר של היתר הוא ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו והוא. עט"ז ומשמע דעתו כהרא"ש כ"מ בש"ך אות ל"ו דווקא קבוע הניכר לא גזרינן ולא בקבוע שאין ניכר ואפילו תערובת חנויות אסור להרא"ש עמ"ש אות י"ז וכ"כ הר"ב בת"ח כלל מ"ג (ד"ב) דטוב להחמיר ובמי"ט פג"ה אות צ"ד כתב שהת"ח בתרא ואזלינן בתרי' אמנם העיקר דהגהות הם אחרונים וכמ"ש המי"ט גופא בדף קע"ג ע"ש ועיין מ"י כלל מ"ג אות מ' דבה"מ יש להקל ועיין שכה"ג א"ח קנ"ה. והנך רואה מדברי כולם דבהג"ה סתם כהמחבר. ול"ת דהר"ב סותם כהרא"ש לגמרי וה"ק להלכה אין חילוק בין מתכוין לממילא אלא כל שלא נשאר קביעות הא' כלל אף במתכוין שרי ע"י דניכבשינהו והיכא דנשאר קצת קביעות הא' אף ממילא אסור כרא"ש והוה א"ש לישנא דהר"ב בהג"ה אבל אם "נתפרשו כולן ביחד" משמע פירש ממילא אפ"ה בעינן כולן וכבר עמד הפר"ח בזה אות כ"ח ותי' דה"ק פירשו מקצתן ע"י כבישה ומ"מ קשיא לישנא דנתפרשו יע"ש היטב. ומ"מ האמת שבהג"ה סתם כהמחבר דאל"כ היל"ל וי"א כיון דבהדיא פליג עליה ועמ"ש באות ז': ש"ע סָעִיף ו
ז והא. עט"ז דבריו צריכין ביאור א' מה שחזר והקשה מזבחים והיא קושיא ראשונה. ב' למה לא תירץ בקיצור דבקדשים החמירו טפי אף פירשו כולן אסור ובחולין לא החמירו כ"א בנשארו קצתן בקביעות ובנה"כ השיג עליו בזה גם שאר דבריו הם מקושי ההבנה לכן אבאר: הנה הרא"ש בפ' או"ב סימן ה' הביא דברי בה"ג דנכבשינהו באו"ב ובפג"ה פסק דלא כר"ת בדרוסה דלא מהני כבישה. והטור פסק בסימן י"ו ונ"ז כבה"ג וכר"ת והב"י בש"ע בסימן ט"ז פסק כבה"ג ולא בסימן נ"ז ואזיל לשיטתיה בב"י דתמה על הטור אף שפסק כאן כרשב"א מ"מ ביד וודאי אסור ומיהו באו"ב י"ל דמשום יום א' לא יקח מקבוע כמ"ש הם ז"ל וכמ"ש בש"ך אות ל"ו. והד"מ כאן ובת"ח כלל מ"ג דין ב' תי' דיש חילוק בין נעקרו כולן כו'. ואמנם יש שינוי בין מ"ש בד"מ למ"ש בת"ח דבד"מ כתב דהואיל ועדיין מונחים במקומו הוה עדיין קבוע והעתיקן הש"ך אות ל"ז ואלו בת"ח כתב דכשנשאר במקומו גזרינן שמא יקח מן הקבוע ר"ל מאותן הנשארים. (וצ"ל בין הא לבין נתפרדו כולן דלא גזרינן שמא יקח מב' הנשארים): ואמנם כן נראה כי סברות הרבה נאמרו בדברי ר"ת דמתיר בדרוסה שנתערב ע"י נכבשינהו י"א אפילו בעצמו ורואה הפרישה והא דפריך ונכבשינהו בזבחים היינו שיראה (דלא כתוס' שם ד"ה ונכבשינהו ע"ג ב' דאזלי לשיטת ר"י) ול"ד לפסחים בט' צבורין דאורייתא פירש לפנינו הוה כלוקח מקבוע לא בקבוע דרבנן חהר"ל ותי' הגמרא גזירה שמא יקח מקבוע וזה בקדשים ולא בחולין. וי"א שר"ת לא התיר אלא שלא בפנינו כו'. והנה הטור בסימן י"ו ונ"ז כתב תקנה דנכבשינהו משמע אפילו בעצמו ורואה הפרישה מדסתם והא וודאי קשיא שסותר למ"ש כאן בב' מקומות שכתב דפירש אסור ולא אמרינן מרובא פריש ולקמן כתב במחלוקת הרשב"א והרא"ש דפירש אסור שמא יקח מקבוע וגם כפל דבריו והב"י כתב דמ"ש תחלה הוא סברת ר"י ועפ"ח והד"מ לא כן ידמה אלא שם בי"ו ונ"ז מיירי שמכה וטורדן מכל וכל שמבטל כל הקביעות ואז פירש לפנינו נמי שרי כיון שבטל כל הקביעות כמ"ש הרשב"א הביאו הש"ך אות ל"ה ושם אבאר וז"ש הרא"ש בפרק או"ב מכה וטורדן אפילו בעצמו ורואה וכאמור וכאן כתב הטור תחלה דפירש אסור ולא אמרינן "מרובא פריש" לא דגזרינן שמא יקח מקבוע דהכא איירי בפירש לפנינו ונשאר מקצת קבוע כ"ע אף הרשב"א מודה דבקבוע דרבנן נמי אסור כמו קבוע דאורייתא דלא כר"ת (ר"ל פירש א' אלא סובר דר"ת יודה כה"ג) וז"ש הטור דלא אמרינן מרובא פריש דהוה קבוע. ולקמן מיירי בפירש שלא בפנינו מקצת ע"ז כתב שמא יקח מקבוע לרא"ש והרשב"א סובר דווקא במתכוין להפרישן אף שאין רואה דהוא הגורם כמ"ש הש"ך אות ל"ז. והשתא מדויקין דברי הד"מ והת"ח היטב: ומעתה דברי הט"ז שרירין וקיימין. הנה נתחיל לומר זה החילוק הוציא דלא תקשה דברי הטור אהדדי אלמא אף לכתחלה מתיר לטורדן וקשיא הך דזבחים ועיין ש"ך אות ל"ז ובנה"כ ולפי מ"ש א"ש ואח"כ הקשה עוד דאפילו נאמר דבמתכוין אסור ובממילא מותר עכ"פ כשפירש הכל אף ז"א דאכתי קשיא ההיא דזבחים היכא תנן ימותו דהא מסתמא יפרשו הכל מעצמן ונימא כל דפריש ומההיא דהל' שבת שכ"ט ס"כ ט' עובדי כוכבים וא' ישראל פירש א' מהם מפקחין דקל הוא שהקילו בפיקוח נפש שאין הולכין אחר הרוב פירשו כולן ואח"כ פירש א' אין מפקחין שהביא הד"מ ראיה הקשה הט"ז דהתם מטעם קולא דהתם ניכר הקבוע ולא שייך כו' ומש"ה חילקו שם ועב"ח הקשה מזבחים ומשבת ומה שלא תירץ הט"ז בקצרה דבקרשים גזרו אף פירש כל התערובת ולא בחולין משום דהרואה ברא"ש פג"ה צ"ה הביא דברי ר"ת וכפל שם דבריו לומר דלר"ת צריך לחלק בין קדשים לחולין ולא מסתבר כן ואלו כן אף להרא"ש וטור צריך לחלק בין קדשים לחולין ע"כ הניח תחלה הנחה דרא"ש סובר כר"ת סברא א' דמתיר אף בפירש לפנינו ואף ע"י עצמו שמכה וטורדן ומחלק בין חולין לקדשים ומחלק בין קבוע דאורייתא לקבוע דרבנן (דפסחים נמצא בפי עכבר אסור ע"ש בתוס' ומהרש"א ז"ל) ולזה כתב הרא"ש דזה לא מסתבר כלל כיון דחז"ל נתנו על חהר"ל ודברים חשובים דין קבוע (כמ"ש שמא יקח "מקבוע") א"כ כל מה דתקון כעין דאורייתא תקון וכל שפירש לפנינו הוה כלקח ממש מקבוע. וה"ה פירש שלא בפנינו מקצת נמי הכין הוא דנהי דהוה פירש מ"מ הואיל והספק נולד בקביעות תו שפיר גזרינן שמא יקח מקביעות וסברא טובא הוא ולא למידין זה כלל מקדשים. ומיהו בפירש הכל אף בפנינו ואף ע"י עצמו שמכה וטורדן ש"ד דכיון דפירש הכל הוה כשלא בפנינו עש"ך אות ל"ה וגזירה שמא יקח לא גזרינן בחולין דלא ילפינן מקדשים וא"ש הכל: הכלל העולה מדבריו לדינא דמכה וטורדן בב"ח בעצמו ברואה (דלא כתוס' שפירשו שאין רואה כמו אחורי הגדר או יכניס למקום צר והם נפזרים עפר"ח כ"ח) ומפרישין הכל וליכא למיגזר ונתפזרו כולן הוה כשלא בפנינו. אבל פירש מקצתן אפילו שלא בפנינו אסור כהרא"ש באין ה"מ. ותדקדק בדברי הט"ז ותראה שדבריו כנים ואמתיים. ומ"ש בהעתקת הב"י דברי הרא"ש הוא בסימן נ"ז. גם התב"ש בסימן י"ו אות מ"ז קלסיה להט"ז אלא לענין דינא החמיר שם בשמ"ח דעובד כוכבים יפזרם ולא יראה ישראל יע"ש. אמנם מ"ש התב"ש להרשב"א נמי ע"כ צריכין אנו לזה דלפלגא יליף מקדשים דהא בקדשים אף פי' וממילא אסור דאל"כ תקשה עדיין אמאי ימותו ובחולין יליף מיניה לפלגא דהיינו הפרישה במתכוין עכ"ל אני תמה על רב מובהק כמוהו ז"ל דהמעיין בתה"א ק"ך ב' שכתב וכן דעת ר"ת ז"ל דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו בשור הנסקל אלא בכובש ביד הרי להדיא דמה שאסרו שם בשור הנסקל בזבחים דהיינו קדשים נמי כל שלא כובש ביד שרי. ומ"ש הרשב"א לר"ת כבר ביארנו שיש סברות מתחלפות בדברי ר"ת עפר"ח אות כ"ו ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח ונאכל. עט"ז שהשיג על ת"ה וכ"כ הש"ך אות מ'. וז"ל הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן י"ז אמעשה דלקחו בשר מכבשים ואח"כ נמצא כבש א' ביניהם טריפה אם נאכל א' מהם הותרו כולן ואע"ג דפי' ר"י דווקא נפלה מעצמה הא לא"ה קנסי' אטו מזיד דלא שייך אלא לאחר שנודע הספק הא קודם שנודע לא דשמא לא יוודע התערובת. כללו של דבר כ"ז שעומד בחזקת היתר לא שייך למקנסיה עכ"ל ומשם משמע אף שאכלו ישראל (דל"ת כמ"ש הש"ך אות מ' דמיירי אכלה עובד כוכבים) כל שנודע קנסינן ומ"ש הפר"ח אות ל"א דלרווחא דמלתא כ"כ הרא"ש אינו דהא כתב דאע"ג שפירש ר"י כו' משמע לאחר שנודע אף אכלו ישראל שוגג קנסינן. ולמ"ש המ"י כלל מ"ג אות י"ב דעת הר"ב בת"ח שם ד"ג דאפי' פירש שלא בפנינו ולמאן דמתיר (הוא הרשב"א בס"ו) אפ"ה אם נאבד לים הותרו כולן וכמ"ש בש"ך מ"ב א"כ י"ל לשון הרא"ש בתשובה דוודאי אחר שנודע בפירש ממילא ונאכל לא הותרו כולן דכ"ע מודים דלא שייך טעמא דאין אוכל איסור כיון דהיתר הוא להרשב"א שפיר קנסינן שוודאי יאכל א' מהם ולהתיר אחרות ולא שרי אלא בנפל מעצמו לים או אכלו כלב מעצמו ואף שהרא"ש שם כתב כר"י דבאין ניכר פירש ממילא אסור הא כתב שם עוד תי' דפירש לפנינו יע"ש והלכך כתב כאן אף למאן דסובר כרשב"א וודאי לאחר שנודע ופירש ממילא ואכלו לא הותרו כולן ומ"מ קודם שנודע ולקח דהוה כפירש שלא בפנינו לא גזרינן וכאמור. כתב הפנים מאירות ח"א סימן ק"ה אם נודע התערובת ואחד שלא ידע מתערובת פירש שרי דל"ש למקנסיה כיון שהוא לא ידע וראיה מהתערובת דר"א אמר אם קרב ראש א' יקרבו כולן וע"כ בנודע אלא שזה לא ידע דאל"כ איך אמר שם דב"ח אין נדחים יע"ש והמ"י כלל מ"ג אות י"א עמד בזה דע"כ נודע התערובת וכהן א' לא ידע א"כ קשיא לט"ז וש"ך דאפילו אכלו גזרו ותירץ דבקדשים לא גזרו יע"ש. הנה מ"ש דאכילה נמי אסור וה"ה אכילת מזבח י"ל דאיכא למגזר שמא יאכיל לעובד כוכבים או ישליך לים ובקדשים לא שייך זה דאיך יעשה ספק איסור אף לשרוף שלא על גבי המזבח א' לא יעשה מספק שמא דהיתירא הוא וצריך להעלותן ע"ג המזבח. ומ"מ מדבריו אתה למד דלא סובר כפ"מ וכל שנודע אף למי שלא ידע קנסינן אפילו שוגג וכ"מ לשון הרא"ש שהעתקתי דשמא לא יוודע וכ"ז שהוא בחזקת היתר כו'. מיהו בס"ו בפירש ממילא להרא"ש דאוסר יודה הפ"מ כל שנודע אף מי שלא ידע אסור לו וזה פשוט ✍: כתב הכר"ו אות כ"א אם בישל אחד מהם בכלי ונאכל שוגג והכלים קיימים הנשארים אסורים דהא צריך לדון על הכלים אמרינן איסורא ברובא אשתאר עכ"ל עיין ש"ך אות מ"ד. והנה בכלי שטף יש לעיין דניתר בהגעלה בלי הוצאה עס"י ק"ב גם בכ"ח לאחר מעל"ע יש לעיין דהואיל וספק חתיכה זו הוה רק מדרבנן ועמ"ש בקונטרס הספיקות וצ"ע (מה שכתב הכר"ו אות כ"ד לרב פריך שפיר (זבחים ע"ד א') דאית ליה מין במינו לא בטיל מ"ה הנה התוס' בזבחים שם ד"ה ונפלה דטעמא הואיל ומ"ה ברוב' בטיל וה"ט דלר"י דמב"מ לא בטיל זהו בלח דומיא דם הפר ולא ביבש כמ"ש התוספות מנחות כ"א ב' וחה"ר בשמעתא דזרוע בשילה דאל"כ איך תרומה עולה באחד ומאה יע"ש ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ז
ט ואפילו. עט"ז הנה גי' הטור ודווקא לאכול ב' ב' אבל א' א' או שאוכלים כולם אדם אחד אסור ולפי' הב"י הדין כך לאדם אחד אסור ב' ב' ולב' בני אדם אסור א' א' ודין הג' שכתבו התוס' להנות מכולן בבת א' פשיטא דאסור היינו ב' בני אדם כא' וקשיא למה השמיטו הטור דב' ב"א כאחד אסורים. והט"ז גורס כגי' הב"י ופוסק דלב' ב"א כאחד שרי ומתוס' שכתבו להנות מכולן בב"א אסור זה פשוט להם אבל בזא"ז נסתפקו בחולין בביטול יבש ביבש וכ"ש בד"ח והיינו לאדם א' בזא"ז אסור וכן פסק הטור בד"ח ולפ"ז ב' ב"א שריין אפילו בב"א זה תורף כוונת הט"ז. ומ"מ קשה דמ"ש התוס' חולין היינו שיש וודאי איסור מה שאין כן בנפל א' לים. והרא"ש ג"כ העתיק לשון להנות מכולן בב"א וזה י"ל. והדרישה הוסיף מלת ביחד ומשמע דב' ב' בין לא' ולב' ב"א שרי ולאדם א' הכל ביחד אסור ולקמן סימן ק"מ דכתב הטור דלהנות אדם א' מכולן אסור משמע אף ב' ב' ע"ז חמירי. וגי' התרומת הדשן הכין הוא אבל לאוכלן א"א שאוכלן אדם א' אסור וזה גירסא שלישית דלא כהפרישה ולפ"ז ב' בני אדם אפילו א' א' שרי ואדם א' ב' ב' שרי וע"ז חמור משאר איסורין בתרתי לפ"ז. דאי הת"ה גורס כגירסת הפרישה קשה איך כתב הטור ודווקא ב' ב' אבל א' א' או שאוכלן אדם א' כולן ביחד כו' והא ברישא ב' ב' נמי אאדם א' קאי דב' בנ"א א' א' שרי אמנם המעיין בדרישה יראה דגירסתו וגי' ת"ה א' הוא דוקא ב' ב' אבל א' א' או שאוכלן אדם כאחד דהיינו ביחד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י ואם. עט"ז יש בכאן מקום עיון ובמ"ק הארכתי וכאן במ"ב ראיתי לקצר מפני יראת האריכות. הנה מ"ש תוס' דביצה ג' ב' ד"ה ואחרות שם פי' לר"ת דל"ג ואחרות באחרות דמותר ס"ס לר"ת ור"י בר ברוך אומר דיש לקיים והכוונה שם דנתערבו בשוה עד"מ שתים בשתים ומשם לרוב וזה כשיטת ר"י בר שמואל בעל התוס' דכל שספק א' מן התורה אסור תו לא מתירין מס"ס וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ט וכמ"ש הרשב"א בארוך קי"ו א' על מ"ש בזבחים ע"ד א' לשלש ומשלש למקום אחר הא חד בחד תחלה לא וזה כדעת ר"י עכ"ל ר"ל ספק א' מ"ה וכדבעינן למימר לקמן בעז"ה. אבל ס"ס שע"י ב' תערובות בב' רובי אף ר"י מודה דשרי כמ"ש הרשב"א בארוך קי"ד ב' וקט"ו א' אם כן צ"ע על הט"ז מ"ש דר"י אוסר ב' תערובות. ומ"ש דבפ' הערל כתבו כן חפשתי בדף פ"א א' ד"ה ונתערבו ולא הוזכר שם דברי ר"י רק דברי ר"ת יע"ש ועיין זבחים ע"ב ב' ד"ה נתערבו. שוב ראיתי במ"כ ח"ש פ"ח ק"ט ב' תמה על הט"ז במ"ש שר"י אוסר ב' תערובת יע"ש ואמת שכ"כ הרשב"א בארוך וסה"ת סימן ע"ו בשם מורו רבינו יצחק בר' שמואל (הוא מה שקורא הרשב"א בארוך קי"ד ב' ר"י הזקן הידוע בעל התוס') דב' תערובת והיה בתערובת א' רוב שרי יע"ש. והט"ז נמשך אחר הב"י בס"ס זה דמה שכתב הטור ויש אומרים שד"ח אין להתיר בס"ס על ידי תערובת שזה דעת ר"י ומ"ש הטור ול"נ כתב הב"י דבסימן נ"ז מיושב זה ומשמע דמפרש לר"י בעל התוס' אוסר ב' תערובות והיינו מטעם הג' שאבאר בסעיף ט' כיון שאפשר להפריד הספיקות תו לא הוה ס"ס וכבר תמהו על הב"י הב"ח כאן והמ"ב בסימן ל"ח. ומ"ש הדרישה אות ל' ר"י היינו ר' יהודה דזבחים קשיא איך כתב הב"י דבסימן נ"ז מיושב זה ושם אין זכר למו ועיין דרישה אות ל"א. ומ"ש הט"ז בזבחים פירש"י יבואר לקמן ובש"ך אות נ' ונ"ג. ומ"ש הט"ז דרשב"א כר"ת צריך ביאור כי הרשב"א כר"י פסק בארוך קי"ו א' פסק כר"י דספק טריפה שנתערב אסור. וכ"כ בקצר מ"ב ב'. ואמנם בארוך ק"ג א' כתב ספק טריפה שנתערב כולן אסורין. אם פירשו מועט למקום א' ורובן למקום א' המיעוטין מותרין וכתב הרא"ה בב"ה דהיה לפרש דוקא שנתערבו אחר כך הא בעינייהו המיעוטין אסורים דכה"ג לא מיקרי פי' כיון שאינו אלא דרך חלוקה. וכ"כ בד' קי"ד ב' והכוונה דהרא"ה מודה לרשב"א בפי' שלא בפנינו ממילא דשרי ודוקא פי' א' א' אבל פי' הרבה בבת אחת כמו מ' וס' בעינן דוקא לתערובת ב' דהוה דרך חלוקה וכן פי' המ"י כלל מ"ג אות י"ז דבריו. והמשמרת הבית שם כתב שהמחבר על ספק טריפה אמרה יע"ש ואבאר כי כלל כוונתו שם דמודה להרא"ה כל שפירשו הרבה אף שהם מיעוט כל דהוה דרך חלוקה לא מיקרי פי' ומש"ה בזבחים ע"ד א' פי' ארבעים למקום א' אינה אוסרת היינו ע"י תערובת (דאוסרת אחרים משמע עב"י) והיינו בוודאי איסור משא"כ ספק טריפה מדינא הלכה כר"ת דס"ס א' בגופו והב' ע"י תערובת שרי אלא שראוי לחוש לחומרא לדעת ר"י (שכ"כ בארוך קי"ו א' וראוי לחוש לר"י ובקצר מ"ב ב' וראוי לחוש למי שאסר) ומש"ה דווקא ליקח מתערובת עצמו הא כל שפי' אף בדרך חלוקה (ואפשר אף בפנינו עיין תה"א ק"ך ב') תו המיעוט מותרים בפ"ע מס"ס דסמכינן כה"ג אר"ת זהו ביאר דבריו להמעיין היטב במ"ה. ואמנם בארוך גופא ק"ג שם כתב אם פירשו מעוטן מותרים דגרסי' בזבחים פי' מ' מותרים וס' אסורים והא התם בוודאי איסור ומטעם תערובת ב' וצ"ל דהכי קאמר דהמיעוט מותר והמרובין אף בספק טריפה אסור כמ"ש במ"ה ומביא ראיה מזבחים דרוב כוודאי. וכ"ז דוחק גם המעיין בארוך במ"ה קי"ד ב' יראה להדיא דאף וודאי איסור פי' מ' בפ"ע מותרים יע"ש: ואמנם מ"ש הט"ז בטור וברשב"א הנה זה לשון הטור המיעוט שפי' מותר והרוב אסור ואם נתערב הרוב באחרים אסור והמיעוט שנתערב מותר וכתב הב"י הכל דברי הרשב"א בתה"א ומ"ש המיעוט מותרים לאו כמות שהן דהא ליכא מאן דשרי כמות שהן ועוד דא"כ איך קאמר והמיעוט שנתערב מותר הא בעיניה מותר אלא ה"ק המיעוט מותרים ע"י תערובת. וכן מ"ש בשער א' ב"ח שנתערבו המיעוט שפירש מותרים לאו כמות שהן ולישנא דרב פירשו מ' למקום א' אין אוסרת משמע אוסרת לאחרי' (דהול"ל אין אסורין) עד כאן לשון הב"י ופי' הט"ז דבריו דהכי קאמר דוודאי בטור א"א לפרש בספק טריפה וכמ"ש במ"ה ק"ג דהטור קאי אוודאי טריפה וגם הטור סובר פירש ממילא אסור א"כ וודאי טפי קשיא ע"ז תי' דהטור פירושו מפרש מ"ש בסיפא המיעוט שנתערבו קאי ארישא דהמיעוט מותר היינו ע"י תערובות. ומ"ש הב"י הכל לשון הרשב"א בת"ה הוא בקצר בית ד' ש"ב דף מ"ב ב' ומ"ש הב"י דליכא מאן דשרי ר"ל אף הרשב"א דסובר פי' שלא בפנינו שרי מ"מ דרך חלוקה מ' וס' אסור דרב דאמר פירשו מ' למקום א' אין אוסרת משמע ע"י תערובת וכמ"ש ג"כ הרא"ה ז"ל בב"ה ק"ג א' וליכא למימר אספק טריפה קאי דבהדיא בשער ב' שם אוודאי קאי בקצר. ומיהו בשער א' בקצר ל"ט ב' כתב ממש כארוך ספק טריפה כו' אלא ה"ק הט"ז דבארוך כתב בק"ג א' ספק טריפה שנתערב פי' המיעוט מותר היינו בלא תערובת כמ"ש במ"ה ובד' קי"ד ב' הביא מימרא דרב בזבחים ע"ד וא"כ י"ל היינו ע"י התערובות שנים כמ"ש רש"י בזבחים אבל בקצר ש"ב מ"ב כתב כלשון הטור וז"ל פרשו ך' ול' הך' מותרים וכן לעולם המיעוט כו' ע"ז כתב הב"י לאו בפ"ע קאמר אלא ע"י תערובת ומיהו הב"י כ"כ בפירוש אמ"ש הרשב"א בשערי א' ושם כתב הרשב"א בפי' אספק טריפה דא וודאי צ"ע: והנך רואה שהט"ז תירץ בזה כמה קושיות בב"י וברשב"א גופא משמע בשער א' דווקא ספק טריפה בדף ל"ט ובדף מ"ב משמע ע"י תערובת דווקא ואלו בארוך ק"כ ב' יראה סתירה לזה וכבר כתבנו לעיל מזה ועיין פר"ח אות כ"ו והט"ז מיישב כל זה דבארוך ק"ג א' דווקא ספק טריפה הא וודאי לא כיון שפי' א' בב"א לא א"א הוה דרך חלוקה כמ"ש הרא"ה בב"ה שם ובדף קי"ד הביא מימרא דרב בזבחים כפשטא על ידי תערובות שניה ובק"ך ב' כתב הרשב"א אברייתא דכוס פי' א' מהן והא ודאי פירש לפנינו מיירי אבל מימרא דרב אף שלא בפנינו כיון דמ' הם שפי' מרובין הוה דרך חלוקה ואין היתר אלא ע"י תערובת שניה או בספק טריפה וכ"כ בקצר באותן מקומות זהו מה שנ"ל לתקן דברי הט"ז אשר כל דבריו נחמדים מפז אמנם לעיל כתבנו שיטה אחרת ברשב"א: ומ"ש הט"ז דעת הר"מ תערובת ב' אסור אף לאחר שנפל א' לג' אפ"ה הב' נשאר באיסורו וזה דלא כרש"י ור"י וכ"כ המפרשים שכ"ה דעת הר"מ ומ"ש ויש תימא על הש"ע ירצה בזה דאפי' נימא דהמחבר שם מיירי בתערובות חנויות ונאמר דלא הוה קבוע ד"ת אלא דרבנן או שאר תירוצים מ"מ תערובת הב' ודאי אסור ואף תערובת חתיכות כה"ג אסור וז"ש הט"ז באות ג' דלא קיי"ל כהך סעיף ד' ר"ל אפילו תערובת חתיכות בעינן ג' תערובת ועל רמ"א תמה הט"ז דסותר א"ע שכתב ספק איסור תערובת הב' מותר משמע אף בב"א ובתערובת הג' בוודאי לא כ"כ ומ"ש. ובש"ך אות נ' ונ"ג אבאר הגמרא בזה: ומה שהביא ראיה מהגהות ש"ד דקשיא ליה הא ר"ת לשיטתיה ספק א' בגופו מותר (ודוחק לומר דר"ת לפי דברי ר"י שסובר ספק א' בגופו לא מהני עמ"ב סימן ל"ח) ע"כ פירש הט"ז דה"ק משליך והשאר מותר אפילו היה וודאי איסור בתערובות כיון דעדיין נוצה עליה לא הוה חהר"ל עיין סימן ק"א ומכל שכן כאן בספק איסור שרי אפילו הסירו הנוצה דהוה ס"ס לדעת ר"ת ואח"כ אמר ואע"ג דאיכא ס"ס לא דר"ל אי לא היה נוצה לא היה בטל אע"ג דיש ס"ס דז"א דבאמת מותר לר"ת אף בלא נוצה מטעם ס"ס אלא ה"ק דלמה להשליך א' על זה תי' אף דיש ס"ס מ"מ יש להשליך א' ומזה למד הט"ז ה"ה לתערובת הג' דאין לאדם א' לאכול הכל. ומ"מ י"ל שאני התם כשאוכל הכל אוכל ספק איסור תורה עכ"פ משא"כ תערובות הג' אף שאוכלן כולן איכא ס"ס וכאמור. ובנה"ך השיג עליו דלא הוה ס"ס דחזקת איסור וכ"כ מ"ב בתשובה סימן ל"ח פירוש על הגהת ש"ד. ובאמת קושיא חזקה היא על הט"ז דבאות ט"ו פסק הט"ז גופא כן דבחזקה לא מהני ס"ס ואפילו אלף ספיקות לא מהני לדעתו דלא כש"ך שהרי כתב אות ט"ו א"א אפילו כמה ס"ס לא מהני וכ"כ המ"כ בח"ש פ"א קי"ד ב'. ואמנם לכאורה נראה לומר דע"כ אוסר הט"ז היינו היכא שב' הספיקות סותרים לחזקה כההיא דטריף רב יוסף תליסר חיותא אף דס"ס שמא באחרונה ושמא בעצם קמייתא מ"מ החזקה שאין זבוח של ראשונה סותרת לאלו ב' הספיקות משא"כ מעשה דר"ת נהי ספק א' הפך החזקה מ"מ ספק הב' שמא אינה זאת מהני דספק א' אי הוה ספק השקול ר"ל שמא זאת כו' וספק הב' שמא בעצם נהי דאיכא חזקה מ"מ מכריע הוא לרוב או להיפך. ואבאר לקמן באות ט"ו באורך: ש"ע סָעִיף ח
יא י"א. עט"ז ועיין אות יו"ד שם כתב הט"ז דעת ר"י דלא מהני ס"ס הפך מ"ש כאן להשיג על הב"י וכבר כתבנו באות הקדום מזה. ומ"ש הט"ז דאו"ה אין חולק עם הר"ן כי הר"ן מתיר בדרבנן ס"ס בדשיל"מ ואו"ה מיירי באיסור תורה וע"כ תמה על הר"ב שהיקל בה"מ אף באיסור תורה השיגו בנה"כ דמאו"ה כלל כ"ה ד"ד וכלל כ"ו ד"ט מבואר דאף בדרבנן אוסר ס"ס בדשיל"מ והר"ן אף בד"ת מתיר ואמת שבכ"ה ד"ד כתב או"ה ספק ביצה שנולדה בי"ט ונתערבה אסור ובכ"ו ד"ט ספק איסור בב' תערובת וודאי איסור בג' תערובת חוץ מביצה שנולדה בי"ט וי"ל דבי"ט אחר שבת קאמר ומי אלימא ממ"ש המחבר בק"ב ספק נתערבה אסורה ובא"ח תקי"ג היפך המחבר יע"ש במ"א אות ד' וחילק דכאן מיירי בי"ט אחר שבת ה"ה באו"ה י"ל כך ומיהו ממרוצת דברי הט"ז בק"ב אות ג' ד' מפרש ספק נולדה ביום טוב דעלמא ואפ"ה אוסר המחבר בדשיל"מ ואפשר הטעם דגזירת י"ט אחר שבת יש בו דררא דאו' כמ"ש המ"ה בקי"ו א' וקרוב לאיסור תורה שאם אתה מתיר בי"ט דעלמא ודאי יתירו בי"ט אחר השבת מש"ה החמירו בספיקא שנתערבה: או יאמר דהא דמתירין ס"ס בדשיל"מ כתב הרשב"א ז"ל בארוך קי"ו א' וז"ל ומדברי רבינו יעקב (הוא ר"ת) נלמד דס"ס בדשיל"מ שרי דאוקמי' ספיקא אסורה נתערבה אוודאי קאי ואף דספק א' בדרבנן כס"ס בד"ת ואפ"ה החמירו בדשיל"מ דשאני כיון דספק א' בשל תורה אסור החמירו בו. וכוונתו דספק דרבנן בדשיל"מ החמירו כשל תורה מה שאין כן ס"ס אף בשל תורה לקולא ה"ה בדשיל"מ ולפ"ז נאמר לדידן דקיי"ל כר"י דספק א' בגופו בשל תורה לא מהני כמ"ש המחבר בס"ט ה"ה בדבר שיש לו מתירין בדרבנן כיון בשל תורה ס"ס כי הא לאו כלום הוא וא"כ בק"ב ספק א' בגופו החמירו בדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן מה שאין כן ס"ס שע"י ב' תערובת או בגוף א'. ועמ"א א"ח תקי"ג אות ד': והנה הפר"ח אות מ"ג ומ"ו האריך להשיג אהרשב"א ולקמן אבאר בס"ט וכאן אקצר. כי י"ל בפשיטות וודאי לר"י שמפרש ספק א' בגופו לא הוה ס"ס בד"ת אבל בדרבנן שאין בו חשש תורה כלל מהני כמו שיראה הרואה במ"ה קט"ו א' וא"כ לרבה משום הכנה נתערבה אספק' קאי ובהוה אמינא דספק דרבנן לקולא דשיל"ע ה"ה ס"ס לקולא דמ"ש (אף שי"ל קצת ס"ס מטעם רובא ואין הולכין אחר הרוב בדשיל"מ מ"מ ל"נ) וע"כ הטעם ספק א' בגופו לא מהני וה"ה למה דבעי לאוקמי' בספק טריפה מה"ט הוא דהוה ספק א' בגופו. ולמה דחדית לן ר"א דספק דרבנן להחמיר בדשיל"מ תו י"ל ה"ה ס"ס וכגוונא דאמרן ספק א' בגופו דכנגדו בשל תורה להחמיר כר"י. וקאי במסקנא למ"ד פירות הנושרין כו' נמי אספקא. ולר"ת קאי בין בה"א ובין במסקנא אוודאי לא אספיקא ואם כן מ"ש הרשב"א דמר"ת נלמוד דס"ס בדשיל"מ מהני היינו ממסקנא והיינו אף בספק א' בגופו כי לדידיה אין חילוק העולה מזה דס"ס בדבר שיש לו מתירין בספק א' בגופו צ"ע אם יש להתיר אף בה"מ אף בדרבנן וצ"ע. תדע שהמחבר בס"ז היקל בדשיל"מ בנפל א' לים והחמיר בק"ב ושם משמע אף בדרבנן (ומיהו י"ל דחששא ד"ת הוא) אלא כיון שב' ספיקות מענין אחד ש"ד וכן מוכח ביום טוב שני הוה ס"ס בגוף אחד ולקמן אבאר עוד: גם מ"ש התוס' זבחים ע"ד א' ד"ה ונפלה משום דמ"ה ברובא בטיל משמע אי מ"ה לא בטיל אסור וקשה הא הוה ס"ס אפילו מ"ה מהני וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יב שהספק. עט"ז ועמ"ש באות יו"ד וברשב"א בתה"א מבואר בדף קי"ד ב' דב' תערובות מהני לר"י בעל התוס'. ומ"ש לתרץ קושיית הב"י הוא פשוט דכל ס"ס שבש"ס הוא מענין וגוף א' משא"כ זה וגם אין קושיא דנימא ספק דרבנן לקולא דכל שהספק באיסור תורה וע"י גלגול בא לו דהוה דרבנן לא אמרינן ספיקו לקולא כמו שיתבאר בקונטרס הספיקות ואמנם מ"ש בפירוש הרשב"א הוא כמ"ש ג"כ הפר"ח אות מ"ו דהרשב"א הבין בר"י דכל שהב' ספיקות מענין א' וגוף א' כמו ההיא דפתח פתוח או ע"י ב' תערובת הוה ס"ס ומיהו ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת לא הוה ס"ס שהם ב' ענינים כמ"ש המחבר (ובש"ך אות ס"א וס"ב אבאר) ומיהו כי נתערב חד בחד תחלה לא מיקרי ספק תערובת אלא ספק איסור תורה וז"ש הרשב"א ושמא לא אמרו להקל בס"ס אלא ב' תערובת כו' ור"ל דחד בחד לא מיקרי ספק תערובת ובתי' הב' כתב דאף לר"ת יודה בחד בחד דגרע מספק איסור דהוה כוודאי כיון דאתחזק איסורא חד בחד ומביאין אשם תלוי כו' והלכך ל"מ ס"ס כה"ג אף לר"ת ותי' הב' מוכרח הוא דקאי אף לר"ת דאל"כ תקשה קושית הרשב"א למה לי משלשה למקום אחר וא"כ כמו חד בחד לר"ת בתי' הב' אף בלא נודע כיון דהוה כוודאי איסור לא מהני ס"ס ה"ה לתי' א' דלר"י לא מהני חד בחד דהוה ספק בגופו (אף דע"י תערובת כיון דלא הוה רק חד בחד) נמי אין לחלק בין נודע כ"ה כוונת הט"ז. ומיהו בגמרא משלש למקום אחר לכאורה בנודע מיירי דאל"כ פי' לפנינו ואף לקח ביד מותר קודם שנודע כמ"ש בס"ה וס"ח. מ"מ תערובת חד בחד וודאי אף בלא נודע ובחדא מחתא כו' ובש"ך אות ס"א וס"ב אבאר באורך: ש"ע סָעִיף ט
יג הוא. עט"ז רצה בזה דס' איסור תורה לא מהני ביה ס"ס ולא ספק דרבנן לקולא כיון דמתחלה היה איסור תורה וע"י גלגול בא לו דהוה דרבנן כמ"ש באות י"ב א"כ מש"ה א"ש ההיא דפ"ו בט"ז אות ה' דמש"ה כי נתערב לח בלח הביצים שרי אם א"י אם הדם במקום האוסרו אף דע"י גלגול בא לו דרבנן אלא ששם העיקר דם ביצים דרבנן יע"ש: עוד הביא דברי מ"ב סימן ל"ז ודחה דבריו. ויש בדבריו קושי ההבנה. דכפי מה שהבין הט"ז ברשב"א משמע שאין חילוק בין ספק א' בגופו ובין ס"ס מענין א' רק שזה אפשר להוודע וזה א"א להוודע וכמו שאומר הט"ז כל שאפשר להפריד בין הספיקות כו' וראיה דפ"פ ב' הספיקות מענין א' ואפ"ה אי לאו ששתיהן באין כאחד וא"א להפריד ביניהן לא הוה ס"ס וא"כ בב' תערובת אמאי מהני להרשב"א והא יש להפריד וע"כ בנודע הוא דאל"כ פי' מותר כמ"ש באות י"ד וכ"ת דיש לחלק בין איסור תורה לדרבנן הא להמחבר והוא שיטת הרשב"א משמע דהחילוק בין ספק א' בגופו. ולזה י"ל דלהרשב"א ב' חילוקים יש באיסור תורה בענין שא"א לבוא לפניך כ"א יחד כההיא דפ"פ הא לא"ה אף והם בענין א' לאו כלום דבאיסור דרבנן כל שהם בענין א' אף שיש להפריד ואף נודע שרי כב' תערובות וכל שספק אחד בגופו אף שלא נודע ואף בדרבנן לא הוה ס"ס דאין מענין א' ולפ"ז מ"ש הט"ז באות י"ב שתירוץ הא' של הרשב"א לר"י חד בחד לא הוה ב' תערובות ר"ל אף דהוה ב' תערובות מ"מ ספק א' אסור מ"ה וכל שיש להפריד אסור (דלא כמש"ל דפר"ח סובר באות מ"ו דחד בחד הוה ספק א' בגופו וב' על ידי תערובת) אלא דקשה מפסחים ט' ונדה ט"ו ועבודת כוכבים מ"א ששם ב' הספיקות באיסור תורה ויש להפריד ביניהם אפ"ה שרי כיון דשני הספיקות מענין אחד ועמ"י כלל ע"ג אות כ"ז הרגיש בזה מאותן מקומות שכתבנו ובש"ך אכתוב עוד: ש"ע סָעִיף ט
יד אבל. עט"ז הנה הרב הגיה הטעם הואיל וספק הא' מ"ה אבל אם ב' ספיקות אם יש איסור אף באיסור תורה מותר היינו הא דפ"פ אף שאיסור תורה ובתנאי שלא נודע ספק אחד קודם והיינו שלא הרגישו בספק א' קודם והרב חולק אהמחבר שכתב אף באיסור דרבנן ספק אחד בגופו אין להתיר וי"א דווקא באיסור תורה וספק אחד בגופו אין להתיר הא בדרבנן מתירין ומיניה כל שב' ספיקות אם יש כאן איסור אף באיסור תורת מתירין ובלבד שנודעו יחד וע"ז תמה הט"ז דוודאי אף שהרגישו בספק אחד מ"מ איגלאי מלתא למפרע כו' והביא דברי מ"ב בסימן ל"ח דב' תערובת אף נודע שרי דאל"כ פירש לחוד אף בפנינו קודם שנודע שרי בלא תערובת הב' ממילא ה"ה בס"ס בגוף אחד כההיא דפ"פ אף שהרגישו בספק א' קודם ר"ל שמתחלה דנו ואמרו שמא לא תחתיו ואח"כ נתחדש להם עוד ספק שמא באונס ומ"מ א"א להפריד במעשה ביניהם ש"ד כ"נ כוונתו. ומ"מ קשה דוודאי משכחת ליה כההיא דפסחים ט' ונדה ט"ו ועבודת כוכבים מ"א להפריד בין הספיקות והם בגוף א' יע"ש. ועמ"ש באות הקודם וצ"ע: ומה שכתב הט"ז כלל העולה כו' משמע דעתו אף עיקרו מדרבנן כמו במסקנא לרב אשי למ"ד משום פירות הנושרים ליכא דררא ד"ת ואפ"ה נתערבה אספיקא קאי כמ"ש ר"י והרב בהג"ה ס"ח הכריע בעצמו דס"ס מהני בדשיל"מ לצורך ע"כ טעמא דברייתא במסקנא לר"א דספק אחד בגופו ושני ע"י תערובת לא מהני וכ"כ הפר"ח אות מ"ו. ובנה"כ כתב דבדין ט"ו וי"ו לא כ"כ ושאני ביצה דהוה דשיל"מ ויראה לפרש בדשיל"מ לא מהני ספק א' בגופו כיון דכשנגדו בשל תורה לא מהני בדשיל"מ החמירו כשל תורה משא"כ בשאר איסור דרבנן וכבר כתבנו בזה לעיל יע"ש: ש"ע סָעִיף ט
טו יש. עט"ז. הנה כלל כונתו דס"ס נגד החזקה אפילו אלף ספיקות לא מהני כמ"ש בסוף העולה כו' וחולק עם הש"ך אות ו' דין כ"ח וכמ"ש בנה"כ. גם מוכח מכאן אף דספק הב' אין סותר החזקה כמו מצא פגימה ונתערבה כל שספק אחד נגד החזקה תו לא הוה ס"ס וצ"ע עמ"ש הט"ז באות יו"ד במעשה דר"י ור"ת והמ"ב בתשובה סימן ל"ח כ"כ אמעשה הנ"ל וכיון שהט"ז הודה ליה בגוף הדין אם כן איך כתב לעיל היפך מזה. ומה שהשיג כאן על המ"ב השיגו בנה"כ דהמ"ב יודה לזה יע"ש ואמנם יש לומר דכוונת השגתו מה דמשמע ממ"ב דחזקת אמ"ה לא שייכא כלל בדרוסה ומתוס' ד"א משמע דכיון דמחיים איכא חזקה עס"י נ' בהג"ה ואפ"ה מהני ס"ס כיון שאין החזקה סותר הס"ס לגמרי אמרינן רובא (ס"ס כרוב) וחזקה רובא עדיף משא"כ ספק בשחיטה דהחזקה אומרת שאין נשחטה כראוי והס"ס להיפך בזה לא מהני ס"ס. ואמנם קשיא דהט"ז גופא בסימן מ"ח אות י"ט כתב דמתוס' ד"א להיפך משמע דלא הוה חזקה אלא דרוסה שכיח יע"ש: גם יש לראות בספק דרוסה דכתבו התוס' דרוסה שכיח א"כ מחלוקת דספק א' בגופו בספק דרוסה היא הא כשאין הספיקות שקולים לא הוה ס"ס עש"ך אות ל"ד: אמנם כן תמיה לי טובא מה שהעתיק הט"ז מאו"ה פגימה ונתערבה דהוה כוודאי איסור דהמעיין באו"ה יראה לכאורה דאינו כן. וזה לשון או"ה כלל כ"ו ד"ב וכן נמצא פגום ונתערב מאחר דספק א' ד"ת ספק נבילה. והרמב"ם אוסר תרנגולת שספק אם נשחטה כדינה שלא בדק בסימנים ונתערבה דליכא אלא חדא ספיקא דאין לומר שמא נשחטה כדינה דאוקמיה אחזקה והוה וודאי איסור דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא וחזקה יליף מקרא וספק שלא בדק בסימנים הוה וודאי איסור בחזקה דרב הונא ולא ספק עכ"ל לשון או"ה. הנה תראה בפי' בנמצא הסכין פגום כתב הטעם דספק א' ד"ת או בגופו כמ"ש שם בדין א' ובלא בדק בסימנים הוא דכתב דהוה וודאי איסור והיינו דכן האמת דהר"מ ז"ל בהלכות שחיטה פ"א הכ"ד כתב הר"ז ספק נבילה ובהי"ב בלא בדק כתב הר"ז נבילה משמע וודאי כבר הארכנו בסימן ח"י וכ"ה בש"ך אות א' דבפגימה איכא חזקה דסכין נגד חזקה דבהמה דחזקה דהשתא לא אלימא כ"א במקום דחסר ואתאי לא בסכין משא"כ בלא בדקה חזקה גמורה היא וליכא נגדה חזקה אחרת ונאמר דלא כתוס' חולין ט' ד"ה ואסור יע"ש. וכפי הנראה שהר"מ ז"ל לא כ' בפי' כן אלא שאו"ה הוציא כן משום דראה שכתב בלא בדק הוה וודאי נבילה כו' ומ"ש או"ה סמוך מיעוטא כו' ירצה נהי דס"ס כרוב (וכמ"ש הרשב"א בתשובה ת"א) מ"מ סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא מדרבנן עיין תוס' בכורות כ' ב' ד"ה חלב. וכפי הנראה דמדרבנן הוא וכדכתיבנא. ואיך שיהיה בנמצא פגום ליכא חזקה דאיכא נמי חזקה דסכין וכאמור: עוד אומר מ"ש בהגהות שבסוף ספר או"ה על מ"ש או"ה בד"ב וכן השוחט כו' ואפילו לא נודע אלא בפ"א מאחר שאין בענין א' וה"ה בס"ס בענין א' אפ"ה אין ניתר אלא שנודע בפ"א. והנה הט"ז אות י"ג והש"ך באות ס"ג דין א' בביאוריו והמ"ב תמהו ויש לומר דהג"ה ה"ק דבס"ס נגד החזקה (ומה שציין וכן השוחט כו' אלא בדק קאי או סובר דפגימה נמי חזקה הוה) לא מהני וקשה תיפוק ליה מטעם ספק א' בגופו לא מהני לזה אמר דהתם בלא נודע מהני כמ"ש או"ה בד"א ובחזקה אף לא נודע לא מהני דהוה וודאי איסור. ואמר עוד דהבדל יש בין ספק א' בגופו וב' ע"י תערובת וספק א' סותר החזקה אז אף לא נודע אסור כיון דחזקה הפך הספק כוודאי ולית כאן אלא ספק א' משא"כ כשהס"ס גמור כההיא דפ"פ אף שיהיה חזקה לאיסורא נגד הס"ס מכל מקום כיון ששני הספיקות הם נגד החזקה תו רובא וחזקה כהאי גוונא רובא עדיף (ואפשר ס"ס כי הא אלים מרוב עיין תשובת הרשב"א) והיינו בלא נודע אבל נודע ספק א' ויש חזקה אף ב' ספיקות מענין א' לא מהני כיון דספק א' תו כוודאי מחמת חזקה ובזה ניחא מ"ש המ"ב הביאו הט"ז אות י"ג אמנם מה שסיים הג"ה בספק גבינות כו' לא א"ש והבן: ובדברי קדשו של הרשב"א ז"ל בתשובה סימן ת"א נתקשו ז"ל המ"ב סימן ל"ח והש"ך אות ס"ד דכ"ז והפר"ח אות מ"ט לכן אעתיק בקוצר תשובת הרשב"א ז"ל. וז"ל השואל ס"ס דמותר אי אף בחזקה אם תאמר מותר מה נעשה למ"ש בפרק בכל מערבין (נ"א ב') אפילו ספק דרבנן איתחזק אסור וא"ת אסור תרוץ לי בפ"ק דכתובות ס"ס עדיף מרוב ובשחיטה מתיר ס"ס כההיא דמצא גדייו. והשיב הרשב"א ז"ל ההיא דגדייו מטעם רוב מצוין וההיא דכתובות ביוחסין והתם ליכא חזקה. ומעתה נתברר השאלה דאפילו באיתחזק איסורא ככוס דעבודת כוכבים ועוד בפ"פ פריך ס"ס הוא ואפילו למה דמוקמינן באשת כהן או אשת ישראל הקשו נימא ס"ס והוצרכו לומר מ"ע לא שכיח ואל תשיבני מדרב הונא דטריף תליסר חיותא דהוה ס"ס דרב הונא לטעמיה דבהמה בחזקת איסור יע"ש. ובתשובה נתקשו הרבה האחרונים. והפר"ח תמה ביותר דההיא דפ"פ איזו חזקה יש ע"ש: ואען ואומר. מלשון השואל שכתב תרוץ לי ההיא דכתובות משמע דמשם מוכח להיפך דס"ס מהני במקום חזקה משמע דאל"כ אלא דמשם משמע דס"ס עדיף מרוב אכתי אין כ"כ תימה דאימא רובא וס"ס מדרבנן לא מהני נגד חזקה דסמוך מיעוטא כו' והו"ל פלגא ומכתובות שפיר הביא ראיה דאיהו לשיטתיה בתה"א קט"ו א' מכתובות פ"פ ספק א' אסור מ"ה מחזקה השתא נבעלה (ויש לנו הרהורי דברים במ"ש ועוד ספק סוטה כו' דהא איכא ספק א' מותר מ"ה שמא באונס ואולי מדנקיט תלמודא ספק תחתיו מעיקרא או ועוד הוא תי' א' עם הא' ור"ל ספק תחתיו יש חזקת הגוף וספק אונס יליף מסוטה. וקשה על ע"ש התוס' בפ"פ שמא באונס ושמא בקטנותה והא ספק סוטה הוא עיין פ"י שם ואין מקומו פה) ובסוף המדיר ע"ה ב' ד"ה אבל כתבו התוס' בשם רשב"א (אפשר שזה הוא הרשב"א שחיבר התה"א ותשובות) דחזקת הגוף עדיף יותר מחזקת הפנויה יע"ש ונאמר כפשוטו דאלימא הך חזקה טובא וז"ש התוס' בסוגיא דפ"פ "אדרבה" כו' וא"כ שפיר מביא הרשב"א ראיה מפ"פ אף בחזקה גמורה מהני ס"ס ומדרב הונא או דהתם החזקה סותר ב' הספיקות שאני ומיהו לטעמיה קשה ונראה דר"ה לטעמיה דאוסר אפילו בשיבר עצמות ולית ליה ס"ס אבל לדידן דקי"ל כר"ח בשיבר שפיר ועפר"ח ומיהו ממ"ש הרשב"א בארוך קי"ו ב' לא משמע כן עט"ז בסימן א' אות ו' ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ט
טז ועיין. עט"ז ומ"ש בסימן נ"ג. עיין ב"י סוף הסימן העתיק תשובת הרמב"ן וצ"ע לכאורה: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שהוא. כתב הש"ך ואפילו בכמה אלפים אינו בטל ודע דאיתא בש"ס דדברים החשובים דאסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה מיהו כתבו התוספות דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל מיהו מ"ש הראב"ד דסגי ג"כ בתקנתא דהולכת הנאה לים המלח בכל האיסורים אין כן דעת הפוסקים אלא דדוקא בעבודת כוכבים שתופס' דמיה סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים דלא כלבוש בא"ח סימן תמ"ה שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דסגי בהולכת הנאה וכו' דליתא ולא קי"ל הכי ועי' בא"ח ס' תמ"ז ולקמן סימן קמ"ב. וצ"ע על רמ"א שלא הגיה כאן דדבר חשוב אפי' שלא במינו אוסר בכ"ש כמ"ש בסי' ק"א סס"ו עכ"ל וע"ל סי' ק"ט ס"א: ש"ע סָעִיף א
ב בדן. כ' הש"ך דרש"י פי' פרך ובדן מקומות הן ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד עכ"ל. וחביות סתומות דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטל ואם הם פתוחות אפילו של יי"נ בטילי דלא חשיבי. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
ג הבית. לאפוקי של נחתום דלא חשיבי ודוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים ובעלי חיים אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מחמת חשיבותן. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
ד לימנות. כ' הש"ך אע"פ שדרכן למנותן לעולם ואינן נמכרין כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינם חשובים: ש"ע סָעִיף א
ה תמיד. [וחולק על המחבר בזה במה שדרכו למנותו תמיד] כתב הת"ח אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים בטל ומהרש"ל פסק דדבר שנמכר לפעמים באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ' האו"ה והב"ח דהכי נוהגין וסיים מהרש"ל וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל וע"ל סי' פ"ו: ש"ע סָעִיף א
ו בספיקו. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי ש"ך וכתב רש"ל דכרכשתא אע"פ שאין מוכרין אותה האידנא אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז בשוגג. דוקא אם נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג ואפילו אחר שנודע התערובת אבל נשחטו קודם שנתערבו אפילו במזיד בטלים. ש"ך: ש"ע סָעִיף ב
ח להתכבד. כתב הב"ח יש לתמוה דבסימן ק"א ס"ג פסק דאפילו תרנגולת בנוצתה וכ"ש כבש בעורו וצמרו דבטלים וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל וכ' הש"ך דלק"מ דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל כיון דצריך תקון גדול ומחוסר מעשה אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרין אותו במנין בטל ומ"מ לענין דינא ע"ל סי' ק"א שנתבאר שם דגם בדבר שבמנין בטלה ע"ש והט"ז כתב [לתרץ קושית הרמ"א] וז"ל ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפ"ע דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חה"ל כשנשחט רק כל זמן שהוא חי יש לו חשיבות מצד בעל חי וע"ז אמר הטור כאן שהוא חשוב מצד בעל חי כשנשחט בטל חשיבותו אבל אם יש לו חשיבות מצד חה"ל זה כתבו כבר בסימן ק"א עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט קבוע. כ' הש"ך ודע דהא דקי"ל כל קבוע כמחצה וכו' הוא בין לקולא בין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבלה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא וכתב הרא"ה דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבלה דאסור ול"ד לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות וא"כ ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וגם הרשב"א מודה לזה אלא שביאר דבריו שהעתיק המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טריפה במקולין ולא נודע עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הטרפה במקולין זה שלקח ומ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא רק בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי אבל הר"ן לא כ"כ ע"ש שמאריך בזה: ש"ע סָעִיף ג
י מותר. כ' רש"ל אפילו הוא חה"ל ודוקא כאן דחנות הא' ניכרת בפ"ע אבל היכא דיודע שיש טריפה א' בחנות ולא נודע באיזה חנות הוא אסור דכיון דאין האיסור נודע חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח (ודע הא דקי"ל בשר הנמצא מותר מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב. פר"ח) וכתב הרוקח דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים וטעם דכל דפריש וכו' דכיון דניידי הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועי' בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ט [ואם נמצא ביד קטן חריף מקרי נולד הספק במקום קביעותו כנמצא ביד ישראל גדול ואסור. פר"ח]: ש"ע סָעִיף ג
יא אסרוהו. משום בשר שנתעלם מן העין: ש"ע סָעִיף ג
יב לפנינו. משום דהספק נולד במקום הקביעות ופשוט הוא דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג בטלה. כ' הש"ך מיהו אסורין לאכול בבת אחת דאז ליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא אלא שצ"ע הא כתב המחבר בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות וצ"ל כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק עכ"ל והט"ז כ' דבאמת יש להחמיר בזה להצריך ג' תערובת אם לא באיסור דרבנן דהיינו כגון ט' חנויות ופירש א' שלא בפנינו שמותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו משום בשר שנתעלם מן העין בזה דוקא מהני אם נתערב אח"כ ומותר אפי' היא חה"ל וא"ל דבזה ל"ל ב' ספיקות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא י"ל כיון שיש כאן איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאלו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר: ש"ע סָעִיף ד
יד בכה"ג. כ' הש"ך ואפילו פירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהא בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דיש פוסקים ס"ל דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דווקא כשאינו אוכלן כא' דאל"ה ליכא ס"ס ומ"ש הרמ"א הואיל וספק ראשון מן התורה לאו דוקא אלא אף אם היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק אסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובת א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוא לדעת הרמ"א אבל הש"ך חולק ע"ז כמ"ש בס"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו חתיכות. היינו שנתערבו חתיכות דטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו לעיל ס"ג: ש"ע סָעִיף ה
טז ואילך. כ' הש"ך משמע אפילו אם לקחו אסור ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
יז ויטעו. כתב מהרש"ל וב"ח דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא"כ נתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו והט"ז חולק ע"ז מטעם דמצינו בש"ס דברבים יש להקל טפי משום דמדכרי אהדדי וביחיד גזרו יותר [ובנה"כ השיג על זה דלא שייך לומר רבים מדכרי אהדדי אלא כשהם במעמד א' אבל הכא יש לחוש שיקחו זה אחר זה ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יח ממילא. כתב הש"ך אפילו למ"ד פירש ממילא אסור והטעם דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכולן בחזקת היתר עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזרה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו וכל זה כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ודוקא אם המיעוט פירשו דאז אמרינן כל דפריש וכו' ואיסורא בתוך רובא אישתאר אבל אם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים מיהו רוב הפוסקים חולקים וס"ל דאפילו פירשו ממילא שלא בפנינו יש לאסור ומסקנת הט"ז וש"ך דיש להחמיר (ול"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר במקומו משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד חיישינן). ואין חילוק בין בעלי חיים לשאר דברים דלא כהב"ח. וכתב הש"ך אם הפרישו אף על פי שחזרו ובאו יחד במקום א' כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון ופר"ח חולק: ש"ע סָעִיף ו
יט ביצה. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בט' חנויות שרי בפירש ממילא אפי' חה"ל מטעם זה ה"נ לא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולי' מן הקבוע עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כ מעצמו. אפילו לאחר שנודע התערובת או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות שאנו תולין וכו' משום דמן התורה כבר בטל ברוב ודוקא אם הוא בענין שנאבד מן העולם אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר ואם נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסי' ק"א ס"ז וע"ש ובמה שהתיר המחבר אם נאכל בשוגג חולקים הש"ך וט"ז וס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ואין היתר אלא דוקא בנאכל מעצמו ע"י כלב וכ' עוד הש"ך ונראה דוקא אם נאכל או נפל א' מהם קודם שפירש מהם אבל אם פירש מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות אם נפל אח"כ לים התערובות נשאר באיסורו: ש"ע סָעִיף ז
כא חדא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש ודוק עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ז
כב אחד. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאדם א' לאכלה לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור ש"ך: ש"ע סָעִיף ז
כג ב'. וש"ך וט"ז סתרו דברי הרב בזה מכח כמה ראיות וסיים הט"ז וז"ל אלא ע"כ דכאן לא גזרו על ב' בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כד מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו וכ' הש"ך ונראה דבהפסד מרובה וכה"ג ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד. (גם הט"ז חוכך בזה והעלה לבסוף דלכתחלה יש להחמיר עד שיהיה ג' תערובות): ש"ע סָעִיף ח
כה ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא והט"ז וש"ך פוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה ותערובות הג' מותר אפילו בודאי איסור לאוכלו כולו כא' וכן ספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' אפילו לאוכלו כא' דספק איסור וב' תערובות הוי כג' תערובות בודאי איסור: ש"ע סָעִיף ח
כו מתירין. כ' הש"ך דאפילו בג' תערובות יש לאסור בדבר שיל"מ (וכ"ש שאין להתיר בדשיל"מ שנפל א' מהם לים) מיהו קשה דבא"ח סי' תצ"ז ס"ד סתם הרב דספק מוכן ביו"ט שני מותר משום דהוי ס"ס אע"ג דהוא דשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם כיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמרינן טפי מינייהו א"נ והוא העיקר דהא דס"ס אסור בדשיל"מ היינו דוקא בתערובות דמאי נ"מ להתיר בביטול בלא"ה יש לו היתר אבל ס"ס דאתי מעלמא אפילו בדבר שיל"מ מותר והשתא ניחא הא דכ' הר"ב בסימן רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס מיהו בלא"ה י"ל דהתם ודאי לצורך הוא: ש"ע סָעִיף ח
כז בגופו. פי' הש"ך דל"ד לב' תערובות דתערובות הב' מותר מכח ס"ס דהתם הספק הא' לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הא' היה בגופו (ר"ל בגוף האיסור שמא לאו טריפה וספק הב' הוא שמא לא זהו שאכל) אבל קשה דהטור והרשב"א והפוסקים לא הוצרכו לזה אלא לשיטתם דס"ל דתערובות הב' מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה ספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וצ"ע (ולי נראה דל"ק מידי דלעיל בס"ח מיירי מדבר חשוב שאינו בטל לכך פסק המחבר דבעינן ג' תערובות דבתערובות הראשון לא שייך לומר חד בתרי בטל וכאן מיירי מדברים שאינם חשובים ובטלים לכך א"צ אלא ב' תערובות ודוק) והט"ז כ' דבאמת צריך שיהא ס"ס בגוף א' מענין א' כמו ב' תערובות או ס"ס אם יש כאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ולמ"ש המחבר כאן דאין מתירין מכח ס"ס מיירי אפי' לא נודע בנתיים עכ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כח ס"ס. כתבו הט"ז וש"ך אפילו לא נודע הספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפה בתרנגולת וא"כ ב' הספיקות באין כא' מ"מ כיון שהספק הראשון מן התורה לא הוי ס"ס ואם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת עובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא כדלקמן להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהר"ב בהג"ה בטל כיון שהספק הראשון אינו מן התורה א"כ הוי ס"ס מיהו אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הר"ב אלא להוסיף דבס"ס אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשובת ן' לב ח"ג סי' ק' עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
כט ביחד. כתב הט"ז דדברים אלו תמוהין דמשמע שאפשר דלפעמים לא יבואו הספיקות בפעם א' וזה א"א למצוא שיהא נודע בין ספק א' לספק ב' בס"ס שהם בגוף א' וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דאין שייך לומר דנודע הספק הא' קודם שנודע הב' ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דה"ק כל שנודע ב' הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לס"ס שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו נודע בנתיים ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן. דכל שהספק הא' הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין א' אלא בעינן שיהיו ב' הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן ג' תערובות וכמ"ש בס"ח אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוא ס"ס ולהקל עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
ל וע"ל. ושם מחמיר בנשמט וכ' הט"ז מדברי הרב משמע אפי' אם שחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערבה אח"כ בין בהמות אחרות דיש להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואת"ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע"ג שהיתה קודם שחיט' בחזקת איסור כן משמעות הרמ"א והוא חולק ע"ז ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון שהספק הוא אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצאה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אמ"ה ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחלה ואח"כ נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות מותר מכח ס"ס. כלל העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה הס"ס תסתור החזקה שהיתה בחזקת שאינה שחוטה אלא אמ"ה בזה אמרינן דלא מועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושין אפילו הוי כמה ספיקות לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מחזקת א"א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להתיר מצד אחר כגון מצד התערובות ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחלה דאין כאן דבר הסותר זא"ז וע"כ בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאמ"ה דמעיקרא כנ"ל ברור ונכון בזה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א תמיד. עבה"ט. ועיין בספר מנחת יעקב כלל מ"ב סק"ב שכתב בשם הט"ז דיש להקל בהפ"מ דביצה בטילה וכתב דכן ראוי לנהוג ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קי"ג שמורה אחד סמך על דברי המנ"י דביצה בטילה בהפ"מ וכתב דלא טוב הורה דדברי המ"י בטילים הם דמ"ש הט"ז דבהפ"מ מותר היינו דבר שפעמים במנין אבל ביצה אף בהפ"מ אסור האידנא (גם הפמ"ג השיג עליו בזה) ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל צידד בזה עפמ"ש רש"י בזבחים ע"ב ד"ה כל שדרכו למנות ואע"פ שיש ב"א שאין מקפידים ומוסיפים יתירה כו' וכן בד"ה אלא למ"ד ע"ש ועתה במדינות אלו מוסיפין יתירה ללוקח הוי נמי אין דרכו למנות ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב בשר הנמצא כו'. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן מ' בענין אם יש בחנות האחת של נבילה בשר יותר ממה שיש בט' החנויות של כשירה אם יש לילך בנמצא אחר רוב של החנויות או אחר רוב בשר וכתב דיש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים וכל שאר הבשר נשאר במקומו הולכין אחר רוב החנויות דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר מונח במקומו אבל אם יש בא' יו"ד בהמות נבלה ובט' יש בכל אחד אחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם והאריך בזה ועיין עוד בספר חו"ד סק"ג וכבר השיג עליו בתשובת בית אפרים שם ע"ש ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ד בד"ה וראיתי בהר"ן שכ' בפשיטות דמדלא מפלגינן דלפעמים בחנות א' יש הרבה בשר שהוא רוב חתיכות נגד ט' המוכרות בשר שחוטה נראה דאין נ"מ בזה וכל חנות וחנות נחשב כאילו כולם שוים ע"ש גם בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ע"א חקר ג"כ בזה וכתב דמלשון הש"ס משמע דהכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר הבשר ומ"מ אינו תוקע עצמו בדבר זה להקל אבל להחמיר ודאי יש לחוש ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג בטילה ברוב. עש"ך ס"ק כ"ג מה שתמה על המחבר ועיין בשער המלך פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"א מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד מותר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין (שקורין יאטקעש בל"א) שני בהמות. ועוד הוציא מבהמה שלישית החצי והחצי השנית הניח בביתו עם ארבעה בהמות שנשארו בביתו. ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ואינו יודע בשל איזה בהמה היה טריפה. והנה עפ"י דין. הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי והשנים אשר פירשו דהיינו שהוציאו מבית למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא. אך הספק על החצי שהוא במקונין לומר דחלק שבחוץ הוא כשר מטעם דמרובא פריש א"כ גם חלק הפנימי שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהיה ג"כ כשר או איפכא שהחלק שבבית הוא ודאי טריפה וחלק שבחוץ נמשך לבפנים ויהיה ג"כ טריפה. הנה הרב בעל חלקת מחוקק ובעל מוהר"ר העשיל מקראקא התירו והרב מו"ה שמואל קיידנאוויר ובעל בה"י פסקו איסור על החצי שבחוץ שנמשך לבפנים. עיין בה"י ועיין פר"ח בק"א שכתב שהחצי שבחוץ כשר והחצי שבפנים טריפה עכ"ל. ועיין בספר בכ"ש בחידושיו לחולין דמ"ב שחולק על הפר"ח וכתב שדעת הגאונים הנ"ל מוכרחת בגמרא בכמה דוכתי שאין לפסוק דבר תמיה כזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סו"ס ס' שכתב שדעת הפר"ח נכונה ע"ש. [ועי' בספר שב שמעתתא סימן ד' ובתשובת חמדת שנמה סימן ו' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט ע"ד אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות אחר שמכר' מהם לאשה אחת אווזא וחצי אווזא עוד מכרה לחברתה ב' אווזות ובתחלה הגביהה אווזא אחת לקנותה ושוב השניה והלכה לה והשאירה אווזא ומחצה בבית. שוב אחר כ"ז נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים והנה אחת ומחצה שפירשו ראשונה אין בו ספק דמותרים אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים חדא דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא מיקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בב"א פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגבהה לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פריש מרובת והותרה האווזא ההיא ושוב כשהוגבהה השניה והשאירה א' ומחצה הו"ל גם כן פריש מרוב היתרא לדעת הפר"ח סימן ק"ט דלא בעינן חד בתרי אלא רובא בעלמא או ניחוש לדעת המנ"י (עמ"ש בסימן ק"ט סק"א) ואם כן האחרונה עכ"פ אסורה והוא ז"ל השיב באריכות והעלה דבענין פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית אלא כל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש לאפוקי אם האשה בעלת האווזות הניעה אווזא מאווזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פירש ממקומו אבל אם נטלה אווזא ע"מ להפריש אותה מהאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מיקרי פירש מכ"ש אשה אחרת שהגביהה לשם תנין ונשתנה מרשות לרשות דודאי מיקרי פריש ע"כ אווזא הראשונה בודאי יצאה בהיתר ואודות השניה אלא השאירה אחריה אלא א' ומחצה אם זה מיקרי רוב לפי דעתי עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כמנ"י אך כ"ז שייך כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב אבל בנ"ד דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעינן כפל דוקא. אלא שיש כאן קצת פקפוק אחר והוא דהרי החצי מן האווזא הלזו הנשארת בבית כבר פירשה והותרה וא"א שתהיה הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ואין לאסור הנפרשת (משמע דמסכים לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל והוה רק תערובת חד בחד וליכא למימר מרובא פריש. מ"מ בהפ"מ ואיסור קבוע דרבנן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפינן כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן בהפ"מ המיקל לא הפסיד עכ"ד ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
ה אסור. עיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן י"ז חילוקי דינים בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א מסי' נ"ז עד סי' ס"א מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו בעלי חיים כו'. עיין תשובת רדב"ז החדשות סי' שע"ג שכתב דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת שהתיר אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא בודאי דרוסה אבל בספק דרוסה כגון דלא ידעינן אם דרס ביד או בשן ונתערב באחרות יש לפסוק כדבריו ולהתיר ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ והשתים האחרונות אסורות ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע דאפילו אם יקח הוי ס"ס שמא אינה זו ושמא אינה דרוסה ואף שכתב ר"י (הוא מ"ש המחבר סעיף ט') דבכה"ג לאו ס"ס הוא היינו לענין ליקח מן התערובת אבל לגזור אפילו היכא דפריש מרובא משום דילמא אתי ליקח מן הקבוע זו חומרא גדולה והתורה חסה כו' ועל זו יש לסמוך למעשה. וכתב עוד דאפילו לדעת המחמירים יש תקנה לדבר כו' (דבר זה כבר כתב הבה"ט משמו לעיל סו"ס נ"ז) ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ונאכל אחד מהם. עיין בספר תפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור מדאורייתא (וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה דינו) או שנמכר לעובד כוכבים דהא אי אתה צריך לדון עליו ע"ש וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה באמצע התשובה דבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה כגון שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל וכן גבי בעלי חיים אם בהמה אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח וכיוצא או שמת א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר מיהו היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה שוגג אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסיה ולא מקרי שוגג אלא שנודע התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה עכ"ד ע"ש היטב: ש"ע סָעִיף ז
ח או נפל מעצמו לים. [עש"ך ס"ק מ"ב ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' י"ט מ"ש בזה]: ש"ע סָעִיף ז
ט הותרו כל האחרים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שנשאל אם נולד איסור טריפה במקולין והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד וכמה חתיכות ידועים שהם מבהמה אחת דרך משל שהיה תלוי לשון של בהמה עם הכתף במקום א' וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות במקום א' לבד ובא כלב ואכל לשון א' של בהמה אם יש להתיר שאר הלשונות לאכול שנים שנים או לא דא"א לומר ששאר הלשונות הם של היתר כיון דהבשר נשאר באיסור והשיב לאיסור דדוקא בנאבד חתיכה א' לגמרי תולין בה האיסור אבל אם נשאר קצת ליכא למימר שזהו האיסור להתיר האחרים אדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא ולכן גם כל הלשונות אסורות ע"ש באריכות. ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י [ כולם אסורים. עש"ך ס"ק נ"ב ועמ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בחידושיו בזבחים שם וגם בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח]: ש"ע סָעִיף ח
יא לצורך. עש"ך דדוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן כו' ועיין בצל"ח פסחים בשיטת רבי חנניא ס"ה סי' ק"ח שכתב דלא אמרינן דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"ש והדברים האלה הובאו גם בספרו נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ל"ח ע"ש. ולענין ס"ס בדרבנן בדשיל"מ עיין ט"ז ס"ק י"א שדעתו להקל אך הש"ך בנה"כ כתב דאין חילוק ע"ש וכן נראה דעתו בש"ך ס"ק נ"ו דאל"כ לא מקשה מידי על הרב ע"ש ועי' בספר שער המלך פרק א' מהלכות י"ט הלכה ך' ובהגהת טעם המלך שם שהאריך בזה והביא שגם דעת המג"א והרב פר"ח כהט"ז והאריך להוכיח שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יב היה לו חזקת איסור. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת תשואת חן סי' ט"ז מה שכתב בזה: ש"ע סָעִיף ט
יג בדיני ס"ס אות טז אם יש כאן ס"ס כו'. עיין בשער המלך בכללי ספיקא דרבנן כלל ח' שהביא ראיה ברורה לזה מש"ס פ"ק דפסחים בההיא דחבר שמת ותמה על הש"ך ופר"ח שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ"ק אחר שתלמוד ערוך הוא ע"ש. כתב המשנה למלך פ"א מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא כגון הא דקיי"ל דאיסור דנפל לתוך היתר מין במינו (מיהו לפמ"ש הש"ך לעיל ר"ס צ"ח דהרמב"ם אפשר סובר כרש"י וסייעתו ע"ש גם בשא"מ הדין כך אך אנן לא קיי"ל כן) ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ס' דאזלינן לקולא (ר"ל בנשפך וכדלעיל סי' צ"ח סעיף ב' וג') משום דשיעור ששים הוא רק מדרבנן ואם יש כאן חתיכה שהיא ספק אם אסורה מדרבנן ונפל חתיכה איסור לתוך חתיכה זו המסופקת וידעינן דיש בה רוב אלא לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס"ס להחמיר שמא אין בו ששים ואת"ל יש ששים שמא החתיכה עצמה היא אסורה וכה"ג אזלינן לחומרא וכן כתב עוד בפ"כ מהלכות בכורות דין א' בסוף הפרק ובפ"י מהלכות מקואות דין ז' ע"ש שהאריך בזה וע' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ד שכתב דדוקא באין חזקת היתר אבל היכא שיש חזקת היתר נגד שני הספיקות לא מהני ס"ס להחמיר ואמרינן ס' דרבנן לקולא ע"ש וע' בשער המלך שם כלל ה' שהאריך בדין הנזכר והוכיח שדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים דאפילו היכא דאיכא תרי ספיקי להחמיר אזלינן לקולא ולא נמצא חולק עליהם בפירוש רק הטור ע"ש:
יד שם אות יט אין אומרים כו'. וכיוצא בזה כתב בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג בבישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל"ע דאסורים כיון דהספק בעצמו הוא איסור תורה ורק ע"י גלגול בא לדרבנן ע"ש ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל"ע וע' פמ"ג אות א' בד"ה הנה שכתב דיש להקל בזה בהפ"מ וכמו בס"א בגוף וס"א בתערובות ולא נודע עד שנתערב דמותר בהפ"מ ע"ש וכ"כ בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט דאם שהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק יש להתיר בהפ"מ וכתב אף דאפשר דיש חילוק דדוקא בכבר נאכל או נאבד כל הבשר דס' טריפה קודם שנודע הספק דהשתא הס' הוא רק על הכלים שאב"י אבל אם עדיין יש מהבשר לפנינו כיון דאנו דנין גם על הבשר לחומרא משום ס' דאורייתא ממילא גם הכלים אסורים מ"מ כבר כתבתי בתשובה לסתור זה (כוונתו על תשובה סי' ס"ד ע"ש היטב) ועוד בנ"ד כיון דאפשר דהמחט לא ניקב לאברים פנימים עד סמוך לשחיטה ושפיר ישנו במציאות דהבשר אסור והחלב מותר שפיר יש לדון על הכלים שנתבשל בהם החלב ששהו מעל"ע להתירן מטעם ס' דרבנן עכ"ד ע"ש [וע' בס' לבושי שרד סי' י"ב מ"ש בזה ומבואר שם כמה חלוקי דיניה ע"ש]. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' מ"ט שנשאל בכלי חרס ישנים מעורבים שלא נשתמשו בהם יב"ח ואינו ידוע אם הם כלי בשר או חלב מה דינם. והביא דברי מהריב"ל הנ"ל וכתב דיש להתבונן בטעמא דמלתא לכאורה הטעם כיון דאנו דנין התרנגולת דמספק הוא אסור דהוי ס' דאורייתא והוי ודאי דאורייתא אף דהוא אב"י אסור וכמו בספק טריפה שנתערב והוא דבר חשוב. ואף דיש לחלק דדוקא לענין ביטול דעדיין יש מקום לדון על התרנגולת עצמה אם יתברר שזאת התרנגולת שנתערבה ויהיה ניכר האיסור ויהיה הדין דספיקו לחומרא מש"ה חל על התרנגולת שם איסור וצריכה ביטול כמו ודאי איסור משא"כ בדינא דמהריב"ל דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע כו' מ"מ מאחר דפסקינן בסי' ק"ג מהבליעה בעצמה אף דאב"י לא הותרה כיון דראויה לגר אלא דאינו אוסר לתבשיל ולהכי בעי ביטול ברוב א"כ גם כאן יש מקום לדון על ספק דאורייתא היינו על הבליעה בעצמה דאף דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובת בתבשיל וא"כ לעולם לא יהיה כאן איסור דאורייתא מ"מ י"ל דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובת תבשיל בדבר חריף (וצ"ל דסבירא ליה דהא דחורפא מחליא הוא דאורייתא עמש"ל סי' צ"ה ס"ק ד') וא"כ דמי ממש לביטול בדבר חשוב הנ"ל אולם מפשיטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י. ויש נ"מ בין ב' טעמים אלו שכל אחד קולא וחומרא דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאח"כ כשנעשה אב"י נשכח ממנו דבזה לטעם א' ספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשדנין על הבליעה בעצמה הוא ספק מדאורייתא אבל לטעם הב' י"ל לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ס' בעולם ועתה כשנעשה אב"י נולד הספק כו' וכן בהיפך אם היה ספק אם בשלו בו בשר או ירק ושהה הכלי מעל"ע דבזה לטעם הב' לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיו דנין להחמיר שאסור לבשל בו חלב קיימא באיסוריה כאילו הוא ודאי של בשר אבל לטעם א' יש לדון להקל דל"ש בזה לדון על הבליעה שהרי עדיין הוא היתר ודנין רק באם יתערב הבליעה בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהיה איסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע ולא על התחברו בחלב (לפי אופן הב' שכתב לעיל דצריכים לדון על הבליעה. באם יתערב בד"ח לא זכיתי להבין הרי גם כאן משכחת לה באם היה הרבה תבלין בחלב ע"ל סי' קכ"ב ס"ג בהג"ה ולעיל סי' ק"ג בט"ז סק"ט) והוי רק ספק דרבנן ולקולא. ולפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב והספק מכח השכחה והספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל. ושוב פקפק בזה דהוי כמו ס"ס דסתרי אהדדי (ע' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בדיני ס"ס המחודשים אות ז') וכיון דהכלי ודאי אסורה לחד מלתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו והאריך בזה והעלה להתיר הכלים ע"י הגעלה ג' פעמים (עיין בלוח הטעות שם) אף שהם כ"ח מ"מ כיון דיש הרבה סניפים להקל מהני להו הגעלה ע"ש.
טו שם אות כ' וכל זה כו'. הנה הפר"ח ס"ק ט"ו השיג על הש"ך והעלה דאפילו בשיש לו עיקר מה"ת ואיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא ע"ש ועיין בשער המלך שם כלל א' שהאריך לדחות דברי הפר"ח ולקיים דברי הש"ך דגם באין לו עיקר מן התורה לא אמרינן סד"ר לקולא באיתחזק איסורא ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ה מ"ש בזה. כתב המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות דין א' דלא אמרינן סד"ר לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ספק אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם יש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי הא ספיקו לחומרא ודמי לספק הניח עירוב ע"ש והביאו גם הפמ"ג בכאן ועיין בשער המלך שם שחולק על כלל זה מפני אותה שכתב הט"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק ל"ג) באשה ששכחה אם מלחה כו' וגם הכנה"ג הביא דברי ט"ז הללו להלכה אלמא דלא ס"ל חילוק זה ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ב סק"כ שכתב בשם הש"ד ובשם ת"ח ושאר אחרונים דאם הוא מסופק אם מכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ג סעיף י"א בהג"ה דכל ספק בישולי נכרים מותר ופי' הט"ז שיש ספק אם חתה ישראל באור או לא ע"ש מבואר ג"כ דלא כהמל"מ ואף שי"ל דשאני התם דקיל איסורייהו מ"מ כיון דתלו טעמא דהוי ספיקא דרבנן משמע דבכל ספק דרבנן הדין כן דאף שיש ספק אם נעשה דבר המתירו אזלינן לקולא ע"ש ועיין במג"א בא"ח סי' תקפ"ה סק"ג בענין אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב כו' ע"ש משמע ג"כ דלא כהמל"מ ועיין עוד בשעה"מ שם סוף כלל ז' מ"ש עוד בזה:
טז שם אות כא אם נתערב כו'. עיין פר"ח שחולק עליו וכתב להלכה דאם נפל אחד מהם תלינן לקולא וזה ברור ע"ש ועיין בשעה"מ שם כלל ז' שכתב שדין זה במחלוקת שנוי דלדעת הטור בא"ח סי' תל"ח כפי מה שפירש המל"מ בפ"ב מהלכות חמץ דין ח' דאפי' בדרבנן לא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ודוקא אם אעיקרא דדינא הספק אם מה שנכנס לבית הוא חמץ אמרינן סד"ר לקולא אבל אם ודאי חמץ וספק אכלתה אין ספק מוציא וכו' וכן דעת התוספות פ"ק דפסחים לחד תירוצא א"כ ה"נ דכוותה כיון דאיכא ודאי איסור בתערובת אלא שיש בה ס' אם זה שנאכל או נפל לים הוא של איסור אין ספק מוציא כו' ושוב כתב די"ל דאפילו לאידך תירוצא שבתוס' דוקא באימור אכלתה דהוי ס' הקרוב לודאי וכן נמי ספק דמעושרין לפי שרוב חברים כו' אבל גבי נפל אחד מהם מודו דלא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש:
יז שם אות ל"ה במקום שיש ס"ס כו'. ע' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ג וסי' נ"ז שכתב דאף הרשב"א דמצריך בירור היינו דוקא היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק דאורייתא בזה אין צריך לברר ובזה נדחה ראיית הש"ך מהסמ"ג ע"ש וכ"כ הח"ד. וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז ע"ש. שוב ראיתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם שכתב ג"כ סברא הנ"ל והובא דבריו בקיצור בתשובת בית יעקב סימן פ"ד ע"ש. עוד כתב בנו"ב שם דבר חדש דאף הרשב"א לא הצריך בירור אלא היכא דאיכא חזקת איסור ובהא כ"ע מודו אבל במקום שיש חזקת היתר אף דליכא חזקת היתר ממש אלא דגם חזקת איסור ליכא כלל גם הרשב"א מתיר ולא נחלקו אלא בס"ס של טריפות הנולד בבהמה בחייה למר מקרי חזקת היתר ולמר מקרי חזקת איסור ע"ש ועיין בנ"צ שהארכתי בפלפול בדין זה. עוד העלתי שם דדוקא היכא דיכול לברר שני הצדדים דלאחר הבדיקה יתוודע בבירור אם הוא אסור בודאי או אם הוא מותר בודאי בזה צריך לברר אבל היכא דליכא לברר אלא צד אחד אם הוא איסור בוודאי אבל צד הב' אם הוא מותר בודאי א"א לברר א"צ לברר כלל דהא גם עכשיו הוא מותר מטעם ס"ס אלא דליתר שאת חייב לבדוק כדי לאכול בודאי בהיתר וכיון שלא יוברר ההיתר לגמרי א"צ לבדוק ובזה דחיתי ראיית הנו"ב לסברתו הנ"ל ע"ש. ועי' בשער המלך שם כלל ג' שהאריך מאד בענין זה והעלה דהסכמת כל הפוסקים דס"ס בדאורייתא או ספק דרבנן אף דאפשר לברורי אזלינן לקולא זולתי דעת הרשב"א בחידושיו ואף הוא עצמו ז"ל חזר בו בת"ה ובפסקיו סי' ת"א וכן ראוי להורות ע"ש. ועיין במפרשים האחרונים שכתבו עוד דברים מחודשים בעניני ס"ס. והנה מה שכתבו בענין לעשות ס"ס בידים עיין בתשובת שיבת ציון סי' מ"ה [ובת' נ"ב סי' מ"ג בד"ה ולפ"ז. בתשו' ח"ס סי' קנ"ח בד"ה והנה נביא ע"ש] ומ"ש לענין היכא דאיכא שני ס"ם דסתרי אהדדי כו' עיין בשער המלך שם סוף כלל א' וכלל ד' שכתב דה"ה ספק דרבנן לקולא לא אמרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אלא דאזלינן לחומרא בתרוייהו ע"ש ועיין פמ"ג במחודשים אות א'. ומ"ש לענין ספק בדבר שעיקר הל"מ עיין בזה בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב בסופו ובס' באר יעקב סי' כ"ט וסי' רצ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' קמ"ו ובתשובת שיבת ציון סי' מ"ח שהאריכו הרבה בזה:
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א דבר חשוב כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם ומשמע דוקא במינו דלא כמ"ש לעיל סי' ק"א ס"ו בהג"ה ואף שיש לדחוק משום דלא משכחת לתערובת יבש מין בשא"מ דלא מינכר מ"מ שפת יתר הוא אלא ע"כ דוקא קאמר. והנה לכאורה יש ראיה לדברי ההג"ה הנ"ל ממ"ש בריש י"ט (נ"ד) ובפ"ח דזבחים תנא דליטרא קציעות כו' והא לר' יהודה בלא"ה מין במינו לא בטל וכן דקאמר שם בסיפא דרסה בעיגול כו' ד"ה יעלו וכן בפ' הנזקין (נ"ד ב') נפלו ונתפצעו כו' דברי ר' יהורה אלא ע"כ שלא במינו איירי אבל כבר תי' תוס' בזבחים ע"ג ד"ה ד' יהודה דר"י ל"ק דמין במינו לא בטל אלא בלח בלח ובהא ניחא ג"כ דפ' נוטל (קמ"א ב') רי"א אף מעלין כו' והא ע"כ במין במינו הוא דשלא במינו בטל בס' כמ"ש בפ"ב דערלה להקל ולהחמיר מין בשא"מ כו' וכן בירושלמי פ"ו דנדרים וכל שאין לו מתירין כגון תרומה כו' ושלא במינו בנ"ט וההיא דפ"ה די"ט (ל"ח ב') דקאמר חטין וחטין דלא בטלי לר"י וכן הא דקאמר במנחות כ"ג דמתני' שתי מנחות כו' הוא כר"י בקמח דהוי לח בלח וכ"כ התוס' שם כ"ב ד"ה ור"י כו' ע"ש ושם וביבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה כו'. ומ"מ דברי התוס' אינן מוכרחין שס"ל כדברי הרמב"ם אלא משום דלא משכחת תערובת שלא במינו ביבש כנ"ל: (ליקוט) דבר כו' וכן בע"ח כו'. ערמב"ם פט"ז מהמ"א שכתב דבר חשוב כו' ז' דברים כו' וכן חתיכה של נבילה כו' שהרי מתכבד כו' וה"ה בחתיכה של בב"ח או של חולין שנשחטו בעזרה כו' וכן גיד הנשה כו' וכן כל בע"ח לפיכך שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור כו' אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן למנות הרי אלו עולין בשיעורן והיינו מתני' דפ"ה דע"ז (ע"ד א'): [ומ"ש נבלה וג"ה בפ' ג"ה ודלא כסוגיא דע"ז דאמר שם למעוטי נבילה וכמש"ש תוס'] והא דלא חשיב במתני' דערלה אלא הנך ז' דברים כתב כ"מ דלא חשיב שמה אלא גידולי קרקע דומיא דחבילי תלתן דפליגי שמה והרמב"ם בסוף ע"ז כתב דלא חשיב שם אלא הנך דערלה וכלאי הכרם כמש"ש הראוי לערלה ערלה הראוי כו' ואף שבפי' כ' דמתני' דשם ר"מ ועדיפא מיניה דדוקא ג"כ איסורי הנאה אבל באמת ל"ד דגם לרבנן אתיא מדפריך בע"ז שם וליתני אגוזי פרך כו' [וכתי' דרב אשי בפ' התערובת (ע"ג א') דבע"ח חשיבי כו' וכרבנן] והא דלא חשיב הרמב"ם ג' ראשונות יי"נ וע"ז ועורות לבובין ס"ל כמ"ש בירושלמי משום לא ידבק בידך כו' ולא משום חשיבותא אבל צ"ע מ"מ והשמיט שער נזיר דג"כ הטעם משום דבר שבמנין וכ"פ הרמב"ם בסוף ה' פסולי המקודשין וכן שער בכור ושער פטר חמור כמ"ש הרמב"ם שם וכמ"ש בפ"ג דערלה וכמ"ד בירושלמי דאתיא אף לרבנן ועשרה דברים דר"מ עם ככרות וער"ש שם ותוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה ר' יוחנן כו' ובזבחים ע"ב א' בד"ה אלא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ב והם כו'. פ' כרבנן לגבי ר"מ ובפלוגתא דחכמים ור"ע פ' כר"ע משום דמחלוקת ואח"כ סתם הוא כמ"ש שם כיצד כו' וכמ"ש בירושלמי שם נתפרסו הככרות מתני' דר"ע דרע"א אף ככרות בע"ה והלכה כסתם כמ"ש בפ' החולץ (מ"ב ב'): ש"ע סָעִיף א
ג וי"א כו'. כר"מ מדפליגי ר"י ור"ל אליביה וסוגיא דגמ' בריש י"ט וברפ"ח דזבחים ובפ' ג"ה ובפ' הערל כוותיה וכר' יוחנן. וסה"ת פסק כר"ל וכתנא דליטרא קציעות בזבחים וריש י"ט שם דר"י ור"ל לא פליגי אלא אליבא דר"מ דר' יוחנן סובר את שדרכו כמ"ש ר"מ אליבא דרבי יהושע בליטרא קציעות דבטילה ור"ל סובר דשאני תרומה בזה"ז דרבנן וכמ"ש בפ' הערל (יבמות פ"א א)' ור' יוחנן לטעמיה דס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא וז"ש שם א"ל אין שאני שונה עיגול כו' והוא ברייתא הנ"ל דליטרא קציעות שדרסה ע"פ עיגול כו' ושם א"ל והלא כו' מי סברת כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה שאני וא"ת כו' (והתוס' לא רצו לפרש כן דלשיטתייהו אזלי שכתבו שם בד"ה אמר כו' אע"ג כו' והשתא צ"ל כו'. ורבינו נזהר בזה בליקוט דלקמן כמש"ש דלכאורה קשה כיון כו') אבל לר' יהודה אליבא דר' יהושע לא פליגי והלכה כר' יהודה נגד ר"מ ורב פפא אוקי מתני' דזבחים שם אליביה וכן ברייתא דריש י"ט וסמ"ג שפסק כר' יוחגן ס"ל כיון דרב אשי אוקי בגוונא אחרא ש"מ דלא ס"ל כוותיה ואינו מוכרח שרוצה לאוקים אף כרבנן ובפ' ג"ה צ"ז ב' למימרא דיהיב טעמא כו' ולא אוקים בנתערבה היא עצמה (עברמב"ן ורשב"א שם וד"ר צ"ע) ש"מ דלא בטלה וכ"פ בטוש"ע סי' פ"ו ס"ג: (ליקוט) עמש"ש דמ"ש סה"ת לפסוק כל שדרכו למנות ואף בדרבנן דסוגיא דס"פ הערל מש"ש א"ל אין שאני שונה עיגול כו'. ר"ל מתני' דפ"ד דתרומות דר"א ור"י ל"פ דעיגול ע"פ העיגולים דעולה וההיא אתיא כר"מ כמ"ש בריש י"ט וע"כ צ"ל משום דתרומה בזה"ז דרבנן א"ל והלא כו' מי סברת כו' לכן שם עולה אליבא דר"מ ור' יהודה דפליג שם בריש י"ט אליבא דר' יהושע וס"ל דאינו עולה משום דס"ל כל שדרכו למנות וכ"ה מחלוקתם בחתיכה וכמ"ש תוס' (ביבמות) שם ב' ד"ה ר' יהודה כו' וז"ש והלא אני שונה כו' ושם ע"כ ל"ל משום דרבנן אלא משום את וכל וה"ה בעגולים ופסק כר' יהודה משום דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל זה אינו מספיק דבמקום דסתמא כר"מ הלכה כר"מ דסתם במתני' כו' (כמ"ש ביבמות מ"ב ב') וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים ואפשר שפ' כר"ל משום דסוגיא דריש י"ט (וברפ"ח דזבחים) כר"ל דקאמר האי תנא כו' דאף בדרבנן כו' והוא כר"ל דסובר דטעמא דר"מ משום שהוא דרבנן אבל לר' יוחנן ס"ל שהוא דאורייתא וכפי' הרמב"ם שכל פירות הוא דאורייתא לבד ירק דלא כרש"י ותוס' מ"מ הקושיא במקומה עומדת למה פסק כר' יהודה דאף בדרבנן לא בטלה ועוד דלמסקנא ביבמות שם דקאמר הא מני רבנן ואנא דאמרי כר' יוסי אתי אף לר' יוחנן דלכאורה קשה כיון דר"י ס"ל כרבנן מאי דוחקיה לאוקמי הא דעיגול כר' יוסי אלא דלמסקנא וודאי אתי כרבנן ומ"ש אנא דאמרי' כו' על מתני' דיבמות קאמר דבהדיא תנן בה ר' יוסי ומ"ש שם והלא אני שונה לדבריו דר"ל קאמר דמהמתני' זו אין ראיה דמחלוקתם הוא באת וכל כמו בחתיכה אבל באמת בין בדרבנן בין בדאורייתא תליא מחלוקתם באת וכל וז"ש בריש י"ט (וברפ"ח דזבחים) האי תנא דאפי' בדרבנן דבאמת סתם מתני' כרבנן דדרבנן הוא ואפ"ה לא בטלה לר' יהודה (ע"כ): (הא דדבר חשוב כו'. ע"ל סי' ק"א ס"ק ו'): ש"ע סָעִיף א
ד כ"ד שהוא כו'. וראיה מחה"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה והוא כו'. פ' הנזקין נ"ד ב': ש"ע סָעִיף ב
ו ודוקא כו'. כיש חולקים בסי' ק"א ס"ג וכמ"ש תוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה אלא. תימא כו' ונראה לפרש כו'. וכ' זה לתרץ דברי טוש"ע אף להי"ח הנ"ל אבל לפי מ"ש בהג"ה שם א"צ לזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז בשוק או כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם וכשיטת הירושלמי וכמש"ל סי' ס"ג ס"א: ש"ע סָעִיף ג
ח וע"ל כו'. ששם פסק כהחולקין ומתירין בכה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט והא דאמרינן כו'. מהא דפ"א דפסחים (ט' ב') תשע צבורין כו' ואתא עכבר כו' וקרי קבוע וכמ"ש תוס' שם ובפ' ג"ה צ"ה א' ובזבחים ע"ג ב': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י רוב חנויות כו'. עד סוף הסימן. בתחלה אבאר כל הסוגיות השייכין לזה בזבחים ע"ד א' א"ר טבעת כו' עד שנים והוא ופסקו כל הפוסקים לבד הראב"ד כרב וכר"ש דהלכה כרב באיסורי וכתב הרמב"ם בפט"ז מהמ"א דבעינן ג' תערובת אבל בפ"ז מה' ע"ז כתב דבב' תערובת מותר וס"ל דרמוני בדן שאני כיון דחשיבי תערובת הראשון הוא כודאי דרבנן עשו כודאי דלכך לא בטילי וכמ"ש (בזבחים ע"ג א') בע"ח חשיבי ולא בטלי והוי כאלו הוא בעין ותערובת הב' הוא ספק הראשון שמא אינו שם ותערובת הג' הוא ס"ס משא"כ בע"ז דאינו אסור אלא מחמת דספק ע"ז אסור דלא כתוס' שכתבו דמתני' דע"ז ע"ד א' ואלו כו' דכולן משום דבר שבמנין ואף ע"ז כמ"ש שם וביבמות פ"א ב' ובזבחים ע"ב א' אלא דבבב"ח וכיוצא הוא משום דבר שבמנין וכשיטתו שפ' דלא כר"מ וטבעת אינו בשבעה דברים והא דלא חשיב בפ"ג דערלה ובירושלמי שם משום דלא מנה שם אלא דברים החשובים (וע"ל ס"ק א' בליקוט) ולכן תערובת הב' מותר ועלח"מ וגירסת הרמב"ם בגמ' מתבי ספק כו' פירש א' מהן לריבויא מותרין תנאי דתניא רי"א כו'. והיא גירסא נכונה דלגירסא שלנו קשה דברישא אמר ספק כו' כיצד כו' משמע דתערובת הב' מותר ובסיפא אמר דוקא תערובת הג' ועוד קשה תיקשי גם לרב דאמר אלא אם פירשו כו' ואף שפירש"י דבתערובת איירי וכן פי' הרמב"ם שם וז"ש אין אוסרות כו' דמשמע התערובות ובזה מתורץ קושית הראב"ד למה פסק כרב הא ד' אושעיא פליג ארב וס"ל דלא אמרינן איסורא ברובא איתא כמ"ש שם ב' והרמב"ם עצמו פסק בר"פ ט"ו מה' תרומות כר' אושעיא אלא דשם בתערובת הראשון מ"מ קשה דהא בברייתא לא מתיר אלא תערובת הג' וכן דמסיק תנאי אבל לפי גירסתו ניחא ומסיק תנאי היא דשם תערובת הב' הוא ספק ראשון אלמא דס"ס מותר וכן מדאמר שמואל הנח לע"ז כו' משמע דרב איירי בס"ס ואמר פירשו ששים דאז הוי כאלו נתערבו כולן ונשאר תערובת ראשון משא"כ בארבעים שהוא ס"ס. ושיטת הרשב"א דאף ברמוני בדן מותר בתערובת הב' וגירסתו בגמ' מתבי ספק ע"ז אסור וספק ספיקא מותר תנאי היא דתניא רמוני בדן בכל שהן כיצד נפל א' מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין רש"א לרבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר כמ"ש בת"ה. וגירסא זו יותר נכונה דא"צ לחלק בין ע"ז לשאר איסורין דשם משמע דע"ז חמיר משאר איסורין ועוד דלגי' שלנו לא משמע דפליגי דת"ק מיירי בב' תערובת ור"ש בג' וכ"ה שיטת התוס' אף לגירסא שלנו דלא אמרו ג' תערובת אלא לאכלן כולן כאחד דבב' הוי ספק אחד כיון שאוכל ע"כ א' מתערובת הראשון ובזה מיושב ג"כ כל הקושית הנ"ל ונקט ת"ק ב' תערובת דבכ"ע אסורין אף כ"א בפ"ע א"כ ה"ה יותר ור"ש נקט ג' דבכ"ע מותרין. וכ' ב"י דגם להרשב"א תערובת הב' אסור לאכלן כאחת מטעם הנ"ל דאין כאן אלא ספק א' וכמ"ש בשם הרשב"א בסי' ק"ט ס"א. ושיטה אחרת לרש"י דאם פירש מתערובת הב' א' למקום אחר שרי התערובות הב' וצ"ל לשיטתו דהא דרב ג"כ כשפירש מהתערובת הב' ומ"ש אלא אם פירשו ארבעים כו' קאי אמ"ש למעלה ופירשו ארבעים למקום א' כו' פי' א' מהארבעים כו' ומפרש כאן דאין מותר אלא בשנתערבו קודם בתערובות ב' ואח"כ פירש א' מהן אז הנשארין מותרין וששים ג"כ בכה"ג הוא דבעינן ס"ס ואח"כ פירש א' להתיר הנשארין (וזהו כוונת התוס' שם סד"ה פירש. ובקונטרס לא פי' כן. דלא כהש"ך בס"ק נ"ג שהניח בצ"ע) וכשיטתו שכתב בע"ז ע"ד א' דתערובת הבטילה ברוב צריך שישליך א' מהן ומכאן למד והתוס' דחו פי' כמו שהקשה הר"ש והרא"ש ממתני' פ"ב דערלה וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה כנ"ל בסי' ק"ט ס"א ומ"ש שם אבל תאנה לא אע"ג דאינו דבר שבמנין שם בנתערב בפחות ממאה דבתרומה איירי ולכן ל"ג ר"ת במתני' דפ"ג דערלה וספ"ג דע"ז ואחרות באחרות ועתוס' פסחים כ"ז א' וי"ט ג' ב' ויבמות פ"א א' וסנהדרין פ' א' וע"ז מ"ט א' וזבחים ע"ב א' והר"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' ע"ש וכ' דר"י בר ברוך מוקי שכולן או רובן נתערבו באחרות וכמ"ש בזבחים שם ששים למקום אחד כו' אלא דבריש י"ט שם אמרו וספיקה אסורה ואם נתערבה כו' אע"ג דס"ס הוא ופי' ר"ת שם ובזבחים שם דואם נתערבה קאי אודאה וכ"כ הר"ש שם אבל הר"י מפרש אספקה ול"ד לס"ס כיון דספק א' בגופו וספק א' בתערובת ופי' הרשב"א דבעינן או שניהם בתערובת כי ההיא דזבחים או שניהן בגופו כי ההיא דפ"ק דכתובות ט' א'. וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והג"מ פט"ז מה' מ"א והג"א ס' נ"ח סי' ל"ג סד"ה הורה ר' יעקב וש"פ פירשו הטעם כיון שספק אסור מן התורה אין להתיר בתערובת דהוי כודאי שנתערבה דגם בתערובת כה"ג אסור כמ"ש בזבחים שם מ"ש מג' דאיכא רובא כו' דמדאורייתא בטיל משא"כ חד והוא שהוא ספק דאורייתא אסור בתערובת הב' והביא הרשב"א בסי' ת"א פלוגתא דר"ת ור"י והסכים לר"ת והביא דאיה מאלמנת עיסה דקרי ס"ס בכתובות י"ד א' וע"ש תוס' ד"ה אלמנת כו' וזהו לשיטתו אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל אין ראיה שהוא כמו ספק הראשון ברוב דמותר מן התורה וכן כאן (צ"ע) כמ"ש בקדושין ע"ג א' א"ר דבר תורה כו' ממזר ודאי כו' אלמא הוי כמו רוב. וכ"כ המ"מ בפ"א מה' י"ט הלכה כ' דרשב"א הסכים לר"ת אבל כל הפוסקים פסקו כסברת ר"י וכשיטתן ומהא דכתובות לכאורה ראיה לפי' ר"י דשם ב' מ"ש הנך דאורייתא כו' אלמא בדאורייתא לא מהני ס"ס ואף דלא קיימא במסקנא כן משום דספיקן מותר מן התורה כנ"ל וערש"י שם ד"ה דאורייתא כו' וד"ה חלל כו'. ובזבחים שם אר"נ א"ר בר אבוה א"ר טבעת כו' תרתי קאמינא ופי' הרמב"ם דר"ל שנפלו שנים ול"ג במילתא דר"א שנים שנים ב"פ וכן אחד אחד ב"פ וכן ל"ג שם ע"ז ב' מתיב ר' ירמיה וחכ"א כו' אלא רא"א אם קרב אחד כו' ומשני זוג אחד וז"ש אנא כו' ר"ל זוג אחד אבל בחבית שם ב' לא כ' רק אחד. וצ"ל דמחלק בין חבית דמינכר נפילתה [או דוקא בע"ז וקדשים בעינן שתים וכמו שחילקו תוס' (בחולין צ"ה א') בענין פירש לר"ת] וכמ"ש הכ"מ (וע"ל ס"ק כ"ו) ואע"ג דגמ' קאמר וצריכא כו' משמע דשוין הן ועבכ"מ אלא שקשה למה פסק כרב דהא כר"א אמרה והוא פסק בעצמו במתני' דשם כחכמים אפילו קרבו כל הראשים כו' וכן מתני' דר"פ כולן ימותו וכן פסקו כל הפוסקים כרב וכר"ל אלא שי"ל דהם ס"ל דמילתיה דרב ור"ל אתי אף כרבנן ושאני התם משום דבע"ח נדחין וכ"ש שחוטין דלא כחנן המצרי כמ"ש שם ע"ג ב' וגמ' פריך לרב דס"ל בפ"ו דיומא דבע"ח אינן נדחין אבל אנן קי"ל כר' יוחנן וגם אם יפסקו כר"א אין קושיא כיון דרב ור"ל ס"ל כוותיה וכן סוגיא דיומא ס"ד א' כוותיה אבל להרמב"ם דפסק דלא כר"א וגם פסק כרב דבע"ח אינן נדחין משום דמתני' דיומא שם כוותיה וגם בזה דבריו אינן נראין דסוגיא דש"ס בכמה מקומות כר' יוחנן וי"ל דרב דוקא נפלה מעצמה אמר ולא דייק ממתני' אלא משום דמשמע דאף אם מת א' מעצמו לא מהני. ורש"י מפרש תרתי קאמינא לאכלן שנים שנים וכ"כ כל הפוסקים ועתוס' שם ד"ה ונפל דל"ק ממ"ש ופירשו ארבעים כו' ומריבוא כו' דדוקא נפל לים הגדול וכ"כ רש"י שם. ושיטה אחרת לראב"ד שפסק דלא כרב ור"ל דכיחידאה אמרו ור' יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי (ע"ל ס"ק כ"א) וכן פסק דלא כרב אם פירשו ארבעים דר' אושעיא פליג עליה דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה ועוד כ' שאף בע"ז בעינן ג' תערובת כגי' שלנו וכמסקנא שם. וע' פרק ג"ה צ"ה א' תוס' ד"ה ה"נ שהקשו אהא דאמרינן שם פירש מותר ובזבחים שם אמרינן גזירה משום קבוע וא"ל דוקא במתכוין אבל מעצמו מותר דא"כ למה אמרו ירעו עד כו' כיון שפירשו וכן טבעות כו' שפירש א' מששים כו' וכן רמוני בדן כו' כולן לא מהני פירש ותי' דלא גזרינן אלא במעורב אבל בידוע לא גזרינן שיקח מהאיסור ושאילתות ס"ל כסברא הראשונה דאין חילוק בין מעורב או לא אלא דאין אסור אלא במתכוין וכ"כ הרשב"א בשם ר"ת ומ"ש בטבעות ורמוני בדן פירשו כו' היינו שפי' בפנינו דהוי כמו מן הקבוע כנ"ל ס"ג וס"ל דאף במעורב שאין איסורו משום קבוע דהא בטל ברוב מן התורה אלא איסורו מפני חשיבותו מדרבנן כמ"ש תוס' בפ' ג"ה ד"ה ספקו ובזבחים שם ד"ה אלא כו' רק שאיסורו הוא ג"כ דוקא בקבוע מ"מ אסור כשפירש לפנינו כמו בקבוע והא דאמרינן בזבחים ונכבשינהו כו' היינו בענין שלא נראה כמ"ש תוס' בפ' ג"ה שם ובזבחים דלא כמ"ש בפסחים שם דאף לפנינו מותר במעורב. והר"ן תירץ דפי' לפנינו איסורו משום קבוע והיינו תי' דרבא והא דידעו כו' י"ל כיון שהתחלת המרעה היא במתכוין אסור וכמ"ש הרשב"א ועמ"ש למטה ותוס' בסנהדרין ע"ט ב' כתבו בשם ר"ת דאפילו לכתחלה מותר דליכבשינהו דניידי מהא דר"ל שם שאמר אבל הכא בשור שלא כו' והא דזבחים לגבוה שאני דגזרינן אבל בעלמא לא וכ"כ המרדכי פ' ג"ה בשמו. וגם לפי' צ"ל הא דטבעות (והתוס' בסנהדרין שם פ' א' ובזבחים ע"א א' חילקו דשאני בע"ח כיון דאפשר כו') בפי' לפנינו דהוי כמו קבוע כמ"ש המרדכי בשם ר"ת וכ' הר"ן דכל שפירש קודם שנולד הספק אפילו הפרישו במתכוין ולקח מן הקבוע מותר כיון שנולד הספק לאחר שפירש ליכא למיגזר וכ"כ הרא"ש בתשובה וז"ש בזבחים שם רב דאמר כר"א אע"ג דרב אמר נפלה מעצמה דוקא אבל הפילה אפילו בשוגג לא כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל ור"א אמר אם קרב ראש כו' וצ"ל דקרב קודם שנולד הספק ובזה ניחא מ"ש הר"ש ובהג"ה לעיל סי' ק"ז ס"א דאמרינן איסורא ברובא איתא ר"ל אף דדג בריה וכן ביצה שיש בה אפרוח להרמב"ם כיון שמצא הדג אח"כ ובשעה שנשארו השלשים או עשרים בקדירה עדיין לא נולד הספק ואז אותן שפירשו בקדירה מותר אם לא היה ניכר ותלינן האיסורא ברובא וז"ל הרא"ש בפ' ג"ה בשם השאלתות ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהון והנך מיעוטא שריין וה"ה לשיטת ר"י קודם שנולד הספק וכמו פירש בתערובת השני ארבעים למקום א' וששים כו' וערש"י שם ע"ג ב' ד"ה אמר כו' וד"ה ומשני. ועכשיו אבאר אחת לאחת. רוב חנויות כו' כ"כ מ"מ בפ"ח מח' מ"א בשם הרשב"א ע"ש הלכה י"א וכמ"ש בזבחים שם פי' ארבעים למקום אחר אינן אוסרות וכר"ש שם אלא דל"ד לשם דשם ספק הראשון בתערובת ומותר מן התורה משא"כ דספק הראשון אסור מן התורה דכל קבוע כו' בין לקולא בין לחומרא כמ"ש בספ"א דכתובות אלא שהרשב"א ס"ל כר"ת דאף ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מותר ואף לר"י לפירושו כיון שאינן מענין א' שהראשון בגופו משא"כ כאן דהראשון ג"כ אינו בגופו וכ"כ בת"ה שיש לחוש לדברי ר"י וכמ"ש בס"ט אבל כ"ז לשיטתו דבשני תערובת סגי אבל לשיטת הרמב"ם דבעינן ג' תערובת דתערובת הראשון הוא כודאי א"כ בספק בעינן ב' תערובת ובס"ח פסק כדברי הרמב"ם: ש"ע סָעִיף ד
יא ויש אוסרין כו'. כשיטתו שכתב בס"ט כדברי סמ"ג וש"פ בשם ר"י כנ"ל ור"ל אפילו לשיטת הרשב"א ותוס' דמתירין בשתי תערובת ועס"ח: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב מי כו'. מ"מ שם בשם הרשב"א: (ליקוט) מי כו'. טור בשם הרשב"א והוא מדברי ת"ה הקצר ולא ראה דברי ת"ה הארוך שכתב שם ק"כ ב' שלפ"ד ר"י פ' ג"ה צ"ה א' (בתוס') ד"ה ה"נ כו' אסור וכ"ד ר"ש ז"ל אבל הוא כתב דנ"ל כדברי ר"ת והשאלתות ולפיכך מותר כה"ג וקשה על הטור שפסק כדברי ר"י וכאן כ' דברי רשב"א [וכן הקשה ב"י] וכ"כ בדו"פ שבודאי אלו ראה דברי רשב"א לא כ' כן משמו אבל כ' דמ"מ הרא"ש לא ס"ל דתליא זה בזה שהרי גם הוא פסק כדברי ר"י ואפ"ה ס"ל כה"ג דמותר כמ"ש הטור משמו ומ"מ אין להקל מאחר שברשב"א משמע שלדברי ר"י אסור וכ' שכ"ד ר"ש וטעמו של המחבר משום דפסק בס"ו כדברי ר"ת ורשב"א לכן כ' ג"כ כאן כדברי רשב"א אבל האחרונים ס' כדברי ר"י (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
יג כל מה כו'. כנ"ל דכל מה שפירש קודם שנולד הספק לד"ה מותר בכ"ע: ש"ע סָעִיף ה
יד אבל ליקח כו'. ר"ל לא מיבעיא בחה"ל דאסור כמ"ש בזבחים שם ונימשך ה"ל קבוע כו' אף שאינו קבוע ממש רק חשיבותן נשאר ואף ששם בטבעות נפלה א' לים מותרין וכתב הטור בשם הרא"ש דקורם שנולד הספק אפילו הפילה שרי דליכא למיגזר אטו מזיד כנ"ל וכמ"ש רב דאמר כר"א ור"א אם קרב קאמר וכנ"ל מ"מ הא כתבו תוס' שם דוקא לים הגדול דליתנהו מיהו בנאכל מותר כמ"ש בס"ז ואף להאחרונים שחולקין קודם שנודע הספק מודי: ש"ע סָעִיף ה
טו שאין כו'. כיון שהתערובת במקולין שרבים קונים שם קרוב לטעות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז בע"ח כו'. הרשב"א וכשיטתו והשאילתות כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
יז והא דאסור כו'. כמ"ש ביומא פ"ד ב' ל"ק הא דפרוש כו' וכפי' הרא"ש שם הא דפרוש כולהו כו' כיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש ר"ל דמדמינן שם לפירש בפנינו ואם נשארו קבועים לא מהני פי' בפנינו משא"כ בנעקרו כולם דאין כאן קבוע וכ"כ הרשב"א שאם נתפזרו כולם אפילו בפנינו מותר ועש"ך ס"ק ל"ה והוא מפרש דפריש כולהו שכולם נתפזרו והרא"ש מיקל יותר דאפילו לא נתפזרו אלא שנעקרו כולן ופירש אחד מהן מותר וכפי פירושו דפריש כולהו קאי אתי' הראשון דפריש לחצר אחרת ומפרש שמכולם פירש אחד ופי' הרשב"א מכוון יותר וכתב כאן ע"פ פי' הרא"ש דה"ה להפריש לכתחלה בעת עקידתן מותר דליכא למיגזר משום קבוע דאין כאן קבוע. וכתב זה לתרץ דברי הטור בס"ס נ"ז בדרוסה שנתערב שפ' דניכבשינהו דניידי כו' ופי' הרב דמיירי בכה"ג וליתא דמ"מ ליכבשינהו לכתחלה דאל"כ הדק"ל בזבחים שם ונכבשינהו לכולהו וכ"כ הרשב"א בת"ה הקצר כל שנתפזרו כולן מותרין כו' בד"א כשנתפזרו מעצמן אבל הנידן ונתפזרו אסורין גזירה שמא יקח מן מקום קיבוצן וכן אסור לקבצם במקום צר כדי שינודו ויתפזרו שכל שהוא גורם נדנודם יש לגזור שמא יקח מן הקבוע אבל דברי הטור הוא שם כפי' תוס' בסנהדרין שם בשם ר"ת וכנ"ל וכן צ"ל דברי בה"ג שהביא הרא"ש בפ' או"ב דאו"ב שנתערבו ניכבשינהו כו' וכמש"ל הטוש"ע בס"ס ט"ז. והאחרונים הסכימו לפי' ר"י וכן הסכים הרא"ש בפ' ג"ה וש"פ. ומ"מ דינו של הרב אמת כשנתפרשו כולן ממילא שאח"כ אפילו במתכוין מותר וז"ש אבל אם נתפרשו ר"ל ממילא ול"ק מהא דזבחים שם ופירשו ארבעים למקום כו' פירש א' מששים אוסרת מ"ש כו' שם הדרא לניחותא וקביעות כמ"ש תוס' ביומא שם ד"ה הא כו' וכמ"ש בנזיר י"ב א' התם הדרא לניחותא וערש"י שם וז"ש ובשעת עקירתן כו': ש"ע סָעִיף ו
יח פירשו קצתן כו'. ר"ל אפילו במתכוין וקאי אלעיל שאמר והא כו': ש"ע סָעִיף ו
יט רק כו'. דל"ל מרובא פריש וכמ"ש בזבחים שם מ"ש משלשה כו' שנים והוא: ש"ע סָעִיף ו
כ ואם נתערבה כו'. דהוא פירש ממילא ומותר אף לפי' ר"י דלא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אין כאן תערובות בביצה ולא שייך למיגזר משום התרנגולים. ור"ל בזה אף לסה"ת דביצה הוי דבר שבמנין מ"מ בפירש מותר כיון שאין תערובת בה כנ"ל ואמר נתערבה לרבותא דכ"ש בלא נתערבה דפירש מותר כמ"ש בס"ג: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כא דבר כו'. מהא דר"ל בזבחים שם ואף באכילה מותר ממ"ש שם (חבית של תרומה כו') אבל תאנה כו'. ר"ן ופסק הרשב"א כרב יוסף דלא כהרמב"ם (שפסק כרבה אף שפסק בטבעת כר"נ. ס"ל דדוקא לענין אכילה בעינן מינכר נפילתה. ועיין ברמב"ן ור"ן פ"ה דע"ז ובת"ה) משום דירושלמי פ"ד דתרומות כרב יוסף כמש"ש היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת ואבדה אחת מהן רשב"ל אומר ספקן בטל כרוב ור"ל כמ"ש תוס' בזבחים ע"ג ב' ד"ה אלא כיון דמדאורייתא ברובא בטיל בספיקא אוקמוה אדאורייתא ולכן לא חילק בש"ע בין מינכר נפילתה או לא ואף דרבי יוחנן פליג עליה דר"ל בירושלמי שם כיון דבגמ' לא הביאו אלא דברי ר"ל משמע דכן הלכה: ש"ע סָעִיף ז
כב ודשיל"מ. הרשב"א ועס"ח בהג"ה דיש חולקין: ש"ע סָעִיף ז
כג ונאכל כו'. כ"כ הרשב"א והרא"ש דנפל לים ל"ד אלא כל שאינה בעולם. ולכאורה משמע דוקא שנאכל מעצמו דומיא דנפל כמ"ש למטה אבל בתה"ד והגש"ד כתבו דאפילו נאכל בשוגג לו או לישראל אחר מותר דליכא למיגזר אטו מזיד שהרי בדעתו שהאיסור הוא שנאכל והיאך יאכיל לבן ברית וכמ"ש תוס' דבאיסור הניכר בקבוע לא גזרינן בפירש כנ"ל וז"ש בשוגג וכ' בהג"ה בין כו' ועט"ז וש"ך: ש"ע סָעִיף ז
כד שנפל מעצמו. תוס' שם אבל הפילה אפילו שוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד וצ"ע דהא קי"ל כר' יהודה בפ' הנזקין נ"ג נ"ד דבאורייתא קנסינן כמו מבשל בשבת כמ"ש בא"ח ריש סי' שי"ח ובדרבנן לא קנסינן כמש"ש וכסתם מתני' שם המטמא כו' וכ"פ הרמב"ם ושם נפלו ונתפצעו כו' וקי"ל כר' יוסי ור"ש כמש"ל פ"ב וסי' ק"א ס"ו וכמ"ש בירושלמי דערלה פ"ג והביאו תוס' בגטין שם מ"מ דר' יוסי כיי דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור וקי"ל כר' יוחנן כמש"ל סי' צ"ט ס"ה אלא דתוס' ס"ל הלכה כר"מ שם דבאורייתא לא קנסינן ובדרבנן קנסינן ממ"ש בשבת ל"ח א' למחר נפק דרש להו המבשל כו' ול"ש וקי"ל כרנב"י שם ופסקו תוס' מטעם זה (וגם משום דרב אורי כוותיה בחולין שם) כר"מ בחולין ט"ו א' ד"ה מורי כו' וכן הסוגיא דסנהדרין ה' א' דבעי לשלומי ואף בשלא נשא ונתן ביד וכן לר' ששת ברפ"ד שם צ"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד לפי' תוס' בגטין נ"ג א' ד"ה שלא כו' (אבל לדברי התוס' ב"ק ק' א' ד"ה טימא ובסנהדרין ל"ג ב' אין ראיה מזה) וכ"ש בההוא דנפלו ונתפצעו דאפילו ר' יהודה בר פלוגתיה מודה לו דאתי לאערומיה וכן כאן אבל אנן דקי"ל כר"ש ור"י ה"ה כאן והא דקאמר נפלה ל"ד דה"נ קאמר שם נפלו כו' בין שוגג כו' וכן בספ"ה דתרומות ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג כו' וכ"פ הרשב"א דה"ה הפילה שוגג כמו כל מבטל איסור כו' (ועמ"ש בא"ח ר"ס שי"ח): ש"ע סָעִיף ז
כה בענין כו'. ממ"ש שם פירשו ארבעים כו' פירש א' מהם לריבוא כו' ולהכי קאמר לים הגדול כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
כו ודוקא כו'. כפירש"י שם ובסי' ק"מ כתב גם דברי הרמב"ם שנפלו שנים ולא כתב כאן שגם הרמב"ם לא כתב אלא בע"ז וכפי' הראשון של הכ"מ דדוקא בע"ז וקדשים בעינן שנים דלפי' השני משום דלא מינכר נפילתה לא ה"ל להרמב"ם להחליט דתאנה כלל לא אלא שנים בעינן וכן בש"ע כאן ה"ל ליפלוגי וכן שיטת הגמ' לא משמע כן: ש"ע סָעִיף ז
כז דממ"נ כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ז
כח ואפילו לאכלם כו'. וכ"כ בש"ע סי' ק"מ והוא מדברי הטור כאן ושם והוא מדברי הרא"ש בפג"ה סל"ד ופר"י דאסור כו' ותוס' בזבחים ע"ד ב' ד"ה ואב"א כו' וליהנות כו' והקשה ב"י והלא מדבריהם משמע דוקא בבת אחת אסור ותי' דהטור מפרש דאינהו מיירי בב' בני אדם וז"ש ואפילו ב' כו' וכבר השיגו כל האחרונים דלישנא דתוס' ורא"ש לא משמע כן דתוס' שם כתבו כדפרישית לעיל והוא בד"ה פירש כו' אי מתהני כו' אלמא דבאדם א' מיירי והרי הרשב"א דס"ל ביבש ביבש דאיתא לאיסורא בעיניה והוא ודאי שם ואעפ"כ מתיר לאדם א' לאוכלן ואף תוס' פג"ה ק' א' סד"ה בריה נסתפק בדבר ומ"מ מודי כאן ועסי' ק"ט וראיה ממ"ש שם בזבחים הוא דאמר כר"א והרי אכילת מזבח כאדם אחד דמי אלא דוקא לאדם אחד לאכלן כאחת הוא דאסור וכן הא דכ' בס"ח בהג"ה ומ"ש כו' ג"כ בבת אחת וכמ"ש תוס' הנ"ל אי מתהני כו' וכן יש לפרש דברי הטור ועש"ך: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כט דבר שאינו כו'. כשיטת הרמב"ם כנ"ל וכ"פ בסי' ק"מ ודלא כרמב"ם שם אלא כהשגת הראב"ד שם אבל כל הפוסקים הסכימו לשיטת התוס' ורשב"א ועש"ך וכן סתמו ש"ע והג"ה בסי' זה כמה פעמים: ש"ע סָעִיף ח
ל ונפל כו'. כשפירש לפנינו לשיטת הרשב"א בס"ו: ש"ע סָעִיף ח
לא ומ"מ אין כו'. כן למד מדברי התוס' לשיטתם בב' תערובת וה"ה להרמב"ם בג' לשיטתו דתערובות הראשון ודאי יחשב וז"ש ולא נאמר בטל ברוב כו'. ומ"מ אינו מוכרח: ש"ע סָעִיף ח
לב ודוקא כו'. כן הכריע או"ה דבודאי לפסוק כהרמב"ם ובספק כתוס' ורשב"א והיינו בספק איסור תורה אע"ג דלא מצטרף עם התערובת כמ"ש בס"ט בהג"ה אבל ספק של דבריהם אף להרמב"ם מותר בב' תערובת כי היכי לשיטת התוס' בתערובת אחד ובס"ט פסק דבכה"ג אף בתערובת אחד סגי והוא כשיטת התוס' ורשב"א: ש"ע סָעִיף ח
לג יש אומרים דדשיל"מ כו'. כ"כ מרדכי בספ"ג דע"ז מההיא דריש י"ט וספיקא כו' וכפי' ר"י הנ"ל ומסיק רב אשי משום דדשיל"מ כו' ואף באיסור מר"ס ועבא"ח סי' תס"ז ס"ב בהג"ה וכ"כ הרא"ש בריש כלל ב' בשם הר"מ לענין חדש והשיג עליו דשם הטעם הוא משום דספק א' בתערובת וכנ"ל ועסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה ואף באיסור דאורייתא ועבא"ה סי' תצ"ז ס"ד וזהו לשיטת הרשב"א וש"ע בס"ט ולכן כ' הרשב"א וש"ע בס"ז ודשיל"מ כו' אבל לשיטת הפוסקים והג"ה בס"ט דבד"ס מצטרף ע"כ צריך לחלק בדשיל"מ וז"ש כאן לשיטתו ופליג ג"כ אס"ז ועש"ך ס"ק נ"ז: ש"ע סָעִיף ח
לד אם לא לצורך כו'. וזה שפסק כרא"ש בסי' רצ"ג: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
לה ספק כו' וי"א כו'. כנ"ל וכ"ז לשיטת התוס' ורשב"א אבל להרמב"ם בלא"ה תערובת הראשון ודאי יחשב כנ"ל: (ליקוט) ספק כו'. ור"ת חולק על זה ומפרש ההיא דריש י"ט דאודאה קאי וכנ"ל וער"ש פ"ג דערלה ריש מתני' ו' נתערבה באחרות כו' וכ' בת"ה שבירושלמי שם משמע כדברי ר"ת דאודאה קאי דגרסינן שם נתערבה א' במאה או א' באלף כולן אסורות ובעי שם מה כמ"ד ספק הכן אסור כו' ומשני נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן אלמא בודאי מיירי ע"ש ומ"מ הסכים לדברי ר"י ממ"ש בזבחים שם דדוקא לתרי והוא דאיכא רובא אבל בלא"ה לא ואע"ג דכל חד הוא בס"ס אלא דכל שאסור ד"ת לא אמרינן ס"ס להקל ע"ש קט"ז א' (ע"ש היטב) ועבהג"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ט
לו אבל אם כו'. כמ"ש בכתובות פ' א' ושאר מקומות: ש"ע סָעִיף ט
לז ונודעו כו'. כ"כ או"ה וצ"ע דא"כ כל שקלא וטריא דריש י"ט ואם נתערבה כו' פי' ר"ת ור"י בכדי והא מיתוקם שפיר בנודעה שכן פשטא דברייתא: ש"ע סָעִיף ט
לח אע"פ כו'. בתוס' דע"ז ל"ח ב' ד"ה אי כו' וה"ט לפי שהוא ס"ס כו' וכ' הרא"ש שם סי' ל"ח וא"ת וליטעמיה קפילא וי"ל כיון דס"ס הוא לא הטריחוהו חכמים כו' וכמ"ש בנדה ס"ו א' ותבדוק כו' ועתוס' שם ד"ה ותבדוק כו' ור"ת כו' ויש להעמיד כו' ופי' סמ"ג דה"ק בגמ' לפי שאין כל כו' ועצה טובה קמ"ל דהשתא מותרת בלא בדיקה משום ס"ס שמא אינו מן המקור ואת"ל מן המקור שמא לא יבא בבעל שני דלא כל האצבעות שוות משא"כ כשתבדוק שיתברר שבא מן המקור ותאסר לשני וכ"כ כל הפוסקים ועב"י סי' קפ"ד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לט ריאה כו'. דמעמידין הבהמות בחזקת כשרות כמו בכל ספק דמעמידין על חזקתה ואפילו באשת איש כמ"ש בפ' ד' אחין ל' ל"א ושאר מקומות וכ"ש כאן כמ"ש בפ"א דחולין ט' א' נשחטה בחזקת כו' הא קמ"ל כו' וכ"ש דע"א מעיד ועבה"ג: ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.