א הַמְּבַשֵּׁל בֵּיצִים הַרְבֵּה, בִּקְלִפָּתָן, לֹא יוֹצִיאֵם מֵהַמַּיִם שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בָּהֶם עַד שֶׁיִּצְטַנְּנוּ, אוֹ יִתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם צוֹנְנִים לְצַנְּנָם וְאַחַר כָּךְ יוֹצִיאֵם, מִשּׁוּם דְּחַיְשִינָן שֶׁמָּא יִמְצָא בְּאַחַת מֵהֶן אֶפְרוֹחַ, וְאִם הָיָה מוֹצִיא מֵהֶם קֹדֶם שֶׁיִּצְטַנְּנוּ שֶׁמָּא הָיְתָה נִשְׁאָר אוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶפְרוֹחַ עִם הָאַחֲרוֹנוֹת וְהָיְתָה אוֹסַרְתָּן, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה נִשְׁאָר שָׁם שִׁשִּׁים לְבַטְּלָהּ. הַגָּה: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עֵרָה אוֹתָן לִקְעָרָה וְנִמְצָא אַחַת מֵהֶן טְרֵפָה, יֵשׁ אוֹסְרִין הַכֹּל דְּחַיְשִינָן שֶׁמָּא הַטְּרֵפָה נִשְׁאַר לְבַסּוֹף, וְלֹא הָיָה שִׁשִּׁים בַּקְּדֵרָה לְבַטֵּל, וְנֶאֱסַר מַה שֶּׁבַּקְּדֵרָה וְחוֹזֵר וְאוֹסֵר כָּל מַה שֶּׁבַּקְּעָרָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וּבְאָרֹךְ) וְכֵן בְּדָגִים קְטַנִּים, שֶׁנִּמְצָא דָּג טָמֵא בִּקְעָרָה, וְלֹא עֵרָה כֻּלָּם בְּפַעַם אַחַת אֶל תּוֹךְ הַקְּעָרָה, דְּאָז יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁאַר הָאִסּוּר לְבַסּוֹף. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל עִנְיָן (טוּר בְּשֵׁם י"א), דְּלֹא מַחְזְקִינָן אִסּוּר לוֹמַר דְּנִשְׁאַר הָאִסּוּר בְּלֹא ס' (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"ש). וְכֵן עִקָּר. וַאֲפִלּוּ לְדַעַת הָאוֹסְרִים, אֵין לֶאֱסֹר הַכֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בּוֹ, דְּמַעֲמִידִין הַכְּלִי עַל חֶזְקָתוֹ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ב זְבוּב, וְכַיּוֹצֵא בוֹ מִדְּבָרִים הַמְּאוּסִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, שֶׁנִּמְצָא בְּתַבְשִׁיל, זוֹרְקָן, וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּר, שֶׁאֵין פְּלִיטַת דְּבָרִים אֵלּוּ הַפְּגוּמִים אוֹסֶרֶת. (ועי' ס"ק ו') הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ מַחְמִירִין, דִּבְרֵי הַמְקִלִּין עִקָּר. (בֵּית יוֹסֵף פָּסַק כְּרַשְׁבָּ"א וְרוֹקֵחַ וְטוּר סי' ק"ד). וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג. וְאִם לָקַח עִם הַכַּף דָּג טָמֵא מִן הַקְּדֵרָה, אוֹ שְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹגֵם, אָסוּר לְהַחֲזִיר הַכַּף לַקְּדֵרָה. וְאִם הֶחֱזִיר, צָרִיךְ ס' מִן הַקְּדֵרָה נֶגֶד הָאִסּוּר, וְלֹא נֶגֶד כָּל הַכַּף. (ד"ע דְּלֹא אַמְרִינָן גַּבֵּי כְּלִי חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה). אֲבָל אִם הָיָה מְעַט מִן הַתַּבְשִׁיל עִם הָאִסּוּר בַּכַּף וְהֻחְזַר לַקְּדֵרָה, צָרִיךְ ס' גַּם נֶגֶד מְעַט הַתַּבְשִׁיל, דַּהֲרֵי נַעֲשֶׂה נְבֵלָה בַּכַּף (אָרֹךְ כְּלָל כ"ב).
א סָעִיף א ואם לא עשה כן כו'. עד סוף ההג"ה נלפע"ד מוכח דריב"א וסייעתו שהביאו הסה"ת והמרדכי סוף פא"ט והש"ד סימן נ"א והסמ"ג (לאוין קל"ב דף מ"ד) והגה"מ והטור דהיכא דעירה הרוטב מתחלה לכלי ולא הדגים אפ"ה כולם אסורים דחוששין שמא נשאר הדג טמא בצד מטה בסוף כשמתמעט הרוטב ע"י עירוי עם מעט מים ורוטב עם ך' או ל' דגים או יותר עד פחות מששים וא"כ נאסרו אותן הכ' ול' אע"פ שמערה לבסוף כל הרוטב לכלי שכל אותן דגים שחוץ לרוטב לצד מעלה אין מצטרפין לבטל כיון שהן חוץ לרוטב ואח"כ חוזרים אותן הך' ול' ואוסרים בנגיעתן השאר דגים שבמחבת שמונחים עליהם במחבת בעודם חמים או שמתערבים במחבת אותם שחוץ לאיסור לצד מעלה עם אותן שהיו במיעוט מים לצד מטה שבסוף העירוי עד שנוגעין הכל זה בזה א"כ נאסרו כולם ודעת ר' ברוך בעל סה"ת וסייעתו שהביאו כל הפוסקים לשם ומסכימים לדעתו הוא דנהי דאיכא למיחש דנאסרו הך' או הל' שבסוף העירוי מ"מ בטלים ברוב לפי שדרך להיות הרבה דגים קטנים דיש רוב נגד אותן שנאסרו ואין אותן שנאסרים חוזרים ואוסרים השאר בנגיעתן דכיון דאין איסורן מחמת עצמן אין חוזרין ואוסרין בלא רוטב וכמו שנתבאר בסי' ק"ה ס"ז וכבר עירה כל הרוטב לבסוף לכלי ובקערה ליכא רוטב א"נ הרוטב שבקערה כבר נעשה כלי שני ואינה אוסרת כלל וכמ"ש בסימן ק"ה ס"ק ד' א"כ לא נתערבו אלא ביבש ובטלים ברוב אבל אם נשאר מעט מים ורוטב במחבת הרוטב מערב הטעם בכל המחבת ובהכי מיירי הגהת ש"ד סי' נ"א המתחלת לכן בביצים כו' וכן אם לא עירה כל הרוטב ואח"כ הדגים רק עירה הדגים מעט מעט עם הרוטב הכל אסור אף לר"ב כדי קליפה דעירוי מבשל כדי קליפה וכמו שנתבאר בסי' ק"ה שם וכן פי' הב"ח וכן מבואר באו"ה כלל כ"ז ע"ש ודוק וכן מוכח מדברי מהרש"ל באו"ה שלו בד"ה לפי כשעירה כו' ע"ש והכי מוכח להדיא בהגהת ש"ד ר"ס נ' המתחלת היה דג כו' כדפי' ע"ש בכל המקומות ודוק כי קצרתי והוא דלא כב"י והרב בת"ח כלל נ"א דין א' שהבינו מחלוקת ריב"א ור"ב כשמערה מעט מעט הדגים עם הרוטב לקערה אלא שהרב בת"ח שם כ' (בשם הגהת ש"ד סנ"א הנ"ל ואין פירושו כך אלא כמו שפירשתי בסמוך) דאף ר"ב וסייעתו לא מתירים אלא כשעירה המים בנתיים לכלי אחר אחר עירוי הראשון קודם שעירה אח"כ הדגים שבמחבת אבל אם נשאר מעט מים עם הדגים ועירה אותן לקערה הכל אסור דעירוי ככלי ראשון וא"כ הרוטב מוליך הטעם מחתיכה לחתיכה והכל אסור אם אין שם ששים (וקשה לי למה לי ששים הא קי"ל דעירוי אינו מבליע יותר מכדי קליפה וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ק ד' וכן מאי אהני ששים כיון דאין האיסור מתפשט יותר מכדי קליפה וכדאיתא בסימן ק"ה וכמה דוכתי) ובזה לא משמע דעת הב"י כן אלא משמע להדיא מדבריו דאפילו לא עירה המים בנתיים שרי ונ"ל דס"ל לב"י דקליפה עכ"פ בעינן ולא נחלקו אלא לאסור הכל וכן דעת האו"ה שם ד"ו דאף לר"ב קליפה מיהו בעי משום דבעודם רותחים ולחים נוגעים האסורים אל המותרים ע"ש דלא כהב"ח שתמה תימה גדולה על הב"י ואין כאן תימה כלל מיהו בלא עירוי מתיר הב"ח אף בלא קליפה ודעת ר"ש שהביא הסמ"ג והגהת ש"ד ר"ס נ' דמתיר מטעם דתלינן דאיסור ברובא איתא נראה דעכ"פ בעינן שיהיו אותן של צד מעלה הרוב כדאיתא בהגהת ש"ד הנ"ל ואם כן בביצים דאסר ר"ב מטעם שאין רגילין להיות רוב אף לר"ש אסור ולא אבין מ"ש מהרש"ל פרק ג"ה סי' מ"ד דלר"ש מותרים אף הביצים וכן משמע בת"ח שם וכאן בהג"ה מיהו ודאי הא קושטא דלר"ש מותר אפילו לא עירה המים לבסוף כיון דתלינן דהדג טמא היה ברובא וכן משמע בת"ח שם ולענין דינא הנה כל הפוסקים הנ"ל עומדים בשטת ר"ב וכ"פ מהר"ף בתשב"ץ סימן שנ"א ומביאו בהגמ"ר דחולין וכ"פ האו"ה וכן הסכים מהרש"ל שם וכ"פ הב"ח ושאר האחרונים אלא שהרב בת"ח שם מיקל בדבר והב"ח השיג עליו וכתב ודלא כת"ח בלא טעם וראיה ובאמת יש לעיין בדבר דהא טענת הרב בת"ח לכאורה נכונה היא דלא גרע מנשפך דאזלינן לקולא (וכמו שנתבאר בסי' צ"ח ס"ב) משום דכיון דהוי דרבנן ויש ספק אם יש שם ששים אזלינן לקולא א"כ ה"ה הכא וגם טענה השנייה נכונה היא כיון דקי"ל כהרשב"א והטור ס"ס קי"א דהכל נכנס בספק ולמה לא יצטרף כאן הכל לבטל ודוחק לומר דדוקא גבי ב' קדרות של היתר שנפל איסור לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה נפל ואין בכל א' מהן לבטלו הוא דקי"ל דשתיהן מצטרפות כיון דהשתא יש ספק לפנינו ולא נודע לאיזה נפל אם כן אכל חדא וחדא איכא למימר דהאי דהיתירא היא ונהי דחדא מינייהו ודאי דאיסורא היא מ"מ כיון דלא נודע איזהו שניהם מצטרפין מה שאין כן הכא דלעולם לא נודע איזהו ונתערבו יחד קודם שנולד הספק דאדרבה איפכא מסתברא דהא גבי ב' קדרות שרינן להו מטעם שכל שעתיד להתערב רואין אותו כאילו הוא כבר מעורב כ"ש אם הוא מעורב כבר ודוחק לומר דכל הנך פוסקים לא ס"ל כהרשב"א והטור ועוד דא"כ לא הוה לן לפסוק כוותייהו כיון דכל הנך פוסקים חולקים עלייהו ובפרט שהם מחמירים ועוד דהרי הטור עומד ג"כ בשטת ר"ב וסתם בסימן קי"א כהרשב"א ונראה דכל הנך פוסקים מיירי במין בשאינו מינו שהדג טמא אינו מינו וכן הביצת אפרוח או ביצה של טפת דם הוא אינו מינו עם שאר הביצים והלכך במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם אטעמא מתחלה לא נכנס הכל בספק דהא היה אפשר לבא לידי בירור וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' וסי' ק"ה ס"ק כ"ה דהכא גם הרשב"א והטור מודים דאין מצטרפין כל מה שנכנס בספק והרב בת"ח ע"כ מיירי במינו דוקא כדמוכח מהראייה שהביא מנשפך הרוטב דהיינו דוקא במינו וכמו שנתבאר בסימן צ"ח ונראה דהוי משמע ליה להרב דהם מיירי דוקא במינו מדכתבו בדברי ר"ב דהדגים בטלים ברוב כדין יבש ואי ס"ד דהוי מין בשאינו מינו הא כתב ר"ב גופיה בסה"ת וכן הפוסקים לקמן סימן ק"ט דצריך ס' משום דאם יבשלם יתן טעם אבל באמת אין זה הוכחה דלעולם מיירי שלא במינו ואפ"ה הדגים שנבלע בהן הטעם דדג טמא בטלים בהשאר ברוב כיון דהם עצמם הוו לגבי אחרים מין במינו א"כ ודאי אם יבשלם ליכא טעם וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' וסימן ק"ה ס"ק ל' ועוד דהא ודאי ביצת אפרוח או דם בשאר ביצים מין בשאינו מינו הוא דהא טעם אפרוח ודם לחוד וטעם ביצה לחוד וגם רחוק שהדג טמא יהיה שוה בטעמא עם דגים טהורים ומכ"ש לפי מאי דס"ל להרב בהג"ה סי' צ"ח ס"ב דאזלינן בתר שמא דפשיטא דדג טמא דאית ליה שמא באפי נפשיה דהוי מין באינו מינו וכמ"ש ראב"ן בתשובה סימן כ' והאו"ה סוף כלל כ"ג בשם הא"ז מיהו בזה אפשר לומר דהרב סבירא ליה כהגהת ש"ד ר"ס נ"ה המתחל' פעם אחת הובא דאיתא לשם דדג טמא הוי מין במינו לענין דלא בטיל ע"ש וצ"ל דהיינו משום דשם דג א' הוא ולענין מין במינו למ"ד דלא בטיל אזלינן בתר שמא וכמ"ש בסימן צ"ח ואפשר דגם הרב אע"פ שהבין דהם מיירי שלא במינו הקשה מנשפך משום דציר דגים טמאים דרבנן וכמו שנתבאר בסימן פ"ג וכן ביצת אפרוח ודם הוא מדרבנן וכמו שנתבאר בסי' פ"ו אבל קשה דהא שלא במינו אפילו באיסור דרבנן ס"ל להרב דאזלינן לחומרא בנשפך וכמ"ש בסי' צ"ח ס"ק ז' וצ"ע מיהו למאי דהוכחתי שם דאזלינן לקולא צ"ל דכל הנך פוסקים מיירי בשיש בדגים שמנונית דאז אסור מדאורייתא וכמו שנתבאר בסימן פ"ג א"נ והוא העיקר דוקא ציר ע"י מליחה הוא מדרבנן משא"כ טעם ע"י בישול דיוצא עיקר הטעם והלחלוחית וכמ"ש מהרא"י בהגהת ש"ד סי"כ דדג טמא שכבשו עם הדג טהור אסור מדאוריית' שאז יוצא עיקר הציר והלחלוחית עכ"ל אם כן כ"ש ע"י בישול והיינו דלא אשתמיט חד מהפוסקים דכ"כ גבי בישול דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן ואע"פ שהסמ"ג ושאר קצת פוסקים נקטו בלשונם נמי ביצת אפרוח או דם לטעמייהו אזלי דסבירא ליה לסמ"ג דדם ביצים דאורייתא וכמו שכתב מהרש"ל באו"ש סי' ס"א או אפשר דלדוגמא נקטו הכי ונ"מ לענין שאר איסור דאוריית' (ועיין באו"ה כלל כ"ו דין י"א) ומה שכתב הרב בת"ח שם ותו דהא קי"ל דאם ניתוסף היתר כו' כבר כתבתי בסי' צ"ט ס"ק ט"ו דליתא אלא לעולם אמרינן חתיכה נעשה נבילה ועוד דלא דמי בשלמא התם אמרי' שפיר כגון שנתערב איסור לח בלח או ביבש וניתוסף אח"כ היתר לח בענין שהטעם בטל בס' משא"כ הכא כיון שכבר נאסר שוב אין שאר הדגים מצטרפים לבטל ביבש שאין האיסור מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ונשאר באיסורו במה שנותן טעם באותן הך' ול' שנאסרו ודו"ק:
ב סָעִיף א אין לאסור הכלים כו'. עיין בתשובת מהרי"ל סימן קס"ב שכתב הרבה טעמים לחלק בין המאכל לכלי וכתב שם דנראה דלא התיר הכלי אלא אחר מעל"ע משום דהוה ספיקא דרבנן דנטל"פ וע"ש ומזה ראיה דהסמ"ג והפוסקים מיירי באיסור דאורייתא וכמ"ש בס"ק שלפני זה:
ג סָעִיף ב זבוב וכיוצא בו כו'. ע"ל ס"ס ק"ד ועיין מ"ש בס"ס זה:
ד סָעִיף ב אסור להחזיר הכף לקדרה. אע"פ דיש בכף ס' נגד האיסור דאין משערינן בכלי בס' כ"כ בת"ח שם ד"ג וכבר נתבאר כן לעיל סימן צ"ב ס"ה:
ה סָעִיף ב ולא נגד כל הכף דלא אמרינן בכלי חנ"נ. והיינו דוקא בכלי של עץ ומתכות חדש אבל בישן או של חרס אפילו חדש דעת הרב לעיל סימן צ"ח ס"ה (ועמ"ש שם) דיש להחמיר דנ"נ וצריך ששים נגד כל הכף וכ"כ בת"ח כלל נ"א ד"ב:
ו סָעִיף ב והוחזר לקדרה כו'. משמע דאפילו הוחזר לקדרה עם הכף אינו צריך אלא ששים נגד מעט התבשיל אם הוא יותר מן האיסור דנ"נ אבל א"צ ס' גם נגד כל הכף וכן משמע להדיא בת"ח כלל נ"א סוף ד"ב וקשה דכיון דידעי' דהיה מעט תבשיל עם האיסור בכף א"כ מאן לימא לן דאין כל הכף בלוע מאיסור דנהי דלא נעשה נבילה מ"מ לא ידעינן כמה בלע וכ"פ באו"ה וצריך עיון בסוף ש"ד בדיני זבוב ובאו"ה כלל כ"ז ד"ג עוד מזה:
ז סָעִיף ב דהרי נ"נ בכף. דאנו מחזיקין הכף ההיא שעתא כמו הקדרה עצמה מאחר שהוציאה עתה מהקדרה רותחת וחשיב כלי ראשון לחומרא כ"כ באו"ה כלל כ"ז ד"ב ולענין אי זבוב אוסר בטעמו הסכים הרב להמחבר וסייעתו אבל תימה דהרי רבו הפוסקי' ראשוני' ואחרוני' [לאיסור] וכ"כ האו"ה כלל כ"ז דכן נוהגים וכ"כ מהר"ם פדוואה דכן נוהגין וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובספרו פרק ג"ה סי' מ"ט מקבלת מהר"ש דכן נוהגין מיהו במקום הפסד מרובה או שעת הדחק וכה"ג נראה דעת מהר"ם פדוואה בתשובה להתיר וכ"פ הב"ח מיהו בחלא ושיכרא לכ"ע אסור וכמו שנתבאר בס"ס ק"ד:
א סָעִיף א לא יוציאם מהמים כו'. בת"ח כלל נ"א דקדק מדלא כתב הש"ע דאם לא עשה כן אסור שמע מיניה דדוקא לכתחלה קמזהיר ובדיעבד מותר כיש מתירין שזכר רמ"א:
ב סָעִיף א וחוזר ואוסר כל מה שבקערה. כן צ"ל וכ' או"ה כלל כ"ז דאם לא עירה אותן לקערה אלא נשארו בקדירה ועירה הרותחין מהן ג"כ אסור דשמא היתה ביצה האסורה בשולי הקדירה ונאסרו הביצים שאצלה דעד הנה שהיו המים מוליכין הטעם לכל הביצים היו כולן מסייעות לבטל והשתא דליתנהו אין שאר הביצים מסייעות לבטל ומאחר שעל ידי לחלוחית מים שעליהם אוסרים מיהא גם האחרים שנוגעים אחר כן באותה שנגעה בביצים האסורות לכן אסורות כולן ואפילו הם מאה עכ"ל:
ג סָעִיף א ולא עירה כולם בפעם אחת לתוך הקערה כו'. ואם יש ספק בדבר אם עירה בפעם אחת משמע בטור להחמיר וכן כתב או"ה:
ד סָעִיף א ויש מתירין כו'. הטעם דכתב כאן רמ"א דלא מחזקינן איסור כו' הוא טעם הרב רבינו שמשון שמביא בסמ"ג ולפ"ז אף בביצים מותרים. אבל שם איתא טעם אחר להיתר וכ"ה בטור דהיינו דמתיר בדגים לפי שאותן מעט דגים שנאסרו בקדירה בטלים ברוב תערובות אח"כ ואין חוזרים ואוסרים השאר ולפי זה יש לאסור בביצים כיון דאין רגילות לבשל ביצים כ"כ ביחד שיהא עשרים או שלשים ביצים שנאסרו בטלים ברוב תערובות של היתר וכ"כ בהדיא בסמ"ג לפ"ז עוד יש נ"מ בדגים עצמן דלטעם השני כתב הגהת ש"ד סימן נ"א דדוקא כשעירה המים קודם שעירה הדגים האחרונים הנשארים במחבת אבל אם נשאר מים או רוטב עם מעט הדגים לבסוף ועירה אותן לקערה הכל אסור דעירוי ככלי ראשון עכ"ל. ולפי טעם הראשון אין חילוק בזה וכתב רש"ל פג"ה סימן מ"ד מדזכר הטור הטעם השני כוותיה קי"ל ויש להחמיר בביצים ולפ"ז יש להחמיר גם בנ"מ השני שזכרתי בדגים עצמן אלא שכתב רש"ל שם שאין המים שבקערה אוסרים הדגים כולם מכח התערובות כיון שהם בכלי שני ואותו מעט מים שנשאר בקדרה ג"כ אין בו כח להפליט ולהבליע בדגים שבקערה וג"כ א"ל שאותו מעט מים גופא הנאסר בסוף העירוי יאסור הדגים שבקערה לפי שבטל בקערה בס' עכ"ל לפ"ז אם יש לחוש שאין ס' נגד אותן המים שנשארו בקדרה ודאי יש לאסור כל הדגים אח"כ אבל דעת רמ"א לפסוק כטעם הראשון שהוא דעת הר"ש דלא מחזקינן כלל איסורא לומר שהיה האיסור בסוף ונתן טעם בת"ח וז"ל ועוד דמאחר דיש להסתפק בדבר אזלינן לקולא דלא גרע מאילו נסתפק לן בנשפך הרוטב דכל שיש ס' לבטלו במינו ברוב לא הוה אלא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא עכ"ל וזה אינו נכון דכיון דהספק הוא אם יש כאן איסור תורה אמרינן הוה כודאי איסור תורה וכאילו היה בבירור האיסור למטה בקדרה נמצא שאין לך מעלה אלא במה שבטל חד בתרי ואכתי יש איסור מדרבנן וצריך ס' משא"כ בנשפך הרוטב דיש ב' מעלות האחד ביטול ברוב שהוא מן התורה והשני ביטול בס' מדרבנן וכיון דהוה ספק בביטול שהוא מדרבנן אזלינן ביה לקולא ודבר זה הוא כלל בכ"מ שלא נחשב ספק איסור דאורייתא להיתר מחמת שיש לך ביטול ברוב וכמו שכתבנו בסימן ס"ו סעיף ד' ועוד קשה לי דכאן בביצה שיש בה אפרוח או דם הוה מין באינו מינו דהאיסור הוא אינו מינו עם הביצים) ובהגהת ש"ד כתב בשם סמ"ג דמוקמינן המחבת על חזקתו ולא מחזקינן איסור לומר שהאיסור נשאר בסוף וכ' על זה וז"ל ונ"ל דהא דלא מוקמינן אחזקה גבי ספק אם מלח בשר שחוטה בהדי נבילה או בספק אם היה ס' נגד האיסור באינו מינו דהוה כמו רגלים לדבר עכ"ל אלמא דגם בביצים יש כאן ספק דאיסור דאורייתא עכ"פ. ועוד הביא בת"ח ראיות שהכל יצטרף לבטל האיסור לא ידעתי מה שייך זה לכאן דהא בביצים אמרי' דאין רגילות לבשל כ"כ הרבה ביצים שיהיה רוב בין הכל נגד הנאסרים וכן משמע מדברי היש מתירין שבטור שכ' שבטלים ברוב היתר משמע דוקא רוב בעינן על כן נראה להחמיר כדעת רש"ל דבביצים אסור ובדגים מותר כל זמן שאפשר שיש ס' נגד המעט מים שנשאר בקדרה: בהך מילתא דדגים שהוזכר בטור פירוש ב"י ורמ"א שעירה הדגים מן המחבת לקערה וחיישינן שמא נשאר שם הטמא וכמ"ש לעיל וכן משמע הפירוש בהגהת שערי דורא שהבאתי לעיל וכן בדברי רש"ל פרק ג"ה סימן מ"ד ותמוה לפי זה מ"ש בטור השאר שבמחבת היה לו לומר שבקערה וצריך לדחוק דהכי קאמר במה שבא לקערה מהמחבת אבל י"ל דהטור מיירי דהדגים נשארו במחבת רק שהורק הרוטב ויש חשש שמא נשאר הטמא בשולי המחבת וכמ"ש לעיל בשם או"ה ולענין דינא חדא הוא ומו"ח ז"ל הקשה על פירוש ב"י דיש לאסור מה שבקערה מכח העירוי שבא מן המחבת וכבר כתבתי בשם רש"ל בסמוך דלא קשה מידי :
ה סָעִיף א דלא מחזקינן איסור כו'. כבר כתבתי דעת רש"ל דלא קי"ל כן ושכן עיקר להחמיר בביצים ואפילו לדעה זו יש להחמיר אם בישל ביצים הרבה בקדירה והיה ביניהם אחת שהיא אסורה והוציא כל א' בכף אחת דיש לחוש שמא הוציא האסורה בראשונה ונאסר הכף ממילא נאסרו האחרים אח"כ דהא דאמרי' לא מחזקינן איסורא כו' היינו מטעם דאמרינן איסורא ברובא איתא וכן העתיק בת"ח בשם הר"ש שהוא מרא דדיעה זו משא"כ בדין זה. וכ"פ באו"ה כלל נ"א וכ' שם עוד בדין זה דאף על פי שאין בביצה האסורה אפרוח רק דם ודם ביצים דרבנן וספיקא דרבנן לקולא דהיינו דוקא קודם שנודע איסור ודאי בביצה אבל לאחר שנודע בודאי איסור פעם אחת אין לחלק בין ספיקא דרבנן לספיקא איסור דאורייתא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל. ולא נהירא האי מילתא דבריש ביצה פרכינן אמאן דמפרש טעמא דאיסורא דביצה שנולדה ביום טוב מכח גזירה מדרבנן מהא דתניא וספיקא אסורה דהא ספיקא דרבנן היא ולקולא ואי כדברי האו"ה הא לא פריך מידי דדילמא הכי קאמר דודאי הוא לנו שיש ביצה אסורה אלא שיש ספק אם נתחלף באחר או לא ובזה לא אזלינן לקולא לפי דברי או"ה אלא ע"כ דגם בכה"ג הוה ספיקא דרבנן ולקולא ולענין עיקר הדין שכתב או"ה דקי"ל דם ביצים דרבנן כבר נתבאר בסימן ס"ו סעיף ד' הכרעת רמ"א דכל היכא די"ל חד בתרי בטל אז סמכינן אמ"ד דם ביצים דרבנן אבל בלאו הכי אנו מחמירין כמ"ד דם ביצים הוא דאורייתא משום הכי כאן דא"ל חד בתרי בטל דהא אנו מכירין הביצה האסורה ומשום הכי אפי' בביצה שנאסרה משום דם יש לאסור כולן אם נטלן בכף כל אחד בפני עצמו מהקדירה דה"ל ספק דאורייתא דשמא נאסר הכף בראשונה כנלע"ד:
א סָעִיף א לקערה. כתב או"ה דאם לא עירה אותן לקערה אלא נשארו בקדרה ועירה הרותחין מהן ג"כ אסור דשמא היתה ביצה האסורה בשולי הקדרה ונאסרו הביצים שאצלה דעד הנה שהיו המים מוליכין הטעם לכל הביצים היו כולן מסייעות לבטלן והשתא דליתנהו אין שאר הביצים מסייעות לבטל ומאחר שע"י לחלוחית מים שעליהם אוסרים מיהא גם את אחרים ונוגעים אח"כ באותה שנגעה בביצים האסורות לכן אסורות כולן ואפילו הן מאה עכ"ל ועיין בש"ך שמאריך בדין זה הרבה:
ב סָעִיף א עיקר. מסקנת הט"ז דיש להחמיר דבביצים אסור ובדגים מותר כל זמן שאפשר שיש ס' נגד מעט המים שנשארו בקדרה אבל בביצים שאין דרכן להתבשל כ"כ הרבה לא מהני זה ואף לדעת המתירין יש להחמיר אם בישל ביצים הרבה בקדרה והיתה ביניהם א' שהיא אסורה והוציא כל אחת בכף א' דיש לחוש שמא הוציא האסורה בראשונה ונאסר הכף ממילא נאסרו האחרים אח"כ דהא דאמרינן לא מחזקינן איסורא כו' היינו מטעם דאמרינן איסורא ברובא איתא וכו' ע"ש ומיהו כל זה באיסור דאורייתא דס"ל דדם ביצים ג"כ אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן יש להקל דומיא דנשפך בסימן צ"ח ע"ש ובאו"ה כתב דאפילו למאן דס"ל דם ביצים מדרבנן יש לאסור לאחר שנודע האיסור והט"ז חולק עליו ע"ש ואם דג טמא עם דג טהור וכן ביצה שיש בה אפרוח עם שאר ביצים מקרי מין במינו או לא עי' בש"ך סימן ק"א:
ג סָעִיף א הכלי. ובתשובת מהרי"ל כתב דאין להתיר הכלים אלא אחר מעל"ע משום דהוי ספיקא דרבנן דנטל"פ:
ד סָעִיף ב זבוב. ומ"ש בסימן פ"ד ס"ט דצריך ס' נגד התולע צריך לחלק בין זבוב לתולע שבפרי:
ה סָעִיף ב להחזיר. כתב בת"ח אע"פ דיש בכף ס' נגד האיסור [נאסר הכף] דאין משערין בכלים בס' כמ"ש בסי' צ"ב ס"ה:
ו סָעִיף ב כלי. והיינו דוקא בכלי של עץ ומתכות חדש אבל בישן או של חרס אפילו חדש נ"נ וצריך ס' נגד כל הכף וע"ל סימן צ"ח ס"ה:
ז סָעִיף ב נבלה. דאנו מחזיקין הכף ההיא שעתא כמו הקדרה עצמה מאחר שהוציאו עתה מהקדרה רותח וחשיב כ"ר לחומרא ומשמע דאפילו הוחזר לקדרה עם הכף א"צ אלא ס' נגד מעט התבשיל אבל א"צ ס' גם נגד כל הכף וקשה דכיון דידעינן דהיה מעט תבשיל עם האיסור בכף א"כ מאן לימא לן דאין כל הכף בלוע מאיסור דנהי דלא נ"נ מ"מ לא ידעינן כמה בלע וצ"ע עכ"ל הש"ך (ודבריו תמוהים בעיני כיון שיש ס' נגד האיסור וגם נגד מעט התבשיל ובכף לא אמרינן דנ"נ מהיכא תיתי יהא צריך ס' נגד כל הכף ודו"ק) ודין טעם זבוב בחלא ושכרא ע"ל ס"ס ק"ד:
א סָעִיף א המבשל כו' ואם לא כו'. אע"ג שכבר נתבטל חוזר ונאסר כמ"ש בספ"ה דתרומות כשם שפחתו כו' הלא"ה אסור וכן כאן:
ב סָעִיף א שמא הטרפה כו'. דאם היה בקערה לא היה אוסר שהוא כ"ש וכשיטתו דאף בדבר גוש מותר כמ"ש בסי' ק"ה ס"ג:
ג סָעִיף א וכן בדגים כו'. לשון הטור כ' בסה"מ דגים קטנים כו' יש אוסרים כו' כנ"ל והוא דעת ריב"א בסמ"ג וכ' ויש מתירין מפני שאותן כ' או ל' שנשארו בטלין ברוב תערובות וא"ל שהוא בריה כיון שאין איסורן מחמת עצמן ואין אוסרין שאר הדגים בנגיעה שנוגעין בהן שאיסור הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמש"ל סי' ק"ה ס"ז והוא דעת ר"ב בעל סה"ת בסמ"ג שממנו מקור דין הו"ל בסי' ק"ה ואע"ג שיש רוטב בקערה אינן אוסרין שהן בכ"ש משא"כ הדגים היו אוסרין שעדיין לא נחו בכ"ש כמו דגים שעלו בקערה כמש"ל פי' ק"ה ס"ג וכתב סמ"ג אמנם בביצים אף המתירין מודי דאסור דאין רגילות לבשל ביצים כ"כ שיהיו כ' או ל' הנשארים מיעוט המתבשלים וכתב בד"מ בשם הגש"ד דאף המתירין לא התירו אלא בשעירה המים הנשארין בכלי אחר אבל אם עירה בקערה נאסרין הדגים בקערה מחמת עירוי המים הנאסרין בקדירה וע"י המים יוצא מחתיכה לחתיכה ובכה"ג איירי כאן וז"ש וכן בדגים כו' דל"ת דוקא בביצים משום דליכא רובא כנ"ל:
ד סָעִיף א ויש מתירין כו'. הוא דעת סמ"ג בשם ר"ש דאמרינן אי סורא ברובא איתא וא"כ אפילו בשעירה עליהן המים מותרין ועד"מ. ומ"מ צריך רובא בקערה ואש"ע קאי שכתב המבשל ביצים הרבה אבל בלא"ה אסור ולא דמי למ"ש בסי' קי"א ס"ז היו כו' וכן למ"ש בסי' צ"ח ס"ב אם כו'. דכ"ז במין במינו וכאן הוא מין בשא"מ דבתר טעמא אזלינן כמ"ש שם ודג טמא ואפרוח טעמא לחוד ועש"ך. ומ"מ בעיקר דינא צ"ע דהא קי"ל דלא אמרינן ברובא איתא וכמש"ל סי' ק"א ס"ז וכמ"ש בזבחים ע"ד ב' ואע"ג ששם א' אמרו אלא אם פירשו כו' ומשם למד הר"ש ל"ד דדוקא בתרתי ספיקי אמרינן דהא שם ברישא אמרינן מ"ש א' מארבעים כו' ועבפ"ז מהל' ע"ז שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שפסק להא דרב דשמואל ור' אושעיא פליגי עליה דלא אמרינן ברובא איתא והלח"מ תירץ דדוקא בתרי ספיקי אמר רב כנ"ל וצ"ע [וע"ל סי' ק"י ס"ד שיישבתי דברי ר"ש ע"ש]:
ה סָעִיף א דמעמידין כו'. כמ"ש בפ"ד דטהרות המערה מכלי לכלי ונמצא שרץ בתחתון העליון טהור משום דמעמידין על חזקתו וה"ה כאן:
ו סָעִיף ב זבוב כו'. כמש"ל סי' ק"ד ס"ג:
ז סָעִיף ב ואם החזיר כו'. דאין הכלי נ"נ כמש"ל סי' צ"ב סס"ד וסי' צ"ח ס"ה בהג"ה ודוקא בחדשה כמש"ש ושם:
ח סָעִיף ב דהרי כו'. דכף הוא ככ"ר לחומרא הואיל והוציאו מקדירה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.