א מִי שֶׁאָסַר עַצְמוֹ מִכָּל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לִקְנוֹת מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם זַבִּינָא מְצִיעָא דְּאִית בֵּהּ הֲנָאָה לַלּוֹקֵחַ וְלַמּוֹכֵר, אֶלָּא לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. וְאִם אָסַר הֲנָאָתוֹ עֲלֵיהֶם, לוֹקֵחַ מֵהֶם בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ. וְזַבִּינָא חֲרִיפָא הוּא הֲנָאַת הַלּוֹקֵחַ וְלֹא הֲנָאַת הַמּוֹכֵר. הִלְכָּךְ, אִם אָסַר עַצְמוֹ מֵהֶם, יִקְנֶנּוּ מֵהֶם בְּיוֹתֵר, וּמוֹכֵר לָהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְאִם אֲסָרָם עָלָיו, יִמְכְּרֶנּוּ לָהֶם בְּיוֹתֵר, אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ, וְיִקְנֶנּוּ מֵהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְזַבִּינָא דְּרָמִי בְּאַפֵּהּ, הָוֵי הֲנָאַת הַמּוֹכֵר וְלֹא הֲנָאַת הַלּוֹקֵחַ. הִלְכָּךְ, אִם אָסַר עַצְמוֹ מֵהֶם יִמְכְּרֶנּוּ לָהֶם בְּפָחוֹת, וְיִקְנֶנּוּ מֵהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְאִם אֲסָרָם עָלָיו, יִקְנֶנּוּ מֵהֶם בְּפָחוֹת אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ, וְיִמְכְּרֶנּוּ לָהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה.
ב אָסַר הֲנִיָּתָם עָלָיו, הֲרֵי זֶה מַשְׁאִילָן וּמַלְוֶה אוֹתָם, אֲבָל הוּא לוֹ יִשְׁאַל וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם. וְאִם אָסַר הֲנָאָתוֹ עֲלֵיהֶם וַהֲנָאָתָם עָלָיו, לֹא יַשְׁאִיל וְלֹא יַלְוֶה לָהֶם, וְלֹא הֵם מִמֶּנּוּ.
ג מִי שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְּוִיִּם, בָּאִים וְנוֹטְלִין תְּרוּמוֹתָיו וּמַעְשְׂרוֹתָיו בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם אָמַר: כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ, יִתֵּן לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים; וְכֵן הַדִּין בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים לַעֲנִיִּים.
א סָעִיף א אסור לקנות מהם ולמכור להם. לעולם בכל ענין ואפי' שוה בשוה:
ב סָעִיף א ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם כו'. אבל שוה בשוה אסור בכל ענין:
ג סָעִיף א וזבינא חריפא. הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים:
ד סָעִיף א יקננו מהם ביותר. דוקא ולא שוה בשוה וכ"ש בפחות דאסור וכן באסרם עליו ימכרנו להם ביותר אבל לא שוה בשוה או בפחות דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה"מ כשאוסר בפי' דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות א"נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור. ר"ן. ומביאו הב"ח בקיצור ע"ל ס"ס ר"ד ס"ק ט':
ה סָעִיף א ואם אסרם עליו כו'. ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה פ' אין בין המודר וברמב"ם פרק ו' דנדרים ופוסקים והוסיף הרמב"ם פם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן ופשוט הוא:
ו סָעִיף א וזבינא דרמי באפיה. היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן. הר"ן. ומביאו הב"ח וכן אס אסר נכסיו עליהן אפי' מוכר שוה (ר' בק') [ק' בר'] אסור מיהו באוסר נכסיו אינו יכול לאסור על אחרים אלא בנכסים שהיו לו וכמ"ש בס"ק ד' בשם הר"ן:
ז סָעִיף ב ה"ז משאילן כו'. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ"א ס"ק ל"ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו. רמב"ם פ"ז מה"נ ומביאו הטור וכ"כ הר"ן ובדברי הרמב"ם שם מבואר דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה"ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה:
ח סָעִיף ג באין ונוטלין כו'. מפרש בש"ס (נדרים דף פ"ה) דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע"כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר ועמ"ש הר"ן שם דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע"כ מהאי טעמא ומביאו מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' ס"א ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נעלו מוציאין מידו ומכל מקום אם אכלו כבר פטורים מלשלם דהא ליכא ממון אבל אי איתשל עליו וכגון שנשאר מאותו דבר שנאסר דאם לא כן לא שייך ביה התרה מחוייבים לשלם מה שאכלו עכ"ד:
ט סָעִיף ג וכן הדין במתנות עניים. כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע"כ א"נ אם יש לו צדקה מופרשת א"נ אפי' אינה מופרשת ב"ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע"כ ונותנים לעניים. ב"ח וב"י. ועיין בתוס' י"ט ר"פ בתרא דנדרים:
א סָעִיף א וזבינא חריפא. פירוש סחורה שהכל קופצים עליה. ורמיא על אפיה פירוש עסק ביש דלא קפץ עליה זבינא ודומה לו כמונחת על פניו וכתב הר"ן דהא דשרי ליקח או למכור כל אחד לפי דינו היינו שאסר עצמו מישראל אבל אם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה מאתים במאה או איפכא שנדרו חל כבר על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע"ג דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם:
ב סָעִיף א שוה בשוה. כתב הטור בשם הרמב"ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור (פירוש כדגזרינן בסי' רכ"א ס"ה) דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א"א לו:
ג סָעִיף ג במתנות עניים. פירוש לקט שכחה ופאה. וכתב ב"י ה"ה לענין צדקה שב"ד שולחין וממשכנין אותו בע"כ ונותנים לעניים כיון דקיי"ל כופין על הצדקה:
א סָעִיף א חריפא. פי' סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר"ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר' בק' או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו אע"ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם:
ב סָעִיף א אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג"כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב"ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן:
ג סָעִיף א עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ש"ך:
ד סָעִיף ב משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ"א ס"ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב"ם ומבואר שם דה"ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד:
ה סָעִיף ג תרומותיו. מפרש בש"ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ' הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע"כ מה"ט ומסיק מהרש"ל דל"ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי' נטלו מוציאין מידם מ"מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל"כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ"ל:
ו סָעִיף ג עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה"ה לענין צדקה שב"ד שולחין וממשכנין בע"כ ונותנין לעניים כיון דקי"ל היו כופין על הצדקה כ"כ הב"י:
א סָעִיף א לוקח ביותר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ט שכתב דאפי' בכה"ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע"ש:
ב סָעִיף א יקננו מהם ביותר. עש"ך סק"ד בשם הר"ן ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר"ד ס"ק א':
ג סָעִיף ג ונוטלין תרומותיו. [עבה"ט מ"ש וכתב הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ד מ"ש בזה]:
א סָעִיף א אם ישמעו לו. כ"ה הגירסא העיקרית במתני' וער"נ ורא"ש שם:
ב סָעִיף א וזבינא כו'. הרא"ש בפסקיו וטור וכמ"ש בגמ' שם:
ג סָעִיף ב אסר כו'. נלמד מס"א וער"נ מ"ג א' ד"ה אביי כו':
ד סָעִיף ג מי כו'. עמ"ש בח"מ סי' פ"ז סל"ה: (ליקוט) מי כו' וכן הדין כו'. לכאורה ממ"ש וכן כו' ס"ל דטובת הנאה אינה ממון (עמש"ש בח"מ ס"ק קי"ב) אבל ליתא דא"כ קשה קושית הגמ' דא"כ בכהנים אלו ג"כ יטלו ע"כ אלא ע"כ פסק כאן כרבא ומ"ש וכן כו' כתב כן ע"פ הירושלמי שם וז"ל הירושלמי שם ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור"י אמר אין אדם נותן מעשרותיו כו' מתנית' פליגא על ריב"ח קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו ע"כ פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר תדע שהוא כן דתנינן כהנים אלו לוים אלו יטלו אחרים אבל זה צ"ע שהוא סותר דברי עצמו בפ"ב מהל' גניבה הלכה ה' גנב תרומה ישראלים שהפרישו אינו משלם תשלומי כפל לפי שאין להם בה אלא טובת הנאה וט"ה אינה ממון (וכ"פ בפ"ה מהל' אישות) וצ"ע וגם צ"ע שסותר דברי עצמו שפסק כתירוצא קמא בב"מ י"א ב' מטלטלי אגב מקרקעי הקנהו לו ומוכח דט"ה ממון וכן קשיא דברי הרי"ף אהדדי דרי"ף פסק ג"כ כתירוצא קמא הנ"ל ובספ"ג דפסחים מסיק דט"ה אינה ממון וע"ש ברי"ף וצ"ע אך על קושיא ראשונה היה אפשר לומר (כמ"ש הכ"מ) דיש חילוק בנדרים דאפי' ויתור אסור דאע"ג דט"ה אינה ממון אפ"ה אסור ומשמעות הירושלמי כן דלא תלי בפלוגתא דט"ה ממון אלא אם יכול ליתן בט"ה אלא שמגמ' דידן לא משמע כן דתליא בפלוגתא דט"ה אלא שהוא תופס להירושלמי כדרכו בכ"מ (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.