א נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם (וַיִּקְרָא ה, ד) הַיְנוּ שֶׁנִּשְׁבַּע בֵּין עַל דָּבָר שֶׁעָבַר, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבָּע שֶׁאָכַל וְלֹא אָכַל, אוֹ שֶׁלֹּא אָכַל וְאָכַל, בֵּין עַל דָּבָר שֶׁהוּא לְהַבָּא, כְּגוֹן שֶׁאוֹכֵל וְאֵינוֹ אוֹכֵל, אוֹ שֶׁלֹּא אוֹכֵל וְאוֹכֵל, וְכֵן כָּל דָּבָר אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ לֹא הֲרָעָה וְלֹא הֲטָבָה, כְּגוֹן שֶׁזָּרַקְתִּי לַיָּם וְלֹא זָרַקְתִּי, אוֹ שֶׁאֶזְרֹק וְלֹא אֶזְרֹק, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְלֹא יָשַׁנְתִּי, אוֹ שֶׁאִישַׁן וְלֹא אִישַׁן, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כְּגוֹן שֶׁנָּתַתִּי לִפְלוֹנִי אוֹ שֶׁלֹּא נָתַתִּי, אוֹ שֶׁאֶתֵּן לִפְלוֹנִי אוֹ שֶׁלֹּא אֶתֵּן, וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע עַל אֲחֵרִים כְּגוֹן שֶׁזָּרַק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק, כָּל אֵלּוּ שְׁבוּעוֹת בִּטּוּי הֵן, וְאִם שִׁקֵּר בִּשְׁבוּעָתוֹ חַיָּב קָרְבָּן.
ב יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ שִׁקֵּר בִּשְׁבוּעָתוֹ אֵינוֹ חַיָּב קָרְבָּן, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְקַיֵּם הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לְהָרַע לִפְלוֹנִי, כְּגוֹן לְהַכּוֹתוֹ אוֹ לְקַלְּלוֹ. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לְהַכּוֹת עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, חַיְלָא שְׁבוּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן פ"ג דִּשְׁבוּעוֹת). וְנִשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ דָּבָר פְּלוֹנִי, כְּגוֹן שֶׁיִּזְרֹק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם אוֹ שֶׁלֹּא יִזְרֹק, וְכַיּוֹצֵא בוֹ; אֲבָל עֲבֵרָה אִכָּא בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּשַׁקֵּר בִּשְׁבוּעָתוֹ. וְגַם אֵין לוֹ לִשָּׁבַע עַל חֲבֵרוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ עַל כָּל פָּנִים, וְאֵין חֲבֵרוֹ מְחֻיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יְקַבֵּל שְׁבוּעָתוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר: אָמֵן, אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: הֵן, אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ, אוֹ קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתָם הָאֲחֵרִים בִּשְׁבוּעָה, אִם קִיְּמוּ דְּבָרָיו הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִים. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַנִּשְׁבָּע עַצְמוֹ צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ, אִם אֶפְשָׁר, אַף עַל פִּי שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה שְׁבוּעַת שָׁוְא. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לִשָּׂא אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְשֶׁמָא לֹא תִּתְרַצֶּה וְאִכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהִיא רוֹצָה, צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכִי הַאי גַּוְנָא לֹא מִקְרֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, רַק שְׁבוּעַת בִּטּוּי, דְּהַנִּשְׁבָּע לִתֵּן דָּבָר לַחֲבֵרוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלוֹ, פָּטוּר מִשְּׁבוּעָתוֹ, וְהוּא הַדִּין אִם אֵינָהּ רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ, וְלָכֵן לֹא הָוֵי רַק שְׁבוּעַת בִּטּוּי (כ"מ מִתְּשׁוּבַת ריב"ש סִימָן שפ"ז הֱבִיאוֹ הַבֵּית יוֹסֵף).
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בִּסְחוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם מַשְׁבִּיעוֹ עַל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּשְׁבוּעָתוֹ.
ד נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, כְּגוֹן עַל אִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, אוֹ עַל אִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ, חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע לְאַמֵּת הָאֱמֶת עַל דָּבָר שֶׁהוּא יָדוּעַ לַכֹּל, כְּגוֹן עַל שְׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁנַיִם וְכַיּוֹצֵא בוֹ; אוֹ עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא אִישַׁן ג' יָמִים, אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֹאכַל ז' יָמִים, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מִכָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הָוֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא וּמַלְקִין אוֹתוֹ, וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר וְאוֹכֵל לְאַלְתַּר. הַגָּה: נִשְׁבַּע סְתָם שֶׁלֹּא יִישַׁן וְשֶׁלֹּא יֹאכַל, הָוֵי כְּאִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לְעוֹלָם, וְהָוֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא (בֵּית יוֹסֵף וד"מ סוֹף סִימָן רי"ג בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם וְכֵן כָּתַב הָרֹא"שׁ פֶּרֶק ג' דִּשְׁבוּעוֹת וְהַט"ו סוֹף סִימָן רי"ט).
ה נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, הֲרֵי זֶה שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֲפִלּוּ אוֹמֵר שֶׁרָאָה לְעוֹף גָּדוֹל פּוֹרֵחַ וְהוּא מְכַנֶּהוּ גָּמָל. הַנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁהוּא גֻּזְמָא קְצָת, כְּדֵי לְהַחֲזִיק דְּבָרָיו לֹא הָוֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם) אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל מַצָּה, אָסוּר לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח, לוֹקֶה וְאוֹכֵל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּצֵּל, אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל סֻכָּה. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּצֵל הַסֻכָּה, לוֹקֶה וְיֵשֵׁב בְּצֵל סֻכָּה. וְהָא דִּשְׁבוּעוֹת חָלִין עַל דָּבָר מִצְוָה בְּכוֹלֵל, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, אֲבָל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה, לֹא. (מוהר"ם מִפַּדָּוואָה סִימָן ע"ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב"ש ורי"ף וְתוֹסָפוֹת פ"ג דִּשְׁבוּעוֹת דַּף כ"ד ע"א בְּשֵׁם ר"י).
ו שְׁנַיִם שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶם עַל הַשְּׁבוּעָה, הַשֵּׁנִי פָּטוּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. לְפִיכָךְ אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁנִּשְׁתַּדְּכוּ זֶה לָזֶה וְקִבְּלוּ חֵרֶם לִנָּשֵׂא לִזְמַן קָבוּעַ, מִי שֶׁעִכֵּב וְהֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד אָסוּר לִנָּשֵׂא לְאַחֵר, וְהַלָּה מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. וְגַם הַמְעַכֵּב עַצְמוֹ מֻתָּר בְּלֹא הַתָּרָה לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שֶׁכְּנֶגְדוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם טָעַן זֶה הָעוֹבֵר הַמּוֹעֵד שֶׁהָיָה אָנוּס, אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁיִּתְחַיֵּב שֶׁכְּנֶגְדוֹ עֲדַיִן בִּשְׁבוּעָתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם רָצָה זֶה לִפְטֹר מִשְּׁבוּעָתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וְיַתִּיר לוֹ שְׁבוּעָתוֹ, שֶׁמָּא יָבִיא זֶה שֶׁכְּנֶגְדוֹ עֵדִים שֶׁהָיָה אָנוּס בַּדָּבָר שֶׁהֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד וְנִמְצָא עָבַר זֶה עַל שְׁבוּעָתוֹ אִם נִשָּׂא בְּלֹא הַתָּרָה (תְּשׁוּבַת מהרי"ו סִימָן קל"ז). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּשְׁנַיִם שֶׁנִּשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה, אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁנִּשְׁבְּעוּ יַחַד לַעֲשׂוֹת דָּבָר, כְּגוֹן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶם, הַשֵּׁנִי חַיָּב לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה וְהֵם ג' אוֹ יוֹתֵר, שֶׁאַף אִם עוֹבֵר הָאֶחָד הַשְּׁבוּעָה, הַשְּׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים צְרִיכִין לְקַיֵּם שְׁבוּעָתָן (מוהר"ם פַּאדוֹאָה סי' כ"ו ובריב"ש סי' תנ"ג). וְנִרְאֶה הָא דְּאִם נִשְׁבְּעוּ שְׁנַיִם בְּיַחַד וְלֹא נִשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה וְעָבַר הָאֶחָד הַשֵּׁנִי חַיָּב לְקַיָּם שְׁבוּעָתוֹ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁאֵינָן תְּלוּיִן זֶה בָּזֶה, אֲבָל אִם תְּלוּיִן זֶה בָּזֶה וְאִי אֶפְשָׁר לְאֶחָד לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ בְּלֹא חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לֵילֵךְ בְּיַחַד לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָאֶחָד עוֹבֵר וְקָשֶׁה לִשְׁנֵי לֵילֵךְ לְבַד, פָּטוּר גַּם כֵּן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רכ"ח סָעִיף מ"ד (תְּשׁוּבַת הרא"ש כְּלָל ח').
א סָעִיף א ולא אישן כו'. היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן סעיף ד' וכן בלא אוכל וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון שאמר שבדעתו היה כל מה שיהיה משמעות לשוני אי נמי כגון ששכח מה היה בדעתו וכדכתבו התוספות רפ"ג דשבועות דף כ' ע"ב וע"ל ר"ס ר"ח וסי' רל"ב ס"ק ל':
ב סָעִיף א חייב קרבן. ע"ל סימן רל"ט סעיף י"ז ס"ק ט"ז:
ג סָעִיף ב אבל אם נשבע כו'. כלומר אף על גב שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בתורה אלא דאתיא מדרשא הוי כדבר שהוא מדרבנן ושבועה חלה עליו וכדלקמן סימן רל"ט ס"י וע"ל סי' רט"ו סוף ס"ק י"א:
ד סָעִיף ב אבל עבירה איכא. ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא:
ה סָעִיף ב וגם אין כו'. כלומר אף שקרוב הדבר שחבירו יעשנו ולא הוי שבועת שוא ללקות עליו מכל מקום אין לו לישבע כיון שביד חבירו לעשות כמו שירצה וכן פי' הב"ח:
ו סָעִיף ב הרי אלו משובחים. שלא להרגילו להוציא שבועה לשוא:
ז סָעִיף ב וכ"ש שהנשבע כו'. עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן פ"ה דף מ"ב ע"ג מי שנתחייב בשבועה להשיא בתו לפלוני והיא לא נתרצית להנשא לו כמה חילוקי דינים:
ח סָעִיף ב וי"א דבכה"ג כו'. צריך עיון דהריב"ש לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להנשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר ויש לומר דמודה למהרי"ק ואף על גב דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי היינו דוקא התם דשייך לומר שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה ועוד נראה דאפי' תימא דלהריב"ש נפטר לעולם מידי שבועתו היינו בגונא דמיירי בתשובה שם דנשבע לבקשת קרובה של האשה וכדיהיב טעמא התם שהרי להנאתה נתכוין וסתמא כפירושו נמצא שאם לא רצתה לקבל הרי הוא פטור גמור לא מדין אונס אלא שלא נתבטלה שבועתו כו' הלכך מיד שאמרה שאינה רוצה הרי כאילו מחלה לו מה שאין כן בנדון דמהרי"ק וכ"מ בתשובת מהר"מ פדו"א סימן פ"ו במהרי"ק שכתב אף כי עבר הזמן ומעכב וממאן לקיים אשר נתקשר מכל מקום שכנגדו באיסורו קיים כי אולי ישוב בו ויחזור בתשובה להשלים החפץ מה שאין כן כשכבר נשא כו' וצ"ע:
ט סָעִיף ג צריך ליזהר בשבועתו. לאו מטעם שהבית נאסר עליו שאינו יכול לאסרו עליו אלא בקונם שהוא חל על החפץ אבל לא בלשון שבועה שהיא חלה על האדם:
י סָעִיף ד על איש שהוא אשה כו'. לא שאומר בפי' זה האיש אני נשבע שהוא אשה אלא אפי' אומר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש:
יא סָעִיף ד מכל פירות שבעולם כו'. ע"ל סימן רל"ב סעיף ה':
יב סָעִיף ה והוא מכנהו גמל. שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם:
יג סָעִיף ה לא הוי שבועת שוא. כדלעיל סי' רל"ב ס"ד ע"ש:
יד סָעִיף ה שבועה שלא אשב בצל סוכה כו'. משמע דעת המחבר כמ"ש הר"ן וז"ל אע"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה עכ"ל הובא בבית יוסף אבל העט"ז כתב כדברי הטור הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח וכן הנשבע שלא ישב בצל סוכת מצוה לוקה ויושב בד"א במפרש כמ"ש אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה:
טו סָעִיף ה והא דשבועות כו'. לכאורה משמע מלשון זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן כמו שאבאר גם בריב"ש ומהר"מ פדאו' שם אינו כן אלא כתב דבקום ועשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך (וע"ל ר"ס רל"ט ס"ק י"ט) כו' אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י' שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורים עם דברים המותרים עכ"ל וכן כתב הט"ו לקמן סי' רל"ח סעיף ז' והוא מן הש"ס פ"ג דשבועות:
טז סָעִיף ו אלא בשנים שנשבעו זה לזה. דהוי כמו כריתת ברית כשבועת אברהם לאבימלך שנשבעו זה לזה להיות שלום ביניהם ואחר כך עברו הפלשתים על השבועה ונפטרו גם ישראל משבועתם ונלחם שמשון עמהם:
יז סָעִיף ו השני חייב לקיים שבועתו כו'. ומזה משמע דלא כתשובת מבי"ט ח"ב סימן רס"ד ד' קכ"א ע"ד בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם וע"ש:
א סָעִיף א שלא אוכל. פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ הוה ליה תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש סימן רל"ב סעיף ה' אמר כל פירות שבעולם עלי כו' וכ"כ הרא"ש סוף פ"ג דשבועות:
ב סָעִיף א שזרקתי לים ולא זרקתי. פי' או לא זרקתי ועבר על שבועתו כפי מה שהיא:
ג סָעִיף א שבועות ביטוי. פי' שאלו נכללים בכלל נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והיינו כל דבר שבידו לעשותו דכתיב ביה להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות דהיינו לעצמו כגון שלא אוכל משא"כ דבר שביד אחרים שכ' אחר כך וכן הרעה לאחרים אינה בפסוק של ביטוי אלא נכללים בשבועת שוא ואין שם קרבן אלא עבירה היא בידו:
ד סָעִיף ב לקיים המצוה. שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן:
ה סָעִיף ב הרי אלו משובחין. שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא:
ו סָעִיף ב מכל מקום כשהיא רוצה כו'. ואם אינה רוצה הוא חייב משום שבועת שוא שבשעה שנשבע שישאנה נשבע לשוא שהרי אין בידו לכופה לכך ונראה דמודה דעה זאת באתן מנה לפלוני שאין שם שבועת שוא שהרי יש בידו הנתינה עכ"פ ואם לא ירצה חבירו לקבלו הרי הוא לא נשבע על הקבלה משא"כ בשבועה שישאנה שאי אפשר לו כלל לקיים הנשואין כל שהיא מעכבת והי"א ס"ל דגם שבועה שאשאנה לא הוה לשוא דהוא דומיא לאתן רק שחייב לתבעה שתנשא לו ואם לא תרצה לא נתבטלה שבועתו כלל ואין עליו עונש כי לא נתחייב אלא להנאת המפציר בו שיתן לו מנה או שישא את האשה הזאת ואם הם אינם רוצים נקי הוא כן הוא תוכן דברי ריב"ש סימן שפ"ז שהוא בעל היש אומרים כאן ואם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואחר כך לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוא נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן שהבאתי בסימן רל"ז סעיף ו' למדתי שצריך התרה דחיילה השבועה מחמת כולל דהא כל שהיא תרצה להנשא חל עליו איסור אחרת משום הכי גם עכשיו שהיא אינה רוצה מכל מקום השבועה חלה וצריך התרה כן נראה לי ואע"ג דבלאו הכי יש כולל כיון שחל על נשים שלא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כמ"ש רמ"א סי' רל"ט סעיף ח' מ"מ נפקא מיניה אם נשבע בפירוש מכל אשה שהיא בת בנים:
ז סָעִיף ג צריך ליזהר בשבועתו. כ"כ רמב"ם והטור כתב על זה ואיני מבין דבריו שהרי אין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בקונם כו' וכן נראה ליישב דהרמב"ם סבירא ליה כרמב"ן סוף סי' ר"ו דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרו בלשון נדר מהני ע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור את שלו על חבירו בלשון נדר אלא שהוציאו בלשון שבועה ע"כ צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס:
ח סָעִיף ד שנים שהם שנים. בב"י מביא עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:
ט סָעִיף ד ואוכל לאלתר. הטעם שנשבע שלא יאכל שבעה ימים הוא כנשבע להמית עצמו והוי ליה נשבע לבטל מצוה:
י סָעִיף ה שהוא גוזמא קצת כו'. אין לדברים אלו הבנה דכל שאינו אמת גמור היאך ישבע להחזיק אותה) ובלבוש כתב בזה לפי שדרך העולם להחזיק דבריהם בקצת גוזמא גם זה אינו מכוון דמכל מקום היאך ישבע על זה כיון שאינו אמת ומקור דין זה הוא ממרדכי פרק שבועות שתים והכי איתא התם בירושלמי אמר חזקיה הדין דמשתבע על תרין שהן תרין לוקה משום שבועת שוא והקשה רשב"ם דמתני' אמרה דוקא כשנשבע על דבר שאינו אמת אבל על דבר אמת אין כאן שוא ותירץ דהיכא דהוה קצת גוזמא להחזיק דבריו אין זה שבועת שוא אבל נשבע על תרין דאינון תרין שמאמת מה שא"צ הרי זה שבועת שוא עכ"ל הרי שלא בא להתיר רק מי שנשבע על דבר שהוא אמת רק בעיני בני אדם הוא קצת גוזמא ואין מאמינים לו אין בזה שבועת שוא שהשבועה היא צריכה לו וכ"ש אם הוא יותר גוזמא שיכול לישבע שהוא אמת דאין שבועה זאת בחנם אא"כ נשבע על מה שהוא פשוט בעיני הכל שהוא אמת שהשבועה היא בחנם ואם נתכוין גם רמ"א לזה לא הוצרך לכתבו דהא כבר כתב המחבר בסעיף ד' על דבר שהוא ידוע לכל ונכללו בו דברי המרדכי ותו דלא היה לו לרמ"א לכתוב זאת בסעיף זה דמיירי מדברים שהם שקרים בעיני העולם ועל כן אין ללמוד שום קולא מן הג"ה זאת להשבע על דעתו שהוא קורא שם על איזה דבר שלא כדרך העולם ובהדיא אסיקנא ברי"ף פרק שני דשבועות דלא אזלינן בתר דעתיה דהוא מכנה שם זה דכיון דכ"ע לא קרי ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוי ליה שבועת שוא ע"כ אלמא לא מהני מה שחושב בדעתו אלא כשכל עולם או רוב קורין אותו השם לאותו דבר שקורא הוא אותו אבל אם מקצת קורין אותו כך בטלה דעתו ג"כ דדוקא לענין ממון אמרינן ריש פרק המניח דרובא קרי לכדא כדא כו' דלא אזלינן בממון בתר הרוב אבל לא בשבועה החמורה כן נ"ל פשוט והרוצה ללמוד קולא מהג"ה זאת אין לו שורש ועיקר וכמדומה לי שרמ"א לא עיין בדברי המרדכי עצמו רק בסימני המרדכי על כן כתב כן:
יא סָעִיף ה אסור לאכול מצה. דחייל עליו שכלל כל מצה בשבועתו אפילו שאינו של מצוה:
יב סָעִיף ה דוקא במצות עשה. פירוש שיש מצות עשה לעשות איזה דבר ונשבע עליו בכולל שלא יעשה גם המצוה אבל אם נשבע על לא תעשה שהוא יעשנה וכללו בדברים אחרים שיעשה לא מהני שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך:
יג סָעִיף ו השני פטור משבועתו. הב"י כ"כ בשם רבינו ירוחם והשר משאנ"ץ וכתב שהביא רבינו ירוחם ראיה מפ"ק דסוטה ונ"ל שהראיה היא מדאמרינן סוף פ"ק דסוטה שאמר משה ליוסף הגיע השבועה שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם) והגיע השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך כו' ונ"ל מראיה זו להכניס דבר כללי בדין זה דקשה לי למה האריך משה לומר שהגיע השבועה שנשבע הקב"ה שיגאל אותנו והיה די לו לומר הגיע השבועה שהשבעת אותנו אלא ברור הוא שהקדים בזה כיון שרוצה לסיים ואם לאו אנו מנוקין משבועתך דמשמע לעולם ואי לאו הקדמה זו הי' מוכרח לילך לשם פעם אחרת אחר עצמותיו דאע"פ שאמר יוסף בשעת השבועה והעליתם את עצמותי מזה אתכם מי יימר דאתכם דוקא דלמא הכי קאמר אם יהיה אפשרות ליקח אתכם תקחו אתכם ואם לאו תבאו פעם אחרת אבל כיון שאמר יוסף פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם וגו' שהוא לשון מיותר לכאורה אלא ודאי שעיקר השבועה תלוי בפקידה זאת ועל כן הקדים משה שהגיע זמן הפקידה שיהיו נגאלין על כן אנו מנוקין לגמרי אם לא תראה עצמך ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים) אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית ליריד שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי ואירעו אונס להמקבל שלא יוכל להעמידה לאותו זמן אלא אחר זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל בענין שאם קבל עליו לתת איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן כיון שהוא אונס אדעתא דהכי לא חייב עצמו מ"מ זה העושה מקח גם כן לא התקשר אלא אם יבוא לאותו זמן כיון שהזמן גורם זה והוא עיקר בו משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כל כך ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל זה וכן מצינו לענין מכירה שמוכר אדם לחבירו לזמן ועייל ונפק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח כדאיתא בח"מ סימן ק"צ סעיף ט"ז ומבואר שם סעיף ט"ו דהיינו בדידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלאו הכי לא וכן הרבה כיוצא בזה שהתנאי שהמעשה תלוי בו דוקא אז אם לא נתקיים התנאי בטל המעשה ואם אינו תלוי בו לא נתבטל המעשה משום הכי נמי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה ואירע אונס באותו זמן שלא יכול אחד מהם לעשות הנשואין ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זה את זו כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזמן ההוא ויש עוד ראיה ממה שכתוב בסימן רכ"ח סעיף מ"א בשם הרא"ש דאף שעבר הזמן חלה השבועה וכפי מה שהבאתי שם לשון הרשב"א ותשובת רמב"ן מבואר לכ"ע שאין שבועת הנשואין בטלה בשביל ביטול הזמן דודאי אם עיכב אחד מהם במזיד ועובר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור לגמרי ממנו אפי' אח"כ כשירצה השני דהשבועה לא חלה אלא באופן שכל אחד יקיים מה שנשבע ואם יעבור אחד מהם על שבועתו אפי' על דבר קטן כל השבועה של זה שכנגדו בטלה משא"כ אם שניהם מוכנים רק שהאונס מעכב לאחד מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו על פי חכם זהו דבר ברור ועל כן כתב מהרי"ו סימן קל"ו ומביאו רמ"א בסמוך דבאם העביר המועד דפשיטא דאם הוא באונס לא בטלה שבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמן המוגבל ואינו ברור שהיה אונס הוי לי' כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אותה בו בזמן אלא שמכל מקום ילך זה ויתיר שבועתו ונראה דאף על פי שכתב שם מהרי"ו דהיתר זה אינו אלא לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא דהא חזינן בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות ומשום פרוצות דהיינו דלמא אניס הבעל במה שלא בא וסברה שלא אניס ה"נ שמא אניס הוא על כן צריך להתיר השבועה. וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל הקשה על מהרי"ו והלא הדבר ידוע דלא קבל עליו חרם או תקיעת כף אלא על תנאי זה שיבוא למקום פלוני למועד שקבעו ביניהם וכיון שלא בא אפילו הוי ליה אונס אין על האחר שום עונש ומותר לישא אחרת לכן נראה דקבלת השר משאנ"ץ עיקר וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמלתא ולא כהרב בהגהות ש"ע עכ"ל ודבריו אלה דברי תימה הם כמו שנתבאר ובודאי גם השר משאנ"ץ לא הקיל באונס שהרי כתב לשון המעכב דמשמעותו שהוא המעכב במזיד ולא דיבר כלל מאונס אלא באונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עוד כתב מהרי"ו שם דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים עכ"ל ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים הקנס לא יפטור את החרם כו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים על כן נראה שצריך התרה לזה) החרם על פי חכם כן נראה לי:
א סָעִיף א שלא אוכל. פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ ה"ל תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש בסימן רל"ב ס"ה באמר כל פירות שבעולם ט"ז:
ב סָעִיף א אישן. היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן ס"ד וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון ששכח מה היה בדעתו וע"ל ר"ס ר"ח וסי' רל"ב סי"ד:
ג סָעִיף ב המצוה. שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן ט"ז:
ד סָעִיף ב עבירה. ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא. ש"ך:
ה סָעִיף ב גונא. כתב הש"ך צ"ע דהריב"ש מרא דדין זה לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להינשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר וי"ל דמודה למהרי"ק ואף ע"ג דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה וצ"ע וכ' הט"ז דאם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואח"כ לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן למדתי שצריך התרה דחיילא השבועה מחמת כולל דכל שתרצה להנשא חל עליו איסור אחרת מש"ה גם עכשיו שהיא אינה רוצה מ"מ השבועה חלה וצריך התרה עכ"ל:
ו סָעִיף ג שלו. כתב הט"ז ואע"ג דאין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בלשון קונם צ"ל דס"ל להמחבר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני כדלעיל סי' ר"ו וע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור בלשון נדר רק שהוציאו בלשון שבועה לכך צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס עכ"ל:
ז סָעִיף ד סתם. ואפילו אמר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש. ש"ך. והב"י כ' עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:
ח סָעִיף ה מכנהו. שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם. ש"ך:
ט סָעִיף ה להחזיק. והט"ז חולק על הג"ה זו וכ' שאין לזה שורש ועיקר כלל והש"ך כ' שדעת רמ"א כהמחבר בסי' רל"ב ס"ד:
י סָעִיף ה אסור. דחיילא עליו שבועתו מפני שכלל כל מצה אפי' שאינה של מצוה (הנשבע לילך אחר המיעוט הוי שבועה לבטל המצוה ולא חייל כלל כ"ג. הנשבע שלא ליתן צדקה אין שבועה חל עליו. מבי"ט ח"א סי' ל"א. נשבע לבטל מצוה ובשעת שבועה לא היה מוטל עליו המצוה ואפשר שלא יבוא עליו חיוב מצוה זאת מעולם לא מיקרי לבטל המצוה. הר"י הלוי סי' י"א אבל הרש"ך ח"ב סי' פ"ב והראנ"ח כתבו דהוי נשבע לבטל המצוה. נשבע שלא יאכל מצה ופירות בליל פסח מיגו דחייל אפירות חייל נמי אמצה. כ"ג):
יא סָעִיף ה הסוכה. והלבוש כ' דצ"ל בפי' מצת מצוה וסוכה של מצוה אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור (וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה):
יב סָעִיף ה עשה. כ' הש"ך לכאורה משמע מל' זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן אלא החילוק הוא דבקום עשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכ"כ הרמב"ם נשבע שלא אוכל תמרים נבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים המותרים עם דברים האסורים עכ"ל והוא מהש"ס פ"ג דשבועות:
יג סָעִיף ו פטור. כ' הט"ז ומזה נלמד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלוני ליריד שאז זמן מכירת' ולא אח"כ ואירעו אונס להמקבל שלא היה יכול להעמידה לאותו זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל עליו בענין שאם קיבל עליו איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן פטור מהקנס מחמת אונס מ"מ זה העושה מקח ג"כ לא התקשר אלא דוקא שיביא הסחורה להזמן שגורם לזה והוא עיקר משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כ"כ ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל כך וכן מצינו בח"מ סי' קפ"ט דמי שמוכר לזמן ועייל ונפיק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח ומבואר שם סט"ו דהיינו בידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלא"ה לא מש"ה נמי באיש ואשה שנשתדכו וכו' וקבעו זמן לנישואין ואירע אונס שלא יכול אחד מהם להנשא באותו זמן ודאי לא בטל' עיקר השבועה כיון שאין עיקר הזיווג תלוי באותו זמן דוקא. דודאי אם עבר אחד מהם במזיד ועבר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור שוב לגמרי משא"כ אם האונס מעכב לא' מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו ע"פ חכם וע"כ כ' מהרי"ו ומביאו רמ"א כאן בהג"ה דאם הוא באונס לא בטלה השבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמנו ואינו ברור שה' אונס הוי כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אלא שמ"מ ילך לחכם ויתיר שבועתו ונראה דאע"פ שכ' שההיתר אינו רק לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא וכ"מ בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות כו' ודלא כב"ח שכ' דודאי לא חלה השבועה אלא על תנאי שיבא למועד שקבעו וכיון שלא בא אפילו ה"ל אונס אין על האחר כלום ומותר לישא אחרת וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמילתא ודלא כהגהת רמ"א עכ"ד ודבריו אלה דברי תימה הם אלא כמ"ש דבאונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עכ"ל הט"ז (ובנה"כ השיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסכים עם הב"ח ע"ש שמאריך בזה) וכתב הט"ז עוד בשם מהרי"ו דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים ע"כ ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים והקנס לא יפטור את החרם וכו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"כ נראה שצריך התרה לזה החרם ע"פ חכם עכ"ל ולע"ד צ"ע דאם צריך התרה אם מהני ההתרה בלי דעת חבירו שהרי נשבע ע"ד חבירו וצ"ע לדינא:
יד סָעִיף ו לקיים. כ' הש"ך מזה משמע דלא כתשובת מבי"ט שכ' בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם:
א סָעִיף א לבטא בשפתים. עיין לעיל סימן רל"ב סעיף י"ב בבאר הגולה לענין שבועה בכתב ועיין בזה בתשובת הר"א מזרחי סימן ע"ב ובתשובת מבי"ט סימן ט' ובתשובת מים רבים חי"ד סימן ס"ח ובתשובת חות יאיר סימן קנ"ד ובתשובת שב יעקב סימן מ"ט ובתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ס"ו ובחלק חו"מ סי' למ"ד אות י"ד ובתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן נ"ט וס' ובתשובת שמן רוקח ח"ב סימן כ"ז מה שהאריכו בזה. וע' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ב בשם הגאון מהר"ר מרדכי בנעט ז"ל שכתב ע"ד הסכמות שנותנים רבנים על הדפסת ספרים שלא ידפיס עוד אחר ספר זה י"ל דאינו חל דשבועה בכתב לא מהני והוא ז"ל חלק עליו דגזירה בכתב שגוזרים גדולים ודאי חל אלא שכתב דאם כבר מכר המדפיס הראשון ספריו אין בידו לעכב אחרים להדפיס ולמנוע מלאכת שמים אף שהוא תוך זמן שגבלו הרבנים בחרמותיהם כיון דלית ליה פסידא ע"ש (ובתשו' כ"י מש"ב הגאון המפורסם מהר"ר אפרים זלמן מרגליות זצ"ל ראיתי שאין דעתו כן אם דאף אחרי נמכר עדיין יש לו כל הזכות עד תום הזמן והאריך בראיות ושמעתי אשר ע"פ מעשה שהיה נחלקו בזה הענין עמודי התוך הגאונים גדולי דורינו נרם יאיר ולא נודע מי נצח את מי ואיך יפול דבר) גם בתשו' נו"ב שם כתב ג"כ דאף אי שבועה בכתב לא מהניא קבלה בכתב ודאי מהני ע"ש. וכתב עוד בסי' ס"ו דבשבועה שלוחו של אדם כמותו מדיכול לישבע על תנאי ע"ש ועיין בתשובת שמן רוקח שם שחולק עליו ודעתו דשבועה ע"י שליח לא מהני ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך להוכיח כדעת אביו הגאון ז"ל דשבועה חל ע"י שליח וכתב שגם בפסקי מהרא"י סימן רל"ד מבואר כן ויישב כל ההשגות שהשיגו עליו ע"ש [ועי' בספר בית מאיר לאה"ע סימן ק"כ ס"ד דפשיטא לו דשבועה א"א ע"י שליח דלבטא בשפתים כתיב. וכתב על הנו"ב הנ"ל שנעלם ממנו דברי הרמב"ן במסכת ב"ב דקכ"ו. ע"ש עוד מ"ש בזה. ולא ראה דהגאון נו"ב בעצמו בספרו צל"ח למסכת ברכות דכ"א הרגיש בזה וגם בנו"ב תניינא שם ובסי' קמ"ח האריך בזה. גם בתשו' ח"ס סימן ר"כ ורכ"ז האריך מאוד וביאר כמה פרטים וחילוקי דינים בענין שבועה ונדר ות"כ בכתב והחילוק בין אם כתב בלשון עבר או בלשון הוה או בפועל ממש. ובדין שבועה ות"כ ע"י שליח ואם שייך תנאי בת"כ והחילוק בזה בין דיני אדם לדיני שמים וגם החילוק בין שטר שהוא רק סיפור דברים ובין שטר קנין ע"ש באורך ותמצא נחת. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סימן שכ"ח מ"ש בביאור דברי רמב"ן הנ"ל]:
ב סָעִיף א או שאתן. עיין במשנה למלך פ"א מהלכות שבועות דין ב' שנסתפק באומר שבועה שיקח פלוני מנה ממני אי הויא שבועת ביטוי דומיא דאתן או הוי שוא דומיא דיזרוק ע"ש ועיין בסעיף ב' בהג"ה:
ג סָעִיף ב שיעשה חבירו. מי שנשבע להזמין בתו בוגרת לנישואין והיא אינה רוצה אם מחוייב לרצותה עד שתרצה עיין בתשובת הרב המבי"ט ח"א סי' פ"ה:
ד סָעִיף ו השני פטור. עבה"ט מ"ש ומ"מ צ"ע במה שכותבין כו' ובח"מ סי' רמ"ה בסמ"ע ס"ק ב' מבואר דאפי' כתב בפירוש והקנס לא יפטור אפ"ה אינו חל. דגמ"ר. ועיין בזה בספרי תשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ס"ח שהאריך הרבה בזה ע"ש:
א סָעִיף א בין כו'. עבה"ג וכן הסוגיא שם כוותיה איתמר שבועה כו':
ב סָעִיף א כגון כו'. ג' א':
ג סָעִיף א וכן כו' כגון כו'. הכל במתני' שם כ"ה א' ולישנא דמתני' יותר דייק דנקט להבא תחלה:
ד סָעִיף א ואפי' כו'. גמ' שם וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי:
ה סָעִיף ב אבל אם כו'. שם:
ו סָעִיף ב אע"פ כו'. כיון דלא אתי אלא מדרשא חיילא עליה שבועה וער"נ בנדרים ה א' ד"ה הקמ"ל כו' ועבב"ק צ"א ב' וקי"ל כמ"ד א"א רשאי כו' דסתם מתני' שם כוותיה ואף דבתענית י"א קי"ל כר"א תענית שאני דהא שמואל גופיה מוקים שם באשב בתענית. וס"ל להר"נ דאע"ג דבב"ק שם אמרינן דתנאי היא היינו מש"ש בשבועות אביא נשבע כו' שהרשות בידו משמע דמותר לגמרי אבל דחיילא ל"פ וצ"ע [וער"נ בחידושיו ועמ"ש בסי' רל"ט ס"ו]:
ז סָעִיף ב ונשבע כו'. ערש"י שם ד"ה ליתיה כו' אבל הרמב"ם ס"ל דמתליא תליא אם יקיים חבירו נתקיימא שבועתו וא"ל נתבטלה וה"ז שבועת שוא ול"ד שבועת שוא דשוא אינה אלא לשעבר כמש"ש כ' ב' אלא שבועת שקר כמש"ש כ"ה ב' לא ניכר כו'. ריב"ש סי' שפ"ז:
ח סָעִיף ב אבל עבירה כו'. בהנך דלעיל לוקה משום שוא כמש"ש במתני' אלא בסיפא. לישבע על חבירו כתב הרמב"ם דאינו לוקה ע"ש ודבריו תמוהין מאד וכבר נתקשו בזה הכ"מ והלח"מ אבל העיקר שאינו לוקה כיון דמתלי עד שיקיים חבירו ה"ל לאו שאין בו מעשה כמו באוכל ככר זו היום כו' לר' יוחנן שם ג' ב'. ותיקון דברי הרמב"ם הוא כך דהוי התראת ספק ר"ל דאם היה ידוע שלא יעשה חבירו הוי שבועת שקר או שוא והיה לוקה ואח"כ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקה וכצ"ל שם בפ"ה ה"ב ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק ואח"כ הוא לאו שב"מ ואין לוקין עליה כמ"ש בהלכות סנהדרין ונתחלף שם וכן הר"ת שב"מ נתחלף וכ' שמ"ב וכ' שבו מפורש בתורה והוא טעות מפורסם ודברי לח"מ דחוקים מאד וז"ש וגם אין כו' ר"ל אף שאינו לוקה וגם אפשר שיתקיים מ"מ שמא לא יתקיים ואיסורא דאורייתא מ"מ איתא.
ט סָעִיף ב אא"כ כו'. שם כ"ט ב':
י סָעִיף ב או כו'. שם ל"ו א':
יא סָעִיף ב ואע"פ כו'. כשיטתו דאז אינו עובר:
יב סָעִיף ב וכ"ש כו'. כדי שלא יעבור ומצווה ע"כ מדאורייתא כנ"ל:
יג סָעִיף ב וי"א כו'. ממש"ש כ"ה א' שאתן כו' אלא שדעתו אם יקבל פלוני וראיה ממ"ש בספ"ח דנדרים האומר לחבירו כו' בא ונוטל כו' ול"ק אם אין אני נותן כו' אלא דבכה"ג אצ"ל כלום אמרת אלא כו' דבלא"ה מותר כיון שאינו רוצה ועתוס' בגטין ל' א' ד"ה מי כו' ואור"י כו' ואע"ג דאמרינן שם ע"ד ב' וא"ר מתקנתו כו' שאני שם דאפי' א"ל מחולין לא מהני משא"כ בנדרים וכמש"ש דלצעורה קמכוין הר"נ וריב"ש שם:
יד סָעִיף ג בד"א כו'. עבה"ג ומשנה למלך הביא ראיה לדברי הרמב"ם ממ"ש בנדה מ"ו ב' לפי שמצינו כו' לזדון שבועה ומוקמינן שם כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים:
טו סָעִיף ג אבל אם כו'. כ"ה נוסח הטור ור"ל שנשבע שלא יכנס חבירו דלהשביע חבירו ודאי א"א וכ"כ בנוסחא שלנו וגם הטור מפרש דברי הרמב"ם כך דלא כלח"מ:
טז סָעִיף ג צריך כו'. ר"ל שמעון ובנוסחא שלנו כ' דהוא חייב וכבר הקשה עליו לח"מ שאפי' בנדרים כ' בפ"ה מה"ג דכה"ג אינו חייב וער"נ בנדרים ט"ו א' ד"ה הלכה כו':
יז סָעִיף ד נשבע סתם כו'. עמ"ש בסי' רי"ט:
יח סָעִיף ה הנשבע ע"ד כו'. ער"נ בנדרים כ"ד ב' סד"ה נדרי הבאי. ומש"ה ניחא כו'. וכ"כ בשבועות שם בשם ר"ת:
יט סָעִיף ה בצל סוכה. עש"ך. אבל הגירסא בכל הספרים בשם הירושלמי כמ"ש בש"ע:
כ סָעִיף ה והא כו'. תוס' כ"ד א' ד"ה אלא. ור"י כו' וכ"כ הריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"נ וש"פ:
כא סָעִיף ו שנים כו' לפיכך כו'. כמ"ש בסוטה י' א' וערש"י שם ד"ה הוחל כו' ועבב"ר ס"פ ויצא:
כב סָעִיף ו ואפי' כו' דאינו אף כע"א כיון שנוגע בדבר: (ליקוט) ואפי' אם טען כו'. דלא הוי אפי' כע"א כיון שנוגע בעדותו לאו כל כמיניה ואף לענין איסורא ועתוס' דקדושין מ"ג ב' ד"ה וכן כו' וי"ל כו' (ע"כ):
כג סָעִיף ו ומ"מ כו'. כמ"ש רש"י מ"ג א' ד"ה ויוציא כו' ואף תוס' לא הקשו אלא וכי עבדינן תקנתא לרשיעי משא"כ כה"ג:
כד סָעִיף ו וכ"ז כו'. ער"נ בנדרים כ"ז א' סד"ה לרבא כו'. ודוקא בהתרת חכם כו' אבל כו' וכ"ש בכה"ג וראיה ממ"ש בנזיר כ' ב' הריני כו' ושלו קיים אע"ג דנשבעו יחד אף לאוקימתא דגמ' ואת מאי כ"ש לס"ד דאמר ואת לגמרי וגמ' ל"ק אלא משום דתלי הא לא תלי מיתוקמא שפיר. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.