א קוּנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶם, וְכֵן אָסוּר בְּגִדּוּלֵי גִּדּוּלֵיהֶן, אֲבָל חִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן מֻתָּרִים, וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה גִּדּוּלֵי גִּדּוּלָיו מֻתָּרִים; וְכֵן הַדִּין אִם לֹא אָמַר: הָאֵלּוּ, אֶלָּא הָיוּ לְפָנָיו וְאָמַר: קוּנָם הֵם עָלַי. הַגָּה: וְכֶן אִם אָמַר פֵּרוֹת פְּלוֹנִי אוֹ מָקוֹם פְּלוֹנִי הֵם קוּנָם עָלַי, הֲוָה כְּאִלּוּ אָמַר: פֵּרוֹת אֵלּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן).
ב אָמַר: קוּנָם מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל אוֹ טוֹעֵם מֵהֶם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֵה כְּגוֹן חִטִּים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֵה כְּשֶׁזּוֹרְעִים אוֹתוֹ, כְּגוֹן שׁוּם וּבְצָלִים, אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִים וְכֵן מַשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם אֲסוּרִים. וְכֵן אִם אָמַר: קוּנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עַל פְּלוֹנִי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם.
ג אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: קוּנָם מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶן. אָמַר: קוּנָם שֶׁאֲנִי אוֹכֵל אוֹ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֵה; אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֵה, אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין.
ד אָמַר לַחֲבֵרוֹ: קוּנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרָן אוֹ נְתָנָן לְאַחֵר, מֻתָּר; אֲבָל כָּל שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ מְכָרוֹ וְאַחַר כָּךְ קְנָאוֹ אוֹ שֶׁנָּפַל וּבְנָאוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא בְּנָאוֹ בִּמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: אָמַר לוֹ: קוּנָם בֵּית אָבִי ךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָאָב, אָסוּר, דְּכָל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו קְרוּיִין בֵּית אָב (מָרְדְּכַי ספ"ק דְּגִטִּין ובא"ע סִימָן קמ"ו ועס"ק י"ב).
ה אָמַר: קוּנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס בּוֹ, אָסוּר בּוֹ לְעוֹלָם בֵּין שֶׁמֵּת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לַאֲחֵרִים; וְאִם נָפַל וּבְנָאוֹ, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹ וּבְמִדָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, מֻתָּר.
ו אָמַר: קוּנָם לְבֵיתְךָ זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, אָסוּר בּוֹ לְעוֹלָם, בֵּין שֶׁמֵּת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר בֵּין שֶׁנָּפַל וּבְנָאוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בְּמֵת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ, וְאוֹסֵר בְּנָפַל וּבְנָאוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּזוֹ וּמַתִּיר בְּזוֹ.
ז אָמַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן: קוּנָם בַּיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס, וּמֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר, שֶׁהָאוֹסֵר דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּתוֹ, הֲרֵי הוּא בְּאִסוּרוֹ עוֹמֵד. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: קוּנָם לְבֵיתִי שֶׁאַתָּה נִכְנָס, אִם מֵת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנִיָּתִי, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ, אִם מֵת, יִירְשֶׁנּוּ, שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר: נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין. אֲבָל אִם אָסַר עָלָיו הֲנִיָּתוֹ וּפֵרֵשׁ: בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין בְּמוֹתוֹ, אִם מֵת לֹא יִירְשֶׁנּוּ, שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר: נְכָסַי אֵלּוּ עָלֶיךָ אֲסוּרִים. וְע"ל סִימָן רכ"ג. הַגָּה: קָהָל שֶׁנָּדְרוּ כָּל מַה שֶּׁיִּגְבּוּ יִהְיֶה לְצֹרֶךְ בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבִנְיַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ, יִתְּנוּ מֶחֱצָה לָזֶה וּמֶחֱצָה לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבוּ לְהַסְפִּיק א' מֵהֶם (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רכ"ח בְּשֵׁם תשו' הָרַשְׁבָּ"א). מִי שֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יַלְוֶה מְעוֹתָיו לַאֲחֵרִים אִם לֹא בִּרְשׁוּת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, מֻתָּר לְהַלְווֹת בִּרְשׁוּת הָאֶחָד, דְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מַשְׁמָע אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְ ךָ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ"ח דַּף ע"ב ע"ד בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְאִשָּׁה הַמְשֻׁדֶּכֶת לוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה עָלֶיהָ, וְקֹדֶם שֶׁכְּנָסָהּ נָפְלָה לוֹ יְבָמָה, מֻתָּר לְיַבְּמָהּ, דִּלְשׁוֹן עָלֶיהָ אֵינָהּ בְּמַשְׁמָע אֶלָּא אִם נְשָׂאָה תְּחִלָּה. וְלֹא יִכְנֹס הַמְשֻׁדֶּכֶת אֶלָּא אִם כֵּן יַתִּירוּ לוֹ שְׁבוּעָתוֹ (שָׁם סוֹף דַּף רע"ג בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א וְהִיא בְּסִימָן תתי"ב).
ח אָמַר לַחֲבֵרוֹ: כִּכָּרִי זוֹ אֲסוּרָה עָלֶיךָ, אֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה אוֹ מְכָרָהּ לוֹ, אֲסוּרָה לוֹ. מֵת וְנָפְלוּ לוֹ בִּירוּשָׁה, אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְאַחֵר וְהוּא נְתָנָהּ לוֹ, מֻתֶּרֶת לוֹ; שֶׁלֹּא אָמַר אֶלָּא כִּכָּרִי, וְעַתָּה אֵינָהּ שֶׁלּוֹ.
ט אָמַר: קוּנָם בָּשָׂר וְיַיִן עָלַי, מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָּשָׂר וְיַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ טַעַם. וְאִם אָמַר: קוּנָם בָּשָׂר וְיַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אוֹ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל, אוֹ שֶׁאָמַר קוּנָם בָּשָׂר אוֹ יַיִן זֶה עָלַי, אָסוּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם (בָּשָׂר אוֹ) יַיִן.
י נִתְעָרֵב יַיִן זֶה שֶׁאֲסָרוֹ עַל עַצְמוֹ בְּיַיִן אַחֵר, אֲפִלּוּ טִפָּה בְּחָבִית, נֶאֱסַר הַכֹּל, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַשְׁאִיל עַל נִדְרוֹ נַעֲשָׂה כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּמִינוֹ.
יא הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ יֵינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁל מָקוֹם פְּלוֹנִי. דִּינוֹ כְּדִין הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ יַיִן זֶה שֶׁאָסוּר בַּתַּבְשִׁיל שֶׁנָּפַל בּוֹ וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. וְהוּא הַדִּין אִם אוֹתוֹ יַיִן נַעֲשָׂה חֹמֶץ אַחַר הַנֶּדֶר, שֶׁהוּא אָסוּר עָלָיו. אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה חֹמֶץ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, מֻתָּר, דְּיַיִן אָסַר עָלָיו וְלֹא חֹמֶץ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
יב אָמַר: קוּנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים עָלַי, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן וְיַיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם, אֲפִלּוּ הוּא חָדָשׁ. וְאִם אָמַר: קוּנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אוֹ שֶׁאָמַר קוּנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ עָלַי, אָסוּר אַף בַּמַּשְׁקִים הַיּוֹצֵא מֵהֶם וּבַתַּבְשִׁיל שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם טַעַם.
א סָעִיף א בחילופיהן. היינו שהחליפן בדבר אחר אסור אותו הדבר אחר וכתב הרא"ש פרק הנודר מן הירק דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר וכ"כ סמ"ג בשם ר"י והר"ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש (ומיהו היכא דלא אמר אלו כתב הר"ן דמותר בהחליפן אחר וע"ש) והתוס' פרק השותפין (נדרים דף מ"ז) כתבו כהרא"ש:
ב סָעִיף א וכן אסור בגידולי גידוליהן. בדבר שאין זרעו כלה והב"ח כתב דהרמב"ם והרא"ש וטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן לקמן סעיף ב' ולא כאן והכי נקטינן עכ"ל ולא משמע מידי בדבריהם דאי משום שכתבו כן בסיפא הא כמו שפירש הר"ן המשנה דסיפא ארישא נמי קאי כן יש ליישב דבריהם וכן משמע להדיא בכסף משנה שמפרש כן דברי הרמב"ם וכן פי' להדיא בדרישה דברי הטור וכן הוא בלשון המשנה שבהרא"ש האומר לאשתו קונם מעשי ידיך עלי קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסור ואע"ג שבמשנתנו אין הלשון כן ואפשר דילוג סופר הוא באשר"י מ"מ מאן מוכח וגם התוספות (דף נ"ה) כתבו והלכך גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה הגידולין אסורין וגדולי גידולים מותרים עכ"ל וע"כ באמר קונם פירות אלו מיירי מדכתבו בסיפא הגידולין אסורין הלכך אין להקל נגד דעת הר"ן והמחבר כיון שאין חולק בדבר וגם בתוס' משמע כן:
ג סָעִיף א גידולי גידולים מותרים. אבל הגידולים עצמן אסורים וכב"י בשם הרמב"ם פ"ה ולמה לא יבטל איסור בגידולים שרבו עליהן שהוא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב ולא כתב מאי הוציא כן גם בכסף משנה לא כתב דבר והוא ש"ס ערוך פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ט ע"א):
ד סָעִיף א פירות פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כלומר קונם תאנים או ענבים עלי כיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאם עליו כהקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר"ן ודלא כהעט"ז:
ה סָעִיף ב כגון חטים. וה"ה פירות האילן הגהת דרישה בשם מהרש"ל:
ו סָעִיף ב מותר בחילופיהן כו'. כתבו דרישה ופרישה דחילופיהן אפילו באין זרעו כלה מותר וכן הוא בהדיא בש"ע וכן מוכח ברא"ש והר"ן וכו' ולא משמע מידי וגם בטור משמע איפכא הלכך נראה דכיון שהגידולין אסורים השוו ואסרו גם החילופין:
ז סָעִיף ב על פלוני אסור. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו:
ח סָעִיף ג מעשה ידיך כו'. לא תיקשי לך מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמא באומר קונם ידיך למעשיהן (ע"ל סי' רל"ד ס"ק פ"ה) א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר"ב יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה ודכנגד חטים שלו עכ"ל ר"ן:
ט סָעִיף ד או שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרו לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו באלו כ"כ הריב"ש סימן שנ"ז וע"ל סימן רכ"ו ס"ק י"ג:
י סָעִיף ד מותר. שהרי עתה אינו ביתו:
יא סָעִיף ד ואפילו כו' במקומו הראשון. אלא שינהו במקום אחר ומשמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי:
יב סָעִיף ד דכל יוצאי חלציו כו'. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ"ז אם מכרו מותר אלא דמ"מ אסור לילך ליוצאי חלציו וכן כוונת התוס' בעירובין (דף ט"ו ע"ב) במ"ש וי"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו כו' ר"ל ומה שאמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך ר"ל יוצאי חלציו שהם קרויים בית אביך כדכתיב שבי אלמנה בית אביך ודלא כמ"ש מהר"ש אידל"ש שם שכתב וממכרו דגבי נדרים ל"ק להו דאין זה כריתות דאפשר שיקנה בית אחר עכ"ל גם התוספות פ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) והמרדכי הקשו שם בהדיא ממכרו דנדרים ג"כ אלא ודאי כדפרישית וע"ש ודו"ק. ומ"מ יש לגמגם על דברי הרב דבמרדכי ותוספות שם לא משמע אלא באמר ע"מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך שאני נכנס בו י"ל דאבית ממש קאמר דאיוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך:
יג סָעִיף ה אסור בו לעולם. כתוב בתשו' מהרי"ל סימן ר"ז על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו (אפילו) כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו ע"כ:
יד סָעִיף ה ואם נפל כו'. והב"ח השיג על הב"י דאע"ג דדעת הר"ן כן (וכן דעת הריב"ש בתשובה סימן שנ"ו) מ"מ מ"ש כן לדעת הרא"ש וטור ליתא אלא דעתם דאפילו בנפל ובנאו אסור ע"כ דבריו ולא ירדתי לסוף דעתו ועוד לדבריו קשיא מאי פשיט בירושלמי הא התם לא קאמר בית זה אלא גם דעת הרא"ש והטור כן וגם י"ל דהרא"ש מפרש הבעיא על ביתך אי אסור בנפל ופשיט לאיסור אבל בבית זה מותר וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם ני"ד ח"ה ונראה ראיה ברורה לזה דהא בירושלמי פשיט ליה מהאומר תנו בית כו' נפל חייב לבנותו כו' ובהמשכיר בית לחבירו קי"ל בס"פ השואל דאם אמר זה אין חייב לבנותו ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בח"מ סימן שי"ב וגם מדקאמר ש"ס התם אי דקאמר זה נפל אזדא לה משמע דפשיטא דבכל דוכתי כיון דקאמר זה נפל אזדא לה ואפשר אסיק אדעתיה הך מתניתין דמייתי בירושלמי שהביא הר"ן:
טו סָעִיף ו בין שמת כו'. דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות:
טז סָעִיף ו ויש מי שמתיר כו'. דלביתך לשון ראשון דייקא ולא זה:
יז סָעִיף ו ויש מי כו'. דזה דייקא ולא ביתך:
יח סָעִיף ז קונם בית זה כו'. משמע אע"פ שלא אמר בחיי ובמותי אסור ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל סעיף ה':
יט סָעִיף ז שהאוסר דבר שהוא שלו כו'. ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונס לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו. ב"ח ופשוט הוא:
כ סָעִיף ז מותר. ונראה דאם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל סעיף ד':
כא סָעִיף ז קהל כו'. ע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ט:
כב סָעִיף ז אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם כו'. לאו דוקא דה"ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהן כיון דטעמא הוא דקי"ל בפלוגתא דר"י ורבי נתן כרבי נתן שמשמע אפי' אחד מהם וכן משמע להדיא לקמן סימן רכ"ח סעיף מ' מיהו בתשובת ר' אליה מזרחי סימן נ"ב כתב דפלוגתא דר"י ור"ן לא שייך כאן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ"ש בנדון זה וע"ש:
כג סָעִיף ז ולא יכנוס המשודכת כו'. וב"י בסי' רכ"ח ריש דף רע"ד כתב ומה שכתב ויזהר שלא ישא המשודכת צ"ע ומביאו הד"מ ואפשר דטעמא הוא דשמא היתה הכונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עתה מיהו בבדק הבית הגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה משמע שכן מצא בתשובת הרשב"א וכ"מ מלשון תשובת הרשב"א שם ולפי זה מותר ליכנס המשודכת אלא שלא ישא אשה אחרת עליה וכ"מ בתשובת הרשב"א סי' תתי"ב עיין שם וא"כ דברי הרב צ"ע:
כד סָעִיף ח מותרת לו כו'. תימה דאמאי כתב סתם דמותרת לו כו' הא למ"ד לעיל סעיף ו' דמספקא לן אי תפיס ל' ראשון או אחרון אסור וכ"ש למ"ד תפוס לשון אחרון והיה נראה לומר דהכא שאני כיון שהמדיר אומר כן לאחר וכדמחלק הב"ח סעיף ו' בשם הריב"ש ור' ירוחם וטור אך בבית יוסף לא משמע כן שהרי מה שכתב לעיל סעיף ו' ויש מי שמתיר כו' ותפוס ל' ראשון כתב בבית יוסף שהוא הרמב"ם שכתב בלשון הזה שבסעיף ח' וכן כתב בעט"ז דאם אמר ככרי זה או ביתי זה דינו כמו גבי האומר ביתך זה בסעיף ו' שתופסין בו חומרות בו הלשונות עכ"ל וצ"ע:
כה סָעִיף ט מותר כו'. נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה"ג אזלינן בתר כוונתו כדלקמן סי' רי"ח ואסור בטעמן:
כו סָעִיף ט אסור בתבשיל שיש בו טעם יין. ע"ל סי' צ"ח ס"ק ה' כתבתי דיש לסמוך אטעימת ישראל דהתירה אף בזמן הזה והלכך אם יש אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס' מיהו כל זה שלא במינו אבל במינו אפילו באלף לא בטיל כדבסעיף שאח"ז וע"ל סימן ק"ב:
כז סָעִיף יב אפילו הוא חדש. שטעמו שוה דאזלינן בתר שמא:
א סָעִיף א פירות האלו וכו'. ע"כ שרואה אותם מדאמר האלו אלא שמ"מ אינם מוכנים לפנים כמו בסיפא משום הכי נקט בסיפא לפניו:
ב סָעִיף א אסור בחילופיהם. באשר"י פ' הנודר מן הירק בפסקיו כתב בזה ואפילו בחילופי חילופיהן ובב"י בשם הר"ן כתב דבחילופי חילופיהן מותר כ"כ כאן בש"ע בסמוך ותימה על ב"י שלא ראה הך דהרא"ש:
ג סָעִיף א וכן אסור בגדולי גידוליהן. כ"כ הר"ן הביאו ב"י דכמו דבסיפא בסעיף ב' באומר שאיני אוכל או טועם מהם אוסר אפילו בגידולי גידוליהן הכי נמי כאן ונראה דגם דעת הרא"ש כן שכתב בדף נ"ו שהגידולי גידוליהן אסורים בסיפא משום דהוה גוף האיסור כיון שאין זרעו כלה וא"כ גם באומר פירות האלו עלי מ"מ הרי נהנה מגוף האיסור וק"ו הוא דהרי בסיפא שאומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן וגידוליהן בזרעו כלה אפ"ה אסור אפילו בגדולי גידוליהן באין זרעו כלה כל שכן ברישא דאסור בחלופיהן ובגידוליהן אפי' בזרעו כלה דיהיה אסור באין זרעו כלה אפילו בגידולי גידוליהן ומטע' זה לא הוצרך הרמב"ם והטור לכתוב בהדיא ברישא דאסור בגידולי גידולין באין זרעו כלה דסמכו על ק"ו שזכרנו וע"כ יפה פסק כאן בש"ע בדין זה דגידולי גידולין אסורין באין זרעו כלה ומו"ח ז"ל כתב דזו היא דעת הר"ן לחוד אבל הרמב"ם והרא"ש והטור סבירא להו ברישא דגידולי גידולין מותרין והוציא פסק זה מהלכה ותמוה הוא מטעם שזכרנו ואדרבה הרא"ש כתב להדיא דאפילו חליפי חליפין אסורין כ"ש גידולי גידולין כיון שהוא ממש בעין שהרי לא כלה זרעו ע"כ ודאי פסק ההוא ברור וכ' ב"י בשם הר"ן דדוקא כאן שהוא פורט ואומר פירות אלו שווינהו כהקדש בחילופין וגידולין וכן באומר פירות מקום פלוני עלי אבל באומר קונם זיתים וענבים עלי כמ"ש סוף סי' זה שלא נתכוין אלא מאכילת אותו מין ולא שוינהו כהקדש ומ"ה לא מיתסר בחילופיהן וגידוליהן ע"כ והך גידולין שכתב בסוף הוא שלא בדקדוק דהא על כל פנים אסור בגידוליהן דהא פירות אותו מין הם והוא אסר כל המין עליו אלא בחילופין לבד יש חילוק וכן כתב הרא"ש בהדיא שם במשנה דלא בעינן שיאמר האלו אלא אמר קונם לחוד אלא משום חילופין לחוד דאין אוסרין אלא באומר אלו ואפשר שהר"ן מיירי באומר קונם זיתים וענבים של שנה זו עלי דאז מותר בגידולים שיגדלו אחר כן כל שלא אמר אלו ובזה חילופים וגידולים שוין:
ד סָעִיף ב שזרעו כלה. זה קאי אגידוליהן אבל בחילופיהן אין חילוק דאפי' באין זרעו כלה מותר בהם:
ה סָעִיף ב מותר בחילופיהן. דכי אכיל חילופיהן וגידוליהן לא טעים הנהו פירות דאסר עליה והוא אמר שאני טועם:
ו סָעִיף ב אפי' גידולי גידולין. וא"ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיש לו מתירין שהרי יש לנדר התרה בפתח או חרטה וכל שיש לו מתירין לא בטיל ברוב ב"י בשם רמב"ם ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם כמו שהקשה ב"י בשם הראב"ד וכ"כ ב"י בסמוך:
ז סָעִיף ב וכן אם אמר כו'. דבעיא היא בגמרא אם אסור בחילופיהן אם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו כיון שאין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו מה שאין כן באם הוא אוסר על עצמו שכן יכול לאסור גם פירות חבירו על עצמו א"ד חילופיהן וגידוליהן לא שנא הוא לא שנא חבירו ואזלינן לחומרא:
ח סָעִיף ג אמר לאשתו קונם מעשה ידיך כו'. כתב הר"ן קמ"ל רבותא דמייחד פירותיו של פלוני כי היכי דמייחד מעשה ידי אשתו כאומר האלו דמי ומיתסר בחילופים וגידולים וסיפא דשאני אוכל או טועם קמשמע לן רבותא דאפילו באומר פירות האלו שאני טועם הוה ליה כאילו לא אמר האלו ואזלינן בתר לשון שאני טועם דהא כאן הוי כאומר האלו כיון שמייחד כמו שכתבתי אלא דקשה לי כיון שיש כאן ב' לשונות הסותרים זה את זה דמלשון ממעשה ידיך הוה כאומר האלו דהא מטעם זה אסור בחילופיהן וגידוליהן וגם הטור ע"כ ס"ל כן דאל"כ ה"ל כאומר קונם זיתים וענבים דאין איסור בחילוף וגידול אלא ע"כ דהוי כאומר האלו כמ"ש הר"ן ומלשון שאני טועם משמע להיתר בחילוף ובגידול ויש לנו לילך לחומרא כמ"ש הטור אחר כך גבי לביתך זה בשלמא להר"ן לק"מ דס"ל לישנא בתרא עיקר בין לקולא בין לחומרא כמ"ש ב"י בשמו והר"ן סידר דין זה דלגבי אשתו שלא כסדר הטור אלא דנקט תחילה קונם מעשה ידיך ואח"כ שאני טועם ממילא יש לנו לילך אחר לישנא בתרא אבל להטור קשה ונ"ל דהטור ס"ל דאין שייך לומר דאזלינן לחומרא אלא במקום שאפשר להיות לשון אחד בלא חבירו דהיינו באומר ביתך זה דהיה אפשר לומר בית זה או להיפך לביתך לחוד ע"כ לא ידעינן הי מינייהו עיקר משא"כ באומר שאני אוכל ממעשה ידיך הוי לשון שאני אוכל עיקר לפי סידור דבריו דודאי לא סגי בלא"ה וכן לא סגי אם לא יאמר ממעשה ידיך א"כ אין כאן לישני דסתרי אלא ה"ק ממעשה ידיך לא יהא איסור אלא מה שאני אוכל נמצא דלשון שאני אוכל הוא נשאר עכ"פ עיקר כנ"ל נכון:
ט סָעִיף ו אסור בו לעולם. דיש לנו ספק אם ניזול בתר לישנא דלביתך ויהיה מותר במכירה ואסור בנפל או ניזול בתר זה ויהיה איפכא ואזלינן לחומרא ואסרינן בשניהם ויש שמתיר במת כו' דס"ל דלביתך עיקר דבתר לישנא קמא אזלינן ויש שאוסר בזו דס"ל לישנא בתרא דהוא זה עיקר:
י סָעִיף ז אע"פ שיצא מרשותו כו'. בטור כתוב בזה וכגון שפירש בחיי ובמותי קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר עכ"ל והוא ע"פ הרא"ש כמו שהביא ב"י ותמה ב"י על הסיפא דמותר ממ"נ אי מיירי בלא פירש בחיי ובמותי הא אפילו אומר בית זה מותר לפי דעת הרא"ש ואי בפירש למה יהיה מותר והביאו בפרישה בשם רש"ל דמיירי הסיפא שאמר בחיי ובמותי וכן מו"ח ז"ל כתב כן וכתב שאפ"ה מותר כיון שאמר תחילה לביתי לא מהני אח"כ בחיי ובמותי אף על גב דלעיל בסמוך כי אמר הנודר לביתך זה אזלינן לחומרא דהוה ג"כ לישני דסתרי אהדדי שאני התם דהנודר אומר כן דאפשר שלא יכנס לאותו בית לעולם אבל הכא דמדיר אומר לשמעון לביתי שאתה נכנס מה איכפת ליה לאחר שיצא מרשותו ולפיכך מותר ליכנס אחר מות המדיר אע"פ שאומר בחיי כו' וסברא זו כתב ריב"ש סי' שנ"ז עכ"ל וראיתי בריב"ש שם שלא חילק בין נודר למדיר אלא באין אומר בחיי ובמותי וכן הוא בר"ן דף מ"ו ד"ה בעי אבימי כו' והוא פשוט אבל באומר בחיי ובמותי לא ידעתי אפי' התחלה לדבר זה דהא אין כאן לישני דסתרי כלל דהכי קאמר אותו שהוא ביתי עכשיו לא תכנס בו לעולם אפי' לאחר מותי ותימה מאד הא כתבו כאן הטור והש"ע בסמוך האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי לא יירשנו כו' והא התם אמר תחילה שאתה נהנה לי דהוה ממש כמו לביתי ואפ"ה מהני מה שאמר אח"כ בחיי כו' וכן בגמרא דמבעיא ליה ככרי עליך ונתנו לו במתנה ככרי אמר לו כי איתא ברשותיה הוא דאסור א"ד עליך א"ל שוייה הקדש וב"י מביאה הרי דאע"ג דלשון ככרי מורה על ברשותו דוקא מ"מ אתי עליך ואסרו וכ"ש שאם אמר אח"כ בחיי וכו' והנלע"ד לפי דברי הרא"ש והטור הוא בדרך זה דהטעם שצ"ל בחיי ובמותי אע"ג דאמר קונם בית זה שאתה נכנס בו הוא משום דאין אדם משים אל לבו לאסור ביתו אחר מותו דלא קפיד אינש מסתמא אלא שלא יראה שונאו בביתו וע"כ לעיל שאמר קונם לבית זה שאני נכנס דאסור אפילו מת כו' א"צ בחיי ובמותי דפשיטא דהאוסר עצמו כוונתו כל ימי חייו כיון דאמר בית זה ודאי יש לו איזה שנאה להבית עצמו משא"כ כאן דאוסר את שלו על חבירו אע"ג דאמר זה כוונתו שלא יראה את שונאו נהנה מנכסיו ואחר מותו דרך עולם למחול לכל שונאיו ע"כ צ"ל בחיי ובמותי וע"פ זה נלע"ד עוד דאפילו שהצריכו הרא"ש והטור לומר בחיי כו' היינו לענין אחר מיתה מטעם שכתבתי אבל אחר מכירה ודאי אסור אפילו בלא פירש לאחר מכירתי דחד טעמא הוא שלא יראה שונאו נהנה מבית זה והדבר ברור בזה דאילו לענין מכירה קשה מה תיקן בלשון בחיי ובמותי אלא היה לו לומר בין אם יהיה בידי או ביד אחר וא"ל דלשון בחיי מורה על זה דהא זה הלשון אצטריך דאם לא יאמר אלא במותי יהיה היתר בחייו תיכף אלא ודאי דלא צריך תיקון אלא לענין מיתה אבל לא למכירה וכן משמע בסימן רכ"ו שכתב הטור אבל אם אמר חצר זו לא מהני כפייה שהרי אסור בו אף לאחר שימכור ועל פי זה מתורצות קושיות בית יוסף דסיפא שכתב הטור קונם לביתי שאתה נכנס כו' מיירי בלא פירש וקמ"ל דלענין מכירה מותר באומר לביתי ואין אוסר אלא באומר לבית זה דלגבי מכירה לא אכפת לן כלל אם אומר בחיי ובמותי ואגב מכירה נקט הטור גם מיתה כן נ"ל נכון לדעת הטור אבל להלכה כבר פסק הש"ע שא"צ כאן לומר בחיי ובמותי ומש"ה לא הזכירו אלא כל שאומר בית זה אסור אפי' מת או מכרו דכיון דאמר זה אסרו לעולם:
יא סָעִיף ז משמע אפי' אחד מהם. בתשובת רשב"א הביאו ב"י סי' רכ"ח מביא ראייה לזה מדקי"ל פרק השואל כרבי יונתן דאמר אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט בשור וחמור ואף זה בהשביעו משמע שלא ילויהו כ"א ברשות שניהם או ברשות אחד מהם לבד עכ"ל ולפי זה אף אם שניהם חיים די לו אם עושה ברשות אחד מהם ומה שהוזכר שמת אחד מהם מעשה היה כך וכן כתב בהדיא בסי' רכ"ח סעיף מ' ועיין מה שכתבתי שם מדברי ריב"ש סימן תנ"ג והיאך קיי"ל להלכה: ומה שכתב אחר זה) אלא אם כן יתירו לו שבועתו הטעם דאפשר דהכי קאמר שלא תהא שום אשה נשואה לו אחר נישואיה ולפי מה שכתב בסוף סי' ר"ח סעיף ה' דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נשואין כו' הכי נמי הוה כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל כן נ"ל:
יב סָעִיף ח ככרי זה אסורה כו'. גם בבית יוסף כתב שכן מצא הגירסא בטור אבל בטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר"י בפירוש שלו בנדרים וכן עיקר דעיקר הטעם כאן דמותר במת ונפלו לו בירושה הוא מטעם שלא אמר זה דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה דבסעיף ז':
יג סָעִיף י ביין אחר. אבל בחומץ לא איכפת לן ביש לו מתירין כיון שאינו מינו ונתבאר בסי' ק"ב סעיף א' דדבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו:
א סָעִיף א בחלופיהם. (והיינו שהחליפם בד"א אסור אותו הדבר אחר) כתב הרא"ש דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר והר"ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש ומיהו היכא דלא אמר אלו כ' הר"ן דמותר בהחליפן אחר ע"ש:
ב סָעִיף א בגידולי. בדבר שאין זרעו כלה והב"ח כ' דהרמב"ם והרא"ש והטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן והכי נקטינן עכ"ל אבל הט"ז והש"ך חולקין עליו ופסקו כהמחבר:
ג סָעִיף א מותרים. כתב הט"ז דבאשר"י פ' הנודר מן הירק בפסקיו כתב ואפי' בחילופי חילופיהן אסור ותימה על הב"י שלא ראה הך דהרא"ש עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכתב דט"ס הוא בפסק הרא"ש ע"ש):
ד סָעִיף א פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כגון קונם תאנים או ענבים עלי כיון שאסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר"ן ודלא כהלבוש עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ב אפילו. כתב הט"ז וא"ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיל"מ שהרי לנדר יש התרה בפתח או בחרטה ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם עכ"ל:
ו סָעִיף ג ידיך. כתב הש"ך וא"ל הא מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר"ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה וכנגד חטים שלו עכ"ל הר"ן:
ז סָעִיף ד שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרן לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו כ"כ הריב"ש:
ח סָעִיף ד ובנאו. משמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי ש"ך:
ט סָעִיף ד חלציו. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ"ז אם מכרו מותר אלא דמ"מ אסור לילך ליוצאי חלציו ומ"מ יש לגמגם על הר"ב דבתוס' ובמרדכי לא משמע כן אלא באמר ע"מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך כו' י"ל דאבית ממש קאמר דאילו איוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך עכ"ל הש"ך:
י סָעִיף ה לעולם. כתוב בתשו' מהרי"ל על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו אפי' כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו עכ"ל:
יא סָעִיף ו שנפל. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות והיש מי שמתיר וכו' ס"ל דלביתך ל' ראשון דייקא ולא זה והיש מי שאוסר כו' ס"ל דלישנא בתרא דהוא זה עיקר ט"ז וש"ך:
יב סָעִיף ז אסור. (משמע אפי' שלא אמר בחיי ובמותי אסור). ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל ס"ה וכן אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו דצריך להתחיל האיסור בעודנו ברשותו. ש"ך:
יג סָעִיף ז מותר. אבל אם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל ס"ד ש"ך:
יד סָעִיף ז משמע. כתב הש"ך לפ"ז לאו דוקא מת אחד מהם דה"ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהם (כיון דטעמא הוא דקיי"ל כרבי יונתן עד שיאמר יחדיו וכ"מ לקמן סי' רכ"ח סעיף מ' ובתשובת הרא"ם כתב שצריך דוקא רשות שניהם) דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ"ש בנדון זה עיין שם ועיין בסי' רכ"ח ס"מ:
טו סָעִיף ז המשודכת. כתב הש"ך דמצא בבדק הבית שהגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה וכן משמע מל' תשובת הרשב"א ולפ"ז מותר להכניס המשודכת וא"כ דברי הרב צ"ע וכתב הט"ז ולפי מ"ש בסי' ר"ח ס"ה דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשו נשואין וכו' ה"נ הוי כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל עכ"ל:
טז סָעִיף ז מותרת. כתב הש"ך תימא דאמאי כתב סתם דמותרת הא לעיל ס"ו מספקא לן אי תפוס ל' ראשון או אחרון א"כ אם אמר זה יהיה אסור לעולם וצ"ע ובט"ז כ' שבטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר"י וכן עיקר דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה בס"ז עכ"ל:
יז סָעִיף ט בתבשיל. כתב הש"ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה"ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן כדלקמן סי' רי"ח:
יח סָעִיף ט טעם. ואם יש ישראל אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס' מיהו כ"ז שלא במינו אבל במינו אפי' באלף לא בטיל ש"ך:
א סָעִיף ב אסור בחילופיהן. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו ש"ך. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סוס"י ס"ה בשם בנו הרב מהר"ש איגר זצ"ל שטען ע"ז דהא אחד מן האופנים שנתבאר הוא דבאמר פירות אלו עלי אם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין אבל הגדולים עצמן אסורים והטעם דלא בטל האיסור בגדולים מבואר בש"ך ס"ק ג' דהוא דשיל"מ והרי זה נכון באומר קונם עלי דבידו להתיר אבל באומר קונם על פלוני דאין ביד פלוני להתיר מהראוי דגם גידולים עצמן מותרין דעתה אינו דשיל"מ (עיין לעיל סימן ק"ב ס"ק יו"ד מ"ש בזה) וא"כ אינו בכל אופן שנתבאר ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' ודו"ק. ועיין בספר בני אהובה פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה ב' מ"ש בזה דלא תיקשי ממ"ש המחבר בא"ח סימן תמ"ג דחליפי חמץ מותרין ואפילו להמחליף דהא בש"ס מדמה להו להדדי ע"ש:
ב סָעִיף ז משמע אפילו אחד מהם. עבה"ט בשם רא"מ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ו שכתב דהיכא שהוא להקל כגון שנשבע שלא יעשה זאת וזאת או שלא יאכל זאת וזאת אין לסמוך על הרא"מ בזה להקל ואסור אפילו באחד מהם וע"ש עוד:
ג סָעִיף ז שיפרוט לך. עיין מה שהקשה על זה בסוף ספר מהר"מ ברבי מדלעיל סימן כ"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קי"ז:
ד סָעִיף ט בתבשיל שיש בו טעם. עיין בתשובת תשואת חן סימן נ"ז שכתב דאסור גם כן בתבשיל שנתבשל בקדרה של בשר ב"י אם נתבשל אחר הנדר אמנם אם נתבשל קודם הנדר מותר כדלקמן סימן רי"ז סעיף י"ב אפילו אם אמר קונם טעם בשר עלי דאז גם הטעם שיצא מבשר קודם שנדר בכלל זה מ"מ שרי לאכול התבשיל שנתבשל בקדרה של בשר קודם שנדר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא דלא כספר גינת וורדים כלל ס"ה ע"ש. וע' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן י"ז שכתב בגזירת צבור שהבשר יהיה טרפה אין חשש לאסור הכלים אף דכל היכא דשוי חתיכה דאיסורא גם הטעם אסור ויש לאסור גם הכלים מ"מ הא באם גזרו שהבשר יהיה טרפה אינו ענין לשויא ח"ד מדין נדר דהא א"א להיתר להעשות טרפה כדלעיל סימן ר"ה ואין ענין אך לדין תקנת הצבור שיש כח בידם לאסור המותר וכבר כתב בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן ע"א דבתקנת הצבור אזלינן בתר לשון בני אדם והא קי"ל דבלשון ב"א אין הטעם בכלל בשר ע"ש:
ה סָעִיף י זה שאסרו על עצמו. [עיין מש"ל סי' ק"ב ס"ק י' מזה]:
א סָעִיף א ואצ"ל כו'. שם נ"ב ב' א"ר ת"ש כו' באלו לא קמיבעיא כו' וז"ש ואצ"ל דהא אף בשאני טועם קמיבעיא להו ועס"ב:
ב סָעִיף א וכן אסור כו' ואם כו'. ר"נ במתני' הנ"ל ד"ה בדבר כו' ע"ש:
ג סָעִיף א אבל כו'. שם בא"ד ושם מ"ז ב' בד"ה ת"ש המקדש כו' ונהנה נהנה דחליפין מותרין צ"ל דחליפי חליפין מותרין וכ"כ הרא"ש בספ"ב דקדושין נ"ו ב' במתני' שם וברא"ש כאן בפסקיו כתוב ובגידוליהן ובחלופי חילופיהן וניכר שהוא ט"ס וכן ברמזים לא כתבם:
ד סָעִיף א וכן הדין כו'. טור והוא מתני' שם קונם הן לפי כו' וער"נ שם ד"ה קונם כו' ושם מ"ז א' ד"ה קונם כו'. ובה"ג כתב שהוא מדברי הרא"ש בפי' שם וכ"כ ב"י בתחלת דבריו ושגגה היא עברא"ש שם:
ה סָעִיף א וכן אם כו'. הר"נ בד"ה הנ"ל ובד"ה האומר לאשתו ע"ש:
ו סָעִיף ב כגון חטים כו'. פ"ב דכלאים עד שתתליע וער"מ שם ובפ"ט דתרומות מתני' ו' ד"ה ור"י כו':
ז סָעִיף ב כגון שום כו'. מתני' דתרומות שם וכת"ק:
ח סָעִיף ב וכן משקים כו'. שם נ"ב ב' בעיא ולא אפשיטא ולחומרא ובזה אין חילוק בין זרעו כלה וכן בחילופיהם להיתרא דלא כש"ך:
ט סָעִיף ב וכן אם כו'. עבה"ג והוא לשון הטור וכ"פ הרמב"ם ועמ"ש בא"ח ס"ס תמ"ג:
י סָעִיף ד או נתנן כו'. ר"נ מ"ז א' ד"ה מת כו' וכן מפורש שם ל"ה א' שניתנה כו' וכמ"ש בס"ח:
יא סָעִיף ד אפי' מכרו כו'. נלמד מנפל דלמטה ולא דמי למ"ש בפ"ד דב"ב (ס"ג א') גבי בן לוי מכרה ולקחה כו' וכמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ז דהתם משום שיורא עריב"ש שם:
יב סָעִיף ד או כו'. בר"נ שם וחסר שם בלשון הירושלמי ועברא"ש שם:
יג סָעִיף ד ואפי' כו'. שם בר"נ:
יד סָעִיף ד א"ל קונם כו'. תוס' דגיטין כ"א ב' ד"ה שלא כו' ובקדושין ה' א' ועירובין ט"ו ב' וש"מ:
טו סָעִיף ו אמר קונם כו'. הוא בעיא דירושלמי הנ"ל והרא"ש פי' שהם שני בעיות ופשיט הירושלמי לשניה דבלא אמר אלא זה בלבד נפל מותר אבל בעיא הראשונה לא נפשטה ותליא בפלוגתא דס"פ השואל ופ' בית כור וקי"ל שם דספקא הוא וכאן הוא לחומרא כמש"ש נ"ג א' ספק כו' וז"ש בין כו' אבל הר"נ מפרש דהכל בעיא אחת היא דפשיטא ליה דזה מותר בנפל אלא דמיבעיא ליה בביתך זה ונ"מ לנפל ופשיט דמשום זה ופירושו צ"ע דהיאך פשיט ליה ועב"י שישבו בדוחק וזהו וי"א הב' וכתב ב"י דמדברי הרמב"ם הביאו בש"ע ס"ה שכתב ככרי זה כו' משמע דפשיט הבעיא דמשום ביתך וזהו וי"א הראשון וכגירסתו בגמ' ככרי זה א"כ בגמ' שלנו איפשיט דמשום ביתך אבל לח"מ כתב דאין ראיה מדברי הרמב"ם שי"ל דוקא במדיר אמרינן כן וכמו שחילק הר"נ מ"ב ב' (ומ"ז א') ד"ה בעי כו' ועס"ז:
טז סָעִיף ז אמר כו'. דלא כרא"ש שכתב דוקא באמר בחיי ובמותי מדלא דחי כמו שדהו שם מ"ב ב' שאני כו' אבל הר"נ כתב דאמסקנא דשם סמיך ועבר"ג שם ד"ה בעי כו' ודברי הרא"ש צ"ע וכ"ש דברי הטור וכבר הקשה ב"י ועלח"מ:
יז סָעִיף ז אבל אם כו'. שם מ"ב וכנ"ל ס"ד:
יח סָעִיף ז כאומר כו' כאומר כו'. שם אלא כי כו':
יט סָעִיף ז קהל כו'. כמ"ש בב"ב קמ"ג א' מחצה כו':
כ סָעִיף ז מי כו' דכ"מ וכו'. כמ"ש בב"מ צ"ה ב' דרבא ס"ל כר' יונתן כו' ועש"ך וט"ז בסי' רכ"ח ס"מ:
כא סָעִיף ז מי שנשבע כו'. עש"ך:
כב סָעִיף ח ככרי זה. לשון הרמב"ם וכגירסתו בגמ' ועמ"ש בס"ז אבל הרא"ש וש"פ ל"ג זה וכתב הרא"ש בפי' שם ד"ה ככרי וכיון דלא אמר זה כו':
כג סָעִיף ט ואם אמר כו'. שם ב' ת"ש אר"י כו' כי מיבעיא כו' וכנ"ל:
כד סָעִיף י נתערב כו'. ירושלמי והביאו הר"נ שם א' במתני' בירושלמי כו' וכן הביאו הרא"ש וש"פ וכ"ה בגמ' שם נ"ט א':
כה סָעִיף יא האוסר כו'. כנ"ל ס"ג אמר לאשתו כו' וממנה למד הר"נ כמ"ש בס"א שם וכן אם אמר כו':
כו סָעִיף יא וה"ה כו'. דלא גרע מחילופיהן:
כז סָעִיף יא אבל כו'. כמ"ש נ"ב ב' וכבר יצא כו':
כח סָעִיף יב אפי' כו'. דקי"ל בפ"ה דעבודת כוכבים (ס"ו א') כרבא בחמרא חדתי ועינבי כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.