א מִצְוַת עֲשֵׂה לָקוּם מִפְּנֵי כָּל חָכָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ זָקֵן אֶלָּא יַנִּיק וְחַכִּים, וְאֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ, רַק שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְרָאוּי לִלְמֹד מִמֶּנּוּ. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם ור"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). וְכֵן מִצְוָה לָקוּם מִפְּנֵי שֵׂיבָה, דְּהַיְנוּ בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה, אֲפִלּוּ הוּא עַם הָאָרֶץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וּבְהַגָּהוֹת מיי' פ"ו וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין וְר' יְרוּחָם ןר"ן ורַבֵּנוּ תָּם).
ב מֵאֵימָתַי חַיָּב לָקוּם מִפְּנֵיהֶם, מִשֶּׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו. וְרוֹכֵב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי.
ג אָסוּר לְהַעֲצִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לָקוּם מִפָּנָיו כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו.
ד אֵין עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם לֹא בְּבֵית הַכִּסֵא וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, דִּכְתִּיב: תָּקוּם וְהָדַרְתָּ (וַיִּקְרָא יט, לב). קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְדַוְקָא בַּבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁל מֶרְחָץ, אֲבָל בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, עוֹמְדִים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא ורי"ף וְרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם וַאֲגוּדָה וּסְמַ"ג סכ"ב).
ה אֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת חַיָּבִים לַעֲמֹד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִים בִּמְלָאכְתָן. וְאִם הוּא עוֹסֵק בִּמְלֶאכֶת אֲחֵרִים וְרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לַעֲמֹד מִפָּנָיו, אֵינוֹ רַשַּׁאי.
ו אֵין רָאוּי לְחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר לְכַוֵּן לַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו, אֶלָּא יֵלֵךְ לוֹ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ לַעֲמֹד. וְאִם יוּכַל לְהַקִּיף הַדֶּרֶךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם, זְכוּת הוּא לוֹ.
ז אֲפִלּוּ חָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד, עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן גּוֹי, מְהַדְּרִים אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִים לוֹ יָד לְסָמְכוֹ.
ח שְׁנֵי חֲכָמִים וּשְׁנֵי זְקֵנִים, אֵין אֶחָד צָרִיךְ לָקוּם מִפְּנֵי חֲבֵרוֹ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לוֹ הִדּוּר. וַאֲפִלּוּ הָרַב לְתַלְמִידוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ הִדּוּר קְצָת. (מֵהַגָּהַת מַיְמוֹנִי פ"ה דְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשֵׁם רמ"ךְ).
ט הָרוֹאֶה חָכָם עוֹבֵר, אֵינוֹ עוֹמֵד עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר מִלְּפָנָיו יוֹשֵׁב. וְאִם הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מֵעֵינָיו אוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.
י אִם הוּא מֻפְלָג בְּחָכְמָה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ, דִּינוֹ כְּרַבּוֹ מֻבְהָק. מִי שֶׁהוּא גְּדוֹל הַדּוֹר וּמְפֻרְסָם בְּדוֹרוֹ בְּכָךְ, נִקְרָא מֻפְלָג בְּחָכְמָה. (ת"ה סִימָן קל"ח וְתוס').
יא אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, צָרִיךְ לַעֲמֹד מִפָּנָיו.
יב חָכָם, אֲפִלּוּ מֻפְלָג בְּחָכְמָה, רַשַּׁאי לַעֲמֹד בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא בַּעַל מַעֲשִׂים (ר"ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
יג רָאָה אַב בֵּית דִּין, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת.
יד רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מֵעֵינָיו. וְכֻלָּם שֶׁמָּחֲלוּ עַל כְּבוֹדָם, כְּבוֹדָם מָחוּל, וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְכַבְּדָם וְלָקוּם מִפְּנֵיהֶם קְצָת.
טו כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, עוֹמְדִים וְאֵינָם יוֹשְׁבִים עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: שְׁבוּ. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס, עוֹשִׂים לוֹ שׁוּרוֹת עוֹמְדִים מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. כְּשֶׁהֶחָכָם נִכְנָס, כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, עַד שֶׁנִּכְנָס בִּמְקוֹמוֹ.
טז בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם, מַפְסִיעִים עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִים לִמְקוֹמָם. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה. יָצָא לִצְרָכָיו, נִכְנָס וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ.
יז בְּנֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם מְמֻנִּים פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ, נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים לִפְנֵי אֲבִיהֶם וְהוֹפְכִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אֲבִיהֶם. וְאִם אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ, הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם.
יח הָיוּ בְּיַחַד, חָכָם שֶׁמֻּפְלָג בְּחָכְמָה וְהוּא בָּחוּר וְזָקֵן שֶׁמֻּפְלָג בְּזִקְנָה וְהוּא חָכָם קְצָת; בִּישִׁיבָה שֶׁל דִּין אוֹ שֶׁל תּוֹרָה, הוֹלְכִים אַחַר הַחָכְמָה לְהוֹשִׁיב הֶחָכָם בָּחוּר בָּרֹאשׁ וּלְדַבֵּר תְּחִלָּה. וּבִמְסִבָּה שֶׁל מִשְׁתֶּה אוֹ שֶׁל נִשּׁוּאִים, הוֹלְכִים אַחַר הַזִּקְנָה לְהוֹשִׁיבוֹ בָּרֹאשׁ. וְאִם הֶחָכָם מֻפְלָג בְּחָכְמָה וְהַזָּקֵן אֵינוֹ מֻפְלָג בְּזִקְנָה, בְּכָל מָקוֹם הוֹלְכִים אַחַר הַחָכְמָה. וְאִם הַזָּקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה וְהֶחָכָם אֵינוֹ מֻפְלָג בְּחָכְמָה, בְּכָל מָקוֹם הוֹלְכִים אַחַר הַזִּקְנָה, הוֹאִיל וְהוּא חָכָם קְצָת. וְאִם אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֻפְלָג, לֹא זֶה בְּחָכְמָה וְלֹא זֶה בְּזִקְנָה, הַזָּקֵן קוֹדֵם בְּכָל מָקוֹם.
א סָעִיף א יניק כו'. כתב בית יוסף בשם שיבולי לקט דהיינו שלא הגיע לכלל המצות ומביאו ד"מ ופרישה:
ב סָעִיף א רק שהוא גדול כו'. וכתבו התוס' פרק קמא דקדושין (דף ל"ב ע"ב) והסמ"ק סי' ל"ב דבעינן שיהא מופלג בחכמה ומביאם בית יוסף וכן כתב הרא"ש שם ומ"מ אין זה מופלג דלקמן סעיף י' דהתם הוא מופלג בחכמה יותר משאר חכמי דורו ולכך דינו כרבו מובהק וכמ"ש הבית יוסף שם בשם התוס' פ' אין עומדין שכתבו דעלי גדול הדור היה ומופלג בחכמה דהכא היינו שהוא מופלג בחכמה יותר משאר העם וכ"מ בתוס' והרא"ש שם שהרי לא כתבו כן אלא כדי לתרץ זקן ושיבה ל"ל דיניק וחכים היינו מופלג בחכמה ואם כן היינו מופלג יותר משאר העם עיין שם ודוק ובהכי ניחא מה שכתב הטור בשם הר"ף ודלא כהב"ח שכתב שהר"ף חולק אסמ"ק דפשט לשונו לא משמע הכי אלא ודאי כדפירש' ודוק ומה שכתב הטור בשם הרמב"ם (צ"ל הרמ"ה וכן כתב הפרישה שמ"כ בטור ישן על קלף וכן הוא ברבינו ירוחם נ"ב ח"ה בשם הרמ"ה דלא כבית יוסף וב"ח שכתבו שצ"ל הרמב"ן שוב מצאתי כן בב"ה) מי שגדול בחכמה וראוי ללמוד ממנו כו' מיירי נמי מופלג בחכמה משאר העם והוא גדול מסתם בני אדם דאל"כ ע"ה או מי שהוא קטן בתורה יהא חייב לעמוד בפני כל אדם וזהו דבר שאין לו שחר ועוד דהא לא חייבה התורה לעמוד אלא מפני החכם ונראה שמפני כך לא כתב הטור בריש הסי' וכן בשאר מקומות בסימן זה שהחכם צריך שיהא מופלג דפשיטא הוא שצריך שיהא מופלג משאר העם ודוק ועל פי הדברים האלה מפרש דברי הרב תדע שהרי הר"ן כתב ג"כ כדברי הרמ"ה (וכ"כ בד"מ שדעת הר"ן כדעת הרמ"ה שכתב הטור לקמן) ומסיק וז"ל ואפשר שאפילו בשוים נמי פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו כו' אלמא דמיירי שהוא חכם מופלג יותר משאר העם דאל"כ פשיטא דבשוין פטור ומאי ואפשר כו' דאל"כ כל אדם יהא חייב לעמוד בפני חבירו השוה לו אפילו אינו חכם כלל אלא ודאי כדאמרן אלא דבהא חולק הרמ"ה אהר"ף דבאינו מופלג מהחכמים שבדור ואינו רבו כלל משמע דסבירא ליה להר"ף אפילו גדול ממנו פטור ולהרמ"ה חייב דראוי ללמוד הוי כרבו מיהו היינו ברבו שאינו מובהק וכ"כ ר' ירוחם בהדיא:
ג סָעִיף ד אבל בבית החיצון של מרחץ כו'. משמע דאפילו בבית האמצעי של מרחץ עומדים כיון דיש שם שאילת שלום וכמ"ש בא"ח סימן פ"ד:
ד סָעִיף טו אין ראוי לחכם שיטריח כו'. נראה דהיינו דוקא בזמן הש"ס או במקומות שעוד היום יושבים על הקרקע וכדלקמן סעיף ט"ו וה"ה בכל מקום שיש טירחא אבל במקום שיושבים על הספסלים ואין טירחא בדבר אין קפידא מכל מקום לא יכוין לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניו:
ה סָעִיף ז ואינו חייב כו'. כלומר ילד שהוא חכם יותר מהזקן אינו חייב כו' אבל אם אינו חכם יותר אף שהוא שוה לו בחכמה חייב לקום מפני הזקן וכן הוא בתוס' בקידושין סוף דף ל"ב:
ו סָעִיף ט אינו עומד כו'. משמע דאסור לעמוד עד שיגיע לתוך ד' אמותיו דאי לאשמועינן דאינו חייב כבר נתבאר לעיל סעיף ב' ואע"ג דבנשיא ואב ב"ד ורבו מובהק עומד כמלא עיניו אלמא דאיכא הידור אפי' במקום רחוק התם ודאי כיון דחייבינן לעמוד מפניו כמלא עיניו איכא הידור אבל בחכם דעלמא כיון דליכא חיובא לא מוכחא מילתא שמפניו הוא עומד אלא נראה כאלו עומד לצרכו. ב"ח:
ז סָעִיף ט וכיון שעבר מלפניו כו'. והרא"ש ורש"י גורסים ואינו יושב עד שיעבור ממנו ד' אמות השניות וכ"כ הב"ח:
ח סָעִיף ט מלא עיניו. כתוב בסמ"ק סי' נ"ב ברבו מובהק כמלא רוס עיניו וכמה הוא רוס פי' רס"ו אמות:
ט סָעִיף י מופלג בחכמה כו'. ע"ל ס"ק ב':
י סָעִיף יב רשאי כו'. ואין בו משום זקן ואינו לפי כבודו והטור והר"ן כתבו דחייב לעמוד מפניו וכ"כ הב"ח:
יא סָעִיף יג אב"ד כו'. כתוב בסמ"ק סימן ל"ב ודין נשיא ואב ב"ד אין אנו צריכין עתה עכ"ל משמע דר"ל דאין בזמנינו נשיא ואב ב"ד ואע"פ שמקבלים בקהלות ראשי ישיבות ואב ב"ד אין להם אלא דין חכם ומה"ט לא נהגו עכשיו לעשות שורה לאב ב"ד כדלקמן סעי' ט"ו ועכשיו נהגו שלא לקום אלא מפני ראש ישיבה ואב"ד ואפשר שלא לחלק בין חכם לחכם השוו מדותיהם שכל שהוא תופס ישיבה או אב"ד נקרא חכם לעמוד מפניו ועדיין צ"ע:
יב סָעִיף טז בני חכמים ות"ח כו'. ר"ל בנים של חכמים ושל ת"ח שבני קאי אתרווייהו או י"ל דה"ק בן חכם או תלמיד של חכם ועד"ר שהאריך בזה:
יג סָעִיף יח או של נשואים כו'. כתב הב"ח נראה דהאי של נשואים הכי פירושו אם אחים או אחיות יעשו להם נשואים אע"ג שא' גדול מחבירו בחכמה לא יקדימו לעשות נשואים לקטן בשנים מפני שהוא גדול בחכמה אלא יקדימו לעשות נשואים לגדול בשנים כו':
יד סָעִיף יח הזקן קודם בכל מקום. צ"ל ג"כ והוא שיהא חכם קצת וכל שכן הוא ומיירי נמי שהבחור חכם ממנו דאל"כ פשיטא. מהרש"ל ופרישה. והר"ן כתב שיש חולקים דהיכא דאין אחד מופלג הוי ליה כאילו תרווייהו מופלגים ובישיבה הלך אחר החכמה ובמסיבה הלך אחר הזקנה:
א סָעִיף א אפילו אינו זקן. דזקן דקרא דריש איסי בן יהודה זה שקנה חכמה והאי יניק פי' בית יוסף בשם שיבולי לקט שלא הגיע לכלל מצוה:
ב סָעִיף א אפילו עם הארץ. זהו זקן אשמאי בגמ' לפי' ר"ת ולא כרש"י דמפרש שהוא רשע:
ג סָעִיף ב ארבע אמותיו. דבעינן קימה שיש בה הידור והיינו בתוך ארבע אמותיו שמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד. רש"י:
ד סָעִיף ז ואינו חייב לעמוד מלא קומתו. כיון שהוא ילד חכם וצריכין לנהוג בו ג"כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל שאר אדם צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו כמו מפני החכם. טור:
ה סָעִיף א הרואה חכם כו'. פי' שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו כמו שכתב רמ"א בסעיף א':
ו סָעִיף יב רשאי לעמוד. פירוש ואין בזה איסור משום זקן ואינו לפי כבודו ובטור כתב בזה צריכין לעמוד מפניו והביא ב"י דעות בזה וכ' מו"ח ז"ל להחמיר כדעת הטור:
ז סָעִיף טז בני חכמים כו'. זהו בתוספת' סוף מס' הוריות ונראה פירושו ע"פ שאמרו בפ' מצות חליצה גבי מעשה דרבי ישמעאל ברבי יוסי ואבדן דתחילה היה ר' ישמעאל מפסיע על ראשי עם קודש ואמר הטעם אני ישמעאל בר' יוסי באתי ללמוד תורה מרבי ואחרכך באה יבמה לפני רבי ואמר לאבדן צא ובדקה אם גדולה היא לבתר דנפק אמר רבי ישמעאל בשם אביו אין צריכין דבאיש בעינן דוקא שיהא גדול אבל אשה בין גדולה בין קטנה וכשחזר אבדן הוה מפסיע על ראשי עם קודש אמר רבי ישמעאל מי שצריך לו עם קודש יפסיע על ראשי עם קודש ומי שא"צ לו עם קודש לא יפסיע על ראשי עם קודש כו' מבואר מזה דחכם עצמו יפסיע על ראשי עם קודש כיון שצריכים לתורתו אע"פ שיש אדם גדול אחר שם וזהו טעם לפסיעות ר' ישמעאל כו' להורות ברמז שגם הוא חכם ורבים צריכים לו אף ע"פ שבאתי ללמוד מרבי. ואבדן לא היה לו מעלה זאת אלא מעלתו היה שהלך בשליחותו של רבי לדבר מצוה ועל כן היה רוצה לפסוע ואמר לו רבי ישמעאל ששליחותו היתה בחנם שאין האשה צריכה בדיקה ועל כן אין לו רשות לפסוע והורה לו רבי שם וע"כ אמרו התוס' שאם הבנים של החכמים או התלמידים של החכמים הולכים באיזה עסק אז אם אותו עסק הוא לצורך רבים יש להם רשות לפסוע ובזה אין חילוק הן אם היה העסק ההוא קודם כניסתן לבית המדרש שיש להם רשות ליכנס ולפסוע והן אם היו כבר שם ויוצאין לעסק זה וחוזרין שיש לפסוע ומ"ש אחר כך יצא לצרכיו כו' דמשמע אע"פ שהוא חכם אינו מפסיע אא"כ ביוצא לצרכיו זהו כיון שכבר היה שם ויצא ובגמרא מחלק דביוצא לקטנים דוקא מיירי אבל ביוצא לגדולים הוה פושע דאיבעי ליה למבדק נפשיה תחלה ורבא אמר האידנא דחלש עלמא אפילו לגדולים ובתוספות פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ה) הקשו מההיא דפרק קמא דסנהדרין אזהרה לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש ותירצו היינו שלא יצא לצורך עם קודש אי נמי אפילו יצא לצורך עם קודש יש לו לקצר כפי מה שיוכל כדאמרינן בזקן מנין שלא יטריח כו' עכ"ל כנ"ל בדברים אלו:
ח סָעִיף טז שיכנס באחרונה. ואע"ג דפרש"י באלה הדברים בפסוק ראשיכם עליכם שהראש יכנס באחרונה היינו שהרשות בידו לעשות כן והקהל מחויבים לסבול דבר זה ממנו אבל הוא עצמו ימנוע מלעשות כן דוגמא דקימה אע"ג דמצוה היא אפילו הכי אמרינן שלא יטריח הצבור:
ט סָעִיף יז נכנסים ויושבים כו'. הך נכנסין אין פירושו שיפסיע על ראשי עם קודש דלא התירו זה אלא בשביל צורך עם קודש אלא ה"ק שיש לאביהם רשות ליקח בניהם עמהם בשעת כניסתן ולהחזיק בניהם אצלם במקום מושבם וכן אמרו עוד בגמ' דאף במשתה מושיבין הבנים בצד הזקנים משום כבוד אביהם. כן נראה לי:
י סָעִיף יח הזקן קודם בכ"מ. צריכין לומר גם כן והוא שיהא חכם קצת כמו ברישא וכ"ש הוא ומיירי נמי שהבחור חכם ממנו דאל"כ פשיטא וכן איתא להדיא באשר"י ואין להקשות א"כ אמאי הוצרך לומר היכא שהזקן מופלג והחכם אינו מופלג שהזקן קודם הא כל שכן הוא מכח דין זה דיש לומר דקא משמע לן דאפ"ה בעינן שיהא הזקן חכם קצת. בשם רש"ל. ומשמע מדברי רשב"ם פרק יש נוחלין גבי בנות צלפחד דבשניהם אינם מופלגים הולכים אחר השנים דהיינו למי שיש לו יותר שנים ואפי' אינו זקן בן ע' שנה. וטעם שהזקן קודם בזה שאין בזה פחיתות להחכם שאינו מופלג במה שחולקין כבוד לכשנגדו בשביל שנותיו:
א סָעִיף א יניק. דזקן דקרא היינו שקנה חכמה והאי יניק פי' ב"י בשם שבולי לקט שלא הגיע לכלל מצות:
ב סָעִיף א גדול. ומ"מ צריך שיהא מופלג בחכמה יותר משאר העם. ש"ך וע"ש:
ג סָעִיף ד החיצון. כתב הש"ך משמע דאפילו בבית האמצעי של מרחץ עומדים כיון דיש שם שאילת שלום וכמ"ש בא"ח סימן פ"ד:
ד סָעִיף ו שיטריח. ונראה דהיינו דוקא בזמן הש"ס או במקומות שעוד היום יושבים על הקרקע וה"ה בכל מקום שיש טירחא אבל במקום שיושבים על הספסלים ואין טירחא בדבר אין קפידא ומ"מ לא יכוין לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניו עכ"ל הש"ך:
ה סָעִיף ז להדרו. ודוקא ילד שהוא חכם יותר מהזקן אבל אם אינו חכם יותר אף שהוא שוה לו בחכמה חייב לקום מפני הזקן מלא קומתו וכ"ש שאר בני אדם כ"כ התוס' בקידושין:
ו סָעִיף ט חכם. פי' שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו וכתב הש"ך ומשמע דאסור לעמוד עד שיגיע לתוך ד' אמותיו דכיון דליכא חיובא לא מוכחא מילתא שמפניו הוא עומד אלא נראה כעומד לצרכו:
ז סָעִיף ט עיניו. כתב בסמ"ק כמלא רוס עיניו פי' רס"ו אמות:
ח סָעִיף יב רשאי. והטור והר"ן כתבו דחייב לעמוד מפניו וכ"כ הב"ח:
ט סָעִיף יג אב"ד. כתב הש"ך דאין בזמנינו נשיא ואב"ד ואע"פ שמקבלים בקהלות ראשי ישיבות ואב ב"ד אין להם אלא דין חכם ועכשיו נהגו שלא לקום אלא מפני ראש ישיבה ואב"ד ואפשר שלא לחלק בין חכם לחכם השוו מדותיהם שכל שהוא תופס ישיבה או אב"ד נקרא חכם לעמוד מפניו ועדיין צ"ע עכ"ל:
י סָעִיף טז חכמים. פי' בני של חכמים ושל ת"ח או י"ל דה"ק בן חכם או תלמיד של חכם:
יא סָעִיף יז אביהם. פי' הט"ז שיש לאביהם רשות ליקח בניהם עמם בשעת כניסתן ולהחזיק בניהם אצלם במקום מושבם וכן אמרו עוד בש"ס דאף במשתה מושיבין הבנים בצד הזקנים משום כבוד אביהם עכ"ל:
יב סָעִיף יח נישואים. כתב הב"ח דהכי פי' אם אחים או אחיות יעשו להם נשואים אע"ג שאחד גדול מחבירו בחכמה לא יקדימו לעשות נשואים קטן בשנים מפני שהוא גדול בחכמה אלא יקדימו לעשות נשואים לגדול בשנים כו':
יג סָעִיף יח קודם. צ"ל והוא שיהא ג"כ חכם קצת כמו ברישא וכ"ש הוא ומיירי נמי שהבחור חכם ממנו דאל"כ פשיטא. כ"כ מהרש"ל ופרישה:
א סָעִיף א מפני כל חכם. עיין בשיורי כנה"ג ובשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קצ"ה מה שכתבו בענין אי חייבים לקום מפני אשת חבר:
ב סָעִיף ב אמותיו . עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם בית הלל ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ר"מ ס"ק ו':
ג סָעִיף ד אין עומדין בפניהם. כתב הלחם משנה בפ"ו מהלכות ת"ת שדין זה אפילו ברבו מובהק וע' בס' ארבעה טורי אבן על הרמב"ם שם שחולק עליו וסובר דדוקא ברבו שאינו מובהק או בשאר חכם או שיבה יש אלו דינים אבל ברבו מובהק שהוא בכלל מורא צריך לקום בפניו גם בבית המרחץ וכן באביו וגם מה שאין בעלי אומניות חייבים או רשאים לעמוד היינו דוקא מפני חכם או רבו שאינו מובהק אבל מפני רבו מובהק צריכים לעמוד ולכן לא הביא הרמב"ם דינים אלו בפרק דלעיל דמיירי ברבו מובהק וכן הטור והש"ע כתבו דינים אלו בסימן רמ"ד ולא בסימן רמ"ב עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף יד מחול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ר"ב שנשאל בת"ח היודע נגן בכמה מיני כלי זמר אם הרשות בידו לנגן בכנור לפני חתן וכלה או אסור לבזות עצמו מפני כבוד תורתו ואין יכול למחול על בזיונו וכתב דלכאורה זה תלוי בפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש גבי זקן ואינו לפי כבודו הובא בח"מ סימן רס"ג ס"ג דלדברי הרא"ש שם דאף אם רוצה להחמיר אינו רשאי ה"ה כאן ושוב כתב דבזה לכ"ע שרי ומצוה עביד אחרי שהכל יודעים שאין לו שכר בעמלו ושהוא עושה לש"ש דדברי הרא"ש אינם רק בדבר מצוה שהיא בין אדם לחבירו דפטרה תורה לזקן ואינו לפ"כ ככלל שאמרו כל שהיה מטפל באבידה שלו וטוען ה"נ בשל חבירו דלא צותה תורה רק ואהבת לרעך כמוך ואם ירצה להחמיר נעשה כמבזה תורתו ליטפל בממון עצמו שאין ראוי לבזות עליה משא"כ במצות שבין ישראל למקום כ"ש מצוה שהזמן גרמא אין בו משום ביזוי כבוד זקנה ותורה וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה' אף שאינה מצות עשה ממש רק גמילות חסד שילפינן מוהלכת בדרכיו הרי זה משובח ותבא עליו ברכה ע"ש:
א סָעִיף א אפי' אינו כו'. כריה"ג דאיסי ב"י ע"כ ס"ל כוותיה כיון דדריש שיבה כל שיבה ע"כ זקן לאו לזקן ממש אלא כריה"ג וקי"ל כאב"י הרא"ש והר"נ וכ"פ הרמב"ם דלא כרי"ף [ועוד ראיה ברורה בכתובות ס"ב ב' קם קמיה עוברא כוותיה]:
ב סָעִיף א ואפי' אינו רבו. ממש"ש ל"ג ב' חדא דאתון חכימי כו' הלא"ה שפיר קמו ובשבת ל"א ב' ניקו כו' וכן כמה עובדי ומזה הוכיח הר"נ ג"כ דקי"ל כריה"ג דאל"כ כיון דקי"ל כאיסי ב"י א"כ לא נ"מ בחכמה כלל ולמה אמרו בכ"מ לקום מפני חכם:
ג סָעִיף א רק כו'. כנ"ל חדא כו' ועס"ח:
ד סָעִיף א וכן כו'. שם איפסיק כאב"י:
ה סָעִיף א דהיינו כו'. פ"ה דאבות:
ו סָעִיף א אפי' כו' ובלבד כו'. תוס' ל"ב ב' ד"ה זקן כו' וכ"כ הר"נ דהא אף באביו אינו חייב כמ"ש בפ"ב דיבמות (כ"ב ב') ובסנהדרין וש"מ:
ז סָעִיף ב עד שיעברו כו'. ל"ג שם בחכם וכיון שעבר. ד"א ועסי"ג:
ח סָעִיף ד ודוקא כו'. שם:
ט סָעִיף ה אין כו' ואם כו'. תוס' ד"ה אין כו':
י סָעִיף ז אפי' חכם כו'. מדר"י ורבא ואביי כו':
יא סָעִיף ז ואינו חייב כו'. ר"ל חכם אבל כ"א חייב דקימה בשיבה כתיב וע' טור:
יב סָעִיף ז ואפי' כו'. כרבא ואביי:
יג סָעִיף ח שני חכמים כו'. ממ"ש בספ"ב דב"מ ת"ח שבבבל כו' דוקא שבבבל משום דלומדין זה מזה הלא"ה לא והא דפ"ב דשבת (ל"א ב') ניקו מקמיה כו' אע"ג שהיו גדולים כמותו וכן דספ"ג דגטין מפרש להידור וז"ש אלא כו':
יד סָעִיף ח ואפי' הרב כו'. שכן עשה מהר"מ אבל מן הדין א"צ כמש"ש בשם ירושלמי אר"א אין התורה עומדת מפני בנה ר"ל מפני תלמידו וכן מדאבעיא להו בקדושין שם בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו:
טו סָעִיף ט וכיון שעבר כו'. דל"ג ד"א כנ"ל [וכן בילקוט ל"ג ד"א וע"ש בס"ס שצ"ג]:
טז סָעִיף ט או עד כו'. שם בנשיא וה"ה לרבו:
יז סָעִיף יד או עד כו'. כמו ברבו כנ"ל:
יח סָעִיף יד ואעפ"כ כו'. שם אפ"ה כו':
יט סָעִיף טו כשהנשיא כו'. ר"ל כל הנ"ל בשוק וכאן בבה"מ:
כ סָעִיף טז ואין שבח כו'. ספ"ו דברכות (מ"ג ב):
כא סָעִיף יח ואם החכם כו' ואם הזקן כו'. מדקאמר והוא דמיפלג והוא דמיפלג כו' משמע דבא' מיפלג והשני לא הולכין הכל אחר המופלג:
כב סָעִיף יח ואם אין שום כו'. דל"ל שיהיה שוה לשגיהם מופלגים דא"כ אמאי קאמר והוא דמיפלג כו' הל"ל כה"ג אלא דודאי הולכין בכ"מ אחר אחד מהן ולא ידעינן מנו וכתב הרשב"ם דמסתבר אחר הזקן ועבה"ג משמו וכ"ז כתכ הרא"ש ג"כ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.