א שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, סְתָם, אָסוּר בְּכָל שֶׁהוּא, אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל כַּזַּיִת. וְאִם פֵּרֵשׁ: כָּל שֶׁהוּא, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: שֶׁלֹּא אֶטְעֹם, חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא.
ב נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אָסוּר אַף לִשְׁתּוֹת, דִּשְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת, מֻתָּר לֶאֱכֹל.
ג שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה, וְאָכַל אוֹ שָׁתָה מַאֲכָלִים אוֹ מַשְׁקִים רָעִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
ד אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. וְאִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כָּל שֶׁהוּא מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, וְאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, חַיָּב עַל הַשְּׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻשְׁבָּע מֵהַר סִינַי עַל חֲצִי שִׁעוּר. וְכֵן אִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, חַיָּב עַל הַשְּׁבוּעָה. (רַמְבַּ"ם פ"ה מה"ש דִּין ח').
ה נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאִסוּרֵי תּוֹרָה, הֲרֵי זוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל.
ו שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל נְבֵלָה וּשְׁחוּטָה, אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, סְתָם, חָלָה הַשְּׁבוּעָה גַּם עַל הַנְּבֵלָה. וְכֵן אִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים, וְחָזַר וְאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, חָלוּ שְׁתֵּי הַשָּׁבוּעוֹת עַל הַתְּאֵנִים. הַגָּה: הַנִּשְׁבָּע לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, אִם תִּרְצֶה עַד הַפֶּסַח, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְקַדְּשָׁהּ, שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה חָלָה עַל יְדֵי כּוֹלֵל, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְחֻיָּב לְקַדְּשָׁהּ רַק כְּשֶׁתִּרְצֶה עַד הַפֶּסַח, וּבְלָאו הָכֵי אֵינוֹ מְחֻיָּב. וְאִם שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה הָיְתָה לְתוֹעֶלֶת הָאִשָּׁה, אוֹ עַל יְדֵי שִׁדּוּכִין, אֵין לוֹ כֹּחַ לְהַפְקִיעַ זְכוּתָהּ וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַתִּיר הַשְּׁנִיָּה וּלְקַיֵּם הָרִאשׁוֹנָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הר"ן סי' פ"ב).
ז אָמַר: קוּנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, דְּחָשִׁיב שַׁפִּיר אֲכִילָה.
ח אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל הַיּוֹם, וְאָכַל עָפָר, יָצָא יְדֵי שְׁבוּעָה דְּהָא אַחְשְׁבֵיהּ אֲכִילָה.
ט שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל עָפָר, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל אֲכִילָה סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ: שֶׁלֹּא אֹכַל עָפָר, וַאֲכָלוֹ, חַיָּב בְּכַזַּיִת. וּבְפָחוֹת מִכַּזַּיִת, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְכֵן שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל חַרְצָן, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר עַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת.
י שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, חַיָּב עַל כָּל כַּזַּיִת וְכַזַּיִת שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנָּהּ, וְאָסוּר אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ, אֲבָל אָסוּר אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא. וּמִכָּל מָקוֹם אִם שִׁיֵּר מִמֶּנָּהּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, חַיָּב כְּאִלּוּ אֲכָלָהּ כֻּלָּהּ. הִלְכָּךְ אִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, גַּם הַשְּׁנִיָּה חָלָה, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל כֻּלָּהּ, אֲבָל מִקְצָתָהּ יָכוֹל לֶאֱכֹל, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבַּע עַל קְצָתָהּ. וּכְשֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִמֶּנָּהּ, עָבַר עַל הַשְּׁנִיָּה. וּכְשֶׁגּוֹמֵר לְאָכְלָהּ, מִתְחַיֵּב בָּרִאשׁוֹנָה.
יא אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, אֵין הַשְּׁנִיָּה חָלָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל כֻּלָּהּ אִם לֹא שֶׁיֹּאכַל מִתְּחִלָּה מִקְצָתָהּ.
יב שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע, וְחָזַר וְאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר, אֵין הַשְּׁנִיָּה חָלָה. אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע אֵלּוּ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר, גַּם הַשְּׁנִיָּה חָלָה. וְאִם אָכַל תֵּשַׁע אֵלּוּ וְעוֹד אֶחָד, עוֹבֵר עַל ב' הַשְּׁבוּעוֹת.
יג שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע, יֵשׁ כָּאן שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת. וְאִם אָכַל ט', עוֹבֵר עַל הַשְּׁנִיָּה; וּכְשֶׁאוֹכֵל הָעֲשִׂירִית, עוֹבֵר גַּם עַל הָרִאשׁוֹנָה. וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁלֹּא נָדַר מִכִּכָּרוֹת יְדוּעוֹת, אֲבָל אִם נָדַר מִכִּכָּרוֹת יְדוּעוֹת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה נֶאֱסָר בְּכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה שֶׁבָּהֶם.
יד שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, מִקְצָתָהּ נָמֵי בְּמַשְׁמָע, שֶׁנִּשְׁבַּע עַל כָּל כַּזַּיִת וְכַזַּיִת מִמֶּנָּהּ שֶׁיֹּאכְלֶנָּה. לְפִיכָךְ נִשְׂרַף מִקְצָתָהּ, חַיָּב לֶאֱכֹל הַמּוֹתָר, שֶׁהֲרֵי יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע עַל כָּל כַּזַּיִת וְכַזַּיִת מִמֶּנָּהּ שֶׁיֹּאכְלֶנָּה. וּמִיהוּ כְּשֶׁהִיא לְפָנֵינוּ, צָרִיךְ לֶאֱכֹל כֻּלָּהּ.
טו שְׁבוּעָה שֶׁאֹכְלֶנָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ. לְפִיכָךְ נִשְׂרַף מִקְצָתָהּ, אֵין צָרִיךְ לֶאֱכֹל הַמּוֹתָר, שֶׁלֹּא יָצָא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ.
טז שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה לַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ וְעָבַר מִיָּד אֲפִלּוּ אִם לֹא יֹאכְלֶנָּה; וְאִם יֹאכְלֶנָּה, קִיֵּם שְׁבוּעָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא עַל הַשְּׁנִיָּה. הִלְכָּךְ מוּטָב שֶׁיֹּאכְלֶנָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר גַּם עַל הָרִאשׁוֹנָה. וְאִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכְלֶנָּה, מִיָּד עָבַר עַל הַשְּׁנִיָּה, וְאִם יֹאכְלֶנָּה יַעֲבֹר גַּם עַל הָרִאשׁוֹנָה, הִלְכָּךְ מוּטָב שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה, כְּדֵי שֶׁלּא יַעֲבֹר גַּם עַל הָרִאשׁוֹנָה. צִבּוּר שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל דָּבָר, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱרִימוּ עַל הֶפְכּוֹ, אִם לֹא הִתִּירוּ הַחֵרֶם הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁהֶחֱרִימוּ הַשֵּׁנִי, אֵין הַשֵּׁנִי כְּלוּם. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רכ"ח סָעִיף ל"ה.
יז מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר, וְחָזַר וְנִשְׁבַּע לְבַטֵּל שְׁבוּעָה הָרִאשׁוֹנָה, וְנִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִי אַמְרִינָן שֶׁנִּפְטַר מִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא וְתַחֲזֹר שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה מִשְּׁבוּעַת שָׁוְא לִשְׁבוּעַת בִּטּוּי, כֵּיוָן שֶׁמָּצְאָה מָקוֹם לָחוּל.
יח הַנִּשְׁבָּע לִפְרֹעַ לִפְלוֹנִי מָנֶה בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ לְאַחֵר בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְכָתַב בַּשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן: כָּל זְמַן שֶׁיִּתְבְּעֶנּוּ, וְכֵן בַּשֵּׁנִי, וְעַכְשָׁו בָּא הַשֵּׁנִי לְתָבְעוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תָּבְעוּ הָרִאשׁוֹן, חַיָּב לִפְרֹעַ לַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי מָצְאָה הַשְּׁבוּעָה מָקוֹם לָחוּל. אַךְ אַחַר כָּךְ יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם הָרִאשׁוֹנָה, אִם יָכוֹל.
יט נִדּוּי אוֹ אִסוּר חָל עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהָאוֹמֵר: קוּנָם אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לִי אִם לֹא אֹכַל הַיּוֹם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אִם לֹא אָכַל, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. וְכֵן אִם אָמַר: הֲרֵי הוּא מְנֻדֶּה אִם לֹא יֹאכַל הַיּוֹם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אִם עָבַר הַיּוֹם וְלֹא אָכַל, הֲרֵי הוּא מְנֻדֶּה; וְאֵין זֶה מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: לֹא תֹּאכַל, וְתִתְנַדֶּה.
כ נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר זֶה שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה, וַאֲכָלוֹ, אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ, נִשְׁאָל עָלָיו וְנִפְטָר מִשְּׁבוּעָתוֹ.
כא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זֶה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זֶה, אֵין הַשְּׁנִיָּה חָלָה. וְאִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה, חָלָה הַשְּׁנִיָּה.
כב הֲרֵי שֶׁאָכַל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַיּוֹם, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַיּוֹם, יֵשׁ כָּאן עֹנֶשׁ שְׁתֵּי שָׁבוּעוֹת לְשֶׁקֶר.
כג מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, שְׁמָהּ מַתָּנָה אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעוֹת; לְפִיכָךְ אִם נִשְׁבַּע לִתֵּן שׁוּם מַתָּנָה, יָכוֹל לִתְּנָהּ כָּךְ.
א סָעִיף א אסור בכל שהוא. דחצי שיעור אסור מן התורה:
ב סָעִיף א אבל אינו חייב. קרבן או מלקות:
ג סָעִיף ב אסור אף לשתות. וחייב קרבן ומלקות על השתייה:
ד סָעִיף ב מותר לאכול. ואפילו איסורא ליכא:
ה סָעִיף ד אינו חייב. נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו מיהו היינו בנשבע כשהוא בריא שהיה אז אסור בנבלות וטריפות אבל נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול אם כך חלה השבועה ויש להתיר לו מיהו י"ל דאף בכה"ג לא חיילה השבועה כיון דמותר לו לאכול משום פקוח נפש אם כן השבועה נמי לא חלה דנשבע ועומד מהר סיני על המצוה דפקוח נפש והוא נשבע לבטל מצוה זו ונראה דיש להחמיר ולהתיר לו:
ו סָעִיף ד וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית כו'. ודעת הרשב"א בתשו' סי' תרי"ו דאין השבועה חלה על חצי שיעור דאורייתא וכן כתבו התוס' בשבועות סוף דף כ"ג דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה מושבע ועומד מהר סיני הוא ואינו חייב בשבועה מיהו ברישא הנשבע שלא לאכול כל שהוא מנבילה וטרפה נראה גם מדברי התוס' שם דחייב על השבועה (עב"ח) ונראה דיש להתיר השבועה ולא יעבור וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ט:
ז סָעִיף ו חלה השבועה כו'. דכיון שכולל דברים האסורים עם דברים המותרים חלה גם אדברים האסורי' מגו דחיילה שבועה אדברים המותרים וכן בתאנים אע"ג דאין שבועה חלה אשבועה כדלקמן סעיף כ"א בכולל חיילה:
ח סָעִיף ו שהרי אינו מחויב כו'. ומתוך שחלה באותו זמן שאינו מושבע לקדשה חלה גם כן כשהוא מושבע לקדשה:
ט סָעִיף ז קונם אשתי נהנית לי כו'. כלומר שלא אהנה ממנה ובשבועות נמי דינא הכי וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקים שאינם ראוים לשתוה או שאכל נבילות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת ביטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובים אצלו שבועה שלא אכלתי ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שכבר אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכל זה שייך נמי לענין קונם כשתלה הנדר באוכל ולא אוכל:
י סָעִיף ט פטור אבל אסור. משום דמספקא לן כיון דמיירי דלא אכלי להו אינשי בכל שהוא קאמר או לא הלכך פטור ממלקות שאין לוקין מספק ואיסורא מיהא איכא וכן בחרצן:
יא סָעִיף י שבועה שלא אוכלנה כו'. כתב הרב בין שאמר שלא אוכלנה לככר זה:
יב סָעִיף י אבל אסור אפילו בכל שהוא. כ"כ הטור ולא ידעתי מנ"ל הא וגם לקמן סעיף ט"ו בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אמרינן שאין צריך לאכול המותר ומשמע דאפילו איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב"ח סעיף ח' נראה מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפי זה י"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלנה אסור אפי' בחצי שיעור אבל באוכלנה לא נתחייב אלא לאכול כולה אבל צ"ע מנ"ל לחלק בכך דודאי ל"ד לחצי שיעור דהתם כיון דאסר עליו סתם אמרינן אע"ג דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית לענין איסורא אפי' חצי שיעור אסור מה"ת אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית ככר דודאי לא מיתסר בחצי שיעור וכ"מ מלשון רש"י והר"ן דכתבו דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצת לא אסר עליו כו' ומכ"ש למ"ש הב"ח לעיל סעיף ד' דדעת הטור דאף בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבילה לא חיילה השבועה כיון דאיכא איסורא בחצי שיעור א"כ אם איתא דנשבע שלא יאכלנה איכא איסורא בחצי שיעור אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השניה וצ"ע:
יג סָעִיף י ומכל מקום אם שייר כו'. ובספר תורת חיים פ"ג דשבועות דף פ"ו ע"ג כתוב דנ"ל דאינו חייב עד שיאכל כולו:
יד סָעִיף יא אין השניה חלה כו'. ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה השניה דלא גרע מלקמן סעיף כ"א:
טו סָעִיף יא שא"א כו'. הלכך אין מקום לשניה לחול שכבר הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה:
טז סָעִיף יב אין השניה חלה. והרי אט' וי' דעלמא נדר ואם כן א"א לו לאכול י' שלא יהיה בהן ט' שנדר תחלה עליהם ובכל י' שאכל י"ל שעל ט' מאלו נשבע בראשונה ממילא יש כאן ב' שבועות על ט' ואין שבועה חלה על שבועה משא"כ כשאומר ט' אלו ושבועה שלא יאכל י' דעלמא דהנהו י' דעלמא א"א שיהיה בהן הני ט' שנשבע עליהם תחלה שהרי מאלו ט' נשבע נמצא דאם היה אוכל ט' אלו וי' דעלמא פשיטא שהיה חייב ב' הלכך אם אוכל ט' אלו וא' דעלמא האי א' יש לו לצרף לט' דעלמא שאם היה אוכל עוד ט' דעלמא הוי חייב עליה בשביל שבועה ומגו דחיילה אי' דעלמא חיילה נמי אט' אלו שיצטרף האי א' לט' אלו בענין שיעבור על ב' שבועות א' על י' וגם יש לו כבר שבועה על ט' אלו נמצא שעובר על ב' שבועות והוי דומיא דנשבע שלא לאכול תאנים וחזר ונשבע שלא לאכול תאנים וענבים דחייב ב' על תאנים ואפשר דאם אכל ט' אלו וי' דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דתאנים וענבים דאם אכל ג"כ הענבים פשיטא שחייב ג' ב' אתאנים וא' אענבים. פרישה:
יז סָעִיף יג וה"מ כו'. ז"ל הר"ן וקשה היכי אמרינן דשבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא א' משום דכיון דמיתסר בט' בשבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אי' ובשבועה שלא אוכל י' וט' אמרינן דחייב ב' משום דמשבועה קמייתא לא איתסר אלא י' ובשבועה בתרא איתסר אפילו בט' איפכא הל"ל דבשלא אוכל ט' וי' חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר כו' ועשירי ומעכשיו אסור דהא אמרינן (לעיל סעיף י') דמי שאמר שלא אוכל ככר זה על כל אכילה ואכילה נשבע ובשבועה שלא אוכל י' וט' הל"ל אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהן י"ל דהכא מיירי כשלא נדר מככרות ידועים אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל ט' וי' משבועת ט' איתסר בי' דאי ט' לא אכל י' ודאי לא אכל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל י' וט' משבועת י' לא איתסר בט' די' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל ומשום הכי חייב ב' אבל נדר מככרות ידועים ואמר שבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נדר בכל אכילה ואכילה שבהן עכ"ל ועי' בדרישה:
יח סָעִיף יד מקצתה כו'. לשון הרא"ש סוף פ"ג דשבועות אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הלכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה הוא ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו עד כאן לשונו וכ"כ הר"ן ובזה א"ש דל"ק מ"ש התוס' ספ"ג דשבועות דף כ"ט ע"ב תימה דשניהם שבועות בטוי הם דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דלעיל (סעיף י') ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה ושמא יש לחלק בין אוכל ולא אוכל עכ"ל דודאי אין לחלק בין אוכל לשלא אוכל אלא דאוכל משמע נמי כולה וזה דעת הט"ו בסעיף י' וט"ז ודלא כהגה' דרישה שהכניס דברי התוס' בדברי הטור:
יט סָעִיף טז שאוכל ככר זו כו'. ע"ל ס"ק י"ח:
כ סָעִיף טז שבועה שלא אוכלנה. רבותא נקיט וכל שכן אם נשבע אחר כך שלא יאכל ככר זה דלעולם כל שהשבועה האחרונה נגד הראשונה יקיים הראשונה ולא האחרונה:
כא סָעִיף טז וע"ל סימן רכ"ח סל"ה. ועמ"ש שם בס"ק צ"ד:
כב סָעִיף יז יש להסתפק כו'. מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף בקצרה והוא בתשובת הרשב"א סימן [ת]ש"ב ומדמי שם להדיא דין זה לשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על הראשונה אלא דנסתפק בזה גופה אי השבועה הב' חלה אח"כ או לא כיון דנראה מדברי הרי"ף שדחה להך דרבה משבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ונשאל על הראשונה דחלה השניה וכן הוא בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן קל"ז ואם כן תימה על המחבר דלקמן סעיף כ"א וכן לעיל סימן רכ"ט סי"ג פסק כהך דרבה וכאן כתב דיש להסתפק בדבר ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא כיון דהשבועה הב' היא נגד השבועה הא' וצ"ע. וע"ק דבח"מ סימן ע"ג ס"ה העתיק תשובת הרא"ש בנשבע שבועה שניה לפרוע לבטל הראשונה אם ימצא פתח לשבועה הראשונה ויתירוה לו ימכור ויקיים שבועה שניה עכ"ל משמע דאחר כך חלה שבועה ב' למפרע וכ"כ מהר"ל ן' חביב שם וי"ל בזה דה"ק יקיים שבועה ב' מטעם שמחויב לפרוע לא מטעם שבועתו וצריך עיון. ומ"מ לענין דינא נראה דאם התיר הראשונה יש להתיר השבועה שניה גם כן וכ"פ מהר"ל ן' חביב שם וזהו דלא כהעט"ז:
כג סָעִיף יח חייב לפרוע לשני. אע"פ שאין בידו אלא כדי לפרוע לא' ועיין בח"מ סימן ע"ג:
כד סָעִיף כ נשאל עליו ונפטר. שהחכם עוקר השבועה מעיקרה וכאילו לא היתה:
כה סָעִיף כא אין השניה כו'. ע"ל סימן רל"ט סי"ג ס"ק כ"ז:
כו סָעִיף כא חלה השניה. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכאילו לא היתה השבועה הראשונה כלל ונמצא שניה חלה למפרע ומשמע דבהפרת הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השניה חלה וכ"כ בתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ' עיין שם:
כז סָעִיף כב יש כאן עונש כו'. דלא אמרינן אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועת ביטוי דלהבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור וה"ל נשבע לקיים את המצוה אבל בשבועה שלעבר משנשבע שבועה הראשונה יצתה מפיו לשקר והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה וחייב עליה:
כח סָעִיף כג ליתן שום מתנה. דוקא לעשיר אבל לעני או לצדקה לא כדלקמן ס"ס רנ"ח:
א סָעִיף א אסור אפילו בכל שהוא. דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה רק קרבן או מלקות אינן אלא בכזית:
ב סָעִיף ד שהרי אינו מושבע כו'. אע"ג דאסור מ"מ אין מושבע עליו הכי ס"ל לרמב"ם:
ג סָעִיף ו שתי השבועות. פי' אפי' השניה דתאנים משום כולל דענבים:
ד סָעִיף ו שהרי אינו מחויב כו'. כ"כ בבית יוסף בשם הר"ן וכתב בל' זה שמכח שבועה הא' אינו מחויב לקדשה אלא כשיבקש ממנו אותו פלוני ואפי' אחר בקשת פלוני אינו מחויב לקדשה אלא עד אחר הפסח ונמצא שבועה השניה חלה עליו אחר הפסח וגם קודם הפסח כל זמן שלא יבוקש מאותו פלוני חלה גם כן כשהוא מושבע לקדשה כו' אלא שאיני תוקע עצמי בזה מפני שנראה שהשבועה הראשונה היתה להנאת חבירו אחר שאמר כל זמן שיבקשנו פלוני וגם נראה שאותה שבועה היתה על תנאי שידוכין שהיה בינו לבין האשה ולא כל הימנו להפקיע זכות אחרים לפיכך יהיה נשאל על השניה כו' עכ"ל. ורמ"א שכ' לתועלת האשה או ע"י תנאי שידוכין אינו מדוקדק דתרוייהו חדא נינהו משא"כ בר"ן שכתב להנאת חבירו שהפציר בו שיקדש אשה זאת וגם תועלת האשה כיון שנעשה ע"י שידוכין דגליה דעתה דניחא לה בכך ותמוה לי בדעת הר"ן למה תלה בנעשה ע"י שידוכין הא אפילו בלא שידוכין יש לה מ"מ זכות שחייב הוא לקדשה אם תרצה היא וא"ל דבלא שידוכין לא סמכה דעתה דשמא יתיר לו שבועתו על פי חכם אבל על ידי שידוכין מקשר עצמו בקנס אם יעבור דהא מדמה זכות של האשה לזכות של אותו פלוני שביקש ממנה שיקדשנה ועל אותו פלוני לא היה שום קנס רק השבועה לבד היא נחשב לו לזכות שנעשה רצונו על כן נראה לע"ד דלרווחא דמילתא נקט הר"ן שנעשה ע"י תנאי שידוכין שמבורר בפירוש שניחא לה אבל בלאו הכי נמי ניחא לה שיש לה הברירה ואף על פי שבעיני העולם אין שידוך זה הגון לה מ"מ אפשר שהוא טוב בעיניה דאשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כדאיתא בכמה דוכתין נראה לי:
ה סָעִיף ז אשתי נהנית לי. יש לפרש לשון זה שלא תהנה ממני וכפי הדרך שכתב בסי' רל"ה סעיף ב' ועוד יש לומר דשאני לא אהנה ממנה ועל כן סיים בסתם אשתו אסורה על שני הדרכים האלו:
ו סָעִיף ח דהא אחשביה אכילה. דודאי כדי לקיים שבועתו עשה כן ונראה דאם כבר אכל היום עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני דהא לא אחשביה אכילה וכן מוכח מדנקט בסעיף ז' בקונם אשתי כו' דוקא נבלות וטריפות דהם באמת בר אכילה אלא דאיסורא רביע עלייהו משמע אבל עפר לא וזה פשוט:
ז סָעִיף ט ובפחות מכזית פטור. לכאורה קשה פשיטא אפילו אכילה טובה פטור כדאיתא לעיל י"ל דהוה אמינא כיון דמידי דלאו בר אכילה היה דעתיה שלא יאכל כדאיתא בגמ':
ח סָעִיף יב אין השניה חלה. שאי אפשר לאכול עשרה אא"כ אוכל תחילה תשעה והוא נשבע כבר על תשעה:
ט סָעִיף יב ועוד אחד כו'. דמיגו דחיילא אעשר חיילא אתשעה אלו כמו בתאנים וענבים דלעיל:
י סָעִיף יד שבועה שאוכל ככר זה. כצ"ל:
יא סָעִיף טו אין צריך לאכול המותר. דעל אכילה כולה נשבע ולא יצא באכילת מקצתה כ"כ הרא"ש והטור והר"ן) ומזה נ"ל ללמוד במי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף באותו יום שהגביל לו שפטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע עוד יש ללמוד מזה במי שנשבע לפרוע מנה ביום פלוני ואם יעבור על השבועה יתן קנס י' זהובים ופרע לו המחצה שחייב לו הקנס כולו כיון שהשבועה היתה על כל הסך דוקא ואם אמר בלשון זה שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך הקנס י' זהובים ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר ובח"מ סימן ע"ג סעיף י"ח הבאתי ראיה ברורה לזה מההיא דהמקבל דף ק"ד אי מובירנא לה כו' עיין שם:
יב סָעִיף טז הלכך מוטב שלא יאכלנה. עיין בח"מ סי' ע"ג סעיף ה' ע"ש מזה אהך דהתם:
יג סָעִיף טז ועיין לעיל סימן רכ"ח סעיף ל"ה. כן צריך להיות ועיין מה שחדשנו שם בעזה"י:
יד סָעִיף יז מקום לחול. או נימא מיד שנשבע השניה עובר משום שבועת שוא ושוב אינו נפטר אח"כ בשאלה על הראשונה ואין בשניה חיוב משום ביטוי:
טו סָעִיף יח כל זמן שיתבענו כו'. עיין בח"מ סי' ע"ג סעיף ו' שלמדתי מזה מי שנשבע לפרוע לחבירו חייב אף על פי שלא תבעו לפרוע מדהוצרך כאן לומר שכתוב בפירוש כל זמן שיתבענו ועוד הארכתי שם בראיות ממהר"ל חביב סימן קל"ז עיין שם ודלא כסמ"ע שם:
טז סָעִיף כא אין השניה חלה. עיין מה שכתבתי בסי' רכ"ט סעיף ג' מזה:
א סָעִיף א חייב. קרבן או מלקות:
ב סָעִיף ב לשתות. וחייב קרבן ומלקות על השתיה:
ג סָעִיף ד ועומד. נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו מיהו היינו כשנשבע כשהוא בריא שהי' אז אסור בנבלות וטרפות אבל אם נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול א"כ חלה השבועה ויש להחמיר ולהתיר לו עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ד פחות. ודעת הרשב"א בתשו' דאין השבועה חל על חצי שיעור דאורייתא מיהו ברישא בנשבע שלא לאכול כל שהוא מנבלה וטרפה נראה דחייב על השבועה ויש להתיר השבועה ולא יעבור וע"ל סי' רל"ט ס"ו. ש"ך:
ה סָעִיף ו שתי. ואע"ג דאין שבועה חלה אשבועה מ"מ בכולל חיילא:
ו סָעִיף ו שידוכין. והט"ז כ' דאפי' בלא שידוכין יש לה זכות ואע"פ שבעיני העולם אין שידוך זה הגון לה מ"מ אפשר שהוא טוב בעיניה דאשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כדאיתא בכמה דוכתי עכ"ל:
ז סָעִיף ח אחשביה. דודאי כדי לקיים שבועתו עשה כן ונראה דאם כבר אכל היום עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני דהא לא אחשבי' אכילה. ט"ז:
ח סָעִיף י אבל. והש"ך כ' שדין זה צ"ע ולא ידע מנ"ל הא ונראה דאין בזה איסור וצ"ע ע"ש ובסעיף ט"ו:
ט סָעִיף י שייר. ובספר תורת חיים כתב דנ"ל דאינו חייב עד שיאכל כולו:
י סָעִיף יא מתחלה. הלכך אין מקום לשני' לחול שכבר מושבע על כל כזית וכזית ממנה ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה השניה וע"ל סכ"א. ש"ך:
יא סָעִיף יב ועוד. דמיגו דחיילא אעשר חיילא אתשע אלו ואפשר דאם אכל ט' אלו וי' דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דנשבע שלא לאכול תאנים וחזר ונשבע על תאנים וענבים דחייב ג' שבועות ב' אתאנים וא' אענבים. פרישה:
יב סָעִיף טו חובתו. (דעל אכילה כולה נשבע ולא יצא באכילת מקצת ומזה נ"ל ללמוד מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף באותו יום שהגביל לו שפטור מן השבועה כיון שלא יוכל לקיים כמו שנשבע ועי' תשובת רדב"ז סימן ס' שלא פסק כן) כ' הט"ז מכאן יש ללמוד מי שנשבע לפרוע מנה ביום פלוני ואם יעבור יתן קנס י' זהובים ופרע לו המחצה שחייב ליתן הקנס כולו כיון שהשבועה היתה על כל הסך דוקא ואם אמר בלשון זה שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך הקנס י' זהובים ופרע לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך ועיין בח"מ סי' ע"ג:
יג סָעִיף יז להסתפק. בתשו' רשב"א מדמה דין זה לשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על הראשונה אלא שנסתפק בזה גופא אם השבועה הב' חלה אח"כ או לא וא"כ תימה על המחבר דלקמן סכ"א וכן לעיל סימן רכ"ט סי"ג פסק דאם נשאל על הראשונה חלה הב' וכאן כתב דיש להסתפק בדבר ועוד קשה דבח"מ סי' ע"ג ס"ה פסק אם נשבע שבועה ב' לפרוע לבטל הראשונה אם ימצא פתח לשבועה הראשונה ויתירוה לו יקיים שבועה שניה משמע דאח"כ חלה שבועה ב' למפרע וי"ל בזה דה"ק יקיים שבועה ב' מטעם שמחויב לפרוע לא מטעם השבועה וצ"ע ומ"מ לענין דינא נראה דאם התיר הראשונה יש להתיר השבועה שניה ג"כ עכ"ל הש"ך:
יד סָעִיף כ ונפטר. שהחכם עוקר השבועה מעיקרו וכאילו לא היתה. ש"ך:
טו סָעִיף כא נשאל. כתב הש"ך משמע דוקא נשאל לחכם שעוקר הנדר מעיקרא אבל בהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השניה חלה עכ"ל:
א סָעִיף ד אינו מושבע מה"ס על ח"ש. עיין בספר רב פנינים פ' נח שכתב דיש להסתפק אם שבועה חלה על ח"ש בבשר בחלב וכלאי הכרם דלא כתב בהו אכילה דבבו"ח כתיב לא תבשל ובכה"כ כתיב פן תקדש א"כ י"ל דבכ"ש יש לאו מה"ת אלא דלא לקי דשיעורין הלל"מ דפחות מכזית לא לקי א"כ אין שבועה חלה עליו או דילמא הלל"מ עקריה לקרא ממשמעותא וליכא כ"א איסור לחוד עכ"ד ע"ש ועיין בספרו תיבת גמא פרשה תולדות שכתב בפשיטות דהנשבע על חצי שיעור מבב"ח אין שבועה חלה דבכ"ש נמי יש לאו ע"ש:
ב סָעִיף יד כשהיא לפנינו. עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ס':
ג סָעִיף טו ידי חובתו. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו' ועיין במשנה למלך פ"ה מהלכות שבועות דין ך' מה שהעיר בדין זה של הט"ז ועיין בתשובת שמן רוקח חלק ב' סימן כ"א שחלק על הט"ז בזה ופסק דצריך לשלם מה שיש לו עיין שם:
ד סָעִיף כ נשאל עליו ונפטר. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן ו' שהביא דבתשובת שער אפרים מוכיח דתוספות פרק השולח בסוגיא דנודרת לא ס"ל כהרא"ש בזה מדהקשו תידור מככר ותאכל לאלתר בפנינו ש"מ אין היתר באכלו כולו בזה"ז דליכא מלקות והוא ז"ל כתב דנראה שזהו ג"כ דעת הגמ"ר ספ"ג דשבועות שהובא ברמ"א לעיל סימן ר"ל בנשבע שלא לימכר חפץ פלוני כו' ומה שלא הגיה הרמ"א כאן היינו כי מה הפסד בהתרת שבועתו אולי הלכה כהרא"ש ומועיל התרה וניצל מהעונש ע"ש] עיין בתשובת חות יאיר סימן קכ"ט ובתשובת בית יעקב סימן ק"י ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה י"ח מה שכתב על דבריהם:
ה סָעִיף כא ואם נשאל. עבה"ט בשם ש"ך וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ' ע"ש ועיין בשער המלך פי"ז מהלכות איסורי ביאה סוף הלכה ח' שכתב לגמגם קצת מהא דאיבעיא לן בנזיר פ' מי שאמר אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר ושיילינן למאי נ"מ כו' ולא אמר דנ"מ לענין אי הפר לראשונה ועיין בתוספות שם ודו"ק עכ"ל גם יש לומר כמ"ש הר"ן בנדרים דף י"ח ע"א בד"ה אלא פשיטא משום דאכתי לא קיים לן בהא דרבא כו' ע"ש:
ו סָעִיף כג שמה מתנה. עיין בספר פתח הבית סימן א' ענף א' מ"ש בזה:
א סָעִיף א שבועה כו'. רמב"ם ור"נ [וכ"כ הרא"ש שם סס"ה] וכמו בכל איסורין דאסור מן התורה לר"י ביומא ע"ד א' ואף שכאן איסור הבא ע"י עצמו וי"ל דלא נתכוין לפחות מכן וכמ"ש מחלוקת בסתם אבל במפרש כו' מ"מ כיון שביומא שם אמרינן משום דחזי לאצטרופי הה"נ דלא כמ"ש הר"נ בחידושיו:
ב סָעִיף א אבל כו'. כרבנן:
ג סָעִיף ג (ליקוט) או שלא אשתה. שם כ"ג א' דלמא כו' ומ"מ או שתה קאי גם ארישא כשמואל וכמ"ש בס"ב: אבל אסור. דל"ק מותר (ע"כ):
ד סָעִיף ד ואם כו'. כר"ל שם ואף ר' יוחנן מודה כמש"ש בשלמא ר"י כו' וע"ש תוס' ד"ה דמוקי. וא"ת ולוקמי כו':
ה סָעִיף ד וכן כו'. כ"ה א' וערש"י שם ד"ה בשלמא כו':
ו סָעִיף ה נשבע כו' בין כו'. כמש"ש מושבע ועומד כו' ושם כ"ט א' והשניה ש"ש אכלה כו' ושם ב' תני אף על כו' וכמ"ש בסט"ז:
ז סָעִיף ו שבועה שלא כו' או כו'. רי"ף ורמב"ם אבל לשיטת רש"י דוקא בסתם כמש"ש רישא בסתם כו' מפרש כו' אלא כדרבא כו' אבל הר"נ כתב דבכל הספרים הגירסא משכחת לה כדרבא ול"ג אלא ועוד דגרסינן בדרבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר"נ דה"ק כיון דמשכחת להן באוכל סתם סגי וחייב בלאו אפי' במפרש וכמ"ש בתוספתא הביאו תוס' שם ד"ה אלא שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פיגול נותר וטמא פטור וכ"ת אמאי פטור הא אמרינן ברישא דמתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן כו' דאין נבלות בכלל ל"ד דנשבע שלא אוכל אין כוונתו אלא לדברים ראויין דשאינן ראויין א"צ לישבע עליהן אבל שאוכל כוונתו על כ"ד שיאכל יצא בזה כדרבא דאמר כו' ואע"ג דאם נשבע שלא יאכל פטור באכל עפר כמ"ש ברישא ואכל אוכלין שאינן ראויין דגם עפר אינו ראוי וכמ"ש רבא שם בעצמו שבועה שלא אוכל כו' והוא שיטת הרי"ף והגאונים וכ"מ שם ב' וא"ר למאן דא"ל כו' ושם ואם איתא משכחת כו' ועתוס' שם ד"ה שלא כו' שדחקו עצמן בזה וכן שם א' סד"ה אלא. ומיהו י"ל כו' וער"נ (בחידושיו) שתירץ בע"א אבל לשיטת הגאונים הכל ניחא:
ח סָעִיף ח אמר כו' עפר כו'. כגי' הגאונים כנ"ל:
ט סָעִיף ח דהא אחשביה כו'. אע"ג דגמ' דחי אלא הכא כו' דחייה הוא דל"ד לאחשביה דשם ועלח"מ:
י סָעִיף ט שבועה שלא כו'. כ"ב ב':
יא סָעִיף י שבועה כו' על כו'. כמש"ש כ"ח א' מיגו דמהני כו':
יב סָעִיף י ואסור כו' אבל אסור כו'. כנ"ל ס"א:
יג סָעִיף י ומ"מ כו'. שם ואב"א שלא אוכלנה כו' ופי' הרמב"ן דאי לא שייר כזית כבר עבר על שבועתו ולפיכך אינו נשאל וכ"מ בירושלמי דאמרינן שם גבי פלוגתא דר"ע ורבנן בריש פרקין באכל כ"ש. גרסינן שם מה מפקינן מביניהון שבועה שלא אוכל כבר זו ואכלה חסר כ"ש ע"ד דר"ע פטור ע"ד דרבנן חייב ור"ל שאמר שלא אוכלנה. הר"נ:
יד סָעִיף יב אמר שבועה כו' אלו כו'. כמש"ש כ"ד ב' בתאנים וענבים דחיילא שניה וכמ"ש בס"ו ועתוס' כ"ט א' סד"ה שבועה:
טו סָעִיף יג וה"מ כו' שהרי כו'. כמ"ש בס"י שחייב ע"כ כזית:
טז סָעִיף יד שבועה כו'. כנ"ל ס"י:
יז סָעִיף יד ומיהו כשהיא כו'. כמש"ש דע"כ כזית ממנה חייב אפי' אבתרא ובזה מתורץ קושית תוס' שם כ"ט ב' ד"ה שבועה כו':
יח סָעִיף טז הלכך כו' ואם כו' הלכך כו'. הכל בירושלמי הביאו הרא"ש שם:
יט סָעִיף טז ציבור כו'. נלמד מהנ"ל:
כ סָעִיף יז מי כו'. דיש לדמות למש"ש כ"ז ב' שאם נשאל כו' והספק הוא של הרשב"א שנסתפק אם ההיא דרבא הלכתא שהשמיטה הרי"ף לפי שהגמרא דחי לה שם הכי השתא אבל כבר פסקו כל הפוסקים כרבא דמתני' דהכא ודפ"ב דנדרים מסייע ליה וער"נ בנדרים י"ח ב' ד"ה ולענין כו' וכמ"ש בסכ"א א"כ הדין דהכא אין ספק כלל וכ"פ בש"ע ח"מ סי' ע"ג ס"ה (ועמ"ש שם בס"ק י"ט) וכמ"ש הרא"ש בתשובה:
כא סָעִיף יח הנשבע כו'. כנ"ל ס"י הלכך אם כו' ועתוס' כ"ט ב' ד"ה שבועה כו' ועבהג"ה ס"ו:
כב סָעִיף יט נידוי כו'. כמש"ו ואין זה כו' וכמ"ש בגטין פ"ד ב' ותיפוק כו' אלא א"ר כי כו':
כג סָעִיף כג מתנה כו'. כמ"ש בקדושין ו' ב' ועתוס' דסוכה מ"א ב' ד"ה הילך כו' ועוד כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.