א דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, וְגַם עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת אוֹ לְפַרְפֶּרֶת, שֶׁבִּשְּׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בִּכְלִי יִשְׂרָאֵל וּבְבֵית יִשְׂרָאֵל, אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
ב עֵרֵב דָּבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי עִם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, וּבִשְּׁלָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הָעִקָּר מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְאִם לָאו, מֻתָּר. הַגָּה: וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אֲפוּנִים קְלוּיִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן הַקִּטְנִיּוֹת שֶׁקּוֹרִין ערבשי"ן, קְלוּיִים, דְּאֵינָן עוֹלִים עַל שֻׁלְחָן שֶׁל מְלָכִים וְכֵן נָהֲגוּ בָּהֶם הֶתֵּר אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְשֹׁחַ הַמַּחֲבַת בְּחֵלֶב, שֶׁאָז נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר. (רַמְבַּ"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מִפְּרַג וְהַגָּהוֹת בְּאָרֹךְ). אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי וְאֵין לָחוּשׁ לְכֵלִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דִּסְתָמָן אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן. וְכָל פְּרִי שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְּׁלוּ אוֹתוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְנִמְחָה וְנַעֲשָׂה תַּבְשִׁיל בִּידֵיהֶם, שָׁרֵי. וְעַל כֵּן אוֹכְלִין הפובידל"א שֶׁעוֹשִׂין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (ד"ע מִמַּשְׁמָעוּת הַרַמְבַּ"ם וְרַ"ן וְתוס' וְהוּא פָּשׁוּט).
ג פנאד"ה שֶׁאֲפָאָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרָה אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנּוֹהֵג הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁהַשֻּׁמָּן נֶאֱסָר כְּשֶׁהוּא בְּעַיִן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנִבְלָע בַּפַּת. וְכֵן יְרָקוֹת הַנֶּאֱכָלִים חַיִּים שֶׁבִּשְּׁלָם עִם בָּשָׂר, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁשֻּׁמָּן שֶׁל בָּשָׂר נִבְלַע בָּהֶם.
ד יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בִּשְׁפָחוֹת שֶׁלָּנוּ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א ס' ס"ח). הַגָּה: וּבְדִיעֲבַד, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי מַתִּירִים (אָרֹךְ כְּלָל מ"ג וְהַגָּהוֹת ש"ד). וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לְהָקֵל בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַשְּׁפָחוֹת וְהָעֲבָדִים מְבַשְּׁלִים בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַחְתֶּה אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת מְעַט (שָׁם).
ה עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּשֵּׁל, וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְבִשּׁוּל, מֻתָּר. כֵּיצַד, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם כְּדֵי לְהַעֲבִיר הֶחָצִיר, וְנִתְבַּשְּׁלוּ בּוֹ חֲגָבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלִים עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים. וְכֵן אִם חָרַךְ הָרֹאשׁ לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר, מֻתָּר לֶאֱכֹל רָאשֵׁי הָאָזְנַיִם שֶׁנִּצְלוּ בִּשְׁעַת הַחֲרִיכָה. אֲבָל אִם כִּוֵּן לְשֵׁם בִּשּׁוּל, כְּגוֹן שֶׁהֵסִיק הַתַּנּוּר לְבַשֵּׁל בּוֹ, וְהָיָה בּוֹ בָּשָׂר תְּחִלָּה וְנִצְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְזֶה הַבָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע בּוֹ, אָסוּר.
ו כָּל שֶׁבִּשְּׁלוּ יִשְׂרָאֵל מְעַט בִּשּׁוּלוֹ, בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בַּסוֹף, מֻתָּר. לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּשָׂר אוֹ קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ, וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל בַּבָּשָׂר וְהֵגִיס בַּקְּדֵרָה, אוֹ שֶׁהֵגִיס יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה מִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא סִיּוּעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
ז אֵין שְׁגִירַת (פי' הַבְעָרָה וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ (יְחֶזְקֵאל לט, ט), תַּרְגּוּם וִיהוֹן שַׁגְרִין) הַתַּנּוּר מוֹעֶלֶת אֶלָּא בְּפַת, אֲבָל בִּשְׁאָר הַמִּתְבַּשְּׁלִים אֵין שְׁגִירַת הַתַּנּוּר וְלֹא הַדְלָקַת הָאֵשׁ מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, אֶלָּא הַהַנָּחָה דַּוְקָא. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לְבַשֵּׁל בְּמַחֲבַת בְּתַנּוּר שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן יִשְׂרָאֵל הַמַּחֲבַת לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, לַמָּקוֹם הָרָאוּי לְהִתְבַּשֵׁל בּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּהַדְלָקַת הָאֵשׁ אוֹ חִתּוּי בְּגֶחָלִים מֵהָנֵי לְעִנְיַן בִּשּׁוּל כְּמוֹ לְעִנְיַן פַּת, וְכֵן נוֹהֲגִין. (הַגָּהוֹת ש"ד וּבְאָרֹךְ וּבְמָרְדְּכַי פא"מ). וַאֲפִלּוּ חִתּוּי בְּלֹא כַּוָּנָה מְהָנֵי וּמוֹעִיל (מִמַּשְׁמָעוּת מהרא"י בְּהַגָּהַת ש"ד וְכָל בּוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלוּ לֹא חִתָּה יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִשְׁלִיךְ שָׁם קֵיסָם, רַק שֶׁהַעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִדְלִיק הָאֵשׁ מֵאֵשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי, (או"ה שָׁם בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם.
ח נָתַן יִשְׂרָאֵל קְדֵרָה עַל הָאֵשׁ וְסִלְּקָהּ, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהֶחֱזִירָהּ, אָסוּר. אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, שֶׁהוּא שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלוֹ, כְּשֶׁסִלְּקָהּ.
ט אִם בִּשְּׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי וְגָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לֶאֱסֹר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ שֶׁיֵּשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה בַּדָּבָר. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל עִנְיָן, (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְרַ"ן וְר"ף וּמַהֲרַ"ם וְאו"ה וּסְמַ"ק סִימָן שכ"ג שֶׁר' יְקָר עָשָׂה כֵן מַעֲשֶׂה וְכ"ה בְּכָל בּוֹ וְכ"פ בְּסה"ת וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פא"מ וְרא"ה בְּס' ב"ה וּסְמַ"ג דַּף נ"ז ע"ב וְשֶׁכֵּן קִבֵּל מר"י וְר' יְרוּחָם ני"ז ח"ז שֶׁכֵּן הִסְכִּימוּ רֹב הַפּוֹסְקִים וְלֹא כַּדָּת הִשִּׂיג הבֵּית יוֹסֵף בְּב"ה אר' יְרוּחָם בָּזֶה עַיֵּן שָׁם) וְכֵן נוֹהֲגִין.
י הִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְהִתְבַּשֵׁל עֲלֵיהֶם כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָפַךְ בּוֹ וְנִתְבַּשֵּׁל, אָסוּר.
יא הִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ, וְהִנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְשָׁמְרוֹ, וְהָפַךְ בּוֹ וְאֵין יָדוּעַ עִם סִלְּקוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, מֻתָּר. דִּסְפֵק דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל (טוּר). וְכֵן כָּל סְפֵק בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר.
יב דָּגִים קְטַנִּים שֶׁמְּלָחָן יִשְׂרָאֵל אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ מִקְצָת בִּשּׁוּל. וְאִם צְלָאָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַחַר כֵּן, מֻתָּרִים. אֲבָל דָּגִים מְלוּחִים גְּדוֹלִים, אֵינָם נֶאֱכָלִים אֶלָּא עַל יְדֵי הַדַּחַק; לְפִיכָךְ אִם צְלָאָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרִים, וְיֵשׁ מַתִּירִין. הַגָּה: וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱכָל חַי עַל יְדֵי הַדַּחַק, וּבִשְּׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דִּינוֹ כְּדָגִים גְּדוֹלִים (ד"ע). וּבָשָׂר מָלוּחַ אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, וְאָסוּר אִם נִתְבַּשֵּׁל עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים (תּוֹסָפוֹת פ' הַחוֹלֵץ).
יג דָּג שֶׁמְּלָחוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּפֵרוֹת שֶׁעִשְּׁנָן עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה, (הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, דְּמָלוּחַ) מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ בִּגְזֵרָה זוֹ, וְהַמְּעֻשָּׁן אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל. הַגָּה: גַּם כָּבוּשׁ אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל, דְּלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּשּׁוּל שֶׁל אֵשׁ (טוּר).
יד בֵּיצָה, אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיָה לְגָמְעָהּ חַיָּה, אִם בִּשְּׁלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרָה.
טו תְּמָרִים הַמָּרִים קְצָת, שֶׁאֵינָם נֶאֱכָלִים אֶלָּא עַל יְדֵי הַדַּחַק, אִם בִּשְּׁלָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרִים.
טז כֵּלִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְפָנֵינוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, צְרִיכִים הֶכְשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים. וְאַף לְדִבְרֵי הַמַּצְרִיכִים הֶכְשֵׁר, אִם הוּא כְּלִי חֶרֶס מַגְעִילוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְדַיּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְאִסוּר זֶה עִקָּר מִדְּאוֹרַיְתָא. הַגָּה: עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּשֵּׁל לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲפִלּוּ לְבָרִיא, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דְּכָל כְּהַאי גַּוְנָא הֶכֵּרָא אִכָּא. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַר"ן שכ"כ מִשֵּׁם הרא"ה).
א סָעִיף א וגם עולה על שלחן מלכים כו'. מדלא התנה המחבר שיהא נשתנה מברייתו ע"י האור אלמא דס"ל אפילו לא נשתנה אסור וכדעת הרמב"ם שהביא בב"י וכן דעת הרב בד"מ ובת"ח כלל ע"ה דין ט' וזה דעתו בהג"ה ס"ב שלא התיר האפונים אלא מטעם שאינם עולים על שולחן מלכים ולא מטעם דלא נשתנו מברייתן וכמ"ש בד"מ ובת"ח שם אבל באמת נראה עיקר בש"ס (דעבודת כוכבים סוף דף ל"ז) כהר"ן ורש"י דאין אסור משום בשולי עובדי כוכבים אלא כשנשתנה מברייתו ע"י האור וכ"פ בהג"א פא"ט מא"ז וכן נראה דעת הרי"ף וכמו שכתב הר"ן וכן נראה דעת ראב"ן סי' ש"ג מיהו דעת שאר הפוסקים נראה דאין לחלק בזה:
ב סָעִיף א עולה על שולחן מלכים. כתב האו"ה קרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן לעיל (ר"ס ע"ה) אוכליהון לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בישולי עובדי כוכבים ומביאו ד"מ וכתב עוד דכמהין ופטריות עולין על שלחן מלכים משום פרפראות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים וכ"פ בת"ח שם סוף דין ט"ו:
ג סָעִיף ב וכן נהגו בהם היתר כו'. וכתוב בת"ח ריש כלל ל"ה שנוהגין היתר בק"ק קראקא לקנות האגוזים שלמים (שקורין שטעכ"ל נוס"ן) שמבשלים העובדי כוכבים עכ"ל וכ"ה בסימני ת"ח כלל ע"ד דין ט"ז דמותר מטעם שאין עולין על שלחן מלכים:
ד סָעִיף ב דסתמן אינן ב"י. כדלקמן סי' קכ"ב:
ה סָעִיף ג פנאד"ה. של דגים. כן הוא בפוסקי' וכ' מהר"א מטיקטין בגליון המרדכי פא"ט דאלו שומן בשר או של אווזא סתמן כבר מהותך ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים דאין בישול אחר בישול עכ"ל ואם אפה עובד כוכבים פנאדי"ש עם שומן חי של בשר דינו כשומן דגים ופשוט הוא:
ו סָעִיף ג אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים. והיינו בפנאד"ה של עובד כוכבים אבל פנאד"ה של ישראל שאפאה עובדי כוכבים לא נהגו היתר בשום מקום כדלעיל בסי' קי"ב ס"ק ט"ז וה"ה דמשכחת לה להאי דינא בפנאד"ה של ישראל שאפאה עובד כוכבים והכשירו ע"י קיסם דמהני לענין פת כדלעיל סי' קי"ב סי"א ולא מהני לענין בשולי עובד כוכבים לדעת המחבר בסעיף ז' אבל למ"ש הרב שם דאפילו בבישול עובד כוכבים מהני קיסם לא משכחת להאי דינא אלא בפנאד"ה של עובד כוכבים וכ"כ ה"ר פרץ בסמ"ק סימן ר"ז:
ז סָעִיף ד בשפחות שלנו. שקנויות לנו דמלאכה דעבד העובד כוכבים דישראל הוא ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל עובד כוכבים והלכך ליתיה בכלל גזרות חתנות עכ"ל תשובת הרמב"ן שהביא בית יוסף וד"מ ובהנך שפחות מיירי המחבר אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהם בשבת כמו שנתבאר בא"ח סימן ש"ד וכ"כ הב"ח ולפ"ז מ"ש הרב ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים לא א"ש בשפחות שלנו וצ"ל דקאי אשפחות דמיירי המחבר או ר"ל דיש לסמוך אדברי המתירין בישולי עובדי כוכבים בבית ישראל והוא דעת ר' אברהם שהביא הטור וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל ע"ה דין י"ז בשם או"ה והוא באו"ה כלל מ"ג דין י"ג א"נ הרב לא דקדק בזה דעיקר דמילתא סמיך אטעמא דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט ועיין בא"ו של מהרש"ל סי' ע"ה מביא תשובת הרמב"ן סי' קמ"ט דיש מרבותינו מתירין בשפחות מטעם דאין איסור משום בישולי עובד כוכבים אלא בעושה מרצונו משום גזירת חתנות אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושים בע"כ בין ירצו בין לא ירצו אין בזה קירוב הדעת ומ"מ אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין ע"ז ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד ע"כ עכ"ל וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן ס"ח ולפ"ז י"ל דסברת המתיר שכתב המחבר הוא מטעם זה ולזה כתב הרב דיש לסמוך עליהם בדיעבד אלא דבב"י וד"מ לא נזכר טעם זה:
ח סָעִיף ו ואפילו לא היה כו'. לכאורה קשה דהוא נגד הש"ס דעבודת כוכבים (דף ל"ח ע"א) ומביאה ב"י דאמרינן אי דלא הפך בה עובד כוכבים לא הוי בשיל בשולי עבודת כוכבים הוא ואסור וכן הוא בפוסקים וב"י וגם באו"ה כלל מ"ג דין ט' דאם הניח הישראל בשר על גבי גחלים שלא היה ראוי להתבשל ולצלות ובא עובד כוכבים והפך בהן ונתבשל מותר עכ"ל וצ"ע ונראה דס"ל להאו"ה והרב דנהי דמדינא דש"ס אסור בכה"ג מ"מ הא גם חיתוי וקיסם אסור מדינא דש"ס דהא לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים ואפ"ה אנו מתירין אלא היינו מטעמא דקי"ל דכי היכי דמהני קיסם לעיל סימן קי"ב ס"י ה"ה בבשולי עובד כוכבים וכמ"ש הר"ף בסמ"ק ואו"ה כלל מ"ג וא"כ כי היכי דקיסם בפת לא שרי מדינא דש"ס כמ"ש הפוסקים בסי' קי"ב אלא דסמכינן אמ"ש בחילופי מנהגים דבין בני א"י ובין בני בבל דמהני והנח להם לישראל שיהו שוגגין כו' וכמ"ש הרא"ש והטור בסי' קי"ב א"כ ה"ה בבשולי עובד כוכבים וכן הרמב"ן שהביא הר"ן פא"מ דחה הך דקיסם מש"ס דלעיל ע"ש ולפ"ז הא דלא הגיה הרב בסעיף י' מידי אדברי המחבר היינו משום שסמך עצמו אמ"ש קודם לכן ואפשר לומר דכאן מיירי שהניח הישראל הגחלים הלכך אע"פ שלא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים שרי דהוי כהדלקת האש בהג"ה ס"ז דשרי וטעמא כיון דהישראל עשה השלהבת שרי ולקמן סעיף י' מיירי שהניח העובד כוכבים הגחלים והלכך אע"פ שהניח הישראל הבשר ע"ג גחלים כיון דלא היה מתבשל בלא סיועת העובד כוכבים אסור אבל באו"ה ובת"ח שם משמע דבכל גווני שרי ע"ש וגם כאן משמע דלא מיתכשר אלא משום שהניח הישראל הבשר ע"ג גחלים ודוק ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון דבש"ס איתא בהדיא דהיכא דהניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עובד כוכבים והפך בו אסור אם לא היה מתבשל בלא סיועת העובד כוכבים וכ"כ הפוסקים אלא דהאו"ה והרב מקילין בזה ומטעמא דמדמי להו לקיסם וחיתוי וי"ל דל"ד לקיסם וחיתוי כמו שמחלק הר"ן פא"מ להדיא ע"ש:
ט סָעִיף ז או חיתוי כו'. וכתב האו"ה שם אך יזהר כשמחתה בגחלים שאותו חיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל עכ"ל וכן משמע בש"ס ופוסקים דבעינן שהישראל יעשה קירוב בישול:
י סָעִיף ז ואפילו חיתוי בלא כונה כו'. ובהגהה שבסוף ספר או"ה כלל מ"ג פסק שצריך שיכוין לסייע בתיקון האש להכשיר:
יא סָעִיף ז ולא השליך שם קיסם כו'. משמע אבל השליך קיסם מועיל גם בבשולי עובד כוכבי' וכן הוא בסמ"ק ובאו"ה להדיא:
יב סָעִיף ח וסלקה. לאו דוקא סלקה ישראל אלא ה"ה סלקה העובד כוכבים והחזירו אסור כמ"ש הרשב"א והט"ו בסעיף י' וי"א ובב"ח האריך לסתור ולבנות ולחלוק ע"ז ודעתו דבסילקו עובד כוכבים והחזירו שרי ויש לי להשיב על דבריו וכאן אין מקום להאריך כי למאי דקי"ל דאפילו הדליק ישראל האש או השליך קיסם שרי לא נ"מ מידי בהא דפשיטא דשרי ואף שכתבתי בס"ק ח' בשם הר"ן דיש לחלק מכל מקום כאן כיון דלא סלקו הישראל רק העובד כוכבים נראה דדמי מיהת לקיסם וכה"ג:
יג סָעִיף ח אסור. כיון שנתבשל ע"י עובד כוכבים בלא קירוב בישול דישראל הכי אמרינן בש"ס ופוסקים:
יד סָעִיף ט ויש מתירין. וכן הסכמת רוב הפוסקים ודלא כמהרש"ל בא"ו שלו:
טו סָעִיף יא והניח עובד כוכבים לשמרו. והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפן העובד כוכבים כ"כ הפוסקים ופשוט הוא וע"ל סי' קי"ח סעיף י':
טז סָעִיף יב דגים קטנים כו'. כתבו התוס' ושאר פוסקים דהיינו אפילו גדולים קצת דאי קטנים ממש הא אמרינן בש"ס דאפי' נתבשלו דגים קטנים אין בהם משום בשולי עובד כוכבים שאינם עולים על שלחן מלכים והב"ח כתב דהא דדגים קטנים אינן עולים על שלחן מלכים היינו בדגים קטנים שגידול שלהם גדול ואותן דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עולים על שלחן מלכים אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובי' ועולים על שלחן מלכים והביא ראיו' ע"ש:
יז סָעִיף יב וכן כל דבר כו'. וכ' האו"ה דחבושים וערמונים (הנקראים בל"א קעסטי"ן) אינן נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהן משום בשולי עובד כוכבים ובת"ח כלל ע"ה סוף דין ט"ו כתב עליו ואינו נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל ועיין בהגהות שבסוף ספר או"ה מ"ש לחלק בערמוני':
יח סָעִיף יג והמעושן אינו כמבושל. וכתבו ב"י וד"מ ומיהו משמע דאע"פ שעשנו ישראל אם בשלו עובד כוכבים אסור דומיא דדגים גדולים דבסמוך עכ"ל ולכאורה משמע דקאי גם אדגים קטנים אבל באו"ה כלל מ"ג דין ט"ז כתב דדגים קטנים אפילו עישנם עובד כוכבים ובשלם אח"כ שרי דעישון הוא שוה בכל מיניו למליחה ע"ש ולפ"ז להיש מתירין בסעיף י"ב דגים גדולים מלוחים שבישלם עובד כוכבים ה"ה דגים גדולים מעושנים שבשלם עובד כוכבים מותרים וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון:
יט סָעִיף טו תמרים כו'. כתב האו"ה כלל מ"ג דין ג' ומיהו הני אגסים ותפוחין אף ע"פ שרוב אכילתן ע"י צלי ובישול אם צלאן ובשלן עובד כוכבים מותרים דמ"מ נאכלים גם כן חיין ועוד שרוב עיקר אכילתן חי ע"כ:
כ סָעִיף טז כלים שבשל כו'. וכתב בת"ח כלל ע"ה דין י"ד וז"ל וכלים שבישלו בהן עובדי כוכבי' אסורין לכך צריך ליזהר בשפחות עובדת כוכבים המבשלות לעצמן בבית רבן שלא יניחו ע"ג האור ואם קדמו והניחו כו' צריך הגעלה עכ"ל ואין להקשות דהא כתב שם דין י"ז דבדיעבד נוהגים להתיר אפילו התבשיל שנתבשל בבית ישראל י"ל כמ"ש בהג"ה שבסוף ס' או"ה דאע"פ שבשלה בבית ישראל אם בשלה לעצמה גרע טפי ואף על גב דבפנים בת"ח מתיר בבית ישראל מטעם דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית י"ל דאם מבשלת לעצמה אין רגילות כלל שא' מבני הבית יחתה:
כא סָעִיף טז צריכים הכשר כו'. ואם נתבשלה בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבשולי עובדי כוכבים בטלים ברוב כדלעיל סי' קי"ב ס"ק כ"ג וע"ל סימן קט"ו ס"ק י"ז:
א סָעִיף א דבר שאינו נאכל כו'. הטעם דעיקר הגזירה משום חתנות ודבר שאינו חשוב כ"כ אין אדם מזמין חבירו עליו:
ב סָעִיף ג פנאד"ה שאפאה עובד כוככים כו'. בטור כתוב פנאד"ה של עובד כוכבים וכתב ב"י דהוא טעות סופר דמאי איריא של עובד כוכבי' אפילו של ישראל נמי דהא בישולי עובדי כוכבים אפילו בשל ישראל אסור עכ"ל ותמוה לפי דבריו מה דסיים הטור וש"ע אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים ובפת של ישראל ליכא מאן דשרי אם אפאה עובד כוכבים בלא חיתוי ישראל כמ"ש הטור סימן קי"ב ואי מיירי בחיתוי גם השומן לא יאסר דפת של ישראל יש לו דין שלקות וכן ראיתי בהגהת סמ"ק סי' ר"ז וז"ל ואם לא הכשירוהו בקיסם אפילו הפשטיד"א עצמה אסורה בלא בליעת שומן דנהי דהתירו פת של עובד כוכבים מ"מ פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים בלא הכשר התנור אסור עד כאן לשונו ע"כ יותר נכון הגי' פנאד"ה של עובד כוכבים אלא דבאשר"י ומרדכי פ' אלו טרפות כתוב בהדיא פשטיד"א של ישראל של דגים שאפאה עובד כוכבים כו' ויש לתמוה עליהם כמו שזכרנו ויש רוצים ליישב דמיירי דהוכשר התנור על ידי קיסם או חיתוי וזה מהני לפת ולא לתבשיל כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הר"ן וזה אינו דהא בהדיא פירש המרדכי פרק אין מעמידין והביאו רמ"א בסמוך דחף בתבשיל מהני חיתוי כמו בפת וצריך לדחוק ולומר דשל ישראל דנקט קאי אדגים שלקחו הדגים משל ישראל באופן שאין איסור בשביל דגים אסורים אבל העיסה עצמה היא של עובד כוכבים ולא היה שום הכשר בתנור מ"ה אסור משום שומן הדגים אח"כ מצאתי באשר"י של זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל שמחק הני תרי תיבות של ישראל וכן נ"ל עיקר דבשל עובד כוכבים מיירי ומה שהקשה ב"י אפילו של ישראל לא דק בקושיא זאת דעיקר רבותא היא כיון דבשל עובד כוכבים היא והמקום הוא ששם נוהגים היתר בפת של עובדי כוכבים ממילא ה"א דגם בשומן אין איסור דהקמח הוא עיקר כמ"ש לפני זה קמ"ל דכאן לא אמרינן כן כיון שהשומן בעין לא בטיל וכן מ"ש אח"כ גבי ירקות דהם מותרים משום בישול עובד כוכבים וה"א דהטעם של בשר שנבלע בהם הוא טפל ובטל בירקות קמ"ל דלא וא"כ א"א לרבינו למינקט של ישראל דאז היו תרווייהו אסורים בלא רבותא זאת כן נראה לי ברור . וראיתי כתוב דבשומן אווז או של בהמה אין איסור בישול עובד כוכבים כי מסתמא כבר מהותך ואין בישול אחר בישול:
ג סָעִיף ד בשפחות שלנו. פי' הקנויות לנו ומוזהרין אנו על מלאכתן בשבת מן התורה ואין מכלל זה השפחות עובדי כוכבים שהם נשכרים לישראל לזמן אלא דבאו"ה כלל מ"ג כתב גם באלו להתיר בדיעבד ולסמוך על הר"א שמביא הטור שבבית ישראל אין בו משום בישול עובד כוכבים אף על גב דלא קי"ל כוותיה:
ד סָעִיף ד כי א"א שלא יחתה כו'. כתב בד"מ שמעינן מכאן אפילו לא כוון להתיר ע"י חיתוי זו אלא עשאו בלא כוונה דמותר וכ"כ בכל בו עכ"ל וכ"כ רמ"א כאן בסמוך ובאו"ה כלל מ"ג כתב אך יזהר שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל עכ"ל:
ה סָעִיף ה אע"פ שלא כיון כו'. בטור כתוב לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו לייבש בו כלי אסור חיישינן שמא כוון גם לבישול וקשה לי הא כתב הטור אח"כ בסי' זה דאם היפך בו עובד כוכבים ואין ידוע אם סילקו כו' ולא חיישינן שמא סילקו דספק דבריהם להקל וא"כ ק"ו כאן דהא התם חזינן שעשה העובד כוכבי' מעשה ההיפוך ואפילו הכי לא חיישינן לאיסור ק"ו כאן וא"ל דשם אין לעובד כוכבים הנאה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א דא"כ אפילו בשל תורה הולכין להקל כדלקמן סימן קי"ח סעיף י' וזהו באמת כוונת הרשב"א שכתב ועוד כו' אבל על הטור קשה וצריך לדחוק ולחלק דשאני גבי סילוק דהוא אינו דבר מצוי כ"כ לעשותו כמו כאן שמצוי הוא לכוין גם לבישול:
ו סָעִיף ו ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים. תימה לי הא איתא בהדיא בגמרא אלא לאו דאי לא היפך העובד כוכבים לא הוה בשיל אמאי מותר והב"י הביאה וכ"כ בד"מ בשם ב"י דאי לא מתבשל בלא חיתוי עובד כוכבים אסור וכן איתא בהדיא בגמרא עכ"ל וצ"ל דה"ק דלא היה מתבשל כראוי בלא סיוע עובד כוכבים אבל כמאכל בן דרוסאי הוי בשיל אבל באמת בלאו הכי קי"ל כיש חולקין שהביא רמ"א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני והא בכזה ודאי לא היה בשיל אם לא היה מעשה עובד כוכבים וכיוצא בזה הקשה הר"ן על אותן המתירין שיביא הישראל גחלים ומשים בתנור להדליק אח"כ האש. ונראה לע"ד דהם סבירא להו דכשאומר אח"כ בגמרא דאין אסור עד שיהא תחילתו וגמרו ביד עובד כוכבים הדר ביה מסברא זו ואע"פ דבלא עובד כוכבים לא היה מתבשל מ"מ כיון שהישראל סייע בהתחלה או בסוף מותר ונראה לע"ד לענין הלכה דדוקא בבית ישראל יש לסמוך אקולא זו דיש חולקין של רמ"א בסמוך כיון דיש דעה בהתחלת סימן זה בטור בשם ה"ר אברהם דבבית ישראל אין איסור שלקות אע"ג דר"ת פליג עליה מ"מ בכה"ג הוה מותר אבל בבית עובד כוכבים אין להקל רק שהישראל יניח הקדירה למקום הראוי להתבשל:
ז סָעִיף ז אלא בפת. בר"ן כתוב הטעם ששגירת התנור בפת מלאכה מיוחדת בו וב"י מביאו עכ"ל נראה פירושו שבפת צריך להסיק התנור ולהוציא כל הגחלים קודם שיאפה הלחם מה שאין כן בשאר תבשיל מסיק האור בשעה שהתבשיל מתבשל מוסיף והולך תמיד ע"כ לא ניכר כ"כ מעשה ישראל:
ח סָעִיף ז ויש חולקין כו'. כבר כתבתי הנראה לע"ד בזה וכן על מ"ש כאן רמ"א ואפילו חיתוי בלא כונה כתבתי בסמוך שאו"ה חולק על זה וכתב בד"מ דהוא הדין דניפוח באש בפה דמהני:
ט סָעִיף ח וסלקה ובא עובר כוכבים והחזירה. לאו דוקא שהישראל סילקה אלא הוא הדין אם עובד כוכבים סילקה לאיזה צורך שיש לו בזה והחזירה דאסור כדמוכח בסעיף י"א דאם הוא ודאי שסילקה עובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי דאסור ונראה לי דכל שכן הוא דאסור בסילקה עובד כוכבים כיון שהעובד כוכבים עצמו ביטל מעשה ישראל ועשה מחדש הכל ממילא עקר שם ישראל ממלאכה זו וזה גרע ממה שנעקרה ממילא ע"י ישראל ואפילו אם תמצי לומר שגרע טפי אם סילקו ישראל מ"מ לא קשיא אמאי לא קמ"ל רבותא כאן דאפילו סילקו עובד כוכבים אסור דיש לומר דקמ"ל דאפילו בסילק ישראל אין איסור רק קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא אח"כ ובחנם טרח בזה מו"ח ז"ל ליישב שני הסעיפים האלו אהדדי ומ"ש שם דבדיעבד מותר אם סילק עובד כוכבים והחזירה אין לסמוך על זה כלל דדבר זה היה פשוט לרשב"א בארוך דהוא אסור אלא שהביא ראיה מפי' רבינו חננאל דאין לחוש על זה מספק כיון דהוא מילתא דרבנן וכן כתב ב"י וכן בטור המשמעות כך דדוקא בספק הקילו בזה אבל בודאי לא והוא מילתא דמסתברא דכל דאסתלק ליה מעשה קמא פנים חדשות באו לכאן והוי בישול עובד כוכבים ממש וכל אפיא שוין דאסור וכן כתב בפרישה ובלבוש:
י סָעִיף ט ויש מתירין בכל ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמאכל בן דרוסאי הוי בישול שלא יאסרו אח"כ העובד כוכבים אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ:
יא סָעִיף יא וכן כל ספק כו'. פי' שיש ספק אם חיתה ישראל באור או לא:
יב סָעִיף יב ואם צלאן עובד כוכבים כו'. דכיון שנאכלין כמות שהן חיין ע"י המליחה אין בהם משום בישול עובד כוכבים ועל המליחה תחילה לא גזרו שלא גזרו רק בבישול שעל ידי האש וא"ל הא אפי' ע"י האש אין כאן בישול עובד כוכבים דהא אמרינן בגמרא דגים קטנים אינם עולים על שלחן מלכים תירץ ב"י דאחר המליחה עולין הם ורש"ל תירץ דאינם קטנים לגמרי ומו"ח ז"ל תירץ דהמין דאותן דגים הם קטנים לעולם והן חשובין אבל המין שהוא גדול אח"כ אין עולין כל זמן שהם קטנים:
יג סָעִיף יב ובשר מלוח כו'. בטור חשיב בשר מלוח בהדי דגים קטנים ונראה דאיהו מיירי שמלחו הרבה ונשתהה במלח זמן רב כמו שסיים הטור על זה עד שראויין לאכילה כך בלא בישול:
יד סָעִיף יד ביצה כו'. הטעם דאכילה ע"י הדחק היא ואף ליש מתירין דסעיף י"ב בדגים גדולים מודים כאן ובתמרים המרים דסעיף ט"ו שכאן אין נאכלין אלא ע"י דוחק גדול וכן סיים הטור בהדיא ע"י דוחק גדול: כתב בדרכי משה בשם הגהת אלפסי פ' אין מעמידין אותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינין שלהם אסורים משום בישול עובד כוכבים דאין נאכלין חיין ועולין על שלחן מלכים עכ"ל:
טו סָעִיף טז עובד כוכבים שבישל לחולה כו'. אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה הביאום ב"י והנה בס' בדק הבית להרא"ה דף פ"ט כתב ג"כ הכי ובעל משמרת הבית שהוא הרשב"א כתב על זה וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצאי שבת חוזר לאיסורו וכ"ש לבריא ודומה לנבילה לחולה שיש בו סכנה דמותרת לו בשבת ואם הבריא אסור דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל ודבריו נכונים ויש עוד ראייה מסי' קי"ב סעיף ה' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו לו אף של בעלי בתים וזה ודאי דאחר שיבוא למקום שיהא פלטר מצוי חזר הפת של ב"ה לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר כו' דוקא וה"נ כן הוא ואלו ראו ב"י ורמ"א ספר משמרת הבית לא היו פוסקים להיתר כהרא"ה בזה והיותר תימה שבסימן קכ"ג בסופו כתב ב"י תשובת הר"ן דלא קי"ל כהרא"ה בזה ועמ"ש שם על דברי רמ"א:
א סָעִיף א עולה. כתב הש"ך דמדברי המחבר והרב בד"מ משמע דאפי' לא נשתנה מברייתו ע"י האור אסורה אבל באמת נראה עיקר בש"ס דאין אסור משום בשולי עובדי כוכבים אלא כשנשתנה מברייתו ע"י האור וכתב או"ה דקרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן לעיל ר"ס ע"ה אוכליהון לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בשולי עובדי כוכבי' וכמהין ופטריות עולה עש"מ משום פרפראות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבי' עכ"ל:
ב סָעִיף ב היתר. כ' בת"ח שנוהגים היתר בק"ק קראקא לקנות האגוזים שלמים שקורין שטעכ"ל נוס"ן שמבשלים העובדי כוכבים דמותר מטעם שאין עולין עש"מ:
ג סָעִיף ג אסורה. דוקא של דגים או שומן חי של בשר אבל שומן של בשר או של אווזא שכבר מהותך אין בו משום בשולי עובדי כוכבים דאין בישול אחר בישול. ש"ך:
ד סָעִיף ג בפת. כ' הט"ז ול"ד לפת שנילוש בביצים בסי' קי"ב משום דהתם הקמח עיקר והביצים טפלים משא"כ כאן כיון שהשומן בעין לא בטיל:
ה סָעִיף ד בשפחות. פי' הט"ז וש"ך דהיינו אותן שקנויות לנו וישראל מוזהר עליו בשבת מן התורה והלכך ליתיה בכלל גזירות חתנות אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהן בשבת כמ"ש בא"ח סי' ש"ד ומ"ש הר"ב דבדיעבד יש לסמוך וכו' טעמו דא"א שלא יחתה א' מבני הבית וכתב בד"מ שמעינן מכאן אפילו לא כוון להתיר ע"י חיתוי זו אלא עשאו בלא כונה דמותר וכ"כ בכל בו עכ"ל ובאו"ה כתב אך יזהר שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל:
ו סָעִיף ה ידע. בטור כתב לפיכך אם ידוע שיש בשר בתנור אפילו חממו לייבש בו כלי אסור דחיישינן שמא כוון גם לבישול וכתב הט"ז ע"ז וקשה לי הא כתב הטור אח"כ בסי' זה באם היפך בו עובד כוכבים ואין ידע אם סלקו וכו' לא חיישינן שמא סלקו א"כ ק"ו כאן וצריך לדחוק ולחלק דשאני גבי סילוק דהא אינו דבר מצוי כ"כ לעשותו כמו כאן שמצוי הוא לכוין גם לבישול עכ"ל:
ז סָעִיף ו סיוע. הנה הט"ז וש"ך הקשו על רמ"א דדין זה הוא נגד הש"ס עיין שם וצ"ל דכאן מיירי דבישול גמור לא היה יכול להתבשל אם לא ע"י עובדי כוכבים אבל כמאכל בן דרוסאי היה יכול להתבשל ע"י ישראל לבד ובט"ז כ' דבלא"ה קי"ל כיש חולקין שהביא רמ"א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני:
ח סָעִיף ז כוונה. (ואו"ה חולק) כתב בד"מ דה"ה דניפוח באש בפה מהני וע"ל סעיף ד' בהג"ה:
ט סָעִיף ח וסלקה. כתב הש"ך לאו דוקא סלקה ישראל אלא ה"ה סלקה עובד כוכבים והחזירה אסור. (וכ"ד הט"ז):
י סָעִיף ט ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמב"ד הוי בישול שלא יאסרו אח"כ עובד כוכבים אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ ט"ז (וכן הסכמת רוב הפוסקים):
יא סָעִיף יא לשמרו. והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפו העובד כוכבים וע"ל סי' קי"ח ס"י:
יב סָעִיף יב צלאן. דכיון שנאכלים כמות שהן חיין ע"י מליחה אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים ועל המליחה תחלה לא גזרו שלא גזרו רק בבישול שע"י האש וכתב הב"ח דהא דדגים קטנים אינם עולים עש"מ היינו בדגים קטנים שגידול שלהן גדול ואותן דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עש"מ אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובים ועעש"מ ומהרש"ל כתב דמיירי דאינן קטנים לגמרי (וכ"כ של"ה דף ע"ז):
יג סָעִיף יב הדחק. כתב או"ה דחבושים וערמונים הנקראים בל"א קעסטי"ן אינן נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהן משום בשולי עובדי כוכבים ות"ח כתב שאין נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל. (וכן ראיתי במדינות האלאנ"ד):
יד סָעִיף יב מלוח. כתב הט"ז דאם מלחו הרבה ונשתהה זמן רב במלחו עד שראוי לאכילה כך בלא בישול דינו כמו דגים קטנים:
טו סָעִיף יב והמעושן. כתב ב"י וד"מ דאע"פ שעשנן ישראל אם בישל עובד כוכבים אסור וכתב הש"ך דלדעת המתירין בסי"ב דגים גדולים מלוחים שבשלן העובד כוכבים ה"ה דגים גדולים מעושנין שבשל עובד כוכבים מותרין:
טז סָעִיף יב חיה. משום דאין נאכלין אלא ע"י הדחק וגרע מדגים גדולים בסעיף י"ב. ט"ז:
יז סָעִיף טו תמרים. כתב או"ה ומיהו הני אגסים ותפוחין אע"פ שרוב אכילתן ע"י צליה ובישול אם צלאן ובישלן עובד כוכבים מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיין ועוד שרוב עיקר אכילתן חיין ע"כ וכתב בט"ז ואותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינן שלהם אסורים משום בשולי עובדי כוכבים דאין נאכלין חיין ועולין עש"מ עכ"ל:
יח סָעִיף טז הכשר. כ' הת"ח לכן צריך ליזהר בשפחות עובדי כוכבים המבשלות לעצמן בבית רבן שלא יניחו ע"ג האור ואם קדמו והניחו כו' צריך הגעלה עכ"ל ואע"ג דמתירין לעיל מטעם דא"א שלא יחתה א' מבני הבית י"ל דאם מבשלה לעצמה אין רגילות כלל שאחד מבני הבית יחתה ש"ך וכ' עוד ומיהו אם נתבשל בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבש"ע בטלים ברוב כדלעיל סי' קי"ב סי"ד ובסי' קט"ו ס"א בהג"ה:
יט סָעִיף טז לבריא. והט"ז חולק על דין זה ואוסר לבריא במ"ש ואפי' לחולה עצמו אינו מותר אלא בשעת הדחק עכ"ל (ועיין בנה"כ דמיקל בזה) (ואחרונים חלקו וחלילה להקל ואפילו לחולה עצמו אינו מותר אלא בשבת ולמוצאי שבת חוזר לאיסור וכ"ש לבריא וכ' ט"ז וראיה מסי' קי"ב סעיף ח' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו של בע"ה וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי כו' ולא אוכל להבין הלא המחבר גופיה כ' בפי' כך בסעיף ד' ע"ש ול"נ להוכיח דאסור לאוכלו במ"ש כדאיתא בגמ' השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אבל המבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אם כן הכי נמי אם יהא מותר לחולה למ"ש שמא ירבה בשבילו וק"ל):
א סָעִיף א שהוא חי. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל שכתב דעיקר הגזירה היתה משום חתנות כו' וע' בס' תפארת למשה שכתב דלפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא (עיין לעיל ר"ס קי"ב מ"ש שם) אלא שהיה עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים ע"ש ולפ"ז ה"ה מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעובד כוכבים כדלעיל סי' ב' ס"ה ולקמן הי' קי"ט גם כן בישולו אסור:
ב סָעִיף ז חיתוי בגחלים מהני. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ג':
ג סָעִיף יב בכ"ע. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה שכתב דמ"מ אם בישל עובד כוכבים כמאב"ד ולקחו מהאש וחזר בין אותו עובד כוכבים בין עובד כוכבים אחר וגמרו אסור ול"ד לדגים קטנים שמלחן עובד כוכבים וחזר וצלאן לקמן סעיף י"ב דאמליחה לא גזרו אבל הכא תחלתו וסופו ביד עובד כוכבים מה לי בב"א או שלקחו בנתיים מיהו אם לקחו ישראל מהאש והחזירו עובד כוכבים צ"ע עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף ט וכן נוהגין. ובשל"ה ד' ע"ו כתב דיש להחמיר כמהרש"ל דלא מהני אחר בישול מאב"ד ע"ש:
ה סָעִיף יב הדחק. עבה"ט ועיין בתשובת מים רבים מסי' ט"ו עד סי' ך' ע"ש להתיר הערמונים והתורמסים ע"ש היטב:
ו סָעִיף טז לבריא. עבה"ט ועיין באשל אברהם מ"ש לענין הכלים. ובספר חכמת אדם כלל ס"ו דין י"ב כתב דיש להתיר הכלים אחר מעל"ע אפילו בלא הגעלה ע"ש ועיין בחיי אדם כלל ס"ט דין ט"ז:
א סָעִיף א דבר כו' וגם כו'. כמ"ש תוס' שם דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא מדאמר איכא בינייהו כו' ולא נקט כמה דברים שעולין על שולחן מלכים ונאכלין חיים וכן ס"ל לר"נ בספ"ד דשבת וא"ר יוסף שם כו' וכן בפ"ב רמ"ק בר"י נשיאה אי משום דאשתי כו' וכן סתמא דגמ' בע"ז ל"ח ב' ל"ט ב' אי משום בשולי עובדי כוכבים כו' והלכה כלישנא בתרא דר' יוחנן ס"ל כוותיה כמש"ש נ"ט א' ויבמות מ"ו א' ועתוס' שם ושם:
ב סָעִיף א ללפת. גמ' שם:
ג סָעִיף א או כו'. טור וכמ"ש שם עובד כוכבים שהצית כו' אלא משום בשולי עובדי כוכבים ופי' הרמב"ם שהן באין לפרפרת:
ד סָעִיף א אפילו כו'. רש"י ל"ה ב' ד"ה והשלקות:
ה סָעִיף א ובבית. תוס' ל"ח א' ד"ה אלא כו':
ו סָעִיף ב ומותר כו'. כמ"ש ל"ז ב' חטין ועשאן קליות מותרין וה"ה לאלו וכמ"ש הרמב"ם דאין אדם מזמן לחבירו על קליות וז"ש דאינו כו': (ליקוט) ומותר כו' וכן כו'. גמ' ל"ז ב' ל"ח ב' ת"ר כו' והקליות וכן של קטניות כמש"ש שתיתאה כו' בטלפחי כו' (ע"כ): (ליקוט) ומותר כו' דאינן כו'. רמב"ם ובגמ' (ל"ז ב') אמרו משום דלא נשתנו כו' והרמב"ם ס"ל דלמסקנא דלאו מקרא נפקא ע"כ צ"ל משום ה"ט אבל הר"נ כתב דטעם הנ"ל דלא נשתנה נשאר כיון דאסמכוה אקרא דומיא דקרא בעינן (ועבספ"ד דשבת ופ"ב דמ"ק וצ"ע) וכ"כ רש"י ל"ה ב' ד"ה והחמין כו' וד"ה וקליות כו' וכ' הר"נ אלא שלא ראיתי לראשונים שפ' דכל שלא נשתנה ע"י האור דמותר (ע"כ):
ז סָעִיף ב וכל פירי כו'. כמ"ש שם ל"ח ב' בשמן ואע"ג שהיו מתחלה זיתים. ד"מ:
ח סָעִיף ג וכן ירקות כו'. ר"ל אע"ג שאין השומן בעין ולא שייך טעם הראשון של תוס' שהוא בעין וז"ש ונבלע כו':
ט סָעִיף ד יש מי כו'. כיון דקנוי לישראל למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה ליתיה בכללם ואין שייך גזירת חתנות אלא במי שעושה לרצונו דהוי קירוב דעת ועברשב"א סי' ס"ח:
י סָעִיף ד ויש כו'. הוא הרשב"א וראיה מדפריך נ"ז א' לרב מעבדים קטנים ואם איתא כיון דאין יודע בטיב עבודת כוכבים אין אסור אלא משום חתנות דלהכי אין אסור אלא בשתיה לרב ובשפחות ועבדים לא שייך:
יא סָעִיף ד ובדיעבד כו'. מצורף לדעת הראב"ד בתוס' ל"ח א' ד"ה אלא. ד"מ בשם או"ה:
יב סָעִיף ד ואפילו כו' כי כו'. וכמ"ש בפ"ז בהג"ה ויש חולקין כו' ואפילו כו':
יג סָעִיף ה ואפילו. שם:
יד סָעִיף ה אבל כו'. שם מ"ד לבשולי כו':
טו סָעִיף ו כל כו'. שם ב' בין שהניח כו' ואינו כו':
טז סָעִיף ו ואפילו כו'. בגמ' מבואר היפך זה אלא דאי לא היפך כו' וכ"כ בפ"י ועש"ך ופר"ח:
יז סָעִיף ז אין כו'. כמש"ש אלא דאי לא כו' וה"ה כאן וז"ש שם מניח ישראל כו' דוקא הנחה:
יח סָעִיף ז ויש חולקין כו'. כפי' הטור מ"ש שם והיפך ישראל שחתה בגחלים ואפילו היה מתבשל בלא חיתוי ישראל וכמ"ש שם גמרו ביד עובד כוכבים מותר גמרו כו' ומשמע דומיא דגמרו ביד עובד כוכבים מותר והטעם כמ"ש הר"ן דקרובי בשולי מילתא כמ"ש בפ"ב דשבועות דקרובי עבודה עבודה היא בכה"ג ע"ש י"ז ב' אלא דלקולא אמרו כאן דלאו מילתא היא ולמד דהדלקת האש נמי מהני וליתא דדוקא גמרו ביד ישראל כה"ג מהני אבל לא תחלתו כמ"ש אלא דאי לא הפוך כו' וער"ן:
יט סָעִיף ז וי"א כו'. עמ"ש לעיל דאפילו הדלקה לא מהני:
כ סָעִיף ז ולא השליך כו'. זה מהני כמ"ש הר"ן כיון דקרוב בישול מהני כמו גמרו:
כא סָעִיף ח שהוא כו'. רש"י ספ"ק דשבת:
כב סָעִיף ט אם בישלו כו'. כמש"ש כל שנתבשל כמב"ד כו' אע"ג דאותביה בסילתא וה"ה להיפך:
כג סָעִיף ט ויש מתירין כו'. כמ"ש שם עד שיהא תחילתו וגמרו כו' ודוקא להקל אמרו כל כו' כמו בקרובי בשולי כנ"ל וס' הראשונה ס"ל דזה נקרא גמרו ומ"מ סמך על סברא זו בש"ע בע"ש כו': (ליקוט) ויש מתירין כו'. דלסברא ראשונה מש"ש והיפך בו ישראל מותר הל"ל עד שלא הגיע למב"ד אבל בת"ה צ' ב' הכריע דאסור ממש"ש האי עובד כוכבים דחריך כו' משמע דאי לבשולי קמכוין אסור אע"ג דא"א דבחריכה יצלה צליה גמורה (ע"כ):
כד סָעִיף י הניח כו'. גמ' שם אלא דאי כו':
כה סָעִיף י כמב"ד. כנ"ל דלאחר מב"ד אפילו אותביה בסילתא כמ"ש שם:
כו סָעִיף יא הניח כו' ואין כו'. מדאמרינן מניח כו' ואין חושש אלמא דלא חיישינן להכי:
כז סָעִיף יב דגים כו'. לשון הרמב"ם עד מותרים:
כח סָעִיף יב או עובד כוכבים. וכ"כ הרא"ש בפ"ב די"ט וכמ"ש בסי"ג דמליח כו':
כט סָעִיף יב ואם כו'. כגי' שלנו וכן גי' הרי"ף ורא"ש צלאן עובדי כוכבים כו':
ל סָעִיף יב אבל כו'. שם ב' דג מליח כו' וכפי' הראב"ד ורמב"ן דבמליחת עובד כוכבים ל"פ דמותר אלא בשצלאן עובד כוכבים ופ' כר' יוחנן וכמ"ש אביי שם: (ליקוט) אבל דגים מלוחים כו'. כר' יוחנן דרב ס"ל כוותיה דאמר דגים מלוחים קטנים אין כו' הא גדולים אסירי. ר"נ בשם הר"י (ע"כ):
לא סָעִיף יב ויש מתירין. כמ"ש הרי"ף ורא"ש בשם גאון דאביי לא קאי אלא אביצה אבל בדג הדרינן לכללא ואין דבריו כו' ועוד דרבותיו היו דלא כהר"י וכן תמה עליו בת"ה:
לב סָעִיף יב וכן כ"ד כו'. כמ"ש בש"ע אבל כו' אינם כו' והוא מדברי ת"ה שחילק בינם לדגים קטנים וכמ"ש בגמ' באהיני שליקי וכמ"ש בסמ"ו:
לג סָעִיף יב ובשר כו'. אע"ג דמותרין לטלטל כמ"ש בפי"ח דשבת (קכ"ח א') ה"נ מתירין שם בשר תפל ואפ"ה אמרינן כאן הניח ישראל כו' וכן ביצה דחזי לגומעה וכמ"ש בסי"ד:
לד סָעִיף יג דג כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וכפירש"י דבמלחן עובד כוכבים פליגי ופ' כחזקיה ובר קפרא כנ"ל:
לה סָעִיף יג ופירות כו'. ירושלמי פ"ו דנדרים:
לו סָעִיף יג דמלוח כו' גם כו'. שם מ' ב' ת"ר החגבים כו' אע"ג דאי בשיל להו עובד כוכבים אסור כמש"ש ל"ח א' וה"ה למליח ואף הראב"ד והרמב"ן מורים בזה אלא דס"ל דל"פ בזה כנ"ל: (ליקוט) דג כו' דמלוח כו'. כמש"ש במתני' ל"ט ב' וכבשין שאין דרכן כו' ושם ל"ז ב' אלא כמים כו' ע"י האור ואף דלא קיימא האי תירוצא מ"מ ל"פ עליה לדינא ודלא כרש"י ל"ח ב' ד"ה דג כו' ואף לפירש"י קי"ל כמאן דשרו כמ"ש בסי"ב. ת"ה (ע"כ):
לז סָעִיף יד אע"פ שראוי כו'. כמ"ש בפ"ק די"ט (ד' ב'):
לח סָעִיף טו שאינם כו'. ערש"י שם:
לט סָעִיף טז כלים כו'. כמו בכל איסורי דבריהם שאוסרין תערובתן כגון שמנו של גיד כמש"ל סי' ס"ה ס"ט ובסי' ק' ס"ב וכחל בסי' צ' וציר דגים טמאים בסי' פ"ג ואמרינן בפג"ה (צ"ט ב') דלר"י אוסר קרוב למאתים ולת"ק עד תתק"ס כמ"ש בפ"י דתרומות ואמרינן בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל כו' וכן בתרומת ח"ל לשיטת התוס' אוסר עד ק"א ושאר איסורין:
מ סָעִיף טז וי"א שא"צ. דלא שייך חתנות בכה"ג ולכאורה ראיה לדבריו מסי' קי"ב סי"ד אבל ליתא דהא בפנאדי"ש אוסר שם ס"ו וכאן ס"ג וכן הביא הרשב"א ראיה מפאנדי"ש שאוסר בח"ת: (ליקוט) וי"א שא"צ. וכ"כ נ"י ספ"ח דיבמות ע"ש (ע"כ):
מא סָעִיף טז ואף כו' אם הוא כו'. כמ"ש בירושלמי פי"א דתרומות תניא ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר הכי א"ל כמ"ד מאליהון קבלו עליהן את המעשרות. ר"ל לפי שהוא מדרבנן הקילו אע"פ שהתורה העידה על כ"ח כו' ר' יוסטי בן שונם בעי קומי ר' מנא תנינן הרכינה ומיצה ה"ז תרומה ואת אמר הכין. ר"ל אלמא דלא הקילו בה אפילו בדבר מועט א"ל כאן ע"י האור נגעל ויוצא ר"ל דאין זה קולא כ"כ וכתב הרשב"א וה"ה לכל איסורין של דבריהם ומיהו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר מן התורה דומיא דתרומה בזה"ז אבל באיסורין שיש להם עיקר מן התורה לא דהא דם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש בכ"ג דמנחות (כ"א ב') ואפ"ה תברא ר' אמי לההיא פינכא בפכ"ה (קי"א ב') וז"ש מפני כו' וענ"י בב"ב פ"ח א':
מב סָעִיף טז עובד כוכבים כו'. כ"כ הרא"ה וכשיטתו דכל דלא שייך חתנות מותר אבל הרשב"א חלק עליו ועט"ז ופר"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.