א אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל פַּת שֶׁל עֲמָמִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִשּׁוּם חַתְנוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא מִשּׁוּם חַתְנוּת, אָסוּר (רַשְׁבָּ"א סִימָן רמ"ח). וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא פַּת שֶׁל חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן, אֲבָל פַּת שֶׁל קִטְנִיּוֹת וְשֶׁל אֹרֶז וְדֹחַן, אֵינוֹ בִּכְלַל פַּת סְתָם שֶׁאָסְרוּ. הַגָּה: וְגַם אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אִם אֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תשו' הָרֹא"שׁ).
ב יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִלִּין בַּדָּבָר, וְלוֹקְחִים פַּת מִנַּחְתּוֹם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם נַחְתּוֹם יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁעַת הַדַּחַק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּמָקוֹם שֶׁפַּת יִשְׂרָאֵל מָצוּי, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הַמָּרְדְּכַי וּסְמַ"ק וְהג"א וּמהרא"י וְאו"ה רֵישׁ כְּלָל מ"ד). אֲבָל פַּת שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים, אֵין שָׁם מִי שֶׁמּוֹרֶה בָּהּ לְהָקֵל, שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת, וְאִם יֹאכַל פַּת בַּעֲלֵי בָּתִּים יָבֹא לִסְעֹד אֶצְלָם. הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי פַּת בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם עֲשָׂאוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ, אֲבָל עֲשָׂאוֹ לִמְכֹּר, מִקְרֵי פַּלְטֵר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכֵן פַּלְטֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, מִקְרֵי בַּעַל הַבַּיִת (כָּךְ מַשְׁמָע בְּבֵּית יוֹסֵף).
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם פַּלְטֵר הִזְמִין יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי פִּתּוֹ כְּפַת בַּעַל הַבַּיִת.
ד מָקוֹם שֶׁאֵין פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל מָצוּי, לְדַעַת הַמַּתִּירִין לִקַּח פַּת מִפַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הִגִּיעַ שָׁם פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי פַּת פַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּמְכֹּר פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל פִּתּוֹ, וּלְאַחַר שֶׁכָּלָה פַּת יִשְׂרָאֵל, חוֹזֵר פִּתּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהֶכְשֵׁרוֹ.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ פַּת, אוֹ שֶׁיֵּשׁ פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ פַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה פַּת יָפֶה מִמֶּנּוּ, אוֹ מִמִּין אַחֵר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁל פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לִקְנוֹת מִפַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל פַּלְטֵר, דְּכֵיוָן דְּדַעְתּוֹ נוֹחָה יוֹתֵר בְּפַת פַּלְטֵר זֶה מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּעֵינָיו, הֲרֵי זֶה כְּפַת דְּחוּקָה לוֹ.
ו בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל פַּלְטֵר, אֲפִלּוּ הוּא נִלּוֹשׁ בְּבֵיצִים אוֹ שֶׁבֵּיצִים טוֹחִים עַל פָּנָיו, מֻתָּר. אֲבָל אינפנד"ה שֶׁאֲפָאָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהַפַּת שֶׁלָּהּ. (ע"ל סִימָן קי"ג ס"ג). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּפַת שֶׁבֵּיצִים טוֹחִים עַל פָּנָיו, מִשּׁוּם שֶׁהֵן בְּעַיִן וְאֵינָם בְּטֵלִים לְגַבֵּי פַּת, וְיֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְאָרֹךְ וּמָרְדְּכַי פא"ט וּסְמַ"ק סי' ר"ז). וְכֵן נוֹהֲגִין. וְאוֹתָן נילו"ש שֶׁקּוֹרִין קיכלי"ף אוֹ מִינֵי מְתִיקָה שֶׁקּוֹרִין לעקי"ף, הֵם בִּכְלַל פַּת. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים גַּם הֵם מֻתָּרִים, וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְיֵשׁ מִינֵי נילו"ש שֶׁקּוֹרִין קיכלי"ף שֶׁאוֹפִין אוֹתָם עַל בַּרְזִלִּים, וּמוֹשְׁחִין הַבַּרְזֶל בִּשְׁעַת אֲפִיָּה בְּחֵלֶב אוֹ חֲזִיר, בְּאוֹתָן יֵשׁ לִזָּהֵר וּלְאָסְרָן. וְכֵן הַמִּנְהָג (מהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד וְאָגוּר בְּשֵׁם ר"י מפרי"ש).
ז פַּת בַּעַל הַבַּיִת אֲסוּרָה לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ קְנָאָהּ פַּלְטֵר מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ שְׁלָחָהּ לְיִשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ. וְכֵן אֲפִלּוּ שְׁלָחָהּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל לְאַחֵר, אֲסוּרָה לְעוֹלָם. וְשֶׁל פַּלְטֵר, מֻתֶּרֶת לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ קְנָאָהּ בַּעַל הַבַּיִת מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּאִסוּר זֶה אַחַר מִי שֶׁהַפַּת בְּיָדוֹ עַכְשָׁיו, אֶלָּא אַחַר מִי שֶׁהָיָה לוֹ בִּשְׁעַת אֲפִיָּה.
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין פַּלְטֵר מָצוּי כְּלָל, מֻתָּר, אֲפִלּוּ שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל פַּת כָּשֵׁר, וְכֵן נוֹהֲגִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
ט הִדְלִיק עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַתַּנּוּר וְאָפָה בּוֹ יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל וְאָפָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהִדְלִיק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאָפָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנִעֵר הָאֵשׁ מְעַט, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ לֹא זָרַק אֶלָּא עֵץ אֶחָד לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, הִתִּיר כָּל הַפַּת שֶׁבּוֹ, שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא לִהְיוֹת הֶכֵּר שֶׁהַפַּת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרָה. וְאִם נָפַח בָּאֵשׁ הָוֵי כְּחִתּוּי (טוּר סִימָן קי"ג וּבְאָגוּר בְּשֵׁם ר"י מוּלִין וְהוּא בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל רכ"א).
י אִם אָפוּ בַּתַּנּוּר עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים ג' פְּעָמִים בְּיוֹם א' וְהִכְשִׁירוּ הַתַּנּוּר עַל יְדֵי קֵיסָם בְּב' הַפְּעָמִים, וּבַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית לֹא הִכְשִׁירוּ, מֻתָּר. (מָרְדְּכַי). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הִכְשִׁיר הַתַּנּוּר פַּעַם א' וְלֹא עָמַד הַתַּנּוּר מֵעֵת לְעֵת בְּלֹא הֶסֵּק אֲפִלּוּ אֲפָאוֹ בּוֹ כָּךְ כַּמָּה יָמִים, הַכֹּל מֻתָּר מִכֹּחַ הֶכְשֵׁר הָרִאשׁוֹן (אָרֹךְ כְּלָל מ"ד וְאָגוּר). וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה.
יא פַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲפָאָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חִתּוּי דְּיִשְׂרָאֵל וּבְלֹא קֵיסָם, אָסוּר וְאָסוּר לְזַבּוּנֵי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דִּילְמָא אָתֵי לְזַבּוּנֵי לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם פִּתֵּת הַלֶּחֶם לִשְׁנַיִם, מֻתָּר לְזַבּוּנֵי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְכָל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁאָסוּר. וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִקְנוֹת חֲתִיכוֹת פַּת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא הוּא פַּת אִסּוּר וּמְכָרָהּ לוֹ יִשְׂרָאֵל כָּךְ (מָרְדְּכַי פא"מ וּבְאָרֹךְ).
יב אִם אָפָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַפַּת בְּלֹא חִתּוּי יִשְׂרָאֵל וּבְלֹא קֵיסָם, אֲפִלּוּ קָרְמוּ פְּנֵי הַפַּת בַּתַּנּוּר, מוֹעִיל חִתּוּי יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַפַּת צָרִיךְ לַתַּנּוּר, וּמַשְׁבִּיחַ בַּאֲפִיָּתוֹ עֲדַיִן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ הוֹצִיא הַפַּת, יֵשׁ תַּקָּנָה לְהַחְזִירוֹ לַתַּנּוּר עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא מַשְׁבִּיחַ.
יג מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁהֵסֵב אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת הַנִּזְהָר מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְעַל הַשֻּׁלְחָן פַּת יִשְׂרָאֵל וּפַת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַיָּפֶה מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, יִבְצַע בַּעַל הַבַּיִת מִן הַיָּפֶה וּמֻתָּר בְּכָל אוֹתָהּ סְעֻדָּה בְּפַת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
יד כּוּתָח שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְפַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבּוֹ. הַגָּה: וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנִּתְעָרְבָה פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּשְׁאָר מַאֲכָל, בָּטֵל בְּרֹב, בֵּין בְּלַח בֵּין בְּיָבֵשׁ. אֲבָל אָסוּר לְעָרֵב כְּדֵי לְאָכְלוֹ (אָרֹךְ).
טו מִי שֶׁנִּזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר לֶאֱכֹל בִּקְעָרָה עִם מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמֶּנּוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְעָרֵב בְּפַת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁנִּזְהָר מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאוֹכֵל עִם אֲחֵרִים שֶׁאֵינָן נִזְהָרִין, מֻתָּר לֶאֱכֹל עִמָּהֶם מִשּׁוּם אֵיבָה וּקְטָטָה, הוֹאִיל וְאִם לֹא יֹאכַל עִמָּהֶם פַּת שֶׁהוּא עִקַּר הַסְּעֻדָּה, הִתִּירוּ לוֹ מִשּׁוּם אֵיבָה. וְאֵין לִלְמֹד מִכָּאן לִשְׁאָר אִסּוּרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּית וְהוּא תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן ל"ה).
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנִּזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהוּא בַּדֶּרֶךְ, אִם יֵשׁ פַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד ד' מִלִּין, יַמְתִּין. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל דְּנוֹהֲגִין לְהָקֵל.
א סָעִיף א פת של עממים כו'. משמע דעת המחבר והרב בכל הסימן דאין איסור בפת של עובד כוכבים אלא כשאפאו עובד כוכבים וכמ"ש בב"י לדעת הרמב"ם והרשב"א דאע"פ שלשו וערכו עובד כוכבים כל שעשה בו ישראל מעשה באפייה מותר וע"כ לא כתב המחבר חלוקי הדינים דלישה ועריכה שכתב בב"י לפי שכל מ"ש בב"י היינו דוקא לדעת הר"ן והטור משא"כ להרמב"ם והרשב"א וק"ל וכ"פ הרב בת"ח כלל ע"ה דין ב' והביא שם הרבה מהאחרונים שסוברים כן:
ב סָעִיף א עובדי כוכבים. ע"ל ר"ס קכ"ג וסימן קכ"ד ס"ק י"ב:
ג סָעִיף א משום חתנות. אבל משום געולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דסתם כליהם אינן בני יומן כדלקמן סי' קכ"ב:
ד סָעִיף א ואפילו במקום דליכא משום חתנות. כגון פת הכומרים שאין להם בנים אסור דלא משום בתו של מוכר או נותן אמרו אלא משום בנות עובדי כוכבים שאם אין לזה יש לזה. רשב"א שם:
ה סָעִיף א וגם אינו אסור כו'. הב"ח השיג על זה וכתב דאין ספק דפת קטנית ואורז ודוחן אינו עולה על שולחן מלכים כדמשמע מדברי הטור אלא דהרא"ש מיירי בתבשיל שנעשה מאורז ודוחן דהתם איכא לפלוגי בין עולה על שלחן מלכים או לא עכ"ד וכ"כ ר' ירוחם נתיב י"ז ח"ז דפת קטנית כו' אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום פת עובד כוכבים דאינו עולה על שלחן מלכים כ"כ המפרשים עכ"ל ומביאו ב"י בס' בדק הבית וכ' שם שכן דעת הטור ועיין בת"ח שם דין י"א בשם או"ה:
ו סָעִיף ב יש מקומות כו'. ול"ד לשלקות בסי' קי"ג דלא נהגו היתר בשום מקום דעל הפת יחיה האדם ושייך ביה טעמא דירושלמי דחיי נפש ומה"ט הקילו נמי בפת השלכת קיסם וכן כמה דברים דלא מהני בשלקות כמ"ש המחבר בסי' קי"ג סעיף ו':
ז סָעִיף ב העובד כוכבים. דוקא פת עובד כוכבים אבל פת ישראל שאפאו עובד כוכבים כתב הטור שלא נהגו בשום מקום להתיר שהרי הוא כבישולי עובד כוכבים וכ"כ האו"ה כלל מ"ד דין ט' בשם תשובת הגאונים והוא מדברי המרדכי פרק אין מעמידין שהביא כן בשם תשו' הר"ם מהגאונים (והוא בתשובת מהר"ם דפוס פראג סימן ל"ג) וכ"כ בת"ח שם ריש דין ב' ומבואר בדבריהם שם דאע"פ שהפת של עובד כוכבים אפה עובד כוכבים נהגו בו היתר וכ"כ העט"ז וטעמא דלא אסרי בכה"ג פת משום בשולי עובדי כוכבים דהוא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה והלכך בפת של ישראל שאפאה עובד כוכבים דלא שייך ה"ט אסור:
ח סָעִיף ב וי"א כו'. במרדכי כתב הטעם לפי שאותן מקומות הנוהגין היתר היינו משום שלא נתפשט איסור פת של עובד כוכבים בתחלת הגזירה באותן מקומות לפי שפת של עובד כוכבים לא פשט איסורו בכל ישראל ולפ"ז משמע דאפילו פת של בעלי בתים מותר דהא לא נתפשט כלל איסור פת של עובדי כוכבים באותן מקומות וכן מוכח עוד במרדכי שם ע"ש ואע"ג דבירושלמי פא"מ אוסר פת של בעלי בתים וכן סוברים יש פוסקים הא אינהו נמי אסרי פלטר עובד כוכבים בדאיכא פלטר ישראל והיינו משום דס"ל נתפשט האיסור בכל המקומות אלא דחזרו והתירו משום חיי נפש פלטר עובד כוכבים היכא דליכא פלטר ישראל אבל מאן דס"ל דלא נתפשט האיסור באותן מקומות כלל בכל ענין שרי ובזה ישבתי שם על נכון מה שהתרעם הב"י על מ"ש הטור ולדעת א"א ז"ל אין חילוק כו' ושוב מצאתי און לי במ"מ ע"ש אבל מדברי האו"ה ריש כלל מ"ד והרב והעט"ז מבואר דאפילו אותן שנהגו היתר בפת פלטר אף בדאיכא פלטר ישראל אסורים בפת של בעלי בתים:
ט סָעִיף ב דאפילו כו'. וכתבו האחרונים והרב בת"ח ריש כלל ע"ה והב"ח שכן נתפשט המנהג מיהו כתב בת"ח שם בשם הפוסקים דבי' ימי התשובה יש ליזהר בפת של עובדי כוכבים וכן נתבאר בא"ח סימן תר"ב ס"ב ע"ש מיהו נראה דיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא ליקח פת של עובד כוכבים מן הפלטר היכא דיש פלטר ישראל אם לא שהפת עובד כוכבים יפה יותר דאז שרי כדלקמן ס"ה:
י סָעִיף ב אבל פת של ב"ב. זהו דעת הרמב"ם אבל אנן לא קי"ל הכי כדלקמן ס"ח:
יא סָעִיף ב וכן פלטר. אפילו קבוע ומומחה לרבים כל שעשאו לעצמו איכא משום איקרובי דעתא דלדבר זה בעל בית הוא:
יב סָעִיף ג שאם פלטר כו'. כ"כ הא"ח בשם הרא"ה ובדברי הרא"ה בס' ב"ה דף פ"ח ע"ב מבואר דהיינו לשטתו דלא אזלינן בתר תחלתו רק בתר דהשתא אבל להפוסקים דסוברים דפת של פלטר מותרת לעולם אפילו קנאה בה"ב עובד כוכבים ממנו משום דבתר תחלתו אזלינן ה"ל מותר דכיון דבשעת אפייתו היה מותר לא מיתסר תו וכן כתב הרשב"א במ"ה שם להדיא דאפילו זימנו הפלטר אצלו מותר כיון שהיה מותר בשעת אפייתו ולפ"ז קשה דהא המחבר ס"ל לקמן ס"ז דבתר תחלתו אזלינן והיאך כתב כאן דין זה ואולי לכך כתבו בשם יש מי שאומר או אפשר דס"ל מסברתו לחלק דמזמינו אצלו גרע טפי:
יג סָעִיף ד ליקח כו'. צ"ע דלא כתב הא"ח בשם הרא"ה שהביא ב"י אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת הפלטר עובד כוכבים אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר הישראל בהיתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכ"מ לכאורה בדברי הרא"ה בב"ה שם:
יד סָעִיף ד אסורה. היינו לדעת המחבר ס"ב אבל לדעת הי"א בהג"ה פשיטא דשרי וק"ל:
טו סָעִיף ו אפילו הוא נילוש בביצים. דלמאי ניחוש לה אי משום דם רוב ביצים אין בהם דם כדלעיל סימן ס"ו ס"ח ואי משום ביצי עוף טמא אין מצויים בינינו כדלעיל סי' פ"ו ס"ב ואי משום בשולי עובדי כוכבים דאסור בביצים לקמן סי' קי"ג ס"ד קימחא עיקר כ"כ הפוסקים וע"ל ס"ס פ"ו ובמ"ש שם:
טז סָעִיף ו אבל אינפנד"א כו'. ע"ל סי' קי"ג ס"ק ו' מזה:
יז סָעִיף ו ויש בהם משום בישולי עובד כוכבים. ודמי לשלקות דלא נהגו היתר בשום מקום כדלקמן בסי' קי"ג:
יח סָעִיף ו שקורין קיכלי"ך. דוקא שבלילתן עבה ויש בהן תואר לחם כ"כ בת"ח שם דין י"ב ע"ש:
יט סָעִיף ט ואם נפח כו'. ע"ל סי' קי"ג ס"ק ח' ט':
כ סָעִיף י וי"א כו'. וכתב הש"ד דאם הוא מסופק אם הכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוה ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הרב בת"ח שם דין ו' ושאר אחרונים:
כא סָעִיף יג מי שאינו נזהר כו'. וכ"כ המחבר בא"ח סימן קס"ח ס"ה וכ"פ הרב בת"ח שם דין ה' וכתב המחבר שם ברישא דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ולפניו פת של עובד כוכבים נקי ופת של ישראל אינו נקי מסלק פת של עובד כוכבים מעל השלחן עד אחר ברכת המוציא וטעמא דברישא אין ישראל אחר מיסב אצלו אבל בסיפא וכאן כיון דישראל אחר מיסב אצלו אם לא יברך על פת נקייה איכא איבה כדלקמן סעיף ט"ו בהג"ה ואע"ג דמשמע שם דליכא משום איבה אלא היכא דאוכל מי שנזהר עם אחרים שאינם נזהרים אבל האוכל רק עם א' שאינו נזהר ליכא איבה דמאי אולמיה האי מהאי מ"מ כיון דלענין ברכת המוציא מצוה לברך על היפה אם לא יברך איכא איבה טובא א"נ דוקא כשהפת של שניהם שוה הוא דליכא איבה כשאין שם אלא א' שאינו נזהר אבל כשהפת מי שאינו נזהר נקי ויפה יותר ואפ"ה אינו אוכלו ודאי איכא איבה כן נ"ל ובהכי ניחא דלא קשיא מה שהקשה הב"ח על התרומות הדשן מהמרדכי דפ' כיצד מברכין גבי מה שהביא בשם השר מקוצי והשיג על הת"ה והמחבר בדין זה שכתבו כאן ופירש דברי המרדכי בשם ראבי"ה בפא"מ בדרך אחר זר ורחוק וכל דבריו אינן נראין כמו שהשגתי עליו בספרי בארוכה ע"ש והוכחתי בכמה הוכחות שהפי' בדברי המרדכי הוא כמו שהבינו הת"ה והרב ושאר אחרונים וכן מבואר להדיא באגודה ע"ש:
כב סָעִיף יד כותח כו'. ואין לחוש לחלב של עובד כוכבים כדכתבו הפרישה והב"ח בשם מהרש"ל ע"ש וכן הוא בתשובת מהר"מ מרוטנבורק דפוס פראג סימן קנ"ד וע"ל סימן קט"ו:
כג סָעִיף יד בין ביבש. אפילו הוא דבר חשוב כ"כ בד"מ ובת"ח שם דין ח' בשם או"ה והאו"ה כלל מ"ג דין ו' כתב דינים אלו אפילו בבישולי עובדי כוכבים ממש וכ"פ בת"ח שם וע"ל סי' קט"ו ס"ק י"ז:
כד סָעִיף יד אבל אסור לערב כו'. וכ' בד"מ ע"ז וז"ל ונ"ל דמ"מ יכול להיות שמותר לאכול בקערה אחת וליכא למיסר משום הטעם שנתערב ולא אסרו לערב לכתחלה אלא לאכול הפת עצמו אבל משום טעמא ליכא למיחש אך הגהת ש"ד אוסרת לכתחלה עכ"ל ועיינתי בהגהת ש"ד ולא מצאתי הכרח די"ל דמיירי כשאוכל הפת עצמו ובלאו הכי הא קערה היא כלי שני ואינו מבשל כמ"ש בסימן ק"ה ס"ק ד':
כה סָעִיף טו משום איבה. ע"ל ס"ק כ"א:
כו סָעִיף טו ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים. אפילו חמאה של עובד כוכבים וכיוצא בהן במקום שנוהגין איסור דקיל נמי איסורייהו וכדלקמן ס"ס קט"ו דדוקא בפת איכא איבה משום דעל הלחם יחיה האדם אבל לא בשאר מאכלים שכמה אנשים הן שאין נפשם תאיבה לאכול חמאה וכה"ג שם:
א סָעִיף א ואפילו במקום דליכא משום חתנות. כגון שאין לו בנים דלא פלוג רבנן:
ב סָעִיף א אלא פת של חמשת כו'. שזהו דבר חשוב ומביא לידי קירוב דעת:
ג סָעִיף א אם אינו עולה על שלחן מלכים. לשון הטור שכתב וגם אינו חשוב כו' משמע דמסתמא א"צ שאלה על זה אם עולה על שלחן מלכים אלא בודאי אינו עולה וכ"כ בלבוש ומו"ח ז"ל לענין פת של קטנית כו':
ד סָעִיף ב יש מקומות שמקילין כו'. לפי שגזירת הפת לא נתפשט בכל המקומות בשעה שגזרו עליה בימי התנאים:
ה סָעִיף ו אפילו הוא נילוש בבצים כו'. הטעם כיון שהפת מותר הביצים טפלים לו ואינפנד"ה יתבאר בסימן קי"ג ס"ג:
ו סָעִיף ו ולא אמרינן שיש בהם כו'. כיון דאי קבע עלייהו סעודה מברך המוציא ע"כ דינם כפת ממש:
ז סָעִיף יא פת של ישראל כו'. בזה יש לו דין שלקות הנזכר בסימן קי"ג כ"פ הטור:
ח סָעִיף יג מי שאינו נזהר כו'. במרדכי פרק אין מעמידין כתב בשם ראבי"ה וז"ל ישראל האוכל פת של עובד כוכבים ופת נקייה בידו והב"ה נזהר מפת של עובד כוכבים כיון שמצוה זו מוטלת עליו לבצוע יבצע על היפה וראייה מירושלמי פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יבצע וכיון שהותר לו לבצוע מותר בכל הסעודה כולה עכ"ל וכתב על זה בת"ה סי' ל"ב לאו דוקא נקט ראבי"ה אם היה מיסב על השלחן ישראל האוכל פת של עובד כוכבים דבלא דידיה נמי שרי אלא נקט הכי דל"ת מי המביא פת של עובד כוכבים על השלחן הואיל והבעל הבית נזהר ממנו עכ"ל ולכאורה נראה עיקר פירוש זה מדמביא ראייה מהירושלמי שפוסק לענין פת נקייה כו' שהברירה בידו ממילא גם בדין דראבי"ה הוה הטעם משום דכיון דמצוי לפני הבעל הבית פת של עובד כוכבים משום חיבוב מצוה מותר לו לבצוע עליו ואע"פ שמצינו במרדכי פ' כיצד מברכין בשם השר מקוצי שמי שנזהר משל עובד כוכבים יש לו לסלק מן השלחן הפת נקייה של עובד כוכבים ולבצוע על של ישראל מ"מ מצינו באגודה פרק כיצד מברכין דיש פלוגתא בזה וי"א אפילו נזהר מברך על איזה שירצה וא"כ יכול להיות דראבי"ה ס"ל כהך דעה ובאו"ה שער מ"ד הביא דברי ראבי"ה אלו בלשון זה הנזהר מפת של עובד כוכבים ויושב על שלחן אצל מי שאינו נזהר ויש לו פת של עובד כוכבים נקייה יותר כיון שמותר לו לבצוע עליו מותר לו לכל הסעודה שאין כבוד שמים שיבצע עליו ואח"כ יפרוש עכ"ל ונראה שמה שכתב אצל מי שצריך להיות אצלו מי כו' וכתב שם בגליון על זה דפירושו דהבוצע אין נזהר מפת של עובד כוכבים ומ"ש שמותר לו לבצוע ר"ל לצאת בביצוע אבל אם הבוצע נזהר והמסובים אין נזהרים ודאי טוב לו יותר להסיר הפת הנקייה מן השלחן עד אחר הביצוע עכ"ל וכעין זה פירש מו"ח ז"ל דהמרדכי מיירי שהבעל הבית יש לו אצלו איש אחד בביתו בשכירות ואוכל הבעל הבית עם אותו השוכר והמצוה על בעל הסעודה לבצוע והבעל הבית נגרר אחריו ומ"ה מותר בפת של עובד כוכבים עמו ועיקר החידוש הבעל הבית שהוא עיקר נעשה טפל לבעל הסעודה וכתב אם הבעל הבית עושה הסעודה ודאי חייב לבצוע על של ישראל כיון שאינו רוצה לאכול מפת של עובד כוכבים ואפילו לסלקו משלחן אין צריך וחלק על הש"ע בזה ואלו ראו הלשון של ראבי"ה ההועתק באגודה לא היו כותבין כן דאיתא שם פ' אין מעמידין בלשון זה בשם ראבי"ה אחד הנזהר מפת של עובד כוכבים ויש אצלו על השלחן ישראל שאינו נזהר ויש לו פת יפה על השלחן ואמרינן בירושלמי פת נקייה כו' וכיון דמותר לבצוע עליו מותר לאכלו בכל הסעודה כו' עכ"ל הרי לפניך שאותו הנזהר הוא הבעל סעודה והוא העיקר רק שיש אצלו אורח שאינו נזהר שכן מורה לשון יושב אצלו שאותו היושב הוא טפל על שלחנו וא"כ על ב"ה לבצוע ע"כ הוא מברך על היפה אלא עיקר הפירוש כפירוש מהרא"י שלענין היתר הביצוע עצמה מביא הירושלמי וס"ל דמיירי אף בנזהר אלא דמ"מ יש קושיא על הש"ע דמשמע לפי פסק זה שאף מי שנזהר יכול לבצוע על פת של עובד כוכבים ולא כהשר מקוצי שצוה לסלק ולעיל בא"ח סי' קס"ח פסק כהשר מקוצי שיש לסלק את שאינו של ישראל ע"כ נראה שהוא מפ' דברי ראבי"ה מטעם דהאורח שהוא אינו נזהר ודאי יאכל מפת של עובד כוכבים כיון שהוא נקי והדין נותן שהפת שיאכל עליו יבצע כמו שכתב מהרא"י בת"ה סי' ל"ב דאין להקדים לבצוע אלא מה שיאכל וא"כ הב"ה שחייב לבצוע ומבצע ומוציא את האורח יבצע ממה שיאכל האורח וכיון שהותר לו לבצוע בשבילו הותר לו לכל הסעודה בשבילו אע"פ שאפשר שאח"כ יאכל כל אחד פת שלו מ"מ כיון דבשעת ביצוע צריכים לפת אחד הותר גם אח"כ וכדי של"ת הא האורח גופיה חייב לבצוע על פת ישראל לזה מביא מן ירושלמי שמי שאינו נזהר יבצע על מה שירצה והוא הדין באורח זה שמבצע ב"ה בשבילו וכן עיקר להלכה כמשמעות פסק הש"ע כאן ובא"ח סי' קס"ח אבל לא בנזהר שאוכל לבדו כמו שעלה על דעת מהרא"י כי לפירושו יש דוחק שנאמר לאו דוקא נקט ראבי"ה שאוכל אצלו ישראל שאינו נזהר כן נראה לע"ד ברור:
ט סָעִיף יד ואין חוששין לפת כו'. ואין לאסור משום חלב של עובד כוכבים כי חלב טמא אינו עומד ואם נאמר שמעט נסיובי דחלבא איכא בו מ"מ בטל במיעוטו שהרי מעורב בה ואין דומה לחמאה דסי' קט"ו שאינו מעורב בה עכ"ל רש"ל ובדרישה ומו"ח ז"ל הביאו ולי הקטן נראה תמוה היאך אמר דהנסיובי דחלבא בטל במיעוטה והא אמרינן ריש פ' אלו עוברין כותח הבבלי מטמטם את הלב משום נסיובי דחלבא שבו ואי הוי בטל לא הוה מטמטם ותו דבהדיא איתא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) דבחולב לכמכא והוא כותח דהחלב אסור וכן במרדכי כתוב בהדיא בפרק אין מעמידין בשם ר"ת דחלב שחלבו עובד כוכבים לאכילה ולכותח אני אוסר עכ"ל וכ"כ באו"ה כלל מ"ד דין ה' ונראה לע"ד דודאי כותח של עובד כוכבים אסור אלא דכאן מיירי שנעשה בהכשר שישראל רואהו אלא שהעובד כוכבים נותן שם פת שלו דאין בזה משום איסור פת של עובד כוכבים כן נראה לע"ד פשוט:
י סָעִיף טז לעיל. בתחילת סי' זה הוכיח ב"י דמותר ליקח שאור של עובד כוכבים ולחמץ בו העיסה אפילו במי שנזהר מפת של עובד כוכבים אף על גב שטעם כו' כי לא גזרו חכמים על פת של עובד כוכבים על טעם כעיקר כ"כ רש"י אבל על הפרורים שהם בעין ודאי אסורין כל זמן שלא נתבטלו ברוב:
א סָעִיף א חתנות. כתב הש"ך אבל משום געולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דסתם כליהם אינן ב"י גם אין אסור פת של עובדי כוכבים אא"כ אפאו עובד כוכבים ומ"ש במקום דליכא חתנות פירוש כגון פת הכומרים שאין להם בנים אסור דאם לזה אין בנים יש לזה ולא פלוג רבנן:
ב סָעִיף א דגן. שזהו דבר חשוב ומביא לידי קרוב הדעת. ט"ז:
ג סָעִיף א מלכים. הב"ח השיג ע"ז וכתב דאין ספק דפת קטניות ואורז ודוחן אינו עולה על שלחן מלכים אלא דהרא"ש מיירי מתבשיל שנעשה מאורז ודוחן דבזה יש חילוק בין עולה על שלחן מלכים או לא ועיין בת"ח דין י"א בשם או"ה:
ד סָעִיף ב מנחתום. כתב הש"ך דוקא פת עובד כוכבים אבל פת ישראל שאפאו עובד כוכבים [ולא הכשיר התנור ע"י השלכת קיסם] לא נהגו בשום מקום להתיר שהרי הוא כבישולי עובד כוכבים דטעמא דלא אסרי פת עובד כוכבים משום דהוי גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל בפת ישראל שאפאו עובד כוכבים לא שייך האי טעמא הלכך אסור:
ה סָעִיף ב מצוי. במרדכי כתב הטעם לפי שאותן מקומות שנוהגין היתר היינו משום שלא נתפשט איסור פת של עובדי כוכבים בתחלת הגזרה באותן מקומות לפי שפת של עובדי כוכבים לא פשט איסורו בכל ישראל ולפ"ז משמע דאפי' פת של ב"ב מותר לפי האי טעמא אבל מדברי האו"ה והר"ב מבואר אפי' אותן שנהגו היתר בפת פלטר ישראל אסורים בפת של ב"ב וכ' בת"ח דאף הנוהגין היתר בפת של עובדי כוכבים בעשי"ת יש ליזהר וכן נתבאר בא"ח סי' תר"ב ס"ב ע"ש מיהו נראה דיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא ליקח פת ש"ע מן הפלטר היכא דיש פלטר ישראל אם לא שהפת של עובדי כוכבים יפה יותר דאז שרי. ש"ך:
ו סָעִיף ג הזמין. כתב הש"ך וקשה דהא המחבר ס"ל לקמן ס"ז דבתר תחילתו אזלינן והיאך כתב כאן דין זה ואולי לכך כתבו בשם יש מי שאומר או אפשר דס"ל מסברתו לחלק דמזמינו אצלו גרע טפי עכ"ל:
ז סָעִיף ד ליקח. מה שהקשה כאן בש"ך תקנו [בנו] בנה"כ דטעה בין תיבת ליקח ללקח ע"ש וק"ל וכל זה לדעת המחבר ס"ב אבל לדעת הי"א בהג"ה פשיטא דשרי:
ח סָעִיף ו בביצים. דלמאי ניחוש לה אי משום דם רוב ביצים אין בהם דם כדלעיל סי' ס"ו ס"ח ואי משום ביצת עוף טמא אין מצוים בינינו כדלעיל סי' פ"ו ס"ב ואי משום בשולי עובדי כוכבים דאסור בביצים קי"ל דקמחא עיקר עכ"ל הש"ך וע"ל סי' קי"ג:
ט סָעִיף ו מתיקה. כיון דאי קבע עלייהו סעודה מברך המוציא דינם כפת ממש ט"ז ודוקא אותן שבלילתן [עבה] ויש בהן תורת לחם וכ"כ בת"ח:
י סָעִיף י הכשר. וכתב הש"ד דאם הוא מסופק אם הכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הרב בת"ח:
יא סָעִיף יג יבצע. כתבו הט"ז וש"ך ומ"ש המחבר בא"ח סי' קס"ח דיסלק פת של עובד כוכבים מן השולחן עד אחר ברכת המוציא דשם מיירי שאין אחר מיסב אצלו אבל כאן כיון דישראל אחר מיסב אצלו אם לא יברך על פת נקיה איכא איבה ואע"ג דמשמע שם אם רק א' מיסב אצלו ליכא איבה דמאי אולמא האי מהאי מ"מ כיון דלענין ברכת המוציא מצוה לברך על היפה אם לא יברך איכא איבה טובא א"נ דוקא כשפת של שניהם שוה הוא דליכא איבה כשאין שם אלא א' אבל כשהפת מי שאינו נזהר נקי ויפה יותר ואפ"ה אין אוכלו ודאי איכא איבה:
יב סָעִיף יד כותח. כתב הט"ז ואין לאסור משום חלב של עובדי כוכבים כי חלב טמא אינו עומד ואם נאמר שמעט נסיובא דחלבא איכא בו מ"מ בטל במיעוטו שהרי מעורב בה ואינו דומה לחמאה בסי' קט"ו שאינו מעורב בה עכ"ל רש"ל ולי הקטן נראה תמוה דנסיובי בחלבא ודאי אינו בטל במיעוטו וראיה מש"ס פ' אלו עוברין כותח הבבלי וכו' וגם בפ' אין מעמידין איתא דבחולב לכמכא והוא כותח דהחלב אסור אלא דכאן מיירי שנעשה בהכשר שישראל רואהו אלא שהעובד כוכבים נותן שם פת שלו דאין בזה משום איסור פת של עובד כוכבים עכ"ל:
יג סָעִיף יד בלח. אפילו הוא דבר חשוב ודינים אלו אפילו בבישולי עובד כוכבים ממש כ"כ באו"ה ובת"ח ומ"ש אבל אסור לערבו כתב בד"מ ע"ז ונ"ל דמ"מ יכול להיות שמותר לאכול בקערה אחת וליכא למיסר משום הטעם שנתערב ולא אסרו לערב לכתחלה אלא לאכול הפת עצמו אבל משום טעמא ליכא למיחש אך בהגהת ש"ד אוסר לכתחלה עכ"ל והש"ך כתב דאין זה מוכרח די"ל דמיירי ג"כ כשאוכל הפת עצמו ובלא"ה הא קערה היא כלי שני ואינו מבשל:
יד סָעִיף טו איסורין. כתב הש"ך אפי' חמאה של עובד כוכבים וכיוצא בה במקום שנוהגין איסור דקיל נמי איסורייהו דדוקא בפת איכא איבה משום דעל הלחם יחיה האדם אבל לא בשאר מאכלים שכמה אנשים הם שאין נפשם תאיבה לאכול חמאה וכה"ג. וכתב בט"ז דהב"י הוכיח דמותר ליקח שאור של עובד כוכבים ולחמץ בו העיסה אפי' מי שנזהר מפת של עובד כוכבים כי לא גזרו חכמים בפת של עובד כוכבים על טעם כעיקר אבל על הפרורים שהם בעין ודאי אסורים כל זמן שלא נתבטלו ברוב עכ"ל:
א סָעִיף א חתנות. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה בסי' קי"ג ס"ט שכתב דפת של מומר שרי דמשום חתנות ליכא דאע"פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו ע"ש:
ב סָעִיף ב מנחתום. עיין בשו"ת מים רבים מסי' ה' עד סימן ט"ו ותוכן דבריו שם לאסור הפת מהנחתום ההוא כיון שהנחתום עוסק ג"כ בשומן של דבר אחר אי אפשר שלא יתערב בפת הן בשעת לישה או בעריכה ואפיה ושמא נתערב כל כך עד שיש נתינת טעם ולכן אפי' כשהנחתום אומר שנזהר יפה אסור ע"ש ועיין עוד בתשובת דברי יוסף סי' כ"ח ותשובת שמש צדקה תיו"ד סימן מ"ז מענין זה:
ג סָעִיף יא ואסור לזבוני כו'. דין זה למד המרדכי בפ"ב דע"ז מהא דפרק כ"ש גבי ארבא דטבעה בחישתא ותימה דאיך למד משם לכאן די"ל דשאני התם דהוא איסור תורה משא"כ הכא באיסור שלקות דרבנן דלמא בדרבנן לא חיישינן לספק זה שמא ימכרם לישראל ויותר הו"ל להמרדכי להביא ראיה לזה מהא דמס' עבודת כוכבי' דף ס"ה בחיטין שנפל עליהם יין נסך לפי מה שכתב המרדכי גופיה בפרק כ"ש סוס"י תקכ"ה דהך עובדא מיירי בי"נ דרבנן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' ע' ובחלק יו"ד סוס"י קפ"ו ועיין בש"ך לעיל סי' נ"ז ס"ק נ"א:
ד סָעִיף יג שאינו נזהר. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת גאוני בתראי סי' י"ח ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ז:
ה סָעִיף יד בטל ברוב. [ועיין בתשובת ח"ס סי' ק' מ"ש בזה עיין פמ"ג לאו"ח בהנהגת הונאת או"ה סדר שלישי אות ל"ז שכתב מסתברא דפת עובד כוכבים ובשולי עובד כוכבים וחמאה שלהם שנתערב לפחות מרוב ונאסר ואח"כ נפל לתבשיל אחר אין אומרים בו חנ"נ (להצריך רוב נגד כל מה שנאסר בתחלה) אע"ג דבשאר איסורי דרבנן אומרים חנ"נ ואף איסור דבוק כדמוכח בסי' ע"ב בלב ושאר דוכתי משום לתא דבב"ח באלו שהקילו דא"צ ששים לא מיחלף בבשר בחלב ע"ש]:
ו סָעִיף טז ד' מילין ימתין. בספר חכמת אדם כלל ס"ה כתב דעכ"פ לדעה זו שיעור מיל צריך לילך אפי' אינו הולך לשם דקי"ל לגבל ולתפלה לאחריו עד מיל וע' בתשובת ב"י סי' ל"ה דאין חילוק בין רוכב על סוס או הולך ברגליו וכן אם הדרך רע אלא בזה יש חילוק אם הוא הולך לבדו או אם הולך עם בניו ובני ביתו ע"ש:
א סָעִיף א משום חתנות. גמ' ל"ה ב' וע"ש ל"ו ב' ובשבת י"ז ב':
ב סָעִיף א ואפילו במקום כו'. כגון מן הכומרים דהא אמרינן ג"כ על יינם משום בנותיהן כנ"ל ועתו"ס' שם כ"ט ב' ד"ה יין כו' וי"ל כו' ושם נ"ז א' תינוק בן כו' וז"ש משום בנותיהן ול"ק משום בנות עובדי כוכבים:
ג סָעִיף א ולא אסרו כו'. כמ"ש בפ"ו דברכות (ל"ז א') ופ"ק דחלה:
ד סָעִיף א וגם כו'. ר"ל דפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים ובמקום שהותר פת מותר לגמרי דלא היה בכלל שלקות אבל דבר שאינו פת ישנו בכלל שלקות. ואף כשהותר פת לא הותר אלא דבר שהוא פת ועס"ו בהג"ה:
ה סָעִיף ב יש מקומות כו'. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם וכמ"ש בירושלמי פ' כ"ש חמץ של עובדי כוכבים כו' מתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובדי כוכבים מותר אפי' באכילה וז"ש בגמ' שם אר"י פת לא כו' מכלל כו' משמע דיכולין להתיר וכן שם ל"ו א' בימינו תתיר כו' אלמא שלא פשט בכל המקומות כמ"ש שם ל"ו א' ור"י הנשיא כו' וירושלמי שם ובפ"ק דשבת ופ"ב דפסחים והביאה הרי"ף כאן פת ר' יעקב בשם ר' יוחנן פת מהלכות של עמעום הוא דבמקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עובדי כוכבים אסור ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש ורבנן דקסרי בשם ר' יעקב כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר ואע"פ שבגמ' שם אמר רב דימי ורב יוסף כסבורין כו' מסקנא שם אינו כן שר' חלבו ור' יוחנן ודאי לא שקלו וטרו אטעותא אלא ודאי איכא אמוראי דפליגי ארב דימי ורב יוסף וסברי שהותרה ח"ש אפילו למ"ד כו' וכדברי ירושלמי הנ"ל ורבנן דקסרי בשם ר"י כרברי המתיר. ר"ן. וכ' ודקאמר ר"י פת לא הותרה בב"ד ר"ל שלא הושיב ב"ד על כך אלא באקראי בעלמא גלה דעתו ורא"ש פי' שלא הותרה בב"ד שיותר בכ"מ אלא שלא פשט הגזירה בכ"מ כנ"ל. ול"נ דהא עלה קאמר מכלל כו' ועוד ר' יוחנן אמר אפילו למ"ד כו' מכלל דליה לא ס"ל אלא דאנן לא קי"ל כוותיה מדהביא בגמ' דברי ר' חלבו ור"י אפילו למ"ד כו' כנ"ל ש"מ דס"ל כדברי המתיר וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ועבת"ה פ"ח א' ואע"ג דגמ' קאמר שם א"ל רבא כו' לא תשתעו כו' היינו באותו שאסור כגון של בע"ה דהא רבא גופא מתיר בפסחים ל' א' וערש"י שם ד"ה בני כו' ושם ל"א ת"ר חנות כו' אפי' באכילה וסתמא פת דלהכי לא תני במתני' מותר באכילה כנ"ל ועתוס' דע"ז י"ג ב' ד"ה ר' ירמיה כו':
ו סָעִיף ב במקום כו'. גמ' שם א"ר חלבו כו' וס"ל דר' חלבו ור' יוחנן פליגי וכסברא שניה שכתב הר"ן וצ"ע למה פסק כר' חלבו ולא כר' יוחנן והוא כגי' הר"ן ברמב"ם אבל גירסתינו ברמב"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני כו' וכ"כ בכ"מ שגירסא משובשת נזדמנה לו להר"ן ופי' כסברא הראשונה בהר"ן שר"י מוסיף אר' חלבו ולחומרא ופסק כר' יוחנן וכ' עוד שי"א דר"י מוסיף אדר' חלבו ולהקל שבא' מהן סגי וכ"פ בת"ה:
ז סָעִיף ב וי"א. כנ"ל דלא פשט בכ"מ כמ"ש בירושלמי הנ"ל ואנו שנוהגין היתר ממקומות שלא פשט ולכך מותר. מרדכי. ולירושלמי הנ"ל משמע דמותר אף במקום שמצוי כמ"ש דבמקום שפת ישראל כו' והתירוה:
ח סָעִיף ב אבל פת כו'. ירושלמי הנ"ל ובלבד כו' וכן בגמ' אמרו פלטור. ת"ה:
ט סָעִיף ב ולא מקרי כו'. כמ"ש הרשב"א הטעם דהיתר של פלטר משום כל שעשאו למכור אין בלקיחתו קירוב דעת וכן אמרו בחלה פ"ב נחתום שהוא כו' וכן האשה כו':
י סָעִיף ג יש מי כו'. כ"כ הרא"ה וכשימתו דס"ל דבתר השתא אזלינן דהטעם משום אקרובי דעתא וחולק על הרשב"א דס"ל דבתר אפיה אזלינן כמ"ש בס"ז וכ' הרשב"א להדיא דאפילו זימנו מותר ועש"ך:
יא סָעִיף ד מקום כו'. דהמעט משום דוחק:
יב סָעִיף ו במקום כו'. כמ"ש ברפ"ב די"מ ט"ז ב' ובע"ז ל"ח א' קמ"ל קימחא עיקר ועתוס' שם ושם ובחולין פ"ד א':
יג סָעִיף ו אבל אינפינדה כו'. שהשמנונית בעין עליו וגם אם נבלע מתחלתו היה בעין ונאסר משום בשולי עובדי כוכבים ואוסר העיסה משא"כ בנילוש בביצים שתחלתו נתבטל בו. ע"ש ושם:
יד סָעִיף ו ויש אוסרים כו'. כנ"ל וסברא הראשונה ס"ל כיון שאינו אלא למראה חזותא לאו מילתא כמ"ש רש"י בפ"ה דזבחים (ע"ל סי' ק"ב ס"ק ו'):
טו סָעִיף ו ואותן נילוש כו'. שדרך אפיה עביד להו ועוד דאי קבע עלייהו מברך המוציא. ממ"ש בפ' כ"מ (מ"ב א') . תוס' בי"ט שם אבל אם לא היה בכלל פת היה אסור משום בשולי עובדי כוכבים כמש"ל ס"א:
טז סָעִיף ז פת בע"ה כו'. עבה"ג ור"ל דבפניו חיישינן שמא יקח כמש"ש אע"ג שהוא עכשיו ביד העובד כוכבים:
יז סָעִיף ח יש מי כו'. דלא חמירא מדמאי כמ"ש תוס' ל"ה ב' סד"ה מכלל ותנן (רפ"ג דדמאי) מאכילין כו' ואת האכסניא דמאי ואמרינן שם בירושלמי אפילו אכסניא ישראל משום דוחק:
יח סָעִיף ט וניער האש מעט. דלא כמ"ש תוס' שם ד"ה ואתא דוקא שמקרב בישולו וז"ש ואפילו לא כו' שאין הדבר כו'. רמב"ם ועתוס' שם: (ליקוט) ואפי' לא כו'. והרמב"ן והר"י חולקין וכ' הר"י דנראה דבמקומות שנהגו לאכול פת של עובדי כוכבים שם הנהיגו בקיסם להרחקה ועבת"ה פ"ט א' (ע"כ):
יט סָעִיף ט ואם נפח כו'. כמ"ש בב"ק י"ח ב' תרנגול כו' ואמרינן שם י"ז ב' א"ר בשלמא סומכוס כו' הדר כו' וא"כ כאן נמי הוי כחתה ביד דכגופו דמי:
כ סָעִיף י אם אפו כו'. דהסקות הראשונות מועילות להיסק האחרון יותר מקיסם וחתה וכ"ש שגם נשארו נחלים מהסקות הראשונות:
כא סָעִיף י וי"א כו'. ג"כ כנ"ל דחום הראשון מועיל להסקות האחרות בכה"ג:
כב סָעִיף יא פת כו'. מהא דפ' כ"ש ושם ס"ה ב':
כג סָעִיף יא ואם פיתת כו'. כמ"ש פ' א"ט ס"ד א' אא"כ טרופות כו' דאיכא הכירא וה"ה כאן:
כד סָעִיף יא ולכן נהגו כו'. כמ"ש שם וכה"ג כו' לפיכך כו':
כה סָעִיף יב אם אפה כו' ויש מי כו'. דלהקל אמרו אחר כמב"ד אינו כלום אבל קרובי בשולא דישראל לעולם מהני כמש"ש ה"ד אילימא דאי כו' ובישראל מהני אפילו חיתוי מעט כנ"ל ועסי' קי"ג ס"מ בהג"ה:
כו סָעִיף יג מי שאינו כו' יבצע כו'. כמ"ש תוס' ברכות ל"ט ב' ד"ה אבל מהא דירושלמי פת טמא נקיה ופת קיבר טהורה מברך לאיזה שירצה:
כז סָעִיף יג ומותר כו'. כמ"ש (יבמות ז' ב' זבחים ל"ב ב') הואיל והותר לצרעתו כו' ועבה"ג:
כח סָעִיף יד (ליקוט) כותח כו'. דהא פטור מן החלה. ת"ה בשם ר"ח (ע"כ):
כט סָעִיף יד ואין כו' וכן כו'. דלא חמירא מדמאי דאמרינן בחולין ו' א' דלא גזרו כו' אפילו בלח ואע"ג שי"ל עיקר מן התורה כ"ש כאן וכ"ש ביבש. מרדכי פ"ק דחולין שם:
ל סָעִיף יד אבל כו'. כמ"ש שם שאני התם דכיון דקאמר כו':
לא סָעִיף טו מי שנזהר כו'. כנ"ל וכמ"ש בירושלמי (סוף חלה) בחלת ח"ל הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א"ד זעירא מתני' אמרה כן ונאכלת עם הזר על השולחן ור"ל בקערה אחת וכמ"ש בר"ס שכ"ג ואפילו לדעת תוס' שכתבו דלא קי"ל כהירושלמי מ"מ ש"מ דמה שמותר בתערובת מותר כה"ג:
לב סָעִיף טו י"א כו'. כמ"ש בפ"ד דדמאי המדיר את חבירו כו' ואמרו בירושלמי שם ר' ינאי בי ר' ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטוגמא משום איבה א"ר אבון כאן התירו טבלים מפני דרכי שלום וערמב"ם שם בפי' ובחיבורו דלר' אבין אפי' בלא פרטוגימא מותר:
לג סָעִיף טו שהוא כו' ואין כו'. ר"ל דבחמאה אסור כה"ג דפת שאני שהוא עיקר הסעודה ואמרינן ברפ"ד דפסחים דאפילו להקל ישנה מפני המחלוקת כו' שאינו איסור דאורייתא כמ"ש הרא"ש שם מהא דאמרינן שם (נ"א ב') ואין בזה מפני שינוי המחלוקת כו' משא"כ בחמאה פוק חזי כמה איכא בשוק שאין אוכלין חמאה כמש"ש פוק כו' (גי' הרא"ש שם):
לד סָעִיף טז יש מי כו'. כמ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ו א') ובפ"ט דחולין לגבל כו' וכפי' תוס' שם בשם הערוך אדם שאוכל במהרה ויש גבל לפניו כו' וכן לענין פת של עובד כוכבים כמ"ש תוס' בברכות והשוו לטומאה כמ"ש בסי"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.