א גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנָתַן בָּהּ יַיִן בִּשְׁעַת זְפִיתָה, אוֹ שֶׁזִּפְּתָהּ יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ יַיִן, וְנָגַע בָּהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעוֹד מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ, צְרִיכָה נִגּוּב. וְאִם דָּרַךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּזִפּוּתָהּ, אֵין דַּי לָהּ בְּנִגּוּב, אֶלָּא יִקְלֹף הַזֶּפֶת וְאַחַר כָּךְ יְנַגֵּב, אוֹ עֵרוּי בְּלֹא קְלִיפָה, אוֹ יְיַשְּׁנָהּ י"ב חֹדֶשׁ. וְשֶׁל עֵץ, אִם זִפְּתָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנָתַן יַיִן בִּשְׁעַת זְפִיתָה, אֲפִלּוּ לֹא דָּרַךְ בָּהּ, אוֹ שֶׁזִּפְּתָהּ וְדָרַךְ בָּהּ אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁזִּפְּתָהּ יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ יַיִן, וְנָגַע בָּהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעוֹד מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ, דִּין אֶחָד לָהֶם שֶׁצְּרִיכָה קְלִיפָה וְנִגּוּב, אוֹ עֵרוּי בְּלֹא קְלִיפָה. וְאִם יֵשׁ נְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן בֵּין נֶסֶר לְנֶסֶר, אוֹ בְּלָאֵי בְּגָדִים, אֵין דַּי לָהּ בְּנִגּוּב, אֶלָּא צְרִיכָה מִלּוּי וְעֵרוּי אוֹ הַגְעָלָה. וְשֶׁל חֶרֶס, זִפְּתָהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנָתַן בָּהּ יַיִן בִּשְׁעַת זְפִיתָה, אֲפִלּוּ לֹא דָּרַךְ בָּהּ, אוֹ שֶׁזִּפְּתָהּ יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ יַיִן, וְנָגַע בָּהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעוֹד מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ עָלֶיהָ, אֵינָהּ נִתֶּרֶת בִּקְלִיפָה וְנִגּוּב, אֶלָּא בְּמִלּוּי וְעֵרוּי בְּלֹא קְלִיפָה. וְאִם זִפְּתָהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְדָרַךְ בָּהּ, צְרִיכָה קְלִיפָה וּמִלּוּי וְעֵרוּי, אוֹ הַגְעָלָה בְּלֹא קְלִיפָה, אוֹ יִשּׁוּן י"ב חֹדֶשׁ, אוֹ לְהַסִיקָהּ בְּכִבְשָׁן עַד שֶׁיֵּרָפֶה הַזֶּפֶת. וְכָל זֶה בִּזְפוּתָה, אֲבָל אִם אֵינָהּ זְפוּתָה יֵשׁ לְחַלֵּק שֶׁאִם תְּחִלַּת תַּשְׁמִישָׁהּ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צְרִיכָה נִגּוּב וּבְשֶׁל חֶרֶס, עֵרוּי אִם דָּרַךְ בָּהּ (טוּר). וְאִם תְּחִלַּת תַּשְׁמִישָׁהּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, סָגֵי בַּהֲדָחָה אִם הִיא שֶׁל עֵץ אוֹ אֶבֶן, אֲבָל אִם הִיא שֶׁל חֶרֶס צְרִיכָה נִגּוּב.
ב גַּת הַבְּנוּיָה בִּלְבֵנִים אוֹ סִיד וּגְפָסִים (פֵּרוּשׁ חֹמֶר יוֹתֵר לָבָן מֵהַסִיד ויס"ו בְּלַעַ"ז), דִּינָה כְּשֶׁל חֶרֶס.
ג הַגַּת וְכֵלָיו הַצְּרִיכִים נִגּוּב, נִתָּרִים בְּהַגְעָלָה עַל יְדֵי עֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי רִאשׁוֹן עֲלֵיהֶם, וְלֹא תְּהֵא הַגְעָלָה זוֹ פְּחוּתָה מִנִּגּוּב.
ד גִּיגִית גְּדוֹלָה שֶׁדּוֹרְכִין בָּהּ, וְהַמַּשְׁפֵּךְ וּכְלִי הַמִּדָּה וְהַמַּחַץ, וְהוּא כְּלִי שֶׁדּוֹלִין בּוֹ מֵהַבּוֹר לֶחָבִית, כֻּלָּם דִּינָם כְּגַת.
ה הַקּוֹרָה שֶׁעוֹצְרִים בָּהּ הָעֲנָבִים, וְהַדַּפִּים שֶׁמְּשִׂימִין עַל הֶעָבִיט (פי' כְּלִי גָּדוֹל), סָגֵי לְהוּ בַּהֲדָחָה.
ו הָעֲקָלִים (פי' כְּמִין קֻפּוֹת מְסֹרָגוֹת כִּמְצוּדָה שפורטי"ם בָּלַע"ז) שֶׁכּוֹרְכִים סְבִיב הֶעָבִיט הָעֲשׂוּיִם מֵחֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל וְשֶׁל קַנְּבּוֹס, מְנַגְּבָן. וְשֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי בּוֹלְעִים יוֹתֵר וְצָרִיךְ לְיַשְּׁנָן י"ב חֹדֶשׁ. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בְּשֶׁל קָנִים כְּמוֹ בְּשֶׁל שִׁיפָה וְגֶמִי (סְמַ"ג). וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים (דַּעַת הָרַמְבַּ"ם) אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין י"ב שָׁעוֹת, וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ.
ז מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הִיא שֶׁל שֵׂעָר, מְדִיחָהּ. וְאִם הִיא שֶׁל צֶמֶר, צְרִיכָה נִגּוּב. וְאִם הִיא שֶׁל פִּשְׁתָּן, צְרִיכָה לְיַשְּׁנָהּ י"ב חֹדֶשׁ.
ח כְּלֵי חָלַף (פֵּרוּשׁ מִין עֶשֶׂב שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מַחְצְלָאוֹת וַחֲבָלִים) וְהוֹצִין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִכְּפִיפוֹת שֶׁמְּסַנְּנִים בָּהֶן יַיִן, אִם הָיוּ תְּפוּרִים בַּחֲבָלִים, מְדִיחָן. וְאִם הָיוּ אֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ בְּחִבּוּר קָשֶׁה, צְרִיכִים נִגּוּב. וְאִם הָיוּ תְּפוּרוֹת בְּפִשְׁתָּן, מְיַשְּׁנָן. מַפּוֹת שֶׁלָּנוּ שֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶם יֵינָם, סָגֵי לְהוּ בַּהֲדָחָה אֲפִלּוּ נָפַל עֲלֵיהֶם יַיִן רוֹתֵחַ (טוּר וְהַמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר וּבְהַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י).
ט כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ נִגּוּב, צָרִיךְ לְהַתִּיר הַקְּשָׁרִים. אֲבָל בְּהֶכְשֵׁר מִלּוּי וְעֵרוּי, וְכֵן בְּיִשּׁוּן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר הַקְּשָׁרִים.
י כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ צָרִיךְ נִגּוּב, אִם הֵם לַחִים, מְקַנְּחָן בְּאֵפֶר, וְאַחַר כָּךְ מְדִיחָן בְּמַיִם, וְאַחַר כָּךְ מְקַנְּחָן בְּאֵפֶר פַּעַם שֵׁנִית, וְאַחַר כָּךְ מְדִיחָן בְּמַיִם. וְאִם הֵם יְבֵשִׁים, מַקְדִּים מַיִם, וְאַחַר כָּךְ אֵפֶר, וְאַחַר כָּךְ מַיִם, וְאַחַר כָּךְ אֵפֶר, וְאַחַר כָּךְ מַיִם.
יא גַּת שֶׁדָּרַךְ בָּהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כְּשֶׁבָּא יִשְׂרָאֵל לְנַגְּבָהּ מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְלַקֵּט הַחַרְצַנִּים.
א סָעִיף א בשעת זפיתה. כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה"ל כזורק מים לטיט:
ב סָעִיף א טופח. ע"מ להטפיח. רשב"א:
ג סָעִיף א או עירוי. ג' ימים כדלעיל סימן קל"ה ס"ב:
ד סָעִיף א בלא קליפה כו'. כן הסכמת רוב הפוסקים ומביאם ב"י וכתב ושלא כדברי ר' ירוחם שכתב שאם דרך בה עובד כוכבים אין מילוי ועירוי מועיל בעוד הזפת עליו עכ"ל ואגב חורפי' לא עיין שפיר דר' ירוחם כ"כ בנתי' י"ז ח"ג בשל חרס אבל בשל עץ כתב שם בהדיא דמועיל עירוי בלא קליפה ע"ש: וכל הכשר כלים אלו שיערו חז"ל לפי תשמישן ולפי טבען והטעמים מבוארים בפוסקים ע"ש: ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס' וכדלעיל סימן קל"ז סעיף ב'. ורש"י ויש פוסקים מכשירין הגת וכל כליה בהדחה וכתב הב"ח דלכתחלה צריך הכשר או קילוף וניגוב ועירוי לפי מה שהוא כדעת רוב הפוסקים וכפירוש ר"ת וכש"ע מיהו בדיעבד אם לא עשה אלא הדחה בגת של עובד כוכבים ודרך בה יין כדאי הם רש"י וסייעתו לסמוך עליהם בשעת הדחק עכ"ל ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס' בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט"ו בסימן קל"ז ס"ב וכן כתבו הפוסקים והר"ן בסוף עבודת כוכבי' בשם ר"ת ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס' במה שבתוכה נגד קליפתה:
ה סָעִיף א עד שירפה הזפת. ע"ל סי' קל"ד סי"ד:
ו סָעִיף ג שמערה מכלי ראשון כו'. ע"ל סימן קל"ה סט"ו שההכשר שכתב הרב שם מועיל גם כאן כדאיתא ברשב"א ופוסקים דכלים שמכניסים לקיום צריכין הכשר יותר מגת וכליה:
ז סָעִיף ו או מניחן כו'. וה"ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחים ורודפים מעבר לעבר וכדלעיל סימן קל"ה ס"ק ל"ד:
ח סָעִיף ז ליישנה יב"ח. ולא הזכיר היתר הקשרים משמע דס"ל דא"צ להתירן וכמ"ש בסעיף ט' ואזיל לטעמיה שכתב בכסף משנה סוף פרק י"א דין כ"ח שכן גם כן דעת רשב"א בת"ה כרש"י דהיתר הקשרים דבש"ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד ובב"י ס"ס קל"ה כתב דנקטינן כרש"י ורשב"א ובאמת אינו כן דהרשב"א מפרש ג"כ דקאי איישון ומודה הכא ובסעיף ט' דצריך להתיר הקשרים כדכתב בהדיא בת"ה וכן דעת הר"ן והרא"ש והטור וכ"נ דעת הרמב"ם ספי"א וכן דעת הראב"ד:
ט סָעִיף ח מיישנן. וצריך להתיר הקשרים כמו שאכתוב בסמוך:
י סָעִיף ח סגי להו בהדחה. משמע בהדחת צונן וכן הוא בהג"א ומרדכי שם מיהו כתבו דהיינו דוקא בכבוס שרגילים שחובטין אותן כמה פעמים וכן הוא בתוס' מיהו באשר"י משמע דלא שרי אלא דוקא בכבוס שרגילים לכבסן בכמה כבוסים באפר וכבוס בחמים בכלי שני ובצונן ונראה דלא פליגי משום דהתוס' ומרדכי והג"א מסיימי' וצ"ע אם יש לחלק באיסורים בין דבר הנדבק לשאינו נדבק כו' והרא"ש שם מיישב מה שמתירים כל המפות שנפל עליהם איסור רותח אפי' איסור הנדבק דבכה"ג בעי דווקא כבוס חמין ואפר. נ"ל:
א סָעִיף א גת של אבן וכו'. אע"ג דאין מכניסין לקיום בגת מ"מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ"מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג' ימים כ"כ רשב"א וגם שאר פוסקים:
ב סָעִיף א שזיפתה עובד כוכבים. כבר מבואר זה בריש סי' קל"ה בשם התוס' הביאם ב"י:
ג סָעִיף א צריכה ניגוב. וא"ל למאי דפסק ריש סימן קל"ה בכלי שאין מכניסין לקיום דבעי עירוי לכתחלה אפילו לדעת הרא"ש כשהוא מזופף ומ"ט לא סגי ליה בניגוב בכלי אבן כמו הכא כבר כתבתי שם תירוץ ע"ז והוא פשוט לע"ד ובפרישה ובדרישה כאן טרח בחילוקים על זה ואמר שיש להחמיר בשאר כלים יותר מכלי הגת והוא נגד כל המפרשים גם מ"ש כאן בפרישה דדוקא כאן אוסר בנגיעת עובד כוכבים בכלי של ישראל אבל לעיל בסימן קל"ה במכניסו לקיום דלא אוסר אלא בעינן דוקא שנשתמש בו העובד כוכבים הם דברים תמוהים מאד כמו שכתבתי שם:
ד סָעִיף א ואם דרך כו'. פרש"י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת:
ה סָעִיף א ואם יש נעורת כו'. נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור דבגמרא אמרינן כן דבמעצרתא דרב בפרק בתרא דעבודת כוכבים חזא בהו פילי אמר לא סגי בניגוב ונראה דמשם נלמד דין זה ורבותא קמשמע לן דאף ע"ג דנסתמו הבקעים בנעורת לא מהני והב"י כתב דנלמד מדין הטור והוא תמוה:
ו סָעִיף א אינה ניתרת בקליפה וניגוב. בטור כתוב צריכה קליפה וניגוב והוכיח ב"י שהוא ט"ס דהא בשל עץ אמרו במתניתין אליבא דחכמים דיקלוף והיינו שאחר כך ינגב כמ"ש הרא"ש והטור על זה ואח"כ אמר במתניתין לרבנן ואם של חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה משמע דלא מהני קליפה וניגוב דאל"כ היינו של עץ ויפה הוכיח כן אלא ליישב דעת הטור אם אינו ט"ס נ"ל דהטור ס"ל דבאמת עץ וחרס שוין הם לענין אם לא דרך דדינו בקליפה וניגוב ומה שהקשה ב"י היינו רישא דעץ י"ל דעל מתניתין לא קשה מידי דלא בעי לומר אלא דבחרס גם רבי מודה לחכמים דצריך קליפה וניגוב אבל לרבנן אין חילוק באמת ביניהם ובטור נמי לא קשה מידי דכוונתו דבלא דרך אין חילוק בין עץ לחרס אבל בדרך יש חילוק דהיינו שהטור זכר ברישא בדרך דצריך עירוי דוקא וקמשמע לן כאן בחרס דלא מהני בדרך קליפה וניגוב בעלמא וע"כ לא הזכירו אלא יקלוף לחוד שהיא מעכבת אפילו דיעבד מה שאין כן הנגיבה אבל בשל חרס נקיט לשון איסור אחר הקליפה דהכא הנגיבה מעכבת כמו הקליפה ועל כן נקט הרא"ש הביאו ב"י בעץ ואח"כ ינגוב ויש הוכחה לפי' זה מדאיתא בגמ' במחץ ומשפך של חרס רבי אומר ינגב וחכמים אוסרים משמע. דהניגוב לחוד אוסרים אבל אי איכא קליפה גם כן מותר דע"כ הך וחכמים אוסרים לאו בכל גווני אמור דהא בעירוי עכ"פ מותר אלא ע"כ דלא אסרי רק מה שמתיר רבי ואם כן אף אנו נאמר דבקליפה מותר ולא אסר רק נגיבה לחוד אבל לא קליפה וניגוב דאם לא כן היה ליה לומר וחכמים אוסרים אף בקליפה כנ"ל לדעת הטור ואע"ג דבדברי הרא"ש לא משמע כן מכל מקום הטור שפיר הכי ס"ל ובהגהת ב"י לא ניחא ליה לשון הטור דכיון שכתב אינה ניתרת כו' משמע דבא לכתוב חומרא והיאך מסיים אלא בעירוי בלא קליפה הך בלא קליפה היא קולא אלא כך היה לו לכתוב אלא בעירוי אבל קליפה לא צריך:
ז סָעִיף א קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה. בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל"ה בסופו כתב הטור בכלי חרס בשם הרמב"ן דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי ותירץ לחלק בזה עיין עליו שדחק עצמו הרבה ונראה לע"ד דמעיקרא לא קשה מידי ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי אלא דבכלי חרס לעיל ס"ל לרמב"ן דלא שייך הגעלה כלל מטעם דהתורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והיינו דרך בישול דכתיב בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואפ"ה אמרו חכמים דעירוי מהני שם אמרינן דהגעלה אינה שולטת בכל הכלי) ועירוי שולט בו אבל בשאר כלים שטבעם שההגעלה שולטת בכולו אז ודאי היא עדיפא מעירוי שהגעלה שולטת בו ברותחין ועירוי שולט בצונן ממילא לדידן גם בכלי חרס הוי כן דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל"ה סעיף ט"ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג"כ כך נ"ל פשוט:
ח סָעִיף א יש לחלק שאם תחילת כו'. דברי הטור בכאן צריכים ביאור ליישבן ונעתיק הצורך לזה דבמתניתין איתא גת של אבן מנגבה ושל עץ יקלוף אליבא דחכמים ושל חרס אע"פ שיקלף אסור פירוש וצריך עירוי כמו שכתבו הטור והש"ע מריש סימן זה ע"כ כל פרטיהם ואח"כ איתא בגמרא רבי אבהו מייתי ברייתא דהעדשים היינו הגת בהדחה ודעת רש"י והטור מביאו דברייתא זו סותרת המשנה וכיון שרבי אבהו מביאה היא עיקרת וקיימא לן כמוהו דסגי בהדחה ור"ת חולק על רש"י וס"ל דקי"ל כמתניתין וכתב הרא"ש אליביה דהוא מפרש עדשים דברייתא לאו היינו גת עצמו אלא מידי אחרינא ועוד י"ל אפילו נפרש גת בד עצמה לא קשה מידי דמתני' מיירי בתחילת תשמישה ביד עובד כוכבים וברייתא של ישראל. והרשב"א בתה"ה והר"ן מביאם גם כן בשם הראב"ד לחלק בכלי חרס בין תחלת תשמישה באיסור או בהיתר דהיינו שיש להם הוכחה אחרת ע"ז והוא מדאיתא בגמרא ברייתא המחץ פירוש כלי שדולין בו והמשפך של עובד כוכבים דוקא משמע דוקא בתחילת תשמישה באיסור צריכה עירוי אבל בשל היתר סגי בניגוב כדברי רבי ועל קושיא דמתניתין אברייתא כתב תירוץ האחד דהרא"ש ע"כ יפה כ' ב"י דהוא לא מחלק בין תחילת תשמישה רק בחרס אבל בעץ נשאר דינו כמתניתין בכל גווני ולא כמו"ח ז"ל דכתב עליו דשארי ליה מריה דהוא גברא דמריה סייעיה והטור הביא דברי רש"י ור"ת ואח"כ כתב בשם הראב"ד וז"ל וכ"כ הראב"ד דאף של חרס וכלי' אם תחילת תשמישה על ידי ישראל סגי ליה בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך עכ"ל ולכאורה תמוה עליו דאי הוכחת הראב"ד לחילוק זה דתחילת תשמישו כו' מן רומיא דמתניתין אברייתא ומחלק ביניהם כמו שזכרתי בשם הרא"ש לתירוץ השני למה פסק בשל אבן דבעי שכשוך דהיינו הדחה כברייתא ושל עץ לא זכר כלום דהא כיון שזכר באבן דנשתנה דינו כאן ממה שפסק בתחילת הסימן דבעי ניגוב היה לו להזכיר דגם בשל עץ סגי כאן בהדחה כיון שתחילתו בהיתר ואם דינו בניגוב היה לו להזכיר כן כיון שיש לפנינו בחרס בעי ניגוב ובאבן הדחה היאך נעשה בעץ למי תדמה אותו. ואם הוכחת הראב"ד מכח ברייתא דמחץ ומשפך שזכרנו אליביה דהרשב"א ולא מכח רומיא דמתניתין אברייתא מנא ליה דבאבן סגי בשכשוך דלא כמתניתין דילמא אין חילוק אלא בחרס כמו שמצינו לעיל דבתחילתו בולע טפי אבל בשאר כלים אין חילוק בזה וצ"ל דהטור אליביה דהראב"ד תרווייהו איתנהו דמברייתא דמחץ ומשפך דהא של חרס ונקט בהו של עובד כוכבים מזה למד דבתחילתו בהיתר סגי בניגוב כדברי רבי ותו קשיא ליה גם מתניתין אברייתא ומחלק גם כן בהו בין תחילתו בהיתר או לאו דברייתא מיירי בתחילתו בהיתר אלא דמספקא ליה במה איירי הברייתא דעדשים די"ל באמת לא שנא עץ ולא שנא אבן שניהם בהדחה כברייתא דעדשים ואי לאו ברייתא דמחץ ומשפך דמשמע דבתחילתו שלא על ידי עובד כוכבים בעי ניגוב דבזה מודו רבנן לרבי הייתי אומר דגם חרס היה סגי בהדחה אבל באבן ועץ ודאי להברייתא דעדשים מילתא חדא היא ושניהם בהדחה או י"ל דלא נפרש ברייתא דעדשים רק אמילתא דמסתבר טפי דהיינו של אבן דוקא דבו הקילו בהדחה בתחילת תשמישו בהיתר אבל בעץ לא סגי בהדחה אלא אחתיה גם כן חד דרגא דבמתני' שתחילתו באיסור דינו בקליפה וכאן בברייתא דינו בניגוב ככלי חרס דמאחר ששבע החרס מלבלוע בהיתר הוי דינו כעץ כדלעיל ועל כן לא נקט הטור רק אבן שהוא דבר ברור דסגי בהדחה אבל בעץ יש סברא לכאן ולכאן וכיון דלרש"י בכל גת סגי בהדחה לא נפליג מחלוקתן ונאמר בעץ סגי ג"כ בהדחה בתחילתו בהיתר אפילו להחולקין עליו וע"כ פסק הש"ע סוף הסימן דעץ ואבן סגי בהדחה בתחילת תשמישו ביד ישראל ומו"ח ז"ל חלק על הש"ע דבשל עץ בעי ניגוב בזה ולפי מ"ש דברי הש"ע נכונים:
ט סָעִיף ג על ידי עירוי שמערה כו'. לפי שפליטתן קלה שנבלעו בצונן. רשב"א:
י סָעִיף ד גיגית גדולה. פירוש שיש שם ברזא שמושכין משם יין צלול אבל באין שם ברזא אין שם יין צלול כלל ואפי' הדחה אין צריכין. כן נראה לי פשוט:
יא סָעִיף ד וכלי המדה. נראה לי שבכלל זה גם המינקת שקורין היב"ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול וק"ו הוא מכלי המדה כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים:
יב סָעִיף ה הקורה. פירוש במקום שנוגעת בענבים:
יג סָעִיף י ואם הם יבשים מקדים מים ואח"כ אפר כו'. כצ"ל וכן הוא דעת הרמ"ה בטור שכתב ביבשים מקנחו במים ואח"כ מדיחו יפה כו' וראיתי בטור של אמ"ו הגאון מוה' יצחק בר בצלאל שהגיה כן מקנחו במים ואח"כ אפר ואח"כ מים ואח"כ אפר ואח"כ מדיחו יפה גם הב"י פי' כן בלא הג"ה:
יד סָעִיף יא ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים. בב"י בשם רבינו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל עכ"ל ואין קושיא מזה על מה שכתבתי בסימן קל"ז סעיף ב' דהיכא דאפשר בענין אחר הוה כמבטל איסור לכתחלה דהכא נמי כמו א"א בענין אחר דאחר (שכבס) [שכבד] אותו כראוי לא הטריחוהו עוד לחפש אחר החרצנים שאינם בעין לפנינו דכל מה שהוא בעין אזיל ליה על ידי (הכבוס) [הכבוד]:
א סָעִיף א זפיתה. כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה"ל כזורק מים לטיט. ש"ך וכ' בט"ז אע"ג דאין מכניסין לקיום בגת מ"מ הואיל ומשהין בה יין כל ימי הגיתות דומה לכלי שמכניסין בו לקיום דאסור אפילו לפי שעה אבל מ"מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג' ימים. כ"כ הרשב"א:
ב סָעִיף א טופח. ע"מ להטפיח הרשב"א וכ' הט"ז ובסי' קל"ה ס"א בכלי שאין מכניסו לקיום דבעי עירוי לכתחלה ולא סגי ליה בניגוב כמו הכא כבר כתבתי שם טעמו של דבר ע"ש עכ"ל:
ג סָעִיף א עירוי. ג' ימים כדלעיל סי' קל"ה סי"ב ודע שכל הכשר שבס"ז היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי גת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס' כדלעיל סי' קל"ז ס"ב אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס' במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף א נעורת. כתב הט"ז נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור ע"ש:
ה סָעִיף א הגעלה. בדרישה הקשה דכאן משמע דהגעלה עדיפא מעירוי ובסימן קל"ה כתב הטור בכלי חרס דאם מכניסו לקיום דלא סגי בהגעלה רק בעירוי ותירץ הט"ז דודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי אלא דבכ"ח לעיל לא שייך הגעלה כלל מטעם דהתורה העידה וכו' שם אמרינן דעירוי מהני יותר מהגעלה ממילא לדידן דקי"ל דמהני הגעלה בכ"ח בסי' קל"ה סט"ו באיסור זה הוי כלי חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג"כ כנ"ל פשוט עכ"ל:
ו סָעִיף א עץ. והב"ח חולק על המחבר וס"ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט"ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע"ש:
ז סָעִיף ג ניתרים. ע"ל סי' קל"ה סט"ו שכ' הר"ב שם הכשר אחר ומועיל כאן ג"כ ע"ש ש"ך:
ח סָעִיף ד גדולה. פי' הט"ז שיש שם ברזא שמושכין משם יין צלול אבל באין שם ברזא אין שם יין צלול כלל ואפילו הדחה א"צ:
ט סָעִיף ד כולם. ובכלל זה גם המינקת שקורין בל"א הייב"ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים. ט"ז:
י סָעִיף ו מיד. כתב הש"ך דוה"ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחין ורודפין מעבר לעבר כדלעיל סי' קל"ה:
יא סָעִיף ח ניגוב. כתב הש"ך משמע דביישון א"צ להתיר הקשרים דהיתר הקשרים דבש"ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד מיהו דעת הש"ך דאף ביישון צריך להתיר הקשרים:
יב סָעִיף ח בהדחה. משמע בהדחת צונן מיהו באשר"י משמע דלא שרי אלא דוקא בכבוס שרגילין לכבסן בכמה כבוסים באפר וחמין בכלי שני ובצונן והיינו באיסור הנדבק עכ"ל הש"ך:
יג סָעִיף יא ללקט. בב"י מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל עכ"ל אין קושיא מזה על מ"ש בסימן קל"ז ס"ב דהיכא דאפשר בענין אחר הוה כמבטל איסור לכתחלה דהכא נמי כמו א"א בענין אחר דאחר שכבד אותו כראוי לא הטריחוהו עוד לחפש אחר החרצנים שאינם בעין לפנינו דכל מה שהוא בעין אזיל ליה ע"י הכבוד עכ"ל הט"ז:
א סָעִיף א גת כו' או כו'. לשון הטור ומ"ש ונתן כו' רש"י שם ד"ה גת וכ"כ בת"ה ועש"ך שכתב כלומר לאחר זפיתה כו' [וכ"כ דו"פ] והוא מדברי מרדכי שם שכתב גת שזפתה משום שנתן יין בשעת זפיתה ולרב זביד דאמר לעיל פ"ב דנעשה כזורק כו' מ"מ אסור דשמא נתן בה יין אחר זפיתה אבל דברי רש"י ות"ה וטור שכתבו בשעת זפיתה הוא ע"פ סה"ת סוף סי' ק"ס שכתב בשם ר"ת דר"ז ל"ק אלא בנודות דזוהמא דעור מפיג טעם היין כו':
ב סָעִיף א או שזפתה כו'. ת"ה וכמש"ש ס' ב' ההוא עובד כוכבים דאשתכח כו' ועמ"ש למטה:
ג סָעִיף א טופח. ע"מ להטפיח כמש"ש. שם בת"ה:
ד סָעִיף א בזפותה. רש"י שם ד"ה אבל דרך בה עובד כוכבים כו' דס"ל דל"פ הני לישני דאל"כ יהיו הלשונות שני היפוכים ועתוס' די"ט י"ג א' ד"ה א"ד כו' וכ"כ הרא"ש והרשב"א ואע"ג דרשב"א ל"ג תרי לישני מ"מ מוכח מברייתא להדיא דבזפותה מיירי כמש"ש ברייתא דדרך בה ואפ"ה סגי בניגוב בשאינן מזופתין אלא דלרש"י ותוס' דגרסי לתרוייהו צ"ל כמש"ש בתוס' ד"ה הגת כו' וי"ל דמתני' כו':
ה סָעִיף א אלא יקלוף כו'. רש"י שם בד"ה לא סגי כו' והרא"ש וש"פ וכמש"ש כי ההוא כו' לסיועיה לרבא ופי' בת"ה שלקח גת חדש מהעובד כוכבים ומתוך שראה רב שחלק כ"כ סבור שלא דרך בה וכדחזי בה פילי אמר ודאי דרך בה וכן תניא בתוספתא של עץ ושל אבן צריך לנגב ואם היו זפותין צריך לקלף כו' ובשדרך בה כמ"ש בגמ' שם. ת"ה:
ו סָעִיף א או עירוי כו'. הרא"ש והרשב"א. וכמש"ש ל"ג א' ל"ש נודות ל"ש כו' ובזפותים מיירי דאל"כ א"צ בנודות כ"א שכשוך כמש"ש וכמש"ל סי' קל"ה ס"א: (ליקוט) או עירוי בלא קליפה. דלעירוי א"צ לעולם קליפה ממ"ש ל"ג א' ת"ר קנקנים כו' מזופפים אסורים כו' ישראל נותן לתוכו מים ר"ל עירוי ג"י כמ"ש רש"י ותוס' שם אלמא מהני במזופף. ר"נ ספ"ה (ע"כ):
ז סָעִיף א או יישנה יב"ח. כמש"ש ע"ה א' ב' דיישון מהני לכל וכמש"ל ס"ס קל"ה:
ח סָעִיף א ונתן כו'. כנ"ל:
ט סָעִיף א אפילו לא כו'. דמתני' בהכי מיירי כנ"ל:
י סָעִיף א או שזפתה ודרך כו'. בברייתא שם ואוקמוה בדרך בה ותניא בתוספתא דיקלוף כנ"ל:
יא סָעִיף א או שזפתה ישראל כו'. עתוס' שם ד"ה הגת כו' וי"ל כו' וא"ת א"כ כו' ד"ל בכה"ג דהא מתני' בלא דרך בה:
יב סָעִיף א או עירוי כו'. כנ"ל:
יג סָעִיף א ואם יש כו'. כמש"ש ע"ה א' דבקטרי לא מהני ניגוב וכ' בת"ה דדוקא ניגוב אבל עירוי מהני וכמש"ל בס"ט והני כי קטרי דמי. ב"י ודו"פ ועבת"ה:
יד סָעִיף א או הגעלה. שם נעוה ארתחו וערא"ש סל"א ושל חרס כו' ולהכי אמר כו' וכ"ש כאן:
טו סָעִיף א ונתן כו'. כנ"ל:
טז סָעִיף א אפי' לא כו'. כאוקימתא דרבא הנ"ל:
יז סָעִיף א או שזפתה כו'. כמ"ש בתוס' הנ"ל ד"ה הגת כו' וכנ"ל:
יח סָעִיף א אלא במילוי כו'. וכמ"ש בקנקנים זפותים כנ"ל:
יט סָעִיף א ואם זפתה כו' או כו'. דלהכי אמר נעוה ארתחו ולא קאמר בעירוי אבל הג"א פ"ב סכ"ב ד"ה וכן כ' דלכל כלי מהני עירוי וכ"ד כל הפוסקים: (ליקוט) צריכה קליפה ומילוי ועירוי. כ"כ הרא"ש אבל כל הפוסקים חולקים על זה ושגגה היא דהא אמרינן שם ומורה ר' בקנקנים כו' אלמא קנקנים חמורים מגת שדרך בה דהא ברייתא בדרך ומסתמא קנקנים כעין גת שאינה זפותה [וכ"כ רש"י ור"נ שם] מדקאמר ומה הפרש כו' ואמרינן ל"ג א' קנקנים כו' מזופפין כו' ישראל נותן לתוכו מים וכ"ש לגת זפותה שדרך וכ"ד כל הפוסקים וראייתו ממ"ש נעוה ארתחו דחויה דהיתר הגעלה בכ"ח השמיענו (ע"כ):
כ סָעִיף א או יישנן כו'. כנ"ל: (ליקוט) או יישנן יב"ח. דמהני אפי' לקנקנים כמש"ש ל"ד וע"כ איירי בזפותים מדקאמר ג"כ נודות והן מותרין בלא זפיתה כמש"ש (ע"כ):
כא סָעִיף א או להסיקה כו'. דהוא כמו הגעלה כמ"ש בתוס' ל"ג ב' ד"ה קינסא והג"א וש"פ וכמש"ל סי' קל"ה סי"ד:
כב סָעִיף א וכ"ז בזפותה. דבזפותה אין חילוק בין תחלת תשמישן ע"י עובד כוכבים או ע"י ישראל בין בכלי עץ ואבן בין בכ"ח טור ועתוס' שם ד"ה הגת כו' וי"ל דבמזופפין כו':
כג סָעִיף א אבל כו' שאם כו'. שם בברייתא ת"ר הגת כו' של עץ כו' ואם כו' ובתוס' הנ"ל כשאינן כו' וי"ל דמתני' כו' ובדרך בה מיירי כמ"ש בהג"ה אם דרך בה וכמש"ש ברייתא כו' וכמ"ש בתוס' שם ולקמן מוקמינן כו' וי"ל כו' לפי שהרבה פעמים דרך כו': (ליקוט) שאם תחלת כו' ואם תחלת כו'. עתוס' ד"ה הגת כו' וי"ל דמתני' כו' וכ"כ הר"נ ויש כאן גי' אחרת לרש"י שהוא גורס לישנא קמא בגמרא כו' והקשו עליו בתוס' כו' ותי' דברייתא בתחלת תשמישו באיסור וכדקתני הגת כו' של עובדי כוכבים כו' אבל מתני' בגת של ישראל עסקינן ותחלת תשמישו בהיתר וכ' אבל לגי' הרי"ף אפילו תחלת תשמישו בהיתר צריכה ניגוב וכ' שנ"ל גי' הרי"ף עיקר (ע"כ):
כד סָעִיף א ובשל חרס כו'. כחכמים בברייתא שם:
כה סָעִיף א אם דרך בה. כ"כ בטור ואם דרך באינה זפותה צריכה עירוי והוא תמוה דהא הרא"ש שם סל"א כתב דניגוב אינו מפליט בכלי חרס וכ"כ בת"ה ושל חרס אע"פ כו' ולפיכך לא סגי לה בניגוב ואפילו אם נגבה לאחר שקלפה אלא מילוי ועירוי כו' וכן הדין בשאינה זפותה שהחרס בולע הרבה וכבר כ' למעלה שאין הכלים המזופתין בולעין יותר מחמת זפתן ממה שהיו בלא זפת [וכ"כ הר"ן בפ"ב שם ומ"מ אם קלף זפתן מותרין כו' שאין הזפת בולע יותר כו' ע"ש] וכ"כ בסה"ת להדיא וערש"י שם ד"ה והא אנן תנן כו' אלמא כו' וכ"כ ברא"ש פ"ב סכ"א ואין חילוק בין היה בו זפת ונקלף ובין לא היה בו זפת מעולם כדמוכח לקמן בפ' בתרא כו' ע"ש וכ"כ בסה"ת ובתוס' שם וכ"מ שם דקאמר ומודה רבי כו' ומה הפרש כו' וע"כ בקנקנים שאינן זפותין דקאמר ומודה כו' ומה כו' ואם איתא גם לרבנן קשה מה הפרש כו'. והאי דרך בה צ"ל קודם ובשל חרס ואעץ ואבן כנ"ל וע"ל סי' קל"ה ס"ד דאפילו בשאר כ"ח תחלת תשמישן ע"י עובד כוכבים צריך עירוי:
כו סָעִיף א ואם תחלת כו'. הוא לישנא קמא דרבא וכמ"ש בתוס' הנ"ל וכ"כ בסה"ת ורשב"א וערא"ש סל"ג ועוד י"ל כו' ובתוס' ע"ב ב' ד"ה אם כו':
כז סָעִיף א אם היא של עץ. דאין חילוק בינה לאבן רק במזופתין וערש"י במתני' שם ד"ה ושל עץ כו' וברא"ש פ"ב סכ"ב:
כח סָעִיף א אבל כו'. בת"ה ומיהו אף חכמים לא הצריכו בשל חרס מילוי ועירוי אלא בתחלת תשמישה ביד עובד כוכבים כו' אבל בתחלת תשמישה ביד ישראל בניגוב סגי וז"ש המחץ כו' של עובדי כוכבים דאל"כ ל"ל דקתני של עובדי כוכבים וכ"ד הראב"ד ז"ל עכ"ל ומ"מ דוקא בשאין מזופתין דבמזופתין אין חילוק כנ"ל: (ליקוט) אבל כו' צריכה ניגוב. הוא דעת הראב"ד אבל הר"נ חולק שם וכתב מדקתני במתני' סתמא אסורה משמע אפילו תחלת תשמישו ע"י ישראל והא דקתני בברייתא של עבודת כוכבים לרבותא דאפ"ה מתיר רבי וכ"ז לגי' הרי"ף אבל לגי' תוס' שכ' ש"ע ע"כ מתני' בתחלת תשמיש ע"י ישראל וצע"ג (ע"כ): (ליקוט) אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב. צ"ע דהא מתני' בתחלת תשמישה ע"י ישראל כמ"ש תוס' וכנ"ל ואפילו באינה זפותה אסורה כמש"ש אע"פ שקלף כו' וה"ה באינה זפותה כנ"ל ואף שתי' תוס' וי"ל דמתני' י"ל בענין אחר לפי שעה או הרבה מ"מ מלשון הטור שמחלק בין תחלתה ע"י עובד כוכבים או ישראל משמע שמפרש תי' תוס' בכה"ג ואף שבת"ה כ' כן היינו לפי גי' דל"ג לישנא קמא וא"צ לתי' תוס' אבל לדידן קשה. וכמ"ש הרא"ש שאין ניגוב מועיל לכ"ח וכנ"ל ולא דמי לכסי שחילקו בפ"ב (ל"ג ב') בין תחלת תשמישן ביד ישראל כו' ששם אינן טרודין ביין בשפע כמו גת כמ"ש הר"נ שלכן אפי' ניגוב לא בעי אבל כאן בכ"ע בעירוי (ע"כ):
כט סָעִיף ב גת כו'. טור שכן נ"ל אבל הרא"ש בתשובה לא כ"כ. ב"י:
ל סָעִיף ג הגת כו'. שם נעוה ארתחו ועתו"ס שם ד"ה דרש כו' וע"ל ס"א דאף בשל חרס מהני:
לא סָעִיף ד גיגית גדולה כו'. הרא"ש שם סל"ב ע"ש וכ"כ בסה"ת וסמ"ג ור"ן וטור:
לב סָעִיף ה הקורה כו'. ערא"ש סל"ג ור"ת גרס כו' ועבתוס' דב"ב ס"ז ב' ד"ה ים כו':
לג סָעִיף ח מפות כו'. תוס' שם ד"ה דכיתנא כו' והג"א שם ד"ה וגם כו' ועש"ך:
לד סָעִיף ט (ליקוט) אבל בהכשר כו'. דהא דאין מועיל ניגוב בזפותין משום פילי כמש"ש בעובדא דרב ואפ"ה מועיל עירוי כנ"ל ס"א. רשב"א ור"נ:
לה סָעִיף ט וכן ביישון כו'. ערש"י שם ב' ד"ה שרי להו כו' וכ"ד הרמב"ם אבל פשטא דגמ' לא משמע כן דמשמע דקאי גם איישון. ר"נ וכתב שדעת הראב"ד דבכולם צריך היתר קשרים חוץ מהדחה והראב"ד לשיטתו שפי' מש"ש ע"ד ב' אלא בקילוף ועירוי קאמר אבל חלקו עליו כל הפוסקי' ופי' בניגוב כמש"ש (ע"כ):
לו סָעִיף י כ"מ כו'. עבה"ג וכ"ד הרמב"ם וטור בשם הרמ"ה אבל הרא"ש וטור בשמו פ' כלישנא דסורא דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכרב והכל כלשון ראשון של רש"י שם:
לז סָעִיף יא גת כו'. ר"ש פי"א דתרומות מתני' ח' ויש ללמוד כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.