א כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסוּרִים, בֵּין בָּחוּר בֵּין זָקֵן גָּדוֹל. אֲפִלּוּ עָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, אֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים, חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה (יְהוֹשֻׁעַ א, ח). וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, אֲפִלּוּ לֹא קָרָא רַק קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּי ךָ (יְשַׁעְיָהוּ נט, כא) קָרִינָן בֵּיהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' וּסְמַ"ג עֲשִׂין י"ב). וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל לִלְמֹד אוֹ מִפְּנֵי הַטְּרָדוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, יַסְפִּיק לַאֲחֵרִים הַלּוֹמְדִים. הַגָּה: וְתֵחָשֵׁב לוֹ כְּאִלּוּ לוֹמֵד בְּעַצְמוֹ (טוּר). וְיָכוֹל אָדָם לְהַתְנוֹת עִם חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְהוּא יַמְצִיא לוֹ פַּרְנָסָה וְיַחֲלֹק עִמּוֹ הַשָּׂכָר, אֲבָל אִם כְּבַר עָסַק בְּתוֹרָה אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר לוֹ חֶלְקוֹ בִּשְׁבִיל מָמוֹן שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ. (תא"ו נָתִיב ב' מִשַּׁ"ס דְּסוֹטָה).
ב יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה, שֶׁאִם יִשָּׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה מֵאַחַר שֶׁרֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה, מִפְּנֵי שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יִשָּׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה.
ג עַד אֵימָתַי חַיָּב לִלְמֹד, עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דְּבָרִים ד, ט). וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, הוּא שׁוֹכֵחַ.
ד חַיָּב אָדָם לְשַׁלֵּשׁ לִמּוּדוֹ, שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּהַיְנוּ הָאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים; שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, דְּהַיְנוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּפֵרוּשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בִּכְלַל זֶה; שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וְיוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָדוּן בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאָךְ עִקַּר הַמִּצְוֹת וְהֵיאָךְ יוֹצֵא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. כֵּיצַד, הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג' שָׁעוֹת בְּיוֹם וְט' בַּתּוֹרָה, קוֹרֵא ג' מֵהֶם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וּבג' תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְג' יָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת לִמּוּדוֹ שֶׁל אָדָם. אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בַּתּוֹרָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּינֵי הַתּוֹרָה, וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לְתַלְמוּד בִּלְבַד לְפִי רֹחַב לִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּתַלְמוּד בַּבְלִי שֶׁהוּא בָּלוּל בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה וְתַלְמוּד, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁבִיל הַכֹּל. (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן לְעֵיל סִי' רמ"ה ס"ו). וְאֵין לְאָדָם לִלְמֹד כִּי אִם מִקְרָא, מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְהַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם, וּבָזֶה יִקְנֶה הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל לֹא בְּלִמּוּד שְׁאָר חָכְמוֹת. (ריב"ש סִימָן מ"ה וְתַלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א) וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִלְמֹד בְּאַקְרַאי בִּשְׁאָר חָכְמוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ סִפְרֵי מִינִים, וְזֶהוּ נִקְרָא בֵּין הַחֲכָמִים טִיּוּל בְּפַרְדֵּס. וְאֵין לְאָדָם לְטַיֵּל בְּפַרְדֵּס רַק לְאַחַר שֶׁמִּלֵּא כְּרֵסוֹ בָּשָׂר וְיַיִן, וְהוּא לֵידַע אִסּוּר וְהֶתֵּר וְדִינֵי הַמִּצְוֹת (רַמְבַּ"ם סוֹף מַדָּע ס"פ ד' מהל' יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה).
ה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר, מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר, אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ בְּחִנָּם, יִלְמַד בְּשָׂכָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֻצְרַךְ לִלְמֹד בְּשָׂכָר, לֹא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלָּמַדְתִּי בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמֵּד בְּשָׂכָר, אֶלָּא יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּחִנָּם. וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ הָאִדָּנָא לְלַמֵּד הַכֹּל בְּשָׂכָר, אִם אֵין לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפַּרְנֵס, שָׁרֵי, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ, אִם הוּא שְׂכַר בַּטָּלָה דְּמוּכָח, שֶׁמַּנִּיחַ כָּל עֲסָקָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ, שָׁרֵי. וְכָל חִדּוּשֵׁי סוֹפְרִים, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁנִּתְקַן מִדְּרַבָּנָן, מֻתָּר לִטֹּל שָׂכָר לְלַמְּדוֹ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א').
ו אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר, אֲבָל לֹא כִּשְׂכַר הָאִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה וְעוֹשָׂה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר, צִוּוּ חֲזַ"ל שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד, וּמוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת (פי' דְּבַר עֲבֵרָה). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם מְלַמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת (רַמְבַּ"ם וּסְמַ"ג וְלֹא כְּמִקְצָת סִפְרֵי הַטּוּר). הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם חַיֶּבֶת הָאִשָּׁה לִלְמֹד דִּינִים הַשַּׁיָכִים לְאִשָּׁה. (אָגוּר בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ תּוֹרָה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם עוֹזֶרֶת לִבְנָהּ אוֹ לְבַעֲלָהּ שֶׁיַּעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, חוֹלֶקֶת שָׂכָר בַּהֲדַיְיהוּ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' דְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּסְמַ"ג).
ז אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אֶלָּא מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לַמּוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ.
ח הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִים לוֹ, אֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב.
ט כֵּיצַד מְלַמְּדִים, הָרַב יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים לְפָנָיו מֻקָּפִים כַּעֲטָרָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רוֹאִים אֶת הָרַב וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע, אֶלָּא אוֹ הַכֹּל עַל הָאָרֶץ אוֹ הַכֹּל עַל הַכִּסְאוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַתַּלְמִידִים לִכְלַל סְמִיכָה. (הר"ן פ"ב דִּמְגִלָּה). וְרַב הַלּוֹמֵד עַל יְדֵי מְתֻרְגְּמָן וְדִינָיו נִתְבָּאֲרוּ בִּפְנִים, וְלֹא כְּתָבָן הָרַב כִּי אֵינָן שְׁכִיחִין.
י הָרַב שֶׁלִּמֵּד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים, לֹא יִכְעֹס עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שׁוֹנֶה וְחוֹזֵר הַדָּבָר כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁיָּבִינוּ עֹמֶק הַהֲלָכָה. וְלֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד: הֵבַנְתִּי, וְהוּא לֹא הֵבִין, אֶלָּא שׁוֹאֵל וְחוֹזֵר וְשׁוֹאֵל כַּמָּה פְּעָמִים, וְאִם יִכְעֹס עָלָיו רַבּוֹ, יֹאמַר לוֹ: רַבִּי, תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה.
יא וְלֹא יְהֵא הַתַּלְמִיד בּוֹשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁלָּמַד בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה וְהוּא לֹא לָמַד אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאִם נִתְבַּיֵּשׁ מִדָּבָר זֶה נִמְצָא נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהוּא לֹא לָמַד כְּלוּם, וְעַל כֵּן אָמְרוּ: לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים הַדָּבָר מִפְּנֵי עָמְקוֹ, אוֹ מִפְּנֵי דַּעְתָּן שֶׁהִיא קְצָרָה, אֲבָל אִם נִכָּר לָרַב שֶׁהֵם מִתְרַשְּׁלִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּים עֲלֵיהֶם וּלְפִיכָךְ לֹא הֵבִינוּ, חַיָּב לִכְעֹס עֲלֵיהֶם וּלְהַכְלִימָם בִּדְבָרִים כְּדֵי לְחַדְּדָן, וְעַל זֶה אָמְרוּ: זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לָרַב לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי הַתַּלְמִידִים; וְלֹא לִשְׂחֹק בִּפְנֵיהֶם; וְלֹא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ מְהֵרָה.
יב אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִיָּד, עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו. וְאֵין הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כְּשֶׁיִּכָּנֵס, עַד שֶׁיֵּשְׁב וְיָנוּחַ. וְאֵין שׁוֹאֲלִים שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִים אֶת הָרַב מֵעִנְיָן אַחֵר, אֶלָּא מֵאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁהֵם עוֹסְקִים בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. וְיֵשׁ לָרַב לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים בִּשְׁאֵלוֹתָיו וּבַמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה לִפְנֵיהֶם, כְּדֵי לְחַדְּדָם וּכְדֵי שֶׁיֵּדַע אִם הֵם זוֹכְרִים מַה שֶּׁלּוֹמְדִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לִשְׁאֹל אוֹתָם בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁאֵין עוֹסְקִים בּוֹ, כְּדֵי לְזָרְזָם.
יג אֵין שׁוֹאֲלִים מְעֻמָּד וְאֵין מְשִׁיבִים מְעֻמָּד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים דְּבַר הֲלָכָה צָרִיךְ לַעֲמֹד. (תּוֹסֶפֶת פֶּרֶק פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי). וְלֹא מִגָּבוֹהּ וְלֹא מֵרָחוֹק, וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַזְּקֵנִים. וְאֵין שׁוֹאֲלִים אֶלָּא כָּעִנְיָן. וְאֵין שׁוֹאֲלִים אֶלָּא מִיִּרְאָה. וְלֹא יִשְׁאַל בָּעִנְיָן יוֹתֵר מִג' הֲלָכוֹת.
יד שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ, אֶחָד שָׁאַל כָּעִנְיָן וְאֶחָד שָׁאַל שֶׁלֹּא כָּעִנְיָן, נִזְקָקִים לְכָעִנְיָן. מַעֲשֶׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה, נִזְקָקִים לַמַּעֲשֶׂה. הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ, נִזְקָקִין לַהֲלָכָה. מִדְרָשׁ וְאַגָּדָה, נִזְקָקִין לַמִּדְרָשׁ. אַגָּדָה וְקַל וָחֹמֶר, נִזְקָקִין לְקַל וָחֹמֶר. קַל וָחֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה, נִזְקָקִין לְקַל וָחֹמֶר.
טו הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִים אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד חָכָם, נִזְקָקִין לֶחָכָם. תַּלְמִיד חָכָם וְעַם הָאָרֶץ, נִזְקָקִין לַתַּלְמִיד חָכָם. שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים, שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידִים, שְׁנֵיהֶם עַמֵּי הָאֶרֶץ, שָׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת אוֹ בִּשְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת, שְׁנֵי מַעֲשִׂים, הָרְשׁוּת בְּיַד הַמֵּשִׁיב, לְמִי שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים. מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ. (לְשׁוֹן הַטּוּר בְּשֵׁם חֲזַ"ל).
טז אֵין יְשֵׁנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְכָל הַמִּתְנַמְנֵם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ חָכְמָתוֹ נַעֲשֵׂית קְרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר: וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה. (מִשְׁלֵי כג, א).
יז אֵין מְשִׂיחִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ, אֵין אוֹמְרִים לוֹ: רְפוּאָה, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּקְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ חֲמוּרָה מִקְּדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
יח תַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ, וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתוֹרָתוֹ.
יט תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם עַל תַּלְמוּד תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ עַל שְׁאָר מַעֲשָׂיו.
כ לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
כא אֵין דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מִתְקַיְּמִים בְּמִי שֶׁמִּתְרַפֶּה עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, וְלֹא בְּלוֹמְדִים מִתּוֹךְ עִדּוּן וּמִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ וּמְצַעֵר גּוּפוֹ תָּמִיד, וְלֹא יִתֵּן שֵׁנָה לְעֵינָיו וּתְנוּפָה לְעַפְעַפָּיו. הַגָּה: לֹא יַחֲשֹׁב הָאָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלִקְנוֹת עֹשֶׁר וְכָבוֹד עִם הַלִּמּוּד, כִּי מִי שֶׁמַּעֲלֶה מַחְשָׁבָה זוֹ בְּלִבּוֹ אֵינוֹ זוֹכֶה לְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אֶלָּא יַעֲשֶׂה תּוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, וִימַעֵט בְּעֵסֶק וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וְיָסִיר תַּעֲנוּגֵי הַזְּמַן מִלִּבּוֹ וְיַעֲשֶׂה מְלָאכָה כָּל יוֹם כְּדֵי חַיָּיו, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, וּשְׁאָר הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וּמַעֲלָה גְּדוֹלָה לְמִי שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יְגִיעַ כַּפֶּי ךָ כִּי תֹאכֵל וְגו' (תְּהִלִּים קכח), כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל הַשֵּׁם וּמְבַזֶּה הַתּוֹרָה, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, גּוֹרֶרֶת עָוֹן וְסוֹפוֹ לְלַסְטֵם הַבְּרִיּוֹת. (לְשׁוֹן הַטּוּר). וְכָל זֶה בְּבָרִיא וְיָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ אוֹ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ קְצָת וּלְהַחֲיוֹת עַצְמוֹ, (רַבֵּנוּ יוֹנָה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב ב' וְכֵן כָּתַב הרמ"ה), אֲבָל זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, מֻתָּר לֵהָנוֹת מִתּוֹרָתוֹ וְשֶׁיְּסַפְּקוּ לוֹ (לכ"ע). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּבָרִיא מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רשב"ץ). וְלָכֵן נָהֲגוּ בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהָרַב שֶׁל עִיר יֵשׁ לוֹ הַכְנָסָה וְסִפּוּק מֵאַנְשֵׁי הָעִיר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת וְיִתְבַּזֶּה הַתּוֹרָה בִּפְנֵי הֶהָמוֹן. (אַבַּרְבַּנֵאל בְּפֵרוּשׁ מַסֶכֶת אָבוֹת). וְדַוְקָא חָכָם הַצָּרִיךְ לָזֶה, אֲבָל עָשִׁיר, אָסוּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין עוֹד לוֹמַר דְּמֻתָּר לְחָכָם וּלְתַלְמִידָיו לְקַבֵּל הַסְפָּקוֹת מִן הַנּוֹתְנִים כְּדֵי לְהַחֲזִיק יְדֵי לוֹמְדֵי תּוֹרָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לַעֲסֹק בְּתוֹרָה בְּרֶוַח. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּרְנֵס הֵיטֵב מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מִדַּת חֲסִידוּת הוּא וּמַתַּת אֱלֹהִים הִיא, אַךְ אֵין זֶה מִדַּת כָּל אָדָם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכָל אָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּלְהַחְכִּים בָּהּ וּלְהִתְפַּרְנֵס בְּעַצְמוֹ. (גַּם זֶה בִּתְשׁוּבָה הַנִּזְכֶּרֶת). וְכָל זֶה דְּשָׁרֵי הַיְנוּ שֶׁנּוֹטֵל פְּרָס מִן הַצִּבּוּר אוֹ הַסְפָּקָה קְבוּעָה, אֲבָל אֵין לוֹ לְקַבֵּל דּוֹרוֹנוֹת מִן הַבְּרִיּוֹת. וְהָא דְּאָמְרִינַן: כָּל הַמֵּבִיא דּוֹרוֹן לְחָכָם כְּאִלּוּ מַקְרִיב בִּכּוּרִים, הַיְנוּ בְּדוֹרוֹנוֹת קְטַנִּים שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָבִיא דּוֹרוֹן קָטָן לְאָדָם חָשׁוּב, אֲפִלּוּ הוּא עַם הָאָרֶץ. (רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה). וְשָׁרֵי לְתַלְמִיד חָכָם לְמִטְעַם מִידִי מֵהוֹרָאָתוֹ, כְּדֵי לְבָרֵר הוֹרָאָתוֹ, אֲבָל לִקַּח מַתָּנָה דָּבָר חָשׁוּב מִמַּה שֶּׁהִתִּיר, אָסוּר. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ"ק דע"א). וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלָף (הג"מ וּסְמַ"ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזֶהוּ הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֵׁמוֹת. (שָׁם בְּשֵׁם אָבוֹת דר' נָתָן) וּמֻתָּר לְצֻרְבָא מֵרַבָּנָן לְאוֹדוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ בְּאַתְרָא דְּלֹא יָדְעֵי לֵיהּ (בִּנְדָרִים דַּף ס"ב וּסְמַ"ג והג"מ שָׁם ות' רַשְׁבָּ"א סי' פ"ד), אִם צָרִיךְ הוּא לְכָךְ.
כב בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁכָּל הַלּוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ, וְכָל הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָה מַחְכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה (מִשְׁלֵי יא, ב). וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁעַת תַּלְמוּדוֹ, מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. אֲבָל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ, בִּמְהֵרָה הוּא שׁוֹכֵחַ.
כג מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, יִזָּהֵר בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן בְּשֵׁנָה, בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. הַגָּה: כִּי אֵין אָדָם לוֹמֵד רֹב חָכְמָתוֹ כִּי אִם בַּלַּיְלָה. (לְשׁוֹן הַטּוּר מֵרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ לְאָדָם לְהַתְחִיל לִלְמֹד בַּלַּיְלָה מִטּ"וּ בְּאָב וָאֵילָךְ, וּמָאן דְּלֹא מוֹסִיף, יָסֵף. (נ"י פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין שַׁ"ס וְרַשְׁבַּ"ם שָׁם דף קכ"א ע"ב וְסוֹף תַּעֲנִית ע"ש).
כד כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִים בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ.
כה כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, אוֹ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וּפֵרֵשׁ לְהַבְלֵי הָעוֹלָם וְהִנִּיחַ תַּלְמוּדוֹ וּזְנָחוֹ, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל כִּי דְּבַר ה' בָּזָה (בַּמִּדְבָּר טו, לא). וְאָסוּר לְדַבֵּר בְּשִׂיחַת חֻלִּין. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד בְּשֵׁם חֲזַ"ל). וְעַיֵּן בא"ח סִימָן ש"ז סָעִיף ט"ז.
כו כָּל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפָהּ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר. הַגָּה: כְּשֶׁמְּסַיֵּם מַסֶּכֶת, מִצְוָה לִשְׂמֹחַ וְלַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה, וְנִקְרֵאת סְעֻדַּת מִצְוָה. (נ"י פ' יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמֵימְרָא דְּאַבַּיֵי פ' כָּל כִּתְבֵי). וְאָסוּר לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְלָכֵן אָמְרוּ שֶׁאָסוּר לְתַלְמִיד חָכָם לַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. (פָּשׁוּט פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ). וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ אַף מִתּוֹךְ הֲלָכָה שֶׁאֵינָהּ פְּסוּקָה, (ת"ה סי' מ"א) וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁיְּהַרְהֵר, דְּבַמֶּרְחָץ שׁוֹמֵר עַצְמוֹ מֵהִרְהוּר תּוֹרָה (סְבָרַת הָרַב דְּלֹא כְּמַסְקָנַת ת"ה שֶׁמְּגַמְגֵּם בָּזֶה).
א סָעִיף א ובשעת הדחק כו'. וכ"ה בסמ"ג עשין י"ב ומסיים בה ודבר זה אסור לומר לפני ע"ה) מיהו בהגמי"י לא מייתי האי סיומא ואחריו נמשך הרב ונראה שטעמא דגרסינן במנחות (דף צ"ט ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. ופירש"י דסבר משום ק"ש נוטל שכר גדול כזה אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל בניו לת"ת. ל"א סברי הנך רבנן מצי פטרי נפשייהו בק"ש ויתבי כולי יומא וגרסי ש"מ שכר גדול יש ע"כ. אם כן כיון דרבא אמר מצוה לאמרו נקטינן כוותיה וכ"ש לפי גירסת הילקוט בריש יהושע דגרסינן לייט עלה אביי האומרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה כו' אם כן נקטינן כרבא לגבי אביי גם במדרש תהלים איתא סתמא משום ריב"ל אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים ובתורתו יהגה יומם ולילה ומייתי ליה הילקוט בריש תהלים ע"ש:
ב סָעִיף א ויחלוק עמו בשכר. כלומר שכר תורה ושכר מה שירויח זה יהיה בין שניהם ביחד:
ג סָעִיף א אבל כו'. אין יכול למכור חלקו כו' כצ"ל:
ד סָעִיף ב ואחר כך ישא אשה כו'. עיין מדינים אלו בריש א"ע:
ה סָעִיף ד ויש אומרים שבש"ס כו'. כתב הדרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאים ראיה מהא דאמרינן סוף (נדרים) [נדה] תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלימוד גמפ"ת דהא דאנא דבי אליהו כו' כבר כתב רש"י שם השונה הלכות פירוש הלכות פסוקות ומ"ש ר"ת כאן ש"ס בבלי בלול כו' קאי אמש"ר לפני זה אלימוד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הנך בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד כנ"ל ע"כ:
ו סָעִיף ד אבל לא בלימוד שאר החכמות. כגון ספרי הפילוסופים ותכונה וחכמת הקבלה וכיוצא בהן ואין לשון הרב מתוקן שכתב וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס כו' משמע שכל שאר החכמות זולת הש"ס נקרא טיול בפרדס ואינו כן שהרמב"ם כתב בספ"ד מהל' יסודי התורה שעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה הם שחכמים קוראים אותו פרדס כמ"ש (בפ' אין דורשין) ארבעה נכנסו לפרדס ואף ע"פ שגדולי ישראל וחכמים גדולים היו לא כולם היו בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואף ע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו (בבבא בתרא דף קל"ד ע"א) דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אע"פ כן ראויין הן להקדימן שהם מיישבים דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטוב' הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העוה"ז כדי לנחול חיי העוה"ב ואפשר שיודעים הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר ע"כ גם בדרישה נסתבך בלשון זה שכתב הרב ולא עיין רק בדברי הרמב"ם שבפ"א מהל' ת"ת שסיים שם וז"ל וענינים הנקראים פרדס בכלל הש"ס הן וכתב עליו וז"ל ודבריו תמוהים לפע"ד כי לפע"ד פרדס הנזכר ר"ל חכמות הטבעיות ואיך כללו בכלל הש"ס ונ"ל שפרדס ר"ל ע"ד שאמרו ד' נכנסו לפרדס והוא חקירה עיונית אלהיית ואפי' אזה כתב הרמב"ם שאע"פ שבכלל הש"ס הן מ"מ לא ילמדנו רק אחר שמילא כריסו ממשנה וש"ס עכ"ל ואילו ראה דברי הרמב"ם שבספ"ד מהלכות יסודי התורה שהבאתי לא כתב כן גם המקובלים ושאר האחרונים הפליגו בדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כריסו מהש"ס ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה כמ"ש בן ארבעים לבינה בשגם שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בד' חכמי האמת:
ז סָעִיף ו מפני שאינו מצווה ועושה. וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (וכתב הטור) [וכתבו התוס'] הטעם מפני שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו ר"ל דמי שמצווה אם כן יש עונש בהעברה ויצרו מתגבר עליו ודואג תמיד לבטל יצרו אבל באינו מצווה אין כאן עונש:
ח סָעִיף ח אין למדים ממנו כו'. דין זה נלמד מפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ז ע"א) דשמתוהו לההוא צורבא מרבנן דאתחייב נדוי אע"ג דהוו צריכין ליה רבנן משום דאמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מאי דכתיב שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. וקשה דבפרק קמא דחגיגה (דף י"ב ע"ב) אמרי' ורבי מאיר היאך למד תורה מאחר והא"ר בב"ח אר"י מאי דכתיב שפתי כהן כו' אמר ר"ל ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי קשו קראי אהדדי ל"ק הא בגדול הא בקטן (פירש רש"י גדול היודע ליזהר במעשיו יכול ללמוד תורה מפיו ובעין יעקב פירש בשם החידושים בע"א) ואם כן הוי ליה להרמב"ם וסייעתו לחלק בין גדול לקטן וי"ל דסבירא ליה כמ"ש התוספות שם וז"ל והא דריש פרק בתרא דמ"ק דשמתוהו כו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי' דלמא ממשכי עכ"ל. אם כן חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכל שכן בזמן הזה שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם ראשונים בני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר כו' ואם כן בזמן הזה אין חילוק. והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמר ר"ל ר"מ קרא אשכח כו' משמע ר"מ סבירא ליה הכי ואנן לא קי"ל כוותיה וכה"ג כתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים בפרק קמא דחולין (דף י"א) גבי ר' מאיר לא אכיל בישרא כו' ע"ש והיינו דקאמרי התם בש"ס דקודשא ב"ה לא קאמר שמעתתא משמיה דר' מאיר הואיל וגמר שמעתתיה מפומיה דאחר ע"ש:
ט סָעִיף ט ויש אומרים כו'. ועוד מחלק הר"ן דבשמועות רכות יעמדו התלמידים ובקשות ישבו ובס' עין יעקב פרק הקורא עומד כתב דכשהיו שונים היו כולם עומדים שלא היו צריכים לדקדק אבל בסברא שהם צריכים לדקדק היה הרב יושב ואחרים מעומד ופעמים שהיו כולם יושבים וזהו כשהיו צריכים לדקדק ולטרוח בהלכה ע"כ:
י סָעִיף ט ולא כתבן כו'. ועיין בא"ח סימן קמ"ה כתב דיני מתורגמן לענין קריאת התורה:
יא סָעִיף יג וי"א כו'. כך הוציא הרב מתוס' דבכורות (ד' ל"ו ע"א) וצ"ע דהתוס' לא כתבו שם אלא אעובדא דרבי צדוק דאמר ר"ג להשואל שישאל עמד השואל ושאל כו' וכתבו התוס' עמד השואל ושאל בירושלמי דנדרים בפרק נערה דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד עכ"ל והיינו ודאי מדינא קודם חורבן הבית שר"ג קודם חורבן הבית היה כדאי' בפ' הנזקין ובפ"ק דשבת ופרק תפלת השחר וכמה דוכתי ובהא אף הרמב"ם מודה כמ"ש רפ"ד מהלכות ת"ת ובראשונה היה הרב יושב והתלמידי' (מסתמא התלמידים שואלים) עומדים ומקודם החרבן בית שני נהגו הכל ללמד להתלמידים והם יושבים עכ"ל ומביאו הטור והיינו דאמרינן בפרק הקורא עומד ת"ר מימות מרע"ה ועד ר"ג לא היו לומדים תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב והיינו דתנן כשמת ר"ג בטלה כבוד התורה וכדאיתא בבית יוסף וא"כ כאן מיירי הרמב"ם בזמן הזה דאין התלמידים שואלים מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע:
יב סָעִיף יד אגדה וקל וחומר נזקקין להגדה. כצ"ל כן כתב בפרישה וכן הוא בטורים של מהר"א מפראג והנדפסי' עם הב"ח ושאר ספרי הטור הישנים:
יג סָעִיף טו ממזר תלמיד חכם כו'. בירושלמי דסוף הוריות ובשבת פרק הבונה סברין מותר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אמר רבי אבין אף לישיבה ומייתי ליה הסמ"ג עשין קס"ב סוף דף ר"ז:
יד סָעִיף טו לכהן עם הארץ. כתוב בספר באר שבע דף כ"א ע"ג לאו דוקא ע"ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל כו' ומיהו אפשר לומר דדוקא לישיבה ולברך ראשון וכל כיוצא בזה דלא תיקון בה מידי מפני דרכי שלום אבל לא לענין לפתוח ראשון בתורה שתקנו מפני דרכי שלום כו' ועיין שם שהאריך ובאורח חיים סימן קל"ה ס"ד נתבאר שהמנהג הפשוט שאפילו כהן ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל והוא שהכהן יודע לקרות עם הש"ץ מלה במלה ועיין עוד בספר באר שבע שהאריך וכתב במסקנא נמצא שיש ה' חלוקים בדבר שאין מצוה מן התורה להקדים את הכהן מכח וקדשתו אלא דוקא כשאין ישראל חכם גדול ממנו ואם הכהן תלמיד חכם אפילו אם הישראל חכם גדול עמנו מעליותא הוא להקדים את הכהן בגלל הכהונה כדחזינא ברבי פרידא ואינו אסור משום ומשנאי אהבו מות כיון דלאו עם הארץ הוא אבל אם הכהן עם הארץ אינו רשאי הישראל תלמיד חכם להקדימו לברך לפניו דרך חוק ומשפט בגלל הכהונה משום ומשנאי אהבו מות אבל אם הישראל תלמיד חכם נתן רשות לכהן עם הארץ לברך ברכת המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות אפי' לישראל הפחות ממנו לברך ברכת המזון כדאי' בברכות דר' אמר לרב קדום משי ידך ואם הכהן תלמיד חכם ואין הישראל חכם גדול ממנו יכול הכהן ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה ואפילו בסעודת ברית מילה ונשואים דשכיחי בה רבים כיון דמסיק בש"ס פ' הנזקין דדרכי שלום דקתני במתניתין היינו לכדמר דאמר ל"ש דחולק כבוד למי שגדול ממנו אלא בסעודה אבל בב"ה לא וכיון דמסיק דאבית הכנסת נמי לא אמרן אלא דוקא בשבתות ויום טוב דשכיחי רבים ממילא ידעינן דבסעודה מותר אפי' שכיחי רבים משום דלא אתי לאינצויי שבעל הבית נותן לברך לאשר יישר בעיניו עד כאן:
טו סָעִיף טז אין ישנים בבית המדרש כו'. בבית יוסף מייתי על זה הא דאמרינן בפ' בני העיר שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים א"ל כו' ולא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצריך לומר דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמו שנתבאר בא"ח סי' קנ"א ס"ג:
טז סָעִיף יז אין אומרים לו רפואה. מפני ביטול ב"ה וכתב הפרישה אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כל שכן שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרים אומרים רפואה ע"כ:
יז סָעִיף יז וקדושת בה"מ חמורה כו'. היינו בה"מ של רבים דומיא דבית הכנסת אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו י"א שאין לו קדושה כל כך כמו שנתבאר בא"ח סימן קנ"א סעיף ב' ועיין עוד שם מדיני קדושת בית הכנסת ובית המדרש:
יח סָעִיף יח היה לפניו וכו'. ע"ל סימן ר"מ סעיף י"ב ובא"ח סימן תרפ"ז:
יט סָעִיף כ אפילו שלא לשמה. היינו ע"מ שיכבדוהו וכה"ג אבל הלומד על מנת לקנטר נוח לו שלא נברא כן כתבו התוס' בברכות ס"פ היה קורא ובר"פ מקום שנהגו כתבו קצת בע"א:
כ סָעִיף כא ויש אומרים דאפילו בבריא כו' מותר ולכן נהגו כו'. עיין בכסף משנה פ"ג מהלכות תלמוד תורה האריך לדחות דברי הרמב"ם והאריך להביא ראיות להמתירין והב"ח כתב גם הבית יוסף סתם דבריו ולא פירש הדחיות לראיות הרמב"ם גם לא הראה מקום הראיה כו' ובאמת אע"פ שלא ביארו בבית יוסף כתבו בביאור בכ"מ וסיום דבריו שם הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמם בין מהצבור. אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן הוא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל ילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום ואפילו נאמר שאין כן דעת הרמב"ם אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה הא קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהציבור וגם כי נודע שהלכה כדברי רבי' בפי' המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאלו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת חס ושלום ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ וגם מהרש"ל פרק אלו טרפות סי' ט' כתב להחזיק המנהג ומסיק ואמת שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרבין תורה ברבים וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים ואי אפשר לו שילך מביתו כי אם לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי אי אפשר שיבטל מלמודו אכן אם יש לו ממון כבר המספיק לו להחיות את עצמו ולהלות ברבית והדומה לו שאין ביטול תורה כלל אז עון הוא בידו ליהנות משל צבור אלא יגיע כפו יאכל ומה שמקבל מהצבור יוציא להוצאות תלמוד תורה גם מחויבים הקהל ליקח מן החכם את מעותיו ולהרויח בהם ע"כ. וכן הב"ח האריך בהתרות אלו:
כא סָעִיף כא אבל אין לו לקבל דורונות כו'. ובכסף משנה שם משמע דאפילו דורונות מותר לקבל וכ"פ מהרש"ל שם שאין הכרע בדבר ומאן דקפיד קפיד שהרי לא כתיב בקרא ולוקח מתנות ימות כו' ע"ש וגם הב"ח האריך בזה דמותר לראש הישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר שהוא כמו נשיא וכהן גדול עיין שם וכן נהגו:
כב סָעִיף כא ודאשתמש בתגא חלף. אלעיל קאי מי שעושה תורתו קרדום לאכול ומשתמש בכתרה של תורה חלף מן העולם:
כג סָעִיף כא וי"א דזהו המשתמש כו'. ובש"ס במגלה פרק בני העיר (מגילה דף כ"ח ע"ב) גרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ריש לקיש זהו המשתמש במי ששונה הלכות והביאה הרי"ף והרא"ש שם והסמ"ג עשין י"ב וכן רבינו ירוחם נ"ב והרב כתבו לעיל סי' רמ"ג ס"ו דאסור לשמש במי ששונה הלכות:
כד סָעִיף כב שכל הלומד בבית הכנסת כו'. לאו דוקא שהרי קדושת בה"מ חמור' מבהכ"נ כדלעיל סי' ז' גם מצינו בברכות (דף ח' ע"א) ברבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוי להו תליסר בי כנשתא לא הוו מצלי אלא היכא דהוי גרסי ולא קאמר דהיו לומדים במקום שהיו מתפללים. פרישה:
כה סָעִיף כג יזהר ככל לילותיו כו'. כתב הפרישה נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים גם כן ילמוד אחד המרבה ואחד הממעיט מכל מקום ילמוד מעט ומ"ש (בערובין ד' ס"ה ע"א) לא איברא לילה אלא לשינתא ומוקמא לה (תוס' שם) בלילי תקופת תמוז נראה לי שר"ל דאז יהיה לו עיקר הלילה לשינה ועל דרך שאמרו לא איברא סיהרא אלא לגירסא ומוקי לה בלילי תקופת טבת הארוכי' ובודאי אז גם כן צריך לישן ולא ילמוד כל הלילה אלא רצה לומר העיקר יהיה לו אז ללמוד מחמת אריכות הלילות ועיין בא"ח סימן רל"ח:
כו סָעִיף כג יסיף. כלומר ימות בלא עתו:
כז סָעִיף כו כשמסיים מסכתא כו'. וכתוב בסוף תשובת מהר"מ מינץ דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה כו' ולכך נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבואו הב"ב גם כן לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם כו' ועיין שם גם מהרש"ל כתב בפ' מרובה סי' ל"ז דסיום מסכתא סעודת מצוה היא ואסיק דמכל מקום אין לברך שהשמחה במעונו ובסוף הפרק כתב דאפי' מי שלא סיים מסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים ואפילו יחיד שסיים מחויבים אחרים לסיים עמו כו' עיין שם ובתשובות מהרי"ל סימן קע"ב דביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות אסור לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור (כדלעיל סימן רי"ד ועיין שם):
כח סָעִיף כו ומ"מ מותר ליכנס כו'. גם בת"ה סי' מ"א כתב דמותר ליכנס לבית הכנסת ולבית המרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ודוקא גבי תפלה (בא"ח סי' צ"ב) אסור משום דאי אפשר לו לכוון יפה ממ"נ דודאי הרהורי ההלכה ירחיקוהו למעיין בה ואם כן ע"כ יהא לבו טרוד אם עיין הוא בהלכה לא יוכל לכוין בתפלה ואם יכריח מחשבת לבו לסלק עיון ההלכה ההיא גופא טרדא היא לו שצריך להסיר מלבו מה שהוא חפץ לחשוב ויפסיד על ידי כך כוונת התפלה ותו יש לחלק דדוקא גבי תפלה חיישינן פן יהרהר בה בדברי תורה משום דתרווייהו דברים של קדש הם אבל לא חיישינן שיהרהר במקום הטנופת כגון בבית המרחץ ובית הכסא ע"כ אלא שאח"כ כתב אמנם הדבר ידוע שקשה מאד להסיר מלבו הרהורי תורה אפי' במקום הטנופת מי שלבו נבהל ולהוט לעיין בפלפול הלכה ואף כי אמרינן פרק מי שמתו אמר רב הונא ת"ח אסור לעמוד במבואות המטונפות מפני שא"א לו בלא הרהורי תורה אלמא דחיישינן להכי צ"ע ע"כ וכתב על זה בד"מ ונראה לי דע"כ צריכין לחלק בין מבואות המטונפות למרחץ דאל"כ לא יהא ת"ח מותר ליכנס למרחץ לעולם כמו שאסור ליכנס למבואות המטונפות אלא ע"כ צ"ל דאינו מהרהר במרחץ כלל ונזהר עפי ממה שנזהר במבואות המטונפות ואם כן אפילו מתוך הלכה שאינה פסוקה נמי שרי עכ"ל רצה לומר כיון דבכוון הולך לבית המרחץ לרחוץ שם אם כן פונה ממנו טרדת הלמוד עד שיצא מבית המרחץ וכן בבית הכסא ונראה דגם דעת מהרא"י כן שהרי האריך שם בתשובה דמותר והוכיח כן מהש"ס ספ"ק דקידושין ולא כתב האי סיומא דאמנם הדבר ידוע כו' אלא למזהיר לתלמידי חכמים כשנכנסים לבה"כ או לבית המרחץ יפנו מחשבתם ממחשבת הלמוד וכ"כ בספר מעדני מלך פרק מי שמתו דף כ"ז ע"א בסתמא בשם ת"ה דמותר ליכנס לכ"ה אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ועיין בא"ח סימן פ"ה:
א סָעִיף א אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור כו'. כן צריך להיות:
ב סָעִיף ד וגמרא והפוסקים. כתוב בדרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים וראייתם מסוף (נדרים) [נדה] תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו כו' אבל לי נראה דצריך לעסוק בספרי הפוסקים כגון אלפסי מרדכי אשר"י ודומיהם ואינם יוצאים כלל בלמוד גפ"ת לחוד דההיא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות פרש"י הלכות פסוקות כו' עכ"ל:
ג סָעִיף ו מפני שאינה מצווה ועושה. הטעם כתבו התוס' שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו פירוש שיצרו מסיתו שלא לקיים הציווי מה שאין כן באינו מצווה:
ד סָעִיף ו אבל תורה שבכתב. בטור כתוב איפכא וכתב בית יוסף שט"ס יש שם והעיקר כמו שכתוב כאן והוא נכון בטעמו דמצינו בפרשת המלך הקהל את העם האנשים והנשים והמלך היה לומד ספר משנה תורה ויש להקשות אם כן אפי' לכתחלה שרי כמו התם נראה לי דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים וזה באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה וזה מובן בלשון התלמוד אנשים ללמוד והנשים לשמוע דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו כן נראה לי:
ה סָעִיף יד אחד שאל בענין. רבינו נסים כתב לתרץ מה שאמרו בפ' בני העיר שואלין בהל' פסח בפסח כו' דנ"מ דאותו תלמיד ששואל ל' יום קודם פסח בהל' פסח חשיב שואל כענין שנזקקין לו תחלה. ואני כתבתי בח"מ סימן של"ו דיש נפקותא גדולה אחריתא לדיני ממונות על פי מה דאיתא בפרק השואל אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר פירש רש"י רבינו נשאל לנו למלאכתינו ללמוד תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה ניפטר דהוה שאלה בבעלים איקפד רבא א"ל לאפקועי ממונא קא בעיתו אדרבה אתון שאילתון לי למלאכתי דאלו אנא מצי לאשתמוטי לכו ממסכתא למסכתא כשאני חפץ להתחיל במסכתא אחרת שלא תשתכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי אתון לא מציתו לאשתמוטי ולא היא איהו שאיל לון ביומא דכלה כשדורסים ברגל הלכות הרגל דלא מצי לאשתמוטי למסכתא אחריתא ואינהו שאילי ליה בשאר יומי על פי גמרא זו יש נ"מ בזה שהרב חייב ללמוד עם תלמידיו ל' יום קודם פסח הל' פסח ממילא תוך אותן ל' יום אם שאלו ממנו איזה דבר ונאנס הם פטורים דה"ל שאלה בבעלים וזה דבר נכון לפי ע"ד:
ו סָעִיף יז אין אומרים לו רפואה כו'. כתוב בפרישה ואפשר שזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרין אומרים רפואה עכ"ל ולא היה לו לכתוב דבר זה לבדות קולא מלבו דאף דמצינו בא"ח סימן (פ') [ע'] סברא כזו לענין חתן שקורא ק"ש עכשיו כיון שגם שאר בני אדם אינם מכונים היינו משום שנמשך מזה דבר טוב שיקרא ק"ש מה שאין כן כאן שימשך מזה דבר מגונה שהשומע סבר מדהותרה עכשיו לומר רפואה הותרה הרצועה וישיח גם כן שיחה בטילה וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו ע"כ אין להשגיח בזה להקל ואדרבה יהיה הרב מזהיר ע"ז וילמדו ק"ו לאיסור שיחה בטילה והמרבה בכבוד התורה ה"ז מכובד ומשובח:
ז סָעִיף כא אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות. והא דאמרינן הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו ומייתי לה בפ' אלו נאמרים (סוטה דף מ') בההיא דאותיב ר' אבהו את רבי אבא דמן עכו לרישא כדי שיתנו לו מנות ויעשרוהו כדפירש רש"י שם היינו דרך חוק רבנות שכן היה דרך חיוב ביניהם לתת מנות להראש וזה הוה כמו שכירות שלו ועד"ז מתפרש גם ההיא דאילפא ור' יוחנן במסכת תענית דמנוהו לר' יוחנן לרישא מן כלל הקהל אבל ליקח מתנות מיחיד אינו בכלל זה אלא עיקר ההיתר שעל ידי זה תתקיים התורה אצל לומדיה שלא יצטרכו לבטל מלימודה בשביל טרדות המזונו' ואף אותם שיש להם איזה סך ממון משלהם מ"מ יש התנצלות דאנו אין לנו לומר שיש שיעור לסיפוק כדי חייו כמ"ש התוס' פרק איזהו נשך דף ט' לענין רבית מעובד כוכבים דשרי אפי' ללישנא קמא דהתם משום כדי חייו לפי שיש עליו משא מלך ושרים מיקרי הכל כדי חייו ואף אותן שאינם נותנים מס מ"מ צרכי ישראל מרובים להוצאת בנים לת"ת ולהשיא בנותיו לת"ח וכבר האריך רש"ל בפ' אלו טריפות בהיתר דברים כיוצא באלו לת"ח ליהנות מן הבריות מי שהוא צריך לכך ונראה לי דודאי מי שאינו עשיר גדול יוכל ליהנות אף בהנאה מרובה שעל ידי זה נעשה עשיר כדאיתא בפאה היו לו מאתים חסר דינר נוטל אפי' אלף דינר כו' והיינו ההיא דר' אבא ור' יוחנן שזכרנו אבל אחר שנעשה עשיר שיראה בדעתו שיש לו קרן שיוכל להתקיים על ידו אין לו ליהנות כלל משל אחרים דרך מתנה ומו"ח ז"ל מסיק דלאב"ד שרי ליקח מתנות להתעשר שיהיו דבריו נשמעים נגד הבריות ובאמת יצא שכרו של זה בהפסדו דנמשך מכשול מזה שמי שיש לו דין לפני האב"ד מקדים איזה זמן ונותן לו מתנה כדי לקרב לבו אליו ואין לך שוחד מוקדם יותר מזה ולא עוד אלא שמקבל שכר תורתו בזה וגדולה מזו אנו מוצאין ברבה בר אבהו בפ' המקבל שהיתה שעה דחוקה לו ואפילו הכי לא רצה ליהנות מן מה שנותנים לו מן השמים דשמע דקאמר מאן הוא דאכל לעלמי' כרבה בר אבהו ק"ו במה שניתן לו לאדם על ידי אדם אחר כמותו ע"כ כל שאינו מוכרח לזה ודאי ירחיק מכיעור זה וכיוצא בו וק"ו מכיעור הגדול שקצתן להוטים אחר הממון ותובעים בפיהם ליתן להם מתנות הם מבזים התורה ולומדיה דאפילו במתנות כהונה אסרו לשאול חלקו ק"ו בזה שעון גדול הוא וצדיק באמונתו יחיה:
ח סָעִיף כב שכל הלומד בבית הכנסת. נראה שזה אמר בשעה שאין בית המדרש קבוע בעיר ובני העיר לומדים כל אחד בביתו על כן טוב שילך לבית הכנסת ללמוד שזה ודאי שבכל קהילה יש בית הכנסת אבל לא נתכוין שאע"פ שיש בית המדרש יניחוהו וילכו ללמוד בבית הכנסת שאין טעם וריח לומר כן וכן כתוב בפרישה דכל שכן בית המדרש קאמר:
ט סָעִיף כו מצוה לשמוע כו'. כתב רש"ל סוף פרק מרובה דאפי' אחרים שלא סיימו מצוה לשמוח עם זה שסיים:
א סָעִיף א ק"ש. בסמ"ג מסיים ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה אבל הש"ך כתב בשם הרבה פוסקים דיש לפסוק כרבא דאמר מצוה לאמרה ע"ש:
ב סָעִיף ד בבלי. כתב הפרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאים ראיה מהא דאמרי' סוף (נדרים) [נדה] כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלמוד גפ"ת דהא כבר כ' רש"י שם השונה הלכות פי' הלכות פסוקות ומ"ש הרב כאן ש"ס בבלי בלול וכו' קאי אמי שלומד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הני בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד עכ"ל:
ג סָעִיף ד בפרדס. כתב הש"ך יש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה באשר שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בדברי חכמי האמת עכ"ל:
ד סָעִיף ח למוטב. כתב הש"ך דבש"ס אמרינן ור"מ היאך למד תורה מאחר והאמר רבב"ח מאי דכתיב שפתי כהן וכו' ומחלק הש"ס בין גדול לקטן וא"כ ה"ל להרמב"ם וסייעתו ג"כ לחלק בענין זה וי"ל דס"ל כמ"ש התוס' שם וז"ל דבמ"ק דשמתוהו וכו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי דילמא ממשכי ע"כ א"כ חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכ"ש בזה"ז שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם ראשונים בני אדם וכו' וא"כ בזה"ז אין חילוק. והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמרי בש"ס ר"מ קרא אשכח ודרש משמע ר"מ ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל כותיה וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ר"מ לא אכיל בישרא וכו' ע"ש עכ"ל:
ה סָעִיף יג לעמוד. והש"ך כתב דהתוס' לא כ"כ אלא אמעשה דר' צדוק דאמר ר"ג להשואל וכו' והיינו ודאי מדינא שר"ג היה קודם חורבן הבית ובהא אף הרמב"ם מודה כמ"ש רפ"ד מהל' ת"ת ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב ואם כן כאן מיירי הרמב"ם בזה"ז דאין תלמידים שואלין מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע עכ"ל:
ו סָעִיף יד לכענין. כתב הט"ז בשם הר"ן דאם תלמיד א' שואל בהל' פסח שלשים יום קודם לפסח הוי שואל כענין ונזקקין לו תחלה ואני כתבתי בח"מ סימן של"ו דיש עוד נ"מ לענין שאלה בבעלים וכו' ע"ש:
ז סָעִיף יד לק"ו. והש"ך מביא גירסא אחרת דנזקקין להגדה ע"ש:
ח סָעִיף טז ישנים. בב"י מייתי מה שאמרו בש"ס גבי ר' זירא שהשיב לא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצ"ל דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמ"ש בא"ח סימן קנ"א ס"ג עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף יז רפואה. בפרישה כתב אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלא"ה אין נזהרין אומרים רפואה והט"ז חולק עליו דאדרבה מזה ימשך דבר מגונה שישיחו ג"כ שיחה בטלה וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו ע"כ אין להקל והמרבה בכבוד התורה הרי זה מכובד ומשובח עכ"ל:
י סָעִיף יז חמורה. כ' הש"ך היינו בה"מ של רבים דומיא דבהכ"נ אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו י"א שאין לו קדושה כ"כ כמ"ש בא"ח סימן קנ"א ס"ב ועיין עוד שם מדיני קדושת בהכ"נ ובה"מ עכ"ל:
יא סָעִיף יח שקול. ע"ל סימן ר"מ סי"ב ובא"ח סימן תרפ"ז:
יב סָעִיף כ שלא. היינו ע"מ שיכבדוהו וכה"ג אבל הלומד ע"מ לקנטר נוח לו שלא נברא כ"כ התוס' בברכות:
יג סָעִיף כא קטן. ובכסף משנה משמע שמותר לקבל דורונות וכ"פ מהרש"ל גם הב"ח האריך בזה דמותר לראש הישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר שהוא כמו נשיא וכ"ג ע"ש וכן נהגו. ש"ך (רק שיזהר שלא לקבל מאותן אנשים שיש להם דין ומקדים לשלוח מתנה להרב) וכתב הט"ז ודאי יש להרחיק מכיעור הגדול שקצתן להוטים אחר הממון ותובעים בפיהם ליתן להם מתנות הם מבזים התורה ולומדיה דאפי' במתנות כהונה אסרו לשאול חלקו ק"ו בזה שעון גדול הוא וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל:
יד סָעִיף כא בתגא. ובש"ס מגילה אמרינן דזהו המשתמש במי ששונה הלכות:
טו סָעִיף כב הכנסת. כ' הט"ז נראה שזה אמור באם אין בה"מ קבוע בעיר אלא שבני העיר לומדים כל א' בביתו אבל בה"מ קבוע עדיף וכ"כ הפרישה דמצינו שקדושת בה"מ חמור מקדושת בהכ"נ דהא ר' אמי ור' אסי אע"ג דה"ל תליסר בי כנישתא לא הוי מצלי אלא היכא דהוי גרסי ולא קאמר דהיו לומדים במקום שמתפללים:
טז סָעִיף כג לילותיו. כתב הפרישה נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים ג"כ ילמוד אחד המרבה ואחד הממעיט מ"מ ילמוד מעט:
יז סָעִיף כג יסיף. כלומר ימות בלא עתו:
יח סָעִיף כו לשמוח. כ' מהרש"ל דאפי' אחרים שלא סיימו מצוה לשמוח עם זה שסיים. ובתשו' מוהר"מ מינץ כתב דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן. והמנהג להודיעם כשבא הרב לסיים מסכתא כדי שיבואו הב"ב ג"כ לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם ובתשומ: ת מהרי"ל כתב דביום שמת בו אביו ואמו דנהגו עלמא להתענות אמר לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו אסור כדלעיל סי' רי"ד וע"ש עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א חייב לתבוע לו זמן. עיין בספר משנת חכמים הלכות ת"ת דף מ"ד שהביא בשם אביו הגאון ז"ל שנסתפק במי שיש לו שיעור קבוע ללמוד כל יום איזה דפין ולסיבת איזה אונס נתבטל יום או יומים אי מחויב להשלים ליומא אוחרא ללמוד יותר בכל יום כפי יכלתו בכדי להשלים נדרו או נימא דדמי ממש כאילו נדר ביום זה דוקא וכקרבן הקבוע לו זמן דאם עבר יומו בטל קרבנו. הדר פשיט לנפשיה דדוקא בלילה שאחריו חייב להשלים חובת היום ולא ליומא אוחרא והוא ז"ל פקפק בזה ודעתו נוטה דחייב להשלים אף ליומא אוחרא וצריך ללמוד דבר זה קודם שאר למודו כדי שלא יתרשל ויבא לעבור על נדרו ע"ש:
ב סָעִיף א לקבוע לו זמן. עיין בש"ת בא"ח סימן קנ"ה סק"א שכתב דבבר"י כתב בשם מז"ה דן את הדין בלא נטילת שכר עולה לקביעת עתים אבל בשכר וכן מלמד תינוקות בשכר אינו עולה. וע"ש שמסופק מי שלומד בישיבה בעת קבוע ומקבל פרס אם עולה. וע"ש שמה שאמרו כל השונה הלכות כו' מיעוט הלכות שתים. ועיין במג"א סימן רט"ו סק"ה שכתב דבשעה שלומד הברכות בגמרא יאמר בלי הזכרת השם ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן פ"א דעתו שיכול לומר בהזכרת השם ועיין בש"ת שם בשם בר"י דרבנן קשישי שבא"י נהגו שלא להזכירו וכ"כ במח"ב בשם מהר"ם ע"ש:
ג סָעִיף א חלקו. עש"ך וה"ה חלק כל דהו אינו יכול למכור. פר"ח בליקוטים:
ד סָעִיף ד שאר חכמות. עיין בתשובת חות יאיר סימן ר"י שיש לרחק לימוד הקבלה כי ידיעתנו קצרה ואונס רחמנא פטריה ע"ש באורך ועיין בזה בתשובת מהראנ"ח סימן ח' ובתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ס"א באמצע התשובה ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א ועיין בנו"ב חי"ד סי' צ"ג:
ה סָעִיף כא תשובת רשב"ץ. הוא בח"א ע"ש מסימן קמ"ב עד סימן קמ"ט שהאריך בזה:
ו סָעִיף כא דורונות. עיין בתשובת ב"ח סימן נ"ב ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ט:
ז סָעִיף כא המשתמש בשמות. עיין לעיל סי' קע"ט סט"ו בהג"ה:
ח סָעִיף כו ונקראת סע"מ. עיין בתשו' חוות יאיר סימן ע' שכתב דה"ה יום של אחריו כנהוג שהיה שלמה המע"ה עשה משתה ז' ימים ואפשר שגם שאחר אחריו כמ"ש גבי ז' ברכות מחמת הלולא כו' ע"ש. [והובא ג"כ לעיל סימן רי"ז ס"ק ט"ו:
ט סָעִיף כו מותר ליכנס למרחץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' שמ"ב:
י סָעִיף כו שיהרהר. עיין בש"ת בא"ח סימן ג' סק"א שכתב סגולה שינצל שלא יהרהר בד"ת בבית הכסא בשם האר"י ז"ל שיאמר תחלה התכבדו מבובדים כו' אף שכתב שב"ע שם דעכשיו לא נהגו לאמרו מכל מקום יש לאמרו בשביל זה כדי שינצל מהרהור דברי תורה ע"ש ואולי לא נאמרו הדברים אלא ליחידים אשר תורתם אומנתם ולא לזולתם למחזי כרמות רוחא עכ"דץ ולע"ד נראה דלא שייך מחיוי כיוהרא אלא בדבר שעושה בפני רבים משא"כ בזהץ [כעת ראיתי שגם הב"י בא"ח שם בשם האבודרהם כתב ג"כ דמחזי כיוהרא ע"ש]:
א סָעִיף א כל כו' בין כו'. פ"ג דיומא (ל"ה ב') ת"ר עני כו':
ב סָעִיף א בין בחור כו'. כמ"ש בפ"ט דשבת (פ"ג ב') לעולם לא ימנע א"ע כו' וע"ל סי' רמ"ה ס"ה וע"ל ס"ג:
ג סָעִיף א אפי' בעל כו'. פ"ב דעירובין (כ"ב א') שחורות כו' במי שמשים עצמו אכזרי כו' כי הא כו':
ד סָעִיף א חייב לקבוע כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת (ל"א א') קבעת עתים כו' ופי' בבעל אומנות ועס"ד כיצד כו':
ה סָעִיף א ביום ובלילה כו'. מנחות צ"ט ב' שאל בן דמה כו':
ו סָעִיף א ובשעת הדחק כו'. כר' יוחנן שם ובנדרים ח' א' ואין דעת הר"נ כן שם ונ"ל דס"ל דסוגיין הוא כר' יוסי במתני' כמש"ש מדבריו כו':
ז סָעִיף א ומי שא"א כו'. בב"ר פצ"ט זבולן לחוף ימים ישכון הרי זבולן קדם ליששכר ולמה כן אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולן בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו אמר הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה כו' וכן משה אומר שמח זבולן בצאתך למה שיששכר שלך הן שאתה מסייעו לישב בהן כו' ובויקרא רבה פכ"ה עץ חיים כו' אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה כו' כי בצל החכמה כו' עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות אצל בני התורה בג"ע ואית לן ג' קריין חדא כי בצל כו' ב' אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים כו' שמעון אחי עזריה כו' אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה כו' ודכוותה ולזבולן אמר שמח כו' ועבפ"ד דפסחים (נ"ג ב'):
ח סָעִיף א ויוכל אדם כו' אבל כו'. סוטה כ"א א':
ט סָעִיף ב מאחר שרחיים כו'. ר"ל דוקא כה"ג משא"כ אם א"צ לטרוח וכמש"ש ול"פ הא כו' וכפי' הר"נ שם ועמ"ש בא"ע סי' א' ס"ג:
י סָעִיף ג עד אימתי כו'. פ"ט דשבת וכנ"ל:
יא סָעִיף ג שנאמר כו'. מנחות שם ופ"ג דאבות:
יב סָעִיף ד דהיינו כו'. כמ"ש בקדושין מ"ט קרא אנא כו':
יג סָעִיף ד דהיינו כו' ופי' כו'. שם תנא אנא כו' וערש"י שם א' ד"ה מדרש כו':
יד סָעִיף ד דהיינו שיבין כו'. שם שאני חכם כו' וערש"י בסוכה כ"ח א' ד"ה גמרא כו':
טו סָעִיף ד בד"א כו'. ממ"ש בספ"ב דב"מ העוסק במקרא כו' וז"ש במס' סופרים פט"ו דתני רשב"י העוסק כו' גדולה מזו ע"מ שקרא ושנה כו' אבל אמרו נמשלה כו' אבל אשרי אדם כו' ע"מ שילמד כו' ע"ש: (ליקוט) בד"א כו'. עבה"ג אבל הר"נ בפ"ק דעבודת כוכבים כתב דישליש ל"ד אלא שיתן זמן לכ"א וא' כפי הראוי לו ע"ש (ע"כ):
טז סָעִיף ד וי"א כו'. ממ"ש בסנהדרין כ"ד א' בבל כו'. תוס' שם ושם:
יז סָעִיף ד ואין לאדם כו'. כמ"ש במנחות שם שאל בן דמה כו' ובספרי ודברת בם עשה אותם עיקר ואל תעשם טפילה שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמות האומות ת"ל ללכת בהם ולא להפטר מהם וכה"א יהיו לך לבדך בהתהלכך תנחה אותך כו':
יח סָעִיף ד ומ"מ מותר כו' וזהו נקרא כו' ואין לאדם כו'. הוא מדברי הרמב"ם ומפרש שזהו ד' שנכנסו לפרדס ולכך נענשו שהיו כולם רכים בשנים חוץ מר"ע ואחר אמרו בגמ' (חגיגה ט"ו ב') מפני שהיו ספרי מינים כו' ור"א אמר לא קשאי (שם י"ג א') . אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם. ולשון הרב אינו מתוקן שאם זהו פרדס היאך אמר אבל לא כו' אין לך קיבול שכר יותר מזה כמ"ש (סוכה כ"ח א' וב"ב קל"ד א') דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול כו' ועש"ך ואמת שאין לאדם לטייל כו' כמ"ש בחגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה כו' וכנ"ל:
יט סָעִיף ד ובלבד כו'. פ' חלק (ק' ב') וכנ"ל באחר:
כ סָעִיף ה ומה שנהגו כו' אם אין כו'. ממ"ש ברפי"ג דכתובות גוזרי גזירות כו' מלמדי קמיצה כו' ועתוס' שם ק"ה ד"ה גוזרי כו' ובבכורות שם ד"ה מה כו' ת"ש ואפי' יש לו כו' והביא הרא"ש שם ובנדרים שם ירושלמי בנדרים שם וכן חמי מתניין נסבין אגריהון אר"י בר"י שכר בטילה הן נוטלין:
כא סָעִיף ה וכל חידושי כו'. גמ' דנדרים שם ור"י מ"ט לא כו':
כב סָעִיף ו אשה כו'. דל"ג מנכרי כמ"ש בב"ק ל"ח א' וש"מ:
כג סָעִיף ו אבל לא כו'. סוטה כ"א א':
כד סָעִיף ו צוו חז"ל כו'. כר"א ור"י ודלא כב"ע וכן ראב"ע בפ"ק דחגיגה דאמר אנשים באין כו' וכמ"ש תוס' שם בשם ירושלמי:
כה סָעִיף ו (ליקוט) בד"א כו'. ממ"ש בפ"ד דנדרים (ל"ה ב') אבל מלמד הוא את בניו ואת כו' ואף שהרמב"ם לא העתיק בנותיו משום דלכתחלה מ"מ אסור (ע"כ):
כו סָעִיף ו ומ"מ כו'. ממ"ש נשים באות כו' ועתוס' דסוטה שם ב' ד"ה בן עזאי כו' ונראה כו':
כז סָעִיף ו ואשה אינה כו'. פ"ק דקדושין (כ"ט):
כח סָעִיף ו ומ"מ כו'. גמ' דסוטה שם:
כט סָעִיף ט כדי שיהיו כו'. כמ"ש בפ"ק דכריתות (ו' א'):
ל סָעִיף ט ולא ישב כו'. רפ"ג דמגילה:
לא סָעִיף ט וי"א דוקא כו'. ממ"ש בפ"ז דב"מ (פ"ד ב') ור' וראב"ש יתבי כו' וערש"י בסנהדרין י"ז ב' ד"ה שמעון התימני כו' וד"ה ר"נ מוסיף כו':
לב סָעִיף י הרב כו'. פ"ב דאבות ולא הקפדן מלמד וכמ"ש בסי"א:
לג סָעִיף י אלא שונה כו'. עירובין נ"ד ב' רע"א כו':
לד סָעִיף י ולא יאמר כו' ואם כו'. סוף ברכות ומיץ אף כו' אם נבלת כו' וערש"י שם:
לה סָעִיף יא ולא יהא כו'. כמש"ו וע"כ אמרו כו':
לו סָעִיף יא בד"א כו'. כמש"ו וע"ז אמרו כו':
לז סָעִיף יא לפיכך אין ראוי כו'. כמש"ש נהוג נשיאותך ברמים [וכגירסא שלנו ברי"ש ופי' בערוך וז"ל פי' לא תזלזל נשיאותך בפני התלמידים אלא נהוג בהן ביד רמה] דאמרו באבות ונוח לתשחורת ובפ"ב דשבת (ל' ב') כל תלמיד שיושב כו':
לח סָעִיף יב אין שואלין כו' ואין התלמיד כו'. תוספתא פ"ז דסנהדרין:
לט סָעִיף יב ואין שואלין. שם:
מ סָעִיף יב ויש להרב כו'. כמ"ש ורבה לחדודי כו' (ברכות ל"ג ב' וש"מ) לא אמר ר"ע אלא לחדד כו' (עירובין י"ג א') בדיק לן רבא (שם נ"א א' וש"מ) וכיוצא:
מא סָעִיף יב ובמעשים כו'. רפ"ג דחולין ורבה לחדודי כו':
מב סָעִיף יג אין שואלין כו' שנים ששאלו כו' היו השואלים כו'. הכל בתוספתא שם:
מג סָעִיף יג וי"א כו'. ממ"ש בפ"ד דברכות (כ"ז ב') ובבכורות ל"ו א' עמד השואל כו' וירושלמי פ"י דנדרים והביאו תוס' בבכורות שם ד"ה עמד כו'. ודברי הרב צ"ע דהא כ' שם הלכות ואגדות וצ"ל דפליגי על התוספתא ודברי ש"ך תמוהין שכתב שלאחרי ר"ג הוא דאכתי מאי אין שואלין:
מד סָעִיף טז אין ישנים כו'. פ"ב דסוכה (כ"ח א') ופ"ג דתענית (כ' ב') ופ"ד דמגילה:
מה סָעִיף יח ת"ת שקול כו'. ספ"א דקדושין ומתני' פ"א דפאה וירושלמי שם הביאו הר"ש שם:
מו סָעִיף יח היה לפניו כו'. גמ' פ"א דמ"ק (ט' ב'):
מז סָעִיף כא אין ד"ת כו'. כמ"ש בעירובין נ"ד א' וערש"י שם ד"ה כאבן כו':
מח סָעִיף כא ולא בלומדים כו'. סנהדרין קי"א א':
מט סָעִיף כא ומתוך כו' ומצער גופו כו'. כמ"ש (פ"ו דאבות) פת במלח כו' וחיי צער כו' ובסוף ברכות כתתו עצמיכם כו' ומיץ חלב יוציא המאה במי כו':
נ סָעִיף כא אלא במי שממית. פ"ט דשבת (פ"ג ב' וש"מ):
נא סָעִיף כא ולא יתן שינה כו'. כמ"ש (פ"ו דאבות) במיעוט שיגה ובפ"ב דחגיגה (י"ד א') אשר קומטו כו' ובפ"ח דיומא (ע"ז א') כן יתן לידידו כו' וכמ"ש (משלי ו' כ"ד) מעט שנות מעט תנומות כו' ובא כו':
נב סָעִיף כא ולא יחשוב כו'. עירובין נ"ה א' רבא אמר כו':
נג סָעִיף כא אלא יעשה כו'. רפ"ו דברכות:
נד סָעִיף כא ויסיר כו'. עירובין נ"ד א' וערש"י שם ד"ה שדורסת כו' ופי' זה עיקר וזש"ש עושה סעודה כו': (ליקוט) ולא יחשוב כו' ויסיר תענוגי כו'. כמ"ש בחלק (קי"א א') לא תמצא בארץ כו' ובאבות דר"נ פכ"ח ר"י הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העוה"ז מונעין ממנו תענוגי העה"ב וכל שאינו מקבל עליו תענוגי העה"ז נותנין עליו תענוגי העה"ב (ע"כ):
נה סָעִיף כא ויעשה מלאכה כו'. רפ"ו דברכות ת"ר ואספת כו':
נו סָעִיף כא ומעלה גדולה כו'. פ"א שם (ח' א') גדול הנהנה כו':
נז סָעִיף כא כל המשים כו'. כמ"ש באבות (פ"ד) ר' צדוק אומר אל תעשם כו' הא למדת כו' ובנדרים ס"ב א' כל המשתמש כו' שלא יאמר כו':
נח סָעִיף כא שאסור ליהנות כו'. שם בעובדא דר"ט:
נט סָעִיף כא וכל תורה כו'. פ"ב דאבות:
ס סָעִיף כא וסופו כו'. פ"א דקדושין (כ"ט א') רי"א כל שאינו מלמדו כו':
סא סָעִיף כא וכ"ז בבריא כו' אבל כו'. ירושלמי סוף פאה והביאו הר"ש שם כל מי שצריך כו' ופי' כה"ג ע"ש:
סב סָעִיף כא וי"א כו' ולכן כו'. כמ"ש רפי"ג דכתובות גוזרי גזירות כו' מלמדי כו':
סג סָעִיף כא ודוקא חכם כו'. כמ"ש בעובדא דר"ט הנ"ל:
סד סָעִיף כא ויש מקילין כו'. כמ"ש (כתובות קי"א ב'. וברכות יו"ד ב' ל"ד ב' ס"ג ב') והמהנה ת"ח מנכסיו כו' ובחולין קל"ד ב' ואב"א אדם חשוב כו' וערש"י בסוטה מ' א' ד"ה א"ר אבהו כו' ובהוריות י' א' ד"ה נתן כו':
סה סָעִיף כא ומ"מ כו'. כמ"ש בפ"ג דחולין (מ"ד ב'):
סו סָעִיף כא אבל אין לו כו'. כמ"ש בחולין שם ובפ"ד דמגילה כי שדרי ליה כו' דכתיב כו':
סז סָעִיף כא והא דאמרינן כו'. בכתובות שם:
סח סָעִיף כא אבל ליקח מתנה כו'. בחולין שם:
סט סָעִיף כא ודאשתמש כו'. קאי אלמעלה שאסור להנות מן התורה וכמ"ש בפ"ד דאבות וכן היה הלל אומר כו':
ע סָעִיף כא וי"א כו'. באדר"נ ספ"ב ודאשתמש כו' ובחלק (ק"ו א') אוי מי יהיה כו':
עא סָעִיף כא ומותר כו'. בנדרים שם:
עב סָעִיף כב אבל הקורא כו'. שם:
עג סָעִיף כג מי שרוצה כו' ולא כו'. כמ"ש בפ"ו דעירובין (ס"ה א') לא אברי כו' ובאבות והניעור בלילה כו' ועבה"ג ועסכ"ד (ובתמיד ל"ב ב' תנא ר"ח כו'): (ליקוט) מי שרוצה כו' כי אין כו'. לשון הרמב"ם אמרו ז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה והוא במדרש חזית בפסוק קווצותיו תלתלים ר' יוחנן ור"ל רי"א אין רנה של תורה אלא בלילה מ"ט ותקם בעוד לילה ר"ל אמר ביום ובלילה ע"ש שנאמר והגית בו יומם ולילה אר"ל יפה למדני ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה אר"ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא בלילא הות מנהרא לי כו' ובסוף מנחות שיר המעלות הנה ברכו כו' ע"ש ועברמב"ם (ע"כ):
עד סָעִיף כה או שקרא ושנה כו'. שם מי שאינו משגיח על המשנה:
עה סָעִיף כה ואסור כו'. פ"א דיומא (י"ט ב'):
עו סָעִיף כו כשמסיים כו'. פט"ז דשבת (קי"ט א'): (ליקוט) כשמסיים מס' כו'. כמ"ש בב"ב קכ"א ב' וערשב"ם שם ד"ה מניסן כו' לפי שבאותו יום כו' ועבא"ח סי' תרס"ט בהג"ה ובהג"א סוף סוכה (ע"כ):
עז סָעִיף כו ואסור כו'. פ"ד דמגילה (כ"ח א') וש"מ:
עח סָעִיף כו ולכן כו'. פ"ג דברכות (כ"ד ב'):
עט סָעִיף כו ומ"מ כו'. ערש"י בקדושין ל"ג א' ד"ה לאונסיה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.