א חֲתִיכָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת מִין בְּמִינוֹ יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין נִבְלָל, וְהָאִסּוּר עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁנִּתְעָרֵב וְאֵינוֹ מַכִּירוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַמְבַּ"ן וְסה"ת) חַד בִּתְרֵי, בָּטִיל, וּמֻתָּר לְאָכְלָן אָדָם אֶחָד, כָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אֲבָל לֹא יֹאכַל שְׁלָשְׁתָּם יַחַד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְאָכְלָם אָדָם אֶחָד א', אֲפִלּוּ זֶה אַחַר זֶה. הַגָּה: וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג לְכַתְּחִלָּה. וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַשְׁלִיךְ אֶחָד אוֹ לִתֵּן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (הַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מוהר"ם וְרַשִׁ"י בְּע"ז דַּף ע"ד ע"א). וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא. וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִינוֹ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ וְאֵין מַכִּירוֹ, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ צָרִיךְ שִׁשִּׁים (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמָה וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים). וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין אִם הָאִסּוּר מִדְּרַבָּנָן אוֹ מִדְּאוֹרַיְתָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים דְּלֹא כְּהַגָּהַת ש"ד). וְע"ל סִימָן קכ"ב אִם נִתְעָרְבוּ כֵּלִים בְּיַחַד.
ב יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ שֶׁנִּתְבַּטֵּל חַד בִּתְרֵי, אִם בִּשְּׁלָן כֻּלָּן כְּאֶחָד, וַאֲפִלּוּ לֶאֱכֹל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אָסוּר, אִם אֵין שָׁם שִׁשִּׁים, מִפְּנֵי שֶׁהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם וְנִבְלָע בַּחֲתִיכוֹת. וְאִם רוֹצֶה לְבַשְּׁלָן יַחַד וְאֵין שָׁם ס', מֻתָּר לְהַרְבּוֹת עֲלֵיהֶם כְּדֵי שִׁעוּר שִׁשִּׁים וּלְבַשְּׁלָן, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְבַטֵּל אִסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נוֹדַע הַתַּעֲרוֹבוֹת קֹדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בְּיַחַד, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין חוֹזְרִין וְנֶאֱסָרִין מֵאַחַר שֶׁנִּתְבַּטֵּל בְּיָבֵשׁ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וְכָתַב שֶׁכֵּן עִקָר). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּין וּלְהַתִּיר.
א סָעִיף א שאינה ראויה להתכבד. אבל ראויה להתכבד בין במינה בין שלא במינה לא בטלה אפילו באלף כדלעיל סי' ק"א ולקמן סי' ק"י וע"ש:
ב סָעִיף א מין במינה. אבל שלא במינה צריך ס' כדבסמוך בהג"ה:
ג סָעִיף א שאין נבלל כו'. וכתב הב"ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח עכ"ל וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' קי"ד בשם הסמ"ג ומביאו ב"י וד"מ בא"ח סי' תמ"ז מחודש ג' (ועיין מ"ש בא"ח סי' תנ"ג) וכ"כ בחידושי הרשב"א פג"ה דף קי"ו ע"ג ובתשובה סי' רפ"ג וכן הוא בתו' דזבחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה רבי יודא ובמנחות (דף כ"ב ע"ב) דלא כדמשמע בתו' פ' הערל ריש (יבמות דף פ"ב) דקמח בקמח לא הוי כלח בלח אלא כשהוא רותח:
ד סָעִיף א והאיסור עומד בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מקרי יבש. ב"י ות"ח כלל ל"ט סוף דין א' בשם הפוסקים וכן מוכח בש"ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ששים בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברוב ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע"פ שיש ס' וק"ל וכן מוכח בש"ס ופוסקי':
ה סָעִיף א חד בתרי בטיל. הטור הביא מחלוקת הפוסקים גבי אסורי הנאה כגון חמץ בפסח וכה"ג והמחבר השמיטו כאן לפי שסמך אמ"ש בא"ח סימן תמ"ז דאפילו באלף לא בטיל ושי"א דחמץ שוה לשאר איסורין וע"ל סימן ק"ב ס"ק י"ב:
ו סָעִיף א בתרי בטיל. כלו' ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מהאיסור (וכגון שלא נודע איזה מהן אסור וכדלקמן ס"ק ח') בטל:
ז סָעִיף א כל א' בפני עצמו כו'. דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים לפיכך אינו אוכלן כולן כאחד עכ"ל הרשב"א. ומטעם זה משמע דה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' וא' לאפוקי שלשתן יחד דלא והכי משמע ממאי דיתבאר לקמן ס"ק י"ב דמותר לבשלם בב' קדרות:
ח סָעִיף א שלא במינו. כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה טור ונ"ל דמשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים) ונודע שאחד מהן אסור ואינו ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו וכן כל כיוצא בזה אבל מ"ש מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ל"ט והעתיקו מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ו והב"ח ושאר אחרונים דמשכחת לה כשנתערבו ב' מינים שחלוקים בשמן ושוים במראה כו' צ"ע דמה בכך שחלוקים בשמן הא צריכין להיות חלוקים בטעמן דהא אסור משו' טעמא ונראה דט"ס הוא וצ"ל שחלוקין בטעמן ושוין במראה או סתמא דמילתא כשחלוקין בשמן חלוקים בטעמן וע"ל סי' ק"י ס"ק א':
ט סָעִיף א צריך ס'. כיון דאם יבשלם יתן טעם טור בשם סה"ת וכ"כ הר"ן וז"ל ומיהו כי אמרי' דיבש ביבש חד בתרי בטל אפי' מדרבנן ה"מ מין במינו כיון דמדאורייתא אפינו לח בלח ברובא בטיל' (כדלעיל סי' צ"ח ס"ב) לא אחמור רבנן ביבש דהא א"א למיתי לידי איסור דאורייתא אבל מין בשאינו מינו דבלח בלח אזלינן בתר טעמא אפילו ביבש נמי בעינן ס' כי היכי דאי מבשל להו) לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור דאורייתא עכ"ל ומביאו ב"י מבואר מדבריו דדבר שאינו אסור אלא מדרבנן אף שלא במינו א"צ ס' ביבש דהא א"א כלל למיתי לידי איסור דאורייתא וכה"ג כתבתי בסי' צ"ח ס"ק ז' וכי היכי דקי"ל מין במינו ספיקו לקולא כיון דלא צריך ס' אלא מדרבנן ה"ה באיסור דרבנן ע"ש ועל פי זה נ"ל ליישב מה שנמצא בהגהת ש"ד סי' ל"ט שני הגהות מא"ז דסתרי אהדדי דאיתא התם אי הוי דבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אפילו נתערב חד בחד מותר באכילה בב' בני אדם א"ז עכ"ל (וכן הוא בהגה"מ מא"ז בסוף עבודת כוכבים ובתר הכי בסמוך איתא וז"ל א"ז במס' עבודת כוכבי' אם הוא דבר דלא אסור אלא מדרבנן אם נתערב חד בתרי מותר באכילה לב' בני אדם פי' לישראל ועובד כוכבים וצ"ע בא"ז גדול עכ"ל ותו קשיא בהג"ה אחרונה גופה הא אפילו איסור דאורייתא בטל בתרי כמו שהסכימו כל הפוסקים וכן הוא בהגה"א סוף עבודת כוכבים בשם א"ז ותו אמאי בהג"ה ראשונה כתב בסתם מותר לב' בני אדם ובהג"ה אחרונה כתב לישראל ועובד כוכבים (מיהו במקצת ספרים איתא גם בהג"ה ראשונה לישראל ועובד כוכבים אלא נראה דהג"ה אחרונה מיירי שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות וס"ל כהר"ן ולכך כתב לישראל ועובד כוכבים דשמא יזדמן האיסור לפיו של ישראל ומכוער הדבר שירגיש האיסור שאינו כטעם של היתר שהוא אינו מינו וא"כ צריך עיון על מ"ש הרב ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן כו' דמנין לו זה והרי מוכח מדברי הר"ן והגהת ש"ד דאיסור דרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ואין חולק ע"ז ודברי סברא הם גם בד"מ ובת"ח לא כתב רק שאפילו איסור דרבנן צריך רוב ולא בטל חד בחד כמו שהסכים ב"י ממשמעות הפוסקים ולאפוקי הגהת ש"ד הראשונה הנזכרת אבל מהא דאיסור דרבנן אינו בטל ברוב שלא במינו לא הזכיר ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בכל זה אין חילוק בין איסור דרבנן או דאורייתא (ולישנא דבכל זה דחוק קצת) וכן משמע בעט"ז שהעתיק ל' הר"ן הנ"ל והשמיט הגהת הרב דאין חילוק בכל זה כו':
י סָעִיף א ששים. וכ' מהרא"י דבי"ד (בשם סה"ת) משמע דא"צ ששים אלא מדרבנן וצ"ע בתוס' אלו עוברין (דף מ"ד ע"א) ופג"ה (דף צ"ט סוף ד"ה רבא אמר) דמשמע התם טובא שצריך ס' מדאורייתא ובאו"ה כלל כ"ו כתוב דאינו אלא מדרבנן וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ט ד"ד ומהרש"ל בא"ו שלו ובספרו פג"ה סימן מ"ו הביא דברי מהרא"י לפסק הלכה ולי נראה כדברי הרב כדמשמע בסה"ת וטור להדיא דלא הוי אלא מדרבנן וכמ"ש מהרא"י גופיה וסייעתו שם וכן דעת הר"ן הבאתיו בס"ק ט' ומהתוס' דפ' אלו עוברין וג"ה אין ראיה דמשמע התם להדיא מדבריהם דאיירי בלח בלח וגם נקטו בדבריהם קמח בקמח דהוי לח בלח וכמו שנתבאר בס"ק ג' וגם מהרא"י גופיה כתב בת"ה סי' קי"ד דבפ' אלו עוברין גבי שתי קופות משמע דקמח בקמח הוי לח בלח ותדע שהרי הרשב"א בחדושיו פג"ה סוף דף קי"ח ובת"ה דף קי"א ע"ב העתיק דברי התוספות דפג"ה הנ"ל בשם סה"ת וכן הוא באמת בסה"ת ס"ס מ"ט וכבר נתבאר דסה"ת ס"ל דאינו אלא מדרבנן וכן הרשב"א גופיה כתב בהדיא בחדושיו שם דף ק"ז ע"ב דמין בשאינו מינו ביבש בטל מן התורה ברוב ומדרבנן צריך ס' אלא ודאי דהתוס' דפג"ה וסה"ת הנ"ל איירי בלח בלח וזה ברור:
יא סָעִיף א אם נתערבו כלים כו'. ע"ל סי' ק"ב ס"ק ח' מ"ש מזה:
יב סָעִיף ב ואם רוצה לבשלן כו'. מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלם בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח"כ שהרי הרשב"א מחמיר כשבשלן יחד אפילו בשלן אחר שנודע התערובות והתיר בבישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אח' כמ"ש ב"י משמו עכ"ל הב"ח) ולפעד"נ דהא דמתיר הרשב"א בבשלן בב' קדרות היינו משום דכיון דנודע ונתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב אלא דלבשלן יחד אסור משום שחזר האיסור ונתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר איסורים הנבללים כדכתב הרשב"א להדיא ואסור אז מדרבנן והלכך כל שנתבשל בב' קדרות דלא חזר להיות כשאר איסורים הנבללים ובשעה שאוכל כל קדרה וקדרה שנתבשל בה אומר האיסור בקדרה אחרת מותר ואפילו תימא דמידי ספיקא לא נפקא מ"מ ה"ל ספיקא דרבנן לקולא ואפשר אפילו ספיקא דרבנן ליכא דאפשר דלא גזרו רבנן מין במינו בס' אלא בלח ממש אבל כשנתבטל כבר ברוב לא החמירו אח"כ ואוקמא אדאורייתא (כל שי"ל שאני אומר כו') אבל כשלא נודע התערובת דאז לא נתבטל האיסור כלל ואסור מן התורה אלא דעתה בשעת הבישול נודע התערובת א"כ על כל קדירה י"ל שמא האיסור בזו ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואסור לכ"ע ודינו כדלקמן ס"ס קי"א דב' קדרות של אדם אחד מצטרפים לבטל בס' ע"ש:
יג סָעִיף ב ואין בו משום מבטל איסור. כיון שכל אחד מותר בפני עצמו ר"ן שם:
א סָעִיף א חד בתרי בטל. דכתיב אחרי רבים להטות ולא החמירו רבנן להצריך ס' כיון שאינה ראוייה להתכבד רק שהחמירו שלא יאכל שלשתן כא' דהא ממה נפשך אוכל האיסור באותה אכילה:
ב סָעִיף א כשנתערב במינו. דבמינו אפי' בלח בלח אין צריך ס' רק מדרבנן כמ"ש סי' צ"ח ס"ח ביבש אפי' מדרבנן לא החמירו אבל באינו מינו שמן התורה צריך בלח בלח ששים כיון שיש נתינת טעם) ע"כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבוא לידי איסור דאורייתא בבישול) וקשה לי קודם הבישול נתבטל ברוב ואי בעי שרי למיכליה מדאורייתא ונעשה כהיתר גמור ולמה יאסר אח"כ מן התורה בבישול ומ"ש מההיא דסי' צ"ח בסעיף ב' בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ טעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר ומן התורה אין צריך ס' ה"נ נימא הכי וי"ל דשם אע"פ שגם האיסור נ"ט לאינו מינו מ"מ אין הטעם נרגש בפני עצמו משא"כ בדין זה שטעם האיסור נרגש בפני עצמו:
ג סָעִיף ב ואין בו משום מבטל איסור. כיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור:
ד סָעִיף ב וי"א אם נודע כו'. משום דכבר נקרא עליו שם היתר:
א סָעִיף א ביבש. כתב הב"ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח:
ב סָעִיף א בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מיקרי יבש ב"י ות"ח וכן מוכח בש"ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ס' בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברובא ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע"פ שיש ס' ועיין בא"ח סי' תמ"ז היאך דינו גבי חמץ ע"ש ואפי' ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטני' מהאיסור וכגון שלא נודעו איזה מהן אסור אפ"ה בטל עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף א עצמה. (דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל א' וא' ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר משא"כ בדברים הנבללים) וה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' ואחד. ש"ך:
ד סָעִיף א שלא. כיון דאם יבשלם יתן טעם (דבמינו אפילו לח בלח א"צ ס' רק מדרבנן ע"כ ביבש אפילו מדרבנן לא החמירו אבל בא"מ שמן התורה צריך ס' לח בלח כיון שיש נתינת טעם ע"כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבא לידי איסור דאורייתא בבישול דאז הוי לח בלח) וא"ל איך מצינו שלא במינו ואינו ניכר כתב הש"ך כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה או שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שא' מהן אסור ואין ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים ויודע שא' מהם נשחט שלא כהוגן וכיוצא בזה וכתב הט"ז וא"ל ממ"ש המחבר בסי' צ"ח בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ הטעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר וי"ל דשם אין הטעם נרגש בפני עצמו משא"כ כאן (וע"ל סימן צ"ח ס"ב מ"ש שם בשם הש"ך):
ה סָעִיף א מדרבנן. כ' הש"ך דצ"ע דהא מוכח מכמה פוסקים דאיסור מדרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בזה אין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא וכתב עוד דכל שיעור ס' הוא מדרבנן אם לא גבי לח בלח אז צריך ס' מן התורה עכ"ל וע"ל סי' ק"ב (ועיין סימן ם"ט ס"ק מ"ז מש"ש על הש"ך):
ו סָעִיף ב להרבות. כתב הב"ח מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלן בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח"כ והש"ך חולק ע"ז ופסק דאף בב' קדרות לא שרי אלא כשבשלן לאחר שנודע התערובות דאז היה עליו שם היתר אבל לא קודם שנודע וכו' ע"ש:
ז סָעִיף ב מבטל. כיון שכל א' מותר בפני עצמו הר"ן. אסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה אבל מותר לשער בס' אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד השבת. מיהו יבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן. מגן אברהם באורח חיים סי' שכ"ג:
א סָעִיף א בתרי בטל. עיין פר"ח דמסיק דכל דהו טפי ממחצה סגי ועי' בספר מנ"י כלל ל"א וכלל ל"ט דעתו דמדרבנן בעינן דווקא כפל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דבאיסור דרבנן גם המנ"י מודה דאין צריך כפל ואף באיסור דאורייתא המקיל במשהו יותר כפר"ח אין לגעור בו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט מזה ויובא קצת לקמן סי' ק"י סק"ד] ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ' שדעתו כהפר"ח דא"צ כפל אף באיסור תורה. וע"ש שחלק על חכם אחד שפירש דברי הש"ך שכתב חד בתרי בטל כלומר ברוב ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מן האיסור כו' דר"ל דהב' חתיכו' ביחד המה קטנים מן האיסור וליכא אלא רוב מנין דהיינו ב' חלקים נגד א' ולא רוב בנין אפ"ה בטל והוא ז"ל חלק עליו ופירש דר"ל דבהנך תרי יש גם רוב בנין שהב' יותר גדולים מן הא' אלא דא"צ כפל והאריך בזה וכתב היוצא לדינא אם אחד אמר שיש לו בבית ז' חתיכות ו' היתר וא' איסור ואזל לעלמא ואנו מוצאין בערבוביא ז' חתיכות וא' מהם גדולה יותר מו' הנשארים לא אמרינן שתתבטל בששה ולא בס' אם הגדולה גדולה בכמות מכל הס' וכן אם אמר שיש לו חתיכה א' היתר של ז' ליטרות וששה חתיכות איסור כל אחד ליטרא א' ואזיל לעלמא ובתוך כך בא אחד וחתך הגדולה לז' חלקים ונתערבו בטלים ברוב ולדברי החכם הנ"ל לא בטיל דהא אפילו לקולא חד גדולה בטל בתרי קטנים אף שבצירוף אינם כמו הגדולה כ"ש לחומרא שהגדולה של היתר בטילה בששה חתיכות איסור ע"ש עוד:
ב סָעִיף א להשליך אחד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז שכתב דשוב אפילו אדם אחד יכול לאכול משנים הנותרים ולא אמרינן בהא איסורא ברובא אישתייר ע"ש:
ג סָעִיף א צריך ששים. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' פ"ב שנשאל בנתערב מין בשאינו מינו ביבש ונאבד קצתו ולא ידעינן אי היה בו ס' אי תלינן לקולא כמו מב"מ ונשפך. וכתב דיש לעיין בדבר משום דלכאורה קשה בדין נשפך הא הוי אתחזק איסורא וצ"ל משום דנגד זה איכא חזקת היתר לתבשיל שלא נאסר ולזה י"ל דדוקא בלח בלח כיון דאם ליכא ס' ההיתר בעצמותו נאסר מחמת בלוע איסור שבתוכו הוי חזקה להדי חזקה ומש"ה ספיקו להקל אבל ביבש כיון דאף אי ליכא ס' אין ההיתר נהפך לאיסור אלא דאסור לאוכלו משום דא"א להכיר האיסור א"כ אין מוציאין ההיתר מחזקתו וקיימא חזקת האיסור לומר דלא נתבטל ועוד כיון דטעמא שמא יבשלם ממילא גם בזה שייך הגזירה שמא יבשלם כיון דיהיה עכ"פ ספק דאורייתא ובפרט אם יורגש הטעם יבורר דודאי אסור מדאורייתא אולם מדברי הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ד לא משמע כן ע"ש:
ד סָעִיף ב מותר להרבות. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"א שחולק ג"כ על הב"ח וכתב עוד שם דה"ה במליחה הדין כך דקיי"ל מליח כרותח אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו שם היתר לא מהני ביטול זה אלא צריך ס' וכן שמע שפסק גדול אחד ע"ש וכ"כ בתשובת נו"ב חי"ד סימן נ"ג בד"ה אלא שכל זה ע"ש אמנם בתשובת חב"י הנ"ל גופיה סוס"י צ"ז בשם זקינו מבואר דבמליחה לא אמרינן הכי שכתב וגם בנד"ז אם נודע התערובת אחר המליחה קודם הבישול אף על גב דקיי"ל מליחה כבישול הכא לענין יבש ביבש לא הוי כבישול דהא כתב הב"י דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח שנמוח ומתפשט אבל כל שהוא עומד בעצמו כו' א"כ הכא לענין בישול שנימוח השומן בעינן ס' אבל במליחה כו' ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים דמ"ש הב"י אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו ר"ל דאעפ"כ מיחשב דבר יבש לחומרא דלא סגי בס' בין החתיכות והמים לחוד אלא בעינן שיהא רוב גם כן בחתיכות ואם לאו כל החתיכות אסורות אבל פשיטא דצריך ס' לבטל הטעם וכמ"ש הש"ך סק"ד. ותדע דהא הב"י נקט בישול שכתב אע"פ שהוא מבושל במים כו' ובבישול גם הוא ז"ל מודה:
א סָעִיף א חתיכה כו'. עבה"ג ממשמעות כו' דאפילו כו' דאל"ה לא משני שם ושם בע"ח חשיבי חה"ל שאני ביצה חשובה כו' דכ"ז מדרבנן כמ"ש בסי' ק"י ס"א בהג"ה ובב"מ נ"ג א' משא"כ במעשר דבטיל ברובא ועתוס' שם ד"ה ועולה וע"כ במעשר אף מדרבנן:
ב סָעִיף א מין במינה. לאפוקי בשא"מ דצריך ס' דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא אם יבשלנה משא"כ במין במינו דאף בבישול מותר ברובו מד"ת:
ג סָעִיף א דהיינו כו'. ר"ל דל"ת יבש ממש אלא שאין כו' דהא פריך בחולין שם על גיד וחתיכה וליבטלו ברובא:
ד סָעִיף א חד בתרי. הטור לישנא דגמ' דגטין נ"ד ב' נקט אבל באמת א"צ אלא רובא כמ"ש במקומות הנ"ל וכן בגטין שם כ' רש"י משום דכתיב אחרי רבים כו' וכן בכמה מקומות בש"ס:
ה סָעִיף א אבל לא כו'. דטעם הביטול דעל כ"א שאוכל אומר זה הוא ההיתר משא"כ בבת אחת ועתוס' דזבחים ע"ד ד"ה פירש. א"נ משום כו' וכמ"ש בפ"א דפסחים (יו"ד א') ובפ"ב דכתובות בשני שבילין בזא"ז ד"ה טהור בכ"א כו':
ו סָעִיף א ויש כו'. תוס' בחולין שם ד"ה בריה וכמ"ש בספ"ז דתרומות אין ידוע כו' אכל אחר את כו' אכל אחד את שתיהן כו' והרא"ש פליג על כ"ז ומתיר אף לאכלן בב"א וכתב דהאיסור נהפך להיתר ולא משום ספיקא דגזירת הכתוב היא אחרי רבים להטות ולכן לא תנא כאן ב' ספיקות כמו בדבר חשוב בזבחים שם דנקט ב' ספיקות כדי להתיר לאכלן בב"א וכן לא אמר כאן לאכלן שנים שנים:
ז סָעִיף א ויש מחמירין כו'. רש"י בע"ז ע"ד א' ד"ה תרתי [וכשיטתו בפ' התערובת ע"ד א' רש"א כו' מותר אף הג' כו' משום דפירש מהן א' למקום אחר] וכבר השיגו הרא"ש שם והר"ש בפ"ג דערלה דהא אמרינן שם (בפ"ב) וא"צ להרים רק בתרומה משום גזל השבט וכמ"ש בירושלמי שם הכא את אמר צריך להרים והכא את אמר א"צ להרים ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט ותני כן כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום א"צ להרים כו' וז"ש ואינו אלא כו' שמהר"ם החמיר בעצמו: (ליקוט) ויש מחמירין כו'. רש"י בפ"ק די"ט (ג' ב') והקושיא שהקשו עליו ממ"ש בתרומה משום גזל השבט תי' דשם מעורב הכל ביחד וא"י לאכול האיסור לבדו משא"כ בדבר יבש מרדכי שם סי' תתרכ"ד (ע"כ):
ח סָעִיף א ואין חילוק כו'. דלא כהגש"ד שכתב דבדרבנן חד בחד בטל וכ"כ בהג"א פ"ה דע"ז בד"ה מיהו בדבר כו' קודם למתני' ואלו אסורין כו' ולמדו ממ"ש בירושלמי דחלה הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת א"ר זעירא מתני' אמרה כן אפילו אחת באחת דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן וליתא דדוקא בה הקילו שאף בא"י אינה אלא מדרבנן כמו שהקילו בה לבטלה לכתחלה כמש"ל סי' צ"ט ס"ו וכ"ש לפי מ"ש הר"ש בפ"ד דחלה ותוס' במנחות ס"ז א' ד"ה ותרומתו דלא קי"ל כירושלמי אלא צריך א' ומאה ממ"ש שם דתרומת עובד כוכבים בח"ל אינה מדמעת משמע דישראל בח"ל מדמעת ומ"ש בבכורות כ"ז א' ובטלה ברוב היינו לכהן בימי טומאתו וכ"כ שם ד"ה תרומת וכמש"ל סי' שכ"ג ס"א בהג"ה ומדכתב הרב ואין חילוק בכ"ז כו'. משמע דקאי גם אמין בשא"מ דצריך ס' וכ"כ בסה"ת וטור סי' שכ"ג ואם נתערבה בככרות אחרות במינו כו' ומין בשא"מ בטלה בס' ובשא"מ שוה תרומה וחלה לשאר איסורים דלא כש"ך: (ליקוט) ואין חילוק כו'. דלא כהגש"ד שכ' דבדרבנן אף חד בחד וליתא ולא דמי למ"ש בסי' קי"א ס"א וס"ב וכמ"ש ביבמות פ"ב ב' ואב"א שאני כו' אלמא אף בדרבנן חוזר וניעור בפלגא אף שאין חוזר וניעור רק בדאורייתא מ"מ בפלגא הוי כמו בעין ועתוס' שם ד"ה אר"י כו' וד"ה דלא כו' (ע"כ): (ליקוט) ואין חילוק כו'. ר"ל דבעינן ס' כמ"ש בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל בשיעורא דרבנן ושם מין במינו הוא חלב ובשר (וע"ל ר"ס צ"ה) וה"ה כאן מין בשא"מ דשוה לשם מין במינו דכולהו חד טעמא גזירה מין בשא"מ בבישול דנ"ט (ע"כ):
ט סָעִיף ב יבש ביבש כו'. כ"כ הרשב"א וכשיטתו שטעם ההיתר משום דכ"א אמרינן זהו ההיתר משא"כ כאן שנ"ט בכולם ואף במינו צריך מ"מ ס' מדרבנן: (ליקוט) יבש ביבש כו'. ממ"ש בפ"ה דתרומות כשם שפחתו החולין כו' הלא"ה אסור אע"ג שכבר נתבטלה חוזר לאיסורו וערשב"א סי' תכ"ה (ע"כ): (ליקוט) יבש כו' עתוס' דיבמות פ"ב א' בד"ה ר"י כו' א"נ כשיאפה כו' (ע"כ):
י סָעִיף ב ואם רוצה כו'. כיון דהתירא נינהו וכעין זה אמרו בירושלמי פ"ד דתרומות אמתני' תאנים שחורות כו' בר פדיה אמר בוללן ומתיר כו' ואפילו חטין בחטין טוחנן ומתיר ע"ש:
יא סָעִיף ב וי"א כו'. כ"כ הרא"ש וכשיטתו דהאיסור נהפך להיתר ואין חוזר ונאסר וכמ"ש בזבחים ע"ג ב' אטו מניסא כו' וכמש"ל סי' צ"ט ס"ו שבדבר שהוא מדרבנן ונודע אין חוזר וניעור וז"ש ונודע כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.