Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 108 — שולחן ערוך, יורה דעה קח
א אֵין צוֹלִין בְּשַׂר כְּשֵׁרָה עִם בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּתַנּוּר אֶחָד, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה. וְאִם צְלָאָן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָאֲסוּרָה שְׁמֵנָה הַרְבֵּה, וְהַמֻתֶּרֶת רָזָה. וְאִם הַתַּנּוּר גָּדוֹל שֶׁמַּחֲזִיק י"ב עֶשְׂרוֹנִים, וּפִיו פָּתוּחַ, מֻתָּר לִצְלוֹתָם בּוֹ, וּבִלְּבַד שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה. וְאִם אֶחָד מֵהֶם מְכֻסֶה בִּקְעָרָה אוֹ בְּבָצֵק וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר לִצְלוֹתָם, אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר קָטָן וּפִיו סָתוּם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְבָשָׂר עִם חָלָב נָמֵי דִּינָא הָכֵי. (טוּר סִימָן צ"ז). וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר גָּדוֹל; וּבְדִיעֲבַד, לְהָקֵל אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר קָטָן. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט וּבִתְשׁוּבַת ר"י מִינְץ וּבְהַגָּהַת ש"ד וְאָגוּר בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל וְטוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א שֶׁכֵּן הַסְכָּמַת רֹב הַמּוֹרִים וְהוּא שִׁיטַת רַשִׁ"י וְה"ג וְרִי"ף וְרַמְבַּ"ם). וְאִם אָפָה פַּת עִם בָּשָׂר, אָסוּר לְאָכְלוֹ עִם חָלָב, אִם יֵשׁ לוֹ פַּת אַחֵר (שָׁם). וְכֵן אִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אָפָה פַּת עִם אִסּוּר, אָסוּר לִקְנוֹת אוֹתוֹ פַּת אִם יֵשׁ פַּת אַחֵר, דְּכָל זֶה מִקְרֵי לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם אֵין לוֹ פַּת אַחַר בְּרֶוַח, מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם, דְּזֶה מִקְרֵי לְעִנְיָן זֶה דִּיעֲבַד. (אָגוּר בְּשֵׁם ר"י מוּלִין). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מַתִּירִין רֵיחָא, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אֶלָּא אִם כֵּן הַתַּנּוּר פָּתוּחַ קְצָת מִן הַצַּד אוֹ לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁהֶעָשָׁן יוֹצֵא (שָׁם בְּאָרֹךְ). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד אֵין לְהַחְמִיר, בְּדִיעֲבַד (כִּי כֵן נִרְאֶה מֵהַפּוֹסְקִים וְכ"פ בֵּית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ סָתוּם לְגַמְרֵי. וְאִם הָאִסּוּר דָּבָר חָרִיף, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַהֶתֵּר דָּבָר חָרִיף, רֵיחָא מִלְּתָא הִיא וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר, אִם שְׁנֵיהֶם מְגֻלִּים. אֲבָל אִם אֶחָד מֵהֶם מְכֻסֶּה, אֲפִלּוּ בְּבָצֵק בְּעָלְמָא, מֻתָּר. (מָרְדְּכַי פ' ג"ה וְאו"ה). אִם אָפוּ אוֹ צָלוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר תַּחַת מַחֲבַת אַחַת מְגֻלִּין, אָסוּר (תּוֹסָפוֹת) אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (שָׁם בְּאָרֹךְ). וְהוּא הַדִּין אִם אָפוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא פַּת עִם בָּשָׂר, אָסוּר לְאָכְלוֹ בְּחָלָב (ש"ד סִימָן ס' וּמהרא"י). אֲבָל בָּזֶה אַחַר זֶה אֵין לָחוּשׁ (תְּשׁוּבַת מיי' סוֹף הִלְכוֹת מ"א וּתְשׁוּבַת ר"י וְאו"ה), אֶלָּא אִם כֵּן הִזִּיעַ הַמַּחֲבַת מִשְּׁנֵיהֶם, דְּאָז אָסוּר אֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְגֻלִּין, דְּהָוֵי כְּכִסּוּי שֶׁל קְדֵרָה. (ד"ע מִמַּשְׁמָעוּת הָרֹא"שׁ סִימָן צ"ג), כְּדִלְעֵיל סִימָן צ"ג. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מָקוֹם דְּאָמְרִינַן רֵיחָא מִלְּתָא וְאוֹסֵר בְּדִיעֲבַד, הַיְנוּ דַּוְקָא דְּלֵיכָּא שִׁשִּׁים מִן הַהֶתֵּר נֶגֶד הָאִסּוּר. אֲבָל בִּדְאִכָּא שִׁשִּׁים מִן הַהֶתֵּר, אֲפִלּוּ בְּכָל מַה שֶּׁבַּתַּנּוּר, מְבַטֵּל הָאִסּוּר. (שָׁם בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"ט די"ח). וּלְצֹרֶךְ הֶפְסֵד יֵשׁ לִנְהֹג כֵּן. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִסּוּר הָאוֹסֵר בְּמַשֶּׁהוּ, כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח, רֵיחָא מִלְּתָא וְאוֹסֵר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אִם הַתַּנּוּר קָטָן וְהוּא סָתוּם, וְהָאִסּוּר וְהַהֶתֵּר מְגֻלִּין תּוֹךְ הַתַּנּוּר. (ד"מ בְּשֵׁם הַגָּהַת סמ"ק וּבְשֵׁם תּוֹסָפוֹת ע"ז דַּף ס"ו ע"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק. (ד"מ בְּשֵׁם מָרְדְּכַי). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּין. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קי"ח אִם יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁפּוֹת ב' קְדֵרוֹת, וְא' מֵהֶן שֶׁל אִסּוּר, עַל הַכִּירָה אוֹ לִצְלוֹת אִסּוּר אֵצֶל הֶתֵּר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצָלִי. אֲבָל אִם בָּא לְבַשְּׁלָם בִּקְדֵרָה, זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר קָטָן וּפִיו סָתוּם, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁפִּי הַקְּדֵרוֹת מְגֻלֶּה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּנּוּר פָּתוּחַ קְצָת, אֲבָל אִם הוּא סָתוּם מִכָּל הַצְּדָדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּטְמִינִים הַחַמִּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, אָסוּר. (מהרי"ו סִימָן מ"ד וְאו"ה וְהַגָּהַת ש"ד בְּשֵׁם מַהֲרָ"ם). וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד יֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹסְרִין, אִם הָאִסּוּר וְהַהֶתֵּר מְגֻלֶּה. (כָּךְ מַשְׁמָע בְּהַגָּהָת ש"ד). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לְהָקֵל.
ג אִם יֵשׁ שַׁמְנוּנִית שֶׁל אִסוּר עַל הַמַּרְדֶּה שֶׁקּוֹרִין פאל" א, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ הֶתֵּר כָּל הַיּוֹם. מִיהוּ כְּשֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר. הַגָּה: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בַּת יוֹמָא לֹא מְהָנֵי בָּהּ הַגְעָלָה וְלֹא קְלִיפָה בִּכְלֵי אֻמָּנוּת (ת"ח סִימָן ק"ל וְהַגָּהַת ש"ד וּמָרְדְּכַי).
ד פַּת חַמָּה שֶׁמֻּנָּח עַל גַּבֵּי חָבִית פְּתוּחָה שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ, אֲסוּרָה. וְדַוְקָא אִם מֻנַּחַת נֶגֶד הַמְּגוּפָה. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט). אֲבָל אִם הַפַּת צוֹנֶנֶת, אֲפִלּוּ אִם הֶחָבִית פְּתוּחָה, אוֹ פַּת חַמָּה וְחָבִית מְגוּפָה (פי' סְתוּמָה), מֻתָּר. וְאִם הָיָה פַּת שְׂעוֹרִים, אָסוּר אִם הַפַּת חַמָּה, אֲפִלּוּ חָבִית מְגוּפָה.
ה מֻתָּר לִשְׁאֹף בְּפִיו רֵיחַ יַיִן נֶסֶךְ דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבְּחָבִית, לֵידַע אִם הוּא טוֹב. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לְטוֹעֲמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בּוֹלְעוֹ (ריב"ש סִימָן רפ"ח). וְאָסוּר לְזַלֵּף יַיִן נֶסֶךְ שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה (בִּשְׁעָרִים בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף ע"ז). אֲבָל מֻתָּר לְזַלֵּף סְתָם יֵינָם, דְּמֻתָּר בַּהֲנָאָה (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט).
ו שַׂק שֶׁל פִּלְפְּלִין וְזַנְגְּבִיל שֶׁמְּשִׂימִין בְּקַנְקַנֵּי יַיִן נֶסֶךְ, מֻתָּר לְהָרִיחַ בָּהֶם. אֲבָל לִבְשָׂמִים דְּהַבְדָּלָה, אָסוּר.
ז בְּשָׂמִים שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְעָרְלָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א אין צולין כו'. דוקא כשהאחד מהן שמן אפילו הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור בריחיה והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר ואע"ג דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם תירץ מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ל"ה דריחא שאני לפי שהפטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו אבל כששניה' כחושים כתב הרשב"א בת"ה דף ק"ה ע"ג דשרי לכ"ע ומביאו ב"י ומשמע אפילו לכתחלה והכי משמע להדיא מכתבי מהרא"י סימן ע"ו וגם בת"ח כלל צ"ה ד"ג פסק כן אלא שכתב אח"כ ומ"מ טוב להחמיר לכתחלה דב"י כתב בסימן צ"ז דאין דבריהם נראין עכ"ל. ותימה דהא הב"י לא פליג אלא אמ"ש מהרא"י שם דמותר לצלות כבד בתנור עם תבשיל שמן מטעם דחששא דמפטמי אהדדי לא שייך גבי דם הנבלע בכבד שהוא דבר קלוש ואהא כתב הב"י ואין טעמו נראה בעיני ע"ש אבל כששניהם כחושים ודאי דהב"י לא פליג שהרי הביא דברי הרשב"א בסתם ועוד דכן מוכח להדיא בש"ס פרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) דקאמר התם רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולא קאמר רבותא טפי וגם מדתלי טעמא דמפטמי אהדדי משמע להדיא דבששניהם כחושים אפילו לרב שרי גם באו"ה כלל ל"ט דין כ"ד כתב דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת עכ"ל משמע דאיסור דאורייתא כחוש אסור לכתחלה וז"א והכי מוכח' נמי להדיא מתשובת ר"ת וראבי"ה שבש"ד סי' ל"ו ובתשו' מיימוני המ"א סי"ו ובמרדכי פכ"ש וברוקח סי' רצ"ב ע"ש וכ"נ מדברי מהרש"ל פג"ה סימן ט"ו וע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב ואם צלאן ה"ז מותר. דריחא לאו מלתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ס צ"ז דאסור לאכלו בכותח מטעם שכתב הרי"ף דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ג ואם התנור גדול כו'. עיין בת"ח ריש כלל ל"ה ובסימנים שם דוק ותשכח דס"ל להרב דאפי' כשהתנור פתוח מעט למעלה והוא תנור גדול אסור לכתחלה לצלות היתר עם איסור ונ"ל דמה שסתם כאן כהמחבר היינו כשהוא פתוח ממש דהוי כעין כירה דכתב בת"ח שם ד"ח דשרי לגמרי וכדלקמן סימן קי"ח סי"א: ש"ע סָעִיף א
ד וה"ה לבשר עם חלב כו'. כלומר לאפות בשר עם חלב: ש"ע סָעִיף א
ה ואם אפה פת עם בשר. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח מעט למעלה אסור לאוכלו עם חלב כו'. כן משמע בסימני ת"ח ריש כלל ל"ה: ש"ע סָעִיף א
ו אסור לקנות אותו פת. עיין בת"ח ריש כלל ל"ה מ"ש עוד מזה ועיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ו' בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ז או למעלה במקום שהעשן יוצא. עיין באו"ש מהרש"ל ר"ס ל"ה: ש"ע סָעִיף א
ח ובמקום הפסד כו'. היינו הפסד מרובה כמ"ש בת"ח שם ד"ד וכן אפי' בבישול כתב בסעיף ב' הפסד מרובה: ש"ע סָעִיף א
ט ואם האיסור דבר חריף כו'. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצידו עכ"ל או"ה כלל ל"ט דין ך': ש"ע סָעִיף א
י אפילו בבצק בעלמא כו'. וכתוב באו"ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר עכ"ל ת"ח שם ד"ב: ש"ע סָעִיף א
יא אסור לאכלו בחלב. היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר"ס צ"ו וכן משמע להדיא בת"ח שם ד"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
יב אבל בזה אחר זה אין לחוש. כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ואפילו כלי בן יומו רק שלא יגע ממש עכ"ל תשובת מיימוני ונראה דאפילו דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה והכי מוכח בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו ע"ב) במאי דקאמר התם גבי ריחא דכמון שאני התם דמקלי קלי איסורא ע"ש ודו"ק: ש"ע סָעִיף א
יג י"א דכל מקום דאמרינן כו'. עיין בד"מ ובת"ח שם ד"ז ובאו"ה כלל ל"ט די"ח ובהג"ה שעל גליון האו"ה שם ובסוף תשובת הרב ודוק בכל המקומות האלו ותמצא שדעת הרב שדין ריחא שוה לשאר איסורים לענין צירוף ששים וכמו דקי"ל לקמן ס"ס קי"א דבמקום שאין הפסד אין הכל נכנס בספק לצרף ה"ה בריחא דבמקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה ששים לבטל אפילו כל החתיכות נוגעות זו אצל זו וכדכתב באיסור והיתר הארוך טעמא דלא עדיף מבליעת איסור עצמו דקיימא לן לעיל סימן ק"ה ס"ז שאין הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל במקום הפסד יש לצרף כל החתיכות אפילו אינן נוגעות לבטל בששים דכולן נכנסו בספק זו היא דעת הרב ודוק ומקום הפסד כתב הרב בתשובה ובסימני ת"ח שם דהיינו הפסד מרובה ולפ"ז מ"ש הרב לקמן ס"ס קי"א ולצורך הפסד יש להתיר היינו נמי הפסד מרובה וכ"ש הוא: ש"ע סָעִיף א
יד אם התנור קטן כו'. צ"ע דבתוס' דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע"ש (ובסמ"ק אין הכרע) וצ"ל דס"ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס"ל ריחא מילתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
טו וי"א שאין לחלק. משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים כן משמע בד"מ ובהג"ה בא"ח סי' תמ"ז ס"א וצ"ע דבמרדכי פכ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת וכדאיתא בתשובת מיי' וש"ד סי' ל"ו ורוקח סי' רכ"ב אבל בהך סברא דמשהו מיהא איכא לא אשכחן דפליג אתוס' וסמ"ק ואה"נ דס"ל אלו היה תבשיל שמן בתנור שנאסר מחמץ שוב מפטם ואוסר במשהו ודוק וצ"ע ומיהו בתשובת מהרי"ל סימן רי"ד מצאתי דלמ"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טז אבל אם בא לבשלם כו'. הטור בשם הרשב"א סיים הטעם שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר עכ"ל והב"י בסימן צ"ז הקשה ע"ז והוכיח מש"ס דאפילו נצלה בקדרה אינו אוסר ע"ש ואולי לזה השמיט סיום דברי הרשב"א לומר דלא תליא מידי בריח הבישול או צלי רק בהפסק הקדרה ומ"ש בד"א בצלי כו' אבל לבשל כו' אפשר דאורחא דמלתא נקט דכל צלי דרך לצלותו בשפוד וצלי קדר חשיב בישול ובב"ח שם רצה לסתור הוכחות ב"י ע"פ ובאמת דברי ב"י נכונים וברורים וצריך לדחוק וליישב דברי הטור בשם הרשב"א דגם הוא לא תלי מידי בבישול אלא ה"ק שאין ריח המתבשלים כיון שהוא בקדרה המפסקת כ"כ אוסר ובאו"ה כלל ל"ט הבין דברי הטור כפשוטו: ש"ע סָעִיף ב
יז ודוקא שהתנור פתוח קצת. ואז אפילו לכתחלה מותר וכדכתב בת"ח שם דין י' ע"ש הרשב"א וכ"כ בסימני ת"ח שם וזה החילוק בין בישול לצלי והעט"ז הבין שדעת הרב דלענין ריחא אין איסור בבישול אפילו בתנור קטן וסתום ופי הקדרות מגולים אלא דהמנהג שבישול שוה לצלי בכל מילי בין ענין לכתחלה בין לענין דיעבד ולא כיון יפה עיין בת"ח שם: ש"ע סָעִיף ב
יח ובמקום הפסד מרובה יש להקל. ומהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' י"ד לא חילק ואוסר לעולם בתנור סתום אפילו גדול ומשמע דאוסר אף במקום הפסד מרובה ע"ש טעמו והב"ח פסק כהרב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יט מיהו כשאינה ב"י מותר להשתמש בה. ולא גזרו שאינה ב"י אטו ב"י (כדלקמן ר"ס קכ"ב) אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה של איסור עכ"ל התוס': ש"ע סָעִיף ג
כ ולא קליפה כו'. ולא הגעלה אחר הקליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו ע"י האור דנתבאר בא"ח סימן תנ"א ס"ד דצריך ליבון ת"ה שם וע"ל סי' קכ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא פת חמה כו'. אסור מפני ששואב הריח של יין ואע"ג דלעיל סעיף א' כתב ואם צלאן ה"ז מותר והפוסקים מדמים ב' דינים אלו להדדי מ"מ הא התוס' והרא"ש כתבו להדיא בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ז דל"ד להדדי וכן הוא בראב"ן דף ע"ד ע"ד ובשאר פוסקים ואחרונים: ש"ע סָעִיף ד
כב של יין נסך. פירוש אפילו סתם יינם או שאר יין נסך שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב כאוכל כמ"ש בפרק בתרא דעבודת כוכבים דריח זה חשיב כאוכל והכי מוכח בש"ס דאיתא התם דין זה גבי יין של תרומה דמותר בהנאה: ש"ע סָעִיף ד
כג אם הפת חמה כו'. ה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש"ס פכ"צ דף ע"ו ופ' בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ו וכן משמע בסימני ת"ח שם די"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כד אבל אסור לטועמו. אע"פ שאינו בולע ע"ש בריב"ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפי' שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן: ש"ע סָעִיף ה
כה דמותר בהנאה. צ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ובדברי התוס' פ' בתרא דעבודת כוכבי' דף ס"ו ד"ה אביי מבואר דזילוף חשיב הנאה גמורה ואסור לכ"ע ביין האסור בהנאה (וכ"פ הרשב"א בתשו' ומביאו ב"י לקמן ר"ס קכ"ג דזילוף הוא הנאה גמורה ואסור בסתם יינם ע"ש) ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כו מותר להריח בהם לכתחלה. לפי שאין היין נותן בהם כח ואין עושין כן כדי ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבה ליתן התבלין טעם ביין וגם זה שמריח בו אינו מכוון לריח היין אלא לריח התבלין ומ"מ מסתבר דלבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל רשב"א וכתבו המחבר גם בא"ח סימן רצ"ז ס"ג: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כז אסור להריח בהן. דאסורים הם בהנאה דכל שעשויים להריח כורד והדס כו' אסור עכ"ל רשב"א וכ"כ בא"ח וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי להריח ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל ב"י וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ב ד"ה אלא בורד והדס בשם ר"ת ותירץ בזה הא דמותר להריח ביין בסעיף ה' וכ"כ המרדכי פכ"ש וז"ל אבל בדבר שאין עיקרו עומד להריח בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא וראיה מהדס ואתרוג במסכת סוכה עכ"ל אבל באמת ראייה זה איני מכיר ואדרבה משמע לכאורה איפכא דהכי איתא התם במסכת סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"ב) אמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקציי' עד כאן משמע דוקא אתרוג דמצוה הוא דאסור משום דהוקצה למצותו הילכך כיון שאינו עומד להריח אמרינן דלא הוקצה ריחו למצותו אבל דבר שאסור מן התורה לא משום מוקצה נראה דאין חילוק דס"ס נהנה הוא מהריח ובתוס' בעבודת כוכבים שם מסקי גם כן דבעבודת כוכבים אין חילוק (וכתבו דהא דסעיף ה' ביין שאני דליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו אבל בשאר איסורים מודים לר"ת ע"ש) הלכך בעבודת כוכבים עכ"פ אין להקל: ש"ע סָעִיף ז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א אין. עש"ך מה שכתב ריחא שאני כלומר דבריחא שאני מבלוע או דבר הנאסר כ"ק אבל וודאי דהיתר מפטם לאיסור בעין כמבואר בסימן ק"ה בש"ך אות י"ט. ומ"ש שניהם כחושים שרי לכתחלה י"ל. דא"א בקיאין אם לא פת כו' ומ"ש ראיה מרב י"ל דרב דיעבד דוקא א' שמן הא לכתחלה אפשר אף שניהם כחושים אסור (וכ"כ הפר"ח אות ב') ומה שכתב על או"ה חלה דרבנן עמ"ש בט"ז מזה ויראה דבר חריף אפילו שניהם כחושים אוסר דיעבד מדמדמה לפת חמה וחבית פתוחה ששואב הרבה: ודע דא' מכוסה שרי לכתחלה כמ"ש המחבר ומ"ש הש"ך אות י' לכתחלה יש להחמיר היינו כיסוי בצק אבל כיסוי גמור שרי ואף בצק דוקא חריף יש להחמיר ומיהו כ"ז שאין לחוש שיעלה רתיחות אבל להטמין בשבת קדרה חלב אצל קדרה בשר אפילו שניהם מכוסים ותנור גדול אסור כמ"ש הד"מ אות ג' דמכוסה לכתחלה אסור שמא יזוב לחוץ והיינו כמ"ש אבל אם אין לחוש לזה כגון בשר בלא רוטב מכוסה שרי לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ב ואם. עש"ך והר"ב כאן בהג"ה מתיר אם אין לו פת בריוח ויש לו מאכל חלב שא"א לו לאכול בלי פת וכ"כ הכר"ו אות ו' והבל"י אות ו' כתב דאסרו אחרונים ולא מצאתי זולת הפר"ח אות ו' שאוסר והסומך על רמ"א לא הפסיד: ש"ע סָעִיף א
ג ואם. עש"ך הנה דעתו דהר"ב מסכים להמחבר בת"ג ופתוח לגמרי דהוה ככירה ואף בסימן קי"ח מבואר לכתחלה אסור היינו משום ניצוצות או לחלופי והיכא דמרוחקין והם שני מינים ש"ד עש"ך ועט"ז שם. ומ"ש הר"ב כאן ונוהגין להחמיר בת"ג ודיעבד להתיר בקטן ה"ק לכתחלה אפי' גדול ופתוח במקום שעשן יוצא אפ"ה לכתחלה אסור ודיעבד להתיר בת"ק ופתוח במקום שעשן יוצא דאי סתום לגמרי בעינן ה"מ אף בת"ג כדבעינן למימר קמן. אלא שראיתי להאורח מישור אות ב' תמה על הש"ך מאוד וא"י למה ומה שחידש הר"ב כמ"ש דל"ת דהמחבר מתיר תחלה פיו פתוח היינו קצת במקום עשן או מן הצד קמ"ל דומיא דיעבד ע"כ פתוח קצת ומינה לכתחלה אסור בת"ג ופתוח קצת הא פתוח לגמרי ות"ג ככירה יחשב והמ"י כלל ל"ה אות ו' כתב ג"כ אש"ך שהבין פי' זר בהר"ב עמ"ש באות ה' דפת עם בשר בעינן פתוח קצת וא"י דהרי כאן באות ג' נקיט דוקא מהר"ב בת"ח וסימנים מוכח בהיתר עם איסור אסור לכתחלה בת"ג ופתוח במקום שעשן יוצא והוא מדכתב הת"ח ד"א דקיי"ל כן לכתחלה כאו"ה בת"ג אסור והיינו בפתוח קצת דאי סתום לגמרי אף דיעבד אסור עכ"פ באין ה"מ ובאות ה' כתב דכ"מ בסימנים ולא הזכיר מת"ח גופא ולעיקר הדין הסכים לש"ך דעכ"פ פתוח ממש ות"ג שרי לכתחלה בהיתר עם איסור וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ד וה"ה. עש"ך עשה כלומר דל"ת חלב היינו בקדרה והוה בישול שקדרה מפסיק או אין ריח המתבשלים ושרי בס"ג אפילו ת"ק ופתוח במקום שעשן יוצא תחלה כמ"ש הש"ך אות י"ז אלא ע"י אפייה מיירי כמו פשטי"ד חלב ומש"ה תחלה בעינן ת"ג ופתוח ממש: ש"ע סָעִיף א
ה ואם. עש"ך דבסימנים מוכח אפילו פת עם בשר בעינן פתוח ממש ועמ"ש באות ג': ש"ע סָעִיף א
ו אסור. עש"ך ובקכ"ב מבואר דקניה מעובד כוכבים חשיב דיעבד אפילו יש לו בריוח מותר לקנות מעובד כוכבים משא"כ פת החמירו מפי דעל הלחם יחיה האדם וכ"כ המ"י שם אות ב' אלא שתמה על הת"ח וא"י הא מבואר כן להדיא בת"ה במ"ש אבל מ"מ נוהגין לקנות מעובד כוכבים כו' הרי בהדיא דמחלק בין פת לשאר דברים: ש"ע סָעִיף א
ז או. עש"ך והנה בסתום לגמרי אפי' ת"ג אוסר האו"ה כלל ל"ט ר"ו אפי' דיעבד וה"מ אלא שהר"ב הכריע בת"ח וכאן להקל בה"מ עכ"פ אף בת"ק וסתום לגמרי ובאין ה"מ אף ת"ג וסתום לגמרי אסור. ויראה דאף סתום בדף ופתוח קצת דינו כמו במקום שעשן יוצא ודווקא פתוח ממש הוה ככירה: ש"ע סָעִיף א
ח ובמקום. עש"ך דהר"ב סמך על מ"ש בס"ב דבישול דוקא ה"מ וכ"ש כאן והר"ב לקמן אאיסורא קמהדר דבאין ה"מ אף שם אסור. ומיהו למ"ש המ"א באו"ח י"ל דהטמנה לצורך שבת ששוהה זמן רב הוא דאסור דיעבד וכמ"ש לקמן א"כ י"ל דהטמנה גרע מצליה והר"ב אהיתרא מהדר ומ"מ הדין אמת דכאן דווקא ה"מ כמ"ש בת"ח ד"ד: ש"ע סָעִיף א
ט ואם. עש"ך עמ"ש בט"ז דהאי בצידו ר"ל ממש אפ"ה אסור אף דיעבד בד"ח. אם נתבשל הבצל במים נתבטל חריפותו כ"כ נ"ש סימן ס' וזה פשוט אמנם מ"ש ראיה מפ"ט דתרומות יש לדחות: ש"ע סָעִיף א
י אפי'. עש"ך והיינו בצק וד"ח יש להחמיר לכתחלה משא"כ מכלי כיסוי: ש"ע סָעִיף א
יא אסור. עש"ך אבל המ"י שם אות כ' הביא דברי התוס' פסחים למ"ד ד"ה ואפילו והפר"ח ג"כ השיג על הש"ך ולא אבין דבת"ח ד"ה מבואר כן דיש להחמיר בפת מרובה בטרפי"ד דהוה כלש ממש עם חלב דאפילו בעיני' אסור וראיה מפסחים ע"ו הא פי' הרי"ף דבעיני' מותר דהוה דיעבד וריחא לאו מלתא אבל טרפי"ד אף ריחא מלתא והתוס' דף ל' לשיטתם שפסקו כר"ת דריח אוסר דיעבד הוצרכו לחלק בין ריח ללש מ"מ בטרפי"ד חמור טפי: ש"ע סָעִיף א
יב אבל. עש"ך ועמ"י ופר"ח מ"ש מע"ז ס"ו ובט"ז כתבנו. ומיהו בטרפי"ד לכתחלה ודאי אסור אף בזא"ז אבל בד"ח וכדומה משמע בזא"ז שרי ויש לעיין: ש"ע סָעִיף א
יג י"א. עש"ך הנה בה"מ דמצטרף הכל ע"כ בד"ח איירי דאי לא"ה אף שאין ס' ות"ק וסתום לגמרי במקום שעשן יוצא שרי בה"מ וע"כ ד"ח או טרפיד ובט"ז נסתפקנו אי א' ד"ח והשאר אין ד"ח מהו עכשיו ראיתי אף בת"ק אין הכל מצטרף דמ"מ דהכל נכנס בגדר הספק משא"כ עתה דאין ד"ח בלא"ה מותר ועדיין יש לעיין ועיין סימן קי"א באין מינו דאורייתא וכאן בריחא יש לצדד אף בא"מ בה"מ וכאמור: כתב הכר"ו ריחא מלתא י"ל אי דאורייתא או דרבנן יע"ש ויראה דבד"ח וכדומה י"ל דהוה ד"ת. עוד כתב שם אות ה' דעתו לאסור בנגעו זה בזה וריחא הכל יע"ש. ובאמת בא"ח סימן תפ"א ס"ה נגע חמץ במצה כ"נ בנגעו ואף דהחמץ כחוש מ"מ המרדכי נמי בכחוש איירי והמ"י כלל ל"ט אות י"ב פסק כן דברי המרדכי פכ"ש דנוגעים סגי בנ"מ ועיין בטור או"ח תס"א י"א בנוגעים משמע הכל יע"ש והם דברי המרדכי פכ"ש ומ"מ הלכה להתיר כ"נ אבל בשמן כבר נתבאר דינו בסימן ק"ה ✍: עיין במ"י שם אות כ"ד דמ"ש הש"ך בק"ה אות ל' דאו"ה מורה דבמינו הכל מסייע לבטל שזה סותר מה שכתב או"ה כלל י"ב אות ט'. וליישב זה צ"ל דמיירי באינו מינו כמו בשר נבילה שור עם בשר שה וגדי אם נאמר דחלוקין בטעמן כמ"ש בפתיחה כי היכא דלא תקשה ממ"ש או"ה סוף כלל כ"ו דברי הרשב"א יע"ש: ש"ע סָעִיף א
יד אם. עש"ך ועמ"א א"ה תמ"ז אות ד' ובא"ר שם אות ז' ובא"ז אות ד' ובמ"י אות י' ואחר התבוננות בספרים יראה לי כן. אם התנור קטן וסתום דכתב הר"ב היינו עכ"פ פתוח במקום שעשן יוצא ובזה מחולקין ובה"מ מותר ואלו בשאר איסורין דיעבד בלא הפסד כלל שרי אבל סתום לגמרי בחמץ אפילו ה"מ לא מהני כמ"ש המ"א שם דאי בסתום לגמרי לא היה להר"ב להביא יש מקילין דאפי' בשאר איסורין הכריע הר"ב דווקא בה"מ ומיניה בת"ג ופתוח קצת שרי בלא ה"מ והטעם כיון דיש סברא לומר ת"ג ופתוח קצת שרי לכתחלה וכן יראה דעת המחבר וכמ"ש הפר"ח אות ד' אלמא אפילו משהו ליכא אף שהר"ב לא הכריע אלא פתוח לגמרי כמ"ש הש"ך אות ג' מ"מ אין להחמיר דיעבד בחמץ בלא ה"מ בכה"ג והכלל בזה כל מה שבשאר איסורין שרי לכתחלה כמו ת"ג ופתוח לגמרי או מכוסה ה"ה חמץ דודאי משהו ליכא וכל שבשאר דיעבד אלמא משהו איכא כרי"ף בחמץ אין להתיר כ"א בה"מ. ומיהו ת"ג וסתום לגמרי אף במקום שעשן יוצא יראה דעת המ"א שם להתיר בחמץ בה"מ אף בשאר איסורין בעינן ה"מ כמ"ש לעיל דכ"מ באו"ה כלל ל"ט ד"ו דת"ג וסתום לגמרי אסור יע"ש מ"מ כיון דיש סבדא לומר להקל בת"ג ושמ"ש הטור ת"ג ופיו פתוח הוא וי"ו המחלקת כמ"ש הפרישה אף דלא קיי"ל כן מ"מ בחמץ אין להחמיר אלא בת"ק וסתום לגמרי ועיין בא"ר וא"ז ותמצא כדברי לאחר העיון היטב. ובבישול אם הטמין כמו לשבת ששוהה כל הלילה. או בת"ק וסתום לגמרי בה"מ אסור כיון דבשאר איסורין בה"מ דוקא ואם לשעה או שתים דבשאר איסורים אין להחמיר כמ"ש המ"א שם ה"ה חמץ וצ"ע אי בעינן בחמץ ה"מ כה"ג ומיהו בפתוח קצת דבשאר איסורין לכתחלה ודאי אין להחמיר בחמץ: ועיין ח"י שם כתב דמהרי"ל סימן רי"ד הביא ראיה מבת תיהא ועיינתי במהרי"ל מביא ראיה מפסחים ע"ו דפריך לרב מאי אפי' גדי וטלה נימא לא מיבעיא גדי וגדי דבמינו במשהו לרב כו' ועוד ראיה מבת תיהא דמתיר רבא בעבודת כוכבים ס"ז ויי"נ במשהו עכ"ל ולא אבין לה דמפסחים מקשה מאי אפילו נהי דנימא ריחא משהו הוה אכתי פשיטא דלכתחלה אין צולין גדי וטלה דאין מבטלין איסור תחלה ולתני סתמא אין צולין. ומבת תיהא אטו ע"י תערובות הוא והא בעיניה מריח וע"כ טעמא דהיין מזיק לו כמ"ש התוס' בע"ז וא"כ אין ראיה ועמ"ש לקמן בבת תיהא: ש"ע סָעִיף א
טו וי"א. עש"ך וא"ר בא"ח תמ"ז אות ז' ובא"ז אות ד' כתב דהמעיין במרדכי פכ"ש א"ש. וזה לשון המרדכי סימן תק"ע מעשה שהשליך עובד כוכבים עוגה חמץ לתנור מצות והורו שמותר דקי"ל ריחא לאו מלתא וכן השיב ר"ת דריח פת בפת לא מצינו וסובר הא"ר דה"ק דהורו שמותר לדידן דקיי"ל ריחא לאו מלתא וכן ר"ת הורה היתר מטעם פת כו' אבל לא מטעם ריחא לאו מלתא דר"ת פוסק מלתא הוא וא"כ למה שהורו דקיי"ל ריחא לאו מלתא משמע דחמץ שוה לשאר איסורין והד"מ להא נתכוין ולא למה שהתיר ר"ת זה תוכן כוונת הא"ר ומיהו י"ל דקיי"ל ריחא לאו מלתא היינו בת"ג ופתוח אלא דסתמא קאמר וז"ש המ"א בא"ח שם דבמרדכי לא נמצא אלא דריחא לאו מלתא דחמץ שוה לשאר איסורין וממילא היכא דריחא מלתא בשאר איסורין בלא ה"מ בחמץ יש לאסור בה"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טז אבל. עש"ך דמשוה צלי קדר לבישול כיון שהוא בקדירה ונ"מ גם לדידן כמו שיתבאר: ש"ע סָעִיף ב
יז ודוקא. עש"ך הנה הר"ב שכתב ודוקא סברא דנפשיה קאמר עיין בת"ח ד"י והחילוק בין צלי לבישול בקדירה הוא דבצלי בת"ג ופתוח קצת או קטן ופתוח לגמרי לכתחלה אסור ואלו בישול אף ת"ק ופתוח קצת שרי תחלה אבל בסתום לגמרי אף במקום שעשן יוצא אין חילוק בין ת"ג או קטן בה"מ דוקא שרי וזה בהטמנת שבת אבל לפי שעה משמע דעת המ"א בא"ח דשרי עכ"פ דיעבד אף ת"ק וסתום לגמרי בבישול בלא ה"מ וא"כ יש עוד חילוק בין בישול לצלי: ש"ע סָעִיף ב
יח ובמקום. עיין ש"ך דהלכה כהר"ב דבה"מ שרי: ומפני שראיתי כי הדינים רבים הם אמרתי לבאר קצת על הסדר: א ת"ג ופתוח ממש שרי תחלה ומ"מ המחמיר תע"ב עש"ך אות ג' ובמ"ז כתבנו שיש לומר מה שכתב הר"ב ונוהגין היינו ממנהגא אבל מדינא שרי ובת"ח משמע מדינא וז"ש הש"ך באות ג' ומ"מ עכשיו ראיתי שיותר נכון לפרשו כמ"ש באות ג' במ"ב. ת"ק וא' מכוסה היטב נמי שרי תחלה. ב' כחושים ממש נמי שרי לכתחלה ומיהו בזה המחמיר תע"ב ומיהו היינו פת בפת וכדומה אבל בלאו הכי אין אנו בקיאין: ב ת"ג ופתוח קצת וכ"ש קטן אסור תחלה ושרי דיעבד ובקטן אף פתוח ממש אסור תחלה. ואם סתום לגמרי אף במקום שעשן יוצא אף דיעבד אסור אף תנור גדול אם לא בהפסד מרובה ששרי אף בת"ק וסתום לגמרי: ג איסור חריף אף ששניהם כחושים ותנור גדול ופתוח לגמרי משמע לאסור אף בה"מ ומיהו בהיתר חריף צדדו המ"י ושאר אחרונים ואולי בהפסד מרובה יש לעיין. ואיכא לעיונא אם איסור אינו חריף אלא שמתבשל בד"ח עד"מ בשר נבילה עם חומץ חזק מהו. ובמ"א שם בא"ח תמ"ז אות ד' דטרח למצוא בחמץ חריף בארש"ט ונהי דלא נקיט חומץ שכר עכר"ו דרבותא נקיט אפי' בארש"ט חריף מיקרי מ"מ אמאי לא בישל חמץ בד"ח משמע להתיר ומ"מ יראה לאסור. ואם בישל ד"ח כה"ג כבר כתבנו לעיל מה שיש לעיין: ד בישול ר"ל בקדירה (ואף צ"ק) ת"ק ופתוח קצת שרי תחלה. ואם סתום לגמרי והטמין לפי שעה יראה דעת מ"א שם דאף בלא ה"מ שרי בבישול: ה הטמין לצורך שבת ששהה כל הלילה בסתום לגמרי דינו כצליה הן בתנור גדול או קטן בה"מ דווקא שרי ומיהו בשניהם כחושים אף בתנור קטן וסתום לגמרי עכ"פ דיעבד שרי בלא ה"מ וכ"מ בת"ח דג"ד: ו חמץ בת"ק וסתום לגמרי דעת המ"א לאסור בה"מ וכן יראה כן והיינו כששניהם מגולים. ומיהו בקטן ופתוח קצת בה"מ שרי בחמץ ותנור גדול וסתום לגמרי בה"מ נמי שרי בחמץ אף בשאר איסורין בעינן ה"מ מ"מ כיון די"א דת"ג לחוד שרי תחלה. ות"ג ופתוח קצת בלא ה"מ נמי שרי בחמץ כיון די"א תחלה מותר בשאר איסורין עיין פרישה ועפר"ח: ז דגים שנצלו עם בשר דעת הר"ב בקי"ו להתיר דיעבד ומשמע באו"ה ל"ט דכ"ה אפילו ת"ק וסתום לגמרי אבל הש"ך שם אות א' בשם ב"ש החמיר יע"ש ומאן דמתיר אפילו הבשר נצלה עם ד"ח אין סכנה בדגים בצליה בריחא: ח כ"ז שאין לחוש שיזוב מבשר לחלב אבל אם יש לחוש מבואר בצ"ז שאף ת"ג ופתוח לגמרי נמי אסור שמא יזוב בתנור ואוסר החלב דבישל במקצת כלי מפעפע בכולו ע"ש בש"ך וט"ז. וכן אי חיישינן לחילוף או לניצוצות אסור תחלה ולא דיעבד עקי"ח. ומיהו בשר עם דגים אף שזב משומן בתנור ונבלע בתנור הדגים מותרים דכ"ז שאין זב תחת הדגים אין לחוש לפליטת כלים סכנה בדגים כמ"ש או"ה כלל ל"ט דכ"ה ומעשים בכ"י יוכיחו: מזה למדתי אם בישלו דגים במחבת ובחוץ נפל שומן חם וכדומה על המחבת אין חשש לדגים דהוה בליעת כלי כמ"ש או"ה בפשטיד"א שזב בתנור: ת"ג הוא המחזיק י"ב עשרונים בקרקעית לבד לחם מצה שעובי טפח מצומצם וכן עיקר עמ"ש בסימן צ"ז ותנורים של אופה מסתמא גדולים הם או"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יט מיהו. עש"ך ועמ"ש בט"ז דשל ישראל אסור באב"י: ש"ע סָעִיף ג
כ ולא. עש"ך ואף מבשר לחלב לא מהני הגעלה ואף יחממנו בתנור שיהא יס"ב לא מהני ולא אמרינן ככ"פ עיין או"ח תנ"א ובח"י שם ובקכ"א אבאר אי"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כא פת. עש"ך דל"ק דברי המחבר אהדדי דיש לחלק ועפר"ח באורך ואנו אין לנו אלא פסק המחבר והר"ב: ש"ע סָעִיף ד
כב של. עש"ך דאף מותר בהנאה דינא הכי. ומיהו לענין ריחא בתנור אין חילוק בין איסור הנאה להיתר הנאה: ש"ע סָעִיף ד
כג אם. עש"ך ועפר"ח שהאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כד אבל. עש"ך דכל איסור אכילה אסור לטועמו הן בלשון או טועם ופולט מדרבנן אטו אכילה עיין ריב"ש אבל להריח אף בחוטם משמע דשרי ומיהו י"ל דווקא בת תיהא ולא בע"א: ש"ע סָעִיף ה
כה דמותר. עש"ך ופר"ח אות כ"ג תי' אף דשם סיים טוב להחמיר מ"מ זילוף מקילין ודוחק: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כו מותר. עש"ך הא דהוצרך לטעמים אלו אף דבת תיהא בלא"ה שרי ואף בחוטם במ"ש לעיל דהתם איכא טעמא שקלקולו יתר על תיקונו דמזיק לו ריח היין משא"כ כאן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כז אסור. עש"ך הנה השמיט מלת מחובר שכתב במרדכי ועפר"ח אות כ"א בשם אמונת שמואל דבמרדכי פכ"ש כתב וראיה מאתרוג במחובר והדס במחובר ומיהו אין ראיה דהתם הטעם משום שבת דאתי למיתלש יע"ש ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות ה' כתב שיפה עשה הש"ך שהשמיט תיבת מחובר וכ"כ המ"י כלל ל"ה אות ל"ט והביאו תשובת הרשב"א סימן תתמ"ט ותשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן כ"ד הביאו בפירוש הראיה מהא דסוכה ל"ז ב' הדס אסור להריח כי אקציה ואמת הוא שכן הביאו הם ז"ל. והנה תראה מ"ש הש"ך אבל דבר שאסור "מן "התורה לדעתי כוון בזה כוונה מיוחדת כמו שאגיד (דהא בלא"ה יכול לדחות דהתם האיסור משום מוקצה וכי אקציה לאכילה לו יהיה מ"ה משא"כ דבר האסור בהנאה) עיין ברש"י סוכה ל"ז ב' ד"ה אסור דגמרינן מסוכה דחל שם שמים כו' משמע דמן התורה הוא וכבר עמד בו מהר"ם בן חביב ז"ל בס' כפות תמרים שנתקשה בזה ועיין באו"ח תרנ"ג בב"י הביא דברי רש"י ואח"כ הביא תשובת הרשב"א והם לכאורה דברים סתורים וע"ש בסימן תרל"ח בט"ז אות א' והבן ולפ"ז אם היינו אומרים אתרוג והדס מן התורה אסורים כמו סוכה ומה שהקשה מהר"ם חביב מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים י"ל גילוי מלתא הוא א"כ וודאי לכולה מלתא הוקש לחגיגה דאסור בהנאה ואפ"ה אתרוג מותר כיון דלאו לריח קיימא ומוכח שפיר. ותצטרך לתוספת ביאור כי יאמר דבמצוה יש ב' איסורים א' מן התורה וא' מדרבנן משום מוקצה והיינו אף שנפסל למצוה אפ"ה אסור מדרבנן עיין בסוכה ט' ובתוספות שם ובאו"ח תרל"ח ולז"א אתרוג דלאכילה גם איסור מוקצה לית ביה הדס להריח אף מוקצה אית ביה ואף נפסל יש אומרים דהוקצה והש"ך הרחיק דעה זו דנראה דחוץ סוכה דרבנן ולכן כ"כ. ומה שיש לעיין אמאי סוכה בהזמנה לאו כלום הוא והא דרשה גמורה היא מה חגיגה אסורה בהנאה ובדבור בעלמא אבאר אי"ה במקום אחר: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז Taz
סָעִיף א
א אין צולין בשר כשירה כו'. אפי' אם הכשירה שמינה והאיסור רזה דריח הכשירה מפטם לאיסור וחוזר ואוסר את ההיתר כן פרש"י בפרק כיצד צולין ולעיל סי' ק"ה סעיף ה' כתבתי דברי מהרא"י במה שמחלק בין הא ובין הך דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ע"ו דמ"מ שרי לכתחלה לצלות כבד בתנור עם תבשיל למ"ד ריחא מילתא הוא דכל דם הוא כחוש ולא שייך כאן דהתבשיל מפטם להדם וחוזר ואוסר התבשיל דדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש כו'. וכתב רש"ל בא"ו שלו סי' ל"ה על זה דדוקא בכבד שכולו היתר התיר מהרא"י אבל בשר שנאסר מחמת דם כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב אוסר בשר שנצלה או נתבשל עמו בתנור לפי שאמרי' חתיכה עצמה נעשה נבילה אפי' גבי דם ומו"ח ז"ל חולק עליו דכל דם קלוש הוא ואינו אוסר בריחא והכי משמע לישנא דמהרא"י הנ"ל וכ"ז הוא לכתחלה אליבא דהלכתא דבדיעבד הכל שרי ודבר פשוט הוא דאם גם התבשיל הוא דבר כחוש אפילו לכתחלה שרי וכ"כ ב"י בסי' צ"ז בשם ת"ה הארוך ומהרא"י הנ"ל לא איירי אלא בתבשיל שמן וכן העתיק ב"י דבריו בסי' צ"ז ומש"ה כ' עליו דאין טעמו נראה להקל ובת"ח כלל ל"ה דין ג' הביא דברי מהרא"י הנ"ל לענין שניהם כחושים וכתב על זה דיש להחמיר לכתחלה כיון דהב"י כתב דאין טעמו נראה ולא דק בזה כדפרישית ובפת כתבו הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל משום הכי אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפית עם מצה: ש"ע סָעִיף א
ב ואם התנור גדול כו'. משמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח וכן כתב הטור כאן ואע"ג דבסי' צ"ז כתב וז"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ"ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו הם פתוחים ובד"מ דחק בזה לחלק דלעיל מיירי לענין בשר בחלב וכאן בשאר איסורים ומו"ח ז"ל תירץ דלעיל מיירי בדיעבד וכאן לכתחלה וכל זה ללא צורך דפשוט הוא כמ"ש. וכתב מהרא"י בשערים ורש"ל פרק גיד הנשה סי' י"ד מביאו דלפי דעת האשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסים הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים: ש"ע סָעִיף א
ג ובדיעבד להקל אפי' בתנור קטן. פי' אפי' סתום: ש"ע סָעִיף א
ד דזה מקרי לענין זה דיעבד. כתב בת"ח כלל ל"ה ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישול עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן בני יומן ואע"פ דנ"ט לפגם אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים () שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים: ש"ע סָעִיף א
ה ואפי' בדיעבד אסור אם שניהם מגולים. זה דעת א"ו הארוך לפרש כן דברי המרדכי פג"ה כמ"ש בת"ח משמו דאפילו בתנור נדול ופתוח אסור אבל רש"ל פג"ה סי' ט"ו כתב על דברי המרדכי שהיינו דוקא בתנור קטן או מכוסה אבל בתנור גדול ופתוח לכ"ע שרי ולזה הסכים מו"ח ז"ל. ולי נראה כפסק רמ"א דהא במרדכי שמה מדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה דהוא אסור אפי' דיעבד כמ"ש הש"ע בסעיף ד': ש"ע סָעִיף א
ו אפי' בכל מה שבתנור כו'. דיש לנו לומר שאין להצטרף אותם דהא אפי' בצלייה אמרינן אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מכל מקום בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז אסור ליתן עליה היתר כל היום. באו"ה כלל ל"ט סי' ז' שאסרו אפי' בדיעבד אם הוציאו העובד כוכבים מן התנור על כלי אחד עוגות עם פשטיד"א של איסור וסיים אחר כך מיהו לא אסר אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד"א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אין מכירו חד בתרי בטל אע"ג דהוה ראוי להתכבד דאין איסורו מגופו ואם היא אינה בת יומא פשיטא דאינה אוסרת וכתב רש"ל פ' גיד הנשה סי' ל"ח דצריך ששים בהיתר נגד האיסור שברחת והוא אזיל לטעמיה דכתבתי משמו בסי' ק"ה סעיף ט' דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ"א: ש"ע סָעִיף ג
ח משום דא"א בענין אחר. בתוס' פ' בתרא דעבודת כוכבים הביאם ב"י סימן צ"ז כתוב הטעם בזה שהרי לא ישמע לו העובד כוכבים לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור עכ"ל. נראה פירושו שהרי אנו קונין פת עובדי כוכבים ואין להם אלא מרדה אחת שמוציא עליה איסור גם כן ואי אפשר להזהר מזה שהרי העובד כוכבים לא ישמע לנו אם נאמר לו שיעשה מרדה חדשה תמיד ע"כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה. ובלבוש כתב הטעם בהיתר זה לכתחלה שלא גזרו בה משום בת יומא כמו בשאר כלים משום דלא שכיחא והוא פירוש בדוי מלב אין לו מקור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט אבל אסור לטועמו. פי' לשום איסור והטעם דלא גרע מריחא ונכון להעמיד הג"ה זאת אחר סעיף ה' ור"ל אע"פ שמותר לשאוף מ"מ אסור לטעום כו' שוב ראיתי כן בספרים אחרים. ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י מותר להריח בהם. שאין היין נותן בהם כח אדרבה הם מבשמים היין וגם המריח אין כוונתו להריח היין אלא להתבלין ומיהו להבדלה אסור משום דאימאיס משמע כאן דשאר פלפל מותר להבדלה ולא כמו שמצאתי כתוב דאין לעשות במוצאי שבת הבדלה על פלפלין ומביא ראייה מדאיתא במשנה סוף פרק ר' עקיבא פלפלת כל שהוא ואח"כ תנא מיני בשמים כל שהוא שמע מיניה דפלפלין אינן בכלל בשמים אלא בכלל תבלין. ולא עיין שם ברש"י שכ' דאותו פלפלת אינה פלפל שלנו ונראה דזהו דחקו לכך מדאיתא שם בגמרא פלפלת כל שהוא למאי חזיא לריח הפה ועל שאר בשמים לא מפרש בגמרא משום דסתמייהו לריח טוב אם כן גם פלפלין בכלל ע"כ פירש דמין אחר הוא כנלע"ד ברור. ועוד ראייה מפורשת ממה שכתב ב"י ביורה דעה סי' רי"ז ודע שכל דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שום ובצלים וכיוצא בהם נקראים תבלין וכ"כ הרמב"ם פרק ב' דערלה ובהני שייך לפלוגי בין חיין למבושלים אבל פלפלין וכיוצא בהם אין לחלק עכ"ל הרי דפלפלין אינן בכלל תבלין אלא דינם כשאר בשמים: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א אין. עט"ז לכתחלה אין לצלות בזמן שהיתר שמן דמפטם ול"ד לצלי הנוגע זה בזה דאין מפטם עיין סימן ק"ה בט"ז אות יו"ד לשיטתיה ע"כ הביא דברי מהרא"י דריח חמיר בזה דמפטם ומשמע מדבריו דלענין דם שהוא קלוש אין היתר מפטם וכב"ח וכששניהם כחושים אפילו שאר איסורין דעתו להתיר תחלה והשיג על הת"ח. ומ"ש בפת אין ריח כלל לכאורה היא היא כמ"ש הת"ח שם ד"ג דשניהם כחושים הם. אלא דהמ"י שם אות י"א אפילו אם הם בלולים בשמן דראי' ר"ת מלחמי תודה חמץ ומצה בתנור אחד אף שבלולים בשמן ויראה דווקא שמן דמ"מ מיקרי כחוש ולא מפטם אבל שומן מפטם ולפ"ז מצות המשוחים בשמן ונאפו עם חמץ יש לאסור היכא דריחא מלתא. ועיין ב"ח שלא התיר אלא דיעבד בשר עם הבשר הבלוע מדם ולא לכתחלה. ואיסור בלוע אין יוצא אף בריחא כנ"ל: כתב כה"ג בהגהות הטור אות כ' אין לחוש אם אופין פש"ג עם פ"י חדא דריח פת בפת אין לחוש ועוד דאו"ה כלל ל"ט דין י"ז כתב כחל עם בשר נהוג עלמא היתר לכתחלה דבדרבנן לא גזרו. ויש לעיין טובא דהא דם שבישלו דרבנן ואפ"ה אי לאו דקליש היינו אוסרים אף דיעבד ובש"ד סי' ל"ו שאלת ר"ת פת בפת הביא ראיה דכמה פעמים אופין חלה עם ככרות אף דחלה בזה"ז דרבנן ובפסחים גבי כמון וע"ז גבי בת תיהא יש ראיה קצת דאף באיסור דרבנן ריחא מלתא דתרומת כמון דרבנן וצ"ע אם צלו בשר עוף עם פשטי"ד חלב בדיעבד בתנור צר וסתום או ד"ח. גם חלה עם דבר שמן יש לעיין. ואם נגע חלה בלחם יבש סגי בכ"נ אף לדידן ועיין א"ח תס"א ויבואר עוד בש"ך ✍. וצ"ע ועס"י צ' ס"ב בהג"ה והוא מת"ה קפ"ב ואו"ה י"ח ושם מיירי לאחר שקרעוה יע"ש וצ"ע. שוב ראיתי שיש לחלק בין התנור סתום לגמרי לענין דיעבד אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולענין פתוח דיש לחלק מ"מ מדלא חילק הר"ב כאן משמע דאין לחלק ביניהם ועס"י צ' ובת"ח כלל ל"ה ד"ד ובמ"י בסולת בלולה: ש"ע סָעִיף א
ב ואם. עט"ז משמע דהרב מודה לזה דבגדול ופיו פתוח נמי מותר לכתחלה וכן כשאחד מכוסה שרי לכתחלה אף בתנור קטן וסתום מכל צד ומ"ש הר"ב ונוהגין להחמיר לכתחלה בתנור גדול היינו בסתום קצת וכמ"ש בש"ך אות ג' וה' דלא כאורח מישור: ש"ע סָעִיף א
ג ובדיעבד להקל אפילו קטן וסתום. ט"ז. ומיהו בסתום לגמרי אין מתיר לקמן הר"ב אלא בהפסד מרובה ובפתוח מקום שעשן יוצא אפי' בלא הפסד כלל ושם אבאר: ש"ע סָעִיף א
ד דזה. עט"ז ור"ל דאף בפת כל שיש פת אחר משום די"א ריחא מלתא משא"כ בנט"ל הקניה חשיב דיעבד ואפילו יש לו בריווח מותר לקנות דברים המבושלים בכליהם אם אין בהם בש"ע ובסימן קכ"ב ס"ו אין ראיה דאפשר באין לו ממי לקנות לכך הביא הא דת"ח: ש"ע סָעִיף א
ה ואפילו. עט"ז הסכים להר"ב דאפילו דיעבד אסור דמדמה לה לפת חמה ור"ל דכיון ששואב הרבה אין לחלק בין פתוח נמי אסור ויש לעיין דבאו"ה כלל ל"ט ד"כ כתב איסור חריף יש לאסור אפילו בגדולים ופי התנור פתוח בצידו והעתיקו הש"ך אות ט' י"ל בצידו היינו קצת או מקום שעשן יוצא אבל פתוח לגמרי משמע דעת הש"ך אות ג' דהוה כעין קירה בפתוח לגמרי והוא גדול א"כ וודאי בכירה אין לאסור אף שנצלו איסור והיתר חריף ומ"מ סתימת הר"ב משמע אף פתוח לגמרי אסור ובת"ח שם ד"ב השמיט תיבת "בצידו" וכתב אפילו גדול ופתוח אסור ומיהו בכירה וכה"ג וודאי שרי ועמ"י אות ט' הניח בצ"ע באיסור חריף והפר"ח אות ח' התיר בפשיטות באיסור חריף דמכמון בעבודת כוכבים ס"ו ב' משמע לרבא אף דלא קלי איסורא שרי אף כמון דעביד לריח וחזק יע"ש. ומיהו בהיתר חריף התיר הפר"ח באות ט' בזה קיי"ל לאיסור דעיקר היתירו דפת חמה וחבית פתוחה מתיר שם באות ח"י אבל אנן קיי"ל שם לאסור אבל באיסור חריף וה"מ וצורך גדול צ"ע והמצדד בזה אין גוערין בו ומ"מ צ"ע ✍: כתב המ"י שם אות ח' דמ"ש הר"ב שם בת"ח ד"ב איסור חריף שנצלה משמע הא נתבשל אף חריף שרי ועוד דבטל החריפות במים כמבואר סימן קי"ד. ועיין בל"י אות י"ז מעשה שהטמינו לצורך שבת בצלים עם חומץ ותנור גדול ואסרתי אף בהפ"מ וכבוד שבת דהוה חריף והוא פשוט עכ"ל ולדעתי אין זה פשוט כמו שאבאר. הנה אם האיסור או היתר ד"ח ויש שם מים רוב ודאי לא הוה חריף כמבואר סימן צ"ה וקי"ד ס"ח ואף בתחלת הבישול מבטל מיד החריפות כמו שאבאר שם. ומיהו בנדון דבל"י שהיו בצלים עם חומץ דכולו חריף איכא לעיונא ביה כמ"ש המ"י בתי' הא' דבישול קיל דהא אף צלי קדר חשיב בישול כיון שקדירה מפסקת וכמ"ש בש"ך אות י"ו. ואם האיסור ד"ח בקדירה יראה לצדד להקל בה"מ בד"ח וכן היתר ד"ח והטמין לצורך שעה או שתים בד"ח יש לצדד בזה כפי מ"ש המ"א בא"ח תמ"ז אות ד' דרמ"א גופא אפשר דמודה בהטמין לפי שעה ודוקא בהטמנה דשבת שכל הלילה סתום יע"ש. ואמנם בהטמנה דשבת כפי הנראה מהר"ב כאן דיש לומר דחמור הוא מצליה הואיל ונשתהה זמן רב בתנור מדהוצרך להתיר בה"מ בבישול כמו בצליה בסתום אלמא דסברא היה להחמיר בהטמנה דשבת יותר מצליה לפי שעה בזה איני אומר לא איסור ולא היתר בהיתר ד"ח וצ"ע ✍ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ו אפילו. עט"ז היינו שבשאר איסורין בא"מ באיסור תורה י"ל להחמיר וכמ"ש בקי"א בריחא אפשר מקילין טפי הואיל ויש מקילין בריחא ומשמע אף באיסור חריף מקילין בה"מ כל שיש ס' אף באין נוגעות החתיכות זו לזו ובאין ה"מ אף בנוגעים כל ההיתר יחד אפ"ה אין מצטרפין ומשמע אפילו מין במינו דמ"ה ברובא בטיל אפילו הכי דוקא ה"מ בעינן ובקי"א אבאר: אמנם כן יש לי מקום עיון במ"ש דבצליה אין מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב הא בק"ה ס"ז מבואר דבלוע שומן יוצא ושם ביררנו אף לקולא שכל החתיכות מצטרפות אם נוגעין זו בזו וא' באיסור יע"ש ועמ"י כלל ל"ז אות ה' אם כן באיסור שמן וכל היתר נוגעין זה בזה אפשר באין ה"מ מצטרפין ועיין נה"כ בק"ה מ"ש על הט"ז אות כ"ב יע"ש: נסתפקתי בתנור גדול ופתוח והיתר חריף דאסור לדעת הר"ב אפילו בה"מ והכין הלכתא (דלא כפר"ח שהיקל גם מ"ש הפר"ח תחת טרפי"ד להקל חלילה להקל ואנו אין לנו אלא דברי הר"ב ז"ל) אם יש בתנור היתר חריף והיתר אינו חריף אי מצטרפין בה"מ לששים כיון דתנור גדול ופתוח ודאי ריחא לאו מלתא ולכתחלה שרי אלמא אין מתחלק כלל להיתר שאינו חריף ואם כן היתר חריף שואב אצלו כמו פת חמה וחבית פתוחה ובעינן ביה ששים ✍וצ"ע עש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז אסור. עט"ז מ"ש בשם יש"ש היינו בכחוש דאלו שמן ודאי אוסר ומיהו אף לדידן באין ה"מ אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ומ"מ קשה אמאי חד בתרי בטל הא קיי"ל בלוע יוצא מכלי בלי רוטב וכולן נאסרין כ"ק מיהת עש"ך ק"ה אות כ"ג שוב ראיתי במ"א א"ח תנ"א אות ל"ו כ"כ ברדו מצה במרדה חמוצה שכולן אסורות כ"ק יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ח משום. עט"ז משמע אף מרדה איסור של ישראל אב"י שרי והפר"ח אות ט"ז אוסר במרדה של ישראל אב"י ואפשר הט"ז גם כן במרדה של עובד כוכבים התיר לישראל להשתמש בבית האופה וזה שהשיג על הלבוש ומהכא שמעינן דאף מרדה שאין אוסר כ"א כ"ק אפ"ה של ישראל אסור אב"י וכן כלי הנאסר כ"ק נמי אסור באב"י אף דיש ששים נגד הקליפה עס"י ס"ט וצ"ח והבן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט אבל. עט"ז ובאמת אף מאן דמתיר בריחא לכתחילה עב"י ואפ"ה אוסר בטעימה דגזרינן אטו אכילה עיין ריב"ש רפ"ח ואי שרי לטעום איסור דרבנן ולפלוט עיין צ"צ סימן מ"ו משמע באיסור דרבנן שרי טעימה לפלוט אמנם בסימן צ"ח ביררנו דאסור ומ"מ טעימת בורית יש להתיר מטעם דאין ראוי כלל אפילו לאכילת כלב וכן הסכים הפ"ת כאן אות ה' דלא כפר"ח והמחמיר תע"ב: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י מותר. עט"ז הא דהוצרך הרשב"א לטעם זה והא בת תיהא מותר לכתחלה התם יש לומר דאין עשוי להריח או משום איזה צורך או דהריח מזיק לו שנכנס בחוטמו כמ"ש התוס' בעבודת כוכבים ויתבאר בש"ך משא"כ כאן מש"ה הוצרך לזה. ומ"ש פלפלין להבדלה הנה"כ בשם הב"ח חולק והא"ז בא"ח רצ"ז הניח בצ"ע ומ"א שם אות א' כתב דלא גרע מפת חמה ויש לומר דעל פלפלין אין לברך כלל דמזיק לו הריח שהוא חזק לכן צ"ע בספק ברכות ומיהו בלא ברכה יריח אם אין לו אלא פלפלין וגם זה צ"ע: ומדי דברי בענין הבדלה זכור אזכרנו מ"ש הט"ז בא"ח רצ"ח אות ו' דהמ"מ פכ"ט משבת כתב ישראל מעובד כוכבים אסור מטעם ע"ז ותמה האלי' רבא שם אות י"א דהמ"מ וב"י לא הזכירו כ"א עובד כוכבים מישראל דהוה במסבה כו' ולהצילו למאורן של ישראל מטעות כזה אומר שיש להליץ בעדו דהמעיין במ"מ שם הכ"ה שכתב הא דהשמיט הר"מ ז"ל נר ש"ג אסור משום שלא שבת דכבר ביאר שאין מדליקין מעובד כוכבים ואפילו עובד כוכבים מעובד כוכבים וישראל אינו מצוי ודינו מבואר ממה שיתבאר באור של חי' והוא קושי ההבנה ויראה לפרש דה"ק דהר"מ השמיט דין עובד כוכבים שלא שבת ולא במסבה אפ"ה אסור דהוה לא שבת מעבירה אף שאין מוזהר על שבת ולז"א דביאר שאין מברך על של עובד כוכבים בהכ"ה ומשם אין ראיה דמיירי במסבה (ונ"מ עובד כוכבים מישראל) ולזה כתב דבהכ"ו כתב עובד כוכבים מעובד כוכבים וע"כ באין מסבה דאי במסבה היאך שרי עובד כוכבים מישראל ואכתי למה השמיט לא שבת שייך בעובד כוכבים דהא עובד כוכבים מעובד כוכבים מיירי באפשר עובד כוכבים שהדליק מעובד כוכבים שיושב במסבה ומש"ה אסור אטו עובד כוכבים ראשון במסבה ולא הוה גזירה לגזירה משא"כ עובד כוכבים מעובד כוכבים ראשון שניהם שלא במסיבה אפ"ה אסור משום עמוד ראשון בהדליק הא' מבע"י וזה לא שמענו כלל אלא בישראל מעובד כוכבים כה"ג במסבה אסור וע"כ מיירי הר"מ שלא במסבה ואפ"ה עובד כוכבים מעובד כוכבים אסור וזה כט"ז משמו וכדאמרן. והדר כתב המ"מ דהשמיט הר"מ ז"ל דין ישראל שלא שבת אף דכ"ש הוא מעובד כוכבים י"ל עובד כוכבים מעובד כוכבים טעמא אחרינא אטו מסבה ולז"א דעיקר דינו נשמע מאור חי' בהכ"ז ש"מ הא דאיסורא אסור ומה שלא כתב בפירוש דאין מצוי כ"נ ליישב דעת הט"ז. ומכל מקום י"ל דהמ"מ סתמא אמר דמהכ"ה מוכח דאף סתם עובד כוכבים אוסר אטו מסבה ומיהו אין זה נכון ועמ"ש הט"ז שם באות ה': עיין בא"ר שם אות י"ז תמה אמאי מחצה על מחצה מברך ספק להקל ונראה דוודאי איירי משחשיכה קצת וא"כ בעובד כוכבים גופא דיעבד בעמוד שני יצא דאין אלא גזירה עמ"א שם אות י"א וכיון שכן תו ליכא ברכה לבטלה ויראה שלזה נתכוין הא"ר שם. ולפ"ז בסי' רי"ז ס"ה בריח עבודת כוכבים מחצה על מחצה אין לברך דהוה ספיקא דאורייתא ואפילו להריח אסור: מה שיש לפקפק שם פירש לפנינו ל"מ להר"ן דפירש לפנינו מ"ה פירש מרובא אין קושיא אפי' להרשב"א בארוך דמ"ה הוה מחצה על מחצה מ"מ אור פירש שלא בפנינו מיקרי ואין להאריך ✍ועובד כוכבים במסבה וישראל להדליק ממנו י"ל דמאיס כמו בשמים הבלועים מיי"נ: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בתנור. כתבו הט"ז וש"ך דוקא כשא' מהן שמן אפי' הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור [ואע"ג דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו יוכל לילך שם. תי' מהרא"י דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו]. וע"ל סי' ק"ה ס"ה אבל כששניהם כחושים שרי לכ"ע אפי' לכתחלה רק שבת"ח כ' דטוב להחמיר לכתחלה אבל הט"ז וש"ך השיגו עליו וכתב עוד הט"ז דאם הן של כבד או של בשר שנמלח בכשא"מ אינו אוסר בריחא ומהרש"ל מתיר בכבד ואוסר בבשר שנמלח בכשא"מ וכל זה הוא לכתחלה אליבא דהילכתא אבל בדיעבד הכל שרי ובפת כתבו הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל מש"ה אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפה עם מצה עכ"ל [כ' או"ה דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת]: ש"ע סָעִיף א
ב מותר. דריחא לאו מילתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ס צ"ז דאסור לאכלו בכותח דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ג ופיו. כתב הט"ז ומשמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח ואע"ג דבסי' צ"ז כתב הטור וז"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ"ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו המה פתוחים והש"ך כ' ודוקא אם פיו פתוח ממש כעין כירה אבל אם רק פתוח מעט למעלה אף בתנור גדול אסור לכתחלה וכ"מ בת"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ד לבשר. כלומר שלא לאפות בשר עם חלב בתנור א': ש"ע סָעִיף א
ה קטן. פי' אפילו סתום. ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ו לאכלו. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח למעלה [כיון שיש לו היתר לאכלן עם בשר הוי כלכתחלה] וכן משמע בסימני ת"ח וע"ל סימן קכ"ב ס"ו בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ז לקנות. כתב בת"ח ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישולי עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן ב"י ואע"ג דנטל"פ אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים: ש"ע סָעִיף א
ח חריף. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצדו עכ"ל האו"ה: ש"ע סָעִיף א
ט מותר. כ' באו"ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר: ש"ע סָעִיף א
י בחלב. כתב הש"ך היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר"ס צ"ז: ש"ע סָעִיף א
יא הזיע. ואפילו אם נעשה לריח (ועדיין ריחו בתנור) אין לחוש בזא"ז אם אין המחבת מזיע תחת שניהם. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
יב הפסד. היינו הפסד מרובה ש"ך וכתב הט"ז אע"ג דגם בצלי אמרינן דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל: ש"ע סָעִיף א
יג קטן. כתב הש"ך צ"ע דבתוספות דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע"ש וצ"ל דס"ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס"ל ריחא מלתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ"ע עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
יד לחלק. כ' הש"ך משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים וכן משמע בא"ח סי' תמ"ז ס"א וצ"ע דבמרדכי ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת אבל בהך סברא דמשהו לא אשכחן דפליג אתוס' גבי תבשיל ומיהו בתשובת מהרי"ל מצאתי דלמ"ד ריחא לאו מילתא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טו מגולה. והטעם איתא בש"ך משום שאין המתבשלים אוסרים כ"כ מאחר שהקדרה מפסקת ביניהם וה"ה בצלי אם כ"א בקדרה ג"כ מותר אלא דכל צלי דרך לצלותו בשפוד לכך נקט המחבר סתם צלי ואם התנור פתוח קצת אפילו לכתחלה מותר וזה החילוק בין בישול לצלי עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ב
טז מרובה. ומשמע מדברי מהרש"ל דאסור אפי' בהפסד מרובה והב"ח פסק כהר"ב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יז אפשר. פי' שהעובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור ע"כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה וכתב באו"ה שאם היא ב"י אסור אפילו בדיעבד אם הוציא עובד כוכבים מן התנור פת עם פשטיד"א של איסור על כלי א' מיהו לא אסור אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד"א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אינו מכירו חד בתרי בטל אע"ג דהוי חה"ל דאין איסורו מגופו ומהרש"ל כ' דצריך ס' בהיתר נגד האיסור שברחת ואזיל לטעמיה דס"ל דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ"א בא"ח גבי מצה שנתכפלה וכו': ש"ע סָעִיף ג
יח קליפה. ולא הגעלה אחר קליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו על ידי האור דצריך ליבון וע"ל סימן קכ"א. ש"ך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יט יין. (ששואב הריח של יי"נ) כתב הש"ך אפילו סתם יינם או אפילו שאר יי"נ שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב אוכל: ש"ע סָעִיף ד
כ חמה. וה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש"ס עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כא לטועמו. ע"ש בריב"ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפילו שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן: ש"ע סָעִיף ה
כב בהנאה. כתב הש"ך וצ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כג דהבדלה. כ' הט"ז משמע מכאן דשאר פלפלין מותר להבדלה ולא כמו שמצא מי שכתב שאין לעשות הבדלה על פלפלין עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד להריח. דדוקא ביין מותר משום דחוזק היין הולך בחוטמו ומזיקו וליכא הנאה אבל בשאר איסורים לא כ"כ התוספות במסכת עבודת כוכבים: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א שמחזיק י"ב עשרונים. עי' מ"ש לעיל סימן צ"ז ס"ק ז' בשם תשובת יד אליהו ופמ"ג: ש"ע סָעִיף א
ב בזה אח"ז. עש"ך ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ב דדוקא אם גם בפעם שאח"ז הוא ע"י ריח אבל אם פעם שני הוא ע"י נגיעה אסור כן משמע שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ג מותר לשאוף. עיין בשער המלך פי"א מהלכות מאכלות אסורות בענין אבק הטיטו"ן הנקרא טאב"ק הניקח מן עובדי כוכבים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם והאריך מאד בזה והעלה דאף לדעת רובא דרבוותא שפסקו דסתם יינם אסור בהנאה מ"מ שרי לשאוף הטאב"ק דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף וכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא יש ס' נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מלתא ואף דכל זה אינו אלא בהניח יסוד שמה שמזלפין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק הטאב"ק דא"כ אין להתיר מטעמא דריחא ל"מ דמ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שעל ידי היין מתחזק הטאב"ק. מ"מ יש להתיר בשופי דכיון דקיי"ל די"נ מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכא לספוקי שמא יש בו ס' הוי ספק דרבנן לקולא כיון דסתם יינם דרבנן ודמי לדלעיל סימן צ"ח בנשפך וצ"ע ממ"ש שם ס"ג בד"א כשנשפך כו' ואפשר דלא כתב זה רק לסניף בעלמא [ מיהו לפמ"ש בסי' צ"ד שם ס"ק ז' בשם תשובת אמונת שמואל אתי שפיר ועי' מ"ש לקמן סימן קכ"ג ס"ק י"ד] כ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ושמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ושמא יש בו ס' ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ד וערלה. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ד חילוקי דינים בזה עיין שם: ש"ע סָעִיף ז
ה אסור להריח. עיין בש"ג פ' בתרא דעבודת כוכבים גבי בת תיהא שדעתו דה"ה בשאר איסורים שאינם איסורי הנאה אם עיקרם להריח אסור להריח בהם וק"ו לברך עליהם עיין שם ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן מ"ה שהשיג עליו והעלה דאם אינם איסורי הנאה שרי להריח בהם אפילו עשוייה לריח. וע"ש עוד שהשיג על הש"ך ס"ק כ"ז ששגג בכוונת דברי המרדכי עיין שם: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א אין כו' ואם כו'. כלוי דרבא בע"ז ס"ו ב' כוותיה ועוד דברייתא אין צולין כו' כוותיה דייקא דלרב צריך לחסורי דלא כגאונים ור"ת שפסקו כרב משום דתני רב כהנא כוותיה ורבא מפרזקיא עבד עובדא וכן מר בר ר"א מדקאמר אפילו במילחא משמע דמודה לקמייתא וכתב רי"ף דכולהו אתיין אף כלוי דכל הני לכתחלה ולוי לא שרי אלא בדיעבד דהא שצלאו קאמר ול"ק צולין [ואדרבה מדבריהם משמע דס"ל כלוי דלרב אף במילחא יש לאסור כמ"ש בפ"ב (ל' ועתוס' שם א' ד"ה ואפי') שם אין טשין כו' ואם כו'] ואף שהר"ן הקשה ע"ז דא"כ מאי פריך מיתיבי אין צולין כו' וכן הקשו התוס' שם ד"ה מאי כו' ועוד דרבא דאזיל בשיטתיה מתיר בבת תיהא לכתחלה ועוד דבירושלמי פ"י דתרומות הלכה ב' מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר פליגא מתני' על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובת לא אמרו אלא מפני דתערובת הא שלא מפני התערובת לא וכן הקשה הרשב"א מ"מ כתב הרשב"א שיש לחוש לסברת הראשונים לאסור לכתחלה [ותירץ בש"ד סי' ל"ה דהא דרבא דמתיר לכתחלה בת תיהא שאני דלא מפטמא ולא עביד לריחא ועתוס' בע"ז שם והא דפריך מיתיבי כו' כתב הרשב"א כיון דתרווייהו התירא הוא יש להתיר אף לכתחלה וההיא דירושלמי קשיא מ"מ כיון דבגמ' דידן משמע דיעבד דוקא] וער"ן שיישב ודחה ראיית ר"ת בענין אחר וכתב הרי"ף עוד ואע"ג דר"ל דאמר בפת חמה כו' כלוי הוא כמ"ש והאי נמי כו' לית הלכתא כר"ל נגד לוי ורבא וליתא להא דר"ל כלל ובכולהו פליגי והלכה כרבי יהודה לגבי ר"מ כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ו ב' נ"ב א') וגם ר' יוסי ס"ל דל"פ על ר"י אלא מפני שהשעורים שואבות עצמו של יין ולאו ריחא הוא וראיה דר"מ אסר ולא מפרש טעמיה ור' יוסי הוצרך לפרש וכ"פ הרמב"ם וכר' יוסי ועס"ד וכזה י"ל גם אהא דרב כהנא ורבא מפרזקיא דאדחו מקמא רבא דבתרא הוא ומר בר ר"א לא מודה להו וכ"כ הר"ן: ש"ע סָעִיף א
ב ואם התנור כו' ופיו כו'. תוספות בע"ז שם ד"ה רבא אף לרב: ש"ע סָעִיף א
ג ובלבד כו'. דאפי' בצונן אמרו בר"פ כ"ה ק"ז כ' ובלבד כו': ש"ע סָעִיף א
ד ואם א' כו' דהוי כעין שתי קדירות דשרי אפילו לרב תוספות פסחים ד"ה אסרה כו': ש"ע סָעִיף א
ה וה"ה כו'. כמ"ש שם תני רב כהנא כו': ש"ע סָעִיף א
ו ונוהגין כו'. כ"פ או"ה וס"ל דמ"ש תוספות לחלק בין תנור גדול לקטן היינו בדיעבד לרב אבל לדידן דקי"ל כלוי אין נ"מ בזה אבל כל הפוסקים כתבו כמ"ש בש"ע ועב"י סי' צ"ז: ש"ע סָעִיף א
ז ואם אפה כו'. כנ"ל מהא דתני רב כהנא ועבד רבא כו': ש"ע סָעִיף א
ח וכן אם כו'. דמה שהתיר לוי בשל ישראל דהוי דיעבד: ש"ע סָעִיף א
ט מותר בשניהם. ר"ל אפילו בבב"ח שלא כדעת הרי"ף שכתב עוד טעם אחר על הא דרב כהנא משום דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ובכה"ג מודה לוי וכשיטתו שכתב דרב דאוסר אזיל לטעמיה דס"ל מין במינו במשהו ולהכי לא קי"ל כרב דקי"ל בששים אבל בכה"ג מודה לרב. אבל הקשו עליו דכה"ג לא מקרי דשיל"מ כמ"ש ביבמות פ"ב א' ועוד דדשיל"מ בשא"מ בטיל ועוד דא"כ דגים שעלו בקערה למה מותר ועוד דהא אף בפ"ע מתיר דבא בבת תיהא ואף שי"ל כל הקושיות ב' קושיות הראשונות עבר"ן פ"ו דנררים (נ"ב א') ומדגים אין קושיא דשם אף משהו ליכא ומבת תיהא לא קשיא כמ"ש בש"ד כנ"ל מ"מ העיקר כתירוץ הראשון של הרי"ף כנ"ל אבל בעיקר דינא השיג בד"מ ובת"ח דהא שמן ודבש של עובדי כוכבים מותר לכתחלה לקנותם משום נטל"פ כמ"ש בפ"ב דע"ז ולא אמרינן שהוא לכתחלה וגם מה שהתיר הרב גם בבב"ח צ"ע כיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי לכתחלה כמ"ש הרי"ף וכ"פ הרמב"ם בפ"מ דאסור ולא חילק אף שפסק כלוי בפט"ו וכן בגמ' סתמו אסור לאכלו בכותח: ש"ע סָעִיף א
י י"א דאין כו'. דדמי לפת חמה וחבית פתוחה דאסור כמ"ש בס"ד דאף לוי מודה (וע"ל ס"ק ל'): ש"ע סָעִיף א
יא ובמקום כו'. כסברת כל הפוסקים שחולקים עליו: ש"ע סָעִיף א
יב ואם האיסור כו'. בזה מתורץ דר"ל ל"פ אלוי ורבא דלא כרי"ף ורמב"ם וכמ"ש תוס' בע"ז שם דבפת חמה וחבית פתוחה אף רבא מודה וכמ"ש הטוש"ע בס"ד: ש"ע סָעִיף א
יג וכ"ש אם כו'. עסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה י"א דבדברים כו' אבל כו': (ליקוט) וכ"ש אם כו'. כן למד מדברי או"ה כמ"ש בסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה אבל אם כו' ודבריו תמוהין מהא דפ"י דתרומות חסית כו' וע"כ צריך לחלק בין בעין ובין איסור הבלוע ועמ"ש שם (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
יד אבל אם א' כו'. כנ"ל בש"ע וכמו פת חמה וחבית מכוסה: (ליקוט) אבל אם א' מהם כו'. מהבית סתומה דמותר אף בפת חמה ואף לר' יוסי אין אסור אלא בשעורים שהם שואבות אבל בלא"ה כמו בחטים מותר וכן קי"ל בס"ד (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
טו אם אפו או כו'. כ"כ באו"ה והוא אזיל לשיטתו דאפילו בתנור סתום אוסר בדיעבד משום דהוי כי הבית פתוחה ופת חמה וכ"כ ש"ד בשם ראב"ן וז"ש מגולין כנ"ל אבל מדברי תוס' בע"ז שם משמע דדוקא לרב שכתבו ולענין ריחא דהתם כו' ה"מ כו' וה"ה כו' וז"ש לעיל ובמקום הפסד כו' ואעפ"כ לא רצה להקל כאן: ש"ע סָעִיף א
טז וה"ה אם כו'. שדין א' להם כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
יז אבל בזא"ז כו'. כמ"ש בע"ז שם שאני התם דמקליא כו' ואע"ג שנשאר הריח בתנור ואף אביי מודה: ש"ע סָעִיף א
יח אא"כ כו'. כנ"ל מהא דמכשירין: ש"ע סָעִיף א
יט ולצורך הפסד כו'. אבל בלא"ה צריך בכל חתיכה ס' דלא ידעינן לאיזה צד הלך הריח אלא כיון דהכל בספק כולם מצטרפין כמ"ש בסי' קי"א ס"ז והרב הולך לשטתו שכתב שם ג"כ ולצורך הפסד ואע"ג שכ' שם ומיהו אין לאכלו כו' בריחא יש להקל כמ"ש באו"ה: ש"ע סָעִיף א
כ י"א דאיסור כו'. כ"כ תוס' בע"ז שם וכ"ד הרי"ף שכתב דלכך לא קי"ל כרב לפי דאזיל לטעמיה כנ"ל וכן הא דאסרו למיכל בכותחא משום דהוי דשיל"מ: (ליקוט) י"א דאיסור האוסר כו' פלוגתא זו תליא בפלוגתא דרי"ף ותוס' דרי"ף מביא ראיה דהלכה כלוי מהא דע"ז בבת תיהא ושם איתא לאיסורא בעינא ואפ"ה מותר כ"ש בתערובת כיון דבעיניה לא אסור כלל וכמו שהקשה הר"ן על הרי"ף בפ' ג"ה על מ"ש דרב אזיל לטעמיה כו' וכן כותחא דאסור משום דדשיל"מ הוא ע"ש אבל לתוס' דס"ל דלא תליא בהא דע"ז דאף למ"ד לאו מילתא היא שם אסור דבעיניה הוא ורבא דמתיר משום דמזיק וכמ"ש תוס' שם ד"ה אביי וד"ה רבא ע"ש ולהכי אסרי תוס' בזילוף שם ולדברי רי"ף היה מותר אבל לפי' אסור משום דנהנה וכן בתערובת ובזה תליא פלוגתא אם הלכה כרב או כלוי וכן ההיא דס"ד אתיא כתוס' אבל לרי"ף ליתא דר"ל כלל ואפילו בחבית פתוחה ופת חמה מותר דלאו מילתא היא ואפילו בעיניה מותר וכמ"ש הרי"ף שם וכ"פ הרמב"ם וגם מ"ש בס"ה בהג"ה ואסור לזלוף כו' כנ"ל ומ"ש בס"ו שק כו' ועבה"ג שם ולכאורה תמוה דא"כ גם באכילה יהא מותר ועוד מה בכך שאינו מכוין פסיק רישא הוא ועתוס' בפ' כ"ש כ"ה ב' ד"ה לא אפשר כו' ומיירי כו' אלא דרשב"א אזיל לשיטתו שכתב בהא דס"ז בשמים כו' דאסור ומחלק בין וורד והדם דעיקרו לריח דאסור משא"כ ביין דאין עיקרו לריח להכי לאו מילתא וכשיטת הרי"ף דמדמי להא דפ' כ"צ דשם ג"כ הבשר עיקרו לאו לריח אבל תוס' לא ס"ל האי חילוק אלא בבת תיהא משום דמזיקו וכמ"ש תוס' שם ושם י"ב ב' ד"ה אלא כו' וכמ"ש בס"ז ולפ"ז אסור כאן (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
כא אם כו'. דלא כתוס' שם ועש"ך: ש"ע סָעִיף א
כב וי"א כו'. וראייתו מלחמי תודה שהיו כולן נאפות בתנור אחד דלא מצינו נאפות בפ"ע אלא שתי הלחם ולחם הפנים כמ"ש ברפי"א דמנחות וס"ל דאין לחלק בין תנור גדול לקמן דאל"כ הא מחזיק עשרים עשרונים היה וגם לפי מ"ש הרשב"א דפלוגתייהו דוקא בא' מהן שמן כמ"ש בגמ' וכ"כ תוס' שם ד"ה נימא אין ראיה משם. ונ"ל ראיה מדפריך שם לרב מאין צולין כו' דלמא רב לא אסר אלא מין במינו וגדי וטלה מץ בשא"מ הוא כמ"ש ב"י סי' צ"ח בשם האגור אלאע"כ דאין חילוק וז"ש שם מ"ל גדי וגדי ומ"ל כו' ודלא כרי"ף וכן דקאמר שם לרב נימא כו' הא בכה"ג אף רב מורה וכן בע"ז פריך מכמון של תרומה ומדפריך בפשיטות ש"מ דאין לחלק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
כג בד"א כו'. כמ"ש בפסחים שם הב"ע כגון כו' ולא פריך אלא דהא אסור לצלות פסח בקדירה. ועבה"ג: ש"ע סָעִיף ב
כד ודוקא כו'. דבכה"ג בצלי מותר בדיעבד דבכה"ג פליגי רב ולוי ובכה"ג הוא דקאמר דבקדרות מותר וע"ל ס"א י"א דאין מתירין כו' ונ"מ דכאן מותר לכתחלה: ש"ע סָעִיף ב
כה ובמקום כו'. כמ"ש בס"א בצלי ג"כ ובמקום כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כו משום דא"א כו'. ר"ל אע"ג דבסוף ע"ז אוסרין לכתחלה כאן הוי בדיעבד משום כו'. תוס' בע"ז שם: ש"ע סָעִיף ג
כז כ"ז כו' כמ"ש בסוף ע"ז דברים שנשתמש כו' ועבא"ח סי' תנ"א סי"ט: ש"ע סָעִיף ג
כח ולא כו'. דלא מהני אלא לדבר שתשמישו בעירוי דאינו בלוע אלא כ"ק ועבא"ח שם סי"ז בהג"ה ולקמן סי' קכ"א ס"ב בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כט פת כו'. דלוי ורבא ל"פ עליה דר"ל ועתוס' בע"ז שם והשתא הוי טובא גווני כו' ול"ק ללוי ודאי תנאי אלא בפת צוננת או חבית סתומה. אבל בת"ה ק"ה ב' כ' דרבא פליג עליה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ל ודוקא אם כו'. ר"ל שאין מקום לריח היין לצאת אלא נגד הפת ולכן אוסר בתנור סתום מכל צד ומדמי לכאן ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
לא מותר כו'. כפי' הערוך וש"פ דמיירי בפיו: (ליקוט) מותר לשאוף בפיו. ר"ח וערוך ובזה מתורץ קושית תוס' י"ב ב' ד"ה אלא הקשה כו' דבפיו ודאי לאו מילתא היא. ר"נ (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
לב אבל אסור כו'. דע"כ לא שרי רבא אלא משום דריחא לאו מילתא משא"כ בטעימה וכמ"ש בפ' ג"ה (צ"ז א') בשלמא תרומה טעים כו' מאן טעים ליה ולא אמרו ברפ"ב דברכות (י"ד א') אלא משום דאכילה ושתיה קביל עליה דבקבלתו תליא ולכן כי' תוס' שם דדוקא בתענית יחיד: ש"ע סָעִיף ה
לג ואסור כו'. דהנאה הוא כמ"ש בספ"ק דפסחים שותין מלוג בסלע ומזלפין כו'. ול"ד לבת תיהא דשם לא נהנה שחוזק היין נכנס בחוזק ומזיק משא"כ כאן דמתפזר: ש"ע סָעִיף ה
לד אבל מותר כו'. ולא חשיב כשותה כמ"ש אביי בבת תיהא דא"א לומר משום הנאה דא"כ מאי פריך מתרומה הא מותר בהנאה שאינה של כילוי שאינה אלא ריחא כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ג א') והרי תרומה כו' אבל בזילוף לא מדמתירין בספ"א דפסחים לזלף תרומה ממאה. תוס' בע"ז שם ד"ה אביי כו' והג"א שם ד"ה ומיהו כו': ש"ע סָעִיף ה
לה דמותר בהנאה. ע"ל ר"ס קכ"ג (ע"ל סי' קנ"ה ס"ק כ'): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לו אבל לבשמים כו'. משום הקריבהו נא כמ"ש בפ"ו דב"ב (צ"ז ב'): (ליקוט) אבל לבשמים כו'. דבעיא שם (בע"ז) א' המשתחוה לדקל כו' אליבא דרבנן כו' אע"ג דמותר מעולם להדיוט (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
לז בשמים כו'. כמ"ש בע"ז י"ב ב' ארשב"ל ל"ש כו' ול"ד לבת תיהא דשם מזיקו ואין נהנה ואף אביי ל"פ אלא משום דהוי כשותה וכמ"ש בקטורת בפ"ב דפסחים (כ"ו א') והרשב"א חילק דבת תיהא אינו עומד לריח וכ"כ המרדכי וראייתו מסוכה ל"ז ב' דאתרוג של מצוה מותר להריח אע"ג דאסור בהנאה וליתא דמשם מוכח להיפך כמ"ש מאכילה אקצייה כו' הלא"ה אין הילוק וכ"כ הש"ך וכ"כ תוס' שם ד"ה אלא ולא מבעיא בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ד ב') אלא אפילו ערלה דאין לוקין מ"מ איסורא מיהא איכא ועתוס' דע"ז י"ב ב' ד"ה אלא כו': ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.