א הֶחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִסוּר תּוֹרָה בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו בָּהֶם; וְאִם נִתְאָרַח עִמּוֹ, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלוֹ מִדְּבָרִים שֶׁהוּא חָשׁוּד עֲלֵיהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ מִמִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד, רַק שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, אָסוּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְאִסּוּר. מִיהוּ אִם נִתְאָרַח אֶצְלוֹ, אוֹכֵל עִמּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ם פי"א דמ"א ופ"ג דִּין כ"א).
ב אִם אֵינוֹ חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֲבָל הוּא חָשׁוּד לְמָכְרָם, מִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ וְאוֹכֵל עִמּוֹ. וְכֵן אִם שׁוֹלֵחַ לְבֵיתוֹ, מֻתָּר, דַּחֲזָקָה שֶׁמַּה שֶּׁהוּא אוֹכֵל מְשַׁגֵּר לוֹ. עוֹבֵר עֲבֵרָה לְתֵאָבוֹן, לֹא מִקְרֵי חָשׁוּד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ג מֻתָּר לִתֵּן מִשֶּׁלוֹ לְחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן אוֹ יְבַשֵּׁל לוֹ, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲלִיפֶנּוּ, כֵּיוָן שֶּׁאֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַגֶּזֶל. וְאִם נוֹתֵן לְמִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּתַקָּנָתוֹ, וְהוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אָסוּר, שֶׁמָּא יִתְקַלְקֵל מַה שֶּׁנּוֹתֵן לוֹ וְיַחֲלִיפֶנּוּ בְּשֶׁלּוֹ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁנָּתַן לַחֲמוֹתוֹ הַחֲשׁוּדָה עַל הָאִסוּר, אָסוּר, שֶׁבּוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ וְרוֹצָה בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּלְפִיכָךְ מַחְלֶפֶת לוֹ רַע בְּטוֹב. וְכֵן הַנּוֹתֵן לְפֻנְדָּקִית הַחֲשׁוּדָה, פְּעָמִים שֶׁבּוֹשָׁה מֵהָאַכְסְנַאי וּמַחְלֶפֶת לוֹ רַע בְּטוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְהַפְקִיד אֶצְלוֹ וְשֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַדְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ.
ד הֶחָשׁוּד לְדָבָר אֶחָד, אֵינוֹ חָשׁוּד לִדְבָרִים אֲחֵרִים, אֲבָל כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר, חָשׁוּד גַּם עָלָיו. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה חָשׁוּד לִמְכֹּר חֵלֶב בִּמְקוֹם שֻׁמָּן, וְהָיָה מַרְגִּיל הַנְּעָרִים לָבוֹא לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בָּאֱגוֹזִים שֶׁהָיָה נוֹתֵן לָהֶם, קוֹנְסִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִמְכֹּר אֲפִלּוּ אֱגוֹזִים.
ה הֶחָשׁוּד עַל אִסוּר חָמוּר, חָשׁוּד עַל הַקַּל מִמֶּנּוּ בְּעֹנֶשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן חָמוּר בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּזְהָרִים בּוֹ יוֹתֵר מִבְּחָמוּר.
ו הֶחָשׁוּד עַל שְׁנֵי דְּבָרִים, וְחָזַר בּוֹ וְיָצָא מִיְּדֵי חֲשַׁד שְׁנֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ נֶחְשַׁד עַל אֶחָד מֵהֶם, אֲפִלּוּ הוּא הַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָזַר לְסוּרוֹ בִּשְׁנֵיהֶם, וְחָשׁוּד עַל שְׁנֵיהֶם.
ז מִי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם בְּאַחַת מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְחִלּוּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, נֶאֱמָן בִּשְׁאָר אִסוּרִים. וּבְשֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ עַל אוֹתוֹ דָּבָר, לוֹמַר מֻתָּר הוּא. הַגָּה: מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד בְּדָבָר דְּלֹא מַשְׁמָע לְאִינְשֵׁי שֶׁהוּא עֲבֵרָה, לֹא מִקְרֵי חָשׁוּד (רַשְׁבָּ"א סִימָן ס"ד), מִיהוּ לְאוֹתוֹ דָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן. מִי שֶׁנּוֹהֵג בְּאֵיזֶה דָּבָר אִסּוּר מִכֹּחַ שֶׁסּוֹבֵר שֶׁדִּינָא הוּא הָכֵי, אוֹ מִכֹּחַ חֻמְרָא שֶׁהִחְמִיר עַל עַצְמוֹ, מֻתָּר לֶאֱכֹל עִם אֲחֵרִים שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר, דְּוַדַּאי לֹא יַאֲכִילוּהוּ דָּבָר שֶׁהוּא נוֹהֵג בּוֹ אִסּוּר (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דִּיבָמוֹת וּבִנְיָמִין זְאֵב שי"ב וְר' יְרוּחָם סוֹף נָתִיב ג' בְּשֵׁם הרמ"ה).
ח הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו, אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעָה.
ט גֵּר (מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים), שֶׁחָזַר וְהֵמִיר מֵחֲמַת יִרְאָה, וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁחָטָא מֵחֲמַת יִרְאָה שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ, יִשְׂרָאֵל גָּמוּר הוּא, וּשְׁחִיטָתוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵינוֹ אוֹסֵר יַיִן בְּמַגָּעוֹ.
י מָסוּר, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְנֶאֱמָן עַל הָאִסוּרִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ב' דְּיֵשׁ פּוֹסְלִים שְׁחִיטַת מָסוּר.
יא מוּמָר, שֶׁבְּעִיר אַחַת מַאֲמִין בָּאֱלִילִים בִּפְנֵי גּוֹיִים, וּבְעִיר אַחֶרֶת נִכְנָס בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר שֶׁהוּא יְהוּדִי, אֵינוֹ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ.
יב הָאֲנוּסִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּאַרְצוֹתָם, אִם הֵם מִתְנַהֲגִים בְּכַשְׁרוּת בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, וְאֵין בְּיָדָם לְהִמָּלֵט לְמָקוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה', סוֹמְכִין עַל שְׁחִיטָתָן וְאֵין אוֹסְרִין יַיִן בְּמַגָּעָן.
יג הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה, אִם עַד שֶׁלֹּא אֲכָלוֹ נוֹדַע, יַחֲזִיר לוֹ מַה שֶּׁקָּנָה מִמֶּנּוּ וְהוּא יַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים. וְאִם מִשֶּׁאֲכָלוֹ נוֹדַע, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל, וְהוּא יַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים. מְכָרוֹ הַלּוֹקֵחַ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ הִשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, יְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טְרֵפָה. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אוֹ אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת קַיָּמִים מַחֲזִיר הַפֵּרוֹת וְנוֹטֵל דָּמָיו, וְאִם אֲכָלָם, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל, וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם. וְכָל אִסוּרֵי הֲנָאָה, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מַחֲזִיר הַדָּמִים, וְאֵין בּוֹ דִּין מְכִירָה כְּלָל.
יד הַמּוֹכֵר בָּשָׂר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהַבְּהֵמָה לֹא נִבְדְּקָה כַּהֹגֶן, דִּינוֹ כְּמוֹכֵר דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הַגָּה: וְאִם מָכַר לוֹ דָּבָר מִבְּהֵמָה שֶׁאִתְּרַע חֶזְקַת כַּשְׁרוּתָהּ, דְּאִתְיְלִיד בָּהּ רֵעוּתָא וְלֹא יְכוֹלִין לִבְדֹּק אִם הִיא כְּשֵׁרָה וּצְרִיכִים לְאָסְרָהּ מִסָּפֵק, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי כְּאִלּוּ הָיְתָה וַדַּאי טְרֵפָה וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַדָּמִים (תְּשׁוּבַת ריב"ש).
טו הַמּוֹכֵר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, מַעֲבִירִים אוֹתוֹ וּמְשַׁמְּתִים אוֹתוֹ; וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחֲזִיר אֲבֵדָה בְּדָבָר חָשׁוּב, אוֹ יִשְׁחֹט לְעַצְמוֹ וְיוֹצִיא טְרֵפָה לְעַצְמוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב, שֶׁוַּדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּלֹא הַעֲרָמָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ חָס עַל מָמוֹנוֹ.
טז טַבָּח שֶׁמַּעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַכְשִׁיל הַצִּבּוּר לְהַאֲכִילָם טְרֵפוֹת, כְּגוֹן שֶׁחָתַךְ הַסְרָכוֹת, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם דְּמֵי הַבְּהֵמָה לַבְּעָלִים.
יז טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ, אֵין לוֹ הִתְנַצְּלוּת לוֹמַר: שׁוֹגֵג הָיִיתִי.
יח טַבָּח שֶׁיָּצְאוּ טְרֵפוֹת מִתַּחַת יָדוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה שֶׁיִּלְמַד וְיֶחְכַּם. הַגָּה: וְהָא דְּצָרִיךְ לֵילֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ שֶׁעָשָׂה בְּמֵזִיד אוֹ מֻחְזָק לְכָךְ, אֲבָל אִם נוּכַל לוֹמַר שֶׁבְּטָעוּת נַעֲשָׂה לוֹ, סָגֵי בְּקַבָּלַת דִּבְרֵי חֲבֵרוּת וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ וּתְשׁוּבַת הָרִיבָ"שׁ). וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ס"ד.
יט הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל גְּבִינָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים: קְנֵה לִי גְּבִינָה כְּשֵׁרָה מִן הַמֻּמְחֶה, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: כְּשֵׁרָה, מֵהַמֻּמְחֶה קָנִיתִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי מֻמְחֶה קָנִיתִי, נֶאֱמָן. הֵבִיא לוֹ מִנְחָה בְּשֵׁם אֶחָד מֵהַמֻּמְחִין, נֶאֱמָן, שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לְהַחֲלִיף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַגֶּזֶל, אֲבָל אִם הוּא חָשׁוּד עַל הַגֶּזֶל כ"ש שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַחֲלִיפִין. וְכָל זֶה אֵינוֹ נֹהַג בְּחָשׁוּד עַל אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא (בֵּית יוֹסֵף).
כ הֶחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים שֶׁאֵין הָרַבִּים רְגִילִים לְהָקֵל בָּהֶם, אַף הוּא חָשׁוּד לְהַחֲלִיף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ דָּבָר הָאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת (וע"ל סי' קי"ח ס"ח).
א סָעִיף א החשוד לאכול כו'. משמע דהא דלא סמכינן עליו היינו דוקא בידוע שהוא חשוד אבל בסתם ישראל סמכינן עליו אפי' באיסור דאורייתא וכמ"ש הטור) בד"א בחשוד אבל בסתם כל אדם הוא בחזקת כשר לאכול עמו וכן דעת הראב"ד בהשגות סוף פי"א מהמ"א וכן נראה מרש"י שכתב חנוונים שבסוריא חשידי וכ"פ ר"ל ן' חביב בתשובה סימן קכ"א ע"ש גם נ"ל ראיה לזה מהירושלמי פ"ח דשביעית הל' ב' אמר ר' יוסי לא אמרו אלא כשאינו יודע אם חשוד אם אינו חשוד הא דבר ברי שהוא חשוד אסור כו' ע"ש ולא כדעת הרמב"ם (והוא הי"א שהביא הרב דס"ל) דבעינן דוקא שיכירו אותו שהוא מוחזק בכשרות וכ"כ בד"מ דהמנהג אינו כדעת הרמב"ם אלא דמחזיקים כל אדם בחזקת כשרות עכ"ל אבל קשה שהרי בסימנים המחודשים בסי' א' פסק המחבר כהרמב"ם דבעינן שיהא השוחט נאמן ובב"י שם כתב דהיינו דלא כדעת המרדכי שכתב שא"צ דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא וכן בס"ס ס"ה כתב וז"ל אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא"כ היה מוחזק בכשרות עכ"ל והוא ל' הרמב"ם פ"ח מהמ"א וזה קשה ג"כ על הטור שבסי' ס"ה העתיק דברי הרמב"ם הנ"ל בסתם וצ"ל דדעת הט"ו לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור:
ב סָעִיף א אין לסמוך עליו בהם. פי' ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר וכמ"ש המחבר בסעיף ז' ועמ"ש שם ועבס"ק ה':
ג סָעִיף א אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. פי' ל"מ שאר איסורים של תורה ממש אלא אפילו יין שאינו איסור של תורה ממש דסתם יינם אינם אלא דרבנן שגזרו עליו אטו ודאי יינם וכדלקמן סי' קכ"ג ול"מ יין אלא אפילו שאר דברים שיש לחוש לאיסור אפילו הם מדרבנן לגמרי כגון גבינה ופת של עובדי כוכבים במקום שנוהגים בו איסור וכה"ג ומסתימת דברי הרב משמע דה"ה חלב אין לוקחין ממנו אא"כ הוחזק בכשרות דלא כהרמב"ם שם שכ' דחלב לוקחין מכל אדם וכתב הרב המגיד שם שזה למד ממה שלא נזכר חלב עם שאר דברים והטעם מפני שקרוב לעמוד עליו עכ"ל היינו לפי שהיה גורס כגירסת הרי"ף והרא"ש שגורסין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה לא יין ולא מורייס ולא חתיכת דג שאין בה סי' ולא מלח סלקונדריות ולא חלתית ולא גבינה ע"כ אבל בנוסחי דידן בש"ס (בעבודת כוכבים דף ל"ט ע"ב) איתא חלב במקום חתיכת דג וכך היא גירסת התוס' שם וכן העתיק הב"י א"כ משמע להדיא דחלב שוה לשאר הדברים וזה דעת הרב:
ד סָעִיף א מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו. דלא גרע ממי שהוא חשוד למכור דברים האסורים שכתבו הט"ו בסעיף שאח"ז ומ"ש הרב אם נתארח כו' אין ר"ל דלכתחלה אסור להתארח אצלו כדי לאכול עמו דהא אפילו בחשוד למכור כתבו הט"ו דמתארח אצלו ואוכל עמו אלא כיון דהמחבר נקט אם נתארח לאשמועינן דאפילו דיעבד שנתארח אסור לאכול עמו נקט נמי הרב אם נתארח:
ה סָעִיף ב אם אינו חשוד לאכול כו'. פרש"י והר"ן הטעם משום דדוקא למכור הוא חשוד משו' דלא קפיד אלפני עור לא תתן מכשול ומוכר דברים שלקח מן העובד כוכבים ומיהו איהו גופיה לא אכיל איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו:
ו סָעִיף ב עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד. פירוש דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאילו הי' מונח לפניו האיסור וההיתר היה אוכל האיסור ול"ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין כדלעיל סי' ב' משום דדרך הסכין להיו' פגום והוא אוכל נבלות לתיאבון הלכך חיישינן שגם עתה יעבור עבירה לתיאבון ולא יטרח לתקנו אבל הכא מיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הלכך אמרי' דודאי באותו פעם היה עובר לתיאבון אבל עתה למה יעבור הלכך לא מקרי חשוד ודוק:
ז סָעִיף ג ולא חיישינן שמא יחליפנו כו'. והא דמשמע מדברי הטור בסימן קי"ח ומדברי הרב שם ס"א ישראל חשוד אין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם אחד התם מיירי שהוא חשוד להחליף וקיצרו שם בדבר לפי שלא נחתי לפרושי התם איזהו נקרא חשוד ובב"ח פי' דהתם מיירי שהוא חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילין להקל בהן דאז הוא חשוד להחליף (וכמ"ש המחבר בסימן קי"ח ס"ח ובס"ס זה) וחלב ומורייס ופת וגבינה וכיוצא בהן מפקידין לחשוד אפילו בלא חותם דדבר שהרבים מקילין בו הוא עכ"ד ותימה שהרי הטור הזכיר שם להדיא דגם בחשוד בעינן בחמפ"ג חותם והכי משמע מדברי ר"ת וסייעתו שהביאו התוספות והפוסקים ומביאם ב"י בסימן קי"ח דמפרשים דהא דאמר רב חבי"ת צריך חב"ח וחמפ"ג צריך חותם אחד מיירי בישראל חשוד אלמא דבישראל חשוד צריך חותם א' אף בחמפ"ג וגם מדברי הרב בהג"ה לשם משמע הכי ועיין בסי' קי"ח ס"ק ט"ז:
ח סָעִיף ג כיון שאינו חשוד על הגזל. ואע"ג דחשוד ג"כ למכור כיון שהוא חשוד לאכול וכדלעיל סעיף א' היינו דוקא למכור דמה שהוא מוכר מורה ביה היתירא אבל לגזול ולהחליף בידים לא חשוד:
ט סָעִיף ג פעמים שבושה מהאכסנאי כו'. מדברי הט"ו משמע דמפרשים דהא דקאמר בש"ס דחולין (דף ו' ע"ב) דפונדקית מוריא היתירא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא בניחותא וכמו שפירש"י ומוריא הוראה היתירא לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא עכ"ל וכן פירש הרשב"א ולפ"ז היכא דידוע דאינו בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר אבל התוס' שם פירשו דבתמיה קאמר בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ואני טרחתי בשבילו עכ"ל ולפ"ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר וכמ"ש התוס' כל הנשבעין (דף מ"ח ע"ב) והמרדכי שם דאינו יכול להשביע את שלוחו אם נותן לו שכר דכיון דנותן לו שכר תו לא מוריא היתירא ואפילו להרמב"ם פ"ט משלוחין דין ה' דמשמע שם דאפילו כשנותן לו שכר יכול להשביע משום דאפ"ה מוריא היתירא דאולי לא נתן לו שכר טירחא כראוי אפשר דמודה הכא בטרחא דפונדקית:
י סָעִיף ד אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו. פי' אע"פ שאין בו חשש איסור חשוד גם עליו למוכרו שעי"כ ימכור האיסור וכדמסיק שקונסים אותו למכור אגוזים כו':
יא סָעִיף ד כגון מי שהיה חשוד למכור חלב כו'. כתב הב"ח דבטבח שהוא חשוד על החלב חשוד על כל האיסורים (ומוכח נמי דר"ל אפילו על דבר החמור מחלב ע"ש) דדבר שאין הרבים מקילין בו הוא עכ"ל ולמד כן מתוך דברי הרשב"א בת"ה שהביא הב"י ובסוף הסימן יתבאר דזה אינו ושאף הרשב"א לא אמר אלא במי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים מקילין בו שהוא חשוד לאותו דבר להחליף וכמבואר בדברי הרשב"א עצמו במשמרת הבית להדיא וכן ברפ"ק דחולין (דף ה') ריש ע"ב גבי הא דקאמר התם מומר לאכול חלב להביא קרבן על הדם איכא בינייהו ע"ש ובתוס' ד"ה מעם הארץ כו' מוכח להדיא דחשוד לאכול חלב אינו חשוד לדבר אחר ע"ש ודוק ועיין בס"ס ס"ד:
יב סָעִיף ה החשוד על איסור חמור כו'. ל' הטור החשוד לדבר החמור חשוד גם לדבר הקל ממנו אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם עכ"ל ומשמע לכאורה דה"ק ל"מ אם החמור חמור ממנו בעונש דאז אפילו הקל ממנו בעונש חמור בעיני בני אדם חשוד גם עליו דכיון דחשוד על דבר החמור בעונש ואינו ירא שמים כ"ש שחשוד על דבר הקל ממנו בעונש ואינו ירא מהבריות אלא אפילו אין החמור שחשוד עליו חמור ממנו בעונש אלא שחמור בעיני הבריות אפ"ה אמרינן מדחציף נגד הבריות חשוד גם אדבר שהוא קל בעיני הבריות וחמור בעונש אבל המחבר נראה שהבין דה"ק ל"מ אם החמור חמור ממנו בעונש דאז פשיטא שחשוד על דבר הקל ממנו בעונש אם שניהם שוים בעיני הבריות אלא אפילו אין החמור חמור ממנו בעונש אלא שניהם שוים הם בעונש אלא שחמור בעיני בני אדם אז חשוד גם על דבר שאינו חמור כ"כ בעיני בני אדם אבל כשחשוד על איסור חמור אינו חשוד על איסור קל ממנו אם הקל חמור בעיני הבריות דאולי מורא הבריות עליו יותר ממורא שמים ואפשר לומר לדעתו ג"כ דהחשוד על דבר החמור בעיני הבריות אינו חשוד על דבר הקל ממנו בעיני הבריות אם הוא חמור בעונש דאולי כבוד שמים חביב עליו יותר וכדי שלא להוציא האדם מחזקת כשרות דיינינן ליה הכא והכא לקולא ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו אלא היכא דבעיני הבריות שניהם שוים אז אזלינן בתר הקל והחמור בעונש וצ"ע. ומיהו כל זה לא איירי אלא החשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הם מין איסור אחד כגון ששניהם בדבר מאכל וכיוצא בו הא לאו הכי לא וכן דעת הרמב"ן בתשו' סי' ק"ע והרשב"א בתשו' סי' ס"ד וכ"כ ב"י וכן משמע מדברי המחבר בסי' ב' דכתב דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה והוא מהש"ס דחולין (דף ד' וה') אע"פ שהדבר ידוע דמילה חמור) בעונש ובעיני הבריות משחיטה אלא ודאי כדאמרן ומה שסתם המחבר הדברים כאן הוא מפני שסמך עצמו אמאי דמיירי בכל הסי' בדברים הנאכלין ואפשר דלכך שינה מלשון הטור שהטור כתב החשוד לדבר חמור חשוד ג"כ לדבר הקל כו' והוא כתב החשוד על איסור חמור כו' להורות דוקא על איסור חמור אז הוא חשוד על איסור כיוצא בו אם הוא קל ממנו ועיין בס"ק י"ד:
יג סָעִיף ה חשוד על הקל ממנו. ז"ל הפרישה נראה דהיינו דוקא בדברים שיש לו הנאה ממנו ומ"ש לעיל סי' ב' דדוקא בעבודת כוכבים ומחלל שבתות בפרהסיא הוא דהוי מומר גם לשאר דברים ולא בשאר עבירות התם מיירי בענינים דלית ליה הנאה מהם עכ"ל ולחנם דחק דבסימן ב' ה"ק דמומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות הוי מומר לכל עבירות שבעולם משום דהנך חמירי מכל עבירות אבל בשאר עבירות לא הוי מומר לכל עבירות אלא דינו כדכתב כאן דאם יש דבר קל ממנו חשוד עליו ופשוט הוא:
יד סָעִיף ו אפילו הוא קל שבשניהם. נראה אפילו הוא הקל בעונש ובעיני הבריות ונראה דאפילו בשני מיני אסורים נמי אם חזר ונחשד אח"כ על א' מהן אפילו הוא הקל חשוד על החמור ממנו כיון שנחשד בראשונה על שניהם ואפשר שלכך כתב המחבר כאן החשוד על שני דברים כו' ולא כתב על שני איסורים וכדכתב בסעיף שלפני זה החשוד על איסור חמור כו' ועיין ס"ק י"ב:
טו סָעִיף ז חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת כו'. דאילו הנך כבר נתבאר בסימן ב' דהוה מומר לכל התורה. ודע דמומר לנסך היין הוי נמי מומר לכל התורה והכי איתא פרק קמא דחולין וכ"פ כל הפוסקים והוא בכלל מומר לעבודת כוכבים:
טז סָעִיף ז או שאינו מאמין בדברי רז"ל. כלומר הוא חשיב ג"כ כעובד כוכבים ומחלל שבת וכן מפורש בתשובת הרשב"א שהביא הב"י ונתבאר בסי' ב' דמומר להכעיס אפילו לדבר א' דינו כעובד כוכבים וע"ל סי' קנ"ח ס"ב:
יז סָעִיף ז נאמן בשאר איסורים. אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו:
יח סָעִיף ז ובשל אחרים נאמן אפילו לאותו דבר לומר מותר הוא. דוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר אחד פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים וכמו שנתבאר בח"מ סימן ל"ד דלענין ממון כתיב אל תשת רשע עד דכל היכא דנקרא רשע אסור להעיד ואין להקשות דהכא וכן לקמן סימן קכ"ד ס"ט סתם הרב כדברי המחבר ובח"מ סי' ל"ד סכ"ה ובא"ע ס"ס מ"ב כתב הרב דמי שחשוד על עריות פסול לעדות אשה דודאי לפי מ"ש הב"י שם דהיינו משום דהלכתא כר"מ דהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו קשיא אבל ודאי ז"א דהא איפסקא הלכתא בש"ס סוף פרק בתרא דיומא ובכורות (דף ל"ט ע"ב) כרשב"ג דפליג עליה דר"מ וס"ל דנאמן הוא על של חבירו וכ"פ הרמב"ם והסמ"ג לאוין רי"ד ע"ג וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ס"ד והר"ן בתשו' סי' כ"ה והריב"ש סי' ד' וי"ב וכן מוסכם בהרא"ש וטור וכל הפוסקים כדלקמן סי' שי"ד והא הרא"ש וטור כתבו ג"כ בח"מ סי' ל"ד דפסול לעדות אשה אלא ודאי התם היינו טעמא דהוי נוגע בעדות וכדאמרינן בש"ס פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו ע"ב) דניחא ליה דתהוי פנויה דתהא שכיחא ליה או דלא תהוי פנויה ומים גנובים ימתקו ע"ש ומה שקשה מלקמן סי' קכ"ז בהג"ה יתבאר שם בס"ק י"ט מיהו כל זה בחשוד אבל במומר דהיינו שהוא מועד כתבתי לעיל סי"ב ס"ק כ' ולקמן סי' קכ"ז ס"ק י"ט דאינו נאמן לאותו דבר בשל אחרים וע"ש:
יט סָעִיף ז מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי כו'.פי' כגון העובר על לא תחמוד דלא משמע לאינשי שהוא איסור דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולכך לא מיקרי חשוד מ"מ דברי הרב צריכים ביאור דלענין מאי לא מיקרי חשוד אי לשאר דברים בשל עצמו או לאותו דבר בשל אחרים הא אפילו היה משמע לאינשי שהיא עבירה לא היה חשוד וכמו שנתבאר ואי לאותו דבר בשל עצמו הא כתב הרב דאינו נאמן וצריך לפרש דלענין זה לא מיקרי חשוד דאפילו על דברים הקלים ממנו לא חשוד כיון שאותה עבירה החמורה לא משמע לאינשי שהיא עבירה דאם היה יודע שהיא עבירה היה נזהר בה ועי"ל דלענין עדות ממון כשר להעיד ולא מיקרי חשוד ואולי יש לדחוק דה"ק מ"ש המחבר דבשל אחרים נאמן אפילו לאותו דבר ליתיה אלא הכי הוא דינא דמי שהוא חשוד לעבירה כו' משמע לאינשי כו' ומיהו לאותו דבר אינו נאמן לעולם אבל הוא דחוק. אחר כתבי זה נדפסו תשובות הרב מצאתי שכתב שם בסי' קכ"ד דף רמ"א ע"א וז"ל אע"ג דמתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' קי"ט משמע דאע"ג דלא מיקרי חשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר מ"מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו מ"מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים שיש להאמינם ע"ז בשבועה כו' עכ"ל וא"כ י"ל דה"ק מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מיקרי חשוד דלא יהא נאמן אפילו בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה:
כ סָעִיף ז דודאי לא יאכילוהו דבר שנוהג בו איסור. שם מפרש הטעם דודאי אלפני עור לא תתן מכשול לא עברי מיהו היינו דוקא כשאחרים יודעים שהוא נוהג איסור בדבר ואין להקשות הא כתב הרב בהג"ה סי' קי"ב סעיף ט"ו דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהן משום איבה וה"נ יאכל עמהן דשאני התם דפת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה (כיון דלא חמיר איסוריה) וכמ"ש הרב שם. ובתשו' מוהר"ר לוי ן' חביב סי' קכ"א האריך מאד בדינים אלו וראיתי לברר בקצור תוכן הדברים וחלוקי הדינים היוצאים מתשובתו והוא מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר מותר להמאכיל להאכילו דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר האיסור אסור ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן בני יומן ואצ"ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן בני יומן אבל כשהמתיר מבשל לכתחלה לו ולצורך אחרים ג"כ מותר דהוי כדיעבד והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר אע"ג שהיה אוסר עצמו יכול לקחתו כמו היתירא של מושיט כוס יין לנזיר דקי"ל דאע"ג דהנזיר יכול לקחתו אסור מדרבנן (וע"ל סי' קנ"א סק"ו) ויכול האוסר לבשל לכתחלה בכליו של המתיר שאינן ב"י או בסתם כלים דקי"ל נמי שהן אינן ב"י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ"כ ואם בעל הכלי הוא לפנינו צריך לשאלו אם הוא ב"י או לא ואם בעל הכלי הוא חשוד א"צ לשאלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב"י או לא (וע"ל סי' קנ"ב ס"ק ג') וכל זה לענין הכלי אבל אסור לאכול האוסר מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע"פ דבריו שאומר שאין בו דבר איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן אבל אם אינו ודאי חשוד רק סתם בן אדם עם הארץ יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן וכל זה בסתם אבל אם יש מנהג יעשו כמנהגם כגון במדינות ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגים איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות הנוהגים היתר אוכלים מבשוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ"ש שמשתמשים בכליהן שהן ב"י ודוקא שיהא המנהג באוכל כגון שאותן המקומות הנוהגים איסור הם באותה מדינה שנוהגין היתר ומנהגם לאכול מבשוליהן אבל אם המנהג במאכיל לבד אינו מנהג ולכן מי שהוא ממדינת פולין) וכיוצא בו שאין להם אותו מנהג כשבא להמקומות הנוהגים היתר אף ע"פ שנוהגים להאכיל להמקומות הסמוכות להן הנוהגים איסור אסור לו לאכול מבישוליהן זה העולה מתשו' מהר"ל ן' חביב וכ"כ האו"ה סוף כלל י"ד במנהג חלב שעל הקיבה ע"ש מיהו הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול וכ"כ ראב"ן והמרדכי ואגודה פ"ק דיבמות ע"ש ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ"ל שהוא מותר וע"ל ס"ס רי"ד:
כא סָעִיף ח החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. הטעם שכבר חשוד הוא לעבור על השבועה שמושבע ועומד הוא מהר סיני (וע' בריש פ' יום הכפורים ובשבועות דף כ"ב ע"ב) ואין להקשות הא כתב המחבר בח"מ סי' פ"ו סט"ו דמי שנשבע שלא יטעון אלא האמת ואח"כ נתחייב שבועה שאינו נפטר בשבועה הראשונה והטעם כתב הרשב"א בתשו' סימן תתקס"ד דבשבועה ראשונה שנשבע עדיין לא יצא שקר מפיו משא"כ בשבועה האחרונה שבאה על דבר שכבר נעשה ואם ישקר בה יוציא שקר מפיו (ובתשובת ש"ד כתב כדברי המחבר כאן) וא"כ ה"נ נימא דאע"פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני לא חשוד אשבועה דלעבר הא ליתא דדוקא לענין ממונא אמרינן הכי אבל לענין איסורא אין חילוק בין שבועה דלהבא לשבועה דלעבר ועוד דהכא כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני ועבר ג"כ על עבירה גרע טפי ולכך הוא חשוד אפילו בשבועה דלעבר ותדע שהרי אפילו עבר על שבועה דלהבא לא מיקרי חשוד על השבועה וכמ"ש המחבר בח"מ סי' צ"ב ס"ב ע"ש אלא ודאי כדאמרן ודוק:
כב סָעִיף ח אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. ונראה דכ"ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה וכתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ו' דמ"מ מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב דאינו מושבע ועומד לפי שמיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן עכ"ל וכתב שכן הורה הלכה למעשה ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו אבל אין להורות כן בשאר איסורי דרבנן דהא משמע להדיא בתשובת הרשב"א סימן ס"ד דאף בגבינה אין להאמין לחשוד עליו אפי' בשבועה ע"ש וא"כ י"ל דאף באיסורי דרבנן שייך למימר שהוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור ועוד דרבנן עשו סייג לתורה ומ"מ צ"ע בדבר דבתשובת הרשב"א סימן ק"ט איתא שאף בגבינה הרבה מהם שקילא בעיניהם טובא ואפשר סתם יינם יותר קילא בדורו מגבינה בזמן הרשב"א:
כג סָעִיף י מסור שחיטתו כשרה כו'. דאע"פ שפסול לכתוב ס"ת וכמ"ש המחבר בסי' ר"פ ס"ד מ"מ נאמן הוא על האיסורים ועיין בסימן ב' ס"ק כ"ו:
כד סָעִיף יא מומר שבעיר אחת כו'. הטעם מפורש שם כי העובד כוכבי' מילתא דמסתבר שהוא שקר וכשאומר שהוא מאמין בה הוא עושה להנאת יצר הרע ואינו מאמינה בלבו וכשאומר לנו שהוא ישראל אומר בלב שלם לפי שאמונתנו אמונה היא וטובה ואמיתית והדבר פשוט דלכל האיסורים אינו נאמן אלא דאינו עושה יין נסך כיון שהוא יהודי באמת אבל לענין נאמנות באיסורין כיון שהוא עכ"פ עובד עבודת כוכבים לתאותו פשיטא דאינו נאמן:
כה סָעִיף יג מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים. משום קנס רש"י בבכורות ס"פ כל פסולי המוקדשין ולפ"ז משמע דוקא כשידוע שהיה יודע שהם דברים האסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לאו הכי לא דאפשר שוגג היה ואע"ג דנתבאר בסעיף י"ז דטבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו לענין איסורא אבל לא להוציא ממון וכן נראה מדברי נ"י פ' המוכר פירות שכתב מכר טריפה לישראל במזיד קנסינן ליה ע"כ:
כו סָעִיף יג ישלם לו דמי טריפה. הואיל ולא גרם לו איסור. רש"י:
כז סָעִיף יג ואם אכלם מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. דדוקא באיסור דאורייתא קנסוהו ועוד דאין אכילת האוכל מיחשב לו הנאה ואדרבה צער הוא לו שעבר על איסורא דאורייתא אף שהיה שוגג משא"כ באיסור דרבנן עכ"ל הסמ"ע בח"מ סי' רל"ד ס"ק ד' וגם בעט"ז כתב הטעם הראשון ואין אלו טעמים נכונים כל כך לחלק בין איסורא דאורייתא לאיסור דרבנן ועוד לדבריהם די אם לא קנסוהו כיון שהוא מדרבנן מ"מ למה אין המוכר מחזיר כלום יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטרפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס אלא נ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה וכן משמע מדברי הרב המגיד שכתב בפ' ט"ז מהל' מכירה דמ"ש הרמב"ם דבאיסורי רבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי דשביעי' (ונתבאר לעיל סימן קי"ז) דכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר דאף זה כן עכ"ל משמע דר"ל כי היכי דגבי סחורה לא העמידו חכמים דבריהם לענין ממון ה"נ כאן לענין מכירה ויתר פרטי דינים אלו עיין ח"מ סי' רל"ד ובסמ"ע שם:
כח סָעִיף יד שהבהמה לא נבדקה כהוגן כו'. בסי' ל"ט ס"ב כתב המחבר דאם נאבדה הריאה קודם בדיקה דכשרה וא"כ צ"ל (ועיין בס"ק שאח"ז) דמיירי הכא בהך גווני דהריב"ש שכתב בסי' תצ"א וז"ל וכ"ת והלא בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת כו' ואם נטלה הריאה ולא נבדקה כשרה היינו דוקא אם פעם א' אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמוד מי שידוע לנו שאין יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור לד"ה ואע"פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם והוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור עכ"ל וכן כ' המחבר בסי' צ"ט ס"ו דאיסור של דבריהם אם בטלוהו במזיד אסור:
כט סָעִיף יד ואם מכר לו דבר מבהמה כו'. כלומר ל"מ מבהמה שלא נבדקה כהוגן שעכ"פ מדבריהם היא אסורה בוודאי ואם כן אין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטרפה היא פשיטא דצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים אלא אפילו מכר לו דבר מבהמה דאתיליד בה ריעותא כו' שצריכין לאסור מספק וה"א דיאמר המוכר דלמא לאו טרפה היא ואייתי ראייה דטרפה היא ואחזיר לך המעות אפ"ה הוי כאילו היתה ודאי טרפה מדבריהם וצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר עדיין קיים (וכן משמע בד"מ דסד"א דספק טרפה גרע לענין זה מאיסור דרבנן וכמ"ש לקמן) וכן כתב הריב"ש בסי' קצ"ט ומביאו ב"י וז"ל שאף על פי שאינו אסור אלא מספק והמוכר מוחזק בדמים הוי מקח טעות כיון דמספיקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה עכ"ל וכ' הרב בח"מ סי' רל"ב סי"ב ואפילו טרפות שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראייה דטריפה היא עכ"ל (וכתב בסמ"ע שם ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו דאינו טרפה לכ"ע דאל"כ מאי חידש מור"ם בזה הא גם טרפות דסירכא אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק עכ"ל כלומר וטרפות דסירכא כבר כ' שם המחבר דמבטל המקח אבל בחנם דחק דהא איכא סרכות טובא דטרפה בודאי וכמו שנתבאר בסימן ל"ט) אבל הב"ח כתב וז"ל כתוב בש"ע המוכר בשר ואח"כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים ובהג"ה אבל מכר לו מבהמה דאיתליד בה ריעותא ולא יכולין לבדקה דינו כמוכר דברים שאסורים מד"ת עכ"ל וטעמא דמלתא דמדאורייתא בהמה שלא נבדקה מותרת באכילה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן אלא תקנת חכמים שלא לאכלם אם לא נבדקה הריאה וכדלעיל ר"ס ל"ט (נראה שהבין דמ"ש המחבר שלא נבדקה כהוגן דהיינו שנאבדה בלא בדיקה שאסור לאכלה וז"א וכמ"ש בס"ק שלפני זה) א"כ אינם אסורים אלא מדברי סופרים אבל איתיליד בה ריעותא דאסור לאכלה דבר תורה עד שתיבדק דאין בהמה זו מן הרוב כיון שנולד בה ריעותא ושמא טרפה היא וספקא דאורייתא היא לפיכך דינו כמוכר דברים שאסורים מד"ת וכ"פ הריב"ש בתשו' ומביאו ב"י עכ"ל ותימה למה שינה לשון הרב והאמת שלשון הרב שכתב ואם מכר כו' דחקו ולכן הבין שהאי אם הוא כמו אבל ור"ל דבכה"ג צריך להחזיר הדמים אף אם כבר אכל ותימה לפי דבריו מנין לו להרב זה הלא כיון דספיקא היא למה יחזיר המוכר הדמים אם כבר אכל אם ירצה הלוקח לומר אין לך מום גדול מזה יאמר לו המוכר החזר לי מקחי ואחזיר לך מעותיך עכשיו שאכל יאמר לו המוכר מאן לימא לך דטרפה אכלת ודאי אלו עדיין לא אכלת היית יכול לומר כיון דמספקא פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה אבל עתה שאכלת אכלת וכן משמע בסמ"ע בח"מ סי' רל"ד ס"ק א' דבספק טרפה שאכל א"צ להחזיר הדמים ע"ש ומ"ש וכ"כ הריב"ש בתשו' ומביאו ב"י ליתא כי לא נמצא כן בריב"ש ולא בב"י אדרבה המעיין בתשו' הריב"ש שם יראה דמשמע כמו שכתבתי וכן מדברי ד"מ שאביא לקמן מוכח דלא הוי אלא מקח טעות אלא הדבר ברור בפירוש דברי הרב כמו שכתבתי ובעט"ז כתב וז"ל בד"א שנודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן בטרפות הריאה שהוא דבר שרגילין לבדוק אחריו אבל אם נולד אח"כ ספק טרפה מאחר שאין דרך לבדוק אחריו כגון שנמצא מחט בריאה והריאה כבר חתוכה ואין ידוע אם ניקבה ועכשיו א"א לבדקה בנפיחה ואסרינן לה מספק (וכדלעיל סי' ל"ו סט"ו) כל כה"ג אפילו הבשר קיים א"צ המוכר להחזיר הדמים שהוא מוחזק בהם שהלוקחים רוצים להוציא ממנו ועליהם להביא ראיה עכ"ל והנה רצה להשוות דברי הא"ח עם הריב"ש שהא"ח כתב ומביאו ב"י וז"ל מעשה היה בהר במחט שנמצאת בריאה לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקבל המעות נמנו וגמרו שלא יחזיר מפני שהאיסור אינו ודאי אלא מפני ספק אסרוהו שא"א לבדוק בנפיחה ולענין ממון המע"ה עד כאן לשונו ולפיכך חילק בין מחט לבדיקה ולפע"ד אין זו סברא כלל דכיון שהבשר קיים למה לא יבטל המקח הלא אין לך מום גדול מזה ומה לו ללוקח בזה שלא ידע המוכר מהמום וכדאיתא בח"מ סימן רל"ב אלא ודאי דהעיקר דאין חילוק וכל ספק טרפות מבטל המקח אם עדיין הבשר קיים ואם אכל הבשר אינו מחזיר כלום והריב"ש פליג אהא"ח דהא"ח ס"ל דטרפות שאנו אוסרים מספק אינו מבטל המקח וכן מוכח להדיא בד"מ שהביא דברי הא"ח הנ"ל וכתב עליו והריב"ש כ' בתשובה דאע"ג דאיסורא רק מחמת ספק הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים עכ"ל ומוכח נמי מכאן דס"ל להרב דאם אכל א"צ להחזיר הדמים דאל"כ ל"ל טעמא דמקח טעות הא אפילו אכל צריך להחזיר הדמים ועוד מוכח מכאן דסד"א דספק טרפה גרע לענין מקח טעות מאיסור דרבנן שקודם שהביא בד"מ דברי הא"ח הביא בסתם דברי הרמב"ם שהם כדברי המחבר דאיסור דרבנן מבטל המקח אלמא אפשר דאיתא לדברי הרמב"ם ולדברי הא"ח ולכך הוצרך להביא דברי הריב"ש דס"ל דאפילו ספק טרפות מבטל המקח ודוק וכדברי הריב"ש כתב הרשב"א בחידושי חולין גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות בשם הרמב"ן ונראה שם שכן דעתו ג"כ וכ"כ הר"ן שם:
ל סָעִיף טו המוכר דברים האסורים כו'. ר"ל אפי' בפעם א' שמכר דברים האסורים מעבירין אותו כו' וכן משמע בדברי המחבר סעיף י"ז טבח שיצאה טרפה כו' ומ"ש הרב בהג"ה בח"מ סי' ש"ו ס"ט וי"א דטבח ומלמד אע"פ שאין צריכין התראה מ"מ בעינן חזקה דעד שיהיו מוחזקים או עד שיתרו בהם לא מסלקינן להו עכ"ל כבר תירץ הריב"ש בסי' קי"ג וז"ל זהו באותן המוזכרים שם שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעים או שוגגים אבל בחשוד להאכיל האיסור מיד מסלקין אותו וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן עכ"ל וכ' הב"ח וז"ל בפ' זה בורר כו' עד וכיוצא בזה יש להקל בכלים עכ"ל וכ"כ מהרש"ל פג"ה סימן ט"ז דאפילו בפעם ראשונה מעבירים אותו והכלים כשרים מדינא וע"ל סי' א' ס"ק ח' וסי' ב' ס"ק י"א:
לא סָעִיף טו למקום שאין מכירין. עיין בח"מ ס"ס ל"ד:
לב סָעִיף טז ומ"מ פטור מלשלם כו'. פי' אע"פ שמכח מעשיו של הטבח הבודק הוצרכו לאסרה מ"מ כיון שאינו אלא ספק טרפות א"צ לשלם דמי הבהמה לבעלי הבהמה דמצי למימר דלמא כשרה היא והמע"ה וכן הוא בריב"ש שם ועי' בח"מ סי' ש"ו ס"ה:
לג סָעִיף יז אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כו'. מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו כתוב בתשו' מהרי"ו סי' צ"ז דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא וע"ש:
לד סָעִיף יט קנה לי גבינה כשרה מן המומחה כו'. ) נראה דאתי לאשמועינן דל"מ כשאומר לו בסתם קנה לי גבינה ואמר לו מן המומחה קניתי דאינו נאמן אלא אפילו אמר לו קנה לי מן המומחה דה"א מסתמא לא עבר על דבריו ועביד צוויו מכל מקום כיון דאינו אומר מאיש פלוני לא מירתת ומשקר:
לה סָעִיף יט מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ומשמע אפילו כשהמשלח לא ציווהו שיקנה לו מן המומחה פלוני אלא שהוא עצמו אומר ממומחה פלוני קניתי נאמן דהא ארישא קאי וכ"ש כשגם המשלח א"ל שיקנה מן הממוחה פלוני ואמר שקנה מאותו פלוני שנאמן ואולי לפ"ז אפילו לא הזכיר לו המשלח כלל שיקנה ממומחה אלא שא"ל סתם קנה לי גבינה ובא ואמר ממומחה פלוני קניתי נאמן:
לו סָעִיף יט הביא לו מנחה בשם א' מהמומחין. לשון הטור מדברי הרשב"א שאינו חשוד להחליף ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר עכ"ל ולכאורה משמע מלשון הט"ו שכתבו בשם א' מהמומחין שצריך שיזכיר לו שם המומחה שאמר לו איש פלוני (שהוא מומחה) שלח לך מנחה אבל באמת אורחא דמילתא נקטו דה"ה כשאומר מומחה אחד שלח לך מנחה נאמן דלמאי ניחוש שמא אדם אחד שאינו מומחה שלח לו מנחה והוא משקר וא"ל שמומחה שלח לו דא"כ יתכוין להכשילו וודאי דלא חיישינן שכוון להכשילו וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך ד' קי"ח ע"ב ובקצר וז"ל ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו כעובד כוכבים גמור שמתכוין להכשילו ולהעבירו עכ"ל (וע"ל סימן קי"ח ס"י) ול"ד לאומר לו קנה לי גבינה כו' דהתם אמרינן דלמא לא אתרמי ליה מומחה וקנה ממי שאינו מומחה ואם היה א"ל שקנה ממי שאינו מומחה יפסיד ממונו ולכך ירא ואמר שממומחה קנה מה שאין כן הכא ולזה הוצרך הטור לומר אין אדם עשוי כו' דאם לא כן בלאו הכי נאמן דמירתת כיון שאמר פלוני:
לז סָעִיף יט וכל זה אינו נוהג בחשוד על איסור דאוריי'. הב"י כ' זה אדין הראשון דקניתי מאיש פלוני מומחה נאמן דאינו נוהג באיסור דאוריי' וס"ל להרב דה"ה כשהביא לו מנחה בשם אחד מהמומחים דאינו נאמן באיסור דאורייתא (ומדברי הפרישה ס"ס זה מבואר דדין זה נוהג אפילו באיסור דאורייתא ע"ש) ומ"מ קשה דהא בסי' ב' כתב המחבר דמומר אוכל נבילות לתיאבון אם נמצא בשר בידו אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי אע"ג דהוי איסור דאורייתא (מיהו פירשתי שם דהיינו כשאומר מומחה פלוני וכמבואר במשמרת הבית להדיא) וי"ל דהתם ליכא למיחש אלא לשמא שחט הוא אבל כשידעינן בבירור שלא שחט הוא ליכא למיחש למידי דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן ולכך סמכינן עליו שלא שחט הוא וא"כ מסתמא אדם כשר שחט משא"כ הכא ועי"ל דהכא כיון דקנה לו גרע טפי ולא מהני באומר מומחה פלוני באיסור דאורייתא דשמא קנה ממי שאינו מומחה ומפני הפסד ממונו ירא ומשקר אבל התם מה לו לשקר לכך סמכינן עליו ועי"ל דהתם הוא מומר לתיאבון דהיינו שיודע שנבילה אסורה אלא שאעפ"כ אוכל לתיאבון לא עבר אלפני עור וכמ"ש המפרשים ולכך סמכינן עליה אבל הכא בחשוד עסקינן שאינו חושב לעבירה ואומר שמותר הוא ומאכיל לאחרים ג"כ הלכך באיסורא דאורייתא לא סמכינן עליה והפרישה סעיף ט"ו תירץ דשאני התם דהוא עצמו אכל מאותו בשר וקשה דהא כבר נתבאר בסימן ב' דאפילו לא יאכל הוא תחלה ואף שבסימן ב' בפרישה סי"ב דחק עצמו לומר דדוקא כשנותן בידו סכין בדוק תו לא חיישינן שיקלקל במזיד להעביר לחבירו אבל לא באומר מומחה שחט לי אין זה נראה כלל למדקדק היטב בסימן ב' ועוד דמה יועיל אכילתו הרי הוא אוכל נבילות לתיאבון ואכתי קשה דהא בסימן פ"ו כתב הרב דאפילו עובד כוכבים שמוכר ביצים נאמן כשאומר ביצה זו של עוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף הוא טהור אע"ג דאיסורא דאורייתא הוא וי"ל דהתם כיון שהוא עצמו מוכר לו סמכינן עליה ועד"ר סט"ו:
לח סָעִיף כ החשוד לאכול כו'. הרא"ה בס' בדק הבית דקי"ח השיג על זה וז"ל מאי קאמר אם הוא חשוד לדבר זה פשיטא ולא בעינן טעמא דחשוד למה שאין הרבים רגילין להקל ואם אינו חשוד לדבר זה כי חשוד לשאר דברים שאין הרבים רגילין להקל בהן מאי הוי והלא מומר לדבר אחד אינו מומר לשאר דברים עכ"ל. והרשב"א במשמרת הבית השיג עליו וכתב וז"ל ודאי אם אינו חשוד לדבר שאין הרבים רגילין להקל בו ואע"פ שהוא מיקל בדבר שהרבים מקילין בו מפקידין בידו אותו דבר בעצמו ולא חיישינן לאחלופי דאין זה קרוי מומר לאותו דבר שמה שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה כו' אבל בחשוד בדבר שאין הרבים מקילין בו כגון לנבילות וכיוצא בו אין מפקידין בידו אותו דבר אם הוא של תורה עד שיהא בו שני חותמות עכ"ל הרי דס"ל להרשב"א טעמא דחשוד להחליף משום דהוה מומר לאותו דבר אלא דבדבר שהרבי' מקילין בו אינו קרוי מומר לאותו דבר הא לאו הכי מודה להרא"ה דמומר לדבר א' לא הוי מומר לשאר דברים ומה"ט לא כ' הרשב"א דמי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים רגילין להקל בו הוה מומר לכל האיסורים אלא ודאי פשיטא חשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים כדמשמע כולה סוגיא דריש חולין וסוגיא דבכורות פרק עד כמה דף ל"ו (וע"ש עמוד ב' בתוס' ד"ה וחכמים) ובכמה דוכתי בש"ס וכן בדברי הפוסקים והט"ו בסעיף ד' (וע"ל ס"ק י"א) משמע להדיא בדברי רבי' ירוחם סוף נט"ו וכל זה פשוט בעיני לא הוצרכתי לכתבו אלא מפני שראיתי להב"ח בסעיף ב' שהלך בדרך אחרת והבין דהא דה"ל להרשב"א דחשוד להחליף הוא משום דס"ל דהחשוד לדבר שאין רבים רגילין להקל בו חשוד לכל התורה כולה ע"כ הניח דברי הרשב"א בתה"ק והטור בתימה על שסתמו וכתבו החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים ולא ביארנו הדברים שצריכין ביאור רחב עכ"ד ולא ירדתי לסוף דעתו והדבר ברור כמ"ש וע"ל סימן קנ"א סעיף ד"ה עוד מדיני חשוד:
א סָעִיף א אין לסמוך עליו. פי' לקנות ממנו:
ב סָעִיף א וי"א אפילו ממי שאינו חשוד כו'. בד"מ כתב אמנם המנהג אינו כן אלא מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות וכיון שלא כתבו הרב כאן משמע שאין לנהוג כן ונכון הוא בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי:
ג סָעִיף ב מתארח אצלו. דאע"ג דחשיד אלפני עור וגו' מ"מ איהו עצמו לא חשיד לאוכלו:
ד סָעִיף ב עובר עבירה לתיאבון. כבוד הרב במקומו מונח ודבריו תמוהים בהג"ה זו דברשב"א שהביא הב"י כתוב שמי שעובר עבירה באחת מעבירות נאמן הוא בשאר איסורין וכ"ש אם עושה לתיאבון כו' וא"כ אמאי כתב הרב הג"ה זו אי במוחזק שעובר עבירה בשאר איסורים הא אפילו שלא לתיאבון נאמן לאיסור זה ואי באיסור זה מוחזק. שעובר אפילו אם הוא לתיאבון ודאי אינו נאמן ומ"ש ב"י לקמן בסי' זה בשם הרשב"א דמומר לתיאבון נאמן אפילו לאותו דבר וכרבא פ"ק דחולין עכ"ל רצונו לומר שמצינו בו היתר דהיינו כל שיש היתר ואיסור לפניו לא שביק היתרא ואכל איסורא אבל בלא"ה אסור כמ"ש הטור סימן ב' דבלא בדיקת הסכין אסור לאכול משחיטתו והכא נמי היאך נאכל עמו שמא לא היה לפניו היתר ואכל איסורא וא"כ היאך יאכלו אחרים אצלו וא"כ האי אינו מקרי חשוד דקאמר הרב ודאי אין לו ביאור כלל. והיותר קשה לי דלא מצינו שיהיה חשוד גרע טפי מעובר לתיאבון דאי תימא דשם חשוד מורה שעושה כן במזיד אפילו יש היתר לפניו שביק אותו ואוכל איסורא דא"כ הוי ליה עובד כוכבים גמור כמ"ש רמ"א בסימן ב' דמי שאוכל נבילות שלא לתיאבון דיני כמומר להכעיס והיאך ס"ל לרשב"ג בפרק עד כמה דהחשוד על איזה דבר יכול לדון ולהעיד עליו. גם ראייה ממה שכתב ת"ה הארוך דף קי"ט וז"ל ועוד אם אתה חושד אותו בכך הרי אתה חושדו בעובד כוכבים גמור שמתכוין להכשיל ולהעביר עכ"ל ואי ס"ד דחשוד הוא שאינו חש לאיסור כלל הרי באמת הוא כעובד כוכבים גמור כמו שזכרנו אלא פשוט שאינו גרע מעובר לתיאבון אם כן מאי קאמר דלא מיקרי חשוד. וכתוב בד"מ בשם הגהת אשר"י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים המותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן ע"כ:
ה סָעִיף ג הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור אסור שבושה מחתנה. כן צריך להיות:
ו סָעִיף ד חשוד גם עליו. פי' עונש חשוד יש עליו שלא למכרו כלל אפילו באם לא רצה למכרו רק לבדו:
ז סָעִיף ד לבוא לקנות כו'. בפרק עד כמה (בכורות דף ל') איתא בגמרא ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא בחילוף שומן דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כרבי יהודה דס"ל דקונסין אותו למכור כל דבר אי כר' יהודה אפי' מים ומלח נמי לעולם כר"ש דלא קניס אלא במידי דדמיא לאיסורא ובאיסור גופיה דמידי דעביד לאיסורא דהיינו אמגוזי דסתם דרדקי גרורים ומשוכים בתר אמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחים באמגוזי ומוכרן לבני הטבחים ומביאין לו החלב וגונבין אותו מאביהם והוא מזבין ליה בחילוף שומן. וקשה על רבינו הטור למה כתב שהאיסור היה באגוזים שהרגיל הנערים לבא אצלו ולקנותו ממנו באגוזים שנותן להם שלא כאותו סגנון הנאמר בגמרא ובאמת קשה טפי על הגמרא למה לא אמר רבא ג"כ בסגנון זה שזכר הטור וא"ל דמעשה שהיה כך היה שהיה נחשד ללמד את הנערים שיגנבו חלב דא"כ למה לו לרבא לומר סתם תינוקות גרורים בתר אגוזים תיפוק ליה אפילו בלא כך סתמא אלא כיון שבאותו פעם היה כך ע"כ נראה לע"ד ליישב הכל דצריכין אנו לב' דברים בזה. האחד שדבר זה הוא היה צורך בו למכירה שנעשית בעבירה ועי"ז נעשית המכירה. השני דאותו קנס שלא למכור את הצריך לו אינו אלא אם יש בו אח"כ חשד איסור בפני עצמו והשתא לק"מ שהטור נקט מה היה צורך באגוזים למכירת האיסור וגם הגמרא ס"ל דבר זה אלא דהגמרא נקט מה שייך אח"כ האיסור בפני עצמו באגוזים בלא מכירה זו ע"כ נקט דיש חשד כיון שהנערים נמשכים אחר האגוזים יש לחוש שע"י זה ילמד אותם לגנוב חלב מאביהם ואנו חושדים אותו שמא כבר עשה כן ע"כ קנסינן אותו להבא בזה ואין להקשות מנא ליה להטור שכן היה שהרגיל את הנערים לבוא אצלו לקנותו דהוכיח זה מדאמרינן בגמרא סתם דרדקי כו' ש"מ שאותו חשד אינו אלא מצד שיש ספק אם נעשה כן ואנן בעינן שיש בירור שהיה בו צורך למכירה ע"כ שהיה בענין שזכר הטור. והטור לא בא כאן לפרש הטעם מה יש לחוש אלא עיקר הדין מה שנעשה באמת ובפרישה כתב דאפילו לא ראינו שנעשה איסור ע"י אגוזים אנו חוששין שמא יעשה איסור ע"י זה שירגילם לבוא אצלו ואינו נכון דהא הטור כתב והיה מרגילם כו' דמשמע שכן נעשה באמת ומו"ח ז"ל הגיה בטור לקנותו מהם ולע"ד נראה ברור כמ"ש ומ"מ יש כאן קושיא על הב"י שכתב וידוע דהלכה כר"ש וזה אינו דבעירובין (דף מ"ז) מסקינן דהלכה כר' יהודה לגבי ר"ש כמו שכתב שם הרא"ש אלא דמ"מ כאן יפה כוון ב"י דהלכה כר"ש אלא מטעם אחר דהיינו כיון דרבא ס"ל כוותיה כמו שזכרתי הכי קי"ל:
ח סָעִיף ה חשוד על הקל. פי' כשנהנה ממנו אינו נאמן ליקח ממנו אבל בלא הנאה שלו ודאי אמרינן מומר לדבר אחד לא הוי מומר לשאר עבירות חוץ משבת ועבודת כוכבי' כמו שכ' סי"ב כ"כ בפרישה והב"י בסוף סימן זה מחלק דבמין אחד דהיינו שכולם בדבר מאכל אז אמרינן חשוד לדבר חמור חשוד לקל אבל בשני מינים לא:
ט סָעִיף ז מי שהוא חשוד בדבר כו'.גם בזה נפלאת דעת הרב רמ"א ממני דהרשב"א בתשו' שהביא ב"י לא כ"כ רק לענין עדות שאינו נפסל בזה כמו שמביא שם אח"כ לענין קוברי מת בי"ט ראשון אבל לענין נאמנות שיאכלו עמו או יקנו ממנו ודאי בשאר דברים מותר אפילו בעובר עבירה במזיד וידע שהוא איסור ואי באותו דבר דחשיד לאוכלה מחמת דלא משמע ליה שיהא איסור פשיטא שלא יסמכו עליו אחרים כיון שהוא חושב אותו להיתר וכמו שמסיים רמ"א עצמו כאן מיהו לאותו דבר אינו נאמן וא"כ למאי נפקא מינה הוי אינו חשוד:
י סָעִיף ח אפי' בשבועה. דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ועובר על אותה השבועה וא"כ גרוע הוא מחשוד לאותו דבר ואינו נאמן:
יא סָעִיף יא אינו עושה יין נסך. הטעם כי העובד כוכבים מילתא דמסתבר הוא שהוא שקר וכשאומר שמאמין הוא להנאת יצה"ר ואמונתנו טובה היא ואמיתי' ומלתא דמסתברא היא:
יב סָעִיף יג מה שאכל אכל כו'. הכי איתא במתני' בבכורות (דף ל"ז) לענין כהן ששחט הבכור ומכר בשרו עד שלא הראוהו לחכם את המום אם שרי ליה למכור ופירש רש"י יחזיר הדמים משום קנס דאיסור ספק הוי עכ"ל משמע מזה דאפי' אם האיסור הוא ספק טרפה מה שאכל אכל ויחזיר הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל:
יג סָעִיף יג מדברי סופרים אז אם היו הפירות קיימין. כן צריך להיות וזהו סברת רמב"ם דבאיסור מד"ס כיון שאכל חשבינן אכילתו להנאתו ולא יחזיר לו דמים:
יד סָעִיף יד דינו כמוכר דברים שאסורים מד"ס. הטעם דמדין תורה אין צריכין בדיקת הריאה כיון שאין ריעותא לפנינו סמכינן ארוב בהמות שהם כשרים אלא דחכמים הצריכו בדיקה ע"כ מה שאכל מנכה לו ואפ"ה מה שלא אכל ממנה יחזיר לו ויתן לו המעות בעדם דמקח טעות הוא ואף על גב דגבי טבח אמרינן בח"מ סי' ש"ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע"כ אין עליך לחייבו אלא בוודאי ולא מספק משא"כ כאן בין המוכר ולוקח אפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי על כן יחזיר לו מעותיו וכן כתב הריב"ש סימן תנ"ח הביאו ב"י בקיצור כאן ובב"י כתב בשם א"ח בשם חכמי הה"ר וז"ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המוציא מחברו עליו הראיה עכ"ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו מטעם שכתבתי אלא דמ"מ יפה דנו חכמי הה"ר דהתם אפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טרפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים וכמו שאכתוב בסמוך סעיף י"ד אי נמי מטעם אחר ואפילו לא אכלוהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח שמא אחר כך בלעה וכההיא דח"מ סי' רל"ב סעיף י"א בשלחן ערוך דאם תוך שלשה ימים קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה לו ברור הוא דמקח טעות הוא ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע"ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ"מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה מה שאין כן לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אין מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בח"מ סימן רל"ב סעיף י"ח בהג"ה. אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע"ג שאכלו הלוקח יחזיר לו המעות כההיא דבכור שזכרנו בסמוך ובלבוש כתב שאם נולד ספק טריפה שאין הדרך לבדוק אחריו כגון שנמצא מחט בריאה כו' ואסרינן לה מספק אפי' הבשר קיים א"צ להחזיר הדמים שהוא מוחזק בהם והנה הוא סותר דברי עצמו שכתב בח"מ סימן רל"ב בספרו סעיף י"ב וז"ל ובטריפות דלא שכיחי אפילו הוא דבר שאנו אוסרים מספק הוי מקח טעות ולא יכול המוכר לומר אייתי לי ראייה דטריפה היא כו' עכ"ל והם דברי רמ"א שם ועיקר ודבריו כאן שלא בדקדוק ונמשך אחר דברי ב"י בשם חכמי הה"ר וכבר זכרנו שדינם דין אמת ולא מטעמייהו כנלע"ד ברור ופשוט:
טו סָעִיף יד ואם מכר לו דבר מבהמה כו'. פי' אע"ג כתב הש"ע באם בא הטריפה מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרי' שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ"מ היינו דוקא במידי דהבדיקה אינה הכרחית כההיא דריאה שזכרנו דמן התורה אין צריכין בדיקה כל זמן שאין לפנינו ריעותא אבל אם יש פה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפי' מ"ה ואירע הדבר שאין יכולין לבדקה אע"פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאורייתא מכר לו וכבר ביררנו דהיינו דוקא אם ידע המוכר מן הספק דאז דוקא שייך קנס משא"כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות:
טז סָעִיף טו למקום שאין מכירין כו'. כתב רש"ל בפ' ג"ה סי' ט"ז בסופו שעכשיו שהדור פרוץ ואין כח להעמיד על דין התלמוד אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי תלוי ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה עכ"ל ועוד כתב שם בשם הר"ר מנחם וירזבור"ק דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד וכתב רש"ל אף שמדברי התלמוד אין לו על זה שום הכרע מ"מ משום שאין בידינו כח לתקן פרצת הדור הניח הדבר להקל מדברי התלמוד בזה שבפעם האחת יזהירנו לפי ראות עיני החכם ויענישנו לפי הזמן והענין ע"כ מ"מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון: ומ"ש בסעיף שאחר זה מסלקין אותו כתב ב"י בח"מ סי' ל"ד לדעת הרמב"ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה:
יז סָעִיף יח בקבלת דברי חבירות. מבואר ענינו בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף ל') שמקבל עליו עניני פרישות שאין נוהגין כן רוב המון העם:
יח סָעִיף יט וכל זה אינו נוהג בחשוד וכו'. זה כתב על פי מה שכ' בב"י ואפשר שלא הקילו בכך אלא באיסורים של דבריהם כו' והנה אחר שזכינו שנתגלה לנו ספר משמרת הבית שחיבר הרשב"א שזכרתי אותו בסי' ב' סעיף ד' דלגבי מומר לתיאבון שאומר פלוני מומחה שחט לי אז דוקא נאמן ושם מיירי באיסור דאורייתא שהרי שחיטה דאורייתא וכ"כ שם בהדיא במשמרת הבית דאפילו בדאורייתא סמכינן על זה שאומר בפירוש איש פלוני משום דמירתת ומביא שם ראייה דעל כל פנים בעינן פלוני מומחה כיון דאפילו בדמאי שהוא מדרבנן בעינן הכי וכאן בגבינה יליף ג"כ מן דמאי אלמא דהך חשודים עכ"פ לא גרעי ממומר לתיאבון דהתם והכל ילפינן מדמאי דבדמאי פשוט דהוא לא גרע ממומר לתיאבון דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואין שם אלא חשש בעלמא כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף ס"א) בפירש"י לאביי וכתבו התוס' ה"ה לרבא אלא פשוט הוא דהך סברא דפלוני מומחה הוא בעינן בין בדאורייתא בין בדרבנן והרשב"א לא בא אלא לומר דגם בגבינות צריך דוקא לזה ובשחיטה שהיא דאורייתא מהני זה עכ"פ ותרווייהו ילפינן מדמאי ועיין עוד במשמרת הבית שם תמצא דחשוד לא גרע מדמאי. ועוד ראייה דבסי' פ"ו אנו סומכין אפי' על דברי עובדי כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והלא זה איסור דאורייתא. עוד ראייה מדין השני שכתב הרשב"א כאן דאם הביא לו מנחה כו' דאין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר וזה מצינו אותו אפילו באיסור דאורייתא דהא בסי' קי"ח איתא בישראל ששולח לחבירו ע"י עובד כוכבים ירך שחתוכה כדרך שישראל חותכין את הגיד מותר ואילו נמצא ביד עובד כוכבים ירך חתוכה כראוי אסורה דחיישינן שמא אחר שחתכה נודע לו שהיא טריפה כמ"ש התוס' בפ' ג"ה בסוגיא דשולח ירך ומזה מוכח דאין אדם נותן מתנה משלו בשם אחרים דאל"כ גם בשולח ע"י עובד כוכבים ניחוש שמא אין זה העובד כוכבים שליח לישראל אלא הישראל שלחה לו אחר שנודע לו שהיא טריפה וזה העובד כוכבים אומר לישראל אחר שישראל שולחה לו אלא ודאי שלא יתן משלו בשם אחרים והא כאן יש איסור דאורייתא ואפי' הכי מהני סברא זאת אלמא דגם בדאורייתא אמרינן כן דלא כדברי רמ"א והא שדקדק בית יוסף מדלא כתב הרשב"א דבריו אלא בגבינה של עובד כוכבים שהיא איסור דרבנן אין זה כלום שהרשב"א קמ"ל רבותא ברישא דאפילו באיסור דרבנן אינו נאמן כל שאינו אומר בפירוש מפלוני מומחה וכן משמעות דבריו שם. והא דתני רשב"א הטעם בדין השני שאין אחד נותן מתנה משלו בשם אחר ולא אמר משום דמרתת כמו ברישא דקמ"ל בזה אפילו אם הוא בענין דלא שייך מרתת כגון שידו תקיפה או כיוצא בזה מ"מ יש היתר מצד טעם אחר וא"ל למה זכר הרשב"א כאן בשם אחד מהמומחין והא כאן אין הטעם משום מרתת י"ל דכל מביא מנחה אין דרכו לומר סתם אדם שלח לך אלא מזכיר שם האדם ובפרישה נמשך ג"כ אחר דברי ב"י לחלק בין איסור דאורייתא או דרבנן וכל זה ליתא דהם לא ראו ספר משמרת הבית. וגם מצד ההוכחה שהוכחנו מבואר שאינו כן ובזה מתורץ ג"כ מה שהוקשה לבעל הפרישה מסימן ב' דנאמן אפילו אם אומר סתם מומחה שחט לי ובשביל זה תירץ מה שתירץ ולפי האמת גם שם צריך שיזכיר שם המומחה כמו שזכרנו: בב"י הביא כאן בשם הרמב"ם דחשוד וכ"ש ע"ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו. והקשה ב"י ממתניתין ריש פרק ד' דדמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל כו' אמר לו אחר כו' ואמאי אינו נאמן על של אחרים נ"ל דההוא מיירי שיש לחוש לרמאות שעשו קנוניא דכבר כתב ב"י בשמו דבכל מקום שיש לחוש לזה אינו נאמן וזהו נראה מדוקדק מלשון המשנה אמר לו אחר שאינו נאמן כלומר בענין שאינו נאמן אף בשל אחרים דהיינו שאומר שלי אינו מעושר ושל חבירי מעושר וקמ"ל דאף שלא בפני חבירו אינו נאמן. ומו"ח ז"ל תירץ דשאני התם דשכח לעשרו וכיון שבא תחלה לחיוב תו לא מהימן ע"ה לפטרו ולא דק דהא דנקט שכח לעשרו היינו דלכתחלה לא יסמוך על זה. שישאלנו בשבת דלא הקילו אלא בדיעבד מפני אימת שבת והא ראייה שאחר השבת חייב להפריש גם על מה שאכל בשבת כמ"ש הרמב"ם פרק י"ב דמעשר ולמדין אנו משיטה זו דבחשוד על שאר דבר יכול להעיד על של חבירו כל שאין נראה רמאות והנאה לו בדבר. אך קשה לי ממשנה פרק ד' דדמאי הנכנס לעיר ואינו מכיר שם אדם אמר מי כאן נאמן אמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן ופריך עלה בירושלמי ועד אחד נאמן בתמיה וכתב הר"ש דאע"ג דבעלמא עד א' נאמן כאן שהוא חשוד אין ראוי להאמינו א"ר יוחנן קל הקילו באכסניא מפני חיי נפש וכתב הר"ש ולהכי נקט שאינו מכיר אדם אבל המכיר לא התירו כדקתני בתוס' עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל וכ"ז כדי להקל מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בחיבורו הל' מעשר פרק י"ב וז"ל במה דברים אמורים בזמן שאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם כו' וא"כ קשה מאי טעמא האמין כאן לחשוד בכל גווני על של אחרים ושוב ראיתי שהראב"ד בהשגות מקשה כן על הרמב"ם בסוף פרק י"ב והכסף משנה תירץ דהרמב"ם סבירא ליה דההיא דרבי יוחנן בירושלמי אתי לאוקמי מתניתין אפי' לר"מ דסבירא ליה החשוד על הדבר לא מעידו אבל אנן סבירא לן כרשב"ג דמעיד א"כ אין צריך לומר דדוקא באכסנאי מיירי ותמהתי על פה קדוש חה חשב בזה דהא הרמב"ם גופיה כתב על אותו דין דמיירי דוקא באכסנאי שאינו מכירו כמו שהעתקתי בסמוך ותו דהרי בתוספתא איתא להדיא כך כמו שזכר הר"ש לעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה פסק כאן דחשוד נאמן בכל גוונא והראב"ד סבירא ליה דלא פסקו כרשב"ג אלא בבכור שאינו אלא משום קנס אבל בשאר דוכתי קים לן דחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו כר"מ וכך יש לפסוק למעשה כנלע"ד:
א סָעִיף א לסמוך. פי' ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר כמו שכתב המחבר בס"ז. ש"ך:
ב סָעִיף א לאיסור. כתב הש"ך פי' ל"מ שאר איסורים של תורה ממש אלא אפילו יין דסתם יינם אינו אלא מדרבנן שגזרו עליו אטו ודאי יינם ול"מ יין אלא אפי' שאר דברים שיש לחוש לאיסור והם מדרבנן לגמרי כגון גבינה ופת של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור וכה"ג ומסתימת דברי הר"ב משמע דה"ה חלב אין לוקחין ממנו אא"כ הוחזק בכשרות ואע"ג דגם המחבר כ' בסי' ס"ה דאין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא"כ היה מוחזק בכשרות צ"ל דשאני טבח שוחט דשכיח טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור אבל לדעת רמ"א באמת אין חילוק ואם נתארח אצלו דעת הרב דאפי' לכתחלה יכול לאכול עמו:
ג סָעִיף ב חשוד. כתב הש"ך פי' דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאלו היה מונח לפניו איסור והיתר היה אוכל האיסור ול"ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין כמ"ש בסי' ב' משום דדרך הסכין להיות פגום הלכך חיישינן שיעבור לתיאבון ולא יטריח לתקנו אבל הכא מיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הלכך לא מיקרי חשוד והט"ז כתב דאי חשוד כ"כ דאפילו אם יש היתר לפניו שביק אותו ואכיל איסורא הוי ליה כעובד כוכבים גמור ולכך כתב שאין להג"ה זו ביאור כלל ע"ש וכתב בד"מ בשם הגהת אשר"י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים מותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן עכ"ל:
ד סָעִיף ג יחליפנו. כתב הש"ך דדוקא למכור מורה ביה היתרא אבל לגזול ולהחליף בידים לא חשוד והא דמשמע בסימן קי"ח ס"א דאין מפקידין אצל ישראל חשוד דבר האסור מן התורה אלא בב' חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם א' התם מיירי שהוא חשוד להחליף וקיצרו שם דלא נחתי לפרושי איזהו נקרא חשוד:
ה סָעִיף ג שבושה. כתב הש"ך דמהרשב"א משמע היכא דידוע דאינה בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר אבל התוספות פירשו להיפך דהיא תקח הטוב ותתן להאורח הרע בשביל שטרחה בשבילו ולפ"ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר וכמ"ש גבי שליח אם נותן לו שכר אינו יכול להשביעו דתו לא מורי היתירא ואפי' להרמב"ם דמשמע מדבריו דאפי' כשנותן לו שכר יכול להשביעו דאפ"ה מורי היתירא דאולי לא נתן לו שכרו כראוי אפשר דמודה הכא בטרחא דפונדקית:
ו סָעִיף ד אחרים. כתב הב"ח דטבח שהוא חשוד על החלב חשוד על כל האיסורים ור"ל אפילו על דבר החמור מחלב ע"ש דדבר שאין הרבים מקילין בו הוא והשיג עליו הש"ך שהוא למד כן מדברי הרשב"א ושם לא משמע אלא מי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים מקילים בו שהוא חשוד לאותו דבר להחליף אבל אינו חשוד לדבר אחר:
ז סָעִיף ה שנזהרים. כתב הש"ך ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו אלא היכא דבעיני הבריות שניהם שוים אז אזלינן בתר הקל והחמור בעונש וצ"ע ומיהו כל זה לא איירי אלא בחשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הן מין איסור א' כגון ששניהן בדבר מאכל וכיוצא בו הא לאו הכי לא (דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ משבת ועבודת כוכבי' ע' ט"ז). וכ"מ מדברי המחבר בסי' ב' דכתב דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה ובפרישה כתב דאינו חשוד בדבר הקל ממנו אא"כ שיש לו הנאה ממנו והש"ך כתב עליו דאין זה מוכרח ע"ש:
ח סָעִיף ו שניהם. ונראה דאפילו בשני מיני איסורים נמי אם חזר ונחשד אח"כ על א' מהם אפילו הוא הקל חשוד על החמור ממנו כיון שנחשד בראשונה על שניהם. ש"ך:
ט סָעִיף ז מעבודת כוכבים. כתב הש"ך ודע דמומר לנסך היין הוי נמי מומר לכל התורה:
י סָעִיף ז בשאר. אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו ודוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר א' פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים כמ"ש בח"מ סי' ל"ד וא"ל דהכא ובסימן קכ"ד ס"ט סתם הרב כדברי המחבר ובח"מ סי' ל"ד סכ"ה ובא"ע ס"ס מ"ב כתב הר"ב דמי שחשוד על עריות פסול לעדות אשה התם היינו טעמא דהוי נוגע בעדות דניחא ליה דתיהוי פנויה דתהא שכיחא ליה או דלא תהוי פנויה ומים גנובים ימתקו וע"ל סי' קכ"ז בהג"ה מיהו כ"ז בחשוד אבל במומר דהיינו שהוא מועד כתבתי לעיל סי' ב' ולקמן סי' קכ"ז דאינו נאמן לאותו דבר בשל אחרים עכ"ל הש"ך:
יא סָעִיף ז נאמן. כתב הש"ך י"ל דה"ק הר"ב מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד דלא יהא נאמן אפי' בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה וכ"מ מתשובת הר"ב בסי' קכ"ד ע"ש:
יב סָעִיף ז אחרים. כ' הש"ך דודאי אלפני עור וכו' לא עברי והיינו דוקא כשאחרים יודעים שנוהג איסור בדבר וא"ל הא כ' הר"ב בסי' קי"ב סט"ו דמי שנזהר בפת של עובדי כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וה"נ יאכל עמהם דשאני התם דפת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה כיון דלא חמיר איסוריה וכמ"ש הר"ב שם ובתשו' מהר"ר לוי ן' חביב סי' קכ"א האריך מאד בדינים אלו וראיתי לברר בקוצר תוכן הדברים והוא מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר מותר להמאכיל להאכילו דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר האיסור אסור ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן ב"י ואצ"ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן ב"י אבל כשהמתיר מבשל לכתחילה לו ולצורך אחרים גם כן מותר דהוי כדיעבד. והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר כמו דאסור מדרבנן להושיט כוס יין לנזיר אע"פ דנזיר יכול לקחתו בעצמו וע"ל סי' קנ"א ס"א ויכול האוסר לבשל לכתחילה בכליו של המתיר שאינן ב"י או בסתם כלי דקי"ל נמי שהן אינן ב"י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ"כ ואם בעל הכלי לפנינו צריך לשואלו אם הוא ב"י או לאו ואם בעל הכלי הוא חשוד א"צ לשואלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב"י או לאו וע"ל סי' קכ"ב וכל זה לענין הכלי אבל אסור האוסר לאכול מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע"פ דבריו שאומר שאין בו איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן אבל אם אינו ודאי חשוד רק סתם בני אדם ע"ה יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן וכל זה בסתם אבל אם יש מנהג יעשו כמנהגם כגון במדינת ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגין איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות שנוהגין היתר אוכלין מבישוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ"ש שמשתמשין בכליהם שהן ב"י ודוקא שיהא המנהג באוכל כגון שאותן המקומות הנוהגים איסור הם באותה מדינה שנוהגים היתר ומנהגם לאכול מבישוליהן אבל אם המנהג במאכיל לבד אינו מנהג ולכן מי שהוא ממדינת פולין או כיוצא בו שאין להם אותו מנהג כשבא להמקומות הנוהגין היתר אע"פ שנוהגין להאכיל להמקומות הסמוכים להם הנוהגים איסור אסור לו לאכול מבישוליהן מיהו הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ"ל שהוא מותר וע"ל ס"ס רי"ד עכ"ל:
יג סָעִיף ח בשבועה. הטעם שכבר חשוד הוא על השבועה לעבור שמושבע ועומד הוא מהר סיני ואף דהשבועה דמהר סיני הוא לעבר הואיל והוא מושבע ועבר ג"כ על עבירה גרע טפי ועוד דאין חילוק בין שבועה דלהבא או לעבר רק לענין ממונא אבל לא לענין איסורא ועי' בח"מ סי' צ"ב ס"ב ובסי' פ"ז סט"ו ונראה דכ"ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה. וכתב מהרש"ל דמ"מ מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יי"נ כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב דאינו מושבע ועומד לפי שמיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן עכ"ל וכתב שכן הורה הלכה למעשה ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו אבל אין להורות כן בשאר איסורי דרבנן ואף בגבינה אין להאמין לחשוד עליו אפי' בשבועה דאף באיסורי דרבנן שייך למימר שהוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור עכ"ל הש"ך:
יד סָעִיף יא נסך. כתב הש"ך והדבר פשוט דלכל האיסורים אינו נאמן אלא דאינו עושה יי"נ כיון שהוא יהודי באמת אבל לענין נאמנות באיסורים כיון שעכ"פ עובד לכוכבים לתאותו פשיטא דאינו נאמן:
טו סָעִיף יג הדמים. משום קנס רש"י ולפ"ז משמע דוקא כשידוע שהוא יודע שהם דברים האיסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לא"ה לא דאפשר שוגג היה (ואין לקונסו במה שכבר אכל אלא שאין לו לשלם אלא דמי טריפה בזול אבל מה שהוא בעין ה"ל מקח טעות ויחזירו לו והוא יחזיר הדמים) ואע"ג דנתבאר בסי"ז דטבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו לענין איסורא אבל לא להוציא ממון עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז משמע דאפילו האיסור הוא ספק טריפה מה שאכל אכל ויחזור הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל (ובנה"כ חולק ע"ז דבספק טריפה אפילו היה יודע המוכר שהוא ספק טריפה אין מחזיר הדמים כשאכלו וכן איתא בסמ"ע ח"מ ר"ס רל"ד ומה שהט"ז מביא ראיה מבכורות אינו ראיה דהתם גבי איסורי הנאה דוקא אמרינן כן או גבי בכור בשביל דעבר על תקנתא דרבנן ע"ש):
טז סָעִיף יג ישלם. הואיל ולא גרם לו איסור. רש"י:
יז סָעִיף יג מחזיר. הטעם כתב הסמ"ע בח"מ סימן הנ"ל דבאיסור דרבנן חשיב אכילתו הנאה והש"ך כתב הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו איסור כדי להוציא ממון עכ"ל:
יח סָעִיף יד סופרים. והא דאיתא בסי' ל"ט ס"ב דאם לא נבדקה הריאה כשירה היינו דוקא אם פעם א' אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמוד מי שאינו יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור לד"ה ואע"פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם דהוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור וכ"כ המחבר בסימן צ"ט ס"ו עכ"ל הש"ך והט"ז כתב ואע"ג דגבי טבח אמרינן בח"מ סי' ש"ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע"כ אין לחייבו אלא בודאי ולא מספק משא"כ כאן בין המוכר והלוקח אפילו אם הדבר ספק מ"מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי ע"כ יחזיר לו מעותיו ובב"י כתב בשם א"ח וז"ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המע"ה עכ"ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו לפי שכתבתי לעיל דאף בספק צריך להחזיר הדמים אלא דמ"מ יפה דנו דאפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טריפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים א"נ אפילו לא אכלהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח (ר"ל לענין שהמוכר כל הבהמה לטבח יחזיר הדמים וק"ל) שמא אח"כ בלעה וכמ"ש בח"מ סימן רל"ב סי"א דאם תוך ג"י קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה ברור הוא דהוי מקח טעות ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע"ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ"מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה משא"כ לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אינו מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בח"מ סי' רל"ב סי"ח בהג"ה אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע"ג שאכלו הלוקח יחזיר לו מעותיו דלא כלבוש ע"ש עכ"ל:
יט סָעִיף יד מבהמה. כתב הט"ז פי' אע"ג דכתב הש"ע דאם בא הטריפות מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרינן שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ"מ היינו דוקא במידי דמן התורה א"צ בדיקה כל שאין בה ריעותא אבל אם יש בה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפילו מן התורה ואירע הדבר שאין יכולין לבודקה אע"פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאוריי' מכר לו והיינו דוקא אם ידע המוכר מהספק דאז דוקא שייך קנס משא"כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות אבל הש"ך חולק ע"ז וכתב כיון דספיקא היא למה יחזיר המוכר הדמים אם כבר אכל ואם ירצה הלוקח לומר אין לך מום גדול מזה יאמר לו המוכר החזר לי מקחי ואחזור לך מעותך עכשיו שאכל יאמר לו המוכר מאן לימא לך דטריפה אכלת וכ"מ בסמ"ע בח"מ סי' רל"ד ס"ק א' דבספק טריפה שאכל א"צ להחזיר הדמים אלא דהכי פירושו של דברי הרמ"א כאן ל"מ מבהמה שלא נבדקה כהוגן שעכ"פ מדבריהם היא אסורה בוודאי פשיטא דצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים אלא אפילו מכר לו דבר מבהמה דאתיליד בה ריעותא שצריכין לאוסרה מספק וה"א דיאמר המוכר דלמא לאו טריפה היא ואייתי ראיה דטריפה היא ואחזיר לך המעות אפ"ה הוי כאלו היתה ודאי טריפה מדבריהם וצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים עדיין וכל ספק טריפות מבטל המקח אם הבשר עדיין קיים אבל אם כבר אכל הבשר א"צ המוכר להחזיר כלום עכ"ל:
כ סָעִיף טו שילך. כתב מהרש"ל אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי תלו ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומה בסיגוף שדי שיהא עומד במשקל הזה ועוד כתב דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד. ומ"מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון והש"ך כתב דאפילו בפעם א' שמכר דברים האסורים מעבירין אותו כו' וכן משמע מדברי המחבר סי"ז ומ"ש הרב בח"מ סי' ש"ו ס"ט וי"א דטבח ומלמד אע"פ שאין צריכים התראה מ"מ בעינן חזקה עד שיהיו מוחזקים או עד שיתרו בהם לא מסלקינן להו כבר תירץ הריב"ש דשם מיירי שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעים או שוגגים אבל בחשוד להאכיל האיסור מיד מסלקין אותו וכבר כתב הרשב"א ז"ל דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן ולענין טריפות הכלים ע"ל סי' א' וכתב ב"י בח"מ סי' ל"ד לדעת הרמב"ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע"פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה:
כא סָעִיף טז מלשלם. כיון שאינו אלא ספק טריפות א"צ לשלם דמי הבהמה לבעלים דמצי למימר דלמא כשרה היא והמע"ה ועיין בח"מ סימן ש"ו ס"ה. ש"ך:
כב סָעִיף יז התנצלות. מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו כתוב בתשובת מהרי"ו דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא ע"ש:
כג סָעִיף יט פלוני. הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ומשמע אפילו כשהמשלח לא ציוהו שיקנה לו מן המומחה פלוני אלא שהוא עצמו אומר ממומחה פלוני קניתי נאמן. ש"ך:
כד סָעִיף יט להחליף. ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן ואין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר ואפילו אינו מזכיר שם המומחה אלא שאומר סתם מומחה א' שלח לך מנחה נאמן. ש"ך:
כה סָעִיף יט דאורייתא. הט"ז חולק על הרב בזה שהרי בסי' ב' ס"ד גבי מומר לתיאבון שאמר פלוני מומחה שחט לי נאמן דשם הוא בשחיטה דהוי איסור דאורייתא ואפ"ה נאמן ועוד ראייה דבסימן פ"ו אנו סומכין על העובד כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והרי זה איסור דאורייתא וגם בסי' קי"ח משמע בשולח לחבירו ירך על ידי עובד כוכבים שהיא חתוכה כדרך שחותכין ליקח את הגיד וכו' דאף באיסור דאורייתא אמרינן הך סברא שלא יתן משלו בשם אחרים ע"ש אבל הש"ך מתרץ קושיות אלו דבסי' ב' מיירי אם ידעינן בבירור שלא שחט הוא ליכא למיחש למידי דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם משא"כ הכא ומה דסמכינן בסי' פ"ו גבי ביצים י"ל דהתם כיון שהוא עצמו מוכר לו אבל כאן שאומר שקנה מאחר אינו נאמן באיסור דאורייתא מיהו מה שהקשה הט"ז מסי' קי"ח גבי ירך לא הרגיש בזה הש"ך וצ"ע לדינא אם אומרים הך סברא שאין אדם נותן משלו וכו' גבי איסור דאורייתא:
כו סָעִיף כ חשוד. כתב הש"ך הטעם משום דהוי מומר לאותו דבר אבל לא הוה מומר לשאר דברים דפשיטא אם חשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים ודלא כהב"ח ע"ש וכתב הט"ז דהב"י הביא כאן בשם הרמב"ם דחשוד וכ"ש ע"ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו והוא חולק ע"ז דקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכך יש לפסוק למעשה עכ"ל:
א סָעִיף ז לא יאכילוהו. ע' בשו"ת חיים שאל ח"ב שכתב בשם ס' דרך המלך שמי שבידו חמץ שעבר עליו הפסח ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו מזה כיון דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם אחד חולק ע"ז והסכים עמו בעל המחבר שחייב להודיעם עיין שם:
ב סָעִיף יא ובעיר אחרת. כ' הפרי תואר דוקא שאין לו שום הנאה במה שאמר שהוא יהודי כו' ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע ריש סי' פ' שכתב שאין דבריו מוכרחים ואפילו לדבריו היינו לסמוך על זה לקולא שיהיה מגעו ביין מותר אבל להחמיר וכו' ע"ש:
ג סָעִיף יג הדמים. עבה"ט וע' בתשובת בשמים ראש סי' צ"ז ובהגהת כס"ד שם מ"ש בזה וע' בספר משנת חכמים הל' עבודת כוכבים דף ק"ג בצפנת פענח אות קס"ח שכתב דאם האכיל דבר איסור של חבירו דדינו כדין הגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה ורצה כו' ואם הנגזל גבה מהאוכל נראה דאינו חוזר האוכל על המאכיל לומר שדבר איסור האכיל ואינה נחשבת אכילה לכן ישלם המאכיל. דאין הדין במאכיל של אחרים כדין מוכר וצ"ע עכ"ד:
ד סָעִיף טז שמעשיו מוכיחים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' א' בדבר שוחט שהוציאו עליו קול רינון דהדבר ברור דברינון לא מפקינן השוחט מחזקתו ואפילו בקלא דלא פסיק דכל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו כלום הוא ומכ"ש בזה שהקול הוא קול של אשה פטטנית כו' וכ' עוד ונראה דאף בעל נפש א"צ לחוש אע"ג דאמרינן בנדה האי לישנא בישא כו' למיחש לה מבעי. היינו באין מקום לתלות שהקול שקר ואפשר אמת הוא אבל במקום שיש אמתלא שבשאט נפש בני בלי שם הוציאו עליו ש"ר אין לחוש לקול ההוא כלום ע"ש:
ה סָעִיף יז שוגג הייתי. עש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סי' י"ב וסי' י"ד. ועיין מ"ש לעיל סי' א' סק"ד בשם אא"ז בעל פמ"א ע"ש:
ו סָעִיף יח והא דצריך כו'. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ה' מ"ש בזה:
א סָעִיף א החשוד כו'. בכורות ל' א' ושאר מקומות:
ב סָעִיף א בין כו'. בפ"ב דדמאי א"ל על עצמו כו' ושם בכמה מקומות ועבה"ג:
ג סָעִיף א ואם נתארח כו'. פ"ב דדמאי כנ"ל: (ליקוט) ואם נתארח כו'. ואע"ג דאמרינן בע"ז ל"ט ב' וכולן אם נתארח כו' ערש"י שם ד"ה אין לוקחין כו' וכמ"ש בס"ב (ע"כ):
ד סָעִיף א וי"א כו'. ע"ז ל"ט ב' ת"ר אין כו' ופי' הרמב"ם דבסתם בני אדם שאין אנו מכירים אותם מיירי ואמר סוריא וכ"ש ח"ל ולאפוקי א"י בזמן שהיתה רוב ישראל עליה ועכשיו א"י ה"ה כח"ל לענין זה וסברא ראשונה ס"ל כפירש"י שם ד"ה אין לוקחין כו' ועס"ב:
ה סָעִיף א מיהו אם כו'. גמ' שם:
ו סָעִיף ב עובר עבירה כו'. עט"ז שהשיג ע"ז (וע"ל סס"ק י"ח):
ז סָעִיף ג כיון שאינו כו'. שם השתא מיגזל גזלה כו':
ח סָעִיף ג ואם כו'. כמש"ו:
ט סָעִיף ג פעמים כו'. כפירש"י שם:
י סָעִיף ג ומ"מ כו'. כמ"ש בפ"ג דדמאי המפקיד כו' ובגטין ס"א ב' טוחנין ומפקידין כו' ושם משמע דשוה לנותן לתקן כמש"ש משום דקבעי למירמי כו' ונראה היינו קודם שמשני התם כדקתני טעמא כו' וס"ד שהם חשודים לגזול ולהחליף אבל לפי מאי דמשני מפני שרוצה דוקא בנותן לתקן אבל במפקיד לא שייך שרוצה כמש"ו ושיחזיר לו הדברים כו':
יא סָעִיף ד החשוד כו'. עבה"ג ופסק כר"ש משום דסוגיא דגמ' שם כוותיה: (ליקוט) החשוד לדבר כו'. כסתם מתני' דבכורות ל' א' החשוד על כו' ואע"ג דר"מ פליג עלה כמש"ש א"ד ארבב"ח כו' הלכה כחכמים וכסתם מתני' ועתוס' שם ל"ו א' ד"ה אימור כו' וכן קי"ל בחולין ד"ה לימא מסייע כו' וקסבר כו' מתבי מכם כו' אלא לאו כו' (ע"כ):
יב סָעִיף ד (ליקוט) אבל כל כו'. כר"ש דרבא עבד שם כוותיה (ע"כ):
יג סָעִיף ה החשוד כו'. גמ' שם מ"ט שביעית כו' שם כל הסוגיא:
יד סָעִיף ה אא"כ. שם באתריה דר"י כו':
טו סָעִיף ז מי כו'. שם דלא כר"מ וכן בפ"ק דחולין:
טז סָעִיף ז חוץ מעבודת כוכבים כו'. שם:
יז סָעִיף ז (ליקוט) או שאינו מאמין כו'. כמו כותי לא מבעיא בשל אחרים דאינו נאמן דלא חייש אלפני עור כמ"ש בפ"ק דחולין (ג"ד ומפורש בנדה נ"ז א') אלא אפילו בשלו אסור דקי"ל כר"א כמ"ש בגטין וכמש"ל סי' ב' ס"ט וכ"ש שאינו נאמן בשלו משום לפני עור כנ"ל (ע"כ):
יח סָעִיף ז ובשל כו'. כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה' מעשר ובפ"ח מה' שמיטה ובפי"א מה' עדות ולמד ממ"ש בפ"ד דדמאי הנכנס לעיר כו' ובבכורות ל"ה א' רשב"ג אומר נאמן הוא כו' ואיפסיק הלכתא שם וביומא ע"ח כרשב"ג ומזה למד כמ"ש בפירוש בה' עדות שם אבל צ"ע דהא סתם מתני' שם ל' א' זה הכלל החשוד כו' והרשב"א סי' ס"ד וריב"ש סי' ד' תירצו דסתם ואח"כ מחלוקת היא ור"מ היא וצ"ע דהא אוקמינן שם מתני' דלא כר"מ כמש"ש ארבב"ח א"ר זו דברי ר"ע כו' ר"מ היא דאמר כו' ודוחק לומר דס"ל כר"מ בחדא כו' וכבר תי' הראב"ד דרשב"ג ל"פ אר"מ אלא במומין דקנסא בעלמא היא וכאן סתמא דד"ה היא ועמ"ש למטה ועוד צ"ע דברפ"ד דדמאי לא מצאו א"ל אחר שאינו כו' חשיכה כו' ואמרו בירושלמי שם חברייא בשם ר' יוחנן מפני כבוד שבת התירו אם מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י עילה ר' ביבי בשם ר"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת ואם אימת שבת עליו תנינין חשיכה מ"ש לא יאכל עד שיעשר מפני א' שאין אימת שבת עליו תני שואלו בחול לא יאכל בשבת כו' ע"ש ושם במתני' האומר למי שאינו נאמן על המעשרות כו' הלך ליקח ממנו כו' ואף באומר מאיש פלוני פליג ר"י בתוספתא וירושלמי שם תני אר"י אפילו א"ל כו' ונהי דקי"ל כת"ק מ"מ ההיא קשיא וכ"כ לקמן בסי"ט וההיא דנכנס לעיר ל"ק ואדרבה מוכח משם להיפך כמ"ש בירושלמי שם וע"א נאמן אר"י קל הקילו באכסניא מפני חיי נפש ופי' הר"ש אע"ג דע"א נאמן באיסורין ה"פ הא חשוד ואמרינן בתוספתא פ"ה על מתני' הנ"ל בד"א בזמן שאין מכיר שם אדם אבל אם היה מכיר שם אדם לא יטול אלא מן המומחה בד"א בזמן שלא שהה שם שלשים יום אבל אם שהה שם שלשים יום לא יטול אלא מן המומחה בד"א בתרומות ומעשרות אבל בשביעית ובטהרות אין נאמן ובמתני' שם החמרין שנכנסו כו' אינו נאמנין ואף ר"י ל"פ אלא משום חייהן כמ"ש בירושלמי שם מ"ט דר"י מפני חייהן של בני העיר מ"ט דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ואע"ג שבגמ' פ"ב דכתובות (כ"ד א') אמרינן דפליגי בגומלין י"ל דגמ' ס"ל דרבנן מודי לטעמא דר"י מפני חייהן אלא משום גומלין פליגי אלא דבירושלמי שם אמרו תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם או שהיה עומד בגורן ואינו מכיר אדם שם ה"ז נשאל בין לחבר בין לע"ה דברי רשב"ג ר' אומר אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד אתיא דר' כר"מ ודרשב"ג כשיטתיה דתנינן תמן כל המומין הראוין כו' רשבג"א נאמן הוא על של חבירו כו' רמ"א החשוד על הדבר כו' ועיקרא דמילתא דרשב"ג ור"מ ל"פ אלא בסתם אדם שאינו מוחזק וכמ"ש בבכורות ל"ו אימור דאר"מ לחששא כו' וכן הברייתא נכנס לעיר ואינו מכיר כו' וכן מתני' דחמרין כו' ולכך אמרו בגמ' דפליגי בגומלין והא דפריך בירושלמי וע"א נאמן לר"מ פריך דסתם מתני' ר"מ וז"ש וע"א נאמן ול"ק וחשוד נאמן אלא ר"ל בסתם ב"א אין נאמן ע"א לר"מ וכן ברייתא הנ"ל בד"א כו' כר"מ אתיא אלא דבתוספתא אמרה אחר ברייתא הנ"ל נכנס לעיר ואינו מכיר כו' פלוגתא דר' ורשב"ג ואח"כ אמרה למתני' דהנכנס לעיר כו' בד"א כו' אבל מ"מ י"ל ר"מ היא דס"ל הלכה כר"מ סתמו כר"מ ולא הזכירו אלא במה דפליגי ר' ורשב"ג בהדיא וההיא דבכורות ל' א' בחשוד כמ"ש החשוד וכן ההיא דרפ"ד דדמאי לא מצאו וא"ל אחד שאינו נאמן משמע שידוע שאינו נאמן וכן מתני' האומר למי שאינו נאמן דוקא בידוע וכן חילק הרשב"א שם אע"ג דלא ס"ל ודברי הרמב"ם בה' מעשר שם צ"ע שפסק ככל המתני' וכל הברייתות הנ"ל ולפי מ"ש יבא הכל על נכון. והכלל דסתם אדם אע"ג שאינו נאמן להרמב"ם אף בשאר איסורים כמ"ש בס"א בהג"ה מ"מ נאמן על של חבירו משא"כ בחשוד. מ"מ לשאר דברים הוא נאמן כנ"ל ואע"ג דגזלן ושאר עבירות אפילו מדרבנן נפסלין עליהן היינו בדבר שצריך עדות כשרים אבל באיסורין דע"א נאמן ואפילו אשה ועבד נאמנים בהן כמ"ש בסי' קי"ח ס"ח אף הם נאמנים דחשוד לד"א לא הוי כו' כנ"ל וערשב"א סי' ס"ד וסי' ת"ל וכן צ"ע על מ"ש בהג"ה ס"ב עובר כו' דכל הני מתני' דדמאי ודבכורות הכל לתיאבון הוא (ע"ל סי' ב' ס"ק י"ב בליקוט ב' וצ"ע) מעשרות ושביעית וכהן בתרומות וכולם והרשב"א לא כ"כ:
יט סָעִיף ז מי שהוא כו'. כמ"ש בפ"ק דב"מ (ה' ב') לא תחמוד לאינשי כו' ובפ' זה בורר (סנהדרין כ"ו ב') בהנהו קבוראי כו':
כ סָעִיף ז מיהו כו'. כיון שחושב אותו להיתר ונ"מ במה שאינו נקרא חשוד שנאמן עליו בשבועה דחשוד אינו נאמן כמ"ש בס"ח זה נאמן וכמ"ש בריש ב"מ ונימא מגו כו' לא תחמוד כו'. תשובת רמ"א וש"ך:
כא סָעִיף ז מי שנוהג כו'. כמ"ש בפ"ק דיבמות (י"ד) דמודעי להו כו' וכן בפ' כ"ה (קי"א ג') חס ליה לזרעא דאבא כו':
כב סָעִיף ח החשוד כו'. במ"ש בפ"ק דב"מ (ו' א') במסקנא דמגו דחשוד על ממונא חשוד לאותו דבר על השבועה אלא משום ספק מלוה ישנה משא"כ כאן. וז"ש בפ"ק דחולין (ג"ד) דלא מהני אלא בודק סכין ובספ"ד דבכורות הבא לקבל דברי חבירות כו' ולא אמרו דליהני בשבועה רשב"א סי' ס"ד:
כג סָעִיף ט גר כו' וכן כו'. כמ"ש בסנהדרין ס"א ב' אתמר העובד עבודת כוכבים כו' וקי"ל כרבא דפטור ועתוס' שם ד"ה ורבא אע"ג כו' י"ל כו' וכ"כ בשבת ע"ב ב' ד"ה רבא וא"ת כו' וי"ל דסבר כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"כ מה' סנהדרין הלכה ב' ע"ש וכן פטור ממלקות כמ"ש הרמב"ם שם שנאמר ולנערה לא תעשה דבר וכן כל אונס מחמת יראת הריגה דג"כ נקרא אונס כמ"ש ברמב"ם שם וכמ"ש בכתובות ג' ב' משום דאיכא צנועות כו' ולידרוש להו דאונס כו' וז"ש רבא פטור משמע לגמרי וכן מכרת כמ"ש בת"כ על חייבי כריתות ההוא ולא אנוס כו' וכיון שאין ב"ד עונשין עליה אין נפסלין לעדות כמ"ש הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ב ואף שכ' בהג"ה שם דמדרבנן נפסל מ"מ ישראל גמור הוא ונאמן באיסורין דאף גזלן דאורייתא כשר באיסורין כנ"ל ואף מדרבנן אין לפוסלו בלא הכרזה כמ"ש בפ' ז"ב (כ"ו ב') וכמ"ש בפ' השולח (גיטין מ"ה ב)' בגר שחזר לסורו כו' וכמש"ל סי' דפ"א ס"ב ובא"ח סי' ל"ט ס"ג:
כד סָעִיף י מסור כו'. עמש"ל סי' ב' ס"ט ואע"ג דפסול לעדות מ"מ נאמן כנ"ל:
כה סָעִיף יא מומר כו'. עש"ך וניכר שהוא עושה מאהבה ופטור כנ"ל ס"ט:
כו סָעִיף יב האנוסים. כנ"ל ס"ט ועריב"ש סי' ד' וסי' י"א:
כז סָעִיף יג המוכר כו'. נראה הטעם דאינו בר דמים דהא אסור לעשות סחורה אע"ג דאם לקח והותיר או שנזדמנה לו מותר למכרן מ"מ עיקרן אינו לסחורה וז"ש ואם היה כו' ועמ"מ שם:
כח סָעִיף יג וכל איסורי כו'. מתני' שם יי"נ וגמ' שם אפי' לרשב"א מאי אפסדתיך וז"ש ואין בו כו':
כט סָעִיף יד המוכר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ג די"ט ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראיית טריפה מדבריהם כו' וע"ל סי' ל"ט סעיף א"ב:
ל סָעִיף יד ואם מכר כו'. ר"ל שלא יוכל לומר אייתי ראיה דטרפה וכמ"ש בההיא מוגרמתא בפ"ט דב"ק (צ"ט ב') כיון שספק טריפה אין לך מום גדול מזה והמקח טעות ואמר כאלו היתה כו' ר"ל ודינו כאיסור דאורייתא ול"ד לבהמה שלא נבדקה דבחזקת היתר עומדת כמ"ש בפ"ק דחולין (ט' א') משא"כ בספק וכמו בכור וערש"י בבכורות שם ד"ה ויחזור כו':
לא סָעִיף טו בלא הערמה. כיון למ"ש שם דלמא אערומי כו' אלא כו':
לב סָעִיף טז טבח שמעשיו כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (י"ח א') האי טבחא כו' מעברינן כו' ובפג"ה (צ"ג ב') והלכתא להלקותו כו':
לג סָעִיף טז ומ"מ כו'. כמ"ש במוגרמתא כנ"ל:
לד סָעִיף יז טבח כו'. דאל"כ היאך פסלינן לכל פסולי עדות שיכולין לומר כן:
לה סָעִיף יח טבח כו'. כמ"ש בח"מ סי' ל"ד סכ"ד אבל אם ראוהו כו' עמ"ש:
לו סָעִיף יח והא דצריך כו'. כמ"ש בספ"ד דבכורות ת"ר הבא כו' וא"צ שיעשה כמו הטבח והטעם דשם רבים רגילין להקל בהן אינו רשע בכך משא"כ בטבח דרשע הוא שמתכוין להכשיל משא"כ בכה"ג ועברא"ש כלל ב' סי' ק"ט ועגמ' שם ל"א א' וכולן כו':
לז סָעִיף יט (ליקוט) מאיש פלוני כו'. אע"ג דלא התרה בו לקנות מפלוני דוקא דלא כרא"ה שכ' דוקא כעין מתני' שא"ל לקנות מפלוני אמת דכן דחי בגמ' דבכורות ל"ו ב' סיפא כו' התם כו' אבל לא קי"ל כן אלא כרב שם דאמר נאמן הכהן כו' (ע"כ):
לח סָעִיף יט הביא לו כו'. בכורות ל"ו א' אר"י נאמן כו' ע"ש הסוגיא ועברשב"א פ"ק דחולין:
לט סָעִיף יט בד"א כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (ו' ב') וס"פ הנזקין השתא מיגזל גזלה כו':
מ סָעִיף יט וכ"ז אינו כו'. דלא אשכחן אלא בדמאי. ב"י. וליתא דהא אמרינן בפ' א"ט (ס"ג ב') לוקחין ביצים כו' באומר כו' ואפילו עובד כוכבים לדעת הרב במ"ש בסי' פ"ו משום דעבידי לגלויי וכ"ש ברישא בשולח דמירתת כמ"ש בבכורות שם סיפא ודאי מסייע כו' התם כו' וכן לא חיישינן לאחלופי אף מי שחשוד על איסור דאורייתא כמ"ש בפ"ק דחולין (ו' א') הנותן לשכנתו כו' ולא משום שביעית ופי' תוס' בחשוד על השביעית וע"ל סי' קי"ח ס"ח וע"ל סי' ב' ס"ד וכבר השיגו ט"ז ופר"ח:
מא סָעִיף כ החשוד כו' וי"א כו'. עבה"ג ס"ק כ"ח וכנ"ל מהא דספ"ב דע"ז חבי"ת כו' וכפי' ר"ת ור"ל לאותו דבר הוא חשוד להחליף ועש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.