א הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים יְשָׁנִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כָּךְ הוּא הֶכְשְׁרָן. לְפִיכָךְ הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ יְשָׁנִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּצוֹנֵן, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, מְדִיחָן, וְצָרִיךְ לְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב בְּמַיִם בִּשְׁעַת הֲדָחָה כְּדֵי לְהָסִיר וּלְמָרֵק הָאִסוּר שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹטְפָן בְּמַיִם וּמַטְבִּילָן, וְהֵם מֻתָּרִין. הַגָּה: יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר לָשׂוּם יַיִן בְּכֵלִים שֶׁנִּסְרֵיהֶם מְדֻבָּקִים בְּחֵלֶב, מִשּׁוּם שֶׁטֶּבַע הַיַּיִן לִבְרֹחַ מִן הַחֵלֶב, וְהַחֵלֶב נִקְרָשׁ וְעוֹמֵד בְּעַצְמוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ כְּלָל בַּיַּיִן (ריב"ש סִימָן קמ"ט).
ב לָקַח מֵהֶן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ אֶבֶן, מַגְעִילָן וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילָן, אִם הֵם שֶׁל מַתֶּכֶת, וְהֵם מֻתָּרִים. וְאִם הִטְבִּילָן וְאַחַר כָּךְ הִגְעִילָן, מֻתָּרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַטְבִּילָן. הַגָּה: דִּין כְּלֵי עֶצֶם עַיֵּן בְּהִלְכוֹת פֶּסַח סי' תנ"א. אֵין לְהַגְעִיל שׁוּם כְּלִי כָּל זְמַן שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ (טוּר). וְאֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמֵי הַגְעָלָה (אָרֹךְ). כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ הַגְעָלָה לֹא מְהָנֵי אִם קִלְּפוּ לַכְּלִי בִּכְלֵי אֻמָּנוּת (ת"ה סי' ק"ל וּבְמָרְדְּכַי וְהַגָּהַת ש"ד). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק"ח דִּין מַרְדֶּה שֶׁל אִסּוּר.
ג דִּינֵי הַגְעָלָה וְלִבּוּן הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּהִלְכוֹת פֶּסַח.
ד מַחֲבַת שֶׁמְּטַגְּנִים בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח דַּי לָהּ בְּהַגְעָלָה, לְעִנְיַן שְׁאָר אִסוּרִים צְרִיכָה לִבּוּן.
ה אִם הִגְעִיל כְּלִי הַצָּרִיךְ לִבּוּן, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּחַמִּין אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הָאֵשׁ. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ צוֹנֵן, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, עַל יְדֵי הֲדָחָה וְשִׁפְשׁוּף הֵיטֵב. וְכָל שֶׁכֵּן בִּכְלִי שֶׁצָּרִיךְ הַגְעָלָה. וְדַוְקָא בְּדֶרֶךְ עֲרַאי, כְּגוֹן שֶׁהוּא בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ בְּדִיעֲבַד, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּקֶבַע, יֵשׁ מַחְמִירִים וְאוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ צוֹנֵן צָרִיךְ הַגְעָלָה אוֹ לִבּוּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חַמִּין (מָרְדְּכַי וְרוֹקֵחַ). וְהָכֵי נוֹהֲגִין. וַאֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁחִמְּמוּ בּוֹ יַיִן, כְּגוֹן כְּלֵי כֶּסֶף, נוֹהֲגִין לְהַגְעִיל, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (אָרֹךְ בְּשֵׁם ראבי"ה). וַאֲפִלּוּ תֵּבוֹת וְשֻׁלְחָנוֹת הַנִּקָּחִים מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, נוֹהֲגִין לְהַגְעִיל שֶׁמָּא נִשְׁפְּכוּ עֲלֵיהֶם חַמִּין. וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ לְכָל זֶה (שָׁם). וּכְלִי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בְּצוֹנֵן, מֵאַחַר דְּאִי אֶפְשָׁר בְּהַגְעָלָה, מִקְרֵי דִּיעֲבַד וְסָגֵי לֵיהּ בִּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה הֵיטֵב (שָׁם), וּמֻתָּר לִתֵּן בּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ דְּבָרִים חֲרִיפִים כְּחֹמֶץ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּבָרִים קָשִׁים כְּתַבְלִין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן צ"א.
ו כְּלֵי מַתָּכוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אִסוּר בְּמִקְצָתוֹ, נֶאֱסָר כֻּלּוֹ, מִשּׁוּם דְּחַם מִקְצָתוֹ, חַם כֻּלּוֹ, אֲבָל לְעִנְיַן הֶכְשְׁרוֹ לֹא עָלָה לוֹ הֶכְשֵׁר עַד שֶׁיַּכְשִׁיר כֻּלּוֹ, בֵּין לְעִנְיַן הַגְעָלָה בֵּין לְעִנְיַן לִבּוּן. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֻלּוֹ, אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ רַק בִּקְצָתוֹ, כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ. (טוּר).
ז סַכִּין יָשָׁן, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, הַנִּקָּח מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם בָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצוֹנֵן, אִם אֵין בָּהּ גּוּמוֹת נוֹעֲצָהּ עֲשָׂרָה פְּעָמִים בְּקַרְקַע קָשָׁה. וְצָרִיךְ שֶׁכָּל נְעִיצָה וּנְעִיצָה תִּהְיֶה בְּקַרְקַע קָשָׁה, לְפִיכָךְ לֹא יִנְעֹץ בְּמָקוֹם שֶׁנָּעַץ נְעִיצָה אַחֶרֶת. (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה). וַאֲפִלּוּ לַחְתֹּךְ בּוֹ דָּבָר חָרִיף כְּמוֹ צְנוֹן, סָגֵי בְּהָכֵי. וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בִּקְבִיעוּת, לֹא גָּרַע מִשְּׁאָר כְּלִי שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַגְעִיל אֲפִלּוּ לְצוֹנֵן (סְבָרַת הָרַב בְּדִבְרֵי הָאָרֹךְ) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאִם יֵשׁ בָּהּ גּוּמוֹת (אוֹ) שֶׁרוֹצֶה לַחְתֹּךְ בָּהּ חַמִּין אוֹ לִשְׁחֹט בָּהּ, מְלַבְּנָהּ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁל נַפָּחִים הֵיטֵב עַל פְּנֵי כֻּלָּהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַשְׁחָזָה מְהָנֵי רַק לַחְתֹּךְ בָּהּ צוֹנֵן, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן חַמִּין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם פּוֹסְקִים) ; וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה. וְאִם לֹא יוּכַל לְלַבֵּן הַסַּכִּין הֵיטֵב, מִשּׁוּם הַקַּתָּא, יְלַבְּנֶנּוּ וְיַגְעִילֶנּוּ אַחַר כָּךְ (אָרֹךְ). וּמִיהוּ אִם לִבְּנוֹ וְלֹא הִגְעִילוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ גּוּמוֹת; אוֹ אִם הִגְעִילוֹ וְלֹא לִבְּנוֹ וְאֵין בּוֹ גּוּמוֹת וְחָתַךְ בּוֹ מַאֲכָל חַם, לֹא נֶאֱסַר, אֲפִלּוּ הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ. וְאִם הִשְׁחִיזוֹ בְּמַשְׁחֶזֶת הֵיטֵב בְּכָל מָקוֹם, וּהִגְעִילוֹ אַחַר כָּךְ, מְהָנֵי אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ לִבּוּן (מָרְדְּכַי פ"ב דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאָרֹךְ), אִם יוּכַל לְנַקּוֹת הַגּוּמוֹת שֶׁבּוֹ.
א סָעִיף א כוסות וצלוחיות כו'. ע"ל ס"ה בהג"ה ועיין בא"ח סי' תנ"א סכ"ה:
ב סָעִיף א ומטבילן. דוקא כלי מתכת צריך טבילה כדלעיל סימן ק"כ ולקמן ס"ב:
ג סָעִיף ב מגעילן כו'. וכתב הטור כיצד היא הגעלה ישפשף הכלי היטב כדי להעביר החלודה שבו ואח"כ מגעילן כו' ועיין בא"ח סימן תנ"א ס"ג וס"ה:
ד סָעִיף ב וי"א כו'. דה"ל כטובל ושרץ בידו וכ' העט"ז ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בו צונן וכשירצה אח"כ להשתמש בו חמין יגעילנו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר אפילו למאן דמצריך טבילה שנית דשאני הכא שמתחלה לא היה דעתו להשתמש בו אלא צונן ולצונן סגי ליה בטבילה וכיון שבתחלה בהיתר טבלו שוב א"צ טבילה שנית עכ"ל. ונראה דהיכא שטבלו אדעתא לאכול בו חמין כיון דצריך לחזור ולהטבילן להי"א א"כ אפילו צונן אסור לאכול בו בלא טבילה וכן משמע לכאורה בדברי הרא"ש והטור:
ה סָעִיף ב לחזור ולהטבילן. ונראה דיש לחזור ולהטבילן בלא ברכה וע"ל סימן ק"כ:
ו סָעִיף ב אין להגעיל כו'. ע"ל סי' צ"ד וסי' צ"ה ובא"ח סי' תנ"ב:
ז סָעִיף ג בהלכות פסח. בסי' תנ"א ותנ"ב ועמ"ש שם בס"ד:
ח סָעִיף ד שלענין חמץ בפסח די בהגעלה. כיון דהתירא בלע וכן משמע הטעם בב"י וכן נראה מלשון המחבר כאן וכ"כ העט"ז ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה) כיון דהיתרא בלע אבל בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ו כ' הטעם מפני שמחבת של עובד כוכבים רוב תשמישן בלי מים אלא ע"י שאר משקין כגון שמן וכדומה לו כו' משא"כ במחבת של חמץ כו' עכ"ל ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי:
ט סָעִיף ה אבל מותר להשתמש כו'. היינו בכל הכלים מלבד סכין שצריך נעיצה כדלקמן סעיף ז':
י סָעִיף ה צונן כו'. וכתב בד"מ דאפילו חומץ מותר ליתן בו ע"י הדחה ושטיפה כמ"ש הרשב"א (והמחבר פ"ז) ס"ס זה לענין צנון גבי סכין או שאר דברים חריפים עכ"ל ומשמע מדבריו דה"ה כל שאר הדברים החריפים מותר ליתן בתוכו כל שהודח יפה וע"ל סימן ל"א סוף ס"ק ב' מה שכתבתי בשם האורחות חיים משמע לכאורה מדבריו דאסור ליתן בתוכו דבר חריף לח ע"ש ומדברי הרשב"א אין ראיה דנעיצה עדיף טפי וק"ל ואפשר יש ט"ס בד"מ וקאי אסתם כלי שתשמישו בצונן והיינו דכתב כאן בהג"ה בסופה אכלים שנשתמשו בהן בצונן דמותר לתת בהן חומץ ושאר דברים החריפי' ולא כתב כן רבותא ארישא בנשתמשו בו דברים חמין וכן משמע בעט"ז ס"פ ג' דדוקא בנשתמשו בו בצונן מותר ליתן בו דברים החריפים ע"ש:
יא סָעִיף ה או בדיעבד. כלו' שקנאו שאין לו כלי אחר מותר להשתמש בו אבל אם נשתמש בו דיעבד שלא יאסר המאכל הא לא צריכא למימר:
יב סָעִיף ה ואפילו כלים שתשמישן בצונן אם יש לחוש כו'. כצ"ל והיינו להשתמש בו בקבע אבל דרך עראי אפילו כלים שמשתמשין בהן בודאי חמין מותר להשתמש בהן ע"י הדחה ושפשוף וכמו שנתבאר ועיין בא"ח סימן תנ"א ס"ו:
יג סָעִיף ה שחממו כו'. או שעמד בו יין וכה"ג מע"ל דה"ל כבוש:
יד סָעִיף ה ואפי' תיבות ושולחנות כו'. עיין בא"ח סי' תנ"א ס"ך נתבאר דנוהגין להכשיר השולחנות ע"י עירוי.
טו סָעִיף ה וכלי חרש כו'. זה לשון האיסור והיתר הארוך שם דין מ"ב ומיהו בכלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות של חרס ששתה בהן עובד כוכבים מותר לישראל לקנות ולשתות בו ע"י הדחה כו' וכ"ש כלי זכוכית ששתה בהן העובד כוכבים כמה ימים דשרי לישראל לקנותו ממנו להדיחו ולהטבילו כו' ודוקא כלי משתאות אבל שאר כלי חרס שקנה מן העובד כוכבים אם רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריכין שבירה אבל כלים חדשים שקונים מן השוק אפי' בכלי חרס אין צריך לספק בהן דאין דרכן להשתמש בכלים חדשים ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר מיהו קשה דהא בכלי חרס ששתה בהן העובד כוכבים קי"ל לקמן סימן קל"ה ס"ה דצריכים מילוי ועירוי ואפשר ס"ל כהרא"ש והטור לשם דדוקא באותן כלי חרס שהיו ידועים שהן ממין אדמה שבולעים הרבה ולפי זה אנן לא קיימא לן הכי דהא משמע מדברי המחבר שם דפוסק כהרשב"א וסייעתו דכל סתם כלי חרס נמי צריך מילוי ועירוי מיהו יש לומר דהאיסור והיתר הארוך מיירי הכא בשכבר נשתמשו בו קודם שבאו ליד העובד כוכבים דבכה"ג אמרינן התם דלכ"ע סגי בשכשוך כיון דכבר שבעו לבלוע וע"ש:
טז סָעִיף ו אבל לענין הכשרו כו'. משמע אפי' לא נשתמש איסור אלא במקצתו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו וכדעת הרשב"א וכ"פ בב"י ולפ"ז היה לו להרב לכתוב בלשון וי"א דוקא כו' דלישתמע דפליג אלא משום דאין בדברי המחבר בש"ע גופיה הכרח ואפשר דמיירי בשנשתמש איסור בכולו כתב בסתם ודוקא כו' וכן דרכו בכמה מקומות. ודע דהרשב"א גופיה מודה דהיכא דהיתירא בלע כגון שנשתמש בו חלב במקצתו ורוצה להכשירו לבשר סגי ליה בהכשר מקצתו כמ"ש במשמרת הבית דף קכ"ח סוף ע"א בהדיא וע"ש:
יז סָעִיף ו ודוקא כו'. כן כתב הטור ובב"י כתב דמדברי הרא"ש שלהי עבודת כוכבים נראה שהוא סובר כהרשב"א שכתב שיספיק אם ילבן חודו של סכין לפי שרגילים העובדי כוכבים להשתמש בו באור אע"ג דחם מקצתו חם כולו ויתפשט האיסור בכולו מ"מ כיון דאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור סגי בהכי ע"כ משמע דלהשתמש בו ע"י האור אסור משום דחם מקצתו חם כולו אמרינן לאסור אבל לא לענין הכשר עכ"ל ובדרישה ובב"ח האריכו מאד לישב דהרא"ש אינו נגד דעת הטור ונדחקו מאד בדברי הרא"ש ע"ש ולפע"ד נראה פשוט דדברי הרא"ש הן כפשטן ואינו חולק אמ"ש הטור ודעת הטור הוא כדעת הרא"ה שכתב בב"ה דף קכ"ה ע"א וז"ל והוי יודע דהחזרת כבשונות אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות דהתם הוא להפליט מה שבלע אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא שמכלה איסור שבתוכו ולפיכך הוא הכשר ונפקא לן מינה דאילו שפוד של מתכות דקי"ל חם מקצתו חם כולו ונשתמש בו איסור במקצתו הרי הוא כולו נאסר כאילו נשתמש בכולו וכשבא להכשירו בליבון לא די לו ללבן עד כדי אותו מקצת שנשתמש בו באיסור לפי שאין הליבון מפליט בלעו אלא מכלה וכשמכלה עד כדי אותו מקצת לא די לו בכך שכשיבא להשתמש בו בהיתר יפלוט איסור ע"י אותו מקצת שלא הוכשר אבל בקדרה של מתכת שנשתמש בה איסור במקצתו די לו בהכשר הגעלה עד כדי אותו מקצת דהגעלה הכשר פליטה הוא וכבכ"פ וכבר פלט כל מה שבלע ואף על פי שמפעפעת הבליעה על ידי הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש כך עכשיו בהגעלה ע"י הלחות פולט הכל עכ"ל וזהו דעת הטור והרא"ש הוא מיירי בלבון ולכך לא נכשר כולו אלא דס"ל דמ"מ להשתמש בו שלא ע"י האור סגי בהכי ואפשר גם הרא"ה מודה לזה והא דלא כתב הטור דבלבון צריך להכשירו כולו היינו משום שסמך עצמו על מ"ש הטעם משום דכבכ"פ וזה לא שייך כי אם בהגעלה ולפ"ז גם הרב דכתב טעמא משום דכבכ"פ אפשר דמודה בלבון אף על פי שלא נשתמש איסור ע"י האור אלא במקצתו צריך לבון בכולו ודלא כהעט"ז שהכניס בדברי הרב כשמגעיל או מלבן המקצת כשר דכבכ"פ מיהו כל זה לסברתם דאע"ג דלא נשתמש האיסור אלא במקצת מפעפעת הבליעה ע"י הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש ולפ"ז אפילו לדעת הרא"ה וסייעתו דאתכשר בהגעלה במקצתו אם נשתמש בו בהיתר קודם ההגעלה באותו מקצת שלא נשתמש בו האיסור הרי ההיתר נאסר אבל מהר"מ מ"ץ כתב בתשובה וז"ל איסור שנפל על הקדרה במקום א' אין צריך הגעלה בכולו כי כן אמר הרא"ש והא דאמרינן חם מקצתו חם כולו היינו דוקא לענין זה דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונפל האיסור בראש השני לענין זה מהני חם מקצתו חם כולו שגורם חמימתו לאיסור ליבלע בראש השני אבל לא מהני שאם נפל האיסור מצד אחד שיהא מתפשט בצד השני ע"כ. ומביאו הבית חדש וכתב עליו ולא קיימא לן הכי אלא נקטינן כמו שכתב הרשב"א וכן הוא דעת רוב הפוסקים עכ"ל ולא ידעתי מנא ליה הא דאדרבה דעת רוב הפוסקים כמהר"מ מ"ץ והכי קיימא לן וכמו שאבאר וכן כתב מהרש"ל פרק גיד הנשה סימן מ"א וז"ל ומהר"מ מ"ץ בעל הוראה היה מן הגדולים האחרונים וכן נראה לי עיקר ולא כדברי הרשב"א דס"ל שנאסר כולו דלא נאסר אלא מקום נפילתו עכ"ל והכי קי"ל לעיל סי' צ"ד דכף של מתכת שנתחב בקדרה א"צ לשער אלא כנגד מה שנתחב ולא כנגד כל הכף וכתבו הש"ד סימן פ"ה והסמ"ג לאוין קמ"א דף נ"ב והסה"ת והגמ"יי פ"ט מהמ"א והמרדכי פכ"ה והאו"ה כלל ל"ז דין ב' ושאר פוסקים הטעם דאף על גב דחם מקצתו חם כולו מכל מקום אמרינן דהולך בליעתו בכולו והיינו כדברי מהר"מ מ"ץ וכ"כ מהרא"י בת"ה ס"ס קל"ב ובפסקיו סי' קנ"א ע"ש שהאריך ומבואר מדבריו דאע"ג דחם מקצתו חם כולו מכל מקום האיסור הנבלע בכלי חם אינו מתפשט ביותר ממקום שנשתמש בו האיסור והכי ודאי קי"ל ואפשר דגם הטור והרב בהג"ה שכתבו משום דכבכ"פ אין ר"ל שמוליך בליעתו אלא ר"ל שלא בלע רק במקצת כך בשעת פליטה אין בו איסור רק במקצת וק"ל וע"ל סי' צ"ב ס"ק ט"ז וא"כ העולה מזה דכלי מתכות שנשתמש איסור במקצתו ואח"כ נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין מ"א דבדיעבד שרי מיהו י"ל דהיינו דוקא בחם שע"י בישול לא אמרינן דמוליך בליעתו בכולו אבל בחם שע"י האור ממש אפשר דכ"ע מודו לדעת הרא"ש והרא"ה דלעיל דהאיסור מתפשט בכולו וכן משמע מדברי האו"ה כלל ל"ז דין ב' להדיא שכתב וז"ל וא"צ לבטל כל הכף של מתכות דאע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ מאחר שחימומו רק ע"י חמין ולא ע"י האור עצמו אינו מוליך ומפליט בליעתו בכולו עכ"ל משמע דע"י האור עצמו מוליך בליעתו בכולו ומשמע נמי מדברי האו"ה אלו דעל ידי האור מוליך נמי פליטתו בכולו ונראה דאין זה נגד הרא"ה וסייעתו דלעיל דסבירא ליה דלבון לא מהני במקצת דאה"נ דמודה האו"ה דבלבון לא שייך פליטה שאינו מפליט אלא מכלה אלא בא לומר דהיכא דשייך פליטה מפליט בכולו כגון שפוד של איסור שצלו בו על האור בשר שצריך ס' נגד כל השפוד דכיון שמפליט בבשר ע"י לחות הבשר מוליך פליטתו בכולו כן נ"ל:
יח סָעִיף ו כבכ"פ. וסגי בהכשר מקצתו והיינו בדיעבד אבל לכתחלה ג"כ צריך להכשיר כולו כמ"ש הרב בא"ח סי' תנ"א ס"י וכ"פ מהרש"ל שם והאו"ה כלל נ"ח דין מ' ובזה א"ש דל"ק מה שהקשה הב"ח בא"ח סי' תנ"א סי"א דברי הטור אהדדי ע"ש:
יט סָעִיף ז ואפילו לחתוך בו כו'. כ"כ הרשב"א ומביאו הטור וגם הרא"ה בס' בדק הבית דף קכ"ד ע"א סובר כן וע"ש וע"ל סי' צ"ו:
כ סָעִיף ז והכי נהוג לכתחלה. אבל דיעבד אם נשתמש בו רותח אחר ההשחזה אפילו הוא ב"י מותר כמו אחר ההגעלה דהא השחזה עדיף מהגעלה לדעת המחבר וכן מוכח בב"י להדיא ואע"ג דהרשב"א וסייעתו סוברים דהגעלה עדיף ומותר להשתמש רותח אחר הגעלה ולא אחר השחזה מ"מ אנן דסמכי' דיעבד אדברי המתירין ה"ה לענין השחזה דסמכינן אהרמב"ם והר"ן דס"ל דהשחזה מועלת להשתמש רותח וכן דעת הרא"ה בספר ב"ה דף קכ"ד ע"ש שהאריך בטעמו: כתב העט"ז אם הגעיל שני כלים ב"י או יותר במים שלא היה בהן ס' כנגד שניהם אבל היה ס' כנגד אחד מהם אם הגעילן בבת אחת ודאי לא עלתה להם ההגעלה שהרי לא היה ס' כנגד שניהם ואם הגעילן בזה אחר זה י"א דעלתה להם ההגעלה שכבר נתבטל טעם האיסור במים קודם שהגעיל השני ונשארו המים מותרים כשהגעיל השני ויש אוסרים גם בזה משום דחוזר האיסור וניעור ואוסר גם השני עכ"ל והוא מתשובת הרשב"א שהביאו ב"י וז"ל אבל להגעיל כלים רבים ב"י זה אח"ז בזה נחלקו גדולי הדורות יש מהם שיראה מדבריהם שהוא מותר והוא דעת הראב"ד אבל מרבותי לא הודו לו עכ"ל ובאו"ה כלל נ"ח דין כ"ג כתב וז"ל ואפי' אם הגעיל בו כ"כ כלים ב"י עד שלבסוף אין ס' במים נגד כולם רק שמגעילין בזה אח"ז ובכל פעם יש ס' נגד כל אותו הכלי שבתוכו אע"פ שאפילו בהפלטת טעם האיסור אמרינן בדבר לח מצא מין את מינו וניעור היינו דוקא לאכול האיסור עצמו אבל להגעיל בו כלי אחר כתב בסמ"ג דמהני הביטול ובהכרח בכה"ג איירי דאם לא כן פשיטא ובנטל"פ ליכא לאוקמי דלאו איסור הוא דהא לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ועוד דרוב פעמים כשמגעילין כלים לצורך פסח אפי' ביורות גדולות לא תמצא בהן ס' נגד כולם ואפ"ה מתירין לשם ועוד דמאחר שהמים צריכין להרתיח בשעת ההגעלה והכלי טרוד לפלוט בשעה קלה שתחבו ביורה אין חוזר ובולע כדאיתא לקמן עכ"ל ואיני יודע כיון שהמים נאסרים למה לא יאסרו שוב הכלים שמגעילים בהן והראיה שהביא מסמ"ג איני מכיר דהסמ"ג אשמועינן דמותר לכתחלה להגעיל ואין בו משום מבטל איסור לכתחלה ומה שמגעילים בפסח הרבה כלים נמי אין ראיה דהא הם אינם ב"י וכדכתב האו"ה גופיה שם כמה פעמים ומ"ש דאינו חוזר ובולע נמי ליתא דהגע עצמך אילו נפל איסור לפחות מס' ואח"כ נתחב שם כף אי לא נאסר ועוד דהרי אותו כלי גופיה נאסר כשאין במים ס' נגדו אלמא דלא אמרינן דאינו חוזר ובולע וכן פשוט בכמה דוכתי ונראה דאו"ה מצרף כמה צדדים זה לזה כדי להתיר ולפע"ד אין כאן היתר דקי"ל (לעיל סי' צ"ח) טעם כעיקר דאורייתא וקי"ל לעיל ס"ס צ"ט דחוזר וניעור אם כן כיון שהמים מדינא אסורים למה לא יאסרו הכלים. שוב עיינתי בתשובת הרשב"א ומצאתי בסי' רס"ב דהראב"ד ומחלוקתו לא כתבו דבריהם גבי הגעלת כלים אלא בעלמא באיסור עצמו פליגי אי חוזר וניעור ומינה למד הרשב"א כי היכי דפליגי באיסור עצמו ה"ה דפליגי בהגעלת כלים ע"ש מבואר כך להדיא ולפי זה למאי דנתבאר לעיל סי' צ"ט ס"ק ך' דלא קי"ל כהראב"ד אלא לעולם חוזר וניעור א"כ ה"ה הכא דהכלים נאסרים וכ"פ הרשב"א בתשובה שם ודלא כהאו"ה גם העט"ז לא כיוון יפה במה שהביא כאן ב' דעות דהא קי"ל לעיל סוף סי' צ"ט דלא כהראב"ד גם מבואר מתשובת הרשב"א הנ"ל דהכלים חוזרים ובולעים ודלא כסברת האו"ה:
א סָעִיף ב ואח"כ הגעילן כו'. דאין הטבילה צורך ההגעלה אלא שיצא בטבילה מטומאה לטהרה. וי"א ס"ל דנראה כטובל ושרי בידו אם טובל תחלה:
ב סָעִיף ב כל זמן שהוא בן יומו. זה לשון הטור ואין מגעילין הכלי עד שלא יהא ב"י או שיהיו במים שמגעילין בו ס' כנגדו אבל אם הוא ב"י ואין ס' נגדו לא עלתה לו הגעלה ולא עוד אלא אפי' הכלי שהגעילו בתוכו גם כן נאסר אם היה של היתר וכן אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו ואם מגעיל בכלי של איסור צריך שלא יהא בן יומו עכ"ל. ותמהתי על שלא העתיק רמ"א גם זה דכשיש במי' ס' נגד הכלי שהגעיל יכול להגעיל אפי' ב"י כמ"ש. ובמה שכתב הטור וכן אם מגעיל כלי של בשר כו' צריך שלא יהא בן יומו זה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד עלתה לו הגעלה שהרי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא הוא ואפי' בקערה של בשר ביורה חולבת ושניהם בן יומו פסק הטור בשם הרא"ש בסימן צ"ה דמותר ובאשר"י סוף ע"א מביא באמת כן לענין חמץ בערב פסח קודם ארבע שעות דמותר אפי' בן יומו דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא אלא דכאן מיירי לכתחלה דאסור לעשות שיהא נ"ט בר נ"ט לכתחלה כמו שכתבתי סי' צ"ב סעיף ב' ולדידן יש איסור אפי' דיעבד אם שניהם ב"י כדעת ספר התרומות שמביא הטור שם סימן צ"ה. ועוד יש לומר דצריך שלא יהא בן יומו ע"פ מה שכתב ב"י בשם רשב"א שנשאל היאך אנו מגעילין כלי שלא בלע איסור אלא עד מקום קבולו וכשמכניסין אותו ביורה פולט מקום האיסור ובולע ההיתר והשיב כיון שאין מגעילין רק שאינו בן יומו לית לן בה ע"כ:
ג סָעִיף ד די לה בהגעלה. כיון דהיתרא קא בלע:
ד סָעִיף ה אסור להשתמש בו כו'. שכיון שיש לו בלע של איסור דהא אסור להשתמש בו ע"י האור ע"כ חיישינן שמא יפלוט יותר בחמין שניים:
ה סָעִיף ה אבל בדיעבד אין לחוש לכל זה. לא קאי רק אדברי ההג"ה אבל אמה שכתב הש"ע אם הגעיל כלי הצריך ליבון כו' אפילו דיעבד אסור וזה פשוט:
ו סָעִיף ה אפילו דברים חריפים כחומץ כו'. בד"מ כתוב ראיתי שיש מקילין בחומץ ליתנו בכלי אסור וראייה מכבד דאמרי' חומץ צומתו הכי נמי אינו מפליט וליתא דאדרבה בכלי מפליט חומץ טפי כמו שכתב בא"ח סימן תמ"ב וגבי כבד שאני כן נ"ל ומיהו ע"י הדחה ושטיפה ודאי שרי כמו שכתב הרשב"א סוף סימן זה לענין שאר דברים חריפים:
ז סָעִיף ו ודוקא אם נשתמש בכולו כו'. יש לעיין דעת רמ"א בזה כי זהו מדברי הטור שחולק על הרשב"א שכתב כל' הש"ע בסעיף זה וכתב הטור עליו ונ"ל דוקא כשנשתמש בכולו כו' וא"כ למה כתב רמ"א בל' זה כאילו הוא מוסכם על לשון הש"ע שקודם לו ואין לומר שרמ"א מפרש שהטור לו בא אלא לפרש דברי הרשב"א במה שכ' אבל לענין הכשירו לא עלה הכשר עד שיכשיר כולו דהיינו אם צריך להכשיר מחמת שנשתמש בכולו באיסור אבל אם נשתמש בקצתו די בהכשר קצתו. זה אינו דמבואר בהדיא בת"ה הארוך דף קכ"ח ע"ב דאף אם לא נשתמש אלא במקצתו באיסור צריך הכשר לכולו וכ"כ בהדיא במשמרת הבית שם שהוא דברי הרשב"א כמו שנעתיק בסמוך אלא ע"כ הטור חולק על הרשב"א בזה ועיקר הפלוגתא תלויה בסוגיא דאיתא פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ו) דאמרינן דבתרומה לא בעינן מריקה ושטיפה אם בישל תרומ' בקדירה אלא דוקא בבישל בה חטאת ופרכינן עליה שם דגם בתרומה בעינן הגעלה למה שנבלע ומשנינן לא צריכא אלא לדאמר מר בישל חטאת במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ומזה נתמעט תרומה דאין צריך מריקה ושטיפה אלא במקום שבישל לבד. ובזה יש מחלוקת בין הרשב"א בת"ה הארוך ובמשמרת הבית שלו ובין ב"ה להרא"ה דהרא"ה ס"ל כי היכי דאימעט תרומה הכי נמי איתמעט חולין האסורים וע"כ כתב דבדבר הצריך הגעלה די כשמגעיל מקום שנבלע האיסור לחוד דכבולעו כך פולטו אבל בצריך ליבון לא די ללבן מקום הבלע לחוד אלא כל הכלי דחם מקצתו חם כולו וטעם החילוק בזה לפי שהכשר הליבון אינו עושה הפלטה במה שבלוע אלא שהוא מכלה האיסור שבתוכו ואם מלבנו במקום הבלוע לחוד אינו מכלה רק במקום הליבון לחוד ומה שנאסר בשאר הכלי נשאר עדיין משא"כ בהכשר הגעלה שהוא עושה הפלטה מה שבלע ע"כ כשמגעיל מקצת ע"י הלחות פולט הכל והרשב"א במשמרת הבית כתב וז"ל דמההיא דזבחים אין ראייה לכלי שבלע איסור גמור כנבילה שלא יהא צריך להכשיר כולו דלא ממעטינן שם אלא בבלע היתר כגון בשר בחלב וטעמא כל שנחלש טעם הבשר על ידי הגעלת אותו מקצת כלי שבישל בו שוב אין ראוי לחול שם איסור חלב אח"כ ובתרומה נמי נתן טעם בזה כמ"ש שם אבל בשאר איסור גמור כנבילה וכיוצא בה אני אומר בישל במקצת כלי שצריך להגעיל כל הכלי כו' דעל ידי הבישול מתפשט ונבלע בכולו ואפשר דמשום הכי אמרו בסכינא דפיסחא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין לפי שהסכינין משתמשים בהם בדברים רטובים שיש בהם מרק להבליע דחמץ בפסח אסור הוא כשאר איסורין ומיהו אפילו נשתמש בסכין בחמץ בחמין קאמר רב אשי דפרזלייהו בנורא וקתייהו ברותחין אף לכשתמצא לומר דמקצת הסכין שבתוך הקתא בולע דחם מקצתו חם כולו אפ"ה אפשר דאותו בלע דפרזילא דתוך הקתא נפלט מחמת ליבון של סכין וע"כ הגעלה שמגעילו עוד דיו לו עכ"ל. מבואר כוונתו דאע"פ שבלע ע"י אור וצריך הכשר ג"כ על ידי אור מ"מ דיו לברזל דבתוך הקתא ברותחין לחוד כיון דהברזל נתלבן נקלש גם החלק שבתוך הקתא וע"פ זה מיושב לי ג"כ מה שהביא ב"י דברי הרא"ש בסוף עבודת כוכבים וז"ל בשם ריב"א דסכינים של עובדי כוכבים צריכין ליבון כיון דהעובד כוכבים דרכו לתקן בהם פתילות של חלב בפי הנר בשעה שהוא דולק ואר"ת דאת"ל דמתרמי הכי כל כמה שאין הישראל משתמש בו ע"י האור סגי ליה בהגעלה ולא נהירא דכיון דתשמישו ע"י האור לא סגי בלא ליבון ופולט תמיד מעט מעט ככל הגעלות כו' ויראה שיספיק אם ילבין חודו של סכין לפי מה שרגילין העובדי כוכבים להשתמש בו באור אע"פ שחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו מ"מ כיון שאין הישראל משתמש בסכין על ידי האור סגי ליה בהכי עכ"ל וקשה כיון דכבר סתר הרא"ש דברי ר"ת שהתיר מכח טעם זה שאין הישראל משתמש בו ע"י האור ודחאו היאך כתב הוא עצמו כן בסוף. וראיתי דוחקים רבים בזה ונ"ל דהוא על פי מה שזכרנו דהרא"ש מיירי שם עכ"פ בהגעלה אלא דמפני חשש תשמיש בחלב רותח יש להצריך ליבון ובודאי לא מהני להרא"ש הגעלה לחוד היכא שבלע ע"י האור אלא לענין זה מהני דלא נימא כיון שחם מקצת הסכין דהיינו ראשו של סכין בפתילות חלב אצל העובד כוכבים חם כולו ונצטרך ללבן כולו דוקא לזה אמר שאינו כן אלא כיון שנתלבן המקצת נקלש הבלוע שנבלע בשאר הסכין לענין שמהני לו אח"כ הגעלה כן נראה לע"ד ברור. והנה הטור ס"ל דלא כהרא"ה שמחלק בין הכשר ליבון ובין הכשר הגעלה ולא כהרשב"א שמחמיר בכל גוונא להכשיר כל הכלי דוקא אלא ס"ל בכל הכשרים בין ע"י ליבון ובין ע"י הגעלה אם הוכשר המקצת הוכשר כולו ונראה דגם הטור אינו מיקל כאן אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה דאל"כ קשה הא הוא עצמו כתב בהלכות פסח שצריך להגעיל גם ידות הכלים אלא ודאי דהתם מיירי לכתחלה. ואם כן יש לתמוה על רמ"א למה כתב דברי הטור כאן כאילו הם דרך פירוש על דברי הש"ע ובאמת חולק עליהם כמו שביארנו גם לענין הלכה יש לתמוה למה חלק על הב"י שכתב שיש לפסוק כהרא"ש והרשב"א המחמירים דלא סגי בהכשר המקצת וראוי לשמוע להם בפרט באיסור דאורייתא. ומ"מ נראה לענ"ד דבשפוד שצלו בו בשר שלא נמלח ורוצה ללבנו לצלות בו בשר כשר די בליבון המקצת דהיינו במקום שהגיע האיסור כיון דאפילו צלה בו בשר היתר בלא ליבון כלל כשר בדיעבד כמ"ש בסי' ע"ו ומטעם דנורא משאב שאיב אלא דאם צלה בו בשר נבילה נראה לע"ד דאסור בדיעבד כמו שכתבתי בסי' ע"ו דציר נבילה מסריך סריך ולא אמרינן ביה כבולעו כך פולטו וכדאיתא בכמה דוכתי ובודאי נאסר השפוד באותו מקום ואם כן לא יפה עושים אותן הולכי דרכים שלוקחים שפוד של עובד כוכבים ומלבנין החלק העליון שצולין בו ולא יותר אלא דבדיעבד ודאי אין לאסור אם לא ליבן רק המקצת מידי דהוה אידות הכלים דכשר בדיעבד אם לא הגעילם כמו שכתב רמ"א בהלכות פסח ואפילו לכתחלה נראה דאם מלבן השפוד חלק גדול גם במקום שלא הגיע שם האיסור אף שלא ליבן כל השפוד כולו סגי כיון שמקום שלא הוכשר הוא מרחק רב ממקום הצלייה כן נראה לי:
א סָעִיף ב ולהטבילן. כתב הש"ך ונראה דיש לחזור ולהטבילן בלא ברכה וכתב בלבוש ואם לא ירצה להשתמש בהן אלא בצונן יכול להטבילן ולהשתמש בצונן וכשירצה אח"כ להשתמש בחמין יגעילנו ויספיק לו הטבילה שהטבילן כבר לכ"ע דכיון שבתחלה בהיתר טבלו שוב א"צ טבילה שנית עכ"ל ונראה דהיכא שטבלו אדעתא לאכול בו חמין כיון דצריך לחזור ולהטבילו להי"א א"כ אפילו צונן אסור לאכול בלא טבילה שנית:
ב סָעִיף ב יומו. אבל אם יש במי הגעלה ס' כנגדו מותר להגעילו אף כשהוא ב"י ועיין לעיל סי' צ"ד וצ"ה ובא"ח ר"ס תנ"ב ט"ז:
ג סָעִיף ד בפסח. כתב הש"ך הטעם כיון דהיתרא בלע ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה כיון דהתירא בלע אבל בת' מ"ע כתב הטעם מפני שמחבת של עובדי כוכבים רוב תשמישן בלי מים אלא ע"י שאר משקין כמו שמן וכדומה וכו' משא"כ במחבת של חמץ ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי (ובא"ח סי' תק"ט ס"ה כתב מ"א דהעולם נהגו איסור להגעיל כלי בשר לחלב או איפכא והטעם כתב בשם הגאון מוהר"ר בנימין מפוזנא ע"ש):
ד סָעִיף ה צונן. וכתב בד"מ דאפילו חומץ מותר ליתן בו ע"י הדחה ושטיפה ומשמע מדבריו דה"ה כל שאר דברים החריפים מותר ליתן בתוכו כל שהודח יפה וע"ל סי' צ"א ס"א מ"ש בשם הא"ח משמע לכאורה מדבריו דאסור ליתן בתוכו דבר חריף לח ואפשר דיש ט"ס בד"מ וקאי אסתם כלי שתשמישו בצונן אבל לא אם תשמישו בחמין עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ה בדיעבד. כלומר שקנאו ואין לו כלי אחר מותר להשתמש בו אבל אם נשתמש בו בדיעבד שלא יאסר המאכל הא ל"צ למימר. ש"ך:
ו סָעִיף ה שחממו. או שעמד בו יין וכה"ג מע"ל דה"ל כבוש ש"ך (והיינו דוקא להשתמש בו בקבע אבל דרך עראי אפילו כלים שמשתמשין בודאי חמין מותר להשתמש בהם ע"י הדחה ושפשוף כמו שנתבאר):
ז סָעִיף ה לכל. זה לא קאי רק אמ"ש הרב בהג"ה אבל מ"ש המחבר אם הגעיל כלי הצריך ליבון וכו' זה אפילו דיעבד אסור והוא פשוט ט"ז ועיין בא"ח סי' תנ"א ס"כ נתבאר דנוהגין להכשיר השולחנות ע"י עירוי:
ח סָעִיף ה ומותר. כתב או"ה הא דמתירין בכ"ח היינו דוקא כלי משתאות אבל שאר כ"ח שקנה מהעובד כוכבים אם רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריכין שבירה אבל כלים חדשים שקונין מן השוק אפילו בכ"ח א"צ לספק בהן דאין דרכן להשתמש בכלים חדשים ע"כ מיהו קשה דהא בכ"ח ששתה בהן העובד כוכבים קי"ל בסי' קל"ה ס"ד דצריכים מילוי ועירוי וי"ל דהאו"ה מיירי הכא שכבר נשתמשו בהן קודם שבאו ליד העובד כוכבים דבכה"ג אמרינן התם דלכ"ע סגי בשכשוך כיון דכבר שבעו לבלוע וע"ש עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ו בקצתו. פי' הש"ך דסגי ג"כ בהכשר מקצתו והיינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך להכשיר כולו כמ"ש הרב בא"ח סי' תנ"א ס"י והט"ז חולק על הג"ה זו ופסק דלא סגי בהכשר מקצתו ומ"מ כתב דנראה דבשפוד שצלו בו בשר שלא נמלח ורוצה ללבנו לצלות בו בשר כשר די בליבון המקצת דהיינו במקום שהגיע האיסור כיון דאפילו צלה בו בשר היתר בלא ליבון כלל כשר בדיעבד כמ"ש בסי' ע"ו מטעם דנורא משאב שאיב אלא דאם צלו בו בשר נבלה נראה דאסור בדיעבד (דציר נבלה מיסריך סריך) מיהו בהולכי דרכים נראה אם מלבן השפוד חלק גדול גם במקום שלא הגיע האיסור שם אף שלא ליבן כל השפוד כולו סגי אפילו לכתחלה כיון שמקום שלא הוכשר הוא מרחק רב ממקום הצלי עכ"ל והש"ך כתב דבכלי מתכות שנשתמש איסור במקצתו ואח"כ נשתמש בו היתר במקצתו האחר שלא נשתמש בו בפעם הא' הותר בדיעבד מיהו היינו דוקא כשנאסר בחום שע"י בישול אבל בחום שע"י האור ממש כ"ע מודו דהאיסור נתפשט בכולו ולכן שפוד של איסור שצלו בו בשר על האור צריך ס' נגד כל השפוד דכיון שמפליט בבשר ע"י לחות הבשר מוליך פליטתו בכולו עכ"ל:
י סָעִיף ז לכתחלה. כתב הש"ך אבל דיעבד אם נשתמש בו רותח אחר ההשחזה אפילו הוא ב"י מותר כמו אחר ההגעלה וכתב הלבוש אם הגעיל ב' כלים ב"י או יותר במים שלא היה בהם ס' כנגד שניהם אבל היה ס' כנגד אחד מהם אם הגעילן בבת אחת ודאי לא עלתה להם ההגעלה שהרי לא היה ס' כנגד שניהם ואם הגעילן בזה אחר זה י"א דעלתה להם ההגעלה שכבר נתבטל טעם האיסור במים קודם שהגעיל השני ונשארו המים מותרים כשהגעיל השני ויש אוסרים גם בזה משום דחוזר האיסור וניעור ואוסר גם השני עכ"ל וכן עיקר כיון שהמים מדינא אסורים למה לא יאסרו הכלים ומה שמגעילין בפסח הרבה כלים ביורה אין ראיה דשם אינן ב"י עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א שטבע היין. עיין פמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סק"א שכתב לאו דוקא יין אלא ה"ה שאר משקה וע"ש עוד:
ב סָעִיף ב של מתכת. [ועיין בתשובת ח"ס סי' קי"ג ע"ד קדרות ברזל הנעשים בק"ק קראקא והמה מצופים בהיתוך (גישמעלצט) לבן ושוע דק מאד עביו פחות מכדי קליפה וגוף ההיתוך קשה מאד ונראה כברזל וחסרון ידיעה לכל העולם ממה נעשה הגישמעלץ כי הבעלי מלאכות מסתירים מעשיהם ויש לחוש אולי מחרס נעשה התערובת בהיתוך וכתב דאם אירעו בהו טריפות לא ליעבד להו הגעלה דבעי ליבון מספק אמנם למלאות גחלים שפיר דמי דמסתמא לא ניחוש דפקעי ואי פקעי הרי קמן שהוא כ"ח שהרי פקע ע"י האש ואמנם אי לא פקע לא נימא דלא אסיק להו שפיר משום דחייס עלייהו דכיון דאינו אלא שוע בעלמא וגם ספק אם הוא חרס מותר לסמוך ע"ז ואם הרתיח כ"כ עד שהקש נשרף מבחוץ גם הברזל הוכשר ומותר ע"ש:
ג סָעִיף ב ואח"כ מטבילן. עיין בדגמ"ר שכ' דאם אינם ב"י לכ"ע שרי להטביל תחלה שהרי אין כאן טובל ושרץ בידו כו' ע"ש:
ד סָעִיף ב שצריך לחזור. עיין ש"ך שכתב בשם העט"ז ואם לא ירצה אלא להשתמש צונן כו' אפילו למאן דמצריך טבילה שנית. ועיין בתפל"מ שחולק ע"ז דלדעת י"א אלו אף אם רוצה להשתמש צונן לא מהני טבילה כשהעובד כוכבים השתמש בו חמים אם לא הגעילו תחלה ע"ש:
ה סָעִיף ב ולהטבילן. עבה"ט ועי' בתשובת יריעות האוהל סי' נ"א שהאריך להוכיח דהעיקר כיש אומרים אלו ונראה מדבריו שדעתו דיש לחזור ולהטבילן בברכה ע"ש:
ו סָעִיף ד מחבת שמטגנין. עיין היטב בשערי תשובה בא"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ז באיזה אופן נקרא תשמישו ע"י האור ע"ש באריכות:
ז סָעִיף ד שלענין חמץ בפסח. עבה"ט בשם ש"ך ולפ"ז גם במחבת של בשר או חלב צריך ליבון כו' ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר פי' מ"ט בד"ה ובההיא שתמה על הש"ך דמחבת בשר ודאי מהני הגעלה כדמסקינן בסוגיא דע"ז גבי נותר כיון דהיתרא בלע לענין נ"ט בר נ"ט והא דנתן הרמ"ע טעם אחר בחמץ היינו דסבירא ליה כהרשב"א דחמץ מקרי איסורא בלע דשמו עליו אבל בשל בשר לחלב פשיטא דמהני הגעלה והניח בצ"ע ע"ש [עיין בתשובת ח"ס סי' קי"א שכתב שעיין היטב בלשון תשובת מ"ע שהביא הש"ך והעלה לדינא בראיות ברורות דהענין הוא כן דכל בליעה שהיא דרך בישול אפילו לא יהיו באמצעית היתר כגון שבישל יין נסך וחלב אסור ואפילו איסורי דאורייתא כגון יין לנזיר וכדומה מ"מ כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול הגעלת מים חמים דכל המשקים נקראים בישול חוץ מחלב ושומן וכבולעו כך פולטו אך מה שנבלע ע"י טיגון שומן וחלב אזי תליא אי היה ע"י אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטיגנו במחבת שהשומן הוא היתר אע"פ שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים דאע"ג דליכא כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול מ"מ נימא כבולעו ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר ולאפוקי מחבת של עובד כוכבים שבולע בלי אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא ובזה יובן התשובה הנ"ל אע"פ שהש"ך לא הבין כן עכ"ד. וע"ש בתשובה הקודמת סי' ק"י שהעלה דמחבת של חלב שהיה אינו ב"י וטיגנו בו בשר כשבא להכשירו אח"כ (כדלעיל סי' צ"ג) יש להתיר בהגעלה בלא ליבון וליתר שאת יגעילנה ג' פעמים וע"ש עוד שכתב דאף דמבואר במג"א להלכות י"ט (הובא בבה"ט כאן) דהעולם נהגו איסור להגעיל כלי בשר לחלב מ"מ אם הכשירו בלא"ה לצורך פסח אני נוהג להתיר להחליף הכלים כרצון איש ואיש מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היה הכשר לכוונת בשר וחלב רק לכוונת חמץ ליכא חששא ע"ש]:
ח סָעִיף ו ודוקא אם נשתמש. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ג מ"ש בזה וכמ"ש לעיל סי' צ"ד סק"ג:
ט סָעִיף ז לחתוך בה ד"ח. עיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף קי"א שהוכיח דהתוספות חולקים ע"ז ודוקא לחתוך אתרוג מהני נעיצה ולא לצנון ושאר דבר חריף ולכן כתב דבעל נפש יחוש ולא יאכל צנון ושאר דברים חריפין בסכין טריפה ע"י נעיצה י' פעמים ע"ש:
א סָעִיף א ואח"כ שוטפן כו'. עבה"ג ור"ל דאמר שם מריקה כמריקת כו' מריקה ושטיפה בצונן ור"ל בכוס של איסור להכשירו דומיא דכלים דמיירי בגווה דלא כפירש"י שם והוא כוס דהכא דמריקה ושטיפה בצונן:
ב סָעִיף א יש כו'. ואף לכתחלה מותר כמ"ש בפ' כ"ה (ק"ז ב') צורר כו' ובלבד כו':
ג סָעִיף ב בין כו'. ברייתא שם מגעילן ומטבילן ומפורש בתורה:
ד סָעִיף ב או כו'. רי"ף ורא"ש בפ' כ"ש דלא כר"ה גאון שכתב דשל אבן הוא ככלי חרס וליתא דאמרינן שם ע"ד ב' גת של אבן כו' ושל עץ כו' ושל חרס כו' אלמא אין דינם ככ"ח וקל הוא משל עץ ובספ"ה דכלים תנור של אבן ושל מתכת כו' כירה כו' ואיסור שוה לטומאה כמ"ש בסוף ע"ז ע"ה ונדה ס"ה וכדרך כו' (ועמ"ש רבינו בא"ח סי' תנ"א ס"ח):
ה סָעִיף ב וי"א כו' כמ"ש מגעילן ומטבילן וכן בכולם. וסברא הראשונה ס"ל דל"ד וחמירא ליה נקט בראשון ועוד משום מדיחן וראיה ממ"ש בזבחים צ"ג (א') נדה מזין עליה כו' ואמרינן שם סכין שפה כו' אע"ג דעדיין צריכה הגעלה ובת"ח כתב דלכתחלה צריך קודם להגעילן ולכתחלה קאמר מגעילן ומטבילן וכמ"ש תעבירו באש ואח"כ וטהר וז"ש מגעילן ואח"כ כו' ואם כו':
ו סָעִיף ב אין כו'. תוס' ע"ו א' ד"ה מכאן ושאר מקומות ועבא"ח סי' תנ"ב:
ז סָעִיף ב ואין להשתמש כו'. חומרא בעלמא דנטל"פ מותר ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה שאין מתכוין לבטל:
ח סָעִיף ב כ"מ כו'. דבלוע מעבר אל עבר ולכך לא סגי בעירוי כמ"ש בפ' כ"ש (ל' ב') ובכלי ראשון:
ט סָעִיף ד מחבת כו'. כ"כ המרדכי סוף ע"ז וס"ל דלפעמים נתייבש בה והוי כתשמישו ע"י האור וכ' דבהתירא בלע א"צ ליבון כמ"ש ע"ו א' אבל הרא"ש וראבי"ה דחו סברתם דא"כ בקדירה נמי ליחוש והביא ראיה מתוספתא דע"ז ומחמי חמין וטיגון כו'. והנה המחבר תפס עיקר דברי הרא"ש אלא שיש להחמיר אבל בחמץ דבלא"ה י"א דחמץ נקרא התירא בלע אע"ג דלא ס"ל כן כמ"ש שם מ"מ בכה"ג יש לסמוך עליהם:
י סָעִיף ה אם הגעיל כו'. ולא אמרינן דכל מה שסופו לפלוט פלט דא"כ למה לא מהני הגעלה לכ"ח. תוס' בחולין ח' א':
יא סָעִיף ה אבל כו'. ממש"ש ונועצה כו' לאכול כו'. ועס"ז ושם בהג"ה ולהשתמש בקביעות כו':
יב סָעִיף ה אבל אם כו'. ממ"ש בפ' כ"ש (ל' ב') כל הכלים שנשתמש חמץ בצונן כו' וכ' המ"מ אפילו בחמין מותר אלא לאפוקי שאם נשתמש בחמין דאפי' בצונן אסור וכ"כ הר"ן ממ"ש (שם) בית שאור כו' והוי כנשתמש בחמין וקאמר אפי' בצונן אסור ולכן אמרו (שם ל' א') קדרות ישברו וכן ההיא פונכא כו' (חולין קי"א ב') ועבא"ח סי' תנ"א ס"א:
יג סָעִיף ה ואפילו כו' ודוקא כו'. ע"ש ס"ו:
יד סָעִיף ה וכ"ח כו'. כמש"ל סי' ק"ח ס"ג דכל שא"א בע"א הוי כדיעבד:
טו סָעִיף ה במריקה ושטיפה. כנ"ל ס"א אבל בלא הדחה אפילו בצונן אסור להשתמש כמ"ש בפ' כ"ה ק"ז ב' צונן בצונן הוא כו' ושם קי"א ב' צונן אמרי לה כו':
טז סָעִיף ו אע"פ כו'. כמש"ל סי' צ"ד ס"א וסי' צ"ה ס"ד ע"ש:
יז סָעִיף ו אבל כו' ודוקא כו'. כמ"ש בזבחים צ"ו ב' אמר אביי ל"צ כו' ומשמע דוקא שבישל במקצתו כמ"ש שם אלא מקום בישול וכ"ד הר"ן וטור ושלא כדברי ב"י בשם הרשב"א ובש"ע אין שום הכרע ועבא"ח שם סי"ב. וע"ל שם ושם שפ' דלא אמרינן חם מקצתו כו' ולא כ' כאן הכבכ"פ אלא לרווחא דמילתא אף לי"א:
יח סָעִיף ז סכין ישן כו'. לשון גמ' דחולין (ח' ב') בישנה שליבנה באור וכן אמרו בתוספתא וספרי הסכינין כו' מלבנן רק שבפ' כ"ש (ל' ב') אמרו ברותחין ותי' ר"ת דחילוק בין התירא בלע כנ"ל ועוד תי' לחלק בין גדול לקטן דגדול תשמישו ע"י האור משא"כ בקטן וזה אפילו לתי' ראשון כמ"ש בברייתא (דע"ז ע"ה ב') דברים כו' אך ריב"ם כתב אף בקטן צריך ליבון שלפעמים מתקן הפתילה של חלב ור"ן דחה סברתו כיון שאין עיקר תשמישו כך א"צ דהולכין אחר עיקר תשמיש וראיה מכוסות אע"ג שאפשר שפעמים ישתמש בחמין והביא ר"ת ראיה לחלק בין גדול לקטן מן הירושלמי ותוס' דחו ראייתו דירושלמי מחלק בין גדול לקטן משום דבגדול דרך להיות גומות וכתב ב"י דלפ"ז ג"כ יש לתרץ ולחלק בין דאית ביה גומות או לא. והנה המחבר לא ס"ל תי' ראשון של ר"ת דס"ל חמץ נקרא איסורא כמ"ש בא"ח שם וגם לא ס"ל הא דריב"ם שפ' שם ס"ו כרא"ש ור"ן אלא י"ל כתי' שני של ר"ת או כתי' הב"י ופסק כאן כשני התירוצים לחומרא וז"ש בין גדול כו' ואם יש כו' או שרוצה כו' משמע אפילו אין בה גומות אלא דבקטן שאין בה גומות ה"ל להכשיר בהגעלה לד"ה אלא שלא רצה להכנס בחילוקים וחשש לסברת ריב"ם ואף לפי' ריב"ם א"צ אלא חודו של סכין כמ"ש הרא"ש שם אע"ג דס"ל כהרשב"א בסעיף שקדם כ' מ"מ כיון שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור א"צ להכשיר כל הכלי בליבון אלא דמדברי ריב"ם לא משמע כן וס"ל דאף בכה"ג אמרינן חם מקצתו כו' לאיסורו ולא להכשר וחשש להחמיר בכ"ע אבל בחמץ כ' בהגעלה לפי שאין דרך ישראל להשתמש ע"י האור כמ"ש הרא"ש כנ"ל וז"ש הניקח מהעובדי כוכבים וכה"ג דחולין ותוספתא וספרי:
יט סָעִיף ז נועצה י"פ. עתוס' שם ד"ה הסכין. מיהו כו' וכ"כ הרמב"ם:
כ סָעִיף ז בקרקע קשה. כ"ה גירסת הרי"ף ורא"ש וגי' שלנו בקרקע שאינה עבודה:
כא סָעִיף ז וצריך כו'. כ"מ פשטא דגמ' אר"ה כו' משמע דקאי על כל הי"פ:
כב סָעִיף ז ואפילו לחתוך כו'. לשון הרשב"א כמו אתרוג וצנון וכמ"ש שם בעובדא דשבור מלכא:
כג סָעִיף ז ואם יש כו'. שם א"ר כהנא כו' ובירושלמי שם סכין תוחבו ג"פ בקרקע ודיו ר' בון בשם ר"י הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון ובצונן איירי מדקאמד תוחבו כו' ועתוס' שם ד"ה אמר כו' ומפרש הר' אלחנן כו':
כד סָעִיף ז או שרוצה כו'. שם אר"ה בריה דר"י כו':
כה סָעִיף ז או לשחוט. חולין שם כגון שליבנה באור:
כו סָעִיף ז מלבנה. כנ"ל בגומות מירושלמי הנ"ל לחתוך חמין מהתוספתא וספרי לשחוט מהא דחולין:
כז סָעִיף ז או משחיזה כו' וי"א כו'. מתני' שם שפה כו' ובגמ' ונועצה כו' ופירש"י דתרתי בעי והשיגו הרא"ש דא"כ למה לא אמר במתני' אלא מקצת הכשירו ועוד דשבור מלכא לא עשה אלא נעיצה אלא או הא או הא ומשמע דשניהם דוקא לחתוך צונן וכ"כ הרשב"א וכמ"ש בהג"ה אבל הרמב"ם פי' דשפה אפי' לחתוך חמין ונועצה כו' לא קאי אמתני' אלא מילתא בפ"ע היא דהא דומיא דאינך קתני את שדרכו כו' השפוד כו' דלהשתמש בהן חמין מיירי וז"ש או משחיזה כו': (ליקוט) או משחיזה. דכולה מתני' לענין חמין מיירי וכ"מ בירושלמי לפיר"ת בתוס' שם ד"ה אמר כו' וכן בירושלמי דאמר כו' וע"כ מתני' לענין חמין ואף שתוס' דחו דברי ר"ת כמ"ש ויש לדחות אותה ראיה כו' היינו לשיטתן שמפרשים שפה בצונן ולכן נדחקו בזה וכן ר' ברוך שם וער"נ (ע"כ):
כח סָעִיף ז במשחזת כו'. רמב"ם ורשב"א וכפי' רש"י במתני':
כט סָעִיף ז ואם לא כו'. כמ"ש בפ' כ"ש (ל' ב') קתייהו בטינא וגי' הרשב"א שם והדר מעילנא להו ולקתייהו ברותחין ואע"ג דר"א ס"ל דליבון בעי סגי בהכי וה"ה כאן:
ל סָעִיף ז ומיהו כו'. קאי אמ"ש ואם לא יוכל כו' ר"ל ואין הקתא אוסר בדיעבד וכמ"ש ס"ו בהג"ה ודוקא כו' כ"ש דס"ל דלא אמרינן כלל חם מקצתו כו':
לא סָעִיף ז או אם כו'. דלדינא העיקר דהגעלה מהני וא"צ ליבון אלא אותן שתשמישן ע"י האור כגון גדולים יותר מדאי שצולין עליה ודוקא בקבע כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.