Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 109 — שולחן ערוך, יורה דעה קט
א חֲתִיכָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת מִין בְּמִינוֹ יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין נִבְלָל, וְהָאִסּוּר עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁנִּתְעָרֵב וְאֵינוֹ מַכִּירוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַמְבַּ"ן וְסה"ת) חַד בִּתְרֵי, בָּטִיל, וּמֻתָּר לְאָכְלָן אָדָם אֶחָד, כָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אֲבָל לֹא יֹאכַל שְׁלָשְׁתָּם יַחַד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְאָכְלָם אָדָם אֶחָד א', אֲפִלּוּ זֶה אַחַר זֶה. הַגָּה: וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג לְכַתְּחִלָּה. וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַשְׁלִיךְ אֶחָד אוֹ לִתֵּן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (הַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מוהר"ם וְרַשִׁ"י בְּע"ז דַּף ע"ד ע"א). וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא. וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִינוֹ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ וְאֵין מַכִּירוֹ, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ צָרִיךְ שִׁשִּׁים (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמָה וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים). וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין אִם הָאִסּוּר מִדְּרַבָּנָן אוֹ מִדְּאוֹרַיְתָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים דְּלֹא כְּהַגָּהַת ש"ד). וְע"ל סִימָן קכ"ב אִם נִתְעָרְבוּ כֵּלִים בְּיַחַד.
ב יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ שֶׁנִּתְבַּטֵּל חַד בִּתְרֵי, אִם בִּשְּׁלָן כֻּלָּן כְּאֶחָד, וַאֲפִלּוּ לֶאֱכֹל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אָסוּר, אִם אֵין שָׁם שִׁשִּׁים, מִפְּנֵי שֶׁהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם וְנִבְלָע בַּחֲתִיכוֹת. וְאִם רוֹצֶה לְבַשְּׁלָן יַחַד וְאֵין שָׁם ס', מֻתָּר לְהַרְבּוֹת עֲלֵיהֶם כְּדֵי שִׁעוּר שִׁשִּׁים וּלְבַשְּׁלָן, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְבַטֵּל אִסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נוֹדַע הַתַּעֲרוֹבוֹת קֹדֶם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בְּיַחַד, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין חוֹזְרִין וְנֶאֱסָרִין מֵאַחַר שֶׁנִּתְבַּטֵּל בְּיָבֵשׁ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וְכָתַב שֶׁכֵּן עִקָר). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּין וּלְהַתִּיר.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א שאינה ראויה להתכבד. אבל ראויה להתכבד בין במינה בין שלא במינה לא בטלה אפילו באלף כדלעיל סי' ק"א ולקמן סי' ק"י וע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב מין במינה. אבל שלא במינה צריך ס' כדבסמוך בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ג שאין נבלל כו'. וכתב הב"ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח עכ"ל וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' קי"ד בשם הסמ"ג ומביאו ב"י וד"מ בא"ח סי' תמ"ז מחודש ג' (ועיין מ"ש בא"ח סי' תנ"ג) וכ"כ בחידושי הרשב"א פג"ה דף קי"ו ע"ג ובתשובה סי' רפ"ג וכן הוא בתו' דזבחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה רבי יודא ובמנחות (דף כ"ב ע"ב) דלא כדמשמע בתו' פ' הערל ריש (יבמות דף פ"ב) דקמח בקמח לא הוי כלח בלח אלא כשהוא רותח: ש"ע סָעִיף א
ד והאיסור עומד בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מקרי יבש. ב"י ות"ח כלל ל"ט סוף דין א' בשם הפוסקים וכן מוכח בש"ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ששים בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברוב ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע"פ שיש ס' וק"ל וכן מוכח בש"ס ופוסקי': ש"ע סָעִיף א
ה חד בתרי בטיל. הטור הביא מחלוקת הפוסקים גבי אסורי הנאה כגון חמץ בפסח וכה"ג והמחבר השמיטו כאן לפי שסמך אמ"ש בא"ח סימן תמ"ז דאפילו באלף לא בטיל ושי"א דחמץ שוה לשאר איסורין וע"ל סימן ק"ב ס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף א
ו בתרי בטיל. כלו' ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מהאיסור (וכגון שלא נודע איזה מהן אסור וכדלקמן ס"ק ח') בטל: ש"ע סָעִיף א
ז כל א' בפני עצמו כו'. דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל אחד ואחד ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים לפיכך אינו אוכלן כולן כאחד עכ"ל הרשב"א. ומטעם זה משמע דה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' וא' לאפוקי שלשתן יחד דלא והכי משמע ממאי דיתבאר לקמן ס"ק י"ב דמותר לבשלם בב' קדרות: ש"ע סָעִיף א
ח שלא במינו. כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה טור ונ"ל דמשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים) ונודע שאחד מהן אסור ואינו ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו ידוע איזהו וכן כל כיוצא בזה אבל מ"ש מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ל"ט והעתיקו מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ו והב"ח ושאר אחרונים דמשכחת לה כשנתערבו ב' מינים שחלוקים בשמן ושוים במראה כו' צ"ע דמה בכך שחלוקים בשמן הא צריכין להיות חלוקים בטעמן דהא אסור משו' טעמא ונראה דט"ס הוא וצ"ל שחלוקין בטעמן ושוין במראה או סתמא דמילתא כשחלוקין בשמן חלוקים בטעמן וע"ל סי' ק"י ס"ק א': ש"ע סָעִיף א
ט צריך ס'. כיון דאם יבשלם יתן טעם טור בשם סה"ת וכ"כ הר"ן וז"ל ומיהו כי אמרי' דיבש ביבש חד בתרי בטל אפי' מדרבנן ה"מ מין במינו כיון דמדאורייתא אפינו לח בלח ברובא בטיל' (כדלעיל סי' צ"ח ס"ב) לא אחמור רבנן ביבש דהא א"א למיתי לידי איסור דאורייתא אבל מין בשאינו מינו דבלח בלח אזלינן בתר טעמא אפילו ביבש נמי בעינן ס' כי היכי דאי מבשל להו) לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור דאורייתא עכ"ל ומביאו ב"י מבואר מדבריו דדבר שאינו אסור אלא מדרבנן אף שלא במינו א"צ ס' ביבש דהא א"א כלל למיתי לידי איסור דאורייתא וכה"ג כתבתי בסי' צ"ח ס"ק ז' וכי היכי דקי"ל מין במינו ספיקו לקולא כיון דלא צריך ס' אלא מדרבנן ה"ה באיסור דרבנן ע"ש ועל פי זה נ"ל ליישב מה שנמצא בהגהת ש"ד סי' ל"ט שני הגהות מא"ז דסתרי אהדדי דאיתא התם אי הוי דבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אפילו נתערב חד בחד מותר באכילה בב' בני אדם א"ז עכ"ל (וכן הוא בהגה"מ מא"ז בסוף עבודת כוכבים ובתר הכי בסמוך איתא וז"ל א"ז במס' עבודת כוכבי' אם הוא דבר דלא אסור אלא מדרבנן אם נתערב חד בתרי מותר באכילה לב' בני אדם פי' לישראל ועובד כוכבים וצ"ע בא"ז גדול עכ"ל ותו קשיא בהג"ה אחרונה גופה הא אפילו איסור דאורייתא בטל בתרי כמו שהסכימו כל הפוסקים וכן הוא בהגה"א סוף עבודת כוכבים בשם א"ז ותו אמאי בהג"ה ראשונה כתב בסתם מותר לב' בני אדם ובהג"ה אחרונה כתב לישראל ועובד כוכבים (מיהו במקצת ספרים איתא גם בהג"ה ראשונה לישראל ועובד כוכבים אלא נראה דהג"ה אחרונה מיירי שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות וס"ל כהר"ן ולכך כתב לישראל ועובד כוכבים דשמא יזדמן האיסור לפיו של ישראל ומכוער הדבר שירגיש האיסור שאינו כטעם של היתר שהוא אינו מינו וא"כ צריך עיון על מ"ש הרב ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן כו' דמנין לו זה והרי מוכח מדברי הר"ן והגהת ש"ד דאיסור דרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ואין חולק ע"ז ודברי סברא הם גם בד"מ ובת"ח לא כתב רק שאפילו איסור דרבנן צריך רוב ולא בטל חד בחד כמו שהסכים ב"י ממשמעות הפוסקים ולאפוקי הגהת ש"ד הראשונה הנזכרת אבל מהא דאיסור דרבנן אינו בטל ברוב שלא במינו לא הזכיר ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בכל זה אין חילוק בין איסור דרבנן או דאורייתא (ולישנא דבכל זה דחוק קצת) וכן משמע בעט"ז שהעתיק ל' הר"ן הנ"ל והשמיט הגהת הרב דאין חילוק בכל זה כו': ש"ע סָעִיף א
י ששים. וכ' מהרא"י דבי"ד (בשם סה"ת) משמע דא"צ ששים אלא מדרבנן וצ"ע בתוס' אלו עוברין (דף מ"ד ע"א) ופג"ה (דף צ"ט סוף ד"ה רבא אמר) דמשמע התם טובא שצריך ס' מדאורייתא ובאו"ה כלל כ"ו כתוב דאינו אלא מדרבנן וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ט ד"ד ומהרש"ל בא"ו שלו ובספרו פג"ה סימן מ"ו הביא דברי מהרא"י לפסק הלכה ולי נראה כדברי הרב כדמשמע בסה"ת וטור להדיא דלא הוי אלא מדרבנן וכמ"ש מהרא"י גופיה וסייעתו שם וכן דעת הר"ן הבאתיו בס"ק ט' ומהתוס' דפ' אלו עוברין וג"ה אין ראיה דמשמע התם להדיא מדבריהם דאיירי בלח בלח וגם נקטו בדבריהם קמח בקמח דהוי לח בלח וכמו שנתבאר בס"ק ג' וגם מהרא"י גופיה כתב בת"ה סי' קי"ד דבפ' אלו עוברין גבי שתי קופות משמע דקמח בקמח הוי לח בלח ותדע שהרי הרשב"א בחדושיו פג"ה סוף דף קי"ח ובת"ה דף קי"א ע"ב העתיק דברי התוספות דפג"ה הנ"ל בשם סה"ת וכן הוא באמת בסה"ת ס"ס מ"ט וכבר נתבאר דסה"ת ס"ל דאינו אלא מדרבנן וכן הרשב"א גופיה כתב בהדיא בחדושיו שם דף ק"ז ע"ב דמין בשאינו מינו ביבש בטל מן התורה ברוב ומדרבנן צריך ס' אלא ודאי דהתוס' דפג"ה וסה"ת הנ"ל איירי בלח בלח וזה ברור: ש"ע סָעִיף א
יא אם נתערבו כלים כו'. ע"ל סי' ק"ב ס"ק ח' מ"ש מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב ואם רוצה לבשלן כו'. מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלם בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח"כ שהרי הרשב"א מחמיר כשבשלן יחד אפילו בשלן אחר שנודע התערובות והתיר בבישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אח' כמ"ש ב"י משמו עכ"ל הב"ח) ולפעד"נ דהא דמתיר הרשב"א בבשלן בב' קדרות היינו משום דכיון דנודע ונתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב אלא דלבשלן יחד אסור משום שחזר האיסור ונתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר איסורים הנבללים כדכתב הרשב"א להדיא ואסור אז מדרבנן והלכך כל שנתבשל בב' קדרות דלא חזר להיות כשאר איסורים הנבללים ובשעה שאוכל כל קדרה וקדרה שנתבשל בה אומר האיסור בקדרה אחרת מותר ואפילו תימא דמידי ספיקא לא נפקא מ"מ ה"ל ספיקא דרבנן לקולא ואפשר אפילו ספיקא דרבנן ליכא דאפשר דלא גזרו רבנן מין במינו בס' אלא בלח ממש אבל כשנתבטל כבר ברוב לא החמירו אח"כ ואוקמא אדאורייתא (כל שי"ל שאני אומר כו') אבל כשלא נודע התערובת דאז לא נתבטל האיסור כלל ואסור מן התורה אלא דעתה בשעת הבישול נודע התערובת א"כ על כל קדירה י"ל שמא האיסור בזו ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואסור לכ"ע ודינו כדלקמן ס"ס קי"א דב' קדרות של אדם אחד מצטרפים לבטל בס' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
יג ואין בו משום מבטל איסור. כיון שכל אחד מותר בפני עצמו ר"ן שם: ש"ע סָעִיף ב
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א שאינה. עש"ך ומשכחת חהר"ל באינה מינה כמ"ש אות ח' בהרבה מינים או שוין במראה יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב מין. עש"ך דל"ת המחבר אורחא דמלתא נקיט דבא"מ דרך להכירו קמ"ל דמודה להר"ב דאין חולק ע"ז (עכה"ג): ש"ע סָעִיף א
ג שאין. עש"ך ברותח משמע כ"ע מודים דלח בלח מקרי ובצונן דעת הב"ח והש"ך וכ"ג דעת הפר"ח אות ב' דהוה לח בלח והמ"א בא"ח תצ"ח אות כ"ח דאפר באפר מקרי לח בלח (ומ"ש שם דבטל ברוב אולי סובר מוקצה אין לו שרש מן התורה והוה כמו פת ש"ע דבטל ברוב אף בלח) אמנם הביא הפר"ח שם דעת הר"מ פי"ג מתרומת והגה"מ בשם סמ"ג הביאו הב"י בא"ח תנ"ג דקמח בקמח יבש מקרי והכר"ו אות ג' כתב דמין במינו מדרבנן ס' בלח הלכך יש להקל בקמח לומר דיבש מקרי יע"ש וקשה להקל נגד הכרעת הש"ך דרובן סוברים דלח מיקרי. חלמונים שלימים יבש מיקרי שבורים לח מיקרי וחלבונים לח מיקרי פר"ח עיין סימן ס"ו חרדל ושומשמין וכרומה יבש מיקרי מ"כ ח"ב פ"א יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד והאיסור. עש"ך והוא פשוט שכ"מ בש"ס חולין ק' ב' וליבטל ברובא אף שנתבשל במים מ"מ כיון שיש ס' תו הוה ליה יבש וכ"כ הרשב"א בתשובה דפ"ג ומינה מוכח דפריך וליבטיל ברובא אף שיש ס' כדתנן והרוטב בנ"ט אפילו הכי רוב בחתיכות בעינן. והמ"כ בח"ב מספר התערובת פ"ג פ"ז ב' דה"ה מין בא"מ צריך בחתיכות ס' נגד האיסור והרוטב אין מצטרף והמ"י כלל ל"מ אות ד' השיג עליו דהטעם שאם יבשלם יתן טעם והכי הרי בין הכל ששים ובסולת בלולה כתב שכ"כ הפר"ח באות ו'. ואני תמה דבאות ו' אין זכר למו ובאות ז' הסכים לש"ך אות ט' דבא"מ ביבש באיסור דרבנן או נטל"פ שרי דליכא למיגזר אטו יבשלם יתן טעם וזה ל"ד לנדון דידן דאכתי גזרינן שמא יבשלם החתיכות אחר כך בפחות מששים ולא פלוג נמי (מהאי טעמא אין סתירה למ ש הש"ך בק"ד אות ג') ואדרבה הפר"ח באות ב' כתב בפירוש כמ"כ בא"מ צריך ששים בחתיכות לבד הרוטב ולדינא צ"ע בה"מ אי יש לצדד כמ"י הואיל ואיסור דרבנן הוא. ועיין חולין ק' דפריך ומסיק צריכא ועל חתיכות דג טמא לא מצריך י"ל דטמא עם טהור ב' מינים ומש"ה בזמן שאין מכירין הכל אסור ביש רוב כיון דליכא ששים בחתיכות ואגיד ואחתיכה פריך וליבטול ברובא היינו מרתנן וא"ל "כולן אסורות משמע דיש רוב וז"א: ש"ע סָעִיף א
ה חד. עש"ך ובק"ב אות י"ב כתב אפשר הטעם דשיל"מ ומיהו המ"י כלל ל"ט אות י"ז ושאר אחרונים פי' הטעם משום טעם ב' של ב"י בא"ח דיבש בפסח כיון שלא הלכו אחר נ"ט לא בטיל וכ"ד הט"ז והמ"א שם בסימן תמ"ז: מריש הוה קשיא לי דהא טעם הרשב"א בתה"א ק"ז ב' ובתשובה סימן נ"ג ביאר יותר דמש"ה המ"פ ביבש לא בטיל דהטעם דבשאר איסורין ביבש קיל מלח הוא דבלח כל משהו שטועם יש בו איסור מה שאין כן ביבש שאוכל כל אחד לבדו משא"כ בפסח דבלול אף ביותר מששים שנאבד טעמו לגמרי החמירו תו אין חילוק בין לח לבלול ותראה שהב"י כאן רמז לזה במ"ש ודבר ברור שאין זה דרכו של הרא"ש המתיר ביבש לאכול שלשתם יחד ור"ל אלמא הקילו ביבש מלח וה"ה בפסח ולפי זה הוה קשיא לי בשלמא המחבר בא"ה תמ"ז ס"ט שסתם כדעה א' לשיטתיה כאן אבל הר"ב מדשתיק שם אודוי אודו ליה והא כאן בס"ב הכריע בנתבשל בנודע להקל בה"מ והיינו כרא"ש דבב"א נמי שרו ביבש הוא הדין התם הול"ל בה"מ עכ"פ עכשיו ראיתי שאין כאן קושיא כלל כי הרשב"א כתב עוד טעם בתה"א ק"ז שהרי בתרומה וערלה וכה"כ יבש כמו לח אלמא כל ששיעורו יותר מנ"ט אין חילוק ועוד דהוה קבוע כיון דאפילו משהו לא בטיל (ר"ל בלח תו הוה קבוע דרבנן כמו חהר"ל) וע"ז סמך הר"ב והב"י שכתב שם טעם ב' לבד לשיטתיה כאן: ש"ע סָעִיף א
ו בתרי. עש"ך עשה כלומר דחד בתרי לאו דוקא אלא משהו יותר סגי ושלש התיכות בעינן וכל שיש בב' קטנים משהו יותר מגדולה סגי וב' חתיכות אי לא ידעינן שמא הגדולה של איסור ועמ"ש בפתיחה באורך וכ"ד הפר"ח אות ד'. ואמנם המ"י כלל ל"ט אות א' ונ"א אות ו' כתב דעת הר"ב מדרבנן בעינן כפל (עס"י ק"ז בש"ך אות א') והכר"ו אות ב' בשם מהרש"א ז"ל בפסחים גבי כזית בכא"פ משמע דמ"ה בעינן כפל ע"ש ולדינא צ"ע: כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ג' דכתב בתשובה דחד בתרי דווקא בוודאי היתר לא בספק איסור. וא"י מה בא ללמדינו דפשיטא דכולן ספק הן. ועס"י ק"י בש"ך בקיצור ס"ס דין א' לענין לא נודע יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ז כל. עש"ך דל"ת איסורא ברובא איתא. וכ"מ באות י"ב דבישלן בב' קדירות א' וב' כו' ואם נתערבו ב' חתיכות בנ' מותר לאכול ג' ולא ד' שאז א' דאיסורא וכ"כ המ"כ ושאר אחרונים והוא פשוט: ש"ע סָעִיף א
ח שלא. עש"ך ומשמע דמינין חלוקין בטעמן דאיהו בתר טעמא אזיל וכ"מ בק"ז אות א' ואמנם המעיין בתה"א ק"ז א' וכן העתיק הב"י כאן דפריך אחתיכה ואדג טמא ליבטלו ברובא (ובגמרא אין מוזכר כ"א ח"נ) וכ"כ בתשובה רע"ב ופריך אדג טמא ליבטיל ברובא אלמא טמא עם טהור שוין בטעמא וכבר הערנו בזה בסימן צ"ח וצ"ע ✍: נספקתי מין בא"מ עד"מ שחט הרבה מינין כו' ונפל א' מהם לים או נאכל בשוגג אי מותר לאכול ב' ב' כמבואר בק"י גבי ד"ח או לאו ומה שהביאני לזה ממ"ש הב"י כאן והוא מתשובת הרשב"א סימן רע"ג למ"ד יבש בעינן ס' (הוא רש"י ור"מ והראב"ד) יש מחלוקת אי נפל א' לים אי הותרו כולן די"א דהותרו וי"א הואיל ובעינן ס' שהלכו בו אחר נ"ט אי מבשל להו שוב אין תולין ולדבריהם חהר"ל דתולין היינו יותר מס'. ואמת שבתח"א קי"ו ב' הביא זה ודחה באומרו דיבש ביבש חד בב' בטיל וא"כ בא"מ לדידן דבעינן ס' ביבש ונפל מהו אי שייך דלמא יבשלם או לאו ויראה לאסור ואף בה"מ ✍: ש"ע סָעִיף א
ט במים צריך. עש"ך הנה בא"מ בעינן ס' מחתיכות אף שמסתמא יבשלם עם מים ויהיה ס' עם המים וכ"כ הב"ח וברור הוא דשמא יבשלם בצ"ק או לא פלוג. ומיהו במינו אף יבשלם במים ליכא איסור תורה דאף למ"ש הש"ך בצ"ח אות ה' דא"מ אסור י"ל מדרבנן וא"נ מ"ה היינו בניכר האיסור משא"כ כאן כבר נתבטל ביבש חד בתרי תו אף כשיתן טעם לרוטב בא"מ ליכא איסור תורה ועמ"ש באות י"ב. ומ"ש הש"ך להתיר בא"מ באיסור דרבנן וה"ה בנט"ל כה"ג כן הסכים הפר"ח אות ז' אמנם המ"כ פ"ה ע"ב והמ"י כלל ל"ט אות יו"ד והבל"י גם כן כתבו דיש לאסור וכתב בהפסד מרובה להתיר. ומיהו בנט"ל דעת המ"כ לאסור וצריך עיון בזה: והא"מ אות ב' האריך וכתב דהר"ב סובר כאו"ה הטעם דא"מ יוכל להכיר או שאר טעמים דאי דאתי לידי איסור תורה הא בה"מ פסק הר"ב כרא"ש דנעשה היתר יע"ש. והנה המעיין בת"ח כלל ל"ט ד"ד וז' מבואר להיפך ממ"ש הא"מ דהר"ב כרא"ש סובר בהפסד מרובה בבישול יחד דנעשה היתר גמור ואפ"ה בנ"ד הביא טעם הר"ן וכן הרא"ש גופא כ"כ והטעם דבא"מ חיך אוכל יטעם והוה כהוכר האיסור וכבר ביארנו בפתיחה בזה באורך: כתב הפר"ח אות ז' וז"ל חתיכה הבלועה מחלב ונתערבה באחרות אין בטל דאפשר להכיר ע"י טעימה יע"ש. והנה אף שהאדון ז"ל שיבח וכתב שהם קילורין לעינים אני ההדיוט לא זכיתי להבינם והא בסימן ס"ט סי"ד בשר שלא נמלח בטל חד בתרי והא אפשר למיטעמיה ושם לא ערער הפר"ח כלום וכבר כתבנו לעיל מזה וכ"ש לדידן דלא סמכינן אקפילא בין לקולא או לחומרא: ש"ע סָעִיף א
י ס'. עש"ך וכן הלכה שבא"מ ביבש הוה דרבנן וספיקו אי נתערב שם או לאו ויש רוב לקולא וכ"כ בת"ח ובד"מ יע"ש ולמ"ד מין בא"מ דאורייתא משום דמסנהדרין יליף לה והיינו מב"מ קשה א"כ ס' מה מהני וכעין זה כתב הרשב"א בשמעתא דזרוע בשילה לר"י מב"מ לא בטיל באלף דכיון דרובא לא מהני ה"ה ס' יע"ש וצ"ע: עיין בתשובת הרשב"א תכ"ה על יבש ביבש שאסור לבשל יחד בלא ס' כתב ותדע דאי נפל חתיכת נבילה לתבשיל ויש ס' וודאי דאסור ליקח מן התבשיל שיתמעט מס' עכ"ל ולא אבין דוודאי אי ניכר האיסור פשיטא דאסור אבל בלא הוכר אימא אה"נ דמותר דכבד הותר. ומיהו להמחבר שפסק כהרשב"א וה"ה לדידן באין ה"מ אם נפל חתיכת נבילה לרוב היתר במינו ויש ס' עם הרוטב ולא ניכר אסור ליקח מהקדירה שום דבר שיתמעט מס' הואיל ואיסור עדיין שם והוא גוש ויניחנו שיצטנן ואם לקח מרק בה"מ שרי ואם לקח חתיכה אחת ואין נשאר ס' יש לעיין די"ל ספק דרבנן לקולא שמא האיסור לקח. וכ"ז שיש בחתיכות רוב הא חד בחד ולקח מרק אף בה"מ אסור דהא החתיכה נשארה באיסורה ופולטת עכשיו ✍אלא יסלק הב"ח והשאר מותר: ש"ע סָעִיף א
יא אם. עש"ך ועמ"ש בק"ב מזה יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב ואם. עש"ך וכ"כ הפר"ח. והמ"י כלל ל"ט אות י"ז תמה עליו בתרתי א' דעתה שנודע האיסור עכשיו דין יבש ביבש הוה מה לי אם הן בקדירה א' או ב' קדירות יכן מ"ש דלא נודע הוה מ"ה וברא"ש הובא בב"י משמע דלא נודע הוה דרבנן יע"ש ועיין בס' בית ישראל ובשו"ת מהר"מ אב"ד דק"ק לובלין שאלה ד"ה בזה. וי"ל דסברת הש"ך הוא דכל שלא נודע אין לו ביטול כלל מ"ה והלכך כשבשל עם מים תו נאסר המים דא"מ מ"ה אסור ואף לאחר שנודע דהחתיכות מבטלין מ"מ הרוטב נשאר באיסור ונבלע בחתיכות ולא שייך לומר ספק דרבנן לקולא כה"ג ועמ"ש בצ"ח בהא דסלק ומ"ש כאן לעיל ומ"מ צ"ע אי נאמר כל שלא נודע איסור תורה עליה. ובל"י כתב בשם חדושי הגרשוני שהיה מעשה בפרנקפורט ונחלקו בזה ב"י יע"ש: מ"ש המחבר שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות הוא לאו דוקא אלא מיחל היוצא מחתיכה לחתיכה לח בלח הוא ובעי' ס' אף במינו: ש"ע סָעִיף ב
יג ואין. עש"ך עמ"ש לקמן סימן קי"ו בסכנה אי רשאי לבטל למ"ד דס' מהני גם בסכנה ועמ"ש בסי' צ"ח וצ"ט באורך: ודע באווזות פטומות ששוחטין הרבה ביחד ולפעמים מוצאין בבני מעיים של אחת ספק טריפה כמו קוץ וכדומה הרוצה לעשות כמו שאגיד שבעודו הנוצות עליהן יטול מהם הבני מעיים ולא יעיין בהם ואז יערבם יחד האווזות קודם שרואה וממילא אם ימצא בא' מהמעיים טריפות ודאי או ס' מיבטיל בטיל חד בתרי כיון שעדיין הנוצה עליהם לא הוה חהר"ל ואף לאחר שהסיר הנוצה כיון שנודע התערובות קודם אבל לא נודע עד לאחר הסרת הנוצה וודאי הוה עכשיו חהר"ל כמ"ש בק"א בש"ך אות ה' בשם פ"ת ונכון הוא כמ"ש הש"ך כאן אות י"ב דלסברתו קודם הידיעה לא הוה ביטול כלל. ולא הוה מבטל איסור דהא לאו חיוב למבדקי' דאי בעי משליך הבני מעיים דרובן כשירות הן וכה"ג לא הוה מבטל איסור עמ"ש בצ"ט באורך בדין מבטל איסור. ומיהו אין לעשות כן וגם לאו מדות חסידות היא. אבל באווזות שמפטמין בשבולת שועל וכדומה שיש תקנה לבדוק הוושטות והוה כמו סירכות הריאה ודאי דאסור לעשות כן דהוה כמבטל איסור לכתחלה ואף שי"ל בזה מ"מ כ"ה. אבל לאחר שהסירו הנוצה נתערבו או נודע אז אין בטילין אף שכתבנו בק"א שי"ל הואיל דאין ר"ל כך עם שומן הרבה גם עור גופא חולקין שם אי היה ר"ל ומחוסר הפשט לא ר"ל ואפי' ת"ל דזה לאו בכלל מחוסר הפשט מ"מ אי מפשיט ליה תו אר"ל מ"מ עכשיו עיינתי בשו"ת מהר"ם ז"ל אב"ד דק"ק לובלין ד"ה משמע דמיקרי ר"ל ובסי' ק"י אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א חד בתרי בטל. דכתיב אחרי רבים להטות ולא החמירו רבנן להצריך ס' כיון שאינה ראוייה להתכבד רק שהחמירו שלא יאכל שלשתן כא' דהא ממה נפשך אוכל האיסור באותה אכילה: ש"ע סָעִיף א
ב כשנתערב במינו. דבמינו אפי' בלח בלח אין צריך ס' רק מדרבנן כמ"ש סי' צ"ח ס"ח ביבש אפי' מדרבנן לא החמירו אבל באינו מינו שמן התורה צריך בלח בלח ששים כיון שיש נתינת טעם) ע"כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבוא לידי איסור דאורייתא בבישול) וקשה לי קודם הבישול נתבטל ברוב ואי בעי שרי למיכליה מדאורייתא ונעשה כהיתר גמור ולמה יאסר אח"כ מן התורה בבישול ומ"ש מההיא דסי' צ"ח בסעיף ב' בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ טעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר ומן התורה אין צריך ס' ה"נ נימא הכי וי"ל דשם אע"פ שגם האיסור נ"ט לאינו מינו מ"מ אין הטעם נרגש בפני עצמו משא"כ בדין זה שטעם האיסור נרגש בפני עצמו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ואין בו משום מבטל איסור. כיון שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור: ש"ע סָעִיף ב
ד וי"א אם נודע כו'. משום דכבר נקרא עליו שם היתר: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א חד. עט"ז הנה מאחרי רבים האמור בסנהדרין ילפינן לכל האיסורין ג"כ דאזלינן בתר רובא ומ"ש דהחמירו שלא לאכול בב"א הוא דעת הרשב"א ומדרבנן הוא ומ"ה מודה הרשב"א דמותר לאכול בב"א וכ"מ בארוך ק"ז ב' והוא פשוט ותדע דבלח במינו כ"ע מודי דמ"ה ברובא סגי ומדרבנן בעינן ס' אף שאוכל ושותה האיסור והיתר ביחד דיש בילה. ודע דיבש ביבש חד בתרי בטיל לא בעינן סמוכין ומוקפין אלא כל שיש ג"ח וא' מהן טריפה אזלינן בתר רובא ואפילו א' בבית ושנים בעליה ועמ"ש בש"ך אות י"ב ובסימן ק"י בש"ך אות י"ד ושם בפר"ח אות י"ג דאפי' ג' חנויות ונמצא טריפה וא"י באיזה מהן מ"ה ברובא בטיל כיון שאין איסור החנויות ניכר ואף מדרבנן כל שאין בהם חהר"ל ושם יבואר בעזה"י. שאלה חתיכת איסור של ראובן שנתערב בב' של שמעון מהו ואי יש לחלק בין איסור אכילה או הנאה ואי ניתוסף אח"כ איסור כה"ג אי חוזר וניער: תשובה אשיב בקצרה הנה יבש ביבש במינו חד בב' בטיל אפילו של ב' בני אדם והכי מבואר בביצה ל"ח ב' והכין הוא וודאי עס"י ק"י. וראיתי למהרש"א ז"ל שם שכתב כל איסורין לית להו בעלים דמפקרי להו צריך עיון אטו אסורי אכילה ומותר בהנאה אמאי לית להו בעלים וי"ל בדוחק דה"ק דפליגתא דר"י ורבנן איכא לאוקמי באיסורי הנאה דוודאי מפקרי להו משא"כ נבילה בשחוטה אף די"ל דמיירי שהנבילה מאיסורי הנאה כמו ת"ע מ"מ דומיא דשחוטה שיש לה בעלים ה"ה נבילה ביש לה בעלים יע"ש ומיהו אי נתערב יבש ביבש מאיסורי הנאה (דבטל שפיר ואף איסור כרת בטל חד בתרי ומבואר במ"כ ח"ב פ"א ודוכתי טובא) יש לעיין אי מחייב ליה שמעון לשלומי דמי בעד חתיכה ההוא דוודאי הגוזל איסורי הנאה לאו מידי חסריה (עיין ב"ק צ"ח וח"מ שס"ג) ואפקורי מפקיר ליה ויראה דאם התערובת בבית שמעון י"ל זכתה לו חצירו כה"ג ומיהו באיסורי אכילה דשם בעלים עליה וודאי מחייב ליה לשלומי דמי חתיכה מעליא. ואם כה"ג נתוסף איסור עד שאין רוב נגדו מבואר בסימן צ"ט ואף למה שצידד הש"ך שם בה"מ ביבש ונודע מות ושאני תרומה דצריך להרים אל תטעה לומר דבאדם אחר צריך ג"כ להרים דאוסר בה"מ (עב"י) זה שבוש בשלמא תרומה אותה שצריך להרים שם תרומה עליה משא"כ כאן ומצי נמי לסלוקי בזוזי והוא פשוט: ש"ע סָעִיף א
ב כשנתערב. עט"ז עיין בצ"ח שם כתב הט"ז דאפילו אינו מינו מותר כרשב"א (עיין נה"כ) ותי' דשם נרגש בא"מ רוב מהיתר משא"כ בא"מ טעמא לא בטיל והוה כהוכר האיסור ומן התורה אסור כשבישלם יחד. ומיהו ביבש אוכל מ"ה ואי טעים טעמא דאיסורא וודאי פולט ומדרבנן אסור. ואם נתערב הרבה מינים וא"י איזהו מהן עמ"ש בש"ך אות ח' דמ"מ כשיבשלם איכא איסור תורה: אם נבלע כזית חלב או דם בחתיכה ונתערבו עם ב' חתיכות היתר אם יש ס' בין הכל נגד הזית דם וחלב תו מיתבטל החתיכה ברוב ואפילו בב"ח הדין כן אם אר"ל אבל אי ליכא ס' נגד החלב תו גזרינן אם יבשלם יתן טעם ואף דם שבישלו דרבנן עיין סימן ס"ט בש"ך אות נ"ז דם הואיל ועיקרו דאורייתא לא מקילין ביה ועמ"ש בש"ך כאן אות ט'. ועמ"ש בפתיחה באורך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ואין. עט"ז ועמ"ש בסימן ס"ט דל"ד לחתיכה חי' שוודאי אסור לבטלה תחלה בס' ולבשלה בלי מליחה אף להמחבר שם דאותה חתיכה נמי מותרת דמ"מ יש לחלק בכמה גוונים ועוד דהתם מה שראוי לאכול חי היינו דאין בו עדיין שוגג איסור כ"ז שלא פי' וכן בצלי הדם יוצא משא"כ כאן דהיתר נעשה האיסור מש"ה שרי להרבות ולבשלן: ש"ע סָעִיף ב
ד וי"א. עט"ז וזה דעת הרא"ש דיבש ביבש מותר לאוכלן כולן כא' דלא כהרשב"א בסעיף א' וא"כ היתר גמור הוא ומיהו בלא נודע התערובת עד אח"כ בבישול בעינן ס' מדרבנן בלח והרב פסק בה"מ כהרא"ש ועמ"ש בש"ך אות י"ג: שאלה יבש ביבש ברובא במינו ונודע התערובת ונתבשל כך בה"מ ואחר כך הוכר האיסור בקדירה מהו: תשובה דבר זה מתורת רבינו המובהק ז"ל בשו"ת ח"צ סימן כ"א נוכל ללמוד דבר זה. וזה לשונו שם במה שרצה חכם א' לומר בא"א שניסת במשאל"ס והולידה ובא בעלה שאין הוולד ממזר מ"ה וכתב הח"צ דוודאי הוה ממזר ומה שהביא ראיה מיבש שבטל והכירו אח"כ באיסור התערובת שמקודם מותר זה לא ידעתי מנין לך ובעיני פשוט לאיסור ואף לפ"ד ל"ד דהתם שכבר נתערב ואינו ניכר ובהיתר נתערב כו' עכ"ל הנה וודאי אם הוכר האיסור ושהה אח"כ בקדירה וודאי דצריך ס' שהרי עתה פולט מאיסור בלח כ"פ שהוסר האיסור מקודם או נצטנן ואח"כ הוכר מ"מ הואיל ונתבטל הפליטה מקודם תו אין לאסור והח"צ אוסר ומ"מ בה"מ כה"ג צ"ע לדינא: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ביבש. כתב הב"ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח: ש"ע סָעִיף א
ב בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע"פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מיקרי יבש ב"י ות"ח וכן מוכח בש"ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ס' בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברובא ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע"פ שיש ס' ועיין בא"ח סי' תמ"ז היאך דינו גבי חמץ ע"ש ואפי' ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטני' מהאיסור וכגון שלא נודעו איזה מהן אסור אפ"ה בטל עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף א
ג עצמה. (דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל א' וא' ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר משא"כ בדברים הנבללים) וה"ה דמותר לאכול א' וב' או ב' ואחד. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
ד שלא. כיון דאם יבשלם יתן טעם (דבמינו אפילו לח בלח א"צ ס' רק מדרבנן ע"כ ביבש אפילו מדרבנן לא החמירו אבל בא"מ שמן התורה צריך ס' לח בלח כיון שיש נתינת טעם ע"כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבא לידי איסור דאורייתא בבישול דאז הוי לח בלח) וא"ל איך מצינו שלא במינו ואינו ניכר כתב הש"ך כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה או שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שא' מהן אסור ואין ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים ויודע שא' מהם נשחט שלא כהוגן וכיוצא בזה וכתב הט"ז וא"ל ממ"ש המחבר בסי' צ"ח בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח"כ הטעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר וי"ל דשם אין הטעם נרגש בפני עצמו משא"כ כאן (וע"ל סימן צ"ח ס"ב מ"ש שם בשם הש"ך): ש"ע סָעִיף א
ה מדרבנן. כ' הש"ך דצ"ע דהא מוכח מכמה פוסקים דאיסור מדרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בזה אין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא וכתב עוד דכל שיעור ס' הוא מדרבנן אם לא גבי לח בלח אז צריך ס' מן התורה עכ"ל וע"ל סי' ק"ב (ועיין סימן ם"ט ס"ק מ"ז מש"ש על הש"ך): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו להרבות. כתב הב"ח מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלן בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח"כ והש"ך חולק ע"ז ופסק דאף בב' קדרות לא שרי אלא כשבשלן לאחר שנודע התערובות דאז היה עליו שם היתר אבל לא קודם שנודע וכו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז מבטל. כיון שכל א' מותר בפני עצמו הר"ן. אסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה אבל מותר לשער בס' אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד השבת. מיהו יבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן. מגן אברהם באורח חיים סי' שכ"ג: ש"ע סָעִיף ב
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א בתרי בטל. עיין פר"ח דמסיק דכל דהו טפי ממחצה סגי ועי' בספר מנ"י כלל ל"א וכלל ל"ט דעתו דמדרבנן בעינן דווקא כפל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דבאיסור דרבנן גם המנ"י מודה דאין צריך כפל ואף באיסור דאורייתא המקיל במשהו יותר כפר"ח אין לגעור בו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט מזה ויובא קצת לקמן סי' ק"י סק"ד] ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ' שדעתו כהפר"ח דא"צ כפל אף באיסור תורה. וע"ש שחלק על חכם אחד שפירש דברי הש"ך שכתב חד בתרי בטל כלומר ברוב ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מן האיסור כו' דר"ל דהב' חתיכו' ביחד המה קטנים מן האיסור וליכא אלא רוב מנין דהיינו ב' חלקים נגד א' ולא רוב בנין אפ"ה בטל והוא ז"ל חלק עליו ופירש דר"ל דבהנך תרי יש גם רוב בנין שהב' יותר גדולים מן הא' אלא דא"צ כפל והאריך בזה וכתב היוצא לדינא אם אחד אמר שיש לו בבית ז' חתיכות ו' היתר וא' איסור ואזל לעלמא ואנו מוצאין בערבוביא ז' חתיכות וא' מהם גדולה יותר מו' הנשארים לא אמרינן שתתבטל בששה ולא בס' אם הגדולה גדולה בכמות מכל הס' וכן אם אמר שיש לו חתיכה א' היתר של ז' ליטרות וששה חתיכות איסור כל אחד ליטרא א' ואזיל לעלמא ובתוך כך בא אחד וחתך הגדולה לז' חלקים ונתערבו בטלים ברוב ולדברי החכם הנ"ל לא בטיל דהא אפילו לקולא חד גדולה בטל בתרי קטנים אף שבצירוף אינם כמו הגדולה כ"ש לחומרא שהגדולה של היתר בטילה בששה חתיכות איסור ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף א
ב להשליך אחד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז שכתב דשוב אפילו אדם אחד יכול לאכול משנים הנותרים ולא אמרינן בהא איסורא ברובא אישתייר ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג צריך ששים. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' פ"ב שנשאל בנתערב מין בשאינו מינו ביבש ונאבד קצתו ולא ידעינן אי היה בו ס' אי תלינן לקולא כמו מב"מ ונשפך. וכתב דיש לעיין בדבר משום דלכאורה קשה בדין נשפך הא הוי אתחזק איסורא וצ"ל משום דנגד זה איכא חזקת היתר לתבשיל שלא נאסר ולזה י"ל דדוקא בלח בלח כיון דאם ליכא ס' ההיתר בעצמותו נאסר מחמת בלוע איסור שבתוכו הוי חזקה להדי חזקה ומש"ה ספיקו להקל אבל ביבש כיון דאף אי ליכא ס' אין ההיתר נהפך לאיסור אלא דאסור לאוכלו משום דא"א להכיר האיסור א"כ אין מוציאין ההיתר מחזקתו וקיימא חזקת האיסור לומר דלא נתבטל ועוד כיון דטעמא שמא יבשלם ממילא גם בזה שייך הגזירה שמא יבשלם כיון דיהיה עכ"פ ספק דאורייתא ובפרט אם יורגש הטעם יבורר דודאי אסור מדאורייתא אולם מדברי הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ד לא משמע כן ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד מותר להרבות. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"א שחולק ג"כ על הב"ח וכתב עוד שם דה"ה במליחה הדין כך דקיי"ל מליח כרותח אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו שם היתר לא מהני ביטול זה אלא צריך ס' וכן שמע שפסק גדול אחד ע"ש וכ"כ בתשובת נו"ב חי"ד סימן נ"ג בד"ה אלא שכל זה ע"ש אמנם בתשובת חב"י הנ"ל גופיה סוס"י צ"ז בשם זקינו מבואר דבמליחה לא אמרינן הכי שכתב וגם בנד"ז אם נודע התערובת אחר המליחה קודם הבישול אף על גב דקיי"ל מליחה כבישול הכא לענין יבש ביבש לא הוי כבישול דהא כתב הב"י דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח שנמוח ומתפשט אבל כל שהוא עומד בעצמו כו' א"כ הכא לענין בישול שנימוח השומן בעינן ס' אבל במליחה כו' ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים דמ"ש הב"י אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו ר"ל דאעפ"כ מיחשב דבר יבש לחומרא דלא סגי בס' בין החתיכות והמים לחוד אלא בעינן שיהא רוב גם כן בחתיכות ואם לאו כל החתיכות אסורות אבל פשיטא דצריך ס' לבטל הטעם וכמ"ש הש"ך סק"ד. ותדע דהא הב"י נקט בישול שכתב אע"פ שהוא מבושל במים כו' ובבישול גם הוא ז"ל מודה: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א חתיכה כו'. עבה"ג ממשמעות כו' דאפילו כו' דאל"ה לא משני שם ושם בע"ח חשיבי חה"ל שאני ביצה חשובה כו' דכ"ז מדרבנן כמ"ש בסי' ק"י ס"א בהג"ה ובב"מ נ"ג א' משא"כ במעשר דבטיל ברובא ועתוס' שם ד"ה ועולה וע"כ במעשר אף מדרבנן: ש"ע סָעִיף א
ב מין במינה. לאפוקי בשא"מ דצריך ס' דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא אם יבשלנה משא"כ במין במינו דאף בבישול מותר ברובו מד"ת: ש"ע סָעִיף א
ג דהיינו כו'. ר"ל דל"ת יבש ממש אלא שאין כו' דהא פריך בחולין שם על גיד וחתיכה וליבטלו ברובא: ש"ע סָעִיף א
ד חד בתרי. הטור לישנא דגמ' דגטין נ"ד ב' נקט אבל באמת א"צ אלא רובא כמ"ש במקומות הנ"ל וכן בגטין שם כ' רש"י משום דכתיב אחרי רבים כו' וכן בכמה מקומות בש"ס: ש"ע סָעִיף א
ה אבל לא כו'. דטעם הביטול דעל כ"א שאוכל אומר זה הוא ההיתר משא"כ בבת אחת ועתוס' דזבחים ע"ד ד"ה פירש. א"נ משום כו' וכמ"ש בפ"א דפסחים (יו"ד א') ובפ"ב דכתובות בשני שבילין בזא"ז ד"ה טהור בכ"א כו': ש"ע סָעִיף א
ו ויש כו'. תוס' בחולין שם ד"ה בריה וכמ"ש בספ"ז דתרומות אין ידוע כו' אכל אחר את כו' אכל אחד את שתיהן כו' והרא"ש פליג על כ"ז ומתיר אף לאכלן בב"א וכתב דהאיסור נהפך להיתר ולא משום ספיקא דגזירת הכתוב היא אחרי רבים להטות ולכן לא תנא כאן ב' ספיקות כמו בדבר חשוב בזבחים שם דנקט ב' ספיקות כדי להתיר לאכלן בב"א וכן לא אמר כאן לאכלן שנים שנים: ש"ע סָעִיף א
ז ויש מחמירין כו'. רש"י בע"ז ע"ד א' ד"ה תרתי [וכשיטתו בפ' התערובת ע"ד א' רש"א כו' מותר אף הג' כו' משום דפירש מהן א' למקום אחר] וכבר השיגו הרא"ש שם והר"ש בפ"ג דערלה דהא אמרינן שם (בפ"ב) וא"צ להרים רק בתרומה משום גזל השבט וכמ"ש בירושלמי שם הכא את אמר צריך להרים והכא את אמר א"צ להרים ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט ותני כן כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום א"צ להרים כו' וז"ש ואינו אלא כו' שמהר"ם החמיר בעצמו: (ליקוט) ויש מחמירין כו'. רש"י בפ"ק די"ט (ג' ב') והקושיא שהקשו עליו ממ"ש בתרומה משום גזל השבט תי' דשם מעורב הכל ביחד וא"י לאכול האיסור לבדו משא"כ בדבר יבש מרדכי שם סי' תתרכ"ד (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ח ואין חילוק כו'. דלא כהגש"ד שכתב דבדרבנן חד בחד בטל וכ"כ בהג"א פ"ה דע"ז בד"ה מיהו בדבר כו' קודם למתני' ואלו אסורין כו' ולמדו ממ"ש בירושלמי דחלה הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת א"ר זעירא מתני' אמרה כן אפילו אחת באחת דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן וליתא דדוקא בה הקילו שאף בא"י אינה אלא מדרבנן כמו שהקילו בה לבטלה לכתחלה כמש"ל סי' צ"ט ס"ו וכ"ש לפי מ"ש הר"ש בפ"ד דחלה ותוס' במנחות ס"ז א' ד"ה ותרומתו דלא קי"ל כירושלמי אלא צריך א' ומאה ממ"ש שם דתרומת עובד כוכבים בח"ל אינה מדמעת משמע דישראל בח"ל מדמעת ומ"ש בבכורות כ"ז א' ובטלה ברוב היינו לכהן בימי טומאתו וכ"כ שם ד"ה תרומת וכמש"ל סי' שכ"ג ס"א בהג"ה ומדכתב הרב ואין חילוק בכ"ז כו'. משמע דקאי גם אמין בשא"מ דצריך ס' וכ"כ בסה"ת וטור סי' שכ"ג ואם נתערבה בככרות אחרות במינו כו' ומין בשא"מ בטלה בס' ובשא"מ שוה תרומה וחלה לשאר איסורים דלא כש"ך: (ליקוט) ואין חילוק כו'. דלא כהגש"ד שכ' דבדרבנן אף חד בחד וליתא ולא דמי למ"ש בסי' קי"א ס"א וס"ב וכמ"ש ביבמות פ"ב ב' ואב"א שאני כו' אלמא אף בדרבנן חוזר וניעור בפלגא אף שאין חוזר וניעור רק בדאורייתא מ"מ בפלגא הוי כמו בעין ועתוס' שם ד"ה אר"י כו' וד"ה דלא כו' (ע"כ): (ליקוט) ואין חילוק כו'. ר"ל דבעינן ס' כמ"ש בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל בשיעורא דרבנן ושם מין במינו הוא חלב ובשר (וע"ל ר"ס צ"ה) וה"ה כאן מין בשא"מ דשוה לשם מין במינו דכולהו חד טעמא גזירה מין בשא"מ בבישול דנ"ט (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט יבש ביבש כו'. כ"כ הרשב"א וכשיטתו שטעם ההיתר משום דכ"א אמרינן זהו ההיתר משא"כ כאן שנ"ט בכולם ואף במינו צריך מ"מ ס' מדרבנן: (ליקוט) יבש ביבש כו'. ממ"ש בפ"ה דתרומות כשם שפחתו החולין כו' הלא"ה אסור אע"ג שכבר נתבטלה חוזר לאיסורו וערשב"א סי' תכ"ה (ע"כ): (ליקוט) יבש כו' עתוס' דיבמות פ"ב א' בד"ה ר"י כו' א"נ כשיאפה כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
י ואם רוצה כו'. כיון דהתירא נינהו וכעין זה אמרו בירושלמי פ"ד דתרומות אמתני' תאנים שחורות כו' בר פדיה אמר בוללן ומתיר כו' ואפילו חטין בחטין טוחנן ומתיר ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
יא וי"א כו'. כ"כ הרא"ש וכשיטתו דהאיסור נהפך להיתר ואין חוזר ונאסר וכמ"ש בזבחים ע"ג ב' אטו מניסא כו' וכמש"ל סי' צ"ט ס"ו שבדבר שהוא מדרבנן ונודע אין חוזר וניעור וז"ש ונודע כו': ש"ע סָעִיף ב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.