א אֵין צוֹלִין בְּשַׂר כְּשֵׁרָה עִם בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּתַנּוּר אֶחָד, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה. וְאִם צְלָאָן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָאֲסוּרָה שְׁמֵנָה הַרְבֵּה, וְהַמֻתֶּרֶת רָזָה. וְאִם הַתַּנּוּר גָּדוֹל שֶׁמַּחֲזִיק י"ב עֶשְׂרוֹנִים, וּפִיו פָּתוּחַ, מֻתָּר לִצְלוֹתָם בּוֹ, וּבִלְּבַד שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה. וְאִם אֶחָד מֵהֶם מְכֻסֶה בִּקְעָרָה אוֹ בְּבָצֵק וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר לִצְלוֹתָם, אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר קָטָן וּפִיו סָתוּם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְבָשָׂר עִם חָלָב נָמֵי דִּינָא הָכֵי. (טוּר סִימָן צ"ז). וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר גָּדוֹל; וּבְדִיעֲבַד, לְהָקֵל אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר קָטָן. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט וּבִתְשׁוּבַת ר"י מִינְץ וּבְהַגָּהַת ש"ד וְאָגוּר בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל וְטוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א שֶׁכֵּן הַסְכָּמַת רֹב הַמּוֹרִים וְהוּא שִׁיטַת רַשִׁ"י וְה"ג וְרִי"ף וְרַמְבַּ"ם). וְאִם אָפָה פַּת עִם בָּשָׂר, אָסוּר לְאָכְלוֹ עִם חָלָב, אִם יֵשׁ לוֹ פַּת אַחֵר (שָׁם). וְכֵן אִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אָפָה פַּת עִם אִסּוּר, אָסוּר לִקְנוֹת אוֹתוֹ פַּת אִם יֵשׁ פַּת אַחֵר, דְּכָל זֶה מִקְרֵי לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם אֵין לוֹ פַּת אַחַר בְּרֶוַח, מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם, דְּזֶה מִקְרֵי לְעִנְיָן זֶה דִּיעֲבַד. (אָגוּר בְּשֵׁם ר"י מוּלִין). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מַתִּירִין רֵיחָא, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אֶלָּא אִם כֵּן הַתַּנּוּר פָּתוּחַ קְצָת מִן הַצַּד אוֹ לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁהֶעָשָׁן יוֹצֵא (שָׁם בְּאָרֹךְ). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד אֵין לְהַחְמִיר, בְּדִיעֲבַד (כִּי כֵן נִרְאֶה מֵהַפּוֹסְקִים וְכ"פ בֵּית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ סָתוּם לְגַמְרֵי. וְאִם הָאִסּוּר דָּבָר חָרִיף, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַהֶתֵּר דָּבָר חָרִיף, רֵיחָא מִלְּתָא הִיא וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר, אִם שְׁנֵיהֶם מְגֻלִּים. אֲבָל אִם אֶחָד מֵהֶם מְכֻסֶּה, אֲפִלּוּ בְּבָצֵק בְּעָלְמָא, מֻתָּר. (מָרְדְּכַי פ' ג"ה וְאו"ה). אִם אָפוּ אוֹ צָלוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר תַּחַת מַחֲבַת אַחַת מְגֻלִּין, אָסוּר (תּוֹסָפוֹת) אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (שָׁם בְּאָרֹךְ). וְהוּא הַדִּין אִם אָפוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא פַּת עִם בָּשָׂר, אָסוּר לְאָכְלוֹ בְּחָלָב (ש"ד סִימָן ס' וּמהרא"י). אֲבָל בָּזֶה אַחַר זֶה אֵין לָחוּשׁ (תְּשׁוּבַת מיי' סוֹף הִלְכוֹת מ"א וּתְשׁוּבַת ר"י וְאו"ה), אֶלָּא אִם כֵּן הִזִּיעַ הַמַּחֲבַת מִשְּׁנֵיהֶם, דְּאָז אָסוּר אֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְגֻלִּין, דְּהָוֵי כְּכִסּוּי שֶׁל קְדֵרָה. (ד"ע מִמַּשְׁמָעוּת הָרֹא"שׁ סִימָן צ"ג), כְּדִלְעֵיל סִימָן צ"ג. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מָקוֹם דְּאָמְרִינַן רֵיחָא מִלְּתָא וְאוֹסֵר בְּדִיעֲבַד, הַיְנוּ דַּוְקָא דְּלֵיכָּא שִׁשִּׁים מִן הַהֶתֵּר נֶגֶד הָאִסּוּר. אֲבָל בִּדְאִכָּא שִׁשִּׁים מִן הַהֶתֵּר, אֲפִלּוּ בְּכָל מַה שֶּׁבַּתַּנּוּר, מְבַטֵּל הָאִסּוּר. (שָׁם בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"ט די"ח). וּלְצֹרֶךְ הֶפְסֵד יֵשׁ לִנְהֹג כֵּן. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִסּוּר הָאוֹסֵר בְּמַשֶּׁהוּ, כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח, רֵיחָא מִלְּתָא וְאוֹסֵר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אִם הַתַּנּוּר קָטָן וְהוּא סָתוּם, וְהָאִסּוּר וְהַהֶתֵּר מְגֻלִּין תּוֹךְ הַתַּנּוּר. (ד"מ בְּשֵׁם הַגָּהַת סמ"ק וּבְשֵׁם תּוֹסָפוֹת ע"ז דַּף ס"ו ע"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק. (ד"מ בְּשֵׁם מָרְדְּכַי). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּין. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קי"ח אִם יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁפּוֹת ב' קְדֵרוֹת, וְא' מֵהֶן שֶׁל אִסּוּר, עַל הַכִּירָה אוֹ לִצְלוֹת אִסּוּר אֵצֶל הֶתֵּר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצָלִי. אֲבָל אִם בָּא לְבַשְּׁלָם בִּקְדֵרָה, זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר קָטָן וּפִיו סָתוּם, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁפִּי הַקְּדֵרוֹת מְגֻלֶּה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּנּוּר פָּתוּחַ קְצָת, אֲבָל אִם הוּא סָתוּם מִכָּל הַצְּדָדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּטְמִינִים הַחַמִּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, אָסוּר. (מהרי"ו סִימָן מ"ד וְאו"ה וְהַגָּהַת ש"ד בְּשֵׁם מַהֲרָ"ם). וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד יֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹסְרִין, אִם הָאִסּוּר וְהַהֶתֵּר מְגֻלֶּה. (כָּךְ מַשְׁמָע בְּהַגָּהָת ש"ד). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לְהָקֵל.
ג אִם יֵשׁ שַׁמְנוּנִית שֶׁל אִסוּר עַל הַמַּרְדֶּה שֶׁקּוֹרִין פאל" א, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ הֶתֵּר כָּל הַיּוֹם. מִיהוּ כְּשֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר. הַגָּה: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בַּת יוֹמָא לֹא מְהָנֵי בָּהּ הַגְעָלָה וְלֹא קְלִיפָה בִּכְלֵי אֻמָּנוּת (ת"ח סִימָן ק"ל וְהַגָּהַת ש"ד וּמָרְדְּכַי).
ד פַּת חַמָּה שֶׁמֻּנָּח עַל גַּבֵּי חָבִית פְּתוּחָה שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ, אֲסוּרָה. וְדַוְקָא אִם מֻנַּחַת נֶגֶד הַמְּגוּפָה. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט). אֲבָל אִם הַפַּת צוֹנֶנֶת, אֲפִלּוּ אִם הֶחָבִית פְּתוּחָה, אוֹ פַּת חַמָּה וְחָבִית מְגוּפָה (פי' סְתוּמָה), מֻתָּר. וְאִם הָיָה פַּת שְׂעוֹרִים, אָסוּר אִם הַפַּת חַמָּה, אֲפִלּוּ חָבִית מְגוּפָה.
ה מֻתָּר לִשְׁאֹף בְּפִיו רֵיחַ יַיִן נֶסֶךְ דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבְּחָבִית, לֵידַע אִם הוּא טוֹב. הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לְטוֹעֲמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בּוֹלְעוֹ (ריב"ש סִימָן רפ"ח). וְאָסוּר לְזַלֵּף יַיִן נֶסֶךְ שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה (בִּשְׁעָרִים בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף ע"ז). אֲבָל מֻתָּר לְזַלֵּף סְתָם יֵינָם, דְּמֻתָּר בַּהֲנָאָה (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט).
ו שַׂק שֶׁל פִּלְפְּלִין וְזַנְגְּבִיל שֶׁמְּשִׂימִין בְּקַנְקַנֵּי יַיִן נֶסֶךְ, מֻתָּר לְהָרִיחַ בָּהֶם. אֲבָל לִבְשָׂמִים דְּהַבְדָּלָה, אָסוּר.
ז בְּשָׂמִים שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְעָרְלָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם.
א סָעִיף א אין צולין כו'. דוקא כשהאחד מהן שמן אפילו הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור בריחיה והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר ואע"ג דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם תירץ מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ל"ה דריחא שאני לפי שהפטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו אבל כששניה' כחושים כתב הרשב"א בת"ה דף ק"ה ע"ג דשרי לכ"ע ומביאו ב"י ומשמע אפילו לכתחלה והכי משמע להדיא מכתבי מהרא"י סימן ע"ו וגם בת"ח כלל צ"ה ד"ג פסק כן אלא שכתב אח"כ ומ"מ טוב להחמיר לכתחלה דב"י כתב בסימן צ"ז דאין דבריהם נראין עכ"ל. ותימה דהא הב"י לא פליג אלא אמ"ש מהרא"י שם דמותר לצלות כבד בתנור עם תבשיל שמן מטעם דחששא דמפטמי אהדדי לא שייך גבי דם הנבלע בכבד שהוא דבר קלוש ואהא כתב הב"י ואין טעמו נראה בעיני ע"ש אבל כששניהם כחושים ודאי דהב"י לא פליג שהרי הביא דברי הרשב"א בסתם ועוד דכן מוכח להדיא בש"ס פרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) דקאמר התם רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולא קאמר רבותא טפי וגם מדתלי טעמא דמפטמי אהדדי משמע להדיא דבששניהם כחושים אפילו לרב שרי גם באו"ה כלל ל"ט דין כ"ד כתב דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת עכ"ל משמע דאיסור דאורייתא כחוש אסור לכתחלה וז"א והכי מוכח' נמי להדיא מתשובת ר"ת וראבי"ה שבש"ד סי' ל"ו ובתשו' מיימוני המ"א סי"ו ובמרדכי פכ"ש וברוקח סי' רצ"ב ע"ש וכ"נ מדברי מהרש"ל פג"ה סימן ט"ו וע"ש:
ב סָעִיף א ואם צלאן ה"ז מותר. דריחא לאו מלתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ס צ"ז דאסור לאכלו בכותח מטעם שכתב הרי"ף דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה:
ג סָעִיף א ואם התנור גדול כו'. עיין בת"ח ריש כלל ל"ה ובסימנים שם דוק ותשכח דס"ל להרב דאפי' כשהתנור פתוח מעט למעלה והוא תנור גדול אסור לכתחלה לצלות היתר עם איסור ונ"ל דמה שסתם כאן כהמחבר היינו כשהוא פתוח ממש דהוי כעין כירה דכתב בת"ח שם ד"ח דשרי לגמרי וכדלקמן סימן קי"ח סי"א:
ד סָעִיף א וה"ה לבשר עם חלב כו'. כלומר לאפות בשר עם חלב:
ה סָעִיף א ואם אפה פת עם בשר. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח מעט למעלה אסור לאוכלו עם חלב כו'. כן משמע בסימני ת"ח ריש כלל ל"ה:
ו סָעִיף א אסור לקנות אותו פת. עיין בת"ח ריש כלל ל"ה מ"ש עוד מזה ועיין לקמן סימן קכ"ב סעיף ו' בהג"ה:
ז סָעִיף א או למעלה במקום שהעשן יוצא. עיין באו"ש מהרש"ל ר"ס ל"ה:
ח סָעִיף א ובמקום הפסד כו'. היינו הפסד מרובה כמ"ש בת"ח שם ד"ד וכן אפי' בבישול כתב בסעיף ב' הפסד מרובה:
ט סָעִיף א ואם האיסור דבר חריף כו'. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצידו עכ"ל או"ה כלל ל"ט דין ך':
י סָעִיף א אפילו בבצק בעלמא כו'. וכתוב באו"ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר עכ"ל ת"ח שם ד"ב:
יא סָעִיף א אסור לאכלו בחלב. היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר"ס צ"ו וכן משמע להדיא בת"ח שם ד"ה ע"ש:
יב סָעִיף א אבל בזה אחר זה אין לחוש. כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ואפילו כלי בן יומו רק שלא יגע ממש עכ"ל תשובת מיימוני ונראה דאפילו דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה והכי מוכח בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו ע"ב) במאי דקאמר התם גבי ריחא דכמון שאני התם דמקלי קלי איסורא ע"ש ודו"ק:
יג סָעִיף א י"א דכל מקום דאמרינן כו'. עיין בד"מ ובת"ח שם ד"ז ובאו"ה כלל ל"ט די"ח ובהג"ה שעל גליון האו"ה שם ובסוף תשובת הרב ודוק בכל המקומות האלו ותמצא שדעת הרב שדין ריחא שוה לשאר איסורים לענין צירוף ששים וכמו דקי"ל לקמן ס"ס קי"א דבמקום שאין הפסד אין הכל נכנס בספק לצרף ה"ה בריחא דבמקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה ששים לבטל אפילו כל החתיכות נוגעות זו אצל זו וכדכתב באיסור והיתר הארוך טעמא דלא עדיף מבליעת איסור עצמו דקיימא לן לעיל סימן ק"ה ס"ז שאין הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אבל במקום הפסד יש לצרף כל החתיכות אפילו אינן נוגעות לבטל בששים דכולן נכנסו בספק זו היא דעת הרב ודוק ומקום הפסד כתב הרב בתשובה ובסימני ת"ח שם דהיינו הפסד מרובה ולפ"ז מ"ש הרב לקמן ס"ס קי"א ולצורך הפסד יש להתיר היינו נמי הפסד מרובה וכ"ש הוא:
יד סָעִיף א אם התנור קטן כו'. צ"ע דבתוס' דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע"ש (ובסמ"ק אין הכרע) וצ"ל דס"ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס"ל ריחא מילתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ"ע:
טו סָעִיף א וי"א שאין לחלק. משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים כן משמע בד"מ ובהג"ה בא"ח סי' תמ"ז ס"א וצ"ע דבמרדכי פכ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת וכדאיתא בתשובת מיי' וש"ד סי' ל"ו ורוקח סי' רכ"ב אבל בהך סברא דמשהו מיהא איכא לא אשכחן דפליג אתוס' וסמ"ק ואה"נ דס"ל אלו היה תבשיל שמן בתנור שנאסר מחמץ שוב מפטם ואוסר במשהו ודוק וצ"ע ומיהו בתשובת מהרי"ל סימן רי"ד מצאתי דלמ"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים ע"ש:
טז סָעִיף ב אבל אם בא לבשלם כו'. הטור בשם הרשב"א סיים הטעם שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר עכ"ל והב"י בסימן צ"ז הקשה ע"ז והוכיח מש"ס דאפילו נצלה בקדרה אינו אוסר ע"ש ואולי לזה השמיט סיום דברי הרשב"א לומר דלא תליא מידי בריח הבישול או צלי רק בהפסק הקדרה ומ"ש בד"א בצלי כו' אבל לבשל כו' אפשר דאורחא דמלתא נקט דכל צלי דרך לצלותו בשפוד וצלי קדר חשיב בישול ובב"ח שם רצה לסתור הוכחות ב"י ע"פ ובאמת דברי ב"י נכונים וברורים וצריך לדחוק וליישב דברי הטור בשם הרשב"א דגם הוא לא תלי מידי בבישול אלא ה"ק שאין ריח המתבשלים כיון שהוא בקדרה המפסקת כ"כ אוסר ובאו"ה כלל ל"ט הבין דברי הטור כפשוטו:
יז סָעִיף ב ודוקא שהתנור פתוח קצת. ואז אפילו לכתחלה מותר וכדכתב בת"ח שם דין י' ע"ש הרשב"א וכ"כ בסימני ת"ח שם וזה החילוק בין בישול לצלי והעט"ז הבין שדעת הרב דלענין ריחא אין איסור בבישול אפילו בתנור קטן וסתום ופי הקדרות מגולים אלא דהמנהג שבישול שוה לצלי בכל מילי בין ענין לכתחלה בין לענין דיעבד ולא כיון יפה עיין בת"ח שם:
יח סָעִיף ב ובמקום הפסד מרובה יש להקל. ומהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' י"ד לא חילק ואוסר לעולם בתנור סתום אפילו גדול ומשמע דאוסר אף במקום הפסד מרובה ע"ש טעמו והב"ח פסק כהרב:
יט סָעִיף ג מיהו כשאינה ב"י מותר להשתמש בה. ולא גזרו שאינה ב"י אטו ב"י (כדלקמן ר"ס קכ"ב) אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה של איסור עכ"ל התוס':
כ סָעִיף ג ולא קליפה כו'. ולא הגעלה אחר הקליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו ע"י האור דנתבאר בא"ח סימן תנ"א ס"ד דצריך ליבון ת"ה שם וע"ל סי' קכ"א:
כא סָעִיף ד פת חמה כו'. אסור מפני ששואב הריח של יין ואע"ג דלעיל סעיף א' כתב ואם צלאן ה"ז מותר והפוסקים מדמים ב' דינים אלו להדדי מ"מ הא התוס' והרא"ש כתבו להדיא בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ז דל"ד להדדי וכן הוא בראב"ן דף ע"ד ע"ד ובשאר פוסקים ואחרונים:
כב סָעִיף ד של יין נסך. פירוש אפילו סתם יינם או שאר יין נסך שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב כאוכל כמ"ש בפרק בתרא דעבודת כוכבים דריח זה חשיב כאוכל והכי מוכח בש"ס דאיתא התם דין זה גבי יין של תרומה דמותר בהנאה:
כג סָעִיף ד אם הפת חמה כו'. ה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש"ס פכ"צ דף ע"ו ופ' בתרא דעבודת כוכבים דף ס"ו וכן משמע בסימני ת"ח שם די"א:
כד סָעִיף ה אבל אסור לטועמו. אע"פ שאינו בולע ע"ש בריב"ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפי' שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן:
כה סָעִיף ה דמותר בהנאה. צ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ובדברי התוס' פ' בתרא דעבודת כוכבי' דף ס"ו ד"ה אביי מבואר דזילוף חשיב הנאה גמורה ואסור לכ"ע ביין האסור בהנאה (וכ"פ הרשב"א בתשו' ומביאו ב"י לקמן ר"ס קכ"ג דזילוף הוא הנאה גמורה ואסור בסתם יינם ע"ש) ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה:
כו סָעִיף ו מותר להריח בהם לכתחלה. לפי שאין היין נותן בהם כח ואין עושין כן כדי ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבה ליתן התבלין טעם ביין וגם זה שמריח בו אינו מכוון לריח היין אלא לריח התבלין ומ"מ מסתבר דלבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל רשב"א וכתבו המחבר גם בא"ח סימן רצ"ז ס"ג:
כז סָעִיף ז אסור להריח בהן. דאסורים הם בהנאה דכל שעשויים להריח כורד והדס כו' אסור עכ"ל רשב"א וכ"כ בא"ח וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי להריח ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל ב"י וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ב ד"ה אלא בורד והדס בשם ר"ת ותירץ בזה הא דמותר להריח ביין בסעיף ה' וכ"כ המרדכי פכ"ש וז"ל אבל בדבר שאין עיקרו עומד להריח בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא וראיה מהדס ואתרוג במסכת סוכה עכ"ל אבל באמת ראייה זה איני מכיר ואדרבה משמע לכאורה איפכא דהכי איתא התם במסכת סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"ב) אמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקציי' עד כאן משמע דוקא אתרוג דמצוה הוא דאסור משום דהוקצה למצותו הילכך כיון שאינו עומד להריח אמרינן דלא הוקצה ריחו למצותו אבל דבר שאסור מן התורה לא משום מוקצה נראה דאין חילוק דס"ס נהנה הוא מהריח ובתוס' בעבודת כוכבים שם מסקי גם כן דבעבודת כוכבים אין חילוק (וכתבו דהא דסעיף ה' ביין שאני דליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו אבל בשאר איסורים מודים לר"ת ע"ש) הלכך בעבודת כוכבים עכ"פ אין להקל:
א סָעִיף א אין צולין בשר כשירה כו'. אפי' אם הכשירה שמינה והאיסור רזה דריח הכשירה מפטם לאיסור וחוזר ואוסר את ההיתר כן פרש"י בפרק כיצד צולין ולעיל סי' ק"ה סעיף ה' כתבתי דברי מהרא"י במה שמחלק בין הא ובין הך דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ע"ו דמ"מ שרי לכתחלה לצלות כבד בתנור עם תבשיל למ"ד ריחא מילתא הוא דכל דם הוא כחוש ולא שייך כאן דהתבשיל מפטם להדם וחוזר ואוסר התבשיל דדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש כו'. וכתב רש"ל בא"ו שלו סי' ל"ה על זה דדוקא בכבד שכולו היתר התיר מהרא"י אבל בשר שנאסר מחמת דם כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב אוסר בשר שנצלה או נתבשל עמו בתנור לפי שאמרי' חתיכה עצמה נעשה נבילה אפי' גבי דם ומו"ח ז"ל חולק עליו דכל דם קלוש הוא ואינו אוסר בריחא והכי משמע לישנא דמהרא"י הנ"ל וכ"ז הוא לכתחלה אליבא דהלכתא דבדיעבד הכל שרי ודבר פשוט הוא דאם גם התבשיל הוא דבר כחוש אפילו לכתחלה שרי וכ"כ ב"י בסי' צ"ז בשם ת"ה הארוך ומהרא"י הנ"ל לא איירי אלא בתבשיל שמן וכן העתיק ב"י דבריו בסי' צ"ז ומש"ה כ' עליו דאין טעמו נראה להקל ובת"ח כלל ל"ה דין ג' הביא דברי מהרא"י הנ"ל לענין שניהם כחושים וכתב על זה דיש להחמיר לכתחלה כיון דהב"י כתב דאין טעמו נראה ולא דק בזה כדפרישית ובפת כתבו הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל משום הכי אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפית עם מצה:
ב סָעִיף א ואם התנור גדול כו'. משמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח וכן כתב הטור כאן ואע"ג דבסי' צ"ז כתב וז"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ"ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו הם פתוחים ובד"מ דחק בזה לחלק דלעיל מיירי לענין בשר בחלב וכאן בשאר איסורים ומו"ח ז"ל תירץ דלעיל מיירי בדיעבד וכאן לכתחלה וכל זה ללא צורך דפשוט הוא כמ"ש. וכתב מהרא"י בשערים ורש"ל פרק גיד הנשה סי' י"ד מביאו דלפי דעת האשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסים הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים:
ג סָעִיף א ובדיעבד להקל אפי' בתנור קטן. פי' אפי' סתום:
ד סָעִיף א דזה מקרי לענין זה דיעבד. כתב בת"ח כלל ל"ה ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישול עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן בני יומן ואע"פ דנ"ט לפגם אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים () שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים:
ה סָעִיף א ואפי' בדיעבד אסור אם שניהם מגולים. זה דעת א"ו הארוך לפרש כן דברי המרדכי פג"ה כמ"ש בת"ח משמו דאפילו בתנור נדול ופתוח אסור אבל רש"ל פג"ה סי' ט"ו כתב על דברי המרדכי שהיינו דוקא בתנור קטן או מכוסה אבל בתנור גדול ופתוח לכ"ע שרי ולזה הסכים מו"ח ז"ל. ולי נראה כפסק רמ"א דהא במרדכי שמה מדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה דהוא אסור אפי' דיעבד כמ"ש הש"ע בסעיף ד':
ו סָעִיף א אפי' בכל מה שבתנור כו'. דיש לנו לומר שאין להצטרף אותם דהא אפי' בצלייה אמרינן אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מכל מקום בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל:
ז סָעִיף ג אסור ליתן עליה היתר כל היום. באו"ה כלל ל"ט סי' ז' שאסרו אפי' בדיעבד אם הוציאו העובד כוכבים מן התנור על כלי אחד עוגות עם פשטיד"א של איסור וסיים אחר כך מיהו לא אסר אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד"א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אין מכירו חד בתרי בטל אע"ג דהוה ראוי להתכבד דאין איסורו מגופו ואם היא אינה בת יומא פשיטא דאינה אוסרת וכתב רש"ל פ' גיד הנשה סי' ל"ח דצריך ששים בהיתר נגד האיסור שברחת והוא אזיל לטעמיה דכתבתי משמו בסי' ק"ה סעיף ט' דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ"א:
ח סָעִיף ג משום דא"א בענין אחר. בתוס' פ' בתרא דעבודת כוכבים הביאם ב"י סימן צ"ז כתוב הטעם בזה שהרי לא ישמע לו העובד כוכבים לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור עכ"ל. נראה פירושו שהרי אנו קונין פת עובדי כוכבים ואין להם אלא מרדה אחת שמוציא עליה איסור גם כן ואי אפשר להזהר מזה שהרי העובד כוכבים לא ישמע לנו אם נאמר לו שיעשה מרדה חדשה תמיד ע"כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה. ובלבוש כתב הטעם בהיתר זה לכתחלה שלא גזרו בה משום בת יומא כמו בשאר כלים משום דלא שכיחא והוא פירוש בדוי מלב אין לו מקור:
ט סָעִיף ה אבל אסור לטועמו. פי' לשום איסור והטעם דלא גרע מריחא ונכון להעמיד הג"ה זאת אחר סעיף ה' ור"ל אע"פ שמותר לשאוף מ"מ אסור לטעום כו' שוב ראיתי כן בספרים אחרים.
י סָעִיף ו מותר להריח בהם. שאין היין נותן בהם כח אדרבה הם מבשמים היין וגם המריח אין כוונתו להריח היין אלא להתבלין ומיהו להבדלה אסור משום דאימאיס משמע כאן דשאר פלפל מותר להבדלה ולא כמו שמצאתי כתוב דאין לעשות במוצאי שבת הבדלה על פלפלין ומביא ראייה מדאיתא במשנה סוף פרק ר' עקיבא פלפלת כל שהוא ואח"כ תנא מיני בשמים כל שהוא שמע מיניה דפלפלין אינן בכלל בשמים אלא בכלל תבלין. ולא עיין שם ברש"י שכ' דאותו פלפלת אינה פלפל שלנו ונראה דזהו דחקו לכך מדאיתא שם בגמרא פלפלת כל שהוא למאי חזיא לריח הפה ועל שאר בשמים לא מפרש בגמרא משום דסתמייהו לריח טוב אם כן גם פלפלין בכלל ע"כ פירש דמין אחר הוא כנלע"ד ברור. ועוד ראייה מפורשת ממה שכתב ב"י ביורה דעה סי' רי"ז ודע שכל דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שום ובצלים וכיוצא בהם נקראים תבלין וכ"כ הרמב"ם פרק ב' דערלה ובהני שייך לפלוגי בין חיין למבושלים אבל פלפלין וכיוצא בהם אין לחלק עכ"ל הרי דפלפלין אינן בכלל תבלין אלא דינם כשאר בשמים:
א סָעִיף א בתנור. כתבו הט"ז וש"ך דוקא כשא' מהן שמן אפי' הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור [ואע"ג דקי"ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו יוכל לילך שם. תי' מהרא"י דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו]. וע"ל סי' ק"ה ס"ה אבל כששניהם כחושים שרי לכ"ע אפי' לכתחלה רק שבת"ח כ' דטוב להחמיר לכתחלה אבל הט"ז וש"ך השיגו עליו וכתב עוד הט"ז דאם הן של כבד או של בשר שנמלח בכשא"מ אינו אוסר בריחא ומהרש"ל מתיר בכבד ואוסר בבשר שנמלח בכשא"מ וכל זה הוא לכתחלה אליבא דהילכתא אבל בדיעבד הכל שרי ובפת כתבו הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל מש"ה אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפה עם מצה עכ"ל [כ' או"ה דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת]:
ב סָעִיף א מותר. דריחא לאו מילתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ס צ"ז דאסור לאכלו בכותח דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה:
ג סָעִיף א ופיו. כתב הט"ז ומשמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח ואע"ג דבסי' צ"ז כתב הטור וז"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ"ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו המה פתוחים והש"ך כ' ודוקא אם פיו פתוח ממש כעין כירה אבל אם רק פתוח מעט למעלה אף בתנור גדול אסור לכתחלה וכ"מ בת"ח ע"ש:
ד סָעִיף א לבשר. כלומר שלא לאפות בשר עם חלב בתנור א':
ה סָעִיף א קטן. פי' אפילו סתום. ט"ז:
ו סָעִיף א לאכלו. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח למעלה [כיון שיש לו היתר לאכלן עם בשר הוי כלכתחלה] וכן משמע בסימני ת"ח וע"ל סימן קכ"ב ס"ו בהג"ה:
ז סָעִיף א לקנות. כתב בת"ח ומ"מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישולי עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן ב"י ואע"ג דנטל"פ אסור לכתחלה מ"מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים:
ח סָעִיף א חריף. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצדו עכ"ל האו"ה:
ט סָעִיף א מותר. כ' באו"ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר:
י סָעִיף א בחלב. כתב הש"ך היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר"ס צ"ז:
יא סָעִיף א הזיע. ואפילו אם נעשה לריח (ועדיין ריחו בתנור) אין לחוש בזא"ז אם אין המחבת מזיע תחת שניהם. ש"ך:
יב סָעִיף א הפסד. היינו הפסד מרובה ש"ך וכתב הט"ז אע"ג דגם בצלי אמרינן דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל:
יג סָעִיף א קטן. כתב הש"ך צ"ע דבתוספות דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע"ש וצ"ל דס"ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס"ל ריחא מלתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי"ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ"ע עכ"ל:
יד סָעִיף א לחלק. כ' הש"ך משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים וכן משמע בא"ח סי' תמ"ז ס"א וצ"ע דבמרדכי ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת אבל בהך סברא דמשהו לא אשכחן דפליג אתוס' גבי תבשיל ומיהו בתשובת מהרי"ל מצאתי דלמ"ד ריחא לאו מילתא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים עכ"ל:
טו סָעִיף ב מגולה. והטעם איתא בש"ך משום שאין המתבשלים אוסרים כ"כ מאחר שהקדרה מפסקת ביניהם וה"ה בצלי אם כ"א בקדרה ג"כ מותר אלא דכל צלי דרך לצלותו בשפוד לכך נקט המחבר סתם צלי ואם התנור פתוח קצת אפילו לכתחלה מותר וזה החילוק בין בישול לצלי עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף ב מרובה. ומשמע מדברי מהרש"ל דאסור אפי' בהפסד מרובה והב"ח פסק כהר"ב:
יז סָעִיף ג אפשר. פי' שהעובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור ע"כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה וכתב באו"ה שאם היא ב"י אסור אפילו בדיעבד אם הוציא עובד כוכבים מן התנור פת עם פשטיד"א של איסור על כלי א' מיהו לא אסור אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד"א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אינו מכירו חד בתרי בטל אע"ג דהוי חה"ל דאין איסורו מגופו ומהרש"ל כ' דצריך ס' בהיתר נגד האיסור שברחת ואזיל לטעמיה דס"ל דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ"א בא"ח גבי מצה שנתכפלה וכו':
יח סָעִיף ג קליפה. ולא הגעלה אחר קליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו על ידי האור דצריך ליבון וע"ל סימן קכ"א. ש"ך:
יט סָעִיף ד יין. (ששואב הריח של יי"נ) כתב הש"ך אפילו סתם יינם או אפילו שאר יי"נ שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב אוכל:
כ סָעִיף ד חמה. וה"ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש"ס עכ"ל הש"ך:
כא סָעִיף ה לטועמו. ע"ש בריב"ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפילו שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן:
כב סָעִיף ה בהנאה. כתב הש"ך וצ"ע דלקמן ר"ס קכ"ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ויש ליישב בדוחק וע"ל ס"ס קנ"ה עכ"ל:
כג סָעִיף ו דהבדלה. כ' הט"ז משמע מכאן דשאר פלפלין מותר להבדלה ולא כמו שמצא מי שכתב שאין לעשות הבדלה על פלפלין עכ"ל:
כד סָעִיף ז להריח. דדוקא ביין מותר משום דחוזק היין הולך בחוטמו ומזיקו וליכא הנאה אבל בשאר איסורים לא כ"כ התוספות במסכת עבודת כוכבים:
א סָעִיף א שמחזיק י"ב עשרונים. עי' מ"ש לעיל סימן צ"ז ס"ק ז' בשם תשובת יד אליהו ופמ"ג:
ב סָעִיף א בזה אח"ז. עש"ך ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ב דדוקא אם גם בפעם שאח"ז הוא ע"י ריח אבל אם פעם שני הוא ע"י נגיעה אסור כן משמע שם:
ג סָעִיף ה מותר לשאוף. עיין בשער המלך פי"א מהלכות מאכלות אסורות בענין אבק הטיטו"ן הנקרא טאב"ק הניקח מן עובדי כוכבים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם והאריך מאד בזה והעלה דאף לדעת רובא דרבוותא שפסקו דסתם יינם אסור בהנאה מ"מ שרי לשאוף הטאב"ק דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף וכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא יש ס' נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מלתא ואף דכל זה אינו אלא בהניח יסוד שמה שמזלפין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק הטאב"ק דא"כ אין להתיר מטעמא דריחא ל"מ דמ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שעל ידי היין מתחזק הטאב"ק. מ"מ יש להתיר בשופי דכיון דקיי"ל די"נ מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכא לספוקי שמא יש בו ס' הוי ספק דרבנן לקולא כיון דסתם יינם דרבנן ודמי לדלעיל סימן צ"ח בנשפך וצ"ע ממ"ש שם ס"ג בד"א כשנשפך כו' ואפשר דלא כתב זה רק לסניף בעלמא [ מיהו לפמ"ש בסי' צ"ד שם ס"ק ז' בשם תשובת אמונת שמואל אתי שפיר ועי' מ"ש לקמן סימן קכ"ג ס"ק י"ד] כ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ושמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ושמא יש בו ס' ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה:
ד סָעִיף ז וערלה. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ד חילוקי דינים בזה עיין שם:
ה סָעִיף ז אסור להריח. עיין בש"ג פ' בתרא דעבודת כוכבים גבי בת תיהא שדעתו דה"ה בשאר איסורים שאינם איסורי הנאה אם עיקרם להריח אסור להריח בהם וק"ו לברך עליהם עיין שם ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן מ"ה שהשיג עליו והעלה דאם אינם איסורי הנאה שרי להריח בהם אפילו עשוייה לריח. וע"ש עוד שהשיג על הש"ך ס"ק כ"ז ששגג בכוונת דברי המרדכי עיין שם:
א סָעִיף א אין כו' ואם כו'. כלוי דרבא בע"ז ס"ו ב' כוותיה ועוד דברייתא אין צולין כו' כוותיה דייקא דלרב צריך לחסורי דלא כגאונים ור"ת שפסקו כרב משום דתני רב כהנא כוותיה ורבא מפרזקיא עבד עובדא וכן מר בר ר"א מדקאמר אפילו במילחא משמע דמודה לקמייתא וכתב רי"ף דכולהו אתיין אף כלוי דכל הני לכתחלה ולוי לא שרי אלא בדיעבד דהא שצלאו קאמר ול"ק צולין [ואדרבה מדבריהם משמע דס"ל כלוי דלרב אף במילחא יש לאסור כמ"ש בפ"ב (ל' ועתוס' שם א' ד"ה ואפי') שם אין טשין כו' ואם כו'] ואף שהר"ן הקשה ע"ז דא"כ מאי פריך מיתיבי אין צולין כו' וכן הקשו התוס' שם ד"ה מאי כו' ועוד דרבא דאזיל בשיטתיה מתיר בבת תיהא לכתחלה ועוד דבירושלמי פ"י דתרומות הלכה ב' מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר פליגא מתני' על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובת לא אמרו אלא מפני דתערובת הא שלא מפני התערובת לא וכן הקשה הרשב"א מ"מ כתב הרשב"א שיש לחוש לסברת הראשונים לאסור לכתחלה [ותירץ בש"ד סי' ל"ה דהא דרבא דמתיר לכתחלה בת תיהא שאני דלא מפטמא ולא עביד לריחא ועתוס' בע"ז שם והא דפריך מיתיבי כו' כתב הרשב"א כיון דתרווייהו התירא הוא יש להתיר אף לכתחלה וההיא דירושלמי קשיא מ"מ כיון דבגמ' דידן משמע דיעבד דוקא] וער"ן שיישב ודחה ראיית ר"ת בענין אחר וכתב הרי"ף עוד ואע"ג דר"ל דאמר בפת חמה כו' כלוי הוא כמ"ש והאי נמי כו' לית הלכתא כר"ל נגד לוי ורבא וליתא להא דר"ל כלל ובכולהו פליגי והלכה כרבי יהודה לגבי ר"מ כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ו ב' נ"ב א') וגם ר' יוסי ס"ל דל"פ על ר"י אלא מפני שהשעורים שואבות עצמו של יין ולאו ריחא הוא וראיה דר"מ אסר ולא מפרש טעמיה ור' יוסי הוצרך לפרש וכ"פ הרמב"ם וכר' יוסי ועס"ד וכזה י"ל גם אהא דרב כהנא ורבא מפרזקיא דאדחו מקמא רבא דבתרא הוא ומר בר ר"א לא מודה להו וכ"כ הר"ן:
ב סָעִיף א ואם התנור כו' ופיו כו'. תוספות בע"ז שם ד"ה רבא אף לרב:
ג סָעִיף א ובלבד כו'. דאפי' בצונן אמרו בר"פ כ"ה ק"ז כ' ובלבד כו':
ד סָעִיף א ואם א' כו' דהוי כעין שתי קדירות דשרי אפילו לרב תוספות פסחים ד"ה אסרה כו':
ה סָעִיף א וה"ה כו'. כמ"ש שם תני רב כהנא כו':
ו סָעִיף א ונוהגין כו'. כ"פ או"ה וס"ל דמ"ש תוספות לחלק בין תנור גדול לקטן היינו בדיעבד לרב אבל לדידן דקי"ל כלוי אין נ"מ בזה אבל כל הפוסקים כתבו כמ"ש בש"ע ועב"י סי' צ"ז:
ז סָעִיף א ואם אפה כו'. כנ"ל מהא דתני רב כהנא ועבד רבא כו':
ח סָעִיף א וכן אם כו'. דמה שהתיר לוי בשל ישראל דהוי דיעבד:
ט סָעִיף א מותר בשניהם. ר"ל אפילו בבב"ח שלא כדעת הרי"ף שכתב עוד טעם אחר על הא דרב כהנא משום דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ובכה"ג מודה לוי וכשיטתו שכתב דרב דאוסר אזיל לטעמיה דס"ל מין במינו במשהו ולהכי לא קי"ל כרב דקי"ל בששים אבל בכה"ג מודה לרב. אבל הקשו עליו דכה"ג לא מקרי דשיל"מ כמ"ש ביבמות פ"ב א' ועוד דדשיל"מ בשא"מ בטיל ועוד דא"כ דגים שעלו בקערה למה מותר ועוד דהא אף בפ"ע מתיר דבא בבת תיהא ואף שי"ל כל הקושיות ב' קושיות הראשונות עבר"ן פ"ו דנררים (נ"ב א') ומדגים אין קושיא דשם אף משהו ליכא ומבת תיהא לא קשיא כמ"ש בש"ד כנ"ל מ"מ העיקר כתירוץ הראשון של הרי"ף כנ"ל אבל בעיקר דינא השיג בד"מ ובת"ח דהא שמן ודבש של עובדי כוכבים מותר לכתחלה לקנותם משום נטל"פ כמ"ש בפ"ב דע"ז ולא אמרינן שהוא לכתחלה וגם מה שהתיר הרב גם בבב"ח צ"ע כיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי לכתחלה כמ"ש הרי"ף וכ"פ הרמב"ם בפ"מ דאסור ולא חילק אף שפסק כלוי בפט"ו וכן בגמ' סתמו אסור לאכלו בכותח:
י סָעִיף א י"א דאין כו'. דדמי לפת חמה וחבית פתוחה דאסור כמ"ש בס"ד דאף לוי מודה (וע"ל ס"ק ל'):
יא סָעִיף א ובמקום כו'. כסברת כל הפוסקים שחולקים עליו:
יב סָעִיף א ואם האיסור כו'. בזה מתורץ דר"ל ל"פ אלוי ורבא דלא כרי"ף ורמב"ם וכמ"ש תוס' בע"ז שם דבפת חמה וחבית פתוחה אף רבא מודה וכמ"ש הטוש"ע בס"ד:
יג סָעִיף א וכ"ש אם כו'. עסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה י"א דבדברים כו' אבל כו': (ליקוט) וכ"ש אם כו'. כן למד מדברי או"ה כמ"ש בסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה אבל אם כו' ודבריו תמוהין מהא דפ"י דתרומות חסית כו' וע"כ צריך לחלק בין בעין ובין איסור הבלוע ועמ"ש שם (ע"כ):
יד סָעִיף א אבל אם א' כו'. כנ"ל בש"ע וכמו פת חמה וחבית מכוסה: (ליקוט) אבל אם א' מהם כו'. מהבית סתומה דמותר אף בפת חמה ואף לר' יוסי אין אסור אלא בשעורים שהם שואבות אבל בלא"ה כמו בחטים מותר וכן קי"ל בס"ד (ע"כ):
טו סָעִיף א אם אפו או כו'. כ"כ באו"ה והוא אזיל לשיטתו דאפילו בתנור סתום אוסר בדיעבד משום דהוי כי הבית פתוחה ופת חמה וכ"כ ש"ד בשם ראב"ן וז"ש מגולין כנ"ל אבל מדברי תוס' בע"ז שם משמע דדוקא לרב שכתבו ולענין ריחא דהתם כו' ה"מ כו' וה"ה כו' וז"ש לעיל ובמקום הפסד כו' ואעפ"כ לא רצה להקל כאן:
טז סָעִיף א וה"ה אם כו'. שדין א' להם כנ"ל:
יז סָעִיף א אבל בזא"ז כו'. כמ"ש בע"ז שם שאני התם דמקליא כו' ואע"ג שנשאר הריח בתנור ואף אביי מודה:
יח סָעִיף א אא"כ כו'. כנ"ל מהא דמכשירין:
יט סָעִיף א ולצורך הפסד כו'. אבל בלא"ה צריך בכל חתיכה ס' דלא ידעינן לאיזה צד הלך הריח אלא כיון דהכל בספק כולם מצטרפין כמ"ש בסי' קי"א ס"ז והרב הולך לשטתו שכתב שם ג"כ ולצורך הפסד ואע"ג שכ' שם ומיהו אין לאכלו כו' בריחא יש להקל כמ"ש באו"ה:
כ סָעִיף א י"א דאיסור כו'. כ"כ תוס' בע"ז שם וכ"ד הרי"ף שכתב דלכך לא קי"ל כרב לפי דאזיל לטעמיה כנ"ל וכן הא דאסרו למיכל בכותחא משום דהוי דשיל"מ: (ליקוט) י"א דאיסור האוסר כו' פלוגתא זו תליא בפלוגתא דרי"ף ותוס' דרי"ף מביא ראיה דהלכה כלוי מהא דע"ז בבת תיהא ושם איתא לאיסורא בעינא ואפ"ה מותר כ"ש בתערובת כיון דבעיניה לא אסור כלל וכמו שהקשה הר"ן על הרי"ף בפ' ג"ה על מ"ש דרב אזיל לטעמיה כו' וכן כותחא דאסור משום דדשיל"מ הוא ע"ש אבל לתוס' דס"ל דלא תליא בהא דע"ז דאף למ"ד לאו מילתא היא שם אסור דבעיניה הוא ורבא דמתיר משום דמזיק וכמ"ש תוס' שם ד"ה אביי וד"ה רבא ע"ש ולהכי אסרי תוס' בזילוף שם ולדברי רי"ף היה מותר אבל לפי' אסור משום דנהנה וכן בתערובת ובזה תליא פלוגתא אם הלכה כרב או כלוי וכן ההיא דס"ד אתיא כתוס' אבל לרי"ף ליתא דר"ל כלל ואפילו בחבית פתוחה ופת חמה מותר דלאו מילתא היא ואפילו בעיניה מותר וכמ"ש הרי"ף שם וכ"פ הרמב"ם וגם מ"ש בס"ה בהג"ה ואסור לזלוף כו' כנ"ל ומ"ש בס"ו שק כו' ועבה"ג שם ולכאורה תמוה דא"כ גם באכילה יהא מותר ועוד מה בכך שאינו מכוין פסיק רישא הוא ועתוס' בפ' כ"ש כ"ה ב' ד"ה לא אפשר כו' ומיירי כו' אלא דרשב"א אזיל לשיטתו שכתב בהא דס"ז בשמים כו' דאסור ומחלק בין וורד והדם דעיקרו לריח דאסור משא"כ ביין דאין עיקרו לריח להכי לאו מילתא וכשיטת הרי"ף דמדמי להא דפ' כ"צ דשם ג"כ הבשר עיקרו לאו לריח אבל תוס' לא ס"ל האי חילוק אלא בבת תיהא משום דמזיקו וכמ"ש תוס' שם ושם י"ב ב' ד"ה אלא כו' וכמ"ש בס"ז ולפ"ז אסור כאן (ע"כ):
כא סָעִיף א אם כו'. דלא כתוס' שם ועש"ך:
כב סָעִיף א וי"א כו'. וראייתו מלחמי תודה שהיו כולן נאפות בתנור אחד דלא מצינו נאפות בפ"ע אלא שתי הלחם ולחם הפנים כמ"ש ברפי"א דמנחות וס"ל דאין לחלק בין תנור גדול לקמן דאל"כ הא מחזיק עשרים עשרונים היה וגם לפי מ"ש הרשב"א דפלוגתייהו דוקא בא' מהן שמן כמ"ש בגמ' וכ"כ תוס' שם ד"ה נימא אין ראיה משם. ונ"ל ראיה מדפריך שם לרב מאין צולין כו' דלמא רב לא אסר אלא מין במינו וגדי וטלה מץ בשא"מ הוא כמ"ש ב"י סי' צ"ח בשם האגור אלאע"כ דאין חילוק וז"ש שם מ"ל גדי וגדי ומ"ל כו' ודלא כרי"ף וכן דקאמר שם לרב נימא כו' הא בכה"ג אף רב מורה וכן בע"ז פריך מכמון של תרומה ומדפריך בפשיטות ש"מ דאין לחלק:
כג סָעִיף ב בד"א כו'. כמ"ש בפסחים שם הב"ע כגון כו' ולא פריך אלא דהא אסור לצלות פסח בקדירה. ועבה"ג:
כד סָעִיף ב ודוקא כו'. דבכה"ג בצלי מותר בדיעבד דבכה"ג פליגי רב ולוי ובכה"ג הוא דקאמר דבקדרות מותר וע"ל ס"א י"א דאין מתירין כו' ונ"מ דכאן מותר לכתחלה:
כה סָעִיף ב ובמקום כו'. כמ"ש בס"א בצלי ג"כ ובמקום כו':
כו סָעִיף ג משום דא"א כו'. ר"ל אע"ג דבסוף ע"ז אוסרין לכתחלה כאן הוי בדיעבד משום כו'. תוס' בע"ז שם:
כז סָעִיף ג כ"ז כו' כמ"ש בסוף ע"ז דברים שנשתמש כו' ועבא"ח סי' תנ"א סי"ט:
כח סָעִיף ג ולא כו'. דלא מהני אלא לדבר שתשמישו בעירוי דאינו בלוע אלא כ"ק ועבא"ח שם סי"ז בהג"ה ולקמן סי' קכ"א ס"ב בהג"ה:
כט סָעִיף ד פת כו'. דלוי ורבא ל"פ עליה דר"ל ועתוס' בע"ז שם והשתא הוי טובא גווני כו' ול"ק ללוי ודאי תנאי אלא בפת צוננת או חבית סתומה. אבל בת"ה ק"ה ב' כ' דרבא פליג עליה ע"ש:
ל סָעִיף ד ודוקא אם כו'. ר"ל שאין מקום לריח היין לצאת אלא נגד הפת ולכן אוסר בתנור סתום מכל צד ומדמי לכאן ע"ש:
לא סָעִיף ה מותר כו'. כפי' הערוך וש"פ דמיירי בפיו: (ליקוט) מותר לשאוף בפיו. ר"ח וערוך ובזה מתורץ קושית תוס' י"ב ב' ד"ה אלא הקשה כו' דבפיו ודאי לאו מילתא היא. ר"נ (ע"כ):
לב סָעִיף ה אבל אסור כו'. דע"כ לא שרי רבא אלא משום דריחא לאו מילתא משא"כ בטעימה וכמ"ש בפ' ג"ה (צ"ז א') בשלמא תרומה טעים כו' מאן טעים ליה ולא אמרו ברפ"ב דברכות (י"ד א') אלא משום דאכילה ושתיה קביל עליה דבקבלתו תליא ולכן כי' תוס' שם דדוקא בתענית יחיד:
לג סָעִיף ה ואסור כו'. דהנאה הוא כמ"ש בספ"ק דפסחים שותין מלוג בסלע ומזלפין כו'. ול"ד לבת תיהא דשם לא נהנה שחוזק היין נכנס בחוזק ומזיק משא"כ כאן דמתפזר:
לד סָעִיף ה אבל מותר כו'. ולא חשיב כשותה כמ"ש אביי בבת תיהא דא"א לומר משום הנאה דא"כ מאי פריך מתרומה הא מותר בהנאה שאינה של כילוי שאינה אלא ריחא כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ג א') והרי תרומה כו' אבל בזילוף לא מדמתירין בספ"א דפסחים לזלף תרומה ממאה. תוס' בע"ז שם ד"ה אביי כו' והג"א שם ד"ה ומיהו כו':
לה סָעִיף ה דמותר בהנאה. ע"ל ר"ס קכ"ג (ע"ל סי' קנ"ה ס"ק כ'):
לו סָעִיף ו אבל לבשמים כו'. משום הקריבהו נא כמ"ש בפ"ו דב"ב (צ"ז ב'): (ליקוט) אבל לבשמים כו'. דבעיא שם (בע"ז) א' המשתחוה לדקל כו' אליבא דרבנן כו' אע"ג דמותר מעולם להדיוט (ע"כ):
לז סָעִיף ז בשמים כו'. כמ"ש בע"ז י"ב ב' ארשב"ל ל"ש כו' ול"ד לבת תיהא דשם מזיקו ואין נהנה ואף אביי ל"פ אלא משום דהוי כשותה וכמ"ש בקטורת בפ"ב דפסחים (כ"ו א') והרשב"א חילק דבת תיהא אינו עומד לריח וכ"כ המרדכי וראייתו מסוכה ל"ז ב' דאתרוג של מצוה מותר להריח אע"ג דאסור בהנאה וליתא דמשם מוכח להיפך כמ"ש מאכילה אקצייה כו' הלא"ה אין הילוק וכ"כ הש"ך וכ"כ תוס' שם ד"ה אלא ולא מבעיא בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ד ב') אלא אפילו ערלה דאין לוקין מ"מ איסורא מיהא איכא ועתוס' דע"ז י"ב ב' ד"ה אלא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.